|
קודם כל, מיהו שרון נחשוני?
ראשית אגיד ששמעתי את הסיפור לפני כשש שנים ישירות מפיו של שרון נחשוני פעמיים.
אחרי הרבה זמן שמעתי את הסיפור בשלישית מתוך קלטת שעשה ערוץ קודש מסוים כששרון נחשוני סיפר את סיפורו באותו ערוץ.
שרון נחשוני היה בן 26 כזה קרה.
למד בתיכון בישיבה המקצועית ביד בנימין.
כשסיים את הלימודים התגייס לצה"ל ליחידה מובחרת, יחידת המסתערבים של פיקוד הדרום - יחידת שמשון. הוא נשלח לקורס קצינים בבה"ד 1, אך בעקבות תאונת דרכים קודמת שהיתה לו, לא סיים את קורס הקצינים ואת שירותו הצבאי סיים כמדריך חימוש בבה"ד 20 בצריפין.
"התגייסתי ליחידת שמשון וסיימתי מסלול. אולצתי לעזוב את היחידה בעקבות תאונת דרכים (קודמת) שעברתי, בעת שהייתי בקורס קצינים בבה"ד 1. יצאתי לחופשה עם האופנוע שהיה לי, אופנוע סוזוקי 500 סמ"ק ובצומת בית דגן אירעה התאונה, פרקתי כתף, שתי חוליות נפגעו. הייתי מאושפז כמה שבועות בבית חולים, ואחר כך תקופה של שיקום. בגלל התאונה לא סיימתי את קורס הקצינים. את השירות הצבאי סיימתי כמדריך חימוש בבה"ד 20 בצריפין".
כשהשתחרר שרון נחשוני מצה"ל הוא עבד בכמה מקומות עד שהתקבל לעבודה כמדריך בפנימייה בית שלמה ברחובות. "התגוררתי בפנימייה שלוש שנים שבמהלכן התחתנתי ונולד לנו ילד."
התאונה
"באותו יום, יום חמישי כ"א סיון תשנ"ז (26.6.97) יצאתי עם מכונית הסובארו שלי לשירות מילואים במחנה ג´וליס. נסעתי בכביש יבנה-גאליה, אחרי ארבע דקות של נסיעה, התפוצץ לי הגלגל השמאלי הקדמי, הרכב סטה אל המסלול הנגדי והתנגש בעוצמה רבה חזיתית ברכב מסחרי שבא ממול...היד שלי נתפסה בתוך ההגה, נחבטתי בכל הגוף...ואחרי כמה שניות איבדתי את ההכרה...נסעתי במהירות של 60 או
70 קמ"ש...ברגע ההתנגשות המנוע של הסובארו הגיע לתוך הספסל האחורי, הכיסאות הקדמיים נמרחו, שברתי את האגן, המנוע קפץ לי לרגליים, הכיסא שעליו ישבתי נשבר, יד שמאל שלי התרסקה כולה, שתי הרגליים נפגעו, השיניים עפו לי מהמקום, נשבר לי האף, הכבאים שחלצו אותי אספו את השיניים לכוס והביאו אותן לבית החולים, היה לי שטף דם בריאות, יצא לי דם מהפה וקיבלתי מכה חזקה בראש מהכיסא של הילד...לא נשמתי, איבדתי את ההכרה...הייתי לכוד בתוך המכונית..."
זמן רב עמלו כוחות ההצלה לנסר את הרכב, להרים את המנוע הכבד ולחלץ את שרון, או ליתר דיון את מה שנשאר מגופו. "התאונה התרחשה ב- 07:04 ולבית החולים הגעתי ב- 08:20"...שרון חולץ והושכב על אלונקה, ריאותיו היו חסומות, הוא לא נשם, לבו לא דפק, והרופאים קבעו את מותו וכיסו את גופתו בסדין, החוקר המשטרתי שהיה במקום ומילא את הדו"ח, דיווח על מותו של איש אחד מן הנפגעים..
המלאך הגואל
בפקק הגדול שנוצר במקום נתקע גם אוטובוס מס´ 212 שנסע מאשדוד לרחובות. מן האוטובוס ירד אדם צעיר שהציג את עצמו כחופש, ואולי כרופא צבאי, על הכותפות שלו היה כתוב "קצין רפואה", צוות האמבולנס שטיפל בפצועים, לא זוכר אל נכון מה הוא אמר... "...האם אנ יכול להגיש עזרה" - שאל האיש, והרופאים כיוונו אותו "...תגיש עזרה לאלה הפצועים ששוכבים כאן".
