|
 RSS
על הבלוג
זיכרונות ילדות, התזונה והמתכונים המגוונים, סיפורים, הגדות, אמרות ומשלים, מורינו ורבותינו, רעינו וחברינו מבית הספר, מנהגינו, מסורת אבותינו, בית הכנסת ובמיוחד המשפחה וההורים, זה מה שאשתדל לשחזר בדפים אלה, מבלי לדלג על הפלישה הנאצית בטוניסיה ועלייתנו ארצה.
אקדיש התייחסות גם לשאר יהודי המגרב ולקשרים שנרקמו בינינו ובין שכינינו מדתות אחרות.
|
posts
16/04/2010
קצין המשטרה והברמנית
מאת דויד אלמוזנינו
המקןר : קדמה
http://www.kedma.co.il/index.php?id=2846
בשולי תל אביב בן הסמטאות הצרות, חבוי מן
העין נמצא הבר השכונתי, בית קפה קטן וביתי, שולחנות מכוסים במפות פרחוניות ועל כל שולחן
אגרטל, מהחלון המעוטר בווילאות בצבעי קרם ירוק התגלו כמה עצים, פארק זעיר, קטע של רחוב. בחלל לא היה שום הידור רק איזו
שלוה המזכירה את הבתים הרחבים בוינה. בית הקפה היה הומה במשך היום, בבוקר הסבלים
והנהגים, אחר הצהרים הפנסיונרים וסתם בטלנים ובשעות הערב כשהצל
היה מרובה מן האור, מלאו את המקום מהגרים שאכלסו בצפיפות את החדרים הקטנים ברחובות
הסמוכים לתחנה המרכזית הישנה. מה היה סודו של המקום, למה היה תמיד הומה
אדם... למעשה, שום חפץ בולט או צבע כופה לא היה שם, השולחנות
היו תמיד ערוכים ליד החלונות כמו במסיבות התה שהיו נערכות בן הקיץ לסתיו בוינה.
ליד דלפק-הבר, גבר ביקש עוד "בלאדי-מרי", מהברמנית
הג'ינג'ית הצעירה בעלת הגוף המוצק, היא הניחה את ידה החמה על זרועו והשהתה אותה
בחמימות שלא השאירה ספק בקשר לאינטימיות העדינה.
באחת הפינות ליד שולחן
אפלולי שרק האור הדל המסתנן מבעד
לוילון מאיר אותו , יושב גבר צעיר ושותה בירה זה כמה שעות, הוא מבלה את כל זמנו
לבד נראה שכוסות הבירה הרבות ששתה לא שיככו את כאביו, הברמנית הג'ינג'ית שפניה המלאות הדיפו ריח פודרה,
עומדת מאחורי הדלפק ומנגבת כוסות המשמיעים קולות צורמים, זמן רב לא
הרגישה בו כלל, יש לה בדרך כלל
תחושה בקשר לאנשים היושבים אצלה ושותים. אך הפעם לא הייתה לה שום תחושה בקשר לגבר הצעיר, נדמה לה
שראתה אותו כבר קודם בבר, לדעתה אחד הקבועים, מלאה שוב ושוב לפי בקשתו בצורה
מכאנית כמעט את כוסו בבירה מהחבית, לא החליפה איתו מילה כמנהגה עם קליינטים אחרים.
סודו שמור עימו, אף אחד בבר לא
מכיר אותו, איש לא זוכר את שמו , רק בעל הבית יודע
מי הוא. "מספרים
שהוא קצין משטרה בחופשה כפויה מתפקידו, וזה לא היה
מזמן... פעם היה בא עם הרבה חברים נהנה איתם וצוחק
הרבה. עכשיו כולם הפנו לו עורף, התעלמו
ממנו ומגורלו. הוא מרגיש שעולמו חרב. חוץ מחברים (ידידים) בודדים שהלכו איתו לאורך כל הדרך, אף אחד לא פנה אליו,
כואב לו שננטש ונבגד על ידם .קצינים שהיו חברים קרובים, שהיה מוכן ללכת למענם באש
ובמים, מיהרו לגזור את דינו, לפגוע בשמו בכבודו ובמקור פרנסתו, שלא לדבר על משפחתו
וילדיו הקטינים".
הוא לוגם מכוס הבירה הכהה כפי שעשה מידי ערב בימים
האחרונים. היד שלו רועדת על השולחן ורגלו נוקשת בלי שליטה. האם יצליח
להסיט את מחשבתו לדבר אחר ? הוא נזכר שוב : "פניתי
לשוטרים ושאלתי אותם למה אתם לא
מדברים איתי ? למה נטשתם אותי ? למה עזבתם אותי ?".
אומרים עליו
שהוא קצין משטרה מעולה, שמדובר בשוטר מצטיין שמילא שלל תפקידים ללא דופי, שקידומו היה מטאורי
ושתיקו האישי תפח ממכתבי הערכה, שזכה להערכה רבה
מצד הממונים עליו והכפופים לו העריצו אותו.
כולם חיזרו אחריו, טפחו לו על שכמו, ביקשו
את קרבתו. אך ברגע שהתחילו החשדות נגדו, חמקה לה התהילה, הלכה לה ההערכה.
האנשים התרחקו ממנו כאילו מאש, אף
אחד לא התקשר לשאול מה נשמע, ממש אף אחד... לא הקצינים
ולא השוטרים,לא
צלצלו לשאול לשלומו ברגעים הכי קשים שהיו לו בחיים, בהם הרגיש
כאילו הכל מתמוטט עליו. איש לא אמר לו מילה טובה וחבריו
לא מצאו לנכון לתמוך בו ולעודד את
רוחו.
כואב לו על יחס
המשטרה
שבעטה אותו החוצה
בטרם הוכחה חפותו, כואב יחסם
של
מפקדיו. כואב את הסבל
הנפשי ועגמת הנפש שבהם נאלצו לחיות
הוא, אשתו וילדיו הקטנים, מה שהכי כואב וקשה בכל המצב הנכפה עליו,
זה להיות לבד ללא כל החברים שהיו לו מסביבו, הוא מרגיש כרגע אכזבה גדולה
מהמערכת כולה, זה עצוב, עכשיו למד
מי הם חבריו באמת ולא נשארו הרבה, בכל דקה שחלפה הוא איבד עוד חבר ועוד חבר.
המשטרה
זה גוף שיודע רק
לקחת. הלכו כל שנות העבודה במשטרה
לטמיון.
מקרב את כוס הבירה לשפתיו ולוגם
ממנה.
"בכל תקופת החופשה הכפויה
הייתי בבית", הוא אומר לעצמו.
פתאום יש לו המון זמן "בית", כשהיה בתפקיד
כמעט לא היה בבית, לא גידל ילדים. כשהיה בבית בחופשות קצרות, טרטר הטלפון ללא הפסק ובלילות
הצפצופים של הביפר העירו את הילדים הקטנים. אצלו בבית, העבודה הייתה תמיד במקום
הראשון. ברכב המשטרתי שלו היה חפ"ק שלם, ממנו נשמעו רק צפצופים מכשירי הקשר
והפלאפונים, לא ידוע אך הצליח בכל הבלגן לתת תשובות והוראות לכל דורש.הוא בן אדם שמגן
במסירות, תוך כדי סיכון חייו על תושבי
המדינה. המשטרה
צריכה לעזור לו לפחות בדבר אחד : להגיד
לאשתו 'מצטערים על העוול שנגרם לך והסבל הנפשי שעברת את והילדים".
הברמנית מוזגת עוד
"בלאדי-מרי", ומחליפה כמה משפטים עם הגבר היושב מולה וצוחקת את הצחוק המקצועי שלה,
שנשמע לו ממקום מושבו מאוד מזויף.
הידיים שלו נגעו כל הזמן בצווארון
חולצתו, ובקפלי המפה אשר על שולחנו. כל המצב הזה ממש משגע אותו, יום יום שעה שעה,
כאילו משהו מתח קפיץ המשתחרר לאיטו כדי שסבלו לא
יפסק. זה כמו חלום רע שלא נגמר . "אלה שלושה חודשים הכי קשים שהיו לי בחיים". מי שלא
עבר את זה לא יודע מה זה, כנראה שיש מישהו שרוצה להקריב אותו למען המערכת. והוא לא יודע
למה? הוא אומר לעצמו.
למה כולם הפנו
לו את גבם, התעלמו ממנו וממר גורלו.
בעל הבית מניח את הכיסאות על
השולחנות, מעמעם
את האורות, הברמנית הג'ינג'ית מעבר לדלפק מנקה ומסדרת את הכוסות המבהיקים על
המדפים שורות, שורות, סופרת את הכסף בזריזות וסוגרת את הקופה. בעל הבית
מכין את הבר למחר, אך הוא מאוד מנומס, לא מפריע לקליינט הקבוע, יש לו הרבה כבוד והערכה
לשוטר.
.jpg)
הוא יושב וחושב, אולי צריך להגיד תודה מיוחדת למדינת
ישראל, הגוף לו נתן עד כה שנים רבות מחייו ושעתה בגד בו. אף
אחד לא מתייחס כולם מפנים עורף כאילו היה מצורע. לא היה בבית, לא
גידל ילדים. ככה נוהגים באיש אחרי
כל השנים שנתן למדינה ? והכי קשה כבר כולם שופטים אותו מדברים מאחרי גבו.
אולי היה צריך להודות לשוטרים
הבודדים שהתייחסו אליו יפה ? לחוקרים שימשיכו לעשות מלאכתם נאמנה. כוס הבירה
שבידו התרוקנה.
הוא שכח איך להביע את רגשותיו ? לעזאזל ! הוא לא מצליח לדבר,
לספר לכולם, היכן נעלם הביטחון העצמי שלו, הוא שקע בשקט בלתי נסבל. הוא רצה לספר למישהו להגיד
מה כואב, הוא רוצה לצעוק על הסבל שלו, של
אישתו וילדיו, הוא
מאוד רוצה שמישהו יתקשר לאשתו,
אנשים שהיו מפקדים שלו, שיסבירו לה שהייתה טעות , רק שיגידו לה: 'גברת טעינו', ויבקשו סליחה על עגמת
הנפש שנגרמה לה ולילדים.
הברמנית הג'ינג'ית מתפנה סוף סוף
להסתכל על הקליינט האחרון שלה, היא
רואה שהוא מתאכזר אל עצמו, היא מתבוננת בו בעיניה
השחורות הגדולות שלה במבט מלא חמלה, בוחנת אותו בחוש השישי המפותח שלה כאילו ידעה לאשורו את מצבו על כל גלגוליו ואופניו, יכולת להבחין בהתלכדות גבותיה השחורות ובשפתיה
העבות המשוחות באודם ארגמני, רועדות קמעה, 'אם לא היה שותה
רק בירה מהחבית הייתה מוזגת לו את
שיקוי האהבה שאני יודעת להכין היטב כדי שיאהב קצת את עצמו וסביבתו'.
בכל פעם שאני
מדבר מזכירים לי מחדש, שהחיים יכולים להיות קשים.
עד שאתה כבר יוצר לך בועה שהכל
מושלם בעולם, פתאום הבועה הזאת מתנפצת לך בפנים.
הוא קם מכיסאו בכבדות, גורר את
רגליו.
'אולי פעם אחרת', היא אומרת לעצמה.
הוא יוצא אל הלילה שהיה עתה מלא
וקריר, פוסע בשתיקה לכוון ביתו, עולה לאט, לאט, במדרגות ומגיע לדירתו החשוכה, אשתו
והילדים כבר ישנים, "שולף"... מפתח ופותח את הדלת.
14/10/2010
אישה גאה מהאטלס :
שוש רואימי
(סוזאן ברשישת)
הסופרת שוש רואימי נולדה במרכאש שבמרוקו. בגיל שש עשרה עלתה עם משפחתה לבאר שבע והתגוררה בשכונה הציורית נווה נוי. אחרי נישואיה לאלברט, עברה לדימונה, שם עבדה כספרנית בספרייה העירונית. מאוחר יותר הייתה מורה מטעם קרן קרב ודמות חינוכית מוכרת בעיר והיא הנחילה בין חניכיה את מנהגי מרוקו ואת המורשת העשירה של בית אבא. תוך כדי עבודתה, שבה ללימודים אקדמאיים באוניברסיטת בן גוריון.
אני קורא כעת את ספרה הראשון המאלח של אבא. שוש תרגמה בעצמה את ספרה הראשון לצרפתית לאור בקשתם של הקוראים הרבים אשר מתגוררים בארץ ומחוצה לה. לספר החדש קראה :
,La gardienne du temps לפי הכינוי שניתן לה על ידי גב' טלל, עיתונאית מחבר העמים אשר התגוררה בערד בשנות ה-90.
לכשאגמור את קריאתו אני אחזור אליכם עם תגובה מפורטת. להלן תגובות ראשונות על ספרה : אישה גאה מהאטלס.
תגובה :
שושנה היקרה!!!
