|
posts
05/08/2008
|
|
גם את בתי-כנסיות ומדרשות הרסו ויקחו את כלי הקדש, ולא רק ברכוש ובנכסים שלחו ידם, עוד נטלו את צרכי האוכל וישאירו את היהודים בלי מזון, ואלה שנאלצו אחרי כן לשלוח את עולליהם לשאול להם מתושבי העיר, ומהם נשארו גוועים ברעב שלושה ימים, נשים בתולות רבות עונו בתוך הבהלה ההיא.
גם מקרה רצח והרג היו, ביחוד באותם היהודים שהיה להם איזה יד ושם אצל מולאי מוחמד אביו של אליזיד , גם את ציר ספרד בתיטואן, היהודי שלמה החאסאן , המית אליזיד מיתה משונה ואכזרית על כי חשד אותו שהוא גלה אזן שר העיר סוויטא, כי אליזיד חשב לשום על העיר מצור, כן גם שר העיר תיטואן הוא ושלושה סופריו אתו, נהרג על ידי אליזיד לפי חרב על כי לא אנס את יהודי העיר לעזור לו, לאליזיד בברחו מפני אביו.
|
|
.
נקל לשער כמה היה נורא המצב של יהודי תיטואן אז בעת צרה ההיא, היו רבים אשר בחרו להם למות מות חיים. ויש מי ששחת זקנו בכעסו, ומי ששרט בבשרו עד זוב דם, בכל זאת נפלא הדבר שלא נמצא אז אך אחד מיהודי תיטוואן שהמיר דתו, ואף אלה מהם אשר נשפטו ליהרג, הצדיקו את הדין עצמם ויסבלו בדומיה.
מתיטוואן, אחרי כלה אליזיד את חמתו בהם, נשלחו מאתו עוד פקודות כאלה לאיזה ערים אחרות במרוקו, לפאס ומכנאס, הגיעו הפקודות ההם עוד בכחצי אייר, בחודש הראשון למלכו, בפאס נקבצו המון שחורים רבים בני בריתו של אליזיד, ובראשם אחדים משרים וגדולי העיר, ויבואו ביום י"ד לחודש ההוא אל רחוב היהודים, ויתחלקו ביניהם למשמרות, אשר כל משמר יבוא אל חלק מיוחד מרחוב היהודים להיות השלל בסדר ומשטר.
האחד לא יכנס בגבול השני, ואת יום הפרעות קבעו להם ליום המחרת, כמובן, הרחוב שראו אז בערב יום הפרעות ההוא, כי שכיניהם צורריהם כבר מתכוננים המה לפרעות, נפל להם מפחד, נשים רבות הרימו עוד אז קול צעקות, ויש גם בהפילו ילדיהן, ובלילה נקבצו אנשים ונשים למשפחות, לבכות על גורלם עד כי יאמר סופר הקורות האלה, לא היה אדם שלן בביתו באותו לילה, ואמנם, לאושרם, הגיעה צוחת היהודים עד לאזני אם אליזיד, שישבה בפאס, אשר לקול הצעקה נמכרו רחמיה ותשלח צו אל ראשי הפורעים לחדול ממחשבתם וכן, ניצלו אז יהודי פאס בפעם ההיא, אך, לא כן קרה את יהודי מכנאס, הם, יהודי מכנאס היותר שנואים בנפש לאליזיד ידעו, כי אם ימלוך הוא, ידו תהיה בם הראשונה .
ולכן רק מלך אליזיד בסביבות תיטוואן, מיהרו הם לשאת את אשר יכלו, מרכושם והונם, ויעזבו את העיר ויתחבאו באהלי הערבים מכריהם עד יעבור זעם. ואמנם כאשר באה פקודת אליזיד אל אנשי בריתו במכנאס, אל שבט לודאיה, לשלול את יהודי העיר, עשו הלודאים בערמה, להעביר כרוז בשם המלך, כי הוא קרה סליחה לכל העמים והאנשים אשר היו נגדו בהיותו מורד באביו, וכי יוכלו לשוב לביתהם באין מפריע.
06/08/2008
בערמתם זו יכלו לרמות את היהודים הנחבאים במדבר לבוא ולהכנס לעיר, ורק הם נכנסו, והאוייבים הקיפו אותם מכל עבר, יש אשר יתאחרו מבוא אל תוך העיר, אך אלה היה גורלם יותר רע.
כי אותם תפסו השודדים מחוץ לעיר ויהרגום וככה " מחוץ שכלה חרב ומחדדים אימה ותהי צרה גדולה ליהודי מכנאס אשר כמוה לא ראו אבותם ואבות אבותם..
כו יאמר סופר הקורות ההוא, הבהלה הזאת הייתה ביום י"ד אייר, שאז המון השוללים נפוץ בעיר וחוצה לה, אך בלילה שאחרי ליל חמישה עשר, נאספו כל השוללים ויבואו בסך אל תוך העיר, ועבודתם , עבודת הביזה החלה אז.
ותמשך עוד חמישה עשר יום, לא הייתה בית אשר לא נכנסו בה השוללים, במקומות רבים חפרו עוד בקרקע הבתים והחצרות וימצאו הרבה מטמוניות, ובכל זאת גם אחרי עבודה של חמישה עשר ימים, לא יצאו השוללים את העיר אף כי לא היה להם עוד מה לשלול, והיהודים שבכל העת הזאת התגוררו מחוץ לעיר מהפחד השורר בעיר, לא יכלו עוד גם אז להיכנס, וישארו ככה מתגוללים בחוץ משך אחד ועשרים יום, עד אשר ניתן להם רישיון לשוב.
והעריץ אליזיד לא אמר די בפקודותיו אשר שלח, ויוסף לעשות זר במעשהו, הוא בעצמו. מתיטוואן נסע דרך תאזה, טאנג'יר, ארזילא, אלקסאר, לאראצ'י, רבאט ומוגדור, ועוד למכנאס ופאס.
ויעש שמות בקהילות היהודים שמה, בכל מקום אשר דרך עשה שם רושם נורא או מות או עוני. בעיר תאזה נתן את הון היהודים לשלל ואחרי כן גירש אותם לחוץ לעיר וישבו ערומים יחפים במערות ובמחלות עפר.
את רחוב היהודים השכין בהמון שחורים לוחמי מלחמותיו, הם הרסו את בית הכנסת שברחוב היהודים ושוב בנו אותו בית מסגד, וכן, ישבו יהודי תאזה במערות שמחוץ לעיר בכפן ובחסר כל, משך שבועות אחדים.
עד אשר השתדל שר העיר אלחלף לפני אליזיד, ויואל להשיב להם את רחובם.
בעיר טאנג'יר אילץ אליזיד את יהודי העיר למכור גם את חפצי ביתם למען לשלם את הסכום הרב אשר הטיל עליהם, שם תפש גם את שני מיודעי אביו, יעקב עתאלי ואחיו, את הגדול הרג על ידי כדור עופרת שיצק לגרונו, אך האח השני הספיק להמיר את דתו ולמלט נפשו.
( הערת ביניים שלי, לפי פסק של הרמב"ם, עדיף להתאסלם ולא למות, יען כי המוסלמים אינם עוסקים בעבודה זרה, ויש הגורסים, כך קראתי באחד הספרים, שגם הרמב"ם עצמו התאסלם הוא לתקופת מה, וזאת למלט נפשו, אך אין לידיעה על מה לסמוך, וזו השערה בלבד. ).
כן במוגאדור, בארזילא, אלקסאר, לאראצ'י ורבאט. ניצל אליזיד את היהודים ויציגם ככלי ריק. בין המנוצלים היה גם רבי שלמה די אבילא מרבאט, אשר לקח אליזיד את כל הונו מבלי להשאיר לו שריד.
בלאראצ'י נתפש יועצו של מולאי מוחמד, אליהו לוי אך גם הוא, כמו עתאלי לא עמד בניסיון, ועוד בטרם בואו לפני אליזיד, מיד כשנתפש על ידי אנשי צבא, המיר דתו ואז סלח לו אליזיד וישלחהו לפאס ללמוד חוקי דת מוחמד אך שם לא ארכו ימיו וימת אחרי זמן קצר.
הנה כן בכל אשר פנה אליזיד הרשע אך ביותר עברה עברה גבול רשעתו בבואו למכנאס ופאס.את אשר השאירו השוללים הלודאיים ביהודי מכנאס אכל זד הלב אליזיד.
מיד בבואו בחודש סיון, היה ראשית מעשהו להתנקם בזעומי נפשו ידידי ויועצי אביו החל בהחזאן בכה, מרדכי אשריקי ויגמור ביתר חביריו, נשיו ובני ביתו של מרדכי אשריקי יכלו לברוח ולמלט גם את ההון אך הוא נתפש.
אלי פילו
07/08/2008
השלום חברים
זו הקינה של חנה ושבעת בניה בערבית יהודית מוגרבית ותרגום לעברית, זהו רק חלק קטן מן הקצידה הארוכה הזו, אך ראו איזה דמיון גדול יש בין השפה המדוברת היהודית תוניסאית והיהודית מוגרבת.
לכל מי שצם ביום ראשון, שיהיה לו צום קל.
קצצת חנה וסבע אוולדאהא
ייא עיבאד סועלא מוחריקא, תצוואט ביהא פוואדי
מן הממ חנה צדיקה, אתהייזת רוחי וונכאדי
כמן שדדא וכמן דיקא, קצצאת חנה דון עדאדי
תצרא חתרא פי פדרד גודווייא, תקררחת חנה בשבעה משווייא
קינת חנה הצדיקה על שבעת בניה
הוי המונים ! זאת שרפה לוהטת, נצרבו בה בני עמי
מסבלות חנה הצדיקה, נפעמו רוחי ואנחותי
היה אסון והייתה צוקה, קינת חנה נושא למעללים
אויה אויה כי בבת אחת שיכלה חנה שבעה שרופים
אווילי בלווילך עלא מא זראלהא, וונזדר עליהא חזאני
שבע אוולאד כאנו אילאהא, מלאח צורה לכול עיוני
וודבחהום לעדו חדאהא, וותכבבטו מחל זדייאני
וולמקרוחא מרצייא, ןןבממהום נייא מטלייא
אוי לי אבוי לי על מה אירע לה, ואחדש אבל כפליים
בנים שבעה היו לחנה, יפי תואר לכל עיניים
טבח אותם האויב מולה, התבוססו כתיישים
והשכולה בצד זרוקה, ובדמם טונפו מלבושים
שמעו ייא סאדאתקצצתהום, וומדא זרא ביהום
קיסר פי סנסלה גיידהום, הומא בסבעא פי חזר אוממהום
ווטלב מננהום כרוז דינהום, ייאכ יבדדלו איסם רבבהום
ונומא כאנת נייתהום קוויאא, פעבדאת ללאה רבב לאזלייא
שימעו רבותי, זאת קינתם, וכל מה שקרה אותם,
קיס בשלשלת הובילם, והם בחיק אמם שבעתם
דרש מהם כפירה בדתם, כי ימירו שם אלוהיהם
ולהם הייתה תמימות עצומה, ועם את עולמות עבודתם
פלחין שבד כבירהום וובדא ביה, וסאר ייגוויא בטיב כלאמו
וונצר עליה עלאס יוואתיה, וזאב תליב מעבוד קדדאמו
ווקאל סזא אילו וותנאל בכראמו, וסאיין תריד אילכ יוואתיה
נדק ווקאל ייא בן להזלייא, מה נסזר אילו בלבוהתייא
מייד הוציא בכורם ובו התחיל, פיתה אותו בנועם מדבריו
נהג בו אשר יאתה לו והביא עבודה זרה לפניו
השתחווה, אמר, וזכה בכבודו, ומה שתחפוץ גם יאה לו
הביע ואמר בן האלמנה : לא אשתחווה ברמאות לו
אבאדן מה נסזר לכסבא ייאבסא, וואלה נבדדל יסם כלאקי
שמע ישראל מה ננסא, וואלה תקטע בססיף ענקי
אס נהו דינכ ייא בן למנדוסא, לא דין איללא דין נקי
פלחין שארעוה ייא מוואלייא, ודבחוה בצפרא הנדייא
חלילה לכרוע לקורת עץ יבשה ולא אמיר שם יוצרי
שמע ישראל לא אשכח, גם אם בחרב תערוף צווארי
ומהו דינך, בן המנודה ? אין דין אלא הדת הזכה
ומיד שפטוהו, אנשי, ושחטוהו במאכלת ממורקה
פלחין נאדא לכוה התאני, ווללסו עלה כרסי חדאה
קאללו ייא פרכ לגוזלאני, פיק מן נומכ וונתבה
אילא סזרת לצצנאם עייני, תרכע אילו וותצללי חדאב
זאתכ חללא מן דוהבייא, בנתי אילאכ כאדם מעטייא
כאשר קרא לאחו השני, וסמוך לו על כסא הושיבו
אמר לו : עופר האיילים, עורה משנתך והביטה בו
אם לפסל תשתחווה, ברך תכרע לו, ולידו תתפלל כעת
זו הזדמנות יקרה מפז, ובתי לך כאמה תשרת
מא נבגי נסזר וואלא נרכע, גיר אילא לרבב לעאלאמינא
וומננא ווליה נעבד, הווא אררחים אררחמינא
לפריד אצצמיד אעצים לזוואד, הווא רזאנא ומוגיתנא
כאלק לעלוויא ווסספלייא, מן דון אזריא ובלא אזרייא
לא אובה השתחות ולא אכרע, אלא לריבון עולמים
בו אאמין ואותו אעבוד, כי הוא רחום הרחמנים
האחר האדיר אדון היצורים, תקוותנו ומושיענו
בורא נרים ובקעות, הכל במאמרו בלי עזרתנו
אלי פילו
08/08/2008
שוטרי אליזיד יעצוהו אמנם בדרך בהביאם אותו כי ימיר את דתו ורק יוכל להמלט אך הוא באחת כי לא ימיר ויהי רק בא לפני אליזיד ויבט בו מבט נקם ויאמר איליו המצאתיך עתה אויבי וראש שטני, כי ליועץ נתנך אבי להרשיעני בעיניו מה עברתני. יעכרך אלוהים היום הזה ויצו המלך להוציאו לשורפו.
אחרי מרדכי אשריקי תפש אליזיד את מסעוד בן זכרי ועוד אחרים שהיו מידידי מולאי מוחמד אביו, ובעודם חיים תלה אותם בשער העיר מכנאס וישארו ככה תלויים בחייהם כחמישה עשר יום והמושלמים שונאיהם נתקבצו יום יום לעומתם להתלוצץ בם וגם אחרי שמתו לא נתן אליזיד לקבור אותם עד עבור חודשים אחדים ובכן היתה עוד הפעם תבוסת יהודי מכנאס שלמה .
