|
בס"ד '' רבי דוד ומשה " . ז"ל אחד הקדושים המפורסמים והנערצים ביותר בקרב יהודי מרוקו,הוא הצדיק רבי דוד ומשה זכותו תגן עלינו . באימה ובסילודין מזכירים יהודי מרוקו את שמו של גאון וקדוש אשר הקדיש את חייו למען יהודי מרוקו ואף מסר את נפשו למענם.איש מופת היה הקדוש רבי דוד ומשה,ספורי מופת מסמרי שער מסופרים מדוד לדור בקרב יהודי מרוקו,אשר עשה ופעל הצדיק למענם,בחייו ואף לאחר פטירתו - עד ימינו אנו .ביום ההילולה של הצדיק בראש חודש כסלו היו אלפי יהודים מכל רחבי מרוקו עוזבים את בתיהם ואת עסקיהם ונוהרים בהמוניהם להשתטח על ציונו הקדוש של הצדיק ,בכפר תאמזרית ,השוכן במורדות הרי האטלס בדרומה של מרוקו.שבועות אחדים לפני יום ההילולה , כבר ניתן היה לראות שיירות שיירות של משפחות על מטלטליהן,העושות את דרכן,ברגל או על גבי פרדות וחמורים,לכיוון דרומה של מרוקו,אל הכפר תאמזרית,מקום מנוחתו של הצדיק,כדי להעתיר בעדו,ולשפוך שיח לפני יושב מרומים,שיושיעם בזכות הצדיק הטמון שם .לא שלגים,לא גשמי זעף ורוח זלעפות אשר היו פוקדים את איזור הרי האטלס הגבוהים בתקופת החורף,יכלו למנוע מיהודי מרוקו לבוא בהמוניהם ממרחקים כדי להשתטח על קברו של הצדיק הנערץ עליהם. רבי דוד ומשה היה נערץ ומוקדש לא רק על היהודים, כי אם גם על התושבים המוסלמים ,שהיו אף הם באים מדי פעם להשתטח על קברו של הקדוש,שהיה מכונה בפיהם - רבי דאוד או מושימוצאו של רבי דוד ומשה היה מארץ ישראל. הוא נולד בירושלים לפני כמאתים שנה. משחר נעוריו הקדיש עצמו ללמוד תורה ועבודת ה' בקדושה ובטהרה,ושמו נודע לתהילה כתלמיד חכם מופלג וקדוש עליון.לימים, כאשר חפצו גדולי ירושלים לשלוח לתפוצות ישראל במרוקו,שליח תלמיד חכם,כדי לאסוף כספים עבוד עניי ירושלים המדוכאים,נתנוהכל את עיניהם ברבי דוד ומשה,אשר מלבד גאונותו המופלגת,חסידותו ופרישותו,נודע גם כדרשן מופלג - "פה מפיק מרגליות".רבי דוד ומשה קבל עליו ללא עוררין את גזרת חבריו חכמי ירושלים,ויצא את ארץ ישראל בלווית אחד מיהודי ירושלים שהעמידו לפניו לשרתו. הנסיעה באותם הימים הייתה כרוכה בתלאות ובסכנות מרובות,במיוחד רבתה הסכנה בהפלגה בלב-ים. ספינות המפרשים הקטנות היו לא אחת יורדות תהומה על נוסעיהן,כשהיו פורצות רוחות עזות. רבי דוד ומשה בז לכל הסכנות,שלוחי מצווה אינן ניזוקין אמר לעצמו. לאחר נסיעה רבת תלאות בים וביבשה הגיע סוף סוף עם משרתו לנמל מליליה שבמרוקו.באותה תקופה הייתה מרוקו תחת שלטונו של השולטן מולאי עבד רחמאן. זעזועים גדולים עברו אז על מרוקו,שבעטים סבלו היהודים רבות מרדיפות ונגישות אין ספור. הצרפתים באו בצי כבד של אוניות מלחמה וכבשו לאחר קרב כבד את אלג'יר הסמוכה למרוקו. הם לא הסתפקו בכיבוש אלג'יר, אדיר היה חפצם לכבוש גם את מרוקו ולהעבירה לחסותם. זקוק היה מולאי עבד ארחמאן - הסולטן של מרוקו לכספים רבים כדי להתכונן למלחמה נגד הצרפתים,וכמובן,על מי מוטלת החובה לספק את הכספים אם לא על היהודים ??? סכומי עתק נדרשו מהיהודים להכניס לאוצר המדינה תוך תקופה קצרה.