ראיתם את מצעד העצמאות של 1968 בירושלים ? אני הייתי שם. סיפור החגיגה ההיא לא ישכח ממני לעולם !

 

שנת 1968. שנה אחרי מלחמת ששת הימים, האופוריה בשיאה והבטחון העצמי מרקיע שחקים. באופן  טבעי, אנחנו מחליטים לנסוע לירושלים הבירה ולחגוג. בשנים הקודמות לא התפננו למותרות כגון אלה : מצוות גידול הילדות מנעה זאת מאתנו. אבל עכשיו, בית דין לא יעזור ! אנחנו משאירים את הבנות הקטנות אצל חמותי, ויאלה לדרך !

 

 אמא מצטרפת אלינו וגם אחי נתן, כל הכבוד ! אנחנו יורדים מהרכבת בקיבוץ נען ומחכים בתחנה למאסף לכייון ירושלים. אין ספור הרכבות עוברות לידנו מבלי לעצור, ומבלי להניד עפעף. אנחנו מגיבים בתנועות ידיים, לקהל אין סבלנות לגחמות של רכבות. 

סוף סוף, אחרי המתנה של שעה, המזל בא לקראתנו בדמותו של נהג שעוצר את הקטר ומאפשר לנו להצטופף בקרונות. מה זה להצטופף ?

לנתן אין מקום והוא מטפס למעלה לרף המזוודות. אחרים לא יכולים להזיז יד. אמא שלי יושבת על התיקים וכך היא נשארת. כל אחד והתנוחה ההתחלתית שלו עד סוף הנסיעה המיוחל, כמו בסרט טלוויזיה בו התמונה קפאה.

 

בבירה, הרחובות הופכים ליום אחד לחד סטריים, אפשר להכנס לעיר, אבל לא לצאת ממנה. נחיל האנושי מוביל אותנו לבימות הבידור. האמנים שהיו אז הכוכבים עולים בזה אחר זה ומנעימים לנו את הערב, יהורם גאון, אריק אינשטיין, אריק לביא, שושנה דאמרי, יפה ירקוני, הדודאים, בניהם להקות מחול. זיקוקי די נור ומכות פטישי הפלסטיק. אווירה טובה ומחשמלת, אבל אחרי שמונה שעות מתעייפים ורוצים קצת לנוח, במיוחד אחרי המסע שעברנו.

 

מהטרנזיסטור שבידי, אני שומע בקושי רב את החדשות : משה חובב מודיע שאין לפנות לבתי מלון שהם בתפוסה מלאה. אני מסביר את המצב לאמא ולנתן ומציע להם לשבת על הדשא. אנחנו מתכרבלים מפאת הקור ומשתדלים לנוח.

-- יגאל תזמין מונית, אומרת לי אמא. אם אין מלון, ניסע למבשרת ציון ללון אצל בת דודתי.

-- אין אפשרות כזו, אמא, הרחובות סומנו כחד סטריים היום. אבל בואו נחפש מקום לאכול.

הצעתי מתקבלת ואנחנו הולכים ברחובות העיר, תרים אחרי מסעדה, מזנון, קיוסק, מכולת או רוכל, מה שיזדמן יהיה טוב לנו. אבל הכל סגור והרחובות מלאים באנשים במצבנו, המחפשים קצת חום, מקום לשבת ולשבור בו את הרעב. לוקח לנו הרבה זמן, אבל אנחנו מוצאים בית קפה פתוח. מחוסר מקומות ישיבה בו, הבעלים מציב ארגזי תנובה רחבים ואנחנו תופסים תיבות כאלה ומתישבים עליהן. אחרי העוגה והתה, אנחנו מתבקשים לפנות את המקום לאחרים. אנחנו מצייתים בלב לא חפץ.

-- יש לי רעיון ! אני אומר.

-- בוא נשמע ! עונה אמא. עד כאן הרעיונות שלך היו מאוד מתישים.

-- נלך לעיר העתיקה, שם יותר חם ואולי העסקים פתוחים.

 

הצעתי מתקבלת ואנו מכתתים רגלינו בין הסמטאות בשעה שתיים לפנות בוקר. המונים עושים כמונו, אנחנו שרים שירי לכת ועוברים את העיר לאורכה ולרוחבה, מנשקים את ההכותל המערבי, ברחבתו תקע בשופר הרב גורן לפני כשנה, ועולים לחומות. בארבע אנו מוצאים מאפייה פתוחה וקונים בה פיטות וביצים קשות מבושלות ברמד.

