מתחת לעצי הזזית : המשך וסוף הסיור במרכז העיר

העירייה

אנחנו מתעוררים רעננים מאוד בבוקר של יום שישי, אחרי שינה ערבה. אנחנו טובלים בכייף בז'קוזי ומתכוננים  לעוד יום של טיול לאורך העיר מיד אחרי ארוחת הבוקר. מונסף ואפיפה כבר כאן, אנחנו נוטלים  את המזוודה ויוצאים. אנחנו מעיפים עוד מבט לבית חותניי ז'ני ויהודה, הורי רעייתי איילה. נסיעה קצרה ואנחנו מגיעים לחנייה מול הרכבת. השומר מעיר לנו שיש להעמיד את הרכב ישר בין הפסים הלבנים. אין ברירה, סדר הוא סדר. פרננד צדיקה קבע להיפגש איתנו בשעה 11.00,לכן יש לנו עוד הרבה זמן לפנינו.

אנחנו מסיירים ברחוב Alexandre Dumas. כאן עבד בזמנו חברי ומדריכי בברט חדד בעסק של הובלות Sud Transport. לידו בית המלון Alexander Hôtel.

אחריו בית הספר- Alliance Israélite  כל ישראל חברים, שהפך בנתיים למשרד ממשלתי. קצת הלאה, המרפאה עזרה ליהודים OSE. ממול חנות של האחים קייאט, עסק למוצרי חשמל שחלק ממנו, הפנימי יותר, שימש סוכנות ליינות ושמן. בצמוד בית מלון קטן Hôtel Bastia, ולידו אחד עוד יותר זעיר.Hôtel Coscia  קליניקת דר' להנה היתה בקרבת מקום.   

ברחוב הזה גרו לפנים חבריי רולנד וניקול ברבי.

החנות הקטנה היתה מבוא לבית חמי וחמותי

בקצה הרחוב בדרום היו בזמנו קיוסקים ומסעדות פועלים בהם הבירה נמכרה בכמויות אדירות לעובדי הנמל. הם היו באים ומחכים לעבודה כלשהי. קביעות ? מי שמע על דבר כזה בנמל ?  הנה הוא נמצא בהמשך. מכאן משונעים לאניות הפוספטים, הנפט ומועמסים מוצרים אחרים כגון שמן זית, זיתים, פרי הדר ועוד. ספאקס הנה הבירה הכלכלית של טוניסיה. ממנה יוצא כל הכיר ואליה זורמים הדולרים הירוקים. מי משתווה לסוחרי ספאקס ? רק סוחרי דז'רבה !

הייתי מבקר בנעוריי לעתים קרובות בנמל. כאן עבד חברי טינו מזיג בתור קשר-אלחוטאי. כשהיה במשמרתו הייתי נכהס אליו והיינו משוחחים על דברים ברומו של עולם, איך לתקן את כל העוולות, להילחם בעוני ולשנות את שיטות הממשל. טינו לא היה  ציוני ואני התווכחתי איתו שעתידנו בארץ ישראל ואילו הוא חפץ להפיץ תיאוריה משלו, שתכליתה להישאר בטוניסיה, מקום בו נולדנו ומכאן להפוך סדרי עולם.

רחוב אמיל לובה

מנקודה זו, אנחנו חוזרים לסיורנו, דרך Rue Courbet, אנחנו מגיעים לקולנוע  Rex בו ראינו סרטי טרזן לרוב וכל המערבונים של אותה תקופה. בבר מצווה של בן דודתי חיים, יצא לנו לצפות בסרט  Tarzan à New York.  זכורה לי עוד קפיצת מלאך מהממת של גיבורנו אל הנהר מהגשר שעל ה- Hudson.

בהגיעי למצוות, אני וחבריי ראינו את הסרט : La flèche brisée Broken Arrow,.  הכוכבים היו : James Steward, Jeff Chandler, Debra Paget. ראו פרטים :  

   http://fr.wikipedia.org/wiki/La_Fl%C3%A8che_bris%C3%A9e

הקולנוע נהרס ובמקומו הוקם בניין גבוה שבתחתיתו מרכול. מול הקולנוע היה בזמנו בית קפה איכותי Le Relais - תחנת ביניים, בעברית. לידו היתה חנות סידקית ותיקון גרבי נשים מניילון של René Bouni, חבר של אבי ז"ל. רנה בוני היה גם בעל הקולנוע Le Majestic, בו ראיתי סרטים רבים ביניחם Jeanne D’Arc, עם Ingrid Bergmann.