ואם לא די בסכומי העתק שהוטלו על היהודים לתת לאוצר המלוכה,גזר גם הסולטן על היהודים גזרות שונות ומשונות,שמטרתן לבזותם ולהשפילם עד עפר. בין היתר נגזר על היהודים ללבוש רק בגדים כהים מיוחדים העשויים מאריג גס כדי שיבדלו מהתושבים המוסלמים , וכדי שניתן יהיה לזהותם מרחוק ולהתרחק מפניהם. כמו-כן אסור היה ליהודים להתהלך מחוץ לתחומי ה"מלאח"-רח' היהודים,במנעלים לרגליהם.עונש חמור הוטל על היהודי אשר העז להרים יד על מוסלמי,גם אם הדבר נעשה כדי להתגונן.למוסלמי היה מותר להכות יהודי,אך אבוי היה ליהודי אם היה משיב מנה אחת אפיים.גזרות אלו נוצלו היטב על ידי נערים מוסלמים שהיו מכים ביהודים,נער וזקן . היהודים,בעל כורחם נאלצו להבליג על כאבם והשפלתם.בעיר מראקש - בירת המלך, התגורר יהודי זקן ונשוא פנים ושמו "דון יהודה" אברבנאל, מצאצאיו של דון יצחק אברבנאל.שר הכספים של מלך פורטוגל. דון יהודה היה מחשובי העיר,היה גם עשיר מופלג. הסולטן שהיה זקוק לכספים רבים כדי להלחם נגד הצרפתים,קרא אליו אתדון יהודהוציוה עליו למסור את כל רכושו לאוצר הממשלה. בלית ברירה מסר דון יהודה את כל אוצרותיו לשלטון.עם זאת ציוה המלך לאסור את דון יהודה ולהענותו בעינויים קשים ומרים,בתואנה כי לא מסר את כל הכסף שברשותו,וכי דאג מבעוד מועד להסתיר אוצרות של תכשיטים ואבני חן יקרות. לא הועילו לו לדון יהודה הכחשותיו הנמרצות כי מסר את כל אשר היה לו,וכי לא הישאר מאומה לעצמו. המלך גמר אומר להמיתו. דון יהודה עונה בעינויים קשים וכתוצאה מכך נפטר בבית הכלא .אולם בכך לא תמה מסכת היסורים של משפחת אברבנאל. באותו יום בו נפטר דון יהודה בבית הכלא,פרצו שוטרים וחיילים לביתו והחלו לערות סריקות בכל פינה ובכל מקום אפשרי כדי לגלות את אוצרותיו הטמונים.לאחר שעות ארוכות של חיפושים,שלא הביאו לכל תוצאה,גבר קצפם של השוטרים והחליטו לקחת את בתו הצעירה של דון יהודה,בת השבע עשרה,כבת ערובה עד שבני המשפחה יגלו את מקום המסתור של אוצרות הזהב והכסף .אסתר" בתו של דון יהודה הייתה מאורסתלבנימין - מבחירי התלמידים בישיבה שבמרקש.בנימין החליט לא לאפשר לשוטרים לקחת את ארוסתו ויהי-מה.זעקותיה ובכיותיה של אסתר ארוסתו נגעו ללבו, הוא התנפל בשצף על השוטרים,וניסה למלט את ארוסתו מידיהם. השוטרים שלפו מיד את חרבותיהם והחלו מכים בבני המשפחה על ימין ועל שמאל,ויהי המקום לחרדת א-לוקים.בסיומה של תגרה היו כל בני משפחת אברבנאל פצועים וזבי דם.בנימין ואסתר נדקרו למוות.אבל כבד ירד על יהודי מרקש.ביום אחד הובאו לקבורה שלושה מבנ י משפחת אברבנאל הכבודה. אבי המשפחה דון יהודה שנפטר בכלא,בתו הצעירה וארוסה בנימין הי"ד.בעת שהתרחשו מאורעות מעציבים אלו,הגיע רבי דוד ומשה ע"ה למרוקו.בכל מקום קבלו היהודים בכבוד את השליח מארץ ישראל. רבי דוד ומשא נחרד ונעצב לנוכח מצבם העגום של יהודי מרוקו,הוא נשא דרשות לרבים,ובדבריו הרעיף "טל תחייה" על היהודים האומללים.השמועה על הקדוש שהגיע מארץ ישראל ובידו לחולל נפלאות התפשתה חיש מהר .