האווירה בבית הכנסת   " סלאת שושן   " הייתה מיוחדת. בסיפור הזה, יגאל החזיר אותנו למחוז ילדותינו, עם  תיאור האנשים שהתפללו בו. ליגאל זיכרון נפלא, היות ומה שהוא מביא לנו כאן התרחש לפני למעלה מחמישים שנה. (יוסף בוחניק,  יליד העיר ספאקס)

בית הכנסת "סלאת שושן" בפרבר "אריאנה" נמצא בשטח פתוח, המכונה גן שושן, מעבר לוילות הקטנות של עובדי הרכבת, בדיוק בפרשת הדרכים שמחברת את הדרך לטוניס בצפון, והשדרות המובילות לבאב הז'אבלי ולעיר החדשה, באב אל בחאר בספאקס, בדרום.

כל שבת התפללנו במניין הראשון , בשעה  6⁰⁰ אבי ואני, על מנת להספיק לרוץ ולהוציא את סיר האהריסה מהמאפייה בה שהה כל הלילה. היינו קבוצה של משכימי קום. אחרים, הרוב, העדיפו לבוא רק בשמונה.              

           
לידי,  בפינה בין הקיר ועמוד התווך, ישב ונמנם לו קשיש עטוף כולו בבארנוס מצמר לבן. ידיו מוסתרות מן הקור, כולו מכורבל , הוא דיקלם את תפילתו בעל- פה, ללא שום צורך בסידור ובחומש. הסתכלתי עליו בהערצה, לכשאגדל ואהיה סבא, גם אני אלמד כמוהו לדקלם את המזמורים והפסוקים מזיכרון. אף אני ארכוש לי בארנוס לבן ואבחר לי מקום פינתי, להתכרבל בו בנים לא נים, איזה כיף !

רבי כמוס קרא בספר התורה. אני זוכר ששבת אחת, עת זימן את דודי רחמים אלוש למצוות שלישי, הוא קרא לו במילים אלו :

--  יעלה ויבוא רחמים, הרוכב על אופניים ולא שובת ביום שבת. הדבר עלה לרב בנזיפה מפי נסים כהן, יו"ר ראש ועד בית הכנסת. נסים מאוד לא אהב את זה, להלבין פני אדם ברבים ? לא בבית כנסייתנו !

נסים כהן התגורר בקרבה אילינו, ליד בית הקפה סירנוס, לשעבר גמברנה. הוא היה שקט ומרצין, הליכותיו אציליות. הוא היה עולה לתיבה, לתפילת ערבית כל ערב שבת, בקול המזכיר את עמק פרי מהרדיו.

בימי השבוע היינו יושבים, אנחנו הדרדקים על מדרגות ביתו. טיפסנו מספר שלבים וקפצנו להנאתנו, מי שיכול גבוה יותר. הגענו כך לשבע מדרגות, שיא שכונתי. אף פעם לא שמענו תלונות ממשפחת כהן, אנשים כל כך נחמדים !

סוסו (יוסף) בוחניק היה רס"ר, בתפקיד שמש בבית הכנסת. קולו קול בריטון הנשמע מכל פינה ועיניו העגולות החזיקו אותנו בשקט, הילדים והמבוגרים כאחד. איזו משמעת, כשסוסו נמצא ! הוא היה גם עובר מבית לבית ומעיר אותנו לתפילת שחרית של יום-יום. היה הולם בדלת עד התעוררתי. סוסו היה גם הסנדלר שלנו. כל פעם שעברתי על ידו, היה נדמה לי שהוא בודק אם הנעליים שלי מצוחצחות ואם במצב של שימוש נכון. היינו פוגשים את סוסו גם בלכתנו לבית הספר, אחרי מנוחת הצהריים.  מי שהתמהמה בדרך, ראה אותו חוזר על אופניו ומביט בו באופן כזה, שהילד היה ממהר הרבה יותר. זה על סוסו.

קלמנט וסלומון בוחניק היו בין נאמני המניין הראשון. אחרי התפילה הייתי פוגש אותם צועדים לאיטם לכיוון העיר העתיקה, במטרה להוציא את האריסה מן הכושה (המאפיה). הנרי כהן השכן של סלומון גם התפלל עימנו. הנרי היה גם בעל עסק של יבוא ואריזת תה. הוא גם היה הבעלים של בניין קומות והוא השכיר את דירותיו לאנשים בעלי יכולת סבירה. הנרי היה המוהל שלי ושל כל ילדי השכונה ושל מי לא. הוא עסק במלאכה זו כתחביב ולא גבה כסף מהורי הנימולים. אדרבה, לא אחת הביא עימו כיבוד ומשקאות למשפחה נזקקת.  כשרציתי דמי כיס בחופשות הייתי הולך להנרי כהן ומשתכר בבית האריזה לא רע בשביל ילד, 300 פרנק ליום.    

עוד משפחת בוחניק, הבנים אברהם, יוסף ויעקב, ואביהם. האב היה אופה.  אחר כך עבר לעבור כגובה בחברת החשמל, (מקינת אטריסיטי). בן אחד היה בכיתה של אחי נתן ושני אחרים בוגרים ממני.

בוחניק אחר היה כמוס האח של סוסו ובנו קלמנט החייט. למשפחה זו היה כינוי "דר הנמסה", בית נמסה.

סטטיסטיקה : היו בבית כנסת שלושה כמוס בוחניק, הסבא שלי, כמוס נמסה ואני. היו גם שלושה קלמנט בוחניק, האח של סלומון המכונה גלומו, הבן של כמוס נמסה ואבי גם. היו גם שלושה שלמה בוחניק, סולומון גלומו, אחי שלמה המנוח ושלמה נגן העוד שהיה מכונה "שלחה". יוסף בוחניק היו שלושה גם, יוסף שהיה בכיתה של אחי נתן, יוסף השמש וחברי מאתר.Tunecity  מכל שם היו שלושה, טברקלה !