"רגע אחד", אמר האיש מן האוטובוס, "ומה העניינים עם זה ששוכב פה מכוסה?"
"עזוב", ענו לו, "הוא מת".
האיש בדק את שרון ביסודיות, הוציא עט כדורי מכיסו, ובו במקום ביצע בו ניתוח שדה שנקרא "טרוקר" - שהוא ניקוז ופתיחה של הריאה, שחרור הנוזלים שהצטברו ושחרור הנשימה, הצוות הרפואי במקום שמו לב פתאום, כי אחרי 17 דקות מקביעת המוות לפתע הגופה מתחילה לחרחר ולנשום, הם נפנו אליו במהירות, המשיכו את הטיפול ופינו אותו לאמבולנס, נזהרים שלא להפיל שום דבר מכל חלקי גופו המרוסקים בדרך. ליד האלונקה צעד מישהו והחזיק חצי לסת בידו, הוא מסר אותה לצוות הרפואי שהעבירו את שרון לבית החולים.
לאחר מכן חיפשו צוותי ההצלה במקום את הרופא הצבאי אך לא מצאו אותו. האוטובוס המשיך בינתיים בדרכו והאיש נעלם...
החוקר המשטרתי תיקן את הדו"ח שלו וכתב:
"אחרי 17 דקות של מוות קליני המת חזר לנשום".
הנה אנכי שלח מלאך לפניך"(שמות כ"ג כ´)
"...התאונה כאמור התרחשה ב- 07:04 ולבית החולים קפלן הגעתי ב- 08:20, אין לי כל מושג מה קרה בזמן הזה מאחר שלא הייתי בהכרה...סיפרו לי שקצין הרפואה שירד מהאוטובוס ניקב את הריאה השמאלית בעט כדורי, והחל לבצע בי פעולות החייאה...הוא ניקז דם מהריאות והציל את חיי...
אנשים ראו את המדים שלו ועל הכותפות היה כתוב קצין רפואה. אין לי פרטים נוספים, אינני יודע מה היתה דרגתו, או מה היה תג היחידה שענד...הוא ירד מהאוטובוס שהגיע מכיוון הדרום, ולאחר שסיים את הטיפול בי נעלם... ניסינו לברר מי האיש?...ומדוע לא השאיר את פרטיו אצל הצוות הרפואי? אבל אין לנו תשובות...מי יודע? הייתי מאוד רוצה לפגוש את האיש הזה שהציל אותי ולהודות לו באופן אישי...אני חייב לו את חיי. כל הניסיונות לאתר אותו שערכנו עד כה לא העלו דבר...אני מבקש מכל מי שהיה עד ראייה לתאונה...לעזור לי לאתר את המלאך שהציל את חיי!!!".
לאחר התאונה המחרידה הפך שרון לנכה 100 אחוזים. ידו השמאלית מרוסקת, שתי רגליו אינן נעות וכמעט בכל חלק מגופו צלקות.
18 ניתוחים עבר שרון.
1.6 ק"ג ברזל הושתלו עד כה בגופו. "אני מרגיש כמו פאזל, הרופאים אומרים שהם מנסים לחבר את הלגו, אבל הם לא יודעים מתי זה ייגמר. כיום אין לי אפשרות להניע את הרגליים או את יד שמאל, אני נכה 100אחוזרים. אין לי עצמות בידיים או ברגליים. חלקי הגוף שלי מחוברים אלה לאלה באמצעות ברגים וברזלים ומדי יום אני עובר טיפולים קשים" - כך התבטא שרון בראיון שהעניק לאחד העיתונים.
בדרך לבית החולים
מספר גיסו של שרון, מר שחר אשבל: "בגלל חוסר זהירות וחוסר אחריות, ניתן לאשתו של שרון ולאחותו, אשתי, לראות אותו כאשר הוא הובא באמבולנס היישר מן התאונה. למעשה הבהילו אותן לבית החולים "קפלן" בידיעה ששרון נהרג בתאונה, אבל כשהגיעו לשם, הן קיבלו את הידיעה שהוא עדיין חי. כאשר הורידו אותו צוות האמבולנס מן הרכב, הן רצו לקראתו והביטו בו, את מה שהן ראו לא תוכלנה לשכוח לעולם...הדבר שאותו הן ראו על האלונקה לא היה אדם...לא היה בן אדם...כלל...לא היה גוף...לא היה צורה של אדם, הפנים שלו היו מרוסקים, הרגלים היו מעוכות, גם הידים היו חתיכת עיסה מרוטשת...