השבת בירכתי על המוגמר,בהגיעי לסוף הספר,הלא-הוא תחנה סופית של מסע מתוק וממכר,על האמת להיאמר,שמעטים הם הספרים שאתה "רץ עם דפיהם ומדלג כאיילה",אני מודה לך על ההזדמנות שנתת לי לפגוש יצירה העולה אלף מונים מהאחרות,ערכה לא יסולא בפז,כשהגעתי לקטע שירו של מו"ר אבי שהובא בספרך,נקוו עיניי דמעות געגועים לאותן הדמויות,דמויות שלא הטיב אף סופר לתאר אותן כפי שאת עשית ביד רמה
ברחשי תודה א.ש
דוקטור יורק, אוניברסיטת בר-אילן:
הסיפור מצלצל אמיתי. תיאור מעניין ומעורר סקרנות. בשבילי, הוא צוהר למציאות בלתי ידועה. כתוב היטב.הסתכלות יפה בתרבות אחרת.מסופר בשפה עשירה המתארת מציאות שנעלמה מאתנו ונעלמת בשטח. מסופר בשפה עשירה המתארת מציאות שנעלמה מאתנו ונעלמת מאתנו. יש בה עניין לכל קורא.
הי שוש!
זה עתה סיימתי לקרוא את ספרך "אשה גאה מהאטלס"
תודה!!מצאתי עצמי מטיילת עם הבנות בסמטאות, בטבע, במשפחה - ומזדהה.
סיפור קולח, זורם וכתוב בשפה עשירה.
בהצלחה להמשך. . .
מחכה לספר העשרים ו. . .
נואית
עלילת הספר "אישה גאה מהאטלס" מתרחשת באוריקה, במראקש ובארץ. בספר נחשפת שורה של תהפוכות, ובמרכזו שתי דמויות העוברות תהליכי שינוי ברמה אישית, משפחתיות.
שוש רואימי נולדה ב-1948 בעיר מראקש שמרוקו. ב-1963 עלתה משפחתה, שמנתה שבע נפשות, לארץ והתגוררה בבאר שבע. אחרי נישואיה עברה שוש להתגורר בעיר דימונה, שם הועסקה ברשות המקומית בתפקידים שונים בתחום החינוך במשך יותר מ-27 שנים. אחרי רישה מוקדמת מן העבודה חזרה שוש לגור בבאר שבע והחליטה להתפנות לכתיבה.
ספרה הראשון היה "המלאח של בית אבא, מראכש", "ואישה גאה מהאטלס" הוא ספרה השני.
הנאה צרופה הפלגתי על דפי עלילת הספר אל עירי מראכש. המשכתי וטיפסתי למרומי האטלס ערש אבותיי. הנני גאה להימנות על בני העיר מראכש בירת האטלס. ספר שאינך יכול להניחו מבלי לקוראו בנשימה אחת מתחילתו ועד סופו. לשוש היקרה המשיכי לכתוב עוד ועוד . אמן ואמן
יערה גלילי
דואר אלקטרוני : לא מוצג
תגובה:
אני שטודנטים לתואר שני המנהל עסקים קראתי את הספר "אישה גאה מהאטלס" בהתלהבות וגיליתי עולם שלא הכרתי .אני תולעת ספרים וספר זה עורר את סקרנותי בצורה יוצאת דופן! מומלץ בחום!
18/10/2010
השומרת על הזמנים :
שוש רואימי
תרגום מצרפתית : שוש רואימי
מותקפת געגועים לעולם ההוא שאליו הייתי שייכת בכל גופי ונפשי, אני חושבת כעת בעצב רב, שלא הקדשתי מספיק תשומת לב לדמויות הססגוניות
והתמימות אשר הציפו את חיי ילדותי. לא הייתי מספיק קשובה לסיפורים ולאגדות הדמיוניים והססגוניים של האנשים היקרים הללו.
חשבתי אותם למופרכים ומגוחכים. ברחתי כמעט מן העולם ההוא שבו צרחו, בכו וצחקו בו ללא סיבה וללא עת.
ואף על פי כן, הייתי רוצה, לו לרגע קט, לשוב אל מנהרת הזמן על מנת לדלות ממנה את העיקר שהיה ולנצלו עד תום.
כל טקס פשוט עורר את סקרנותי ובמיוחד בימי החתונות שבהם החתן והכלה לא הסתירו את חששותיהם מן הבאות. הכלה בילתה את ימיה לפני החתונה, כשהיא נעולה בחדרה. המחשבה שכל אנשי הרובע היהודי, שהוא המלאח במרוקו, היו מוזמנים לחתונתה, הקפיאה את דמה.
ואכן, בערב כלולותיה, אורחים אלה, הציפו את ביתה מתוך סקרנות חלילה להם לפספס את האירוע.
על מנת לכבד את החתן כלה, הנגנים החביבים עטו עליהם דז'לאביות ססגוניות בעלות שרוולים ארוכים למדי וכובעים רחבי שוליים. הם הציגו חזות גאה והתמקמו במחצית הקשת, על הרצפה המקושטת שטיחים בצבעים מרהיבים.
כאשר האחד תופף על הדרבוקה, השני אחז ב"טרר" –מין תוף זעיר עשוי במתכת אפרפרה ומעוטרת בקשת מעץ. הכנר, גמד זקן, משך בקשת בקושי רב ומכאן נוצר צליל צורם למדי המעורר גלי צחוק ושימחה לא מאופקת ובמקביל מבוכה אצל החתן והכלה.
התזמורת המוזרה הזאת עצרה את נגינתה לעתים קרובות וברצון רב, על מנת לקבל את ה"ג'ראמה"- תרומה המוענקת על ידי האורחים, כשכר לנגינתם של המוסיקאים אשר להם היו טענות רבות ומשונות על גובה השכר ויהי מה....
רק עוד מילה אחת על פנקסי הקטן. ועוד אחת. עוד תמונה אחת ושנייה של החסידה הנאמנה שלי אשר עומדת על המשמר מעל החומה המקיפה את הרובע שלי. היא פורשת כנף ומנסה להתנתק מן הסלע ללא הועיל. שלא כמוני, היא שומרת אמונים לרובע זה של עירי שבה אני חשה לא במקומי.
למרות אהבתי אליה, אינני חשה בה כל שייכות. אני כאן הזרה.......
מעט מן הביקורות – "השומרת על הזמנים"-
שוש רואימי:
1- ז'אן פרופיט- סופר ועיתונאי מהעיר וואלנס שבצרפת:
* אנו רצים במהרה אל תוך קריאת הספר.
* סוזן הקטנה עם הבדיחות של המלאח....משוטטת מחוצה לו לעתים מסתכנת...
* ההזדמנות ללמוד שנתאפשרה לה על ידי אחותה בת ה-14 בלבד שאליה מקדישה את ספרה. תמונתה מתנוססת בעמוד שני של הספר על מנת להודות לה.
* השתתפות נדירה של כל תושבי המלאח באירועים המשפחתיים.
* טבילת הנשים היהודיות בחמאם וקירצוף עורן עד זוב דם על ידי בלניות ערביות.
* חיי המלאח הציוריים בעלי פנים שלא נשכחות.
* החופש הגדול בחופי העיר מוגדור-אסאואיירה, על חופי הים האטלנטי.
* העלייה רצופת זעזועים בגלל מחלת האסטמה של האב.
* החיים בבאר-שבע ודימונה.
* והחיפושים המדהימים והמרתקים אחרי דמויות מן העבר תוך שימוש בחפצים אשר יצאו ממרתפי עלי בבא.
* בקיצור, ספר שקוראים בנשימה אחת , מרתק.
2- אן-מרי בונט – וואלנס
עד כה ידעתי להעריך את כתיבתם של גדולי הסופרים הצרפתיים:
רסין, לה פונטן, למרטין, שטובריאן.
כעת אני מוקסמת מן האוטוביוגרפיה של שוש.
שוש רואימי, בסגנון קופצני, מזהיר ומלודי מובילה אותנו אל עולמה בחיי הרובע היהודי במראקש.
קחו לכם את הספר מעוטר בלא מעט תמונות ואתם תיסחפו אל עולם נעים שבו מוצגים חייהם של תושביו כנגד עיניכם.....
***
הספר נמצא למכירה בשפה העברית
אצל גב שוש רואימי
פורמט 17.5/12.5
20/10/2010
Par Camus BOUHNIK Beer Sheva
Lors de mon voyage en Tunisie en 2009, j’ai eu l’occasion de visiter des sites Juifs, des lieux de cultes dans les villes différentes. J’ai été ému en constatant l’entretien permanent de la Synagogue de Tunis, Avenue de Paris et la Ghriba, cet aimant attirant les touristes de diverses communautés Juives de la Dispoora. D’un autre côté d’autres synagogues étaient pitoyables.
La synagogue de Sbeitla elle, était fermée et il n’était pas possible d’y jeter un coup d’œil. Celle de Gabès, dans une rue parallèle au Boulevard Fallières à Bab El Bhar, était plus ou moins en bonne état, mais les livres saints et les parchemns faisaient peine à voir. Celle de Gafsa n’était plus qu’un bâtiment vide, l’Aron Hakodesh où se trouvaient les Sépharim était muré. Rien à voir à part les murs lamentables.
Les synagogues de Sfax.
D’autres synagogues ont disparu : deux grandes à Gabès et notre synagogue de Mouluinville, Slat Chouchane.
Dans le souk des étoffes dans la médina à Sfax, une petite synagogue est entretenue jusqu’à ce jour par les musulmans du voisinage. Ils y allument les chandelles toues les semaines et la maintiennent en bon état, propre et coquette.
La synagogue Beith-El sur la Route de Picville, ce bel édifice, un vrai complexe comprenant une école de l’Alliance Israélite, la maison du bedeau, le légendaire Soussou Bouhnik, une salle de conférence et la Synagogue.
La salle de conférence et la Synagogue, deux grandes pièces contiguës étaient séparées par un rideau accordéon en bois verni de cinq mètres de haut. Ainsi les jours de fêtes, les deux salles n’en faisaient qu’une, en ouvrant le rideau de séparation et l’on pouvait recevoir aisément le grand public des fidèles.
Notre ami Claude Kayat a parlé longuement de ce lieu de culte dans son livre « La Synagogue de Sfax ». Déjà dans les années 60 du siècle dernier et même avant, après la sortie des Juifs de Tunisie, le Temple subissait des actes de vandalisme du côté de jeunes écervelés qui saisissaient pas encore que la Déclaration de l’Indépendance de la Tunisie ne coïncidait pas avec l’effraction des lieux saints des autres confessions. Carreaux brisés, portes forcées, livres et parchemins déchirés, excréments, c’est qu’ont trouvé sur place nos amis Sfaxiens Marie et David-Daniel Bouhnik.
Marie est pensionnaire habitant Paris, et logeait anciennement dans La Route de Téniour à Sfax.
David-Daniel son fils est marié avec la fille Berrebi ex-propriétaire de la Synagogue de Molinville par héritage. Les deux habitent Beer Sheva, rue de la Alya.
David-Daniel a fait un rêve qui l’incitait à restaurer la Synagogue Beith-El.
Sitôt rêvé, sitôt mis en action. Voici donc la maman et son fils débarquant à Sfax et restaurant ce lieu saint. La maman fournissant les mensualités de sa retraite et le fils faisant les travaux. Des mois de labeur ont abouti à un miracle.
Que D. les bénisse en leur accordant une bonne santé et une longue vie. J’ai rencontré David-Daniel dans sa maison à Beer Sheva. J’ai parlé avec sa maman Marie au téléphone. Ils m’ont raconté les péripéties de l’accomplissement leur tache. Ils sont dignes de respect et d’admiration.
Les photos que je vais vous montrer m’ont été remises par cet homme de bien. Jugez vous-même. J’aurai voulu vous montrer le changement survenu, mais je n’ai pas encore reçu des photos montrant le changement survenu dans la Synagogue Beith-El. Mes amis habitant à Sfax m’ont promis leur aide à ce sujet.
La Synagogue Edmond Azria Rue Philipe Thomas, à Sfax
Lors de son inauguration j’ai été fasciné par la beauté de cette Synagogue, une perle dans son écrin. La salle de prière évoquait plus un théâtre qu’une synagogue. Sièges rembourrés, couverts de velours, meubles raffinés, des grandes tentures exposaient la richesse de ce lieu de culte.
Lors de ma visite à Sfax en 2009, j’ai été chagriné par l’image que je retrouvais.
David-Daniel et sa maman Marie aussi. Ils ont été tellement désappointés, qu’ils ont décidé de commencer les travaux sur l’heure, en mai 2010. Deux mois de travaux et ces deux personnes ont fait l’impossible.
Ils ont évacué des centaines de sacs d’excréments de pigeons, sans crainte de la grippe aviaire. Ils ont nettoyé, astiqué, refait les peintures, remplacé les sièges, rénové toute place, rideau, carreau et meuble. Deux mois de travail sans arrêt et de dépenses énormes.
