שבוע טוב

כן אתה יכול לעשות ביטוח ומחר בבוקר

נסגור את כל העניינים

חיים דמרי בידידות

יגאל אתה הראשון בטיול הויזה  וכרטיסי טיסה כבר בדרך והכל בסדר

ובקשר לתשלום לי זה לא בוער מחר אחר הצהרים נסיים זאת

 בידידות חיים דמרי לילה טוב וחג שמח

27 לאפריל 2009

מחיים דמרי

מספרי הטיסות :

TLV X/FRA TUN 06MAY LH687/4110

TUN X/FRA TLV 17MAY LH4111/686

 לילה טוב,

חיים דמרי.

  הכרטיסים מחכים לנו בנמל התעופה,

עליך להציג את הדרכון.

צהריים טובים,

חיים דמרי

כשתגיעו לנמל התעופה תקבלו סימוניות למזוודות.

 צהריים טובים,

חיים דמרי.

מתחת לעצי הזית : גאבס וסביבתה

ביציאתנו מבית המלון שמש, אנחנו פונים לאחד הרחובות הסמוכים ומגיעים לבית כנסת שכונתי. אני מזהה אותו מיד כמקום בו התתפללתי מספר פעמים עם דוד עמנו (עמנואל). המצב של הסידורים הוא מתחת לכל ביקורת, אבל כשנפתח האיכל, אנחנו חשים צמרמורת לנוכח מצב ספרי הקודש.

צילום :  רינט

צילום : רינט

לוקח לנו זמן להתאושש. אחר שיוצאים החוצה, עולה בראשי שאנחנו בעצם בקירבת מקום לבית דודתי וארדה. אנחנו הולכים בדרך המובילה לביתה, מתקדמים כמאתיים מטר, אז אני עוצר בפתח של בית ומקיש בדלת. נערה פותחת לי, אני מסביר לה את מבוקשי. היא עונה :

- המתן אדוני, אקרא לאמא, היא יודעת יותר. כעבור רגע מגיעה האם.

- אני מחפש את הבית שבו התגוררה דודתי ורדה דמרי. אני חושב שזה כאן.

- אורידה (ורדה קטנה) ? אני מכירה אותה, הבית שלה ברחוב המקביל, נמצא בדיוק מאחורי ביתי. זיארה מקבולה. מרחבא ביכום.

בית דודה וארדה : רואים את חמותה אומי חנה ובניה, לפני שנים רבות

לאחר שלוש דקות, אני מרים את היד מארד והולם שוב בדלת הבית שממוקם בדיוק מאחורי זה שהיינו בו. רינט ומירב מתעדות את הרגע במצלמותיהן. פותחים לי, אני מציג את עצמי, מכניסים אותי פנימה, מסבירים לי שנעשו שינויים בבית. מראים לי את החדר של דודה שהפך בנתיים למחסן. לכל משפחה היה חדר בבית גדל מידות, כך גרו בזמנו. אני מזהה את ריצפת הבלטות הצבעונית, החצר בו עקרות הבית היו יושבות על הארץ, חותכות ירקות, מכשירות בשר, מנקות ומבשלות. היו מבקשות מהילדים להביא מים, קערה, ירק או חפץ כלשהו ובסיום היו מנקות אחריהן וקמות. הגברים יצאו לקניות בשוק. המטבח שימש רק את דודה וארדה, שהנה ילידת ספאקס. הוא עדיין נמצא, עומד על תלו. אני מסביר לבעלת הבית שהדלת ממול הובילה לחצר וממנו יוצאים לרחבה המובילה לים.

בית דודה היום, צילום : רינט

- אכן, עונה האישה. היום הדלת נפתחת על סלון. תפאדל, תתכבד ובוא לשבת.

אני מודה לה, כולי התרגשות. הלב פועם בחוזקה, הגרון נחנק...

זהו, אני יוצא המעמד יותר חזק ממני. דודה וארדה ודוד עמנואל דמרי. מי לא הכיר אותם ? עמנואל הנו אחיו של הרב הקדוש רבי אברמינו דמרי. ספרים המפרשים את פרשת השבוע פרי עתו, יצאו לאחר מותו. דודה וארדה ודוד עמנואל, כמה פינוקים זכינו מהם ?

שבוע מאוחר יותר, דודתי וארדה מספיקה לראות את תמונות ביתה ועירה. התארחנו אצלה יום אחד והיא הדריכה אותנו כיצד לבשל קוסקוס חריף עם הדגיגים הנפלטים מן הים (אוזף), שהבאנו בהמתחתנו.

כל בני המשפחה אכלו מן הקוסקוס הזה. דודתי ת.נ.צ.ב.ה. הלכה לעולמה בחודש יולי. אני מלא סיפוק שהבאנו לה מהמראות, מהריח ומהטעם של העייר בה נישאה וחיתה שנים רבות. יהי זכרה ברוך.

מכאן אנחנו עוברים לשדרה הראשית, Boulevard Fallières. בפינת הרחוב התגורר מר חיון, מנהל הבנק וידיד של דודי מאיר אלוש. ממולו נמצא הדאר המרכזי, ששופץ ושונה לבלי היכר. אנחנו ממשיכים עוד קצת ונכנסים לחנות של צלם. אני מסביר לו שכרטיס הזיכרון שרכשתי בבאר שבע לא נקלט במצלמה ואני רואה על המסך כתובית : Error. הוא בודק את הכרטיס ואומר לי שיש בעיה איתו, הוא כנראה מזוייף. הוא מוכר לי את הדגם היחיד שנמצא במלאי שלו, GB1. זה מאפשר לי להמשיך בצילומים עד ספאקס.

בית דודי בשנת 1948, משמאל דוד חמינו, פרדי בידיו, דוד עמנו, אני, פראג' ואבא

אנחנו הולכים מסביב לגן הזכור לי מיני אז, ונכנסים לרחוב Rue Jeanne Prolongée. המילה Prolongée, פירושה המשך, שכן הרחוב בשם Jeanne נקטע באמצעיתו על ידי הגן ויש לו המשן מעבר לו. דודי מאיר אלוש היה גר בשני בתים בזמנים שונים, משני צידי הרחוב. הראשון נחרב במלחמת העולם השנייה וכולם נמצאו מתחת להריסות. אחת מהם בת דודי Germaine מתה לפני שפונתה, ז"ל. דודתי וארדה ובת דודי מרים ניצלו כי נכנסו להתחבות בארון בגדים. דודתי רחל (בחלו) סבלה מהשברים בקרסוליים וכל חייה התקשתה לעמוד על כפות רגליה.