מקרוב ומרחוק החלו באים יהודים גדושי סבל ותלאות אל רבי דוד ומשה שיברכם .וברכותיו אכן לא הושבו ריקם . צדיק גוזר והקב"ה מקיים " חולים נתרפאו,עקרות נפקדו. יהודי מרוקו נקשרו בעבותות אהבה אל הרב הצדיק .כעבור זמן מה החליט רבי דוד ומשה לבקר את היהודים תושבי הכפרים,בדרומה של מרוקו .שם,במרומי הרי האטלס , החוצים בין העיר מרקש שממערב ,ועמק הדרע שבמזרח , היו כפרים רבים בהם התגוררו מאות יהודים יחד עם שכניהם המוסלמים .כאשר הגיע רבי דוד ומשה לאזור הכפרים,נודע לו כי מגפה רחמנא ליצלן ,משתוללת זה כמה שבועות באזור ומפילה חללים רבים מדי יום ביומו , יהודים וערבים כאחד .רבי דוד ומשה לא נרתע,הוא נכנס אל בתי החולים על אף הסכנה הגדולה הכרוכה בכך וטיפל במו ידיו בחולים ששכבו על ערש דוי . כעבור ימים אחדים יצא בלווית משרתו אל ההרים . בהגיעם אל אחת המערות שבסביבה נעצר רבי דוד ומשה , הוא נשא ידיו למרום ואמר בהשתפכות הנפש .רבונו של עולם !!! מוכן ומזומן אני להקריב את נפשי ולמסור את נשמתי כקורבן עולה ,ותהא מיתתי כפרה ליהודים ולכל החולים .משרתו של רבי דוד ומשה נחרד למשמע הדברים,אולם הצדיק לא הסס לרגע , הוא מסר למשרתו את הגלימה שעליו ונכנס לתוךצ המערה .היה זה ערב שבת קודש. רבי דוד ומשה צוה על משרתו לחזור אל הכפר . "הריני משיב עתה את נשמתי לבוראי" - אמר למשרתו ,ונבלע בפתח המערה .המשרת הנדהם חזר אל הכפר,ואכן נוכח לראות כי כל החולים נרפאו,המגפה שככה .נשמתו של הצדיק ,אשר מסר את נפשולהיות קורבן עולה למען יהודי מרוקו,עלתה כיונה צחורה עם קדושת השבת אל מקור מחצבתה .....מיד עם צאת השבת נהרו כל תושבי הכפרים אל המקום בו השיב רבי דוד ומשה את נשמתו לבוראו . וראה זה פלא,פתח המערה,שמקומו היה ידוע לכולם נעלם ואיננו. גוש סלע ענק כסה את המקום .לפתע פתאום,בעוד היהודים מבכים את הקדוש ואומרים פרקי תהילים על קברו,קפאו כמסומרים למקומם , כמו מנורת אש נארתה יורדת ממרומים על קברו של רבי דוד ומשה .מני אז הפך כאמור מקום קבורתו של הצדיק למוקד משיכה ועליה לרגל לכל יהודי מרוקו,שהיו באים להשטתח ולחלות את פני הצדיק כדי שיושעו מצרותם .הקדוש ברוך הוא ישמור ויציל את עם ישראל בזכות גדולתם וצדקתם של מורינו ורבותינו אמן , וישראל ישכון לבטח !!!!!!אהבת ישראל יותר מגופו קיים ואהבת לרעך יותר מכמוך
|
אל תאמר לשאפנה ...הראשון לציון הרב מרדכי אליהו חיי ישרים
השבוע בליל ט"ו בתמוז, הוא יום הלולתו של רבינו חיים בן עטר זיע"א, האור החיים הקדוש, שהיתה לו אהבה גדולה לעם ישראל ולארץ ישראל. וידוע שמספרים על אחד מגדולי האדמו"רים, האדמו"ר מצאנז, שפעם אחת שמע מפי שוחט דבר תורה שאמרו בשם האור החיים. לאחר ששמע את דבר התורה אמר לו לשוחט, אתה פסול מלשחוט. שאל מדוע, לא דייקתי בדברי התורה? אמר לו: דייקת אבל לא אמרת האור החיים הקדוש. וידוע שהאדמו"ר צדיק יסוד עולם, המקובל בבא סאלי, רבי ישראל אביחצירא ע"ה, לא היה ישן בכל ליל-שבת קודש לפני שסיים ללמוד את האור החיים הקדוש.
