על יחידות הנופש

יש שגונבים לך את האופניים, יש כאלה שחוטפים לך את הארנק. יש כאלה שפורצים למכוניות, ואחרים את הדירות. יש שודדי זקנות ואחרים חומסים את המנקות.

אבל אני נפלתי על כאלה שמקצועם לשכנע אותך לחתום להם על ייפוי כוח, על מנת למכור עבורך, את רכושך.  חתמת ? אכלת אותה, ובגדול !

יש רמה ויש קלאסה. כל אחד ודרגתו בסולם היררכיה בעולם הגניבה. לעומת אלה שמלכלכים ידיים ואזיקים נצמדים אליהן הדוקים, הדוקים, אחרים מתהלכים עם חולצה לבנה ומעונבת ושואלים אותך, בכל רפה :

- להגיש לך משהו לשתות ? חם או קר ? עוגיות ? תרגיש חופשי, אדוני !

נתחיל את הסיפור מההתחלה. לפני שנים כשהכנסותיי אפשרו לי זאת, רכשתי יחידת נופש הרשומה בגיברלטר. נהניתי עם אשתי ומשפחתי בחופשות נעימות בספרד, בחודשי הקיץ או בסתיו. כשלא בא לנו לטוס, רכשנו לנו תחלופה בטבריה או באילת. הכל היה טוב ויפה כל עוד עבדתי ואשתי עבדה וחשבון הבנק אפשר זאת.

אחרי זה, צמצמנו בהוצאות וחסכנו איכן שניתן לעשות זאת.

יום אחד, ראינו בעיתון מודעה המזמינה אותנו למכור את יחידת הנופש שלנו. חשבנו : " נו ! נעשה מכה, ונצא עם רווח נאה. וכשנרצה לנפוש נקנה את חופשתנו בכספנו. מדוע לא ? " אבל מהר מאוד, למדנו שאלה שחפצים בטובתנו, ומוכנים למכור את רכושנו, דואגים למעשה רק לטובתם האישית, על מנת שרכושנו יהיה שלהם.  אז חדלנו לעסוק בנושא ותו לו.

יום בהיר התקשרה אליי אישה ובקול נעים הזמינה אותי לתל אביב, לשם מכירת יחידת טיים שרינג שלי. עניתי בנימוס שלא. אין לי כוונה למכור. מדוע התעקשה. מדוע ? כי כייף לי, עם מה שיש לי.

אבל, כל שבועיים, שלושה היא חזרה אליי עם הצעותיה. לא ! אמרתי לה. הייתי פעם בבית גיבור ומה שהציעו לי שם, הפיל אותי מצחוק. לא, אדוני, ענתה, אנחנו לא כאלה. יש לנו קונה ליחידה שלך. אם תרצה, נעשה עסק. אז מה תופס אתכם ? תנו הצעת מחיר, השבתי  ואם היא מעניינת, אז נמכור.  לא, אנחנו לא עובדים כך, אדוני. אתה יכול לבוא לתל אביב, נסביר לך מה העניין ואם תרצה, תמכור. לא תרצה, אז לא קרה כלום. נשתה קפה ביחד וניפרד.  כל כך הרבה פעמים טמטמה אותי עד שקבעתי יום לפגישה. ליתר ביטחון, שיננתי לי כללי זהירות וביקשתי מרעייתי לבוא איתי. טובים השניים מן האחד.

אז נסענו וחיפשנו את רחוב ר...  כאן  הציעו לנו ישר 18.000 אלף יורו עבור יחידת הנופש. יפה אמרנו, אנחנו מוכרים. זה לא ככה, אדוני, אנחנו מפרסמים את הרכוש  שלך, למכירה באולמות, עם הרבה רעש וכרוזים. זה יעלה לנו 3.600 יורו. שיטה אחרת, יותר אגרסיבית עולה 5.400 יורו. בראשונה המכירה מתבצעת תוך שישה חודשים ובשנייה, תוך חודשיים. בכל מקרה, אם היחידה לא תימכר  תוך שלוש שנים, תהיו זכאים לכל הכסף שהעריך השמאי היום. טבילין וטקילין. אמרתי להם :

-  רבותי, מגיע לי 18.000 אלף ? תנו לי עשר וסגרנו. הרווח הנותר, כולו שלכם.

-  לא אדוני, זה לא הולך ככה.