בית דודי היום

אני מגיע לבית דודי ומצלם אותו. התצלום זוהה על ידי בנות דודי ושכנים שגרו ממולן. על יד דודי התגורר יונה לביא. שני צאצאיו ציון וזהבה באו לחפש בית הוריהם. הבתים השתנו, ולא זוהה הבית המיוחל. באותו בית התגורר יותר מאוחר ויקטור, גם הוא לא היה בטוח שזה ביתו. כשלעצמי מצאתי את בית דודי. באחת התגובות כתב מאן דהו שהולכתי את הקבוצה חינם. אין אמת באמירה הזו. כל הזמן של הסיור ברחובות העיר, נמשך לכל היותר שעה או שעה וחצי.

שוק

לא הלכנו לכל השכונות ולכל רחוב. בהמשך הסיפור יתברר שנתקענו בגאבס כשלוש שעות מיותרות, רובן בילינו ישובים על מושבינו באוטובוס. אנשים נסעו עד לגאבס ולא זכו לראות את בית ילדותם. ושלא תחשבו שהעיר גדולה. מדוע נוסעים לגאבס, אם לא כדי לראות עוד פעם בית הילדות ולנשק את קברי אבות אבותיהם ? הכל עבר, אני סלחתי ומחלתי. מטרת כתיבתי הנה רק למען שיפור השרות הניתן למטיילים ועל מנת לתקן שגיאות. למען טובת הציבור.

אנחנו ממשיכים בסיור. בית הכנסת שהיה בזמנו בקצה הרחוב לא קיים יותר. גם לא הבית של משפחת סרור מדימונה, - חברים של דוד ושותפיו בזמנו -. הבתים נהרסו ובמקומם נפתחה רחבה גדולה המובילה לשוק החדש של זארה. השוק הקודם המקורה שעמד בפאתי הגן איננו עוד. אנחנו מתעכבים שעה קלה בשוק וכל אחד קונה מה שחשקה נפשו, תבלינים, דגיגים, קטורת, כובעים וכו. שלל צבעים ואין סוף ריחות של הזעתר, הקינמון, הכורכום, הפאפריקה, פלפל ז'ינה ומיני פרחים מיובשים, שוש וארד, לובן שהנו מסטיק לעיסה, התפול ששימש לחפיפה, חינה. מה אין בשוק הססגווני הזה ? לא פלא שאנחנו נשארים תקועים במקום, תקועים וקונים, תקועים וקונים.

בהמשך אנחנו נוסעים לכיווון הכפר שניני. מי לא מכיר את השיר :

משה אל מטמאטה

שרה לי שקרה בטטה

משה אל שניני

ז'אב לי רדיו איג'יני

ועוד...

נאות מדבר

בשניני, טיול בקרוסות רתומות לסוסים המפלסות דרכן בין עצי הדקל ובצלם. לא כולם עלו על הקרוסות. חששו מין החום, אבל מסתבר שלא חם בין העצים. מי שיסע בעתיד שיעלה על קרוסה, ממילא המחיר כלול וזה קצת משנה. אנחנו עושים הפסקה ארוכה בשניני ונהנים בישיבה בבית קפה בתוך גן. שותים תה עם צנוברים ומריחים את הקטורת הבוערת על גחלים.

על הקרוסה : מירב עם כבע בוקרים, אמא מזל וזהבה. עומד, הנהג עומר

כאן מודיע לנו המדריך שחייבים לחזור לגאבס, מהסיבה שמישהו רוצה להחזיר קנייה. השהייה בשוק של גאבס מתמשכת, אני שואל את עצמי מדוע ? ויקטור מנצל את ההמתנה המאולצת ויורד , נדמה לי עם ציון וזהבה לביא ושניהם חוזרים לחפש את הבית שבו גרו לסירוגין. השהייה מתמשכת כשעה וחצי. אז חיים מבקש מהנהג לנסוע אל הקורניש Corniche. זהו כנראה השם של מעגן הדייגים והמספנה שלידו.

חוף הים בעיר גאבס היה מין היפים בטוניסיה. אני זוכר אותו היטב. היינו באים ומחליפים בגדים בצריף קטן שעמד לרשות המשפחה. שורה ארוכה של צריפונים שימשו משפחות רבות אשר שכרו אותם. איזה כיף לשחות כשהגלים מעלים אותך מעלה ומורידים לפי תנועתם הנחשית. זה המקום שהמדבר והים נפגשים. הרבה ביצות משכו לשם ציפורים לרוב. מה נשאר מן הים ? כנראה שהמפעלים הכימיים הרחיקו את האנשים מן החוף הנהדר שהיה.

מראה של בית חצוב בהר, בשניני

אנחנו מטיילים לאורך מעגן הסירות, זה בכל זאת מזכיר לי את בחאר אל קראקנה שבספאקס, בדיוק ליד השוק. הדייגים מקארקנה עגנו מול השוק המרכזי והציעו בדוכנים את הדגה במכירת שילה-בילה, למרבה במחיר. הים של גאבס ישנו, חוך הים איננו. אנחנו עושים סיבוב במספנה, מצלמים ולבסוף מתרחקים.

ההמתנה בגאבס נמשכה כשלוש שעות. בתומם נודע לנו שנינט היתה זקוקה לאישור רפואי לאחר שנפצעה ביד, למען ביטוח הנסיעות שלה. על כן, חיכינו. לפחות אנחנו יודעים סיבת ההמתנה הארוכה, המתנה שתגרום לדחית הסיור בפורט קנטאווי, במונסטיר ובאמפיטאטרון אל-ז'ם למחרת. סיורים שאנחנו (אסנת ואני) מפסידים, כי פנינו לעיר ספאקס.

נביעת המים הטרמים במרכז התעלות

מגאבס ישר לאל חמה. כאן קבור הרב יוסף סייד אל מערבי.

