שתי משפחות מתאחדות.

בבא מאיר, היה איש גזעי, רכב על סוסים וביצע תרגילי אקרובתיקה עליהם : היה נוהג לזרוק את מגבעתו על הארץ ואסף אותה תוך כדי דהירה. בבא מאיר אהב לספר סיפורים והגדות, לשיר ולדקלם. בהגיעו לשיבה טובה, קרה לשני בניו ואמר להם :

 

– שמעו נא בנים ! אחרי מותי, חלקו כך את רכושי ביניכם. הבית יהיה לשניכם, אבל למען הסדר הטוב, ולנוחיותכם, הקימו קיר הפרדה, בדיוק באמצע החצר וכך יווצרו שני בתים גדולים, שטופי שמש ומלאים שמחה.

 אחרי מותי

אחרי מותי ספדו ככה לי:
"היה איש – וראו: איננו עוד;
קדם זמנו מת האיש הזה,
ושירת חייו באמצע נפסקה;
וצר! עוד מזמור אחד היה-לו –
והנה אבד המזמור לעד !...

ח.נ. ביאליק, תרס"ד.

יצחק ושלמה הזילו דמעה, איך אפשר להיפרד מאיש כזה ? אבל הם עשו כמצוותו.  שלמה הקים את החומה והשאיר באמצעיתה פתח למעבר. שני האחים יצחק ושלמה  גרו מעונם רחב הממדים המחולק הזה, בשכונת אריאנה בספאקס. הם ירשו מאביהם מאיר עסקים קטנים, מכירת חפצים מבית לבית (שלמה) וצורפות (יצחק).

ליצחק ואשתו רחל נולדו תחילה שני ילדים, מיחה ומאיר. מאוחר יותר באה מרים לאוויר העולם.

 שלמה וזמרדה, רעייתו, התברכו בשני צאצאים ראשונים, מאיר ומיחה, ואחריהם נוספו פורטונה, רחמים וורדה.

יצחק ואשתו רחל, באו בהצעה לשלמה וזמרדה בהצעה, שימו לב - לא פחות ולא יותר, שידוכי חליפין : מיחה למאיר ומאיר למיחה.  שלמה, אדם שש ושמח בחלקו, אוהב לספר ולשיר, ישב תמיד בחברה טובה ואוהדת. הוא הבטיח לחשוב על הנושא, ממילא לא הייתה דחיפות מיוחדת לתת הסכמה מיד וכך ההחלטה נדחתה שוב ושוב.

אבל הנערים חשבו אחרת.

גדלו הילדים ועם חלוף השנים, גברה תשוקתם של מיחה ומאיר בני יצחק. הם ביקשו להנשא לבחירי ליבם, ג'זלה ואברהם. מצד השני, מאיר ומיחה בני שלמה, באין הבטחה מאביהם, שמו את יהביהם לכיוונים אחרים. מאיר תתאהב ברחל, בת הרב אהרון ומיחה הסתכלה בעיניים נוצצות ברחמין בן כמוס, חתיך מקומי נחשק.

מיחה וחמינו.

מיחה לא זכתה ללמוד בבית הספר, כשאר הילדים, אלא יום אחד בלבד. הוריה גרסו לפי המלצה של חברים לשלוח אותה ללמוד מקצוע.                                                         – קחי אותה למועלמה (מלמדת), שתלמד לעבוד ויהיה לה משלח יד. מה תעשה בבית הספר ? היא תהיה מיסטרה (מורה) טמרה שכנה ?  

 כך, מיחה בשובה ביום הראשון מכיתה א', נתבשרה לתדהמתה שהיא לא תמשיך בלימודיה, אלה תישלח להיות שוליית טבחית. היא עשתה ימים כלילות בבית עשירים ומקצוע הטבחות היה שגור בידיה ובראשה, כמין משנה טבע.

כאמור מיחה התאהבה בחמינו וזה החזיר לה אהבה. זה קרה בשנתה ה-16. הוריה ואחיה הבכור מירו אסרו עליה את הקשר עם הבחור היפהפה, וכך חלפו עברו חמש שנים, מבלי שנפגשו.  

 בבית משפחת סעדה, שם עבדה,  חוץ מהבישול נטלה מיכל (מיחה) מידות טובות, ידע רב בהכנסת אורחים ואירגון מסיבות, ואמנות ניהול שיחה. היא הייתה במרכז העניינים. היכן ישבה, הפכה מסמר המפגש, כל העיניים היו נשואות אליה, והאוזניים קשובות לה. דבר אחד חרה לה, חוסר השכלתה, שכן ישבה בבית אנשים משכילים משועי העיר. בשעות הפנאי שלה, היא  למדה לנגן.                                                                                  במלאות לה עשרים, באו להציע לה נישואין אורחים מאלג'יר, עבור בנם.

חמינו היה יתום מאימו לואיזה (שקד), מגיל חמש. דודה רות, נשואה ללא ילדים לקחה תחת חסותה את ארבע האחים, חמינו, פורטונה, ז'יני ורבקה. האב, כמוס עבד במרבק ונתן לדודה רות את רוב משכורתו, לפרנסת ילדיו.             

 חמינו לא החזיק מעמד במסגרת בית הספר היסודי, ובגיל צעיר החליט להפסיק את חוק לימודיו, לטובת מקצועות השרברבות והפחחות. דודה רות לא התנגדה, שכן הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסה. כך במרוצת השנים הפך חמינו לבעל יכולות גבוהות באומנויות בהן עסק. גם נשאר לו כסף בכיס, לאחר שמסר לדודתו את התקציב למחייה. בכסף הזה התלבש בטוב טעם ומשך תשומת לב רבה. בנות הסתכלו עליו בערגה, אבל עינו בהקו רק במראה של מיחה, עת שחזרה לבית הוריה. הזמן עבר, וכולו געגוע לזאת שמנעו ממנו לפגוש. 

היו ארבעה חברים : שמעון ז'חא, יצחק גנצ', ללו אל-לחוואל, וחמינו,  (ר"ת שילוח). הם בילו וטיילו יחד וגם היוו מיליציה יהודית בעיר. הם הסתובבו ברחובותיה הצרים של המדינה ופקחו עיניהם שלא יאונה שום רע ליהודי, ליהודיה, לילד ולחלש ללא הבדל דת, גיל ולאום. לא אחת חשו בריונים את נחת זרועם של שומרי החומות.

  הם זכו לכבוד והערכה, הן מהיהודים והן מהמוסלמים והנוצרים. כל אחד ידע שהם לא יפעילו כוח ללא צורך, לכן פרגנו להם על הכול והעריצו אותם, כולם ביחד וכל אחד לחוד. לחמינו כמו לחבריו, הייתה הילה מעל הראש וכל אחד הסתובב לעומתם.  חמינו זהו האיש שאהבה מיחה, גבר שכל אחת רצתה, אבל לבו פעם עבור מיחה, אשת חלומותיו.   

יום אחד, חמינו שמע שמציעים נישואין לאהובתו וליבו כאב כשהוא פועם בחוזקה. אם יש משהו לעשות, זה כרגע או לעולם לו. הוא חיכה למיחה, ביום שישי אחר הצהריים, וניגש אליה בצאתה מן העבודה :                                                                            – מיחה, אני אוהב אותך !                                                                                     – עזוב אותו, בחור, הוריי אוסרים עליי לדבר עמך.

  – זה מאוד חשוב, אהובתי. העתיד שלנו על כף המאזניים. את מסכימה להתחתן עם זר, כשאני מת להינשא לך ?                                                                                                                                                                                             –  אני לא יודעת.                                                                               

  – את אוהבת אותי ?                                                                           

  –  אין תגובה...                                                                                  

  – כן ? תגידי לי כן !                                                                         

  – כן.                                                                                                   

  – אז בואי נתחתן !                                                                                     

 –  אז לך לאבי ובקש את את יד.                                                                      

  –  אני רץ. תעשי לי חיבוק !     

   – לך, שובב ! לא חיבוק ולא נשיקה, עד יום הכלולות !

חמינו נכנס לבית שלמה אלוש המכונה אל מרעאווי, שכן הנו בן העיר מרעאווה באלג'יריה. שלמה יושב ליד כוסית בוכה ונוגס מכעבורה, שמח וטוב לב. חמינו פונה אליו, בשעת רצון, יום שישי אחרי הצהריים, לפני השבת. 

– על סאלמה יה עמי ! שלום דודי.                                                                         – עליק אל סאלם, יה אולדי. אמה ריח ז'בק ? עליך השלום ! איזו רוח טובה אביאה אותך עד הלום, בני ?                                                                              

– עמי ! אנחאב בנתק מיחה. אנחאב אנזואז עליה. דוד ! (פניית נימוס וקרבה) . אני אוהב את בתך מיחה. אני מבקש להתחתן עימה.

באותו הזמן, מיחה עלתה על הגג, כדי לעקוב אחר השיחה. וכמו כנרית על הגג, נטלה מנדולינה בידה והחלה לנגן. סבא שלמא (מומו) שמע את הניגון ואמר : 

–  כנראה, השכנים שיש להם טריסיטי (חשמל) הדליקו את הרדיו ?  אשמע, יה חמינו ! שמע נא חמינו ! מוסיקה יפה.

  כאמור היתה שעת רצון, ואולי חשש ז'די שלמה לתת את בתו לאיש הגר במרחקים, באלג'יריה, הקסם עבד והוא ענה לבקשת העלם :  

 –  חמינו, תזמין את אביך ואת דודתך לפה, ונעשה סידורים ונקבע דרכים שיובילו לחופתכם ! קח כוסית קודם ! לחיים ! לחיי הארוסים ! מדוע לא תשבו איתנו לקבלת שבת, הערב ותסעדו איתנו ?

 הניגון של המנדולינה, שהיה נוגה במקצת תחילה,  הלך והפך עליז. כשהסבא אמר את משפטו האחרון, הצליל גבר וקרע את השמיים התכולים.   

 מהחדרים נשמעה ז'ג'רטה ממושכת.   

– שנואה ! אולד אלכלב ! מה קרה, סקרנים ! אתם מקשיבים לשיחה ?

לאחר זמן מה, נערכו החתונות של מאיר לבחירת ליבו רחל ושל מיחה לאביר חלומותיה רחמין (חמינו). מאידך עןד לפני גן נישאו מאיר ומיחה לבחירי ליבם, ג'זלה וטברהם. 

החלומות לא תמיד מתגשמים. אבל במקרה הזה ידם של ארבעה הצעירים היתה על העליונה וטוב  שכך.

 

נולדתי להורים מקסימים, רחמין או חמינו בן כמוס בוחניק ורעייתו מיחה בת שלמה אלוש. הם בנו בית באהבה, בית שאהבתי ועברה עליי ילדות מתוקה ונהדרת. גרנו במקום בו גדלה אימי, אחרי תקופה קצרה של מגורים בשכירות.

בית אהרון השייח.

אהרון המכונה השייח נפטר בנסיבות תמוהות : הוא רצה לעלות על שולחן, כדי לתלות מנורה. הוא נפל כשרגלו האחת, על השולחן והשנייה עדיין על הארץ. האם החליק, מעד, או שמא נתפס לו שריר ? כך או אחרת הוא נפל, סבל משבר ומפגיעות פנימיות. כל הניסיונות של הרופאים לטפל בו ולסייע לו, עלו בתוהו והוא נפח את נשמתו כעבור מספר ימים. מוות אכזרי. מיותר ומוזר, שיסודו בחוסר זהירות מינימאלי. אני יודע את הסיפור משמיעה והפאזל הושלם, לפני שנתיים כאשר ביקר אותי יוסף אנקרי, נכד לבישי אח של אהרון. יוסף הנו כיום שופט בהיכל בית המשפט בפאריס. הוא שמח לאתר אותי דרך אתר טוניסיטי וגם אני התרגשתי מאוד. דרכו מצאתי מכר מספאקס, רוג'ר אנקרי שאביו היה שותף בקונדיטוריה ידועה בעיר, ברחוב ויקטור הוגו.

עם הלידה שלי, עברה משפחתנו לגור בבית סבנו שלמא (מומו). סבא מומו התיישב בעיר גאבס, כדי לעזור לבנו מאיר בניהול מפעל שהקים. לאחר מות סבתי זמרדה, דודתי וורדה ודודי רחמים הלכו אחריו וכולם גרו בקרבת מקום לדוד מירו שמצא שהעסקים פוריים יותר בעיר הזו. סבא שלמה העמיד את ביתו לרשותנו, ובניו נתנו את הסכמתם למהלך.

הדבר הראשון שאימה ביקשה במגוריה החדשים, היה לסתום את הפתח בין שני הבתים, על מנת שכל משפחה תזכה לפרטיות שלה. גם המשפח הסמוכה תמכה במהלך. אחותי לואיזה בוגרת ממני בשנתיים, אחריי נולדו ב-1942, אחי שלמה ותאומתו זמרדה שנפטרה כעבור זמן קצר. אבא התפרנס כשרברב - פחח. הוא פתח בית מלאכה בחצר ביתינו, בשותפות עם ויקטור קיאט, בן לשרברב ידוע, אצלו אבי עשה את צעדיו הראשונים.

פלישת הגרמנים בעיר.

 פלישת הגרמנים בעיר, שמה סוף לימי האושר.

אני זוכר אותם יורדים מהרכבות, אבי הצביע עליהם ואמר לי אלה הגרמנים. תהיינה לנו הרבה צרות עימם.

אבא ענד את הטלאי הצהוב ונלקח לעבודות פרך, הקמת שדה התעופה בעיר. נשארנו ללא פרנסה. גרמנים היו בסביבה ופחדנו להראות את האף בחוץ. אבל בקרבתנו גרו צרפתים, שמקורם במאלזאס-לורן והם דיברו גרמנית. מין מצא את מינו ואז החלו לבקר אותם חיילים.

היו בעיר גם  חיילים  איטלקים, בני ברית השטן. אחד מהם בשם צ'יצ'ו הגיע אלינו רכוב על אופנוע ודרש שנכבס ונגהץ מדים של בעלי התפקידים במפקדה האיטלקית, הקומנדטורי. העבודה הייתה ללא תשלום כמובן ועוד היינו צריכים להישמר מההטרדות של החייל צ'יצ'ו. הוא הכריז שכל הזמן שנעשה את העבודה, לא יאונה לנו כל רע. לכן לדבריו, טוב שהוא נמצא בסביבה. מה שהכי הציק למשפחתי, הייתה העובדה שהוא שם עין על דודתי והחל לרמוז שיכול להתפתח רומן ביניהם. דודה הסתתרה כל פעם ששמעה את טרטור האופנוע ולא יצאה ממחבואה עד עבור הזעם. יום אחד צ'יצ'ו הפסיק לבוא ונשמנו לברכה. שמענו יותר מאוחר שהוא נהרג בתאונת דרכים. השקט לא נשמר הרבה זמן.

חיילים גרמנים באו אלינו וגרשו אותנו מהבית, בטענה שהוא מתאים לצרכיהם. אימא שרצתה לרכך אותם, דיברה עימם בקול רך ואף אמרה למנהיגם שהוא דומה לאלברט החנווני. הדבר כמעט עלה לה בחייה, וזה היה קורה לולא התערבות של גברת קיסטר, אחת השכנות, דוברת גרמנית רהוטה. היא השתדלה למניעת הרצח, והגרמני החזיר את נשקו לנדן.

בלית ברירה, הלכנו כולנו לבית לוזון, ביחד עם דודה רבקה, דוד דידו, דודה-רבה  שלביה ודודה ג'יני המטופלת בשלושה ילדים, כאשר בעלה יהודה עשה בעבודות כפייה.

עם פרוץ המלחמה, כל הכבודה הזו עזבה את העיר ובאה להתגורר אצלנו. כל משפחה תפסה לה פינה, חדר או מטבח. עתה, בבית לוזון היה עוד יותר צפוף. אבל לפחות בטוח, יחסית, בהיות המקום מוסתר אחרי חווה ונחבא בין בתי מוסלמים, בסמטה צרה. הטוניסאים בני דת הנביא מחמד, בדרך כלל בירכו על הפלישה הגרמנית, אבל היחסים בין שכנים נשמרו תקינים כפי שהיו מקודם.

האירוע הזה שנחרט בזיכרוני, אינו חשוב לעומת כל מה שהתרחש בעיר :  הרובע היהודי נחרב כולו וסביבתו הרוסה. זכורים בנינים שקרסו. הם עדיין עמדו בחלקם, אפשר היה לראות חתך של מבנה קומות, מחולק לריבועים בצבעים שונים, כמספר הדירות והחדרים שקיר אחד נותר בהם שלם. המון הרוגים, משפחות שכולות ופצועים.

הסבא שלמה הלך לעולמו בינתיים בגאבס ב-1942, ולא זכה לראות את סוף הפרעות. בית דודי מירו, נהרס כליל, בהפצצות. בתו, בת דודי ג'רמן (זמרדה) נהרגה תחת ההריסות. דודה רחל (בחלו) חולצה עם שברים ברגליים ואילו דודה ורדה ניצלה הודות לתושייתה, כשנכנסה לארון, רגע לפני נפילת הקירות והתקרה.

אחרי המלחמה.

• יום השחרור בחודש מאי 1943, היה תהלוכה של טנקים של בנות הברית וקהל מריע משני צידי הרחוב. אנג'ל, בתו של נסים המרפה, ישבה על אחד הטנקים והריעה. משראתה אותי בזרועות אימא בתוך הקהל, נטלה אותי לידיה, הרימה אותי ושרה :
• כמוס ז'אנה, ואדה זא,                                                                                     
•  כמוס זאנה,                                                                                                    
• זאב אל כיר או זא בחדנה.                                                                                    
• פסוק אל ארבעה,                                                                                                
•  הטנק יגרבע,                                                                                                 
• היטלר ומקומבע                                                                                         
• ואומו והו אחז'נה.
•                                                                                                                כמוס בא, הנה הוא בא,  
•                                                                                    
• כמוס בא,                                                                                                    
• הביא כל- טוב והגיע אלינו.                                                                                  
• בשוק אל ארבעה,                                                                                          
• הטנק דוהר,
• היטלר נופל אפיים ארצה,   
• והוריו אבלים.

מחנות העבודה נפתחו וכל עובדי הכפייה השתחררו וחזרו הביתה. אבא בשובו, פגש את התהלוכת בני הברית  ועיניו לכדו את אנג'ל, ישובה על משוריין ומחזיקה ילד בזרועותיה. הוא התקרב וזהה אותי, בנו שגדל בשישה חודשים ונראה טוב. אהבתי את המפגש הזה עם אבא, אליו התגעגעתי וליבי אליו נכסף. הוא התרגש ונדמה לי שלחלוחית כיסתה את עיניו. אימא לא דברה עליו הרבה לידנו, בעודנו רכים. לא ידעתי איכן הוא נמצא ומתי נשוב וניפגש. 

 הנה הוא מחזיק אותי, מלטף את שערי ומנשק את לחיי.

– אבא, אתה רזה !      

–  חמודי, עבדתי במקום מרוחק, בו אף אחד לא ידע לבשל. בוא נלך הביתה. אני אתרחץ ואימא תכין לי משהו טעים מאוד לאכול. 

– אבא, אנחנו גרים אצל אהרון השייח.                   

אבי הסתכל עליי, מופתע מן הידיעה. הוא לא שאל אותי שאלות, על כך. אני מבין היום שהוא קלט שמשהו התרחש וקיווה בליבו שהבית לא נפל. 

 – מה שלום אימא, בני ?                                                                                       –  טוב ! היא מלחימה מנורות קרביר.  

– מה שלום האחים ? 

 –  בסדר, אבא.                                                                                           

 אבי נשם לרווחה. בהגיענו הביתה ראינו את דוד שמואל הבן של דודה- רבה שלביה עזריה. הוא היה במדים של הצבא האנגלי. הוא בא לנשק את אימו ובישר לה שהוא משתחרר באותו יום מן השרות. הזמן ללכת לעיר, לפשוט את בגדי הצבא ולעלות על אזרחי והוא חוזר. הוא נפרד מהמשפחה ויצא.

חמש דקות יותר מאוחר, נודע לנו שהוא מיהר לעלות על משאית איסוף חיילים, החליק, נפל ונדרס למוות. 

המשפחה ההמומה לא קלטה כיצד יתכן שהבן, מסיים את כל המלחמה וגומר את חייו בסיומה רגע לפמי השחרור המיוחל, בפתח הבית, ליד קפה סירנוס. איזו מכה !

חזרנו לביתניו, ממנו גורשנו, על ידי הנאצים. הרהיטים היו פרוצים, שבורים וריקים. המטבח ריק מכל חפץ. בית המלאכה של אבא על כל כליו נעלם ואיננו. הכול נבזז. הרצפה גם סבלה רבות, כאילו חיפשו מטמון מתחת. הקירות לא היו במצב טוב יותר. אימא הזילה דמעות, אבא תמך בה ואימץ את כל כוחותיו, באמרו :                                                 –  נתחיל מחדש, אהובתי. מה שבאמת חשוב שאנחנו יצאנו בשלום מן התופת. יש אומרים שאם המלחמה הייתה נמשכת עוד, לא הינו נשארים בין החיים.

1988.

אני עומד מאחורי הדלפק במעדנייה, פורס נקניק, שוקל זיתים, אורז ועושה סדר. החלוק הלבן משווה לי דמות של רוקח ואם לא הכובע על הראש ומוצרי יחיעם וזוגלובק, אפשר היהלטעות על נקלה. אני שומע קול מוכר הפונה אליי :

-- תן לי בבקשה מאתיים גרם פסטראמה על האש, חתוכה יפה וארוזה כהלכה.

אני לא מצליח לתת שם לאישה שמדברת אליי בקול מוכר כל כך. יש לי זיכרון  טוב לקולות, ואפילו תתחפשו לאריה בפורים אני אכיר אתכם. היא ניצבת מולי, ואני לא מזהה אותה. אני מסתכל היטב ומפשפש בעברי. הגברת חוזרת על דבריה :

-- אנא ממך, תן לי מאתיים גרם פסטראמה על האש, חתוכה יפה וארוזה כהלכה.

המבטא רומני וגם סגנון בניית המשפט : " אנא ממך ", " חתוכה יפה וארוזה כהלכה. " איש מן הישוב היה פוקד עליי :

-- פרוס לי מאתיים גרם פסטראמה על האש, חתיכות יפות וסקסיות. אל תתקמצן, אל תעבוד עליי  ופתח חבילה חדשה !

אם היה מאוד נימוסי היה מוסיף " בבקשה ".

אני מביט על האישה, תוך כדי שירות ומנסה להיזכר.  אם הפונטיקה היא רומנית, משמע שפגשתי אותה במקום בו גרו עולים מרומניה. לא היום, אולי מזמן. מזמן ?

-- סליחה גברתי, היית במקרה חברת קיבוץ ?

-- אכן ! היא עונה לי.

-- גם אני. האם יתכן שהכרנו בעבר בקיבוץ בו היית חברה ?

-- לא תושבת, כי אני הייתי חברת קיבוץ בגליל.

-- הייתי חבר בקיבוץ פ. בגליל. את הדסה אשתו של דוד ?

-- בינגו ! ו מי אתה נערי ?

-- אני יגאל מגרעין להבה שבא לחזק אתכם ב-1956.

 

מה אגיד לכם חברים, האישה מתרגשת, דמעות זולגות על לחייה, היא מבקשת כוס מים, מסתכלת עליי בעיניים לחות ומבקשת לחבק אותי. אנחנו מדברים, מזכירים את החברים, אלה שאינם גם. סערת הרוחות בה היא נמצאת כל כך עזה, שאנחנו מחליטים להפגש בערב בקונדיטוריה, עסק של בעלה דוד, בעיר העתיקה. הוא הולכת מבלי לקחת את המוצר שהזמינה ולא את תיק היד שנשאר בעגלת הקניות. אני רץ לקרוא לה ואגב כך זוכה לנזיפה מסגן המנהל, זה שבעיני הנשרשלו, רואה ובודק כל דבר. אני תופס אותה בחוץ :

-- הדסה ! חמודה, בואי וקחי את התיק שלך והנקניק שביקשת, שלמי בקופה ואל תתבלבלי בדרך.

-- אוי ! שכחתי את הכלבלב שלי קשור לעץ בחנייה.

באותו יום נפגשנו ובכך הפתענו את דוד שנשאר המום. שאלתי את הדסה אם היא זוכרת את גיל.

-- גילי ? בטח ! איזה בחור יפה ! כל הבחורות בקיבוץ היו מתות עליו. הוא היה כשרוני בנוסף לכל. רקד, שר, שיחק כדורסל וגם איש ספר היה. בגיל 22 היה מרכז ענף, בשדה. הנערות מתו עליו והוא התחתן עם בחורה מכוערת. בזבוז !

-- את זוכרת שהוא נכנס לחדר האוכל ואישה אחת אמרה : " הנה היפה והחיה ! " דבר שזיכה אותה בכעס של גילי. הוא הפך על ראשה כולבויניק מלא לכלוך.

-- כן, זכור לי המקרה שבעקבותיו הוא עזב את הקיבוץ עם אשתו.

  

 

2005.

בן דודי וחברי הטוב אלכסנדר מבקש ממני להחליף אותו ליום אחד בחנות הטבק והעיתונים שלו. אני עובד כבר מספר שעות ואט, אט אני לומד את המחירים ואת מיקום המוצרים המגוונים הנמכרים כאן. אני קיבלתי תדריך למפרע, לכן העניינים בשליטה. אלכסנדר מתקשר באמצע יום ושואל אותי איך הולך לי. אני עונה לו בעגה של הצעירים.:

-- הכול הולך טוב,  פצצות  לגבות ופיצוצים לריסים !

 לקראת הצהריים מגיע איש מבוגר, נאה מאוד, לבוש בקפידה ושערו סרוק היטב. ניכר שהיה חתיך בזמנו, כובש לבבות אולי. הוא פונה אליי בנימוס ושואל אודות אלכסנדר, בעל הבית.

-- הוא בנסיעה, אם אוכל להיות לך לעזר במשהו, אשמח מאוד.

הוא מביט בי בעניו הכחולות, לפני שהוא אומר :  

-- לא תדע. תודה רבה. המוכר שומר לי עבור אימי, עיתון בשפה הרומנית.

-- הנה עיתון המבוקש Viata Nostra.  

אני מוסיף כמה מילים בשפה הרומנית שלמדתי בעל פה מהחברים, משכבר הימים.

-- אתה גם דובר רומנית ? התפלא האיש.

-- לא ממש דובר, עניתי. אבל למדתי כמה משפטים, עת הייתי בקיבוץ פ. בגליל. תוך שאני מדבר, אני בוחן את איש שיחי, שנראה לי מוכר וקולו דיבר אליי.

-- גם אני הייתי חבר בקיבוץ פ. אבל אני לא זוכר אותך.

אבל אצלי נפל האסימון : זהו גיל.

-- אתה גילי.  הגעתי ל-פ. באוקטובר 1956, ואילו אתה עזבת חודש לאחר מכן.

גילי בוחן אותי שוב, ונזכר. 

-- כן, כן אתה יגאל מגרעין ההשלמה. כמה נעים להיפגש אחרי 50 שנה. שנינו השתנינו. חיבוקים וצחוקים. אתם יודעים זה כיף לפגוש אדם אחרי שנים רבות. זה קרה לי פעמים לא מבוטלות, אודות לכתיבתי בדרך כלל, אבל יש גם דרכים אחרות ונפלאות למצוא אחד את השני.

 

אני וגיל עוד בהתרגשותנו. הזמנתי אותו להיכנס לחנות לשתות משהו ולשבת להירגע.

-- אתה זוכר גילי ששפכת מלוא תוכן כולבויניק על ראשה של אחת מחברות הקיבוץ ?

-- אני זוכר. זו הייתה הפעם היחידה בחיים שהתעצבנתי. הסיבה היא שאמרה " הנה היפה והחיה. "

-- מדויק ! מי הייתה האישה ? הדבר מעורפל בזיכרוני.

-- הדסה !

 

חברים, נשארתי פעור פה, המום ! הדסה ?

לאישה נחמדה זו הייתה פליטת פה גורלית. אבל ברוב טובה, צחקתי עימה על המקרה והיא לא העירה שום דבר, להיפך היא צחקה ביחד איתי.   

 

כל מי שמזדמן לו להיכנס להיכל בית המשפט מתייחס למקום ביראת כבוד. מי שלא, מוטב שיפנים שאינו נמצא במקום כלשהו, אלה בבית הדין. אם לא, על אחריותו

אני לא נזהרתי ושילמתי את המחיר.

 

קיץ  1951 בעיצומו של החופש הגדול, הלכתי לעבוד עם אבא ז"ל, במלאכת השרברבות והרכבת כלים סניטריים במבנה בית המשפט המחוזי, ליד תחנת הרכבת בעיר ספאקס בטוניסיה. קיבלתי משכורת קטנה והיה לי כיף. חוץ מעזרה לעובדים פה ושם, משחקים וצחוקים היה חלק מסדר יומי. אבי היה מנהל העבודה, הפועלים סגרו עין והתייחסו בהבנה לגילי הצעיר.

 

יום ג' אחד, לא התחשק לי ללכת לעבוד משום מה. אימא ז"ל העירה אותי ובקשה ממני להזכיר לאבא לקנות עוף לארוחת ערב.

– אימא, אני נשאר בבית.

– אולי סומכים עליך בעבודה, אמרה אימי שבקשה להקנות לי הרגלי משמעת.

 ידעתי שהיא לא תוותר בקלות ואז בשביל להרוויח זמן, החלתי להתרחץ בהקפדה יתרה. המים עשו לי טוב ואמרתי לעצמי שמוטב לצאת לדרך, מה יש לעשות בבית לילד גדול בן שניים עשר ?

 

מבנה בית המשפט כבר מוכן למעשה, ובסיום עבודת השרברבות שלנו, לא נותר לעשות אלה עבודות הריצוף, טייח מעל הפנלים ונגרות פנים. כל המעטפת החיצונית הושלמה והיא ממש מרשימה.

בהגיעי למקום אבא לא היה ולכן, אם הבוס איננו, אפשר להשתעשע מעט. עם מי ? עם אלי בוני, (שמאוחר יותר הפך לגיסי עת נשאתי לאישה את אחותו הצעירה). 

– שמע ! אמרתי לאלי, אני אעמוד על אדן החלון ומשם אקפוץ על הגגון שמעל הדלת. אני המוסקטר ! הופ !

עליתי על החלון, כמו חתול זחלתי אט, אט ימינה, והתכוננתי לקפיצה. בשביל להקל על הקפיצה, התכופפתי מעט וכך איבדתי את שיווי משקלי וצנחתי ארצה, הראש קדימה.

 

– לא יכו להיות, חשבתי, אני אתרסק על המדרכה ! לא, אני לא אמות. בשנייה אחת שאתה נמצא בין החיים והמוות, המון מחשבות עוברות לך בראש, שתיאורן ייקח זמן רב. " רבי חי  טייב (לא מת), תן יד, אתה חי ואני חי. שלא אצער את הורי. אתה חי, ואני חי "!

 

ואז באה הנחיתה והכאבים. ראשי שפשף את המדרכה ונפלתי כולי על החול, פרט לרגל שמאל. הירך חתף מכה עזה מקצה אבן השפה. אני לא יכול לזוז. אלי בוני קרא לכל העובדים, אבל אף אחד לא לקח אותו ברצינות. להפך הפועלים אמרו לו שיתלוננו שאנחנו מפריעים למהלך עבודתם. הם יעשו את זה מיד כשהמנהל  רחמים (אבא) ישוב מהסידורים שלו.

 

בדיוק, אבי חזר עם הרכב  הצמוד לו. הוא הרים אותי ולקח אותי לרופא תוך שהוא ממלמל :

-- יה וולדי, אש אעמלת לי ?  בני מה עשית לי ?

 

מאותו רגע התחילה עבורי תקופה חדשה. הרופא דר' טורנבף טיפל בי בביתי, הוא משך את הרגל ומתח אותה בעזרת משקולות הקשורות עם פלטינה שחיבר לשוק. אבא התקין לי במיטה הגבהה באזור החזה והכתפיים. הוא חיבר לתקרה מקבילית מתח שסייעה בידי להתרומם בעזרת הידיים. ידי זהב, היו לאבא שלי !

שכבתי לי כל היום בהמתנה לרפואה שלמה, אבל היה משעמם... קראתי, עד שהתעייפותי מספרים וחוברות. אכלתי עוגות עד שלא לא רציתי יותר. שלושה סיפורים זכורים לי מהתקופה ההיא.

 

האומצה הגדולה.

 

יום אחד, אימא שחפצה מאוד לראות אותי מתחזק, הביאה לי סטיק בגודל צלחת וביקשה שאוכל. הבשר היה כהה מאוד, והזכיר גוון של כבד.

– לא, לא. אמרתי ודחפתי את המנה.

רק שלושים שנה אחרי זה, אימא הודתה שהביאה לי מהשכנים הגויים אומצת סוס. החושים שלי דחו את האוכל, אבל אימא חשבה לתומה, שאם הסוסים חזקים הם, בשרם יועיל לי, ולא חשוב אם פעם אחת לא אכלתי כשר.  כאמור בשר סוסים לא בא אל פי, אי פעם. החינוך שקיבלתי מנע ממני לעשות זאת.

 

רובה האוויר.

 

היה לי בזמנו רובה אויר, לציד ציפורים.  הכלי היה נטען בכדוריות עופרת, אבל אנחנו השתמשנו בחתיכות נייר עיתון מגולגלות היטב, על מנת לא לפצוע את העופות.

הנה ביום של שעמום ראיתי את אחותי ליזה מטאטאה את הבית.לקחתי את הרובה חמוש בנייר ביד, עצמתי עין בלתי מכוונת, וכיוונתי אליה את הרובה הישר אל סימן של חיסון ישן על הירך – היות והיא לבשה מכנסיים קצרים – יריתי, בול ! אחותי קפצה ואני הסתרתי את כלי הנשק מתחת למיטה, אחי שלמה זק"ל * סייע בידי..

– אמא כואב לי, אמרה. תגידי לבן שלך !

– הבן שלי ? את מפתיעה אותי, ענתה אמא. אחיך שוכב במיטה חסר אונים ואת מאשימה אותו ? תראי לי :  זבוב עקץ אותך כנראה באזור החיסון הרגיש.