אחרי מחזה הזוועה הזה שאותו ראו אשתי ואשתו, הוכנס שרון מיד לניתוח חירום ראשוני שארך 9 שעות".
כאשר שרון הובא לבית החולים ואשתו ראתה את המחזה הנורא, היא הבחינה כי הוא ממלמל משהו, היא רכנה אליו ושמעה אותו אומר שוב ושוב ראיתי את סבא, וסבא דחף אותי". הדברים נשמעו תמוהים ובלתי מובנים.
ממשיך מר שחר אשבל הגיס של שרון:
"כאשר שרון היה בחדר הניתוח, קיבלנו אנחנו המשפחה את הידיעה המעציב מאוד, שהדודה מרים נפטרה. היא היתה חולה זמן ממושך במחלה קשה, אשה צדקנית, בעלת חסד גדולה, שכל חייה עזרה לזולת, אשת חיל אמיתית...
לאחר הניתוח שהה שרון בחדר התאוששות במשך 4 ימים. הוא היה מגובס כולו, מכף רגל ועד ראש, רק את השפתיים יכול היה להזיז. בתחילה היתה דעתו מעורפלת מאוד, אב לאט לאט הוא התחיל להבין את אשר אמרנו לו, התחיל להכיר את האנשים ולזכור...שמנו לב שמיד עם תחילת ההתאוששות הוא ממלמל, אך בתחילה לא הבנו מה הוא אומר, שפתיו היו מפוצצות לגמרי, ודיבורו לא היה ברור. הדבר הראשון שהצלחנו להבין ממנו היה "מה עם הדודה מרים. איפוה היא? האם היא חיה או שהיא נפטרה?" ואנחנו , בעצם הרופאים שיקרנו לו ואמרנו שהדודה חיה ומרגישה טוב. אך שרון התעלם מתשובתנו וחזר שוב ושוב על השאלה, ואנחנו נאלצנו לחזור ולשקר לו. ברור היה שהעניין אמוד מטריד אותו, התקשינו להבין מדוע הוא כל כך דואג דווקא לדודה מרים...אני חשבתי לעצמי שאולי הוא כל כך מוטרד ממצבה, משום ששרון ואני ביקרנו אותה בערב האחרון לפני שהתאונה התרחשה ולכן הוא זוכר אותה ומתעניין במצבה כל כך...
"במשך כל הזמן שהתה המשפחה כולה בבית החולים. ישבנו מחוץ לחדר, ובכל פעם הי הנכנס אליו אחד מאתנו, אך כל מי שהיה נכנס אליו יצא בהרגשה חזקה מאוד, שמעבר לפציעה הנוראה ולמצבו הפיזי הקשה, משהו נוסף התרחש, האיש כאילו השתנה, הוא לא היה אותו שרון שהכרנו אותו כל החיים.
"ביום השני הבינה אשתו לראשונה את מה שהוא ממלמל בלי הרף, והוא אומר: "הייסורים מכפרים...הייסורים מכפרים... ה'´ אני אוהב אותך...אשתו נדהמה מאוד, שרון מעולם לא דיבר ככה לפני התאונה..."
חשוב לציין כי עד לתאונה, היה שחר הדתי יותר שבין השניים. שחר הוא זה שהקפיד תמיד על קיום המצוות בתורה מדוקדקת, בעוד ששרון שעבד כמדריך בתיכון פנימייתי, היה שומר מסורת אך לא מדקדק כל כך. כל זה כמובן היה פעם, היום שרון הוא איש אחר...אחר לחלוטין.
ממשיך הגיס:
המשך בשבוע הבא בעזרת ד'
|
אליהו או פנחס מלאך הברית?