על הפסוק שאמר בלעם "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו", כתב רש"י "תמות נפשי מות ישרים - שבהם". ובמדרש כתוב שהתכוון למשה רבינו.
והאו"ח הקדוש מסביר כך. ישנם אנשים שרוצים לחזור בתשובה אבל יודעים שלא יוכלו להחזיק מעמד בתשובה ולכן מבקשים לחיות את כל חייהם ברשעות לפי תאוות ליבם ורוצים ברגע האחרון לעשות תשובה ואז ימותו. וכלשונו: "עוד ירצה, שבהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז"ל תגיד עליו, אלא שנתאוה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר כישרים שבאומות ולפי שעמד על מזגו והנה הוא רע בתכלית הרע ונמנע ממנו עשות יושר, לזה שאל דבר שיכול להיות בשעת דכדוכה של מוות יהיה ישר. וכיוצא ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותיכף ימותו היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך כי דבר מלך עליהם. מלך זקן וכסיל רחמנא ליצלן, ולא שאל הרשע שימות כמיתת הצדיקים שבישראל כי הוא מן הנמנע שיגיע להשגה זו", עכלה"ט.
וזוהי כוונת הפסוק "החפץ אחפוץ מות רשע נאום ה’ א’ הלא בשובו מדרכיו וחיה" (יחזקאל יח). אין אני חפץ שהרשע בחייו הקרוי מת יחזור בתשובה וימות מיד, אלא רצונו של הקב"ה לראותו בשובו מדרכיו, שהרשע יעזוב את דרכיו המקולקלות וילך ויחיה בדרך ה. ועל זה נאמר "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו", שיהא צדיק ולא איש אוון הרוצה להמשיך בדרכו הנלוזה וברגע האחרון לעשות תשובה.
נכון שהקב"ה מקבל את תשובת השבים עד דכדוכה של נפש, אבל אדם שחושב לעשות עבירה בחייו ולבסוף יעשה תשובה לא זו הדרך.
ומענין הוא שהאור החיים הקדוש תאר את בלעם בשיא הרישעות ובתכלית הרעות, ולא נתן לו דרך ללמד עליו זכות שיחשוב כמיתת הצדיקים שבישראל - לאפוקי מדברי רש"י הנ"ל. כי אדם שמטמא את עצמו עם האתון לא יוכל לחזור לדרך הישרים שבישראל. וזהו מוסר גדול מה שסיפר האו"ח הקדוש, מה שאמרו לו הרשעים, וגם בדורנו יש כאלה וידעו הרשעים זו דרך בלעם ולא דרך ה. אבל ההולכים בתמים בדרך ה עושים תשובה יום-יום לפני הבורא יתעלה ויתברך שמו לעד.
אוון ביעקב ועמל בישראל
הרב עזריאל אריאל
"לא הביט אוון ביעקב, ולא ראה עמל בישראל". מה פירושה של "עצימת עיניים" זו? מדוע אין רואים את החטא בעם ישראל? האם לא היו חטאים רבים במשך ארבעים שנות המדבר? האם לא נתקלנו אך בפרשה שעברה בחטא התלונות על המן ובחטא מי מריבה?
