מתחת לעצי הזית : ספאקס, מבט על ילדותי
אנחנו בדרך לפורט קאנטווי, מדלגים על העיר ספאקס, אף על פי
שהיתה בתכנית של הטיול. זמן רב בוזבז ו המארגן חייםחייב
לעשות תיקונים. המחשבה הראשונה שלנו היא לנסוע לספאקס הישר מגאבס ברכבת. אבל אז,
לא היינו מגיעים לאל-חמה. במוחנו המחשבה מהירה והשיקולים נעשים בצורה מקיפה
וענינית. עדיף לנסוע עם הקבוצה לפורט קאנטווי ולראות בדרך
את אל-ז'ם, מונסטיר ופורט קאנטווי.
סקיית אל זית
אבל, בגלל האיחור בז'רבה ובעיר גאבס, מחליטים לדלג על תחנות
אלו ומגיעים בניגוד לכל התחזיות מאוחר בלילה לבית המלון והביקורים נדחים ליום המחרת.
התכניות שלנן אינם ברות ביצוע. איזו פאשלה
!
אנחנו לא יכולים יותר לדחות את נסיעתנו לספאקס והמסקנה
המתבקשת היא להיפרד מהקבוצה בבוקר ולוותר עם צער בלב, על אל-ז'ם, מונסטיר ופורט
קמטוואי, אחרת לא ישאר לנו זמן לעיר הולדתי, עיר אבותיי. מדוע עורכים טיול שורשים,
אם זה לא על מנת לראות את עיר הילדות ודרכה להתחבר לימים עברו ? גם כך הזמן הוזל.
החברים שלנו נפרדים מאיתנו בחששות, הם דואגים לבטחוננו, אבל
אנחנו גמרנו אומר ללכת לפי התכנית אב שלנו. חברינו מונסף ואפיפה שהוזעקו, מגיעים
בשמונה בבוקר, אנחנו מצטרפים אליהם לנסיעה בת שעתיים דרומה. אל SFAX.
בית אלולו, משמאל אפיפה, מונסף, יגאל ואלולו מוסתר
כאן המקום להדגיש שעלייתי ארצה לפני הוריי, יצרה בי חוסר
ובמשך חמש שנים תמימות חשבתי על הוריי, אחיי ואחיותיי. כל ערב בלכתי לישון חשבתי
עליהם וכך נרדמתי עם חלום מתוק בלב.
בחלומי ראיתי את עצמי חוזר לטוניסיה, נפגש עם חברים בעיר
הבירה ונפרד מהם חיש מהר, בדרכי לספאקס. אני מביט על עצמי, יורד מן הרכבת, עם
תרמיל גב ועושה את דרכי צפונה לכיוון השכןנה שלנו, אריינה. בשובי הביתה, אני מברך
מכרים וחברים לשלום. בלילות טובים החלום מגיע לקיצו הטוב ואני נפגש עם בני משפחתי.
בלילות אחרים, אני מתעורר במיטתי בקיבוץ פרוד לפני שחיבקתי את יקיריי. ראיתי את
ספאקס כמעט כל לילה בחלומי. אבל לא בכל לילה חיבקתי את בני ביתי.
הנה רעיי זה לא חלום ולא מראה תעתועים. אני בדרכי לספאקס.
אסנת כנראה מתרגשת כמוני לפחות. אנחנו רואים בנסיעתנו את מטעי הזיתים רצים
אחורנית. זהו אזור הסהל, - להבדיל מן הסהל
האפרקני שהנו רצועת ארץ הנשתרעת מהמערב בחוף האטלנטי במרוקו דרך ארצות רבות, ועד
לים סוף במזרח, והיא כמין פס חוצץ בין
אזורים גשומים לאזור המדבר -. הסהל המקומי
( Le
Sahel tunisienالسـاحـل)) משתרע ממפרץ חממת לעיר הידועה, השיבה La Chebba.
בעיר הזו התגורר אחי סבי ושם עשה חיל והתעשר בתור תכשיטן ואיש נדל"ן.
הסהל, זוהי שפלה נטועה עצי זית, שורות שורות. בין עץ לעץ 10 מטר מכל כיוון ומכל מקום
שנעמוד, ניתן לראות שורות ישרות לאורך הדרך היפה. מלבד הזיתים אפשר להנות מניחוח
הפרדסים, ממבט על מטעי המשמש, עצי התאנה, וממראות שדות הדגן המוריקים.
