מאת דויד אלמוזנינו

המקןר :  קדמה

http://www.kedma.co.il/index.php?id=2846

בשולי תל אביב בן הסמטאות הצרות, חבוי מן העין נמצא  הבר השכונתי, בית קפה קטן וביתי, שולחנות מכוסים במפות פרחוניות ועל כל שולחן אגרטל, מהחלון המעוטר בווילאות בצבעי קרם ירוק התגלו כמה עצים, פארק זעיר, קטע של רחוב. בחלל לא היה שום הידור רק איזו שלוה המזכירה את הבתים הרחבים בוינה. בית הקפה היה הומה במשך היום, בבוקר הסבלים והנהגים, אחר הצהרים הפנסיונרים וסתם בטלנים ובשעות הערב כשהצל היה מרובה מן האור, מלאו את המקום מהגרים שאכלסו בצפיפות את החדרים הקטנים ברחובות הסמוכים לתחנה המרכזית הישנה. מה היה סודו של המקום, למה היה תמיד הומה אדם...  למעשה,  שום חפץ בולט או צבע כופה לא היה שם, השולחנות היו תמיד ערוכים ליד החלונות כמו במסיבות התה שהיו נערכות בן הקיץ לסתיו בוינה.

ליד דלפק-הבר, גבר ביקש עוד "בלאדי-מרי", מהברמנית הג'ינג'ית הצעירה בעלת הגוף המוצק, היא הניחה את ידה החמה על זרועו והשהתה אותה בחמימות שלא השאירה ספק בקשר לאינטימיות העדינה.

באחת הפינות ליד שולחן אפלולי שרק האור הדל המסתנן מבעד לוילון מאיר אותו , יושב גבר צעיר ושותה בירה זה כמה שעות, הוא מבלה את כל זמנו לבד נראה שכוסות הבירה הרבות ששתה לא שיככו את כאביו,  הברמנית הג'ינג'ית שפניה המלאות הדיפו ריח פודרה, עומדת מאחורי הדלפק ומנגבת כוסות המשמיעים קולות צורמים, זמן רב לא הרגישה בו כלל, יש לה בדרך כלל תחושה בקשר לאנשים היושבים אצלה ושותים. אך הפעם לא הייתה לה שום תחושה בקשר לגבר הצעיר, נדמה לה שראתה אותו כבר קודם בבר, לדעתה אחד הקבועים, מלאה שוב ושוב לפי בקשתו בצורה מכאנית כמעט את כוסו בבירה מהחבית, לא החליפה איתו מילה כמנהגה עם קליינטים אחרים.

סודו שמור עימו, אף אחד בבר לא מכיר אותו, איש לא זוכר את שמו , רק בעל הבית יודע מי הוא. "מספרים שהוא קצין משטרה בחופשה כפויה מתפקידו, וזה לא היה מזמן... פעם היה בא עם הרבה חברים נהנה איתם וצוחק הרבה. עכשיו כולם הפנו לו עורף, התעלמו ממנו ומגורלו. הוא מרגיש שעולמו חרב. חוץ מחברים (ידידים) בודדים שהלכו איתו לאורך כל הדרך, אף אחד לא פנה אליו, כואב לו שננטש ונבגד על ידם .קצינים שהיו חברים קרובים, שהיה מוכן ללכת למענם באש ובמים, מיהרו לגזור את דינו, לפגוע בשמו בכבודו ובמקור פרנסתו, שלא לדבר על משפחתו וילדיו הקטינים".

הוא לוגם מכוס הבירה הכהה כפי שעשה מידי ערב בימים האחרונים. היד שלו רועדת על השולחן ורגלו נוקשת בלי שליטה. האם יצליח להסיט את מחשבתו לדבר אחר ? הוא נזכר שוב : "פניתי לשוטרים ושאלתי אותם למה אתם לא מדברים איתי ? למה נטשתם אותי ? למה עזבתם אותי ?". 

אומרים עליו שהוא קצין משטרה מעולה, שמדובר בשוטר מצטיין שמילא  שלל תפקידים ללא דופי, שקידומו היה מטאורי ושתיקו האישי תפח ממכתבי הערכה, שזכה להערכה רבה מצד הממונים עליו והכפופים לו העריצו אותו.  כולם חיזרו אחריו, טפחו לו על שכמו, ביקשו את קרבתו. אך ברגע שהתחילו החשדות נגדו, חמקה לה התהילה, הלכה לה ההערכה.  האנשים התרחקו ממנו כאילו מאש, אף אחד לא התקשר לשאול מה נשמע, ממש אף אחד...  לא הקצינים ולא השוטרים,לא צלצלו לשאול לשלומו ברגעים הכי קשים שהיו לו בחיים, בהם הרגיש כאילו הכל מתמוטט עליו. איש לא אמר לו מילה טובה וחבריו לא  מצאו לנכון לתמוך בו ולעודד את רוחו.