מה לעשות עוד ? אנחנו תופשים מקום על המדרכה, וסועדים את לבינו, בהמתנה למצעד. ברז בקרבת מקום מספק לנו מים. קוקה קולה אין.

 

מוקדם בבוקר מוכרי הקרטיבים מופיעים ומתקבלים בשמחה על ידי אמא. אחד מהם מגלה שאמא לקוחה טובה ונשאר בקרבת מקום. המקלות נאספים בשקית ריקה. בשמונה המצעד מתחיל, מרהיב, מרגש. הלבבות פועמים בשמחה ואנחנו מצדיעים לחיילים. אמא מברכת אותם : " יברכך השם וישמרך..."

אני מצלם עם המצלמה הקטנה שלי ומצליח להנציח חלק מהמצעד ומהמטס.

 בשעה אחד עשרה, לקראת סוף המפגן, אני מציע ללכת לכייון תחנת הרכבות. אבל כולם חושבים כמוני, וכך חצי מיליון איש הולך בכיוון אחד,  נדחפים ודוחפים, אנחנו מגיעים לתחנה. אמא מתישבת על התיקים ומזמינה קרטיבים נוספים והמקלות שוב נערמים. אני מביא לה מים והולך עם רעיתי הצעירה לתחנה, לשם התעניניות על מועדי הנסיעות. באולם נכנסים אלפי אנשים. כבר אמרתי לכם שדוחפים ונדחפים ? איילה אשתי מאבדת את הכרתה ואני מחזיק אותה ביד שמאל, תוך שאני מפנה לי דרך החוצה בדחיפות ביד ימין. קצת מים מחזיר את אשתי לחיים.

-- אני עומד שוב בתור ליד הברז וממלא את הבקבוקים. אחר, אני נכנס שוב לתחנה ושם אני לומד שאין רכבות עד שמונה לתל אביב ובחצות לבאר שבע.

 

-- בואו נלך לתחנה המרכזית, אני מציע.

-- ההצעות שלך... ! אומר נתן ולא מוסיף.

-- אנחנו מקבלות את הרעיון שלך מאשרות אמא ואיילה.  אז קדימה לדרך !

 

אנו הולכים בצעד נמרץ ומאיטים את הקצב אט, אט. המוניות לא עוצרות לנו ועדיין אין תחבורה ציבורית. אנחנו הולכים והולכים ועוד הולכים.

-- יגאל, זה עוד רחוק ?

-- לא אמא, עוד חצי שעה.

-- את זה אמרתה קודם. מאוד מעודד אותי.

 אנחנו הולכים והולכים ועוד הולכים.

-- יגאל, זה עוד רחוק ? חצי שעה לא עברה ?

-- מיד אמא ! מיד.

אנחנו הולכים והולכים ועוד הולכים.

התרמילים מכבידים ואני כדי לעודד את החבורה שר להם ולי :

-- נח"ל לא עוצר בעליה ! נח"ל לא עוצר בעליה !

ואחרי זה :

Trois kilomètres à pied, ça use, ça use; trois kilomètres à pied, ça use les souliers.  

אנחנו הולכים והולכים ועוד הולכים.

-- יגאל, זה עוד רחוק ?

-- לא אמא, עוד חמש דקות.

-- כמה דקות ? רוטן נתן. השעון שלך עומד ? זו פעם האחרונה שאני מתלווה אליך למצעד 20 שנה למדינה.

-- באמת, לא יכולה להיות פעם נוספת. הנה הגענו. שימרו על החפצים, אני הולך לקנות כרטיסים.

-- השאר אומרת רעיתי. אתה עייף מהמשא של התיקים. אני אעשה את זה בזריזות.

 

איילה הולכת. כעבור רבע שעה עוד לא שבה, אני מתפלא שעדיין לא חזרה ומחליט לחפש אותה. בסביבת הקופות, היא איננה. אני בודק קופה, קופה ומעלה חרס בידי . אני מסתכל סביב ולא מוצא. אני הולך לאורך הרחוב, פונה ימינה ובודק בין ההולכים ושבים ואשתי לא נמצאת. אני חוזר לנקודת המוצא ורואה את אמא יושבת על התיקים ונתן עומד לידה.

-- איפה איילה ? שואלת אמא, והדאגה ניכרת על פניה.

-- אמא, הרגעי, לא ראיתי אותה.

-- מה זאת אומרת לא ראית ? חס ושלום, מה קרה ?

-- אמא, הרגעי, אני הולך שוב.