-  טוב, אל תתנו לנו שום דבר, אבל ביום שיהיה לכם קונה, אנחנו נכפיל את העמלה שלכם, התערבה זוגתי.

-  גברת, אנחנו לא עובדים ככה.

-  אבל ככה, אנחנו עובדים, השיבה.

וכשאמרה את המילים הללו, קמנו שנינו כאיש אחד ויצאנו. הם נשארו המומים. לא הסכמנו לשתות את הקפה שהציעו ולא כוס מים. בצאתנו, איש אחד גיחך לעברנו :

-  תראו אותם ! אבל אנחנו לא התייחסנו לאף אחד. אכלנו משהו בדרך ומיהרנו לאוטובוס לבאר שבע.  

עברו חודשיים או שלושה והחילותי לקבל טלפונים נוספים. עניתי מיד :

-  הייתי אצלכם, לא הסתדרנו וחבל להמשיך במשחק הזה.

-  אצלנו  אדוני ? התפלאה הנערה.

-  כן, אצלכם ברחוב ר... לא רחוק מהתחנה המרכזית החדשה.

-  אבל זה לא אנחנו. משרדנו נמצא בכלל ליד מיגדל שלום.

הנערה המשיכה לצלצל אליי במשך שישה חודשים. בתומם, התקשר בחור ודיבר יפה. הוא בא עם שתי הצעות :

- אלף,  תמורת סכום של 3.600 יורו, הוא מתחייב למכור לנו את היחידה.

בית,  ללא תשלום כלשהי מצדנו, הוא מוכר את היחידה, אבל המחיר יהיה יותר נמוך.

הוא שלח לנו פקס הביתה והשאיר לנו את הטלפון ואת הדואר האלקטרוני שלו. כך הגענו לתל אביב והתקשרנו . לא מיגדל שלום ולא נעליים. הימרתי שהמען יהיה זהה לזה שהיינו בו שנה לפני כן. לא טעיתי, אותו מבנה, אותה קומה. אותו שם : ר.ק.

נכנסנו. אמרנו שהיינו כאן, ואנחנו מזהים את אחד הבחורים. לא יתכן, טענו. אתם לא רשומים אצלנו. המשחק החל מחדש. הצעת המחיר שלהם הייתה 20.000 יורו. אמרנו שהנכס שלנו שווה הרבה יותר ושאם לא יהיו רציניים, אנחנו הולכים מיד. הם בדקו את עצמם שנית והצעתם גדלה פלאים. כאן, אמרנו שאנחנו מעוניינים בהצעה השנייה, דהינו ללא תמורה כספית מצדנו. את הכסף נקבל בעת המכירה ובאותה העת נמסור את הבעלות על הנכס. הם לא חיכו לזה, אמרו, זה לא ככה הולך... אבל לא הקשבנו להם, קמנו והלכנו. העובדת רצה אחרינו עד המעלית, לא הבטנו עליה אפילו.

היום קראתי בעיתון ידיעות אחרונות, ששלושה שותפים נעצרו על ידי המשטרה. הם חשודים לכאורה שרימו פנסיונרים רבים והוציאו מהם כספים במרמה. הרבה כסף... חשבתי שאולי אני מכיר אותם. לא טעיתי, זה אותו המען רחוב ר.., אותו מבנה, אותה קומה. אותו שם : ר.ק.

ברוך השם, היינו זהירים וזה היה כדאי.

אני מת על שיר.

הייתי מאוד עצוב. הפרידה מהעבודה הכאיבה לי, לבבי קודר ונפשי דואגת, התהלכתי במצב רוח של ימים נוראים.

בשורה נהדרת, אמא הרה ונושאת אותך ברחמה, הפיחה בי מחשבות שמחות.

התפלאתי, לימור הילדה הצעירה שלנו היתה בת 10. אי-פוריות בת עשר שנים נפסקה בחסד הגואל. שיר נולדה בראשון למרץ, והשמחה שבה אליי. תינוקת קטנה שינתה סדרי עולם.

מאותו יום אני מאושר, תודה לאל. אני מת עלייך שיר על כך שהחזרת את החיוך על שפתיי, חיוך תמידי שלא נמחק מפניי.