Après la restauration, le temple a pris de l’allure. Mon ami Sfaxien Samy Enoury, étudiant en architecture vient de m’envoyer des photos qu’il a prises pour illustrer sa thèse sur… les synagogues de Sfax et des environs. J'ai rencontré Samy sur Facebook et nous sommes devenus amis. Merci Samy.
Je vous raconte le récit de ces deux restaurations et je ne vous cache pas que çà a couté une fortune. Des dons pour encourager l’œuvre de nos amis Marie et David-Daniel seront acceptés avec nos remerciements. Contactez David-Daniel à ce sujet, vous trouverez ses coordonnées dans les lignes qui suivent.
Je ne trouve pas les mots nécessaires afin de remercier mes amis Marie et David-Daniel. Ce sont des saints. Je fais le souhait qu’ils vivent longtemps et qu’ils connaissent la joie auprès de leurs enfants et petits-enfants. Une bonne santé mes amis.
Ceux qui visiteront Sfax pourront enfin visiter cette Synagogue rénovée. Les clefs sont chez notre cher ami Maurice Zarka (La Caravelle). Son no de téléphone est : 98 41 83 84.
Le no de notre ami David-Daniel est : 972 (0) 86 19 99 51 et quand il est à Sfax : 21 20 54 73.
Merci,
Camus Bouhnik Beer Sheva
Le compte pour les dons :
BANK LEUMI
SWIFT CODE : LUMILITTLV
BRANCHE : HAYEELIM (775)
IBAN : IL620107750000004641808
ADR. SZHDEROT YEELIM BEER SHEVA ISRAEL
ACC. NO. 46418/08 NAME : DAVID BOUHNIK
25/10/2010
הדי בוראווי כותב חוות דעתו על הספר האחת עשר של שושנה בוקובזה, במילים חמות.
Le Troisième Jour
Roman. Paris : Denoël, 2010. 416 pages
Hédi Bouraoui, portrait par Kiat Lim Chew
D'une écriture purement classique, le roman de Chochana Boukhobza se situe sous le signe balzacien. L'auteur y pourvoie de longues et minutieuses descriptions aussi bien du milieu, en l'occurrence Jérusalem et Israël, mais aussi des personnages. Son roman est divisé en trois cantiques, plus un dernier qui permet de dévoiler enfin le dénouement de l'intrigue. L’histoire est simple, mais en même temps, très compliquée par ses ramifications. Elisheva, une rescapée de l’Holocauste et musicienne de grand talent, et son élève Rachel, jeune Juive sépharade, reviennent en Israël pour donner un concert à Jérusalem. Chochana Boukhobza a le talent de nous faire entendre directement la voix et donc la vérité de chaque personnage en le nommant au début de chaque narration. Petit à petit, nous nous rendons compte qu’Elisheva tient à régler les comptes d’un ancien « Bourreau » rencontré dans les camps de concentration. Mais les soubassements de cette histoire menée d’une main de maître, ne sont esquissés que dans les grandes lignes, et ne se révèlent finalement qu’à la dernière partie.
Chochana Boukhobza
Rachel revient en Israël pour voir sa famille née en Tunisie, mais aussi pour raviver la flamme d’un amour d’adolescence d’Eytan. Fascinantes, les contrastes et les contradictions des comportements des personnages selon leur propre culture.Chochana Boukhobza excelle dans les flashbacks, ce qui donne au roman cet effet de modernité, puisque chaque voix d’un personnage, masculin ou féminin, donne à voir aussi bien sa culture superficielle que profonde.
Très attachante la famille de Rachel dont le père grammairien en hébreu analyse une telle formule qui me paraît avoir son pesant d’or : « Et mon père de conclure : ‘Chin, lamed, mem, par exemple peuvent aussi bien écrire le mot chalom, la paix, que chalem, intégrité, ou choulam, payé.’ Et mon père de conclure que la paix à Jérusalem n’adviendra que si la ville est entière, intègre et payée » (326-7).
Ici, tout tourne autour de la musique et du concert à Jérusalem. Mais les divers pans de vie s’élaborent peu à peu par touches impressionnistes ne révélant leur contenu qu’au compte-gouttes jusqu’à la finale dont nous ne révélons pas la teneur. Un très bon roman, qui se laisse lire en attendant la résolution du suspens.
Hédi Bouraoui : Toronto, Canada.
Canada Méditerrannee Center
Chochana Boukhobza, écrivain est née le 2 mars 1959 à Sfax en Tunisie. Elle a étudié les mathématiques en Israël.
Elle est l'auteur de plusieurs romans : le premier, Un été à Jérusalem, a reçu le Prix Méditerranée 1986 alors que le second, Le Cri, a été finaliste au Prix Fémina 1987. Elle a aussi écrit de nombreux scénarios. En 2005, elle a co-réalisé un documentaire « Un billet aller-retour » (Paris-Barcelone Films productions).
26/10/2010
הדי בוראווי כותב חוות דעתו על הספר האחת עשר של שושנה בוכובזה, במילים חמות.
Hédi Bouraoui, portrait par Kiat Lim Chew
שושנה בוכובזה : וביום השלישי. רומן, פאריס, מוציא לאור דה-נואל, אוגוסט 2010, 416 עמודים.
כתיבה קלאסית טהורה. הרומן של שושנה בוכובזה מוגדר כשוכן תחת סגנון בלזאק. המחברת משרטטת בתיאורים ארוכים ומדוקדקים הן את המקום, במקרה שלנו ירושלים וישראל והן את הנפשות הפועלות. הספר מחולק לשלושה קנטיקות, שירי-שירים, ועוד אחת שמאפשרת לנו לפענח את התעלומה.
הסיפור פשוט ממראה ראשון, אולם מסובך בשל התפלגויותיו. אלישבע ניצולת שואה ומוסיקאית מחוננת ותלמידתה רחל, צעירה יהודייה ממוצא תוניסאי-ספרדי חוזרות לישראל כדי לנגן בקונצרטו בירושלים.
לשושנה בוכובזה הכישרון להשמיע לנו את הקולות הפנימיים והאמיתות של כל משתתף בעלילה, תוך כתיבת שמו שמו בתחילת כל ציטוט. אט, אט אנחנו מגלים שאלישבע שמה לה למטרה לחסל איש - מוציא להורג בעבר -, אשר פגשה במחנות הריכוז. אבל מה שמתרחש מתחת לפני השטח מתואר רק בקווים כלליים ומתגלה סוף-סוף רק בחלק האחרון של הספר.
רחל חוזרת לישראל על מנת לפגוש את בני משפחתה שעלו לארץ מתוניסיה וגם כדי להבעיר מחדש אש אהבה ישנה, ולכבוש חיש מהר את לב עלם נעוריה, איתן.
מדהימים הניגודים ובלתי צפויות אי-ההבנות בהתנהלות הנפשות, הכל על פי תרבותן.
שושנה בוכובזה היא מצוינת בהבזקים flashebaks, מה שמעניק אפקט מודרני, היות וכל קול של אדם זכר או נקבה, חושף באותה מידה את תרבותו גם השטחית ואף זו העמוקה המעוגנת בו.
מאוד חביבה עליי משפחתה של רחל, אביה מומחה בדקדוק עברי מנתח את המונח שלדעתי לא יסולא בפז : » ואבי מסכם : צירוף האותיות שין, למד, וו, מם הם שלום או ושלם או שולם. אבי פוסק שהשלום בירושלים יגיע רק אם העיר שלמה ומשולמת « (עמוד 326, שורה 7).
כאן, הכל מתרחש סביב מוסיקת הקונצרטו בירושלים. אבל הפנים (הצדדים) השונים של החיים מלובנים אט, אט במגעים סוראליסטים על הכלים, והם לא מגלים את מהותם רק טיפין, טיפין בלבד עד הטון האחרון ואז אנחנו תופסים את מלוא הדרם. רומן יפה מאוד, שנקרא בצפיה לתפוגת המתח.
הדי בוראווי, טורונטו קנדה.
על שושנה בוכובזה :
שושנה בוכובזה סופרת, נולדה בשני למרס 1959 בעיר ספאקס, תוניסיה. חונכה בצרפת ולמדה מתמתיקה בישראל. מתגוררת היום בפאריס.
המחברת כתבה אחת עשר רומנים, ראו ויקיפדיה :
הראשון : קיץ בירושלים קיבל את פרס הספר Méditerranée 1986.
ואילו השני : הזעקה הגיע לגמר פרס Fémina 1987.
היא כתבה מלבד זה תסריטים רבים.
שושנה בוכובזה היא נכדתו של שושו (יוסף) בוכניק, השמש המיתולוגי של בית הכנסת סלאת שושן ברובע מגוריי בספאקס ושל בית הכנסת המרכזי בית אל שמוזכר בהרחבה בספרו של קלוד קאייט : La Synagogue de Sfax.
שושנה בוכובזה הנה ללא ספק אחת הסופרות הגדולות של יהדות צפון אפריקה. ספרה זה האחרון נמצא בנבחרת המכירות בצרפת, והיא חתמה על הסכם תרגום לאנגלית ואיטלקית.
אם אדי בוראווי נתן לה ציון 10, מי אני שאשלול את מילתו ?
מותר לי לאמר בגאווה שאנחנו בני דודים ?
Canada Mediterrannee Center
28/11/2010
אלברט ממי או טו, טו, בן 90
כתב חישאם בן עייש תרגום לעיברי יגאל בוכניק
המקור :
המקור :
סופר והוגה דעות, תוצר טהור של מכללת קרנו Lycée Carnot, אלברט ממי מתכונן לחגוג יום הולדתו ה-90, ב-15 לדצמבר. חישאם בן עייש זכה באופן יוצא מן הגלל לבקר אותו במאורתו הבפאריס, עבור האתר התוניסאי הממלכתי Leaders. סיפור ותמונות בלעדיים ויחודיים.
על אף גילו המופלג, הוא ממשיך לחשוב, לכתוב, ליצור. אחרי צאת ספרו האחרון » צוואה מחוצפת – Testament insolent « (הוצאת אודיל ז'אקוב), הוא החל לשרבט את הבא אחריו. עבורו הכתיבה הנה מעשה בלתי נפרד מאושיותו.
עדיין נרגש מאבדן רעייתו הטרי – משט"פית ובמובן מסויים האני השני שלו. אלברט ממי נשאר חזק ושווה נפש מול מכות הגורל. שלם עם עצמו.
בביתו בפאתי הרובע הפריסאי du Marais, הוא ממשיך למרות 90 שנותיו לתהות, לחשוב ולקרוא. ארשת פניו – והבעת עיניו ביחוד – מבטאות את החיות וסקרנות הרוח.
פעיל בכל עת, הוא מבלה בדירתו או במשרדו הממוקם בחדרי עלית הגג מעל נווהו. לא חודר לשם כל מי שנפשו חפצה, אלה מתי מעט בלבד. זהו עולם אינטימי שמזכיר לולא הספרים את מערת עלי בבא, זאת הודות החפצים השונים ומשונים, ללא קשר ביניהם.
בכל או כמעט רואים את המזרח ממנו בא ואליו נכסף... אחרי ההדרת ספרו האחרון » «Testament insolent (Odile Jacob), רעיונות חדשים מציתים אותו. אלא »שעל מנת להירגע «, הוא מחבר שירה, פואמות. למי שמכיר את הספרות של ממי שהוא מטביע בה הגיון מחשבתי ושהיא חסכנית במילים, בעלת סגנון מרוקן ומדוייק, זה יראה דבר והיפוכו ! השירה מביעה את האני האחר של היוצר, ב ו הדמיון מאפשר לבטא רגש, תחושות ורטט פנימיים.
בתום שעתיים שיחה קולחת, חובה להכיר בעובדה שאלברט ממי שואל את עצמו שאלות ואף מטיל ספק בתשובותיו הוא. זוהי מבוכת איש רוח שאין לו עוד מה להוכיח לאיש. ביחד עם דרישה פנימית לחקור את האמת קלפי עצמו וחיפוש ההתאמה בבחירותיו גם כן.
אלברט ממי שבמעמדו של בין לבין (מאגרב וצרפת), הנו אינטלקטואל שמסלולו – למזלו הגדול – נפגש עם » אירועים קיבוציים «, לפי המונחים שלו. מושבות/חיסול המושבות, מהפכות, הטפת אידאולוגיות... כל ההבעייתיות הזו נדונה בספריו עם חיתוך שתי וערב מתמיד בין המציאות וההיווצרויות. ממי הנו העד הבלתי מעורער של תולדות העת החדשה. מכאן סוד הצלחתו.