כואב לו על יחס המשטרה שבעטה אותו החוצה בטרם הוכחה חפותו, כואב יחסם של מפקדיו. כואב את הסבל הנפשי ועגמת הנפש שבהם נאלצו לחיות הוא, אשתו וילדיו הקטנים, מה שהכי כואב וקשה בכל המצב הנכפה עליו, זה להיות לבד ללא כל החברים שהיו לו מסביבו, הוא מרגיש כרגע אכזבה גדולה מהמערכת כולה, זה עצוב, עכשיו למד מי הם חבריו באמת ולא נשארו הרבה,  בכל דקה שחלפה הוא איבד עוד חבר ועוד חבר. המשטרה זה גוף שיודע רק לקחת. הלכו כל שנות העבודה במשטרה לטמיון.

מקרב את כוס הבירה לשפתיו ולוגם ממנה.

"בכל תקופת החופשה הכפויה הייתי בבית", הוא אומר לעצמו.

פתאום יש לו המון זמן "בית", כשהיה בתפקיד כמעט לא היה בבית, לא גידל ילדים. כשהיה בבית בחופשות קצרות, טרטר הטלפון ללא הפסק ובלילות הצפצופים של הביפר העירו את הילדים הקטנים. אצלו בבית, העבודה הייתה תמיד במקום הראשון. ברכב המשטרתי שלו היה חפ"ק שלם, ממנו נשמעו רק צפצופים  מכשירי הקשר והפלאפונים, לא ידוע אך הצליח בכל הבלגן לתת תשובות והוראות לכל דורש.הוא בן אדם שמגן במסירות, תוך כדי סיכון חייו על תושבי המדינה. המשטרה צריכה לעזור לו לפחות בדבר אחד : להגיד לאשתו 'מצטערים על העוול שנגרם לך והסבל הנפשי שעברת את והילדים".

הברמנית מוזגת עוד "בלאדי-מרי", ומחליפה כמה משפטים עם הגבר היושב מולה וצוחקת את הצחוק המקצועי שלה, שנשמע לו ממקום מושבו מאוד מזויף.

הידיים שלו נגעו כל הזמן בצווארון חולצתו, ובקפלי המפה אשר על שולחנו. כל המצב הזה ממש משגע אותו, יום יום שעה שעה, כאילו משהו מתח קפיץ המשתחרר לאיטו כדי שסבלו לא יפסק. זה כמו חלום רע שלא נגמר . "אלה שלושה חודשים הכי קשים שהיו לי בחיים". מי שלא עבר את זה לא יודע מה זה, כנראה שיש מישהו שרוצה להקריב אותו למען המערכת. והוא לא יודע למה? הוא אומר לעצמו.

למה כולם הפנו לו את גבם, התעלמו ממנו וממר גורלו.

בעל הבית מניח את הכיסאות על השולחנות, מעמעם את האורות, הברמנית הג'ינג'ית מעבר לדלפק מנקה ומסדרת את הכוסות המבהיקים על המדפים שורות, שורות, סופרת את הכסף בזריזות וסוגרת את הקופה. בעל הבית מכין את הבר למחר, אך הוא מאוד מנומס, לא מפריע לקליינט הקבוע, יש לו הרבה כבוד והערכה לשוטר.

הוא יושב וחושב, אולי צריך להגיד תודה מיוחדת למדינת ישראל, הגוף לו נתן עד כה שנים רבות מחייו ושעתה בגד בו. אף אחד לא מתייחס כולם מפנים עורף כאילו היה מצורע. לא היה בבית, לא גידל ילדים. ככה נוהגים באיש אחרי כל השנים שנתן למדינה ? והכי קשה כבר כולם שופטים אותו מדברים מאחרי גבו.
אולי היה צריך להודות לשוטרים הבודדים שהתייחסו אליו יפה ? לחוקרים שימשיכו לעשות מלאכתם נאמנה. כוס הבירה שבידו התרוקנה.
הוא שכח איך להביע את רגשותיו ? לעזאזל ! הוא לא מצליח לדבר, לספר לכולם, היכן נעלם הביטחון העצמי שלו, הוא שקע בשקט בלתי נסבל. הוא רצה לספר למישהו להגיד מה כואב, הוא רוצה לצעוק על הסבל שלו, של אישתו וילדיו,  הוא מאוד רוצה שמישהו יתקשר לאשתו, אנשים שהיו מפקדים שלו, שיסבירו לה שהייתה טעות , רק שיגידו לה: 'גברת טעינו', ויבקשו סליחה על עגמת הנפש שנגרמה לה ולילדים.

הברמנית הג'ינג'ית מתפנה סוף סוף להסתכל על הקליינט האחרון שלה,  היא רואה שהוא מתאכזר אל עצמו, היא מתבוננת בו בעיניה השחורות הגדולות שלה במבט מלא חמלה,  בוחנת אותו בחוש השישי המפותח שלה כאילו ידעה לאשורו את מצבו על כל גלגוליו ואופניו,  יכולת להבחין בהתלכדות גבותיה השחורות ובשפתיה העבות המשוחות באודם ארגמני, רועדות קמעה, 'אם לא היה שותה רק בירה מהחבית הייתה מוזגת לו את שיקוי האהבה שאני יודעת להכין היטב כדי שיאהב קצת את עצמו וסביבתו'.

בכל פעם שאני מדבר מזכירים לי מחדש, שהחיים יכולים להיות קשים.