עלינו להבחין בין שתי מילים דומות, אך שונות. לא הרי הראייה כהרי ההבטה. הראייה - שטחית היא, ואינה רואה אלא את מה שנראה על פני השטח. ההבטה, לעומתה, מבטאת מבט מעמיק, החודר אל עומקם של דברים. גם ’יעקב’ ו’ישראל’ אינם שמות זהים לחלוטין. ’יעקב’ מסמל את פשוטי העם, ואילו ’ישראל’ - את גדוליה של האומה. על פי זה נוכל להבין את דבריו של בלעם. מי שמסתכל בראייה חיצונית, ימצא בעם ישראל חוטאים ועושי עוול. אולם אם יעמיק להביט פנימה - יראה כי החטא בישראל אינו תופעה מושרשת אלא שרשרת ארוכה של כשלים נקודתיים. "לא הביט אוון ביעקב". ההכרה הזאת מתעצמת כאשר מסתכלים על גדולי האומה. כלפיהם אין צורך ’להביט’. די בראייה שטחית כדי לראות ש"לא ראה עמל בישראל". סגולתה של אומה מתבטאת בגדוליה. עמים רבים מתפארים במלכים ושליטים גדולים. כשאנו עומדים על תכונותיהם האישיות, רואים אנו כי אמנם היו מצביאים מזהירים ומנצחי מלחמות; אולם אישיותם המוסרית עומדת, במקרים רבים מאד, ביחס הפוך לתפארתם הממלכתית. שונה הוא עם ישראל מכל העמים. רשימה ארוכה של גדולי האומה מפארת את כותל המזרח שלה. אולם קנה המידה להיכנס להיכל זה שמור לאישיות מוסרית בלבד. תפארתם של מלכי ישראל לא נמדדה בתפארתם הכלכלית ובנצחונותיהם הצבאיים. אחאב, לדוגמא, מן המפוארים שבמלכי ישראל, נזכר לדיראון עולם בזיכרונה של האומה, כמי שהלך בעצת איזבל אשתו, עבד עבודה זרה ובא לרשת את נבות לאחר רציחתו. לעומתו, יאשיהו מלך יהודה, אשר נפל בקרב מידי פרעה נכו, נזכר לטוב בזכות היותו הצדיק שבמלכי יהודה. וגדולי ישראל שנכשלו בחטא, זוכרת אותם האומה לטובה רק בזכות היותם בעלי תשובה, כדוד המלך.
אומה כזאת, אשר המוניה צדיקים בעומק נשמתם, וגדוליה הנערצים צדיקים אף בגלוי, היא האומה אשר לא ניתן לקללה, וכל המנסה לחטט ולחפש את הרע שבה מתוך בקשה לקלל - מוצא את עצמו, בעל כורחו, מברך.
''וירא בלק בן צפור'' (כ''ב, ב)
למה ניתן לסדרה זו השם ''בלק'' שהוא שמו של שונא-ישראל מובהק?
ברם, באמת כל הגויים שונאים לישראל – ''בידוע שעשיו שונא ליעקב'' – אלא שהם מסתירים את שנאתם ומחפים עליה במילים ומליצות נאות, כך שאין יודעים להיזהר מפניהם.
ואילו בלק היה גוי ''הגון'' – שגילה את שנאתו לישראל לעיני הכל, וגוי ''הגון'' שכמותו זכאי שתיקרא סדרה בתורה על שמו.
''עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך השור את ירק השדה'' (כ''ב, ד)
בעצם קשה, למה כה נתייראה מואב מפני בני-ישראל, והלא הם נצטוו: ''אל תצר את מואב''?
ברם, באמת אמרו חכמינו: ''עמון ומואב טהרו בסיחון'' – שלאחר שכבש סיחון את עמון ומואב הותרו ישראל לכבשם, ומזה נתייראו – פן יכבשו אומות אחרות את ארצם ואז יוכלו ישראל לכבשה מידיהן.
הוא הדין גם במאכלים. כל המאכלים מתעלים ובאים לידי תיקונם על-ידי אכילתו של האדם. עשב השדה, שאינו יפה לאכילת אדם, מתעלה באמצעות הבהמה שאוכלת את העשב ואחר-כך אוכל האדם את בשרה, וכך מגיע העשב לידי תיקונו.
לפיכך אמרו: ''עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו'' - אם לא במישרין הרי בעקיפין, באמצעות אומות אחרות אשר סביבותינו - ''כלחוך השור את ירק השדה'' - כשם שעל-ידי לחיכת השור את ירק השדה בא הירק לידי תיקונו.
''וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור'' (כ''ב, ה)
ואם תאמר מפני מה השרה הקדוש-ברוך-הוא שכינתו על גוי רשע?