גם יהודי פאס, אשר פעם הראשונה נקו מפקודותיו של אליזיד, כאשר זכרנו , לקו הפעם מידו הוא, בכפלים, עוד אחרי הצלתם בראשונה על ידי אם אליזיד , באה פקודה אחר כך מיד ביום י"ח אייר, ארבעה ימים אחרי הצלתם, מאת אליזיד בהיותו עוד בתיטוואן , כי על יהודי פאס לתת מאה ככרי כסף מס איליו, ולא, יעזבו את מקומם לאחרים.
הפקודה הזאת הביאה מגור בלבם, רבים מהם התחשבו את הנולד וימהרו לעזוב את העיר, אך יתר הקהל הנשארים באו במבוכה, הם נאספו ויטילו " הערכה " ביניהם כסף לפרעון המס ההוא, אך עם כל עמלם יכלו לאסוף לא יותר משישה עשרה ככרים, ואמנם פקידי אליזיד לא הסתפקו כמובן בסכום הזה ויגשו למכור את חפצי היהודים וכלי ביתם להשלים את מאת ככרי הכסף, בין כה וכה, בעוד יהודי פאס מתמרמרים על כובד המס ההוא , והנה אליזיד בא בעצמו לפאס, ראשי הקהל מהרו אז לצאת לקראתו ולהביא לו מנחה, כי חשבו אולי בהתרפסם לפניו יקל את עול המס מעליהם.
אך אליזיד ששנאתו אל היהודים עוד לא נתקררה, העלים עין מהם ולא שעה למנחתם, וביום כ"ד סיון, ימים אחדים אחרי בואו לפאס שלח לאמר להם, כי אמנם מוחל הוא בסכום המס שדרש מהם, וגם לא יתן את חייהם ורכושם לשלל כאשר עשהעם יהודי ערים אחרות.
אך, הוא מרשה להם ליהודי פאס עוד, לשבת בהאלמאללאח, שישבו בו עד כה, וכי עליהם לצאת מיד ולגור מחוץ לעיר ב " האלקסבא די זרארא ", מקום שומם ומלא לכלוך ורמשים.
וכן בפיו אמר ובידו מלא, כי עד מהרה באו רבים משרי אליזיד ומאנשי צבאו השחורים, ויחזקו על יהודי פאס להוציאם מרחובם , ויכריזו שכל מי שישאר מהם עד הלילה בהאלמללאח, דמו בראשו, אי אפשר כותב בעל הזכרונות האלה שהוא בעצמו היה אחד מהגולים, לכתוב ולספר את כל הקורות שאירעו אז בעת המהומה ההיא, כמו, כל מלאכי המשחית חברו יחדיו להביא אז על יהודי פאס אבדון חרוץ , גם חום השמש ששרר אז בתוקף הציק עוד יותר להם.
וביום ההוא, יום צאת היהודים מהאלמללאח, עברה איזה רוח עועים על אליזיד להוציא פקודה כזאת, מסיבה לא נדע שחרה , גם על שבט אל-לודאיים שישבו במכנאס ושמספרם היה כשלושת אלפי איש, לצאת ממקומם ולבוא לגור בפאס, ומן השחורים שגרו בפאס הושיב במכנאס על מקום הלודאיים, ובכן היו היהודים והשחורים יוצאים מפאס והלודאיים נכנסים, והדוחק והלחץ של ההמון הרב הציק כמובן ביותר על היהודים היהודים כמנוסי חרב.
היו רבים האנשים זקנים ותשושי כוח שעזבו את ממונם בהאלמללאח, מיראתם פן יאחרו המועד, ואלה שיכלו להוציא ממונם איתם, נפגשו בדרך עם חטפנים ושודדים אשר לקחו מידם סכומים וחפצים רבים, מלבד זה השאירו הרבה כלי בית, מכשירים ורהיטים וכדומה, אשר עזבום בהאלמללאח .
אלי פילו
20/07/2008
ביתו של עבד אל-ווהאב בוא בית מודרני. הוא הציגני בפני אישתו, שהיא תורכיה, ושצינו יחד תה. אגב זאת הודיעני מארחי, כי ברצון רב היה מבקר בישראל – וכי אין כל מניעה לכך, מאחר שהוא מחזיק בדרכון צרפתי.
איני יודע אם היה זה מקרה, שאותה שעה נזדמן לביתו גם האב א. דמרסמאן, מהאבות הלבנים, כמרים קאתוליים, הפועלים במזרח התיכון במיוחד בשטח החינוך.
הוא ראש במכון למדעי הרוי העביים בתוניס, המוציא לאור כתב עת בשפה הצרפתית המוקדש לבעיות אלה. האבות הלבנים ידועים כתומכיהם של הערבים בשאיפותיהם הלאומיות, ובמיוחד מקורב אליהם האב ד.
וכן נזדמן למקום אחיו של מארחי, עורך דין לפי מקצועו ואחד הציירים הצעירים הערבים, שלמד בפאריס וחזר לתוניס. השיחה הערה עברה מפסים נייטרלים לבעיות השעה. ושוב הושמעה קובלנה על התנכרותם של היהודים לתרבותם הלאומית של הערבים, ולערכים שנוצרו בשפה הערבית.
ושוב הזכירו את הפרשיות המזהירות של העבר הספרותי המשותף. באותה שעה הרהרתי בדבר, שלו ידעו אנשים יקרים אלה, כי יהודי תוניסיה אינם יודעים כמעט ולא כלום על אותם הדורות של חכמים שקמו להם במגרב, וכתבו בשפה העברית דווקא, בוודאי, היו מסתתמות טענותיהם, על התנכרותם לתרבות הערבית.
דיברנו על עמדת המנהיגים הערביים כלפי מדינת ישראל. נזכרתי את הראיון עם אחד המיניסטרים, רחים שאד'לי, שנתפרסם לפני צאתי באחד העיתונים בארץ, ושוב הביע דעה חיובית על הציונות ומגמותיה.
מתוך מבטיהם התמוהים, הסקתי, שכאן משהו לא כשורה. ואמנם בתוניס לא ידוע ולא כלום על עמדתו הפרו-ציונית של המיניסטר, ונהפוך הוא. הראיון היה מיועד לייצוא בלבד.
שעות אחדות הייתי מהלך יחיד בשווקים המפורסמים של ה " מדינה " בתוניס, שרק בהם נשמר עדיין אפיים המזרחי הקדום, גם בבניינם וגם בהווי.
התבוננתי במלאכתם של הכובענים המייצרים את השאשיות הידועות, שהיו מייצאים לכל הארצות. זו מלאכה שכולה בידי המוסלמים. לעומת זאת רב מספר היהודים העוסקים בחרטות נחושת ובייצור כל מיני כלים לנוי עם קרומית של כסף.
נכנסתי בשיחה עם הבּסמים המכובדים, אצולת הסוחרים המוסלמים של תוניס. המסחר מתנהל בצורה ידידותית. שותים קפה, משוחחים על הא ועל דא.
אפשר להתמקח עד אין סוף עם הזבנים של סוחרי השטיחים, מאחר שמלכתחילה דורשים הם מחירים גבוהים פי שניים ופי שלושה למעלה מן השיעור.
אולם כשניסיתי לעמוד על המיקח עם בעל חנות גדולה, שהציע מלכתחילה מחיר המתקבל על הדעת, הודיע לי בכל הנימוס והאדיבות, שאין לו שום דבר למכירה והוא מוכן להמשיך בשיחתו רתי על עניינים בעלמא.
אלי פילו
22/07/2008
בקרבת מסגד זיתונה שוק צורפי הזהב, שהוא כולו יהודי. בכל הסיורים האלה לא שמעתי דיבור בלתי ידידותי, אף על פי שהכירו בי את הזר, ואפילו את היהודי. זאת נוכחתי לדעת בשוק הספרים.
כשניסיתי לפשפש בספרי דת ובמיוחד בספרי הקוראן, מיד נתקלתי בהסתייגות קרירה, שסיבתה הייתה ברורה למדי.
ב , מדינה " עדיין שולט המלבוש הערבי. לא כן ברבעים החדשים. הערבי המתגורר בהם לובש לבוש אירופי, וכשאין כיסוי לראשו אין להכירו, אלא אם הוא בחברת אישתו, שהיא כנראה שמרנית יותר ועדיין לא הסירה את מלבושה הלאומי ואת הרעלה.
אמנם הרעלה היא לפעמים גנדרנית למדי, לעיניהן השחורות והגדולות של בנות המגרב.
וגם כאן ניכרת תזוזה. ברחוב נראות תכופות בנות במדים כהים. הולכות בסך. אלה הן הצופות המוסלמיות, חלוצות האמנציפציה של האישה בתוניסיה. ועוד חזיון מעניין, במוזיאון הלאומי שבברארדו, ארמון הבאי, שבו נחתם חוזה החסות של שנת 1881, מבקרים המונים של ערבים.
משפחות – משפחות, עירוניים וכפריים, גברים, נשים וטף מכל הגילים, המסתכלים בעניין רב במוצגים. זכרתי את מספרם האפסי של הערבים, שהיו מבקרים בימי המנדט הבריטי במוזיאון רוקפלר בירושלים, והמסקנות עלו מעצמן.
רחובות תוניס מלאים נכים ובעלי מום שונים, יותר מאשר בעיר אחרת במגרב. יש גם כאן מספר רב של זרים, איטלקים ומאלטזים, ודווקא מהשכבות הדלות בעם. כאן רואים הרבה " חאג'ים " ממרוקו, כלומר עולי רגל למכה, שבגלל מחסור בכסף לא הספיקו להשלים את עלייתם ונתקעו בתוניס.
הם ניכרים ב " עמאמה " הלבנה על ראשם. כאן מרוויחים הם את לחמם כשומרי לילה ליד הבנקים והחנויות הגדולות, והמילה חאג' נעשתה בתוניס שם נרדף לשומר לילה.
בזמן סיורי בייתה תוניסיה הארץ היחידה בצפון אפריקה תחת שלטון צרפתי, שהייתה לו עיתונות ערבית, הראויה שלם זה, , עיתון בוקר " אל-צבאח ", גמיש, שקט, נוח לשלטונות, בהתאם לקו המדיניות הניאו דסתורית באותם ימים.
עיתון של אחר הצהרים " אל-זהרה ", שלא נמנע מלהתקיף את הידות ואת מדינת ישראל, אבל בצורה מאופקת. השבועון " אל –אראצ'ה " נסגר זמן קצר לפני בואי, בגלל הסתה אנטי יהודית פרועה.
נותר רק שבועון השני " אל-ווטאן ", עממי ביותר. אז התחיל להופיע ירחון מצויר " אל-לאטיף ", כפי הנראה בהשראתם של הצרפתים.
אלי פילו
25/07/2008
הארץ כוללה עניה. אין לה אוצרות טבע. האזורים הפוריים בצפון רובם בידי מתיישבים צרפתיים. מהאווירון אפשר היה על נקלה להכיר איזהו כפר ערבי, ואיפה מתחילות החוות הצרפתיות, עם בתי המגורים הנאים ובנייני המשק המסודרים.
הרבה נעשה לשימור הקרקע ובצפון ראיתי רבדות יפות בהרים.
בערי הדרום ובאי ג'רבה.
הדרום שומם. ערבה מלאה חולות, רק זעיר פה זעיר שם חורשות עצי זיתים, המגיעות למימדים גדולים באזור ספאקס, וזאת עקב פעולתם ללא לאות של הצרפתים.
בשנת 1881 היוו בדרום קרוב ל-400.000 עצי זית שטח של 180.000 דונם, עתה יש למעלה מ-4.500.000 עצים על שטח של 300.000 דונאם.
עדיין גדול מספר הנוודים בארץ, המהווים מבחינה מדינית, מאחר שקל מאוד להסיתם ולדחפם למעשי אלימות. כל השנים נוהים היהודים מערי השדה שבדרום צפונה, עתה גבר הזרם פי כמה, מאחר שקרובה כאן הסכנה יותר מאשר בערים הגדולות.
אמנם היהודים רק אחוז קטן של האוכלוסייה, לפעמים אפילו רק שבר אחוז, אבל דא עקא, הם מיעוט המזדקר לעין. יש כשלושת אלפים יהודים בסוסה וכמספר זה בספאקס, שתי הערים באזור החוף של הסירטה, הממזגות בתוכן משהו מהצפון ומהדרום גם יחד.
ראיתי בסוסה ילדי בית הספר כי"ח בשיעורי עברית ולימודי קודש. אין ספר, שחלה התקדמות רבה בהקניית ידיעות אלה, לעומת המצב מלפני כמה שנים.
המורים והמורות של מדו בפאריס או ביקרו בשיעורי השתלמות, שהוקמו בתוניסיה, משתדלים ללמוד וללמד. ואכן הילדים יודעים משהו. שאלה אחרת, כמה ממטען זה יישאר כנכס קיים.
באחד מבתי כנסת ראיתי ספרי תורה שחיללום הנאצים בימי שלטונם.
לא פחות מדכאות היו הידיעות על הקהילות השכנות, מונאסתיר, קירואן, ההולכות ומתחסלות. בקירואן, שרק יובל שנים עבר מזמן שנתחדש בה היישוב היהודי, יש עדיים מניין קבוע לשבתות. במונאסתיר צריכים לקחת בהשאלה יהודי אח או שניים, כדי לקיים מניין בבית הכנסת ביום הכיפורים.
לפני שניים שלושה דורות מפורסמים היו בתי הדפוס של תוניס וסוסה שהתמחו בסוג מיוחד של ספרות. כאן היו מדפיסים בלשון הערבית היהודית בפרי עם, סיפורים, מעשיות, תרגומים מתוקנים של רומאנים צרפתיים.
נראה כי החיבה לספרות מורשת היא מימים עברו, מתקופתו של רבי נסים בן יעקב, בן דורם של רבי שרירא ורב האי, אחרוני הגאונים בפומבדיתא, שעמהם קיימו אביו והוא עצמו חליפת אגרות קבועה.
רבי נסים גאון,כפי שהוא נקרא לפרקים, הוריש לנו קובץ נחמד של סיפורי אגדות בשם " חיבור יפה מהישועה " ובו נשתמרו הרבה אגדות, שאינן ידועות לנו ממקום אחר
. בסך הכל נתפרסמו בתוניסיה קרוב לאלף ספרונים ומברות בלשון זו ונשתמר בהן חומר פולקלורי ולשוני מעניין למדי. כיום רק מעטים פונים לספרות זו ולכן חדלו להדפיסה.
אלי פילו
27/07/2008
מכספי הפיצויים והשילומים מגרמניה המערבית, עבור הנזקים שנגרמו ליהודי תוניסיה על ידי הנאצים, הוקם בשנים האחרונות בספאקס גוש בניינים, שבהם שוכן בית ספר של כי"ח, תלמוד תורה, מרפה של אוזה, בית כנסת יפה ומרווח, שאולמיו מיועדים לשמש גם להרצאות ולמסיבות.
