בבית שקירותיו עבים וסדקים של טיח מתקלף חרצו את כתליו חרשו מפעם לפעם כדבר שבשיגרה הזבובים הטורדנים.
היה באויר ריח של שמן טיגון והחום של הקיץ, שהיה מכה בכל יום של אותה עונה באותה שעה, העלה את האדים לחלל הבניין כולו. בחצר הקטנה המשותפת, הועמדו זה ליד זה קערות מתכת גסות ששימשו את אימא ואת יתר השכנות לבישולים. על חבלים רבים, שנקשרו במקביל אך בחוסר דיוק, כאילו היו וילון קרוע, הושחלו פלפלים אדומים חריפים והתייבשו תוך שימוש באדי השמן שהיו פזורים באויר. האור היה צהוב, השמש שהטילה אותו מקרוב כל כך היתה בלתי ניראת, לא ניתן היה למצוא אותה בשל עוצמתה, ובקושי ניתן היה להסתתר ממנה בשעת הצהרים.
הקולות שבקעו מהדירות המהבילות סימנו את ערנותם של הילדים ואת תגובת אימם. זו עונת החופש, בתי הספר היו סגורים והאבות היו ממתינים בעיסקיהם, או בבתי הקפה שליד למנת הצהריים שלהם. גרם מדרגות העץ הרעשני ביטא את צהלת היוצאים לחצר, ואכן ז`ינט יצאה את בית אימא במשוב נעורים עולץ, היא הדפה את דלת ביתה יוצאת לחום השמש הרובץ אוחזת באמתחת חמימה שבה טמונה ארוחתו של אביה, בעליה של חנות מוצרי שמן זית ויבואן שימורים - אדמונד, רחמים שיש.
תיפוף רגליה על גרם המדרגות בקצב ריקוד הוביל אותה לחצר המסנוורת, שם חצתה רחבה קטנה ומאובקת והדיחה דלת עץ כבדה ששאריות הצבע הכחול טורקיז שנותרו עליה נחרצו בפילוחים קטנים מוארכים ועמוקים והותירו להבי צבע מזדקרים שלעיתים אף שרטו ילדים שנאלצו לגעת בהם. חריקת הדלת בעת פתיחת הזכירה חיכוך מתכת במתכת ורתיעתה חזרה למקומה אחרי שזי`נט פסעה דרכה, השמיעה קול שדמה להקשה על תופי הבאס של להקות הברברים שעברו מפעם לפעם ברחובות העיר.
הדרך למרכזה של העיר היתה סלולה באבנים שטוחות שהזמן עיקם אותן ויצר בורות קטנים. בחלקים מסויימים תוקנה הדרך באמצעות יציקת בטון - המדרכות לא רוצפו עדין וגם עמודי חשמל שהוצבו כהבטחה לעתיד מודרני לא זכו לחיבור לרשת החשמל, במקום זאת, נעשה בהם שימוש על ידי בעלי בתים עשירים שחיברו חשמל לעצמם באופן פרטי והעבירו אותו לבניינים שבבעלותם. למשפחת שיש היו בניינים כאלו. שלושה. באחד מהם גרה זי`נט, ביתו של אדמונד, שהוא בנו של רובר שיש, בעל הבית.
המרחק לחנות לא היה גדול, בדרכה הביטה בבית שאהבה, ביתה של משפחת סלקאלטלי, משפחה קורסיקאית שביתה ניצב בקצהו של רחוב החנויות הגדול. היא אהבה את הבית משום שמאז היותה בת ארבע, כשהיה אביה מובילה בידו לחנות הבחינה בריבוי הפרחים העציצים והאדניות שעיטרו אותו ובלבנים הורודות שציפו אותו והעניקו לו את התואר - הבית הורוד. ועכשו כשהיא נערה יפת מראה ומבוקשת וימי פורקנה הגיעו, ראתה בעיני רוחה איך תעטר את ביתה וכיצד, והדוגמא תהייה, ללא ספק, בית משפחת סלקאלטלי. מבטה קפא לשניה קלה כשהבחינה בידיים, ידי אישה, גסות אמנם ושמנות, מגיחות מתוך הבית אל החלון המעוטר בפריחה ורודה ואדומה, המעסות את קרקעית העציצים אולי כדי להחדיר אליה יותר מים.
מאחריהן בקע קול שירה בשפה שכה אהבה לשמוע, איטלקית. היא הזדקרה זקפה את גבה והמשיכה לעבר אבא שחיכה למנתו.
מטרים ספורים לפני החנות שמעה את כרים, השכן הערבי, קורא לעברה בניגון תוניסאי מוכר, `יא בנת` אל חילוו`א, רבי יעתיק אל חיר`, ואז המשיך כאמל, שותפו של הסנדלר - `אדמונ, יא אדמונ, בינתק ז`את`, - כל אלו רמזו עד כמה אהבוה שכניו של אביה ומשפחתו - התארים `בת היופי` ומבטיהם העורגים רק החריפו את ידיעתה על מראה הנשי היפה והוסיפו על חרדותיה בכל פעם שאימה רטנה כנגד עין רעה לביתה כשהיתה סורקת את גופה במבטה. היא השפילה מבטה והחזירה חיוך ולחש ברכה לכאמל וכרים שעמדו בפתח עיסקם וניגבו את ידיהם באמצעות גזירי בד גסים, מתכוננים, גם הם כנראה, לארוחתם שתגיע.
