בס"ד

עש"ק, פרשת חקת ראש חדש תמוז יה''ל התשס"ח,

שנה שמינית, גיליון מספר 377

כניסת השבת:20:23

ההפטרה :ויפתח הגלעדי ומסיים: מפני בני ישראל שופטים י''א

יציאת השבת: 21:06

ברכת הלבנה ליל ששי

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א . מר ראובן בר שתרונה כהן ז''ל .הרב חי חיים בר חנה חדאד ז''ל . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל 

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

השדה של צביקה                                      המשך משבוע שעבר

ובמושב? לעג ושנינה, צחוק וקלס. בכל עת מצא היו נתונים צביקה ומעשיו בפיות החברים, שדנו בו בהרחבה. למראה "שגעון הסלרי" כבר חרבו כל שפתי לעג. נדו לו בראשו ברחמנות, לא אמרו לו מאומה.
בחנוכה של אותה שנה כבר התנשא הסלרי שבשדותיו לגובה של 1.20 מ', מקרה שאינו מצוי כלל. ירקות נאים ומשובחים, שאיכותם מעוררת התפעלות; כל ראש שוקל למעלה משני ק"ג, תחת משקל סלרי רגיל העומד על 600-700 ג'. הכמות שצמחה בשדותיו - עברה כל דמיון; כמות שיכולה הייתה לספק את תצרוכת כל אזרחי המדינה למשך השנה כולה.
"מר סלרי", כך הפך והיה כינויו בפי כל. המעשה עשה לו כנפים ונודע בשאר היישובים הסמוכים, אלא שצביקה גופו התהלך מבולבל: "היכן אאחסן את היבול המבורך, מה אעשה עמה?". שקל וטר: לא יקטוף את הכמויות - יתייבשו הצמחים. יקטוף? איך ישלם דמי אחסון על הכמות העצומה? הן עליו קודם כל לצאת בקמפיין, לשכנע את כל עקרות הבית בישראל לבשל כל יום מרק חם מתובל בשפע סלרי, בכדי שיוכל להתפטר ממחצית הכמות, ומה לגבי ההמשך?
ושוב, הייתה זו האמונה התמימה בבורא, בתורה ובברכתה, האמונה החזקה מול הכל. ישב וציפה לישועה. התפלל כי יארע הבלתי אפשרי וימצאו קונים לסחורה שברשותו; כבר גמר בלבו למכור להם בזול, במחירים אפסיים, העיקר - יקנו.
הטלפון בביתו צלצל, על הקו - חבירו, פקיד הסוכנות. "בזמנו" אמר, "לקחת מעמנו כמות נכבדה של זרעי סלרי. זוכר?"
"זוכר, בוודאי זוכר". צביקה התאפק מלצחוק לתוך הפומית. הוא סלרי, שמו סלרי וכל אשר לו סלרי, וההוא שואל 'זוכר'...
"עשית איתם משהו"?" המשיך הפקיד ושאל.
"יותר ממשהו", גיחך, "שדות שלימות זרעתי, הן מכוסות סלרי..."
"ככה?" ההפתעה ניכרה דרך הטלפון: "דע לך שהסחורה שלך שווה הרבה. יש לי עבורך קונים רציניים, תוכל למכור כמויות?"
"כמויות אדירות", נקב צביקה במספר העולה על שלש ספרות. בטוח היה כי הפקיד יירתע, יאמר מיד כי אינו זקוק כי אם לקמצוץ מתוך היבול הענק הזה. עד מה היה המום לשמוע את המענה האדיש:
"יש לי קונים לסחורה. למתי אנו קובעים פגישה?"
שתיקה שררה מעברו השני של הקו. צביקה סבור היה כי אזניו מטעות אותו. וכי מי יכול להזדקק לכמות סחורה עצומה שכזו? הדממה האיצה בפקיד להמשיך:
"מה לך מתמהמה? מדובר על כל הכמות, עד העלה האחרון. והתשלום - מיידית ובמזומן".
"שמע" הסביר הפקיד במתינות, מניח לצביקה לעכל את הבשורה. "באירופה שוררת בתקופה זו קור עז. קרה שהקפיאה את היבשת כולה, התושבים אינם מעיזים להוציא את חטמם מן הבית לרגע.
בקור שכזה, מטבען של דברים, מבקשים אנשים להשיב את הנפש בצלחת מרק מהבילה. עבור מרק טוב זקוקים לסלרי, וסלרי, למרבה האבסורד, לא גדל בשם אותה שנה, כפי ששאר הצמחים נפגעו ממכת הקור...
ההודעה על המחסור בסלרי השורר באירופה הועברה למדינות השונות, גם למשרד החקלאות היא הגיעה. שם בדקו ברשימות, מצאו כי כמות נכבדה של זרעי סלרי הגיעה לבקעת הירדן. ביררו מה עלה בגורל הזרעים וכך הגעתי אליך, לשמוע מה אירע לזרעים אותם לקחת...
התמקחו על המחיר, צביקה מודע לערכה של הסחורה הנמצאת במחסניו - נקב במחיר גבוה ותשובת האירופאים הגיעה: הן. לא ויתרו על הכמות הגדולה והאיכותית כמותה לא יכלו למצא באף מקום אחר.
את הכסף קיבל צבי באותו ערב, בדולרים מזומנים. והקיבוץ כולו היה שותף לחגיגה. כל החברים נרתמו לקטיפת הסלרי משדותיו של צביקה, משימה שהייתה מבצע של ממש. הסחורה הועמסה על משאיות שעשו את דרכם, בשיירות, לעבר לוד, ומשם במטוסי תובלה היישר לאירופה. שדות הסלרי נותרו שוממים. לא נותר בהם גבעול סלרי אחד.
וולוו שחורה הדורה חצתה את משעולי המושב, צביקה נהג בה. התקופה הבאה רוממה אותו מנלעג לנערץ. "זוהי מתנת השמיטה" ידע כל ילד להצביע על הרכב החדש: "ה' אמר לשמור שמיטה, צביקה שמר, וזו היא המתנה שקיבל על כך".
המעשה הכה גלים, היה לשיחה זמן רב לאחר מכן בסביבה כולה. בשמיטה הבאה, שנת תשמ"ז, כבר גובשה בבקעת הירדן קבוצת חברים גדולה לשמירת שמיטה כהידורה, שהביאה את חלקם להתקרב לתורה ולמצוותיה. מהם מתגוררים כיום בריכוזים חרדיים, ילדיהם בישיבות והם רואים עולמם בחייהם.
אף צביקה, כיום, בכסף הרב שהגיע לידיו מאותה עיסקה רכש צביקה מפעלים שונים, מאז התפתחו עסקיו, ואותה ברכת ה' מלווה את צעדיו עד היום.
כי כה אמר ה': "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו". "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".

את הספרים האלה יכלת לחבר למה לא עשית

ראש ישיבת וואלז'ין – הג"ר נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל – הידוע בכינויו "הנצי"ב", חיבר כידוע ספרים רבים. כאשר הוציא לאור את ספרו "העמק שאלה" על ה"שאילתות", עשה משתה והזמין אליו כמה תלמידי חכמים. משנתאספו כולם , אמר להם: "בודאי תמהים הנכם מדוע מצאתי לנכון לערוך משתה זה. הבה ואבאר לכם פשר הענין:

בילדותי התקשיתי בלימודי, ונחשבתי בין התלמידים החלשים. יום אחד שמעתי איך שאבי מסיח את צערו בפני אמי, ואומר לה: ' כל ימי קיויתי שנפתלי צבי יגדל כתלמיד חכם גדול, אולם כפי הנראה הוא לא יכשר לזה. לאור מצבו הלימודי דהיום, יתכן שיהיה בעל מלאכה טוב ועוסק בצרכי ציבור – אולם לא נראה שיהיה תלמיד חכם כפי שקיויתי'..."

" כאשר שמעתי את הדברים" – סיפר הנצי"ב – " נגע צערו של אבי ללבי. באותה שעה החלטתי החלטה נחושה להשתדל ולהתאמץ מאד בלימוד התורה, מתוך שאיפה יוקדת לעלות ולהתעלות בתורה. פרצתי אל תוך החדר שבו שוחחו הורי, הודעתי להם את החלטתי, ובאמת מאותו יום ואילך השתדלתי בכל כחי, וההצלחה אכן האירה לי פנים".

"אם תשאלוני" – המשיך הנצי"ב ואמר –  מה הקשר בין הסיפור הלזה לבין שמחת המצוה שלנו? אסביר לכם. נתאר לעצמנו מה היה קורה אלמלי קבלתי על עצמי אז עול תורה. הייתי חי כיהודי טוב – חייט או נגר – וכמובן גם הייתי קובע עתים לתורה. כאשר היה בא יום מותי, ונשמתי היתה עולה ומתיצבת בפני בית דין של מעלה – היו שואלים אותי: קבעת עתים לתורה? ואני כמובן הייתי משיב בחיוב ומפרט את סדר יומי. הייתי אומר שטרוד הייתי בפרנסתי ובמעשי חסד שונים, אך בשארית הזמן כמובן קבעתי עתים לתורה".

"ואז היה הקב"ה מעמיד בפני את הספרים: 'העמק שאלה', 'מרומי שדה' ו'העמק דבר', היה אומר לי:את הספרים האלה יכולת לחבר! מדוע לא עשית זאת?... אוי לה לאותה בושה! על כן גדולה שמחתי על שנשאני לבי, ועל שהחלטתי שאני יכול ומסוגל לגדול בתורה. החלטה זו היא שרוממה אותי, העלתה אותי, העלתה אותי במעלות התורה, והביאה אותי עד הלום".

        הֶחָלָל בַּמִקְדָש

בראשונה, כשהיה המקדש בבנינו והר-הבית על מכונו והיו מקריבין בכל יום, לא היה פַּיס נוהג בעבודת תרומת המזבח.  כל מי מאנשי ביתו הכוהנים, שהוא רוצה לתרום תורם, להקריב – יקריב; ואם מרובים הכוהנים, היו רצין ועולין בכבש, וכל הקודם לחברו זכה במקחו ושמח להיות הראשון במצוה, ויום טוב היה עושה בביתו.ואם הגיעו שניהם שוים וכל אחד אומר: אני אתרום תחילה למזבח אלהי, היה הממונה מפשר ביניהם לפי מעמדם; ומעולם לא קרה, שיאמר אדם, כי הטה משפט.ויהי בבוקר אחד, השחר כבר עלה ועת תרומת המזבח הגיעה, הקדימו שני כוהנים צעירים, ושניהם רצים ועולים בכבש; ראה האחד את השני ממהר, דחפו והקדימו ויפסע עליו, קם זה הנופל ונטל את סכינו ותקעו בלב חברו, ויז הדם, ויחרדו כל הכוהנים למראה הדבר, אשר כמוהו לא היה עוד במקדש-אל.  בתוך כך נתקבץ העם בהר-הבית.  בא רבי צדוק  ועמד על פתח האולם, קרא ואמר: אחינו, שמעוני, הרי הוא אומר: כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו סביבות החלל, ואלה הקרובים אל החלל יביאו עגלת-בקר, אשר לא משכה בעול, וערפו אותה בנחל ואמרו: ידנו לא שפכה את הדם – אנו איך נמדוד? ועל מי להביא את העגלה? ההיכל או העזרה, או כולנו אנו? הרים העם קול בכיה.  הם בוכים, והנה בא אבי הכוהן הנרצח, ובראותו את בנו מתבוסס בדמו, לא קרע שמלותיו ולא געה בבכיה, כי-אם חרד על חילול המקדש; ניגש ואמר: רבותי, עדין בני מפרפר ולא יצאה נשמתו כולה ועוד לא נטמא הסכין, נמהר להוציאו למען לא תיטמא העזרה."קשה היתה להם טומאת מקדש משפיכת-דמים".  והקדימו את אשר לה' גם על מיתת בניהם יוצאי חלציהם.

              פרשת המים

הרב ברונר
בפרשת חוקת אנו מוצאים את המים בצורה בולטת מאד. חמשה עשר פעמים מופיע מים, תשע פעמים מי, שש פעמים מופיע באר, ושלש פעמים נחל.
אם נסקור את הפרשיות המצויות בתוך פרשה זו, אנו נראה שהמים קשורים לכל הפרשיות. הפרשה פותחת בפרה האדומה, שמטרתה היתה הכנת מי חטאת, אחריה מופיע פרשת מי מריבה, אחרי פרשת מי מריבה מופיע הפרשה המספרת על בקשתם של לעבור בארץ אדום, וגם שם מופיעים המים, עם ישראל מבטיח שלא ישתה מי באר, "ואם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם רק אין דבר ברגלי אעבורה". הפרשה הבאה המספרת על מותו של אהרן מזכירה את מי מריבה פעם נוספת, גם בפרשת נחש הנחושת מופיעים המים בתוך תלונות עם ישראל על מחסורם, בסיומה של פרשה זו מופיע נחל זרד ונחל ארנון שעל פי מסורת חז"ל היה שם נס גדול לעם ישראל. שירת הבאר מופיע לאחר מכן "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם".
המים מאפיינים את ארץ ישראל, "ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר" (דברים ח’’), "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה’’ אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה’’ אלוקיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א) השגחת ה’’ על עם ישראל בארץ ישראל באה לידי ביטוי במטר השמים, "והיה אם שמוע תשמעו… ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש….. השמרו לכם פן יפתה לבבכם…. וחרה אף ה’’ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה".
המים מבטאים את השפע המיוחד שהקב"ה מרעיף על עם ישראל בארץ.
המים בפרשתנו מופיעים כמכשיר לטהרה, מי חטאת, הפרה האדומה המסמלת את שיא החומריות בהיותה מושלמת "תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עול", פרה זו נשרפת, אפרה משמש להכנת המים המטהרים מטומאת מת. מים חיים מטהרים את האדם שנגע במוות הקשור לחלק החומרי של העולם הזה הכלה. המים מסמלים את עולם הרוח, בהיותם זורמים וצלולים בניגוד לעולם החומרי הסטטי והעכור. מי שמחובר אל המים יכול לשלוט על החומר בעולם הזה, שליטה זו באה לידי ביטוי באפר המצוי במים. בארץ ישראל ניתן לחיות חיים רוחנים עם שליטה על החומר, והשתמשות בו לשם שמים.
חטאם של משה ואהרן מנהיגי האומה על המים, בעקבות מיתתה של מרים והפסקת אספקת המים מן הבאר ערב הכניסה לארץ. ידוע פירושו של הנצי"ב שהקב"ה רצה ללמד את עם ישראל מה עושים כשיש בצורת בארץ ישראל. מתכנסים ומתפללים לה’’ כמו שמופיע במשנה בתענית, שמוציאים את התבה לרחובה של עיר …ולכן ה’’ ציווה על משה שידבר אל הסלע, משה שהיה רגיל לניסים שבוצעו על ידי המטה, גם הפעם השתמש במטה, ובזה הוא הראה שאינו מתאים להנהגה הטבעית- אלוקית של ארץ ישראל.
גם פירושו של הרמב"ם שחטאו של משה היה הכעס "שמעו נא המורים", קשור לכניסה לארץ ישראל. תלמידי חכמים בארץ ישראל נקראים "נועם", ולכן משה שסבל כה רבות בשנות הנדודים במדבר נכשל בכעסו על העם ולכן לא היה ראוי להכנס לארץ. הנעימות המצויה בארץ ישראל קשורה למדרגת המים המסמלים את החסד.
המים בארץ ישראל אינם אמורים להגיע ממלכים זרים כמו מלך אדום או סיחון אלא מהקב"ה בזכות תפילותיהם של ישראל, ולכן אותם מלכים מסרבים לתת לישראל לעבור בגבולם ובודאי שלא לספק להם מים.
שירת הבאר היא גולת הכותרת של סיום תקופת המדבר, בה עם ישראל קיבל מים בדרך ניסית, ואילו מכאן ואילך המים יגיעו בדרך הטבע

               הנחש והלשון

           הרב עזריאל אריאל

בני ישראל הולכים במדבר לסבוב את ארץ אדום. הדרך ארוכה ובלתי צפויה. הרי הם היו כה קרובים לארץ, ועתה היא מתרחקת מהם. ולא זו בלבד, אלא שיש קשיי תזונה: "אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".
התגובה הא-להית לא מאחרת לבוא: נחשים נושכים את העם. מדוע דווקא נחשים?
הפרשנים, עפ"י חז"ל, מותחים קוו ארוך, שראשיתו בנחש הקדמוני, המשכו בנחש של משה, והמשכו בנחשים המופיעים בפרשה. כוחו של הנחש – בפיו. הנחש הקדמוני – מפתה את חוה באמרי פיו. מאז יש לו שתי תכונות המאפיינות את פיו: במה שנכנס אל הפה – אכילת עפר, ובמה שיוצא מן הפה – הארס הממית. גם בני ישראל חטאו בשני הדברים: במה שנכנס אל הפה –הקושי לקבל את המזון שנתן להם הקב"ה, ובמה שיוצא מן הפה - הוצאת דבה על הקב"ה ועל משה רבנו.
אבל הקשר שבין הנחש לבין חטא הלשון –עמוק הוא הרבה יותר. כל בעל חיים הפוגע בזולתו –עושה זאת כדי להביא לעצמו תועלת. חיות הטרף דורסות וטורפות על מנת לאכול. הנחש, כאשר הוא מכיש את קרבנו –אינו מביא לעצמו כל תועלת, מלבד "פריקת לחץ" בפה. כך הוא גם בעל הלשון. אילו היה חפץ באמת בתיקונו של עולם, חזקה עליו שהיה מוצא את הדרך לבטא את הביקורת שלו בדרך פרודוקטיבית ומועילה. במצב כזה, קרוב לוודאי שהיה מוצא את הדרך הנכונה לומר את הדברים כך שלא יחרגו מן התנאים הנדרשים ב"חפץ חיים" לאמירת "לשון הרע לתועלת", שהיא מצוה ולא עבירה. אבל יש שהביקורת לא באה באמת על מנת לתקן, והיא לא נעשית בדרך המועילה. אין בה אלא פריקת לחץ ושחרור קיטור. לא העתיד לנגד עיניו של הדובר, כי אם העבר. לא שאיפה לתיקון יש כאן אלא כעס. לא לקיחת אחריות אלא האשמה. אש ההתלהבות שלו, המניעה אותו לפעור את פיו, אינה שלהבת מאירה ומחממת, אלא התלהמות באש שורפת ומכלה.
על כן באים הנחשים השרפים ומנשכים את העם. נחשים אלה, אין בכוחם כי אם לשרוף ולכלות, ולא ליצור ולבנות. דרכם לומד העם, כי מה שנדרש מבעל הלשון אינו תכונת הנחשיות אלא משהו אחר: יכולת לפעול פעולה שקולה ועקבית אשר בכוחה להשיג תוצאות. על כן אמר ה’ למשה לעשות לו נחש נחושת. למען ילמד העם להפוך את ה"נחשיות" ל"נחישות". ובזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה מיד נגאלין