זה אחד הבניינים הציבוריים היפים שראיתי בתוניסיה. בסיירי בו הרהרתי בלבי, למה הוקם דווקא בעיר זו, ומי ידוע כמה שנים יוכלו היהודים להשתמש בו.
שעת הצהריים מאוחרת הייתה. הבניין התחיל הומה צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות. אלה מתכנסים בכיתות לעברית ולתנ"ך, שמארגנת אותם מחלקת החינוך ולתרבות תורנית בגולה של הסוכנות היהודית.
היה זה מראה מעודד ומרהיב לראות בעלי שיבה ובני תשחורת יושבים על ספסל אחד ולומדים תורה.
הלומדים הזקנים השתדלו להיזכר בגירסת ינקותם, ובני הנוער היו כתינוקות שנשבו, כאן בספאקס, גם בנות ויצו הצעירות לומדות בשקידה. וכשראיתי זאת חזרתי בי ואמרתי : אילו הוקם הבניין רק כדי לאפשר לאלה ללמוד בו תורה דיינו !.
דרומה מספאקס נכנסים לעולם תרבותי וחברתי אחר. בקאבס, גם היא עיר ידועה על חוף הים, שבה הייתה עדה יהודית עוד לפני אלף שנה, עדיין אפשר למצוא דוברי צרפתית בקרב היהודים.
אולם רובם דוברי ערבית הם. הקהילה כאן מתחסלת בצעדים מהירים. לפי המיפקד של שנת 1946, היו כאן עדיין 2600 נפש, ולפי המיפקד האחרון – מארס 1956 – לא נותרו בה ובסביבתה אלא כ-2300 יהודים.
וזאת למרות הזרימה המתמדת מהדרום, המשווה לאוכלוסייה היהודית כאן אופי כפרי, הבולט במלבושי הנשים. הסרט השחור שבשיפולי המכנסיים הקצרים של הגברים, כמעין בירית שחורה, סימן היכר הוא ליהודים.
מקאבס ואילך דרומה פוסקים דוברי צרפתית בקרב היהודים, בשני היישובים היהודים שבאי ג'רבה : " חארה כבירה " ו " חארה צג"ירה ", בערים גרג'יס ( זרזיס ), מדנין, בן גרדאן ובנאה קפצה שבפנים הערבה לא היה מעולם בית ספר של כי"ח, והשפה הצרפתית לא חדרה הנה.
הבנים לומדים כולם בחדרים ומדברים ערבית יהודית. בכל המקומות האלה אפשר לדבר עברית עם הגברים.
אלי פילו
31/07/2008
ג'רבה פרשה בפני עצמה. כשביקר הרמב"ם, לפני שמונה מאות שנה בקירוב באזור זה, מצא, כי היישוב היהודי מורכב כולו בורים ועמי ארצות הנוהים המה אחרי אמונות טפלות.
בדורות האחרונים הייתה ג'רבה לאחד ממרכזי התורה החשובים בתוניסיה. היהודים ייחדו להם שני כפרים, שהיו מיושבים רק על ידי היהודים, חארה כבירה , וחארה צג'ירה ", אלה מנו לפני עשר שנים 4500 נפש בקירוב. כיום נותרו בהם רק 2600.
התושבים בשני היישובים כמעט כולם כוהנים. לווים אין כאן בכלל, ומסורת היא שלוי המנסה להתיישב בג'רבה אינו מוצא את שנתו ומת.
עדיין פורחות כאן הישיבות, וקול התורה אינו פוסק מבתי המדרשות, שבהם יושבים צעירים רבים ומתעמקים בתלמודם.
נראה שהאווירה של הסביבה גרמה, כי בדור הזה נעשתה חארה כבירה מרכז הדפוס של תוניסיה, בשטח ספרות הקודש. וירשה את מקומה של ליוורנו, ווהראו, סוסה, אפילו חכמי אלג'יריה ומרוקו מדפיסים כאן את השאלות ותשובות שלהם.
הדפסת ספרים והמסחר בהם נעשו מקור פרנסה חשוב לתלמידי חכמים הרבים כאן, שהתמחו בהוצאת ספרי רומ"ל : שאלות ותשובות, סידורים, ספרי מנהגים ודינים וכיו"ב.
לפנים התפרנסו יהודי ג'רבה מטוויית צמר, אריגה, צביעה, עיבוד מתכות וצורפות, מרוכלות ואפילו מעיבוד כרמי גפנים, שענביהם היו מספקים יין כשר. העשירים היו עוסקים במסחר באבנים טובות. בדורות האחרונים נותרו בידי היהודים רק פרנסות אחדות מאלה שמנינו.
מאז נתפרסם שמם של שני הכפרים הללו אבד משהו מהתום שהיה נסוך על חיי יהודים אלה, וכמעט שעלול להתעורר הרושם כאילו נעשה כאן משהו גם לראווה.
אולם עם זאת העובדה בעינה עומדת. התלמידים היושבים בתתי המדרש ומתפלפלים בהלכה לא לראווה הם עוסקים בתורה. אין הם נושאים את עיניהם לתפקידים של חזנים ורבנים מסדרי האשכבות בקהילות צרפתיות, אלא לומדים לשמה.
וראייה לכך החברות, שמתכנסים הם בהן לאחר עמל יום כדי להגות בספרים. הקשבתי לשיעור בנביאים, מפיו של הרב וזיפה כהן ( שבא כציר לקונגרס הכ"ד ונפטר בירושלים, במחלה שתקפה אותו ) באגודת " עטרת ציון ", ונתרשמתי מדבריו השקולים ומהעברית הצחה שבה השמיע את דבריו – ויותר מהמה מקהל התלמידים המבוגרים, שהשתתפו באופן פעיל בשיעור.
מאורע מיוחד בחיי כל אדם הוא ביקור ב " גריבה – " המופלאה ", שמו של בית הכנסת הגדול שבחארה הקטנה. הבניין הנוכחי אינו ישן, אבל אין ספק שהוא הוקם במקום בית כנסת קדום. אגדות שונות נרקמו מסביב לבית זה, ולפיהן קיימת ה "גריבה , עוד מימי בית ראשון. היא התפרסמה בנסים שנתרחשו בה, ומקודשת גם בעיני המוסלמים ברחבי תוניסיה.
כדי לאכסן את המבקרים הרבים הוקמה ליד בית הכנסת אכסניה גדולה, בניין בן קומתיים, ובו חדרים רבים.
בית כנסת זה הוא מקום עליות לאלפים רבים, הנוהים אליו בהמוניהם מכל תוניסיה ואפילו מטארצות אחרות, כדי להתפלל בו. במיוחד גדול מספר המבקרים בל"ג בעומר, אבל רגילים הם לבוא במשך כל השנה.
בגלל קדושתה של ה , גריבה , אין בית כנסת שני בחארה הקטנה ומקיימים רק בתי מדרשות, שבהם לומדים ומתפללים בימים ובזמנים שאין קריאת התורה נוהגת בהם, ולכן אין מחזיקים בהם ספרי תורה.
כל זאת כדי שיתכנסו כולם בימי הקריאה רק ב " גריבה ". כאם גם מראים את המקום, ששם הושקעה האבן מבית המקדש הראשון, שהביאוה הגולים. האגדה הניידת קושרת את היישוב ביהודי בג'רבה עם יואב, שברדפו את הפלשתים הגיע עד הלום.
קירות ה , גריבה " מכוסים לוחות זיכרון ומתנות שונות. בכוסות טמונות השמן זורקים המבקרים מטבעות כסף וכלי זהב, המונחים כאן לראווה. תכשיטים וכלי כסף רבים טמונים באוצר ה " גריבה ,. לפי המסופר לא מעט הצליחו לשדוד הנאצים בבואם לאי.
אלי פילו
31/07/2008
אני סברתי שרק במרוקו, קינה זו ידועה, אך ידידי ורעי חי כמוס, מספר לי שגם בג'רבה נוהגים לקורא אותה בליל תשעה באב.מכל מלמדי, השכלתי.
קינה לדון יהודה יחייא ז"ל.
יהודה וישראל דעו מר לי מאוד.
לכן בחטֹאתי אנא אֶרעד רעוד / יהיה לבבי בי / בכת אשמע בכֹת .
ועת שׂחוק ארה / אזי אסלוד סלוד / בן אח ואחות אם / ואף כל שְאֵר / תבכּו למשפחות / וגָדרו בם גדוד.
דור טוב לכל אישים וגם נשים בְּכו / ואני בבכיתי / אז אחַריד חַרוד /
חָסרָה נגינתי. ושמחתי בעוד. אזכּור למקדש כי.אבדנוהו אבֹוד.
חסרה קהילת אל. ולומדי דת ודין. על זאת יהודה קום וישראל ספֹוד.
חסרה וגם קצרה. יחידתי לרבו. אבְדָן קהילותי. יחידתי לרוב.
חסרה ידיעתי. בקורות הזמן.אמאס לקול שירים. ומחול גם רקֹוד
חסרה עַצַת לומדים. לתושיה וצַר. הרג בחיריהם כמו צאן וַעְרוד.
חסרה חנינת אל. ורחמיו נשכְּחו. הוא לי כמו אכזָר, והֵמַר לי מאוד.
חסרה זכות אבות. ולא תָליץ בעד. זרעָם וסַף גִּזעם. ונֶחֶרדו חרוד.
חסרה צניעות כל. נְשֵי יַהרות ביום. נפלו ביד זרים. וקָפדו בם קפוד.
חסרה נחמת כל. יהודה כי יאוש. צמח בלִבותם. ונעקד בם עקוד.
חסרה פקודת אל. עלי הורגים בְנֵי. עמים וגם גוזלים וחושדים בם חשוד.
חסרה אמת תורה. והמצוה. אשר עם רוב גאון זרים. שכוחה מלימוד.
חסרה מתיקות . מבְּני עַזי ולא.
חסרה מרירותם ותשקוד בם שקוד.
חסרה ערבותם. וטובתם וכל חכמת חכמיהם. ונֶחֶלדָה חלוד.
חסרה תשובת אל. לצעקתם ואים. עונה ואין חומל. ונִלאָה מִפקוד.
חסרה שכינה משכוון מטה בתוך. מקדש וישראל. וחדלה מן רבוד.
חסרה ענות קדיש . וענות ברכו. בתי כנסיות. חרבים מיסוד.
חסרה זכירת צור. יהוה צבאות. יה ואלהים אל. ושין דלת ויוד.
חסרה נבואה בי. ונסתָּם כל חזון. אורים וגם תומים. וצירוף שם בסד
חסרה הגות תורה. ילדים עת גמור. שׂק אֶחגור על זאת. ואפדּנו אַפוד
חסרה כבוד שבת . כבוד מועד בכן. חושך וקדרות קח. יצועיך בו רְפוד
חסרה ערֵבות קול. חזנים מזמור. מפטיר מוצניף. וגם פיטן לחוד.
חסרה כבוד מלכות. יהודה עד מלוך. האיש בנו דודו. יחיֶה עם בסוד.
אלי פילו
01/08/2008
בזמן ביקורי בחארה הקטנה עזבו כבר כמחצית תושביה את הכפר, וחצרות רבות עברו לידי הערבים.
איש לא דיבר על זה, אבל בפניהם של כולם ניכרת הייתה השאלה והדאגה : מה יהיה על ה " גריבה " , כשהכפר ייעזב כליל על ידי היהודים ? עצב חרישי של תשעה באב רבץ על הכפר, שנראה בעיני כעיר חרבה. ובכל זאת הפליג רבה של החארה הקטנה אתי יחד באניה מחיפה בדרכו חזרה למקום מושבו.
עדיין לא נמצאה השעה כשרה לעלייה לצמיתות לארץ.
בחארה הגדולה לא הורגשה הפחתת התושבים בגלל העלייה לארץ ישראל. כאן עדיין התנועה בכל תנופתה. שוחחתי עם הרבנים במקום, מהם היו שביקרו כבר בארץ ישראל, אבל לכלל עלייה עדיין לא הגיעו.
בחארה כבירה ראיתי על קירות בתים רבים מצויירת צורת החמסה, היא מסוגננת לפעמים כמנורה של חמישה קנים. סימן, שנערכה בבית שמחה של מצוה, כגון חגיגת בר מצצוה או חתונה. הופעת הציור משמשת הזמנה לתושבי העיירה.
בפתחי הבתים בג'רבה קבועים זנבות דגים. זאת עושים כדי שתהא ברכה שרויה בבית. כאן נפרץ גם מנהג לקרוא לאנשים בשמות מיני דגים : חויתה, שלביה, בוג'יד, וזיפה, מנני, קרוס. מלכתחילה נראה מנהג זה מוזר בעיני. אולם האם הוא תמוה יותר מאשר שמות בהמות וחיות הנהוגים אצלנו ?.
באזור קפצה נוהגים לקרוא לילדים בשמות הנגזרים מ " חמש ", להגנה מפני מזיקים. והרי כמה שמות הנוהגים בשביל בנות ובנים : ח'ימוס, ח'מיסה, ח'מסאנה.
כי אכן עדיין נפוצות כאן האמונות ברוחות ובשדים וב " עין הרע " ומרובים אמצעי ההגנה מפניהם. במיוחד יש לשמור על הנולדים, ואת ראשיהם של התינוקות הנימולים מורחים בצואה, מפני עין הרע.
ארבעה מלאכים ממונים על מימות העולם : לכל אחד תקופתו, שבה הוא דואג, כי המים לא יזוהמו ולא ייטמאו ולא יורעלו על ידי המזיקים. אולם בין משמר יוצר למשמר נכנס יש שנייה אחת, שבה ניתנת הרשות למזיקים להזיק, ולכן יש להיזהר ולא לשתות מים בליל התקופה.
מסוכנים במיוחד תקופת תמוז. אמונות דומות קיימות גם אצל המוסלמים.
אי פעם נפוצות היו אמונות אלה גם בין יהודי אירופה. באחת מהתשובות על השאלות המרובות שנשאל אחד הרבנים המפורסמים של ג'רבה בעניין זה, אומר הוא : יש חכמים אינם חשים לתקופה, אבל אנחנו אין מגלים את הדבר להמון העם, שלא לזלזל בשום מנהג בעולם והולכים אחר המנהג כבר.
כאן בדרום עדיין לא בעל המנהג של פיטום הבנות לפני כניסתן לחופה. ילדה משודכת שמים אותה כאילו במעצר בית, מאכילים אותה דברים המפטמים ומשתדלים שתמעט בתנועותיה, וזאת כדי שתוסיף במשקל ותשמין יפה.