 

קצת אחרי זה ראיתי את אחי נתן בן הארבע, מטייל בבית ללא חיתול. בא לי לנסות שוב את היכולת הקליעה שלי. הסתכלתי על הבולבולון שלו. הוא היה זקוף דווקא. עצמתי עין בלתי מכוונת, כיוונתי ויריתי. הבולבולון רעד כמו ענבל של פעמון.

– אוי צעק הזאטוט. Maman, c'est ma quéquette qui se balance 

    אמא זה הבולבולון שרוקד.

 

מה קרה להם, שאלתי את עצמי. הרי זו חתיכת נייר עיתון קטנה. בשביל לדעת אם זה כואב או לא, כיוונתי על רגלי אני, ויריתי. באמת כואב. סליחה אחותי, מחילה אחי, לא התכוונתי להכאיב, רק לפגוע בול. עברו 55 שנים,  חמסה ולחמיס *, אני מקווה  שסלחתם לי. 

 

השוקולד.  

 

במרוצת חודשיים ששכבתי במיטת שעמומי, ראיתי שאימא מאחסנת את השוקולד בארון שרות מולי. בבוא היום, והרופא הסיר ממני את המנגנון קיבוע הרגל. לא יכולתי לקום ולצעוד על הרגל.

– זה ייקח שבוע, עשרה ימים פסק הרופא. תתאזר בסבלנות.

אבל לי לא הייתה סבלנות ! ראיתי את השוקולדים מולי בארון. כשאף אחד לא היה, החילותי לדדות על רגל אחת, תוך שאני נשען על כסא בשתי ידיים. הגעתי לארון, אחזתי בידי בשוקולד אחד, נגסתי בו וחזרתי למקומי. אימא'לה מה זה טעים ! חזרתי על המעשה כמה פעמים, עד שלא היה שוקולד יותר. 

 

בא הזמן ואימא חיפשה את הממתק, אבל הוא לא היה. היא שאלה את כל אחד מהאחים אם ידוע להם משהו, לאיש לא היה זכור כלום !

– אז מה, התפלאה אימי, אתם לא יודעים, לא ראיתם, לא שמעתם ? אז מי יודע ? אתם רוצים להגיד שהמסכן הנכה הזה ששוכב במיטה אכל את השוקולדים ? יופי ! כבר ראינו הכול.

 

סליחה. אדוני השופט, אני מודה באשמה, תתחשב בעברי הרך !

אחיי שמעו את הסיפור, לא מכבר, הם דווקא צחקו עד דמעות. רק נתן העיר שכואב לו משהו, אי שם.

     

ביאור מילים :

 

 אחי שלמה זק"ל *  : אחי שלמה, זיכרון קונדסונים לברכה.

חמסה ולחמיס *     : חמש, חמש, בלי עין הרע.  

.

... אולי ישמע קול בכיי נורא עלילה

יום צעקתי בלילה...(סליחות).

 

הפחד הגדול של חיי התרחש בהיותי בן חמש עשרה.

 

הייתי במחנה קיץ של תנועת הנוער " דרור החלוץ "בעין דרהם. הממונה מאיר עידן החליט לשלוח אותי לעיר טוניס לסידורים.

   * לתת ליווי לחניך שביקש לחזור הביתה ולהעלות אותו ברכבת לכיוון ספאקס.                                              

   * לרכוש מצלמה.

   * לשכור 2 אהלים גדולים.

 משימתי הושלמה ביום שישי בצהריים והחלטתי לחזור למחרת בבוקר בחמש ושלושים, למרות השבת מהסיבה שהכסף אזל וממה שנותר יכלתי לקנות כרטיס נסיעה וכריך לערב.

 

ביקשתי שעון מעורר מחברה פעילה בתנועה צבייה, ללילה אחד, אבל אביה התנגד וסירב שהשעון יוצא מן הבית. ישנתי בקן רחב הידיים הממוקם ליד השוק, בסביבות שדרות פריס. סיכמתי עם צבייה שבבוקר אנעל את הבית ואשאיר את המפתחות במקום מוסתר ומוסכם. ברם נכנסתי לישון... לא להרבה זמן !

 

התעוררתי אמרתי " מודה אני לפניך...", התלבשתי, שטפתי ידיים ופנים,  בירכתי על " נטילת ואשר יצר ", יצאתי, הורדתי את מסך המתכת ברעש גדול, נעלתי והחבאתי את המפתחות.

 

ליד השוק בית הקפה היה פתוח. אבל לא ידעתי אם הנו עדיין פתוח, או שמה כבר נפתח.

 

על מנת לדעת דברים על דיוקם, הלכתי לשדרות פריס וראיתי באורלוגין של השען מעל השער שהשעה הייתה חצות ושלושים. חזרתי לישון... אבל לא להרבה זמן !

 

התעוררתי שנית,  אמרתי " מודה אני לפניך...", התלבשתי, שטפתי ידיים ופנים,  בירכתי על " נטילת ואשר יצר ", יצאתי, הורדתי את מסך המתכת ברעש גדול, נעלתי והחבאתי את המפתחות.

 

 ליד השוק בית הקפה היה נעול,  אבל לא ידעתי מה השעה. על מנת לדעת הייתי צריך לכתת רגליי לשדרות פ...

 

מישהו קרא לי בדיוק בין בסטות השוק הריקות. שני בריונים נגשו אלי, אחד מהם ענק והשני דברן.

– תן לנו קצת כסף !  ביקש-ציווה האיש.  הבטן שלנו ריקה. חברי יצא היום מבית הכלא וחוץ ממלון

מפוצץ לא בא אוכל לפינו.

– הייתי נותן לכם, לו היה לי אמרתי מלא חששות.

האמת היתה שנשאר לי מעט כסף לנסיעה ולא רציתי לתת אותו במתנה ולהתקע. אבל השניים לא הרפו ממני.

– קח אותנו לבית שלך ! אמר-צווה הפטפטן. נמצא מה לאכול, נישן מעט ופשפש במגירות, אולי נמצא את מחבוא החסכונות שלכם !

שניהם צחקו בקולי קולות והדי קולם נשמע מהצד השני של השוק וחזר אלינו גלים, גלים.

– אני לא גר בעיר, עניתי תוך כדי הפעלת הראש למציאת פתרון ליציאה מן הסבך הזה.

– אז אתה גר אצל חברים ! צעק הענק בחוסר סבלנות. הוא אחז בצוארון חולצתי וניער אותי. קח אותנו אליהם !

– לא בא בחשבון להעיר אותם בשעה הזאת, אמרתי כדי לבזבז קצת למחשבה. פחדתי, זיעה קרה חלחלה לאורך גבי וחשתי בטוסיק שמתכווץ.

 – נו !?

 

התחלתי לצעוד והם באו אחריי. אחרי מספר פסיעות, הסתובבתי פתאום ובמהירות רבה דחפתי את העמלק שאיבד שווי משקלו ברוב גבהו. תוך כדי בעטתי בברכו של השני ותחלתי לרוץ לעבר השדרה בתקווה שיעברו בה אנשים. אבל לא היו. רצתי אל בית הכנסת הגדול, חשבתי לתומי שאולי השכימו המתפללים לסליחות. אבל הוא היה סגור. בעברי ליד המתחם הקדוש נזכרתי בפסוקים שקראנו בעוד לילה בספאקס :

 

 ... אולי ישמע קול בכיי נורא עלילה

יום צעקתי בלילה...

 

שמעתי מאחורי את צעדי רודפיי, אז לא הסתכנתי להכנס לחצר בית הכנסת, שמא יסגרו עלי את דרך היציאה. תוך כדי מנוסתי, שברתי ימינה וראיתי אצל השען שהשעה הנה שתים ושלושים. המשכתי לרוץ, חזרתי למדרכה ממול, פניתי לרחוב הבא שמאלה, אחר כך ימינה ועוד פעם שמאלה. שני רודפיי נשמעו יותר רחוקים. בהברקה של חלקיק השניה נכנסתי לבית קומות ודחפתי את שער הכניסה אחריי. עליתי לקומה הראשונה, מוכן להקיש על דלת אחד הדיירים ולבקש עזרה, אם הסכנה תתקרב. " הסכנה " התקרבה אבל עברה הלאה. המתנתי רבע שעה, לבי הלם בחוזקה אבל נחתי ולקחתי אוויר.

 

יצאתי בזהירות והלכתי אל הקן ובדרכי הקפדתי ללכת ברחובות צדדיים. פתחתי את מסך המתכת של המועדון ברעש גדול, נכנסתי וסגרתי אחריי.  מבט מהחלון הרגיע אותי : איש לא עקב אחריי. עליתי על יצועי ונרדמתי שנת ישרים.

 

התעוררתי בשלישית,  אמרתי " מודה אני לפניך...", התלבשתי, שטפתי ידיים ופנים,  בירכתי על " נטילת ואשר יצר ", יצאתי, הורדתי את מסך המתכת ברעש גדול, נעלתי והחבאתי את המפתחות.

 

 ליד השוק בית הקפה היה נעול,  אבל לא ידעתי מה השעה. על מנת לדעת הייתי צריך לכתת רגלי לשדרות פריס. השעה הייתה ארבע ושלושים.

 

הלכתי ישר אל תחנת האוטובוסים. איש נמוך קומה ניגש אלי ושאל אם גם אני נוסע לעין דרהם.

– אכן. עניתי שמי יגאל מהעיר ספאקס.

– אני יהודה ב. גם אני מספאקס. הסתכלתי עליו היטב, נזכרתי בו פתאום.

– אני מכיר אותך, אתה עובד עם אחיך במדינה. הייתי אצלכם בבית. אספתי תרומות עבור הק.ק.ל. אתה הולך לבקר את בן במחנה הנוער הציוני ? אני אקח אותך אליו, זה בדרך –שלי.

– השבח לאל ! אני לא רגיל לנסוע בשבת התנצל. הגעתי אתמול בצהרים לעיר טוניס, אבל אמרו לי פה שהנסיעה הבאה תהייה היום לפנות בוקר. התלבטתי מה לעשות. בסוף אמרתי : אסע !

– מצבי דומה ידיד.

 

בעין דרהם הייתי למדריך של יהודה ולקחתי אותו עד האהל של בנו. הוא הודה לשם שפגש אותי :

כיוונתי אותו בשבילים לא מוכרים, הבטחתי לו שאף אחד לא ידע שנסע בשבת, השראתי בו בטחון וגם הערתי אותו בדיוק כשהגענו. בלעדי הוא היה אבוד. חוץ מזה הוא אמר שמי שיפגש עימי, יזכה למזל טוב. 

אני מודה לשם שפגשתי אותו, כי הרגשתי שאני כבר לא לבד בסוף אשמורת הלילה.

 

1.  זכייה ראשונה.

 בשנות ה-70, בעת שעבדתי בכיתן דימונה וכולנו אוהדי הפועל המקומית, האלופה מבאר שבע, וממלאים טוטו כל שבוע כשבליבנו חלום שלא התגשם לזכות באוצר הגדול תבין ותקילין.

קספו וכספי מילאו ביחד באופן קבוע שני תורים, במחיר לירה ישראלית אחת לשניהם.

קספו חלם על כספי הלוטו, בהם יזכה עם חברו כספי.

אילו כספי פנטז על כספו העתידי במשותף עם ידידו קספו.

שבוע אחד ביום שליחת הטפסים כספי לא הגיע לעבודה, היעדרות מתוכננת.

קספו נכנס ללחץ והוא בא להתייעץ עימי אך לנהוג.

- אם אשלם לירה אחת ואזכה, לא אוכל להתחלק עימו, אמר. מה ? אבקש ממנו חצי לירה והעניק לו 10 מיליון ? איפה נשמע כדבר הזה ?

- תמלא לבד, הצעתי ?

- ואם אפסיד, הפסדי יהיה כפול וצערי מכופל שגם לא זכיתי וגם שילמתי מחיר פי שניים.

- אני אשלם חצי לירה בשם כספי, הוא יחזיר לי.

- ואם לא יחזיר ? גזל יהיה.

- לא נורה, אני פותר אותו מעוון זה, על מחצית הלירה לא עורכים סימפוזיון !

- אז אני ממלא.

במוצאי שבת, באשמורת לילה, בא אליי קספו עם הטופס ואמר :

- כספי עדיין לא חזר. תבדוק לי אתה, מה המזל שלי.

רשמתי בתור השלישי את התוצאות הנכונות. בדיוק באותו רגע נכנס למשרד איציק. הוא לקח את הטופס ביד וצעק :

- התור השלישי נכון. זכיתם !!! והוא יצא כמו אדם שנכנס בו שד.

עד מהרה נפוצה השמועה שזכיתי בפרס הגדול. אנשים באו מכל המפעל לברך אותי. למזלי המשמרת פעלה ללא תקלות באורח נס והיה לי הזמן להסביר לכל מאן דהו שלא מילאתי טופס, שהוא שייך לקספו וכספי במשותף, ושהם לא זכו :  " בואו נחשוב באופן הגיוני, אין תור שלישי בטוטו. יש שניים, חמישה, עשרה או יותר ומיני קומבינציות של כפולים ומשולשים. " 

אלה שהסברתי להם הבינו, אבל באו אחרים ועוד אחרים ועוד...  לא הצלחתי לעבוד כל הלילה וכאמור, מזל נפל עליי שלא היו תקלות. כמובן שהייתי מעדיף את המזל השני שיחסו לי, אבל איך לזכות אם לא טרחתי למלא טוטו ? זה מזכיר לכם את הבדיחה עם הפרסי ?

 ברם, עלה בידי לרשום דוח משמרת ואיך שגמרתי לכתוב אותו בא מנהל משמרת בוקר לברך אותי, ויחד איתו כל האומנים, האורגים  והפועלים והסיפור החל מחדש, עם כל ההסברים שלא היה ולא נברא. הדבר נמשך כל השבוע, אנשים עצרו אותי בדרך והיו כאלה שאמרו שאני מסתיר משהו. כעבור כחודש רכשתי מכונית חדשה וחרושת השמועות החלה מחדש.

אני ומשפחתי עברנו לבאר שבע ב- 1982. בשנת 1989 הגענו לביקור בעיר זו, מישהו הסתכל עליי ארוכות ו... פלט פתאום  " או ! זה אתה הזכיין הגדול מהטוטו ! אל תכחיש שמעתי שבנית בית חדש. ".

2. הזכייה השנייה.

באוטובוס שהחזיר אותנו הביתה ביום שישי, קספו וכספי אמרו :

- שמעו רבותיי, אם לא נתייצב לעבודה במוצאי שבת...

- סימן שזכיתם בטוטו, ענו כולם ביחד.

במוצאי שבת השניים לא הופיעו לעבודה, וניחשנו שהם ניחשו שלוש עשרה (הניחוש המרבי בזמנו). היה מי שאמר שנערכת מסיבה גדולה אצל כספי וקספו בעת ובעונה אחת. שמחנו עבורם, אבל לא להרבה זמן. התברר עד מהרה שכמה אלפים ניחשו נכון באותו ים. קספו  וכספי המחוסרים סבלנות, לא שמעו רדיו ויצאו לדרך מיד בבוקר עם מונית ספישייל. הם גם לא הקשיבו לנהג שהציע להם לבדוק את עצמם לפני שהם עורכים נסיעה יקרה. הם הפצירו בנהג :

- סע לטוטו ! סע !  

אחרי הצהריים, עת הזדמנתי במפעל, ראיתי שני הבנים של כספי וקספו שבאו להודיע למנהל המשמרת התורן שאבותיהם חולים ושהם מבקשים לרשום להם יום חופשה, על חשבון מכסת החופשה השנתית, על מנת לא לפגוע בפרמיית ההתמדה.

-  מה אתה אומר שאל אותי אותו מנהל ?

- רשום להם יום חופש.

- זה נקרא מחלה ?

- גם אני הייתי חולה אם הייתי עורך מסיבה והוצאות ואחר כך היה מתברר לי שהזכייה הגדולה לא מכסה חצי מזה.

שיהיה לכם יותר מזל, והעיקר הבריאות !     

ראיתם את מצעד העצמאות של 1968 בירושלים ? אני הייתי שם. סיפור החגיגה ההיא לא ישכח ממני לעולם !

 

שנת 1968. שנה אחרי מלחמת ששת הימים, האופוריה בשיאה והבטחון העצמי מרקיע שחקים. באופן  טבעי, אנחנו מחליטים לנסוע לירושלים הבירה ולחגוג. בשנים הקודמות לא התפננו למותרות כגון אלה : מצוות גידול הילדות מנעה זאת מאתנו. אבל עכשיו, בית דין לא יעזור ! אנחנו משאירים את הבנות הקטנות אצל חמותי, ויאלה לדרך !

 

 אמא מצטרפת אלינו וגם אחי נתן, כל הכבוד ! אנחנו יורדים מהרכבת בקיבוץ נען ומחכים בתחנה למאסף לכייון ירושלים. אין ספור הרכבות עוברות לידנו מבלי לעצור, ומבלי להניד עפעף. אנחנו מגיבים בתנועות ידיים, לקהל אין סבלנות לגחמות של רכבות. 

סוף סוף, אחרי המתנה של שעה, המזל בא לקראתנו בדמותו של נהג שעוצר את הקטר ומאפשר לנו להצטופף בקרונות. מה זה להצטופף ?

לנתן אין מקום והוא מטפס למעלה לרף המזוודות. אחרים לא יכולים להזיז יד. אמא שלי יושבת על התיקים וכך היא נשארת. כל אחד והתנוחה ההתחלתית שלו עד סוף הנסיעה המיוחל, כמו בסרט טלוויזיה בו התמונה קפאה.

 

בבירה, הרחובות הופכים ליום אחד לחד סטריים, אפשר להכנס לעיר, אבל לא לצאת ממנה. נחיל האנושי מוביל אותנו לבימות הבידור. האמנים שהיו אז הכוכבים עולים בזה אחר זה ומנעימים לנו את הערב, יהורם גאון, אריק אינשטיין, אריק לביא, שושנה דאמרי, יפה ירקוני, הדודאים, בניהם להקות מחול. זיקוקי די נור ומכות פטישי הפלסטיק. אווירה טובה ומחשמלת, אבל אחרי שמונה שעות מתעייפים ורוצים קצת לנוח, במיוחד אחרי המסע שעברנו.

 

מהטרנזיסטור שבידי, אני שומע בקושי רב את החדשות : משה חובב מודיע שאין לפנות לבתי מלון שהם בתפוסה מלאה. אני מסביר את המצב לאמא ולנתן ומציע להם לשבת על הדשא. אנחנו מתכרבלים מפאת הקור ומשתדלים לנוח.

-- יגאל תזמין מונית, אומרת לי אמא. אם אין מלון, ניסע למבשרת ציון ללון אצל בת דודתי.

-- אין אפשרות כזו, אמא, הרחובות סומנו כחד סטריים היום. אבל בואו נחפש מקום לאכול.

הצעתי מתקבלת ואנחנו הולכים ברחובות העיר, תרים אחרי מסעדה, מזנון, קיוסק, מכולת או רוכל, מה שיזדמן יהיה טוב לנו. אבל הכל סגור והרחובות מלאים באנשים במצבנו, המחפשים קצת חום, מקום לשבת ולשבור בו את הרעב. לוקח לנו הרבה זמן, אבל אנחנו מוצאים בית קפה פתוח. מחוסר מקומות ישיבה בו, הבעלים מציב ארגזי תנובה רחבים ואנחנו תופסים תיבות כאלה ומתישבים עליהן. אחרי העוגה והתה, אנחנו מתבקשים לפנות את המקום לאחרים. אנחנו מצייתים בלב לא חפץ.

-- יש לי רעיון ! אני אומר.

-- בוא נשמע ! עונה אמא. עד כאן הרעיונות שלך היו מאוד מתישים.

-- נלך לעיר העתיקה, שם יותר חם ואולי העסקים פתוחים.

 

הצעתי מתקבלת ואנו מכתתים רגלינו בין הסמטאות בשעה שתיים לפנות בוקר. המונים עושים כמונו, אנחנו שרים שירי לכת ועוברים את העיר לאורכה ולרוחבה, מנשקים את ההכותל המערבי, ברחבתו תקע בשופר הרב גורן לפני כשנה, ועולים לחומות. בארבע אנו מוצאים מאפייה פתוחה וקונים בה פיטות וביצים קשות מבושלות ברמד.

מה לעשות עוד ? אנחנו תופשים מקום על המדרכה, וסועדים את לבינו, בהמתנה למצעד. ברז בקרבת מקום מספק לנו מים. קוקה קולה אין.

 

מוקדם בבוקר מוכרי הקרטיבים מופיעים ומתקבלים בשמחה על ידי אמא. אחד מהם מגלה שאמא לקוחה טובה ונשאר בקרבת מקום. המקלות נאספים בשקית ריקה. בשמונה המצעד מתחיל, מרהיב, מרגש. הלבבות פועמים בשמחה ואנחנו מצדיעים לחיילים. אמא מברכת אותם : " יברכך השם וישמרך..."

אני מצלם עם המצלמה הקטנה שלי ומצליח להנציח חלק מהמצעד ומהמטס.

 בשעה אחד עשרה, לקראת סוף המפגן, אני מציע ללכת לכייון תחנת הרכבות. אבל כולם חושבים כמוני, וכך חצי מיליון איש הולך בכיוון אחד,  נדחפים ודוחפים, אנחנו מגיעים לתחנה. אמא מתישבת על התיקים ומזמינה קרטיבים נוספים והמקלות שוב נערמים. אני מביא לה מים והולך עם רעיתי הצעירה לתחנה, לשם התעניניות על מועדי הנסיעות. באולם נכנסים אלפי אנשים. כבר אמרתי לכם שדוחפים ונדחפים ? איילה אשתי מאבדת את הכרתה ואני מחזיק אותה ביד שמאל, תוך שאני מפנה לי דרך החוצה בדחיפות ביד ימין. קצת מים מחזיר את אשתי לחיים.

-- אני עומד שוב בתור ליד הברז וממלא את הבקבוקים. אחר, אני נכנס שוב לתחנה ושם אני לומד שאין רכבות עד שמונה לתל אביב ובחצות לבאר שבע.

 

-- בואו נלך לתחנה המרכזית, אני מציע.

-- ההצעות שלך... ! אומר נתן ולא מוסיף.

-- אנחנו מקבלות את הרעיון שלך מאשרות אמא ואיילה.  אז קדימה לדרך !

 

אנו הולכים בצעד נמרץ ומאיטים את הקצב אט, אט. המוניות לא עוצרות לנו ועדיין אין תחבורה ציבורית. אנחנו הולכים והולכים ועוד הולכים.

-- יגאל, זה עוד רחוק ?

-- לא אמא, עוד חצי שעה.

-- את זה אמרתה קודם. מאוד מעודד אותי.

 אנחנו הולכים והולכים ועוד הולכים.

-- יגאל, זה עוד רחוק ? חצי שעה לא עברה ?

-- מיד אמא ! מיד.

אנחנו הולכים והולכים ועוד הולכים.

התרמילים מכבידים ואני כדי לעודד את החבורה שר להם ולי :

-- נח"ל לא עוצר בעליה ! נח"ל לא עוצר בעליה !

ואחרי זה :

Trois kilomètres à pied, ça use, ça use; trois kilomètres à pied, ça use les souliers.  

אנחנו הולכים והולכים ועוד הולכים.

-- יגאל, זה עוד רחוק ?

-- לא אמא, עוד חמש דקות.

-- כמה דקות ? רוטן נתן. השעון שלך עומד ? זו פעם האחרונה שאני מתלווה אליך למצעד 20 שנה למדינה.

-- באמת, לא יכולה להיות פעם נוספת. הנה הגענו. שימרו על החפצים, אני הולך לקנות כרטיסים.

-- השאר אומרת רעיתי. אתה עייף מהמשא של התיקים. אני אעשה את זה בזריזות.

 

איילה הולכת. כעבור רבע שעה עוד לא שבה, אני מתפלא שעדיין לא חזרה ומחליט לחפש אותה. בסביבת הקופות, היא איננה. אני בודק קופה, קופה ומעלה חרס בידי . אני מסתכל סביב ולא מוצא. אני הולך לאורך הרחוב, פונה ימינה ובודק בין ההולכים ושבים ואשתי לא נמצאת. אני חוזר לנקודת המוצא ורואה את אמא יושבת על התיקים ונתן עומד לידה.

-- איפה איילה ? שואלת אמא, והדאגה ניכרת על פניה.

-- אמא, הרגעי, לא ראיתי אותה.

-- מה זאת אומרת לא ראית ? חס ושלום, מה קרה ?

-- אמא, הרגעי, אני הולך שוב.

 

אני הולך בדרך בה חזרתי. אני מחפש את אשתי ובאמת אני מוטרד, ההעלמות הזו לא הגיונית. ביקשתיה ולא מצאתיה. בסביבת הקופות, היא איננה. אני בודק קופה, קופה ומעלה חרס בידי. אני מסתכל סביב ולא מוצא. אני הולך לאורך הרחוב, פונה ימינה ובודק בין ההולכים ושבים ואשתי לא נמצאת. אני חוזר לנקודת המוצא ורואה את אמא יושבת על התיקים ונתן עומד לידה. אני לא מתקרב אליהם, כדי לא להתעמת עם אימי.

אני חוזר על עקבותחי ומקיף את בלוק הבנינים מספר פעמים ובכל פעם שאני מתקרב למקום ישיבתה של אמא, עושה עוד סיבוב,  כדי לא לראות את פניה הנסערות. כך מספר פעמים לא קטן.

 

עד שקראה לי, זו שאהבה נפשי. היא מצאת אותי במקום שאמצא אותה.

-- אוף ! אין מכירת כרטיסים. אמרו לי שבצאת החג יצאו אוטובוסים מהגבעה מול בניני האומה. שם העמידו דוכני מכירת כרטיסים.

-- חיפשתי אותך כל הזמן.  

-- לא פלא שלא ראית אותי, כל כך הרבה אנשים עומדים ליד הקופות.

 

אנחנו רצים להרגיע את אמא ואת נתן.

-- שבח לאל ! שבח לאל ! אומרת אמא. אני מתחילה להתפלל ממחר. מה נתשווש. שלא ארגיש שריפה בלב !

טוב ! הרוחות נרגעות ואני הולך לראות את המקום ממנו ניסע הביתה, בעוד שעתיים שלוש, בעזרת השם. דוכנים הוקמו על הגבעה, אחד לכל עיר או לאזור תלוי בגודל הישוב. על הכביש הקרוב, יחנו הרכבים. אני מסתובב עוד קצת ורואה זוג, איש ואשה בוכים מתיפחים בקולי קולות. אני מתקרב אליהם, אין טעות זאת רוחל'ה ובעלה חיימ'קה המכונה שלומפי. אני מתקרב ושואל אותם מה פשר הבכי המר הזה. האשה בראותה אותי, נרגעת. מבכי היא עוברת ישר לשמחה :

-- חיימק'ה, חיימק'ה ! יגאל כאן ! אנחנו לא לבד !

-- מדוע בכיתם ?

-- היינו חסרי אונים. לבד, ואף אחד לא יודע כלום, מה, מתי ואיך... הרגשתי ג'סרה בלב (מועקה בלב).

-- בצאת החג יוצא אוטובוס לכיוון באר שבע. אני הולך לקרוא למשפחה שלי.

 

אנחנו יושבים ביחד על סף המדרכה. אני מושיט למי שרוצה סיגרים קטנים שקניתי לכבוד יום העצמאות. אין כמו עישון להפיג את המתח והעייפות. (זו לא הזמנה לעשן, מאז 1980 חדלתי מעישון), מדברם, צוחקים, כל אחד מספר מה שעבר עליו מאתמול. מצטרפים אלינו עוד חברים. כולם מתלוננים על חוסר הארגון. גם אז, עם ישראל אהב לבוא בטענות.

-- חבר'ה ! מה הבכי הזה ? בעתיד האוכלוסיה תגדל ועימה בעיות הלוגיסטיקה, יהיה יותר עוד קשה להתארגן, אמרתי להם. בשביל להסיע חצי מיליון איש, צריכים 10,000 נהגים, ואם אין נצטופף ויהיו עוד נגלות. נשב קרוב, על מנת לתפס מקום בין הראשונים.

 

ב-9.00 בערב, אנחנו עולים על האוטובוס הראשון. אמא, נתן, רוחל'ה וחיימק'ה יושבים. אשתי ואני עומדים ומחזיקים ביד את צינור האחיזה שעובר לאורך האוטובוס. צפוף מאוד. איילה נרדמת בעמידה, אני מעיר אותה בכניסה לבאר שבע.

 

היה כיף ! שתזכו לעוד שנים רבות כאלה, עם חגיגות, חוויות, שנהיה רבים יותר ושאף אחד לא יחסר במפגש הבא.  בשנה הבאה בירושלים.

Je souhaite que nous soyons plus nombreux et que personne ne manque à l'appel.   

. 'année prochaine à Jérusalem Dieu veut,  l Si

 

באר שבע, אפריל 1968.

 כנס יוצאי ספאקס.

היה לנו רעיון ספונטני לארגן מפגש של כמה אנשים יוצאי העיר ספאקס. בדיוק בא אלינו אורח,  ויקטור (ויוי) גואטה, אזרח צרפת מעיר הולדתנו, וחשבנו להפגיש אותנו עם בני עירו הישראלים. לא חשבנו שנתאסף יותר ממניין אנשים.

יגאל עם האחים זכות שמעון, אלברט רעיתו, שמאלה דודה ורדה, עם הבטאון "זווית אחרת"

לפי השיטה, חבר מביא חבר, הטלפון שלי עבר מאחד לשני, והתוצאה היא שבאים אלינו, לפי אומדן ראשוני, חמישים איש, בלי עין הרע, מערד, אשדוד, חדרה, גדרה, נתניה, חולון ראשון ואף מפאריס.

יצרו עימי קשר אנשים שלא ראיתי חמישים ושניים שנים, והזיכרונות החלו לצוף, זה היה גר ברובע שלנו, זה במדינה, ההוא בפיקוויל וכן הלאה.

התחלתי להיזכר בהורים שלהם, בקיצור שמחה רבה.

יום המפגש.

האחיות לבית לביא וטיטון ברבי בת דודי

הכנס התקיים ברוך השם, אתמול 12 עשר לחודש אוגוסט, יא' במנחם – אב.   

תחזיקו לי אצבעות ! אני מתעלף מהתרגשות !

האורחת הראשונה הגיעה בדיוק בצהריים, זו הייתה בת דודתי אסתר ברבי אלוש מפאריס, אותה לא ראיתי שבע שנים תמימות.

אפיתי לחמניות איטלקיות מארבע קילו קמח, קניתי שני קילו וחצי עלי בריק, הפולים מושרים מאמש. אחרי הצהריים אכין בצק לשפינז', אותן ילוש ויטגן בן  דודי אלכסנדר הגדול. איילה רעייתי מנהלת את העבודות במטבח, יד אחת במחבט ויד השנייה בהכנת סלטים. הפולים על הסיר. בנותיי, נכדיו וחתני יעקב באים לארגן את האירוע, על מנת שאשב עם הידידים.

האורחים החלו להגיע ובידיהם ביכורים, יין, ארק, בוכה, ויסקי, חריימי, עדאם חוט, עוגות דבלה, מקרוד, כלים חד פעמיים, כעכים וכו. וכו. נערכו השולחנות על מרפסת בתינו, התקרובת הוגשה.

התרגשויות ללא הפסקה.

חברים, היו לי פחדים לפני האירוע. הסיבה היא שלפני בר מצווה או ברית מילה, אתה יודע את מספר המוזמנים, אבל כאן היה נעלם גדול, יבואו עשרים או ארבעים ? אבל באו מאה אנשים בגלים, גלים עד 11 בלילה. היום בבוקר באו עוד שניים, אחד מהם שהתרגש כל כך, שמשמונה בבוקר, החל לצלצל אליי לכל הטלפונים, שהוא בדרך עם חבר.

בלי ען הרע ! טרבקאללה עליקום ! בים פורט יוסף !  הכנס הוכתר כמוצלח ביותר, לחצו לנו ידיים וברכו אותנו ללא הפסקה.  

אני התרגשתי כשראיתי את האחים זכות מאוד השרון. אחיהם מוריס נסע איתי בטרמפים מטוניס הבירה לספאקס, הרפתקה שנמשכה יום וחצי, אני עוד אספר עליה. אחד מהם, אלברט נשוי עם לא אחרת - הוגט אחות חברי לכיתה ולתנועת נוער. מפגש אחרי חמישים ושניים שנה. היא אמרה לי :

-- אנחנו עוקבים אחריך, באתרים השונים.

רמי עזריה ראה תמונה של בית הספר שלו, בידי רוג'ר קאייט מערד וזיהה את עצמו. האורח שלנו ויקטור זיהה את עצמו גם כן, הם התחבקו, התנשקו, צחקו, ולא נפרדו כל המשך הערב.

מרים כהן אלוש הסתכלה ארוכות על אישה שנראתה מוכרת. התברר שהן קרובות משפחה והחליטו להיות בקשר.

שרלי חדד מגדרה נפגש עם אחיותיו אצלנו ונפגש עימי ועם אחיי, בתום למעלה מחמישים שנה.

מצאתי סוף, סוף את האחים לוזון מראשון. חברי הפרופסור אדי בוראווי ביקש ממני לאתר אותם, כדי להודות להם מקרב לב, על האירוח שלו בארץ. אני חיפשתי אותם משנת 2005. בלטו יגאל גולן ורעייתו, ביחד עם האחים ויקטור רחמים פרץ. זקנת הערב הייתה דודתי ורדה דמרי.  

מרים התכוננה ללכת כשהגיעה במפתיע בת דודתה מרסל הישר מפאריס. לקח להם לזהות אחת את השנייה, עד שזוגתי אמרה להן אתן בנות דודים. מרים נשארה מחובקת עם מרסל כל כך הרבה זמן, עד עבר הזמן לאוטובוס האחרון לדימונה. גם מרסל אמרה שהיא קוראת אותי באתרים הצרפתים.

לסיכום ערב מהנה, מלא שמחה ויחיד במינו. תודה לכל האורחים שטרחו ובאו ממרחקים, מצוידים במכשירי ניווט משוכללים. תודה לידידים שבאו מחו"ל וידעו להגיע אליי.

תודה מיוחדת לאחי נתן על תרומתו הרבה להצלחת האירוע, ובמיוחד לאישת חיקי, איילה שבלעדיה אין שום אפשרות להפיק כנס כזה.

מימין יוסף בוחניק, נתן, יגאל וידיד בנו של הראשון

נתראה בעזרת השם שנים רבות,  בשמחה ובכיף !   