''זאת חקת התורה'' (י''ט, ב)
אלמלא מצוות תוכחה היה כל צדיק יושב בשלווה בביתו, עוסק בעבודת-השם, והוא לא היה נענש בעוון הדור.
ובני הדור גם הם יכולים היו להצטדק וללמד זכות על עצמם, כי לא היה להם ממי ללמוד את הטוב ואיש לא הזהירם ולא הוכיחם על מעשיהם, כי אז היה עונשם קל בהרבה. עכשיו משנתנה מצוות ''הוכח תוכיח את עמיתך'', הוטלה אחריות כבדה על הצדיק ואין עוד שום תירוץ בפי הבריות.
זהו שמרמז כאן התרגום: ''זאת חוקת התורה אשר צוה לאמור'' - חוקה זו אשר ציווה ה לאמר לאחרים, להזהירם, להוכיחם וללמדם תורה ומצוות, היא היא ''גזירת אוריתא'' - הגזירה העיקרית של התורה. גזירה היא לדור שאינו שומע את התוכחה, ולצדיקים שלעולם אינם יוצאים כראוי ידי חובתם באמירת תוכחה.
• לפי שהשטן ואומות-העולם מונין את ישראל, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה. גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה (רש''י).
מדוע שואלות אומות-העולם שאלה זו דוקא על מצוה זו, והלא ישנן עוד כמה וכמה מצוות שאין להם טעם? ברם, להלן מביא רש''י בשם ר משה הדרשן טעם על פרה אדומה, שבאה כדי לכפר על חטא העגל. לפיכך שואלות אומות-העולם דוקא על טעמה של מצוה זו, כדי להזכיר את חטא העגל ולעורר קיטרוג על ישראל. משום-כך אמר כאן השם-יתברך בלשון ''חוקה'' - שלא לגלות להם את הטעם.
בשעה שאדם מישראל בא לקיים מצוה, אומר לו היצר-הרע (הוא שטן הוא יצר-הרע): ''מה המצוה הזאת?'' וכי מה משמעות יש למצוה כי תקיימנה? הלא אין זו מצוה כלל ועיקר! ואילו לאחר שכבר קיים את המצוה, שוב אומר לו היצר-הרע: ''מה טעם יש בה'' - מה רב ועמוק הוא טעמה של מצוה זו אשר קיימת - כדי להביאו לכלל גאווה ויוהרה.
כן יתן האדם-מישראל אל לבו תמיד ויזכור: ''גזירה היא מלפני'' - לפני המצוה יאמר לנפשו: גזירה היא! מצוה היא מהשם-יתברך וחייב אני לקיימנה - ''ואין לך רשות להרהר אחריה'' - אחרי המצוה עליו להסיח דעתו ממנה ולא יהרהר בה, כאילו לא עשה מאומה.
''ויקחו אליך'' (י''ט, ב)
• לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר (רש''י).
כתב האר''י הקדוש ז''ל, כי אדם שאינו יודע לכוון את כל כוונות התפילה, יכוון בדעתו שהוא מכוון את כל הכוונות אשר כיוונו אנשי-כנסת-הגדולה.
והרי אמרו חכמינו, שאמר השם-יתברך למשה: ''לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה'' - יוצא איפוא שרק משה רבנו ידע את טעמי פרה אדומה, וכאשר באו בני ישראל אחר-כך לעשות פרה-אדומה לא יכלו אלא לומר כי הם מכוונים את הכוונות אשר כיוון משה רבנו.
היינו: ''לעולם היא נקראת על שמך'' - לעולם יהא הכרח להסתמך עליך ולכוון את הכוונות אשר כיוונת אתה בעשותך את הפרה הראשונה במדבר.
• אליך - אמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה, לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה (מדרש).
העבירות והחטאים שבידי אדם הם הם הגורמים לכך שלא יוכל להשיג כראוי את התורה והמצוות, והם הם המחיצות המאפילות על העינים שלא לראות את האור האלוקי, הטומאה היא המהווה את המסך המבדיל, השולל מן האדם את הכושר להשיג עניני-רוח נעלים ונשגבים. ''ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ - אשפוך רוחי על כל בשר''.
''פרה אדומה'' (י''ט, ב)
כשעלה משה למרום שמע שהקדוש-ברוך-הוא אומר, אליעזר בני אומר פרה בת שנים, אמר יהי רצון שיצא זה מחלצי (מדרש).
למה נתפעל משה כל-כך מן ההלכה של ''פרה בת שתים''?
ברם, באמת הלא מצינו טעם על פרה אדומה, שבאה לכפר על חטא העגל, כפי שאומר רש''י להלן: ''תבוא האם ותקנה צואת בנה''. הרי אם ננקוט בסברה שמצינו במדרש, כי בני-ישראל לא חטאו בעגל-הזהב, כי אם רק אנשי הערב-רב, לא יהא יסוד לטעם זה.
זאת ועוד, לפי הטעם הנזכר מן ההכרח הוא שתהא הפרה בגיל הראוי להולדה, כדי שיתאים לה הביטוי: '' תבוא האם ותקנח צואת בנה'', והלא כלל הוא בידינו שאין פרה מולידה אלא אחרי מלאת לה שלוש שנים (תוספות בכורות י''ט).
לפיכך, מששמע משה את ההלכה של ''פרה בת שתים'', היינו בגיל שבו אינה מסוגלת להוליד, ולא יתכן איפוא שהפרה באה לכפר על חטא העגל, ואם-כן יש להגיע למסקנה שבני-ישראל לא חטאו בעגל, כי אם רק אנשי הערב-רב - וזהו שעורר כל-כך את התפעלותו של משה, לפי שזכות היא זו לישראל, וביקש: ''יהי רצון שיצא זה מחלצי''.

          האבנים הגדולות

יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית הספר למנהל ציבורי בארה"ב לשאת הרצאה על  הנושא "תכנון זמן יעיל" בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב.

ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש הרצאות ביום העיון שאורגן  עבורם. למרצה ניתנה שעה אחת "להעביר את החומר".

בעומדו בפני קבוצת האליטה הזו, שהיתה מוכנה לרשום כל מילה שתצא מפיו, העביר המרצה הזקן את מבטו עליהם באיטיות ולאחר מכן אמר" :אנו עומדים לערוך ניסוי".

מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המיכל.

כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות ושאל: "האם המיכל מלא?"כולם השיבו "אכן".

המרצה המתין מספר שניות ושאל :"האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ.

בקפדנות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: "האם המיכל מלא?"

עתה החלו מאזיניו המבריקים להבין את כוונתו. אחד מהם השיב "כנראה שלא."

"נכון"השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל  תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם המיכל מלא?"

הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו התלמידים המחוננים: "לא!"

"נכון"השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי העוצמה והיוקרה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.

המרצה הזקן הרים את מבטו אל הקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמודמניסוי זה?" בחושבו על נושא ההרצאה, השיב אחד הנועזים והזריזים שבין מאזיניו: "אנו למדים שככל שנראה לנו שהיומן שלנו גדוש ומלא התחייבויות, אם באמת מתאמצים תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות".

"לא",השיב המרצה הזקן. "לא זה. האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך."

דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה.

הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להילחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם? למכור פרופיל? "

"מה שחייבים לזכור הוא, שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים לפספס את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים (החצץ, החול) יתמלאו החיים בדברים הקטנים , ולא יישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים. משום כך, אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: מהן האבנים  הגדולות בחיי? וכאשר תזהו אותן, הכניסו אותן ראשונות למיכל החיים שלכם."

בתנועת יד ידידותית בירך המרצה את מאזיניו ויצא באיטיות מן האולם.                                                               תקרית במפרץ                   מקרה אמיתי, שתועד, של שיחה אשר התנהלה בין ספרדים לאמריקאים בגלי תדר “Extreme Situations at Sea”של ערוץ רדיו ימי 106  במפרץפיניסטרה אשר בגאליציה 16 לאוקטובר, 1997.

 הספרדים: ... כאן 853-A, אנא, הסבו את מסלולכם ב-15 מעלות דרומה על מנתלמנוע התנגשות איתנו. אתם מתקדמים בדיוק לעברנו. המרחק – 25 מייל.             האמריקאים: ... הרינו מציעים לכם לשנות את מסלולכם ב-15 מעלות צפונהעל מנת למנוע התנגשות איתנו.                 הספרדים: ... תשובתנו שלילית. אנו חוזרים ואומרים – שנו את מסלולכםב-15 מעלות דרומה, כדי למנוע התנגשות.

האמריקאים (קול אחר): מדבר הקברניט של ספינה של ארצות הבריתשל אמריקה. תסתובבו ב-15 מעלות צפונית יותר, על מנת למנוע התנגשות.                                     הספרדים: הצעתכם לא נראית לנו אפשרית או מתאימה. אנו מייעצים לכםלסטות ב-15 מעלות דרומה ממסלולכם, על מנת למנוע התנגשות.                                             האמריקאים (בקול רם מאוד ונימה זועפת): מדבר הקברניט ריצ'רד ג'יימסהאוארד, הפוקד על נושאת מטוסים USS LINCOLN, של צי צבא  ארצות הברית של אמריקה. ספינתנו היא שניה בגודלה בצי צבא ארצותהברית. מלווים אותנו: שתי משחתות, שישה מטוסי קרב, ארבע צוללותוספינות רבות של תמיכה. אני לא "מייעץ" לכם אלא "פוקד" עליכםלשנות את מסלולכם ב-15 מעלות צפונה. שאם לא כן, ניאלץ לנקוט באמצעים הנדרשים כדי לספק ביטחון לספינתנו. אנא מכם, תסתלקוממסלולנו!!!!!!                                       הספרדים: מדבר חואן מנואל סאלס אלקאנטארה. אנחנו כאן שני אנשים.באשר לליווי: מלווים אותנו – כלב, ארוחת ערב, שתי פחיות בירה ותוכי, אשר כרגע ישן. באשר לתמיכה: אנו נתמכים ע"י תחנת רדיו ערוץ רדיו ימי 106. אין בכוונתו לשנות                                               את מסלולנו בהתחשב בעובדה שאנו נמצאים ביבשה. אנחנו מגדלור 853-  A                                          אשר על חוף, של מפרץ פיניסטרה, במחוז גאליציה, בספרד.  באשר                                                         לגודל: אין לנו שמץ של מושג מה גודלנו בין מגדלוריספרד.                                                            אתם יכולים לנקוט בכל האמצעים המזורגגים שנראים לכם כנחוצים                                                        ולעשות כל העולה על רוחכם על מנת לספק ביטחון לספינתכם                                                           המחורבנת, אשר תתרסק לחתיכות בהתנגשה בסלעים שבחוף.                                                                לכן, אנחנו שוב ממליצים לכם לעשות את הדבר ההגיוני – לשנות                                                        את מסלולכם ב-15 מעלות דרומה, על מנת למנוע התנגשות.                                                           האמריקאים: או קיי, קיבלנו, תודה.                                                                                             על "חטא היהירות" כבר שמעתם...

               בדיחות                                                                                                                           כמה חברה מהבולשת מגיעים ודופקים בדלת הבית של כורדי, הוא עונה להם, ושואל אותם, מה אתם רוצים ממני ? אז עונים לו מהבולשת : אנחנו רק רוצים לדבר. הכורדי שואל אותם, אבל כמה אתם ? עונים לו אנחנו ארבעה, אז אומר להם הכורדי, אז תדברו בניכם !                                                                                                                    בדיחה                                                                                                                                 במדינת אנגליה יום אחד קם בבוקר איש ושומע דפיקות חלשות בדלת, הוא בהתחלה לא מתייחס אבל אחרי שזה נמשך מספר שעות, הוא לבסוף פותח את הדלת ורואה חילזון שדופק על הדלת, החילזון מבקש מהאיש הזה שייתן לו להיכנס לביתו כי בחוץ עוד מעט מתחיל לרדת גשם, האיש נבהל ובועט את החילזון כמה מטרים מהדלת, נכנס בחזרה לבית, וחושב לעצמו, בטח הלחץ בעבודה משפיע עליי יותר מדיי, אחרי שבוע הוא עוד פעם שומע דפיקות חלשות בדלת, הוא ניגש לפתוח והחילזון אומר לו : למה בעטת בי ?!                                                                     בדיחה                                                                                                                               איזה אחד הולך עם גמל במדבר, הגמל לפתע מתיישב ולא רוצה לזוז, האיש מתעצבן, מנסה לדחוף אותו, לפתות אות ועם אוכל, אבל כלום לא עוזר, בסוף האיש הולך משם ומגיע לבית קטן, הוא דופק בבית ורואה שם בדואי, הוא מבקש מהבדואי לעזור לו עם הגמל, הבדואי מסכים ולוקח איתו רמפה, הם הולכים לגמל, הבדואי מניח את הרמפה על הרצפה ואומר לאיש הזה לדחוף את הגמל על הרמפה, האיש דוחף את הגמל לרמפה ואומר לבדואי, נו מה עכשיו ? הבדואי לוקח עשרה צעדים אחורה רץ לכיוון הגמל ובועט לו עם מגף עצבני , הגמל מקבל תבעיטה, קם כמו שד ומתחיל לרוץ כמו משוגע, האיש הזה שרואה שהגמל בורח לו אומר לבדואי : מה אני יעשה עכשיו, איך אני אגיע לגמל ? אז הבדואי אומר לו : אין בעיה, בוא תעלה לרמפה !

בס"ד

עש"ק, פרשת פינחס ט''ו תמוז יה''ל התשס"ח,

שנה שמינית, גיליון מספר 379

כניסת השבת: 20:20

ההפטרה :ויד ד' היתה אל אליהו ומסיים: וישרתהו מלכים א' י''ח

יציאת השבת: 21:02

צום י''ז בתמוז יום ראשון התחלת הצום04 :50 גמר הצום 20 :01  

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .הרב חי חיים בר חנה חדאד ז''ל . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל . ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

קודם כל, מיהו שרון נחשוני?
ראשית אגיד ששמעתי את הסיפור לפני כשש שנים ישירות מפיו של שרון נחשוני פעמיים.
אחרי הרבה זמן שמעתי את הסיפור בשלישית מתוך קלטת שעשה ערוץ קודש מסוים כששרון נחשוני סיפר את סיפורו באותו ערוץ.
שרון נחשוני היה בן 26 כזה קרה.
למד בתיכון בישיבה המקצועית ביד בנימין.
כשסיים את הלימודים התגייס לצה"ל ליחידה מובחרת, יחידת המסתערבים של פיקוד הדרום - יחידת שמשון. הוא נשלח לקורס קצינים בבה"ד 1, אך בעקבות תאונת דרכים קודמת שהיתה לו, לא סיים את קורס הקצינים ואת שירותו הצבאי סיים כמדריך חימוש בבה"ד 20 בצריפין.
"התגייסתי ליחידת שמשון וסיימתי מסלול. אולצתי לעזוב את היחידה בעקבות תאונת דרכים (קודמת) שעברתי, בעת שהייתי בקורס קצינים בבה"ד 1. יצאתי לחופשה עם האופנוע שהיה לי, אופנוע סוזוקי 500 סמ"ק ובצומת בית דגן אירעה התאונה, פרקתי כתף, שתי חוליות נפגעו. הייתי מאושפז כמה שבועות בבית חולים, ואחר כך תקופה של שיקום. בגלל התאונה לא סיימתי את קורס הקצינים. את השירות הצבאי סיימתי כמדריך חימוש בבה"ד 20 בצריפין".
כשהשתחרר שרון נחשוני מצה"ל הוא עבד בכמה מקומות עד שהתקבל לעבודה כמדריך בפנימייה בית שלמה ברחובות. "התגוררתי בפנימייה שלוש שנים שבמהלכן התחתנתי ונולד לנו ילד."
התאונה 
"באותו יום, יום חמישי כ"א סיון תשנ"ז (26.6.97) יצאתי עם מכונית הסובארו שלי לשירות מילואים במחנה ג´וליס. נסעתי בכביש יבנה-גאליה, אחרי ארבע דקות של נסיעה, התפוצץ לי הגלגל השמאלי הקדמי, הרכב סטה אל המסלול הנגדי והתנגש בעוצמה רבה חזיתית ברכב מסחרי שבא ממול...היד שלי נתפסה בתוך ההגה, נחבטתי בכל הגוף...ואחרי כמה שניות איבדתי את ההכרה...נסעתי במהירות של 60 או 70 קמ"ש...ברגע ההתנגשות המנוע של הסובארו הגיע לתוך הספסל האחורי, הכיסאות הקדמיים נמרחו, שברתי את האגן, המנוע קפץ לי לרגליים, הכיסא שעליו ישבתי נשבר, יד שמאל שלי התרסקה כולה, שתי הרגליים נפגעו, השיניים עפו לי מהמקום, נשבר לי האף, הכבאים שחלצו אותי אספו את השיניים לכוס והביאו אותן לבית החולים, היה לי שטף דם בריאות, יצא לי דם מהפה וקיבלתי מכה חזקה בראש מהכיסא של הילד...לא נשמתי, איבדתי את ההכרה...הייתי לכוד בתוך המכונית..."
זמן רב עמלו כוחות ההצלה לנסר את הרכב, להרים את המנוע הכבד ולחלץ את שרון, או ליתר דיון את מה שנשאר מגופו. "התאונה התרחשה ב- 07:04 ולבית החולים הגעתי ב- 08:20"...שרון חולץ והושכב על אלונקה, ריאותיו היו חסומות, הוא לא נשם, לבו לא דפק, והרופאים קבעו את מותו וכיסו את גופתו בסדין, החוקר המשטרתי שהיה במקום ומילא את הדו"ח, דיווח על מותו של איש אחד מן הנפגעים..
המלאך הגואל 
בפקק הגדול שנוצר במקום נתקע גם אוטובוס מס´ 212 שנסע מאשדוד לרחובות. מן האוטובוס ירד אדם צעיר שהציג את עצמו כחופש, ואולי כרופא צבאי, על הכותפות שלו היה כתוב "קצין רפואה", צוות האמבולנס שטיפל בפצועים, לא זוכר אל נכון מה הוא אמר... "...האם אנ יכול להגיש עזרה" - שאל האיש, והרופאים כיוונו אותו "...תגיש עזרה לאלה הפצועים ששוכבים כאן".
"רגע אחד", אמר האיש מן האוטובוס, "ומה העניינים עם זה ששוכב פה מכוסה?"
"עזוב", ענו לו, "הוא מת".
האיש בדק את שרון ביסודיות, הוציא עט כדורי מכיסו, ובו במקום ביצע בו ניתוח שדה שנקרא "טרוקר" - שהוא ניקוז ופתיחה של הריאה, שחרור הנוזלים שהצטברו ושחרור הנשימה, הצוות הרפואי במקום שמו לב פתאום, כי אחרי 17 דקות מקביעת המוות לפתע הגופה מתחילה לחרחר ולנשום, הם נפנו אליו במהירות, המשיכו את הטיפול ופינו אותו לאמבולנס, נזהרים שלא להפיל שום דבר מכל חלקי גופו המרוסקים בדרך. ליד האלונקה צעד מישהו והחזיק חצי לסת בידו, הוא מסר אותה לצוות הרפואי שהעבירו את שרון לבית החולים.
לאחר מכן חיפשו צוותי ההצלה במקום את הרופא הצבאי אך לא מצאו אותו. האוטובוס המשיך בינתיים בדרכו והאיש נעלם...
החוקר המשטרתי תיקן את הדו"ח שלו וכתב:
"אחרי 17 דקות של מוות קליני המת חזר לנשום".
הנה אנכי שלח מלאך לפניך"(שמות כ"ג כ´)
"...התאונה כאמור התרחשה ב- 07:04 ולבית החולים קפלן הגעתי ב- 08:20, אין לי כל מושג מה קרה בזמן הזה מאחר שלא הייתי בהכרה...סיפרו לי שקצין הרפואה שירד מהאוטובוס ניקב את הריאה השמאלית בעט כדורי, והחל לבצע בי פעולות החייאה...הוא ניקז דם מהריאות והציל את חיי...
אנשים ראו את המדים שלו ועל הכותפות היה כתוב קצין רפואה. אין לי פרטים נוספים, אינני יודע מה היתה דרגתו, או מה היה תג היחידה שענד...הוא ירד מהאוטובוס שהגיע מכיוון הדרום, ולאחר שסיים את הטיפול בי נעלם... ניסינו לברר מי האיש?...ומדוע לא השאיר את פרטיו אצל הצוות הרפואי? אבל אין לנו תשובות...מי יודע? הייתי מאוד רוצה לפגוש את האיש הזה שהציל אותי ולהודות לו באופן אישי...אני חייב לו את חיי. כל הניסיונות לאתר אותו שערכנו עד כה לא העלו דבר...אני מבקש מכל מי שהיה עד ראייה לתאונה...לעזור לי לאתר את המלאך שהציל את חיי!!!".
לאחר התאונה המחרידה הפך שרון לנכה 100 אחוזים. ידו השמאלית מרוסקת, שתי רגליו אינן נעות וכמעט בכל חלק מגופו צלקות.
18 ניתוחים עבר שרון. 1.6 ק"ג ברזל הושתלו עד כה בגופו. "אני מרגיש כמו פאזל, הרופאים אומרים שהם מנסים לחבר את הלגו, אבל הם לא יודעים מתי זה ייגמר. כיום אין לי אפשרות להניע את הרגליים או את יד שמאל, אני נכה 100אחוזרים. אין לי עצמות בידיים או ברגליים. חלקי הגוף שלי מחוברים אלה לאלה באמצעות ברגים וברזלים ומדי יום אני עובר טיפולים קשים" - כך התבטא שרון בראיון שהעניק לאחד העיתונים.
בדרך לבית החולים 
מספר גיסו של שרון, מר שחר אשבל: "בגלל חוסר זהירות וחוסר אחריות, ניתן לאשתו של שרון ולאחותו, אשתי, לראות אותו כאשר הוא הובא באמבולנס היישר מן התאונה. למעשה הבהילו אותן לבית החולים "קפלן" בידיעה ששרון נהרג בתאונה, אבל כשהגיעו לשם, הן קיבלו את הידיעה שהוא עדיין חי. כאשר הורידו אותו צוות האמבולנס מן הרכב, הן רצו לקראתו והביטו בו, את מה שהן ראו לא תוכלנה לשכוח לעולם...הדבר שאותו הן ראו על האלונקה לא היה אדם...לא היה בן אדם...כלל...לא היה גוף...לא היה צורה של אדם, הפנים שלו היו מרוסקים, הרגלים היו מעוכות, גם הידים היו חתיכת עיסה מרוטשת...
אחרי מחזה הזוועה הזה שאותו ראו אשתי ואשתו, הוכנס שרון מיד לניתוח חירום ראשוני שארך 9 שעות".
כאשר שרון הובא לבית החולים ואשתו ראתה את המחזה הנורא, היא הבחינה כי הוא ממלמל משהו, היא רכנה אליו ושמעה אותו אומר שוב ושוב ראיתי את סבא, וסבא דחף אותי". הדברים נשמעו תמוהים ובלתי מובנים.
ממשיך מר שחר אשבל הגיס של שרון:
"כאשר שרון היה בחדר הניתוח, קיבלנו אנחנו המשפחה את הידיעה המעציב מאוד, שהדודה מרים נפטרה. היא היתה חולה זמן ממושך במחלה קשה, אשה צדקנית, בעלת חסד גדולה, שכל חייה עזרה לזולת, אשת חיל אמיתית...
לאחר הניתוח שהה שרון בחדר התאוששות במשך 4 ימים. הוא היה מגובס כולו, מכף רגל ועד ראש, רק את השפתיים יכול היה להזיז. בתחילה היתה דעתו מעורפלת מאוד, אב לאט לאט הוא התחיל להבין את אשר אמרנו לו, התחיל להכיר את האנשים ולזכור...שמנו לב שמיד עם תחילת ההתאוששות הוא ממלמל, אך בתחילה לא הבנו מה הוא אומר, שפתיו היו מפוצצות לגמרי, ודיבורו לא היה ברור. הדבר הראשון שהצלחנו להבין ממנו היה "מה עם הדודה מרים. איפוה היא? האם היא חיה או שהיא נפטרה?" ואנחנו , בעצם הרופאים שיקרנו לו ואמרנו שהדודה חיה ומרגישה טוב. אך שרון התעלם מתשובתנו וחזר שוב ושוב על השאלה, ואנחנו נאלצנו לחזור ולשקר לו. ברור היה שהעניין אמוד מטריד אותו, התקשינו להבין מדוע הוא כל כך דואג דווקא לדודה מרים...אני חשבתי לעצמי שאולי הוא כל כך מוטרד ממצבה, משום ששרון ואני ביקרנו אותה בערב האחרון לפני שהתאונה התרחשה ולכן הוא זוכר אותה ומתעניין במצבה כל כך...
"במשך כל הזמן שהתה המשפחה כולה בבית החולים. ישבנו מחוץ לחדר, ובכל פעם הי הנכנס אליו אחד מאתנו, אך כל מי שהיה נכנס אליו יצא בהרגשה חזקה מאוד, שמעבר לפציעה הנוראה ולמצבו הפיזי הקשה, משהו נוסף התרחש, האיש כאילו השתנה, הוא לא היה אותו שרון שהכרנו אותו כל החיים.
"ביום השני הבינה אשתו לראשונה את מה שהוא ממלמל בלי הרף, והוא אומר: "הייסורים מכפרים...הייסורים מכפרים... ה'´ אני אוהב אותך...אשתו נדהמה מאוד, שרון מעולם לא דיבר ככה לפני התאונה..."
חשוב לציין כי עד לתאונה, היה שחר הדתי יותר שבין השניים. שחר הוא זה שהקפיד תמיד  על קיום המצוות בתורה מדוקדקת, בעוד ששרון שעבד כמדריך בתיכון פנימייתי, היה שומר מסורת אך לא מדקדק כל כך. כל זה כמובן היה פעם, היום שרון הוא איש אחר...אחר לחלוטין.
ממשיך הגיס:

      המשך בשבוע הבא בעזרת ד'

אליהו או פנחס מלאך הברית?