אישה שמנה ומפוטמת, עד שהיא מתנועעת בקושי, זהו אידיאל היופי של יהודי תוניסיה השמרנים.
אלי פילו
01/08/2008
השלום לכם חברים.
לצערי טרם אספתי חומר על פרעות שנעשו בכל יהדות צפון אפריקה, אך, פרעות ביהודי מרוקו, יש ויש לי מספיק חומר.
מבקש להודיע לכם בזה שבחודש הבא, בע"ה , ייערך כנס בבר אילן, טרם ידוע לי התאריך המדוייק, וכולו מוקדש לפרעות ביהודי צפון אפריקה, את חלקי בהיהודי מרוקו, כבר תרמתי שם.
הודעה על יום הכנס והתוכן, תבוא, לכשאקבל את הפרטים.
אכן יהודי צפון אפריקה סבלו מפרעות אין סוף ובלתי פוסקות, יש חמורים יותר ויש חמורים פחות. יש והיה שליט נוח יותר ויש שהיה שליט עריץ ביותר שאת שמו מזכירים ההיסטוריונים עם שמם של גדולי צוררי עם ישראל, כזה הוא העריץ מולא לייזיד, שמלךבמרוקו תקופה קצרה יחסית, פחות משנתיים, אך היה בהם די, על מנת שישאירו זכרון מר בתולדות יהודי מרוקו.
הפרק הארוך הזה, מובא מספרו של יעקב משה טולידאנו, היסטוריון דגול ורב.
מולאי אליזיד
פרק אפל זה בתולדות יהודי מרוקו, בחרתי להביאו מהספר " נר המערב " לרבי יעקב משה טולידנו, יען כי המחבר מקדיש פרק מכובד בספרו, ומפרט את מעלליו של המלך הרשע הזה, וגם אם מלך הוא, תקופה קצרה, אזי שנתיים אלו, לא ישכחו לעד על ידי יהודי מרוקו.בהמשך לכתבה הקודמת, מ " נר המערב"
" הנה כי כן מוצאים הננו ביחסו הטוב של מולאי מוחמד חזיון לא מצוי בין מושלי מרוקו, כי הרבה לקרב איליו את רבים מיהודי מרוקו ולמנותם בין שרי ממשלתו, ונפלא הדבר כי גם אז בימי ה " אוהב ישראל " זה, קרו לא פעם ביהודי מרוקו מקרי הרג ושוד.
בשנת תקמ"ג - 1783 - קרה עוד כי שבעה יהודים שאיזה מהם היו מאנשי מכנאס, נרצחו כנראה מפני בצע כסף על ידי ההמון הפרוע. ואמנם אין ספק כי מקרים כאלה היו לא מעטים אז בעת ההיא בגלל המחסור ומצוקת רעב ששררו בשנים ההם, הרעב ההוא נודע אצל כותבי הקורות במרוקו בתור רעב כבד ונורא, הוא החל בשנת 1779 ונמשך עד שנת 1782, מאות יהודים מתו אז בכל עיר ועיר מערי המערב, והרבה שהמירו את דתם למצוא אוכל לנפשם, ובכן מובן הדבר כי בעקבות הרעב ההוא נמשכו גם מקרי הרג ורצח לפעמים.
אמנם, במה נחשבו המקרים הבודדים האלה שקרו בימי הטובה ההם, ימי ממשלת מולאי מוחמד, מול המקרים הרבים הרעים שבאו על יהודי מרוקו אחר כך במות המושל ההוא, במשך שנה ועשרה חודשים בערך, שבם נמסר השלטון ליד בנו מולאי אליזיד העריץ , מולאי מוחמד מת בסוף ניסן תק"ן - 1790 - ומולאי אליזיד בנו , בן אישה נוצרית-אנגלית, שהיה עד כה בורח מאביו מולאי מוחמד, בא ויתפוס מיד את רסן השלטון.
הוא שנא את היהודים תכלית שנאה עוד מכבר, ובשנים האחרונות שגורש מאביו בהשפעת ידידי אביו היהודים, כאשר זכרנו, הוסיף עוד יותר לשטום אותם ולחכות ליום נקם לנקום בם, והכל למגנת לב יהודי מרוקו, ולהותם בא היום ההוא, יום פקדו של מולאי אליזיד, ועת נקמתו בהם.
קצת מהקורות האלה שקרו ביהודי מרוקו על ידי מולאי אליזיד, נזכרו במשא בערב, שמחברו ר"ש רומאנילי ישב אז במרוקו, ובראשית החל הקורות האלה, נאלץ לברוח במנוסת חרב להולאנדיא.
יהודי טטואן שעוד מכבר בעת בריחת מולאי אליזיד מאביו, דרש את עזרתם, אף הם מאנו לתת ידם לו, היו עתה הם הראשונים למטרה לחציו, ביום שבת בא מולאי אליזיד שם לטטואן ויחד עם המון תושבי העיר שבאו להקביל את פניו, באו גם כל ראשי הקהל והמון רב מיהודי טטואן ומנחה בידם לתת איליו.
אך רק ראה את זעומי נפשו אלה, ויצו מיד לקחת נקמתו ולפגוע בם, גם, בפומבי להתיר את דם היהודים אשר בכל ערי מלכותו, וכי כל אשר יביא לו ראש יהודי הרוג יקבל סך מה, ככה חשב מולאי אליזיד להכחיד את יהודי מרוקו כלה, כי כן היו דבריו עוד בטרם מלכו, אל שבט משפחות אמהיום, שבט קנאים וחפצי נקם ביהודים, אשר רק בתנאי זה, נאותו לעזור אליו לתת בידו את רסן המלוכה בתנאי, שיהרגו את כל היהודים אשר במדינות מלכותו.
ואמנם בעת יצאה הפקודה הזאת הראשונה מאת אליזיד בתיטואן, נמצא אז שם כהן מושלמי אחד שיעץ אותו להמיר את פקודתו זאת באחרת, ותחת להרוג אותם, יתן את רכושם והונם לשלל, כי עני חשוב כמת ורק את אותם האנשים שהיו בעוכריו של אליזיד, בימי אביו, יוכל הוא להורגם.
וכן העצה הזאת מצאה אזן קשבת בלב אליזיד, ויוציא אותה מיד לפעולות. המון רב ממחנותיו נקראו בפקודתו להתנפל על רחוב היהודים ולנצל אותם, והיהודים אשר לא חכו לפקודה כזו, לא ידעו להתכונן אליה ולמלט מרכושם עד מה, ופתאום ביום השבת ההוא, יום בוא אליזיד תיטואנה לעת ערב, נמלא רחוב היהודים בהמון שודדים רבים, אשר פשטו עד מהרה בכל הבתים ויקחו את כל אשר מצאו, וגם את תכשיטי הנשים ובגדי האנשים הפשיטו בחזקה מעליהם, יש שנתצו עוד קירות בתים וגגות, ויש שחפרו באדמה ובבורות סתומים, למצוא אולי ממון מה בהם.
03/08/2008
מבין החגיגות הדתיות הנהוגות בכל רחבי תוניסיה יש להזכיר את חגיגת יתרו, הנערכת ביום חמישי בפרשת יתרו. הנערים מקבלים אז מיני מטעמים ושוחטים לכבודם יונים.
נראה, שמנהג הסעודות לבנים, נפוץ היה בכל צפון אפריקה, אם כי לא דווקא בפרשת יתרו. במרוקו נהגו לערכו לפני חג השבועות. מכל מקום ברור, שקשור הוא במתן תורה וקבלת עול המצוות על ידי הבנים.
מנהג הביקור בגריבה לא ביטל את הביקורים לקברי רבנים מפורסמים. אחדים מהם נמצאים בתוניס, כעת בתוכה של העיר, רבי אברהם כהן " באבא רבי, נפטר תע"ה : רבי אברהם בן מוסא נפטר תק"א : רבי יצחק לומברוזו תקי"ב : רבי מסעוד רפאל אלפאסי תקל"א : רבי יוסף בסמוט תקל"ה : רבי אליהו גביזון תקנ"ה :
רבי חיים טייב תקצ"ז . מחוץ לתוניס מפורסמים קברי הצדיקים בתסתור, נאבל, אל-כאף, אל-חאמה ( ליד קאבס ), וג'רבה.
את תוניס העיר מכנים בשפ פאריס הקטנה. אולם בחברה היהודית שבילית שעות על שעות שררה אווירה של עיירה יהודית. משהו מהתמימות היהודית, מהעממיות הנלבבת. ואם בתוניס ככה, בערי השדה, בפאקס, בג'רבה על אחת כמה וכמה.
ראשיה של יהדות תוניסיה, אפילו אלה שהכרתם הלאומית נפגמה עקב החינוך הצרפתי, שמרו גם הם על מידה רבה של עממיות, אותה המידה, שאינה מרשה להם לפסוח על ראשי עם מעונה ונדכא ולהרגיש את עצמם מורמים ממנו.
ואין זה רק מהשפה אל החוץ. דווקא המתבוללים הקיצוניים מהדור ההולך עדיין שפת העם, היהודית ערבית, שגורה בפיהם, יותר מאשר בפי הצעירים. הזקנים עדיין זוכרים את הליכות אבותיהםף מנהגיהם, אף שפלותם ועלבונם. סוף סוף רק שבעים שנה חלפו מאז נכנסה צרפת לתוניסיה, ולא ביום אחד הפכו יהודי תוניסיה לצרפתים.
פלישת הנאצים לתוניסיה, גיוס הצעירים היהודים לעבודות כפייה, קנסות כבדים שהוטלו על הקהילות, זכורים יפה בחברה היהודית, שעדיין לא התאוששה מההלם. ספרים אחדים נתפרסמו על אותה תקופה ועל קורבנות הנאצים, שנרצחו במחנות העבודה, מהם שנכתבו מיד לאחר השיחרור ומהם שיצאו לאור מקרוב.
ובכל זאת לא שעת פנאי היא ליהודי תוניסיה לשקוע בהרהורים. רבים חוששים מפני הצפוי להם בעתיד. שנה האחרונה עזבו כעשרת אלפים יהודים, כלומר כאחד עשר אחוז למאה את תוניסיה. כמחציתם עלו למדינת ישראל, מחציתם התפזרו לכל רוח.
ברוב בוודאי פנו למטרו פולין – לצרפת, לפאריס. שם ייטחנו בריחיים של העיר הגדולה, יאבדו את דמות דיוקנם היהודית, ייהפכו לאבק אדם, ולא ייוודע כי באו אל קרבה.
סוף פרק תוניסיה. מארץ מבוא השמש. הביא לכתב אלי פילו
03/08/2008
פרק זה מובא באדיבותה של דינה חיים מאתר " קוסקוס "
לחברנו היקר חי כמוס מאזוז, שבוע טוב וחודש טוב.
הנה, להנאתך ולהנאת כל החברות והחברים תמונות מטיול בצפון וביקור בבית הכנסת "אור-תורה" שנבנה באמנות יוצאת מגדר הרגיל- מאבני פסיפס המתארים סיפורים התנ"ך. בית הכנסת נמצא בעכו.
עוד על בית הכנסת:
פסיפס וקדושה (מתוך האינטרנט).
"אור תורה", בית הכנסת התוניסאי בעכו, הפך לאתר תיירות מבוקש בזכות פועלו של ציון בדש. יש בו מאות יצירות מוזאיקה וויטראז' המספרות את סיפורו של עם ישראל, "עזרת נשים היפה בעולם", ויצירת אמנות ענקית – שבעת ההיכלות, שיצירתה נמשכת כבר 40 שנה. בינתיים / הדס כרמונה
בית הכנסת הטוניסאי בעכו הוא אחד מתוך כ-100 בתי כנסת הפזורים בעיר, אך הוא יחידי מסוגו בעולם. המבנה כולו, מבפנים ומבחוץ, מציג לראווה עבודות מוזאיקה אינסופיות, כשלפעמים לא ברור איפה נגמר הקיר והיכן מתחילה התקרה. כבר בכניסה יש פסיפס על הרצפה, הנותן תחושת קודש למקום. לא כל יום מזדמן לאדם ממוצע ללכת על יצירת אמנות, והתחושה שדבר כל כך יקר ערך נמצא תחת הרגליים גורם למבקר להתייחס לכל צעד במקום הזה באופן מיוחד.
המקום מכיל מאות מיליוני אבנים שכולן מהארץ: מהרי אילת, מכרות תמנע, מהגליל והגולן, וכולן טבעיות וללא שום אבן צבועה. בבית הכנסת יש גם 140 חלונות ויטראז' או בעברית – מסכית. המוזאיקות והויטראז' מספרים את ההיסטוריה של העם היהודי – כל סיפורי התנ"ך, השואה ואירועים חשובים אחרים הצרובים בדי.אנ.איי. הקולקטיבי של עם ישראל. בית הכנסת גם מנציח את הנופלים במלחמות ישראל, נותן מקום לצה"ל ולחילותיו ומשאיר מקום לערים בארץ, לצומח הארצישראלי, לציפורים ולדגה המקומיים.
בדש הבלש
"אור תורה" החל לקבל את אופיו העכשווי בשנות החמישים, על ידי ציון בדש, גבאי בית הכנסת. בדש עלה לארץ מתוניס ב 1954, קנה בית בעכו והתיישב בעיר. "חלמנו על הארץ אלפיים שנה, ועלינו", אומר בדש ומצטט: "קום והתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה". כאשר הגיעו העולים לארץ, אחד לא הכיר את השני ומטבע האדם אנשים חיפשו למי להתחבר. תוניסאים התחברו עם תוניסאים כי היה קל מבחינת השפה והתרבות וכך מצאו גם עם מי להתפלל. בדש קיבל מהמינהל דרך העירייה "חורשה בתולית מבריאת העולם" כדבריו. בית הכנסת, מבנה עתיק שגילו על פי האגדה 2,400 שנה, שימש אז גם כמתנ"ס מקומי.
את הרעיון למוזאיקה בבית הכנסת שאב בדש מהמקורות. "בכל בית כנסת עתיק שמתגלה יש יצירת מוזאיקה. עד היום גילו למעלה מ-1,200 יצירות בבתי כנסת עתיקים", הוא מלמד. "ראינו שבשווקים מוכרים יצירות מוזאיקה קטנות וניסינו לאתר את האמן שיצר אותן". בעידן הטרום אינטרנט היה צורך בעבודה בלשית של ממש. "באותם ימים", מסביר בדש, "מי שהוציא מצרך לשוק היה צריך להוציא בול קנייה מהמכס. כדי להתחקות אחר האומן שיצר את המוזאיקה, פנינו למכס ושם אמרו שיש מפעל קטן למוזאיקה בקיבוץ אילון, שהקים מאיר דוידזון ז"ל".
