מתחת לעצי הזית : גאבס וסביבתה
ביציאתנו מבית המלון שמש, אנחנו פונים לאחד הרחובות הסמוכים ומגיעים לבית כנסת שכונתי. אני מזהה אותו מיד כמקום בו התתפללתי מספר פעמים עם דוד עמנו (עמנואל). המצב של הסידורים הוא מתחת לכל ביקורת, אבל כשנפתח האיכל, אנחנו חשים צמרמורת לנוכח מצב ספרי הקודש.
צילום : רינט
צילום : רינט
לוקח לנו זמן להתאושש. אחר שיוצאים החוצה, עולה בראשי שאנחנו בעצם בקירבת מקום לבית דודתי וארדה. אנחנו הולכים בדרך המובילה לביתה, מתקדמים כמאתיים מטר, אז אני עוצר בפתח של בית ומקיש בדלת. נערה פותחת לי, אני מסביר לה את מבוקשי. היא עונה :
- המתן אדוני, אקרא לאמא, היא יודעת יותר. כעבור רגע מגיעה האם.
- אני מחפש את הבית שבו התגוררה דודתי ורדה דמרי. אני חושב שזה כאן.
- אורידה (ורדה קטנה) ? אני מכירה אותה, הבית שלה ברחוב המקביל, נמצא בדיוק מאחורי ביתי. זיארה מקבולה. מרחבא ביכום.
בית דודה וארדה : רואים את חמותה אומי חנה ובניה, לפני שנים רבות
לאחר שלוש דקות, אני מרים את היד מארד והולם שוב בדלת הבית שממוקם בדיוק מאחורי זה שהיינו בו. רינט ומירב מתעדות את הרגע במצלמותיהן. פותחים לי, אני מציג את עצמי, מכניסים אותי פנימה, מסבירים לי שנעשו שינויים בבית. מראים לי את החדר של דודה שהפך בנתיים למחסן. לכל משפחה היה חדר בבית גדל מידות, כך גרו בזמנו. אני מזהה את ריצפת הבלטות הצבעונית, החצר בו עקרות הבית היו יושבות על הארץ, חותכות ירקות, מכשירות בשר, מנקות ומבשלות. היו מבקשות מהילדים להביא מים, קערה, ירק או חפץ כלשהו ובסיום היו מנקות אחריהן וקמות. הגברים יצאו לקניות בשוק. המטבח שימש רק את דודה וארדה, שהנה ילידת ספאקס. הוא עדיין נמצא, עומד על תלו. אני מסביר לבעלת הבית שהדלת ממול הובילה לחצר וממנו יוצאים לרחבה המובילה לים.
בית דודה היום, צילום : רינט
- אכן, עונה האישה. היום הדלת נפתחת על סלון. תפאדל, תתכבד ובוא לשבת.
אני מודה לה, כולי התרגשות. הלב פועם בחוזקה, הגרון נחנק...
זהו, אני יוצא המעמד יותר חזק ממני. דודה וארדה ודוד עמנואל דמרי. מי לא הכיר אותם ? עמנואל הנו אחיו של הרב הקדוש רבי אברמינו דמרי. ספרים המפרשים את פרשת השבוע פרי עתו, יצאו לאחר מותו. דודה וארדה ודוד עמנואל, כמה פינוקים זכינו מהם ?
שבוע מאוחר יותר, דודתי וארדה מספיקה לראות את תמונות ביתה ועירה. התארחנו אצלה יום אחד והיא הדריכה אותנו כיצד לבשל קוסקוס חריף עם הדגיגים הנפלטים מן הים (אוזף), שהבאנו בהמתחתנו.
כל בני המשפחה אכלו מן הקוסקוס הזה. דודתי ת.נ.צ.ב.ה. הלכה לעולמה בחודש יולי. אני מלא סיפוק שהבאנו לה מהמראות, מהריח ומהטעם של העייר בה נישאה וחיתה שנים רבות. יהי זכרה ברוך.