 

אני הולך בדרך בה חזרתי. אני מחפש את אשתי ובאמת אני מוטרד, ההעלמות הזו לא הגיונית. ביקשתיה ולא מצאתיה. בסביבת הקופות, היא איננה. אני בודק קופה, קופה ומעלה חרס בידי. אני מסתכל סביב ולא מוצא. אני הולך לאורך הרחוב, פונה ימינה ובודק בין ההולכים ושבים ואשתי לא נמצאת. אני חוזר לנקודת המוצא ורואה את אמא יושבת על התיקים ונתן עומד לידה. אני לא מתקרב אליהם, כדי לא להתעמת עם אימי.

אני חוזר על עקבותחי ומקיף את בלוק הבנינים מספר פעמים ובכל פעם שאני מתקרב למקום ישיבתה של אמא, עושה עוד סיבוב,  כדי לא לראות את פניה הנסערות. כך מספר פעמים לא קטן.

 

עד שקראה לי, זו שאהבה נפשי. היא מצאת אותי במקום שאמצא אותה.

-- אוף ! אין מכירת כרטיסים. אמרו לי שבצאת החג יצאו אוטובוסים מהגבעה מול בניני האומה. שם העמידו דוכני מכירת כרטיסים.

-- חיפשתי אותך כל הזמן.  

-- לא פלא שלא ראית אותי, כל כך הרבה אנשים עומדים ליד הקופות.

 

אנחנו רצים להרגיע את אמא ואת נתן.

-- שבח לאל ! שבח לאל ! אומרת אמא. אני מתחילה להתפלל ממחר. מה נתשווש. שלא ארגיש שריפה בלב !

טוב ! הרוחות נרגעות ואני הולך לראות את המקום ממנו ניסע הביתה, בעוד שעתיים שלוש, בעזרת השם. דוכנים הוקמו על הגבעה, אחד לכל עיר או לאזור תלוי בגודל הישוב. על הכביש הקרוב, יחנו הרכבים. אני מסתובב עוד קצת ורואה זוג, איש ואשה בוכים מתיפחים בקולי קולות. אני מתקרב אליהם, אין טעות זאת רוחל'ה ובעלה חיימ'קה המכונה שלומפי. אני מתקרב ושואל אותם מה פשר הבכי המר הזה. האשה בראותה אותי, נרגעת. מבכי היא עוברת ישר לשמחה :

-- חיימק'ה, חיימק'ה ! יגאל כאן ! אנחנו לא לבד !

-- מדוע בכיתם ?

-- היינו חסרי אונים. לבד, ואף אחד לא יודע כלום, מה, מתי ואיך... הרגשתי ג'סרה בלב (מועקה בלב).

-- בצאת החג יוצא אוטובוס לכיוון באר שבע. אני הולך לקרוא למשפחה שלי.

 

אנחנו יושבים ביחד על סף המדרכה. אני מושיט למי שרוצה סיגרים קטנים שקניתי לכבוד יום העצמאות. אין כמו עישון להפיג את המתח והעייפות. (זו לא הזמנה לעשן, מאז 1980 חדלתי מעישון), מדברם, צוחקים, כל אחד מספר מה שעבר עליו מאתמול. מצטרפים אלינו עוד חברים. כולם מתלוננים על חוסר הארגון. גם אז, עם ישראל אהב לבוא בטענות.

-- חבר'ה ! מה הבכי הזה ? בעתיד האוכלוסיה תגדל ועימה בעיות הלוגיסטיקה, יהיה יותר עוד קשה להתארגן, אמרתי להם. בשביל להסיע חצי מיליון איש, צריכים 10,000 נהגים, ואם אין נצטופף ויהיו עוד נגלות. נשב קרוב, על מנת לתפס מקום בין הראשונים.

 

ב-9.00 בערב, אנחנו עולים על האוטובוס הראשון. אמא, נתן, רוחל'ה וחיימק'ה יושבים. אשתי ואני עומדים ומחזיקים ביד את צינור האחיזה שעובר לאורך האוטובוס. צפוף מאוד. איילה נרדמת בעמידה, אני מעיר אותה בכניסה לבאר שבע.

 

היה כיף ! שתזכו לעוד שנים רבות כאלה, עם חגיגות, חוויות, שנהיה רבים יותר ושאף אחד לא יחסר במפגש הבא.  בשנה הבאה בירושלים.

Je souhaite que nous soyons plus nombreux et que personne ne manque à l'appel.   

. 'année prochaine à Jérusalem Dieu veut,  l Si

 

באר שבע, אפריל 1968.