בקצה הרחוב, בקרן הרחובות Bouchler-Emile Loubet, עמד לו מנון (אמנון) בוני, מגש מונח על  שולחנו המתקפל והוא מכר עוגות. מנון אח של חמי יחודה בוני, זכרונם לברכה, נפטר לפני כמה שנים בפאריס בגיל מופלג, 105 שנים. גם  חמי יהודה היה אדם בריא, שלא ראה רופא מימיו והחזיר את תלושי קופת החולים תדיר ללשכת המס. הוא לא היה הולך לעולמו רק כעבור עשרים שנים לפחות, לולא תאונה מצערת ומקרית, שמקורה בבור שנפער ולא גודר, שם נפל באישון לילה ללא ירח ומחוסר תאורה.  

אנחנו עוברים לשדרה הראשית של העיר החדשה והיא Avenue Jules Gau. שדרה יפה, עצי דקל בצדדיה, בה ממוקמים המוסדות המרכזיים ואליה פונה בניין העיריה שנבנה לפני יותר ממאה שנים, L’Hôtel de Ville.

בפינת המדרחוב הוקם בזמנו בית מלון מודרני :Mabrouk Palace , דיברתי באחת מכתבותיי על המלון הנהדר הזה, ושיבחתי את איכות בנייתו. הכרתיו מקרוב משום שאבי זכרונו לברכה עבד בו  בהתקנת כלים סניטריים, ועסק בכל העבודות הקשורות עם אנרגיה, הרכבת דוודים והסקה מרכזית. נתלוויתי לאבא בחודשי פגרת הקיץ, בתור בן של עובד, עבור דמי כיס וראיתי את השלד שהפך לבית מלון מפואר.

הנכד של היזם מר בלגרוואי, כתב לי מכתב תודה מרגש על שהזכרתי את סבו.  ,Mabrouk Palace על שם סבו היזם מברוק בלגררוואי.

בית המלון הפסיק לפעול ובמקומו סוכנויות ומשרדים, בעניני נסיעות, ביטוח וכדומה.

הגלעד.

מול בניין העירייה הוקמה לפני כתשעים שנה אנדרטה לזכר החיילים שמקום קבורתם לא נודע ואשר נפלו במהלך מלחמת העולם הראשונה.

כעבור שלושים שנה הגלעד שינה את צורתו, נוספו לו פסלים של חיילים והכיתוב הפך : לזכר חיילנו שנפלו בשתי מלחמות העולם למען המולדת 1914 – 1918, 1939 – 1945.

בשנת 1956 הוקם במקום האנדרטה, קברו של הלוחם הדי שאקר. אני כותב הוקם, משום שהקבר עמד. מדוע המת לא נח על משכבו והוא כאילו עומד ומביט למרחקים בתוך מצבתו ? לאדריכלים תשובות, בכל אופן הטוניסאים מסרבים לדבר על הנושא הזה. הם גם לא חפצים שנזכיר שקברו של הדי שאקר הועבר לבית העלמין המוסלמי דרומה, ביציאה מן העיר לכיוון גאבס.

בית הקפה תחנת הדרך

במקום הקבר העומד הוקם פסל של חביב בורגיבה, חרבו שלופה בידו והוא רכוב על סוס שנעמד על שתי רגליו האחוריות. כמה סימלי !  השינוי עורר תגובות, מדוע בורגיבה שיש לו פסלים בכל מקוםו, ורחובות הנקראים על שמו בערים שונות, בא להחליף את בן העיר ? הויכוח עבר לפסים דתיים, (הקבר  העומד). גם הנושא הזה הפך לטאבו. לא מדברים עליו.

במקום הפרש בורגיבה, מקימים אומני היצירה עץ זית (סמל טוניסיה בספרות). מה שמייחד את האילן הוא שהוקם הפוך : שורשיו עולים השמיימה ואילו הענפים שתולים בארץ.

גם זה כנראה לא מצא חן בעיני הציבור, על כן עץ הזית הועבר למקום אחר, ליד החומות בקרבת שער הקסבה. במקומו הותקנה ממטרה עם דשא מסביב. סובי, סובי ממטרה...

הסיפור הקצר על הגלעד נלקח מהספר : Le Retour à Thyna par Hédi Bouraoui.

מימין בית ספר תיכון לבנות

המשך הסיור...