בהתחלה היססו במפעל לייצר יצירת מוזאיקה בסדר גודל שבדש ביקש, אך שוכנעו לבסוף ויצירת המוזאיקה הראשונה נבנתה. לא הייתה שום כוונה או תכנון מוקדם לעצב בית כנסת שכולו מוזאיקה, אך כמו שבדש אומר "התיאבון בא עם האכילה". וכך נוצר בית כנסת ייחודי שלא קיים בעולם כולו, אחד המרהיבים בעולם, והוא נוצר ללא תכנון מוקדם של אדריכל או מעצב, אלא פרי חזונו ורעיונותיו של בדש. ליופי הזה יש כמובן גם צד כלכלי. "פעם היו משלמים על יצרית מוזאיקה 300 לירות, היום זה עולה 1,500 דולר למטר מרובע", מביא בדש את הפרספקטיבה שלו לאינפלציה. הכסף ליצירות השונות שבבית הכנסת מגיעות מתרומות בלבד, וכבר עשרות שניחם שהוא משמש את כל עדות ישראל, על אף שהוא ממשיך להיקרא "התוניסאי", ויש המכנים אותו ה"ג'ריבה" על שם בית הכנסת המפואר באי ג'רבה בתוניסיה.
והעיקר עוד לפנינו
לבית הכנסת ארבע קומות. בקומה הראשונה בית מדרש לימות החול ולאירועים כמו מסיבת חתן, ברית מילה וכנסים. בית המדרש פתוח כל יום בבוקר. יש לימוד תורה שעה לפני התפילה ושעה אחריה. כך גם לפני ואחרי מנחה ולפני ערבית. אל המקום מגיעים מישיבות שונות ומבתי ספר ללמוד תורה. בקומה שנייה בית הכנסת. בבית הכנסת מתפללים בשבת וחגים, כשיש עלייה לתורה, ברית מילה ומאורעות שונים. בית הכנסת בנוי לפי הקבלה וההלכה ויש בו ארון קודש, במה מרכזית ושלוש כניסות כנגד שלושה אבות. קומה מעל נמצאת "עזרת הנשים היפה בעולם" ובחלל המדרגות המוביל אל היציאה לגג יש מתחם המוקדש כולו לשואה והוא גם היצירה הגדולה ביותר. בכלל, 11 מהיצירות שבבית הכנסת מוקדשות לנושא השואה.
אחד הדברים הבולטים הוא מוזאיקת המטבעות. יש מוזאיקה לכל מטבע ישראלי – מטבעות מבית המקדש הראשון שנתגלו בגמלא, מטבעות שבהן קנה אברהם אבינו את חברון, מטבעות מתקופת המנדט ועד המטבע האחרון. התיעוד של המטבעות יעורר בכל אחד זיכרונות מתוקים מתקופה זו או אחרת, כשבגרוש היה חור, כשהאגורה הייתה עם גימור גלי ודוגמה של שיבולים, וכשבשווקים מכרו "הכל בלירה".
בית הכנסת נבנה כבר יותר מ-50 שנה, ועדיין מתחדש. כבר קרוב ל-40 שנה עובדים על פרויקט אחד מרכזי – שבעת ההיכלות. ארון הקודש, כידוע נקרא היכל, ובית כנסת מכיל לרוב היכל אחד. אז למה אצל בדש שבעה היכלות? שבעת ההיכלות נמצאים ברקיע השביעי. לכל היכל יש תפקיד ולכל ארון שם ההיכל המקביל לו. דלתות הארון מקושטות, מכילות טקסטים רבים ועשויות כולן מכסף טהור.
ואלו תפקידי ההיכלות:
היכל אחד לקהילת ישראל בעולם, השני לצה"ל, היכל שלישי לשואה, היכל רביעי עדיין בעבודה ומוקדש לגיבורי ישראל מאז ומעולם: 10 הרוגי מלכות – גדולי המקובלים התנאים, שנהרגו בעינויים על ידי הרומאים; כל עולי הגרדום, חטיבת כרמלי ששחררה את עכו והגליל ולאלי כהן גיבור ישראל. היכל חמישי מוקדש לגירוש ספרד והאינקביזיציה, השישי מוקדש לירושלים והשביעי עדיין בתכנון. אם נפתח את הארון ונציץ, נראה שם ספרי תורה מונחים, ולא נופתע לגלות שהארון מבפנים מצופה כולו יצירות מוזאיקה.
כמה מיצירות המוזאיקה מוקדשות לבית המקדש. באחת מהן רואים את שערי חולדה, השערים מהם נכנסים לבית המקדש. עולים דרך שער אחד (הימני ביצירה) ויוצאים דרך השער השני. כך עושים כל בני ישראל, מלבד האבלים. האבלים נכנסים דרך השער השני, וזוכים כך לקבל ברכה מכל יהודי שיוצא מבית המקדש. יהודי שיוצא מבית המקדש ורואה אחר עולה מולו, יודע כי יהודי זה אבל ומברך אותו. לבית המקדש בשער הכניסה יש 32 מדרגות, ומי שרוצה יכול לספור 64 פסים, כשכל זוג פסים יוצרים מדרגה.
קבלת פנים עכואית
בדש הוא עכואי גאה, ומתאר את עירו כ"מקום הכי שקט ובטוח בעולם". בשנת 2001 הוכרזה עכו העתיקה על ידי אונסק"ו – ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, כאתר מורשת עולמית. בדש עצמו גר בעכו כבר 60 שנה ולא משתמש בתחבורה ציבורית. "הכל מישורי", הוא אומר, "כולם מכירים את כולם, הדגה טרייה וזולה. אפילו רש"י אומר: 'לא דומה הדגה של עכו ליתר הדגים בעולם', ובמשנה אומרים, שאם תרצו לאכול דגים איכלו את אלו של עכו ולא של יפו". באופן טבעי, יצירת המוזאיקה הראשונה היא של העיר עכו.
במהלך ביקורי בבית הכנסת נכנסו ובאו תיירים רבים. שני זוגות תיירים מתל אביב בשנות החמישים המאוחרות לחייהם. בדש קיבל את פניהם, והחל משוחח איתם על ארץ מוצאם או מוצא אבותיהם. זוג אחר, לא צעיר, הגיע מגוש עציון ופצח בשיחה עם הגבאי על מקצועותיהם. בחור ובחורה צעירים הגיעו לתאם ביקור של קבוצת תיירים צעירים מצרפת ופתחו בשיחה קולחת עם בדש בצרפתית. קבוצה אחרת של תיירים הגיעה בכובעים אדומים מאיזו ארץ סקנדינבית.
מדהים לראות איך מקום שמתפקד ביום יום כבית כנסת, בית מדרש ומקום לאירועים שונים לקהילה, בו זמנית מתפקד כאתר תיירות ועלייה לרגל לאנשים בגילאים שונים ומארצות שונות. והגבאי, מקים המקום, מקבל את כולם בשמחה ומספר בגאווה על בית הכנסת ועל המורשת הנפלאה שהוא הנציח אבן אחר אבן במפעל חייו. לעיתים דיבורו נשמע כמו תפילה וכל מה שרוצים להגיד, זה פשוט "אמן".
בית הכנסת ממוקם ברחוב קפלן 13 (יש שילוט). לתיאום ביקור: 04-9915979.
10/08/2008
האמנציפציה של יהודי תוניסיה מאת יצחק אברהמי
מתוך הספר " ממזרח וממערב " כרך ראשון מתוך שבעה.
מבחינה כלכלית הצטיינה המחצית השניה של המאה הי"ט בתוניסיה בפעילות רבה של מעצמות אירופה, ובהתחרות חריפה בין צרפת ואיטליה על והחדירה וההשפעה בארץ זו. כידוע, השתלטה בסופו של דבר צרפת על תוניסיה, ושליט המדינה – הבאי מוחמד אל-צאדק – חתם ב – 12 במאי שנת 1881 על חוזה בארדו ( ארבעה קילומטרים צפונית מערבית מתונס, שם נמצא ארמון הבאי ) שלפיו הפכה תוניסיה לארץ חסות צרפתית.
באשר ליהודים מצבם הולך ומשתפר. קודמו של אל-צאדק, אחיו מוחמד באשא באי 1854 – 1855, אולץ על ידי מעצמות אירופה, בייחוד אנגליה וצרפת, להעניק לארצו ןלנתיניו חוקת יסוד הידועה בשם " עאהד אלאמאן " Pacte Fondamental , החוקה נתפרסמה ב – 10 בספטמבר 1857, בעקבות פרשת היהודי שמואל באטו צפז.
וכך כותב על פרשה זו אחמד אבי אל-צ'יאף, היסטוריון השושלת החוסיינית ששירתה בתפקידים בכירים ומזכירם של חמישה באיים
בשנת 1827 ועד שנת מותו 1874 " אירע המקרה שחייל הרג יהודי ולקח את סחורתו...הוא הוצא להורג מבלי לשמוע את תשובתו..הבריות ריננו על כך...ימים אחדים לאחר מכן, העידה חבורת אנשים בבירה שאיש מהמון היהודים ושמו באטו, עגלון בשירות הקאיד נסים, ראש היהודים, גידף מוסלמי וקילל את דתו..."
הבאי מוחמד החליט להביא את היהודי למשפט, דווקא בפני ביתך הדין " שארעי ", מו האסכולה המאלכית המחמירה. כשיעץ לו הוזיר מוצטפא ח'נזה דאר לנהוג במתינות ולהמנע מפסק דין מוות, מתוך שיקולים פוליטיים, השיב הבאי :
" הרי רק אתמול הוצאנו להורג חייל מוסלמי בגלל רצח יהודי ", ואכן למרות התערבות נכבדם ןנציגי המעצמות הזרות, והבטחה לא לפסוק דין מוות, הוצא באטו צפז להורג בסיף, ב – 24 ביולי 1857, מול ארמון הקיץ של הבאי באל-מרסא.
עוד כותב אבן אבי אל-צ'יאף : " ולאיזה עניין אישי, נוהה הקאיד נסים אחרי נטיית הבאי ( להחמיר בדין ), כך אומרים, אך רק אללה יודע ". סתם ולא פירש. אבן אבי אלצ'יאף ממשיך ומספר איך הביאה פרשת באטו צפז להתערבות צרפת ובריטניה :
" ואומרים שהיהודים בפאריס, כשנודע להם האסון שפגע באחיהם לאמונה, בעוד הם שותים ממימי החירות ונושמים מאווירה, העלו את עניינם בידי אחד מהנכבדים בפני ראשי המדינה ואמרו :
" אחינו בצונס לאור המצב הזה אינם בטוחים בגלל אמונתם ". אז הופיע הצי הצרפתי בראשית מחרם שנת 1274 – סוף אוגוסט 1857 – בערך שבע מאות תותחים "
הייתה זו תגובת תרפת לפרשת באטו צפז. גם היהודים בתוניסיה וגם הנתינים הזרים נהנו מהתערבות צרפת ואנגליה. אכן פרשת היהודי באטו צפז שימשה קרש קפיצה לאינטרסים האירופיים, ובפרט הצרפתים.
אבן אבי אל-צ'יאף מעיד על עצמו, שמחמד באשא באי ביקשו לנסח את הטיוטה של חוקת יסוד ואף להקריאה בארמון הברדו בפני קהל " נכבדים, קונסולים, אנשי דת ואחבאר אחיהוד – חכמי היהודים.
וזאת חודשיים בלבד לאחר הוצאתו להורג של היהודי באטו. אכן הייתה זו תגובה מהירה מאוד. ועוד זאת, שנה לאחר מכן, ב – 14 בספטמבר 1858, הוציא אותו באי, מחמד, צו המעניק ליהודים שוויון זכויות, בוטלו התפילות בלבוש, הם הורשו למשל לחבוש את ה " שאשייא " בצבע אדום ולא שחור, ניתן להם לקנות קרקעות ונסי דלא ניידע, ולעסוק בחקלאות.
דבר המתחייב מעאהד אלאמאן ומן הצדק בכלל, בכל העתים ".
כדברי אבן אבי אל- צ'יאף, משכיל זה מתייחס בחיוב רב לצו השוויון על כל סעיפיו ומנסה להצדיקו ולמצוא לו סימוכין דווקא באסלאם ובמסורת האסלאמית.
אלי פילו
11/08/2008
מאין אונים לשאת אותם ולהובילם ביחוד נעזבו שמה כל מכשירי בתי כנסיות ומדרשות, תיבות היכלים ופרוכות, וספרי תורה רבים. גם על פי פקודת מאליזיד נאלצו לעזוב את כל היין והשכר והצימוקים אשר אצרו בשנה ההיא, כמות גדולה שאותם לקח אליזיד לעצמו ובעוד המושלמים התענגו על רוב טוב שהשיארו להם היהודים באלמללאח, הנה היהודים, נוסף על טלטולם והפסדם, סבלו עוד הרבה במקום מושבם החדש בהאלקסבא.
הם ישבו באהלים כערביים ויחיו, לחורב ביום ולקרח בלילות. כן ריח הרע והזוהמא שמלא את חלל אוהליהם, והזבובים, הפרעושים, והעקרבים והנחשים שריחשו בקרקעיתם.
והחום הרב עם האבק , כל אלה מררו את חייהם, ויולידו גם מחלות בקרבם , ביחוד דלקת המוח בילדים, לרגלי חום השמש שלא הורגלו בו, לפעמים בהתחולל רוח חזק וסוער נסתרו גם האהלים ההם ויהיו צריכים פעם כפעם להקימם שוב.
וכמו לא די היה בעינוים אלו ותלאות האלה שהסב אליזיד ליהודי פאס, כי גם הוסיף עוד להכעיסם בגזרות עוד יותר נוראות, הוא גזר להרוס את כל שדה קברות היהודים בפאס וליקח את האבנים והעפר לבנות בהם בית מסגד להמושלמים באלמללאח, ועוד בתי מסגד במקומות אחרים בפאס המדינה בהמגורשים, פטאלעא, ובוזלוד, וארצוף, וחומה למגרש סוליקא החדש הועתק לתרבות מרוקו09/04/08
שדה הקברות ההוא של יהודי פאס שהיה כל כך קדום ועתיק, הכיל חלקת ארץ כה גדולה מאוד, שבה היו גם מכפלות תחתים שניים ושלישים, של שורות שורות קברות עתיקים מסוף המאה השנית מעת נבנה האלמללאח בפאס.
כן חצרות ובתים ושרידי בנין נמצאו אז על ידי חפירות המושלמים בשדה הקברות ההוא של האלמללאח, וכן תכריכי מתים שבם היה גם תכשיטי כסף וזהב.