מכאן אנחנו עוברים לשדרה הראשית, Boulevard Fallières. בפינת הרחוב התגורר מר חיון, מנהל הבנק וידיד של דודי מאיר אלוש. ממולו נמצא הדאר המרכזי, ששופץ ושונה לבלי היכר. אנחנו ממשיכים עוד קצת ונכנסים לחנות של צלם. אני מסביר לו שכרטיס הזיכרון שרכשתי בבאר שבע לא נקלט במצלמה ואני רואה על המסך כתובית : Error. הוא בודק את הכרטיס ואומר לי שיש בעיה איתו, הוא כנראה מזוייף. הוא מוכר לי את הדגם היחיד שנמצא במלאי שלו, GB1. זה מאפשר לי להמשיך בצילומים עד ספאקס.
בית דודי בשנת 1948, משמאל דוד חמינו, פרדי בידיו, דוד עמנו, אני, פראג' ואבא
אנחנו הולכים מסביב לגן הזכור לי מיני אז, ונכנסים לרחוב Rue Jeanne Prolongée. המילה Prolongée, פירושה המשך, שכן הרחוב בשם Jeanne נקטע באמצעיתו על ידי הגן ויש לו המשן מעבר לו. דודי מאיר אלוש היה גר בשני בתים בזמנים שונים, משני צידי הרחוב. הראשון נחרב במלחמת העולם השנייה וכולם נמצאו מתחת להריסות. אחת מהם בת דודי Germaine מתה לפני שפונתה, ז"ל. דודתי וארדה ובת דודי מרים ניצלו כי נכנסו להתחבות בארון בגדים. דודתי רחל (בחלו) סבלה מהשברים בקרסוליים וכל חייה התקשתה לעמוד על כפות רגליה.
בית דודי היום
אני מגיע לבית דודי ומצלם אותו. התצלום זוהה על ידי בנות דודי ושכנים שגרו ממולן. על יד דודי התגורר יונה לביא. שני צאצאיו ציון וזהבה באו לחפש בית הוריהם. הבתים השתנו, ולא זוהה הבית המיוחל. באותו בית התגורר יותר מאוחר ויקטור, גם הוא לא היה בטוח שזה ביתו. כשלעצמי מצאתי את בית דודי. באחת התגובות כתב מאן דהו שהולכתי את הקבוצה חינם. אין אמת באמירה הזו. כל הזמן של הסיור ברחובות העיר, נמשך לכל היותר שעה או שעה וחצי.
שוק
לא הלכנו לכל השכונות ולכל רחוב. בהמשך הסיפור יתברר שנתקענו בגאבס כשלוש שעות מיותרות, רובן בילינו ישובים על מושבינו באוטובוס. אנשים נסעו עד לגאבס ולא זכו לראות את בית ילדותם. ושלא תחשבו שהעיר גדולה. מדוע נוסעים לגאבס, אם לא כדי לראות עוד פעם בית הילדות ולנשק את קברי אבות אבותיהם ? הכל עבר, אני סלחתי ומחלתי. מטרת כתיבתי הנה רק למען שיפור השרות הניתן למטיילים ועל מנת לתקן שגיאות. למען טובת הציבור.
אנחנו ממשיכים בסיור. בית הכנסת שהיה בזמנו בקצה הרחוב לא קיים יותר. גם לא הבית של משפחת סרור מדימונה, - חברים של דוד ושותפיו בזמנו -. הבתים נהרסו ובמקומם נפתחה רחבה גדולה המובילה לשוק החדש של זארה. השוק הקודם המקורה שעמד בפאתי הגן איננו עוד. אנחנו מתעכבים שעה קלה בשוק וכל אחד קונה מה שחשקה נפשו, תבלינים, דגיגים, קטורת, כובעים וכו. שלל צבעים ואין סוף ריחות של הזעתר, הקינמון, הכורכום, הפאפריקה, פלפל ז'ינה ומיני פרחים מיובשים, שוש וארד, לובן שהנו מסטיק לעיסה, התפול ששימש לחפיפה, חינה. מה אין בשוק הססגווני הזה ? לא פלא שאנחנו נשארים תקועים במקום, תקועים וקונים, תקועים וקונים.
בהמשך אנחנו נוסעים לכיווון הכפר שניני. מי לא מכיר את השיר :
משה אל מטמאטה
שרה לי שקרה בטטה
משה אל שניני
ז'אב לי רדיו איג'יני
ועוד...