טרקלין בבית אלולו
אני לא מזהה את המסלול בו נסעתי מקודם ברכבת, אמפיטאטרון
אל-ז'ם לא בדרך שלנו, כמו כן אנחנו לא עוברים דרך העיר מהדיה. אפילו סנט ז'ולוט ,Sainte
Juliette המוכרת לי לא מופיעה
באופק. אבל עד מהרה אנחנו מגיעים לסקיית אל זית, פרבר של ספאקס בעבר הרחוק והיום
הנו נפה בעלת 75.000 תושבים. העיירה עצמה מונה 12.000 איש בלבד, אבל מאגדת בתוכה
פריפריה גדולה. אנחנו עוצרים לחצי שעה במקום לפני ההכניסה המיוחלת לספאקס. אפיפה הולכת
לנשק את אמא ואנחנו מנצלים את הזמן ללכת לחנות הצלם. הוא מרוקן את תוכן המצלמה
שלנו, 560 תמונות לתוך דיסק ומוכר לי כרטיס זיכרון חדש.
תודה מיוחדת מגיעה לחברים שלנו, מונסף ורעיתו אפיפה. הם
נהדרים. מלבד ההסעה שלנו, הם לא עוזבים אותנו ולו לרגע קט במשך כל זמן שהותנו בעיר
ספאקס. אנחנו גם מתווכחים הרבה עימם בקשר להוצאות. הם רוצים לשלם על כל דבר, אם רק
ניתן להם. לפי התכנית המוקדמת אנחנו
מגיעים לאחוזתו של דר' מחמד אלולו, קרדיולוג ידוע ובעל שם בינלאומי. הוא מקבל
אותנו בביתו רחב הידיים הנמצא ברובע אלולו על הכביש Route de Téniour.
מהגינה המטופחת אנחנו נכנסים לטרקלין. טרקלין ? זה נראה יותר
כמו לובי של בית מלון מפואר, שישה סטים של סלון מסודרים בפינות שונות של האולם.
שטיחים פרסיים רבים מונחים על הרצפה.
משמאל מונסף, יגאל ואלולו
אנחנו נפגשים לראשונה אחרי התכתבות ענפה וקשרים אמיצים.
אלולו הנו אדם עם חיוך תמידי על הפנים, מדבר, צוחק ושמח. הוא מחבק אותנו ומציג
אותנו בפני רעיתו וגיסתה.
-- תכירו החבר שלי יגאל-כאמוס, אין כמוהו לספר סיפורים. הנה
הבת שלו אסנת. בפי ערביי טוניסיה, אסנת הופכת לחסנת, פירוש השם אישה יפה.
אני מסביר להם שהשם אסנת מוזכר במקורות, הוא שמה של רעיית
יוסף הצדיק. הם מהנהנים ואומרים לי :
-- אנחנו מדברים על אותו דבר.
אנחנו יושבים בסלון ולוגמים קפה. אני מספר להם על השורשים
שלי. (נרשמו בבלוג הזה, בפתיחתו). הם מקשיבים בעניין, האנשים לא מוכרים להם, אבל
הסיפור מעניין אותם. מחמד אלולו הוא איש נחמד מאוד. פעם הסברתי לו היכן גרתי. הוא
רצה הסבר מפורט. באותו יום בערב שלח לי במייל, תמונת ביתי בתהליכי הריסה לצורך
בנייתו מחדש. זהו גם אלולו שטרח והוציא ממרשם התושבים עותק תעודת לידה שלי. בתעודת
הזהות שלי בארץ היה רשום תאריך הלידה, אבל כשחידשתי את המסמך, היום והחודש נעלמו
ובמקומם הופיעו ארבעה אפסים. היום תאריך הלידה שלי מעודכן.
דר' אלולו גם טיפל בתושב אופקים שהזדמן לעיר ספאקס עם קבוצת
תיירים מלווה על ידי חברנו נתן פרץ. האיש לקה בליבו והרופא דר' אלולו טיפל בו שעות
עד שייצב את מצבו. הוא גם סירב לקבל תשלום וגם התרופות היו על חשבונו. אני כתבתי
אז מכתב תודה לאלולו, לפי בקשתו של נתן פרץ.