הראשון לציון הרב מרדכי אליהו
פנחס הוא אליהו
אמרו רבותינו "פנחס הוא אליהו" ובזכות "בקנאו את קנאתי" "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום". ברית שלום זו היא ברית "ממלאך המוות" (ראה זוה"ק ובספורנו). וכתב האו"ח הקדוש "פנחס הוא אליהו אשר הוא עתידלבשר עם בני ישראל בגלות האחרון... כי אז יהיה שלום בכל העולם". ומדוע זכה לכך? בגלל "בקנאו את קנאתי". ויש לשים לב לכך שנאמר בפסוק "בקנאו את קנאתי בתוכם", וזהו בפנחס. והנה בתקופת אחאב שואל הקב"ה את אליהו "מה לך פה אליהו" (מלכים י"ח). אומר לו אליהו "קנא קנאתי לה". אומר לו ה "צא ועמדת בהר", ושוב שואל אותו "מה לך פה אליהו" ואליהו עונה "קנא קנאתי לה... כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחותיך הרסו ואת נביאך הרגו בחרב". ורבותינו זכרונם לברכה אמרו "אמר לו הקב"ה בריתי שמא בריתך?... ואת מה אכפת לך"??? וכעס על שאמר "דלטורייא על בני". אמר לו הקב"ה "חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך" (פסיקתא). והוא דבר פלא, כפנחס הוא נוטל שכר גדול ברית שלום. שלום ממלאך המוות וכאליהו הוא נענש? (וידועה הקושיא המפורסמת של גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן-איש-חי איזה עונש זה הרי אליהו מוזמן לכל ברית מילה ושם השמחה גדולה "שש אנכי על אמרתך". ותירץ כמה תירוצים, ושניים מהם: א) אם לא היה הולך לבריתות היה נשאר למעלה בישיבה ללמוד תורה וזה עדיף לו מברית בארץ. ב) כיון שצריך להתפצל ולעוף מברית לברית, וההתפצלות הזאת היא העונש).
אלא כך יש להסביר את הדבר: כתוב בתהילים "ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגיפה". ואמרו חז"ל "ואמר רבי אלעזר ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל - מלמד שעשה פלילות עם קונו. בא וחבטן לפני המקום אמר לפניו, ריבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל??? (סנהדרין מ"ד). פנחס עושה פלילות עם קונו ומלמד סנגוריא על עם ישראל. אלו חטאו אך מדוע אחרים יענשו בגללם??? וכאשר דיבר כלפי בני ישראל הוא הוכיח אותם אבל "בתוכם". גער בהם על המעשה השפל ודיבר איתם קשות. ובעוד שכפנחס הוכיח אותם בתוכם, כאליהו אמר לקב"ה "כי עזבו בריתך". ולכן אמר לו הקב"ה, את האמת אני יודע ואינך צריך לומר לפני דלטורייא על בני, אך להוכיח אותם ולגעור בהם בתוכם זהו תפקידך. ומכאן שכל מנהיג ומנהיג צריך לדעת שכלפי בורא העולם הוא צריך ללמד סנגוריא על בניו וכלפי העם הוא צריך להוכיחם. והיום בכל רגע ורגע אליהו הנביא מלמד סנגוריא על עם ישראל ואומר רבונו של עולם היום כך וכך בריתות היו בעם ישראל, כך וכך הוצאות היו להם בסעודת מצוה, ובזה מלמד סנגוריא על עם ישראל ומתקיים "ויכפר על בני ישראל" לא רק בלשון עבר אלא גם בהווה ובעתיד.
ויהי רצון שנזכה ויקויים בנו מאמר הכתוב "כה אמר ה א-לוקים’ צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". האמת והשלום של פנחס הוא אליהו אשר נתן לו ה’ את בריתו שלום לבשר גאולה לישראל ושלום לעולם.
יש מי ששווה יותר...
הרב עזריאל אריאל מידי שנה סוערת המדינה בשאלת הפער הכלכלי המתרחב. אי השוויון בהכנסות וברמת החיים - זועק לשמים. התוכנית הכלכלית החדשה, שצמצמה מאד את התמיכה הממשלתית בשכבות החלשות, החריפה מאד את השאלה הזאת. ואנו, נידרש לשאלה זו מתוך פרשת השבוע.
רעיון השוויון מופיע בתורה בהקשרים שונים. המקור הבולט מתייחס לשוויון בפני החוק, ועוסק בשוויון שבין האזרח לבין הגר (במדבר טו, טו): "הקהל, חוקה אחת לכם ולגר הגר, חוקת עולם לדורותיכם, ככם כגר יהיה לפני ה’. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". הבסיס הרעיוני לרעיון זה עולה בדבריו של איוב (לא, יג-טו), אשר נשבע: "אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי. ומה אעשה כי יקום א-ל? וכי יפקוד, מה אשיבנו? הלא בבטן עושני עשה, ויכוננו ברחם אחד!". כולנו יצירי כפיו של בורא העולם. ובעצם, רעיון השוויון מתבסס על מעשה בראשית. העובדה שכל בני האדם הם ילידי זוג אחד של הורים; העובדה שכל בני האדם נבראו בצלם א-להים - היא הנותנת את הבסיס להכרה בשוויון היסודי של כולם. "זה ספר תולדות אדם. ביום ברוא א-להים אדם, בדמות א-להים עשה אותו. זכר ונקבה בראם, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום היבראם" (בראשית ד א-ב).