סייד אל מערבי נתמן מתחת ערמת אבנים, לפי צוואתו. הייתי כאן בילדותי ובבחרותי. בזמנו, בימי מלחמת העולם השנייה, הגרמנים הורו לסלק את הקבר ושלחו למטרה זו טנק שיפנה את המקום. הטנק נעצר מטרים אחדים לפני הקבר הקדוש וכל מאמצי הנהג והמכונאים להזיזו עלו בתוהו. כלום לא עזר. אני ראיתי את הטנק במו עיניי בילדותי. הטנק סולק הרבה יותר מאוחר. המוסולמים לא היה להם עניין בפגיעה במקום מנוחתו של הקדוש רבי סייד אל מערבי. שכן הם מכבדים ביראת כבוד מקום קבורתם של רבנים גדולים. לדעתי, אני חושב שלמרות הכל, הם אוכלים את עצמם על כך שהטנק הוזז ממקומו. היה להם נכס תיירותי מתחת ליד.

ויקטור מדליק נר, יגאל מתפלל

אל חמה שונה מזו שהכרתיו. קירות תוחמים את אתר הקבר. מעליו נבנה גשר. בזמנו האנשים ירדו אל בורות המים הטרמיים וטבלו בהם. היום תעלות נבנו מסביב לעין אל חמה. ככל שמתקרבים לנביעה המים חמים יותר, עד רותחים. כולנו טבלמו רגלינו במים, בהם יש סגולה לרפואה.

אנחנו משתחווים לפני הקבר ומדליקים נרות. כל אחד ואחת תפילה בפיו, לרפואה, לבשורות טובות, לחתונה של קרובה או של בן, להריון מקווה, לרוגע ושלווה. אנחנו, אסנת ויגאל מבקשים בריאות טובה לנתן המכונה דוד ויוי ומיחלים שבשנה הבאה יהיה בריא ושיוכל לנסוע ולהגיע עד הלום. אז נבוא שוב איתו, בעזרת השם.

מכאן לפורט קנטאווי לשם אנחנו מגיעים - דרך הכביש הפריפרי העוקף את מחרס וספאקס -, לארוחת ערב וללינה. בבוקר אסנת ואני נפרדים מהקבוצה חלק מחברי הקבוצה חוששים לנו ואנו מרגיעים ,התמזל מזלנו יש לנו חברים טובים – אנחנו מסודרים. חברי מונסף בן סאלח ורעיתו אפיפה באים בשמונה בבוקר . ההתרגשות לראות אותם מאוד גדולה ואנחנו נוסעים יחדיו לכיוון ספאקס, שם ממתינה לנו עיר ילדותי והבית של סבא רבא בו נולתי וגדלתי.

העולם כולו גשר צר מאוד

אני – אסנת מאוד נרגשת הקשר שלי להורים בכלל ולאבא בפרט מאוד קרוב, רבות שמעתי על טוניסיה ועל ספאקס, אבל אף פעם לא העלתי בדעתי שאני אהייה עם אבא ברגעים המרגשים האלו, נסיעה לטוניסיה היא בד"כ נסיעה ארוכה, שבועיים לפחות. ואני נשואה ואמא לילדים עובדת במרפאת שיניים במשרה מלאה ולא חשבתי שאצליח להשתחרר מהתחיבויותי לקחת פסק זמן ולנסוע עם אבא להגשים את החלום !

אבל לחיים יש דינמיקה משלהם !

בעלי יעקב וילדיי המדהימים הסכימו בשמחה, בעבודתי נתנו אור ירוק וכך יצא שזכיתי להיות עם אבא לחוות איתו את החוויה המרגשת הזאת.

ביום הטיסה אני משאירה לבנים מכתב :

למשה וגל !

אני נפרדת לתקופה שבשבילי היא ארוכה,

אבל אני יודעת שאתם איתי.

אני יוצאת להגשים את החלום הגדול של אבא שלי,

אני גאה בעצמי ומודה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי.

אני אוהבת אתכם וחושבת עליכם בכל רגע,

אני סומכת עליכם שתדאגו אחד לשני,

וגם תפנקו את אבא.

אל תשכחו לרגע שאתם הילדים המדהימים ביותר בעולם !!!

אוהבת אתכם כל יום יותר!!!

נפגש בקרוב עם המון חוויות.

ע"פ התכנית המקורית הקבוצה הייתה צריכה להיכנס איתנו לספאקס ואני "בניתי" על זה שגם מירב ורינט יצלמו את המעמד ליתר ביטחון – חששתי שידיי ירעדו והצילום לא יהייה מוצלח והרי הבטחתי לכל המשפחה בארץ לחזור עם תיעוד מפורט במיוחד של ספאקס.

מה יהייה ?! איזו אחריות כבדה מוטלת על כתפי !

הסיור שלנו בעיר ספאקס היה מדהים, מסמר הטיול. אל תפספסו אותו... תישארו איתנו. להתראות. בנתיים הקליקו למטה וראו תמונות מהמסע שלנו.

לכן, נחתם הסכם עם הרשויות המקומיות, - במקרה ונמל התעופה יגדל -, תיאסר תנועת האוויר בין השעה 23.00 ל-05.00 בבוקר.

לופטנזה תופסת 56 % מהתנועה האווירית : 59% מהנוסעים, ו-51 % מהמטענים.
מקורות המידע : Source du document sur l'aéroport  : Wikepedia

כאן השעון מורה לנו לחכות... המעברים לא יפתחו לפני השעה תשע. שלוש שעות המתנה הן לא סוף העולם. מנצלים את הזמן לחפש שרותים, להתפנות. ספסל קורץ לנו בדרך חזרה ואנחנו מתיישבים ומחכים...  הזמן לא עובר, אפשר להגיע מראש פינה לבאר שבע בפרק זמן הזה... סבלנות, עברנו את פרעה נעבור גם את זה...

אין מקום לכולם לשבת, לכן חלק מהחברה יושבים על הרצפה, כמו פליטי קמבודיה. כמובן שאנחנו נותנים כבוד לנשים מבוגרות. והדרת פני זקנה...