נאות מדבר
בשניני, טיול בקרוסות רתומות לסוסים המפלסות דרכן בין עצי הדקל ובצלם. לא כולם עלו על הקרוסות. חששו מין החום, אבל מסתבר שלא חם בין העצים. מי שיסע בעתיד שיעלה על קרוסה, ממילא המחיר כלול וזה קצת משנה. אנחנו עושים הפסקה ארוכה בשניני ונהנים בישיבה בבית קפה בתוך גן. שותים תה עם צנוברים ומריחים את הקטורת הבוערת על גחלים.
על הקרוסה : מירב עם כבע בוקרים, אמא מזל וזהבה. עומד, הנהג עומר
כאן מודיע לנו המדריך שחייבים לחזור לגאבס, מהסיבה שמישהו רוצה להחזיר קנייה. השהייה בשוק של גאבס מתמשכת, אני שואל את עצמי מדוע ? ויקטור מנצל את ההמתנה המאולצת ויורד , נדמה לי עם ציון וזהבה לביא ושניהם חוזרים לחפש את הבית שבו גרו לסירוגין. השהייה מתמשכת כשעה וחצי. אז חיים מבקש מהנהג לנסוע אל הקורניש Corniche. זהו כנראה השם של מעגן הדייגים והמספנה שלידו.
חוף הים בעיר גאבס היה מין היפים בטוניסיה. אני זוכר אותו היטב. היינו באים ומחליפים בגדים בצריף קטן שעמד לרשות המשפחה. שורה ארוכה של צריפונים שימשו משפחות רבות אשר שכרו אותם. איזה כיף לשחות כשהגלים מעלים אותך מעלה ומורידים לפי תנועתם הנחשית. זה המקום שהמדבר והים נפגשים. הרבה ביצות משכו לשם ציפורים לרוב. מה נשאר מן הים ? כנראה שהמפעלים הכימיים הרחיקו את האנשים מן החוף הנהדר שהיה.
מראה של בית חצוב בהר, בשניני
אנחנו מטיילים לאורך מעגן הסירות, זה בכל זאת מזכיר לי את בחאר אל קראקנה שבספאקס, בדיוק ליד השוק. הדייגים מקארקנה עגנו מול השוק המרכזי והציעו בדוכנים את הדגה במכירת שילה-בילה, למרבה במחיר. הים של גאבס ישנו, חוך הים איננו. אנחנו עושים סיבוב במספנה, מצלמים ולבסוף מתרחקים.
ההמתנה בגאבס נמשכה כשלוש שעות. בתומם נודע לנו שנינט היתה זקוקה לאישור רפואי לאחר שנפצעה ביד, למען ביטוח הנסיעות שלה. על כן, חיכינו. לפחות אנחנו יודעים סיבת ההמתנה הארוכה, המתנה שתגרום לדחית הסיור בפורט קנטאווי, במונסטיר ובאמפיטאטרון אל-ז'ם למחרת. סיורים שאנחנו (אסנת ואני) מפסידים, כי פנינו לעיר ספאקס.
נביעת המים הטרמים במרכז התעלות
מגאבס ישר לאל חמה. כאן קבור הרב יוסף סייד אל מערבי.
סייד אל מערבי נתמן מתחת ערמת אבנים, לפי צוואתו. הייתי כאן בילדותי ובבחרותי. בזמנו, בימי מלחמת העולם השנייה, הגרמנים הורו לסלק את הקבר ושלחו למטרה זו טנק שיפנה את המקום. הטנק נעצר מטרים אחדים לפני הקבר הקדוש וכל מאמצי הנהג והמכונאים להזיזו עלו בתוהו. כלום לא עזר. אני ראיתי את הטנק במו עיניי בילדותי. הטנק סולק הרבה יותר מאוחר. המוסולמים לא היה להם עניין בפגיעה במקום מנוחתו של הקדוש רבי סייד אל מערבי. שכן הם מכבדים ביראת כבוד מקום קבורתם של רבנים גדולים. לדעתי, אני חושב שלמרות הכל, הם אוכלים את עצמם על כך שהטנק הוזז ממקומו. היה להם נכס תיירותי מתחת ליד.