כתב חישאם בן עייש, עורך ראשי של ניו אפריקאן, המגזין של אפריקה (פאריס-לונדון)
כתב עבור Leaders.com :
Hichem Ben Yaïche Rédacteur en chef de New African, le magazine de l’Afrique (Paris-Londres)
20/03/2011
פורים שמח
במקום משלוח מנות
02/10/2011
שני שירים : Deux poèmes
Shula Barnéa : Korim, toile
http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-60174-00.html
Korim : 96 pages, éditions Pïoutit 2011, recueil de poésie, ISBN 978-965-91552-5-5
L’auteur : Shula Barnéa, née en Israël est agrégée de langue hébraïque par l’Université de Jérusalem. Elle est conseillère éducative et inspiratrice aux sujets de difficultés d’éducation, de mésententes conjugales et des problèmes du troisième âge.
L’œuvre : Son livre traite de son entourage, de ce qui se passe de ci, de là, de souvenirs, de l’enfance et des embarras de l’adolescence. Sa poésie coule en un minimum de mots et nous tient sans difficulté, aucune. C’est le coup de pinceau très léger sur la toile et l’auteur s’attend à ce que nous en percevons les sensations. Son premier recueil Mila (mot) a été publié en 2010. De Korim émane la maturité du poète.
Critiques : « … Et moi qui sait manier les mots, je reste en lisant ce livre sans voix, surprise, émue et très étonnée ». (Adiva Guéfen, écrivain, suspense)
« Moi qui suis l’homme des mots, je me retrouve sans mots… Fier et satisfait de cette œuvre »… (Avi Koren, poète et composant des refrains)
גבריות
הוּא לֹא יֵדַע.
גַּבְרִיּוּת מְיֻסֶּרֶת.
מְצֻלָּק בְּפָנָיו
מֻרְחָק מֵהַחֶבְרָה
הֵיטֵב מְאַמֵּן עַצְמוֹ
מְפַתֵּחַ שְׁרִירָיו
מְחַזֵּק גַּבְרִיּוּתוֹ
לְנַעֲרָה מְיֻחֶלֶת
בּוֹ לְעוֹלָם לֹא תִּבְחַר.
מַדּוּעַ?
הוּא לֹא יֵדַע...
Virilité
Il ne saura pas.
Une virilité agitée
Une cicatrice au visage
Refoulé par les autres
Il pratique le gymnase
Développant ses muscles
Déployant sa virilité
En vue d’une fille désirée
Qui ne voudra pas de lui
Pour quelle raison ?
Il ne le saura pas
ילדות
פְּרִי הַשֶּׁסֶק הַמִּתְפַּקֵּעַ
עֵץ הַלִּימוֹן הַפּוֹרֵחַ,
חַבְלֵי כְּבִיסָה שֶׁל פַּעַם
מִסְּבִיבָם גֶּדֶר חַיָּה וְגוּיָבָה
ג'וּלוֹת בֵּין בּוֹרוֹת מְגַלְגְּלִים
מְשַׂחֲקִים בְּחֶבֶל, קְלָס וּמַחֲבּוֹאִים.
וּבַבַּיִת הַפְּרִימוּס מְבַשֵּׁל
אֹכֶל טָעִים לַחֵךְ,
בְּלוֹק הַקֶּרַח בַּמְּקָרֵר נָמֵס
הַנֵּפְט כִּמְעַט אָזַל,
סוֹעֲדִים לְאוֹר הָעֲשָׁשִׁית
מֵעָמָל הַיּוֹם נָחִים.
הַזְּמַן לֹא הָיָה מֵעִנְיָנֵנוּ
לֹא יָדַעְנוּ, כִּי זוֹ יַלְדוּתֵנוּ
לְלֹא שָׁטִיחַ לְלֹא הָדָר
פַּשְׁטוּת הַשַּׁיֶּכֶת לֶעָבָר.
פזמון:
עֵנֵינוּ הָיוּ מוּאָרוֹת
דָּבָר לֹא חָפַצְנוּ עוֹד.
לִבֵּנוּ הָיָה צָעִיר
לֹא יָדַעְנוּ כִּי יַזְקִין.
Enfance
Des nèfles qui éclatent
Un citronnier en fleurs
Le linge sèche sur des cordes
Entourées d’une haie de goyaves
Nous roulons nos billes
Sautons à la corde ou jouant
Au carré et à cache-cache
Dans le logis le primus cuisine
Un met délicieusement appétissant
Un bloc gelé ruisselle dans la glacière
Le pétrole se consume peu à peu
Nous dînions à la lumière d’une lanterne
Nous reposant des corvées du jour
Le temps passe et ça ne nous regarde pas
Nous ne l’ignorons au cours de notre enfance
Dans une maison modeste sans luxe ni tapis
Une simplicité qui ne reviendra plus jamais
Refrain :
Nos yeux rayonnaient
Nous n’avions besoin de rien
Notre cœur était si jeune
Qui savait qu’il mûrirait ?
2008
15/11/2011
Un nouveau livre Paris berbère
Par Hédi Bouraoui
Né en Tunisie dans le quartier nord de Sfax, Moulinville, où les trois religions monothéistes vivaient en harmonie,
Hédi Bouraoui y a fréquenté l’Ecole Primaire de Moulinville.
Il a été élevé en France, dans le Sud-Ouest, au Pays des Troubadours, auquel il attribue son attrait pour la poésie.
Hédi Bouraoui
est l’auteur d’une vingtaine de recueils de poésie, de plusieurs romans
et d’essais.
Des prix lui ont été attribués, dont Le Comar d’Or (Tunisie), le
Prix du Nouvel-Ontario, le Prix France-Maghreb de l’ADELF, le Prix du
Salon du Livre de Toronto. En 1997, il a été nommé membre de
la Société Royale du Canada, et il est Chevalier des Palmes
adémiques. En 2003, il a reçu un doctorat honoris causa de
l’Université Laurentienne, de Sudbury, en Ontario, pour son œuvre
d’«écrivain et critique littéraire de réputation nationale et
internationale».
D’autres renseignements dans :
http://fr.wikipedia.org/wiki/H%C3%A9di_Bouraoui
http://www.hedibouraoui.com/lhomme.php
Paris berbère nous fait entrer dans la vie d’un couple franco-algérien, Théophile Deviau et
Tassadit Aït Mohand.
Frontières
historiques, frontières culturelles ; l’intrigue, tissée de relations
duelles, montre que les plaies de la
guerre d’Algérie et de la colonisation demeurent à vif. Les
différences unissent autant qu’elles séparent les êtres et les
communautés.
Les
vivants voudraient remonter l’Histoire et en réparer les injustices.
Théo se passionne pour son ancêtre du 17e
siècle, Théophile de Viau, « prince des poètes », persécuté et
emprisonné. Parallèlement, Tassadit ne peut oublier l’assassinat de son
père, poète et descendant du chantre berbère Aït Mohand.
Elle a fait le pari de venger ce père considéré comme un traitre par
les siens et traité en paria dans son pays d’adoption.
Paris berbère s’attarde aussi sur le sort tragique des harkis, combattants algériens pour
la France, occultés de part et d’autre. Mai 68, guerre d’Algérie...
Dans Paris berbère, ces échos du passé sont un vibrant rappel des «Indignés»
d’aujourd’hui.
En commandant le livre chez : www.livres-disques.ca
les frais d'envoi seront moindres, l'œuvre étant subventionnée par
le gouvernement.
05/12/2011
Le dernier kabbaliste de Lisbonne
Enquête historique
« Le temps n'est qu'un sceau qui authentifie être et non-être. Et en tant que sceau,
il est de pure convention. Le passé, présent et avenir ne sont que les vers d'une même poésie, qu’il s’agit de reconduire jusqu’à son origine divine ».
L'auteur
Richard Zimler est né à New York en 1956. Après avoir étudié à
l'université de Duke puis à Stanford, il devient journaliste dans la
région de San Francisco. En 1990, il quitte les États-Unis pour
Porto, au Portugal, où il enseigne dans une école de journalisme,
puis à l'université. Ses romans sont apparus dans la liste des
best-sellers de douze pays différents, et ont été récompensés de
nombreuses fois, notamment par le prix Hérodote du meilleur roman
historique pour Le dernier kabbaliste de Lisbonne (2005), paru au
Cherche Midi ainsi que Les sortilèges de Minuit (2006). Le
gardien de l'aube a paru en 2008.
Zimler
arrive à Constantinople en 1990 afin d’étudier la poésie séfarade. Son
hôte
l’avocat Abraham Vital met à sa disposition une maison dans le
quartier juif qui appartenait naguère à un menuisier. Ce dernier
reconnaissant et sans héritiers lègue sa demeure à l’avocat
qui l’a si bien représenté dans le temps. Au cours des travaux
effectués dans la dite maison sont découverts des parchemins antiques
qui datent de l’Inquisition à Lisbonne. Ces manuscrits écrits
par Bérékhia Zarko en Judéo-Portugais et en lettres hébraïques, sont
remaniés par Richard Zimler et deviennent un roman passionnant,
terrifiant et un témoignage historique important.
Le livre
Le dernier kabbaliste de Lisbonne
407 pages texte intégral
Traduit de l’anglais (américain) par Erika Abrams
Paru au Cherche Midi en 2005
Editions Pocket 2008
ISBN978-2-286-16339-2
Dans ce suspense érudit, qui connaît un triomphe international,
Richard Zimler tisse une toile machiavélique à travers les aléas de
l'histoire et les secrets des textes religieux. « Le
Dernier Kabbaliste de Lisbonne » s'ouvre en avril 1506. En pleine
Inquisition, les membres de la communauté juive de Lisbonne sont
contraints à se convertir au catholicisme, ceux qui
résistent sont exterminés. La terreur est partout. Au cœur des
massacres, on retrouve dans une salle de prière clandestine les corps
nus d'Abraham Zarko, le grand kabbaliste de Lisbonne, et d'une
jeune inconnue. Ils ont eu la gorge tranchée, suivant les rites du
chohet, boucher qui respecte la tradition cacher.
S'ensuit une passionnante enquête menée par Bérékhia, le neveu de
Zarko. Celle-ci le conduit au sein d'un mystérieux groupe de mystiques
auquel appartenait son oncle, le cercle des moissonneurs.
Le grand kabbaliste avait-il mis au jour un complot ? Et si les clés
de l'énigme résidaient dans la précieuse Haggadah, livre saint sur
lequel travaillait Zarko au moment de sa mort, et qui a
disparu.
Critiques :
Dans
la lignée de Iain Pears et d'Arturo Pérez-Reverte. Richard Zimler
assemble avec une
habilité confondante les pièces de ce puzzle policier, construit
autour d'un fait historique et religieux terrifiant. A.W. - Tribune
Juive
« Je défie quiconque de lâcher ce livre avant la fin ». Nicholas Shakespeare
« J'ai adoré Le Dernier Kabbaliste de Lisbonne ». John Le Carré
11/12/2011
שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת מאת שולה ברנע  שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת עוֹמְדוֹת שִׁבֳּלִים זְהֻבּוֹת מִתְנוֹעֲעוֹת בָּרוּחַ קַלּוֹת הֵן וּבְשֵׁלוֹת מְחַכּוֹת לְבוֹא גּוֹרָל בּוֹ יוֹפַע הַמַּגָּל וְיִקְצֹר אֶת הַתְּנוּבָה וְלֶחֶם יִשְׁבֹּר אֶת הָרָעָב. שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת חַיִּים אֲנָשִׁים עֲמֵלִים בִּמְלֶאכֶת יוֹמָם נֶהֱנִים מֵעָמָל כַּפָּם שׁוֹכְחִים אֶת יוֹם גּוֹרָלָם עַד יָבוֹא כּוֹרֵת הַחַיִּים וְיִקָּחֵם עִמּוֹ לְאֵי שָׁם לְלֹא תְּנוּבָתָם לְלֹא פִּרְיָם 
Rangées Les épis rangés en rangées Dorés virevoltent au vent Mûrs à point et légers Prêts selon leur destin A être menés au moulin Moulus devenir froment Le pain apaisera la faim
Les hommes rangés en rangs Exaucés d’un labeur animal Satisfais du travail harassant Oubliant la décision du sort Quitter un jour la terre Dans les bras de la mort Sans prendre ni fruits ni bien
12/02/2012
זיכרונות ינואר 2012
בי נוצרו זיכרונות אף ננצרו
בי נטוו מאווים, תשוקות,
שמחות גואות לצד אכזבות צורבות,
חיבקתים אצלי באהבה יוקדת,
דבר לא אבד, אך נאבק,
לעומתך החדש והאחר-
לא ידעת דבר כדור ,שלא ידע את יוסף,
היככה תנהג כמוני
ברוח עיוורים תפעל,
עינך לא ראתה את שורשיהם ופריחתם-
נעלמו מפניך הזיכרונות אף נאלָמו
ועמם הרגש והלבב פנימה בכתליי.