עוד בוחניק היה פרח או פריאח, בן דוד של אבי, וולד עמו. הוא היה בא לעיתים רחוקות, מהסיבה שהוא קיים בית כנסת בחצר ביתו ושם היה מתפלל גם בא-חי עייד. לשניהם קולות נפלאים, והיינו נהנים לשמוע אותם. כל ביקור שלהם היה חגיגה אצלנו והם היו מוזמנים לעמוד בתיבה.

 האח של פריאח היה שמואל הספר. מי שהיה במושב גילת מכיר את שניהם. שמואל חיה מתקשה לעבוד בעידור ובניקוש עשבים והוא עבר לבאר שבע, שם שימש ספר נייד, הארגז עם הכלים שלו על בגז' של האופניים.

בין הנוכחים רבי יצחק, מורה ופדגוג שגרם לנו לאהוב אותו מכל הלב. הוא לימד אותי כל כך טוב, שבגיל שבע ידעתי לקרוא את ההגדה של פסח וגם התרגום לערבית. בפסח אבי ז"ל היה יודע לקרוא את ההגדה, אבל הוא לא הבין את פירוש האותיות הקטנות. לכן הוא שאל את סבי, שהיה עונה בצורה לאקונית שהגיע זמן לשתות עוד כוס יין. כך שבמקום ללגום ארבעה כוסות, היו מגיעים ליותר. לכן, בגיל שבע, עברתי " טסט " וניהלתי את הסדר.

איש מיוחד היה בירו : הוא גר בקרבת מקום, אביו אהרון נהרג כשהוא עלה על שולחן להתקין נורה ונפל. אימו רחל הייתה כבדת שמיעה, כמו גם האחיות שלו ג'רמן וטרז' והוא בעצמו.  מה שאפיין את בירו זה הגמגום שלו, היה לו קושי לבטא את האות ק'. בירו לא היה נחשב בבית הכנסת וחבל. אדם חכם ומתעניין בכול, אבל דל ועני, שערותיו לא היו מסורקות וגמגם. הוא היה לבוש תדיר בחלוק אפור כמו של בעלי מכולת. חשבו אותו לכסיל ולא נתנו לו כבוד.

אבל, השם יתברך רצה, ובירו ידע לקרוא את התורה. והוא עשה זאת בכל פעם שרבי כמוס לא היה ולא רבי יצחק. בירו היה מהסס לעשות מלאכת קודש זו, מהסיבה שבכל פעם שהיה מגיע לאות ק, היה נתקע : בלק אוט.   אם הופיעה המילה קדוש, היה מתקשה ומשתנק, הורידים מתנפחים לו, והוא היה מאדים תוך קריאת :  ק... ק... ק... קדוש.

אנטק, היו אומרים בקול. אנטק, פירושו : יאלה, דבר !

אבל אם הגיע נגיד, קדוש, קדוש, קדוש - הייתה בעיה רצינית ואנשים התערבו ביניהם ולקחו זמן לראות בכמה שניות יעשה את זה. היינו על גחלים. לפעמים בירו היה נפגע ועובר לבית כנסת אחר, והיו צריך הרבה מגעים דיפלומטיים ליישר את ההדורים. הגורל רצה שבירו היה הרב האחרון שנשאר בעיר, והוא עשה את כל התפקידים של רב, בכל, מכל, כל. יש לי קטע וידאו משנת 1995, בו הוא נראה עורך חופה.

ויש עוד אנשים. האחים עזריה מצפון העיר, דרך טוניס. הם היו מכונים דר זוויטנה, זית קטן. אחד מהם הגיע למושב גילת. השכנים שלהם, משפחת סרור. וגם סמוחה, אני זוכר רק את כינויו. הוא היה גזבר של הקהילייה היהודית בעיר. אברהם שלי ובניו, האחים שלי, שכנים של קלמנט בוחניק גלומו, ליד הכנסייה. היום הם גרים בבאר שבע. אחד מבניהם היה מנכ"ל עיריית באר שבע, מנהל פרויקטים של איש העסקים אלי להב ומנכ"ל שרות הדואר. עוד אחד היה מכונה הקפטן, הוא היה ג'ינג'י, תמיד שלוב זרועות ומופיע כך גם בתמונת תנועת " הנוער המזרחי " באתר עמית, בפורום.

          היה גם דודי אלברט אלוש, בנו שלמה, ושלמה ברבי שהתחתן יותר מאוחר עם בת דודתי טיטון (אסתר).

היה גם קרוב משפחה בריתו לוזון. היו גם שלושה אחים לוזון, שעלו לבאר שבע. הם היו מופיעים תמיד לפי סדר  גיל. המבוגר היה קדימה והצעיר סגר את התור. הם היו מחזיקים בית מלאכה של אינסטלציה בעיר, ברחוב הבלגים : Rue des Belges.

החנות הייתה בתוך מרתף, והכניסה כל כך נמוכה שרק הם, אני חושב היו עוברים בה. אולי זו הסיבה שראיתי מישהו שהעדיף לדבר עימם דרך החלון. שמותיהם כמימס (כמוס), נסים ושמימל (שמואל).  

רחמין ברבי היה חייט וגר בפרשת הדרכים בין כל שכונות העיר. מי שהזמין אצלו מכנסיים, לא קרע אותם אלא אולי רק שנים רבות אחרי עלותו ארצה. אני הכרתי מעט את רחמין, היות והוא בא אלינו בסמוך לזמן שעליתי ארצה. רחמין היה השמש, השוחט והחזן האחרון בבית הכנסת שלנו. הוא החליף את סוסו בוחניק שמונה לשמש בית הכנסת בית אל בעיר ואב בית, בבית הספר " כל ישראל חברים " המחובר לבית כנסת.