הכל לקחו המושלמים בחופרם שם, עד שהיו רבים מהם שהעשירו ממציאותיהם אלה, החפירות בשדה הקברות ארכו כשני חודשים אף כי כתות של פועלים עבדו בהחפירות ההם כל קברות ומערות רבני פאס הקדמונים ומגורשי קאשטיליא נהרסו אז עד היסוד, ועיני היהודים היו רואות וכלות ובעמל רב הצליח ביד נגיד העדה יוסף עטיאה להעמיד ברשיון השר של האלקסבא איזה פועלים ללקט את כל העצמות הנופלות ולתתם בחפירה גדולה אשר כרו להם בהבקעה " אלגיסא " אשר בקצה שדה הקברות, ככה נהרס ואבד שדה הקברות ההוא של פאס, המקום היותר חשוב ועתיק בקדמוניות יהודי המערב.
ואחרי כל עלילות אליזיד אלה ומשטמתו, קוה קוו יהודי פאס גם אז כי גזרת אליזיד זאת להעתיקם מרחובם , לא תעמוד לאורך ימים, וכי סוף סוף יבוא הקץ לשגעונותיו, וימצא חפץ להשיב אותם על מקומם. וביום ח' בחודש אב כראותם את אליזיד יושב נוכח שער האלקסבא, השתמשו בהזדמנות זאת לשלוח איליו מלאכות מיוחדה, שמונה אנשים מחכמי הקהילה שביניהם נמנה גם כותב זכרונות אלה, רבי יהודה ב"ר עובד בן עטר, יחד עם אחד מנגידי העדה דוד אלכרייף, הלכו במלאכות זו ויבאו לפני אליזיד, ומנחה בידם, להשתדל לפניו כי יחזיר להם ליהודי פאס את האלמללאח, אמנם כלעומת שבאו כן שבו, כי אליזיד לא הביט אליהם בכלל ולא חפץ לשמוע מבקשתם.
אך, אחרי חודש ימים, ביום י"ג באלול שלח אליהם, וכנראנ במרמה, כי יוכלו לשוב ולהאחז בקצה האחד בהלמללאח במקום הסמוך לבית הקברות הנהרס, אמנם, רק הם באו והתישבו שמה, אחרי אשר העתיקו את אהליהם וכל חפציהם, ויתעכבו ארבעה עשר יום , הפך דברו אליהם וישלח להם פקודה לשוב אל האלקסבא, וכן, החיזיון המדכא של יום גלותם הראשון מהאלמללאח, יום כ"ד סיון נכפל עוד הפעם ביום כ"ז אלול, באופן עוד יותר קשה , כי בפעם הזאת לא נתן להם אליזיד להוציא את מטלטליהם אף מעט מהרבה שנשאר אתם, וגם החום אז עת שלהי הקיטא, הרבה עוד יותר לדכא אותם.
בעת ההיא אחרי גלות יהודי פאס מהאלמללאח, בפעם השנית, התגברה עוד יותר רוח הנקמה באליזיד נגד היהודים. וכשכור מתרונן מיין התענג לראות בעם זעום נפשו, ביהודים, מחזות של הריגות, שוד וביזה , תועבות ונאצות ועלילות רשע.
כן שם לו לחוק כי לא יתראה ולא ידבר עם איש ישראלי כי נחשב בעיניו לחרפת אדם ובזוי עם, גם את החוק הישן שהיה על יהודי מארוקו עוד מכבר , שלא יוכלו ללבוש גוון ירוק, אשר בימי מולאי מוחמד אביו של אליזיד כמעט שלא הושם איליו לב ורבים מיהודי מארוקו לבשו אז בגדים ומלבושים ירוקים, חידש עתה אליזיד בכל התוקף, ויגרום בזה הפסד רב ליהודי מארוקו, כי כל הבגדים ממין כזה נאלצו אז לצובעם בצבע אחר, ובזה היו בלים ונשחתים בזמן קצר .
אלי פילו
11/08/2008
חברים יקרים ערב טוב.
לא התאפקתי, בקוראי את הסיפור הראשון בספר הנפלא הזה " מעגלים בכחול " של חנה כהן פרז, מצאתי לנכון לשתף אתכם בסיפור הראשון הנפלא בתוספת כמה פתגמים.
כיוון שאיני שולט בשפה היהודית - תוניסאית, העתקתי אות באות את הפתגמיפ, עמכם הסליחה, והיה וטעיתי במשהו, לא היה זה דבר מכוון, אני מביא את הדברים בשם כותבם.
אני תקווה שזה ימצא חן בעיניכם, כיוון שאני חסיד של סיפורי עמים, שמהם, גם היסטוריונעים שואבים פרטים חשובים על מהגי עדה זו או אחרת, ראיתי שזה מעניין ומביא את זה בפניכם.
אשמח מאוד באם תגיבו בפורום על הנושא החדש הזה, האם להפסיק או להמשיך. להנאתכם ידידיי.
מעגלים בכחול – חנה כהן פרז
כוחו של גורל.
הגורל, או המזל – " שַעָר " קראנו להם – שלטו בחיינו. כוחותיהם וסגולותיהם אין סופיים. מורדיהם הבולטים הם בפרנסה, בנישואין ובילדים. הם מלווים כל אחד מאיתנו מילדותו ועש מותו, עשויים להיות אור זוהר המאיר דרכו של אדם או, חלילה, צל מעיב ומכביד. המזל הוא מוטיב מרכזי בהשקפת העולם שעיצבה את ילדותי.
מגדת העתידות – הדְגֶגָ'ה .
צהרים שליום קיץ. העיר מותשת מהחום, שקעה בתרדמה. כמו במפתיע נשמע קולה החד של מגדת העתידות. דגג'ה, דגג'ה.
דגג'ה, דגג'ה ענה לה ההד מחצרות הבתים.
דקיקה וזקופה עטופה גלימה לבנה, חלפה הדגג'ה כהרף עין בין סמטאות העיר. ידה האחת אוחזת בגלימתה תחת סנטרה ואילו השנייה נעלמה. רגליה השחורות, יחפות ועטורות צמידים מבהיקים, נשאוה כאיילה למחוזות חפצה. כרוח רפאים ריחפה עד שהתמזגה עם האופק.
מששמעה ג'ולי את קולה, האדימו פניה החלקות ועיניה ברקו, והיא רצה לעברה אחוזת התרגשות והפצירה בה להכנס לחצר בית הדירות, המקורה והצוננת.
ג'וי, אם לשתי בנות הייתה. שערה שחור כפחם, אסוף לאחור בצמה עבה וארוכה. ערב חתונתה טיילה עם ארוסה לאורך השדרה בעיר. נהג שהיה בגילופין איבד שליטה על רכבו ופגע בה. ג'ולי נשארה נכה באחת מרגליה אותה גררה בהולכה.
איש בעיר לא ידע מאין באה הדגג'ה ולאן היא הולכת. פניה חרושות קמטים. עיניה השחורות שלחו ניצוצות אש. מבטה לא הסגיר דבר מסודותיה. סודות כמוסים אותם רצתה ג'ולי לגלות. סודות, אותם מכרה הדגג'ה בפרוטות.
הדגג'ה נכנסה בעקבות ג'ולי לחצר. חמש נשים המתינו לה. היא בחנה את הנוכחים. היא שמחה בלבה למצוא מעט פרנסה. הסירה את גלימתה הצחורה והתיישבה על הרצפה. זרועותיה נחשפו מכוסות צמידים מרשרשים.
על מצחה מקועקע עיטור כחול מסתלסל. שרשרת דגים וחמסות כיסו את תלתליה. עגילים כבדים משכו את תנוכי אזניה והגיעו לה עד צוואר.
הנשים התיישבו לידה על הרצפה אוחזות בזאטוטיהם, דרוכות לשמוע את מוצא פיה של הדגג'ה. היא שלפה צרור חפצים עטופים אריגים צבעוניים מתוך גלימתה, פתחה באיטיות את צרורה והוציאה מגש עגול מפח. בתנועת סיבוביות, סידרה עליו ספלונים לבנים.
במרכז שפכה אבקות בערמות קטנות. אח שחורה, אחת ירוקה, ואחת לבנה. לצד האבקות הניחה עלים של מנטה וגרגירי " שינוש " שחורים, נגד עין הרע. לבסוף פיזרה צרורות זעירים קשורים היטב, שתכולתם לא נודעת.
מי ? שאלה
אני. צווחה ג'ולי בקול מנצח. היא הצליחה לתפוס ראשונה את זמנה של המגדת. " בואי, שבי לידי " אמרה הדגג'ה .
שקט שרר. רק נשיפותיה של ג'ולי נשמעו. הדגג'ה מוללה מה שמוללה בתוך מגשה ובחשה שעה ארוכה.
שתי בנות לך ואת כמהה לבן זכר. אמרה בלחש כמו מהרהרת בינה לבינה. פניה התעצבו.
" לא יהיה לך בן זכר " היא המשיכה. " אני רואה שתיוולד לך עוד בת. הבנות יגדלו ויתחתנו."
מי יהיו החתנים ? ביקשה ג'ולי להתנחם בכאבה. הנשים מסביב פעורות פה, מאזינות לדו שיח, מחכות לגורלן עי ייפתח.
האחד יבוא מכאן, השני מעבר לים. ואילו השלישי החרישה הדגג'ה שעה ארוכה. הבת שתלדי תנדודד ומים ושנים עד שתפגוש את מזלה. שתקה שוב והמשיכה.
גם את תנדדי בעקבותיה.
איך ידעה שאני בהריון ? סיננה ג'ולי בין שיניה.
אני רואה שתשובי להתאחד, הוסיפה הדגג'ה. אבל לא כאן, בארץ אחרת, מעבר לים. יעברו שנים במקומות זרים ועם אנשים רשעים. פרנסה קשה תהיה לכם, עד שתשובו לחיות ביחד.
פנינ של ג'ולי החווירו כמו הקירות שמסביב. בכל שנה היא מבקשת לשמוע את הדגג'ה אך נרתעת ברגע האחרון ומוותרת. הפעם אזרה עוז. מצטערת בלבה שנכנעה לדחפה.
אל תמשיכי, קראה ג'ולי לפתח. הא לך מטבע זה ולכי. המומות הביטו הנשים דקה ארוכה בג'ולי ואחר כל בדגג'ה.
הגורל של האחד לא יעבור לאחר. אמרה האחת. מה שכתוב על המצח, חייבת העין לראותו, השיבה השנייה. כל אחד ומזלו, ענו האירות. והטקס, שהחל בחדווה תם במועקה גדולה.
אף אחת לא רצתה לשמוע את הדגג'ה. זו החלה אוספת בחופזה את חפציה, כמבקשת להמלט מן המקום. הנשים סביב הביטו בה, מנסות להבין את רזיה. ג'ולי נותרה עומדת על מקומה המומה, ממלמלת, כמו מבקשת לנחם את עצמה, כשנזקקים למעט קסמים, לא תזיק קצת עזרה מהמרומים.
הקיץ עבר, אחריו החורף. באביב נולד לג'ןךי בן. השמחה הייתה רבה. שמונה ימים המשכה החגיגה. פיוטים ושירים מאכל ומשתה. הקים חזר. באחד הימים החמים שוב קולה של הדגג'ה מהדהד מרחוק : דגג'ה, דגג'ה.
לסיום הסיפור הזה כמה פתגמים מן הספר.
יג'עַלנָ רַבֶּה, ונַש פינָה חַטַבַה – מי ייתן ויהיה לנו יער גדול כדי לספק עצים לכולם – הלוואי והיה לנו כדי לעזור לנזקקים.
לי תְחַב תגְ'לבו אֶשְקֶט עַלי וחַלו. – אם ברצונך לנצח את היריב, אל תענה לו כלל.
אלי פילו
12/08/2008
כידוע ביטל הבאי מחמד אל- צדאק את חוקת היסוד באוגוסט 1864 בעקבות מרד שבטי המרכז והדרום בהנהגת עלי בן ע'ד'אהם. אך הדבר לא פגע בהישגים ובזכויות שהעניק צו שוויון ליהודים.
בשנת 1860 נוסדה בפאריס חברת אליאנס איסראליט אוניברסל " היא כי"ח. בשנת 1864 הקימה ועד אזורי בתונס, ובאוקטובר 1865 פנתה לראשונה, באמצעות הנציג הצרפתי , לשליט הארץ, הבאי מחמד אל –צדאק – בבקשה לנהל פעולות חינוך וסעד בקרב יהודי תוניסיה, וכמו כן להקים למענם בית ספר. כמובן שפניית האליאנס לשליט התוניסאי לוות בהמלצה חמה מצד הקונסוליה הצרפתית בתונס.
וכך כותב הקונסול : " הנני מתכבד להפנות נוסח מכתב שהגיע אלי מאדון גרסין, נשיא האליאנס אשר מושב הנהלתה בפאריס שבו שוא מפרש את כוונתו לקיים פעילות האליאנס בכלל הממלכה. הננו מבקשים מכם לעשות טוב וגמול חסד ולהבטיח לי, שאכן לא ימנע הוד מעלתכם מאומה זו את עזרתו ".
להמלצה זו צורף מכתבו של נשיא האליאנס בפאריס.
אולם מחמד אל-צדאק דחה פעמיים בתוקף את הפניה, שכן, " ההגנה על נתינינו הישראלים והאחרים היא ענייננו ולא נרשה לאיש להתערב אלא למי שנתמנה לכך על ידינו. וכן, נודע לנו שישי המנסים להשחית את נינינו וידוע לכם שאין דבר זה מותר ויש לאסור כל ניסיון דומה ".
היה זה ב – 16 באוקטובר שנת 1865. ב – 18 בו, הייתה פנייה נוספת שמא " חלה אי הבנה " בגלל השפה או התרגום. פנייה זו באה להבהיר שמטרת האליאנס חינוכית בלבד, ואין כל כוונה לפגוע בחוקי הממלכה או בזכויות ובסמכויות הממלכתיות.
בו ביום ניתנה תשובה, חריפה לא פחות מן הראשונה, לאמור, " נינינו הינם בחסותנו, לא הכיר באגודה שהזכרתם. לנתינינו אלה, נכבדים שהם פקידים מטעמנו, הדואגים להם וכן קאיד – נגיד – המתמנה על ידינו והוא מעלה בפנינו את הבעיות הנוגעות להם, המתחייבות מן המצב.
אנו חוזרים ומאשרים את תשובתנו למכתבכם, שהבנו היטב : אנו דורשים מכם לאסור כל ניסיון להשחית את נתינינו...לא נקבל שום חסות זרה על אף אחד מנתינינו בשום פנים ואופןף כל נצינינו הם בחסותנו ".
לגבי צרפת הייתה פעילותה של האליאנס בתוניסיה כפרשת באטו ומצב היהודים בכלל עילה ואמצעי להעמקת חדירתה לארץ זו. לגבי השליט התוניסי, הגבירה כל פעילות זרה את חשדו מפגיעה בסמכויותיו וריבונותו, ומכאן רגישותו הרבה. יודעים אנו שהצדק היה עמו, אך הוא לא היה יכול כבר למנוע את ההתפתחויות.