27/04/2012
David Fogel (Vogel), un nouveau livre : Romance Viennoise La vie de l'auteur racontée par sa fille. Tamara Mizrahi (83 ans), la fille de l'auteur, ne se supposait nullement que son père David Fogel (Vogel) soit un grand écrivain, l'un des plus grands de langue hébraïque. Elle recevait bien une fois l'an quelques centaines de dollars comme droits d'auteur, mais pensait-elle, c'était sûrement l'usufruit de quelques nouvelles et poèmes publiés. Tamara née en 1929 en France et y ayant vécu jusqu'à sa majorité, a accompagné son père dans sa vie bohème dans les cafés de Paris. A l'âge de cinq-six ans - sa maman Ilka, tuberculeuse étant placée dans un sanatorium à Hauteville -, elle est envoyée à un internat. Elle se souvient d'un papa affectueux, venant la visiter une fois toutes les deux semaines, n'oubliant pas de lui offrir une tranche de gâteau, gourmandise un peu chère pour cet homme vivant au jour le jour dans une petite chambre louée. L'auteur David Fogel né en 1891 à Satanov en Russie, écrivain, poète nouvelliste a roulé sa bosse : Vienne (études dans une yechiba), Paris, Israël (alors La Palestine. Il ne s'y acclimate pas et n'y reste pas longtemps), retour à Paris (1925). En 1917 il a publié des poésies, en 1923 son premier livre a vu le jour. La vie tournant mal pour David Fogel, l'envahissement de La France par les Allemands le poussent à quitter Paris pour Hauteville, Haute Savoie, pour se rapprocher de son épouse en voie de guérison. Arrêté dans cette commune de 500 habitants en 1942, sans doute dénoncé comme étranger, il est assassiné au camp de concentration, Auschwitz, en 1944. Fogel - de la génération du prix Nobel S. Y. Agnon -, occupe encore une place très honorable dans la littérature hébraïque, bien vu des connaisseurs, tout comme Abraham Shlonsky et Nathan Alterman. Plusieurs de ses ouvrages sont édités des dizaines d'années après sa mort. Un festival en son honneur a été organisé il y a quelques années. Son œuvre : Lifnei Sha'ar ha-Afel : Avant l'aube, (70 poèmes), Vienne (1923) Le-ever ha-Dmamah : Vers le silence, (78 poèmes), édition posthume Tel Aviv (1983) They All Went Out to Battle (Yiddish) In the Santatorium (1927) Facing the Sea, Paris (1932) Married Life (1929; Menakhem Perry's version 1986) Viennese Romance (c. 1937-1938; édition posthume Tel Aviv 2012) Extinguished Stations (ed. Menakhem Perry) (1990) Romance Viennoise. Son manuscrit Viennese Romance a été retrouvé dans les archives par une étudiante en littérature, Lilakh Nethanël qui faisait des recherches sur David Fogel pour une thèse en doctorat. Elle était très surprise par ce qu'elle trouvait dans les archives : des centaines de pages dont l'écriture est serrée, des pages à remettre en ordre, des mots reliés à délacer. Nous lui devons ce livre édité en 2012. Tamara Mizrahi a été retrouvée à Long Highland avec son époux. Un contrat va être signé pour les droits d'auteur qui sans la vigilance de la rédactrice auraient abouti aux archives. Le thème du livre : Mikhaël Rost, 18 ans, quitte la commune de son enfance pour vivre à Vienne, celle de la fin de l'empire Austro-hongrois afin de connaître le monde et de chercher sa voie. Peter Dean un homme riche lui offre une offre sa protection et lui ouvre sa bourse. Il peut ainsi vivre dans la fainéantise : de café en café, de bar en bar, se mêlant aux personnages de cette époque. La personnalité de Rost est complexe, pleine d'aspects contraires : d'un côté il est égoïste, arrogant, aimant la vie facile et d'un autre, il est sensible aux maux d'autrui, a l'oreille fine, l'œil vif et prête main forte. Il est pauvre mais élégant. Il est un amant sans moralité avec Gertrude qui l'héberge, mais très doux avec sa fille Erna. Cette complexité de qualités et de défauts fait de Rost une personne au caractère inattendu, troublant et captivant. Cette œuvre a été sans doute créée selon la connaissance de la vie de l'auteur.
11/05/2012
 COLLOQUE INTERNATIONAL PLURI-CULTURE ET ÉCRITS MIGRATOIRES: UNE APPROCHE INTERDISCIPLINAIRE 17-20 mai 2012 Faculty of Liberal Arts & Professional Studies Office of the Vice-President Academic Canada-Mediterranean Center (CMC) Département d'Etudes françaises English Departement Stong College   SESSIONS PLENIERES : Jeudi le 17 mai, 9:30 a.m : Patrick Imbert –U. d'Ottawa; Canada), Les stéréotypes du jeu à somme nulle et du jeu à somme non-nulle dans le contexte de l'immigration Vendredi le 18 mai, 9:00 a.m : Rafik Darragi (U de Tunis, Tunisie), Identité et altérité dans l'œuvre d'Hédi Bouraoui Samedi le 19 mai, 9:00 a.m : Nicola D'Ambrosio (U de Bari, Italie), Signes prémonitoires de crise et perspectives d'avenir dans les écrits migratoires d'Hédi Bouraoui Dix-neuf sessions des intervenants des pays : Algérie, Maroc, Tunisie, Sénégal, Côte d'Ivoire, Egypte, France, Italie, Espagne, Macédoine, Roumanie, Martinique, Canada, Etats-Unis…
26/05/2012
עץ האהבה מתוך הספר : ספרי לי... אמא על המלאח במרקש מאת טרז זריהן-דביר
קראתי בעניין רב את הספר של טרז זריהן-דביר : ספרי לי... אמא על המלאה במרקש. הספר מכיל מקבץ סיפורים והרפתקאות המתארים בצבעים עזים את חיי היהודים במלאח, את האגדות העוברות מאב לבן, מאם לבת ואת הפולקלור שהולך ונשכח. המחברת מקדישה את ספרה לנכדיה, ולדעתי הוא מתאים גם לנכדיי. אהבתי לגלות בילדה בת כ- 8-10, את הסקרנות והשובבות המאפיינות גילאים אלה, ובמיוחד את גישושיה אחר תדיר אתגרים חדשים. נדמה לי שגיבורה הספר היא המחברת עצמה. במהלך הקריאה, חשפתי את נחושתה, שלא מאפשרת לאחר לסדר אותה או להציק לה, פן יבולע לו... ויכאב לו מאוד. אהבתי את חכמת החיים של הסבתא ואת האינטליגנציה של הסבא שהיה אישיות משפיעה דאז. כל סיפור נגמר במוסר השכל וזה היופי של ספר. לא אוכל להצביע על סיפור שמצא חן בעיניי יותר, ישנם כאלה הרבה, אם לא כולם. אני בחרתי להציג בפניכם את אגדת עץ האהבה. הספר מומלץ בחום לקריאה, לכם ולבני ביתכם, הגדולים והקטנים כאחד. ניתן להזמין את הספר במחיר כריך, מחיר שווה לכל נפש, אצל המחברת : .
*** סבי חלה מאוד. כל דיירי הבית הצטופפו ככוורת דבורים סביבו וקרובי מיטב משפחה באו מארבעה קצוות תבל כדי לראותו. בנים ובנות עם בני זוגם, ילדים, נכדים – כולם הגיעו בהמוניהם והתיישבו בבית לתקופה שעבורי נמשכה לנצח-נצחים. במהלך החודשים האחרונים של חייו, סבי השתדל ללא הועיל להסתיר את הידרדרות בריאותו, שהפכה ממשית יותר ברגע שכוחותיו בגדו בו. יום אחד, לפתע, הוא פשוט התמוטט במרכז חדרו. כולנו רצנו אליו והשכבנו אותו בזהירות רבה במיטתו. סבי היה אז לבן כסיד ונראה כשלד עצמות. חששתי שמא משב רוח חולף יעבור ויישא אותו הרחק מכולם. גברתי על מבוכתי ונלחמתי נואשות לבלום את פרוץ הדמעות שמלאו את עיניי. בימים קשים אלה נצמדתי לסבתי, כי גם היא לא נראתה טוב במיוחד. נמנעתי מלשאול שאלות מחשש מן התשובות ומתוך סירוב נואש לקבל את המציאות. "אל נא תהיי כל כך עצובה", אמרה לי סבתי ערב אחד במטבחה, "אלה הם כללי המשחק של החיים. אחד בא לעולם והשני עוזב. זו הפרידה שכואבת יותר, אבל גם היא זמנית, כמו כל דבר עלי אדמות, אף אחד לא יכול לנבא מי ילך ראשון. השני יתלווה אליו במועד שבורא עולם יקבע". "סבתא, בימים האחרונים את מתנהגת בצורה משונה. נראה לי שטוב לך רק במטבח ואני מתקשה להשאיר את סבא לבד ומחוסר הכרה. לצפות בנפילתו ולא להיות מסוגלת להקל עליו מייסר אותי מאוד", מלמלתי עם דמעות בעיניי. "האם שמעת פעם את האגדה אודות עץ האהבה?" שאלה אותי."אני חשה את מצוקתך. שבי לידי והניחי לי לספר לך על מהות האהבה ועל קשר של אהבה", ענתה לי סבתא בעוד היא מתיישבת על כיסא.
פעם, בזמנים קדומים, בארץ שבה חורפים קשים וקיצים צבעוניים כקשת בענן, חי לו גבר בבקתה על חלקת אדמה יפהפייה. הוא חרש את חלקת הקרקע שלו כל יום, עד שהניבה את היבול הטוב ביותר בכל האזור. אותו אדם היה תוסס, בעל הופעה נאה וגם עובד חרוץ. יום אחד, בזמן שלגם יחד עם אביו קפה חם וטעים, אמר האב לבנו: "אין לי ספק שבקרוב תהיה גבר עצמאי ומבוסס. אם תמשיך לעמול בקצב כזה, תוכל להתחתן בקרוב". "אבא" ענה לו הבן, "אתחתן אך ורק במועד הנכון, בזמן שהכול יהיה מוכן לקבלת אישה. מחר אלך העירה כדי לרכוש עץ, מסמרים ורעפים ואבנה בית יפה לכלתי העתידית". למחרת הוא נסע לעיר ורכש את הציוד הדרוש לבניית בית יפה שבו, כך הבטיח, יהיו חלונות ירוקים וגג אדום. כשהבית היה מוכן, הוא הביט בו וחייך: "צריך לרהטו". לבחור הצעיר לא נותרו שעות פנאי כדי לבלות שכן הוא חילק את כל זמנו בין מטלות העבודה שלו לבין השדות ומשימת עשיית הרהיטים. הוא קם השכם והלך לישון באמצע הלילה, לאחר שידיו כבר סירבו לאחוז בפטיש. האב בא שוב לבקרו ושאל אותו מתי יהיה הבית מוכן לשכן בו אישה. "בקרוב", ענה לו בנו. לאחר שהוא ריהט את הבית, הוא קישט אותו בוילונות מתחרה והצטייד בבד עדין עבור סדינים, כיסוי מיטה וכריות. לסיום הוא רכש סט סכו"ם וצלחות מרהיב, סירים ותנור מפלדה שאותם הוא הציב במטבח ביתו. המשכן נראה כל כך יפה, נקי ומסודר, עד שכל הבנות הרווקות שעברו לידו נעצו בו מבטים של תאוותנות. "עכשיו, כשהכול מוכן לקבלת אישה," אמר לו האב, "תכריז על מסיבת חנוכת הבית ושלח הזמנות לכל הבחורות הרווקות. בחר לך ביניהן את כלתך". שליח גויס כדי למסור את ההודעה על המשתה ולהזמין את הבחורות הרווקות להשתתף בו. "זו תהיה מסיבה מרהיבה אמיתית", לחשו מכל עבר. השולחנות היו עמוסים פירות ריחניים וטריים ומגשים של בשרים ועופות. בקצה של הטרקלין עמדו כנרים שניגנו מוזיקה שמימית. בעל הבית, לבוש במיטבו, עמד בפתח וקיבל את פני אורחיו. "האם יש מישהי שמוצאת חן בעיניך?" לחש לו האב. "לא במיוחד", ענה הבחור מעט מאוכזב. בין המוזמנים הייתה בחורה אחת יפה, ללא עיטורים מיותרים, אולם פניה קרנו טוהר וטוב לב שהקסימו את הקהל. לידה שוחחו בצוותא שתי עלמות אחרות בעלות חן ויופי נדיר שהיו, ללא ספק, מרכז עניינם של כל ההמון. שערן הבוהק גלש בתלתלים מוזהבים על כתפיהן החשופות והגיע עד למותניהן; היו להן עיניים גדולות וכחולות ועורן הלבן כשלג דמה להפליא לזה של האלה ונוס, כך חשב הבחור כשהוא ניגש אליהן. הוא פנה לאחת משתי הבנות והזמין אותה לרקוד. השניים נשאבו אל תוך מנגינת הואלס וגלשו בהרמוניה מדהימה על המרצפות הבוהקות תחת צלילי מוזיקה אוורירית. כשהצלילים נדמו, הבחור שאל את הנערה היפה מה תרצה לקבל ממנו כמתנה ראשונה. "טבעת יהלומים יפה ומרשימה", השיבה הבחורה בחיפזון ובחיוכים. הבחור הרכין את ראשו לאות הבנה וענה: "בקשה מעניינת, אהרהר בכך" אמר ונגש לעלמה השנייה.