עוד כמה מילים...

כאמור היו התרגשויות רבות בכנס יוצאי ספאקס ולא מעט נוסטלגיה. 

שרלי חדד ואחיותיו...

שרלי חדד צלצל אליי בתחילת אוגוסט ואמר לי שהוא היה שכן שלי מרחוב רנדו, לא רחוק מהכנסייה. הוא הוסיף :

--  אני מכיר את אימא שלך והייתי בכיתה של אחיך שלמה ז"ל. גרתי על יד שלמה ברבי ז"ל.

-- אם אתה לא גר רחוק היום, בוא אלינו ב-12 לאוגוסט לכנס יוצאי ספאקס.

-- אני גר בגדרה, אבל אני אבוא. זאת בעצם סיבת הצלצול שלי. ביי ! להתראות.

על המרפסת

לאחר שהנחתי את השפופרת על כנה, הרהרתי רגע ואישה בלונדינית צצה מבין זיכרונותיי. כן, אני זוכר. השכנות הזו פרחה מראשי, אבל שרלי העיר אותה ונתן בה חיים. לאחר מספר שעות צלצלה ז'נין וביקשה להשתתף בכנס. היא אמרה לי שביתה היה ברחוב רנדו ושם משפחתה הקודם היה חדד. נורה קטנה נדלקה במוחי.

-- את אחות של שרלי מגדרה ? שאלתי.

-- כן, דיברת עם אחי ? שנים לא ראיתי אותו.   

-- אז ההזדמנות לראות אותו נוצרה ז'נין. ברוכה הבאה.

כעבור יום צלצלה אחותו השנייה של שרלי, שמה מיריי. היא גם ביקשה להשתתף בכנס. היא שאלה אותי :

--  אתה כתבתה מאמרים באתר עמית ? ביניהם " ההריסה של השבת " שם מוזכרת מרת שטור (אסתר) שמעוני המטלוויה ?

-- אכן כן.

-- אני רוצה לקרוא את הכתבה. שמעתי על הכתבה מידידות.

-- בואי לכנס מיריי, את תראי את אחיך שרלי ואחותך ז'נין וגם נפתח לך את המחשב בדף המתאים.

מה אתם אומרים ? העולם הגדול הולך וקטן !

האחים זכות והוגט זכות-זרוק.

בין אורחיי היו שני האחים זכות, שמעון ואלברט מאוד השרון. אני לא זוכר אם סיפרתי לכם, אבל כתבתי בשפה הצרפתית אודות נסיעה בטרמפ מטוניס הבירה לעיר ספאקס עם מוריס זכות ז"ל, אחיהם של השניים. ההרפתקה הזו נמשכה יום וחצי. הזכרתי את זה וכולנו התרגשנו מאוד. אני אתאר לכם את הנסיעה הזו באחד הימים, שווה לקרוא אותה.

שמעון, אלברט והוגט זכות עם יגאל

הוגט זכות מבית זרוק היא אחותו של חברי לספסל הלימודים קלוד זרוק. אני עדיין רואה את מרפסת ביתם ליד הספר שלי, אדון מדר, מול האצטדיון סקלדי, בו התאמנה, שיחקה ואירחה קבוצת הכדורגל : Sfax Railways Sport SRS .        

אני הייתי נכנס לאצטדיון דרך בתי המלאכה של תחנת הרכבת, שכן חברת הרכבת הדרומית הייתה בעלת הבית של הקבוצה ושל האצטדיון. הכניסה היית קלה יחסית. מספיק היה לאמור לשומר : " אני הולך לחברי פלוני פלמוני בבית המלאכה ממול ", והייתי כבר בפנים. נכנסתי לזירה דרך דלת צדדית המיועדת למקורבים. אף אחד לא שאל אותי מאומה, מהסיבה שבני המקורבים היו מרבים להיכנס, באותה שיטה.

לפני לכתה, ביקשה הוגט את המתכון של הלחם הנהדר שטעמה. לקחתי אותה כמובן לבלוג שלי, למאמר המתאים, ואמרתי לה שהיא תוכל לאפות לחם זהה, בביתה, לכבוד שבת.   

רמי ונתן עזריה.

גיליתי את רמי, עת כתב מאמר על שובו לעיר ספאקס, ב-1994. כתבתי לו מכתב והצגתי את עצמי.

חשבתי ביני ובין עצמי, שרמי הנו אחיו הצעיר של נתן עזריה, חברי לכיתה וחברי לתנועת הנוער. התברר שצדקתי. נוצר קשר מחדש, אחרי עשרות שנים ואף אימו של נתן זכרה אותי באומרה : " יגאל כמוס גרם לנו לעלות ארצה ".

רמי הגיע לכנס, התפלא שהוא נערך בביתי, החלפנו מספר מילים ודרשנו אחד בשלום חברו. רמי התרגש מאוד כשהוא ראה תמונת מחזור מכיתתו ובה הוא מצולם ביחד עם חבריו לכיתה. הוא התעניין : " של מי התמונה ? אם היא נמצאת פה, סימן שאחד מחבריי נמצא כאן והציג אותה  " ?

אכן הקשר נוצר בין רמי עזריה ואורחי ויקטור גואטה. הם הופיעו שניהם יחדי בתמונה, מתרגשים עד דמעות, מפגש ראשון משנת 1956.

נינט בוכניק.

משמאל לימין : רחל עזריה, הבת של נינט בוכניק ובנות לביא

נינט או נינה בוכניק המוכרת יותר תחת  כינויה נינה קרבונה, היא אחת מבני שטור אל מטלוויה וגם קרובת משפחה. אישה מלאת חוש הומור וצוחקת כל הזמן, על כל נושא. היא עבדה בסוכנות לניקוי יבש, קרוב לשפת הים בספאקס. היא איבדה את  בעלה סאסי בטרם עת, ודאגה לבדה לפרנסת המשפחה.

אני זוכר טוב את בנה רחמים בוכניק שלקח אישה בהגיעו לגיל חופה ועלה לארץ והתיישב באשקלון. רחמים, איש נחמד כמו אימו, היה תמיד מוכן לעזור. אימי דיברה עליו במילים חמות ואמרה לי פעם עליו :

-- קטרה מדם, כיר מן מיאת סאחב.  כלומר , טיפת דם מדמך, עדיפה על מאה חברים.

היא התכוונה שבכל עת תמצא את קרוב המשפחה, שיעזור לך. אומרים את זה בטוניסיה, אבל אני חושב שרחמים היה נחמד מטבעו, והיה חבר אמיתי ללא קשר לייחוס המשפחתי. ברם, לכנס הגיעה הבת של נינה קרבונה, מלווה בבתה שכנתי. אני לא ידעתי על בואה, מפני שלא הוצגה בפניי, אבל שמעתי על כך למחרת מקרובי משפחה שהסבו עימה ליד השולחן. דיבר על כך, גם הסוכן ביטוח שלי שהנו חתנה. תראו איך שהעולם מצטמק, חבריי היקרים.

 

תמונה קבוצתית

התחלתי לחשוב ולהפעיל את זכרוני עד שראיתי את הפנים של נינה קרבונה על אחת האורחות שלי. ההבדל היחידי, היה צבע השיער שעבר משחור לבלונד. אותו פרצוף, אותם תווים, אותו מבנה פנים.. המימורי פועל,   נשאר לי רק להיפגש איתה.  

אכן היה כנס מרגש, מלא נוסטלגיה. ואני סיפרתי לכם רק קצת מהמקצת. 

רחבת המשחקים שלנו : אל בדחה.

 

מגרש משחקים ענק משתרע מול ביתנו בארינה שבספאקס. משחקי כדורגל ומחניים מתנהלו בו.

הכדור שלנו הנו אלא ערימת סמרטוטים מגולגלים וקשורים יחדיו. לשערים אין רשתות וגם לא עמודים : שתי אבנים גדולות תוחמות כל אחד מהם, או מספר אבנים קטנות. אנחנו משחקים יחפים, נזהרים מלהיתקל באבן פוצעת.

הקהל שלנו מורכב מנערות אשר מעודדות את השחקנים וילדים קטנים אשר יושבים על " הספסל " ומחכים להזדמנות שלהם, לעלות על המגרש ולהבריק. בעת ירידת המתח, משועממות הבנות מתפנות למשחקי  קלאס או לריקודים במעגלים.

 

גשם, גשם בוא !

 

בימי גשם, הרחבה מתמלאת מים עד גובה המותניים ואנחנו ממהרים להיכנס לשחות, בגדינו מקופלים ומסודרים על הטאביה, דיונת חול נמוכה, עליה גדלים סברסים.

ההורים אוסרים עלינו להיכנס למים, פן נתקרר. אבל במזג האוויר הנוח בדרום, אנחנו מתפתים ועושים כמו כולם. חוץ מזה, ההורים לא מבחינים מרחוק, מי בפנים ומי בחוץ.

בעת שחייתי, יום בהיר אימא קוראת לי : " כמוס, בוא הביתה ".

מה לעשות, בדרך כלל אני עומד לי ומתייבש בשמש. אבל בקריאת פתע הזו, אני חסר אונים. אני מתלבש מהר, בגדיי לחים עליי ויסגירו את מעשיי, אם רבי חי טייב לא יבוא לעזרתי ומיד. אני רץ הביתה, ובהתקרב לדלת, אני מנסה לבלום את מרוצי, ותוך כדי כך אני מחליק, טררררם... על הבוץ ונופל ארצה, על הגב. לא נורא, אני קם, בגדיי מלוכלכים. אימא ממהרת ושואלת אם כואב לי משהו ?

--  לא אימא, שום דבר, רק החלקתי.

--  שבח לאל ! תודה לך רבי חי טייב לא מת.

--  תודה לך, רבו חי טייב ! אני חוזר אחריה.

 

בנין קריאה.

 

נראה שההשתוללות שלנו נפסקת, עת האחים קריאה בעלי המגרש מחליטים לבנות עליו בניין מגורים רחב ידיים.

-- לא נורא, אומרים האופטימיים שבינינו, יישאר לנו מספיק מקום למשחקים, אבל חבל על בריכת השחייה האולימפית.

-- בריכת השחייה האולימפית ?  מתבכיינים אחרים, ממש אגם.

--  מעליש ! אומר גגו, נלך כל אחרי צהריים לים, המרחק הנו רק 10 דקות הליכה בשביל בין השדות.

וכך היה.

 

הבניין מוקם במהירות רבה בהתחשב בשנת הקמתו, לפני שישה עשורים. הוא יפהפה, עם חלונות רחבים ומרפסות ארוכות בהן גברות עם שיער בלונד וחציל, במכנסיים קצרים יושבות להן בנחת. חבריי החדשים הם נורדים, בהירי עור ושיער. חדרי המדרגות  מהווים לנו מסתור מהשמש. שם אנחנו יושבים בשעת מוזה ומחברים פזמונים קלילים וקצרים.

על גגותיו התרוצצנו לא אחת.

מסביב לבניין קריאה, אנחנו עורכים מרוצים : שני רצים יוצאים מנקודת הזינוק, אחד לכיוון דרום והשני בדרך הפוכה, הם נפגשים בנקודה כלשהיא בערך באמצע המסלול, וחוזרים לנקודת המוצא. מי שמגיע ראשון, עובר לשלב הבא. כך עולים לשמינית נגמר, לרבע גמר, לחצי גמר ולגמר. הרץ המהיר ביותר, בהיותו צנוע, מבקש לא לחשוף את שמו.

  "הבדחה" הרחבה

כך, הופך בניין קריאה למאתגר ספורטיבי.     

 

פלילה.

 

פלילה הנא אישה יהודיה וגלמודה. באין לה קרובים ומשענת  כלכלית, היא חיה ממה שנותנים לה נדיבי לב ובמיוחד, נשות האחים קריאה. בסיום בניית הבלוק, מציעים האחים קריאה לפלילה להיות אם בית. היא מתגוררת בבית קטן בקומה השלישית ודואגת לצרכי המקום, ניקיון, שמירה על הסדר והזמנת בעלי מקצוע, חשמלאים, צבעים וכו. 

כך, אודות לאחים הנדיבים, פלילה מקבלת סוף סוף, ביטחון קיומי וקורת גג.

 

אנחנו הילדים אוהבים אותה. כשאחד מאיתנו נקלע לצרה כלשהיא, הוא מתחמק מהאנשים  שמציקים לו,  עולה במהירות את שלושת הקומות ועובר לגג בריצה. פלילה, שמכירה אותנו היטב, נועלת אחרי הנרדף את דלת הגג וממשיכה לשבת סטואית, כמו בודהא, כאילו חצי מנומנמת, כאילו לא קרה כלום. הבן אץ לקיר הפרדה קופץ מעליו לגג אחר, ויורד במדרגות אחרות לרחוב, ילד דומה לילד, הוא מתערב לאחרים ויוצא מצרה.

 

אני כתבתי על בניין קריאה בשפה הצרפתית, לפני שלוש שנים. קיבלתי תגובות מבני משפחת קריאה, ששמחו לשמוע שפועלם ידוע גם בישראל. אכן, אחד לאחד, מוסלמים ויהודים יכולים לחיות יחדיו.  מדינאים הולכים בדרך כלל, לפי תכתיבי הפוליטיקה.

 

כתב לי מחמד קריאה, אדריכל, בנו של אחד האחים. מייל אחר הגיע מאדי שאקר, נכדו של אחד האחים, אשר נקרא על שם הגיבור אדי שנהרג בקרבות למען עצמאות טוניסיה. אכן מרגש לקבל מכתבי תודה,  על כתיבה שאתה נהנה לכתוב.

שלום כיתה א'.

בגיל חמש וחצי אני מגיע לבית הספר, לבוש בקפידה, מבויש קמעא  וממתין בחצר  לצלצול. מורתי שואלת מה שמי ומלטפת  את שערי עם חיוך שמגלה שניים צחורות.  

בהישמע הפעמון, כולם אצים רצים לכיתות ונכנסים עם הוראת המחנכת, גברת קוטי. יוצא לי לשבת בספסל האחרון משמאל.  דניאל מתיישב לידי ולא מפסיק לפטפט. המורה קוראת לנו, לפי היומן שבידה, וכל תלמיד עונה "נוכח". בהגיע תורי היא מבטאת את שמי, כמוס במלעיל. טיטון בת דודתי, מתקנת אותה.

באופן כללי, כיתה א' עוברת עלי בסבבה. אין  מטלות מיוחדות, כותבים אותיות, שורות שורות של א' עד שמופיעה האות ב'. בשפה הצרפתית האות o, משורטטת על ידינו כציור הדומה לאפרוח קטן, ובטור זה נראה כמו להקת אפרוחים.

מה שזכור לי מכיתה זו, חוץ מהמשחקי חיתוך בנייר ובניית עצמים שונים, מחלקי עץ,  הוא המקרה הבא :   

המורה באה לידי, ויורדת, כשגפיה התחתונות מקופלות, מאחורי כסאי, כדי לחפש משהו נמוך. אני הצצתי וראיתי את רגליה החטובות, והסטתי את מבטי. אבל מיד קמה הגברת קוטי ובידה ציפור קטנה ששהתה מתחת לארון. מיד היא מבצעת מצוות שילוח ציפור,  תכף אחרי שאני עוויתי במראה אסור.

מקראה אחר, דניאל השתמש בהפסקת הצהריים בממחטה שלי כנייר טואלט. אני התפלאתי וכעסתי כשמצאתי את מטפחת מזוהמת במגירה, דבר שזיכה אותי בעונש נוסף : לעמוד בפינה. מהר גיליתי שהצדק אינו מוחלט.

כיתה ב'.

המורה של כיתה ב' לא הסכימה לקבל אותי, בטענה שאני לא רשום אצלה. סבא שלי, כמוס אמר לי :

--  אל דאגה חמוד, אני אבוא אתך אחרי הצהריים והכל יסתדר. כאמור הוא בא עימי  ובדרך, תוך כדי הליכה הוא מקלף לי תפוז. ברחבת המשחקים, מישהו דוחף אותי בריצתו, התפוז נופל ומי שרוף אחרי הנער גולש על הפרי, בהשאירו שובל ארוך של  מיץ מתפזר, של מה שהיה אמור להיות לי לחגיגה. סבא מרגיע אותי, הרי יש עוד פרי הדר בשוק, וגם אם מחירם לא זול, הוא לא ישאיר אותי בחשק שלא התממש.

הצלחתו של סבא כמוס אצל המורה, אינה מרשימה. עדיין כואב לי על כך, שהעירה לו על הצרפתית  העילגת שלו, והציעה שנירשם יחד לכיתה ב'. חזרנו הביתה כלעומת שבאנו.למחרת אימא מנסה את מזלה ונתקלת בקיר אטום. היא פונה למנהל שמסרב לקבל אותה. וכך חוזרים הביתה. שכנתינו גברת בורגירו פוגשת אותנו ושואלת מה קורה, לעזאזל ! אימא מספרת לה הכל, מאלף עד תו.

--  מיכל, היא אומרת לאימא, אני מיד באה, תכיני עוגיות כעאק ואני והנער נלך לכיוון בית הספר. לפני לכתנו, היא בודקת את ילקוטי ומחליטה להחליף אותו בחדש. היא מציידת אותי בעפרונות, מחדדים ומחקים חדשים בתוך קלמר. וקדימה... לדרך.

--  מסיור קשא, אני הולכת בצעד זה, לעשות קציצות מהמורה שלך בכיתה ב'.

--  בהצלחה גברתי, יש לך ברכת הדרך !  הוא ענה לה.

בהגיענו לכיתה, גברת בורגירו מחכה שהילדים יקומו על רגליהם, לפני כניסתה. היא נועצת מבט קטלני במורה, ומבלי לשאול אותה שאלות, היא נוטלת לידה את היומן. היא מצביעה על שמי ואומרת :

-- גברתי הצעירה, אף את חייבת בדחיפות לחזור לכיתה ב', כתלמידה. היא מסמנת לי אחר כך ללכת לשבת. אף מורה בעולם לא הייתה מסוגלת לעמוד בפני כעסה של גברת בורגירו. אני נשארתי בכיתה זו עד תום השנה.

אבל לא הכל התנהל כשורה. ממקומי בסוף הכיתה, אני מבין מה מלמדים, אבל לא רואה מה כתוב על הלוח. אני קם תכופות והולך עד הלוח, אבל, זה לא זה ! בסוף השנה אני מדורג במקום 34, עובר לכיתה ג' בתנאי שאלמד דקדוק וחשבון בפגרת הקיץ.

דוד חמינו.

דוד חמינו בא לביקור בפגרת הקיץ, ואחרי שהוא מתעניין בנעשה בבית הספר ורואה את תעודת הציונים שלי, הוא מחליט להישאר ולעשות סדר בעניינים.

--  מה קורה כמוס , יש לך בעיות בחשבון ? מה קל מזה ? בוא נתחיל לעבוד !

ומיד דוד שולח אותי לקנות גיר והופך את דלת החדר שלו ללוח עבודה. הוא מסביר לי את חוקי החיבור, החיסור, הכפל והחילוק. עד מהרה אני תופס את העיקרון של כל פעולה ואין טוב ממני בחשבון. כל כך פשוט, איך לא ידעתי ?

דוד מתחיל ללמד אותי דקדוק, מכתיב לי חיבורים ובודק אם יש שגיאות כתיב. עקרונות ההטיה נלמדים מהר. אני נהנה ללמוד ודוד מוצא עניין רב בתפקידו כמלמד. הוא מחייך ברוב נחת, מאוזן לאוזן ומשפשף את ידיו, למראה הצלחתו. לקראת התחלת הלימודים, אני מרגיש ביטחון עצמי רב, תודה לך דוד חמוד.

כיתה ג'.

הבעיה היחידה שלי, היא שאני לא רואה טוב מרחוק. בנושאים שאין צורך לראות את הלוח השחור, אני משתלב היטב. הטריקים הקטנים נהירים לי. אבל כשצריך להעתיק מהלוח, אני נאלץ לקום ולהתקרב, לכתוב במחברת ולשוב להתקרב וחוזר חלילה.

כאן, בשלב הזה, המורה גברת ליקרי אומרת לי להפסיק לבוא עד הלוח. בלית ברירה, אני חדל מכתיבה. המחנכת רואה בעיניה החדות שאני לא משתתף, היא ניגשת אליי ומעניקה לי סטירה מצלצלת.

--  זה בשביל בטלנותך !

--  המורה, אני לא מצליח לקרוא מהמרחק הזה.

גברת ליקרי חוזרת למקומה, היא מחזיקה את הסנטר בין כפות ידיה. רואים עליה שהיא מהורהרת. היא כותבת מכתב והיא מוסרת לי אותו.

-- תן את פתק שלי להורים שלך, מבקשת המורה. יתכן ותצטרך להיבדק אצל רופא עיניים. חוץ מזה, החל מהרגע, שב פה בבקשה, בספסל הראשון מול הלוח.

על איגרת המיועדת להורים, היא מציינת את העובדה שלדעתה, אני קצר רואי ושאני מתקשה לקרוא מהלוח, אפילו מקרוב.  באותו יום היא מוסרת לנו את תעודות הציונים. אני מדורג במקום 18. אימא מבקשת ממאריה שכנתינו לכתוב מכתב תודה למורה, על כך שהעירה את תשומת ליבה, שאני בנה לוקה במום בראיה.

בדיקות הרופא, ביקור אצל אופטומטריסט והזמנת משקפיים עם עדשות מתקנות. המספרים שנקבעים הם 5 ו-5 וחצי. כעבור ימים אחדים, אני חוזר לכיתה עם משקפי ראיה. איזה הבדל ! הכל ברור כשמש, הכל זוהר ובוהק ! אני רואה כל אבן וכל גרגר חול. בלימודים, אין מה להשוות ! יש לי שליטה מלאה בחומר הנלמד : בעיות חשבון הופכות למשחק ילדים ובשאר גם. אני פיתחתי זיכרון טוב, בגלל הנכות ממנה סבלתי. הייתי צריך לזכור יותר, בהעדר ראיה טובה. עכשיו זיכרון זה עוזר לי.    

מקרה שקורה לי בכיתה, קצת אחרי זה. אימא מקשת שהתלווה אליה לעיר לעשות תמונות פורטרט, עבור תעודות הנחה ברכבת.

--  אימא עדיף לדחות את הביקור בעיר לאחר הצהריים. יש לנו מבחן בחשבון עם מכפיל 6 הבוקר (מכפיל 6 : כופלים ב-6  את ציון הבוחן, לדוגמא במקום 10 מקבלים שישים).

--  לא, אחרי הצהריים, לא יתאפשר לי.    

--  אז יום אחר, חשוב לי לקבל ציון טוב.

אימא מחליטה בכל זאת לקחת אותי לעיר. בחזרה הביתה, היא מבקשת ממאריה השכנה לכתוב למורה מכתב, בו היא מפרטת שלא הרגשתי טוב ושהיא תשמח מאוד, אם יתאפשר לי להיבחן אחרי הצהריים, בשובי לבית הספר.  המחנכת מסכימה ואני ניגש לעבודה, כאשר ילד אחר מבקש אף הוא להיבחן. לאור סירוב גברת ליקרי, הוא מעיר לה שיש לה העדפות.  נער אחר מתערב ומעיד שראה אותי חוזר מהעיר בסביבות השעה 12.

כך הבוחן שלי מבוטל, אני מקבל 0 נקודות מתוך 60, ואני מדורג בסוף החודש במקום ה-19. בהיכנסי הביתה עם התעודה, אני שומע את פורטונה קוראת לאימא.

--  איך מדורג בנך כמוס ?                                                        

--  19 עונה אימא.       

--  מה 19 ?  בני רפי עשירי ! 

דודי שמבקר אצלנו כותב על גבי תעודת הציונים :" גברת יקרה, תנקטי באמצעים נוקשים כלפי הילד ".  המורה שלי לא קוראת את השורות הללו, היא נעדרת בגלל מחלה. אבל מחליפתה, צעירה כבת עשרים, אוחזה בידה את תעודת הציונים וקוראת לי לשולחנה, על מנת לברר מה סיבת הכשל. לאחר שאני מספר לה בכנות מה התרחש , היא מעודדת אותי :  

 --  כמוס קטן, אל תישבר ! בחודש הבא תהייה בחמישייה הפותחת. לך למקומך והתמד !

היא צדקה ! אני מטפס למקום שלישי, ואימא ממהרת להחזיר לשכנה פורטונה באותו מטבע  ושואלת אותה, כבדרך אגב, מה מיקומו של בנה רפי בדירוג ? 

אבל אני לא מתרגש,  בטחוני רב, חודש לאחר מכן, אני עולה למקום שני ומיד אחרי זה למקום ראשון וכך עד סוף השנה.

לסיכום : מודה אני לגברת ליקרי, שהיה לה הזכות לחשוף את קוצר הראיה שלי.  אני מודה לה, על אף הסטירה שחטפתי ממנה. מורה טובה !  אני חייב לדוד חמינו חוב מוסרי, על התערבותו בחינוכי. ואימא, עד מהרה חשה שיש לי קליטה טובה. אימא היקרה,  היא דחפה אותי ועודדה אותי כל הזמן.

הכיתות  הגבוהות, ד', ה', ו'.

בכיתה הבאה, אצל מדם פרטי, ישבנו לפי סדר הדירוג החודשי. תוך חודשיים התאקלמתי בכיתה ד' ועליתי למקום ראשון, עד סוף השנה.

כל חודש, התלמידים החליפו מקומות ביניהם לפי הציונים, ודירוגם קבע את מיקומם.

המפקח.

ביקור המפקח, לא התרחש כל יום. זכור לי שהוא ישב במקום המורה

והיא על כיסא לידו. הוא שאל שאלות, התלמידים ענו.

בשלב מסוים, הוא התעניין מי הוא המדורג ראשון, והמורה ענתה :

--  הראשון הוא ג'רבי.

אבל לא הסכמתי איתה, והצגתי את עצמי כראשון. המורה הסמיקה. ג'רבי בעצמו חיזק את דבריי. קיבלתי פרס, תמונה קטנה של נוף. ג'רבי אף הוא קיבל תמונה של אריה שואג, ומיד התחלפנו בתמונות.

עולים ללוח.

מבט פנים לאחת הכיתות בימינו.

המורה ביקשה מילד לעלות על הבימה הקטנה, ליד הלוח ושאלה אותו שאלות על השיעור האחרון בידיעת הארץ. אחריו עלה עוד אחד שנשאל אף הוא שאלות. אני הבנתי מיד שהתלמידים עולים בזה אחר זה, לפי סדר מסוים, סדר הדירוג שהיה לפני חודש. אני גליתי לחבריי מסביב מי העולה הבא, ומי אחריו וכן הלאה. התלמידים התפלאו שאני ידעתי מראש מי יקרה ללוח, זכיתי בשל כך לכבוד גדול מהם. בהפסקות לא חדלו מלשאול אותי שאלות שונות ומשונות.

יום שישי אחד,  נאמר לנו שבשעה חמש יחול סוף העולם. אני התפלאתי שאם קצינו קרב כל כך, מדוע המורה מכתיבה לנו שיעורי בית ? לפי הגיון זה, הגעתי למסקנה שלא, לא יסתיימו חיינו ושאנחנו נחייה עוד שנים רבות, בעזרת ה'.

אמרתי את זה לחברים שנרגעו, ואף שהרקיע התכסה במרבד בגון אדמדם של חול, כולם הלכו הביתה שלווים. הרי כמוס אמר להם. כך, הפכתי לכוכב, בכל בית הספר.

מדם פרטי לדעתי הייתה מורה עם העדפות, אבל הדבר לא הפריע לי, ושמרתי בקלילות על מיקומי הנכבד.

אדון מסיעיד.

המורה שאהבתי והערצתי היה אדון מסיעיד, מורה כיתה ה'. הוא היה גבר יפה תואר ומידות. הוא לימד אותנו לכתוב תווים, מוסיקה, לשיר, השמיע לנו צלילי השירים עם חליל צד, הקלרינט. היה לו אוסף חלילים ואני עוד רואה את לחייו המתנפחים. הוא גם אהב לקשט את הכיתה בציורי ברבורים ונוף מעל הלוח ומסביב. הוא כמובן לימד גם שאר המקצועות , דרבן אותנו והזמין אותנו לשיעורי עזר במחיר סימלי. ממני הוא לא רצה לקבל כסף, מפני שכך אמר, הוא מציג אותי כמתקדם בכיתה, ובכל זאת בא לשיעורים אלה. עניין של קידום מכירות, אבל אני חסכתי כסף להוריי.

מר מסיעיד הציג אותי למבחני סיום בית ספר יסודי, ולבחינות כניסה לבית ספר תיכון. שנה לפני הזמן. עברתי בהצלחה את מבחן הראשון. בשני פספסתי בגלל רישום לא נכון של נתוני בעיות חשבון : עוד פעם בגלל הראיה במקצוע עם מכפיל שש. חסרו חמש נקודות והייתי מרוויח שנה ביסודי. מעליש !

מר מסיעיד, יהודי טוב היה גם מלמד שירה  "בתנועת הנוער אוהבי ציון " וניגן בפילהרמונית. הוא נשאר בליבי עד עצם היום הזה.

מסיור קשא.

אדון קשא, מנהל בית הספר ומחנך הכיתה הגבוהה  ו', היה אדם קפדן וחמור סבר. הוא דרש בין היתר מהתלמידים של כל הכיתות להסתפר בזמן, להסיר ציפורניים ולנקות אוזניים. דברים אלה לא הפריעו לי בכלל.  בביתנו שמרנו על היגיינת הגוף.

מר קשא היה קשוח גם בלימודים, בעניין הכנת שיעור בית,  מיני דברים שלא הטרידו אותי במאומה. את שלי עשיתי בדיוק כפי שצריך.

אני הודעתי לו גם, שאני נרשם לשיעורי עזר אצל מר מסיעיד, מהסיבה שאצלו אני כביכול מקבל הנחה נעכרת. הוא ענה לי :

--  תישאר אצלי. ידוע לי שהוא לא גבה ממך כסף. גם אצלי, זה יהיה חינם.

עברתי גם כיתה זו בקלילות. כל חבריי זוכרים את מר קשא, כמר קשה, אבל לגביי זה לא הזיז. לא הייתה לי התנגשות עימו.

זהו, חברים. הוזמנתי למסיבת סיום לקבל פרס הצטיינות עבור שש שנים טובות, וגם כדי לראות את המופעים המרהיבים וההצגה הגדולה. אבל אחותי ליזה החליטה שבאותו יום הולכים לים, מיד אחרי קבלת הפרס. מה לעשות ? גם בים זה כיף.

טונס אל חדרא  !

אחד מידידיי אמר לי שמתארגנת נסיעה לטונס אל חדרא, סבבה של טיול :

שלושה ימים בבירה, שלושה ימים בסוס ושלושה ימים בספאקס.

עם אפשרות  של גיחה לדז'רבה, למה  לא, להגיד שלום לחי כמוס מאזוז ולראות את ירושלים הקטנה ! 

חביבי, הבטן שלי מתהפכת מהתרגשות.

זה אמור להיות אחרי שמחת תורה,  אם ירצה השם, מזג האוויר עדיין נוח, סתווי, לא חם ועדיין לא קר.  

בחיי שמתחשק  לי. ומה אתכם ? 

 

Nouvelle de Reuven (Roger) Cohen

 

 

Les parapluies endeuillés signalaient le site de la cérémonie dans l'allée du cimetière juif de Bagneux.

Ils formaient une carapace noire au dessus des visages que l'on ne pouvait discerner. Comme cette formation de bataille, la tortue, adoptée par l'armée romaine lors des sièges des places fortes, qui consistait à imbriquer les boucliers les uns dans les autres au dessus des têtes pour se protéger des projectiles ennemis. Tout le long de leur vie de militant, ils s'étaient défendus ainsi contre les attaques ennemies, se serrant les uns contre les autres, anonymes et sans visages.

Depuis le matin, la pluie tombait, serrée et continue, répondant au tonnerre et aux éclairs par des averses soudaines et violentes. Ce n'était pas un temps à mettre un chien dehors. Mais eux en avaient vu d'autres. Et, comme d'habitude, qu'il pleuve ou qu'il neige, ils étaient tous là, fidèles à leur devoir. Ils honoraient Che'mile, un vieux compagnon de route, un fidèle qui n'avait jamais failli, un pur dans son engagement politique, toujours présent à l'appel malgré les malheurs qui s'étaient abattus sur lui.

Ouvrier du cuir, il s'était adapté, à son arrivée en France à son nouveau statut, travaillant sans relâche dans cet atelier sombre et insalubre,  s'efforçant de nourrir sa famille. Il ramait contre vents et marées pour quelques francs en espèces que lui remettait son patron à la fin de la semaine.  Une vie morne sur un fond de manque et de besoin. Une vie sombre le jour, triste le soir, silencieuse la nuit après que les petits se soient endormis. Les livres qui alimentaient jadis son quotidien, demeuraient fermés. Pas de conversation. Pas de radio. Le silence angoissant.

 

Mais à la fin de la semaine, à l'entrée du Shabbat, après que le patron juif ait fermé l'atelier, il revenait à la vie.

C'est alors qu'il se replongeait dans ce qui avait fait de lui ce qu'il avait toujours été, un intellectuel, un militant politique, un idéologue dont on appréciait les analyses et le discours.

C'est alors qu'il respirait, qu'il reprenait contact avec les choses de la vie. Tôt le matin du Samedi, il se levait, s'installait près de la fenêtre afin de profiter de la première lumière du jour, secouait d'un livre la poussière de la semaine, et lisait.

Il lisait en Yddish, bien entendu, cette langue vernaculaire du peuple juif en Ashkénaze que l'élite locale de Pologne et d'Europe Centrale avait "classicisée" afin qu'elle modèle ces communautés juives éparses en un Peuple, en une Nation. Car une Nation, pour ces militants, est configurée par la langue qu'elle parle – et qu'elle écrit. L'essai du philosophe Johann Gottfried Herder "Essai sur l'origine de la langue" de 1770, avait été le livre de chevet des fondateurs du Parti. Ses membres s'appliquaient à ce que le Juif ne commerce avec ses frères que dans leur langue nationale. Comme plus tard les Sionistes qui avaient fait de l'hébreu, alors langue de rite et de prières - comme l'est le latin chez les Catholiques - la langue parlée et écrite du Peuple Juif sur sa Terre.   