על פי זה היה מקום לצפות כי התורה תדריך אותנו להקים חברה שבה ישרור שוויון כלכלי רחב ככל האפשר. הזדמנות אחת היתה ליצור מצב כזה. הדבר היה בשעה שחילקו את הארץ לשבטים ולמשפחות. ואכן מפשט הכתובים בפרשתנו עולה תמונה של חלוקה שוויונית: "לאלה (שנפקדו במפקד בערבות מואב) תחלק הארץ בנחלה במספר שמות. לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקודיו יותן נחלתו... לשמות מטות אבותם ינחלו" (במדבר כו נג-נה). אולם המעיין בדברי חז"ל (תוספתא בבא בתרא פ"ז ה"ג) יראה שלא כך היו פני הדברים, וכך נאמר שם:
"שלא ניתנה הארץ אלא ליוצאי מצרים, ולא נתחלקה אלא לעומדים בערבות מואב... כיצד? שני אחין שהיו מיוצאי מצרים. לאחד יש לו תשעה בנים, ולאחד יש לו בן אחד, ולפניהן בית חמשת כורין - תשעה נטלו בית לתך (½ בית כור כ"א = סה"כ ½4 בתי כור. לתך = ½ כור), ואחד נוטל בית לתך. החזירום לאבותיהם. חזרו אבות והורישו את הבנים: תשעה נטלו מחצה (½2 בתי כור, 1/3 בית כור בערך לכל אחד), ואחד נטל מחצה (½2 בתי כור)". פירוש הדברים: החלוקה הבסיסית היתה לפי הדור שנכנס לארץ. אולם כל אחד מאלה שנכנסו לארץ "הוריש" את נחלתו לאביו או לסבו שיצא ממצרים, ואז התבצעה חלוקה מחודשת בין הבנים והנכדים: הבן שהיו לו בנים רבים קיבל נחלה שווה לאחיו, שלו מעט בנים. כתוצאה מכך נוצר פער ניכר כבר בדור שנכנס לארץ, כך שאדם שנכנס לארץ ולו אחים רבים, קיבל נחלה קטנה בהרבה ממי שנכנס לארץ כבן יחיד.
ואכן, לא שוויון אנו תובעים כי אם חסד, אהבה ואחווה. העזרה לזולת - לא בשם הצדק היא באה, כי אם בשם הצדקה. הדרישה היא שהעשיר לא יישאר באנוכיותו. עליו לראות את אחיו העני כחלק ממנו, ולדאוג לפרנסתו. נקודת המוצא היא האחווה והערבות ההדדית, שמהן נובע הצורך לספק לכל אדם את צרכיו המינימליים, ואף מעבר לכך: "די מחסורו אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו".
החתירה לשוויון כלכלי מניחה מראש כי ערכו של האדם נובע מהישגים כאלה ואחרים, כאילו העשיר שווה יותר מאיש המעמד הבינוני. מתוך נקודת מוצא כזאת, הכרח הוא שתהיה קנאה בין אדם לחברו. תמיד יימצאו הבדלים בין איש לזולתו, והקנאה לא תסור גם אם יצטמצמו הפערים. אדרבה, עצם הדגשת המעמד הכלכלי כבסיס להערכתו של אדם, יוצרת סולם ערכים מעוות שבו הדבר החשוב ביותר לאדם הוא כספו. הגישה צריכה להיות הפוכה. הקב"ה לא ברא עדר של כפילים זהים. הוא ברא אנשים שונים זה מזה - בכל: באמצעים העומדים לרשותם, בכשרונותיהם, בנטיותיהם ובהעדפותיהם. דווקא מתוך השוני הזה שביניהם, יכול כל אחד מהם לתרום את תרומתו הייחודית למשפחה ולחברה. לכל אחד מהם יש ערך כאחד יחיד ומיוחד. כן הם העשיר והעני - כולם רואים את עצמם כמרכיבים של אותה חברה. כל אחד מהם מעריך ומכבד את עצמו ואת זולתו. כל אחד מהם שמח בחלקו, וכל אחד מהם שמח לעזור לזולתו. העני מעניק לעשיר כבוד וסיפוק. העשיר מעניק לשכנו העני מרכושו. שניהם יחד בונים חברה שיש בה אחווה וענווה, כבוד והערכה, חסד וטובה; - חברה בריאה, מלוכדת וגומלת חסדים, הראויה להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש.