ויקטור מדליק נר, יגאל מתפלל
אל חמה שונה מזו שהכרתיו. קירות תוחמים את אתר הקבר. מעליו נבנה גשר. בזמנו האנשים ירדו אל בורות המים הטרמיים וטבלו בהם. היום תעלות נבנו מסביב לעין אל חמה. ככל שמתקרבים לנביעה המים חמים יותר, עד רותחים. כולנו טבלמו רגלינו במים, בהם יש סגולה לרפואה.
אנחנו משתחווים לפני הקבר ומדליקים נרות. כל אחד ואחת תפילה בפיו, לרפואה, לבשורות טובות, לחתונה של קרובה או של בן, להריון מקווה, לרוגע ושלווה. אנחנו, אסנת ויגאל מבקשים בריאות טובה לנתן המכונה דוד ויוי ומיחלים שבשנה הבאה יהיה בריא ושיוכל לנסוע ולהגיע עד הלום. אז נבוא שוב איתו, בעזרת השם.
מכאן לפורט קנטאווי לשם אנחנו מגיעים - דרך הכביש הפריפרי העוקף את מחרס וספאקס -, לארוחת ערב וללינה. בבוקר אסנת ואני נפרדים מהקבוצה חלק מחברי הקבוצה חוששים לנו ואנו מרגיעים ,התמזל מזלנו יש לנו חברים טובים – אנחנו מסודרים. חברי מונסף בן סאלח ורעיתו אפיפה באים בשמונה בבוקר . ההתרגשות לראות אותם מאוד גדולה ואנחנו נוסעים יחדיו לכיוון ספאקס, שם ממתינה לנו עיר ילדותי והבית של סבא רבא בו נולתי וגדלתי.
העולם כולו גשר צר מאוד
אני – אסנת מאוד נרגשת הקשר שלי להורים בכלל ולאבא בפרט מאוד קרוב, רבות שמעתי על טוניסיה ועל ספאקס, אבל אף פעם לא העלתי בדעתי שאני אהייה עם אבא ברגעים המרגשים האלו, נסיעה לטוניסיה היא בד"כ נסיעה ארוכה, שבועיים לפחות. ואני נשואה ואמא לילדים עובדת במרפאת שיניים במשרה מלאה ולא חשבתי שאצליח להשתחרר מהתחיבויותי לקחת פסק זמן ולנסוע עם אבא להגשים את החלום !
אבל לחיים יש דינמיקה משלהם !
בעלי יעקב וילדיי המדהימים הסכימו בשמחה, בעבודתי נתנו אור ירוק וכך יצא שזכיתי להיות עם אבא לחוות איתו את החוויה המרגשת הזאת.
ביום הטיסה אני משאירה לבנים מכתב :
למשה וגל !
אני נפרדת לתקופה שבשבילי היא ארוכה,
אבל אני יודעת שאתם איתי.
אני יוצאת להגשים את החלום הגדול של אבא שלי,
אני גאה בעצמי ומודה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי.
אני אוהבת אתכם וחושבת עליכם בכל רגע,
אני סומכת עליכם שתדאגו אחד לשני,
וגם תפנקו את אבא.
אל תשכחו לרגע שאתם הילדים המדהימים ביותר בעולם !!!
אוהבת אתכם כל יום יותר!!!
נפגש בקרוב עם המון חוויות.
ע"פ התכנית המקורית הקבוצה הייתה צריכה להיכנס איתנו לספאקס ואני "בניתי" על זה שגם מירב ורינט יצלמו את המעמד ליתר ביטחון – חששתי שידיי ירעדו והצילום לא יהייה מוצלח והרי הבטחתי לכל המשפחה בארץ לחזור עם תיעוד מפורט במיוחד של ספאקס.
מה יהייה ?! איזו אחריות כבדה מוטלת על כתפי !
הסיור שלנו בעיר ספאקס היה מדהים, מסמר הטיול. אל תפספסו אותו... תישארו איתנו. להתראות. בנתיים הקליקו למטה וראו תמונות מהמסע שלנו.