כדי שלא יהיה פתחון-פה לאומות לומר אילו היו לנו נביאים חזרו בתשובה. העמיד להם נביאים והם פרצו גדרו של עולם (רש''י).
אך הלא הקושיה נשארת במקומה, שכן עדיין יהיה להם פתחון-פה לטעון: למה העמיד לישראל נביא כמשה, ואילו לנו העמיד נביא פורץ גדר כבלעם הרשע?
אומות-העולם לא האמינו במשה רבנו, רק משום שלא האמינו בקיומם של כוחות אלוקיים על-טבעיים, ולדעתם לא היו כל האותות והמופתים אל אירועים אקראיים וטבעיים.
על-כן נתן להם השם-יתברך נביא משלהם, אשר עסק גם הוא בנביאות ובכוחות על-טבעיים, ואף-על-פי-כן האמינו בו – הרי מעתה לא היה להם עוד שום פתחון-פה, שכן אם כבר מאמינים היו בקסמיו של בלעם הרשע הרי מוטב היה אילו האמינו בכוחות האלוקיים של הנביא האמיתי משה רבנו.
אנשי-השם הגדולים של כל עם אינם בגדר פרט בפני עצמו, אלא מתהווים מכוחותיו הרוחניים של העם, שהם מתרכזים ומתגלמים באדם אחד, עד שהוא נעשה למנהיגו ונביאו של העם. מכוחותיו הרוחניים של עם-ישראל נתהווה משה רבנו,
ואילו מכוחותיהן הרוחניים של האומות נתהווה בלעם הרשע. הרי ממילא נסתמו כל טענותיהן של האומות. אמנם ניתן להם נביא, אך הוא הפך להיות בלעם הרשע, משום שלא היו מסוגלים הוציא מקרבם נביא טוב ממנו.
''הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ'' (כ''ד, ה)
אמר לו: אם כן אברכם: אמר לו: אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה: לא מדובשך ולא מעוקצך (רש''י).
בשני אופנים מתנכלות האומות להביא חלילה כליה על עם-ישראל. חלק מהן זומם לעשות זאת על-ידי גזירות קשות ועינויים קשים, וחלק מהן – על ידי התקרבות יתירה ומשיכתם לטמיעה ולשמד.
בלעם הרשע ניסה בתחילה את דרך הקללה, וכשנוכח לראות כי איננו מצליח בזאת, לפי ''שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם'' – ביקש איפוא לנסות את הדרך האחרת, של הברכה וההתקרבות, כדי להביאם לידי טמיעה.
לפיכך אומר לו הקדוש-ברוך-הוא: מוחלני לך טובותיך וברכותיך – ''לא מדובשך ולא מעוקצך'' – לא מנשיכתך ולא מנשיקתך''.
|
שתי בחירות
בארוחת ערב למטרות צדקה שהתקיימה למען בית ספר לילדים בעלי ליקויי למידה, קם אב של אחד התלמידים ונשא נאום אשר אף אחד מן הנוכחים לא ישכח. אחרי ששיבח רבות את בית הספר ואת הצוות המסור שלו, הוא שאל שאלה:
"כאשר שום דבר לא מפריע לו, הטבע עושה את הכל בשלמות. למרות זאת בני, שי, לא יכול ללמוד דברים שילדים אחרים יכולים. הוא לא יכול להבין דברים שילדים אחרים מבינים. איפה הסדר הטבעי של הדברים בבני?"
הקהל היה המום מהשאלה.
האב המשיך: "אני מאמין שכאשר ילד כמו שי, מוגבל פיזית ונפשית, מגיע לעולם, מגיעה הזדמנות לטבעו האמיתי של האדם להציג את עצמה, והיא מגיעה בצורת ההתנהגות של אנשים אחרים כלפי אותו הילד." לאחר מכן הוא סיפר את הסיפור הבא:
שי ואביו טיילו ליד פארק שבו ילדים ששי הכיר שיחקו בייסבול. שי שאל "אתה חושב שהם יתנו לי לשחק?" אביו של שי ידע שרוב הבנים לא ירצו שמישהו כמו שי יהיה בקבוצה שלהם, אבל האב גם הבין שאם יותר לו לשחק, הדבר יעניק לו תחושת שייכות וקצת ביטחון בכך שאחרים יקבלו אותו למרות מגבלותיו.