בשעה תשע כולם מזדקפים, ואצים בריצה קלה לעבר הדיילים שבנימוס רב בודקים את הכרטיסים ומאשרים את התנועה לעבר הבדיקה הבטחונית. מישהו אומר לי :"לך קדימה. יגאל"... אתה הראשון יה קזה... הפקיד מדבר אליי ואומר משהו שלא ניתן לפענוח, בשפה הגרמנית המחוספסת... בסבלנות, אני מבקש ממנו שיואיל בטובו לדבר אליי בשפה שאני אבין, צרפתית, אנגלית, איטלקית, ערבית, ידיש או עברית. משהו שבני תמותה רגילים שומעים.

הוא מסתכל עליי ברוב חשיבות ומראה לי באצבעו על השעה 22.30 שרשומה בכרטיס שעתה הושטתי לו, כרטיס שקיבלנו הבוקר. כך הוא מסביר לי בשפת הסימנים, בתוספת אנגלית משורבבת בצאפתית,  שעלינו להמתין עד הלילה. כמעט עד בוא המשיח בן דוד... לא, לא נגזים עוד 13 שעות בנוסף לשלוש שכבר חלפו עברו.

בלשון המעטה, כולנו מאוכזבים. נאמר לנו שאנחנו ננחת בלוד ב-15.30. לא 15.30 ולא נעליים. זה המקום להדגיש שאנשים מבוגרים צורכים תרופות, כל אחד והבעיה שלו. ובשביל תרופות צריכים גם לאכול ולשתות והמים אוזלים אט אט. אנחנו נמצאים במין פרוזדור רחב וארוך מאוד. מי שירצה מזון נמצא בבעיה לא קטנה.

אנחנו מסתובבים ושואלים את המדריך שלנו חיים, מה לעשות ? מדוע נדחה מועד ההמראה ? הרי ב-10.30 יש טיסה. הוא מבקש שנמתין, הוא הולך לברר ואומר שמיד ישוב.

אבל חיים לא חוזר וגם לא מצלצל במשך שעות, איש לא ראה ואיש לא שמע ממנו. אנחנו מתפזרים. אין מקום בספסל אחד לכולם. עדיף גם לא לעורר תשומת לב. לא הולכים רחוק. מקסימום עד השרותים, מרחק של כ-300 מטר.

אני עוד רואה את חבריי בעיני רוחי, יושבים כל אחד בפינה אחרת. אני תופס לי ספסל, שוכב עליו תוך כדי שימוש בתיק של אסנת ככרית. היא יושבת לידי. אני רואה את הנוסעים האחרים ממארים לעלייה למטוס. להם, איזה מזל, אין בעייה דומה לשלנו.

צריך להיות ישראלי על מנת לסמוך על המדריך בעיניים עצומות. אני זוכר מכתב שצורף לכרטיסי הטיסה, בעודנו בשדה התעופה בן גוריון. לא ירדתי לפרטי פרטיו. הנתונים היו מענינים כמו חוזה של עמידר, אז התעלמתי. אני פותח את המסמך עכשיו, רשום שטיסתנו היא 690, לעומת הטיסה המקורית שהיא 686 ראה מסמך שנשלח אלינו הביתה :  

מספרי הטיסות :

TLV X/FRA TUN 06MAY LH687/4110

TUN X/FRA TLV 17MAY LH4111/686

אכן שעת הטיסה שונתה. איש לא טרח לעדכן אותנו, כי אחרת היינו דורשים להישאר במלון בחממת עד לבוקרו של היום לפחות, במקום לצאת במוצאי שבת... רינט אומרת לי שהיא שמה לב לפרט הזה והיא שאלה את חיים, תשובה לא קיבלה.

אני רואה אנשים מהמזרח הרחוק עוברים, הודים או פקיסטנים עם הטורבן על הראש, בדרכם לטיסה שלהם. אני שמח שלא ממזדמנים לכאן אנשי טרור, חיזבאללה ודומיהם. היו קוצרים אותנו בשנייה. אני ככה במחשבותיי הלא נעימות ותנומה תופסת אותי. אני ישן כשעתיים על הספסל בדרך לטרמינל וגם אסנת נרדמת בישיבה.

רינט מעירה אותנו.

–  כולם נכנסו, אני באתי לחפש אתכם.

רינט המדהימה ! אישה גדולה, רינט. מיד אכיר את מידותיה הטובות.

אנחנו חוזרים. נוסעים לכיוון תל אביב עומדים בתור במבוא לקראת העלייה למטוס. השעה 10 בבוקר. אנחנו נכנסים לתור, מנסים את מזלנו ואם הכל בסדר, אנחנו נזעיק את חברינו. בהגיע תורנו, הדיילת מסבירה לנו יפה שאמנם יש מקומות פנויים במטוס, אבל אנחנו לא יכולים להקדים את טיסתנו משום שהמטען שלנו יועמס רק במטוס הלילי. ואז תיווצר בעייה עם הנוסעים הפוטנציאלים שלא יוכלו לנצל את מקומותינו, מהסיבה שתא המטענים מלא.

אנחנו יוצאים מן התור, לא חיכינו להרבה מהנסיון הזה שלנו, על כן הכזבתנו הנה מינורית.

–  אולי נצא מן שדה התעופה, מציעה רינט ? ההצעה מתקבלת, השאלה היא כיצד.

חברתנו ילידת טוניס דוברת אין ספור שפות ומסתדרת לא רע גם בגרמנית. היא שואלת פקידה אם ניתן לצאת משטח שדה התעופה. התשובה חיובית.

–  אתם תעברו דרך עמדת בדיקת הדרכונים, שלכם יוטביעו  ואחרי זה, תוכלו לצאת דרך כניסת העובדים. כאן, היא מסבירה לנו איכן נמצא אותו שער.

אנחנו עושים כדבריה, אבל בחוץ מחכים לנו בסך הכל המון בניינים גבוהים, שום דבר שמזכיר עיר או מקום ישוב. קומפלקס גדול של מבנים וכבישים מהירים הקושורים לשדה התעופה. אין מעברי חצייה בדרך. אנחנו פוגשים איש שמזהיר אותבו מתנועת המכוניות. הוא מכוון אותנו אל מקום הימצאו של קיוסק-קפטריה, לשם אנחנו מגיעים ויושבים מסביב לשולחן קטן. סוף סוף מתאפשר לנו לאכול מין מאפה ולשתות קפה חם. אנחנו מתעלמים מהטון האגרסיבי של המלצרית, ממילא רינט לא תישאר חייבת ותענה לה בכל שפה שתחפץ. בנימוס רב אמנם, אבל תעמיד דברים על דיוקם. לא פריירית רינט.