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו

            פנחס הוא אליהו

אמרו רבותינו "פנחס הוא אליהו" ובזכות "בקנאו את קנאתי" "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום". ברית שלום  זו היא ברית "ממלאך המוות" (ראה זוה"ק ובספורנו). וכתב האו"ח הקדוש "פנחס הוא אליהו אשר הוא עתידלבשר עם בני ישראל בגלות האחרון... כי אז יהיה שלום בכל העולם". ומדוע זכה לכך? בגלל "בקנאו את קנאתי". ויש לשים לב לכך שנאמר בפסוק "בקנאו את קנאתי בתוכם", וזהו בפנחס. והנה בתקופת אחאב שואל הקב"ה את אליהו "מה לך פה אליהו" (מלכים י"ח). אומר לו אליהו "קנא קנאתי לה". אומר לו ה "צא ועמדת בהר", ושוב שואל אותו "מה לך פה אליהו" ואליהו עונה "קנא קנאתי לה... כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחותיך הרסו ואת נביאך הרגו בחרב". ורבותינו זכרונם לברכה אמרו "אמר לו הקב"ה בריתי שמא בריתך?... ואת מה אכפת לך"??? וכעס על שאמר "דלטורייא על בני". אמר לו הקב"ה "חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך" (פסיקתא). והוא דבר פלא, כפנחס הוא נוטל שכר גדול ברית שלום. שלום ממלאך המוות וכאליהו הוא נענש? (וידועה הקושיא המפורסמת של גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן-איש-חי איזה עונש זה הרי אליהו מוזמן לכל ברית מילה ושם השמחה גדולה "שש אנכי על אמרתך". ותירץ כמה תירוצים, ושניים מהם: א) אם לא היה הולך לבריתות היה נשאר למעלה בישיבה ללמוד תורה וזה עדיף לו מברית בארץ. ב) כיון שצריך להתפצל ולעוף מברית לברית, וההתפצלות הזאת היא העונש).
אלא כך יש להסביר את הדבר: כתוב בתהילים "ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגיפה". ואמרו חז"ל "ואמר רבי אלעזר ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל - מלמד שעשה פלילות עם קונו. בא וחבטן לפני המקום אמר לפניו, ריבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל??? (סנהדרין מ"ד). פנחס עושה פלילות עם קונו ומלמד סנגוריא על עם ישראל. אלו חטאו אך מדוע אחרים יענשו בגללם??? וכאשר דיבר כלפי בני ישראל הוא הוכיח אותם אבל "בתוכם". גער בהם על המעשה השפל ודיבר איתם קשות. ובעוד שכפנחס הוכיח אותם בתוכם, כאליהו אמר לקב"ה "כי עזבו בריתך". ולכן אמר לו הקב"ה, את האמת אני יודע ואינך צריך לומר לפני דלטורייא על בני, אך להוכיח אותם ולגעור בהם בתוכם זהו תפקידך. ומכאן שכל מנהיג ומנהיג צריך לדעת שכלפי בורא העולם הוא צריך ללמד סנגוריא על בניו וכלפי העם הוא צריך להוכיחם. והיום בכל רגע ורגע אליהו הנביא מלמד סנגוריא על עם ישראל ואומר רבונו של עולם היום כך וכך בריתות היו בעם ישראל, כך וכך הוצאות היו להם בסעודת מצוה, ובזה מלמד סנגוריא על עם ישראל ומתקיים "ויכפר על בני ישראל" לא רק בלשון עבר אלא גם בהווה ובעתיד.
ויהי רצון שנזכה ויקויים בנו מאמר הכתוב "כה אמר ה א-לוקים’ צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". האמת והשלום של פנחס הוא אליהו אשר נתן לו ה’ את בריתו שלום לבשר גאולה לישראל ושלום לעולם. 

יש מי ששווה יותר...

             הרב עזריאל אריאל           מידי שנה סוערת המדינה בשאלת הפער הכלכלי המתרחב. אי השוויון בהכנסות וברמת החיים - זועק לשמים. התוכנית הכלכלית החדשה, שצמצמה מאד את התמיכה הממשלתית בשכבות החלשות, החריפה מאד את השאלה הזאת. ואנו, נידרש לשאלה זו מתוך פרשת השבוע.
רעיון השוויון מופיע בתורה בהקשרים שונים. המקור הבולט מתייחס לשוויון בפני החוק, ועוסק בשוויון שבין האזרח לבין הגר (במדבר טו, טו): "הקהל, חוקה אחת לכם ולגר הגר, חוקת עולם לדורותיכם, ככם כגר יהיה לפני ה’. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". הבסיס הרעיוני לרעיון זה עולה בדבריו של איוב (לא, יג-טו), אשר נשבע: "אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי. ומה אעשה כי יקום א-ל? וכי יפקוד, מה אשיבנו? הלא בבטן עושני עשה, ויכוננו ברחם אחד!". כולנו יצירי כפיו של בורא העולם. ובעצם, רעיון השוויון מתבסס על מעשה בראשית. העובדה שכל בני האדם הם ילידי זוג אחד של הורים; העובדה שכל בני האדם נבראו בצלם א-להים - היא הנותנת את הבסיס להכרה בשוויון היסודי של כולם. "זה ספר תולדות אדם. ביום ברוא א-להים אדם, בדמות א-להים עשה אותו. זכר ונקבה בראם, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום היבראם" (בראשית ד א-ב).
על פי זה היה מקום לצפות כי התורה תדריך אותנו להקים חברה שבה ישרור שוויון כלכלי רחב ככל האפשר. הזדמנות אחת היתה ליצור מצב כזה. הדבר היה בשעה שחילקו את הארץ לשבטים ולמשפחות. ואכן מפשט הכתובים בפרשתנו עולה תמונה של חלוקה שוויונית: "לאלה (שנפקדו במפקד בערבות מואב) תחלק הארץ בנחלה במספר שמות. לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקודיו יותן נחלתו... לשמות מטות אבותם ינחלו" (במדבר כו נג-נה). אולם המעיין בדברי חז"ל (תוספתא בבא בתרא פ"ז ה"ג) יראה שלא כך היו פני הדברים, וכך נאמר שם:
"שלא ניתנה הארץ אלא ליוצאי מצרים, ולא נתחלקה אלא לעומדים בערבות מואב... כיצד? שני אחין שהיו מיוצאי מצרים. לאחד יש לו תשעה בנים, ולאחד יש לו בן אחד, ולפניהן בית חמשת כורין - תשעה נטלו בית לתך (½ בית כור כ"א = סה"כ ½4 בתי כור. לתך = ½ כור), ואחד נוטל בית לתך. החזירום לאבותיהם. חזרו אבות והורישו את הבנים: תשעה נטלו מחצה (½2 בתי כור, 1/3 בית כור בערך לכל אחד), ואחד נטל מחצה (½2 בתי כור)". פירוש הדברים: החלוקה הבסיסית היתה לפי הדור שנכנס לארץ. אולם כל אחד מאלה שנכנסו לארץ "הוריש" את נחלתו לאביו או לסבו שיצא ממצרים, ואז התבצעה חלוקה מחודשת בין הבנים והנכדים: הבן שהיו לו בנים רבים קיבל נחלה שווה לאחיו, שלו מעט בנים. כתוצאה מכך נוצר פער ניכר כבר בדור שנכנס לארץ, כך שאדם שנכנס לארץ ולו אחים רבים, קיבל נחלה קטנה בהרבה ממי שנכנס לארץ כבן יחיד.
ואכן, לא שוויון אנו תובעים כי אם חסד, אהבה ואחווה. העזרה לזולת - לא בשם הצדק היא באה, כי אם בשם הצדקה. הדרישה היא שהעשיר לא יישאר באנוכיותו. עליו לראות את אחיו העני כחלק ממנו, ולדאוג לפרנסתו. נקודת המוצא היא האחווה והערבות ההדדית, שמהן נובע הצורך לספק לכל אדם את צרכיו המינימליים, ואף מעבר לכך: "די מחסורו אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו".
החתירה לשוויון כלכלי מניחה מראש כי ערכו של האדם נובע מהישגים כאלה ואחרים, כאילו העשיר שווה יותר מאיש המעמד הבינוני. מתוך נקודת מוצא כזאת, הכרח הוא שתהיה קנאה בין אדם לחברו. תמיד יימצאו הבדלים בין איש לזולתו, והקנאה לא תסור גם אם יצטמצמו הפערים. אדרבה, עצם הדגשת המעמד הכלכלי כבסיס להערכתו של אדם, יוצרת סולם ערכים מעוות שבו הדבר החשוב ביותר לאדם הוא כספו. הגישה צריכה להיות הפוכה. הקב"ה לא ברא עדר של כפילים זהים. הוא ברא אנשים שונים זה מזה - בכל: באמצעים העומדים לרשותם, בכשרונותיהם, בנטיותיהם ובהעדפותיהם. דווקא מתוך השוני הזה שביניהם, יכול כל אחד מהם לתרום את תרומתו הייחודית למשפחה ולחברה. לכל אחד מהם יש ערך כאחד יחיד ומיוחד. כן הם העשיר והעני - כולם רואים את עצמם כמרכיבים של אותה חברה. כל אחד מהם מעריך ומכבד את עצמו ואת זולתו. כל אחד מהם שמח בחלקו, וכל אחד מהם שמח לעזור לזולתו. העני מעניק לעשיר כבוד וסיפוק. העשיר מעניק לשכנו העני מרכושו. שניהם יחד בונים חברה שיש בה אחווה וענווה, כבוד והערכה, חסד וטובה; - חברה בריאה, מלוכדת וגומלת חסדים, הראויה להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

מעשה שהיה עם הצדיק רבי יצחק דלויה

סיפור שהובא בספר שבח חיים לרבי חיים פינטו זצוק"ל,היה במרראכש מומר אחד שהתמנה לסגן הסולטן.המומר היה שונא ישראל ופעם אחת הכין מזימה כנגד היהודים,והוא קיבל אישור מהמלך לבצע את זממו.הוא פנה אל עבר בית הכנסת של היהודים וראה רב אחד שהיה משמיע לתינקות את הפסוק :איכה ירדוף אלף ושנים יניסו רבבה".הרשע הסביר את הפסוק למלך,והמלך כעס מאוד ואמר שינקום ביהודים.יום למחרת,פנה הסולטן אל הרב וביקש שיסביר לו את הפסוק אחד ירדוף וכו' הרב נענה לו והסביר לו את הפשט בפסוק.הסולטן אמר לו שישיג לו אחד כזה שיכול  לרדוף אחרע אלף אנשים.הרב אמר לו שזה פסוק מהתורה,והתורה לא דיברה על משיהו ספציפי שקיים היום.

הסולטן התעצבן ואמר שאם תוך חמישה עשר יום לו יבאו לו את האדם שיכול לנצח אלף איש הוא יהרוג את כל יהודי המלאח.כשחזרו השליחים למלאח היהודי  גזרו מיד תענית ציבור.פרנסי העיר הלכו לרב יצחק דלויה שכבר היה זקן,וסיפרו לו על כל מה שקרה..הרב הרגיעם ואמר שהכל יהיה בסדר.

הרב יצחק דלויה קרא את השם המפורש והלך למדינה של בני משה ושם הבחינו שהוא זר.אחד שאל את הרב מהו מחפש?והרב סיפר לו את הצרה שבאה על היהודים מהעיר מרראכש.בני הכפר התכנסו והפילו גורל ,הגורל נפל על עלמה אחת.הרב לקח אותה איתו עם שם המופרש וחזר לעיר.

במררכאש הרב שלח שליחים לסולטן ואמר לו שהם עומדים למסור לו את זה שיכול להרוג אלף איש.

השולטן שמח,כי ידע שעכשיו הוא יכול לצחוק על היהודים.הסולטן פקד להכין אלף חיילים,שיתכוננו להלחם עם אותו אחד.

הרב ביקש מהמלך שיתן לו סוס וחרב לעלמה שתוכל להלחם.

כשהכל היה מוכן,העלמה עלתה על הסוס והחלה להלחם עם החיילים ,היא הפילה את החיילים מימין ומשמאל,עד שהרגה אלפי חיילים.הרב ביקש ממנה להפסיק.אחיה של אותה עלמה הגיע למקום ואמר לה שכן שידיה היו לא מכוסות בקרב,והגוים ראו את ערוות ידה,היא צריכה למות,והיא לא יכולה לחזור לבית.וכך היה היא נפטרה וקראו לה "סי עבאס סבאתי" ומשתטחים עליה עד היום הזה.זהו כוחם של צדיקים.זכותם תגן עלינו אמן.

מעשה שהיה עם הצדיק רבי יצחק דלויה

מסופר  כי יהודי אחד במרראכש היה מעסיק ערבי צעיר.מידי יום ביומו הערבי היה עובד אצלו ובסוף היום היה מקבל את משכורותו וחוזר לביתו.יום אחד הצעיר הזה בא לעבודה ולא חזר לבית בערב.אביו תבע את היהודי בדין חטיפת בנו והעמידו למשפט .השופט קבע שהיהודי אכן חטף את הגוי והעמידו למשפט אליו הוזמנו כל ראשי העיר.היהודי האומלל,לא ידע מה לעשות,ופנה לרבי יצחק דלויה זי"ע,הרב הרגיע אותו מיד ואמר שיעזור לו ביום המשפט.

הרב הגיע לבית המשפט,ובזמן הדיונים קרא הרב שם המופש בפיו,ומיד נגלה לעיני כל דמותו של הנער הערבי,האב זיהה בבירור שזהו בנו.הנער הפנה את מבטו לאחד מן הקהל ואמר שהוא הרוצח האמיתי שרצח אותו,לאחר מכן דמותו נעלמה.הגוי הרוצח הודה באשמה.וכולם השתוממו מהנס הגדול שהרב עשה. 

מסופר עוד על הצדיק ,פעם אחת בערב פסח היה מחסור לקהילה בבשר,ראשי הקהילה פנו לרב לעזרה,הרב אמר שם קדוש ונעשה נס  ויצאו עגלים,שאותם שחטו היהודים ואכלו לפסח. 

רבי יצחק דלויה עם מרן רבי יוסף קארו

המסורת שמוחזקת ביד משפחת דלויה הי"ו,היא שהרב יצחק דלויה נפגש עם מרן ורבן של כל ישראל  רבי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך ,ומסופר עוד שבפגישתם נחלוקו על הרבה דברים ומתוכם החומרא של מרן,שאותה נוהגים כל הספרדים, שקבע שבשר שאינו "חלק" דינו טרף,רבי יצחק לא הסכים עם הלכה זו ,ובאמת המנהג במרראכש עד היום שלא להקפיד על בשר חלק בית יוסף.

עוד הלכה שנויה במחלוקת בניהם היתה  ההלכה שפסק מרן שלא לומר חצי קדיש אחרי קריאה בספר תורה במנחה של שבת,לעומת מנחה של חול שהמנג הוא לומר חצי קדיש,דעתו של רבי יצחק דלויה היתה שכן אומרים אותו אחר הקריאה בשבת,בבית הכנסת שברחוב חבאש במררכאש נהגו רבי משה זריהן זצ"ל וראש הישבה רבי יעקב דאהן לאומרו,וכן המנהג שם עד היום. 

מסופר שפעם אחת בא חכם אחד מחכמי ארץ ישראל ודרש בבית הכנסת של רבי יצחק דלויה בו נכחו הרבה מחכמי מרראכש,בדרשתו שאל את הרבנים שאלה .ענה לו הרב רבי יצחק דלויה ואחריו ענה לו גם רבי שלמה בן תימצות .הרב ששאל את השאלה חשב שתשובתו של שלמה בן תימצות טובה יותר והיא הנכונה,אך לא אמר להם דבר על כך.בלילה שישן בא לו המגיד ואמר לו שהתשובה של רבי יצחק דלויה התקבלה למעלה בשמים ואילו התשובה של רבי שלמה בן תימצות התקבלה כאן בארץ.בבוקר שקם שאל היכן גר הרב יצחק דלויה בכדי לבקש את סליחתו שלא קיבל את דעתו,הוא חיכה לו בחוץ,ובעוד כך הוא רואה את רבי יצחק  הולך לבאר המים בכדי לעשות נטילת ידיים,לפתע עלו המים מהבאר לקראת הרב.אחר כך ראה שהשמש שואב עם דלי מהבאר,מה שאומר שלא היו מים בשפת הבאר כשהרב נטל ידיו.החכם ניגש אל הרב וסיפר לו כל מה שקרה ,וכן ביקש את סליחתו    מאז אותו מאורע ,נהוג ללכת במוצאי ימים טובים למאלח במרוקו הנמצא ברחוב שמחון מרראכש.רבי יצחק היה מפורסם בתורה ובחסידות,ואף זכה לכבוד גדול מחוץ לעירו בעיר פאס ומקנאס.

לא נודע כי חיבר ספרים עם זאת הוא העמיד תלמידים הרבה בניהם הרב שלמה עמאר זצ"ל והרב אברהם אזולאי האחרון.וכו הרב מרדכי עטיאה מדימנאט בחבל הסוס. 