|
מעשה שהיה עם הצדיק רבי יצחק דלויה
סיפור שהובא בספר שבח חיים לרבי חיים פינטו זצוק"ל,היה במרראכש מומר אחד שהתמנה לסגן הסולטן.המומר היה שונא ישראל ופעם אחת הכין מזימה כנגד היהודים,והוא קיבל אישור מהמלך לבצע את זממו.הוא פנה אל עבר בית הכנסת של היהודים וראה רב אחד שהיה משמיע לתינקות את הפסוק :איכה ירדוף אלף ושנים יניסו רבבה".הרשע הסביר את הפסוק למלך,והמלך כעס מאוד ואמר שינקום ביהודים.יום למחרת,פנה הסולטן אל הרב וביקש שיסביר לו את הפסוק אחד ירדוף וכו' הרב נענה לו והסביר לו את הפשט בפסוק.הסולטן אמר לו שישיג לו אחד כזה שיכול לרדוף אחרע אלף אנשים.הרב אמר לו שזה פסוק מהתורה,והתורה לא דיברה על משיהו ספציפי שקיים היום.
הסולטן התעצבן ואמר שאם תוך חמישה עשר יום לו יבאו לו את האדם שיכול לנצח אלף איש הוא יהרוג את כל יהודי המלאח.כשחזרו השליחים למלאח היהודי גזרו מיד תענית ציבור.פרנסי העיר הלכו לרב יצחק דלויה שכבר היה זקן,וסיפרו לו על כל מה שקרה..הרב הרגיעם ואמר שהכל יהיה בסדר.
הרב יצחק דלויה קרא את השם המפורש והלך למדינה של בני משה ושם הבחינו שהוא זר.אחד שאל את הרב מהו מחפש?והרב סיפר לו את הצרה שבאה על היהודים מהעיר מרראכש.בני הכפר התכנסו והפילו גורל ,הגורל נפל על עלמה אחת.הרב לקח אותה איתו עם שם המופרש וחזר לעיר.
במררכאש הרב שלח שליחים לסולטן ואמר לו שהם עומדים למסור לו את זה שיכול להרוג אלף איש.
השולטן שמח,כי ידע שעכשיו הוא יכול לצחוק על היהודים.הסולטן פקד להכין אלף חיילים,שיתכוננו להלחם עם אותו אחד.
הרב ביקש מהמלך שיתן לו סוס וחרב לעלמה שתוכל להלחם.
כשהכל היה מוכן,העלמה עלתה על הסוס והחלה להלחם עם החיילים ,היא הפילה את החיילים מימין ומשמאל,עד שהרגה אלפי חיילים.הרב ביקש ממנה להפסיק.אחיה של אותה עלמה הגיע למקום ואמר לה שכן שידיה היו לא מכוסות בקרב,והגוים ראו את ערוות ידה,היא צריכה למות,והיא לא יכולה לחזור לבית.וכך היה היא נפטרה וקראו לה "סי עבאס סבאתי" ומשתטחים עליה עד היום הזה.זהו כוחם של צדיקים.זכותם תגן עלינו אמן.
מעשה שהיה עם הצדיק רבי יצחק דלויה
מסופר כי יהודי אחד במרראכש היה מעסיק ערבי צעיר.מידי יום ביומו הערבי היה עובד אצלו ובסוף היום היה מקבל את משכורותו וחוזר לביתו.יום אחד הצעיר הזה בא לעבודה ולא חזר לבית בערב.אביו תבע את היהודי בדין חטיפת בנו והעמידו למשפט .השופט קבע שהיהודי אכן חטף את הגוי והעמידו למשפט אליו הוזמנו כל ראשי העיר.היהודי האומלל,לא ידע מה לעשות,ופנה לרבי יצחק דלויה זי"ע,הרב הרגיע אותו מיד ואמר שיעזור לו ביום המשפט.
הרב הגיע לבית המשפט,ובזמן הדיונים קרא הרב שם המופש בפיו,ומיד נגלה לעיני כל דמותו של הנער הערבי,האב זיהה בבירור שזהו בנו.הנער הפנה את מבטו לאחד מן הקהל ואמר שהוא הרוצח האמיתי שרצח אותו,לאחר מכן דמותו נעלמה.הגוי הרוצח הודה באשמה.וכולם השתוממו מהנס הגדול שהרב עשה.