עד שאתה כבר יוצר לך בועה שהכל מושלם בעולם, פתאום הבועה הזאת מתנפצת לך בפנים.

הוא קם מכיסאו בכבדות, גורר את רגליו.

'אולי פעם אחרת', היא אומרת לעצמה.

הוא יוצא אל הלילה שהיה עתה מלא וקריר, פוסע בשתיקה לכוון ביתו, עולה לאט, לאט, במדרגות ומגיע לדירתו החשוכה, אשתו והילדים כבר ישנים, "שולף"... מפתח ופותח את הדלת.

השומרת על הזמנים :

שוש רואימי

תרגום מצרפתית : שוש רואימי

מותקפת געגועים לעולם ההוא שאליו הייתי שייכת בכל גופי ונפשי, אני חושבת כעת בעצב רב, שלא הקדשתי מספיק תשומת לב לדמויות הססגוניות

והתמימות אשר הציפו את חיי ילדותי. לא הייתי מספיק קשובה לסיפורים ולאגדות הדמיוניים והססגוניים של האנשים היקרים הללו.

חשבתי אותם למופרכים ומגוחכים. ברחתי כמעט מן העולם ההוא שבו צרחו, בכו וצחקו בו ללא סיבה וללא עת.

ואף על פי כן, הייתי רוצה, לו לרגע קט, לשוב אל מנהרת הזמן על מנת לדלות ממנה את העיקר שהיה ולנצלו עד תום.

כל טקס פשוט עורר את סקרנותי ובמיוחד בימי החתונות שבהם החתן והכלה לא הסתירו את חששותיהם מן הבאות. הכלה בילתה את ימיה לפני החתונה, כשהיא נעולה בחדרה. המחשבה שכל אנשי הרובע היהודי, שהוא המלאח במרוקו, היו מוזמנים לחתונתה, הקפיאה את דמה.

ואכן, בערב כלולותיה, אורחים אלה, הציפו את ביתה מתוך סקרנות חלילה להם לפספס את האירוע.

על מנת לכבד את החתן כלה, הנגנים החביבים עטו עליהם דז'לאביות ססגוניות בעלות שרוולים ארוכים למדי וכובעים רחבי שוליים. הם הציגו חזות גאה והתמקמו במחצית הקשת, על הרצפה המקושטת שטיחים בצבעים מרהיבים.

כאשר האחד תופף על הדרבוקה, השני אחז ב"טרר" –מין תוף זעיר עשוי במתכת אפרפרה ומעוטרת בקשת מעץ. הכנר, גמד זקן, משך בקשת בקושי רב ומכאן נוצר צליל צורם למדי המעורר גלי צחוק ושימחה לא מאופקת ובמקביל מבוכה אצל החתן והכלה.

התזמורת המוזרה הזאת עצרה את נגינתה לעתים קרובות וברצון רב, על מנת לקבל את ה"ג'ראמה"- תרומה המוענקת על ידי האורחים, כשכר לנגינתם של המוסיקאים אשר להם היו טענות רבות ומשונות על גובה השכר ויהי מה....

רק עוד מילה אחת על פנקסי הקטן. ועוד אחת. עוד תמונה אחת ושנייה של החסידה הנאמנה שלי אשר עומדת על המשמר מעל החומה המקיפה את הרובע שלי. היא פורשת כנף ומנסה להתנתק מן הסלע ללא הועיל. שלא כמוני, היא שומרת אמונים לרובע זה של עירי שבה אני חשה לא במקומי.

למרות אהבתי אליה, אינני חשה בה כל שייכות. אני כאן הזרה.......

מעט מן הביקורות – "השומרת על הזמנים"-

שוש רואימי:

1- ז'אן פרופיט- סופר ועיתונאי מהעיר וואלנס שבצרפת:

* אנו רצים במהרה אל תוך קריאת הספר.

* סוזן הקטנה עם הבדיחות של המלאח....משוטטת מחוצה לו לעתים מסתכנת...

* ההזדמנות ללמוד שנתאפשרה לה על ידי אחותה בת ה-14 בלבד שאליה מקדישה את ספרה. תמונתה מתנוססת בעמוד שני של הספר על מנת להודות לה.

* השתתפות נדירה של כל תושבי המלאח באירועים המשפחתיים.

* טבילת הנשים היהודיות בחמאם וקירצוף עורן עד זוב דם על ידי בלניות ערביות.

* חיי המלאח הציוריים בעלי פנים שלא נשכחות.

* החופש הגדול בחופי העיר מוגדור-אסאואיירה, על חופי הים האטלנטי.

* העלייה רצופת זעזועים בגלל מחלת האסטמה של האב.

* החיים בבאר-שבע ודימונה.

* והחיפושים המדהימים והמרתקים אחרי דמויות מן העבר תוך שימוש בחפצים אשר יצאו ממרתפי עלי בבא.

* בקיצור, ספר שקוראים בנשימה אחת , מרתק.

2- אן-מרי בונט – וואלנס

עד כה ידעתי להעריך את כתיבתם של גדולי הסופרים הצרפתיים:

רסין, לה פונטן, למרטין, שטובריאן.

כעת אני מוקסמת מן האוטוביוגרפיה של שוש.