מכאן לבולוורד Rue Emile Loubet. אנחנו נכנסים לגן המשחקים (ראה ציון 7 במפת העיר). בכניסה למקום היה לפני שנים רבות שלט האוסר כניסת גברים מגיל 15 ועד 65. בהיותי גבוה ביום הבר מצווה שלי, השומר מנע ממני להיכנס לגן, ולא עזרו לי כל הסבריי שאני בן שניים-עשר שנים וחצי והוריי הקדימו את חגיגת המצוות שלי, בעצה עם הרב, מפחד לעינה בישה.

הנה היום, אני נכנס לגן בגאון, אין כבר שלט ואין שומר. משפצים במקום בימים האלה.

דרומית לגן, מעבר לשדרה Henry Boucher, עומד לו מפואר ומרשים בית המלון "עצי הזית" Hôtel des Oliviers, (1 במפה) היוקרתי בעיר. אני מציע לבקר באתר הזה בגוגל, ולעבור בין המדורים השונים :

http://www.goldenyasmin.com/oliviers-palace/fr/diaporama.htm

חננות הספרים של בלאנש

מהשדרה הזו, שנסעתי לאורכה כל יום באופניים, אנחנו עוברים אל רחוב Mattéï.  אין משהו מיוחד כאן, רואים את גן השעשועים מצדו השני. עברנו בזמנו מכאן על מנת להתרוקן. היינו אומרים : הולכים לז'קוב דהלפון – On va chez Jacob Delafon ? הביטוי הנו על שם יצרן הכלים הסניטריים העומדים במקום. ממול, המסעדה של פריים (אפריים), מומחה להכנת בריק עם ביצה. בימי  ראשון בהם לא היינו לומדים, התור היה משתרך מול המזללה, כל אחד רצה לאכול משהו לפני או אחרי הסרט. בימים כתיקונם היה פריים מציע בשר על האש במחיר שווה לכל נפש, אוכלים שותים ושובעים ומשלמים 100 פרנק ישנים, ממש פרוטות.

על ידו, חנות הספרים של בלאנש Blanche,  דודתה של גב' סעדה, פסיכולוגית ואשתו של ראש הקהילה היהודית בעיר, אנשי חסד כולם. גב' סעדה אשר שמעה על הישגיי בלימודים, העניקה לי בזמנו בתור פרס, ספר, אותו הייתי צריך לקבל בחנות הזו, רומן בשני כרכים : Le comte de Monté Christo. הוריי ביקשו ממני ערב  אחד ללכת לישון ולעזוב את הספר המרתק. אז קראתי להם פרק אחד, שבסיומו ראיתי לחלוחית בעיניהם.

חצר בית הספר התיכון

מכאן הולכים לראות את בית הכנסת על שם עמרם עזריה (6 במפה) Rue Philippe Thomas. בית כנסת זה, קטן ויפהפה, דמה בעת פתיחתו לאולם תיאטרון, הודות לכורסאות המסודרות שורות שורות. היום הדבר נפוץ בבתי כנסת רבים, אבל בשנות החמישים כולנו התפעלנו מהתכשיט הזה ששימש בית תפילה. כיום, המקום סגור, והלב דואב. (שופץ בנתיים, אספר לכם על כך...). קצת יותר רחוק לכיוון צפון נמצא בית הספר התיכון לבנות, שם למדה אחותי לאויזה.   

הרחוב הבא שמסיירים  בו הנו רחוב הבלגים – La Rue des Belges. מדרום צפונה : בניין סעדה (3 במפה) בו שכן מועדון תנועת הנוער דרור, שם שהיתי  רוב שעותיי הפנויות כמדריך וכמזכיר הסניף. הזמן שהקדשתי לתנועת הנוער גזל ממני אנרגיה רבה שלא הקדשתי ללימודים להכזבת הוריי. אני מכה על חטא : Si Jeunesse savait, si Vieillesse pouvait. אבל אין להחזיר את הגלגל אחורנית. תיקנתי את התנהלותי בארץ. כאן סיימתי לימודי תיכון בבית ספר ערב, ולמדתי במכללת שנקר. בהכשרתי, אני מומחה בענף האריגה.

עם מנהל בחת הספר

מול המועדון (מסומן ב-4) משרד ותצוגה של Ceramix, היזם שהעסיק את אבא כמנהל עבודה ראשי. הבוס וויקטור קאייט היה נוזף בי כל אימת שראה אותי בסביבה. הוא היה מורה לי באצבע מאיימת לחזור הביתה ולעסוק בהכנת השיעורים.

הכניסה לבית המלאכה היתה נמוכה כיאה למרתפים, ולא אחת הלקוחות דיברו עם ניסים דרך החלון, על מנת לא לטרוח ולהתכופף בכניסה. אנשים מאוד נחמדים.