לאחר שרקד אתה הוא חזר על אותה השאלה והתשובה שהוא קיבל בזריזות הייתה: "כתר זהב ויהלומים ישמח אותי". הצעיר שוב הרכין את ראשו וענה: "אין ספק שאת שווה את המחיר, אבל עליי לשקול את הדרישה". לבסוף נותרה רק את העלמה הביישנית והפשוטה, בעלת העיניים הגדולות והתמימות והשער השחור הזוהר כמשי. "האם תכבדיני בריקוד?" הזמין הבחור. "יהיה לי הדבר לעונג", ענתה העלמה. הם רקדו והוא הרגיש צורך עז לנצור בידו המחוספסת את ידה החמה והרכה. כשהמוזיקה פסקה, הם נשארו מחובקים ורוקדים על צלילי קצב ליבם. "מה תרצי כמתנה ראשונה?" לחש לה. הבחורה נעצה את מבטה בעיניו ואמרה בחיוך עדין: " מגן וחום ידך וחיוך על פניך יהיו המתנות היפות ביותר שתוכל להעניק לי", ענתה והסמיקה עד לשורש שערה. הבחור חייך ועיניו זרחו בשמחה עמוקה ששינתה את תווי פניו. "לא רק את ידי אני מציע, אלא את כל לבי, אם רק תרצי בו", ענה הבחור, כשהוא כורע ברך לפניה. "אני בהחלט רוצה בו", השיבה הבחורה ויופייה העדין הציף אותו. הגבר אחז בידה והחל לנשקה בעונג ללא הרף. זו הייתה האהבה ששאבה אותם בקסמה בן רגע, עוטפת אותם באושר בל-יתואר ששכן בעיניהם לנצח. כעבור שבועות מספר הם התחתנו ועברו להתגורר בבית היפה שהבעל האהוב בנה. ימים, שבועות, חודשים ושנים חלפו והזוג הצעיר המשיך לאהוב זה את זו באותו להט ובאותה הסערה שהרגישו ביום פגישתם הראשונה. ביניהם ובסביבתם תמיד שררה הרמוניה ויופי. מדי שחר האישה קמה והכינה לבעלה את ארוחת הבוקר לפני צאתו אל השדות. היא נשקה לו בפתח דלת הבית ואישרה את כוונתה להצטרף אליו לסעודת צהריים תחת כיפת השמיים. לכן, כל יום לפני צהריים, היא אחזה בסלסלה שהכינה מבעוד מועד ובה ארוחה חמה וקנקן תה רותח. היא הייתה נועלת את הבית והולכת לשדות כדי לפגוש את בעלה. זאת עשתה בכל תנאי מזג אוויר ובכל עונות השנה. הם אכלו, שוחחו, צחקו, והחיים עבורם היו ללא ספק גן עדן עלי אדמות. אך למרות אהבתם הגדולה, גם לאחר כחמש שנות נישואים, האישה לא הרתה. אביו של הגבר הצעיר בא אל בנו וביקש לדעת מדוע אין להם ילדים. "אם אשתך עקרה, עליך לשלוח אותה אל הוריה ולשאת אישה אחרת. אמך ואני מזדקנים וברצוננו לראות נכדים לפני תום חיינו", הוא הדגיש. "לעולם לא אשלח את אשתי להוריה", ענה הבחור, "אני מבין את מצוקתכם, אבל אני אוהב אותה בין אם תהא פורייה או לא. זה כלל אינו משנה עבורי". בחדר הסמוך האישה הקשיבה לחילופים הקשים שהתנהלו בין האב לבנו ודמעות חמות זלגו מעיניה. "אנא, ריבון עולם, ברך אותי בילד. בבקשה, בעלי איש מצוין ואני אוהבת אותו יותר מחיי עצמם. עזור לי בבקשה, אני מתחננת". כשהאב הלך, היא נכנסה לטרקלין וניגשה לבעלה,"אני רוצה שתהיה מאושר. אם הדבר יצריך הולדת בן, אקבל כל גורל שתקבע עבורי". "אני אוהב אותך יותר מחיי", ענה הבעל, "והולדתו או היעדרו של ילד לא תשנה את רגשותיי כלפיך. עקרותך לא הייתה ולא תהיה מעולם מכשול בינינו. את כל עולמי ואתך אני רוצה לחיות עד סוף ימיי". בהבטחה זו הוא חיבק אותה ונשק למצחה. "אני אוהב אותך כל כך", לא פסק מלומר לה. "גם אני", השיבה. הם היו נשמה אחת בשני גופים. ההורים של הבעל לא חדלו לרגע מלהטריד את הזוג הצעיר, אך השניים מעולם לא נפרדו וגם אהבתם אחד לשני הלכה והעמיקה עם השנים. עונות ושנים חלפו ולזוג היונים נראה כאילו הזמן עמד מלכת. הם ניהלו את חייהם הרגועים והשלווים, גם כאשר הוריהם נפטרו. הם נאחזו זה בזו, צעד אחר צעד מאביב חייהם ועד לחורפו. הם האטו את פעילותם, אבל מעולם לא את הבעת חיבתם, תשומת ליבם ואהבתם האחד לשנייה. הם נשמו אותו אוויר, אכלו אותו מזון וכאשר הלילה פשט את מעילו החשוך הם נצמדו זה לזו, גם לאחר שהשינה הכניעה אותם. אבל החיים הם בני-חלוף ובסופו של דבר המוות ריחף סביב ביתם היפה. הבעל הזדקן וחלה, וימיו ספורים. האישה הייתה כה מדוכאת עד שמרוב בכי ראייתה נפגעה, אך ללא הועיל. המוות המשיך ללא רחם בהתקדמות צעדיו לעבר הגבר. לילה אחד היא התחילה להתפלל ולבקש ממלאך המוות לקחת אותה במקום את בעלה. "לעולם לא אתן לך לקחת את חייו של אישי לפני שתיקח את שלי. אני מציעה לך לקחת את חיי ולחוס על חייו. תן לו את כוחותיי ושאר ימיי. אפשר לו ליהנות עוד קצת מפאר הבריאה של בוראנו". "זה באמת לא יפריע לי", ענה מלאך המוות, "אבל עלי לקבל אישור מלמעלה". סיים והלך להתייעץ עם מלאכים אחרים. בחדרו הגדול ניהל הגוסס גם הוא תפילות משלו: "אנא, ריבון עולם, בבקשה, קח את חיי במהרה. אני יודע שאין תרופה למחלתי ושהמוות הוא המפלט האחרון. מהלך החיים חייב להתמשך, אבל לראות את רעייתי המסכנה מתייסרת בניסיונותיה לרפא אותי הינו מחזה קשה מדי עבורי. היא אינה ישנה, אינה אוכלת ומעבירה את ימיה לצד משכבי. בקצב זה היא תמות לפניי. אנא תן לה יתרת הזמן שנותרה לי לחיותו וקח את נשמתי מיד, אני מתחנן", אמר האיש הזקן ודמעות בעיניו. המלאך גבריאל הביט במפגן ושמע את תחינותיהם של שני האוהבים. שניהם היו מוכנים לתת זה לזו את הנכס היקר להם מכל, את חייהם. שעתו של הבעל ללכת נקבעה כבר, אבל זו של האישה טרם הגיעה ונותרו לה עוד כמה שנים טובות לפניה בטרם תיפרד מהעולם. כאשר הוא שמע את האישה אומרת שהיא לא תוכל לשרוד אחרי בעלה ושמשב החיים שעדיין שוכן בה הוא אך ורק בגלל נוכחות בן זוגה, הוא הבין שעליו למצוא פתרון. המלאך גבריאל בא לבורא עולם ותיאר לפניו את הסיפור המשונה. "האישה מסרבת לתת לנו לקחת את נשמת בעלה, מצד אחד, כיוון שאם ניקח את נשמת הגבר האישה לא תשרוד את יגונה. אך הבעל, מצד שני, מתחנן כי ניקח את נשמתו הואיל ואין הוא יכול לשאת את המחשבה כי הוא מקור הסבל לאשתו; מה לעשות?" "לעולם אין להפריד אישה אוהבת מבעלה האוהב, לא בחיים וגם לא במוות. קח את חייהם ביחד ואת נשמותיהם המחוברות, כפי שהן היו במשך חייהם עלי אדמות. למעשה, הם זכו לנצח, כי דרך אהבתם הם ישוכנו בגן העדן", אמר בורא העולם למלאך גבריאל. האגדה מספרת שהמלאך גבריאל בא באופן אישי לקטוף את נשמותיהם ולהוביל אותן לגן העדן. גופותיהם נקברו באותו יום בתוך צמד קברים תאומים ושני עצים קטנים צמחו מהם. הגזעים שלהם התחבקו ויצרו עם השנים עץ ענק. מאז אוהבים רבים באים למדינה רחוקה זו כדי להכריז שבועת אמונים מול עץ האהבה, כפי שכינו אותו תושבי העמק מאז. העפתי מבט לעבר סבתי ותמונות שלה ושל סבי נעו מול עיניי. סבתי אהבה כל כך את סבי שחששתי לשלומה. "אין לי ספק שאת וסבא נשבעתם אמונים זה לזו מול עץ האהבה", אמרתי ונשקתי לה. היא חייכה אליי בחום לפני שהסבה את ראשה, כדי להסתיר ממני את דמעותיה. *** Therese Zrihen-Dvir. Biographie -The Challenge 1985 (Promark - Hamilton) Canada - Dvir Eitan (Khakchourian) catalogue et biographie en anglais et français. Therese Zrihen-Dvir. Les Juifs du Maroc-The Hand of Divine Justice – 2007 - Barnhardt and Ashe Publishers Inc., Florida. USA Ce livre se trouve dans les librairies universitaires de Gottigen, en Allemagne et à Hebrew Union College – Institute of Jewish Religion, à New York, Los Angeles, Cincinatti et Jérusalem. Anglais. Therese Zrihen-Dvir. Biographie -A Quest for Life, 2007 – Lulu USA - biographie d'un Australien. se trouve dans la Librairie Nationale d'Australie. Anglais. Therese Zrihen Dvir - The Stairway to Heaven publié Novembre 2010 par la Maison d'édition Geffen, Jerusalem - New York.
29/05/2012
Le Café de Madame Ben Djamil Claude Kayat, Editions Léo Scheer, Collection Polar, Couverture Cédric Gérard, Achevé d'imprimer en mars 2012, 16 euros, 140 pages, ISBN 9 782756 103754 L'auteur. Claude Kayat né en 1939 à Sfax, Tunisie, vit en Suède depuis 1958. Bien que n'ayant jamais vécu en France, c'est en français, sa langue maternelle qu'il écrit. Les œuvres de l'auteur. Mohamed Cohen, Le Seuil, 1981 Les Cyprès de Tibériade, La Table Ronde, 1987 Le rêve d'Esther, La Table Ronde, 1989 L'Armurier, Le Seuil, 1997 Hitler tout craché, préface de Jean Durourd, L'Âge d'Homme, 2000 Le Treizième Disciple, De Fallois, 2002 La Synagogue de Sfax, Punctum, 2007 Et une trentaine de pièces de théâtre Le livre. Un tueur en série abat un à un, des émigrés Nord-Africains dans la commune de Saint Hubert. La vie paisible s'en trouve altérée… Hassen Ben Djamil est satisfait de prendre connaissance d'une missive officielle lui offrant, lui et sa famille la nationalité française, après dix ans de séjour. Le couple Ben Djamil invite les voisins français à fêter ensemble l'heureux évènement. Les invités dégustent avec plaisir un très bon couscous de Tunis et le Café de Madame Ben Djamil, un café excellent, aromatique à en boire plusieurs tasses. Hassen, éboueur de son état, apprend avec horreur l'assassinat de son collègue Moustapha, ce qui provoque en lui une peur folle. Serait-il la prochaine victime ? Sa peur se transforme en épouvante et il ne sort plus de sa maison. Dans la commune s'accumule une quantité de détritus qui va en s'amoncelant au cours des jours et des semaines qui suivent… Aucune prière ni aucune supplication n'arrivent à bout de l'entêtement de Hassen, le dernier éboueur de la ville… Sa peur est trop grande… Le tout raconté avec l'humour de Claude Kayat. On se marre en lisant les dialogues évoquant des vérités sérieuses concernant les émigrés à la peau basanée et le conflit qui en résulte, suite à la grève de Hassen, (ou sans doute le réveil d'un antagonisme existant). Des dialogues à se tordre de rire, mais le sujet est grave. Une polémique divise les Hubertiens, certains protègent les émigrés, d'autres voudraient s'en débarrasser... Tout le long du récit, le Café de Madame Ben Djamil est servi, odorant, succulent, mais ce n'est qu'à la dernière goutte que l'on comprend pourquoi il devient le titre du livre. A ceux qui ont aimé Mohamed Cohen et La Synagogue de Sfax, je conseille de lire ce livre et je suis sûr qu'il ne sera pas fermé avant la dernière gorgée de Café et le dernier mot du roman… Nos meilleurs souhaits à l'auteur.