שוש רואימי, בסגנון קופצני, מזהיר ומלודי מובילה אותנו אל עולמה בחיי הרובע היהודי במראקש.

 טל : 0777171140

 

E-Mail : Shoshana_Ruimy@walla.com    

                                                                                               
   Par Camus BOUHNIK Beer Sheva

 

 

Les synagogues de Sfax.

D’autres synagogues ont disparu : deux grandes à Gabès et notre synagogue de Mouluinville, Slat Chouchane.  

Dans le souk des étoffes dans la médina à Sfax, une petite synagogue est entretenue jusqu’à ce jour par les musulmans du voisinage. Ils y  allument les chandelles toues les semaines et la maintiennent en bon état, propre et coquette.

 La synagogue Beith-El sur la Route de Picville,  ce bel édifice, un vrai complexe comprenant une école de l’Alliance Israélite, la maison du bedeau, le légendaire Soussou Bouhnik, une salle de conférence et la Synagogue.

La salle de conférence et la Synagogue, deux grandes pièces contiguës étaient séparées par un rideau accordéon en bois verni de cinq mètres de haut. Ainsi les jours de fêtes, les deux salles n’en faisaient qu’une, en ouvrant le rideau de séparation et l’on pouvait recevoir aisément le grand public des fidèles.

 

 

Notre ami Claude Kayat a parlé longuement de ce lieu de culte dans son livre « La Synagogue de Sfax ». Déjà dans les années 60 du siècle dernier et même avant, après la sortie des Juifs de Tunisie, le Temple subissait des actes de vandalisme du côté de jeunes écervelés qui saisissaient pas encore que la Déclaration de l’Indépendance de la Tunisie ne coïncidait pas avec l’effraction des lieux saints des autres confessions.   Carreaux brisés, portes forcées, livres et parchemins déchirés, excréments, c’est qu’ont trouvé sur place nos amis Sfaxiens Marie et David-Daniel Bouhnik.

Marie est pensionnaire habitant Paris, et logeait  anciennement dans La Route de Téniour à Sfax.

 David-Daniel son fils est marié avec la fille Berrebi ex-propriétaire de la Synagogue de Molinville par héritage. Les deux habitent Beer Sheva, rue de la Alya.

David-Daniel a fait un rêve qui l’incitait à restaurer la Synagogue Beith-El.

Sitôt rêvé, sitôt mis en action. Voici donc la maman et son fils débarquant à Sfax et restaurant ce lieu saint. La maman fournissant les mensualités de sa retraite et le fils faisant les travaux. Des mois de labeur ont abouti à un miracle.

 

Que D. les bénisse en leur accordant une bonne santé et une longue vie. J’ai rencontré David-Daniel dans sa maison à Beer Sheva. J’ai parlé avec sa maman Marie au téléphone. Ils m’ont raconté les péripéties de l’accomplissement leur tache. Ils sont dignes de respect et d’admiration.

Les photos que je vais vous montrer m’ont été remises par cet homme de bien. Jugez vous-même. J’aurai voulu vous montrer le changement survenu, mais je n’ai pas encore reçu des photos montrant le changement survenu dans la Synagogue Beith-El. Mes amis habitant à Sfax m’ont promis leur aide à ce sujet.  

La Synagogue Edmond Azria Rue Philipe Thomas, à Sfax

Lors de son inauguration j’ai été fasciné par la beauté de cette Synagogue, une perle dans son écrin. La salle de prière évoquait plus un théâtre qu’une synagogue. Sièges rembourrés, couverts de velours, meubles raffinés, des grandes tentures exposaient la richesse de ce lieu de culte.

Lors de ma visite à Sfax en 2009, j’ai été chagriné par  l’image que je retrouvais.

David-Daniel et sa maman Marie aussi. Ils ont été tellement désappointés, qu’ils ont décidé de commencer les travaux sur l’heure, en mai 2010. Deux mois de travaux et ces deux personnes ont fait l’impossible.

Ils ont évacué des centaines de sacs d’excréments de pigeons, sans crainte de la grippe aviaire. Ils ont nettoyé, astiqué, refait les peintures, remplacé les sièges, rénové toute place, rideau, carreau et meuble. Deux mois de travail sans arrêt et de dépenses énormes.

Après la restauration, le temple a pris de l’allure. Mon ami Sfaxien Samy Enoury, étudiant en architecture vient de m’envoyer des photos qu’il a prises pour illustrer sa thèse sur… les synagogues de Sfax et des environs. J'ai rencontré Samy sur Facebook et nous sommes devenus amis. Merci Samy.

 

Je vous raconte le récit de ces deux restaurations et je ne vous cache pas que çà a couté une fortune. Des dons pour encourager l’œuvre de nos amis Marie et David-Daniel seront acceptés avec nos remerciements. Contactez David-Daniel à ce sujet, vous trouverez ses coordonnées dans les lignes qui suivent. 

 Je ne trouve pas les mots nécessaires afin de remercier mes amis Marie et David-Daniel. Ce sont des saints. Je fais le souhait qu’ils vivent longtemps et qu’ils connaissent la joie auprès de leurs enfants et petits-enfants. Une bonne santé mes amis.