ליום הולדתך שיר, אני מברך אותך ביחד עם אמא, דוד ויוי, האחיות, הגיסים, האחינים ואחייניות האוהבים, שתזכי ב- :

בריאות טובה וחיים טובים וארוכים

אושר דומה לזה שלנו, הורייך

מזל שיאיר לך פנים, כוכב שיזרח בשמי תפילתך 

הצלחה בלימודים ובפן המקצועי

ובנוסף

נשמע ממך רק בשורות טובות

גדולות ונצורות.

מאבא ואמא המאחלים השם כל המשפחה.

 

נעדרתי מהאינטרנט עקב טיפול רפואי. אתם בוודאי שאלתם מה קורה איתי. תודה שחשבתם עליי, דאגתכם מרגשת אותי. תודה, תודה.

בחודש מרץ עברתי ניתוח להסרת קטרקט והשתלת קרנית בעין ימין. הניתוח בוצע בהצלחה רבה על ידי דר' ס., לו אני אסיר תודה. ההחלמה הייתה מהירה יחסית וראייתי השתפרה ללא היכר.

בחודש מאי עברתי ניתוח שני בעין שמאל. אותה יד אמונה, אותו יחס מרגש וראייה טובה כבר למחרת היום. אבל לזמן קצר בלבד, גופי החל לדחות את העדשה החדשה ושאיריות התרופות שנותרו בעין יצרו מעין מסך ערפילי שמנע ראיה טובה. מכאן נוצרה דלקת שנמשכה חרף הטיפול.

לא הצלחתי לקרוא בעין שמאל אותיות בגודל עשרה סנטימטר כתובות שחור על גבי לבן על הלוח. רק לבן השתקף לנגד עיני.

טיפות אנטיביוטיקה ואחרות בעלי שמות של בית מרקחת מצאו את דרכם אל כיוון העין : פרד פורטה, סודיום כלוריד, ויגהמוקס, טרודיצין, וולטרן ועוד, כל שעה או ש\עתיים, או שלוש ארבע פעמים ביום.

בשבוע השלישי חשתי דאגה, כאבים בחזה ולחץ הדם עלה.

הנכד שלי מושיקו האחד והיחיד מצא לנכון לפנות לרב המקובל ק. מבני ברק. הרב ק. עושה נפלאות וכבר זכינו לברכתו בעבר, כתוצאה ממנה נולדה לנו נכדה מאוד מתוקה.

ביום שני שעבר הגעתי ל"ביקור רופא" וחזרתי הביתה אחרי בדיקה מרגיעה. למחרת בצהריים שבו הכאבים ומד לחץ הדם החל לטפס. מחשבותיי היו שעליי לנסוע לחדר המיון, אבל לפני כן בא לי לראות את השידור " החיים זה לא הכל "... הצחוק עשה לי טוב וניגשתי למיטה. התפשטתי והחלפתי בגדיי במשהו קליל לעבור בו את הלילה. מיד אחרי זה, קמתי והתלבשתי שוב. אשתי שתזכה לחיים ארוכים מאוד, יד אחת על הדופק והשנייה על ההגה, הסיעה אותי וכך מצאנו את עצמנו בבית החולים סורוקה.

אחרי ליל שימורים נשלחתי למחלקה פנימית. ביקשתי מרעייתי ללכת הביתה לישון מעט. כדי לשכנע אותה התחלתי לחייך. אחרי לכתה, תנומה אחזה בי ונרדמתי בשעה 5⁰⁰.

צלצול הטלפון העיר אותי כעבור מחצית השעה : אחי נתן ביקש לדעת מה קורה עמי.

משהו מעניין מאוד קרה לי לאחר שהקצתי משנתי. הרגשתי טוב כמו אחד שישן יומיים, חשתי רענן וטוב... הלכתי לשירותים ובדרך שמתי לב שאני רואה בשתי העיניים. הסתרתי את עין ימין בידי ובחנתי את עצמי שוב : אני רואה וקורא את הפלקטים, השילוט, חדר מספר שניים, מקלחת, משרדים נא לא להיכנס. נס קרה. אני רואה...

בדיקת לחץ הדם מראה סימני נסיגה כלפי מטה לאזור הספורטיבי, 130/85. נהדר.

מה מקור הפלא הרפואי ? האם בית החולים שידר לי בריאות ? או שמה הברכה של הרב הגדול ק. עשתה את שלה ? בכל אופן תודה לאל. ברוך השם.