Puis, au réveil des grands, toujours en silence, il les prenait par la main et se dirigeait épanoui, le cœur dilaté dans sa poitrine, vers le siège du Parti. Le parti occupait une espèce d'entrepôt du coté de La Place de la République. On y avait entassé de vielles tables et des chaises bancales, des étagères fatiguées qui pliaient sous le poids de livres épais, tout un appareil de "vieilleries" recueillies aux Puces. Près de l'entrée fumait un samovar que l'on s'appliquait à astiquer pour maintenir la brillance de ses chromes, la seule source de luminosité dans la semi obscurité de la salle. C'était le seul éclat, le seul luxe que le Parti s'était permis. C'était le seul espace qui autour du rite du thé témoignait, les jours de la semaine, d'un semblant de vie sociale dans cet antre poussiéreux.

 

Mais le Samedi, c'était autre chose.

Le Samedi était le grand jour. Le jour où on ajoutait au lustre central des ampoules électriques qui permettaient de découvrir sur les murs les portraits de Marx et de Lénine, celui de Haim Jitlowski, accompagné d'une citation de son fameux article polémique "Farvos davke yiddish ?", ceux de John Mill et de Kremer et de Mutnik, ces premiers leaders du Parti. Les murs s'illuminaient alors et devenaient amicaux, proches des camarades qui retrouvaient de nouveau leur identité politique, ignorée tout le long de leur semaine de labeur. C'était le jour où les chaises ne suffisaient pas pour accueillir les membres du Parti. Il y en avait qui demeuraient debout tout le long de la Réunion hebdomadaire du Parti, afin d'écouter le Message de la Semaine que transmettait son Secrétaire, et qui était suivi des interventions des camarades, en Yddish bien entendu. Car la plupart des membres du Parti installés cependant à Paris depuis plus de vingt ans, ne parlaient qu'un français déformé et boiteux. Les grands enfants que l'Ecole républicaine éduquait et qui accompagnaient leurs parents à cette Réunion du Samedi, suivaient sans sourciller les conversations et les interventions. Ils recevaient là leur éducation Nationale et Politique. Certains des membres présents soutenaient qu'ils possédaient l'Yddish, en ses termes les plus sophistiqués, comme eux-mêmes le possédaient. "Nous détenons par là, ajoutaient-ils, la garantie que cette langue ne s'éteindra jamais".

Enfin, celui que l'on attendait depuis le début des interventions, reçut la parole. Che'mile se leva, et avec un grand sourire, il repoussa point par point, et avec une logique et un calme écrasants, les propositions du Secrétariat Général, que son Secrétaire, en conclusion du Message de la Semaine, avait mises à l'ordre du jour. Che'mile développa, comme alternative d'action du Parti aux propositions du Secrétariat, une motion qui consistait à développer la lutte ouvrière juive au sein des syndicats français et ce, dans l'esprit de la stratégie traditionnelle du Parti. Les "camarades" le suivaient avec délectation. Il les ramenait qui dix, qui vingt, qui trente années en arrière, là où tout était transparent et efficace, où la logique des concepts était inéluctable, où l'idéologie mordait à pleine dents dans la réalité. Avec lui tout devenait clair, leur situation ouvrière et son analyse, les mesures à prendre et la stratégie à mener, tout ce qui avait fait dire à Hegel "Ce qui est logique est réel et ce qui est réel est logique".

Mais la réalité était autre. La crise économique qui se développait avait augmenté la rareté de l'emploi "et mis fin aux rêves de prolétarisation" sur lesquels était née cette idéologie. "Dans le Paris des années trente, écrit David H. Weinberg, le travail à domicile du façonnier est la principale caractéristique des métiers juifs. Sur plus de 50 000 immigrés travaillant dans le textile et le vêtement, à peine 22 500 étaient véritablement des salariés travaillant en atelier. La plus grande partie du travail était effectuée par plus de 10 500 façonniers dont l'existence apparemment indépendante dissimulait une exploitation féroce". 1

La peur d'attirer l'attention sur eux, empêchait ces façonniers immigrés, travailleurs clandestins, de s'organiser. La peur de perdre leur contrat avec leur patron menait inéluctablement à une exploitation éhontée. Mais ils n'en avaient pas le choix, et "les tentatives de grèves de façonniers qui eurent lieu en juin 1936 tournèrent court assez vite". 2

Aussi, le discours de Che'mile s'adressait à un autre public et à une autre époque. Mais on le suivait, ce samedi comme les autres samedis, avec délice, car il rappelait à leur souvenir les journées héroïques du passé.

 

Masha, à qui sa petite fille donnait le bras pour la soutenir et qui la couvrait de son large parapluie noir, se souvenait avec émotion de cette session hebdomadaire du Parti, celle qui changea sa vie. La pluie se mêlait à ses larmes. Sa petite fille s'appliquait à la protéger de la pluie qui ne cessait de tomber drue et forte, l'attirait vers elle pour que le parapluie la protège. Mais Masha était ailleurs. Elle était dans cette salle de Réunion qui soudain s'était illuminée lorsque Che'mile avait pris la parole. Elle se souvint de son regard bleu et vif, qui se fixa un instant sur elle quand elle applaudit, plus enthousiaste que les autres, au slogan qu'il venait de forger comme conclusion à son intervention "L'ouvrier juif est tout, le parti n'est qu'un moyen pour l'aider à réaliser son bonheur, ici en France comme partout ailleurs !" Il vint alors à elle et lui serra la main, en signe de remerciement. Cela faisait des semaines qu'elle hésitait à l'aborder. Elle, la jeune militante qui n'osait prendre la parole devant ces géants du Parti, ces géants qui jonglaient avec les Idées comme elle parlait avec sa voisine d'atelier, lui serra la main et accepta son invitation.

 

Elle travaillait dans un atelier de couture, ces mêmes ateliers occupés aujourd'hui par les ouvriers chinois de la couture. Elle se savait exploitée par le patron qui n'en avait que faire des droits syndicaux de ses ouvriers.

Malgré ses demandes d'aide auprès du représentant de son syndicat, rien ne bougeait, comme si celui-ci était de connivence avec le patron de l'atelier. Et voilà que Che'mile, dans son intervention, avait "expliqué", lui dit-elle près de la petite table bancale où fumaient les deux verres de thé, la voie à suivre pour se mesurer à ces manques.

Car dans ces ateliers, l'ouvrier juif immigré, était considéré comme un sous-prolétaire, un de ce "lupen proletariat" dont parlaient Marx et Engels dans "Le Manifeste", ce petit livre lumineux que lui avait donné son père.

Le Syndicat avait d'autres chats à fouetter que de s'occuper de ses ouvriers immigrés juifs qui faisaient ces boulots. "C'est un moment à passer, lui avait dit son représentant. En moins d'un an les sous-prolétaires trouvent un meilleur boulot, mieux payé, et le syndicat les prend alors en charge."

Mais Che'mile ne l'entendait pas ainsi, et à la fin de son intervention, il contraignit le Parti, par un vote à main levée, à s'occuper de ceux pour qui, en fait, il existait. Elle en fut épatée. Dorénavant, pour elle, nul autre que lui n'existait.        

 

Le Bund avait fixé cette ligne de conduite, qu'exigeait d'appliquer Che'mile, à son congrès constitutif clandestin auquel participèrent 13 délégués des groupes socialistes juifs locaux. Ces 13 membres fondateurs, du 7 au 9 octobre 1897 de notre calendrier, s'étaient réunis dans le grenier d'une petite maison en bois dans un faubourg de Vilna.

Kremer, un de ces pères fondateurs avait résumé les buts du nouveau parti en ces termes : "Une union générale de toutes les organisations socialistes se fixera pour but non seulement la lutte pour  les revendications politiques russes en général, mais aussi pour défendre les intérêts spécifiques des travailleurs juifs, et avant tout, le combat contre toutes les lois discriminatoires." Et venait alors la suite, lumineuse dans son analyse de la réalité juive telle que la vivaient Masha, She'mile et des milliers d'ouvriers juifs immigrés en France : "Car les ouvriers juifs sont opprimés à la fois en tant que travailleurs et en tant que Juifs." [3]                

Six mois plus tard, le 1^er mars (le 13 mars) 1898, sous l'impulsion du Bund, se tint à Minsk le congrès constitutif du parti social-démocrate russe. Le Bund y envoya Kremer, Mutnik et Katz. Il n'y eut donc pas de surprise. Le nouveau parti décida d'adopter les vues du Bund relatives à l'ouvrier Juif : "Il reconnaît (le parti social-démocrate) à chaque nationalité ou groupe ethnique le droit à la reconnaissance de son individualité propre par les autres nationalités ou groupes." [4]

Le parti russe accordait donc au Bund les pleins pouvoirs dans toutes les questions liées au prolétariat juif. De son coté, le Bund adhérait au programme du parti.

En un mot, c'est la voie à suivre qu'avait exigée Che'mile du Parti, lors de son intervention à la Réunion du Parti, Place de la République.

 

Mais Paris n'est pas Minsk, et les partis de la République ne pouvaient admettre en leur sein des factions. Depuis la Révolution, la hantise de la  République, depuis la Première République de 1792, avait été les factions.

Aussi, aucun syndicat affilié à un parti républicain quelconque ne pouvait admettre qu'en son sein ne fonctionne une faction autonome. Tout au plus pouvait-il accepter qu'une commission "soumise" au Secrétariat, se chargeât des problèmes particuliers relatifs aux ouvriers immigrés juifs, selon une stratégie décidée par le parti.

Le Ghetto politique que voulait instituer en France le Bund n'avait aucune chance de se réaliser.

 

Les Français "autochtones" voyaient d'un mauvais œil ces tentatives, que menait le Bund, d'implanter dans certains quartiers juifs, comme celui du Marais, de Belleville, de la rue des Rosiers, de la Bastille, de la République, des ghettos juifs parlant yddish, vivant encore, après plusieurs années en France, comme s'ils habitaient le Shteitel. Ils croyaient fermement en la vertu civilisatrice de la République Française, cette vertu capable d'intégrer à la Nation française tout immigré qui en manifestait le désir sincère. Depuis l'abbé Grégoire et Napoléon ils s'étaient identifiés de tout cœur au principe qui, en France, accordait tout, aux Juifs en tant qu'individus, et rien, en tant que nation. Après la défaite de l'armée française à Sedan, en 1870, et la naissance de la Troisième République, nombreux  parmi "Les optants", ces milliers de Français d'Alsace et de Lorraine qui avaient décidé d'abandonner leur maison et leurs biens et de passer en France afin de conserver la Nationalité française, étaient Juifs. L'article 2 du Traité de Francfort, qui stipulait, après l'annexion de ces deux provinces à l'Allemagne de Bismarck, que "Les sujets français originaires des territoires cédés, domiciliés actuellement sur ces territoires, qui entendront conserver leur Nationalité française, jouiront jusqu'au 1^er octobre 1872 […] de la faculté de transporter leur domicile en France et de s'y fixer", fut largement "exploité" par les Juifs français de ces provinces françaises annexées.

Dans son ouvrage "Les fous de la République" (rappel au fameux concept des Fous de Dieu) Pierre Birnbaum insiste sur "la dévotion" que portent à La Troisième République les Juifs qui s'y sont intégrés. "Cette République émancipatrice, rationaliste et soucieuse de progrès, écrit-il, ils entendent la servir de toute leur force […] Ils l'aiment avec dévotion, propagent ses valeurs, se précipitent dans ses bras protecteurs." [5]        

 

Mais qu'ils soient du Nord ou du Sud de la France, de Paris, de Bordeaux ou d'Avignon, les Juifs autochtones développèrent un certain dédain à l'égard de la vie de ghetto et du style de vie qu'avaient adoptés ses ouvriers juifs immigrés, adeptes du Bund.  

Ils voyaient en eux tout ce qu'il fallait fuir, tout ce dont il fallait se "purifier" afin d'être reçus et embrassés par les bras grands ouverts que leur tendait la République. Aussi, l'antisémitisme dont ils étaient victimes était, à leurs yeux, compréhensible quoique blâmable.

Inconsciemment ces autochtones juifs subissaient l'influence de la presse antisémite et de ses chroniqueurs. Les chroniques de Maxime Ducamp de la fin du 19^eme sont reprises, dans les années trente, avec malveillance. Il avait décrit les Juifs immigrés sans travail, comme :"Une plèbe famélique, vivant de grappillage, offrant des chaînes de sûreté et des pastilles de sérail le long des rues, trafiquant des cigares de contrebande qu'elle échangeait contre de vieux habits, marchands de lorgnettes d'occasion, chiffonniers aux environs de la Place Maubert, bouquinistes à la porte des collèges, brocanteurs, revendeurs de vieille ferraille et au besoin receleurs." [6] C'était cette image qui accrochait encore l'imagination, trente ans plus tard.    

Pour certains de ces Juifs autochtones,  leur religiosité modérée et leur  patriotisme inconditionnel commençaient même à les entraîner vers la droite. "Un jour de 1934, écrit Wladimir Rabi, le Consistoire de Paris s'avise de célébrer un office à la synagogue de la rue de la Victoire à l'occasion de rassemblement de Croix de feu : c'est un beau tollé dans la presse juive immigrée, mais le fait est révélateur d'un certain glissement. La même année, se crée une Union patriotique des Français israélites, dont le but déclaré est de protéger les autochtones contre les Juifs "un peu voyants". [7]  

  

Les gens du Bund rejetaient ces critiques de ces Juifs autochtones qui avaient perdu, selon eux, leurs sentiments et leur conscience juives. Même leur solidarité juive, soutenaient-ils, avait été touchée, et le fameux "Kol Israël Haverim", source profonde de la connaissance de l'interdépendance juive, avait disparu de leur morale.

En tant que mouvement révolutionnaire, le Bund mettait tous ces manques sur le compte de leur Conscience de classe, plus que sur le compte de leur conscience nationale. La première d'entre elles, à leur entendement, était déterminante. Dans l'affaire du prédicateur juif, engagé par la police afin d'exhorter les grévistes juifs d'une manufacture de tabac de Vilna, en 1896, de cesser la grève, le manifeste publié par le groupe social-démocrate de Vilna, devenu Bund un an plus tard, "Der shtot maguid", n'avait-il pas déclaré : "Le peuple juif est divisé en deux classes dont l'hostilité est si grande que même la sainteté du Temple ne peut l'arrêter". [8]          

 

C'était de ces idées que s'alimentait, She'mile. C'étaient ces citations qui ornaient ses interventions, le samedi, à la Réunion du Parti. C'étaient elles qui régalaient ses camarades, c'était la vibration de sa voix, quand il les prononçait, qui faisait chavirer Masha.

Le Secrétaire et les membres du Bureau politique essayaient bien d'adapter la voie du Parti à la réalité française. Ils voyaient bien que les démarches adoptées au vote à main levée, sous l'effet d'un enfermement moral, d'une nostalgie sans lendemain d'un retour aux principes du passé, que préconisait She'mile, n'avaient aucune chance de répondre aux problèmes présents, qu'il n'y avait là qu'une utopie. Ils voyaient bien que certains ouvriers immigrés juifs avaient compris que la France n'était pas la Pologne. Ils les voyaient s'efforcer de fuir leur statut d'ouvriers  immigrés, que célébrait le Bund comme la souche des lendemains qui chantent, pour s'installer à leur compte, ouvrir un petit commerce, gravir les échelons qui les mèneraient au stade de la petite bourgeoisie libérale, que conspuait le Parti.

Mais rien n'y fit. La souffrance quotidienne de ces ouvriers immigrés était si grande qu'ils se refusaient à renoncer à leurs codes de lecture de la réalité.  Ils ne saisissaient pas que ceux-ci voilaient celle-la, plus qu'ils ne l'éclairaient. Ce drame, que connaît toute religion, tout "parti révolutionnaire", qui avaient fixé une fois pour toutes les cadres et les concepts de leurs relations à la réalité quotidienne, n'était-il pas semblable à celui de la Commune de Paris, lorsque les communards Delescluze, l'ancien de 1848, et Rigaux, le jeune, s'étaient faits massacrés derrière des barricades d'un autre âge, voués aveuglement aux codes des Journées révolutionnaires de 92 et de 48 ?

Aussi, pour les gens du Bund, ce qui avait guidé les aînés dans le passé, continuait à être valable au présent et donnait un sens à leur quotidien. C'est ainsi qu'ils continuèrent à s'élever contre le Sionisme dans les années trente, à Paris, comme jadis l'avait fait le Parti à l'orée du 20ème siècle, dans les derniers jours de mai 1901, à Bialystok, lors de son quatrième congrès.

 

Pour le Bund, le Sionisme était un mouvement réactionnaire, et son fondateur Théodore Herzl n'avait eu aucune pensée sincère à l'égard du prolétariat Juif. Certes il y avait bien eu, à la fin du 19^ème siècle, Nahman Syrkin, qui avait essayé de relier les idéaux socialistes au Sionisme et avait préfiguré ces Marxistes implacables qu'avaient été Ber Borochov et le parti Poalei Tsion. Mais ceux-ci, avec leur obsession d'un territoire juif et du retour des Juifs sur la Terre de leurs ancêtres, en Palestine, exaspéraient les idéologues du Bund, à les haïr. Ce mouvement crée par la petite bourgeoisie, pensaient-ils, ne pouvait engendrer qu'un "socialisme bourgeois". Or, n'était-il pas dit, par raillerie, dans le Manifeste du Parti communiste : "Le socialisme bourgeois tient tout entier dans cette affirmation que les bourgeois sont des bourgeois – dans l'intérêt de la classe ouvrière". [9]      

 

Aussi, le Bund avait-il déclaré à ce quatrième congrès : "Le congrès considère le Sionisme comme une réaction de la classe bourgeoise contre l'antisémitisme et la situation anormale du peuple Juif. […] Le Sionisme politique érigeant pour but la création d'un territoire pour le peuple juif ne peut prétendre résoudre la question juive […] ni satisfaire le peuple dans son ensemble […] et demeure une utopie irréalisable. Le congrès estime que l'agitation des sionistes compromet le sentiment national et peut-être un frein au développement de la conscience de classe […] Que ce soit dans les organisations économiques (caisses) ou politiques (sections bundistes), il ne faut pas admettre les sionistes." [10]

 

Ces deux partis se haïssaient comme des frères ennemis. Ils avaient trop de points communs idéologiques pour que l'un supportât la présence de l'autre. Mais par rapport à ce qui les rapprochait, ce qui les séparait était insurmontable. Aux Juifs menacés par l'antisémitisme, ils promettaient tous deux une solution radicale qui devait régler leurs problèmes au présent comme au futur. Les deux solutions se disputaient l'avenir du peuple en tant que Nation et en tant que soumis au processus de prolétarisation qui était en train de changer, à leur avis, la face du monde.  

Pour le Bund le retour du peuple prolétarisé sur la Terre de ses ancêtres était une pure utopie. Elle mettait en danger l'organisation d'une solution viable pour la Nation Juive.

Pour Borochov et le Poalei Tsion, le Bund ne pouvait prétendre représenter un mouvement de la classe ouvrière. Les quelques ouvriers disséminés dans de petites entreprises ne représentaient pas un prolétariat capable de tenir tête aux représentants du capitalisme et à l'Etat bourgeois. La seule solution envisageable était l'auto émancipation du peuple et la création d'un Etat Juif socialiste. "Renaissance juive et socialisme marchaient de pair" [11] . Borochov soutenait qu' "Eretz Israël était le meilleur pays pour les Juifs et qu'il n'en existait pas de meilleur (à moins de le prouver). Il était historiquement celui des Juifs". [12]    

 

Des années plus tard, après la Shoa, Masha et Che'mile, chacun de leur coté, essayaient encore de persuader leurs enfants et petits enfants que la solution du Bund était toujours la seule solution viable, et que le départ des Juifs de France vers Eretz Israël était une erreur, qu'ils ne pardonneront jamais au sionistes qui les avaient enrôlés dans ce but. 

 

La pluie a cessé.

Une petite éclaircie se dessine entre les nuages. On a plié les parapluies et je peux à présent discerner les visages, reconnaître parmi les militants du Bund qui se tiennent encore en rangs serrés, Moïche, Rivkalé et Sarah. Je découvre, non loin de la famille, des personnages importants comme Basheviss Singer, Lanzman, et d'autres encore qui ont modelé l'esprit juif en France.

Le fils aîné de Che'mile s'apprête à lire le kaddish, alors que le soleil pointe entre les nuages comme pour faire honneur, lui aussi, à celui qu'on met en terre. Comme un bruissement de feuilles mortes, un frisson de tristesse parcourt la foule.  Je serre la main de Dana, pris, moi aussi, d'un tremblement que je ne parviens pas à maîtriser. "Tu ne vas pas te trouver mal me souffle-t-elle à l'oreille, avec un petit sourire".

Dana m'a piloté à Bagneux. Elle m'avait promis de m'accompagner à cet enterrement qui me fait revivre le passé et ma controverse de sioniste avec les gens du Bund, avec Che'mile en particulier. J'étais plus jeune que lui de plusieurs années et je ne partageais pas ses conceptions figées, sur le peuple juif, sur le sionisme, sur le socialisme. Mais j'aimais polémiquer avec lui. Elle savait quelle émotion m'avait étreint quand j'avais appris son décès. "C'est tout un pan de ma vie personnelle et publique qui disparaît avec lui, lui avais-je dit au téléphone. Tu sais que j'ai toujours vu en lui un véritable intellectuel, du genre qu'évoque Emmanuel Lévinas dans son livre Difficile liberté. Et je lui avais énoncé la citation que je connais, bien entendu, par coeur : "Les intellectuels en tant qu'intellectuels, quand ce sont de vrais intellectuels, ont pour mission de dégager et de mesurer les possibles que libèrent les glissements de sens annonçant des glissements de terrains […]". [13]  

Dana a été pendant des années mon élève. Nous avons gardé le contact. Elle vient écouter de temps en temps mes conférences. Je lui refile les bouquins que j'écris, mes articles qui paraissent dans les revues juives. Mais elle a depuis longtemps abandonné son activité au sein de la communauté, et ne se consacre qu'à son art et à sa famille. 

 

Le fils aîné de Che'mile termine de lire le Kaddish, signe que la cérémonie prend fin.

C'est alors que nous sommes témoins d'une scène surréaliste comme on n'en voie plus ! Les gens du Bund déplient un grand étendard rouge où est brodée en lettres d'or et en Yddish son appartenance, et, d'une seule voix claire et puissante, ils entament l'Internationale, en Yddish. Le public reste bouche bée et n'ose bouger de sa place. Mu par je ne sais quel ressort, je me joins à eux, m'accorde à leur ton et à leur cadence, mais la chante en français, comme lors de nos manifestations. Eux en yddish, nous en français. L'hymne terminé, je serre des mains, reconnais encore d'autres bundistes, parle de Che'mile. Mais Dana s'approche de moi, me prend par le bras et m'entraîne. "La séance de nostalgie est terminée, me souffle-t-elle à l'oreille, il se fait tard et il faut que je rentre."

Sur la route du retour à Paris, le silence est lourd. Les souvenirs affluent en trombes. Soudain je me mets à chanter le refrain de l'Internationale "C'est la lutte finale…".

"Ah non, s'écrie Dana, tu ne vas pas nous remettre ça !" Nous explosons les deux de rire. J'entends le rire sarcastique de Che'mile sur le siège arrière de la voiture, comme lorsque je me faisais rabrouer. Je tourne la tête instinctivement, essayant de discerner son visage à l'arrière de la voiture. Dana me fixe étonnée.

"Tu cherches quelque chose, me dit-elle ?

"Je lui réponds, ce n'est rien, des souvenirs."               

במשך היום הראשון. 

הכל מרמז על חיי גן עדן, עלי אדמות, לולא פגישה מפתיעה במעלה המדרגות. עומר מוצא את עצמו פנים מול פנים, מול בחורה שממנה, שיערה הערמוני גולש על כתפיה. היא מישירה לו מבט, לא עונה לאיחוליו לבוקר טוב והולכת הלאה, יורדת את המדרגות לכיוון המטבח.

עומר לא נותן לתקרית הזו לקלקל את יופיו של היום. אשר הממונה, מבקש ממנו להכין הרצאה לקבלת השבת, תכף אחרי ארוחת הערב.

- על איזה נושא ?

- בחר את מה שתראה לנכון. אני מציע משהו קליל, כמו שירה.

עומר מחליט לדבר על שירת רחל, בשל  עיסוקה בחקלאות והן משום לימודיה את נושא האגרונומיה  בצרפת. הרצאות בערב שבת הן מקובלות בהכשרת בשן והיום הכבוד נופל על הבחור החדש, עומר לשאת את דברו.

היום עובר בכיף. הוותיקים עושים לחדשים סיבוב במשק. כאמור בית גדול ולבן, בעל שתי קומות. בקומת הקרקע, מטבח, חדר אוכל, אולם הרצאות ומרפאה. מעל המגורים, עם הפרדה מוחלטת בין הבנים והבנות וחדרי השליחים אשר ושוש.

לפנים זירה רחבה תחומה על ידי קיר נמוך, שמגן מפני נפילה שני מאר מטה.  מעבר לו אחו ושדות עד ליער ופלג הנחל מאחוריו. עוקבים את החומה כדי לרדת לרעות עם הפרות. החברים נוהגים לשבת על מבנה האבנים או על ספסל לידו.

הרפת והאורווה נמצאות בצד צפון. דרומה הלול, המכבסה והמקלחות. מזרחה הגן ירק, הכרם וגידולי התירס. מאחוריהם ביתו של המדריך המקצועי מר אנטוניו שגר שמה עם משפחתו.

בחווה

החברה לוקחים את החדשים לרפת. ריח חריף של זבל אורגני מקבל את פניהם. אבל מיד עם הסתגלותם המהירה, המקום נראה חמים. שמונה פרות הולנדיות מרשימות גועות בהנאה. אלברטו ואטיאס מסבירים בשיא הרצינות לחניכים, שיש צורך להבריש את השניים של הפרות ולנקות להם את הטוסיק. ידידינו נופלים בפח ומבצעים את התרגולת הנדרשת לקול צחוקם של האחרים. יותר מאוחר  החדשים יעשו את מעשי הקונדס לבאים אחריהם.

בערב שבת, לפני ארוחת הערב, אשר מברך את החברים החדשים. מצטרפים אליו כמה חברים ושוש אם הבית. עומר מודה לכולם על קבלת הפנים החמימה, בשם חבריו. לאחר מכן  הוא מוזמן לעשות קידוש על היין והחלה. אכן נהוג בבשן לעשות סבב בקריאת הקידוש, או שחבר שעתה הגיע יעשה זאת ואחריו אלה שהגיעו עימו, כל אחד בתורו.  אוכל טעים מוגש, מעשי ידיהן של הבנות וכל אחד מקבל כוס יין, לכבוד שבת..

והנה הגיע זמן המסיבה. עומר מדבר על דרך ושירת רחל : מיכל, ספר שיריי, נפתולים, הוא מזכיר אצת צפוני ליבה. בנתינם הבנות מגישות שוקולדים, ביסקוויטים ומיני מאפה.

מבטו של עומר נפגש עם מבטה של אחת המגישות, שחרחורת יפהפייה והיא לא מצליח להינתק ממנה. זוג עיניים שחורות וגדולות, שיער גולש אותו גוון, שחור כנוצת עורב. הוא חש בזרם שעובר ביניהם וליבו הולם בחוזקה. הוא החל לקרוא את השיר עֲקָרָה , הוא כאילו מתבלבל ובמקום לדקלם :

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

הוא אומר :

בֵּן לוּ הָיָה לֶנו ! יֶלֶד קָטָן,

כמוך שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט שלושתנוֹ

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

איש לא מבחין בשינוי נוסח השיר, השחרחורת מחייכת בכל שיניה הצחורות ואומרת לו :

-  אני מחכה לך בחוץ, אחרי המסיבה.

עומר מבחין בזווית עינו שעדן עוזבת את המקום באופן הפגנתי.

-  אני אשמח אומר לה עומר. מה שמך ?

- רשל, היא עונה.

- אז אקרא לך רחל, כשם המשוררת.

- ואתה עומר,  אכנה אותך... אני אגיד לך בחוץ.

איי, איזה יום עבר על עומר והוא עדיין לא הסתיים. מה השם שרחל מבקשת להעניק לו ? מה עם עדן ? אתם תדעו. שימרו על קשר עם עומר.   

 

 הצל של עדן

 - אני אקרא לך רחל, כשם המשוררת.

- ואתה עומר,  אכנה אותך... אני אגיד לך בחוץ.

איי, איזה יום עבר על עומר והוא עדיין לא הסתיים. מה השם שרחל מבקשת להעניק לו ? מה עם עדן ?

רחל ועומר יושבים על הספסל בגן, ברחבת הבית. ספסל דוד בפי  החברים, משום שזמירות רבות נשמעו מכאן, בעיקר רינת אוהבים. רחל פונה לידידה :

-  אני ילידת מוגדור, מרוקאית. לכן אני אקרה לך עומרי , כפי שנערות עירי מכנות את חברם. מה אתה אומר ?

- רחל יפת העיניים, אני מאושר לשמוע. הרגש שחשתי ממבט ראשון הנו אכן משותף ? איזה כיף  !

- הוא פועם גם בליבי.

אושרם של שני האוהבים לא יודע גבול. עומר מספר עליו, על ילדותו, על בית ספר, על הבית. רחל מקשיבה רוב קשב ובעצמה מתארת את י"ח שנותיה, בהומור ובגעגועים. רחל ועומרי הופכים חברים מהיום הראשון של פגישתם.

–   חברים לנצח,מצהיר עומרי.

– עד החופה והקידושים, משלימה רחל.  שניהם יושבים מחובקים על ספסל אהבתם. עומר מלמד את רחל שיר המכונה " למוני לי ג'רו מיני ".    

השיר בערבית : למוני לי ג'רו מני

למונו ני לי ג'רו מני

גלו לי אש עשבק פיה

זאווב טל לי זא לו פאני

כודו עיני אושופו ביה

 

תרגום חופשי : רוני רוחי רוני

כלימונים התגרו בי

שאלו מה הוא חן פניה

ענו להם עיני רוחי

טלו עיני והביטו בה

אני בעיניה אדם

והיא בעיניי חווה

אמרו היא שפל אדם

(במקור התאהבת בשפחה)

זעקתי די זו אהבה

-  איזה שיר מקסים אומרת רחל.

הם ממשיכים לשיר יחד, עד שרחל נרדמת, על הכתף אהובה. עומר שומע פתאום קול סופרן מדהים חוזר כאד על השיר :

למונו ני לי ג'רו מני

גלו לי אש עשבך פיה

זאווב טל לי זא לו פאני

כודו עיני אושופו ביה...

עומר מחפש מאין בא הקול הנפלא שזה עתה שמע. בעלת הקול יכולה להיות זמרת אופרה ! עיניו בודקים בכיוון שמורים לו אוזניו אבל לא רואים מאומה. והנה חלף לו ענן ולאורו של ירח הוא מבחין בדמות נשית בשמלה כהה וארוכה, רצה לכיוון הכניסה. הדלת נפתחת ונטרקת.

רחל מתעוררת ושואלת את עומר :

-  מה קרא אהוב, מדוע קפצת ?

- לא כלום ! הוא עונה, אולי מתחיל להיות קר. בואי ניכנס.

בדרכה לבית, עומר מבחין בין המשקוף והדלת, פיסת בד. הוא נוטל אותה ומכניסה לכיסו. " זה אולי רומז שלא חלמתי בהקיץ ! הוא מהרהר ".

הוא מלווה את רחל לאגף הבנות והם נפרדים בנשיקת לילה טוב ושבת שלום. בפינה בחושך, עדן בוחנת את בני הזוג מבלי שתיראה. היא לובשת שמלה שחורה ארוכה. במכפלתה חסר משולש קטן של בד.

מדוע עדן מתחקה אחרי צעדיהם של עומר ורחל ?  

 הימים חולפים...

הערה : הסיפור הזה הוא פרי מחשבותיי ההקודחות. כל דמיון בין גיבוריי ומקום העלילה לבין אנשים אחרים ואתרים קיימים, מקרי בהחלט ! מי שמזהה את עצמו בפרקים אלה, טועה בודאות. 

שבעת המגשימים משובצים לעבודה, הן בגן ירק, הן בחיטוב עצים והן בניסור עצים. אחד מהם, שמעון משתלב לעבודה קבועה בלול ושני שבתאי, מוצא תעסוקה ארוכת תווך ברפת. הוותיקים עובדים בשדה.

הימים חולפים, שבוע עובר... באספה הכללית נבחרו חברים לתפקידים שונים, על פי המלצת  ועדת המינויים : יוחאי המבוגר והרגוע מתמנה למזכיר, יוכבד חברתו לחובשת, עדן לחובשת מחליפה ועומר למורה לעברית למתחילים. כל התפקידים בהתנדבות, חבריי, שלא תתבלבלו, כל אחד מחויב לתת  את מכסת העבודה בן שש שעות  ולהשתתף בשיעור לעברית בן שעה, יום-יום.

עומר מועסק רוב הזמן בחיטוב ובניסור עצים. העצים משמשים להסקה, לחימום מים למקלחות, למכבסה ולמטבח. 

אחרי הצהריים רחל ועומר נפגשים ונהנים מטיולים בטבע. הוא אוהב את מבטה החם, את שפתיה הבשרניות ואת חיוכה המבליט גומות חן מקסימות. לעומתו, היא משוגעת על מראהו הכללי, שיערו השחור כנוצת עורב, קומתו התמירה וצחוקו שלא נפסק. שיחות נפש ארוכות הם מנהלים ביניהם והם קשורים יחדיו כאילו הכירו מעולם.

- בואי נתחתן איך שנגיע לארץ... הוא מציע לחברתו.

- אפילו מיד, אם נמצא רב בסביבה. אנחנו עוד מעט בני י"ח שנים...

- נהייה בני שמונה עשר בעוד מספר חודשים, זה יתאים לזמן עלייתנו ארצה... הוא מגיב.

- צודק אתה אהובי, יה עומרי ! חוץ מזה, לא נוח להינשא כאן, לא יהיה לנו אפילו חדר משפחה. 

***

מה שמוחק את צחוקו הנצחי של עומר זו התנהגותה של עדן. התקרית האחרונה : המכנסיים שלו כובסו במים רותחים ונוצרו בהם פסים מגון בגד אחר בצבע אדום : מין פסי זברה אדומים על רקע כחול. איזו והדיחה ! הוא נכנס למכבסה לשאול אותה מה פשר הכתמים האלה,  ואילו היא במקום לענות או להתנצל, עוזבת את המקום בטריקת דלת. הדלת נסגרה והוא נשאר פעור פה...

