בין אוקטובר 2002 לינואר 2003 הוא הצליח להסתנן לתא של אל-קעידה בצרפת כחלק מכתיבת ספרו "חברי הרוצחים: איך חדרתי חדרתי לתא של אל-קעידה".

 

J'observe les esprits s'enflammer de plus en plus durant cette guerre qui oppose Israël aux fanatiques du Hamas. Je comprends que l'émotion l'emporte sur la raison. Je le comprends d'autant plus lorsque je vois le traitement médiatique que réservent les chaînes arabes, et notamment Al-Jazira, à ce conflit. Mais cette situation, qui devient de plus en plus inquiétante, me pousse à poser un certain nombre de questions à ceux qui laissent libre court à leurs émotions dégoulinantes ou encore pire à la haine qu'ils n'arrivent plus à dissimuler. Où étaient tous ces musulmans qui ont tant de compassion pour les enfants de Gaza et pour les terroristes qui les ont conduits vers la guerre, ou étaient-ils, dis-je, quand Grozny était littéralement rasée par l'armée russe, cependant que les femmes tchétchènes étaient violées à ciel ouvert par les soldats de Poutine et lorsque les morts se comptaient quotidiennement par centaines ? Mais où étaient-ils bon sang de Bon Dieu ? Mais où étaient Besancenot, Buffet, Mélenchon ? Où étaient ces femmes voilées et les autres qui arborent fièrement aujourd'hui le keffieh palestinien ?

Ou étaient ces casseurs, ces jeunes fougueux et déchaînés, ces vielles dames qui s'exhibent aujourd'hui la larme à l'œil quand il fallait dénoncer les crimes, que dis-je, le génocide perpétré par le régime fasciste du soudanais Hassan Omar Al-Bashir contre des populations Darfouris, démunies, désarmées et sans défense. Mais où étaient Besancenot, Buffet, Mélenchon ? Où étaient-ils ? Personne ne leur a dit qu'un crime contre l'humanité se commettait, sous le ciel fanatisé du Soudan ? Où étaient ces jeunes et ces moins jeunes, tous ces promeneurs du samedi, lorsqu'avec SOS Racisme et Urgence Darfour et quelques autres associations, nous avions marché pour condamner le crime de l'État soudanais. Nous nous étions alors retrouvés à proximité de l'Ambassade du Soudan et nous étions tout au plus deux cents personnes. Les Tariq Ramadan, ses adeptes et leurs camarades avaient certainement des courses à faire ce jour-là. Je préfère croire cela, que de penser un instant que tous ces marcheurs du samedi ont plus de compassion pour l'enfant de Gaza que pour l'enfant du Darfour. Peut-être que le musulman qui obéit aux ordres et à l'idéologie du Hamas et défendable alors que le musulman tchétchène habitant Grozny, ne comprenant probablement rien à la chose politique, doit être liquidé dans l'indifférence collective par les hommes de Poutine.