אלולו קורא לי למחשב שלו ומפתיע אותי כשהוא מתחבר בסקייפ
לביתי בבאר שבע. אנחנו מנהלים שיחה ערה עם רעייתי איילה ועם אחי נתן. אנחנו רואים
אותם, הם רואים אותנו, אנחנו מתרגשים והם עוד יותר מופתעים מאיתנו. אלולו נוטל
ממני את הדיסק עם התמונות של נסיעתנו עד לאותו רגע ובאותו בוקר תמונותינו מגיעות
לארץ, לכל טוניסיה ולאירופה.
אנחנו נפרדים ממארחינו וקובעים להיפגש בעיר יותר מאוחר.
אנחנו נוסעים וחונים מול בניין קריאה L’immeuble
Kria .
בנין האחים קריאה איבד מיופיו לאחר שישים שנה
התנועה הערה לא מאפשרת לנו לעבור את הכביש בקלות. 100,000
מכוניות מתנועעות בעיר בת מיליון תושבים עם הפריפריה. בעלותי ארצה, העיר מנתה
50,000 איש בלבד, מתוכם 10 אחוז יהודים. כיום יהודים בודדים גרים במקום.
אני מאוכזב ממה שאני רואה, אני לא אוהב את ההזנחה ואת הכביש
המשובש, העדר המדרכות במקום ושאון הרכבים. בכניסה לספאקס בואך טוניס, חווילות
השתרעו לאורך קילומטרים. זה היה המקום בו
נולדתי ובו התבגרתי עד גיל 17. בניני רבי-קומות החליפו את הוילות ואת החוות
שבצפון. הקבלנים נטלו לידיהם כל חלקה טובה, בסיוע מנהיגים תאבי בצע. מאוד כואב לי.
אסנת מצלמת אותי פוסע לאיטי לכיוון הבית שבנה סבא רבה מאיר.
אני הולך לאט, מפחד הלא נודע, מהפתעה כלשהי. כל הבתים השתנו, נהרסו ובמקומם קמו
אחרים מפוארים יותר. מה שנשאר על תלו לא מטופל וקצת עלוב.
הנה ביתי : מה שהיה איננו ועל הריסותיו הוקם בית בן שלוש
קומות. אני מתקרב בצעדים קטנים. שער הבית סגור על ידי שרשרת ומנעול. אני דוחף את
השער וחריץ בין עשרה סנטימטר נוצר. אני מסתכל פנימה ולא מזהה מאומה. כל ילדותי נלקחה
ממני. הגעתי מאוחר מדי. חששתי לנסוע לטוניסיה בשל פחד שהתממש זה עתה, זה כמו סטירת
מצלצלת על הלחי הלח מדמעות.
שיר שכתבתי
לפני שנים :
ספאקס מחכה לי
ספאקס מחכה לי
מיני אז עד היום
האם היא השתנתה ?
האם היא עודנה יפה ?
האם תזיל דמעה
בראותה אותי ?
ואני, האם התרגשותי
תשתנה או שתגבר ?
הבית שלנו משנה צורה
אכן התרגושותי גוברת, מטר יורד פתאום ומתערבב עם
דמעות עיניי. הנבואה מתגשמת.
אני נסוג ופונה לבתים אחרים, כולם סגורים על מנעול
תלוי מבחוץ. בהמתנה למשקיע גואל שיבוא. אני מזהה קיר אבן שנבנה על קיר ביתנו, לא
טויח עדיין. אני הולך עם אסנת וחבריי אחרנו, לסרוק רחובות מסביב. הם לא השתנו אבל
אין בית שנשאר כפי שהיה, כלום להשביע את זכרוני הדואב. הנה הדירה הקטנה של מקס
שלי, היחידה שעדיין עומדת, פרוצה וכנראה שבקרוב תהרס. אני ממשיך בסיור, המכולת של
צדוק ושל שעבוני נראות לי הרבה יותר קטנות ממה שהיו. הבית בו שכנו הדי בורוואי ובני
משפחתו הפך ביחד עם החנות של אביו לבנק. בית הכנסת סלאט שושן איננו. ברחבה לידו
הדקלים נעלמו. ליד חוות רנדו, תחנת הקמח השאירה מקומה לבית. על ידה עמד כמו זקיף
עמוד חשמל בפינת הרחוב, קרוב לקיר. גם העמוד הזקוף איננו, חלף הלך לו. בית הקברות
של העדה היהודית עבר טרנספר והועבר 4 ק"מ דרומה מכאן.
היו ימים חברים וגם הבנינים שראו אותם, אינם עוד.