אנחנו חוזרים על עקבותינו, עוברים את כל המסלול פעם שלישית, מחתימים הדרכונים, עושים סיבוב בדיוטי פרי וניגשים למעבר הביטחון. כאן בודקים אותנו בדיקה יסודית, התיק של אוסנת עובר שיקןף ונבדק ידנית.

  –  אומרים לנו באנגלחת : !It is a problem 

שני בקבוקי שמן זית שקנינו בספאקס והיו בתיק לא עבירים. רכשנו אותם משום שמישהו ביקש. לא רצינו להכניס אותם למזוודות מפחד שישברו ואז יעשו שישו ושימחו. איש הביטחון מציע ללכת למשרדי לופטנזה  ולבקש אישור.

לא בא לנו. אסנת מציעה לזרוק אותם ובכך לפטור את הבעייה. אבל רינט לא מוותרת. הולכים עד הכניסה הראשית, מחתימים את ה דרכונים, ממילא יש לנו הרבה זמן לבזבז. בפתח המשרדים, איש בטחון אומר לנו : לא. עובדת שמזדמנת למקום אומרת כן. לא ! אומר האיש תוך כדי הזזת פנין ימינה, שמאלה וימינה עם כיווץ מצחיק של השפתיים. הכניסה למשרדי החברה לא מתאפשרת לנו.

–  יש חומר נפץ דמוי מים, לכן אי-אפשר.

–  אבל זה שמן !

–  זה גם יכול להיות חומר נפץ שקוף שהוספתם לו תה למשל, אומר הייקה.

אנחנו מחליטים לזרוק את שני הבקבוקים, אבל רינט לא מוותרת.

–  אחריי ! היא פוקדת כמו בצופים. האנשים שמחכים לשמן יתאכזבו.

אנחנו מגיעים לדיוטי פרי. רינט מסבירה בסבלנות רבה מה מבוקשה, קופסת קרטון קטנה. בקשתה נדחת על הסף. היא מבקשת חבל. אבל אין להם. לבסוף היא מוצאת על הרצפה מין שרוך ארוך. יופי ! קושרים היטב את התיק של אסנת, שני הבקבוקים בתוכו, אחרי שעוטפים אותם בנייר אריזה והם אורזים בסוודר שלי.

מכאן למטענים, אנחנו מסבירים עם חיוך של מלאכים שרוצים לשלוח את החבילה הזו עם המטען שלנו.

–  בתקווה שלא עברנו את המשקל הרצוי, צוחקת רינט.

–  זה בסדר, עונה השוקלת באנגלית ! It is OK.

אנחנו מחתימים את הדרכונים וחוזרים. לפחות פעילות גופנית אנחנו עושים. חמש פעמים הלוך או חזור, חמש החתמות דרכונים, הרבה דיבור בשפות שונות, עם אין סוף חיוכים. בקבוקי השמן לא נזרקו כפי שחשבנו לעשות מלכתחילה. אנחנו עוברים את המבדק הבטחוני. בקבוקי המים לא עבירים, אנחנו שותים מה שנשאר. הבקבוקים הריקים מורשים לעבור. אוף !

חברינו יושבים ומחכים.

  –  סוף סוף הגעתם. כמה דאגנו...

שלוש אחרי הצהריים. יושבים לנוח. באולם ההמתנה יש מזנונים, אבל המחירים לא זולים. אני מבקש לקנות טילון לאסנת וקפה עבורי. המוכרת אומרת לי :

–  אני סוגרת, השעה שלוש. תחזור בחמש.

איזו ייקית ! בישראל היו אומרים לה : למה, מה קרה ?

אני מגלה את חיים ישן באיזו פינה. בא לי לשאול אותו כמה שאלות, אבל זה יכול לחכות עד אחרי שיתעורר.

בשעה שש מורים לנו אנשי הביטחון לצאת ולעבור בדיקה נוספת. ביניהם אישת ביטחון שראינו אותה נכנסת והיא עצמה עברה כל התהליך הבטחוני. הבדיקה, גופנית בחלקה, ובתיקים. בדיקה, בדיקה...

באולם ההמתנה הגדול מחכים רבים וטובים. יהודים וישראלים. מישהו מארגן מניין לתפילת מנחה וערבית. אנחנו מצטרפים.

החברים שלי קוראים לי.

–  אנחנו רוצים לדעת מה גובה התשר שקיבל עומר הנהג שליווה אותנו כל השבוע שעבר. תעשה טובה ותתקשר אליו.

–  כמה כסף אספתם ?

–  110 דינר.

אני מתקשר, עומר אומר לי שהוא קיבל 70 דינר בלבד. אני מעביר את הסללורי שלי לשרה והיא שומעת מה שאני שמעתי.

החברים המומים. חיים מתקרב ומעירים לו שעומר קיבל 70 דינר במקום 110.

 –  הוא משקר, עונה חיים. אני הוספתי לו מהכיס שלי 50 דינר.

אני לא שופט ולא אוכל לקבוע מי צודק, חיים או הנהג.

חיים מבקש לדבר עם כולם. הוא מבקש סליחה על העיכוב בשדה התעופה פרנקפורט. לדבריו חברת לופטנזה אשמה. הוא מבקש שהות לברר את העניין ומבטיח שכל אחד יקבל פיצוי נאות.

עודנו מחכים לפיצוי הזה. חברי הקבוצה שלנו חושבים ברובם שאם הבעייה הייתה קשורה בחברה גדולה כמו לופטנזה, אז מנהלי החברה היו דואגים לנו למקום מנוחה, לארוחות ולשתייה.

חיים הבטיח, חיים יקיים. 

רינט אטל.

עברנו ביחד 13 יום. בפרק זמן כזה, שכולנו מצטופפים באוטובוס, למדנו להכיר אחת את השני. רינט אשת מעלות. היא דיברה כל פעם על מנת להעיר הערות על בזבוז זמן במקומות מסויימים  ועל אי הקצבת זמן באתרים חשובים כמו קרטגו למשל.