בשמונה אני מודיע לאשתי את החדשות הטובות. היא אצה רצה אליי, היא קורנת, מחייכת מפה לאוזן ודרך העיניים. בשעה תשע אני מודיע לדר' ס. שאני מאושפז ולכן לא אוכל להגיע לבדיקה. מצד שני אני מבשר לו שאני רואה טוב. הוא שמח כמוני.

אני מסתכל סביבי, הכל נראה יפה, האנשים יפים, הרופאים, האחיות. עובדות הניקיון, הסבתות המתנדבות.

במצב הדברים הזה, אני יכול לשוב הביתה, אני קיבלתי מזור אחרי שינה של חצי שעה בבית החולים. אבל הרופאים ימתינו עוד יום לפני שישתכנעו לשחרר אותי. הכל טוב שהסתיים בטוב.

ונשאר להודות לרופא האחד והיחיד, דר' ס. שדאג לי והתקשר אליי יום יום בוקר וערב, שביקש ממני לבוא לבדיקה בכל יום שטיפל בבאר שבע. רופא רופא.  

הכרת תודה לרב המקובל הגדול, עושה הנפלאות הרב ק.  עושה הנפלאות.

אני מסיים באיחולי בריאות טובה לכם חברים ולבני ביתכם.

חג שבועות שמח.

MAMAN CETTE HEROINE DES TEMPS MODERNES.

par Somelier Richard, dimanche 6 novembre 2011, 12:42

Le bébé qui né est mis spontanément sur le ventre de sa maman, par l’accoucheur,   alors qu’il est encore gluant. Et bien que le cordon ombilical soit rompu, un autre lien plus fort se crée, la fibre maternelle. Un lien qui va durer toute la vie. Entre une mère et son enfant. Et cela se répètera  autant  de fois que la maman met au monde ses enfants.

Le miracle de la vie. Ce miracle qui se répète depuis la nuit des temps. Le papa n’est pas en reste puisque le lien paternel prend aussi naissance dès la sortie du bébé. On dit de lui qu’il est encore plus fort que celui de la maman.

Maman n’a fait, durant toutes ses années, qu’à renforcer ses liens à tel point que nous étions débordés par cet amour que l’on trouvait hors normes. Par moments, mes frères et moi s'interrogions sur ce que nous considérions comme un étouffement, une main mise sur nos libertés.

Elle voulait tout savoir sur nos fréquentations, elle voulait s’immiscer dans nos affaires, elle voulait superviser tout, commander selon son inspiration. Nous prévenir sur ce qui est bien et mal. Gérer la vie de ses enfants. Elle y était parvenu pendant longtemps jusqu’au jour où nous lui avons fait comprendre que ces diktats n’étaient plus d’actualité. Qu’il fallait passer par autre chose. Que nous avions grandi, que nous nous sommes mariés et que tous ces commandements d’avant n’avaient plus court. Sinon nous serions restés sous sa botte.

La colonisation était terminée et notre indépendance réelle fut acquise après un certain nombre d’années. Malgré tout cela, elle refusait de comprendre que le temps est arrivé pour composer et plus à s’affronter.

Maman est une dure à cuire. Renoncer ne fait pas partie de sa culture et jamais elle a renoncé à ce qu’elle croyait être juste. Renoncer à sa vérité alors que souvent, elle était à côté de la plaque.

Son prénom de VICTORINE veut tout dire. Je n’ai pas connu une seule défaite que maman ait subi.

Je n’ai pas connu un seul revers. J’ai connu une maman battante même dans les pires moments de notre indigence. Elle était l’espoir personnifiée. Elle était celle qui osait affronter, sans gêne, avec larmes et mots simples des épreuves que beaucoup de personnes n’osaient entreprendre. Ella avait le don de convaincre, de persuader qu’elle en  arrive un jour  à DAMNER UN DOYEN DE FACULTE QUI MONTRAIT TROP DE ZELE envers elle. Elle l’avait menacé de s’immoler par le feu devant son établissement si elle n’obtenait pas satisfaction.

Des exemples de ce type étaient courants. Tout ce qu’elle entreprenait pour l’obtention des aides, elle les avait. Aucune administration française digne de son nom n’a pu lui refuser ses demandes sauf la Préfecture de Paris qui lui avait refusé la nationalité française alors qu’elle avait déposé plus de trois dossiers. Elle s’était mise dans la tête de rencontrer, en fin de cause, Chirac pour faire valoir son droit à l’obtention de cette nationalité.

