מידי ניסיתי לומר אושוויץ

מילותיי מסתתרות בתוך תוכי

מושכות את האדמה שנושאת את כאבי

מצוות על קולי דממת מוות

בכל שנה אני לוקח את השמיים כעדים

האדמה מסרבת לעזור

גוף המילים שוכב בחדר המתים

מתערבב בעצמות גופם המצומק.

תנו לי לומר לכם

תנו לי להעיד

כן,האדמה פתחה את פיה

התהום בלע אותם

אני היא התהום

והבשר החרוך

אני היא הצעקה שגוועה בפי

אני קולם החנוק

שוב השנה

בהתקרבי לתהום

רגליי על סף חלל ריק

בוכה אני ומיבבת

תנו לי לומר לכם

תנו לי להעיד

השמים נפתחו לבלעם

והלילה נשא אותם

ילדה קטנה אני עם צמות חומות

צועדת בשביל,עטופה בערפל

המבט מקובע על נעליי

חולמת על לבנה יפה

אני היא אותה ילדה לפני שנולדה

הולכת והולכת עוד בלי די

ונדמה כי הולכת אני לנצח

מעלי נוצץ כוכב זהב

תנו לי לומר לכם

תנו לי להעיד

השמים והארץ שותפים לפשע

האדישות שלהם רצחה אותי

בחדרי הגזים,הם מתפשטים

מוסרים רק לרגע למתלה

את הבגדים שהורידו

מטמיעים בזיכרון את מספר המתלה

הנני הרגע שממתין

לחזרתם מלילות הזמן

הנני בגדיהם המסכנים

התלויים על מתלה זמנם

תנו לי לומר לכם

תנו לי להעיד

לאדמה זו הם יחזרו

כדי לגור בה ולרשתה

ששה מליון מספרים

חרוטים על עורם

טווים בנשמתי

את בגד הרשעות

המתים שלי לא נחים

והעולם ממשיך להסתובב

הארץ מאשימה את השמים על יופיים

והשמים מאשימים את הארץ על פשעיה

הייתי רוצה לדעת לומר

אך איני יודעת להעיד

שוב העולם מחבק את הגרוע

.שואף ונושם את הרע שנולד

הכוכב היה מאוד יפה

הוא סיפר לי אינסוף

אך במבט של הגדולים

הוא סימל את הלילה הנורא

ילדה קטנה אני עם מבט של ירח

ידה החזיקה את ידי כל כך חזק

למרות שהיא אבדה במרירות

איתה,איבדתי את כוכב הזהב שלי

איני יודעת איך לומר

המלים נעלמו

אני רוצה רק לישון

ולחלום

היערות ללא בושה מהללים את השמים

וההרים נדפו ריח נעים מוקדם בבוקר

בעוד שעל פסי הרכבת שהובילו לזוועה

הרכבות הובילו את ילדי ישראל

אשם,הטבע אשם

שהסכים בהתרסה

שהיופי של העולם יוצג

בעוד ריח הבשר החרוך של עמי

בישם את הערים הקרובות

לא,איני יודעת לומר

ואיני יכולה להעיד

אני רק יודעת לקבל

את נוכחותם הנשכחת

אלוקים הסתיר את פניו

הם הושמדו

ולי אין יותר גיל

אני השומרת של חייהם

דמעותיי מגיעות ממנהרת הזמן

ואלוקים בוכה איתי

הם הפירות המרים של דמם

אלוקים מסרב שהן תתייבשנה

איני יודעת לומר

איני יודעת להעיד

אני רק יודעת להזות

צעקה שדוממת

אני אתמול ואני המחר

אני אותה ילדה אבודה בלילה

אני קולם החנוק

אני מבטם הקטוע

אני התהום הפעור

אני הגופות שנופלות

אני הריח של הבשר החרוך

אני חלק מהצל שלכם

לא אדע לומר לעולם

אני רק יודעת להתפלל

כדי שלעולם הגרוע

לא ישכח

אני מנחשת את משכנכם האחרון

ילדי עמי הנרצחים

אהוביי שביקשו ממני

להעיד למענם נגד הזוועה

דמכם יזרום בעורקי עץ החיים

ששורשיו היפים צוללים קרוב לאור

נשמותיכם יפרחו בגן האין סוף

לעת עתה הן מאירות את נשמתי בכאבכם

ילדה קטנה אני עם צמות חומות

Auschwitz, le mot impossible Chaque fois, je tente de direAuschwitz Mais les mots se dérobent sous moi, Retirant la terre qui porte ma douleur, Imposant un silence de mort à ma voix. Chaque année, je prends le Ciel à témoin, La terre me refuse son soutien; Le corps des mots git dans les charniers Mélangés aux os de leurs corps décharnés. Laissez-moi vous dire, Laissez-moi témoigner, Oui, la terre a ouvert sa bouche, Le gouffre les a avalés. Je suis ce gouffre Et cette chair brûlée, Je suis ce cri qui meurt dans ma bouche, Je suis leurs voix étranglées. Cette année encore, Approchant de l'abîme Mes pieds au bord du Vide, Je pleure et j'implore. Laissez-moi vous dire, Laissez-moi témoigner, Le Ciel s'est ouvert pour les engloutir Et la nuit les a