 Ceux qui visiteront Sfax pourront enfin visiter cette Synagogue rénovée. Les clefs sont chez notre cher ami Maurice Zarka (La Caravelle). Son no de téléphone est : 98 41 83 84.

Le no de notre ami David-Daniel est : 972 (0) 86 19 99 51  et quand il est à Sfax : 21 20 54 73.

 Merci,
Camus Bouhnik Beer Sheva

 

 

Le compte pour les dons :

BANK LEUMI

SWIFT CODE : LUMILITTLV

BRANCHE : HAYEELIM  (775)

IBAN : IL620107750000004641808

ADR. SZHDEROT YEELIM BEER SHEVA ISRAEL

ACC. NO. 46418/08 NAME : DAVID BOUHNIK

הדי בוראווי כותב חוות דעתו על הספר האחת עשר של שושנה בוקובזה, במילים חמות. 

D'une écriture purement classique, le roman de Chochana Boukhobza se situe sous le signe balzacien. L'auteur y pourvoie de longues et minutieuses descriptions aussi bien du milieu, en l'occurrence Jérusalem et  Israël, mais aussi des personnages. Son roman est divisé en trois cantiques, plus un dernier qui permet de dévoiler enfin le dénouement de l'intrigue.

L’histoire est simple, mais en même temps, très compliquée par ses ramifications. Elisheva, une rescapée de l’Holocauste et musicienne de grand talent, et son élève Rachel, jeune Juive sépharade, reviennent en Israël pour donner un concert à Jérusalem. Chochana Boukhobza a le talent de nous faire entendre directement la voix et donc la vérité de chaque personnage en le nommant au début de chaque narration. Petit à petit, nous nous rendons compte qu’Elisheva tient à régler les comptes d’un ancien « Bourreau » rencontré dans les camps de concentration. Mais les soubassements de cette histoire menée d’une main de maître, ne sont esquissés que dans les grandes lignes, et ne se révèlent finalement qu’à la dernière partie.

 

 

Chochana Boukhobza

 

Très attachante la famille de Rachel dont le père grammairien en hébreu analyse une telle formule qui me paraît avoir son pesant d’or : « Et mon père de conclure : ‘Chin, lamed, mem, par exemple peuvent aussi bien écrire le mot chalom, la paix, que chalem, intégrité, ou choulam, payé.’ Et mon père de conclure que la paix à Jérusalem n’adviendra que si la ville est entière, intègre et payée » (326-7).

Ici, tout tourne autour de la musique et du concert à Jérusalem. Mais les divers pans de vie s’élaborent peu à peu par touches impressionnistes ne révélant leur contenu qu’au compte-gouttes jusqu’à la finale dont nous ne révélons pas la teneur. Un très bon roman, qui se laisse lire en attendant la résolution du suspens.

Hédi Bouraoui : Toronto, Canada.

 

 

Canada Méditerrannee Center

 

Chochana Boukhobza, écrivain est  née le 2 mars 1959 à Sfax en Tunisie. Elle a étudié les mathématiques en Israël.

 

 

Elle est l'auteur de plusieurs romans : le premier, Un été à Jérusalem, a reçu le Prix Méditerranée 1986 alors que le second, Le Cri, a été finaliste au Prix Fémina 1987. Elle a aussi écrit de nombreux scénarios. En 2005, elle a co-réalisé un documentaire « Un billet aller-retour » (Paris-Barcelone Films productions).

     

הדי בוראווי כותב חוות דעתו על הספר האחת עשר של שושנה בוכובזה, במילים חמות. 

 

 

Hédi Bouraoui, portrait par Kiat Lim Chew

כתיבה קלאסית טהורה. הרומן של שושנה בוכובזה מוגדר כשוכן תחת סגנון בלזאק. המחברת משרטטת בתיאורים ארוכים ומדוקדקים הן את המקום, במקרה שלנו ירושלים וישראל והן את הנפשות הפועלות. הספר מחולק לשלושה קנטיקות, שירי-שירים, ועוד אחת שמאפשרת לנו לפענח את התעלומה.

הסיפור פשוט ממראה ראשון, אולם מסובך בשל התפלגויותיו. אלישבע ניצולת שואה ומוסיקאית מחוננת ותלמידתה רחל, צעירה יהודייה ממוצא תוניסאי-ספרדי חוזרות לישראל כדי לנגן בקונצרטו בירושלים.

לשושנה בוכובזה הכישרון להשמיע לנו את הקולות הפנימיים והאמיתות של כל משתתף בעלילה, תוך כתיבת שמו שמו בתחילת כל ציטוט. אט, אט אנחנו מגלים שאלישבע שמה לה למטרה לחסל איש - מוציא להורג בעבר -, אשר פגשה במחנות הריכוז. אבל מה שמתרחש מתחת לפני השטח מתואר רק בקווים כלליים ומתגלה סוף-סוף רק בחלק האחרון של הספר.

 

 

רחל חוזרת לישראל על מנת לפגוש את בני משפחתה שעלו לארץ מתוניסיה וגם כדי להבעיר מחדש אש אהבה ישנה, ולכבוש חיש מהר את לב עלם נעוריה, איתן.