 זהו בית הכנסת המכונה בפי הסופר קלוד קאייט : La Synagogue de Sfax. 

רחמין נראה ברחובות ספאקס לקראת יום כיפור, מתרוצץ בין השכונות, עם בירו ונגרי המורה לשחייה, והם הלכו לכל בית לערוך טקס הכפרות. רחמין הוא דוד של הסופר קלוד קאייט, אח של אימו. 

רחמין ברבי שימש בבית הכנסת סלאת שושן, עד 1968 עת היגר עם משפחתו לפאריס. שם היה שמש וחזן בבית הכנסת " המניין ", עד לבואו של רינו סרור ואז התפנה רחמין לטיפול ותחזוקת בית הכנסת עד 2001.  רחמין נפטר בגיל 96, ונטמן בבאר שבע ב-1 באפריל 2007, ליד אשתו האהובה ולא רחוק מרבי חיים חורי זצוק"ל.  

אני תקווה שאזכור עוד אנשים. אם יצא לי, אחזור אליכם.

לאלה הרבים שלא נמצאים עוד בינינו אומר, יהי זכרם ברוך.

רבי יצחק.

כשמלאו לי ארבע, אימי לקחה אותי לקותב, כיתת הלימוד של הרב יצחק זג'דון. רבי יצחק או בכינויו בכור, הראה לי את האותיות ואמר לי :

 –   חזור אחריי :  א...                                                                                                                         היססתי קצת...                                                    

–   א...  שיננתי. 

–  א... בוק, ייבע לחללף ! אביך עוסק במכירת חזירים, הוסיף הרב. תאמר ב...                                               –   ב.                                                                                                                                               –  ב... בוק ייבע הזית ! אביך מוכר שמן, המשיך הרבי. תגיד ג...                                                               כאן, נכנסתי לשתיקה רועמת. מה הוא מספר ? אבי לא עוסק במסחר לא של שמן ובוודאי לא של חיות טרפות.   הרב הציע לאימי להחזיר אותי אליו, בעוד שנתיים, שלוש.

רבי בכור.

בשובי לרב, בגיל שש, הייתי כבר "גדעה של עלם ", יען בחור כארז ולא ריגשה אותי שנינותו של המלמד. אדרבה ! התקדמתי יפה, עברתי שלב אחר שלב לשביעת רצונו של המורה. בהגיעי לגיל שבע, אימא סיפרה לרבי יצחק שבקריאת ההגדה של פסח, אבי וסבי לא ידעו בדיוק איכן הפסוק שמתיר לשתות כוס יין בהסבה, שכן, אם הם למדו עברית לקרוא , הם לא הטיבו להבין את האותיות הקטנות. כך, במקום ארבע כוסות, היו מגיעים בקלות לארבעה בקבוקים.                                                                                                                        

   –  נלמד את הילד לנהל את הסדר, הבטיח הרב. הוא יקרא את ההגדה בשיר, בסלסול קולו  ובתרגום. אימא שמחה מאוד, ובפסח נסענו לגאבאס לחגוג עם הדודים שלי, ושם עברתי את הסטג'. הסתכלתי על דוד מאיר, שעה שהכין את המוציא, שבירך על אכילת מרור, ועל מצה ומרור. דוד חמינו המשיך לחדד את ידיעותיי בהסברים נוספים, ובחזרות על " תפשיר ", התרגום.  שנתיים ערכנו את הסדר בגאבס, ואחרי זה, הייתי מדופלם.

אהבתי את רבי בכור והוא אהב אותי. כשלמדנו בבית הספר הממלכתי, מצאנו זמן גם ללימוד תורה. אצל הרבי למדנו גם לשון הקודש, עברית, בספרים שהוא הביא לנו. קראנו בגיל צעיר את מפתיר, ובכלל היה לנו כיף בבית הכנסת. היינו משכימים קום לסליחות, ונשארים לתפילת שחרית. בהפסקת הצהריים בחודשי הקיץ, בפגרה הגדולה, הייתי מחכה בקוצר רוח לרגע שאחזור לבית הכנסת, ולא אחת הגעתי עם חבריי, לפני הזמן שנפתחו הדלתות.

          

רבי כמוס.  

רבי כמוס טאיטו נכנס כשותף לרבי יצחק. הרב בכור היה גם צורף ויצא בשעה 11⁰⁰, לעסוק במקצועו השני. אז רבי כמוס היה אוסף אותנו ומספר לנו סיפור, הגדה ומעשה כלשהו. לרבי כמוס הג'ינג'י היה כישרון רב כמספר, והוא ריתק אותנו שעה שלמה, בהקשבה. דממה מוחלטת השתררה, כל פעם שהוא שתק, להבחנת התגובות של חניכיו. בצהריים השתחררנו הביתה, זו השעה שעקרות הבית קבעו כמתאימה להן לקבלת ילדיהן, אחרי הקניות, הסידורים, הניקיון והבישול. ב-4⁰⁰ אחר הצהריים, רבי יצחק היה בחזרה והרב כמוס הלך לעסוק בשחיטה ובדיקת כשרות. רבי בכור השתלט על נקלה בכל הכיתות. הוא היה ממנה מדריכים בין הבוגרים והם החזיקו ברצון את הצעירים.

למדנו תורה ותרגמנו אותה, פסוק, פסוק. לי הייתה שיטה : ישבתי בשורה שנייה ולמדתי את " התפשיר " משמיעת חבריי. כשתורי הגיע ידעתי לתרגם כל משפט ומשפט.

היינו נשארים למנחה וערבית, בכיף גדול. יצאה הזכות לרבי בכור, הוא עלה ארצה, ונפרדנו ממנו ובית הספר ללימוד תורה נסגר. רבי כמוס לא הגיע להסכם עם רב אחר, בעניין רוטציה, חלוקת שעות הלימוד והוא פרש לעיסוקיו.

