אחדים הקדישו חלק מרכושם לטובת היישוב היהודי בארץ ישראל. היו שהתחייבו לשלוח קצבה קבועה להחזקת תלמיד חכם זה או אחר. הנה, למשל, שלמה סילוירה, אחד הנדיבים שבתוניסיה, נוטל על עצמו החל בשנת 1836 " נדר גמור לשלוח...למעלת...רב השד"ר... מרדכי חיים מיוחס, בכל שנה ושנה, כל ימי חייו עד מאה ועשרים שנה, בלי גוזמא, סך מאה וחמישה ועשרים ריאלים...כדי לחזק את ידו, בעיקר לימודו בתורת ה'.

פעמים נטלו על עצמם קהילות שונות לתמוך במוסד מסוים בארץ ישראל. ביוזמתם של שלושה תלמידי חכמים שעלו מן המגרב לירושלים נשלח השד"ר יקותיאל ( שם משפחתו לא נודע ) לאסוף כספים למען יסוד ישיבה שבה ילמדו יהודים " מערביים ".

שליחות זו עלתה יפה וממקומות שונים ברחבי אפריקה הצפונית החלו לשלוח הקצבות קבועות לרבי בנימין דוראן שישיב באלג;יר, שנתמנה נאמן לרכז את הכספים ולשולחם לישיבה.

בקהילות מצרים ולוב בתקופה זו באה כמעט כל הנהגתם הרוחנית מארץ ישראל. מאידך שי לציין, שמצרים שימשה פעמים אחדות, ובעיקר במאה ה – 18, כמקום מקלט לחכמים ואחרים שנמלטו מארץ ישראל בשל רדיפות השלטון או מסיבות אחרות.

ארץ ישראל נודעה במקומות אלה במיוחד בשם " ירושלים " וכל פעם שהוזכר שם זה, עבר גל של התרגשות בקרב השומעים. בקרב בני העם הילכו אגדות וסיפורים רבים בשבח ארץ ישראל אך ספק אם ידעו להבחין בין הדמות האפופה מסתורין שבה נצטיירה בעיניהם לבין המציאות.

כאמור, עלו יהודים מהמגרב להשתקע בארץ ישראל במשך כל התקופות. אך עד ראשית המאה ה – 19 עלו בעיקר יחידים בלבד, מהם רבנים ומקובלים מובהקים, ואף כמה מראשי הקהילות.