מדהימים הניגודים ובלתי צפויות אי-ההבנות בהתנהלות הנפשות, הכל על פי תרבותן.

שושנה בוכובזה היא מצוינת בהבזקים flashebaks, מה שמעניק אפקט מודרני, היות וכל קול של אדם זכר או נקבה, חושף באותה מידה את תרבותו גם השטחית ואף זו העמוקה המעוגנת בו.

מאוד חביבה עליי משפחתה של רחל, אביה מומחה בדקדוק עברי מנתח את המונח שלדעתי לא יסולא בפז : » ואבי מסכם : צירוף האותיות שין, למד, וו, מם הם שלום או ושלם או שולם. אבי פוסק שהשלום בירושלים יגיע רק אם העיר שלמה ומשולמת « (עמוד 326, שורה 7).

 

שושנה בוכובזה

 ואילו השני : הזעקה הגיע לגמר פרס Fémina 1987.

היא כתבה מלבד זה תסריטים רבים.

שושנה בוכובזה היא נכדתו של שושו (יוסף) בוכניק, השמש המיתולוגי של בית הכנסת סלאת שושן ברובע מגוריי בספאקס ושל בית הכנסת המרכזי בית אל שמוזכר בהרחבה בספרו של קלוד קאייט : La Synagogue de Sfax.

שושנה בוכובזה הנה ללא ספק אחת הסופרות הגדולות של יהדות צפון אפריקה. ספרה זה האחרון נמצא בנבחרת המכירות בצרפת, והיא חתמה על הסכם תרגום לאנגלית ואיטלקית.

אם אדי בוראווי נתן לה ציון 10, מי אני שאשלול את מילתו ?

מותר לי לאמר בגאווה שאנחנו בני דודים ?

 

 

 

Canada Mediterrannee Center

 אלברט ממי או טו, טו, בן 90

על אף גילו המופלג, הוא ממשיך לחשוב, לכתוב, ליצור. אחרי צאת ספרו האחרון » צוואה מחוצפת – Testament insolent « (הוצאת אודיל ז'אקוב), הוא החל לשרבט את הבא אחריו. עבורו הכתיבה הנה מעשה בלתי נפרד מאושיותו.

עדיין נרגש מאבדן רעייתו הטרי – משט"פית ובמובן מסויים האני השני שלו. אלברט ממי נשאר חזק ושווה נפש מול מכות הגורל. שלם עם עצמו. 

 

 

בביתו בפאתי הרובע הפריסאי du Marais, הוא ממשיך למרות 90 שנותיו לתהות, לחשוב ולקרוא. ארשת פניו – והבעת עיניו ביחוד – מבטאות את החיות וסקרנות הרוח.

פעיל בכל עת, הוא מבלה בדירתו או במשרדו הממוקם בחדרי עלית הגג מעל נווהו. לא חודר לשם כל מי שנפשו חפצה, אלה מתי מעט בלבד. זהו עולם אינטימי שמזכיר לולא הספרים את מערת עלי בבא, זאת הודות החפצים השונים ומשונים, ללא קשר ביניהם.

בכל או כמעט רואים את המזרח ממנו בא ואליו נכסף... אחרי ההדרת ספרו האחרון » «Testament insolent (Odile Jacob), רעיונות חדשים מציתים אותו. אלא  »שעל מנת להירגע «, הוא מחבר שירה, פואמות. למי שמכיר את הספרות של ממי שהוא מטביע בה הגיון מחשבתי ושהיא חסכנית במילים, בעלת סגנון מרוקן ומדוייק, זה יראה דבר והיפוכו ! השירה מביעה את האני האחר של היוצר, ב ו הדמיון מאפשר לבטא רגש, תחושות ורטט פנימיים. 

 

 

בתום שעתיים שיחה קולחת, חובה להכיר בעובדה שאלברט ממי שואל את עצמו שאלות ואף מטיל ספק בתשובותיו הוא. זוהי מבוכת איש רוח שאין לו עוד מה להוכיח לאיש. ביחד עם דרישה פנימית לחקור את האמת קלפי עצמו וחיפוש ההתאמה בבחירותיו גם כן.

אלברט ממי שבמעמדו של בין לבין (מאגרב וצרפת), הנו אינטלקטואל שמסלולו – למזלו הגדול – נפגש עם » אירועים קיבוציים «, לפי המונחים שלו. מושבות/חיסול המושבות, מהפכות, הטפת אידאולוגיות... כל ההבעייתיות הזו נדונה בספריו עם חיתוך שתי וערב מתמיד בין המציאות וההיווצרויות. ממי הנו העד הבלתי מעורער של תולדות העת החדשה. מכאן סוד הצלחתו. 

כתב חישאם בן עייש, עורך ראשי של ניו אפריקאן, המגזין של אפריקה (פאריס-לונדון)

 

 

כתב  עבור Leaders.com :

Hichem Ben Yaïche Rédacteur en chef de New African, le magazine de l’Afrique (Paris-Londres)

שני שירים : Deux poèmes

Shula Barnéa : Korim, toile

http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-60174-00.html

Korim : 96 pages, éditions Pïoutit 2011, recueil de poésie, ISBN 978-965-91552-5-5

L’auteur : Shula Barnéa, née en Israël est agrégée de langue hébraïque par l’Université de Jérusalem. Elle est conseillère éducative et inspiratrice aux sujets de difficultés d’éducation, de mésententes conjugales et des problèmes du troisième âge. 