רבי אברהם.

רבי אברהם נרתם למשימת השכלת הדרדקים והוא החליף את שני קודמיו.  רבי אברהם, איש בריא, חבוש כובע לבד ותדיר עטוף במקטורן עם משבצות, בסגנון סקוטי. עם כניסתו של הרב המכובד, איבדתי מביטחוני והדבר היה ניכר בלימודיי. קצת היססתי, מעט גימגמתי, לא הייתי יותר טוב, או פחות מאחרים. תלמיד ממוצע ונעדר מוטיבציה. 

                                                                                                                                                       שיטת הלימוד של רבי אברהם לא דגלה בפרגון או ליטוף, אלה במכות ונזיפות. הרגשנו כאילו נזרקנו מהגן עדן לגיהינום, חס וחלילה.

                                                                                                                                                     אני אישית, נענשתי על לא עוול בידי : הרבי שלח אותו לקרוא תלמיד מאחר. בחזרה הבחנתי באחי הקטן שנפל ובכה. חטפתי על כך שלא שמרתי עליו. לא עזר לי הנימוק שלא הייתי במקום.                                                                                                                                                                                            תלמיד אחד שהוכה יותר מכולם, היה ללו (אליהו). קטן וצנום, הוא היה השעיר לעזאזל האידיאלי. הרב היכה אותו עם מטפחת קשורה. הקשר כאב והילד בכה, אז כל התלמידים, במין סדיזם כזה צעקו במקהלה : " סחה ללו : לבריאות ללו " !

יום בהיר אחד, לא בא לי ללכת ללמוד. אז הסתובבתי ושיחקתי עם חבר שגר די רחוק מביתנו. חזרתי על המעשה, גם אחר הצהריים וביום שלמחרת. בערב, בשובי הביתה, הבחנתי מרחוק ברב בין דוכני הירקות? אי אפשר לטעות, מעילו המשובץ הסגיר אותו. מיהרתי לביתי, מלא חרדה. חמש דקות לא עברו והמלמד נכנס אלינו. שמחתי לראות שהוא במצב רוח טוב. הוא קראה לי בקול אבהי וביקש ממני להביא תנ"ך ולשנן. עשיתי כמצוותו. בינתיים, הוא בירך בשלום את הוריי, ביקש כוס קפה מאימה וסיגריה מאבא.

האמת הורי התפלאו על ביקורו הלא צפוי. הוא בא בדרך כלל לקבל תשלום, "הג'מעייה ", אבל היות והיא שולמה, מה הייתה מטרת ביקורו, חשבו הוריי במוחם הקודח.                                                                                

 – מיכל, הוא פנה לאימא, הבן שלך מתקדם יפה, אני מאוד מרוצה ממנו. 

  מרוצה הוא אמר ? מענין, הרגשתי שאני נסוג אחורנית, כמו שאומרים בערבית : נמשי אל תאלי, כיף בו לג'מל, הרגשתי הייתה הפוכה משלו. אימי שלא הפסיקה לחשוב ולנחש מה הביא את הרב הביתה, שאלה באופן פתאומי :

   – רבי, בני ביקר הים בבית הכנסת ?   הדם נעלם מפניי שהחווירו כסיד. ליבי פעם בחוזקה וחיכיתי לבאות. אבי, בעל השמיעה הטובה, הקשיב מתוח לתשובה, שלא איחרה לבוא.

   – את מתכוונת להיום או ליום אתמול ? שאל ברשעות. – אתמול והיום ענתה, בבוקר ואחרהצהריים.                                                                                                                                                    – לא אשקר מיכל, בנך לא היה בזמנים שאת שואלת. אבל, אל תגעו בנער !

אחרי לכתו, נענשתי כהלכה, אבל בשיחה גלוית לב, אמרתי להוריי, שלא טוב לי. שנהניתי הרבה מאוד בעת שלימד אותי רבי בכור ובשעה זו אני מאוכזב וממורמר.

אחיי הצעירים חיזקו את דבריי וגיבו אותי. הם הזכירו את עונש הפליקה : קשירת כפות הרגליים והכאתם במספר צליפות המשתנה לפי חומרת העברה. אימי הצטמררה למשמע אוזניה.                                                               – עשו לך את זה התעניינה ?                                                                                                                 – האמת, לא אימה יקרה, אבל נוכחתי פעם אחת או שתיים בבית כנסת אחר, למתן הצליפות הללו. הן להן הצדקה, והן מפחידות.  למדנו כל כך טוב וברצון קודם לכן, שלא בא לנו יותר ללמוד אצל האדם הזה.

לא חזרנו ללמוד אצל המלמד, רבי אברהם. וילדים רבים אחרים.  הלקח הנו, שאם יש לכם בעייה כלשהי ילדים, שטפו את ההורים, הם יבינו אתכם ויעזרו לכם.

 

 שימור בית הכנסת בספטקס:Restauration de la Synagogue de Sfax

קלוד קאייט  בספרו :" בית הכנסת של ספאקס ", מתאר את שלבי הבנייה השונים של האתר בית– אל, הכולל בית ספר " כל ישראל חברים ", מרפאה, בית לשמש רבי יוסף סוסו בוכניק,  בית כנסת גדול ואולם כנסים צמוד לבית התפילה. פרגוד הזזה מעץ, בצורת אקורדיון הפריד בין שני האולמות, כך שבחגים, אפשר היה לפתוח אותו וליצור בית כנסת רחב ידיים היכול להכיל את הקהל הקדוש בין כסא לעשור.

המחבר לא חסך שבטו הבפורעים, וצייר תמונה עצובה ונאמנה של המצב שנתהווה והצביע גם על השלטונות שלא ניסו לתת חסותם לאתר הקדוש, ולמנוע את הפורענות.

50 שנה אחרי הדברים האלה...  