מיתתו של הצדיק רבי שלמה בן תמצות
רבי שלמה בן תמצות ממראקש זצ''ל. חי בזמנו של רבי יצחק דילויה זצ''ל. הוא נרצח על ידי ערבי שסחר אתו. פעם הזמין הערבי למכור לו סחורה בכמות גדולה. לשם כך הרב לקח עמו סכום כסף גדול. הערבי ארב לו בבית. שדד את כספו ורצח אותו באכזריות. ביתר אותו לארבעה חלקים. וקבר אותו בארבע פינות הבית. כדי להעלים את הפרשה ואת הרב יחדיו.
אשת הרב ראתה שבעלה בושש לבוא. החלה לדאוג. עם שחר הלכה לבית הערבי לבקש היכן בעלה. הערבי השיב לה שהרב היה אתמול אצלו לזמן קצר והלך לו לדרכו. האשה חיפסה בכל העיר מראקש ולא מצאה את הרב. בערב חזרה לביתה לישון. ובלילה בא איליה הרב בחלום וסיפר לה בדיוק נמרץ את כל שקרא אותו אצל הערבי. והודיעה היכן נמצאים ארבעת חלקי גופו. ומהשמים גזרו עליו כך. מפני שנשמתו היא ניצוץ מעשרה הרוגי מלכות. וזה היה התיקון לנשמתו. הבוקר האיר והאשה הלכה להתלונן אצל שר העיר מראקש. וסיפרה לו את כל העניין. השר שלח אחר הערבי. הערבי הכחיש את הכל ואמר שאינו יודע. האשה בקשה לערוך חיפוס בביתו של הערבי. האשה ושליחי השר הלכו לבית הערבי. בכניסתה זעקה האישה רבי שלמה אייכה . נעשה נס והתגלה להם המקום החפור. ושם גילו את הגופה. הוציאו משם חלקי הגופה וקברו אותו בבית העלמין במראקש בכבוד גדול.
מקום קברו בבית העלמין במראקש הפך לתלפיות לכל מר נפש . היו מביאים חולים. יושבים בחדר הקבורה שלו . ולנים שם עם החולה. עד שיוצאים משם בריאים.
זכותו תגן בעדינו אמן ואמן.                               בדיחות                                                                                                                              פינוקיו, שלגייה וסופרמן הולכים ברחוב כשהם נתקלים בשלט: תחרות האישה הכי יפה בעולם! פרסים שווים! "אני נכנסת," אומרת שלגייה ואחרי חצי שעה יוצאת. "איך היה?" שואלים אותה. "מקום ראשון," אומרת שלגייה. הם ממשיכים ללכת כשהם רואים שלט: תחרות האיש החזק ביותר בעולם! "אני נכנס," אומר סופרמן אחרי חצי שעה יוצא שואלים אותו "איך היה?" "מקום ראשון." אומר סופרמן. ממשיכים ללכת רואים שלט: תחרות האיש השקרן ביותר בעולם. פינוקיו נכנס אחרי חצי שעה הוא יוצא עם דמעות בעיניים. "מה קרה?" שואלים אותו. "מי זה האולמרט הזה?!" שואל פינוקיו.                                   בדיחה                                                                                                                                    אחד עשר אנשים היו תלויים על חבל שהשתלשל ממסוק. עשרה גברים ואישה אחת.  החבל לא היה חזק מספיק כדי לשאת את כולם ולכן הם הבינו שעל אחד מהם לוותר וליפול למטה וכמובן לאבד את חייו - אחרת כולם יפלו. התלבטו ביניהם ולא הצליחו לבחור מי יהיה זה שיפול למטה. אבל אז, החלה האישה בנאום נוגע ללב: היא אמרה שהיא מוכנה להתנדב וליפול מהחבל, מאחר שכאישה היא רגילה לוותר על כל מה שיש לה עבור בעלה והילדים ועבור גברים בכלל מבלי לקבל שום דבר בתמורה. ברגע בו היא סיימה את נאומה, כל הגברים מחאו לה כפיים ...                                   בדיחה                                                                                                                              בלונדינית אחת נכנסת לבנק במנהטן , אומרת למנהל שהיא נוסעת לשבועיים לאירופה
ומבקשת הלוואה של 5000 דולר..
המנהל שואל אותה איזה בטחונות יש לה כנגד ההלוואה , והבלונדינית אומרת
שיש לה מכונית רולס - רויס, אותה היא מוכנה להשאיר כערבות.....
המנהל נותן לה את הסכום המבוקש, לוקח ממנה את מפתחות המכונית ומצווה
על השוער להחנות את הרולס - רויס בחניה של הבנק.
כעבור שבועיים חוזרת הבלונדינית מחו"ל,
נכנסת לבנק ומבקשת להחזיר את ההלוואה
המנהל מחשב את הסכום כולל הריבית
והבחורה רושמת צ'ק על סך 5,015 דולר .
לפני שהיא עוזבת, פונה אליה המנהל ואומר :
" בזמן שהיית בחו"ל, ערכתי עלייך בירור ומסתבר שאת אחת הנשים העשירות
במנהטן . מדוע היית צריכה הלוואה של 5,000 דולר ?".
"אידיוט ", עונה לו הבלונדינית, "איפה עוד במנהטן אוכל להחנות את
הרולס-רויס שלי ב 15 דולר לשבועיים ? ".

בס"ד

עש"ק, פרשת מסעי כ''ט תמוז יה''ל התשס"ח,

שנה שמינית, גיליון מספר 381

כניסת השבת: 20:09

ההפטרה :שמעו דבר ומסיים: אלקיך ישראל אח''כ אם תשוב ישראל עד יתהללו ירמיה ב' אח''כ פסוק ראשון ופסוק אחרון הפטרת שבת וראש חדש השמים כסאי

יציאת השבת: 20:51

יום שבת ר''ח אב מנחם שני ספרי תורה בראשון פרשת השבוע בשני וביום השבת פרשת פינחס

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .הרב חי חיים בר חנה חדאד ז''ל . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל . ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

המשך משבוע שעבר
"סבא הלך עם אחיו לדבר עליך" – השיב רבי שלום, והתכוון לאחיו הנוסף. הם היו שלושה אחים.
...ואז שרון מרגיש שהוא מתקדם למרכז האולם לכיוון הבמה שעמדה ממול. כאשר כל האנשים שהיו בדרך התעניינו בו מאוד ושמחו עימו, אבל בעוד שהם לבשו כולם בגדים יפים מאוד מאוד, לבש שרון בגדים מלוכלכים בדם והוא התבייש מפניהם. הוא לא לבש את המדים שהיו לו בשעת התאונה, אלא בגדים רגילים, מלוכלכים ומביכים מאוד. שרון תיאר כי חש בושה נוראה, כולם הביטו בו והיו נקיים ורק הוא היה מלוכלך ומוכתם כולו. כשהגיע לבמה, הרגיש שהיא מסתירה את בגדיו וקצת רווח לו".
"...לפניו היה אור גדול מאוד, מסנוור, שרון לא היה יכול להרים את הראש ולהביט בו, ושני אורות קטנים יותר משני הצדדים, אחד מהם היה "הקול הרע", שההיזכרות בו גורמת לשרון לרעוד, והשני היה "הקול הטוב", ליד האורות ראה שרון ארבעה רבנים חשובים שכולם עדיין חיים כאן בעולם הזה (עד מאה ועשרים שנים). אחד מהם היה הרב ב´, שאותו לא ראה שרון מעולם, ורק לאחר שהתעורר החל, כזכור, לשאול על אודותיו ולברר מיהו.
בתחילה המה האולם קולות של דיבור, אך בבת אחת הושלכה דממה מוחלטת...ואז שמע שרון קולות בוקעים מתוך האורות... "הקול הרע" אמר, "או אתה, או הדודה מרים, אחד מכם נשאר כאן". בתחילה לא הבין שרון מה פתאום מדברים על הדודה מרים, איך היא נכנסה לכאן. אבל לפתע הוא הבחין בה, נמצאת לידו. על הבמה, היא ראתה באותה צורה שבה הוא ראה אותה כאשר ביקרנו אצלה שנינו בלילה הקודם – חלושה, חולה מאוד, כחושה, לבושה בחלוק שבו שכבה במיטת חוליה.
ואז שרון הבין מבלי שאמרו לו, שזה יום קשה למשפחה, ואחד מהם חייב להישאר בעולם האמת. הוא קפץ מיד ואמר: "אני מוכן להישאר".
אבל "הקול הטוב" התחיל לדבר ואמר, שבעצם שניהם, גם שרון וגם הדודה, הם נשמות כוללות, נשמות כוללות הן נשמות אחראיות, דואגות, מסורות למשפחה, כפי שהסבא היה – לגמול חסדים כמוהו, לחתן יתומים ואלמנות, לעזור לזולת. ואם לא, הוא יישאר, ותרד נשמה חדשה לעולם בתוך תינוק שייוולד במשפחה, הנשמה החדשה תמשיך את מעשי הסבא, כי השושלת צריכה להימשך.
מנקודה זו, אמר שרון, הוא לא ראה יותר את הדודה לידו. רק הבחין שממרחק עומדת גם היא למשפט בסיטואציה זהה לזו שלו. הוא התאמץ לשמוע את מה שאומרים לה, אך הוא לא הצליח. כאן, בשלב זה הוא נפרד ממנה ולא ראה אותה יותר.
...ואז שרון שמע את "הקול הרע" אומר: "אחרי ששמענו מה שאמר הקול הטוב, כעת צריך לבדוק את הדברים".
...ואז פתאום שרון מרגיש איך שכל התמונות עוברות בתוך ראשו – לא יודע להסביר איך, לא כמו וידאו או משהו דומה. פשוט כל התמונות עוברות לך בראש, מיום שנולדת ועד היום האחרון שחיית. זה קורה במהירות מדהימה, אפילו לא מאית של שניה, מן ההתחלה ועד הסוף, כמו על סרט נע אתה רואה את כל מה שקרה מהילדות עד בגרות – רואים הכל. הוא ראה את עצמו כתינוק, איך שהוא היה לבוש במסיבת הסידור, את סוג העגלה שהיתה לו כתינוק, את המריבות בבית הספר, את המריבות עם ההורים. בתוך התמונות הוא חש בעיקר בדברים הרעים שעשה במשך חייו. את הדברים הטובים מנה אחר כך הסניגור בנפרד. הוא ראה דברים הקשורים עם שנאה שבלב, כיבוד הורים, לשון הרע, גזל, גאווה, צניעות ועוד.
אחרי שהסרט הסתיים, התחילו לנתח את מה שראו בו.
חשוב להדגיש שכל המשפט נערך לעיני כל יושבי האולם. כולם שמעו הכל, כולם ראו וידעו הכל!!!
"...ואז שאלו את שרון קודם כל שלוש שאלות, שעליהן היתה לו אפשרות להשיב בעצמו, אחר כך נלקח ממנו קולו ולא היתה לו עוד אפשרות לענות. שרון ידע והבין שבין כך יודעים עליו הכל, ואין לו מה לומר, וכל דבר שרוצה היה לומר להגנתו, אמר בשבילו "הקול הטוב".
השאלה הראשונה שהוא נשאל היתה: - "האם נשאת ונתת באמונה?"
ואז "הקול הרע" בקע ואמר לו: - "אתה לא עשית את מלאכתך נאמנה, אלא רק בשביל הרווח. לא השקעת מספיק בתלמידים, לא השתדלת להחזיר את התלמידים בתשובה. עבדת בשביל הכסף כי אתה אוהב כסף!!!"
השאלה השנייה היתה: - "האם קבעת עתים לתורה?"
שרון השיב: כן
את השאלה השלישית – "האם ציפית לישועה?", שרון אפילו לא הבין. כאשר הוא סיפר לי על כך, הוא שאל אותי, "מה השאלה הזאת? למה מתכוונים בה?"
המשפט 
"בשלב זה נלקח ממנו קולו, והתחילו לשפוט אותו, הנושא הראשון שהועלה, היה הכוונות בתפילות.
"הקול הרע" – אמר לו שהוא לא כיוון בשם השם, ושהיה עליו לכוון בשם ה-ו-י-ה את כוונת: - "היה הווה ויהיה", ובשם אדנות את כוונת: - "אדון הכל", הסבירו לו, שאת הכוונות האלה חייבים לכוון בכל פעם שמזכירים את שם השם, לא רק בעת אמירת קריאת שמע, אלא גם בעת אמירת ברכות "פשוטות". לפני אכילת פרי ואחריו, בתוך פסוקים, בכל פעם שמוציאים מן הפה את שם השם – חייבים לכוון כראוי.
דיברו עם שרון על ענייני לשון הרע. "כאן בעולם הזה אי אפשר לדעת ולהבין כמה חמור הוא העניין של לשון הרע – בשמים" – אומר שרון. "הקול הרע" הוכיח לשרון שהוא אהב לשמוע לשון הרע בחייו, שהוא ממש חיפש לשמוע לשון הרע....והסניגור...שתק...!!!
לאחר מכן עברו עם שרון לעניין השנאה שבלב. היה בחור אחד שעבד יחד עם שרון בישיבה, והם, כמו שאומרים לא הסתדרו כל כך טוב ביניהם, ועל כך שאלו את שרון – "למה אתה שונא אותו ומקנא בו, אתה חייב לרצות ולפצות אותו. תגיד לו שאתה מתנצל, הוא לא עשה לך שום דבר רע אתה פשוט מחפש איך לריב אתו, ואתה תשלם על הכל!"
ואכן כבר בתקופת השיקום, פגש שרון את הבחור הזה, התנצל בפניו והתפייס אתו.
ואז "הקול הרע" אמר – "אתה נודר נדרים ולא מקיים אותם. נדרת נדר לבית הכנסת ולא קיימת אותו!"
משם עברו עם שרון לנושא של כיבוד הורים. "הקול הרע" אמר – "לא כיבדת מספיק את ההורים שלך. אתה חשבת שיותר לא תצטרך אותם, חשבת שתברח מהמשפחה..." (מדובר, מסביר הגיס, על ויכוחים שהיו לפני החתונה כאשר שרון התכוון להינשא ולהתנתק מעט מן המשפחה), אנחנו נוכיח לך שכעת אתה תצטרך אותם ותזדקק להם!"
הזכירו לשרון נושאים הקשורים בטהרת המשפחה, ואז "הקול הטוב" אמר שהוא כבר תיקן חלק מהעניין על ידי תיקון שעשה לו רבו וההוראות שנתן לו לעתיד.
מכאן עברו לדבר עם שרון על נושא גזל. "הקול הרע" אמר – "אתה גנבת מסבתא שלך שיחות טלפון מבלי לקבל ממנה רשות! אתה צריך לשלם עבור השיחות האלה. גנבת את הסבתא שלך!" שרון ראה את עצמו בבהירות כשהוא מתקשר מבית הסבתא לתומו, בלי לבקש רשות קודם. המשיכו להעלות בפניו את נושא השנאה שבלב, כי הוא העמיד פנים, חייך אל האנשים, ואילו בתוך לבו הוא כעס עליהם.
"...ואז התחיל "הקול הטוב" לסנגר על שרון ואמר - ...שרון תורם מכספו להחזקת ישיבות וזו מצווה גדולה מאוד". "כן, עונה "הקול הרע", הוא אומנם עושה דברים, אך הוא מתגאה בזה, במה שהוא עושה". והוא מטיח בשרון – "למה תלית את תעודת ההוקרה שקיבלת, על הקיר בביתך?"...והסניגור...שתק...
בדיקת המצוות בבית דין של מעלה 
"...וכאן מתחיל השלב של בדיקת המצוות, לכל מצווה ומצווה ששרון עשה בחייו, התייחסו, בדקו אותה, בחנו אותה, שקלו אותה, חקרו אותה, עיינו בה, כולל המצוות הכי "קטנות"...
אוי...כמה...כמה שמח שרון באותם רגעים נוראיים כשהוא עמד בפני בית דין של מעלה, על כל מטר ומטר שהוא הלך בעולם הזה עם הטלית קטן שלו, עם אותם "ארבע כנפות" שהוא הקפיד ללבוש אותם כל חייו מתחת לחולצתו... "אי אפשר לתאר כמה גדולה היא מצוות הציצות!!!..."אי אפשר לתאר כמה היא עוזרת שם...שם...למעלה...כמה שהיא עזרה לי שם באותם רגעי אימת הדין הנושא" – אומר שרון. ...לכל מצווה ומצווה יש שכר רוחני עצום. גם למצוות "שנראות" לנו כאן בעולם הזה "כקטנות", "כפעוטות" – יש שכר עצום שלא ניתן להבינו בעת חיינו כאן. ...הכל עולה, הכל מובא לפני האדם...לא שוכחים שום דבר...לא מתעלמים משום דבר, שרון הרגיש בחוש שיש דברים הנחשבים כאן "לדברים קטנים"...שהם יקרים יותר מיהלומים...והם מתגלגלים בדרך, צריך רק להרים אותם כדי שיהיה אותם... "והקול הטוב" ממשיך ומונה את הדברים הטובים ששרון עשה בחייו. כאן, מעיד הגיס מר שחר אשבל, סירב שרון לספר, אך לאחר הפצרות רבות, הסכים שרון לספר בקצרה את הדברים, כדי שהוא לא יגיע לגאווה. הזכירו כיצד שרון היה מכבד את השבת, ומתאמץ מאוד לענג אותה בכל דבר שיכול, לפי הדרכת רבו, הרב א´, הזכירו לזכותו את נושא כבוד האישה שהוא מקפיד בה, את מאמציו בעניין מצוות שמחת חתן וכלה, ודברים נוספים...
העדים בבית דין של מעלה 
"...ואז הובאו עדים להעיד לטובת שרון. הרבנים התערבו במשפט לטובתו..."
"אנשים לא יודעים מה כוחם וגדלותם של הצדיקים", מתרגש שרון..."הם יכולים להמליץ עלינו שם יושר וטוב...גם הצדיקים שעדיין חיים בעולם הזה, בינתיים הם מעורבים בנעשה בעולמות העליונים...אנשים צריכים לדעת את גדלותם של הצדיקים!!!"                                      המשך בשבוע הבא בעזרת ד'

ארץ ישראל ארץ ללא גבולות

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו

זאת הארץ לגבולותיה
אמר הקב"ה למשה רבינו "צו את בני ישראל ואמרת אליהם, כי אתם באים אל הארץ כנען, זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה". ומה טעם ציינה תורה את גבולות הארץ? למדנו רש"י ע"ה: "לפי שהרבה מצוות נוהגים בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב ...גבולי רוחותיה סביב לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים, המצוות נוהגות". והוסיף רש"י מדרש אגדה: תפול לכם - ומדרש אגדה אומר על ידי שהפיל הקב"ה שריהם של שבעה (ויש גורסים ע’) אומות מן השמים וכפתן לפני משה, אמר לו ראה אין בהם עוד כח". ויש לשאול בענין הרי לכל אומה יש מדינה ויש גבולות והגבולות מציינים שארץ זו שייכת לעם פלוני וארץ זו לעם אחר, וכיצד התורה כותבת את גבולות הארץ, הריהי באה לתחום את תחומי הארץ, ומדוע נזקק רש"י לפירושו זהו אלא בא רש"י ללמדנו שאין ארץ ישראל כשאר הארצות. ארץ ישראל מעלה מיוחדת יש לה. מדינת ישראל אינה כשאר המדינות. גבולות הארץ נכתבו כדי ללמדנו על המצוות הנהוגות בה כי הארץ קדושה היא וקדושתה נקבעה ע"י הקדוש ברוך הוא. ועל כך אמרה התורה "ארץ אשר עיני ה’ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה", כי במשך כל השנה כולה אתה יכול לקיים בה מצוות תרומות ומעשרות בפירות וירקות בכל עונה ועונה של הירק או הפרי.
והנה כבר למדונו חז"ל שאין צו אלא לשון זרוז לדורות. ויש לבאר שנפילת שרי האומות אינה רק בעבר אלא תהא גם לעתיד לבוא, שהרי הגמרא במסכת נדה (ע:) מלמדת אותנו שמשה רבינו עתיד לבוא עמהם, עם מלך המשיח, ואפילו ספק בהלכה, יברר משה רבינו. ולכן צו האמור אצלנו הרי הוא גם לדורות, כשיבוא מלך המשיח ומשה רבינו עמו, יפלו שרי האומות ויהיו כפותים לפני משה וכל העם ידע שאין להם כח בעצמם, אלא נצחון הארץ הוא מכח התורה דווקא, מכחו של משה רבינו.
זאת ועוד, אמרו חז"ל "הרוצה להחכים - ידרים". ולכן התורה מתחילה לבאר דווקא את הגבול הדרומי "והיה לכם פאת נגב", הוא הדרום. ואין חכמה אלא תורה ולכן המנורה נקבעה בדרום. ומנורה זו מורידה שפע של קדושה, שפע של טהרה, שפע של חכמה אמיתית, דרך התורה לעם ישראל. ולפיכך גם בזמן הזה שלמעשה אין עדיין כל יושביה עליה, אף על פי כן אנו מקימים בה את המצוות התלויות בה, בבחינת "הציבי לך ציונים" וכשיבוא המשיח לא יהא לנו קשה להתחיל מצוות חדשות, אלא כבר הורגלנו בהם ונעבור מקיום מצוות דרבנן לקיום מצוות מדאורייתא.
ויש להוסיף עוד בענין גבולות הארץ, על פי דברי הרמב"ן שלאחר שכובשים את כל ארץ ישראל, כל מה שיכבשו יותר - דין קדושת ארץ ישראל יש לו. ולכן באה התורה להשמיענו אלה הם הגבולות שצריכים אתם לכבוש, ומה שתוסיפו אחר כך יהא בהם קדושת ארץ ישראל, אבל אם תכבשו מחוץ לגבולות תחילה - לא תהא בזה קדושת א"י. ולכן אמרו חז"ל כשכבש דוד המלך ע"ה את סוריא לפני שכבש את ירושלים נקרא כיבושו כיבוש יחיד, למרות שהיה מלך.
נקיים בארץ ישראל את מצות הכיבוש ומצות הישיבה בארצנו  הקדושה כדת וכהלכה.
          אפרים ומנשה