Mais encore, ou étaient tous ces marcheurs du samedi lorsque les Algériens se faisaient découper en petits morceaux par les monstres du GIA et égorgés tels des moutons par les disciples d'Ali Benhadj ? Mais où étaient Besancenot, Buffet, Mélenchon ? Où étaient-ils ? Je me rappelle que certains accusaient alors les victimes algériennes d'être à la solde du régime en place donc légitimement « découpable » en morceaux. D'autres se disaient encore que peut-être le GIA n'était finalement que le fruit d'un complot, d'une manipulation, que l'islamisme ne tuait point, nulle part. D'ailleurs, beaucoup continuent de penser que l'islamisme est une doctrine sympathique qui ne ferait pas de mal à une mouche. Que tout ce terrorisme islamiste qui veut imposer son diktat est une création des « Juifs, des Américains et de beaucoup d'autres salauds ». Je crois même que c'est ce que pensent des politiques comme les très laïcs Besancenot, Buffet et Mélenchon. Sinon que font-ils en marchant aux côtés d'islamistes, de communautaristes, de tribalistes, d'antisémites et de pleurnichards professionnels. Parce que ce qui m'étonne aussi - et c'est d'ailleurs la raison pour laquelle je qualifie certains marcheurs du samedi de « pleurnichards professionnels » - ce qui m'étonne dis-je comment peut-on s'émouvoir lorsqu'est tué un enfant ayant telle religion et ne pas ressentir d'émotion lorsque un autre enfant ayant telle autre religion subi le même sort ? Pourquoi tous ces musulmans qui marchent aujourd'hui les yeux exorbités, la bave sur le menton, tous crocs dehors, n'ont-ils jamais voulu marcher au lendemain d'un attentat terroriste ? Pourquoi n'ont-ils pas marché lorsque des islamistes tuaient d'autres musulmans ? Pourquoi n'ont-ils pas marché après le 11 septembre, Madrid ou Londres ? Mais où étaient-ils lorsque les talibans exécutaient des femmes dans des stades ? Pourquoi, à chaque fois, que je les entends, c'est pour écouter leurs lamentations disant qu'ils appartiennent à une « religion opprimée » ? Pourquoi ne dénoncent-ils jamais, avec de telles marches, ceux qui oppriment au nom de cette même religion ? Pourquoi sont-ils plus virulents, plus haineux et, parfois, plus violents que les Palestiniens et les Jordaniens que je connais ? Pourquoi il y a si peu de dignité dans l'expression de leur émotion sincère ou supposée ? Mais que cache donc cette compassion sélective ? Que cache-t-elle ? Mettons les pieds dans le plat. Le conflit israélo-palestinien serait-il finalement un abcès de fixation qui est entretenu, et notamment par les pays musulmans, pour attiser toutes les haines ? Serait-ce l'appartenance religieuse de l'autre belligérant, Israël en l'occurrence, qui pose problème ? Serait-ce par antisémitisme ? Où serait-ce tout simplement un samedi après midi de défoulement utilisé tel un exutoire pour exprimer une malvie, des frustrations, pour s'élever contre une absence de libido ou que sais-je encore ?  

Je vais révéler le fond de ma pensée. Je pense que plusieurs marcheurs du samedi défilent davantage contre Israël que pour la Palestine. Beaucoup d'entre eux ne marchent pas parce qu'ils adoreraient les Palestiniens, mais parce qu'ils ont une détestation idéologique pour tout ce qui est juif et pour tout ce qui a trait à Israël. Et je pense même - passez-moi l'expression - que la plupart n'ont rien à foutre des Palestiniens. Parce qu'en définitive si ces marcheurs du samedi étaient si humanistes que cela, je pense que je les aurais croisés dans des manifestations en faveur du Darfour ou des Tchétchènes, et dans celles organisées en signe de solidarité avec les victimes algériennes de l'islamisme et dans toutes les marches dénonçant le terrorisme des fascistes intégristes. Ils se seraient peut-être élevés contre la violence exercée par le Hamas, non pas contre les Israéliens, mais contre leurs propres frères du Fatah.

Rassurez-vous, je ne suis pas ravi de voir des civils mourir à Gaza. Cela me désole profondément, mais je ne veux pas que soit occultée la responsabilité du Hamas qui a créé les conditions de la guerre puisque tout en sachant qu'il ne ferait pas le poids militairement, il a provoqué cette guerre au mépris des vies humaines dont il avait la responsabilité tout ceci au nom de cette idéologie qui magnifie la mort et le martyre. Arrêtez alors de nous raconter une histoire à l'envers et révéler le fond de votre pensée que nous voyons d'ailleurs parfaitement dans les slogans que vous portez...À tous les promeneurs du samedi, bon dimanche...

הערת אזהרה

השבוע חל יום השנה השביעי לרצח בננו, כתב ה"וול סטריט ג'ורנל", דניאל פרל. אשתי רותי ואני תוהים: האם דני היה מאמין כי העולם של היום הוא אכן זה שהתהווה אחרי הטרגדיה שלו?    התשובה לתהייה זו אינה פשוטה. דני היה אופטימיסט, מאמין באמת בטוב ליבו של המין האנושי. מצד שני, הוא היה גם ריאליסט, ולא הניח לאידיאליזם לייפות את אכזריותן של עובדות המציאות.