תיירים ישראלים שהזדמנו למקום, סיפרו לי מצבו המביש של בית הכנסת בית– אל. הידיעות חזרו ונשנו. עד שיום אחד הגיע לשם דוד- דניאל בוכניק, איש רב חסד.  פגשתי את דוד בביתו ברחוב העלייה בבאר שבע וביליתי איתו שעתיים-שלוש מרתקות. הרי סיפורו.

 הבחורה התמימה ירשה מהוריה בית גדול בשכונה, וכשבאה למכרו, נפלה קרבן למתווך רודף בצע, הונה ירד לטמיון. כשנתיים אחרי נישואיו, דוד חלם חלום, בו ראה את מצבו של  הכולל והוא התבקש לטפל במצב העגום שנוצר.

שיחה עם אימו מימי, הביאה את שניהם לעיר ספאקס והם החלו במלאכת השיפוץ.

השיפוץ החל...

תחילה הביאו את בית השמש למצב תקין, התגוררו בו ורק אחרי זה, החלו מלאכת השחזור של האתר. מה שהקפיץ את דוד והוציא אותו מגדרו, הייתה מודעה של הרשות המקומית, בה נאמר : מצבו הנוכחי של בית הכנסת, אם לא יחול בו שינוי לטובה, יחייב את הועדה לתכנון ובנייה  לשים יד על הרכוש ולתת/למכור אותו לכל המרבה במחיר ולמי שיוכל להביא אותו למצב תקין, או להריסתו על מנת לשנות את מטרות בנייתו.  

המועמדים האחרונים הם קבוצה אשר ביקשה להפוך את המקום למסגד.

עוד נודע לדוד שלפני כן, יהודי רכש את האתר ממחזיקו הקודם ומכר אותו לעשיר ערבי. הקונה נפטר תוך חודשים והמבנה חזר להיות בחזקת הקהילייה היהודית, בתנאי שיעשה בו שימור ושיפוץ יסודי.

                         

דיברתי עם דוד, עם אשתו ועם אימו מימי או מרים, בשיחת טלפון, מפאריז. האישה, דיברה אתי בערבית טוניסאית. זיהיתי את קולה ואת מקום מגוריה. שכניה בני בוזנח, היו חברים שלי.  מרים השקיעה תקופה ארוכה את כספי הפנסיה שלה לשיפוץ בית הכנסת. השם החזירה בבריאות טובה.

דוד הראה לי אלבום תמונות, לפני ואחרי. אכן עבודה רבה נעשתה על ידו וסיוע אימו. אני אפרסם כאן מספר תמונות להמחשה.

דוד ומרים השקיעו ביחד, עשרים אלף יורו ועדיין המלאכה מרובה והתורמים מעטים. כל מי שחפץ לעזור מתבקש לפתוח את ידו והשם יחזיר לו.

תזכו למצוות.

מספר חשבון : 46418/08

 בוכניק דוד

בנק לאומי, שדרות יעלים (775) באר שבע

ראו גם :

Beith-El.

Dans son livre La Synagogue de Sfax, mon ami Claude Kayat a décrit les différentes phases de la construction du complexe Beith-El, qui comprend une Synagogue et une salle de conférences opposée au Temple et close  par un large rideau de bois, s'ouvrant en accordéon.  Durant les jours de fêtes, la séparation est ouverte, les deux salles ne faisant qu'une et permettant l'accès à un grand nombre de fidèles. La Communauté Juive comptait alors 5600 personnes à l'époque, dont la plupart étaient habitants du Centre Ville.

Claude Kayat  a rappelé les grands  moments  de la Synagogue Beith-El, temps qui dura peu, trois ou quatre ans : avec l'Indépendance de La Tunisie, la société juive quitta la Tunisie, pour Israël, la France et d'autres pays.

L'auteur a décrit le déclin de lieu saint que complétaient à part les deux salles citées, une Ecole de l'Alliance Israélite, un dispensaire O.S.E et une maison pour le bedeau, le Shamash.  Dans l'exhortation pour l'Indépendance, se créèrent des bandes de shabab, de voyous qui s'en prirent au Temple, cassèrent les vitrages, jetèrent à bas les Sépharim Saints, les livres de prières et saccagèrent tout ce qui leur tombait sous la main. Le narrateur n'a pas oublié de faire la critique de ces actes de vandalisme et d'en tenir compte aux responsables municipaux et au Gouvernement qui n'ont pas essayé d'empêcher ce désastre.

Cinquante ans après…

Les voyageurs Israéliens en revenant de leurs excursions en Tunisie, ont conté ce que leurs yeux ont vu. Un pincement au cœur a suivi ces rapports. Comment rester indifférents ? C'est alors que commença le commerce de ce complexe. Les propriétaires Juifs, de guerre lasse, ont mit en vente ce bâtiment, perle de la communauté Juive. Un indigène qui a conçu l'achat, dit-on mourut au bout de l'an. L'édifice resta entre les mains des Juifs de Sfax. Toutefois les autorités ont opposé une  condition, qu'il soit restauré, sinon il serait mis en vente au plus offrant. On a parlé d'un projet aspirant transformer le site en mosquée.

David et Mimi Bouhnik.

David est marié à une Sfaxienne depuis 1996.  Il s'agit de Jacqueline Berrebi, descendante et héritière de la famille du Rabbin Eliyahou HaCohen, le fondateur et propriétaire de la Synagogue de Moulinville et d'autres biens encore. Voulant mettre en vente sa maison natale, située  dans l'Impasse Rendu, elle a donné une procuration à un courtier qui fit main basse sur sa propriété. Deux ans après son mariage avec Jacqueline, David a fait un rêve dans lequel il se voyait restaurant la Synagogue Beith-El. Etait-il influencé par la cupidité des filous des immobiliers ? Toujours est-il qu'en parlant avec sa mère Mimi (Myriam), ils décidèrent d'un commun accord de prendre le taureau par ses cornes. Ils s'installèrent dans la Synagogue et commencent la restauration du bâtiment qui a été le dispensaire de l'OSE, ils l'ont habité.