עומר יוצא מהמבנה ורואה בין הכבסים שמתייבשים על החבל, שמלה שחורה עם קרע במכפלת, היא מזכירה לו משהו : חסר לה פיסת בד בצורת משולש.

-  מה מעניין אותך כל כך בבגד  שלי ? שואלת עדן.

- הוא מאוד מסקרן ! יש לי במקרה במגירה, חתיכת בד שחור המתאימה בדיוק לשסע הזה. אם תרצי אשלח לך אותה בדואר שליחים !

אלברטו ועמרם חבריו החדשים של עומר עוברים בדיוק באותו רגע.

-  על איזה משולש שחור אתה מתכוון ? מגחך עמרם.

- ידידינו מתעניין במשולשים שחורים ? שואל אלברטו.

כמובן ההערות עשו להן כנפיים ועדן נמצאה במצב מביך. אבל עומר לא התרגש מהבדיחות, להיפך הוא צחק יחד עם כולם.

***

יום בהיר אחד, עומר מרגיש סחרחורת במשך עבודתו. שני חבריו לוקחים אותו לחדר. שוש אם הבית מבקשת מעדן למדוד לו חום.

- תסתובב על הצד, נעשה לך בדיקה רקטלית, היא מורה לו.

- לא !

היא מבקשת לעשות בדיקה מתחת ללשון, אבל עומר מסרב, עניין של חיטוי.

-  מה תחת הלשון, את עוברת מהרקטום לפה ? איפה למדת היגיינה, חובשת ?

והוא מכניס את המדחום מתחת לבית השחי.

כעבור רגעים הוא שומע קול פליאה. עדן קוראת לשוש.

-  מה קורה שואל המדריך אנטונהיו, שזה עתה נכנס.

- תראה !...  

אנטוניו מחזיק את המדחום בידיים והוא מסמן 42⁰. הוא שם את כף ידו על מצחו של החולה ופוסק :

-  לא הגיוני... 42⁰ ?

מה קורה לידידינו, האם הוא חטף וירוס כלשהו ? האם זה נובע מהבהמות ? תישארו איתנו.

מרוץ אחרי עדן הנמלטת

אנטוניו מחזיק את המדחום בידיים והוא מסמן 42⁰. הוא שם את כף ידו על מצחו של החולה ופוסק :

-  לא הגיוני... 42⁰ ? עדן, גשי למרפאה ותביאי מדחום אחר.

מידת חום נוספת במדחום אחר מראה על 38.7⁰ . אנטוניו כועס מאוד :

-  עדן, בבוקר בדקנו טמפרטורת הגוף של הפרה קונשיטה.

-  אכן.

-  שמת את המדחום בכיס, אחרי הבדיקה ?

-  כן.

-  וזה המדחום ? את נורמאלית ? המדחום של הרפת חייב להישאר ברפת . דיברנו על זה כבר ! רצית לבדוק את החום לעומר וקיבלת את הטמפרטורה של הפרה קונשיטה. תגידי לי, את מפגרת אט שאת מעמידה פנים ?

-  היא חיה בעולם אחר מר אנטוניו, מגיב עומר. אבל אני אעיר אותה מיד, אחת ולתמיד !

תוך כדי עומר קם ממיטתו ונעמד מול עדן החובשת.

-  את חובשת או חבוש יבש ? אני קורע אותך לגזרים ! רצית למדוד לי חום עם המדחום שהיה בטוסיק של קונשיטה ? מתחת ללשון ? תעזבו אותי, אני אלמד אותה לקח. היא תחטוף ממני כהוגן !

שני בחורים כבדי גוף, דובון ופיל- פילון  מחזיקים את עומר בזמן שעדן נמלטת על נפשה וקופצת את המדרגות ארבע, ארבע.  עומר משתחרר וחיש מהר,  רץ בעקבותיה במהירות שיא. היא יוצאת את הבית וחולפת על הרחבה ובורחת לכיוון שדות המרעה.

עומר לא מוותר, הוא מדלג על קיר התיחום ונופל על רגליו שני מטר מטה. הוא ממהר, מאיץ את מרוצו כשעדן נכנסת  בין עצי היער וידידנו אחריה. הוא רודף אותה עד לבהרת יער ונעמד. מה שרואות עיניו שם, מדהים אותו, זהו מחזה לא מעולמו של עומר יליד טוניס, שגדל על חינוך שמרני :

על סדינים המונחים על העשב הרך, שוכבים בניחותא ארבע צעירים, שני בנים ושתי בנות, כולם עירומים כביום היוולדם. הם יפים להפליא, כאלילים יוונים מהאודיסאוס. הם מסתכלים משועשעים על עומר ועדן ומזמינים אותם לשבת בחברתם. אחד מהם מסביר :

-  אנחנו באמצע אורגיה, אם תצטרפו, יהיה עוד יותר שמח.

שני הבחורים בוחנים את עדן. הם נעמדים ונשענים על עצי הערבה שבגדת הפלג, כקשתים שעומדים לשלוח את חציהם. עיניהם בורקות ושינהם הלבנות מזכירות שני זאבים שמריחים את הטרף.

-  אני לא אומרת לא, עונה עדן ומתחילה לפתוח את כפתורים.   

-  תתקרב אלינו בחור שחרחר, אומרת אחת הבנות. גון עורך הוא בדיוק הפלפל שאנחנו משתוקקות לו.

עומר המום. הוא חושב לו : " מה הדברים האלה קיימים במציאות ? איפה טוניס ואיפה אנחנו. אימא שלי הייתה מתעלפת,  לו ידעה מה שקורה. רחל מחכה לי ובוודאי דואגת. מה אני עושה כאן ? "

עומר לוחש לעצמו את המילים האלה ורואה את הבנות, גופן לח מטל הצהרים. אט, אט הוא יורד לדשא ונשכב עליו. עדן פותחת עוד כפתור.

מה קורה לחברינו עומר, האם הוא שוכח את ערכי המוסר להם הורגל בארץ היסמין הפורח ? ועדן, האם היא באמת נכונה למעשה, או שהיא מעמידה פנים ? האם היא לוקחת בחשבון שחבריה מההכשרה דולקים אחריה ואחרי עומר ושמיד הם יצוצו ?

 עומר לוחש לעצמו את המילים האלה ורואה את הבנות, גופן לח מטל הצהרים. אט, אט הוא יורד לדשא ונשכב עליו. עדן פותחת עוד כפתור.

הוא ומחשבותיו : מה פתאום להצטרף אליהם ? אם היה מדובר בגביע יין וצלחת מישווי, או כוס רוזטה עם בסקוטו,לא הייתי מתנגד.  אבל המעשה הזה... סדום ועמורה ? השם יצילנו... עדן פותחת עוד כפתור ומסתכלת עליו...

***

עומר מתעורר  אחרי יומיים, בין סדינים צחורים, בקליניקה של דר' בלום בעיר השכנה. רחל סועדת אותו ומחזיקה את ידיו.

-  סדום ועמורה ! הוא מכריז.

-  הס ! אהובי, אל תתעייף. נרדמת 48 שעות, דיברת מתוך שינה. חלמת כנראה. זה היה בדיוק אחרי שבדקו לך חום, סגרת עיניים עד עכשיו. דר' בלום אומר שחטפת וירוס.

-  לא רדפתי אחרי עדן ?  

-  אל תדבר חמוד ! היא מצווה. לא יכולת לרדוף אחרי אף אחד, כי לא היית בהכרה. תנוח כעת ! הכל התרחש בראש שלך, קדחת מחום.

 -  אלברטו מציע : שמע נא, יה טונסי ! בוא ננוח חצי שעה. רק אחרי שנצבור כוחות נחזור לבית. נעמיד פנים שאנחנו רעננים ושעשינו יום כייף.

-  נספר להם רק על המאכלים ? שואל עומר.

כבישת החציר (המשך)

כך הם נוהגים. לא חסרים מתנדבים. דובון ופיל-פילון מקימים רעש במיוחד. הם רוצים גם הם ללכת לקיט בחווה השכנה, לאכול ארוחות דשנות, בקיצור לתפוס יום נחמד. מדוע רק פרוטקציונרים נשלחים למשימות קלילות כאלה ?

-  טוב, תלכו ! אבל תסיימו את היום שם ותייצגו אותנו בכבוד, מסכימים הממונים.

כך, שני השמנים יוצאים לדרך עם שחר. בסביבות השעה עשר בבוקר, הם חוזרים בזחילה כמעט. המדריך אנטוניו כובש את יצריו, כדי לא לצעוק מכעס.

-  עומר גש לשם, קח איתך את אלברטו או עמרם. הסוסה הנדה רתומה לכרכרה. סעו מיד ! 

עומר ועמרם ניגשים לחווה השכנה. האיכרים שמחים לראות אותם, היה להם חור במערך העבודה. היום  דומה ליום אתמול. ארוך, קשה ומפרך.  עמרם שואל את עומר לגבי הארוחה.

-  מיד יקראו לנו לסעודה. אבל ממילא, לא נאכל מטעמי כשרות. סיפרנו סיפור יפה אתמול בבית, כדי להתחמק מיום עמל, ארוך ולא נגמר.

עמרם צוחק. הוא מבין  עתה את התחבולה של שני החברה, צחוקו גובר כשהוא מעלה בדמיונו שני השמנים סוחבים חבילות כבדות, עם החציר שנכנס לצוואר והזיעה. מלאכה בהחלט לא מתאימה להם.

בשמונה בערב העבודה סוף כל סוף מסתיימת. עומר ועמרם מבקשים בנימוס לשחרר אותם מארוחת הערב. בעל החווה  מודה להם על העזרה שנתנו.

-  לא חשבתי שאנטוניו ישלח שני צעירים מתאימים, אבל הוא שלח. אני צריך להודות לו אישית, ואני מבקש להעביר את הערכתי לבחור שהיה אתך אתמול.

-   : Vous êtes dégourdis, tous les trois  שלושתכם חרוצים, הוא מסכם.

בדרך חזרה, ענף  של עץ נשלח לעבר העגלה ומשפשף את ראש הסוסה. עמרם שמחזיק את המושכות, מתקשה להרגיע אותה ועוצר את הנסיעה. מזל שהמכה לא פגעה בעורף של אחד מהם. עמרם כבר מתאושש מההתרגשות. הסוסה נרגעת אט, אט.  בחשכה הם רואים שני אנשים בעלי ממדים בצד הדרך : פיל-פילון ודובון. עומר כועס.

-  מכה כזו יכלה להרוג בן אדם !

-  סידרתם אותנו, שיקרתם אותנו.

-  אל תנהגו בפזיזות, מורה להם עומר. רצינו לנוח מהעבודה הזו, בסך הכל. ועמרם לא היה מעורב.

השניים מתקרבים לעגלה כדי לעלות עליה, אבל הסוסה מאוד עצבנית ומשתוללת. הם נרתעים ונסוגים. בהכשרת בשן עמרם מוסר דין וחשבון לאשר. הסוסה לא תשכח את אלה שפגעו בה. 

עומר מוצא זמן להיפגש עם חברתו רחל ומספר לה, הודות היום שעבר עליו ועל חברו, תוך כדי דיבור, עצם את עיניו ונרדם.

עוד יום חדש, השמש זורחת וקרניה מאירים את העולם, העייפות פגה וגם הצרות נשכחות. פיל-פילון ודובון עוזבים את המקום, הם לא רוצים להישאר יותר, ונוסעים למרסיי, למחנה העליה.  אף אחד לא יצטער על כך.

שבוע טוב ומבורך ! 

 

  געגועים.

עוד יום חדש, השמש זורחת וקרניה מאירים את העולם, העייפות פגה וגם הצרות נשכחות. 

עומר ורחל יוצאים אחר הצהריים לשבת באחו. הם פורשים שמיכה ויושבים לפטפט.

-  ספר לי על טוניסיה, עומרי.

-  ארצי נקראת טונס אל כדרה : טוניס הירוקה.  מרחבים של עצי זית לרוב, פרי הדר, דקלים, פל ויסמין. עירי  היא עיר לבנה, אלה שהיו בישראל אומרים שהיא דומה לחיפה. מרכז העיר נבנה בעת החדשה והוא מביט על העיר העתיקה הסס-גונית. אנחנו גרנו בפרבר הצפוני.

-  הייתי רוצה לבקר במקום הולדתך. יתכן שאז אגלה את הקסם שאופף אותך, אהובי.

-  בקיץ, היינו הולכים יום-יום לחוף הים ומבלים בו את אחרי הצהריים. רק בחשכה היינו חוזרים הביתה, אחרי שנהנינו מריח עשבי הים ומהגלים שמתנפצים על החול. לא היינו עוזבים את המקום לפני שהשקפנו בשקיעה. עם דמדומי ערב, המים נשטפים באודם החמה הטובלת במצולות.  

-  איזו יפה עיר ילדותך ! אולי יתגשם חלומי ואבלה בה ?

-  הכיצד בבת עיניי ?

-  הוריי עולים ארצה והם יבואו לפני כן לבקר אותי כאן. משפחתי אמידה. אוכל לבקש מהם  פינוק קטן, לשלם לי הפלגה לטוניס ?

משאלות

-  שחלומותייך יתגשמו, אבל תלכי בלעדיי ? אין מי שישלם עבורי נסיעה כזו, אהובה. כמה אני מתגעגע לבית, להורים, לאחים, לשכונה ולבית הכנסת !

הם שוכבים על השמיכה ומביטים בשמים בהם נוצצים אלפי כוכבים. שובל בהיר חולף לו בקשת זוהרת ברקיע. 

-  אהובי, הנה כוכב שביט, תביע משאלה מהר.

-  ניסע בקרוב יחד לטוניסיה !  

על השדה נופל הטל, השניים ממהרים לבית, נשיקת לילה טוב, פלוווופ.  וכל אחד נכנס לחדרו למנוחה ושינה ערבה. הציפורים מציצות  עם שחר, עוד יום חדש, השמש זורחת וקרניה מאירים את העולם, העייפות פגה, שיהיה בוקר נהדר. 

עומר גומר לנסר ערמה ענקית של גלילי עץ, ביחד עם חברו עמרם. המשור הארוך שורק לו, הלוך ושוב, מונע בידיהם האמונות. הרעב מתחיל לקשקש להם בבטן. שעת הפסקה הגיעה.

-  עומר, יש לך מכתב מאבירם. תקרא אותו ותעדכן אותי, אומר לו אשר.

אחרי הארוחה, ידידנו תופס לו פינה לקריאת המכתב. סקרנותו גוברת. מה רוצה אבירם ? השליח אבירם כותב לו מטוניס הבירה, " שמעון הביע את רצונו לעזוב את הכשרת בשן, הוריו היו רוצים שמישהו ילווה אותו בנסיעה זו. האם אתה עומר, מתנדב למלא משימה זו ? ענה לי בהקדם, אני גם רוצה לשוחח עמך על נושא חשוב, אבל קודם כתוב לי, על מנת להרגיע את הוריו ". 

שמעון באמת נראה בזמן האחרון כלא מתאקלם. חבל, חבר טוב ולב זהב, חושב עומר. אולי הוא יעלה יותר מאוחר עם משפחתו ארצה ? אז לא הפסדנו אותו. הוא יתרום איפה שנוח לו, לא חייב להיות חבר קיבוץ. העיקר שיהיה אזרח טוב. בטוח שימצא את מקומו.

עומר כותב מיד מכתב שכן, הוא יבצע את המבוקש.  

המשאלה מתגשמת באופן מוזר. הוריה של רחל מבקרים אותה ומממנים לה נסיעה לארץ הפל והיסמין. הם מאוד אוהבים את עומר וסומכים עליו ועל ביתם. החינוך הטוב שניתן לה לא יאכזב אותם.

כך, שבועיים אחרי משאלתם בני הזוג יוצאים לדרך לארץ הולדת הבחור. שמעון שמח לשוב הביתה, הגעגועים אוכלים אותו, אבל גם הסביבה החדשה בה לא מצא את עצמו עשתה את שלה.

שובו אלינו ובקרוב תבלו עם האוהבים בדרכם לטוניס.

בדרך לטוניס והביתה.

משאלתם של רחל ועומר מתממשת והם נוסעים עם לילה לכיוון מרסיי והנמל.

לשמעון יש רגשות מעורבים. הוא מאוד התגעגע הביתה, אבל כואב לו גם להיפרד מהברים, מתחושת החופש ומהאווירה המהממת השוררת בבשן. אבל ההחלטה לעזוב כבר נפלה והיא בשלבי ביצוע, אין מה לעשות, אלה להמשיך הלאה.

רחל נרדמת על כתפו של חברה עומר. כייף להם ביחד. ההפלגה לטוניס, להפתעתם הנה  נעימה. בדרך כלל, במפרץ ליון בקרבת מרסיי, המערבולות מקשות על השטים והם סובלים מכאבי בטן, הקאות, ותחושות מעיקות. הפעם לשם שינוי, השיוט הנו נוח מאוד. שני האוהבים מרבים לעמוד על סיפון האנייה ונהנים ממראה הים הכחול, ומשהון שבירת הגלים על ירכתיה. 

בטוניס הורי שמעון ממתינים לו. הם מאוד מתרגשים, הם מתחבקים עליזים ושמחים. הם נפרדים מעומר ורחל במילים חמות. שני ידידנו הולכים לדרכם, לפגישה עם שליח תנועת דרור, החבר אבירם.

אבירם הנו גבר בעל אופקים רחבים, עם חוש מולד לחינוך ומנהיגות. הוא מחזיק את תנועת הנוער ביד רמה. ישנם אנשים ששותקים בעת שצריך לדבר, ויש כאלה שמברברים כאילו הם יודעים את הכל, אבל מילותיהם ריקות מתוכן. זה  לא אבירם, אבי בשביל החברים. אבי נותן את הטון במועדון, ליד שדרות פאריס בטוניס. הוא מרים את הקול ומעיר הערות כשצריך, מדובב את השתקנים להביע את עצמם, ומקשיב רוב קשב כשבן שיחו מדבר, ולו היה זה נער צעיר. יש לו גם מבט חודר, בו הוא משתמש במקום נזיפה, בעת שמילים הנן מיותרות. הוא מדריך, מנחה, דוחף, משבח ויש לו גם מילה טובה בעת הצורך, למי שעומד במשימה.

עומר נכנס לפגישה עם אבי, הוא חש כלפיו הרבה ידידות. הם שמחים לראות אחד את השני, אחרי חודשים. עומר מציג את רחל ואחרי כל מילות הנימוס המקובלות הוא שומע את דברי השליח :

-  הבט !  אנחנו מארגנים מחנה קיץ בצרפת. ליתר דיוק באזור האלפים הנמוכים. האם אוכל לסמוך עליך שתבוא לתת יעד בדרכה ובניהול ? אני לא אהיה שם. אני עתיד לרכז את הסמינר למדריכים לפרנקופונים, ליד פאריס. שליח חדש שזה עתה הגיע ירכז את המחנה הזה. שמו אריאל. הבעיה היא שאינו שולט בשפה הצרפתית. חוץ מזה, הוא בחור כארז. אתה אמור לסייע בידו להצלחת המפעל הזה. האם מוכן אתה ?

-  אני צריך את אישורו של אשר שעומד בראש הכשרת בשן.

-  דיברתי עם אשר.  מבחינתו, זה סגור.

-  או.  קי !  אז אני אשמח לעזור לאריאל, עונה עומר רק לאחר שרחל הנהנה בראשה, לאות הסכמה.  

-  אז, סיכמנו את הנושא. אני שולח לך מכתב עם כל הנתונים וגם כרטיסי נסיעה ברכבת. אני אשאל את אשר  אם יש אפשרות שגם רחל תשתתף במחנה. הרי יש לה ניסיון בהדרכה, שמעתי ממנה בבטאונן התנועה. כך לא תיפרדו. אם את מוכנה רחל, כמובן. המחנה יתקיים בעוד כשבועיים. 

-  יהיה לי לעונג להדריך או למלא כל משימה אחרת, מה עוד שעומרי ואני נהייה ביחד, עונה רחל.

-  יפה דיברת, אני אטפל בעניין צירופך.

-  מה קורה בטוניסיה שואל עומר ?

-  קבוצות גדולות של יהודים וצרפתים עזבו את טוניסיה. יש מחסור בידיים עובדות במינהל,  באדמיניסטרציה. במפעלים, בבתי הספר, בבתי המשפט מורגשת תנודת העובדים הבכירים לאירופה, ישראל וארצות אחרות.  הממשל לא מאפשר ליהודים לתפוס משרות בכירות בשרות הציבורי. הסוחרים והתעשיינים מחסלים עסקים במחירי מציאה.  אלה שקראו את המפה בעוד מועד הרוויחו.  אחרים לא  מוצאים למי למכור, ואם כן, לא ניתן להוציא כסף מעבר לגבול, מעל לסכום מינימאלי. בית הקברות היהודי באוניס הולאם.

כועסים על צרפת שלא השכילה לנהל משא ומתן לגבי תהליך מסירת המושכות לטוניסאים,  מבלי לפגוע בבעלי הרכוש ובזכויות הנתינים. היה זמן די והותר לכך, מאז הוסכם ב- 1934 לתת הגמוניה עצמית לטוניסיה. יהודים בעלי אזרחות טוניסאית לא מקבלים את אותן הזכויות כמו המוסלמים. לא פלא שיש עזיבה המונית, לרוב לכיוון ישראל, לגבי היהודים. התושבים המלטזים, הסיציליאנים, הקורסיקנים, האיטלקים והאחרים עוזבים לכיוון צרפת בעיקר. גם בריטניה נכונה לקלוט אותם, אבל צרפת מעניקה להם פריבילגיות שקשה לסרב להן. זהו, בקיצור נמרץ. מה תכניותיכם ?

-  רחל ואני בדרכנו הביתה, בספאקס. אני אציג אותה להורים. אחרי כמי ימי חופש נחזור לבשן.  

 השקיעה על היבשה לא קוראת לתשומת לב של איש. הרי השמש יורדת אט, אט, מסתירה את פניה מאחורי הרי האטלס, מבלי שאור היום יעלם. לאחר היעלמותה, ניתן עוד ליהנות מאור השמש. אזי, איזו מיסטיקה ניתן ליצור סביב שקיעה שכזאת ?

המשך

ועוד פרט גיאוגרפי אחד. בטוניסיה, כ- 12 וחצי מילון תושבים. רובם פלחים. רובם מתרכזים במישור החוף, בו ממוקמות הערים העשירות, ערי הנמל והמסחר, אליהן זורם העושר. מיעוט לא מבוטל עוסק באמנויות המסורתיות ובשירותים בכפרי התיירות. אבל רוב האוכלוסייה שוכנת בערים ובאזורי השליטה שלהן. רובה מתפרנסת מהן ותורמת להתקדמותן ולפריחתן.

טוניס, עיר הבירה, עיר המסחר הגדול והמגוון, עיר השלטון המרכזי, העיר המודרנית ביותר בטוניסיה, עם הטבעת התעשייתית שלה ונמלה הבלתי נלאה. חממת ומטעי הפרי, תעשיית התיירות שלה. סוס וספאקס עם כרמי הזיתים שלהן ותעשיית השמן והספוגים. גאבס עם גידול ותעשיית הליפה. גאפסה עיר המכרות הפוספטים, העיר החשובה היחידה שלא ממוקמת בחוף. כל הערים האלה מאז שלטון רומא, תרמו לעושר האימפריות ששלטו עליהן.

כי טוניסיה, איפריקייה, Ifriqiya, כפי שכינו אותה הרומאים - לאות התייחסות של כבוד למרכזיותה באגן הים התיכון המערבי, עד כי בשמה כינו גם את לוב, אלג'יריה ומרוקו - הצטיינה בהיותה לאסם האימפריה הרומית, וכאמור לחלק משמעותי בעושרה של רומא ושל האימפריות האחרות ששלטו בה. היא הייתה גם לנכס אסטרטגי עבור כל מעצמה שביקשה לשלוט בים התיכון. זו לאחר זו, מאז העת העתיקה ועד המאה הקודמת, כל האימפריות ששלטו בה עיצבו את הארץ הזו והטביעו בה את חותמן. מקרתגו הפניקית, שנכנעה לרומא במלחמות הפוניות, דרך האימפריה הרומית המהוללת ולאחריה האימפריה הביזנטית. בהמשך, בימי הביניים, מהערבים המוסלמים שפינו את השלטון לאימפריה העותומאנית ונציגיה, הבאיים (Beys), שמפאת חולשתם הפכו את נמליה לנמלי שודדי ים. מבלי לשכוח שאותם שודדי ים האלה גם הם שלטו בה והסבו הפסדים כבירים למסחר של ערי המדינה האיטלקיות (אשר הרסו את  נמלי המסתור שלהם בפשיטות עונשין). ועד לזמנים המודרניים עם השלטון של צרפת, אשר הטילה עליה את הפרוטקטוראט שלה, מ-1881 עד 1956. לאורך כל המאות האלה, כל האימפריות שטיפחו תרבויות פורחות, השאירו בטוניסיה ובתושביה אותות וסימנים המבדילים אותם מהארצות והעמים האחרים במגרב.

  כל המדינות האלה, היללו את יופייה ואת החיים המתוקים שהיא מעניקה לתושביה. אלה יודעים להסתפק במועט והופכים את איכות החיים ואת רוגע אורח החיים שלהם, לעושר הכובש כל איש זר המתוודע אליהם. אין סופר, משורר או אמן בתחום הציור והמוסיקה שלא הילל את תכונות הנועם, בה טוניסיה ניחנת. עליך רק להתמסר לזרם החיים שהיא יוצרת, ולא לחשוב יותר מדי. לא בכדי, טוניסיה הפכה כה אטרקטיבית לתיירים – ולא רק בגלל מחיר המחיה שלה.

מקובל להסכים שמזגו של הטוניסאי נוח. אין הוא איש של ריב ומדון. הוא אוהב ליהנות מהחיים המוענקים לו על ידי האל, ומודה לו על כך ללא משוא פנים. הוא לא מתמרד על מנת לשנותם  ואין הוא מקנא בזולת. לכן, אין הוא לוחם פוליטי גדול, בדומה לאזרח הרוסי או הצרפתי. אולי הדבר קשור גם לעובדה שהוא סבל כל כך הרבה ריבונים על ארצו, בהיסטוריה הארוכה שלו, כל כך הרבה כתות מוסלמיות, שלחמו ביניהן מלחמת חורמה, ושלטו זו לאחר זו בארץ בדרישה לעצב את החברה על פי אורחות חיים אסלאמיות שונות, שהוא, האיש הקטן, נהיה "פילוסוף סטואי". הוא פיתח השקפת עולם, שבה "היחסיות" (Relativisme) ו"הסובלנות" תפסו מקום מרכזי.

  היחסיות, מתבטאת בכך שהתוניסאי אינו מתרגש משום אידיאולוגיה, לבד מהאידיאולוגיה שאני מבקש לאפיין אותה כמן אידיאולוגיה סטואית (הכול מן אהללה !) והדוניסטית גם יחד (אם האל נתן, אזי האל מברך שאני עושה בו שימוש). אין הוא ממהר להתגייס לאידיאולוגיה נוספת ואחרת שתתפוגג ותחלוף מהארץ במהרה. לכן אין הוא מחפש כל עימות. הוא מכבד את מוסדות השלטון וחי איתם בשלום. זה מה שמניע אותי לומר ש"הטוניסאי לא מתלונן, הוא מסתדר". המעלה הזאת, דבקה גם ביהודים הטוניסאים בקליטתם בארץ. הם עברו אותה ללא תקלות דרמתיות, בשונה לדרך קליטתם של היהודים המרוקאים.

 

בורגיבה לא אהב את אורח החיים של אזרחי ארצו. הוא כעס עליהם שרוב הכנסתם מוקדשת לאוכל טוב. "אתם חופרים את הקבר שלכם במו שיניכם", נהג לומר להם בנאומים החינוכיים הארוכים שהוא נשא ברדיו. הוא גם לא אהב את האדישות הפוליטית שלהם. הוא רטן במיוחד על אנשי העיר ספאקס, שלא מיהרו ליטול חלק במאבק הלאומי האלים למען עצמאותה של טוניסיה. אני חושב, שבנוסף למה שכבר ציינו, אנשי ספאקס לא האבו שאנשי טוניס "ינהלו" אותם באמצעות המאבק על העצמאות. יש לזכור, בנוסף לכך, ששורשי מקורות המתח בין ספאקס וטוניס צפונים עמוק בתולדות תוניסיה. הכול מבוסס על הבכורה בארץ הזו.

על מנת להחזיר את המכובדים של העיר ספאקס לחיק "המשפחה הלוחמת", בורגיבה ארגן את הועידה "הגורלית" של המפלגה בעיר הזאת, בספטמבר 1955, בה הוא קיבל את תמיכת נכבדיה נגד מתנגדיו, שחלקם היו אנשי טוניס. הועידה קבעה אז שמהפלגה מאשרת את הצעתו של המנהיג בדבר קבלת ההסכמים עם צרפת שסוללים את הדרך לעצמאות. בוועידה הזו, בורגיבה הצליח להדיח את יריבו בן יוסף, ושוב, תודות לתמיכת אנשי ספאקס, הוא שבר את אופוזיציה לשלטונו הבלעדי. כל זה התרחש בטרם עצמאות, מספר חודשים לאחר שאורשה לחזור לטוניסיה.    

  באשר לסובלנות, כורח המציאות ההיסטורית, שהזכרנו לעיל, הוביל את הטוניסאי לשתף פעולה עם בני העדות השונות ולהתרכז בטיפוח החברה האזרחית לעומת החברה הפוליטית, קרי מערכות הממלכה. הדבר הזה, שנמשך מתקופת שלטון הרומאים ואשר הפך את איפריקיה למדינה רב תרבותית ורב עדתית, היה למנוף לעושר ולמסחר חופשי ומשגשג.    

לא יכולים להמשיך את הסקירה הזאת מבלי לומר כמה מילים ובאופן סכמתי על הריבוד החברתי בחברה הטוניסאית : ניתן לומר שמה שהקבוצה שבהנהגתו של בורגיבה רצתה להשיג בייסודה את הניאו דסטור בכסר-חלל, ב- 1934, באמצעות הפילוג מהדסטור הישן, הוא הגברת הניעות החברתית בשכבות העליונות בחברה התוניסאית, בכסות המאבק הלאומי.

  בתולדות העמים, הבורגנות, קריא המעמד הבינוני הגבוה, הוא אשר הניע והוביל את העצמאות הלאומית אשר פיצלה וחיסלה את האימפריות וביססה במקומן את מדינות הלאום. היא עשתה זאת כמובן בעזרת ובשם העם הפשוט. כך גם בתוניסיה. בעלי הקרקעות הגבוהים, האצולה האריסטוקראטית, שלטו באופן מוחלט במפלגת "אל דסטור" ועוררו את חמתם של אנשי הבורגנות. הם ראו בהדחת האצולה מהנהגת המפלגה, באמתלה שמתינותה כלפי השלטון הצרפתי מזיקה למאבק הלאומי, מנוף לקידומם. עלייתם במדרג החברתי, עברה דרך תפיסת רסן ההנהגה במפלגה ובעם. הדבר הניב פרות, כעבור 22 שנה, עם העצמאות. מבנה מערכת החוקים הכלכליים היה בסיס לקידום הבורגנות הגבוהה והבינונית. כך שהיום, חלוקת העושר בתוניסיה הנו גמיש והפך למנוף לפעילות כלכלית מאומצת מטעם השכבות החברתיות הכלכליות, המבקשות לטפס בסולם החברתי.

  ניתן להבחין בטוניסיה של היום מבנה חברתי הבנוי משלוש שכבות :

מעמד תעשייתי ונדל"ני גבוה וצר,

מעמד בורגני רחב ונזיל,

מעמד עממי רחב עוד יותר ויציב.

ברור שהשלטון, מאז 1956, מתבסס על המעמד הבורגני.

כך שאם נשכיל לזכור את המבנה הסכמתי הזה בבואנו לנתח תופעה חברתית בחברה הטוניסאית, נהיה מצוידים בכלי ניתוח יעיל. ואם נוסיף ונזכור את אופיו של הפרט והתנהגותו המסורתית, פרי ההיסטוריה שציינו, אזי יהיה בידנו מפתח די מושחז כדי לפענוח את בעיותיה של החברה הטוניסאית.  

  בתוכנית הנסיעה שהכנו, קבענו שאתרי שהותנו ומסלול הסיור שלנו בתוניסיה יתמקדו לאורך מישור החוף. מעיר הבירה טוניס ועד האי ג'רבה. אולם, לבד מהגריבה בעיר ג'רבה, החלטנו לדלג על קברי צדיקים ועל בתי הכנסת, כי זאת אופרה אחרת הדורשת נסיעה אחרת.

אי לכך, התמקדנו בטוניס ובסביבתה המיידית עם עיירות הנופש כ-לה מארסה ו-סידי בו סעיד, ובספאקס, העיר בה נולדתי, בהן תכננו ללון שני לילות לעומת ארבעה לילות בטונים. החלטנו לסייר כתיירים בערי החוף היפות והמעניינות שלא הכרתי: חממת ונאבל, המרינה של פורט אל קנטאהואי ומונסטיר, מהדיה והשבבה. את האי ג'רבה, בה ממוקם בית הכנסת "הגריבה" ("המפוארת") בן יותר מ-2500 שנה, השארנו ליום האחרון (יום החמישי), אליה תכננו להגיע בטיסה הלוך ושוב מטוניס. יתר הערים ומקומות הנופש שהכרתי כספאקס, אל ג'אם, לה גולאט, לה מארסה, סידי בו סעיד וכמובן טוניס, הבטחתי לגל סיור מעניין בהם.

החלטנו לסמוך על הרגליים, כדי להגיע למקומות המעניינים שאין הרכב מסוגל לפקוד אותם, ועל הרכב, כדי לחבר ביניהם מבלי להתעייף יתר על המידה ולבזבז זמן. כי על אף שהחלטנו שהזמן לא יהווה גורם מרכזי בתוכנית שלנו, שאנו נהפוך אותו לגמיש, ושהתוכנית תהווה בסיס לשינוי לדבר טוב יותר, רצינו בכל זאת לבקר בכמה אתרים שבכוחם לעשיר את "החוויה הטוניסאית" שלנו.