תמונה שפרסמו חוטפיו של דניאל פרל לפני רציחתו

   לא הוא ולא המיליונים שהיו המומים מרציחתו יכולים היו לצפות כי אחרי שבע שנים – על פי דיווחים מדרום אסיה – ימשיך חוטפו, שייח' עומר סעיד, לתכנן פעולות טרור ממקום מבטחים בכלא הפקיסטני; או שבמארס 2007 יתרברב רוצחו, שייח' מוחמד חליד, העצור כעת בגוואנטנמו, ברצח בגאווה בפני בית-דין צבאי, לקול תשואותיהם של תומכיו הג'יהאדיסטים; או שבאוניברסיטאות באירופה ובארה"ב יהללו את האידיאולוגיה של הברבריות, ובכך יתדלקו עצרת אחרי עצרת למען חמאס, חיזבאללה וגיבורים אחרים של ה"התנגדות"; או שצעיר אחר שנחטף, גלעד שליט, יבלה את יומו ה-950 בשבי ללא ביקור של נציגי הצלב האדום, בעוד מנהיגי העולם דנים ברצינות בשאלה, אם חוטפיו ראויים להכרה בינלאומית.

   לא. אנשים ברחבי העולם, שב-2002 ביכו את דני, קיוו אז באמת כי רצח זה יהיה נקודת מפנה בהיסטוריה של אי-האנושיות של אנשים כלפי בני מינם; וכי הפגיעה בחפים מפשע לשם העברת מסר פוליטי תהפוך במהרה, כמו הקרבת קורבנות אדם ועבדות, לזיכרון מביך מעידן שחלף.

   אולם, בדרך כלשהי, בהדרגה, התקבלה הברבריות, כשהיא מחופשת לעתים קרובות ל"התנגדות", במרבית חוגי האליטה הגבוהה של חברתנו. אי אפשר לומר את המילים "מלחמה בטרור" ללא החשש שהן יפגעו במישהו. נדמה שכיום האלימות כה הרדימה את חושיה של החברה התרבותית, עד כי זו איבדה את היכולת הבריאה לחוש בחילה נוכח הרשע.

זמן אוויר להכשרת פיגועי התאבדות

אני מאמין כי הכל החל עם פרשנים בעלי כוונות טובות, אשר בלהטם למצוא פתרונות יצירתיים לטרור, החליטו כי הטרור אינו אויב אמיתי, אלא טקטיקה. מכאן, שהכוח הבסיסי המניע את פעולות הטרור – ההרשאה האידיאולוגית לרומם את קובלנותייך ולהציבן מעל לנורמות של החברה התרבותית – הודחק הצידה לטובת שיקולים "טקטיים", שעימם ניתן להתמודד ביתר קלות.

   מנטליות זו של כניעה צברה כוח באמצעות פוליטיקאים כמו קן ליווינגסטון, לשעבר ראש עיריית לונדון. ביולי 2005 הוא אמר לחדשות ערוץ הטלוויזיה "סקיי" כי רצח בהתאבדות הוא כמעט בבחינת טבע שני לאדם. "במאזן כוחות בלתי הוגן – זה מה שאנשים עושים", הסביר מר ליווינגסטון.

   אולם את התמיכה המובהקת ביותר בטרור ככלי מיקוח פוליטי לגיטימי נתן נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר. בספרו "פלסטין: שלום ולא אפרטהייד" ( " ("Palestine: Peace Not Apartheid, שפורסם ב-2006. בספר זה פונה קרטר אל נותני החסות של המתפוצצים המתאבדים: "הקהילה הערבית בכללה וכל הארגונים הפלסטיניים המרכזיים חייבים להבהיר כי הם יפסיקו את ההתקפות של המתפוצצים המתאבדים וכן פעולות טרור אחרות, כאשר ישראל תסכים לקבל את החוק הבינלאומי ואת המטרות הסופיות של מפת הדרכים". פעולות טרור על פי קרטר אינן עוד בגדר טאבו, אלא כלי יעיל בידי טרוריסטים לטיפול במה שנתפס בעיניהם כאי-צדק.