מסופר עוד על הצדיק ,פעם אחת בערב פסח היה מחסור לקהילה בבשר,ראשי הקהילה פנו לרב לעזרה,הרב אמר שם קדוש ונעשה נס ויצאו עגלים,שאותם שחטו היהודים ואכלו לפסח.
רבי יצחק דלויה עם מרן רבי יוסף קארו
המסורת שמוחזקת ביד משפחת דלויה הי"ו,היא שהרב יצחק דלויה נפגש עם מרן ורבן של כל ישראל רבי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך ,ומסופר עוד שבפגישתם נחלוקו על הרבה דברים ומתוכם החומרא של מרן,שאותה נוהגים כל הספרדים, שקבע שבשר שאינו "חלק" דינו טרף,רבי יצחק לא הסכים עם הלכה זו ,ובאמת המנהג במרראכש עד היום שלא להקפיד על בשר חלק בית יוסף.
עוד הלכה שנויה במחלוקת בניהם היתה ההלכה שפסק מרן שלא לומר חצי קדיש אחרי קריאה בספר תורה במנחה של שבת,לעומת מנחה של חול שהמנג הוא לומר חצי קדיש,דעתו של רבי יצחק דלויה היתה שכן אומרים אותו אחר הקריאה בשבת,בבית הכנסת שברחוב חבאש במררכאש נהגו רבי משה זריהן זצ"ל וראש הישבה רבי יעקב דאהן לאומרו,וכן המנהג שם עד היום.
מסופר שפעם אחת בא חכם אחד מחכמי ארץ ישראל ודרש בבית הכנסת של רבי יצחק דלויה בו נכחו הרבה מחכמי מרראכש,בדרשתו שאל את הרבנים שאלה .ענה לו הרב רבי יצחק דלויה ואחריו ענה לו גם רבי שלמה בן תימצות .הרב ששאל את השאלה חשב שתשובתו של שלמה בן תימצות טובה יותר והיא הנכונה,אך לא אמר להם דבר על כך.בלילה שישן בא לו המגיד ואמר לו שהתשובה של רבי יצחק דלויה התקבלה למעלה בשמים ואילו התשובה של רבי שלמה בן תימצות התקבלה כאן בארץ.בבוקר שקם שאל היכן גר הרב יצחק דלויה בכדי לבקש את סליחתו שלא קיבל את דעתו,הוא חיכה לו בחוץ,ובעוד כך הוא רואה את רבי יצחק הולך לבאר המים בכדי לעשות נטילת ידיים,לפתע עלו המים מהבאר לקראת הרב.אחר כך ראה שהשמש שואב עם דלי מהבאר,מה שאומר שלא היו מים בשפת הבאר כשהרב נטל ידיו.החכם ניגש אל הרב וסיפר לו כל מה שקרה ,וכן ביקש את סליחתו מאז אותו מאורע ,נהוג ללכת במוצאי ימים טובים למאלח במרוקו הנמצא ברחוב שמחון מרראכש.רבי יצחק היה מפורסם בתורה ובחסידות,ואף זכה לכבוד גדול מחוץ לעירו בעיר פאס ומקנאס.
לא נודע כי חיבר ספרים עם זאת הוא העמיד תלמידים הרבה בניהם הרב שלמה עמאר זצ"ל והרב אברהם אזולאי האחרון.וכו הרב מרדכי עטיאה מדימנאט בחבל הסוס.
מיתתו של הצדיק רבי שלמה בן תמצות
רבי שלמה בן תמצות ממראקש זצ''ל. חי בזמנו של רבי יצחק דילויה זצ''ל. הוא נרצח על ידי ערבי שסחר אתו. פעם הזמין הערבי למכור לו סחורה בכמות גדולה. לשם כך הרב לקח עמו סכום כסף גדול. הערבי ארב לו בבית. שדד את כספו ורצח אותו באכזריות. ביתר אותו לארבעה חלקים. וקבר אותו בארבע פינות הבית. כדי להעלים את הפרשה ואת הרב יחדיו.
