לשחות או לטבוע                                                                                                                זה ההבדל בין לצוף בבריכת החיים
שמחים ורגועים, ובין להאמין שכל רגע
הוא עניין של חיים ומוות, טביעה או
שחייה. ואם כל שנייה היא כזאת, מי
ירצה להישאר בבריכה?                     ליד מקום מגוריי, ישנו מושב חרדי – המקום הכי מדהים שראיתי אי פעם בחיי. בכל פעם שאני מבקרת שם, אני רואה חקלאי חרדי על טרקטור, או רוכב על סוס, עם פיאות שעפות להן ברוח... פשוט מדהים. אבל אולי הדבר הכי מדהים הוא המורה לשחייה של בתי. היא אישה אמריקאית שעלתה לארץ לפני מספר שנים, ומעבירה את שיעורי השחייה שלה בשפה העברית. ומדהים עוד יותר, יש לה בריכת שחייה בחצר, והיא מלמדת את הבנות כשהיא לבושה בחלוק ביתי וכובע פשוט לראשה. והיא באמת טובה במה שהיא עושה – הבת שלי למדה באופן מעשי איך לשחות תוך שלושה שיעורים בלבד. אני אוהבת את המורה לשחייה של בתי, בגלל שיש לה קיר מלא בתעודות שכל אדם היה מתגאה בו, אבל היא לא איפשרה לעבודה שלה לגרום לה להתפשר ביהדותה אפילו לא במעט שבמעט. יכול להיות שכך זה גם היה בחו"ל, מי יודע, אבל אני בהחלט לא שמעתי על דברים כאלה, כלומר על ענווה ופשטות כזאת כשגרתי בחו"ל. המורה לשחייה לימדה אותי שיעור מאלף מאוד בחיים, אם כי היה זה בהיסח הדעת. כאשר אני למדתי לשחות, כשהייתי קטנה, התחלתי עם מצופי יד ומצוף גדול שבעזרתו צפתי במים. אט אט, מצופי היד והמצוף הגדול מצאו את מקומם על שפת הבריכה, עד שלא הייתה לי ברירה ושחיתי בבריכה ללא כל עזרים. המטרה הייתה לשחות מצד אחד של הבריכה לצד השני. בהתחלה, שחייה לרוחב הבריכה. אם עשית את זה – בלי לטבוע – קיבלת סרט צהוב. סרט אדום על שחייה כפולה לרוחב הבריכה, וסרט לבן על שחייה לאורך הבריכה. המפתח, כמובן, הוא 'לא לטבוע'. וזה לא היה קל. אני זוכרת שחציתי את הבריכה לרוחב בשחיית כלב, בקושי מצליחה להישאר על פני המים שנייה אחת נוספת. אבל איכשהו, הצלחתי. אני חושבת שהייתה זו הגאווה שלי והרצון לרצות את המורה לשחייה ואת הוריי – שעזרו לי להגיע לצד השני של הבריכה ולעבור את המשימה הזאת בהצלחה. ככל שהתקדמתי בשנותיי, המרחקים הפכו מאתגרים יותר ויותר. מאה מטר, מאתיים מטר, חמש מאות מטר - בדרך העולה אל הקילומטר. ועשיתי את זה כשהייתי בת 13. אבל מוזר מאוד, כי אף פעם לא נהניתי מהשחייה. ליוותה אותי כל הזמן ההרגשה שאם אפסיק לזוז אפילו לרגע, אני אטבע – אפילו כשחיינית מומחית עם כמה תארים בגיל 13. זה היה מאמץ עצום, וזה היה סיכון, וזאת הייתה עבודה קשה מאוד. מרגיע וכיף זה לא היה בכלל. נפעמתי כשראיתי את בתי הקטנה לומדת לשחות. הדבר הראשון שהיא למדה היה לצוף כשהיא על הגב, משהו כמו כוכב ים הפוך. המורה אמרה שוב ושוב לילדות שכל מה שהן צריכות לעשות הוא להרים את הסנטר למעלה, לא לזוז, ולהאמין שהמים יכולים לתמוך בהן, ואם הן יעשו זאת זה אכן יקרה. היה מעניין לצפות מן הצד בשיעור. כל זמן שהילד מאמין שהמים יכולים לתמוך בו ולעזור לו בלי שום מאמץ, זה קורה. וברגע שהן איבדו את האמונה בזה, הסנטר שלהן ירד למטה, הבטן צנחה, והן החלו להיאבק במים ולבלוע אותם. אתן צריכות להאמין שזה עובד!" אמרה להן המורה לשחייה. ואז זה הכה בי, השם באמת מראה לי משל מעניין על החיים, ועל החיים בישראל בפרט. הגישה המערבית גורסת שצריך לבעוט ולהיאבק (כוחי ועוצם ידי...), כשהיעד "החשוב" הן לא יותר מאשר מטרות חסרות תכלית. לימדו אותנו שאם נעצור לרגע, נטבע. ובדרך בה אני למדתי לעשות דברים – עם כל המשענות השקריות והמצופים המדומים – זה בדיוק מה שקרה. אבל זה לא צריך להיות כך. מה שלמדתי בבריכה שבחצר של אותה אישה מדהימה הוא, שאנחנו צריכים להתחיל מהנקודה הנכונה, מהדרך הנכונה – עם אמונה – ואז, במקום להיאבק ולהתמודד עם כל מה שנקרא בדרכנו כל הזמן, אנחנו בעצם לומדים לעבוד עם המים, ולא רק לבעוט ולהתנגד להם. ברגע שהדאגה 'מטביעה' נעלמת, כל התהליך הופך להיות כיף אמיתי ומהנה מאוד. זה מפסיק