Par les moyens de bord et subventionné par la retraite mensuelle de sa maman Mimi, David dans un travail d'arrache pied, a  changé des centaines de carreaux cassées, fait un travail colossal, remplacé des portes brisées, remis de l'ordre et les Sépharim dans l'Eikhal, qui  fut verrouillé par une barre de fer cadenassé. Une quantité de livres saints est mise dans des sacs, afin de les porter à la Guéniza. Les murs sont retapés et au bout de quelques mois, la synagogue a pris une allure décente.

Mais le labeur n'est pas terminé. 20.000 euros ont été investis, les dons sont si rares, qu'un appel est fait pour offrir à cette Synagogue l'ampleur de naguère.

J'ai retrouvé David  et Jacqueline dans leur maison, Rue Aalya, à Beersheba. Leur demeure sent le jasmin et le fel qu'on humait dans les cours des domiciles sfaxiens. Une vraie maison Tune. J'ai parlé avec la maman Mimi, lors d'un appel de Paris. J'ai reconnu sa voix et j'ai  "revu" son visage. Elle était la voisine des Boujnah, sur la Route de Téniour. L'un des trois frères Boujnah était mon ami, le second a subi une tragédie. Un médecin le prenant pour mort a donné un permis d'inhumer. Le frère Boujnah s'est réveillé en route pour sa dernière demeure,  et quelle surprise ont eu les havérim, en ouvrant le cercueil !

-- Sortez-moi d'ici, a-t-il crié ! Certaine personne s'est évanouie, mais le "mort" est encore vivant et plein de santé Baroukh H.   

Ceci était une parenthèse. Le but de cet article est de vous demander d'être généreux et de souscrire des dons, Le Seigneur Tout Puissant vous le rendra en bien. Mimi est en excellent santé depuis ses contributions à la restauration de la Synagogue Beith-El.

Le compte pour les dons :

BANK LEUMI

SWIFT CODE : LUMILITTLV

BRANCHE : HAYEELIM  (775)

IBAN : IL620107750000004641808

ADR. SZHDEROT YEELIM BEER SHEVA ISRAEL

ACC. NO. 46418/08

NAME : BOUHNIK DAVID

 

 

שימור בית הכנסת בספקס

קלוד קאייט  בספרו :" בית הכנסת של ספאקס ", מתאר את שלבי הבנייה השונים של האתר בית– אל, הכולל בית ספר " כל ישראל חברים ", מרפאה, בית לשמש רבי יוסף סוסו בוכניק,  בית כנסת גדול ואולם כנסים צמוד לבית התפילה. פרגוד הזזה מעץ, בצורת אקורדיון הפריד בין שני האולמות, כך שבחגים, אפשר היה לפתוח אותו וליצור בית כנסת רחב ידיים היכול להכיל את הקהל הקדוש בין כסא לעשור.

 

באה העלייה ההמונית ארצה. דלדול האוכלוסייה היהודית בעיר, הביא לסגירת בית הכנסת ושלוחותיו וגם חדירות של פרחחים לתוכו, שבירת חלונות ויטרג', חילול הקודש, השלכת ספרי תורה על ארץ ומה לא.                                                                                                                                                          

המחבר לא חסך שבטו הבפורעים, וצייר תמונה עצובה ונאמנה של המצב שנתהווה והצביע גם על השלטונות שלא ניסו לתת חסותם לאתר הקדוש, ולמנוע את הפורענות.

50 שנה אחרי הדברים האלה...  

תיירים ישראלים שהזדמנו למקום, סיפרו לי מצבו המביש של בית הכנסת בית– אל. הידיעות חזרו ונשנו. עד שיום אחד הגיע לשם דוד- דניאל בוכניק, איש רב חסד.  פגשתי את דוד בביתו ברחוב העלייה בבאר שבע וביליתי איתו שעתיים-שלוש מרתקות. הרי סיפורו.

דוד-דניאל בוכניק ואלמו, מימי.
דוד,  יליד העיר לזר אליה מספר פעמים.. .                                                                                                                                                           ***                                     

הוא התחתן בשנת 1996 עם בת המקום, ז'קלין ברבי, יורשת

 של רבי אליהו הכהן, מיסד סלט שושן, בית הכנסת של שכונת הולדתי אריאנה.

 הבחורה התמימה ירשה מהוריה בית גדול בשכונה, וכשבאה למכרו, נפלה קרבן למתווך רודף בצע, הונה ירד לטמיון. כשנתיים אחרי נישואיו, דוד חלם חלום, בו ראה את מצבו של  הכולל והוא התבקש לטפל במצב העגום שנוצר.

שיחה עם אימו מימי, הביאה את שניהם לעיר ספאקס והם החלו במלאכת השיפוץ.

השיפוץ החל...

תחילה הביאו את בית השמש למצב תקין, התגוררו בו ורק אחרי זה, החלו מלאכת השחזור של האתר, עבודה אדירה, החלפת מאות זגוגיות, תיקון חלונות, דלתות, עבודות ניקיון, טיוח, גניזה, הרכבת מנעולים ומה לא...

 מה שהקפיץ את דוד והוציא אותו מגדרו, הייתה מודעה של הרשות המקומית, בה נאמר : מצבו הנוכחי של בית הכנסת, אם לא יחול בו שינוי לטובה, יחייב את הועדה לתכנון ובנייה  לשים יד על הרכוש ולתת/למכור אותו לכל המרבה במחיר ולמי שיוכל להביא אותו למצב תקין, או להריסתו על מנת לשנות את מטרות בנייתו.  