   ההיגיון של קרטר הפך הנחה שלטת להצדקת הטרור. כאשר נשאלה אשת הנשיא הסורי, אסמה אל-אסד, מה על ישראל לעשות כדי לעצור את טילי חמאס המכוונים אל אזרחים חפים מפשע, היא השיבה ללא היסוס: "עליהם לסיים את הכיבוש". במילים אחרות, הטרור חייב לשאת רווחים בטרם יחדל.

   בהעניקה לטרור את ניצחון הלגיטימציה, מילאה התקשורת תפקיד מרכזי. כך למשל, "אל-ג'זירה", ערוץ הטלוויזיה של קטאר, עדיין מספק לשייח' ד"ר יוסוף אל-קרדאווי שעות שבועיות של זמן אוויר חינם, כדי שיוכל לשפוך בהן את פרשנות השנאה שלו לקוראן, לתת חותם כשרות לפיגועי התאבדות ולקרוא לג'יהאד נגד יהודים ואמריקנים.

   ואז, באוגוסט 2008, הגיע יום ההולדת של הרוצח נטול החרטה, סמיר קונטאר, שב-1979 ריסק ברובהו את גולגלתה של ילדה ישראלית בת 4, לאחר שרצח את אביה לנגד עיניה. "אל-ג'זירה" רומם את קונטאר למימדים הירואיים באמצעות תזמורות, זיקוקים וריקודי חרבות, כשהוא מציג אותו לעיני 50 מיליון צופים בעולם כדמות מופת של החברה הערבית. אף ערוץ תקשורת מרכזי במערב לא העז לחשוף את מאמציו של "אל-ג'זירה" לעוות את תודעת צופיו הצעירים ולהופכם לכפילי-קונטאר. הנהלת "אל-ג'זירה" ממשיכה לזכות ליחס מלכותי בכל מועדוני העיתונות המרכזיים.

   מספר מומחים אמריקנים ושדרני טלוויזיה לא נתנו למלחמה האחרונה בעזה פרשנות שונה מזו שנתן לה "אל-ג'זירה". ביל מוירס הזדרז להעניק לחמאס לגיטימיות, בכנותו אותו תנועת "התנגדות", כמו גם חברוּת כבוד ב"מעגל האלימות" הדימיוני של PBS   (Public Broadcasting Service) . בתוכנית הטלוויזיה שלו ב-9 בינואר הסביר מוירס לצופיו כי "כל [צד] מגביר את מעגל האלימות, כאשר מה שנתפס כטרור על ידי צד אחד נתפס כהתנגדות לדיכוי אצל האחר". ואז הצהיר – בלי להניד עפעף – כי לקוראי התנ"ך העברי "אלוהים אפוף האלימות הפך להיות מקודד גנטית". האמירה השטחית בדבר "מעגל האלימות" מאפשרת לפרשנים להעצים את הטרור במסווה של "הדדיות", ולמרבה התדהמה – להאשים את קורבנות הטרור באלימות, שנצחיותה היא כמו זו של ה-DNA.

   כשאנו שואלים את עצמנו מה יש בנפש האמריקנית, המאפשר לארגונים להשמדת עם כמו חמאס – אשר סעיפי אמנתו אמורים לפגוע בכל תא עצב במוחנו – לקבל הכרה בשיח הציבורי, עלינו להפנות מבט נוקב לאוניברסיטאות שלנו ולאופן שבו הן מתומרנות על-ידי אוהדי הטרוריסטים.

   באוניברסיטה שבה אני מלמד – UCLA שבקליפורניה – הפך בעזרת תעלול אקדמי סימפוזיון, שנערך בשבוע שעבר בנושא זכויות האדם, לעצרת גיוס לחמאס. מנהל "המרכז ללימודי המזרח הקרוב" בחר בקפידה שונאי ישראל בלבד לשמש כחברי המושב של הכנס, שכל אחד מהם סיכם את דבריו באומרו כי המדינה היהודית הינה הפושעת הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית.