אביו של שי, שלא ציפה להרבה, התקרב לאחד הילדים במגרש ושאל אם שי יכול לשחק. הילד הסתכל סביבו בחיפוש אחר הכוונה ואמר "אנחנו מפסידים ויש לנו מעט שחקנים, המשחק כרגע בסיבוב השמיני. אני מניח שהוא יכול להיות בקבוצה שלנו, וננסה להכניס אותו לחבוט בסיבוב התשיעי."
שי הלך בקושי לכיוון הספסל של הקבוצה, לבש חולצה של הקבוצה עם חיוך רחב, והתיישב. לאביו הופיעה דמעה בקצה העין, והרגשת חמימות מילאה את ליבו. הילדים ראו את שמחתו של האב על היחס שנתנו לבנו. בסוף הסיבוב השמיני קבוצתו של שי הצליחה להוסיף עוד נקודות, אך לא מספיק כדי לנצח. בתחילת הסיבוב התשיעי, שי שם כפפה והלך לשחק בשדה הימני. למרות שלא חבטו לכיוונו כדורים, הוא היה נלהב רק מהיותו חלק מהמשחק ועל השדה. הוא חייך מאוזן לאוזן ונופף לאביו, שישב על הספסלים ביציע. עכשיו, כשכל הבסיסים מלאים וחסרות רק עוד נקודות ספורות לניצחון, היה זה תורו של שי לחבוט בכדור.
בצומת הזאת, האם הילדים יתנו לשי לחבוט ויוותרו על הסיכוי לניצחון במשחק? באופן מפתיע, שי קיבל את המחבט. כולם ידעו שחבטה היא הכל מלבד אפשרית, מכיוון ששי לא ידע אפילו איך להחזיק במחבט, וכמובן שלא לחבוט בכדור.
כששי התקרב לעמדת החבטה, המגיש, שראה שהקבוצה השנייה שמה את הרגשתו הטובה של שי מעל החשיבות של הניצחון, התקרב מספר צעדים כדי שיוכל לזרוק לשי כדור חלש יותר בו יוכל לחבוט. ההגשה הראשונה הגיעה ושי הניף את המחבט באופן מגושם ופספס. המגיש התקרב מספר צעדים נוספים, וזרק שוב את הכדור בעדינות לכיוונו של שי. הפעם שי הצליח לחבוט בכדור וכיוון האדמה, והכדור התגלגל לכיוונו של המגיש.
המשחק אמור היה להסתיים בשלב זה, אך המגיש הרים את הכדור, ובמקום לזרוק אותו לילד בבסיס הראשון, הוא זרק את הכדור חזק וגבוה. שי יכול היה להיפסל וזה היה סופו של המשחק.
המגיש זרק את הכדור בדיוק מעל לראשו של הילד שעמד בבסיס הראשון, אל מחוץ להשיג ידם של חברי קבוצתו. כל הקהל ביציעים וחברי הקבוצה החלו לצעוק "שי, רוץ לבסיס הראשון!" שי לא מעולם לא רץ רחוק כ"כ, למרות זאת הוא הגיע לבסיס הראשון. הוא התרוצץ ליד הבסיס הראשון, מבוהל ופעור עיניים.
כולם צעקו "רוץ לבסיס השני! רוץ לבסיס השני!"
שי רץ בצורה מגושמת לבסיס השני. חסר נשימה וקורן, הוא נאבק להגיע לבסיס השני. כאשר שי היה בדרכו לבסיס השני, הילד ששיחק בצד הימני הרחוק של המגרש החזיק את הכדור. הוא היה הילד הקטן ביותר בקבוצה. זאת הייתה ההזדמנות שלו להיות הגיבור של קבוצתו הפעם הראשונה. הוא יכול היה לזרוק את הכדור לילד בבסיס השני, ובכך לנצח במשחק, אך הוא ראה את כוונתו של המגיש, לכן זרק את הכדור בכוונה גבוה ורחוק ככל שיכל מעל לראשו של הילד שבתחנה השלישית. שי רץ לכיוון התחנה השלישית נרגש כולו, בזמן שחבריו לקבוצה המשיכו לרוץ ולהקיף את כל התחנות.