המועמדים האחרונים הם קבוצה אשר ביקשה להפוך את המקום למסגד. עוד נודע לדוד שלפני כן, הרכוש הוצע למוסלמי בעלן אמצעים. הקונה המיועד נפטר תוך חודשים מספר והמבנה חזר להיות באחריות הקהילייה היהודית, בתנאי שיעשה בו שימור ושיפוץ יסודי.

יש שיפור במראה בית הכנסת, אבל עוד תרומות נדרשות.

                         

דיברתי עם דוד, עם אשתו ועם אימו מימי (מרים), בשיחת טלפון, מפאריז. האישה, דיברה אתי בערבית טוניסאית. זיהיתי את קולה ונזכרתי בפניה ובמקום מגוריה. שכניה בני בוזנח, היו חברים שלי. אחד האחים היה חברי. אחיו הבכור חלה ורופא קבע את מותו בטעות. מה הייתה הפתעת אנשי חברת קדישא, כשהבחור שנחשב למת, הרים את ראשו וביקש לצאת לחופשי.

 מרים השקיעה תקופה ארוכה את כספי הפנסיה שלה לשיפוץ בית הכנסת. השם החזירה בבריאות טובה.

דוד הראה לי אלבום תמונות, לפני ואחרי. אכן עבודה רבה נעשתה על ידו וסיוע אימו. אני אפרסם כאן מספר תמונות להמחשה.

דוד ומרים השקיעו ביחד, עשרים אלף יורו ועדיין המלאכה מרובה והתורמים מעטים. כל מי שחפץ לעזור מתבקש לפתוח את ידו והשם יחזיר לו.

תזכו למצוות.

מספר חשבון : 46418/08

 בוכניק דוד

בנק לאומי, שדרות יעלים (775) באר שבע

 

 

 

M. Perez a par ailleurs indiqué que les vitres de trois ou quatre voitures dans le quartier juif de Houmt-Souk (la capitale de l'île de Djerba) avaient été brisées tard vendredi.

 

תוניסיה : התקפה אלימה נגד בית הכנסת העתיק באל חמה

לא ידוע לאן חותרת תוניסיה. הנה ביכורי הצד האפל של המדינה אחרי נפילת הממשל התוניסאי.

בית הכנסת של אל חמה, מקום קבורתו של הקדוש סאיד יוסף אל מערבי בדרום תוניסיה הוצת על ידי אלמונים כך מסר לנו טרבלסי פרץ, יו"ר הקהילה היהודית בז'רבה הממקומת 500 ק"מ דרומית לתוניס הבירה.

" פורעי חוק גרמו לדליקה בבית הכנסת ביום שני בערב וספרי התורה נשרפו, הוסיף מר פרץ ".

" זה מאוד מפליא אותי מכיוון ששוטרים מוצבים באופן קבוע בקרבת המקום הקדוש ", הוסיף ואמר מר פרץ שמשמש גם כנשיא בית הכנסת הקדוש הג'ריבה, העתיק ביותר בצפון אפריקה.

במאמר מוסגר : בעיירה אל חמה קבור הקדוש סייאד יוסף אל מערבי שפרסומו מושך לתוניסיה יהודים רבים מכל כנפי תבל : במלחמת העולם השנייה, נשלח טנק גרמני להשמיד את קברו הקדוש ונבלם כבאורח פלא ונעצר, מבלי שבנסיונות מואמצים, כוחות הבליעל  יצליחו לישם את זממם. הם עזבו את המקום עם הזנב בין הרגליים ובראש חפוי.    

מר פרץ הדגיש ששמשות שלוש או ארבע מכוניות שוברו ברובע היהודי של חומט-סוק - בירת האי ז'רבה -, בערב שבת בשעה מאוחרת.

" שקט בז'רבה, אבל היהודים מבוהלים ", הוסיף. הקהילה היהודית מונה 1600  נפש כיום, רובם מתגוררים באי ז'רבה.

 

 
Gabès 2009

הג'ריבה, מקום מקודש לעם היהודי בתפוצות שנוסדה לפני כ-2500 שנה שימשה כמטרה לאקט חבלני בשנת 2002 באמצעות משאית תופת. אל-קעידה נטלה אחריות למתקפה הזו, 21 בני אדם נהרגו בה. 

היהודים יהיו קורבנות פוטנציאלים עם הגיעם של פעילי האיסלם, אף על פי שאינם צד בסכסוך הפנימי של תוניסיה. מנהיג מפלגת האחים המוסלמים האיסלמיסטית אמחדה, רשד ג'נושי הגיע לתוניס ביום ראשון 30 לינואר.

שלטונות תוניסיה חייבים לפתוח בחקירה, לתפוס ולעצור מבצעי מעשי החבלה, על מנת לעקור מן השורש כל ניסיון להסית את מהלך מהפכת היסמין לכיוון מוטעה שמסמן אוביקטים של אמונה ודת ומטרות אחרות שיעודם לטהר את תוניסיה מנוכחות היהודים, כפי שמצהירים הקיצוניים.

התיירות תיפגע אף היא בתוניסיה. השנאה הגזענית נגד התרבות הנצרית-יהודית, נגד זכויות האדם והאישה בתוניסיה מתחילים לרקום עור וגידים. זהו מתכון בטוח לעתיד אפל : רפובליקה איסלמית בתוניסיה. נתכונן לגרוע ביותר.   

 

פטוח סוהיל, תוניס

ראה גם : http://www.amit4u.net/newsarticle/10683,1305,25950.aspx

 

 

L’harissa du samedi

En ce temps-là l'harissa du samedi mijotait toute la nuit dans un vrai four de boulanger.

Cette année l’emploi du temps du Lycée des Garçons de Sfax, nous laisse libres les samedis matin. Maman me demande d’aller au four à la Kasbah, chercher l’harissa, la nôtre, celle de Shtour El Metlouïa et celle de Martine et Clément.