  בשבועיים שלפני הנסיעה, ערכתי רשימות שכללו את המשימות שעלי למלא בכדי להיות מוכן מבחינת החפצים שעלי לקחת עמי, לרבות תרופות ובגדים. אולם כמו בתחום הכתיבה, הבעיה לא הייתה לא לפספס דבר, שיחסר בעת שהותי שם, כי אם לא להעמיס דברים מיותרים, בגדים שאין אני אעשה שימוש בהם, כפי שהדבר קורה לי בכל נסיעותיי. בלטינית, המילה  Impedimenta (נטייתה ברבים של המילה Impedimentum) פרושה המזוודה שאוצרת בתוכה את חפציו של הנוסע או את החפצים שצבא נושא עימו במסעותיו. אבל המילה, בגוף יחיד, פרושה מחסום, הפרעה. ללמדך שהחפצים שהנך לוקח עמך במסע שלך מהווים הפרעה, מחסום לפעולתך החופשית.

בשבועיים האלה, חזרתי גם על המסלול כשהתבוננתי עוד ועוד, דרך האינטרנט, בתמונות שכל אתר וכל עיר, שאנו מתכוונים לפקוד מציעים ומפארים לעיני  התייר הפוטנציאלי. על אף שידעתי שהתמונה מסתירה יותר ממה שהיא מגלה, ושזוויתה קובעת במידה רבה את האטרקטיביות של האתר, ליקקתי אצבעות שוב ושוב למראיהם.

גיליתי בדרך הזו את Port El Kantaoui   שהוא בעצם המרינה של סוס. סביבה, מאז 1977, בנו כפר תיירותי קטן, הכולל, לבד מהחנויות, בתי הקפה והמסעדות, כל המערך התיירותי האטרקטיבי והמסוגנן, לרבות בתי המלון מקומה אחת או שתיים, הדומים להפליא לבתי המלון שבחוף היווני או הקרטי, לבנים וכחולים, במילה אחת "ים תיכוניים", עד כדי כך שלולא השפה, לא ידעת לומר אם אתה בטוניסיה או בחוף אחר של הים התיכון, כי כולם דומים. החלטתי להוסיף את המרינה הזו  לביקור קצר על מנת שנתרשם מהפרויקט התיירותי הזה. שילבתי אותו בנסיעה לדרום, בואך לספאקס, או בחזרה לצפון, בואך לטוניס. כך גיליתי גם, שבעצם המוסיאון המרכזי בטוניסיה Le Musée du Bardo, אוצר את הפריטים העיקריים והמוצגים הרפרזנטטיביים של עתיקות טוניסיה כולה, ושהביקור במוסיאונים הלוקאליים הופך במידה רבה למיותר, אם מנטרלים את הגורם החשוב, והוא שהם משתלבים באקלים המיוחד, ההיסטורי והחברתי של הערים והכפרים בהם הם ממוקמים, אם כמובן השכלת להקדיש את הזמן הדרוש כדי לספוג אותו.

 

(ההמשך ביום ראשון : ההגעה לטוניס)

IIחוויה טוניסאית - ההגעה לטוניס

המטוס היה עמוס לעייפה מנוסעים לא סימפטיים, ששיגעו את הדיילות עם כמות החפצים שסחבו עמם למטוס וחסמו כל מעבר. כמו תמיד, הסוף טוב הכול טוב, וכעבור כשעתיים של טיסה שכחנו את כל האי נעימויות האלה ברגע שנחתנו. אולם גם לאחריה התברר שהטוניסאים התגלו עוד יותר מופרעים מהישראלים. כי עוד לפני עצירת המטוס, ולמרות הבקשות החוזרות והנשנות של הצוות, הם פתחו את תאי האחסנה והחלו לגלגל את תכולתם החוצה. "גם בטוניס, אמרתי לעצמי, אף אחד לא רוצה להיות פרייר". העניין של "להסתדר" נראה מרכיב מרכזי במנטאליות של הטוניסאי מהשורה. אני מסרב לשייך זאת לחוסר תרבות האופייני לאיש המזרח התיכון. לפי דעתי הדבר קשור בתחושת המחסור שפקד אותם כמו אותנו בעבר. נחוצים עוד לפחות שני דורות של רווחה על מנת שתחושה זאת תמותן ושהתנהגות מטורפת זו תעלם.

 

הגענו בשעת צהריים שטופת שמש לשדה התעופה של טוניס קרתג'. שדה תעופה קטן אבל מסודר. קיבלנו חיש מהר את המזוודות, עדות לשרות יעיל. הדבר שהדהים אותי תחילה, היא כמות הדגלים ושלטי תמונות הענק של מנהיג המדינה, בן עלי.  הוא בכל מקום. שמתנגדיו ידעו שהוא תמיד כאן, צופה בהם ללא הפסקה ושולט היטב בכל. והדבר הוא נכון. כמות השוטרים - ונאמר לנו גם שוטרי חרש - הצופים בכל, היא עצומה. אולם, אם אתה מתעלם מהם ונוהג כהלכה, אתה מגיע חיש מהר למסקנה שהדבר הוא טוב, ושרצוי שזה ימשך כך. אין פושטי יד ברחובות. אין מפריעים. אין צעירים בבטלה המטרידים אותך בחוצפנותם ובתוקפנותם. הנהגים מוותרים זה לזה ומתנצלים. החיוך הוא השולט ברחוב, סימן שטוב לרוב האוכלוסייה. לכן, הדבר נעים ומפתיע לטובה כל תייר וכל איש זר. התחושה האוחזת אותך הוא שצדקו משקבעו שלטוניסאי מזג טוב.

אין אני קושר זאת לפחד בפני מייצגי החוק והמשטר. על אף שמידה מסוימת של רתיעה להפר את החוק היא בוודאי קיימת. רק חברה המחנכת מופקרים לא שותפה בזאת.

אולם, הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שלא ניתן להפעיל משטר של פחד לאורך ימים ללא מחאות קולניות והתפרצויות זעם אלימות מצד העם. בהעדרם, אני מסיק שהדבר נובע מסיפוק יחסי למה שהמשטר מצליח להנפיק עבור האזרח. הוא מנפיק עבורו את הרשות לעשות כסף, לפתח יזמות, להתעשר, וזאת כל עוד האזרח נוהג על פי החוק ועל פי מידת נאמנות כלפיו וכלפי המנהיג. 

 

האיסלאמיזם לא מרים את הראש בטוניסיה.

ברחובות טוניס גברים ונשים מטיילים להם להנאתם, באופן חופשי, ובתי הקפה של שדרות בורגיבה מלאים בזוגות בלבוש אופנתי המצחקקים ביניהם. מחוץ לטוניס לא ראיתי נשים בבתי הקפה. הן עוברות לידם כדי שיושביהם יכלו להעריך את יופיין. אולם, אף אחת מהן לא תעז לשבת ליד שולחן ולהזמין קפה. גם עם הבעל. המסורת מחוץ לטוניס, חזקה יותר מהחוקה וממעמד האישה שבורגיבה עיצב, ושעליהם שומר בן עלי, בעזרת כוחות הביטחון. יש מין אנאלוגיה עם הדרך בה שומרים על האופי החילוני הזה בטורקיה. אבל זאת איננה אלא אנלוגיה בלבד, כי המרכיבים הבונים אותה שונים בהחלט.

  אף כי המשטר בטוניס דורש נאמנות מוחלטת מנציגי האסלאם, הוא משלם להם מחיר גבוה על מתינותם והתאפקותם. מחוץ לטוניס, בכל כפר ועיר בפריפריה, הדגלונים ודיוקנו של בן עלי מקשטים את המוסדות האזרחיים והדתיים, את העריה ואת סביבת המסגד. אולם, המחיר שהמשטר משלם לאסלאם הוא הכמות הבלתי מתקבלת על הדעת של מסגדים ושל בתי המדרש הדתיים המכסים כל מרחב ציבורי. בן עלי הימר, כמו בזמנו ממשלת ישראל, שהתקציבים הכבדים שמועברים למוסדות הדתיים, ימתנו את המחאה החברתית שלהם, עד אשר הכלכלה המשגשגת תוכל לעשות זאת. ובלבד שבטווח הקצר, ישרור "שקט תעשייתי" במדינה.

הדבר הראשון שגל ואני עשינו, לאחר שהתארגנו בחדרים שלנו בבית המלון על שדרות בורגיבה פינת Avenue de Paris (ששמרה על שמה כמו הרבה רחובות אחרים), מול התיאטרון, הוא להצטייד במצלמות, להתקדם לכיוון ה- Porte de France  ולצלם את כל הבא ליד. צילמתי את הקתדראלה עם הרכבת הקלה (le tramway), היוצאת מ-Rue de Londres  ונכנסת בשדרות ברצלונה, את שגרירות צרפת, את הפסל של אבן כלדון, הפילוסוף והיסטוריון הגדול, את עוברי אורח, את ה-Porte de France בכיכר הגדולה העמוסה בתי הקפה והפונה לעיר העתיקה עם הסמטה הצרה המובילה למסגד הגדול, אל זי'מעה אל זיטונה.

  צילמתי את הרחובות שנפתחו בחומה. איתרתי את הרחוב בו הייתי נוהג, בהיותי סטודנט, לאכול מדי פעם במסעדה האיטלקית הזולה.

הצלחתי מיד לחבר את העבר, את הזיכרונות מלפני יותר מחמישים שנה עם המציאות שחווייתי באותו רגע.

על השדרה, כעשרים מטר מה - Porte שעמדה בכל עוצמתה והדרה תודות לחיסול הדוכנים שהסתירו אז אותה, ישבנו באחד מבית הקפה וקונדיטוריה טוניסאית שלא השתנתה. הינו להוטים לתה (יש לומר לתמצית תה) מתוק עם נענע ושנוברים, מלווה בעוגות טוניסאיות עטופות דבש. רציתי שהנס יתרחש ושמרסל פרוסט יקנה בי.

אולם, איזו אכזבה !  

התה היה קר, העוגות ישנות, המלצר, אמנם חייכן, אבל מתחמן. "אין להם מושג בשרות לתיירים, אמר לי גל. על אף החיך, יש להם מושג רק ב- איך לגרוף כסף מהתיירים!"

המסקנה הזו התחזקה באותו ערב כשהחלטנו לאכול דגים באחת המסעדות הטובות ב-La Goulette, המומלצת על ידי מדריך המסעדות. לאחר שחיפושיי אחרי הקזינו La Jetée, הבניין בו ארגנו את סמינרי התנועה החלוצית שלנו והמופיע עוד בסרט "קיץ בלה גולאט", העלו חרס, התיישבנו במסעדה היכן שאכלה משפחה טוניסאית רחבה עם ילדיה. "סימן, אמרתי לגל, שזו מסעדה טובה שהמקומיים פוקדים אותה בכיף !"

הדגים שהציעו לנו היו יפים וה-kémia (הסלטים שמלווים את ה-Boukha) היו טעימים ומוגשים בכמות נדיבה.

ה-Boukha, תחת המותג Boukha Oasis, הייתה, כשלעצמה, צל צילה של ה-Boukha Boukhobza. עיקמנו את האף, אבל רצינו להשרות על הערב הראשון הזה בטוניסיה אווירה חגיגית. אי לכך, שתינו וצחקנו ודיברנו על התוכנית של הימים הקרובים בהנאה רבה. אולם על הדג שהגישו, שהיה כה יפה על במגש, אי אפשר לדלג. פשוט לא היה להם מושג איך צולים דג!  הוא היה חרוך, הוא היה יבש, הוא תרם את כל עסיסיותו לפחמים. הרגו אותו שינית בצליה. הצטערנו על הדג היפה שקולקל בברבריות ! אך, כך היה לאורך כל השהות שלנו בטוניסיה. הם לא יודעים לבשל. מי שרוצה לאכול אוכל טוניסאי, שיסע לפריז. גם סנדוויץ' טוניסאי, הם לא יודעים להכין ! המטעם היחידי שמתקרב למה שהכרתי בזמנו והנמכר בכל פינה, הוא ה- Fricassées.

(אתם מוזמנים לקרוא את ההמשך, על נאבל וחממת)

 

 IIIחוויה טוניסאית - חממת ונבאל

המשך

מאת ראובן (רוז'ר) כהן

מכיוון שנאלצנו לקצר את ביקורנו בטוניס ביום אחד, מפאת דחיית הטיסה מאיסטנבול לטוניס, הגענו להחלטה שיש לבטל את הנסיעה שלנו לג'רבה, ולהקדיש את היום האחרון שלנו לביקור מסודר וארוך יותר בטוניס. כך שבסיכום, בילינו בטוניסיה 5 ימים מלאים, או כפי שנהוג לספור בחברות התיירות 5 לילות : 3 לילות בטוניס ו-2 לילות בספאקס.

לכן למחרת של הגעתנו לטוניס, בשעות הבוקר המוקדמות יחסית, יצאנו ברכב לכיוון ספאקס. רצינו להגיע אל עיר הולדתי בשעות הערב המוקדמות. כ- 300 ק"מ ציפו לנו. תכננו לכסותם 

ב-10 שעות. הנהג הטוניסאי הצעיר שלנו, הדי, היה סימפטי ואדיב, וחיש מהר התקשר אלינו בחביבות גדולה ועשה את הכול כדי לעזור ולדאוג לנוחותנו מבלי שדרשנו זאת ממנו. הוא סחב את המזוודות, דאג לקניות, לחץ על הסוחרים בדוכני הזיכרונות. אולם, הייתה עמו בעיה. בעצם הבעיה הייתה כפולה : אלף, הוא לא דיבר צרפתית. בת, הוא עישן ללא הפסקה. ברם, הדיאלקטיקה מלמדת שבכל בעיה, קיים קוטב חיובי וקוטב שלילי. באלף, הקוטב השלילי היה ששברתי את השיניים על מנת לתקשר איתו. החיובי שדבר זה דרש ממני לאמץ את זכרוני כדי להיזכר במילים בערבית בכדי שאצליח להעביר לו את בקשותינו. בית, הקוטב השלילי היה שהעשן שהוא פלט הפריע לי בצורה נוראה. החיובי היה שביקשתי ממנו לעצור, ללא היסוס ובכל מקום שיהיה, לכשהצורך בסיגריה הופך אותו לעצבני בנהיגה, הפסקה שניצלנו לחילוץ העצמות ולריקון השלפוחית שדאגנו למלא בהקפדה פן נתייבש.

בעיית העישון בטוניסיה, היא בעיה רצינית עבור התייר המערבי. הטוניסאים מעשנים חופשי ובכל מקום בכמויות בלתי נתפסות על ידנו. הבנתי שם, עד כמה הצלחתנו בהפסקת ההפקרות האלימה הזו, הייתה חשובה. במבואות בית המלון, בבר בו נהגתי לשבת מול כוס תה מתוק, להתרווח ולהקשיב לשיחות שמסביבי במקום לרבוץ בחדרי, לזרום עם הזמן ולחוות את החוויה הטוניסאית מבלי להביט בשעון, להתבונן ולפרש את התנהגותם (La gestuelle) של הטוניסאים והטוניסאיות הפוקדים את המקום, דבר אחד בלבד הפריע לי: כמות העשן שנאלצתי לבלוע עם המעשנים והמעשנות שמסביבי. ראיתי צעירה, שלא עברה את ה-30, מעשנת, בחצי שעה, לא פחות מ-7 סיגריות ! מדהים ממש ! ומכיוון שהמסובים איתה ליוו אותה בעישון, השולחן שלהם, שעמד לא רחוק משלי, דמה לרכבת משנות החמישים המשחררת את הקיטור שלה. שמחתי שכפינו על המעשנים שלנו שלא יזיקו לבריאותנו, על אף שמחו וזעקו שאנו פוגעים בזכויות הדמוקראטיות שלהם. זאת דוגמה נרחצת על שימוש גרוע ופסול של השיח הדמוקראטי, שתוצאותיו הוא, בעצם, חיסול הדמוקרטיה עם תומכיה, תרתי משמע. ראוי שנהרהר בדוגמה הזאת על מנת שנשכיל להעביר את הקו האדום המפריד בין דמוקרטיה אמיתית ודמוקרטיה מסולפת.

     

לא התרשמנו כפי שציפינו מחממת. מדריך התיירות משנת 2003 מהלל את יופייה יתר על המידה.

מרכז העיר, המקושט כמובן בכבדות בדגלוני לאום ובדיוקני הנשיא, הוא מסודר ותיירותי, הסביבה פרחונית וירוקה, אולם שום חן לא עלה ממנו. בתי המלון הם מיושנים וללא תחזוקה ראויה, החוף המשרת אותם אינו מטופח, על אף שהיו תיירים שניצלו את הימים היפים, בהם זכינו בעת נסיעתנו, לטבול בים. ההרגשה הייתה שהבעלים שוחקים את הנכס עד תום, מבלי להשקיע בטיפוחו. אותה התחושה שמפריעה לי בראותי את המסעדות ואת בתי קפה בארץ שבעליהם עשו כבר עליהם את כספם, ושאין הם דואגים יותר לחדשם, פקדה אותי בחממת.

לעומת חממת, נבאל והמערך התיירותי שלה כבשו אותנו. אין זה בכדי שתיירים רבים מסתובבים ברחובותיה. השוק התיירותי שלה הוא פנינה המשלבת בהצלחה את הישן והפולקלורי עם הנוחות והניקיון של בניה חכמה וחדשה. דוכניו עמוסים מזכרות במחיר מתקבל על הדעת, אם כמובן הנך יודע להתווכח ללא בושה על מחירו של כל פריט. הדוכנים מהווים, בעצם, רק את חלונות הראווה של החנויות העמוקות והעשירות, המשמשות גם לסדנה, לתכשיטנים שמתאימים את הצמיד או התליון שבחרת, חיש מהר, לטעמך. כמובן, מוצרי הקדרות שולטים בהם. בכל הצבעים, בכל הצורות, בכל גודל, לכל שימוש, אתה מוצא את הפריט שליבך חפץ בו, וגם הפריט שאינך חפץ בו, ושהמוכר מצליח לדחוף לך אותו בחצי המחיר שהוא קבע תחילה. בקצה שדרת החנויות, הנך מגיע לכיכר פתוחה ליד מסגד, המזכירה את זאת של עכו, אבל נקייה יותר, מסודרת יותר, מזמינה יותר לשבת באחד מבתי הקפה או מהמסעדות המפרידות בין עוד ועוד חנויות. הכול מתנהל עם הרבה שלווה, הרבה חיוכים, עם הרבה שקט מרגיע, הרבה שרות אדיב, ללא כל מתח, בשונה בתכלית השינוי ממה שאני מכיר בעכו. כאן ישבנו בהנאה באחד מבתי הקפה, בין תיירים ומקומיים, ובילינו מבלי להביט בשעון בשיחה בטלה סביב כוס תה.

  כאן ניצלתי את ההזדמנות, בזמן שגל שוחח בנחותה עם הדי, בחצי ערבית ישראלית וחצי צרפתית פריסאית, לבצע לבדי תרגיל של קניה בשוק טוניסאי. כשהמוכר הצעיר והמפולפל שידע איטלקית, צרפתית, אך לא עברית כמובן, קבע את מחירו של המוצר שביקשתי לקנות ב-25 דינר, ישר הצעתי לו שליש מהמחיר "שמונה דינר, אמרתי לו". הוא התנהג בנימוס כאילו אין הוא רוצה למכור. אני אמצתי את התנהגות כאילו לא אזוז מהמילה שלי. לבסוף, אחרי שהוא ירד ל-15 דינר עם נושא מפתחות כמתנה, ושהתחלתי לחזור לבית הקפה ללא הקניה, הוא ירד ל-12, ונתתי לו 10 שקיבל בעצבות מזויפת במבטו, בטענה שרצחתי אותו ושהוא מפסיד קשות, ועטף לי את ה-Poterie de Nabeul בעיתון יומי.

העיר נבאל היא עיר מטופחת ויפה. "נעמל דהורה (עושים סיבוב, בערבית) avec l'auto, אמרתי להדי בערבית עילגת, הו בעדה (אחריו) נמשי (נלך) אל אל קנטאהוי". בסיבוב שעשינו, התרשמתי מהעושר והניקיון של העיר המקושטת לעייפה, ככל ערי הפריפריה,  בדגלוני לאום ובדיוקני הנשיא. גם בתי המלון שלה, עושים רושם טוב. כמות התיירים הזרים ברחובותיה של נאבל מעידים על המחירים הנמוכים הנקוטים בבתי המלון שלה לעומת אלה של חממת, ועל תפוסה גדולה יותר.

קירות בתי מרכז העיר והמסגדים שלה מקושטים באריחים צבעוניים והבניה מעידה על תשומת לב מודגשת לאסתטיקה. עצרנו לרגע קט, כי השעון הביולוגי סימן לנו שעברנו את שעת הצהריים, מול דוכן ה- Fricassées הטובים ביותר שאכלנו בטוניסיה. "רואים שהיהודים שעשו בזמנו את העושר של העיר הזאת - וישנם עוד מעטים שגרים עדיין בה - אמרתי לגל, הטביעו חזק את חותמם גם על הגסטרונומיה שלה ". 

(שובו לקרוא את המשך : ישן וגם חדש)

שבוע טוב. אני מזמין אתכם לקרוא פרק מרתק מהמסע לטוניסיה, ביקור מקסים במרינה של סוס, פורט אל קנטוהי והתבוננות היסטורית באתר האמפיטיאטרון של אל-ז'אם. טיול נעים !

 IV : החוויה הטוניסאית

כרמי הזיתים של מישור הסהל (Le Sahel) החלו ללוות אותנו בנסיעתנו דרומה.

ככל שהדרמנו ועד לספאקס, לא הפסקנו להתפעל מיופיים, מבריאותם של הכרמים האלה. נוכחותם הבלעדית בשטח היא אשר מעצבת את הנוף. הם עושים זאת באיזו מן חיוניות, מן אדנות עתיקת יומין שהשרתה עלינו יראת כבוד, כשצפינו בשורות הישרות של העצים הותיקים או של אלה שניטעו זה לא מכבר, מלאכת גיאומטרית גאונית. 

הסדר בו הם ניטעו, הרווחים הנקיים מכל עשב ביניהם, השליטה שלהם על השטחים המשיקים לאופק, הכול הגביר את תחושתנו שאנו צופים באחד מפליאי החקלאות בת יותר מאלפיים שנה. זהו פלא של פרי תבונת הידיים של האדם, בשילובו המוצלח עם הטבע. זהו פלא שחוזר על עצמו ושלא משתנה זה כבר מאות בשנים. פלא שמספק לאדם, בין הגידולים המזינים אותו, מצרך היוני לתרבות אגן הים התיכון, כפי שחיטה והאורז עושים זאת בתרבויות אחרות. זהו פרי שעשה את אושרן של הערים ששלטו על גידולו, כעיר ספאקס בטוניסיה. 

 

למרות שהתכוננתי נפשית לגילוי נמל המרינה החדש של סוס, ההפתעה לטובה הייתה שלמה. לא ציפיתי לרמה תיירותית כזו. המתחם כולו הוא פרי מחשבה, גם כלכלית וגם אסטטית.  מה שמוכיח שניתן להרוויח הרבה כסף מבלי לזלזל במה שאצלנו מעריכים כמיותר, כלא שייך. זה שייך ועוד איך שייך! המצב באל קנטאהוי מוכיח את המחשבה הפורייה הזאת. 

 

במרינה מצטופפות, (אף כי היינו בסוף חודש אוקטובר), ספינות זרות ואלגנטיות כלהקת עגורים נודדים. בתי המלון קטנים ודו קומתיים - ולא יותר - בצבעים כחול יווני ולבן מוגרבי בוהק, עמוסים תיירים ושייטים. לרגליהם בתי קפה ומסעדות נוחים - ולא יקרים - חנויות ססגוניות שהסחורה שלהן מוגשת לתייר בנדיבות לב, בדומה לדוכני השוק, אך בסדר מופתי ובניקיון רב, מושכות את העין. ניכרת העובדה שיד מכוונת ומקצועית דואגת לשמור על רמה בינלאומית, עם הדגש על המערביות, בכל פינה ובכל ביטוי מסחרי במתחם. השילוב הזה בין סגנון המזרח לסגנון המערב שובה את ליבו של התייר והשייט. הם חשים שהם נמצאים במרינה מודרנית ברמה אירופאית, אולם לא ב- La Rochelle  או ב-Nice, אלא בחוף ים תיכוני של ארץ שלא מחקה את זהותה הערבית.

ישראלי לא יוכל להבין זאת, מבלי שיעשה מאמץ נפשי לכך. הוא לא יבין שהתייר הזר, שנפשו פתוחה לשוני תרבותי, יתפלא לטובה מול השירותים הציבוריים שקירותיהם מכוסים באריחים צבעוניים. הישראלי שלנו רגיל לשירותים לבנים, עם כמה שיותר נירוסטה, המקרינים ניקיון וסטריליות. אריחים במוטיבים גיאומטריים במשתנה ציבורית, כמו אלה שעל הקירות של דיוואן המזרח (סלון), הם עבורו מחוסרי כל טעם. יש כאן, מבחינתו, בלבול בקנוני האסטטיקה. פגשתי את התגובה הזאת לא פעם בכתבי כותבי מסעות בתחילת דרכם הספרותית. אולם, אצל סופרי המסעות הותיקים והמשופשפים, הערות מסוג זה נעלמות מדפי כתבי מסעותיהם.

זה לא עניין של טעם, כי אם עניין של שחרור מקיבעון בתפיסת העולם והפלורליזם התרבותי. 

 

ישבנו בבית קפה על המזח השקט. בעולמם של השייטים, השקט הוא נורמה קדושה המחייבת את כולם. דיברנו בקול נמוך, ובהנאה התרווחנו על הכיסאות הנוחות. כל דקה שעברה השרתה עלינו רוגע, כאילו היינו בתרגיל בשיעור של מדיטציה טרנסנדנטלית. כאן, לא צריך מורה ולא צריך הוראות. כאן, צריך רק לשבת ולשתוק.

אין ספק שהמאמץ שהשקיעה הממשלה כדי למשוך יזמים ואנשי נדל"ן הוכיח את עצמו. זאת תיירות יוקרתית המכניסה ללא ספק דולרים רבים למדינה. את העדר נפט וגז טבעי, בהם מתברכות לוב ואלג'יריה השכנות, טוניסיה החליפה בהצלחה בתיירות. אולם, לעומת שכנותיה שגורפות מהמחצבים שלהן "רק" כסף, וכערך מוסף מתחים פוליטיים פנימיים, עבור טוניסיה יש בתיירות, לבד מהכנסה כספית נאותה, שני ערכים מוספים שחשיבותם לא תשוער :

ראשית, היא מספקת תעסוקה לעובדים לא מקצועיים, גברים ונשים, אליהם חייבת הממשלה לתת תשובה כאן ועכשיו (התיירות מספקת כל מיני עיסוקים, שלא דורשים קורסים מקצועיים ארוכים, בניקיונות, בגינון ועוד). כמו כן, ענף התיירות, כענף מקרין, מעשיר את סוחרי הכפרים שבסביבה.

שנית, ולא פחות חשוב, התיירות מחנכת את האוכלוסייה המקומית, העוטפת את כפרי הנופש, להשכיל לקבל את הזרים בסבר פנים יפות. הדבר מקרין על התנהגותו הנעימה של כל טוניסאי החי בסביבה תיירותית. נכון שהטוניסאים נטו לעשות זאת באופן טבעי עוד לפני גל "הפרוספריטי" שפקד את הענף. הרי אמרנו כבר, שלטוניסאי מזג טוב. מזג שהוא פרי של תרבות של מאות בשנים.

אולם, ידוע שהאבטלה ללא תקווה לשיפור, מעבירה כל אדם על דעתו. והכבשה הופכת חיש מהר לזאב. קל וחומר כשנאמני התנועה האסלאמית, המחליפה בנחישותה המהפכנית את התנועה הקומוניסטית של המאה הקודמת, אורבת לשלטון בכל מעידה שעלול לעשות. טוניסיה ידעה מהומות רחוב בעבר, בתקופת בורגיבה, "מהומות הלחם", שהיו מונעות על ידי התנועה האסלאמית הטוניסאית, בהנהגתם של גנוקי או של אל מאורו. לכן השלטון שומר על הסדר בשבעה עיניים, ואומרים שמערכת המודיעין המשטרתי שלו היא בין הטובות בעולם. כל תופעה אסלאמית חריגה מטופלת מיד וביד קשה.

     

עזבנו את המקום בצער, לא לפני שאחד מהסוחרים זיהה אותי כישראלי ואמר לי "שלום" בשפתנו. כפי הנראה, עם השנים, כל ישראלי, גם אם לא נולד בארץ, הופך להיות שייך לדגם הישראלי.

 

הידיעה שלאחר הביקור הקצר באל ג'אם, אגיע סוף כל סוף לספאקס, מילאה אותי בהתרגשות מתוקה., רבים שעשו זאת לפני, סיפרו לי שהם הרגישו כאילו הם חוזרים לגיל הילדות בהגעתם לעיר הולדתם, על אף עול השנים והתרבות שהם ספגו מארץ מולדתם.

הנסיעה לאל ג'אם הייתה קצרה יחסית, כתוצאה מ"זריזותו" של נהגנו, שנעתר לעצור רק  פעם אחת לריקון השלפוחית ולעישון הסיגריה שלו, דבר שעמדתי עליו על מנת שהנסיעה תהיה בטוחה יותר. שוב התפעלנו מכרמי הזיתים בשמש השוקעת, וניצלנו את ההפסקה, כדי שוב ושוב לצלם אותם מזוויות שונות, כאחד מפלאי הטבע.

 

כבר מרחוק, האמפיתיאטרון הרשים אותנו. ברגע שהתקרבנו אליו ושהכיכר הרחבה, עם המדרגות היורדות אל שער הכניסה, גילתה אותו לעינינו ברוב עוצמתו והדרו, עמדנו פה פעור מולו. השעה הייתה מעבר ל-4 ובאשנב הכרטיסים הזהירו אותנו שהאתר ייסגר בשעה 6. לא התכוונו לבקר בו יותר משעה, כי רצינו להגיע לספאקס בסביבות 6 וחצי- 7.

אולם, גל מצא בו עניין רב ולא הפסיק לסייר מהגלריות הגבוהות ביותר ועד המעברים שבמרתף, דרכם  עברו הגלדיאטורים והאריות אל הזירה, לקרב האחרון שלהם על החיים ועל המוות.

אני זוכר את האמפיתיאטרון בשנות החמישים. פעמיים הצלחתי לבקר בו. בפעם הראשונה, בגיל שש עשרה, באחת מנסיעותינו מספאקס ל-אל אריאנה, שהייתה אז פרבר מנותק מטוניס, בו בילינו שנה. בפעם השנייה, בגיל 20 כשלמדתי ב-Institut des Hautes Etudes , בטוניס. הכנתי אז, בנוסף לסרטיפיקאט בספרות ובפילוסופיה, סרטיפיקאט בגיאוגרפיה. רכז החוג, שהיה איש צעיר ונמרץ, החליט לארגן לחוג שלנו סיור לימודי  בעיר כאירוען, באל ג'אם, ובנאות המדבר של תוזאר ונפתה. המטרה המוצהרת הייתה החיפוש אחרי סוג של אבן שנמצאת באזור שבשולי האטלס, היוראסיק (Le Jurassique) שכנגד טיעוניהם של הגיאולוגים, הוא טען שהיא קיימת באזורים אלה. אולם הוא ניצל את ההזדמנות כדי לערוך איתנו חקר של חיי האוכלוסייה במקומות האלה.

בשנות החמישים, אל ג'אם הייתה כפר קטן ומסכן. היום, נראה שמצבה טוב יותר.  האמפיתיאטרון אז, לא היה כולו חשוף ומרתפיו היו עדיין מכוסים באפר. הוא דמה יותר לחורבה, אם כי חורבה מרשימה. אולם, לא יכולנו לסייר בה חופשי, מפאת סכנת המפולות. הפעם, לאחר שרסטוראציה רצינית בוצעה בו ושינתה אותו מן הקצה אל הקצה, יכולנו לגלות עד כמה המבנה האדיר הזה, עם ה-30 אלף מקומות בהם היה מצויד בעבר, הוא מיוחד ומרשים.

אל ג'אם, שהייתה ידועה בתקופה הרומית כעיר מורדת, נהנתה מעושר ומעוצמה פוליטית כבירים, כפי הנראה תודות לכרמי הזיתים בהם היא שלטה. לפי גודלו, האמפיתיאטרון היה השלישי בחשיבותו באימפריה הרומית, אחרי זה של רומא ושל קאפוה (Capoue). קאפוה, כזכור, הייתה הידועה בעינוגים שהיא ידעה לספק לתושביה, עינוגים ששבו את נפשם, בלשון שגי נאור, של חניבאל מקרתגו ושל צבאו, עד אשר הניצחון על רומא, שאחז כבר בידו, התחלף לתבוסה מבישה.   

       

מספרים שהכהינה, המלכה הלוחמת הברברית יהודיה, שלחמה בראש השבטים הברברים נגד הפלישה הערבית מוסלמית, בסוף המאה ה-7, הפכה את אמפיתיאטרון למבצר.

עמוס בזיכרונותיי האישיים וההיסטוריים, טיילתי בעניין רב במבוך הגלריות ה-תת קרקעיות החשוכות, עד שכמעט אבדתי את דרכי בהן. אולם, השריקה האדירה, שאני יודע להוציא מפי, החזירה אותי לקומת הקרקע.

בשעה רבע ל-6 בערב, עזבנו את אל ג'אם. השמש זרחה עוד מאחורי ההרים.

"פי סטה אונופס אחנה פי ספאקוס, j'a dit toi, אמר לי הדי, שהזכיר לי את הבטחתו באל קנטאהוי". הוא התחיל לדהור כמו סוס החוזר לאורווה. לא הערתי לו. גם אני הייתי אחוז בקוצר רוח לעבור דרך מולינוויל, ולהיכנס ללב העיר דרך הנופים של ילדותי.

אולם, המציאות חבטה  על פנאי. לא ולא. לא זיהיתי דבר.

שכל מה שהיה בזמנו שטחים חקלאיים הפך לעיירות קטנות מאוכלסות בצפיפות, לאורך קילומטרים רבים לפני העיר.