כאמור, לאחר מכן, בשנת 1878, עוד בימי שלטונו של מחמד אל-צדאק, קם בית ספר הראשון של אליאנס בבירה בתמיכת החברה האנגלית יהודית מלונדון.
אף נציגי הבאי והמעצמות השתתפו בחנוכת בית הספר.
זאת ועוד, תקנה הבאי מ – 8 במרץ שנת 1878 באה לשאר מס חדש על הבשר הכשר, למען הפעלתו והחזקתו של בית הספר החדש. חלו אפוא תמורות ביחסו של הבאי ושל חצרו. בחצר השליטים החוסיינים פעלו יהודים בשני תפקידים מרכזיים, גזברים ורופאים, תפקידים חשובים ביותר ועדינים מאוד.
וטבעי הוא, שהם היו גם יועצים וגם שתדלנים לעת צורך. במאה הי"ט, קמו ממשפחת שמאמא גזברי הבאי ומנהלי אוצרו, יוסף בימי מחמד באשא באי, ונסים ושלמה נכדו, בימי מחמד אל-צדאק באי. בין רופאי הבאי היו היהודים הליוורניזים, ד"ר אברהמינו לומברוזו ואחריו הברון הרוזן ד"ר ג'יאקומו קאסטלנואובו.
בם שירתו כרופאים את הבאים אחמד, מחמד אל-צדאק. שניהן היו יוצאי ליוורנו ובני עדת ה " גראנה " בתונס.
אלי פילו
13/08/2008
זוהְרָה.
בת שלושים הייתה זוהרה והיא עדיין גרה בבית הוריה. חמשת אחיה נישאו ועזבו את הבית. גם חברותיה נישאו כולן, רק זוהרה נשארה בודדה, הוריה הזקנים נואשו מן התקווה כי תינשא באחד הימים.
מגושמת הייתה, ותנועותיה מסורבלות, שערה מקורזל ושיניה בלטו. כיעורה היה לשם דבר בפי כל אנשי העיירה. בעיניה היפות לא הייתה שמחה.
יום אחד החליטה זוהרה לפנות לעזרה, לבשה מיטב בגדיה, התעטפה בגלימה לבנה מכך רגל ועד ראש, סגרה בידה המכוסה את פיה. רק עיניה נותרו חשופות והלכה לביתו של מג'יד השדכן.
כל הדרך נזהרה שלא יבחינו בה, כשהגיעה, פנתה למג'יד שישב על שרפרף בפתח ביתו.
" תוכל לשדך לי מישהו ? שאלה זהרה ללא היסוס. מג'יד הביט בה, ומה שראו עיניו היה זוג עיניים גדולות בצבע דבש. הוא הבחין בדמעה בזווית עינה. רחמיו נמכרו.
" שובי בתי לביתך, אני מבטיח לך לא לשקוט עד השלמת המלאכה. מי ייתן והאל יברך אותך במזל טוב ודגול ". אמר לה ולא הוסיף עוד.
זוהרה שבה לביתה, ותפילה חרישית בלבה.
הימים עברו. אך מג'יד לא בא. הגיעו ימי הסתיו האהובים על זוהרה. בתקופה זו, אהבה לטייך לבדה שעות לאורך החוף. כך מצאה עצמה מול ביתו של המג'יד. היססה, אזרה אומץ ודפקה על דלתו. מג'יד, שפתח לה בעצמו, שמח לקראתה והכניסה פנימה.
" שלום לך זהרה, ברוך בואך " אמר לה. " גביר עשיר ונאה הגיע לעיירה. הוא ביקש לשדך לו כלה, והנה את עומדת לפני. אם תסכימי, יהיה זה שידוך נאה. זוהרה מאנה להאמין למשמע אוזניה, התלבטה דקה קלה ואמרה בבטחה " כן אני מסכימה ".
" את לא תתחרטי. זהו מזלך הטוב " השיב לה.
זוהרה חזרה לביתה אך את שמחתה שמרה לעצמה. לאחר זמן מה החלו חששות לכרסם בלבה. " מה יהיה כשיראה אותי ? הוא יברח מכיעורי, או לבושה הגדולה "
זוהרה החליטה לספר להוריה על השידוך שהציע לה המג'יד. אלה נדהמו, לא מאמינים שבתם תינשא אי פעם. ברם, כאשר הגיע לביתם שליח החתן וידיו עמוסות מתנות יקרות, הם פרצו ביללות שמחה שגרמו לשכונה כולה להיאסף ולהיקבץ לתוך ביתם.
נקבע מועד לחתונה, האדי, החתן, ביקש לראות את המיועדת לו. אך זוהרה התחמקה.
התנהגותה נגעה ללבו.סבא שהיא תוצאת ביישנות וצניעותה הרבה. יום הנישואין הגיע. הביאו את זוהרה לבית החתן, בתופים ובמחולות, כשהיא ישובה על מצע,
נישאת על כתפיים, והיא כולה נעלמה מאחורי שכבות של הינומות.
בהגיעם לבית החתן, מיהרה זוהרה להסתגר באחד החדרים כשהיא מסרבת בתוקף לפתוח לאיש. האדי היה סמוך ובטוח שעין רעה פגעה בזוהרה.
על כן מיהר לשלוח את שליחיו הלביא מייד את בעלת האוב הטובה ביותר בסביבה. כך הגיעו לפטמה, קוסמת הכפר השכן. פטמה נאותה לעזור, לא רק בשל השכר הנאה שהובטח לה אם תצליח להפיג את עין הרע, אלא גם משום שהסיפור נגע ללבה.
זוהרה נאותה לפתוח בפניה את דלתה ולשוחח עמה. פטמה בחנה אותה, וכיעורה היה כה דוחה, שהחלה את כישופה תוך כדי מלמול בלתי פוסק " עין הרע ? עין הרע ? מנין נכנסה ? יא מכוערת, יא עקומה ".
כך המשיכה שעה ארוכה, חופן מלח בידה מסובבת מעל ראשה של זוהרה בתנועה מהירה הלוך ושוב, ללא הפסקה, מבקשת להרחיק את עין הרע.
אחר כך, יצאה לבעל הבית, קיבלה שכרה והסתלקה לה. זוהרה הסתגרה בחדר שותקת ומבוהלת. פטמה, לעומתה, מרוצה מהשכר הנאה שזה עתה קיבלה, מיהרה לביתה בצעדים זריזים. איש חסון וגבוה חסם לפתע את דרכה.
" מי אתה ? " שאלה בבהלה.
" מאים את באה ומה עשית ? " שאל
ביצעתי תפקידי. במלח עגלתי ואת השדים גירשתי. השיבה מבוהלת.
" האמנם ? ? היית אמורה להסיר את הין הרע מזוהרה הכלה " אמר לה.
כלה ? צחקקה פטמה " איך כלה ? היא שחורה, עקומה, מאין נכנסה עין הרע ? רק מלראותה וודאי נבהלה וברחה ! " הוסיפה.
" כיצד אני נראה לך, האם אני מוצא חן בעינייך ? " שאל אותה.
אתה ? אתה כל כך יפה, בלי עין הרע, ענתה פטמה, מתבוננת בשערו הזהוב ובעיניו הצכולות. הילה אפפה את האיש. פטמה תהתה האם זהו מלאך או, חלילה, שד.
התבונני בי היטב. אמר האיש, אני הוא מזלה של הכלה. למשמע דבריו קפאה האישה בו במקום.
" חזרי אליה עכשיו " גער, הפעם אל תקללי. רק תחמיאי ותברכי. כשתראי את זוהרה הזכרי בי וביופיי !
פטמה נרעדה וחזרה על עקבותיה כרוח הסערה. היא פרצה לבית החתן ולחדר שבו ישבה עדיין זוהרה מבלי נוע. מייד החלה בטקס מחדש.
הפעם הקפידה בדבריה ואף הרעיפה על זוהרה ברכות. כאשר סיימה פטמה מלאכתה, הזדקפה זוהרה, חייכה אל המכשפה ויצא ללא רעלה, לקבל את פני חתנה.
פניה קרנו ועיני הדבש שלחו קרני אור לכל עבר. האדי רץ לעברה, עטף אותה בזרועותיו וצא עמה לריקוד החתונה.
בעקבותיהם יצאו ביללות שמחה ובריקודים כל אנשי העיירה. עד שהתחתנה, הנשמה יצאה, התלחשו הכל, ספק מקנאים ספר מרוצים.
מן שווקָה תוחרג' וורדא, ומן וורדא תוחרג' שווקה – מן הקוץ יצמח הורד, ומן הורד יצא קוץ.
בלַשי,בלשי משעוד יבכּי, יבַּענכּ דעַלוּ בהימו – חסר המזל, ממר בבכי. על אחת כמה וכמה כאשר בהמתו
אובדת.
אלי פילו
14/08/2008
ד"ר קסטלנואובו שהיה נשיא הועד האזורי של אליאנס בתונס ועודד את פעילותה, נחשב יועצו ואיש סודו של הוזיר. יש להניח שחלקו רב בשינוי יחסו של הבאי לאליאנס ולפעילותה בתוניסיה.
הבאי אל-צדאק הטיל על איש אמונו – קסטלנואובו – את הפיקוח על בית הספר החדש.
במכתב שמביא המאשר את המס לטובת בית הספר אין נזכר השם אליאנס ובאותו מכתב נדרשים שניגי הקהילה להגיש להוד מעלתו את תקנות היסוד של בית הספר ההולך צוקם.
בסיום סקירת התמורות שחלו המחצית השנייה של המאה הי"ט, נציין את הצלחתם ועלייתם של היהודים בכלכלת הארץ : " בתמיכת קסטלנואובו ובזכות תפקידו של הקאיד נסים שמאמא יכלו הסוכנים הליוורניזים לנצל את הנסיבות לטובתם...החל משנת 1882, הסוחרים הצרפתים מתלוננים על מתחריהם...עשר שנים יותר מאוחר הייתה תוניסיה בידי הליוורניזים.
כל כותב גאניאג' מנקודת ראותו של חוקר צרפתי, בנימה של צער. דברים דומים בפי קאזיס בו הזמן : " העם היהודי בתונס...בידו ההון והמסחר של הארץ, הנה הוא האלמנט הפיקח ביותר והחרוץ ביותר באוכלוסייה ועליו, קודם כל, צריכה צרפת לסמוך, כדי להחדיר באוכלוסייה התוניסית את שפתה, רוחה ותרבותה.
אך, זה זמן מה, התהווה במושבה הצרפתית החדשה, אגדה שרצוי להפריך..." וקאזיס מנסה להפריך את הלך הרוח האנטי יהודי בצמח בקרב הצרפתים על רקע התחרות הכלכלית, באופן ברור. הנה כי כן השקפה דומה מנקודת ראותו של היהודי שראה עצמו כנציג התרבות והרוח הצרפתית, שאיש אליאנס נאמן ומובהק.
חלו אפוא תמורות : אך אין לומר שמצבם של כלל יהודי תוניסיה השתנה לחלוטין. הדבר נכון אולי לגבי היהודים בעלי רכוש ומעמד גבוה, בעיר הבירה תונס, ולגבי האווירה הכללית. אנו קוראים במקורות שונים, בנו התקופה, שהבאי מחמד את צדאק העניק בשנת 1879, לכלל קהל תונס קרקע לבניית בית כנסת.
קאזיס, שעליו הטילה אליאנס שליחות אחראית בתוניסיה הגיע לבירה בשנת 1878 על מנת להקים ולנהל את בית הספר הראשון שלה. ואלו דבריו :
" בשנת 1879 נתן שוב הבאי מחמד אל צדאק ביטוי לאהדתו ליהודי תוניס בהעניקו להם, חינם אין כסף, אלף מטרים מרובעים קרקע באחד הרחובות היפים ביותר של העיר על מנת להקים בה בית כנסת ".
קאזיס שהיה כבר בתוניס, ידע בוודאי על מתנת הבאי ממקור ראשון ומוסמך וללא ספק ראה קרקע זו. אחריו זוקף נרקיס לוין לזכותה של האליאנס את ההישג וכותב : " ועד האליאנס ונציג הועד המרכזי המשיכו לדאוג ליהודים ולהטיב את מצבם ולהגן עליהם בפני עוולות השלטונות המקומיים...הם השיגו מהבאי הסכמה שיעניק להם בשכונה החדשה של העיר מגרש נרחב לבנות בו בית כנסת ".
אלי פילו
15/08/2008
המאמרים על אלייזיד מובאים מפרי עטו של הרב משה יעקב טולידאנו, שכתב ספר מדהים " נר המערב " על תודות יהודי מרוקו. הספר כולו כתוב בשפה עברית תנ"כית ומליצית.
הנה כי כן חשוב חשבו יהודי פאס כי יוכלו על ידי השתדלותם לפני אליזיד להטיב קצת את גורלם. ויהי להם להיפך, כי עוד הקשה אז אליזיד את לבבו להרע להם יותר, רבים מיהודי פאס בפרט ומיהודי מרוקו בכלל, שלרוב המצוקות ההם, המירו את דתם ורב קהל יהודי פאס והחכמים והרבנים נדדו הלכו אז מן אלקסבא, להתרחק מלפני אליזיד, ומבלתי יכולתם לשבת עוד באוהלים, יש שהלכו למכנאס, ורובם הלכו לצפרו ויש שמצאו להם מחסה בבתי מכריהם המושלמים בפאס המדינה.
ויהיו באים מערב שבת לערב שבת לקנות בשר כשר מהאלקסבא וחוזרים להם , וכן אמנם, טוב היה גורל אותם אשר עזבו את אלקסבא, מאלה יתר הקהל הנשארים שם שעוד סבלו אחרי כן צרות רבות ורעות, כאשר החל החורף לבוא.
חורף שנת תקנ"א למען לעצור בעד הגשם והקור, היו נאלצים אלה שנשארו בהאלקסבא, לסכך את אהוליהם בקנים ולטוח אותם בטיט,. ובזה קרו לפעמים מקרי שריפה בתוך אהליהם ויהי גם אסון בנפשות , ובחודש אדר של השנה ההיא תקנ"א ואחרי כן בליל כ"ג תשרי תקנ"ב, היו שרפות כל כך נוראות, מאות אהלים, וכלי בית וחפצים רבים, וספרים וספרי תורה, אבדו בהשריפות ההם , כן גם פני האדמה בכל האלקסבא הושחרה כפחם.
על ידי השריפות האלה מרה נפשם של יהודי פאס ועוד יותר, בישיבתם בהאלקסבא, עד כי מרוב תלאותיהם, נסו עוד פעם להשתדל אולי יתן להם רישיון לשוב אל האלמללאח, והפעם ידעו כי על אליזיד לא יפעלו דבריהם עד מה, ויאמרו להשתדל לפני אם אליזיד, גם יכלו לפעול על ראשי שבט הלודאיים ידידיו של אליזיד כי הם ימליצו טוב בעדם.