הרב עזריאל אריאל                                                                                                               שני בנים לו ליוסף: אפרים ומנשה. מנשה - שנולד ראשון - הוא הבכור הביולוגי. אפרים - שיעקב סבו הניח את ימינו על ראשו - הוא הבכור הנבחר. באם נעיין בספר במדבר, נראה שסדר הופעתם של שני הבנים אינו קבוע, והדבר אומר "דרשני":
בתחילת הספר - אפרים קודם למנשה. כך הוא בשמות הנשיאים: "לבני יוסף, לאפרים... למנשה...". כך הוא גם בדגלים: "דגל מחנה אפרים... ועליו מטה מנשה...". וכך גם בסדר המסעות. בפרשת שלח - מתהפכות היוצרות באופן בולט: יהושע בן נון, שליחו של שבט אפרים, מופיע אמנם ראשון, אבל בנפרד, בין יששכר לבנימין; ורק בהמשך מופיע: "למטה יוסף, למטה מנשה, גדי בן סוסי". וכבר תמהו הפרשנים (הרמב"ן ובעלי התוספות) מדוע רק מנשה מתייחס כאן ליוסף, ולא אפרים. במפקד של פרשת פינחס - מנשה קודם לאפרים: "בני יוסף למשפחותם, מנשה ואפרים. בני מנשה... אלה בני אפרים...". וכך גם בפרשת השבוע, פרשת מסעי, מקדימים את שבט מנשה: "לבני יוסף, למטה בני מנשה נשיא, חניאל בן אפוד. ולמטה בני אפרים נשיא, קמואל בן שפטן". מה בא כל זה ללמדנו?
על מדוכה זו ישב כבר הרמב"ן (במדבר א’ ל"ב). את ההבדל בין תחילת הספר, בה אפרים קודם, לבין סופו, בו הוקדם מנשה, הוא מסביר על פי תוצאות המפקד. במפקד הראשון רבו בני אפרים (40,500) על בני מנשה (32,200), ולכן בכל אותה תקופה, מפרשת במדבר ועד פרשת בהעלותך, מובא אפרים לפני מנשה. לעומת זאת, במפקד השני, רבו בני מנשה (52,700) על בני אפרים (32,500), ולכן הקדים משה את מנשה.
מה שאינו מובן על פי הסבר זה, הוא הזכרת השמות בפרשת המרגלים. שם אפרים מופיע לגמרי בנפרד, ורק מנשה מתייחס ליוסף. על כך אומר הרמב"ן: והנראה בעיני על דרך אגדה כי בעבור הדיבה שהביא יוסף על אחיו ייחס עליו מוציא הדיבה
כלומר, הייחוס הוא ענייני: כאשר מנשה "ממשיך את דרכו" של יוסף, אזי הוא מתייחס אחריו, ואילו כאשר אפרים הוא ממשיך הדרך - הוא מתייחס אחריו.
על פי זה ניתן להסביר את כל הספר. בתחילת הספר - אפרים קודם. הרי יעקב בחר בו להיות הבכור והנבחר. בפרשת המרגלים, רק מנשה מתייחס ליוסף, כי רק הוא הוציא דיבה על הארץ, בעוד שיהושע, נציג שבט אפרים, לא היה שותף כלל לדבר העבירה. בסוף הספר - השיקול הוא הפוך. גם בפרשת פינחס וגם בפרשת מסעי, פוגשים אנו את בנות שבט מנשה, בנות צלפחד, שביקשו נחלה בארץ ישראל. בבקשה זו הלכו בעקבותיו של הסבא הגדול, יוסף הצדיק, שאף הוא חלם כל ימיו לשוב לארץ ישראל. כאשר הוא מציג את עצמו בבית הסוהר, הוא טורח להדגיש את המוצא ה"ציוני" שלו: "כי גונב גונבתי מארץ העברים". "יוסף הודה בארצו". ואף בסוף ימיו הוא משביע את בני ישראל שיעלו את עצמותיו לארץ אבותיו. חיבת הארץ, המשותפת ליוסף ולבנות מנשה, היא שהביאה לייחס את דווקא את מנשה ליוסף. אך בניגוד לפרשת המרגלים, שבה לא היה לאפרים שום קשר לחטאו של יוסף, ולכן הוא מופיע בנפרד - כאן גם בני אפרים היו שותפים לחיבת הארץ, ולכן אינם מופיעים לגמרי בנפרד, אלא במקום שני לבני מנשה.

         החנופה והארץ

הרב עזריאל אריאל                                                                                                                  "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ...". הביטוי "חנופה" ביחס לארץ - תמוה מאד. הרי חנופה היא התנהגות של "אחת בפה ואחת בלב", ומה שייך דבר כזה לארץ, אשר היא אבן דוממת? ומתוך כך יש מן המפרשים שהוציאו את הביטוי הזה מפשוטו, ופירשו שהחנופה כאן אינה במובן הרגיל אלא במובן כללי יותר, של השחתה וטומאה.
המדרש, ובעקבותיו כמה ממוני המצוות, לומד מכאן את האיסור להחניף, דהיינו: לדבר אחת בפה ואחת בלב. אך הדבר קשה מצד פשט הפסוק: הרי לא נאמר "לא תחניפו זה לזה" אלא "את הארץ". כיצד אפשר להתחנף אל עץ ואבן?
צריכים אנו לומר, כפי שכותב המדרש עצמו בפירושו השני, שפשט הפסוק אכן עוסק בארץ עצמה. מי שחוטא בארץ, מאלץ אותה להתנהג בחנופה. הרי ארץ ישראל, ארץ הקודש היא, ואינה סובלת עוברי עבירה. ואם יהודי רוצח את זולתו וממשיך לחיות על הארץ מבלי להיענש, נמצא שהחברה כולה כאילו מאלצת בכך את הארץ להחניף לאותו רשע ולהמשיך לקיים אותו על פניה. אפשרות אחרת לחנופת הארץ היא מה שנאמר בקללות שבפרשת כי תבוא, שאמנם יגדל יבול רב בשדות, אבל לא תזכה לאסוף אותו, כי הוא יהיה למראית עין בלבד.
ומכאן לומד המדרש "קל וחומר" לחנפנים עצמם. אם מי שמאלץ את הארץ להחניף עובר איסור, קל וחומר הוא למי שבעצמו מתנהג בחנופה, אחת בפה ואחת בלב.

קערת העץ                                                                                               כאשר איש זקן נותר בודד ולא יכול היה לטפל בעצמו,                                      בנו לקח אותו אל ביתו וטיפל בו יחד עם כלתו ובנו בן הארבע.                           ידיו של האיש רעדו, ראייתו הייתה חלשה והליכתו לא יציבה.                                 מדי ערב המשפחה ישבה סביב השולחן לארוחת הערב.                                       מצבו הקשה עליו לאכול. בגלל ידיו הרועדות נפלו מאכלים מכפו,                    אכילתו הייתה קולנית והשתייה נשפכה מכוסו. בנו וכלתו התעצבנו מהבלגן שנוצר.   "אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לסבא" אמר בנו                                                 "הספיק לי מהחלב על הרצפה, אכילתו המגעילה והמפות המלוכלכות."                 הם הציבו שולחן קטן בפינת המטבח ושם ערכו את השולחן לסבא.                          שם הוא ישב לבד, בזמן שיתר המשפחה הסבה סביב השולחן הגדול.                      מאחר שהסבא שבר מספר צלחות חרסינה, הגישו את ארוחותיו בצלחת עץ.                כאשר הביטו בסבא, ראו מדי פעם דמעה בפינת עיניו. למרות זאת,                          המילים היחידות שנאמרו לו היו דברי נזיפה כאשר הפיל מזלג או מאכל.                      נכדו בן הארבע הסתכל על כל זה בשקט.      יום אחד לפני ארוחת הערב ראה האב את בנו הקטן משחק עם חתיכת עץ על הרצפה. האב שאל את בנו עם חיוך למעשיו. הילד ענה לו במתיקות:                                    "אני מכין לך ולאימא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכול כאשר אגדל."                 המילים הכו בהוריו כמו מכת ברק. דמעות החלו לזלוג על לחייהם.                            למרות שלא נאמרה מילה, שניהם ידעו מה יש לעשות.                                            באותו ערב האב לקח את הסב בידו והביא אותו בעדינות לשולחן המשפחה.              בשארית ימיו אכל את כל ארוחותיו עם המשפחה,                                             ומעולם לא גערו בו אם האוכל או המזלג נשרו מידיו והרצפה או המפה התלכלכו.     בדרך החיוב נלמד מכך שלא משנה מה קורה וכמה גרוע נראה היום,                     החיים ממשיכים ומחר יכול להשתפר המצבלמדתי שלא משנה מה יחסך עם הוריך, הם יחסרו לך כאשר ילכו לעולמם.    למדתי ש"להתקיים" הוא לא בהכרח "לחיות"                                                למדתי שהחיים נותנים לך לפעמים הזדמנות נוספת                                                  למדתי שאם תרדוף אחר האושר, בפעמים רבות יחמוק ממך,                                   אבל אם תתרכז במשפחתך, בחבריך, בצרכי אחרים,                                                 בעבודתך ובניסיון לעשות הכול הכי טוב שאתה יכול, האושר כבר ימצא אותך.        למדתי שהחלטות הנעשות מהלב בדרך כלל הנכונות                                                למדתי שכל יום חייבים לגעת במישהו. מגע אנושי, הושטת יד,                                  חיבוק חם או סתם טפיחה ידידותית קלה על הכתף אהובים על בני האדם              למדתי שנותר לי עוד ללמוד                      למדתי שיש להעביר זאת לכל אחד שאיכפת לך ממנו.                                  אני עשיתי זאת עתה

צעד גדול למר גורסקי                                                                                                 ב 20 ביולי 1969 האסטרונאוט של אפולו 11 וראש הצוות ארמסטרונג היה האדם הראשון שפסע על הירח, ואז כולנו זוכרים את מילותיו:                                                                                                                "זה צעד קטן לאדם וצעד ענק לאנושות"                                                                                      הוא שודר לכדור הארץ ומילונים שמעו אותו, אבל כאשר הוא התכונן לחזור לחללית הוא גם אמר:                     "שיהיה בהצלחה, מר גורסקי"!                                                                                                    הרבה אנשים בנאס"א סברו שזאת הייתה סתם הערה לאיזה אסטרונאוט מתחרה מברית המועצות, אבל אחרי בדיקה קפדנית לא מצאו אף אחד בשם גורסקי, לא בתוכניות החלל של ארה"ב ולא של ברה"מ.                                                  במשך השנים, הרבה אנשים שאלו את ארמסטרונג למה הוא התכוון והוא רק חייך ולא ענה.                                            ב 1995 ארמסטרונג נתן הרצאה בפלורידה וכשהגיע זמן השאלות מהקהל, שוב שאלו אותו בנוגע להערה שלו מלפני 26 שנים.                                                                                                                      מר גורסקי כבר נפטר וארמסטרונג הרגיש שמותר לו לענות על השאלה, ואז הוא סיפר כי בילדותו הוא שיחק בייסבול עם חבר בחצר שלו ואז הכדור נפל אל החצר של השכנים. כאשר הוא נכנס לאסוף את הכדור, הוא שמע את גב' גורסקי צורחת על בעלה ואומרת לו:                                                                                     "תקבל ארוחה כאשר הילד של השכנים ידרוך על הירח"!                                                      זהו סיפור אמיתי.                           צדק                                                                                                                                       אדםהואשםברצח.כלהסימניםהצביעועלכךשהואאשם,למרותשלאנמצאהגופתהנרצח.עורךדינו,שידעשרובהסיכוייםשהקליינטשלויורשע,החליטלעשותתרגילבנאוםהסגירהשלו.                                         "חברמושבעיםיקר,ישליהפתעהבשבילכם",אמרבדרמטיותוהביטבשעון. "בעודדקהבדיוקהאדםשנרצחכביכול,יכנסלאולםביתהמשפטהזה".הואסובבפניווהביטלעברהדלתוהמתין.חברהמושבעיםסובבואףהםאתפניהםלדלתבציפיהדרוכה.עברהדקהועודדקה...אךדברלאקרה.                                                                                     "האמתהיא"אמרעורךהדין "שהמצאתיאתמהשאמרתילפנימספרדקות,אבל,כולכםסובבתםאתהראשלעברהדלתבציפיה.אניסבורשזוסיבהטובהמספיקכדילהראותכיישספקבליבכםהאםמישהואבכללנרצחולכןאנידורשלזכותאתהנאשם."                                                                                                     המושבעיםיצאוהמומיםלהחליטעלגזרהדין,אךשבולאולםביתהמשפטלאחרדקותמעטותבלבדודוברםהכריזבדעהאחת,כיהםמוצאיםאתהאיש ...אשם.                                                                                        "אבלכיצדזהיתכן,הלאלכולכםהיהספק,וכולכםהסתכלתםלדלתבהמתנהשהנרצחיופיע"יללהעורך-דין.                                                      "נכון" אמר לו דובר חבר השופטים "אנחנו אכן הסתכלנו, אבל הקליינט שלך... לא הסתכל !"

בדיחות

המורה בבית הספר שואלת את דני מה שם העץ הכי אהוב עליו, אז הוא ענה אקליפטוס, והיא אמרה לו שיבוא לרשום את השם על הלוח אז הוא אמר : במחשבה שניה אני מעדיף דקל.

בדיחה

מורה שואלת אם מישהו בכיתה איי פעם הציל בעל חיים, אז דני קם ואמר, אני הצלתי פעם דג שנפל לתוך מים !

בדיחה                                                                                            במבחן בגרות נשאלו התלמידים היכן נחתמה מגילת העצמאות, אז אחד התלמידים ענה : בתחתית הדף !                                                                 בדיחה                                                                                                                                    מורה בבית ספר יסודי ביקשה מדני שיגיד שלוש מילים עם שלוש אותיות, אז דני אמר : אבל למה אני ?! והמורה ענתה : יפה מאוד !                                                                                                                    בדיחה                                                                                                                             מורה מקבל טלפון בערב ושומע קול שאומר לו שמחר דני לא יוכל להגיע לבית הספר, אז המורה שאל : ועם מי אני מדבר ? אז בצד השני הקול אמר : זה אבא שלי                                                                                                          !בדיחה                                                                                                               מורה אחת שואלת את דני למה עברית היא שפת האם שלנו ? אז התלמיד אמר : כי לאבא אין זכות דיבור !                                                                               בדיחה                                                                                                                             איש אחד נפגש מספר פעמים עם אלמנה
ומחליט להתחתן איתה. כעבור מספר
שנים של נישואים נמאס לו ממנה והוא
רוצה להתגרש. הוא אומר זאת לאישתו
שמודיעה: "חביבי... קיבלת אותי אלמנה,
תחזיר אותי אלמנה"                                                                                                                                          בדיחה                                                                                                                                                                       אישה שואלת את בעלה בכעס:
אמרת לי פעם  שאני כל עולמך מה קרה מאז?
עונה הבעל: למדתי גיאוגרפיה
בדיחה                                                                                                           גבר בשנות  ה-40 לחייו קנה מכונית ב.מ.וו חדשה ונהג בה במהירות שיא בכביש  המהיר . לפתע הבחין באור הכחול המהבהב מאחוריו . אין סיכוי בעולם שהם  יכולים להשיג ב.מ.וו חדשה, חשב לעצמו והאיץ את  המהירות עוד יותר  . פתאום הוא תפס את המשמעות של מעשיו: מה לעזאזל אני עושה פה!! אמר  לעצמו  ועצר בצד הדרך . השוטר ניגש אליו, לקח ממנו את  הרשיונות מבלי לומר מילה ובחן אותם ואת  המכונית. לאחר מכן אמר לו: האם תוכל לתת לי תירוץ לנהיגה המהירה שלך , 
הגבר  חשב במשך כמה שניות ואז אמר לשוטר: "בשבוע שעבר אשתי עזבה אותי  להתחתן עם  שוטר. חששתי שזה אתה, רודף אחרי ומנסה להחזיר לי אותה .."
שיהיה לך סוף שבוע נעים.." אמר לו השוטר

בס"ד

עש"ק, פרשת דברים ז' אב מנחם התשס"ח,

שנה שמינית, גיליון מספר 382

כניסת השבת: 20:03

ההפטרה : משא גיא חזיון ומסיים: אמר ד' צבאות ישעיה כ''ב

יציאת השבת: 20:44

צום ט' אב יום ראשון התחלת הצום יום שבת ב20 :01 גמר הצום 20 :44  

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .הרב חי חיים בר חנה חדאד ז''ל . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל. ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

בס"ד

עש"ק, פרשת ואתחנן י''ד אב מנחם התשס"ח,

שנה שמינית, גיליון מספר 383

כניסת השבת:19:56

ההפטרה :נחמו נחמו עמי ומסיים:  איש לא נעדר ישעיה מ'

יציאת השבת: 20:39

ט''ו באב יום שבת

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

התרת נדרים יום חמישי

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .הרב חי חיים בר חנה חדאד ז''ל . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל . ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

