הס תקשורת, די

אנחנו לא ממש מלקקים דבש, אירוע רודף אירוע ועם ישראל נותר נרדף. אלפיים שנה של גלות ועתה ימים רבים של ברברת.

הטלוויזיה דולקת, כל הערוצים מפרשים את האירועים, לאורך כל היום במידה רבה של להט. הם יושבים באולפנים ממוזגים ומבקרים את צה"ל, הנהגת המדינה, הרמתכ"ל, שר הביטחון ומי לא.

אליבא ד-פרשנינו וכתבינו, הם המומחים לכל דבר בעולם הגדול ובארצנו הקטנטונת מוקפת האויבים. הם טובים באמנות, בספרות, בספורט, בכלכלה וגם במהלכי מלחמה.

לו הייתי לבדי באיזה מקום,  הייתי מכבה  את המקלט.

בעיתונות הכתובה אין נושא שלא נידון והעט כותבת מהגיגי ליבם של המומחים.

יתרונו של העיתון, שאתה יכול להפוך את הדף או לקרוא עיתון אחר. אבל יש גם כתבים טובים שמנתחים כשורה את אירועי השבוע.

החיסרון של הטלוויזיה הוא בזה שברגע שקורה משהו, האולפן הופך לחדר מצב. חייבים לפרשן לפני הערוץ המתחרה.

כל אחד וכבודו במקומו מונח, יש לי באמת הערכה רבה לאהוד יערי ולעודד גרנות ובדרך כלל אני מקשיב להם רוב קשב. אבל השבוע נראה לי שכל פרשן וכתב הוא אנטי. זה לא מה שאני מצפה מהם. הרשמים שלהם נלקחים מהעיתונות הזרה שהנה מכוונת, לכן האזרח מקבל תמונה מסולפת.

היו זמנים, ידענו מלחמות ומשברים, היו אלה זמני הנפילים.

בן גוריון אמר : אום שמום על החלטות חבר העמים.

בגין לעומתו קבע : לא חשוב מה חושבים הגויים, חשוב מה שאנחנו נעשה.

רבין הורה : לשבור להם את הרגליים, ועוד אמירות כל אחת בתקופתה.

בעת קרבות הטלוויזיה שידרה שירים, כך ידענו שמשהו מיוחד מתרחש.

כל אחד היה פטריוט, עוד לפני שהציבו את הפטריוט על הגבעות.

עתה הבטן שלי מתכווצת מרוב נבואות זעם ומחוסר הפרגון לצה"ל ולמדינה בעת מבחן.

אני לא תמיד מסכים עם מדיניות הממשלה. בנושאים רבים יש לי ביקורת, אבל בזמן אמת אני לאומני, מגבה, תומך בצה"ל ובמפקדיו.

דיונים, פרשנויות באים אחרי פרספקטיבה של זמן, דיון מלומד ולא שלוף. לכן אני אומר לתקשורת די, הבטן מלאה. זכרו היו ימים אז, היו שרים ,"אל יפול רוחכם, בואו שכם אחד" או "תן, תן כתף". אז המורל היה גבוה. היום הןא למטה, במרתף.

אז, קצת שקט.