   מטרתו העיקרית של האירוע התבררה בבוקר שלמחרת, כאשר סטודנטים תמימים ובלתי מעורבים קראו מאמר בעיתון הקמפוס שכותרתו: "אקדמאים אומרים: ישראל מפרה זכויות אדם בעזה", אשר אליו צורף שמה הטוב של אוניברסיטת קליפורניה. בדיוק כך צובר חמאס את ניצחונותיו – עוד כמה סנטימטרים של מכובָּדוּת אקדמית, עוד חדירה למוחות של בני המערב.

  תמונתו של דני תלויה ממש למולי, חיוכו החם מרגיע, כתמיד. אך אני מתקשה להביט ישירות בעיניו ולומר: מותך לא היה לשווא"

הוא סיפר לי שיש משבר עולמי.

משבר עולמי בכלכלה.

הוא סיפר לי שאו מרים שהמשבר לא יחלוף עוד שנים על גבי שנים. שמדובר במשבר שיחסל חברות ענק – יפיל בנקים, יגרום לאבטלה ולעוני, לנזקקות ולדלות.

הוא סיפר לי שיהיו מקומות בעולם שיוזנחו, יופקרו, יעמדו חדלים בשיממונם.

הוא סיפר לי שאצלו עדין העסק עובד ושעדין לא מרגישים את עוצמת המכה – אבל שהוא חושש.

ניסיתי להרגיע אותו אני בדרכי השלווה לומר, שהיו זמנים גרועים כבר בעבר ויהיו ימים טובים. אבל כל נסיונותי כשלו. הוא ראה מרה שחורה מתקרבת, עננים ואפור – וחרד. האבטלה, העוני, הדלות, כל אלו תמיד העסיקו אותו.

הוא סיפר לי שהוא לא מבין. שהעוזרת האישית שלו הודיעה לו שהיא מתפטרת. הוא חשש שאירוע בריאותי או דרמה אחרת מתחוללים אצלה ולכן היא נאלצת לעזוב אחרי שנים. אבל הוא לחש לי שלא זה היה העניין, העוזרת מתפטרת בגלל שהיא מעדיפה שעות עבודה אחרות כך שתוכל לשהות יותר במחיצת ילדתה הקטנה.

הוא מילמל שהוא מבין אותה בהחלט ומקווה שאכן מקום העבודה החדש שמצאה יספק לה את האפשרויות שהוא אינו יכול לספק. אבל הוא תהה בשקט על העובדה שמצאה מקום עבודה כזה – כשהמשבר הארור בועט בכל העוצמה.

בחיוך סיפר שלא מיהר לחפש אחר עוזרת אחרת כי האמין שברגע שיודיע על כך שהתפנתה משרה יקבל עשרות בקשות להתקבל לעבודה. זה היה חיוך נבוך מאוד, משום שהוא הוסיף בקול חלוש שהודעות שפרסם באינטרנט לא נענו. ..." אתרים חינמיים", הפטיר, "אולי זו הסיבה שאיש לא התקשר".

כשפרס את סיפור הפרסום בעיתונות המקומית בתשלום, זיהיתי עווית קטנה בזוית שפתיו, מסתבר שלמודעת הדרושים שפרסם היתה הענות של שלוש שיחות טלפון.

הוא רעד מעט כשבאחת משיחות הטלפון שאלה המתעניינת, שטענה כי היא עונה לדרישות, "בן כמה אתה ?" וכשהשיב שזה לא רלוונטי – נטרקה השפורפרת מעברו השני של הקו.

"זו משרה שאינה דורשת התמחות", הסביר לי, "העובדת יכולה להיות חסרת השכלה מקצועית או אקדמאית. היא חייבת להיות בעלת נסיון, ותק מסוים, חריצות, נאמנות והשקעה, השכר טוב, אולי טוב מאוד..."

אבל אחרי זמן מסויים – כשהמודעה כבר לא התפרסמה כי פג תוקפה הבין שאין ביקוש לעבודה. המשבר העולמי כל כך קשה עד שאנשים יושבים בבית לצד דמי האבטלה המושפלים שלהם, הקיצבאות הנחותות שלהם, הפיצויים והתרומות שהם מקבלים – ומקטרים.