אביה יצא לקראתה. הוא היה נמוך, מקריח ובעל שתי עיניים כחולות בוהקות וזוהרות. כשראה אותה שפף קומתו ופנה לחנות שכניו, `מרסי, מרסי` אמר להם, בהושיטו את ידו לאמתחת שבידי ביתו ופינה לה מעבר לתוך החנות.
במעמקיה, מצאה את דודה פליקס פנחס, שישב כשהוא שפוף על שולחן עמוס ניירת וקופסאות שימורים גדולות, מרוכז בחישוב שערך. ז`ינט פנתה אליו כדי לנשק את לחיו, כהרגלה. כשנוכחה לדעת שלא הרים עדיין את עיניו מהחשבון שעשה עמדה וצפתה בו עד שיתפנה. פפה לא היה בחנות.
פליקס הרים את ראשו, בהה במראה שמול עיניו, ניער את ראשו מצד לצד, חייך והפטיר : האחיינית היפיפיה שלי כאן ואני לא אומר לה שלום ? .... ואז צחק בקול גדול, קם מכיסאו ונישק את אחייניתו. `אז...` שאל את ז`ינט ` מה הבאת לאבא ? אני מקווה שאני אוכל לגנוב לו מעט מהלחם שאימא עשתה .. ומה שלום אימא ?`
- ז`ינט ציחקקה, `אימא הכינה לחם בכמות כזו שגם אתה וגם אבא וגם פפה תוכלו לאכול.. איפה פפה ?`
אביה התקרב והניח את אמתחת האוכל על השולחן.. אריג הבד שלתוכו הוכנסו הסירים והקעריות היה לח וחמים - `רגע , רגע, רגע, אחי אני עדין לא הרמתי את החשבונות פה..` פליקס ליקט בזריזות את הניירת שבה היה שקוע קודם לכן והעבירה לדרגש נמוך שניצב מאחרי השולחן ובסמוך לקיר.
כשנפתח האמתחת ניחוחות של אוכל חם ומלהיב שוחררו לחלל החנות, אדמונ זיהה מיד מינינה חמה שהסגירה את מקורו של ריח השמן המטוגן, לידה, בקעריות מתכת דקות מכוסות במפות שולחן וניצבות אחת על השניה - רבצו, פקיילה, קדרת שיעועית ותרד ועסבנה, נקניק עסיס עמוס ברכיבי בשר בקר ועישבי טיבול, הריח הציף את החנות והארוחה של אביה יכולה היתה להתחיל אילמלא יצא לפתח החנות וצעק בקולי קולות : ` אל רז`ל (הגבר בערבית תוניסאית) וו`יינק וו`יינק (היכן אתה) ואדמונ חזר לחנות - עכשו יבוא אל רז`ל ויביא לנו לימודה קפואה - כי בחום הזה לא נישתה את מי השתן שיש לנו כאן... הוא חיכך ידיו והתיישב ליד אחיו ובתו.
אל רז`ל הגיע. על גבו נשא דוד לימונדה ענק. הדוד היה עטוף באריגים ברבריים ציבעוניים, כאלו שהוקנו על דבשות הגמלים. והוא אכן דמה לגמל. ז`ינט לא יכולה היתה להסיר ממוחה את המחשבה שאל רז`ל לא היה גמל או ממשפחת ה"גמליים", היו לו שיניים ארוכות ארוכות ובולטות כשל הגמלים. גם השפם הקטן הדק שצייר על שפתו העליונה היה בעיניה רק הסוואה מלאכותית להשתייכותו למשפחת מעלה גרה הדו דבשתיים.
- `מזוג לנו לימודה יא רז`ל`, ביקש פליקס והושיט קנקן ברונזה.
הברברי, רזה כחוש וכהה, שפף גבו לצידו ומתוך הצינור שהותקן על כנף ימינו נשפרמה החוצה לימונדה צוננת. בקול גמלוני וצורם שר לו הגבר: ` הצרפתים הם צרפתים.... הצפרדעים הם צפרדעים... - אם לא יהיו מים בשלולית, לא יהיו לא צרפתים ולא צפרדעים... `
פליקס כבר החזיק בידו את הקנקן הגדוש, ` רז`ל, אם לא תישתוק תכף ומיד תמצא את עצמך שוכב לצד שלולית הלימונדה ואז יהיו גם צרפתים גם צפרדעים וגם הרבה זבובים...`
רז`ל פסע פסיעות ענק אל מחוץ לחנות ותוך שהשמש הלוהטת רוחצת אותו באור אדיר החל לשיר..: `הצרפתים הם צרפתים והצפרדעים הם צפרדעים ואם תשפך הלימונדה תהייה שלולית מלא בצרפתים, צפרדעים זבובים ויהודים...`