 

 

V- החיבור עם הילדות, ספאקס: מאת ראובן (רוז'ר) כהן

*

הקשר הראשון שהצלחתי ליצור בין זיכרונותיי לבין העיר, היו חומות העיר העתיקה, חומות המדינה או העיר הערבית, כפי שהייתי עוד מכנה אותה באנאכרוניזם משווע. בשעת הדמדומים, בפקקים של השעה 7 בערב, רק הן, כאות לנצחיותן, חברוני לעבר. הרכב חלף על פניהן, ובקושי הצלחתי לזהות תחנת הרכבת מצד שמאל של הרחוב, שכבר לא הייתה התחנה ממנה הייתי יוצא מספאקס ובא אליה. תוך דקה חלפנו ב-Rue Massicot מבלי שהצלחתי לזהות את בית הספר בו למדתי בכיתה א', והגענו ל-Hôtel Oliviers Palace, בית המלון בו היינו אמורים להתחסן במשך שני לילות.

פתאום הבנתי, והחילותי כולי לרעוד מן הגילוי הזה, שאין לי כל סיכוי להחיות אפילו זיכרון אחד. הכול חלף עם הרוח, והדבר היחידי שנותר קבוע, למרות השנים שחלפו, זה אני. רק אני. הבנתי שעלי לעשות עבודת הזיכרון במטרה לחבר את הווה לעבר, על פי הפרספקטיבה האישית שלי בלבד. עלי לחקור ולחפש את מחוזות הזיכרון האישיים שלי. מחוזות הזיכרון האלה לא מוגשים על מגש של כסף.

הבנתי שמוטל עלי תפקיד לא מבוטל של מניעת שקיעת העבר בשכחה. משימה מכובדת של הצלת המציאות, שנעלמה זה מכבר, למען "ההיסטוריה". זו הקטנה, האנקדוטה, וזו הגדולה, הכתובה בדברי הימים. והשתיים יחד, עבור הדורות הבאים. כי עדותו ההיסטורית  של כל זיכרון אישי, היא אבן קטנה המשתלבת בבנייתו של הפסיפס ההיסטורי הגדול.

הרגשתי, בעודי יושב בבר של בית המלון, בזמן שגל מסדר את עניין החדרים, שעלי לגלות את משמעותן של שנות הילדות שלי, השנים בהן חייתי בספאקס. רק אני אוכל לגלותה ולהעניק להן אותה. זאת חובתי, לעצמי, להוריי, לבניי ולנכדיי.

לכל אדם יש שם ויש סיפור המתחיל עם ילדותו.

מתן משמעות לילדות שלו, הקשורה לזיכרונותיו, מוטלת עליו כחובה קדושה להשרישה בזמן ובמרחב. רק כך היא מקבלת ממשות.

הבנתי, בלי שניסחתי את הדבר מראש בעת ההכנות לנסיעה, כי זאת הייתה בעצם המטרה העיקרית של הנסיעה שלי לטוניסיה.     

התברר לי שכל היתר, ההנאות, הצילומים, הבדיחות, השיחות עם המקומיים, חיווי החוויה הטוניסאית, לא היו אלא אמצעים להשגת המטרה הזאת.

לכן, חשתי שימחה גדולה בליבי ביושבי כאן בבר של בית המלון. חשתי שאני מתמלא אושר וסיפוק. חשתי גאווה והתרוממות רוח, על כי נפל בחלקי להבין שאני מחבר את ילדותי להמשך חיי, במקומות בהם היא התרחשה. שכך יעלה בידי לגלות את המשמעות שאעניק לה.

בין פרויד, שהאמין שילדותו משפיעה על האדם הבוגר, עד כדי יצירת חסימות לזרימת חייו. לבין סרטר, שהאמין שהעתיד שהוא מעצב, הוא המשפיע עליו ומשחרר אותו. אני מעדיף את טיעונו של אריסתו שאומר, שאם מבחינה כרונולוגית, יש ילד ולאחר מכן אדם בוגר, מבחינה לוגית, יש אדם בוגר ולאחר מכן ילד.

חשתי שאנרגיות חדשות זורמות בנפשי, והחלטתי להפוך את הרגעים האלה לחגיגה של יצירה ממש. החלטתי שאני אעשה את הכול על מנת לאתר כל אות וכל סימן של זכר המקומות אליהם אוכל לחבר את ילדותי, למרות כל השינויים ששינו את פני העיר בה נולדתי.

"נתחיל את החגיגה הערב, אמרתי לגל. זהו עבורי ערב חגיגי מאוד, ולכן נלבש חולצה לבנה, כמו בחג ובשבת, ונלך לחגוג את הערב הראשון שלי בעיר ילדותי במסעדה טובה עם יין משובח".

בחרנו באחת מבין המסעדות היוקרה. האוכל הטוניסאי המבוסס על סלטים ובשרים על האש. היין, השרות, עיצוב המסעדה היו ברמה נאותה, לבד מהבשר על האש. מה שאהבתי במיוחד הוא ציבור הלקוחות שהיה על טהרת המקומיים. גברים ונשים בגיל הארבעים, חמישים, "מדושנים", עם כוסות יין משובח ביד, שוחחו בנעימות. אני אוהב את קול הנשים הטוניסאיות. הוא גבוה אך לא צעקני. הוא מלודי אך לא נסחף. הן משלבות בערבית שלהן ביטוים צרפתיים, כאילו היו אלה ביטוים ערביים. בשונה מנשותינו בארץ, המשלבות בעברית שלהן ביטויים באנגלית, בהדגשה כה יתירה, עד שאלה נשמעים לא במקום. אין הטוניסאית נוטלת חלק בויכוח מתוח. היא חכמה מדי כדי להשתלב בעימות. הקול שלה פשוט כה גבוה עד כי, ללא בוטות, היא מצליחה, דרך השיה המעודן שלה, להשמיע את דברה.

 

היה זה ערב מושלם, בו נהנינו ובו ונאמרו דברי חוכמה. הוא הסתיים, למרות העייפות שצברנו ביום הארוך הזה, בטיול רגלי באזור בית העירייה, שמגדלו המואר מסמל את העושר של העיר, כפי שמגדל המסגד של ג'מעה אל זיטונה בטוניס, סימל בכל התקופות, לרבות בתקופת הפרוטקטוראט הצרפתי, את שלטון הערבי בעיר הערבית.     

 

למחרת בבוקר, מונע באנרגיה עצומה, ולאחר ארוחת בוקר של מלכים, ניצלנו את השעה שהייתה לפנינו, בטרם יגיע נהגנו שהזמנוהו בשעה 10 בבוקר. הינו משוכנעים שנתפנק במיטה לאחר היום הארוך של אמש ולפני חיפוש הווילה בה נולדתי וגדלתי על ה-Route de Mahdia. ולא כן. מלאי מרץ, יצאנו לצלם את המקום בו אבא שלי עבד כמנהל חשבונות אצל בעל עסק של ספוגים, האדון בלורדוס היווני. זכרתי שהמחסן היה ממוקם, בשנת 1942, ערב הפלישה הגרמנית לטוניסיה, לא רחוק מבית הספר האיטלקי, מול המוסך Pasquier, שהיה סוכן Citroën בעיר. פנינו אחרי שני רחובות מהמלון ימינה, ברחוב של אותו בית הקפה, שהיה בזמנו בית הקפה של הסוחרים המבוססים, ושל שחקני הקלפים, Le Relais. הוא לא שינה את שמו. צילמנו, ונכנסתי לשוחח עם בעל בית הקפה הנוכחי.

"לא, ענה לי הטוניסאי עם נימה של עלבון בקול, בשני האולמות הפנימיים אין אנו מקיימים משחקי קלפים, כבעבר. בית הקפה שלנו הוא בית קפה מכובד. כרגע השעה היא עדיין שעת בוקר מוקדמת, לכן אין אתה רואה כאן לקוחות. אבל במשך היום הוא מלא כפי שהיה בעבר".

"ומה קרה לקולנוע Le Rex, שאלתיו ? מדוע הרסו אותו ובונים במקומו בניין משרדים ? לא היו יותר צופים לסרטי קולנוע מפאת התחרות עם הטלוויזיה ?"

הוא נענע בראש ושתק. 

חשתי שאני הופך לפקעת של נחישות והחלטיות. ההרגשה הלא טובה של ניכור וזרות בעירי שכרסמה והפחידה אותי אמש נעלמה כשלא הייתה. במקומה חשתי בעלות על העיר, על אותם המקומות שהיו אז לעוגנים לילדותי, ויצאתי לחיפושיי "ככובש", שלא מתכוון לוותר על משימתו ויהיה מה.

עד הגעתי לספאקס התנהגתי כתייר. בספאקס התנהגתי כבעל זכויות שמבקש לממש אותן. 

 

הגענו למקום המשוער של מחסן הספוגים של האדון בלורדוס. הצבעתי לגל על דלת ישנה מעץ, הנעולה במנעול ובריח. כל העת הוא צילם אותי בוידיאו. שלט ה-Citroën התנשא ממול, מצד השני של הרחוב. פניתי לסוחר שעמד בסף חנותו ושאלתיו מה קיים מאחורי הדלת. הוא הרים את ידיים בסימן שאין הוא יודע. לחצתי עליו: "אבא שלי עבד כאן. האם מנקים ומוכרים עוד ספוגים כאן" ? ראה שיש לו עסק עם מי שיודע במה העניין, ועל אף שגל לא הרפה לרגע לצלם להקליט אותנו, הוא לא סירב לדבר, לא הסתייג מהלחץ שהפעלתי עליו וענה לי. "עוד לפני מספר שנים עסקו באמת בספוגים כאן." המשכתי ללחוץ "כמה שנים ?" "שמונה או אולי עשר, ענה לי". עוד טיפת לחץ: "בעל העסק היה יווני ?" "לא, הוא היה יהודי". "ומה היה שמו?". "שמו היה זריבי".

הודאתי לו בחמימות ופנינו לרחוב הראשי ליד ה-Monoprix ההרוס, שבמקומו אמור לקום כל בו גדול בבניין רב קומתי. צילמנו את המקום בו עמדה הקונדיטוריה Descloux, ליד הצלם Marcellon. אמי עבדה שם בשנות השלושים, ושם הכירה את אבי. במקום הקונדיטוריה המעודנת, פועלת מסעדה קטנה לאוכל מהיר, ברוח הזמנים שספאקס מבקשת בכל מאודה להדביק. העיר הפכה לאתר בנייה גדול. בכל מקום, הורסים ובונים מחדש, לשמחתם של הקבלנים ואנשי הנדל"ן. זה מה שאמר לי עובר אורח בגילי, שפנה אלי בראותי מצלם. הוא הציג את עצמו כרופא שיניים, ושאל אותי אם אני שייך לפזורה (הוא עשה שימוש בביטוי Diaspora) מספאקס. הוא אמר לי שהוא מכיר הרבה אנשים השייכים לה, לרבות אלה המנהלים את אתרי האינטרנט הקשורים אליה. השיחה התגלגלה על סיבות עזיבתנו את העיר ואת טוניסיה, בעוד שמספר יהודים דבקו בעיסוקיהם ועודם בספאקס. "הם עוד כאן עד היום, אמר לי, עם נימה של סיפוק רב בקול".

גם האחראי על המשמעת בתיכון שלי, שאל אותי את אותה השאלה. וגם עובר אורח מול בית דודתי לשעבר. וגם סמל המשטרה ששמר עם צוותו על בית הכנסת הגדול בטוניס. ועוד מקומיים  איתם דיברתי. העובדה שהשאלה הזאת חוזרת על עצמה מצד המקומיים, מעידה, לפי דעתי, על שתי תגובות שעזיבת היהודים יצרה אצלם.

הראשונה, שהם כועסים עלינו, כאילו בגדנו בהם, כי הם אהבו את נוכחותנו בטוניסיה.

השנייה, שהם לא יודעים דבר על התקנות שגזרו עלינו השלטונות הטוניסאים עם העצמאות. גזרות אלה לא השאירו לנו בררה אחרת אלה "לברוח", פשוטו כמשמעו, בטרם המצב יהפוך לגרוע עוד יותר. הטרגדיה היא, שרוב היהודים שלנו, גם הם, לא יודעים הרבה על הגזרות האלה. ההסבר שהם נותנים לעזיבתם הוא סתמי: "עזבנו, הם טוענים, כי כולם עשו זאת. כי כל מכירינו עזבו".

אני סבור שהגיע הזמן שההיסטוריונים הטוניסאים עצמם יטפלו בסוגיה הזו ויפרסמו לבני ארצם את האמת ההיסטורית בנידון, על מנת להסיר את מטען הטינה שנצבר בינינו לביניהם. אולם, עם העוינות שהאסלאם הקיצוני ממשיך לטפטף בטוניסיה, על אף ידו החזקה של הנשיא בן עלי, אני מסופק אם הדבר יעלה בידם של המלומדים הטוניסאים להצליח במשימה הזו.

 

שאלתי את רופא השיניים החביב, שנאחז בהנאה בשיחתנו, על השינויים האורבניים שמתחוללים בעיר ובסביבתה ושפוגעים, לפי דעתי, באסטטיקה הראויה. "נוצר איזה רושם של אי סדר בבניה, אמרתי לו, על אף שאני מבין שחייבים לספק מגורים לאוכלוסייה הגדלה והולכת. הצפיפות, הרושם של העדר תכנון ופיקוח על הקבלנים, הם בולטים לעין החדה של האיש הזר".

"שימשתי במשך שלוש שנים כאחד מסגני ראש העיר לפני מספר שנים, ענה לי. שמע, הקליניקה שלי היא בבניין הזה, כאן מולנו. בואו לשתות משקה קר אצלי ונדבר באריכות." התנצלתי באומרי את האמת, שהנהג שלנו מחכה לנו לסיבוב מתוזמן בספאקס ובפרווריה. "אז זה יהיה בנסיעתכם הבאה, אמר. וכדי לחזור לשאלתך, דע שבמועצת העיר עמדנו באופן מודגש מול הקבלנים שיבנו על פי התקנות שקבענו ובחומרים המוגדרים היטב. ניתן ללא קושי לראות זאת כאן, סביב בית העריה ובבניית המונופרי החדש. אני מציע לכם, כדי שתיווכחו עד כמה תנופת הבנייה היא עצומה, לגשת בסיור שלכם בשכונות העוטפות את ספאקס, למיזם "טפרורה", שאנו עובדים כבר עליו, בשטה שהיה La Plage de La Poudrière. מי שבונה כל כך הרבה עלול לעשות גם טעויות."

 

נסענו דרך הרחוב Victor Hugo לשעבר, לכיווןPicville . עצרנו בקצה הרחוב ליד הכנסייה היוונית מול החנות של הדוד שלי, שהייתה נעולה בשרשרת ובמנעול. אותה החנות הפינתית. מסביב לפינה, מול הקתדראלה שנבנתה בבטון לא מטויח ולא צבוע, לפי האופנה ארכיטקטוראלית שהייתה קיימת בשנות ה- 50, ושניתן לצפות בה גם אצלנו בארץ, בצפון תל אביב, ישב אז הספינג'י. הוא היה מטגן את הלביבות הענקיות המטפטפות שמן. "לא תמצא יותר לביבות כאלה ואיש שיכין אותן בספאקס, אמר לי בעל קיוסק של מטוגנים וסנדוויצ'ים, שתפס את מקומו של הספינג'י. היום אוכלים Fricassées !"    

ביקשתי מהדי, הנהג, לנסוע לאורך החומות של העיר העתיקה עד לקצה הרחוב והשכונה שכינינוה אז .Picville היא השתנתה מן הקצה לקצה עד כדי שלא זיהיתי בה דבר. פנינו לכיוון באב ג'בלי. המטרה הייתה La route de Mahdia, לחיפוש אחרי הווילה בה נולדתי וגדלתי. זיהיתי בקלות את המוסך שעמד פעם מצד שמאל של הרחוב בפניה לכיוון באב ג'בלי. גם את בניין הקולנוע Le Majestic, זיהיתי בקלות ולא מפני ששמו מתנוסס עוד עליו. הוא היום הפך למוסך ולבית מלאכה. היו מקרינים בו, בזמנו, סרטים מצריים עם פריד אל אטרש וסמיה גמל, סרטים שמשכו מאות על גבי מאות צופים, גם יהודים. כל האזור של באב ג'בלי השתנה להפליא, לרבות עם בניית השוק החדש והיפה. כל סדנאות מפחונים, שנבנו אז, ללא כל סדר, משני צדדיו של הרחוב הצפוף והסואן, נעלמו. כל הסביבה הזו, שהייתה שייכת לעם העמל, באנדרלמוסיה ובבלבול אדיר, בתיקון מכוניות, צמיגים, עגלות, פינתה את המקום לבנייני מגורים מסודרים וראויים. חלפנו באטיות על מתחם באב ג'בלי. כשאני מתבונן בפליאה בשינויים האלה הגענו לצומת, שפעם היה הצומת של L'ancienne Gendarmerie. בו, מי שפונה ימינה חוזר למרכז העיר, שמאלה ל-Moulinville, ומי שממשיך ישר, ניכנס ל-  .La route de Mahdia

"תוך שני קילומטרים בערך, אנו אמורים להגיע לווילה, אמרתי לגל." "הדי, שועייה, שועייה, אמרתי לנהגנו, מתאזריש (לאט, לאט, אל תרוץ) !"

אולם, כל האזור השתנה ללא הכר. הבנייה הצפופה תפסה את השטחים שהיו ריקים, השטח של ההיפודרום, זה של "הסבחה" עם שלוליות המים, שהפכו בעת משחקינו לאגמים עליהם שטנו על רפסודות קטנות. לא זיהיתי דבר. הבלבול החל לטשטש את חוש ההימצאות שלי. חיפשתי את המסגד של מנזל שקר, מצד שמאל של הכביש. הוא היה ממוקם כ- 200 מטר בערך דרומה מהווילה שלי. אולם, כל 500 מטר הזדקר מסגד בלב בתי מגורים וסמטאות. הבלבול אצלי גדל. מילותיה של אחותי לא עזבוני. ממונסטיר, בה היא בלתה את חופשתה מפאריס, היא נסעה ליום אחד לספאקס עם כמה מחברותיה, כמוה ספאקסיות לשעבר. "לשבור את הגעגועים, אמרה לי". כמה גדולה הייתה אכזבתה ! "הווילה לא קיימת יותר, בכתה לי בטלפון ! גילחו את הכול ובנו באופן כה צפוף שלא תכיר ולא תזהה דבר !"

אולם, "הדבקות במשימה", היא הטבע השני שלי. לא ויתרתי. ולאחר שנידמה היה לי שעברנו מזמן את המקום, עשינו סיבוב פרסה וחזרנו באיטיות על דרכינו. אחרי טעות אחת, עליה עמדתי מיד כי הווילה הזו לא דמתה לשלי, כשבעלת הבית, כולה מבוהלת, חוזרת בהדגשה "הדי ביתי, הדי ביתי", קפצתי בזעקה אדירה כאילו הקיש אותי נחש. "הנה היא, צעקתי, זאת הווילה שלי !"

זיהיתי את גדר הברזל המעובד כחניתות, שבעלי הבית כיסוה בפח על מנת להסתיר מעיני עוברי אורח את הדיירים, לרבות את הדיירות.

זאת הייתה באמת היא. נעולה ועזובה, ישבה בודדה. היחידה שנותרה מכל הווילות של ה-Groupe Morinaud.

הדי טיפס מעל הגדר ופתח את שער הברזל מבפנים. זיהיתי אותו כאילו פתחתי אותו אתמול בחזרה מבית הספר. נכנסנו. הכול היה במקום. גם עץ הרימון שגידלנו מתחת לחלון המטבח. על אף שהגזע שלו היה כרות, הוא המשיך להניב ענפים ופרות. ההתרגשות שלי הייתה גדולה, והסיפוק על כך שלא וויתרתי ושמצאנו את הוווילה לא פחות. הסתובבתי שעה ארוכה בגינה, כי הבית היה נעול, מעביר מול עיניי, כמו בסרט, סצנות מילדותי. ראיתי את אימא משוחחת עם השכנה במרפסת, את עצמי משקה את העצים, את אחותי עם הבובה שלה...

הרהרתי על סיפור הקהילה שלי, שהייתה בעלת תרבות שורשית וניהלה חיים טובים במקום. נכסים רבים היו לה וזכויות שאין איש יכול היה לערער עליהן. אותן הזכויות שחשתי שאני נושא עדיין עימי. זכויות המעניקות לי את התחושה הזו של בעלות על עירי. הרהרתי על סיפור קהילתי בעלת תרבות יהודית מקומית של מאות בשנים. והנה, תוך פחות מעשור, נמחקה והייתה כלא הייתה בארץ הזאת.

"הסיפור הזה חייב לחלחל לנימי הנפש של הדורות הבאים, אמרתי לגל, מדור לדור. זה תפקידם של מי שהכירו את התרבות הזו, דתיים או לא, יהודים טוניסאים או יהודים צרפתים, עניים או עשירים. ואני גא, אמרתי, שכאחד מהם, אני מממש זאת, כאן ועכשיו." מלא סיפוק מהצלחתי, חשתי שמחה גדולה בליבי, ולמרות ההתרגשות שגייסה ממני אנרגיות רבות, הייתי כנער שעומד לכבוש את היעד הבא. "התחנה הבאה, אמרתי לגל, בית הספר התיכון שלי".

לא היה פשוט עם האחראי על המשמעת בתיכון שלי לשעבר, לקבל אישור להיכנס ולצלם בחצר. התווכחתי אתו. אחות בית הספר שישבה ופטפטה בשער בית הספר עם שתי נערות, לחצה גם עליו. והוא בשלו. לבסוף, הוצאתי את התותחים הכבדים, והצלחתי לשכנע אותו כשטענתי שיש לי זכויות בתיכון הזה, זכויות של תלמיד שעבר כאן את שני חלקי מבחן הבגרות שלו.

הוא היסס כמעה, לחצתי עוד קצת ונכנסתי. צילמתי, וגל בעקבותיי מצלם אותי. מבלי לשאול אותו, פניתי לכתה בה למדנו דקדוק צרפתי ולטינית עם האדון Piolet המיתולוגי. כל בני כיתתי, כשנפגשים עוד היום, מזכירים עדיין אותו בכבוד ובחיבה.

נכנסתי לכיתה בה ישבו נערים ונערות שלמדו מחשבים, ובקשתי מהמורה ומהם את הרשות לצלם. לא שלפני שסיפרתי להם, שלפני 58 שנים למדתי בכיתתם והצבעתי על המקום בו ישבתי.

הייתה לי חוויה כבירה, כאילו ראיתי את עצמי יושב במקומי ומדפדף בספר.

יש מצבים בחיי אדם, שעקשנותו, נחישות דעתו ודבקותו במטרה, מכתירות את מאמציו בהתרוממות הרוח, שקשה לתארה. אלה רגעי שיא ,המעניקים לו סיפוק רב מאוד. עד כי הוא מרגיש שהוא ממש פורח. התרוממות רוח כזו חשתי, כשהודיתי לתלמידים. מהבוקר, הצלחתי לאתר ולקשור לילדותי את כל המקומות שרציתי לזהות. חשתי שסיימתי את המשימות להיום ושהגיע הזמן להתרווח קצת.

הודיתי לאחראי על המשמעת, שכעס עדיין על הלחץ שהפעלתי עליו, לאחות בית הספר שהייתה לצידו, והשיחה התגלגלה, מטבע הדברים, על נושא העבר וההווה. האחראי על המשמעת שאל אותי, בתוקפנות מה, מדוע עזבנו, אנחנו היהודים, את טוניסיה. גררתי אותו לנושא ה"מקטוב" (הגורל) העיוור שקובע את חיינו. אין כמו שיחה על מהות החיים כדי לפייס בין האנשים. הנושא על מהות המקטוב והתפיסות אליהן התגלגלה השיחה, מצאו חן אצל בני שיחי. ארשת פניהם הביעה  סיפוק ונינוחות על דברי החוכמה שנאמרו. אין פלא, אם כן, שנפרדנו בחמימות, כאילו הינו מכרים ותיקים.

 

ישבנו שעה ארוכה בבית קפה בלב העיר, מול בית העריה, ולגמנו תה מתוק עם נענע. התמזגנו בסביבה האנושית, וכמו הגברים הספאקסים האחרים שישבו לידנו, צפינו בבחורות שעברו וחלפו מולנו. לעומת הנהוג בטוניס, אף אחת מהן לא העיזה לשבת עם חברה ולהזמין כוס תה. אחרי הצהריים, לאחר ששחררנו את הנהג ונחנו מעט במלון, החלטנו לחרוש את מרכז העיר ברגל, מתחנת הרכבת ועד ל-"בהאר אל קרקנה", עם הפסקה קצרה לצילום במקום שבו פעל בזמנו המועדון של התנועה, תנועת הנוער דרור. הזהוי היה מפוקפק, על אף השיחות שניהלתי עם סוחרי הרחוב. המשכנו בטיולנו ונכנסנו לחנויות, וגלריות של בתי מסחר.  .

האכזבה הייתה גדולה. כל המוצרים הם יבוא מסין או מקוריאה, ברמה נמוכה ובטיב מפוקפק. בדומה לתכולת החנויות ברחובות של עיר פיתוח אצלנו. אולם, כאן, מדובר על מרכז העיר השנייה בחשיבותה ובעושרה אחרי עיר הבירה, טוניס. חיפשתי מוצרים העשויים לייצג את היצירה המקומית. חשבתי על המוזיקה. לכן קניתי דיסקים של מוסיקה טוניסאית. הדבר סיפק לי הזדמנות פז לשוחח עם מוכר הדיסקים על טיב המוסיקה הטוניסאית. הצטערתי שהוא לא דיבר צרפתית או אנגלית באופן חופשי ואני ערבית ראויה לשיחה שכזאת. רציתי עוד לשאול אותו על ההשפעות שפעלו על המוזיקה  הטוניסאית לעומת המוסיקה המצרית או הלבנונית. האם היא הושפעה מהמוזיקה הברברית, זו של השבטים מהרי האטלס בשילוב עם ההשפעה האנדלוזית? או שמא מהשפעת המוזיקה האפריקאית של השבטים ממדבר סהרה דרך מרוקו? האם היא קרובה יותר למוזיקה מצרית או למוזיקה לבנונית ? אבל, השפה שלנו הייתה קצרת יכולת כדי לאפשר שיחה מעניינת שכזו. לבסוף, קניתי שלושה דיסקים של מוזיקה טוניסאית ואחד של מוזיקה לבנונית בו מככבת הזמרת פירוז, שהוא המליץ לי בחום.

 

בדרך החזרה למלון, ביקשתי לשבת בקונדיטוריה Descloux לשעבר, באותה המסעדה הקטנה

ל- fast food שצילמנו בבוקר. אכלנו מין Fricassé מנופח בתנור, כשבין ריסי עיניי החצי עצומות דמיינתי נערה צעירה, כאמי בזמנו, שמתרוצצת בין הלקוחות.

שוחחנו על התוכנית של המחרת. סקרנו את הפרטים הקשורים לחזרה לטוניס, דרך כביש החוף, עם תחנות בשבבאה, מהדיה, מונסטיר. "אבל, בטרם נעזוב את העיר, עלינו לערוך סיור מסכם בספאקס, אמרתי לגל. השכונה שאני מבקש עוד לראות ולצלם, היא שכונת L'Ancienne Gendarmerie, שכונה בה ביליתי שעות מאושרות בילדותי, אצל דודתי, עם ילדי השכונה השובבים, ובצפייה במשחקי כדור רגל הבלתי נשכחים של קבוצת הכדורגל

ה-S.R.S, קבוצת עובדי הרכבת, שהייתה מורכבת כולה על טהרת שחקנים אירופאים".

 

"לא תימצא את השכונה הזאת, אמרה לי אחותי, חבל על הזמן שלך ! הרי נהג הטקסי שהסיע אותנו ממונסטיר, מכיר את ספאקס יותר טוב ממך, לא ?"

לא !

יכול להיות שעם החן והחיוך המסחרי של כל טוניסאי, נהג הטקסי שהסיע את הצרפתיות החמודות האלו סיפר להן שהוא מכיר את ספאקס כפי שהוא מכיר את מונסטיר. כך נוהג כל נהג טקסי. קל וחומר באזור אגן הים התיכון. לכן, הוא סיפר להן חצי בדיות על הווילה כעל ה- Ancienne  Gendarmerie, שלפי גרסתו הלא לגמרי דמיונית, "לא קיימים יותר, משום שקבלני הבנייה גילחו את הכול". 

 

למחרת, לאחר שסעדנו בלילה שלפני כן את ארוחת הערב החגיגית שלנו, כאות פרידה מעיר הולדתי, בבית המלון המפואר, עם הקלאסיקה המיוחדת  רבת השנים שלו, עם הברים הנעימים והדקורציה המפנקת את הנפש, יצאנו לחפש את השכונה.

מצאנו אותה עומדת על טילה, כפי שמצאנו את הווילה.  נכון יותר יהיה לומר "מועדת" על טילה, כי כפי הנראה רובה מיועד להריסה, כשלידה בניינים חדשים. אבל, היא הייתה במקום שבו עזבתיה לפני יותר מחמישים שנה. צילמתי את הבית של דודתי ואת בית הקפה Le Café des Ouvriers, אותו בית הקפה של קבוצת הכדור רגל ה-S.R.S, שהפך לפנצ'רייה. זאת ועוד, האצטדיון של הקבוצה עדיין קיים כמאתיים מטר מבית דודתי, והקבוצה עדיין משחקת בליגה הלאומית, על אף שהקבוצה החדשה המתחרה, ה-C.S.S (Club Sportif Sfaxien) עוברת אותה, דוהרת לראש הליגה וקוטפת שבחים רבים מפרשני ספורט, כפי שקראתי בעיתון La Presse של יום שישי לפני הטיסה.

 

עוד אנחנו מצלמים, התקרב אלינו עובר אורח, בירך אותנו בחמימות ושאל אותנו אם הבית שאנחנו מצלמים היה בעבר הבית שלנו. מתוך השיחה, הוא עמד על הצער שעזיבת היהודים גרמה לטוניסאים. "מצאנו אצלכם, ידידים, משפחה, בעלי בתים שטוב היה לעבוד אצלם. חבל, חבל ! "

כמו לאחרים, אמרתי לו כדי לסיים את השיחה החוזרת על עצמה, שהמקטוב הוא אשר קובע מה יהיה עם האדם. מכיוון שמושג הגורל משחק תפקיד מרכזי בעיצוב האמונות של הטוניסאי, יכולתי לסיים את השיחה די מהר, לא לפני שהמליץ בחום, בדומה לרופא השיניים של אתמול, לבקר במיזם טפרורה.

" הוא יהפוך את החוף La Poudrière לאזור התיירותי והחדיש ביותר בטוניסיה כולה, אמר בגאווה ובהגזמה ים תיכונית". הדרך למיזם הייתה בדיוק מאחורינו. קל היה להתחבר אחרי הביקור בו ל-Route de Mahdia, שהוא כביש החוף דרכו נצפין לטוניס. לכן עשינו סיבוב פרסה ונסענו לבקר בפרויקט טפרורה. זהו השם העתיק של ספאקס. העבודות שמבצעים כאן נראות כבירות, ואין ספק שסוף כל סוף, פרנסי העיר ספאקס הגיעו למסקנה שיש טעם להשתלב במפעל התיירות הארצי. בעיתון הטוניסאי בשפה הצרפתית L'Indépendant, שקניתי לפני הטיסה, דובר על כך, שבעצה אחת עם הנשיא בן עלי, הם החליטו גם להשקיע באיי קרקענה כדי להפכם לאתר תיירותי מושך.

 

 

שבת שלום ומבורך  !

שמימל החל לשתות מאז הגיע לגמלאות ופרש מעבודתו בחברת החשמל בעיר ספאקס. אשתו מאוד לא מרוצה דרשה מהרבי להתערב. שמימל הוזמן לחצר הרבי ושמע ממנו, לאמור :

-  לא תשתה בימי חול ! שבת וחג כן, אבל מצאת השבת או החג אתה גוזר על עצמך שתיית מי ברז בלבד !

שמימל השתדל מאוד, התענה ביום הראשון וביום השני, אבל ביום השלישי, פעמיים כי טוב, משהו הציק לו והוא לא מצא את עצמו. מה עשה ? לקח סל ויצא לשוק המרכזי, שני צעדים מדירתו הנמצאת בקומה בית, בבניין טאק-טאק.

קנה ירקות, נענע, כוסברה ועלי פקילה. קנה פירות יבשים ופירות העונה. הלך לאטליז ושם ביקש מעיים ובשר. גם בקבוק יין קטורזה ובקבוקון בוכה בוקובזה, לא שכח.

בשובו הביתה אמר לרעייתו :   

-  אם מצאתי חן בעיניך, גברתי, הכיני לי קוסקוס עם ירקות ריחני, עם בשר, קציצות בולט ועוסבנה.  

וכך היה. לקראת הערב לבש חולצה לבנה והלך לבית הכנסת חבוש בכיפה. בשובו שר בקול :

-  שלום עליכם, מלאכי השרת, מלאכי עליון... ונטל את היין ושני לחמים ושם על השולחן לקידוש. על זה ענתה לו אשתו :

-   לא ולא ! לא כל יום שבת והחזירה את היין למזווה.

אומרים שהמילה הזו : לא כל יום שבת, נשארה מאז שגורה בפי כל.

אבל היום ערב שבת, אז שבת שלום ומבורך !

החיבור עם הבגרות: טוניס, סידי בו סעיד, לה מרסה

מאת : ראובן (רוז'ר) כהן

הדי ישב וחיכה לנו במבואות בית המלון "En Route !".

התחנה ראשונה הייתה השוק La Fayette, שלידו היה ממוקם מועדון התנועה. עברנו את כיכר

ה- Passage המפורסם אז בינינו, כי הוא היה מקום המפגש של הצעירים והצעירות היהודיים, ששוחחו ביניהם על המדרכה, ושל הסוחרים היהודיים בבתי הקפה המפוזרים בכיכר. הכיכר צפתה על Avenue de Londres   מזה, ועל Avenue de Paris מזה. היום, ממוקמת בה תחנת הרכבת הקלה המשרתת את הפרברים.

השוק הקטן של La Fayette, שהיה מורכב מדוכנים מתקפלים, פינה את מקומו לכל-בו ענק של מספר קומות, כשבקומת הקרקע, ממוקמים "סופר סל" גדול, ובתי קפה שגלשו על המדרכות.