היום האחרון קשר אותנו מאוד. בסביבות שבע בערב, היא הסתכלה עליי ארוכות ושאלה אותי אם אני הייתי חבר בתנועת נוער דרור.

–  משהו באופן הדיבור שלך מזכיר לי מישהו שהכרתי בתנועת הנוער Avenue de Londres. אני רינה אחות של יעל. הייתי בצעירים ואתה הייתה מדריך שמדי פעם בא לבקר מהסניף של ספאקס.

הסתכלתי על רינה שהפכה לרינט ומערבולת של מחשבות חגה במוחי. ראיתי אותה פתאום ילדה בת עשר, שיערה מסולסל, חיכנית ושובבה. כן זיהיתי אותה והיא אותי עוד לפני כן, אחרי 13 יום... אמרתי :

  –  כן, אני כמוס. בארץ הפכתי ליגאל. בטוניסיה כמוס היה הגואל ממלחמת העולם השנייה. אז, בחרתי את השם יגאל שמקביל לו.

  –  זיהיתי אותך, אחרי הדברים שאמרת בתקיפות כשדיברת אל המדריך...

  –  את זוכרת עוד מישהו ?

  –  רבים... מהסמיף שלך אני זוכרת את ראובן כהן שעבר אלינו, עת הלך ללמוד בטוניס. הוא הדריך את אחותי הבוגרת יעל. אני הייתי קטנה, אבל יעל תש

 במקום סיכום : אני מודה לכל הגולשים שקראו את סדרת המאמרים הזאת, טיול בטוניסיה. כתיבתה נועדה למטרה חיובית ובונה, למען תיקון שגיאות בארגון נסיעות לחו"ל. מאידך גיסה, שאבתי עידוד רב מהתגובות המעודדות. אני שמח מהתוצאה הסופית.

אנשים שפנו אליי מצאו דרכי את חבריהם. אני מצאתי חברים חדשים ובלתי נשכחים. פונים קיבלו ממני יעוץ והדרכה. אני מוכיר תודה על הפרגון רב, שבח לאל.   

Je me réveille tôt, les rayons de soleil m’enveloppant d’une douce chaleur, je saute du lit, tire les rideaux et pousse un cri der satisfaction en admirant le panorama de la plage de Gammarthe se découvrant comme une peinture de maitre.

A huit heures nous débutons notre excursion à Tunis. 20 minutes de route et nous voilà dans l’Avenue Mohamed Cinq, au rond-point du 7 novembre (le jour de la montée au pouvoir du Président Ben-Ali) et bientôt nous défilons dans l’Avenue Habib Bourguiba bien connue naguère, sous le nom d’Avenue Jules Ferry.

Nous sommes tout émus, le but de nôtre voyage étant de revoir et de retrouver des sites connus. Donc nous voilà dans la capitale, cheminant sur le trottoir ensoleillé à deux pas de la Cathédrale de Tunis que nous ne manquons pas de visiter. Elle me parait comparable à d’autres visitées en France. Nous gardons le silence par respect à ce lieu saint qui a vu tant de fidèles.

Je me place auprès du guide, un homme âgé qui nous donne des explications en français et en arable, traduction simultanée. Nous décidons d’un commun accord d’aller faire une promenade dans La Médina et de se restaurer ensuite. En laissant derrière nous l’Avenue Jules Ferry (Habib Bourguiba), nous pénétrons dans la Ville Arabe par la Porte de France, ou Bab el Bhar (porte de la Mer). Le meneur touristique nous accorde une demi-heure de liberté pour ce faire, mais le vieux guide me chuchote à l’oreille :

"Prenez votre temps, ils ne reviennent jamais avant une heure de promenade".

Dans ce labyrinthe de souks et de mosquées, nous quittons Osnath et moi les rues principales et leurs pièges à touristes pour découvrir un Orient rêvé. Chants des muezzins, mausolées princiers aux stucs et aux céramiques somptueuses, hammams et ventes à la criée dans les passages voûtés...

La Ville Antique à Tunis, est l’une des plus stupéfiantes du Maghreb. L’architecture est surprenante, une combine d’influences andalouses, turques et européennes. Le souk El-Blaghgia (des savetiers), souk El Kébabgia (des boulangers), souk En-Nhas (du cuivre), souk Es-Sabbaghine (des teinturiers) et autres sont dépassés.

— Dommage ! regrette Osnath, j’aurai voulu m’attarder dans ce labyrinthe et en goûter les couleurs et les odeurs.

Justement midi sonne. Nous nous dirigeons vers une gargote située dans une de ces petites rues de La Médina. Regardant le cuistot s’affairer autour de son barbecue.
— Moi j’ai déjà l’eau à la bouche. Quand je vois ces merguez, ces entrecôtes, cette lïa, ce foie... Je me ferais servir une bouteille de vin rosé Bokobza bien frais en mangeant - Ne t’emporte pas papa, ce n’est pas cacher etnous devons retourner.

Un casse croûte tunisien est bien vite avalé (Ah ! quel goût mes amis, dommage que vous l’ayez raté). Nous retournons sur nos pas, passons la Rue El-Azouze et le Souk Boumendil, demandons aux passants la route du retour la plus courte et nous arrivons enfin devant Bab El Bhar.
— Je ne dirais pas non à une Coca Cola bien frappée dit Osnath, en s’accoudant devant un petit kiosk.

— Pourquoi pas ? Un Boga fera l’affaire pour moi.

Nous arrivons au lieu du rendez-vous bien avant les autres qui ont fait des achats : petits souvenirs en cuivre, des savates, des blouses Jellabïa, des parfums et bien d’autres cadeaux pour leurs amis. Nous avons fait de même, mais avons été moins débordés. Nous faisons aussi une réserve d’eau minérale pour la route. Un tour dans l’Avenue, nous passons devant l’Ambassade de France qui a été un temps la Résidence Générale. Le Théatre Habiba Msika nous cligne de l’œil. Habiba Msika, une chanteuse comédienne ayant une vie mouvementée a été brûlée vive pendant son sommeil par un amoureux déçu. Le palais qu’il s’apprêtait à lui offrir est devenu le Théâtre portant son nom. Des jeunes sont assis constamment sur les marches menant à ce monument, comme on en voit sur les marches du Sacré-Cœur.