Maman pour se montrer charitable s’ingérer dans des affaires qui n’étaient pas de son ressort.

Elle plaçait toutes ces actions dans la MITSWA. Des mitsvoth qui parfois nous ramenaient des remarques désobligeantes de la part de ceux ou celles qui voyaient cette ingérence mal placée. Maman était une grande HAJ KLOUF.

 Jusqu’à ses derniers mois, avant qu’elle ne soit foudroyé par UN AVC, elle faisait son marché, prenait son café du coté de Gambetta, était souvent avec ma sœur dans divers endroits, se querellaient avec nous, et tous les matins j’avais droit à des remontrances vers les 9 heures du matin.

Elle a osé affronter une opération de son genou gauche à 89 ans. Une opération de sa hanche, col du fémur durant son hospitalisation, s’était rétablie de fêlure des côtes. Et tout cela avec le sourire aux lèvres et un courage exemplaire. Elle était à l’écoute de sa santé et son docteur montrait des signes d’agacement devant les questions qu’elle lui posait. Son savoir médical nous étonnait et elle aurait pu faire une belle carrière dans ce domaine. Et même une carrière militaire parce qu’elle était sur tous les fronts. Jamais maman n’a baissé les bras, ni s’est découragée tant elle avait la foi dans ses convictions.

Nous considérions maman comme une maman infaillible et incassable tant sa vigueur à relever les défis était immense. Maman était tjs persuadée de son bon droit. Un droit édicté à sa façon et que personne n’osait contredire. Ghoula.

Joyeuse,  pleine d’humour ceux et celles qui l’ont connu savent de quoi je parle. Elle se jouait de tout avec drôlerie. Et au moment où je vous écrits, maman ne pense pas à nous quitter bien que la courbe de son cerveau est plat. Mais son cœur bat pour nous.

Et le cœur d’une maman c’est une maison bien chaude, accueillante et pleine d’amour.

Nous attendons sa libération ou sa résurrection après tout une anecdote de la bible nous rappelle qu’un ange s’est fait battre par Jacob. Alors pourquoi pas elle…. ?

L’harissa de blé à la tunisienne.

A midi sonnant, tous les samedis, l’harissa est servie bien chaude, ah ! Mes amis quel régal !

L’harissa se laisse déguster accompagnée d’un plat de couscous, ou sans, avec des salades autour, le terchi la mag’mouma, les radis et une bonne bouteille de vin rouge.

L’harissa se compose du blé pilé, de la koukla, d’œufs durs et de  Ôsbanna, le tout cuit pendant toute la nuit au four. Cette harrissa, je l’offre aux fins gourmets d’overblog.

Ingrédients pour la koukla :

1 œuf

40 gr du gras de poulet ou de veau, sinon 1 verre d’huile

1 dent d’ail bien pilée

1/2 cuillère à café de poivre noir

1/4 de cuillère à café de cannelle

1 cuillère à café de sel

1 cuillère à soupe de paprika

Préparation de la koukla :

Bien mélanger le tout, en ajoutant progressivement de la semoule fine selon le besoin. Former des petits rouleaux, ou un petit pain.

Ingrédients pour l’harissa :

1/2 verre d’huile végétale (100 cl)

1 cuillère à soupe de sucre

1 cuillère à soupe de paprika

1/4 de kg de viande

1/4 de kg de blé pilé dans un pilon de bois, afin le décortiquer

4 œufs ou plus

Eau selon le besoin

2 cuillères à soupe de concentré de tomates

1 cuillère à café de poivre noir

1/2 cuillère à café de cannelle

Préparation de l’harissa :

* Chauffer l’huile, ajouter le sucre et le laisser jusqu’à obtenir une sorte de caramel, enlever du feu et ajouter le paprika, mélanger.

* Ajouter la koukla, la ôsbana, le poivre noir, la cannelle, la viande et laisser évaporer sur un petit feu, 1/2 heure.

* Ajouter le blé, les œufs le sel et de l’eau jusqu’au niveau des aliments.

* A cuire au four à petit feu, et ajouter de l’eau au cours de la cuisson qui durera toute la nuit et une partie de la matinée, jusqu’au dîner. Ô My God ! Quel arôme se répandra dans la maison.

Bon appétit.