– Je viens avec toi s’écrie mon frangin Vivi. Je ne peux refuser à cause des pleurnichades qui s’ensuivraient.  J’enfourche ma bicyclette, le bambin saute sur le porte-charge et nous voilà en route. Nous passons le marchand de glace, la station d’essence, l’école de Moulinville, l’ancienne gendarmerie, le passage à niveaux, le terrain de tennis. Là j’aime m’arrêter et regarder les jeunes filles manier la raquette, avec leur mini-jupe blanche, flottant au gré du déroulement de la partie !

–  Vas-y galope me crie le diablotin. Tu zyeuteras une autre fois.

Je continue et tourne à droite, le long de l’enceinte de la ville, La Médina, passe Bab Ed Diwan et me voilà au four de la Kasbah.

Beaucoup de monde est là. Touchons du bois, que je ne les prenne pas d’un mauvais œil. Le " hatar ", employé au four spécialement pour recevoir et distribuer l’harissa tous les vendredis et samedis, appelle les clients et leur fournit à chacun sa cocotte. Bientôt, vient mon tour à trois reprises, une marmite pour nous, et deux autres pour nos amis. L’une des trois est plus légère que les autres, celle de Martine et Clément. Bah ! Ils ne sont que deux penses-je, leur marmite contient moins d’aliments. De plus ils font un régime de diète, c’est la raison pour laquelle elle ne pèse pas lourd.

– Tu parles seul me fait la remarque le petit frère. Dis plutôt qu’elle est brûlée.

– Je ne sais pas, j’espère que non. Telle est ma réponse. Du fond de mon cœur, je ne leur souhaite que du bien. Bref, nous voilà en route. Nous passons la gare, la compagnie de chemin de fer. A côté le monument du tribunal me regarde ironiquement. Du haut du premier étage, je suis tombé et cassé le fémur, en jouant les mousquetaires, lors de sa construction. Je détourne la tête.

Arrivés chez Clément et Martine : le maître de céans ouvre la porte avec un large sourire. Derrière lui arrive son épouse Martine, coquette, toujours bien mise.

– Entrez, prendre une orange. Eshtanaw, khoudou berdgana.

Sur ce, elle fait demi-tour, et se dirige, vers la cuisine, le long d’un couloir interminable. Derrière elle trottine Clément, après lui, moi-même, et finalement derrière moi le bambin et le chat de la maison. Vous voyez la scène, nous entrons par ordre de taille dévalant.

– Moi, je veux voir la petite chèvre, dans la cour attenante à la cuisine, demande Vivi. Mais un petit cri coupe son bavardage. C’est Martine, et elle demande à Clément s’il a ajouté de l’eau à la harissa, sitôt arrivé au four hier. Elle fait la remarque que les aliments au fond de la marmite sont brûlés. Aucune réponse ne vient de la part de Clément qui est complètement ahuri. Martine repose sa question, Clément reste sans voix. J’éprouve de la peine à le voir. Il est d’habitude légèrement plus petit que sa femme, seulement je vois qu’en ce moment la différence de tailles devient de plus en plus grande.

– Viens, nous partons, dis-je au petit, je sens le roussi, mettons les voiles à tribord.

– Mais je veux une orange me dit le gosse. Et je veux voir la petite chèvre.

Nous enfourchons la bicyclette et je pédale avec vélocité. A la maison, la table est mise. Nous faisons le kiddouch, Amotsi (la bénédiction du vin et du pain), et nous nous attablons. Les salades sont servies dans les petites assiettes : le terchi, les variantes (mssyar), la mag’mouma, les petits radis et les boulettes "caâber" sont en place d’honneur, l’harissa est appétissante avec la coucla, la ôsbana et l’œuf dur assaisonné de sel et de poivre avec une goutte de citron. Le vin rouge de Boukhobza coule dans les verres. Vivi ne veut pas manger, il demande une orange. De ma part je déclare vouloir manger des salades et des boulettes avec du pain maison.

– Il se passe quelque chose ? demande papa.

– Il arrive que j’aie perdu l’appétit, à cause de l’harissa brûlée de Clément et Martine. – Moi aussi,  déclare le bambin. Les pauvres si vous auriez vu leurs têtes.

Juste à ce moment nos amis Clément et Martine apparaissent. Maman toujours pratique,  nous jette un coup d’œil. Nous répondons oui, d’un clignement de paupières. Nous nous comprenons.

Clément et Martine se mettent à table, acceptant l’invitation maternelle. Ils sont joyeux, mes parents aussi. Martine comprenant les faits, m’invite à partager son plat.

– Non dis-je, je me contenterais d’une toute petite bouchée, bien petite, et avant qu’elle ne comprenne ce qui se passe, du bout de ma fourchette, je prends la ôsbana... Martine pousse un petit cri de squaw scalpée. Clément se retourne pour voir ce qui se passe, et sur le champ il perd lui aussi ce qu’a perdu sa femme, un moment auparavant : Vivi lui a chipé sa saucisse. Ses yeux s’arrondissent.

–  Impolis, vous êtes impolis,  dit maman,

– Vous serez punis ajoute papa.

–  Mais non, dit Martine, avec un regard complice, c’est moi qui leur ai glissé dans l’oreille que nous n’aimons pas la ôsbana, pour les pousser à manger.

 Nous étions reconnaissants à Martine pour l’aide gracieusement offerte, et elle nous sut gré de notre soi-disant manque d’appétit.

– J’ai mangé la meilleure harissa de mon existence dit-elle.  Pendant des années nous avons toujours "chipé" un bon morceau des plats de Clément et de Martine, et ils nous refaisaient le coup. Que Dieu repose leurs âmes en paix. Leurs vrais noms sont cachés dans nos cœurs.

Source : http://tunecity.net/fr_art_l_harissa_du_samedi=758.html?recalcul=oui