Notre prochaine visite est la grande synagogue située dans l’avenue de paris. Je parle aux policiers de garde devant cet édifice et leur demande poliment en langue arabe la permission de prendre des photos. Autorisation donnée bien sûr, à en ex-Tunisien on ne refuse pas ce plaisir de prendre des souvenirs dans son objectif. Entrée par la porte arrière. La concierge est bougonne et elle nous jette :

— Je n’ai pas le temps de faire ma lessive, ni de repasser. Un shampoing ? Faudrait attendre. Je lui réponds du tac au tac :

— Ne sois pas blasée ma chère. Ton travail est pépère (mémère ?), c’est bien plus facile de s’occuper d’une synagogue que de bosser du matin au soir dans un hôpital ou dans un hôtel. Et je lui glisse dans la paume de la main, une pièce de 5 dinars. C’est ma manière de dire : Sésame ouvre toi.

La synagogue est bien entretenue, c’est le cas de le dire. Nous admirons ce lieu saint resté tel qu’il était il y a 50 ou 60 ans. Une courte prière et chacun laisse une piécette dans un plateau afin d’encourager les femmes qui nous ont accueillis. Je suis ému, étant passé tant de fois devant cet édifice et même jeté un coup d’œil à l’intérieur, dans le passé.

Nous reprenons notre excursion vers le cimetière Le Borgel. Là je suis déçu. Les herbes sont hautes et cachent les tombes qui sont en mauvais état. Nous passons devant le Monument à la mémoire des soldats Français tombés dans la grande guerre 1914-1918 ; Parmi les noms je reconnais celui du frère d’une de mes voisines. Que leurs âmes reposent en paix. Morts si jeunes !

Le tombeau de Rebbi Haï Taïeb Lo Met attire notre attention. La signification de son nom est : rabbi Haï Taïeb n’est pas mort.

La légende raconte que ce rabbin - enseveli dans l’ancien cimetière Juif transféré ici -, est venu chez le fossoyeur dans son rêve et lui a dit :

— Moumou ! Pourquoi a-t-on inscrit sur le marbre : Zal (Que son âme repose en paix) ? Mon nom est Haï, Haï veut dire Vivant. Si je suis Vivant, je ne suis donc pas mort. Le lendemain le marbre de la tombe a été trouvé brisé.

Après les réparations le marbre était de nouveau brisé et le malheureux croque mort faisait le même rêve et se réveillait transpirant et affolé. Sa décision a été prise et sur le nouveau marbre il a fait une épigraphe : Rebbi Haï Taïeb Lo Met. Lo Met signifie Vivant ou plus tôt n’est pas mort. Depuis la tombe est restée intacte. (Lu dans le livre de Samson Sarfati - Tounès el Khadra, La Tunisie est verte. Pour les lecteurs sachant l’hébreu).

A paru dans : Tunecity

Rencontre inoubliable

Nous avons rencontré un groupe d’amis sfaxiens au kibboutz Kinneret dans le manoir Ohalo. C’est à l’initiative de Lili TERRANOVA et Livio CASABURO que nos amis se sont décidés à effectuer ce voyage très attendu et si souvent remis.
Nous sommes en contact depuis longtemps, nous échangeons des mails, des diaporamas, des blagues, nos opinions concernant les problèmes d'actualité et surtout nous parlons de Sfax.

Je lis ce qui parait dans le forum sfaxien, ce qu'écrivent mes amis internautes, ils me lisent, ils rient aux larmes des blagues de mon franc frangin Vivi le diablotin qui fait tout pour les faire rire, pour en rire lui-même. Mes amis connaissent mon épouse Gisèle par les photos que nous envoyons et aussi par pas mal de recettes qu'elle partage par mon intermédiaire.
Nos amis, membres de la Diaspora Sfaxienne, sont Chrétiens, Musulmans et Juifs. Tout ce petit monde s'entend parfaitement et bien sûr chacun adore la cuisine tunisienne. Sfaxienne de préférence.
Les Chrétiens sont pour la plupart d'origine Sicilienne, Corse, Grecque ou Maltaise. En grande partie ils sont expérimentés en cuisine juive ou arabe captée chez leurs voisins, sans parler de la pâtisserie tunisienne.
Mon amie Marguerite par exemple confectionne avec dextérité du couscous aux boulettes comme on en préparait en Tunisie, sans oublier l'osbana. Des fois elle laisse mijoter pendant toute la nuit une marmite d'harissa bien garnie de coucla, la cocotte bien enveloppée sur un petit feu.
Notre amie se souvient des beignets de Hanouka et des makroud de Pourim.
Nos amis n'oublient jamais de faire des vœux lors de nos fêtes et nous réagissons de même. Quand un ami lit un livre intéressant il pense à l'envoyer aux autres. Chez les Sfaxiens, les copains passent avant tout.
Ainsi les sfaxiens ont leur forum sfaxien dans lequel les natifs de Sfax, amis ou alliés peuvent se retrouver et raconter leurs souvenirs, des anecdotes ou échangeant des recettes, ici on est tous chefs cuistots.
Vous connaissez une autre ville qui a sa Diaspora organisée et compétente ou son forum ? Vous connaissez un forum nabeulien, tunisois, soussien ou marseillais ? La Diaspora Sfaxienne est une association qui organise, voyages, réunions et rassemblements pour ses membres, et diffuse une revue annuelle: chacun peut y écrire ses pensées, mémoires, ou même une page d'histoire, y raconter les rencontres entre membres et y envoyer des photos. On n'omet pas non plus d'y citer les évènements survenus, gais ou tristes.
Ainsi nos amis ont mit les voiles vers Israël le 14 octobre 2012, juste une semaine après les fêtes locales, ils ont parcouru le pays en long et en large, ont visité Betlehem, Jérusalem, le Saint Sépulcre, Yad va Chem, le Mur des Lamentations, des lieux de cultes, des cathédrales, des synagogues. Ils ont vu Eïn Guédi, ils ont nagé dans la Mer Morte, grimpé en haut de Massada, ont plongé dans le Lac de Tibériade, ont mangé des poissons à Eïn Guev. Et encore ils ont visité Saint Jean d'Acre, Haïfa, le jardin de bahaïes, ont marché le long de l'aqueduc de Césarée pour terminer le parcours à Tel Aviv. Ils ont suivi le parcours du Christ, de Betlemem à Nazareth et Jérusalem en passant par le Jourdain.