הסימטה
הנה הבית של קזנובה. בניין בן שתי קומות, נשאר ממנו
חצי, ההצי השני הוסר מלמעלה למטה. בית די-ג'ובני הפך מפואר יותר, הבית של סאלם לא
השתנה והוא נעול על בריח. בסמטת קמפזי, חלק מהחלונות נאטמו. גם בית של של משפחת
שלי אין דלת כניסה ולא חלונות, רק קיר חלק
מטוייח לא מזמן.
-- הנה, פה היה החלון האחורי של בית משפחת בוראווי.
במקום הזה בדיוק, ישב הדי בוראווי וכתב, נוצת אווז מחודדת בידו. האם היה נוח לו
לכתוב כך ? אני אומר-מהרהר לחברי הפמליה שלי, תוך כדי טפיחה בכף ידי על הקיר. כאן
בדיוק.
הוילות היפהפיות פינו מקום לבנינים גדולים
-- רבותי, אתם מחפשים מישהו ? שואל אותנו איש שחלף על
ידנו כמה פעמים הלוך ושוב...
אני מזהה, נדמה לי את בן השוטר השכונתי. אני עונה לו
בלשון הערבית, שפתו :
-- אדוני,
אני נולדתי כאן, ברחבה מעבר לסמטה, הבית שלי הוא המשכו של הבית הזה. אני מראה לו
הבית בה גר אחי סבי, יצחק אלוש. הבית נבנה על ידי סבא רבה ובמותו חולק לשניים, קיר
הפרדה נבנה באמצע.
-- כן, אני
כבר יודע מי אתם. כאן גרו משפחת ברכה... מואיז...
-- והאחים
יצחק, מכלוף, ג'ררד. הם נכדים של אחי סבי, יצחק.
-- אני גר
בבית ממול. יש לי תעודת קניין.
-- אביך רכש
אותו בוודאי ממשפחת אנקרי בזמנו, אני מנחש.
בסמוך בית קמפזי וסרטו, ליד זה של משפחת פואריר.
חמולת טקטוק התגוררה בדיוק בפינה. היינו עורכים כאן את משחקינו, על פי רוב כדורגל.
השתמשנו בכדור עשוי שמרטוטים מגולגלים וקשורים יחדיו. היינו שחקנים ואם נעעשתה
עברה, צרחנו להפסקת המשחק. הוא היה מתחיל מחדש רק אחרי משא ומתן שבסיומן היינו
קובעים אם תהייה בעיטה חופשית, פנדל או הזהרה לשחקן (כרטיס צהוב). אנחנמו השחקנים והשופטים כאחד.
סנדוויץ' טוניסאי בפיטה
ביציאה מן הסמטה שראתה הכל, תחרויות, ברוגז, שולם,
ריבים וחברות. החוצה מן הסמטה, בית קפה
גמברנה שעל ידו שיחקנו משחקי שולחן מצויירים בפחם, על משטח הבטון. ממול משרדי
האחים קריאה. שמאלה מבית הקפה, בית נסים כהן יו"ר בית הכנסת. נכנסנו אז לחדר
המדרגות המוביל אל בית המשפחה. עיסוקנו היה לקפוץ מהמדרגה השביעית למטה. השתדלנו
להיות בשקט, אבל אף פעם לא באו אלינו בטענות ולא הפריעו להשתוללותנו...
אנחנו הולכים לאורך הכביש המוביל לעיר. צומת הדרכים
בצורת מזלג עומדת על תלה. במרכזה תחנת דלק של
Shell, שינתה את שמה בנתיים. מתקן
האופניים מלולי כנראה סגר את עסקו, אבל סימני הצבע והשמן ניכרים עוד על הקיר. חנות
הספינג' לידו נעולה. עוד רואים את הדוכן עליו ישב שעות ליד המחבט הפטאיירי. הוא
ישב על ארבע ובזריזות טבל בשמן החם את הספינג', הזלביה המתוק ועוד מיני חטטיפי בצק
בחמישה פרנק.
אנחנו ממשיכים כקילומטר ברגל עד לנאפס הטנייה L’Ancienne Gendarmerie,.
בניני הקומות תפסו את מקום הוילות. בקומת הקרקע
חנויות, המדרכות מקורות לפי סגנון העיר. בשכונת ילדותי לא מצאתי איש ממכריי ולו גם
בית אחד שנראה כמקודם. לכן הצביטה בלב... וגם התרגשות מאין כמוה. רגשות מעורבים.
המשך הסיור בספאקס בקרוב...