L’œuvre : Son livre traite de son entourage, de  ce qui se passe  de ci, de là, de souvenirs, de l’enfance et des embarras de l’adolescence. Sa poésie coule en un minimum de mots et nous tient sans difficulté, aucune. C’est le coup de pinceau très léger sur la toile et l’auteur s’attend à ce que nous en percevons les sensations. Son premier recueil Mila (mot) a été publié en 2010. De Korim émane la maturité du poète.

Critiques : « … Et moi qui sait manier les mots, je reste en lisant ce livre sans voix, surprise, émue et très étonnée ». (Adiva Guéfen, écrivain, suspense)

« Moi qui suis l’homme des mots, je me retrouve sans mots… Fier et satisfait de cette œuvre »… (Avi Koren, poète et composant des refrains)

גבריות

הוּא לֹא יֵדַע.

גַּבְרִיּוּת מְיֻסֶּרֶת.

מְצֻלָּק בְּפָנָיו

מֻרְחָק  מֵהַחֶבְרָה

הֵיטֵב מְאַמֵּן עַצְמוֹ

מְפַתֵּחַ שְׁרִירָיו

מְחַזֵּק גַּבְרִיּוּתוֹ

 לְנַעֲרָה מְיֻחֶלֶת

בּוֹ לְעוֹלָם לֹא תִּבְחַר.

מַדּוּעַ?

הוּא לֹא יֵדַע...

Virilité

Il ne saura pas.

Une virilité agitée

Une cicatrice au visage

Refoulé par les autres

Il pratique le gymnase

Développant ses muscles

Déployant sa virilité

En vue d’une fille désirée

Qui ne voudra pas de lui

Pour quelle raison ?

Il ne le saura pas

ילדות  

פְּרִי הַשֶּׁסֶק הַמִּתְפַּקֵּעַ

עֵץ הַלִּימוֹן הַפּוֹרֵחַ,

חַבְלֵי כְּבִיסָה שֶׁל פַּעַם

מִסְּבִיבָם גֶּדֶר חַיָּה וְגוּיָבָה

ג'וּלוֹת בֵּין בּוֹרוֹת מְגַלְגְּלִים

מְשַׂחֲקִים בְּחֶבֶל, קְלָס וּמַחֲבּוֹאִים.

וּבַבַּיִת הַפְּרִימוּס מְבַשֵּׁל

אֹכֶל טָעִים לַחֵךְ,

בְּלוֹק הַקֶּרַח בַּמְּקָרֵר נָמֵס

הַנֵּפְט כִּמְעַט אָזַל,

סוֹעֲדִים לְאוֹר הָעֲשָׁשִׁית

מֵעָמָל הַיּוֹם נָחִים.

הַזְּמַן לֹא הָיָה מֵעִנְיָנֵנוּ

לֹא יָדַעְנוּ, כִּי זוֹ יַלְדוּתֵנוּ

לְלֹא שָׁטִיחַ לְלֹא הָדָר

פַּשְׁטוּת הַשַּׁיֶּכֶת לֶעָבָר.

פזמון:

עֵנֵינוּ הָיוּ מוּאָרוֹת

דָּבָר לֹא חָפַצְנוּ עוֹד.

לִבֵּנוּ הָיָה צָעִיר

לֹא יָדַעְנוּ כִּי יַזְקִין.

Enfance

Des nèfles qui éclatent

Un citronnier en fleurs

Le linge sèche sur des cordes

Entourées d’une haie de goyaves

Nous roulons nos billes

Sautons à la corde ou jouant 

Au carré et à cache-cache

Dans le logis le primus cuisine

Un met délicieusement appétissant

Un bloc gelé ruisselle dans la glacière    

Le pétrole se consume peu à peu

Nous dînions à la lumière d’une lanterne

Nous reposant des corvées du jour

Le temps passe et ça ne nous regarde pas

Nous ne l’ignorons au cours de notre enfance

Dans une maison modeste sans luxe ni tapis

Une simplicité qui ne reviendra plus jamais

Refrain :

Nos yeux rayonnaient

Nous n’avions besoin de rien

Notre cœur était si jeune

Qui savait qu’il mûrirait ?

2008

Un nouveau livre Paris berbère

  Par Hédi Bouraoui

Né en Tunisie dans le quartier nord de Sfax, Moulinville, où les trois religions monothéistes vivaient en harmonie, Hédi Bouraoui y a fréquenté l’Ecole Primaire de Moulinville.
Il a été élevé en France, dans le Sud-Ouest, au Pays des Troubadours, auquel il attribue son attrait pour la poésie.

Hédi Bouraoui est l’auteur d’une vingtaine de recueils de poésie, de plusieurs romans et d’essais. Des prix lui ont été attribués, dont Le Comar d’Or (Tunisie), le Prix du Nouvel-Ontario, le Prix France-Maghreb de l’ADELF, le Prix du Salon du Livre de Toronto. En 1997, il a été nommé membre de la Société Royale du Canada, et il est Chevalier des Palmes adémiques. En 2003, il a reçu un doctorat honoris causa de l’Université Laurentienne, de Sudbury, en Ontario, pour son œuvre d’«écrivain et critique littéraire de réputation nationale et internationale».