עקפנו אותו. בסוף הרחוב זיהיתי את הדלת הרחבה של המועדון, אשר החליפוה, מדלת מתחת מתקפלת שהייתה אז, לדלת מעץ ומזכוכית. מבעד לזכוכית, יכולתי לראות את האולם הגדול שהפך לאולם תצוגה למוצרי חשמל. המשכנו ברכב, וברחוב הצדדי הצבעתי על הבניין בו שכן הסטודיו שגרתי בו, ובכיוון ה- Belvédère הצבעתי על המקום בו גר השליח שלי עם משפחתו.

 

 

החילותי בחיבור לאתרים שעיצבו את בגרותי בשנים שלפני עזיבתי את טוניסיה. לכן, התחלתי עם מועדון התנועה. אין ספק שמרכיבים משמעותיים מזהותי קשורים אליו. אולם, כנער יהודי וכסטודנט, אין להשוות את משקל החיבור שלי אל האתרים האלה למשקל החיבור אל האתרים שעיצבו, בספאקס, את ילדות. בטוניס, אין האתרים האלה, בעצם, משמעותיים כל כך עבורי. בקלות אני יכול להחליף אותם עם אתרים אחרים. מה שמשמעותי בקשר שלי אליהם, היא מהות הפעילות האידיאולוגית והחברתית שניהלתי בהם. פעילות זו יכלה, ללא קושי, להתקיים במקומות אחרים מבלי לשנות את טיב המהות שלה. דבר שאין אני יכול לטעון עבור אתרי ילדותי. ברם, מכיוון שהפעילות הזו התקיימה איפה שהתקיימה, ומכיוון שהיא הייתה חשובה לי עד מאוד, אזי, הייתה לי הנאה, יותר מאשר צורך, להתחבר מחדש עם אותם האתרים, ולעשות אתם עבודת הזיכרון הנכונה. 

ממועדון התנועה, פנינו ל-Avenue de Paris, לבית הכנסת הגדול. הוא יפה ומטופח ושומרים עליו היטב. בזמן שהכנתי את המצלמה בתוך הרכב, גל, זריז ממני, החל לצלם בוידוא. מרחוק הוא קרא לי ומסר לי שסמל המשטרה המופקד עם צוות השמירה, אסר עליו לצלם. התקדמתי אל הסמל כדי לדבר איתו, אבל הופתעתי לראות, שגל מצלם מבלי ששני השוטרים האחרים מונעים זאת ממנו. הסמל בא לקראתי עם חיוך גדול ובירך אותי כספאקסי אל ספאקסי. השיחה התפתחה  והגיעה, כמובן, לשאלה הרגילה "מדוע עזבתם את טוניסיה? מה, לא היה לכם טוב איתנו, שאל סמל המשטרה ?"  לך תסביר לו שהשלטונות, עם העצמאות, החלו להטיל עלינו גזרות שלא יכולנו לעמוד בהם כמו, למשל, ביטול בית הדין הרבני. קל היה לי יותר לשלוף את ה- "Joker" שלי ולהזכיר את המקטוב - Maktoub. בשמעו שאני מצביע על המקטוב כהסבר לעזיבתנו, הוא הרים את האצבע לשמיים ואמר "אין לי יותר מה לומר, הכול בידי המקטוב ואללה, והצדיע לי". גל סיפר לי שהתנגדותו נמסה כשהוא שאל לשמו ושגל ענה לו "כהן, ואבא שלי נולד בספאקס". "הא, הגיב השוטר, אם אתה כהן, אתה יכול לצלם כמה שתירצה". נפרדנו בחום והבנתי שהם שומרים שטרוריסטים לא יצלמו את בית הכנסת. חלפנו על פני ה-Lycée Carnot, בו למדתי שנה אחת, ולאחר מכן מול הבניין בו שכן L'Institut des Hautes Etudes de Tunis, ופנינו לסידי בו סעיד, הכפר הציורי השולט על הים הכחול מגובה הווילות ובתי הקפה, המתגלגלים מטה ברחובותיו הצרות והמדהימות ביופיים.

לא בכדי אומנים ואנשי הבורגנות העשירה מטוניס התיישבו בכפר המיוחד הזה. גם בעלי אמצעים זרים רכשו בו וילות וכינו אותו Le Saint-Paul-de-Vence Tunisien . מספרים שמלך צרפת, לואי התשיעי, המכונה לואי הקדוש, אותו מלך שחיזק ב-1252, בעת מסע הצלב, את חומות קיסריה, הגיע לטוניס על מנת "לנצר את העם הטוניסאי ומלכו". כשראה שצבאו הוכה בדבר, התחלף עם כפילו, התחתן עם ברברית יפיפייה, והתיישב עימה בסידי בו סעיד. כפילו המסכן חלה בדבר ומת מות קדושים בטוניס. ההיסטוריה הרשמית מספרת כמובן שהמלך לואי הוא שחלה ומת, והוא שהכנסייה הפכה אותו לקדוש. טיול רגלי ברחובותיו של הכפר בעל הקסם המיוחד, וישיבה באחד מבתי הקפה, כשה-Café des Nattes  הוא המומלץ ביניהם, היא התרופה הטובה ביותר לריפוי כל לחץ נפשי.

 לה מרסה היא סיפור אחר. היא עיר קיט נקייה, רחבה ונעימה, אך עממית, עם חוף מחול נעים שנימשך עד לגמארת.

מכונה מאגרה בתקופה הפונית, כשהייתה פרוור של קרתגו העתיקה, בתקופה הערבית תכונה מרסה אל רום (מרסה הנוצרית) מכיוון שקופטים ממצריים יושבו במקום. היא משכה בכל קיץ רבבות של נופשים מטוניס, לרבות נופשים יהודים וסוחרים שביססו במקום בתי אוכל ובתי קפה מקוריים, שהמפורסם ביניהם הוא הסף-סף (עץ הצפצפה) עם המזון היהודי, כמו הבריק עם ביצה, והאיטלקי כמו הבומבולוני, הלביבות הטבולות בסוכר דק, שהנופשים אכלו בכמויות. הם אכלו ושתו תה עם נענע מתוק עם סנוברים , זר פרחי יסמין ביד או על האוזן.

הרגישו שהם בגן העדן, בעוד הם צופים בגמל המסובב גלגל ענק ששואב מים מהבאר הממוקם בלב בית הקפה, באמצעות מנגנון של כדים קטנים (noria). טוענים שתכונות המרפא של המים האלה מוכרות בארץ כולה כפלא רפואי.

שתינו תה בבית קפה שבשעת הצהריים היה עדיין ריק, ואכלנו פריקאסה בדוכן שמחוץ לבית הקפה. הכרתי את המקום היטב, כי בעבר הרחוק באנו איליו בחבורות של נערים ונערות, באמצעות הרכבת הקלה והמהירה ה- T.G.M. (Tunis-Goulette-Marsa), לזלול בריק עם ביצה ובומבולונים.

נזכרתי במשפחות היהודיות והערביות, היושבות אלה לצד אלה, ובילדים המתרוצצים בין השולחנות או העומדים בתור עם החאלב (הקערה מחרס) ביד, כדי למלא אותה במים המגיעים בגלגל המסתובב ולהביא אותם, גאים ושמחים, לאבא שישתה מהמים הצוננים והטובים שהילד הטוב שלו שאב עבורו. מ-לה מרסה, נסענו לטוניס. נכנסנו לעיר העתיקה, דרך הרחוב הצר המוביל לג'מעה אל זיטונה. קבענו שבחזרה, נעצור בחנויות השוק, ולא נעזוב אותו, עד שנמצא את אותם המדים של נבחרת הכדור רגל הטוניסאית, שלא קנינו במונסטיר, כי המחיר היה מופקע והמוכר לא רצה לזוז ממנו.

עלי לומר, שהתיאורים והסופרלטיבים שקראתי על המסגד ועל בית המדרש שלו, היו צנועים לעומת המבנים מפוארים שראיתי. אני מבין את הגאווה שכל טוניסאי מפגין כשהוא מדבר על המתחם הדתי הזה, ואני מתבייש שבמשך כמעט שלוש שנים ששהיתי בטוניס, לא מצאתי לנכון ללכת בסמטאות השוק ולבקר במסגד היפה והמרשים הזה.

לפי דעתי, התנהגותי דאז הפגינה תופעה חברתית כפולה: סינדרום היליד, שטוען שימצא לו את הזמן מאוחר יותר לעשות כן, מזה, וחמור יותר, מזה, ההתנשאות של הנער המתחנך על פי נורמות החינוך הצרפתי, שאימץ את המחשבה ואת העמדות של הכובש, שלא רואה כל עניין "בתרבות הנחותה של המקומיים".

לאחר ביקור במספר חנויות, מצאנו את מה שרצינו. תודות למשא ומתן עיקש על המחיר, הגענו לעמק השווה, שהוא תמיד לטובת המוכר ולסיפוק הקונה שמאמין שעשה עסקה טובה.

נותר לנו הסיבוב המסכם בטוניס לאל מנזה ולאל אריאנה דרך בב סויקה.

בב סויקה הפכה למתחם מדהים של ארכיטקטורה ערבית בעת שהמגרב כולו ספג את סגנונו מהתקופה המכונה תור הזהב. בב סויקה החדשה שונה מאוד מזו של לפני 50 שנה. הם בנו מבנים חדשים, הרחיבו כיכרות וחניונים, נטעו עצים ושתלו גינות נוי. השלטונות העבירו אל המתחם את משרד האוצר ועוד משרדים ממשלתיים, מקושטים באריחים בצבעים שקטים. חפרו מנהרה תת קרקעית על מנת להקל על עומס התנועה. לולא קוצר הזמן שלראשונה חשתי אותו כבעיה, הייתי עוצר ומטייל להנאתי במתחם. הייתי פונה לתוך אחת מסמטאות השוק הסואן והרעשני, לגיחה קטנה, מתיישב באחד מבתי הקפה באחת מהרחבות המקורות. ונותן לזמן לעבור. אבל אני יודע שאין סוף לתאוות הבטלה כזאת הקשורה לחוויה הטוניסאית. 

 

בערב, הוזמנו לארוחת במסעדה הממוקמת בארמון לשעבר של משפחה עשירה (לשעבר), הממוקם, כאילו במקרה ,באחת מסימטאותיה של בב סויקה. כפי שהדבר קורה גם במדינות המערב, בצרפת למשל, הארמון הפך כולו למסעדת יוקרה ולמין מוזיאון תצוגה לסגנון החיים של האצולה הטוניסאית בעת שהבאי (Bey) מלך בטוניסיה.  הגענו אליה בהליכה קצרה מהחניון, דרך הסמטאות השקטות והריקות של השוק שכל חנויותיו נעולות. שאלנו את המארח שלנו אם אין סכנה להסתובב, כך בלילה,  בשוק הריק. הוא ואשתו פרצו בצחוק וענו לנו שאף אחד לא יעיז, לחשוב אפילו, להטריד איש בשוק, ובכלל. תחושה של ביטחון מבורכת זו העלתה בליבי קינאה. כי לא רק אצלנו, אם נתעלם מבעיות הביטחון, לא חשים בנוח לטייל בשכונות מסוימות, כי אם גם בבירות רבות באירופה, בהן ביקרתי, אין הדבר שונה. 

 

המסעדה דמתה לארמון מסיפורי אלף לילה ולילה. אכלנו בקומה הראשונה. היא הקומה של החצר המרכזית הממוקמת מתחת לשלוש הקומות הסובבות אותה. כל הקירות מקושטים באריחים ובמוזאיקות. הקומות, שהוו בעבר את המגורים שחדריהם נותנים על החצר, שימשו לדיוואן השונים והיו שייכים, כל אחת מהן, לחלק מהמשפחה. החדרים ששימשו בעבר לחדרי שרות שונים, היו נמצאים בחצר. הם משמשים היום את המטבח ואת יתר השירותים הנחוצים למסעדת יוקרה ראויה. בפינה, ישב נגן הקנון, בלבוש מסורתי, עטוף בגלבייה לבנה עטורה ברקמה מחוטי זהב. מהכלי המונח על ברכיו, הוא הוציא צלילים שמימיים.

האווירה הייתה נעימה, אך המנות, שהוגשו בטוב טעם על ידי מלצרים במדים המסורתיים של משרתי האצולה הטוניסאית לשעבר, למרות מחירן הגבוה, לא היו סבירות, או במילים אחרות, לא היו טעימות. אין הם יודעים, אפילו במסעדת יוקרה שכזו, להתגבר, לדוגמה, על צליית שיפודי כבש, על מנת שיהיו צלויים, אך גם עסיסיים. מה אגיד על הדג. מאכזב. אולם, השיחה שזרמה על הביעות של המשפחה התלת - דורית המודרנית, עוררה עניין אמיתי. גילינו שבעיות היסוד שלה משותפות למארחינו ולנו. יתרה מזו, גילינו שאנו מטפלים בהן על פי אותן התפיסות המשלבות מסורת וגישה מתקדמת, המתבססת על החינוך המודרני. צחקנו בהנאה רבה כשהמארח, שהוא סבא כמוני, הזדהה עם עמדותיי ועם התנהגותי עם נכדיי, על פי הדוגמאות שסיפרתי. הוא הוסיף עליהן כהנה וכהנה דוגמאות מהתנהגותו הוא, כסב לנכדים. עד כמה הוא מנסה לדאוג לחינוכם, ליטול על עצמו תפקידים, שהוריהם עמוסים מדי בכדי לבצעם, כהסעות לחוגים מיוחדים. עד כמה הוא משתדל לשכנע את ההורים להתנהג אתם ביתר מתינות, ביתר הבנה למאווי הילדות שלהם. אשתו, מורה לפיזיקה ולכימיה בתיכון, עכשיו בגמלאות, טענה שהעזרה המאסיבית, שמקבלים הילדים מצידם, מוגזמת ונובעת מנטיית הדור השני להתפנק ולהמשיך את חייו כאילו לא ילד ילדים.  "אנחנו גידלנו אותם ללא עזרה מרובה שכזאת. על אף שאני מבינה שפרנסה טובה, היום, דורשת הרבה יותר השקעה מאשר בעבר, אמרה לנו ".

 בשיחה הנעימה והלבבית הזאת, לא נגענו לא בפוליטיקה, ולא בבעיות הכלכליות העומדות ברומו של העולם. כי אם בחיים הפשוטים והיום ימיים, שבסופו של דבר, דומים.

 

אין בכך ספק, שמה שהורינו העבירו לנו בטפטוף עדין, מכוון את חיינו הבוגרים. קל וחומר כשמדובר בנורמות של דאגה, טיפוח, חינוך והגנה על הדור השלישי. נורמות אלה לא נשתפו על ידי הגלים של הים התיכון שמפריד בין העבר בטוניסיה לבין ההווה בארץ. נהפוך הוא. כפי שכותב וירג'יל (Virgile), בפואמה האפית שלו, האנאידה (L'Enèide): "הים מאחד את הארצות ואת העמים, יותר משהוא מפריד ביניהם".

קל וחומר הים התיכון עם המזג המתון שלו. אני סבור שמהות הסדן, עליו הפטיש עיצב את הורינו, הייתה משותפת, בלא מעט מעגלים, להם ולהורי מארחינו. רק הבין לדנים למיניהם ודומיהם הקיצוניים, מסרבים להשלים עם העובדה הזו וחותרים ללא הפסק לנפץ אותה. הפילוסוף אלבר קמי (Albert Camus), ילד אלג'יר, כתב רבות על "הסדן" הזה. הוא כינה אותו "חשיבת הצהריים" (La Pensée de Midi). זאת החשיבה המאוזנת, חשיבת האמצע, המתנערת מהקיצוניות של שני הקצוות. היא עומדת ופועלת על פי אמצע הדרך בין האדישות לבין האלימות. "זאת הרוח, כותב קמי, שמתחשבת בחיים, אותה הרוח שמניעה את המסורת הארוכה שניתן לקרוא לה החשיבה השמשית ושבה, מאז יוון העתיקה, הטבע תמיד התאזן עם העתיד".   

החשיבה השמשית הזו, זרחה על אגן הים התיכון במשך מאות רבות ויצרה בו תרבות ייחודית, המשותפת, במספר ממעגליה, לכל העמים השוכנים סביבו. האמצע בין שני הקצוות, זו "המידה הטובה" עליה דיבר הריסתו, הפילוסוף היווני הגדול, שהרמב"ם שלנו שאב ממנו השראה. זאת "החשיבה השמשית", חשיבת האור שמניעה את תרבות העמים לכיוון המתינות, לכיוון שיקול הדעת ולכיוון החיים נטולי אלימות. חיי השלום הטובים.

למרות העננים, שלעיתים קרובות מכסים אותה, היא מותירה תמיד קרן אור, קרן של תקווה.

על בני האדם השוכנים על חופיו של הים התיכון מושמת החובה לגלותה.

 

 VIII- השיבה הביתה דרך איסטנבול

 לא קל לקבל שמרחק טיסה, שאמור לארוך כשלוש שעות, נמשך יותר מ- 12 שעות. הכול בטיסות רגילות, לא בצ'רטרים. מתיש. מדוע זאת ? כי אין בין הארץ לבין טוניסיה טיסה ישירה. אין, כי אין בינינו הסדרים כפי שהם קיימים בינינו לבין ירדן ומיצריים, על אף שלא נלחמנו בינינו.

כשלוש שעות בין טוניס קרטאג' לבין איסטנבול. ועוד כשלוש שעות בין איסטנבול לבין בן גוריון תל-אביב. והיתר המתנה.

כעס פנימי מכרסם אותך כשאתה שואל את עצמך מדוע, לכל הרוחות והשדים, טוניסיה מבקשת להיות יותר מעורבת באופן מחייב ופעיל בסכסוך שבינינו לבין הפלסטינאים, מאשר מדינות האזור בהן נלחמנו? הרי הארצות שבהן האסלאם פורח, חותרות לחסל את המשטר המתון הזה, בו טוניסיה מתברכת. שכנותיה בראש. בורגיבה לא יכול היה לשכוח להן את הפעולה של גאפסה (Le "coup" de Gafsa) , ב-27 לינואר 1980, של הקומנדו הטוניסאי, שהתאמן בלוב ובאלג'יר כדי לחסל את המשטר בטוניסיה, להשתלט על המדינה ולחלקה ביניהן. מדוע המס הזה אל הליגה הערבית שהנשיא בן עלי ממשיך לשלם? הדבר לא מובן אם מנתחים אותו על פי העקרונות של ריאל פוליטיקס. רק הפחד הבלתי מוצדק, הפחד המסית את המנהיג מנקיטת הפעולה הנכונה, יכול להסביר את ההתנהגות הזו שמזיקה לטוניסיה. זאת מדיניות סתומה. הרי כל בר דעת מבין שאין שום תוחלת בה. אין שום תוחלת, שאי פעם, האסלאם הקיצוני יוותר על תוכניותיו לחסל את טוניסיה "החופשית", שנשותיה חופשיות ובעלות זכויות. הרי, משבר כלכלי עלול לערער את אושיות השלטון וליצור גל של אבטלה שינוצל כדי למוטט אותו. מי יבואו אז לעזרתו? הליגה הערבית? טוניסיה, כמצריים וכטורקיה, צריכה להכריז בקול רם לאיזה מחנה היא שייכת. ואין אני מזכיר את העובדה האבסורדית שהישראלים לא יכולים לבקר בה אלא דרך טיולים מאורגנים בלבד, ולאחר קשיים אדמיניסטרטיביים שמחסירים ממנה ליהנות בהכנסות נאות. זאת ועוד, טוניסיה מסרבת ליהנות משיתוף הפעולה המדעי, החקלאי, האלקטרוני עם ישראל, כשווה אל שווה, ולא כנחותה בקבלת העזרה בתחומים האלה כפי שהמדינות העשירות מספקות לה אותה. איזה בזבוז !

 

הרהרתי בעובדות האלה במשך השעות הארוכות בהן ישבנו בבית הקפה מסעדה, באולם הנוסעים בשדה התעופה של איסטנבול. על אף שבית הקפה מסעדה היה ראוי ושהכורסאות שלו היו נוחות. על אף שחנויות הדיוטי פרי היו עשירות במוצרים וגם מעולות. על אף העובדה שהיה לנו זמן לסיכומים ולהתכוננות נפשית לחזרה אל השגרה. אף כי מחירי האוכל והשתייה שהוגשו לנו על השולחן היו מופקעים יתר על המידה, וביורו. על אף כל מה שציינתי ושלא ציינתי, לא יכולנו למחוק את התחושה, שהמצב שלנו כאן הנו מצב אבסורדי וקפקאי.

יצאנו לטיולנו מהארץ, ביום שבת ה- 25 באוקטובר, לפנות שחר, וחזרנו אליה, לפנות בוקר, ביום שבת ה-1 בנובמבר.

אילולא ההנאה הרבה והתרגשות העמוקה שנשאתי עמי לאורך כל המסע שלי לחזרה אל החוויה הטוניסאית, לא הייתי כותב על נסיעתנו אפילו משפט אחד. והנה כתבתי עליה 41 עמודים. וזאת לאחר השקעה של שעות רבות על מנת לברור היטב את הבר מהתבן.

  סוף

                                                                  ראובן (רוז'ר) כהן  שדות ים, דצמבר 2008

 

Sfax : Extrait de "Mon voyage en Tunisie"

De Reuven (Roger) Cohen.

 

Les oliveraies du Sahel nous accompagnaient tout le long de la route. Plus nous descendions vers le sud et plus il nous fut difficile de retenir notre étonnement et nos exclamations face à la beauté du paysage qu'elles nous offraient. Leur vitalité, l'aisance par laquelle les oliviers possédaient les étendues, leur présence exclusive, modelaient le paysage comme nulle autre plantation n'aurait pu le faire.

Leur noblesse antique inspirait le respect. La rectitude de leurs rangées inclinait tout orgueil. Nous devenions humbles en présence de cette géométrie humaine portée par une expérience millénaire qui n'avait pas changée.

Les oliveraies du Sahel sont les Pyramides de la Tunisie.

L'ordre d'après lequel elles furent plantées continue à gérer celui des planteurs d'aujourd'hui. Leur domination à l'horizon, les larges intervalles sans une herbe entre les oliviers, tout nous induisait à accentuer notre sentiment que nous contemplions une des merveilles agricoles, vieille de plus de deux mille ans.

Les oliveraies du Sahel sont l'expression du génie humain, le fruit de son dialogue fructueux avec la nature. Elles représentent un des chefs-d'œuvre de l'histoire de l'humanité. Elles nous révèlent la chronique de la sagesse humaine et sa philosophie dans la gestion fertile des espaces naturels. Point de surprise donc, que l'olive jouit d'une place d'honneur parmi les cultures qui structurent l'alimentation de l'homme depuis des siècles, qu'elle est représentative du bassin méditerranéen et indispensable à l'analyse de sa civilisation.

Tout comme le blé et le riz le sont à l'Europe et à l'Asie.

L'olive a fait la richesse des villes qui étaient les maîtres de sa culture, telle que le fut et l'est encore la ville de Sfax.             

Nous nous approchions de La Ville.

J'étais impatient d'y pénétrer par le nord, par Moulinville, afin d'essayer d'y reconnaître le quartier où j'avais fait mes études primaires à l'école du mythologique Monsieur Cachat. J'aimais emprunter cette route et passer par ce quartier pour me rendre chez moi par le Chemin des Brigands. Mais quelle ne fut pas ma déception ! La Route de Tunis, qui était jadis presque déserte, bien au sud déjà du Chemin des Brigands, devait faire, aujourd'hui, un effort pour se frayer un passage parmi ces grappes d'habitations qui l'étouffaient à cette heure de fin d'après midi.

Sfax ressemblait à une mégapolis, mais à l'échelle de la Tunisie.

 

Le premier lien que je réussis à faire avec ma mémoire, fut celui des murailles de la Ville Arabe. Au crépuscule, au cœur des bouchons de 19 heures, ce furent elles qui, les premières,  me relièrent à mon enfance. Je pus à peine distinguer à gauche de la rue la Gare de Sfax, d'où la Micheline sortait pour faire la navette avec Tunis. En moins d'une minute nous dépassions la rue Massicot sans que je fusse capable d'y reconnaître l'école maternelle où je fis mes "Premières Classes" de lecture, et nous voici devant l'Hôtel Oliviers Palace, totalement autre, où nous avions décidé d'installer nos quartiers pour les deux nuits à venir.

Tout m'était devenu étranger. Plus de cinquante ans avaient fui. Une si longue absence !

Tremblant d'émoi, je compris que je n'avais aucune chance que revive par lui-même le moindre souvenir, que reprenne consistance le moindre évènement qui modela mon enfance. "Tout s'est envolé à tous vents et à tout jamais, me dis-je, abattu ! Le seul "pilier témoin" qui demeure de tout ces souvenirs, c'est moi, uniquement moi".

Je compris qu'il me fallait accomplir par moi-même ce travail de mémoire. Moi seul étais à même de relier mon présent à mon passé. Seule cette perspective personnelle, qui esquissait  à coups de fusain ténus et hésitants ces liens avec mon enfance, pouvait leur donner un sens. Je compris que je devais rechercher et reconnaître les lieux de mémoire qui y étaient rattachés, et leur donner vie. Je compris que reposait sur moi le rôle peu trivial de sauver ce passé de la chute dans l'oubli. Je devais, pour l'Histoire, retracer cette réalité que j'avais connue et que le temps qui passe s'efforce d'effacer. Pour la petite Histoire, l'anecdote, et pour la grande aussi, celle inscrite dans les annales du temps passé.

Rien de tout cela ne me sera offert "Sur un plateau d'argent".    

 Alors qu'assis au bar de l'hôtel j'attendais que mon fils réglât les formalités à la réception, une pensée soudaine me traversa l'esprit, lancinante : je devais "découvrir" le sens qu'il me fallait donner à mon enfance, la signification des années que j'avais passées à Sfax. Moi seul pouvais le faire. Je le devais à moi-même, à mes parents, à mes enfants et à mes petits enfants.

Chacun de nous a un nom et une histoire, qui prennent forme à partir de son enfance. Comme un fardeau existentiel, qu'il a le devoir d'insérer dans la trame du sens, du temps et de l'espace, leur finalité repose sur ses épaules. Lui seul peut décerner à ce fardeau une entité significative. Je compris alors qu'avant mon voyage en Tunisie, j'étais à des lieux de supposer que ce drame intérieur qui devait m'assaillir sommeillait en vérité dans mon inconscient et représentait un des buts cardinaux de mon voyage.

Aussi, ce fut avec une grande joie au cœur que je compris que cette chance de le réaliser m'était dévolue. Je ressentis alors un grand bonheur et une profonde sérénité. Une grande fierté me remplit l'âme et un flot d'énergie me fit vibrer du plaisir anticipé de le faire par moi-même.

Entre Freud, qui tenait pour certain que c'est l'enfance qui modèle l'homme adulte, à tel point que les inhibitions qu'elle produit troublent le cours de sa vie jusqu'à sa mort, et Sartre qui soutenait que c'est son projet de vie qu'il projette dans l'avenir qui influencent ses jours et le libère de ses entraves intérieures, je préfère encore la conception d'Aristote qui soutient que, si du point de vue chronologique, l'enfance précède l'âge d'adulte, du point de vue logique, c'est l'homme adulte qui précède l'enfant et qui lui donne un sens et une forme.

 Je décidais de fêter ce bonheur qui m'envahissait, un bonheur pur de toute triste nostalgie et de tout regret.

"Nous allons commencer la fête dès ce soir, annonçais-je à mon fils. Ce soir est un soir particulier pour moi. Cest la première soirée de mon retour dans ma ville natale. Aussi, sont de rigueur chemise blanche, comme pour le Shabbat, et veste de soirée, et le meilleur vin dans le restaurant le plus branché de la ville!

Dans la rue parallèle à mon Lycée, nous avions découvert ce restaurant. Nous étions attablés non loin de deux couples de Tunisiens qui parlaient à bâtons rompus, sans élever la voix, souriants et heureux d'être là, dégustant calmement les grillades qui leur avaient été servies et goûtant en connaisseurs à la boisson qu'ils avaient commandée. Ils devaient avoir la cinquantaine et semblaient faire partie de la classe "installée" de Sfax. Les femmes, de cette voix chantante et élevée qu'elles maniaient à merveille, intervenaient dans la conversation, lentement, d'une manière châtiée, imposant sans effort leur présence. Elles mêlaient à leur discours des termes français qui, sous l'accent tunisien, prenaient un charme inattendu. Mon fils me fit remarquer que je semblais hypnotisé par leurs paroles. "Ce ne sont pas les paroles qui me fascinent, mais la mélodie de leur voix qui les accompagne".

Le lendemain, animé d'une énergie que je ne me connaissais pas, après un petit déjeuner de rois, sans attendre notre chauffeur qui devait nous piloter aux quatre coins de la ville et alentour, nous partons d'un bon pas vers le centre ville, qui est à moins de cinq minutes de notre hôtel, pour découvrir le hangar aux éponges où travaillait mon père comme comptable.

Nous prenons la petite rue où se trouvait le café Le Relais, qui lui est toujours là.

  J'y venais avec mon père lorsque j'allais le voir dans son petit bureau, tandis que ma mère rendait visite à ma tante qui habitait à deux pas de là. Il buvait un petit café dont il était particulièrement friand, et me faisait servir une grenadine que je buvais à l'aide d'une paille, une vraie "paille", non celles en plastique qui nous servent aujourd'hui. Je me souviens que dans l'arrière salle se déroulaient d'interminables parties de cartes !

"Le cinéma Rex va se transformer en un immeuble de bureaux", me répond le patron du Relais que je questionnelonguement sur son café et sur ses nouveaux clients, dans un arabe bégayé et entrecoupé de français, qu'il comprend parfaitement.    

"Alors, plus de cinéma ?"

"Plus de cinéma et plus de parties de cartes dont vous me parliez ! Les gens se sont assagis et la télé les enferme chez eux".

"Et cependant, hier soir, au restaurant, les clients ne manquaient pas, lui dis-je !"

"Oui, mais ce devait être des clints à "pognon", me répond-il en se servant du terme que tout le monde emploie ici".

Je le remercie et nous nous dirigeons vers la rue où il me semble que se trouvait jadis le hangar à éponges de monsieur Balourdos. Je me souviens qu'il faisait face au garage Pasquier. Je découvre une plaque de Citroën délavée au dessus d'un large portail fermé et il me semble que je la reconnais, qu'elle était là lorsque, jadis, le garage était représentant de Citroën à Sfax. Je traverse la rue dont une grande partie est délabrée, et je demande aux rares commerçants qui sont sortis sur le pas de leur boutique, si jadis ces portes cadenassées, qui ne tiennent sur leurs gonds que par miracle, à deux pas de leur commerce, abritaient des hangars d'éponges. Ils hésitent un instant à me répondre et suivent avec un soupçon d'inquiétude mon fils Gal, qui avec son vidéo scope ne cesse de filmer et d'enregistrer les explications que je donne à haute voix et en hébreu, tout le long de la rue, sur chaque site, à l'intention de mes petits enfants et des membres de la famille qui n'entendent pas le français.

 Quand je décline mon identité et proclame avec fierté que je suis Sfaxien, me voilà aussitôt gratifié d'un grand sourire et d'une accolade amicale. Et lorsque j'ajoute que mon père travaillait comme comptable dans les éponges chez monsieur Balourdos que ses ouvriers, tailleurs et émondeurs d'éponges, nommaient "El Grigui", alors qu'ils s'adressaient à mon père par Sidi Cohen, ils entrent en confiance et un d'entre eux appelle son père pour me renseigner. Nous nous serrons la main. "Vous me parler d'une période qui remonte a plus de cinquante ans. J'étais encore au village. Ce que je peux vous dire c'est qu'il y a une vingtaine d'années, il y avait encore, en effet, derrière cette porte un hangar à éponges, mais il n'appartenait pas à un Grec, mais à un Juif".

"Et son nom ajoutais-je ?"

"Son nom était Zribi".

Nous nous dirigeons vers la pâtisserie où travaillait ma mère jeune fille, la Pâtisserie Descloux, près du photographe Marcellon, sous les arcades du Monoprix. C'est là qu'elle avait connu mon père. Nous photographions et je raconte au vidéo scope

Tout me semble vétuste et démuni. Sfax s'est mise à l'école du changement rapide et non régulé. Un Fast food remplace aujourd'hui la Pâtisserie Descloux, et tout autour on ne fait que démolir et reconstruire en négligeant les canons esthétiques du moindre urbanisme.

Nous photographions aussi sans répit, et sous des angles différents, la Municipalité qui se trouve de l'autre coté de la rue, quand un quidam qui ressemble à un fonctionnaire avec son petit cartable bien sage, s'approche de nous et nous demande si nous faisons partie de la "Diaspora Sfaxienne". "Je connais nombre de ses organisateurs, nous dit-il. Permettez-moi de me présenter". Il se présente et nous dit posséder un cabinet dentaire tout à coté. Et de suite il nous invite à venir y boire une boisson fraîche.

J'ai déjà parlé, dans un des chapitres précédents de "Mon voyage en Tunisie", de la gentillesse et de la bonne humeur des Tunisiens, de leur hospitalité et de leur ouverture de cœur et d'esprit. Les Sfaxiens joignent à toutes ces qualités le don d'effacer toute distance sociale entre eux et les étrangers. Dix fois on m'a arrêté ainsi dans la rue pour me parler et pour me proposer spontanément de l'aide. 

Je le remercie et lui dit que notre chauffeur nous attend. "Ne manquez pas d'aller visiter le Projet Tapurara sur la Plage de la Poudrière, me dit-il". Il me raconte qu'il faisait partie du Conseil Municipal quand ce projet fut lancé. J'en profite pour faire un critique amicale sur l'urbanisme de la ville, une critique d'un ancien "Citoyen Sfaxien passif" à un "Citoyen Sfaxien actif". Il comprend qu'à tous deux le destin de la ville nous tient à cœur, et accepte ma critique. Je lui parle de ces constructions sans queues ni tête qui enlaidissent la ville, et comme preuve, je lui désigne cette reconstruction du Monoprix que nous avons sous nos yeux. "Vous faites le bonheur des entrepreneurs, lui dis-je, mais vous enlaidissez le visage de la ville, et de plus, vous semblez ignorer les coins délabrés et vétustes de la ville, pour le peu que j'ai pu visiter depuis ce matin".  

Et nous voilà partis dans une longue conversation, à l'ombre du clocher de la Municipalité, conversation qu'interrompt mon fils en me rappelant le programme chargé qui nous attend et l'heure qui elle ne nous attend pas.

Lire la suite…