emportés. Je suis une petite fille avec des nattes brunes, Je marche dans la file, entourée de la brume; Le regard fixé sur mes chaussures, Je rêve de la belle lune. Je suis cette petite fille avant que d'être née, Je marche et marche encore, Il me semble que je marche pour l'Eternité; Sur moi, brille une douce étoile en or.. Laissez-moi vous dire, Laissez-moi témoigner, La terre et le ciel sont complices, Leurs indifférences m'ont assassinée. Dans les chambres à gaz, ils se déshabillaient, Confiants aux crochets, juste pour un instant Leurs vêtements retirés, Répétant pour après, le nombre du crochet, inlassablement.. Je suis l´Instant qui attend Leur retour depuis la nuit des temps, Je suis leurs pauvres vêtements Pendus aux crochets de leurs instants. Laissez-moi dire, Laissez-moi témoigner, Sur la terre, ils vont revenir Pour en hériter et l'habiter. Six millions de numéros Gravés sur leurs peaux, Tissent dans mon âme Le vêtement de l'infâme. Mes morts ne reposent pas Et le monde continue de tourner, La terre accuse le Ciel de sa beauté Et le ciel accuse la terre de son iniquité. Je voudrai savoir dire, Mais je ne sais témoigner; A nouveau, le monde accueille le pire, Complaisant, il respire le Mal qui renaît. L´étoile était bien jolie Elle me parlait d'Infini, Mais dans le regard des grands, Elle signifiait la terrible nuit. J´étais une petite fille au regard de lune, Sa main tenait la mienne si fort; Elle s'est pourtant perdue dans l'amertume, Avec elle, j'ai perdu mon étoile d´or. Je ne sais plus comment dire, Les mots se sont échappés, Je voudrai juste dormir Et avoir rêvé. Les forets sans honte glorifiaient le ciel, Et les montagnes sentaient bon le petit bonheur Tandis que sur des rails qui mènent vers l'horreur, Les trains emportaient les enfants d'Israël. Coupable, la nature est coupable D'avoir permis outrageusement Que la beauté du monde s'offre en spectacle, Alors que l'odeur de la chair de mon peuple parfumait les villages avoisinants. Non, je ne sais pas dire Et je ne puis témoigner; Je sais juste accueillir Leurs présences oubliées. Dieu a caché son visage, Ils ont été anéantis; Et moi, je n'ai plus d'âge, Je suis la gardienne de leurs vies. Mes larmes viennent de la nuit des temps Et Dieu pleure avec moi, Elles qui sont le fruit amer de tous leurs sangs, Dieu refuse qu'elles ne sèchent jamais. Je ne sais pas dire, Je ne sais pas témoigner, Je ne suis que délire, Un hurlement qui se tait. Je suis hier et je suis aujourd'hui, Je suis cette petite fille perdue dans la nuit, Je suis leurs voix étouffées, Je suis leurs regards mutilés. Je suis le gouffre béant, Je suis ces corps qui tombent, Je suis l'odeur de la chair calcinée, Je suis votre part d'ombre. Je ne saurai jamais dire, Je ne sais que prier Pour que jamais le Pire Ne soit oublié. Je devine le lieu de votre dernière demeure, Enfants de mon peuple assassinés, Bien-aimés qui me demandaient De témoigner pour vous contre la terreur. Vos sangs couleront dans les veines de l'arbre de Vie Dont les belles racines plongent si près de Sa Lumière; Vos âmes fleuriront dans le jardin de l'Infini; Pour l'heure, elles éclairent mon cœur de votre douleur. Je suis une petite fille avec des nattes brunes… Rachel Franco – 31 Janvier 2010 http://www.youtube.com/watch?v=XqE0mVrtcQQ&feature=related