להיות ההחלטה הגורלית שכביכול אדם צריך לקחת על עצמו: "לטבוע או לשחות", והופך לברירה המתוקה של "לצוף וליהנות בעצמנו" ולהגיע למקום כלשהו, קצת יותר מהר עם מינימום מאמצים. איזה הבדל! עיקרון זה מתאים לכל דבר בחיים, בין אם מדובר בפרנסה, בחינוך ילדים, לעלות לארץ ישראל, או להשתפר בעבודת השם. בתי כבר לא מפחדת מהמים, היא למדה את הכלל הבסיסי והחשוב בשחייה, והיא באמת נהנית להיות בבריכה. למרות שלמדתי לשחות בגיל הרבה יותר צעיר ממנה, וגם בצורה יותר 'מקצועית', גם היום אני לא מי-יודע-מה אוהבת לשחות. למה? בגלל שבמוקדם או במאוחר, אפילו השחיין הטוב והחזק ביותר מתעייף. במוקדם או במאוחר, אם אדם לא לומד לשחרר את כל האחיזות שלו בכל הדברים בהם הוא אוחז, ולהאמין שהשם ממשיך להחזיק אותך על פני המים, צף ללא כל חשש ובלי כל אמצעי מדומה, אז או שהוא חייב לעצור או שהוא טובע. כמה פעמים נתקלתם בזה בחיים? כמה אנשים ראינו בחיינו שנכוו במקום עבודתם? כמה אנשים בשנות העשרים והשלושים כבר חולמים על פנסיה מוקדמת – שהם סוף סוף 'יפסיקו לשחות'? כמה מאיתנו נאבקים כל הזמן כדי להישאר על פני המים, לצוף, בכל יום ויום מחיינו, ומרגישים מותשים יותר וחלשים מכל המאמצים שמבקשים מאיתנו? אנו מגששים סביבנו, מחפשים איזה משהו חיצוני לאחוז בו, משהו שישאיר אותנו על פני המים, כמו כדורים, פסיכולוגים, או פוליסות ביטוח למיניהן... אבל הפיתרון – היחידי! – הוא לחזור למקור, לשורש ולבסיס האמיתי שלנו, ולהשתחרר מכל מה שלמדנו וחשבנו שיעזור לנו לגדול. אנחנו חייבים ללמוד אמונה וחייבים להתמלא בביטחון שאם נשחרר את עצמנו מכל האחיזות השם ימשיך לשאת אותנו, לתמוך בנו ולעזור לנו כל הזמן. צריך לתרגל את זה. אבל זה ההבדל בין לצוף בבריכת החיים שמחים ורגועים, ובין להאמין שכל רגע הוא עניין של חיים ומוות, טביעה או שחייה. וכשכל שנייה היא טביעה או שחייה, אף אחד כבר לא רוצה להישאר בבריכה בדיחות                                                                                                                          מישהו רואה את חמתו טובעת בים. אז הוא מוציא סידור ומתחיל להתפלל מנחה. שואלים אותו מה אתה עושה? הוא ענה: מתפלל לפני שקיעת החמה                                                                                       בדיחה                                                                                                    שני יהודים נפגשים ורוצים להתפלל במנין. אלא מה, הם היחידים שם. מה עושים?  אומר אחד: אני ואתה, אתה ואני, שנינו ביחד - זה כבר 6. עכשיו תגיד את זה גם אתה - ויש 12. 
אומר השני: יופי, יש 2 מיותרים, בוא נלך...                                                                            בדיחה                                             אירני אחד גונב קמח באיראן. פתאום בא שוטר ותופס אותו. לוקח אותו השוטר לבית משפט ושם מחליט השופט לכרות לו את היד. לאחר הכריתה הוא הולך לפגוש חברים, עצוב ובוכה. החברים לא כל כך יודעים מה לעשות.
אחרי חודש האירני בא לחברים שלו עם יד מפלסטיק ומצב רוח מצוין
חבריו שואלים אותו; "מה קרה? למה אתה כל כך שמח פתאום?"
אומר להם האיראני; "זכיתי בערעור"

לקוטים מספר ברית כהונה לאדמו''ר ועט''ר רבי משה כלפון הכהן זצוק''ל וזיע''א

קל''ו] מנהגינו במנחה להתפלל השליח צבור והצבור יחד תפלת י''ח בלחש ואח''כ חוזר השליח צבור החזרה כמו בשחרית

קל''ז] מנהגינו כשמתפללים מנחה בסוף היום כשמגיעים לי''ג מדות ואין השעה מוכשרת כי פנה היום אומרים הוידוי ואח''כ מי אל כמוך עד מימי קדם במקום הי''ג מדות ואח''כ קדיש תתקבל ואין אומרים לא הי''ג מדות ולא נפילת אפים

ספר המדות לרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א

תנ''א] אכילה ושציה מביאה לידי גאוה

תנ''ב] תקון לגאוה שיתענה

תנ''ג] סגולה לגאוה. שיסתכל על השמים

תנ''ד] מבהילין את האדם בחלומות כדי להסיר ממנו גאוה שקועה שהיא מכוסה ממנו. שאינו מכיר בה