01/06/2012
Je suis allé à Jérusalem... et j'en suis revenu riche et heureux présenté dans :  Boualem Sansai, écrivain algérien francophone
 Chers frères, chers amis, d'Algérie, de Palestine, d'Israël et d'ailleurs, je vous écris ces quelques lignes pour vous donner de mes nouvelles. Peut-être êtes-vous inquiets à mon sujet. Je suis un homme simple, vous le savez, un écrivain qui n'a jamais prétendu à autre chose qu'au bonheur de vous raconter des histoires, de ces "histoires à ne pas dire" comme disait mon ami le cinéaste Jean-Pierre Lledo, mais voilà, des gens ont décidé de s'immiscer dans nos relations de fraternité et d'amitié et de faire de moi un objet de scandale à vos yeux.
Rendez-vous compte, ils m'accusent rien moins que de haute trahison envers la nation arabe et le monde musulman en leur entier. Ça veut dire ce que ça veut dire, qu'il n'y aura même pas de procès. Ces gens sont du Hamas, des gens dangereux et calculateurs, ils ont pris en otage le pauvre peuple de Gaza et le rançonnent jour après jour depuis des années, dans cette sorte de huis clos obscur que leur assure le blocus israélien, et maintenant ils viennent nous dicter, à nous qui essayons par tous les moyens de nous libérer, ce que nous devons penser, dire et faire; il y en a d'autres aussi, des anonymes, des individus aigris et fielleux, fermés à tout, qui relaient la haine comme ils peuvent à travers le Net. C'est par eux, par leur communiqué vengeur et leurs insultes à la ronde, que vous avez appris mon voyage et je viens là vous le confirmer pour qu'il n'y ait aucun trouble dans votre esprit et que les choses soient nettes entre nous : JE SUIS ALLE EN ISRAEL. Quel voyage, mes aïeux, et quel accueil ! Pardonnez-moi de ne pas vous l'avoir annoncé moi-même avant de partir, mais vous comprenez, il fallait de la discrétion, Israël n'est pas une destination touristique pour les Arabes, encore que... ceux et pas des moindres qui m'ont précédé dans ce pays du lait et du miel l'ont fait en catimini, voire avec de faux noms ou des passeports d'emprunt, comme en son temps cette brave madame Khalida Toumi, alors opposante fervente au régime policier et intégriste d'Alger, de nos jours son brillantissime ministre de la Culture, une tête pensante de choc très engagée dans la chasse aux traîtres, aux apostats et autres harkis. C'est à elle en particulier que les Algériens doivent chaque jour de tant vivre d'ennui et de rage dans leur beau pays. Ses douaniers ne m'auraient jamais laissé sortir si je m'étais présenté à leur poste avec un billet d'avion Alger/Tel-Aviv sans escale dans une main et dans l'autre un visa israélien tout frais collé sur mon beau passeport vert. J'ai fait autrement et la ruse a payé, j'ai pris la route par la France, muni d'un visa israélien volant récupéré à Paris, rue Rabelais, au saut d'un taxi, grâce à quoi me voilà aujourd'hui en possession de mille et une histoires à ne pas dire que je me promets de vous raconter en détail dans un prochain livre, si Dieu nous prête vie. Je vous parlerai d'Israël et des Israéliens comme on peut les voir avec ses propres yeux, sur place, sans intermédiaires, loin de toute doctrine, et qu'on est assuré de n'avoir à subir au retour aucun test de vérité. Le fait est que dans ce monde ci il n'y a pas un autre pays et un autre peuple comme eux. Moi, ça me rassure et me fascine que chacun de nous soit unique. L'unique agace, c'est vrai, mais on est porté à le chérir, car le perdre est tellement irrémédiable. Je vous parlerai aussi de Jérusalem, Al-Qods. Comme il me semble l'avoir ressenti, ce lieu n'est pas vraiment une ville et ses habitants ne sont pas vraiment des habitants, il y a de l'irréalité dans l'air et des certitudes d'un genre inconnu sur terre. Dans la vieille ville multimillénaire, il est simplement inutile de chercher à comprendre, tout est songe et magie, on côtoie les Prophètes, les plus grands, et les rois les plus majestueux, on les questionne, on leur parle comme à des copains de quartier, Abraham, David, Salomon, Marie, Jésus et Mahomet le dernier de la lignée, et Saladin le preux chevalier, que le salut soit sur eux, on passe d'un mystère à l'autre sans transition, on se meut dans les millénaires et le paradoxe sous un ciel uniformément blanc et un soleil toujours ardent. Le présent et ses nouveautés paraissent si éphémères qu'on n'y pense bientôt plus. S'il est un voyage céleste en ce monde, c'est ici qu'il commence. Et d'ailleurs n'est-ce pas là que le Christ a fait son Ascension au ciel, et Mahomet son Mi'râj sur son destrier Bouraq, guidé par l'ange Gabriel? On se demande quel phénomène tient le tout en ordre, dans une grande modernité au demeurant puisqu'aussi bien Jérusalem est une vraie capitale avec des rues propres, des trottoirs pavés, des maisons solides, des voitures dynamiques, des hôtels et des restaurants attirants, des arbres bien coiffés, et tellement de touristes de tous les pays... sauf des pays arabes, les seuls au monde à ne pas venir ou pouvoir venir visiter leur berceau, ce lieu magique où sont nées leurs religions, la chrétienne aussi bien que la musulmane. Ce sont finalement les Israéliens arabes et juifs qui en profitent, ils les voient tous les jours, toute l'année, matin et soir, sans apparemment jamais se lasser de leur mystère. On ne peut pas dénombrer les touristes dans ces labyrinthes, ils sont trop nombreux, plus que les autochtones, et la plupart se comportent comme s'ils étaient aussi des pèlerins venus de loin. Ils vont en groupes compacts pénétrés qui se croisent sans se mêler, les Anglais, les Hindous, les Japonais, les Chinois, les Français, les Hollandais, les Ethiopiens, les Brésiliens, etc., menés par d'infatigables guides, assermentés sans doute, qui jour après jour, dans toutes les langues de la création, racontent aux foules médusées la légende des siècles. Là, si on tend bien l'oreille, on comprend vraiment ce qu'est une cité céleste et terrestre à la fois, et pourquoi tous veulent la posséder et mourir pour elle. Quand on veut l'éternité, on se tue pour l'avoir, c'est bête mais on peut le comprendre. Je me suis moi-même senti tout autre, écrasé par le poids de mes propres questions, moi le seul de la bande qui ait touché de ses mains les trois lieux saints de la Cité éternelle : le Kotel (le Mur des Lamentations), le Saint-Sépulcre et le Dôme du Rocher. En tant que juifs ou chrétiens, mes compagnons, les autres écrivains du festival, ne pouvaient pas accéder à l'Esplanade des Mosquées, le troisième lieu saint de l'islam où s'élèvent le Dôme du Rocher, Qûbat as-Sakhrah, rutilant dans ses couleurs azur, et l'imposante mosquée al-Aqsa, Haram al-Sharif, ils furent repoussés sans hésitation par l'agent du Waqf, gestionnaire des lieux, assisté de deux policiers israéliens chargés de garder l'entrée de l'Esplanade et la préserver de tout contact non halal. Moi je suis passé grâce à mon passeport, il stipule que je suis Algérien et par déduction il dit que je suis musulman. Je n'ai pas démenti, au contraire, j'ai récité un verset coranique tiré de mes souvenirs d'enfance, ce qui a carrément stupéfié le gardien, c'était la première fois de sa vie qu'il voyait un Algérien, il croyait qu'à part l'émir Abd-el-Kader, ils étaient tous un peu sépharades, un peu athées, un peu autre chose. C'est amusant, mon petit passeport vert m'a ouvert la frontière des Lieux Saints plus vite qu'il ne m'ouvre la frontière Schengen en Europe où la simple vue d'un passeport vert réveille aussitôt l'ulcère des douaniers. Voilà, je vous le dis franchement, de ce voyage Je suis revenu heureux et comblé. J'ai toujours eu la conviction que faire n'était pas le plus difficile, c'est de se mettre en condition d'être prêt à commencer à le faire. La révolution est là, dans l'idée intime qu'on est enfin prêt à bouger, à changer soi-même pour changer le monde. Le premier pas est bien plus que le dernier qui nous fait toucher le but. Je me disais aussi que la paix était avant tout une affaire d'hommes, elle est trop grave pour la laisser entre les mains des gouvernements et encore moins des partis. Eux parlent de territoires, de sécurité, d'argent, de conditions, de garanties, ils signent des papiers, font des cérémonies, hissent des drapeaux, préparent des plans B, les hommes ne font rien de tout cela, ils font ce que font les hommes, ils vont au café, au restaurant, ils s'assoient autour du feu, se rassemblent dans un stade, se retrouvent dans un festival, dans une plage et partagent de bons moments, ils mêlent leurs émotions et à la fin ils se font la promesse de se revoir. "A demain", "A bientôt", "L'an prochain, à Jérusalem", dit-on. C'est ce que nous avons fait à Jérusalem. Des hommes et des femmes de plusieurs pays, des écrivains, se sont rassemblés dans un festival de littérature pour parler de leurs livres, de leurs sentiments devant la douleur du monde, de choses et d'autres aussi et en particulier de ce qui met les hommes en condition de pouvoir un jour commencer à faire la paix, et à la fin nous nous sommes promis de nous revoir, de nous écrire au moins. Je ne me souviens pas que durant ces cinq jours et cinq nuits passés à Jérusalem (avec au troisième jour un aller-retour rapide à Tel-Aviv pour partager une belle soirée avec nos amis de l'institut français), nous ayons une seule fois parlé de la guerre. L'aurions-nous oubliée, avons-nous seulement évité d'en parler ou aurions-nous fait comme si cette époque était révolue et qu'il était venu l'heure de parler de la paix et de l'avenir? Sans doute, on ne peut pas parler à la fois de la guerre et de la paix, l'un exclut l'autre. J'ai beaucoup regretté cependant qu'il n'y ait pas eu un Palestinien parmi nous. Car après tout, la paix est à faire entre Israéliens et Palestiniens. Moi, je ne suis en guerre ni avec l'un ni avec l'autre, et je ne le suis pas parce que je les aime tous les deux, de la même manière, comme des frères depuis les origines du monde. Je serais comblé si un jour prochain, j'étais invité à Ramallah, avec des auteurs israéliens aussi, c'est un bel endroit pour parler de la paix et de ce fameux premier pas qui permet d'y aller. Je fais une mention spéciale à propos de David Grossman, ce monument de la littérature israélienne et mondiale. J'ai trouvé formidable que deux écrivains comme nous, deux hommes honorés par le même prix, le Friedenspreis des Deutschen Buchhandels, le prix de la Paix des libraires allemands, à une année d'intervalle, lui en 2010, moi en 2011, se retrouvent ensemble en 2012 pour parler de la paix dans cette ville, Jérusalem, Al-Qods, où cohabitent juifs et arabes, où les trois religions du Livre se partagent le cœur des hommes. Notre rencontre serait-elle le début d'un vaste rassemblement d'écrivains pour la paix? Ce miracle verra-t-il le jour en 2013? Souvent le hasard se fait malicieux pour nous dire des choses qui précisément ne doivent rien au hasard. Quelque part sur le chemin du retour, entre Jérusalem et Alger. Source : http://www.huffingtonpost.fr/boualem-sansal/je-suis-alle-a-jerusalem_b_1539894.html 
10/06/2012
De Thérèse Zrihen-Dvir publié chez l’Harmattan, avec nos compliments... « Je voulais voir un homme marcher au-dessus de l'abîme. J'ai pensé en le regardant : si l'homme travaillait sur son âme autant que sur son corps, quels profonds abîmes ne pourrait-il franchir sur le fil de la vie » (Baal chem tov )
Il est des livres comme des êtres, il y a ceux que nous lisons et ceux qui vous lisent.
J'ai ouvert l'ouvrage de Thérèse Zrihen-Dvir comme on peut aller à un rendez-vous avec une amie très chère. Nous savons que nous passerons un agréable moment, que nous apprendrons l'un de l'autre et qu'en se quittant, c'est une page de nostalgie que nous ouvrirons. Mais ce fut bien plus. Dès les premières lignes l'écriture me happa dans un monde où se côtoyaient le coutumier et le magique, le quotidien et le sacré, l'ordinaire et le miraculeux. Un monde d'images familières et cependant étranges, de chaleur persistante avec des fulgurances d'acier, de mille bruits et de sons étouffés. Chaque page m'était un guide consciencieux, m'indiquant le chemin à suivre, dans ce labyrinthe des consciences et des corps en souffrance. Les âmes des mots se mettaient à vivre, prêtes à l'appel de l'esprit. Je suivis donc Fanny, la jeune femme abandonnée par Sol, qui allait donner vie à Marie, l’héroïne indomptable et fragile.