Le 14 octobre 2012, Roger Louzon, Vivi Guetta avec leurs épouses Jacqueline et Elisa ont accueilli le groupe français à l'aéroport de Lydda. Roger a retrouvé François Doussaint et les deux ont parlé de sport, le sport sfaxien bien entendu. Je m'imagine leur émotion à l'évocation de leurs équipes de basketball dont ils étaient les capitaines : le JOS et le SRS, Sfax-Railway-Sport, deux organismes très connus. Dans mon enfance je m'introduisais dans le stade Ceccaldi voir les deux équipes s'affronter par une porte attenante à la Compagnie des chemins de fer Sfax-Gafsa qui patronnait l'organisation sportive SRS.
Nous concernant, désirant les voir, nous prenons la route le jeudi 18 octobre, faisons une pause au kibboutz Gazit chez notre fille Limore. D'ici ce n'est pas loin. Nous allons les rencontrer à 19 heures au kibboutz Kinneret. Nous y sommes à l'heure dite. Le GPS nous joue un tour en nous guidant vers une grille fermée; l'ancien portail du cimetière je suppose. Là reposent des personnalités importantes dont la poétesse Rachel Blumsteïn qui a fait des études d'agronomie en France, mais elle est célèbre surtout pour sa poésie, un peu mélancolique car elle n'a jamais eu l'enfant qu'elle désirait tant. Une autre poétesse très renommée y est inhumée; il s'agit de Naomi Shemer auteur de Jerusalem of Gold.

Bon, ayant aperçu en route une enseigne désignant le manoir Ohalo, nous quittons la voiture et allons à pied Gisèle et moi, laissant Vivi dans le véhicule avec un autre plaisantin, le GPS. Nous arrivons à l'entrée au bout de cent cinquante mètres. Magui nous attend dans l'allée menant au manoir Ohalo en compagnie de Jacob le guide. Nous tombons illico dans les bras l'un de l'autre et ensuite c'est Gisèle qui serre dans ses bras Magui et les embrassades n'en finissent pas. Gisèle va chercher la voiture où Vivi doit nous attendre.
Au réfectoire nous rencontrons Lili et Denise nos amies qui poussent des petits cris :
- Mon Vivi, mon Vivi, quel bonheur.
Denise et son mari Jean Kohel habitaient l'immeuble Kria dans notre voisinage. Lili est l'amie et compagne de travail de ma cousine Esther. Livio Casaburo arrive et après lui c'est Colette armée d'une bonne humeur contagieuse. Nous faisons la connaissance de Cosette, la fille de notre proviseur M. Jourdan et aussi la sœur de Michèle l'ex-présidente de la DS. Notre rencontre se passe comme si nous nous connaissions depuis toujours. Véronique est reconnue de suite par Vivi. Elle se présente : Véronique Perrin. Comme elle ressemble à son père notre professeur de sport à qui nous devons tant. Elle a même son allure sportive et ses cheveux noirs. Ce cher M. Perrin.

ll y a aussi Guy Travère bien connu par ses articles excellents dans la revue de la DS.
Fred Cachat, le fils de Marlène et Michou se présente. Un beau gars. Son grand-père est le célèbre M. Cachat directeur de notre école de Moulinville, une école où la discipline et l'ordre régnaient. Sa grand-maman la directrice de l'école des filles est rappelée et aimée de ma frangine qui l'a connue de près.
Marlène Cachat la maman est aussi ma correspondante, tiens la voilà qui arrive. Elle a perdu Michou son mari en décembre 2011, Michou que je connaissais… Quelle peine !
C'est le moment où Aldo et Blanche Catania arrivent juste après une douche bienfaisante. Blanche élancée et d'allure sportive, est la fille de notre pharmacien. Aldo l'infatigable administrateur du forum sfaxien était un élève de ma classe. Il était bien gentil avec son tablier noir et ses cheveux de la même couleur.
Il y a aussi la nièce de M. Boublil le tailleur qui fournissait du travail à mon beau-père Yéouda.
Nos chers amis, ils sont tels que nous les imaginions. Ils paraissent frais et dispos, et rien ne laisse voir qu'ils viennent de faire un voyage de 200 km, avec des pérégrinations à pieds, dont l'escalade de Massada à une température de 38 degrés… Pour nous, pour eux c'est un moment de bonheur.
Nous nous installons dans la salle d'accueil devisant, riant, racontant des anecdotes tout en perçant l'écorce les gloubs, ces pépites de tournesols et en buvant de l'orgeat fraiche. Beaucoup d'éclats de rire. Quelle belle humeur ! Je les félicite ces amis dont une bonne partie a dépassé 70 ans et certaine frise les 82. Que de volonté ! Faire ce parcours en Israël, c'est surtout pour les jeunes, mais les Sfaxiens, vous savez ne vieillissent pas, ils prennent de l'âge oui, mais ils resteront toujours jeunes de cœur et d'esprit. Je leur souhaite de réaliser beaucoup de voyages… 

Dans cette rencontre il y a beaucoup d'amour et d'affection des deux côtés.
Nous nous quittons après des heures passées ensemble, le temps s'est envolé sans que l'on s'en aperçoive. Nos amis dans leur grande gentillesse ne nous ont pas montré un signe de fatigue et c'est avec peine que nous nous séparons avec des promesses de se revoir. Ce n'est qu'un au revoir, mes frères, oui nous nous reverrons…

Blanche propose de nous accompagner à notre voiture et c'est tout le groupe qui nous fait cortège, Magui soutenant Vivi. Cette soirée pleine de joie et de gaieté se termine mais continue dans nos discussions à la maison, dans nos e-mails et au forum sfaxien. Nous serions revenus le lendemain passer encore un moment ensemble à Eïn-Guev et partager avec nos amis un repas de poissons Saint Pierre, mais la route n'est pas bonne et Vivi s'est déjà trop fatigué. Nous renonçons donc.

Le vendredi c'est Forunée Masri Labi, Raphaël et Daisy Labi qui rejoignent le groupe.
Roger Louzon et Vivi Guetta viennent leur faire leurs adieux dans leur hôtel à Bat-Yam dans les alentours de Tel-Aviv.