כולם צעקו "שי, שי, שי, רוץ כל הדרך!"
שי עשה את דרכו לבסיס השלישי. הילד מהקבוצה הנגדית, שעמד בבסיס הרביעי ואחרון, רץ לשי לעזור לו, וכיוון אותו לכיוון הבסיס השלישי. הילד צץ "רוץ לשלישי! שי, רוץ לשלישי!" כששי הקיף את הבסיס השלישי, הילדים משתי הקבוצות ואלה שעמדו בצד וצפו צעקו "שי, רוץ לבסיס הבית!" שי רץ לבסיס הבית, דרך על הבסיס, וכולם הריעו לו כגיבור שניצח את המשחק לקבוצה שהפסידה.
באותו היום, המשיך האב את הסיפור בקול רך ודמעות זולגות, הילדים משתי הקבוצות עזרו להביא חלק אמיתי של אהבה ואנושיות לעולם שלנו.
שי לא החזיק מעמד עוד קיץ, הוא נפטר באותו החורף. הוא לא שכח את היותו גיבור, וכמה עשה את אביו שמח. כמה שימח את אימו כשהגיע הביתה, הדמעות שזלגו מעיניה, החיבוק שנתנה לגיבור הקטן שלה!
ועכשיו הערת שוליים קטנה: כולנו שולחים אלפי בדיחות דרך האי-מייל בלי מחשבה שנייה. אבל כשמגיעים לשליחת הודעה על הבחירות שבחיים, אנשים חושבים פעמיים אם להעביר או לא. הגס, וולגרי, ולרוב גם המגונה, עוברים בקלות במרחב הוירטואלי, אך החלטות פומביות על הגינות לרוב מדוכאות בבתי ספרינו ומקומות העבודה שלנו.
אם אתם חושבים על להעביר את המסר הזה הלאה, רוב הסיכויים שאתם מתחילים למיין את האנשים בפנקס הכתובות שלכם אשר להם לא יהיה "מתאים" לשלוח סוג כזה של הודעה. ובכן, האדם ששלח לכם את ההודעה האמין שכולנו יכולים לגרום לשינוי. לכולנו יש בכל יום אלפי הזדמנויות לעזור לאנשים להבין את "הסדר הטבעי של הדברים". כ"כ הרבה דברים מעושים וטריוויאלים בין אנשים מציגים בפנינו את הבחירה: להעביר הלאה את ניצוץ האהבה והאנושיות, או שמא נוותר על ההזדמנות להאיר את יומם של אלה מאיתנו שיכולים פחות, וחיים בעולם פחות טוב וקר יותר משלנו.
איש חכם אמר פעם שכל חברה נשפטת בדרך שהיא מתייחסת לאלה שהמזל העיר להם פחות מלאחרים.
בדיחות באמצע טיול שיזמו בבית משוגעים, האוטובוס נכבה באמצע הכביש ולא נדלק יותר, אחד המשוגעים בא ואומר לנהג : אני יודע מה קרה לאוטובוס, הנהג התעצבן ואומר לו שיחזור לאוטובוס, פתח את מכסה המנוע והתחיל לבדוק את הפיוזים והמנוע, בינתיים עוד פעם בא המשוגע וצועק אני יודע מה קרה לאוטובוס ! אז הנהג מתעצבן אבל אחרי ייאוש אומר לו : נו, תגיד לי, מה קרה לאוטובוס ?! אז המשוגע אמר לו : האוטובוס התקלקל.
בדיחה בעל חוזר בלילה לאשתו עצבני ואומר לה, תשמעי, אני לא חוזר לעבודה עד שהמנכ"ל של החברה שלי יתקשר לפה אישית ויתנצל על מה שהוא אומר ! אז האישה, מתבאסת בשביל בעלה מתיישבת לידו ושואלת אותו, אבל מה הוא אמר לך ? אז הבעל השיב : הוא אמר לי : אתה מפוטר ! בדיחה בחור הגיע לבדיקת עיניים אצל רופא עיניים והרופא אמר לו, תקרא לי בבקשה את האותיות הקטנות בתחתית הלוח, אז הבחור אמר : איזה לוח ?
|