קצת הלאה היה עובד החייט מסרי לביא. היה כתוב על השלט מעל החנות : Labi fait le Bel Habit.

קליניקת הרופא הכירורג Dr TOURNEBOEUF, בהמשך. הרופא הגיע לעיר בשנת 1949 והוא מוכר ונערץ על ידי התושבים. הוא טיפל בי כשנפלתי ונשבר לי הירך השמאלי ליד המפרק. שיטות העבודה המודרניות הקנו שם בעיר. הרופא המהולל עזב את העיר בשנת 1961 והתיישב בעיר   Lizieux  בצרפת. היה נשוי לרופת ילדים, הוליד שניים עשר ילדים, ארבעים נכדים וחמולתו מונה כ-100 איש. נולד ב-25/11/1919 ונפטר ב-16/01/2010. אזכור אותו לטובה.

בהמשך נמצא בית הספר התיכון לבנים – Le Lycée des Garçons, נרשם במפה : École. זהו המקום בו למדתי. אנחנו נכנסים בין כותלי המוסד דרך דלת שרות צדדית. בחורה יושבת לה בשמש ואומרת לנו שהיא עובדת במקום. אני מבקש ממנה רשות לסייר בתוך בית הספר. היא מפנה אותי למנהל. אני מחכה שיתפנה ואז אני ניגש אליו, מציג את עצמי וחוזר על בקשתי לראות שוב את המקום ממנו צמחתי ועוד רבים וטובים אחרים. הזכות ניתנת לנו לסייר ולצלם ומורה מחליף מתלווה אלינו.

התלמידים מכבדים את כניסתנו בעמידה. המורים ברוב נימוס, מסבירים לנו מה הם מלמדים. אחד מהם כתב על הלוח סיפור-משל והוא מבקש מהתלמידים להפוך את הפעלים מזמן עבר לעבר מורכב Passé composé. אני מזהה את המשל שכתב הדי בוראווי בספרו החדש Cap Nord.   

אני שואל אם התלמידים חרוצים.

לוחות מודעות בבית הספר

–  יש ויש, עונה המורה.   

–  עדיף שכולם יהיו טובים, אני מעיר.

–  אז, דבר אליהם. אני פונה לעבר התלמידים  ואומר :

– הלימוד הנו הבסיס לכל דבר בחיים. מי שלומד היום חוסך זיעה בעתיד. בחור אחד יהיה רופא. שני עורך-דין ושלישי אדריכל. אחרים שיצטרכו את שרותיהם ישלמו הון בשביל זה. לא עדיף להיות מהצד הזה של ההצלחה,  במקום להיות מלצר מעולה או נהג מונית מוצלח ? אין לי כלום נגד מקצועות אחרים, כל עבודה מכבדת את מבצעה, אבל תשאפו לטוב ביותר. המורה מודה לי והתלמידים מכבדים בקימה את יציאתנו.

בחוץ המזכירה מחכה לנו, היא מתעיננת מי אני ובאיזו שנה לממדתי. היא רוצה גם לדעת אם בשנים הרחוקות ההן, המזכירה היתה מתלבשת יפה ? אני עונה לה :

 –  היא היתה אלגנטית מאוד, אבל אני אוהב יותר את הטעם שלך בלבוש.

אני עושה לה את היום, היא צוחקת עם מורה שעוברת ואומרת לה " שמעת ? אני עדיפה על המזכירה צרפתייה".  

מעגן ספינות הדייג, בעבר

מכאן אנחנו הולכים לאכול סנדוויץ' טוניסאי ונפגשים שם עם אלולו ופרננד. אנחנו מפטפטים ושבים לבית קפה של אמש. האספרסו שם מעולה, והשרות מאוד אדיב. אלולו מציע לנו סיבוב בסביבות תחנת הרכבת. אנחנו מבקרים לפי הצעתו למקום שהיה בית ספר "כל ישאל חברים". המנהל חבר שלו והוא מעוניין לפגוש אנשים שהכירו את המקום בימים עברו. כמובן שהכל השתנה ואנחנו מדגישים את השינויים.

פרוייקט טפרורה.    

טפרורה הנו השם הקדום של העיר. מטרת המיזם טפרורה, להחזיר עטרה ליושנה. הכניסה למקום איננה מותרת  לציבור, אבל אלולו מפעיל את השפעתו וקסמו ואנחנו נכנסים. הרופא נוטל לידיו את ההגה ומסתובב כאדם הרגיל למקום. הוא בא לכאן לעתים קרובות לצלם ציפורים, זהו תחביבו, טבע ואיכות הסביבה.