                  נס מהלך                  אילנית היא אישה צעירה כבת עשרים ותשע, עובדת סוציאלית קהילתית. לפני כמה שנים החלה לעבוד במועצה האזורית גלבוע. בין השאר פעלה עם אוכלוסייה חלשה בבית-שאן. באותה תקופה התגוררה בקיבוץ מרב. בעקבות שיחות ממושכות עם רב הקיבוץ, התקרבה לשמירת מצוות ונעשתה שומרת תורה ומצוות במלוא מובן המילה.
לפני כשנתיים עברה לעבוד במועצה האזורית מטה-בנימין. את מגוריה קבעה במצפה-דני, הסמוך ליישוב מכמש. גם כאן לא שכחה את המשפחות שבהן טיפלה בבית-שאן. פעם בשבוע, בכל יום שישי, נהגה לצאת לבית-שאן, לבקר בבתי המשפחות, לשוחח, לעודד ואף לסייע בחבילות מזון שגייסה למענן.
זה קרה בדיוק לפני שנה, ביום שישי, י"ב באדר-א תשס"ג. אילנית יצאה כדרכה, במכוניתה, לכיוון בית-שאן. מזג-האוויר היה גשום וערפל כבד כיסה את הדרך. היא הגיעה בשלום לבית-שאן, ביקרה אצל 'משפחותיה', חילקה להן מזון, ויצאה בחזרה לביתה.
בכביש הבקעה, לא-הרחק משדמות-מחולה, ניסה רכב שבא מולה לבצע עקיפה. בגלל הערפל לא הבחין, כנראה, ברכבה, והתנגש חזיתית במכוניתה. מעוצמת ההתנגשות הועפה מכוניתה לנתיב הנגדי והתנגשה בשתי מכוניות נוספות.
למקום הגיע עד מהרה צוות של רופאים צבאיים ששהה בסביבה. מבין כל נפגעי התאונה מצבה של אילנית היה החמור ביותר. הרופאים עוד הספיקו לשמוע אותה מתחננת לעזרה – "תצילו אותי! תצילו אותי!" – קודם שאיבדה את הכרתה.
הצוות שטיפל באילנית אמר נואש. בגלל פציעתה הקשה לא מצאו הרופאים שום דרך להנשימה ולנסות להחזירה לחיים.
ואז הגיע למקום מנשה פרג, פרמדיק בניידת טיפול-נמרץ של מד"א מעפולה. "מה עושים איתה?", שאל מנשה את הצוות שטיפל בה לפניו.
"אין מה לעשות, היא כבר מתה", הייתה התשובה.
"כלומר?", תהה מנשה.
"כלומר, לא נושמת".
"אז מדוע אינכם מבצעים הנשמה?!", תמה הפרמדיק.
"אי-אפשר, כל הלסת הקדמית מרוסקת".
"אם-כן עשו לה קנולה דרך הגרון!", התעקש.
"ניסינו פעמיים ולא הצלחנו. התקשרנו לרופא והוא בדרך לכאן כדי לקבוע את המוות. מצטערים, אבל אין מה לעשות", נדו בראשם.
"תשמעו חבר'ה, לא באתי לכאן מעפולה כדי לשמוע ש'אין מה לעשות', אלא כדי לנסות להציל חיים. תנו לי לעשות משהו!", ביקש מנשה, כמעט התחנן.
"אם אתה רוצה מאוד לעשות משהו, קח את הסדין הלבן וכסה את הגופה", קבעו.
מנשה החליט ליטול את העניינים לידיים. "תודה רבה לכם, אני לוקח פיקוד על האירוע", הכריז הפרמדיק, שמאחוריו כעשרים וחמש שנות ותק בהצלת חיים.
מנשה ביצע חתך בגרון, החדיר צינורית והחל להנשים – פעולה כירורגית קיצונית המבוצעת רק במקרי חירום קשים ביותר, כשכבר "אין מה להפסיד". בגופה החלו להיראות סימני חיים קלושים. כעבור שעה קלה הגיע למקום מסוק שהעביר את הפצועה למרכז הרפואי 'רמב"ם' בחיפה.
תקופה ארוכה הונשמה אילנית במכונת הנשמה כשהיא מחוסרת הכרה. מנשה פרג, איש בעל לב גדול, נהג להתקשר מדי פעם ולהתעניין בשלומה. "עדיין קריטי", "עדיין בלי הכרה", היו התשובות שקיבל. בפעם האחרונה שטלפן בישרה לו אחת האחיות (מתוך טעות או אי-הבנה) על פטירתה של הפצועה, ומנשה חש כאב-לב גדול.
חלפו כארבעה חודשים מאז התאונה. יום אחד הוא מקבל שיחת טלפון. "שלום, מדברת אילנית חורי", אמר הקול מעבר לקו.
"מי?!", השתומם מנשה.
"כן, אילנית חורי, זו שהצלת את חייה בתאונה ליד שדמות-מחולה", נשמע הקול מהמכשיר.
מנשה הוכה הלם. "מאיפה... מאיפה את מדברת אליי... מהקבר?!", שאל כלא-מאמין.
"לא, דווקא מהעולם הזה... רציתי להגיד לך תודה". חלפו כמה שניות עד שמנשה קלט והפנים את הדברים ואז פרץ בבכי.
אילנית נפצעה אנושות. ימים רבים הייתה מחוסרת הכרה. בכמה מקומות בגופה רוסקו העצמות. ברגלה השמאלית הושתלה פלטינה באורך של חצי מטר. פלטינה הושתלה גם במקומות נוספים בגופה. לאחר כל זאת ונגד כל הסיכויים, היא חיה והולכת על רגליה ומצפה כבר לחזור לעבודתה ולמשפחות המצוקה בבית-שאן שמחכות לה.
"אם הקב"ה מחליט שמישהו צריך לחיות", אמרה אילנית למשתתפים הנרגשים בסעודת-ההודיה, "אז הוא חי!".
(תודתנו לשולח הסיפור, הרב שלמה אבינר, רב היישוב בית-אל וראש ישיבת עטרת-כוהנים)                                  רבי חיים בן עטר - האור החיים הקדוש                                     "נפתחו השמים ואראה מראות אלקים בורא קצות הארץ" - רושם האור החיים הקדוש בפתיחת ספרו -"ואתבונן מה שהורשיתי להתבונן, בפתח דברי קודש, והעירותי ממזרחה של תורה".    רבי חיים בן עטר נולד לפני 310 שנה בעיר סאלי שבמרוקו, וקיבל את תורתו מפי אבי אביו רבי חיים בן עטר, שעל שמו גם נקרא. וכך הוא מספר על סבו:                "ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני ומורי אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד העניו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גדלתי ובחיקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה שינה אפילו לילי תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חרבן בית אלוקינו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עמי וכיוצא בי מיוצאי חלציו".                                          בתקופת מגוריו בסאלי, התפרנס ממעשה ידיו, ולפי המסורת עסק בשזירת בגדים, ביחוד בגדים מפוארים השזורים בחוטי זהב וכסף. באותם הימים עמד השולטאן - מושל סאלי - להשיא את בתו, ומששמע על רבנו, שעבודתו מעולה ומלאכתו מלאכת מחשבת ומדויקת, החליט למסור לו את הבגדים שהכין לכלה ולדרוש הימנו להשלים את השזירה במשך השבוע. כאמור, התפרנס רבנו מיגיע כפיו, אולם כלל היה נקוט בידו ברגע שירויח כדי פרנסתו השבועית, ישוב למשנתו. פקידי השולטן שהביאו לו את בגדי הכלה, הופתעו לשמוע סירובו של רבנו. הם חזרו אליו שנית בפקודתו, ואימו עליו בעונש מות, כדין המסרב לפקודת השולטאן, אולם רבנו השיב ריקם את פניהם.  השולטאן לא רצה להשלים עם סרוב הרב היהודי והורה להשליכו בגוב האריות שבחצרו. אף ציוה להרעיב את האריות, לפני שיטילו אליהם את רבנו. שליחי השולטאן, שכבלו את רבנו בכבלים על מנת להובילו בדרכו לגוב האריות, שמעו מרחוק את שאגותיהם של האריות המורעבים, אולם רבנו לא התרגש, הוא צעד בצעדים בטוחים אל גוב האריות. פקידי השולטאן הופתעו עוד יותר כאשר האריות המורעבים קיבלו את פני רבנו כשהם מתיצבים כנגדו, מקשקשים בזנבותיהם ומחלקים לו כבוד, ואילו רבנו הוציא מכיסו את ספר התהילים והחל לקרוא בו.        השולטאן, שמיהר להגיע למקום לחזות את הפלא במו עיניו, הצטער מאוד על שפגע ברבנו והורה לשחרר אותו מכלאו, אף העניק לו מתנות חשובות, כשהוא מבקש את סליחתו על שפגע בו. כך נוכחו, איפוא, להכיר כולם בגדולת רבנו, שנתקים בו "ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חית הארץ" (בראשית ט יב).

     משה וארץ ישראל

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו

עבד נאמן קראת לו
משה רבינו נתעטר בתואר מיוחד "כי עבד נאמן קראת לו", וכן אומר הפסוק "משה עבדי מת", וכן הוא אומר "זכרו תורת משה עבדי". ויש להבין מהי ההדגשה עבד נאמן ומדוע נקרא בשם עבד, הלא אמרו חז"ל (שמות רבה כד) "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הוא מרחם עליהם כאב על בנים ובזמן שאין עושין רצונו הוא רודה אותן כעבד" - ומשה רבינו נקרא עבד???
אלא אמרו חז"ל על הפסוק שאמר משה רבינו "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" - "אמר לו הקב"ה למשה, אין אתה יודע מה לעשות, אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשיו. אמר לו, אם אעברה נא אתה מבקש לקיים, בטל סלח נא. ואם סלח נא אתה מבקש לקיים בטל אעברה נא" (דברים רבה ז). הקב"ה מעמיד בפני משה רבינו אפשרות בחירה, או לקיים סלח נא שביקש על כללות ישראל או לקיים אעברה נא ולהכנס לארץ ישראל. אמר משה, יכול אני להגיד להקב"ה שאעבור את הירדן, אכבוש את הארץ, אבל כלל ישראל יפגע. לא יתקיים בהם סלח נא. ואם-כן משה רבינו מוכן לוותר על הענינים האישיים למרות שנראה שגם מגמתו להכנס לארץ איננה גשמית ובכל זאת הוא מעדיף את טובתם של כלל ישראל. וגם כשאמר לו הקב"ה למשה רבינו ע"ה לאחר חטא העגל "ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב) מוותר משה על הגוי הגדול הפרטי ומבקש את שלומם של ישראל.
יתר על כן, אמר לו הקב"ה למשה "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" והביא רש"י משם חז"ל "שלא יאמרו, הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן, מפציר". כלומר, יכל משה רבינו להמשיך להתחנן ולהפציר והקב"ה היה שומע לו, אבל זה לא עבד נאמן. עבד נאמן עושה את רצון אדונו ואינו מפציר יתר על המידה. ועוד, דרכם של עבדים שמשתמטים ממלאכה ומטילים את האחריות על האחרים, אבל עבד נאמן נושא את העול עליו ולכן עבד נאמן עדיף מבן או שהוא תוספת על בן.
ובאמת מגמתו של משה רבינו היתה כדברי חז"ל (סוטה י"ד) "דרש רבי שלמאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ-ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואינן מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו על ידי". אמר לו הקב"ה למשה "רב לך", שכר גדול הוא יקבל כאילו קיים בעצמו את המצוות והשכר רב טוב הצפון בעולם הבא הצדיקים. וכלשון השפתי חכמים "יותר ממה שתכנס לארץ". וזהו בעצם שכרו של העבד הנאמן השמח בחלקו ומקבל עליו גזירת מלך לטובתם של ישראל.
ויש גם המסבירים שהרי פרשת ואתחנן נקראת תמיד בשבת נחמו שלאחר תשעה באב. ואחד הטעמים שמשה לא נכנס לארץ שהרי כל מעשיו קיימים לעולמי עד, וכן הוא אומר "עצי שיטים עומדים וכל כלי המשכן עומדים גנוזים עד ביאת המשיח. אם היה נכנס משה לארץ בזריזותו היה בונה מיד את בית המקדש וחלילה לאחר ה"ונושנתם" לא היה הקב"ה יכול לכלות את חמתו על העצים והאבנים כי זהו בנינו הנצחי של משה ולכן אמר לו ה אתה עבד נאמן ולטובתם של ישראל אל תכניס אותם לארץ, ומשה רבינו רעיא מהימנא נשמר ונזהר  בכבודם שלומם וטובתם של ישראל. 

           זכור ושמור

         הרב עזריאל אריאל

שני טעמים לה למצוות השביתה ביום השבת: הטעם האחד נאמר בעשרת הדברות שבפרשת יתרו – זיכרון למעשה בראשית. "כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ, וינח ביום השביעי". הטעם השני מבואר בעשרת הדברות שבפרשתנו - זכר ליציאת מצרים. "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה’ א-להיך משם; על כן ציווך ה’ א-להיך לעשות את יום השבת". מהו טעמה העיקרי של השבת?
לדעת הרמב"ם, אכן הטעם העיקרי לשביתה בשבת הוא: זכר ליציאת מצרים, כדי שנזכור את יציאתם של אבותינו מעבודת מצרים לחירות ולמנוחה. הטעם הראשון - זכר למעשה בראשית - לא בא להסביר את המצוה לשבות ממלאכה אלא את החובה לכבד את היום. ואכן דברי הרמב"ם מדוייקים היטב בלשון הפסוקים.
זכירת מעשה בראשית קשורה למצוות "זכור את יום השבת", שהיא המצוה לעשות ’קידוש’ בכניסתה של השבת; ואילו זכירת יציאתנו מצרים קשורה למצוות "שמור את יום השבת", שהיא הציווי להישמר מעשיית מלאכה. יתירה מזאת. על מעשה בראשית נאמר "על כן ברך ה’ את יום השבת", ביחס אליו יתברך; ואילו על יציאת מצרים נאמר "על כן ציווך ה’ א-להיך לעשות את יום השבת", ביחס לעם ישראל. לכן יציאת מצרים מחייבת אותנו לשבות, ומעשה בראשית מחייב אותנו לקדש ולכבד את מעשה ה’.
על דברי הרמב"ם ניתן להוסיף עוד נופך משלנו. שני תכנים יש בעשייה בימות החול: עבודה ומלאכה. "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך". העבודה היא טירחה ומאמץ. המלאכה, לעומתה, היא יצירה. כנגד זהי ישנם שני תכנים גם לשבת: שביתה ומנוחה. המנוחה היא מן היגיעה שבעבודה. השביתה, לעומתה, היא מן היצירה. שני תכנים אלו עומדים אל מול שני טעמיה של השבת. השבת של מעשה בראשית איננה שביתה מטירחה ומאמץ. הקב"ה לא נאלץ לעבוד קשה ו"להזיע" כדי לברוא את העולם. שבת בראשית היתה שביתה מן היצירה. עבודת בני ישראל במצרים היתה עבודה של טירחה ומאמץ. יציאת מצרים היתה מנוחה מן העבודה. בפרשת יתרו נצטווינו לשבות ממלאכה. בפרשתנו נצטווינו לנוח מן העבודה. על פי ההלכה, מה שנאסר בשבת הוא בעיקר מלאכה של יצירה. הטירחה היתירה לא נאסרה אלא מדברי סופרים. על כן טעמה העיקרי של השבת אכן הוא: זכר למעשה בראשית.

הקפה של אלוהים                                                                                                                 קבוצת בוגרי אוניברסיטה מבוססים היטב במקצועם נפגשו בביתו של הפרופסור הזקן שלהם. השיחה במהרה השתנתה לקיטורים על  הלחץ בעבודה ובחיים.הפרופסור הלך למטבחו להכין להם קפה וחזר עם מגש עמוס בכל מיני סוגי ספלים: מחרסינה, פלסטיק, זכוכית, קריסטל, חלק פשוטים למראה, חלק יקרים, חלק מעולים  הוא הציע להם למזוג לעצמם את הקפה. כאשר כל הסטודנטים-לשעבר ישבו עם ספלי הקפה בידיהם אמר הפרופסור: "אם שמתם לב, כל הספלים הנראים יקרים נלקחו על ידכם ולא השתמשתם בפשוטים ובזולים. " "אמנם זה אך טבעי שתרצו את הטוב ביותר לעצמכם, אבל זהו המקור לבעיות שלכם וללחץ. תהיו בטוחים שהספל לא מוסיף איכות לקפה. ברוב המקרים הוא רק יותר יקר ובמקרים מסוימים הספל אף מסתיר את מה שאנחנו שותים. מה שכולכם באמת רציתם זה את הקפה, לא את הספל אך במודע הלכתם על הספלים הטובים ביותר....ואז התחלתם להסתכל על ספליהם של חבריכם. תחשבו על זה כך: * החיים הם הקפה.* העבודה, הכסף, והמעמד בחברה – הם הספלים. אלו הם רק כלים  להחזיק ולהכיל את החיים   וסוג הספל שיש לנו לא מגדיר ולא משנה את איכות החיים שאנו חיים. לעיתים, בהתמקדות רק על הספל אנו לא מצליחים ליהנות מהקפה שהאל מעניק לנו.  אלוהים מבשל לנו את הקפה, לא את הספלים... תיהנו מהקפה שלכם! לאנשים המאושרים ביותר אין את הכי טוב מהכול. הם רק מוציאים את המקסימום מהכול. חיו בפשטות. אהבו בנדיבות. היו מאד אכפתיים. דברו בנועם. השאירו את השאר לאלוהים

        הפרפר הכחול

אלמן אשר חי עם שתי

בנותיו חכמות וסקרניות

מאד, הבנות כל הזמן

שאלו המון שאלות, היו

כאלה שהוא ידע לענות

עליהן והיו כאלה שלא...

הוא כל כך רצה שהבנות שלו יהיו מחונכות ובעלות ידע,

שלח אותן לחופשה לאיש זקן וחכם שחי לבדו בהרים...

הזקן החכם ידע לענות על כל

שאלותיהן בלי לחשוב רגע.

הבנות שהתחילו להרגיש חסרות

סבלנות עקב תשובותיו המהירות

וחכמות החליטו להמציא שאלה כדי

שהחכם הזקן לא יוכל לענות עליה

אחת הבנות הביאה פרפר כחול

יפיפה  שתשתמש בו כדי לרמות את

הזקן...

"מה את רוצה לעשות עם

הפרפר היפה הזה"?

שאלה האחות

"אחביא את הפרפר בידי ואשאל

את הזקן החכם אם הפרפר
 חי או מת" ?

"אם יגיד שהפרפר מת, אפתח

את ידי ואתן לו לעוף ואם יגיד

שהפרפר חי אמחץ אותו בידי

כך כל תשובה שיענה, תהיה

תשובה לא נכונה!"

הבנות ניגשו לזקן ושאלו:

"יש לי ביד פרפר כחול יפיפה,

תגיד לי זקן חכם "האם הפרפר

חי או מת?"

הזקן חייך אל הבנות וענה:

"תלוי בך... הוא בידיים

שלך..."

כך הם החיים שלנו, ההווה והעתיד

לא צריכים להאשים את אף אחד

כשמשהו בחיינו לא מסתדר,

אנחנו אחראים למעשינו...

      חמור אינטליגנטי

חמור האיכר נפל לבאר הישנה והיבשה.

החמור החל לנעור ולקרא לעזרה. האיכר לא ידע מה לעשות, מאחר והחמור ממילא היה כבר די זקן, והבאר יבשה ומטה ליפול, החליט האיכר לקבור את החמור בתוך הבאר ובאותה הזדמנות גם לסתום אותה.

קרא האיכר לכל שכניו, כולם באו עם אתים החלו לעדור זבל לתוך הבאר. תחילה החמור נער, אך אחרי מספר רגעים הוא השתתק.

 האיכרים המשיכו לעדור זבל לתוך הבאר, והחמור שותק.

 הלך האיכר והציץ לתוך הבאר ולהפתעתו הרבה ראה כי החמור עומד בבאר על ארבע רגליו, כל פעם שכף זבל הושלכה עליו, הוא ניער אותו מגבו ודרך עליו. כך הלך הזבל והצטבר בקרקעית הבאר ועם כל כף נוספת החמור עלה עוד ועוד מספר סנטימטרים למעלה.

 כך, עד שהבאר התמלאה והחמור צעד החוצה מן הבאר הנטושה.

מוסר השכל:גם אם זורקים עליך זבל, לא הבכי והיבבות יוציאו אותך ממנו. יש לנער את החרא המושלך עליך ,לדרוך עליו, ולהתקדם הלאה.

              בדיחה

יהודי אחד עמד להשיא את בתו, אממה: לא היה לו כסף.
חיפש דרכים, בדק אפשרויות, ניסה לגייס, ללוות, בקיצור עשה כל מה שניתן אבל לא הצליח לגייס כסף לחתונה.
בצר לו, החליט לכתוב מכתב לאלוקים.
"אלוקים, אני עומד להשיא את בתי ואין לי כסף לחתונה. בגלל הכסף החתונה תתבטל ובתי תישאר רווקה. אנא עזור לי!
עשיתי כל מה שרק ניתן לעשות וכסף לא הצלחתי להביא.
אני זקוק לחמישים אלף דולר לקיום החתונה והנדוניה. תודה".
את המכתב שם במעטפה, הדביק בול ושלח בדואר.
הדוור שמיין את המכתבים ראה מכתב לאלוקים.
הסתכל על שם השולח והופתע לראות את השם של ידיד טוב שלו.
חשב לעצמו: "מה קרה לו שהוא שולח מכתב לאלוקים???"
החליט לפתוח ולראות במה מדובר.
אחרי שסיים לקרוא, סגר את המעטפה והתקשר לדואר המרכזי לברר את הכתובת של רוטשילד. הוסיף כמה בולים ושלח את המכתב לרוטשילד.
המזכירה של רוטשילד קיבלה את המכתב, אמרה: מכתב לאלוקים היא לא פותחת.
העבירה את המכתב סגור לרוטשילד, שראה "לאלוקים" והחליט לפתוח.
רוטשילד קרא את המכתב והסיפור נגע ללבו.
ביקש ממזכירתו לשלוח ארבעים אלף דולר ליהודי הזה.
היהודי קיבל את הכסף, התרגש מאוד והצליח לערוך חתונה יפה.

אחרי שנה, ביתו השנייה עמדה להתחתן ושוב ניסה לגייס כסף, ללוות, בקיצור עשה כל מה שניתן אבל לא הצליח לגייס כסף לחתונה.
בצר לו, החליט לכתוב מכתב לאלוקים.
שוב הדוור רואה מכתב לאלוקים מהידיד שלו. הוא כבר מבין שזה לבת השניה, שם עוד בולים ושולח לרוטשילד.
המזכירה של רוטשילד קיבלה את המכתב, אמרה: מכתב לאלוקים היא לא פותחת.
העבירה את המכתב סגור לרוטשילד, שראה "לאלוקים" והחליט לפתוח:
"אלוקים, תודה רבה על הכסף לחתונה של בתי משנה שעברה. אני עומד להשיא את בתי השנייה ואין לי כסף לחתונה. בגלל הכסף החתונה תתבטל ובתי תשאר רווקה. אנא עזור לי!
עשיתי כל מה שרק ניתן לעשות וכסף לא הצלחתי להביא.
אני זקוק לחמישים אלף דולר לקיום החתונה והנדוניה. תודה".
"נ.ב. הפעם אל תעביר את הכסף דרך רוטשילד; הוא לקח 20% ! עמלה"

בס"ד

עש"ק, פרשת עקב כ''א אב מנחם התשס"ח,

שנה שמינית, גיליון מספר 384

כניסת השבת:19:48

ההפטרה :ותאמר ציון ומסיים: תודה וקול זמרה ישעיה מ''ט

יציאת השבת: 20:30

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .הרב חי חיים בר חנה חדאד ז''ל . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל. ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

         פרדס השזיפים

מרדכי הינו בעל בית העמל קשות למחייתו במשך כל ימות השנה. עמוס הוא לעייפה סדר יומו. בבוקר משכים קום לבית הכנסת, ומתפלל תפילת שחרית. שעור יומי קבוע עם חברו עליו לא יוותר מתלווה כקינוח לתפילה.

עם סיום השיעור ממהר מרדכי לעבר רכבו, מתניע ונכנס אל תוך שירות מכוניות אין סופיות הממהרות למחוז עבודתן מידי יום ביומו.

הקללה "בזיעת אפך תאכל לחם" אינה מליצה בעלמא עבורו, מקיים את הפסוק בהידור במשך ימות השנה.