אשת הרב ראתה שבעלה בושש לבוא. החלה לדאוג. עם שחר הלכה לבית הערבי לבקש היכן בעלה. הערבי השיב לה שהרב היה אתמול אצלו לזמן קצר והלך לו לדרכו. האשה חיפסה בכל העיר מראקש ולא מצאה את הרב. בערב חזרה לביתה לישון. ובלילה בא איליה הרב בחלום וסיפר לה בדיוק נמרץ את כל שקרא אותו אצל הערבי. והודיעה היכן נמצאים ארבעת חלקי גופו. ומהשמים גזרו עליו כך. מפני שנשמתו היא ניצוץ מעשרה הרוגי מלכות. וזה היה התיקון לנשמתו. הבוקר האיר והאשה הלכה להתלונן אצל שר העיר מראקש. וסיפרה לו את כל העניין. השר שלח אחר הערבי. הערבי הכחיש את הכל ואמר שאינו יודע. האשה בקשה לערוך חיפוס בביתו של הערבי. האשה ושליחי השר הלכו לבית הערבי. בכניסתה זעקה האישה רבי שלמה אייכה . נעשה נס והתגלה להם המקום החפור. ושם גילו את הגופה. הוציאו משם חלקי הגופה וקברו אותו בבית העלמין במראקש בכבוד גדול.
מקום קברו בבית העלמין במראקש הפך לתלפיות לכל מר נפש . היו מביאים חולים. יושבים בחדר הקבורה שלו . ולנים שם עם החולה. עד שיוצאים משם בריאים.
זכותו תגן בעדינו אמן ואמן. בדיחות פינוקיו, שלגייה וסופרמן הולכים ברחוב כשהם נתקלים בשלט: תחרות האישה הכי יפה בעולם! פרסים שווים! "אני נכנסת," אומרת שלגייה ואחרי חצי שעה יוצאת. "איך היה?" שואלים אותה. "מקום ראשון," אומרת שלגייה. הם ממשיכים ללכת כשהם רואים שלט: תחרות האיש החזק ביותר בעולם! "אני נכנס," אומר סופרמן אחרי חצי שעה יוצא שואלים אותו "איך היה?" "מקום ראשון." אומר סופרמן. ממשיכים ללכת רואים שלט: תחרות האיש השקרן ביותר בעולם. פינוקיו נכנס אחרי חצי שעה הוא יוצא עם דמעות בעיניים. "מה קרה?" שואלים אותו. "מי זה האולמרט הזה?!" שואל פינוקיו. בדיחה אחד עשר אנשים היו תלויים על חבל שהשתלשל ממסוק. עשרה גברים ואישה אחת. החבל לא היה חזק מספיק כדי לשאת את כולם ולכן הם הבינו שעל אחד מהם לוותר וליפול למטה וכמובן לאבד את חייו - אחרת כולם יפלו. התלבטו ביניהם ולא הצליחו לבחור מי יהיה זה שיפול למטה. אבל אז, החלה האישה בנאום נוגע ללב: היא אמרה שהיא מוכנה להתנדב וליפול מהחבל, מאחר שכאישה היא רגילה לוותר על כל מה שיש לה עבור בעלה והילדים ועבור גברים בכלל מבלי לקבל שום דבר בתמורה. ברגע בו היא סיימה את נאומה, כל הגברים מחאו לה כפיים ... בדיחה בלונדינית אחת נכנסת לבנק במנהטן , אומרת למנהל שהיא נוסעת לשבועיים לאירופה
ומבקשת הלוואה של 5000 דולר..
המנהל שואל אותה איזה בטחונות יש לה כנגד ההלוואה , והבלונדינית אומרת
שיש לה מכונית רולס - רויס, אותה היא מוכנה להשאיר כערבות.....
המנהל נותן לה את הסכום המבוקש, לוקח ממנה את מפתחות המכונית ומצווה
על השוער להחנות את הרולס - רויס בחניה של הבנק.
כעבור שבועיים חוזרת הבלונדינית מחו"ל,
נכנסת לבנק ומבקשת להחזיר את ההלוואה
המנהל מחשב את הסכום כולל הריבית
והבחורה רושמת צ'ק על סך 5,015 דולר .
לפני שהיא עוזבת, פונה אליה המנהל ואומר :
" בזמן שהיית בחו"ל, ערכתי עלייך בירור ומסתבר שאת אחת הנשים העשירות
במנהטן . מדוע היית צריכה הלוואה של 5,000 דולר ?".
"אידיוט ", עונה לו הבלונדינית, "איפה עוד במנהטן אוכל להחנות את
הרולס-רויס שלי ב 15 דולר לשבועיים ? ".
|