אנחנו הולכים במקום שהיה בו ים לפני שנים. הוכנסו לכאן טונות רבות של חול על מנת ליבש את הים ולטהרו מכל שאיריות של אשלג ומינרלים למיניהם אשר זיהמו את המים.

מיזם טפרורה

יובש שטח עצום, מלבן בן 10.000.000 מ².

במקום שהיו חופי הים קורטינה, ויריו, בית הספר לשחייה ומגרש מרוצי הסוסים, אנחנו הולכים על היבשה. זה נראה כמו קרקעית הים, אבל בלי ים. אנחנו מחפשים מאובנים ומנסים להבין איכן היה חוף ילדותנו. אלולו מתנדב להסביר :

–  אתם רואים את הצריף שם ? זה המקום בו נפסק חוף קורטינה והחל חוף ויריו. 

על השטח הזה שטוהר מזיהומים, יבנו בתי מלון, קזינו, מסעדות, מרינה לסירות ויכטטות ומקומות בילוי. המיזם יתרום לעיר ספאקס מה שפורט-קנטאווי הוסיף לעיר סוס. אנחנו מקשיבים רוב קשב, עבודות הפרויקט נמשכות כבר זמן רב. עשרים שנה אני שומע עליו, הלואי ויגיע לישומו המלא !

סיירת של מאבטחים מסלקת אותנו לאלתר. הם מסכימים שדר' אלולו יבוא עד הלום לבדו, אבל עם תיירים ? לא ולא ! אין ברירה, אנחנו חוזרים על עקבותינו.

אנחנו עוצרים מול הדואר החדש, מחפשים צל ומתחילים לפטפט. המארחים שלי מבקשים לשכנע אותי לקחת חלק פעיל בניהול הפורום של ספאקס, אבל אני לא בקטע הזה. הנימוק שלהם הוא שחייב להיות נציג ישראלי.

–  שוף ! אומר אלולו, טוניס וצרפת מיוצגות. אתה חייב להיות שוטף למען האיזון.

בלית ברירה, אני מסכים לשאת בנטל הזה עד סוף 2009, ולהציע להם אז מחליף  במקומי. זה מה שעשיתי.

אני ואסנת הולכים לתחנת הרכבת מלווים בחבירינו. לא ראינו את הכל וחבל. אבל להישאר עוד יום משמעו לנסוע בשבת, הטיסה שלנו במוצאי שבת ואנחנו לא רוצים להילחץ בנסיעה של הרגע האחרון הישר לשדה התעופה.

אני עומד ליד הרכבת המהירה ומהרהר. לא נפגשתי עם כל חבריי, לא הייתי בכל מקום. מתי אשוב לכאן ? לא שוכחים אהבת נעורים אמר הזמר ג'ורג' ברסנס. 

אסנת מוסיפה, מילים משלה.

הגעתי עם אבא לטוניסיה לטיול שורשים. לא ידעתי למה לצפות, אולם עשיתי זאת בשמחה ובסקרנות רבה.

החלק הארי של המסע שלנו הייה בספאקס, עיר הולדת של הוריי. אירחו אותנו בעיר מונסף עם רעייתו המקסימה אפיפה, מחמד אלולו ורעייתו המרשימה.

האמת שחששתי מאוד מהביקור בספאקס, מאחר ואבא מאוד רגיש ורציתי מאוד שיהיה נוכח רופא בסביבה לכל מקרה. להפתעתי הרבה גיליתי שאדון מחמד אלולו הנו בעצם דר' אלולו – קרדיולוג, וזה הקל עליי מאוד.

החברים היקרים האלה לא חסכו בזמן ובמאמצים והם יצאו מגדרם כדי לקבל אותנו בדרך הכי יפה שאפשר, וזה בכלל לא ברור מאליו בעיניי. עמד בינינו מחסום השפה, שכן אינני דוברת צרפתית וערבית, אך למרות זאת התאהבתי בהם ונהנתי מחברתם.

גיליתי את ספאקס כעיר מאוד יפה ומעניינת. דר' אלולו – מר אינציקלופדיה, לא חסך בהסברים.

בזכות החברים המיוחדים של אבא ודוד ויוי (עכשיו גם שלי), הביקור בספאקס ייזכר בעיניי כביקור מהנה, מרגש ומפרה.

ועל כן תודתי הגדולה.

באהבה, אסנת.