בשעת ערב מאוחרת מגיע מרדכי עייף וסחוט לביתו נפנה מחיי שעה ופורש לחיי נצח, התפילות הלימודים והשיעורים עליהם לא מוותר. וכל זה חוץ מהגמילות חסדים אותם הוא עושה במסירות עד השעות הקטנות של הלילה, וכמה שהוא יכול רואה להסתיר את מעשיו, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה.

ומשמגיעה תקופת הקיץ, בשלהי קייטא, בעת שהחמה יוצאת מנרתיקה על היקום, ללא טיפת רחמים מנסים הכל לברוח לארבע קצוות תבל, אורז מרדכי מטלטליו ויוצא ליהנות מאויר הרים צפוני צלול.

אף גיסו של מרדכי מצטרף אליו ושוכר עמו דירה במושב דלתון, אשר בצפון הארץ. שם נח במעט מעמלו הקשה אשר התייגע במשך כל ימות השנה. וכך אוגר כוח לקראת הזמן הבא, ראה מרדכי כי טוב ואיוה לנפשו להצטרף אף הוא אל המקום הנחמד הזה, ואכן בסוף קיץ תשס"א נסעו שני הגיסים על מטלטליהם וחבילותיהם, ובני משפחותיהם לכמה ימים למושב דלתון, שם שכרו שתי דירות נופש.

רק סיימו לפרוק מזוודותיהם, התיישבו היטב במקומם, ויצאו להכיר ארבע אמות חדשות בארץ ישראל.

שמים כחולים צלולים מכל עב נפרשו מעליהם, שמש צהובה חייכנית כמו קראה למולם ברוכים הבאים. רוח קלילה הניעה את צמרות העצים, ואוושתם המרגיעה נשמעה היטב על פני המושב.

האורחים החדשים נשמו לתוכם אויר צלול, והתרווחו במנוחה על המדשאות המוריקות.

הילדים העירונים לא יכלו להירגע ממראה עיניהם. החיים בחיק הטבע קסמו להם ביותר, שלווה מבורכת ירדה על כולם, ומרדכי חפץ להכיר בפניהם את מטעי הכפר, היה זה ביום שישי בבוקר, מרדכי ניגש בתום התפילה לאחד החקלאים שמעון שמו וביקש הימנו לערוך בפניהם סיור במרחבי הכפר, שמעון נענה בשמחה, והרכיב את כל בני המשפחות על הטרקטור, הילדים פצחו בשיר לכת עליז, עד אשר הגיעו אל הפרדס. שורות אין סופיות של עצים עמדו זקופים כמשמר חיילים.

הטרקטור גנח מעט בעלותו על שביל החצץ שהובילם אל תוככי מטע השזיפים של שמעון, שמעון ירד במרוצה אל העצים. דומה היה באותם רגעים לאותה אם שלא פגשה את ילדיה מזה ימים רבים, ועתה היא מתרפקת עליהם באהבה. ידו הגרומה ליטפה את הגזעים.

הילדים שחיפשו לעצמם אתגר מהנה שאלו רשות את שמעון לקטוף מעט פירות, ושמעון לימדם בנדיבות ובחפץ לב את המלאכה - "הכו היטב את העצים קרא אליהם עד אשר יפלו הפירות למרגלות העצים". הילדים ניסו בהתלהבות תוך שהגדולים חוברים אליהם ומסיעים בעדם. אולם אחר זמן מה היו מאוכזבים עד למאוד מן התוצאות הדלות. השזיפים שנקבצו למרגלות העצים היו קטנים ומצומקים, חיוורים ולא מגרים את העין והחיך.

ראו מה מצאתי! נשמעה קריאת התפעלות מפי אחד הילדים, בואו וראו הנה אנו עמלים כה קשות למצוא כמה שזיפים הראויים למאכל ובמרחק עצים ספורים מאתנו ישנם עצים הנושאים פרות יפים למאכל.

הילדים הרימו עיניהם, אכן לא הגזים הילד. פירות גדולים ועסיסיים קרצו אליהם בחיוך, בינות לענפים העמוסים לעייפה. העץ עוד קט קורסת תחת המעמסה הכבידה של השזיפים. הפירות האדומים עמדו בצפיפות זה ליד זה, כאילו וחיכו ליד יהודית שתקטפם, ותברך עליהם, הילדים הלכו במרוצה לעבר העצים, והחלו להכות עליה.

"הי, ילדים עיצרו במהירות!" קרא אליהם שמעון.

"מדוע?"

"העצים הללו אינם שייכים אלי, זהו המטע של שכני מאיר".

בלית ברירה חזרו הילדים המאוכזבים להכות על העצים של שמעון, ברם מלבד כמה שזיפים קטנים וחיוורים לא השיגו מאומה.

"את היבול שנאסוף אצלך מעשרים עצים בשעה ארוכה, נוכל לאסוף בזמן קצר מעץ אחד במשך דקות ספורות, קראה הילדה בקול בוכים".

"אמורה את לדעת טוב יותר ממני כי אסור לקטוף בלא לשאול רשות - כך שמעון.

"אין ספק כי מאיר מרשה לקטוף כמה שזיפים, לא נראה לנו כי חסר לו שזיפים".

"אסור לקטוף על סמך רשותו של בעל הבית" חתם שמעון את העניין בקול מסכם.

מששמעו מרדכי וגיסו את הדיון של הויכוח ניגשו אל העצים, משראו את הפרות עמדו המומים. ההבדל האדיר בין העצים היה הרבה יותר מסתם הבדל, התקרבו לעבר מטעו של מאיר, וגמרו אומר לבדוק האם כל העצים במטעו של מאיר הנם כה מבורכים, או שמא אלו רק העצים החיצונים המהווים כעין קליפה מושכת ליבול דל יותר. השנים צעדו בין שבילי המטע. מכל עבר ניבטו אליהם ענפים עמוסים לעייפה בפירות משובחים ועסיסיים במיוחד, הן בכמותם המרובה והן באיכותם הנדירה.

מרדכי אשר נפעם מן המחזה המעניין החליט לברר את העניין עד תומו. ניגש לעברו של שמעון, והחל ממטיר עליו שאלות - "אמור לי שמעון, איך אפשר להסביר את העובדה המוזרה הזו. בחלקת אדמה אחת גדלים עצי שזיפים, חלקם מצליחים באופן יוצא מן הכלל, ואילו העצים הסמוכים אליהם במרחק כמה מטרים הניבו יבול כה דל? ושמא תלויה דבר באיכות הזרעים?"

אצלנו בכפר, קונים כולנו את הזרעים אצל סוכן מסוים, החקלאים בכפר דלתון מאוגדים המה, בשיטת העבודה, החל מזריעה וכלה בקצירה.

"בכל אופן תודה שמשהו מוזר טמון כאן, אולי קימת בחומרי ריסוס והדברה?"

"כבר הבהרתי לך שאין כל הבדל בין חקלאי אחד לשני".

"ברי לי כשמש בצהרים כי חבוי כאן סוד".

"תראה, הצלחה של גידולים או אי הצלחה תלויה הרבה בכמות הגשם, בכיווני הרוחות, וכיוצא בהם."

מרדכי שת ליבו כי גיסו קורץ לו בעיניו ומרמז לו לסכור את פיו, הודו לשמעון על נדיבותו וחזרו לאכסניה שאירחה אותם.

משחזרו לתוך המושב שם נפגשו עם בני המושב ולשאלתם של שני הגיסים על ההבדל הענק בין שני המטעים העומדים במרחק של מטרים ספורים. ענו להם בני המושב פה אחד.

"שמעו יהודים יקרים, אין כאן כל סוד ואף לא תעלומה, התשובה ברורה ונהירה כשמש בצהרים, שמעון אינו שומר שמיטה כהלכתה. ואילו שכנו מאיר גיבור הכוח, מפקיר את שדותיו בשביעית, ושומר שמיטה על כל פרטיה ודקדוקיה, אי לכך מקוימת בו ההבטחה וציויתי את ברכתי, השתא שנת תש"ס היא שנת השש, והנה זכית לראות בעיניך ברכה משולשת מהי, כי אם שמת לבך ועיניך לראות את עצי השזיפים, במקום שהיה צריך לגדול שזיף צמחו שלושה שזיפים שלא היו מביישים שולחן מלכים.

ענו כולם ואמרו אשרינו שזכינו לראות את ברכת ה'. ואשריהם ישראל שיש בתוכם גיבורי כוח עושי דברו.

       יראת שמים הכיצד??

 הראשון לציון הרב מרדכי אליה

יראת השם היא אוצרו
"ועתה מה ה אלוקיך דורש מעמך כי אם ליראה את ה אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצוות ה ואת חוקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך".
והגמרא במסכת ברכות שואלת מה ה אלוקיך שואל מעמך "אטו יראה מילתא זוטרא היא?" - רק זה, זה דבר קטן. והגמרא מתרצת כן, כלפי משה זה דבר קטן.
והשאלה הנשאלת, הרי בפסוק לא כתוב רק ליראה. כתוב ללכת בכל דרכיו, אהבת השם בלב ובנפש, שמירת התורה והמצוות ופשיטא שזה לא דבר קטן, כיון שמנויים בפסוק דרכי עבודת השם?
אלא, כשיש יראת השם היא מביאה את האדם ללכת בכל דרכיו ולדרגה נוספת לעבוד את ה באהבה ולעובדו בכל לבבו ובכל נפשו, אך תחלת מעשיו של האדם ליראה את ה.
אם יש יראה - יש הכל. אם יש יראה - ממנה מגיעים לאהבה, לעבודת השם בשלמות, והיא היראה הדרגה הראשונה בעבודת ה. ועל-כן נאמר לאברהם אבינו בנסיון העשירי "באחרית נוסה בסוף העשרה" "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה".
בנסיון הראשון של זריקה לכבשן האש לא היה ירא אלקים? אלא הסביר בעל העקידה
שכאן מדובר לא ביראת העונש אלא ביראת הרוממות. יראת הרוממות היא יותר
גבוהה מאשר לעבוד את ה באהבה.
  ולפי דרכנו, הכוונה היא עתה ידעתי. כיצד הגעת לדרגה כל-כך גבוהה של העקידה? כי יש בך יראת השם והיא שהביאה אותך לאהבת השם וליראת הרוממות.
ומה שאמרו חז"ל כלפי משה מילתא זוטרתי, היא יראת שמים. הסבירו המפרשים שמשה רבינו היה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה. אמר לעם ישראל, אם אני "הפשוט" הצלחתי לעבוד את ה מיראה, קל וחומר שאתם שבעיני חשובים ממני תוכלו לעבוד את השם מיראה.
וכבר אמרו חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". יראת שמים, כפי שהסבירו חז"ל,
בידך היא. מה ה שואל מעמך, אתה יכול להגיע לדרגה הזאת.
וכאמור, האדם לא יכול לומר אין לי את הכח להגיע ליראת ה, אם ה שואל מעמך, ה שברא ויצר אותך, הוא השואל מעמך את היראה סימן הוא שהקב"ה נטע בכח האדם את היכולת להתגבר ולהגיע לדרגת היראה.
יראה האדם לנגד עיניו את דרגת יראת הרוממות של אברהם אבינו ויראת השם של משה רבינו רעיא מהימנא, ויאמר לעצמו מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, וידע שיש בכוחו להגיע לדרגת יראת שמים.
ולך נא ראה מה שכתב ה"מסילת ישרים" על "היראה" וסיכם את דבריו "יראת השם היא אוצרו", היינו על ידי יראה אפשר להגיע לאוצרות גדולים, לאהבה את השם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם.

       גדלותו וענוותנותו

הרב עזריאל אריאל                             משה רבנו, בדבריו, מבקש לשכנע את בני ישראל לקבל עליהם עול מלכות שמים: "ליראה את ה’ א-להיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה’ א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך". אך הלב ממאן לקבל. הן הקב"ה – כה רחוק הוא, רוחני, מופשט ובלתי נתפס. כל כך שונה הוא מכל האלילים שניתן לראות ולמשש. יתירה מזאת. הקב"ה, בורא כל העולמות, מה אכפת לו מבן תמותה כה קטן, פירור אבק דק המהלך על גבי גרגר המרחף אי שם בקוסמוס? ומה איכפת לו באיזה סדר הוא שורך את נעליו?
בשני מישורים מתמודד משה רבנו עם טענה זו: במישור הלאומי ובמישור המוסרי. הוא פותח במישור הלאומי: אמנם "הן לה’ א-להיך השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה". אבל למרות כל היקום האינסופי העומד לרשותו, בחר דווקא בעמו ישראל: "רק באבותיך חשק ה’ לאהבה אותם, ויבחר בזרעם אחריהם, בכם...". הידיעה שלמרות כל גדלו וענקיותו של העולם שברא, בחר דווקא "בכם", ממחישה לכם את חשיבותו של כל מעשה שלכם, ולו הקטן ביותר. על כן אתם מצווים למול את ערלת לבבכם ושלא להקשות את עורפכם.
מישור שני הוא המוסרי. מידותיו של הקב"ה בשיא גדולתן: "כי ה’ א-להיכם הוא א-להי הא-להים ואדוני האדונים, הא-ל הגדול, הגיבור והנורא, אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", ואין הוא מתרשם ממתנות קטנות. ואף על פי כן הוא "עושה משפט יתום ואלמנה, ואוהב גר, לתת לו לחם ושמלה". אותו הא-ל הגדול, הגיבור והנורא מגלה את השגחתו דווקא בדאגה לחלשים ביותר בחברה. על כן מצווים גם אנו: "ואהבתם את הגר".
מסקנתם של חז"ל מפרשה זו, הקושרת את שיא הגדלות עם הירידה אל שיא הקטנות, היא: "במקום שבו אתה מוצא את גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו".
וכשם שהדברים אמורים בה’ א-להינו, כך הם אמורים גם בנו עצמנו. רק לפני שבוע עברנו את צום תשעה באב. שם לימד אותנו ר’ יוחנן כי "אשרי אדם מפחד תמיד", אפילו מדברים קטנים של מה בכך. וזאת משום שהחורבנות הקשים ביותר אירעו לנו על ידי דברים של מה בכך. ירושלים חרבה על טעות בין קמצא לבין בר-קמצא, הר המלך חרב בגלל תרנגול ותרנגולת, וביתר לא חרבה אלא בגלל ציר של עגלה. וכך כותב לנו מרן הרב קוק זצ"ל: כל הגדלות שבעולם אינה מזיזה כל-דהו מתביעות הקטנות, כמו שאין שום גדולה שבעולם פוטרת ומפקיעה שום תפקיד גופני, גם השפל שבשפלים. אלא שהגדלות מדריכה את האדם, בהיותו מקבל אותה בטהרתה, איך להתנהג בכל העניינים שבקטנות, באופן שגם הם יתעלו ויהיו עניינים גדולים.

 החיל והחוסן - לחי עולמים

הרב עזריאל אריאל                                                                                                              מיוחד הוא אקלימה של ארץ ישראל, ארץ הנמצאת על גבול המיזרע והישימון. לא גשמים סדירים ירדו על אדמתה. אף לא נהרות גדולים יזרמו בה. תמיד יחיו יושביה בחרדה לקראת הבאות, בצפייה למטר שירד בעתו, יורה ומלקוש, ובחשש שמא לא יבוא. רק בארץ כזאת יכול העם להרגיש עד כמה הוא תלוי ברבונו של עולם, אשר עיניו בארץ מראשית השנה ועד אחריתה. במדבר היתה תחושה זו חזקה עוד יותר. שם לא היתה רק צפייה שנתית לגשמים שיתנו את המזון של השנה. שם היתה צפייה יום יומית ללחם היורד כמטר מן השמים. וכל זאת "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם".
גם כיבוש הארץ, שהיה בנסים גלויים, בא לתת את אותה ההרגשה. לו נצרכנו להישען רק על כוחנו ועוצם ידינו, כיצד יכולנו "לבוא לרשת גויים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים, עם גדול ורם בני ענקים". לאחר כיבוש הארץ וההתיישבות בה, כבר עבר תור הנסים הגלויים. סיפוק צורכי הביטחון והכלכלה בא בדרך הטבע. אך טבע זה אינו "טבעי" כלל ועיקר. הטבע עצמו מונהג בצורה מוחשית על ידי רבונו של עולם. האיכר, המצפה ביראת שמים לברכת שמים, חש בעליל את מגבלותיו כאדם, והוא "מאמין בחי העולמים וזורע". אז יודע האדם ומכיר העם כי גם כאשר כוחו ועוצם ידו עושה לו חיל, ה’ א-להיו הוא הנותן לו את הכוח לעשות את החיל הזה.

אמהות רשעיות                                                                                                                        יום אחד כשילדי יהיו בוגרים מספיק להבין את ההיגיון שמניע הורה, אני אספר להם, כפי שאימי הרשעית אמרה לי :
אני אוהבת אותך מספיק כדי לשאול אותך לאן את הולכת, עם מי ובאיזה שעה תגיעי הביתה.
אהבתי אותך מספיק בכך ששתקתי ונתתי לך לגלות שהחבר הכי טוב שלך הוא סתם נקניק.
אהבתי אותך מספיק כדי לשבת לך על הראש שעתיים, בזמן שניקית את החדר. עבודה שהייתה אמורה לקחת רבע שעה....
אהבתי אותך מספיק בכך שהראיתי לך כעס, אכזבה, דמעות בעיני. ילדים צריכים לדעת שהוריהם אינם מושלמים.
אהבתי אותך מספיק כדי לתת לך לקחת אחריות על מעשייך, גם כשהמחיר ששלמת היה כה כבד, שלבי כמעט נקרע בקרבי.
אבל הכי הרבה, אהבתי אותך מספיק לומר לא, כשידעתי שתשנאי אותי אח"כ בגלל זה.
אלו היו הקרבות הכי קשים, אני שמחה שניצחתי אותם, בגלל שבסוף גם את ניצחת.
ויום אחד, כשילדייך יהיו מספיק בוגרים להבין את ההיגיון שמניע הורים את תגידי להם:
אמי הייתה רשעית? אני יודעת שאימי הייתה.
לנו הייתה את ה אמא הכי רשעית בעולם, בזמן שבבתים אחרים אכלו ממתקים לארוחת בוקר, אצלנו אכלו קורנפלקס ביצים וטוסטים.
בזמן שילדים אחרים שתו קולה ואכלו סופגניה בצהריים, אנחנו חויבנו לאכול כריכים.
ונחשו מה הכינה לנו אמא בערב, גם זה היה שונה מבתים אחרים.
אמא התעקשה לדעת בכל רגע איפה אנחנו, אפשר לחשוב שאנחנו אסירים בחופשה.
היא הייתה חייבת לדעת מי החברים שלנו ומה אנו עושים איתם.
היא התעקשה שאם  אמרנו שנעדר לשעה, נעדר לשעה או פחות.
התביישנו להודות – אבל היא הפרה בקלות את חוק העסקת הילד בכך שהכריחה אותנו לשטוף כלים,
לסדר את המיטה, לבשל, לשאוב את הרצפה, לכבס,לזרוק את הזבל ועוד כל מיני עבודות אכזריות ..
אני חושבת שהיא הייתה שוכבת בלילה במיטה וחושבת מה עוד היא יכולה לתת לנו לעשות.
היא התעקשה תמיד לומר לנו את האמת, את כל האמת ורק את האמת.
כשהגענו לגיל הטיפש עשרה היא קראה את מחשבותינו וגידלה עיניים מאחור אז החיים היו ממש קשים.
אמא לא נתנה לחברינו לצפצף מלמטה כשהגיעו, הם היו צריכים להגיע לדלת כדי שתוכל לפגוש אותם.
כשכולם "יצאו" בגיל 12-13 אנחנו חיכינו עד גיל 16.
בגלל אמא הפסדנו הרבה חוויות שילדים אחרים חוו.
אף אחד מאיתנו לא נתפס גונב, הורס רכוש של אחרים או מבצע כל פשע אחר.
הכול בגללה!                                                                                עכשיו כשעזבנו את הבית, לכולנו השכלה, אנחנו אנשים ישרים, עושים את כל שביכולתנו להיות הורים מרושעים לילדינו.
כמו שאמא הייתה.
אני חושבת שהבעיה של העולם הזה הוא שאין מספיק אמהות מרושעות.  .....                                                                       בדיחה                                                 זהו תמליל שיחה בין איש תמיכה של WORD לבין לקוח שיש לו, איך לומר, תקלה קטנה. רק נגלה לכם דבר אחד, איש התמיכה תובע עכשיו את WORD! ! על פיטוריו מהעבודה.....                  איש תמיכה : "שלום, אפשר לעזור לך?"                                                                       לקוח :          " כן טוב, יש לי בעיה עם WORD במחשב".                                                 איש תמיכה : "איזו בעיה?"                                                                                            לקוח :          "טוב, אני הדפסתי במחשב ופתאום כל המילים ברחו"איש תמיכה : "ברחו?"לקוח :          "נעלמו"                                                                                                    איש תמיכה : "אז איך המסך שלך נראה עכשיו?"                                                                    לקוח :          "כלום"                                                                                                 איש תמיכה : "כלום?"                                                                                             לקוח :          "הוא ריק. הוא לא מקבל שום דבר שאני מדפיס"                                         איש תמיכה : "האם אתה עדיין ב - WORD או שכבר יצאת משם?"                                           לקוח :          "איך אני יודע?"                                                                                           איש תמיכה : "האם אתה יכול להזיז את הסמן שלך ע"ג המסך?"                                               לקוח :          "אין שום סמן, אמרתי לך, הוא לא מקבל שום דבר שאני מדפיס"                      איש תמיכה : "האם למוניטור שלך יש מד כוח?"                                                                 לקוח :          "מה זה מוניטור?"                                                                                        איש תמיכה : "זה המסך שנראה כמו טלוויזיה, האם יש לו אור קטן שמראה שהוא פועל?"          לקוח :          "אני לא יודע"                                                                                                איש תמיכה : "טוב, אם כך תסתכל בגב המוניטור ותראה לאן מוביל חוט החשמל שמחובר אליו. האם אתה רואה אותו?"                                                                                                   לקוח :          "כן, אני חושב שכן"                                                                                       איש תמיכה : "מצויין, תעקוב אחר החוט ותגיד לי אם הוא מחובר אל הקיר"                                לקוח :          "כן, הוא מחובר"                                                                                          איש תמיכה : "כשהסתכלת בגב המוניטור, האם ראית שני כבלים מחוברים אליו?"                            לקוח :          "לא"                                                                                                 איש תמיכה : "טוב, אז יש שניים. אני צריך שתסתכל לשם שוב ותמצא את הכבל השני"                     לקוח :          "או. קיי. מצאתי"                                                                                     איש תמיכה : "עכשיו תעקוב אחריו ותראה אם הוא מחובר היטב לגב המחשב שלך"                           לקוח :          "אני לא יכול להגיע אליו"                                                                               איש תמיכה : "אהה...אתה אולי יכול לראות."                                                                       לקוח :          "לא"                                                                                                         איש תמיכה : "גם אם אתה מניח את ברכך על משהו ומתכופף?"                                                  לקוח :          "או, זה לא בגלל שאין לי זווית נכונה זה בגלל שחשוך"                                          איש תמיכה : "חשוך?"                                                                                                   לקוח :          "כן, האור במשרד כבוי והאור היחידי שיש בא מהחלון"                                       איש תמיכה : "אז לך בבקשה ותדליק את האור במשרד"                                                לקוח :          "אני לא יכול"                                                                                      איש תמיכה : "לא? למה?"                                                                                             לקוח :          "משום שיש הפסקת חשמל"                                                                     איש תמיכה : "הפס...הפסקת חשמל? אהה, אוקיי, עכשיו אנחנו מבינים. האם עדיין נמצאים ברשותך הקופסאות וספרי ההדרכה שקיבלת כאשר קנית את המחשב?"                             לקוח :          "כן, אני שומר אותם בארון"                                                                   איש תמיכה : "יופי!, אז לך תביא אותם, תנתק את המערכת שלך, תארוז בקופסאות בדיוק כפי שקיבלת אותה, אחר כך תיקח את הקופסאות ותחזיר לחנות ממנה קנית את המחשב"          לקוח :          "באמת? זה כל כך חמור?"                                                                            איש תמיכה : "כן, אני חושש שכן"                                                                            לקוח :          "אם כך, בסדר, מה אני אומר להם?"                                                        איש תמיכה : "תגיד להם שאתה יותר מידי מטומטם מכדי שיהיה לך מחשב"                  דרך טובה יותר