D’autres renseignements dans :

http://fr.wikipedia.org/wiki/H%C3%A9di_Bouraoui

 http://www.hedibouraoui.com/lhomme.php

Paris berbère nous fait entrer dans la vie d’un couple franco-algérien, Théophile Deviau et Tassadit Aït Mohand.

Frontières historiques, frontières culturelles ; l’intrigue, tissée de relations duelles, montre que les plaies de la guerre d’Algérie et de la colonisation demeurent à vif. Les différences unissent autant qu’elles séparent les êtres et les communautés.

Les vivants voudraient remonter l’Histoire et en réparer les injustices. Théo se passionne pour son ancêtre du 17e siècle, Théophile de Viau, « prince des poètes », persécuté et emprisonné. Parallèlement, Tassadit ne peut oublier l’assassinat de son père, poète et descendant du chantre berbère Aït Mohand. Elle a fait le pari de venger ce père considéré comme un traitre par les siens et traité en paria dans son pays d’adoption.

Paris berbère s’attarde aussi sur le sort tragique des harkis, combattants algériens pour la France, occultés de part et d’autre. Mai 68, guerre d’Algérie...

Dans Paris berbère, ces échos du passé sont un vibrant rappel des «Indignés» d’aujourd’hui. 

En commandant le livre chez :  www.livres-disques.ca
les frais d'envoi seront moindres, l'œuvre étant subventionnée par le gouvernement.

Le dernier kabbaliste de Lisbonne

  Enquête historique

« Le temps n'est qu'un sceau qui authentifie être et non-être. Et en tant que sceau,  il est de pure convention. Le passé,  présent et avenir ne sont que les vers d'une même poésie, qu’il s’agit de reconduire jusqu’à  son origine divine ».

L'auteur
     
Richard Zimler est né à New York en 1956. Après avoir étudié à l'université de Duke puis à Stanford, il devient journaliste dans la région de San Francisco. En 1990, il quitte les États-Unis pour Porto, au Portugal, où il enseigne dans une école de journalisme, puis à l'université. Ses romans sont apparus dans la liste des best-sellers de douze pays différents, et ont été récompensés de nombreuses fois, notamment par le prix Hérodote du meilleur roman historique pour Le dernier kabbaliste de Lisbonne (2005), paru au Cherche Midi ainsi que Les sortilèges de Minuit (2006). Le gardien de l'aube a paru en 2008.

Zimler arrive à Constantinople en 1990 afin d’étudier la poésie séfarade. Son hôte l’avocat Abraham Vital  met à sa disposition une maison dans le quartier juif qui appartenait naguère à un menuisier. Ce dernier reconnaissant et sans héritiers lègue sa demeure à l’avocat qui l’a si bien représenté dans le temps. Au cours des travaux effectués dans la dite maison sont découverts des parchemins antiques qui datent de l’Inquisition à Lisbonne. Ces manuscrits écrits par Bérékhia Zarko en Judéo-Portugais et en lettres hébraïques, sont remaniés par Richard Zimler et deviennent un roman passionnant, terrifiant  et un témoignage historique important.   

Le livre

Le dernier kabbaliste de Lisbonne

407 pages texte intégral

Traduit de l’anglais (américain) par Erika Abrams

Paru au Cherche Midi en 2005
Editions Pocket 2008

ISBN978-2-286-16339-2

Dans ce suspense érudit, qui connaît un triomphe international, Richard Zimler tisse une toile machiavélique à travers les aléas de l'histoire et les secrets des textes religieux. « Le Dernier Kabbaliste de Lisbonne » s'ouvre en avril 1506. En pleine Inquisition, les membres de la communauté juive de Lisbonne sont contraints à se convertir au catholicisme, ceux qui résistent sont exterminés. La terreur est partout. Au cœur des massacres, on retrouve dans une salle de prière clandestine les corps nus d'Abraham Zarko, le grand kabbaliste de Lisbonne, et d'une jeune inconnue. Ils ont eu la gorge tranchée, suivant les rites du chohet, boucher qui respecte la tradition cacher.

S'ensuit une passionnante enquête menée par Bérékhia, le neveu de Zarko. Celle-ci le conduit au sein d'un mystérieux groupe de mystiques auquel appartenait son oncle, le cercle des moissonneurs. Le grand kabbaliste avait-il mis au jour un complot ? Et si les clés de l'énigme résidaient dans la précieuse Haggadah, livre saint sur lequel travaillait Zarko au moment de sa mort, et qui a disparu.

Critiques :

Dans la lignée de Iain Pears et d'Arturo Pérez-Reverte. Richard Zimler assemble avec une habilité confondante les pièces de ce puzzle policier, construit autour d'un fait historique et religieux terrifiant.  A.W. - Tribune Juive

« Je défie quiconque de lâcher ce livre avant la fin ».  Nicholas Shakespeare

« J'ai adoré  Le Dernier Kabbaliste de Lisbonne ».  John Le Carré