Mais, d'une façon curieuse et pourtant évidente, les pièces du puzzle ingénieux allaient se mettre en place. Fanny, la jeune juive de Marrakech, ville berbère, océanique mais déjà saharienne, s'adossant au Haut Atlas pour mieux se projeter vers la « Mare Nostrum », nous renvoyait à une autre Fanny, de Marseille, que Marcel Pagnol fit aussi « fille-mère ».
Par un miracle, que seule la destinée peut accomplir, elle fut incarnée à l'écran par Henriette Burgart, dont le nom de scène, retenu par la postérité, était Orane Demazis composé à partir du nom de sa ville de naissance et d'une autre ville des environs d'Oran. Soudain la Méditerranée s'imposait en toile de fond. Elle sera la providence et distribuera les cartes. Sol, le fil conducteur, nous comble de bonheur. Sol comme la terre rouge du nord de l'Afrique, comme la monnaie romaine, comme la personnification du soleil, comme le cinquième degré de la gamme en musique. Ce don Juan, fils aussi de Séville, pour séduire les Belles, chantait-il alors la musique gnawa, chaâbi, andalouse ou berbère ? Thérèse, par la puissance de l'étymologie des mots choisis, a habilement tissé sa toile et peut, à bon dessein, capturer notre inconscient volage. Un grand livre n'est-il pas une hypnose par surprise ? Thérèse dévoile ses thèmes comme des étapes initiatiques : Le Mellah de Marrakech ne peut que mener au départ des juifs malgré la résistance de Fanny, Paris ville lumière, n'évitera pas le kibboutz avec ses religieux, ses athées et ses diverses langues que l'on se doit de dépasser et d'unifier par un Oulpan dans un hébreu moderne. Et la guerre de Kippour n'était-elle pas en germe dans celle des « six jours » ?
Ghetto de fiel, ghetto de miel, ghetto haï, ghetto chéri, ghetto quitté pour mieux s'y replier ...
Mais ce n'est pas qu'une histoire juive qui nous est contée. Marie nous attache par son caractère, sa beauté de princesse et cette volonté de vivre « fermement décidée à voir le jour ». Marie nous captive par son prénom universellement voué au culte, par ses colères et sa sensualité, par ses faiblesses et ses tourments, par sa droiture et ses contradictions, elle qui trouvera la vie en Israël « exigeante et ingrate » mais qui aimera « chaque parcelle de cette terre ».Elle qui abolira le temps et l'espace par la vertu de l'amour. Elle qui finira par admettre que dans ce « corridor » qu'est le cosmos, elle est née pour vivre et non pour se préparer à vivre. Elle qui retrouvera la sagesse des vieux juifs espagnols : « Ce que peut le temps, la raison le peut aussi ».
Comme toutes les histoires d'amour inscrites dans la grande Histoire de l'humanité, existe entre Philippe et Marie un miracle semblable à celui de Tristan et Iseult, de Marius et Fanny, de Jivago et Lara ...
Il y a du roman russe dans le livre de Thérèse. Pas seulement par le foisonnement des situations et des personnages, par le plaisir que l'on prend à écouter les mots nous parler, par l'entrelacement des vies intimes et du chaos des évènements extérieurs, non il y a aussi, il y a surtout cette adresse à l'humain, cette lucide désespérance qui faisait dire à Pasternak : « Songez-y, quel temps est le nôtre ! Et vous et moi vivons ces jours. Mais ce n'est qu'une fois dans l'éternité qu'arrivent ces histoires de fous ! Songez que tout un peuple est à ciel ouvert … Il va , il vient sans se lasser, et parle et parle. Et ce ne sont pas les hommes seulement. Les étoiles et les arbres se sont réunis et bavardent … Ça a quelque chose de biblique, n'est-ce pas ? ».
Quelque chose de tragique et douloureux là où « Diaspora » et « Israël » devinrent deux concepts conditionnant les attitudes mentales de la société israélienne. « Israël » symbolisant alors le neuf, le droit, le sain, et « Diaspora » le vieux, le courbé, le malsain. Ceux qui arrivaient étaient d'une autre espèce comme dans la nouvelle de Yehudit Hendel : « C'est une autre espèce de gens, Leizer . Ils sont simples, oui, voilà c'est ça, c'est un autre genre. ».
Camus, l'algérien nous rappelle que nous sommes toujours « l'étranger » pour quelqu'un et rendu étranger à nous même par la roue impitoyable de l'Histoire. C'est dans la ligne du prophète de Mondovi que Thérèse trace son sillon humaniste.
« La Méditerranée, mère d’humanité » pour réconcilier les enfants d'Abraham … Fraîchement promu lauréat du Prix Nobel de Littérature, Albert Camus déclarait : « Je suis simplement reconnaissant au comité Nobel d’avoir voulu distinguer un écrivain français d’Algérie. Je n’ai jamais rien écrit qui ne se rattache, de près ou de loin, à la terre où je suis né. C’est à elle, et à son malheur, que vont toutes mes pensées ».
Thérèse Zrihen-Dvir, grâce à ses héros de papier, retourne sans cesse à ce Maroc où si ses habitants ont adopté maintes religions, ils y ont introduit des éléments d'origine païenne, tels que le culte des sources, des grottes, des arbres et des génies : « Traditions et convictions se cramponnent au réel, en dépit du progrès. Dans leur formes les plus archaïques, ces survivances paraissent souvent ingénues ou désuètes, mais leur perpétuation produit l'illusion de vivre dans un monde immuable ».
Alors Marie échappe-t-elle à sa créatrice pour nous glisser la merveilleuse chanson, si terriblement prémonitoire, de la petite juive Judy Garland,Somewhere over the rainbow , qui déjà rêvait d'Eretz… Rappelez-vous : « Quelque part, au-delà de l'arc-en-ciel, bien plus haut, il y a une contrée, dont j'ai entendu parler une fois dans une berceuse. Quelque part, au-delà des arcs-en-ciel, les ciels sont bleus, et les rêves que tu oses rêver deviennent vraiment réalité. Un jour je ferai un souhait en regardant une étoile et je me réveillerai à l'endroit où les nuages sont loin derrière moi, où les ennuis fondent telles des gouttes de citron, bien au dessus des cheminées ... ». Thérèse et Marie, Marie et Thérèse ont emporté à Tel Aviv toutes les beautés de l'exil : les palmes, le Ksar, la Koutoubia, les Djebilet, les remparts de Bab Doukkala et les tombeaux saadiens. Toutes deux, comme Dorothy du Kansas, après la Terre promise, ses merveilles et ses douleurs, ne rêvent-elles pas en secret, de frapper leurs souliers rouges, trois fois, et de dire en fermant les yeux : « Je retourne auprès de ceux que j'aime ». L'enfance est un voyage oublié. Le livre refermé, nous les laissons à leur mystère mais pour nous émouvoir autant, elles ont bien dû, l'une et l'autre devenues indissociables à nos yeux, mettre un peu d'elles-mêmes.
De leur relative et pardonnable impudeur nous les en remercions car nos émotions partagées eurent été solitaires. Nous n'aurions alors vu que des fantômes comme la nuit s'agrandissent quand les rêves se fiancent.
Jean-Marc DESANTI
Source : http://www.agoravox.fr/culture-loisirs/culture/article/il-etait-une-fois-marrakech-la-118167
11/06/2012
un nouveau roman de Chochana Boukhobza  Fureur, roman, Chochana Boukhobza, 407 pages, éditions Denoël, décembre 2011, ISBN 978-2-207-41798-7/ Imprimé en France.
L'auteur : Chochana Boukhobza est un écrivain, est née le 2 mars 1959 à Sfax en Tunisie. Elle a étudié les mathématiques en Israël. Son œuvre : Elle est l'auteur de plusieurs romans : le premier, Un été à Jérusalem, a reçu le Prix Méditerranée 1986 alors que le second, Le Cri, a été finaliste au Prix Fémina 1987. Elle a aussi écrit de nombreux scénarios. En 2005, elle a co-réalisé un documentaire « Un billet aller-retour » (Paris-Barcelone Films productions).
Le roman débute par l'anniversaire d'Alexis un aimable vieillard de 83 ans. Je l'ai trouvé sympathique et j'ai tout de suite pensé à une belle fête en famille avec la fille, le beau fils et les deux petites- filles. Je les ai retrouvés ensuite, cinq amis de troisième âge, dans un café qui a connu des jours meilleurs. Il s'agit d'Alexis, Piat, Fanny, Jacques et Francis. Ils étaient tous résistants dans le maquis, chacun pour ses raisons mais tous à la fleur de l'âge. Ils se réunissent là tous les samedis. Ils aiment rire, jouer, danser et se laissent à parler du passé terrifiant qu'ils ont connu. Se mêle à eux Saintonges, un intellectuel brumeux, mais est-il vraiment leur ami ? Ce serait donc cinq vieux qui se réunissent par amitié et aussi pour éveiller des souvenirs ? Un chauffard met fin à la vie de Francis Delorme et tout se bouscule. Est-ce un accident ou un coup monté ? L'enquête est confiée à Jo qui a développé ses muscles, un ex garde corps de l'Agence, blessé quelques mois plus tôt au cours d'un hold-up, touché à l'oreille par une balle tirée par une femme aux cheveux auburn, une associée au vol à main armée. Jo lit les notes de Francis écrites sur un carnet et cause maladroitement le déchainement de forces obscures. Chochana Boukhobza a fait un travail énorme en feuilletant les sources du Mémorial de La Shoah, en rassemblant les faits et dates de cette deuxième guerre mondiale, en réitérant les petites histoires de l'Histoire. L'auteur a expliqué avec maints détails le mécanisme des Centres Nucléaires, leur création, les problèmes de démantèlement, les puissances soutenant la construction de nouvelles Centrales et celles et ceux qui sont contre… Et les intérêts de chacun… Et aussi des groupuscules travaillant dans l'ombre pour leurs intérêts ou pour certaines idéologies… Il y a d'autres jokers inscrits dans un carnet que détenait Francis qui ne sont que des numéros de téléphone. Le décès de Francis bouscule l'ordre des choses : C'est un homme qui après la guerre aurait continué à travailler pour la France, ancien ingénieur en tuyauterie et, en même temps, dans le renseignement. Les numéros appelés entrainent le déchainement de forces ténébreuses. J'ai un instant pensé être dans le maquis et un autre dans un excellent James Bond 007. Mais ce roman est ceci et cela et aussi une passion entre Jo et Stella. Le fils du collabo et la petite-fille du résistant Alexis… Leur amour sera-t-il durable ou éphémère ? J'ai aimé les aperçus de mathématiques, pages 206-207 : Stella fait partie d'un groupe de cinquante amis : 10 aiment le cinéma, 17 les randonnées, 24 danser, 14 aiment le cinéma et aller danser, 19 aiment la littérature, le ciné et aller danser… Ce qui fait toujours 50 personnes, toutefois les intérêts pouvant changer et quand c'est l'intérêt du moment qui dicte les conduites, il y a des mutations de camps. Ce qui ramène à nos problèmes actuels. La ligne droite liant le maquis et les Centrales nucléaires, c'est le rapport entre le fascisme d'hier et le pouvoir absolu d'aujourd'hui, le Khomeiny, Ahmadinejad et autres puissances extrémistes et leurs vues globales. Les intérêts de ce jour font que dans des villes de France il y a des rues aux noms de collabo tandis qu'il n'y en a pas ou presque pas au nom des résistants… Entre hier et aujourd'hui il y a le souvenir qui ne doit pas s'effacer. Chochana Boukhobza s'y attelle, essayant de réveiller les mémoires séniles…
05/05/2013
מדוע ?
מדוע כתבת לי
מדוע אמרת שאת בוכה
שאת אוהבת אותו
שהוא נשוי ומבוגר ממך ?
מדוע לא כתבת שאת ילדה מפונקת
מה עלה בדעתך ?
מדוע אין לך שם וכתובת
מדוע אין בני משפחה ומכרים
ברשימת החברים שלך ?
מי את ?
מדוע את מחליפה כינויים
מדוע תווי פניך אינם מתנוססים
על דף הפייסבוק ?
אני לא יודע
אם את אישה או גבר
אם את דוברת אמת
או משחקת ברגשות ?
האם את יהודייה
מוסלמית או בודהיסטית ?
האם את קיימת בכלל ?
מדוע אמרת לי שאת מתאבדת
ואין לי כתובת לשלוח אליה מצילים
ולא טלפון לרפואה ?
את המתאבדת האנונימית
אם את לא קיימת מי המתאבדת בכלל ?
די, כתפי הנה בשביל אוהביי בלבד
מדוע ?
ללב תשובות
|