ילד עיוור ישב לו על מדרגות של בנין גבוה וכובע תחתיו.
הוא החזיק שלט לרגליו
שאמר: "אני עיוור – אנא עזרו לי"

אך בכובעו היו רק מספר מועט של מטבעות.

אדם שעבר בסביבה ראה את הנער והוציא מספר מטבעות מכיסו ושילשל אותם לכובעו של הנער.

האיש גם לקח לידיו את השלט מחק את הכתוב והחזיר את השלט למקומו כך שכולם יוכלו לראות את המילים החדשות...

במהרה החל הכובע להתמלא.

הרבה יותר אנשים החלו לתת כסף לנער העיוור...

באותו אחה"צ עבר שם שוב אותו אדם ששינה את הכתוב בשלט כדי לבדוק מה שלום הנער העיוור.

הנער שזיהה את צלילי הנעלים של האיש מייד פנה אליו ושאל,
"האם אתה הוא האיש ששינה את הכתוב בשלט שלי הבוקר? ספר לי בבקשה מה כתבת?"

האיש ענה, "בסה"כ כתבתי את האמת",
כתבתי את מה שהיה כבר רשום אבל רק במילים אחרות"

מה שהאיש כתב בשלט:
“היום הוא יום נפלא אך אינני יכול לראות זאת"

האם אתם סבורים שהשלטים אמרו את אותם הדברים? 

ברור ששניהם סיפרו לאנשים שהנער עיוור,

אבל השלט הראשון ביקש עזרה ע"י זה שאנשים ישימו כסף בכובע
השלט השני פשוט סיפר לאנשים עד כמה יש להם מזל שהם יכולים ליהנות מהיופי של אותו היום אך הנער העיוור אינו יכול

האם זה מפתיע אפוא שהשלט השני היה יעיל יותר?

יש כאן לפחות לקחים חשובים ללמוד

הראשון הוא:
"היה אסיר תודה על מה שיש לך
למישהו אחר יש פחות ממך!
עזור היכן שאתה יכול לעזור"

השני הוא:
"היה יצירתי
היה חדשני
חשוב אחרת
תמיד יש דרך נוספת טובה יותר".

בס"ד

עש"ק, פרשת ראה כ''ח אב מנחם התשס"ח,

שנה שמינית, גיליון מספר 385

כניסת השבת: 19:38

ההפטרה :  עניה סוערה ומסיים: כי פארך ישעיה נ''ד נ''ה וקוראים פסוק ראשון ואחרון מהפטרת מחר חדש ויאמר לו יהונתן

יציאת השבת: 20:19

ר''ח יום ראשון ושני סליחות ליל שלישי

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .הרב חי חיים בר חנה חדאד ז''ל . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל . ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

        ברכה עד בלי די

נפתלי, יהודי יקר ממוצא תימני, שאיוה לו לנחלה את מושב נחלה באזור לכיש. עיניו העירניות מגלות כי לפנינו יהודי פיקח , עם ראש על הכתפיים . תדיר תראו אותו עסוק בעשיה שאינה פוסקת.

אולם מה יעשה והפרוטה איננה אורחת קבועה בכיסו של נפתלי.

לא קלים הם חייו של חקלאי. לעיתים רבות ניזוק מפגעי מזג האויר שרב כבד או קרה מקפיאה עלולים לחסל את היבול עליו עמל והיזיע בהנף יד. חקלאי הנתון במצב כזה יכול להיעזר בבנקים מיוחדים לחקלאים המעניקים משכנתאות בריבית צמודה. אולם אף אחד לא מבטיח להם, שהיבול יצליח ויכסה את הלואותיהם, והיה אם חלילה באה שנת בצורת אזי עומד הוא בפני שוקת שבורה.

חקלאי מאמין יכול להתרומם לגבהים ולפסגות, חש הוא במוחש באפסיותו ובאזלת ידו אל מול הכוחות האדירים של איתני הטבע, שהקב"ה ברצונו מחליפם ומשנם.

יודעים גם יודעים החקלאים את משמעותה הגורלית של תפילת "ותן טל ומטר לברכה" .בתפילותיהם ובעתירותיהם החמות למי שאמר והיה העולם , מפצירים ומבקשים שימטיר מאסמיו גשמי ברכה,

נפתלי טובים, אשר חובות כבדים רובצים על כתפיו, מגלגל כספים מפה ומשם, ואיך שהוא מעביר את החודש ומתפלל ומייחל לימים טובים יותר.

ועתה עם הילקח מהעמהם אביהם ראש המשפחה. נפל עליו עול פרנסת אמו ואחיו ואחיותיו הצעירים ממנו, כי הוא הגדול בבית.

והנה קרבה שנת השבע. עם פרוס תשל"ט - ערב שנת שמיטה. מנסה נפתלי לדבר עם חבריו החקלאים אודות השמיטה הבאה עליהם לטובה. חבריו מרימים גבה בתמהון, ושואלים: נפתלי, היודע הנך מה שפיך מדבר? להפקיר את עבודת האדמה למשך שנה תמימה? ומי יביא לחם לפי הטף?

באותם ימים כמעט ולא היו בנמצא חקלאים שומרי שמיטה, אפילו החקלאים הדתיים הסתמכו על היתר מכירה.

נפתלי, בוגר ישיבת חזון יחזקאל ותלמיד של הרב גוטמן בישיבה קטנה, וחובש ספסלי ישיבת "פונוביז'" המעטירה, ברי לו כי הציווי "ושבתה הארץ שבת לה'" מחייב אף אותו. אולם מדוע דווקא הוא צריך לקיים זאת, בו בזמן שאף לא אחד מחבריו מתכוין לשמור שמיטה?

זיכרון ישן צף ממעמקי זכרונו, היה זה בבחרותו, בישיבה נערכו מבחנים עולמים של דגל ירושלים, המצטיינים הועלו לשלבים הבאים, נפתלי היה המצטיין מספר אחד מבין תלמידי הישיבה. ראש הישיבה שלח אותם כפרס הוקרה לשבות בקוממיות, יחד עימו נסעו עוד שני תלמידים מישובים אחרים, במהלך השבת נכנסו שלשת המצטיינים לביתו של הרב מקוממיות , ר' בנימין מנזלזון זצ"ל. ר' בנימין קיבלם במאור פנים , ושוחח עימם זמן מה לאחר מכן הפטיר ואמר: נפתלי כשתגדל תהיה גדול בישראל !

המילים שנאמרו לפני שנים רבות צלצלו עתה במוחו באלפי פעמונים, נפתלי כשתגדל תהיה גדול בישראל! גדול בישראל !

אם רבי בנימין בעיני הבדולח שלו צפה זאת, משמע שיש בך את הכוחות לעמוד יחידי בניסיון כה קשה.

ופרנסה מה תהא עליה, עלה קול צורמני מתוכו? הן מצבך הפיננסי ממילא גרוע? כיצד תהין בנפשך לדרדר עצמך לבוץ כזה, שמי יודע אימתי תוכל להיחלץ הימנו.

הן יש לך אפשרות שרבים וטובים בחרו בה - היתר מכירה. מדוע אתה כ"כ מתלבט?

הציווי מפרשת משפטים ניצב בבהירות נגד עיניו: "בשביעית תישמטנה ונטשתה " - לא נאמר תימכרנה, אלא נטשתה , א"כ אין על מה לדון, ענה לעצמו בהחלטיות, התורה מצווה ומבטיחה: "וציוויתי את ברכתי". ומי שהבטיח לי יקיים ,ועינינו תחזינה בנפלאותיו.

נפתלי - חכם ,אשר עיניו בראשו, מחליט כי יקדים את עונת הזריעה הנעשית בד"כ טרם בוא הגשם,

בסביבות חג הפסח בעונת האביב מתחילה עונת הפריחה. השדות מתכסים בפרחים צבעונים מרהיבי עין ומשובבי לב, אולם בזמן זה הזרעים לא ממצים את כוחם ולא נובטים , אלא רק פורחים, ובמקרה הטוב שזרעים נובטים בתקופה זו הם מצמיחים פירות שאינם כה טובים ומשובחים. אי לכך נקבעה עונת הזריעה בחודש אלול.

נפתלי הולך ומחפש לקנות שתילי חסה, כרוב , סלק אדום, וקולרבי, המזכיר פוקח עליו זוג עינים תמהות.

"נפתלי , בדיחה מוצלחת הישמעת לנו. החלטת לבדר אותנו היום? אולי תסביר לי מה עושים עכשיו עם שתילים למשל"?

- זורעים למשל, השיב נפתלי בלא הניד עפעף.

"לפי היתרה בחשבונך לא נראה לי כי משופע אתה במצלצלין , שאתה רוצה לאבד סכום נוסף".

יש או אין שתילים? שואל נפתלי.

"שתילים בודאי אין לי אולי זרעים".

השתילים הם זרעים קטנים שנזרעו באדמה, נבטו, והצמיחו שתילים קטנים, מוציאים אותם מן האדמה ומוכרים אותם במחיר משולש, ממחיר הזרעים , החקלאים מעדיפים אותם על אף מחירם הגבוה, מכיון שנכונו להם סיכויי הצלחה גבוהים יותר.

נפתלי רוכש את הזרעים תוך שהמזכיר מלוה אותו בצחוקו, "עבודה נעימה ופוריה נפתלי".

הוא זורע את הזרעים בצפיפות גדולה ומשקה אותם בדמעותיו ובתפילותיו.

בדרך כלל לא מצליחים הזרעים לנבוט ולגדול, ומסיבה זו מבכרים החקלאים את השתילים, כדי שעמלם לא ילך לטמיון .

הנס אירע בחלקתו של נפתלי, הזרעים נבטו, והצמיחו שתילים טובים, תוך ששפתיו דובבות ומבקשות, שיאמר ה' למלאך שיכה ויאמר לשתילים גידלו, הוא מוציא אותם מהאדמה בעדינות. ושותלם במרחק של שלושים סניטימטר בין שתיל לשתיל.

דומה הוא החקלאי לאם אוהבת המקדישה את כל חייה למען ילדיה, מידי יום ביומו מאכילה, מנקה, משקה, ומשקיעה. כל כולה למענם, ובשבילם.

אף החקלאי מלוה את השתילים בעינים אוהבות מלטפם בליבו ומעודדם , גדלו גדלו, שתילי היקרים.

והנה אך חלפו שלשה חדשים מיום הזריעה ונפתלי יוצא ברינה לכיוון השדה בניגוד לתחזיות הקודרות שדאגו חבריו להשמיע לו מידי יום, ניצבו הכרובים כמחייכים בחיוך ניצחון, הנה ראו גדלנו !

בזמנינו ניתן להשיג כרובים מיוחדים העמידים בפני חום. אולם באותם ימים עדיין לא חלמו על שיכלולים מסוג זה . והכרובים גדלו למרות שלא היו חסינים נגד חום. ולא סתם, אלא שגדלו בשיא תקופת הקיץ.

הסוחרים המגיעים מידי יום לשדות , לרחרח ולחפש סחורה טובה, מתקרבים לשדותיו של נפתלי, ומשפשפים עיינהם בתימהון, האם אנו חולמים? ראשי כרוב טרים וריחנים עומדים זקופים. אצים רצים הם לבייתו ומבררים לפשר הענין.

הסוחרים הנדהמים למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם , היזדרזו על אתר לקנות ממנו את הכרובים, ונפתלי קיבל עבורם מחיר מפולפל, מכיון שזו לא היתה העונה של הכרוב.

בדרך כלל לאחר שחותכים בסכין את הכרובים , נרקבים השורשים שנותרו באדמה.   המשך בשבוע הבא בע''ה

     מעשר חיזוק לאמונה

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו
למען תלמד ליראה
"עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, ואכלת לפני ה אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה אלקיך כל הימים" (י"ד כ"ב-כ"ג).
מעשר זה עליו דיברה התורה הוא מעשר שני ישנם כמה וכמה הבדלים בין מעשר שני למעשר ראשון: מעשר ראשון הוא ממונו הפרטי של הלוי ויכול הוא לעשות בו כרצונו ולאכלו היכן שירצה. אך מעשר שני, חייב האדם להעלותו או את דמיו לירושלים ולאכלו שם, והוא נקרא קודש, ונפסקה ההלכה שהוא ממון גבוה (קידושין נ"ד). היות מעשר שני ממון גבוה מתאפיינת בכך שלעומת מעשר ראשון, שהלוי יכול לקדש בו או אף מי שקנה את המעשר הזה מהלוי, הרי מעשר שני אין מקדשין בו אשה כי אינו ממונו של אדם אלא ממון גבוה.
מעשר ראשון נאכל בטומאה ומעשר שני אינו נאכל בטומאה, מעשר ראשון בזמן הזה אליבא דכו"ע מדרבנן, ומעשר שני יש מי שאומר שגם בזמן הזה הוא מדאורייתא. הרי חמור הוא מעשר שני ממעשר ראשון.
מהו עניינו של מעשר שני המלמד יראת ה? לפי מוספי רש"י והאלשיך הקדוש פירוש הכתוב "ואכלת לפני ה אלקיך" שתדע שאתה עבד לה ואתה אוכל את המעשר שני משולחן גבוה. וכדברי האלשיך הקדוש "ובזה תלמד להכניע עצמך ליראה את ה". ובספרי (הובא בתוס ב"ב כ"א) אמרו שלא ההבאה לירושלים מלמדת יראת ה אלא ההמצאות בירושלים היא המלמדת ליראה את ה. וכלשון הספרי המובא שם: גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה כולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכווין ליראת שמים ועוסק בתורה".
וכדברי התוס שם היה רואה קדושה גדולה בירושלים, כהנים בעבודתם וכו. ואפשר לשלב את שני הפרושים, צריך האדם לדעת שלא רק מעשר שני איננו שלו אלא הוא ממון גבוה, אלא שכל מה שמוציאה השדה שנה שנה הכל מאתו יתברך שמו ויתעלה.
לא כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה אלא הקב"ה אוסר עליך לאכול את כל הפירות והירקות עד שתפריש ואז הנותר מותר לך.
עולה אדם לירושלים ורואה את הניסים בירושלים ובבית המקדש, רואה כהנים עובדים במרץ ובחשק, רואה יהודים העושים מצוות בהתלהבות והוא נפעל ומתפעל מכך.
וכבר כתב הרמב"ם שתכונת האדם להדמות לסובבים אותו. והנמצא בירושלים מרגיש את אוירת הקדושה ולכן כלשון הספרי "מכווין גם הוא" - גם הוא מתעורר לעבוד את ה’ בקדושה ובשמחה.
וצריך האדם לזכור ליראה את ה - כל הימים לא רק בימים שאתה בירושלים אלא ההשפעה הזאת תמשך כל הזמן.
ובדורנו שאין לנו את קדושת ירושלים הנראית עין בעין בבת מקדשנו יש לקיים את מאמר הכתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו"
כל תלמיד חכם הוא בבחינת כהן, ויש להדבק בת"ח לראות את ההתלהבות שלהם בקיום תורה ומצוות. וזה ילמד את האדם ליראה את ה כל הימים.

      דמי הבראה עבריים

         הרב עזריאל אריאל         מצוות מעשר שני חורזת את פרשתנו. הפרשה פותחת בייחודו של "המקום אשר יבחר", שרק בו מותר לאכול את המעשר ו"לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך...". והפרשה ממשיכה במצוות "עשר תעשר את כל תבואת זרעך... ואכלת לפני ה’ א-להיך במקום אשר יבחר" – שגם היא עוסקת במעשר שני. את תוכנה של מצוה זו נוכל לבאר ברוח תקופה זו, של החופשה הגדולה.
כל שכיר במדינת ישראל זכאי לקבל בתקופה זו "דמי הבראה". את הסכום הזה הוא מקבל כדי שיוכל לנצל אותו לשם "יציאה לחופש". מטבע הדברים, כל אדם מחפש לו מקום בו יוכל להשתחרר מכל המחוייבויות המקיפות אותו בשאר ימות השנה. בדרך כלל, נבחר מקום סמוך לשפת הים, בה ניתן להשתחרר אפילו מן הכבלים שיש בבגדים... שם יכול האדם להינפש מן המתח ומן הלחץ האופפים אותו במשך כל השנה. לשם כך הוא זקוק לשיחרור מרבי מכל מחוייבות: כלכלית, חברתית, תרבותית, ואולי אפילו הלכתית.
שונה היא קרן דמי ההבראה של החקלאי העברי החי על פי התורה. קרן זו היא דמי המעשר השני. אך לא אל שפת הים הולך הוא, כי אם לעיר הקודש ירושלים (אשר משום מה יש מקצרים את שמה ל"י-ם"...). את דמי המעשר לא ניתן להוציא בכל בית מלון, פאב או "מזללה". ניתן לקנות בהם רק מצרכי מזון טהורים. הטהרה, מן הסתם לא ניתנת להישמר בכל מקום, אלא במקומות המופעלים על ידי אנשים יראי שמים. וממילא האווירה, הקיימת באותם מקומות, שונה היא מאשר במקומות אחרים... ומי שחפץ להדר במצוה, היה לוקח בכספי המעשר בהמות לקרבן שלמים. מכיון שהכמויות של המעשר גדולות הן, מורה התורה לאדם לצרף אורחים לסעודותיו. ולא סתם אורחים, אלא אנשי קודש: "והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו...".
מצוה זו, של אכילת מעשר שני בירושלים, מתקיימת רק כאשר בית המקדש קיים, והשכינה השורה בו חופפת על העיר כולה, על יושביה ועל תושביה. זו היתה קרן "דמי ההבראה" של אבותינו. ואנו, המצפים בכל יום לבנין המקדש, האם לא נוכל ליישם משהו מזה גם בימינו אלה?