וכן נעתרו לבקשתם, ושתיהם, אם אליזיד וראשי הלודאיים, ביארו לו לאליזיד את כל קושי מצבם של היהודים בהאלקסבא ואת מה שקרה להם בגלל השריפות.
ויציעו לו לחמול עליהם ולהשיב להם את האלמללאח, אך, כל ההשתדלויות האלה לא יכלו לרכך את לב אליזיד בחפצו כי לא ישיב את פני הלודאיים המשתדלים ריקם , צוה כי הם בעצמם יקחו את האלמללאח להאחז בו, וליהודים לא ינתן בשום פנים ואופן .
וכן הלודאיים אשר לא חכו לזה , שמחו כמובן על פקודת אליזיד זאת, ומיד נכנסו להאלמללאח ויחלקו אותו ביניהם למבואות ולחצרות, למשפחותיהם, ויהי להם לאחוזה.
ועוד מכבר לפני התאחז הלודאיים באלמללאח, ישבו בו איזה משפחות ערביים פראיים ורעי לב אשר בימי שבתם בו הרסו את רוב בתי כנסיות ומדרשות ויקחו את עציהם להסיק, גם את בית הוועד שבו נועדו תמיד רבני העדה הפכו המשפחות ההם למקום זימה, ועתה כאשר נאחזו בו, בהאלמללאח הלודאיים, ברשיון אליזיד , בנו את בית הכנסת הגדולה של התושבים יהודי פאס, שהיתה כבר חריבה, לבית מסגד ענקי גדול ונהדר.
15/08/2008
פיוט לשבת נחמו - רבי דוד בן אהרן חסין
לישועתך יה קוינו.
לישועתך יה קוינו / השיבנו אליך
אתה אבינו מלכנו / גואלנו שמך
בַשּר אמֹר : שובו לכם לאהליכם
נחמו נחמו עמי, יאמר אלהיכם.
דברת בתורתך / ואף גם זאת בהיותם
בבור צרה וחשכה / אל תפר ברית אִתָם
שומר, עד מתי יחָרף צר " אֵל עזַבְכֶם ?
אמר שומר אתה בוקר אשוב אליכם.
ובא לעיר ציון גואל / במשפט תפדה
וצר צורר ומתגאל / לָעַד לא ירדֶה
גמול, ה' הוא יָבוא ויושיעכם
אתם ניצבים כולכם טַפכם נְשיכם.
דודי, לך המו מעי / מר ממָוֶת עָזָך
זכרתיך על יצועי / באשמורות אֶהגֶה בָך
חושי, ומעיָנַי לעבודתך אֶמְשְכֵם
אָמור אֹמַר להם שִמעו נא וּתחי נפשכם.
חִשקך מאוד גבר עלי / יונתי תמתי
זמן שנת קץ גְּאולָי / קָרבָה ישועתי
חכֵּה אחכֵּה לַחנַנְכֶם ואָרום לרַחֶמְכֶם
רוחי אֶתֵּן בקִרבכֶם אָשיב את שבותכם.
אלי פילו.
16/08/2008
רבי פרג'י שוואט.
רב ומקובל, יחיד ומיוחד בין פייטני תוניסיה, חי בערך בשנת הת"ס – 1700 . הפורה שבפייטניה והמעולה שבהם. שירתו התחבבה על יהודי תוניסיה ועל כלל יהודי צפון אפריקה וזכתה לתפוצה רבה.
רבי פרג'י הוא יליד פאס אשר במרוקו ומשם הגיע לבאג'ה שבתוניסיה. עד מהרה עמדו על טיבו ולמדו להכיר את גדולתו של הבא. וכך מצטרף שמו לרשימה של תמידי חכמים מובהקים ממרוקו שמצאו מקומם בתוניסיה.
אגדות רבות מספרים יהודי המקום על הפייטן ובמקובל האלוקי רבי פרג'י שוואט, ועד היום עולים יהודים לקברו הנמצא בעיר תסתור. ולא זזו מחבבו עד שקבעו את סיפור חייו ומיתתו ואת האגדות עליו בשיר גם בלשון הערבית – היהודית.
רובם הגדול של פיוטי רבי פרג'י עוסקים בנושא הגלות והגאולה. נושא זה הוא מרכזי כל כך שכל שאר הנושאים אינם אלא החלק השישי מכלל שיריו, ואף הם קשורים בנושא הגאולה בדרך מן דרכים.
כך הם השירים שכתב לכבוד שבת ולכבוד תורה וכך הם השירים שכתב לשמחת הפרט, לכבוד חתן וכלה. רבי פרג'י עסק בקבלה ובחכמת הנסתר וכתב פיוטים קבליים על עשר הספירות ובשבחו של רבי שמעון בר יוחאי.
מפתיעה במיוחד היא הקדושתא שכתב לחג החנוכה המלמדת על זיקה הדוקה למסורת שירת הקודש לדורותיה. רוב שיריו נכתבו כדי שיושרו בניגוני זמר בבית הכנסת, ליד שולחן המשפחה או בסעודת מצוה.
המשורר מציין את המנגינה בכך שהוא רושם לפני הפיוט שיר אחד שלחנו ידוע ומוכר לציבור.
במשך הזמן זוכה השיר החדש למנגינות מקוריות והוא עצמו הופך סימן היכר למנגינות אלה. סגנון שירתו נקי ומנופה והוא שולט בצורות השיר ואף מחדש צורות שיר ובתניות מעניינות.
ניכרת בשירתו השפעה גדול פייטני המאה הט"ז, רבי ישראל נג'ארה שנולד בצפת, אשר שיריו נתקבלו על ידי יהודי צפון אפריקה והם מושרים ומזומרים עד היום.
שיריו יצאו במהדורה מדעית מבוארת בצירוף מבוא נרחב לשירתו ולשירת תקופתו.
פרטים אודות שירתו של רבי פרג'י תוכלי למצוא בספר " השירה העברית בצפון אפריקה " עמוד 220.
לגבי מנהגי ההילולות והערצת הצדיקים, ממליץ לך ספר נהדר של יורם בילו " שושביני הקדושים " אמנם הוא מוקדש כולו לצדיקי מרוקו, אך לבטח תמצאי עניין בזה, יען כי, בנושא זה, אני סבור שאין הבדלים בין חכמי מרוקו לחכמי תוניסיה.
שבוע טוב
אלי פילו
17/08/2008
נראה שנרקיס לוין, שליווה את פעילותו של קאסטלנואובו ושליחותו של קאזיס, מבסס זכות זו של האליאנס על התערבות נציגיה ובראשם רופאו של הבאי.
והנה על קרקע זו לבניית בית הכנסת, מוסר גם מסמך ההסכמה שהגיע לידינו ובו רשום התאריך כ"ח בכסלו תרמ"א – 16 בדצמבר 1884.
וזאת אנו קוראים, בית כנסת ייבנה על קרקע שנתן אדוננו המנוח אצדאק באשא באי ירחם עליו אללאה בנועם גן עדן לכלל קהל תונס בימים עברו. נכון מקובל הבאי מחמד אל צדאק כשליט נדיב וליברלי בקרב היהודים והנוצרים, ואחד הסימנים לכך הוא הענקת קרקעות לנוצרים וליהודים.
כך בשנת 1863 העניק להקמת בית ספר איטלקי. בשנת 1870 נתן קרקע להקמת בית ספר מעורב לנוצרים וליהודים, אך הקרקע נמצאה ב " אל בחירא " ( הימה ), היא הדרך לים ( היום שדרות בורגיבה ) ואז מחוץ לתחום היישוב ולכן נמכרה ב – 10000 פיאסטר, ואת חצי הסכום קיבלה הקהילה היהודית בתונס.
בשנת 1874 נתן הבאי בניין דירות לבית ספר לנוצרים, בניין שהיה שייך ליהודי והופקע ממנו.
איטלקים, צרפתים, נוצרים ויהודים נהנו מהענקת קרקע. האם יש כאן נדיבות לב בלבד, או מדיניות מודעת גל של שליט שהיה זקוק לכסף וביקש להשיגו הן מעשירי תוניסיה והן מהלוואות ממדינות אירופה.
לאהדה זו של הבאי וליברליות שלו יש מהלכים גם במסורת של יהודי תוניסיה, כגון סיפור זה : " " וכיל " יהודי, מורשה בפני בית הדין, יוסף רוזא, הואשם בביזיון דת האסלאם ונביאו. הוא הובא לבית המשפט והבאי עצמו ישב בדין. יוסף רוזא זה היה ידידו של הבאי.
לשמע המקרה פירש אל צדאק שלא היה כאן גידוף דת האסלאם דווקא, אלא זלזול וביזיון שתי הדתות, היהודית והמוסלמית, וגזר עליו חודש " גלות וריתוק " העיר הנמל והקיט חלק אל וואד.
ואכן, במשך חודש ימים בילה יוסף רוזא את זמנו בערבים יחד עם הבאי מחמד אל צדאק, בארמונו אשר בחלק אל וואד.
הסיפור מזכיר לנו בבירור את פרשת באטו צפז, בימי אחיו מחמד באי הקודם, וסופו הטראגי של היהודי בשנת 1857.
בעניינינו, הרחוקים כל כך ממועקת הימים ההם נשמע סיפור זה כאגדה ולא מציאות, ואם אין הדבר כך, יש בו כדי לצייר מציאות חדשה או לפחות אווירה אחרת. אווירה זו משתקפת גם במסמך הנ"ל.
מסמך זה הוא " מכתב הסכמה של הקהל הי"ו אודות בניית בית הכנסת החדש ", ככתוב בראשו.
קשה לקבוע מי כתב את ההסכמה, אך אין תימה שהתעודה נמצאה בעזבונו של רבי יהודה ג'רמון שהאריך ימים 1812 – 1912, והידוע כחכם מובהק, איש ציבור פעיל ותקיף, קנאי לישראל ולתורה ומטיל מרות וחרמות.
בשליחות הציבור ביקר בקהילות תוניסיה, אלג'יריה, באיטליה ובצרפת, קשר קשרים ידידותיים והדוקים עם רבי צדוק כהן, רבה הראשי של צרפת ונתקבל על ידי נשיאי צרפת ג'יל גרווי וסאדי קרנו.
אף הוא לווה את הקאיד נסים שמאמא שהזכרנוהו בין גזברי הבאי, במסעו לליוורנו, והגן על צוואתו בחיבורו " נחלת אבות ".
ייתכן מאוד ששני אישי ציבור רבי יהודה ג'רמון וג'יקומו קסטלנואובו – פעלו יחד בכדי לממש את בניית בית הכנסת וכי ההסכמה נכתבה בהשראתם.
19/08/2008
ובכן התקווה אשר שמו יהודי פאס זה פעמיים, באליזיד, כי ישיבם אל האלמללאח היו לתקוות שוא ולמפח נפש.
ומלבד אשר עוד נשארו סובלים במקום גלותם בהאלקסבא, גם אז לא ידעה נפש אליזיד שבעה ויסף עוד לענותם. ובאחד הימים, זמן מה אחרי מקרה השריפה האחרוה בשנת תקנ"ב, שלח אליזיד את אחד מכהני הדת ( שריף ) איש כלבב אליזיד, רע לב ובליעל, לתפוש שלושה אנשים מראשי הקהל, בינימין בן סמחון ואחיו, ויעקב בן סעדון, אשר אותם חשד אליזיד כי בידם הופקד הממון של החזן בכא מרדכי אשריקי, יועצו ואיש סודו של מולאי מוחמד אבי אליזיד, אשר נשרף במכנאס בפקודת אליזיד.
שלושת האנשים ההם שהיה להם כנראה איזה שייכות עם החזן בכא בחייו, נפל עליהם החשד כי בידם נשאר ממונו.
ואותם תפש כהן הדת ההוא ויכם מכות אכזריות במשך יום ולילה, עד כי אילץ אותם להודות בפני השופטים ולהגיד בעצמם , כי אמנם ממונו של החזן בכא נמסר בידם, למען לבוא אז בעלילות על הקהל בכלל, וכן על ידי הודאתם זו של שלושת האנשים ההם, בא הכהן הדת ההוא ביום המחרת ויסגור את שערי האלקסבא, ואחרי כן שם במאסר את כל נכבדי הקהל והחכמים, ורק אחדים מהם הצליחו להמלט במחבואות.
בין הנחבאים היה גם כותב הזכרונות האלה, רבי יהודה ב"ר עובד בן עטר, אשר נטמן כל היום ההוא בחפירה אחת תחת הקרקע, ואותם הנתפסים הוכו על ידי הכהן ההוא מכות נמרצות ויגזור כי עליהם להמציא את הממון להערב, לא יאוחר יותר, אחדים מהם בראותם צרת נפשם התחילו איש איש לתת איזה סכומים אף כי יותר מכפי יכולתם, ושלושת האנשים הנזכרים נתנו, הם לבדם שלושת אלפים מתקאלים, אך, טרם שפרעו יתר הקהל, כל הנתפסים, התעוררה אישה אחת, יאקות, אשת נגיד העדה, יוסף בן עטייא אשר הרהיבה עוז ללכת לפני שר אחד בפאס המדינה, אלגנימי שהיה לו איזה השפעה על אליזיד.
וגם התייחס אל היהודים באופן לא רע, ותספר לו את תעלולי כהן הדת ההוא בא כוח אליזיד , התוקף את היהודים באלקסבא, באכזריות נוראה, וכי מבקשים הם, אותו שימהר לבוא להצלתם , וכן, בקשת האישה ההיא, יאקות, לא שבה ריקם, ועד מהרה בא השר ההוא, אלגנימי, ויוכיח קשה את כהן הדת ההוא על התנהגותו את היהודים כה באכזריות נפרזת, עד כי בינו, בין השר אלגנימי, ובן כהן הדת ההוא, התלקח ריב וימטירו האחד על השני קללות וחרפות, אך השר אלגנימי לא הסתפק בזה, וילך עוד גם אל אליזיד ויראה לו כי לא נכון הדבר הזה אשר הכהן ההוא עושה בתור בא כוחו.
ויערוב לפני אליזיד כי הוא ידבר על לב היהודים לראות אם באמת נמצא ממון החזן בכא בידם, לקחתו מהם, ולא, מדוע ימות הוא אליזיד קהילה שלמה חינם, נפלא הדבר כי בפעם הזאת פעלו דברי ההמלצה אלה על לב אליזיד, ויצו להתירם ממאסרם, וגם פקד על כהן הדת ההוא לבל יהי לו מגע בם עוד.
ואף כי אותם הסכומים שלקח כהו הדת ההוא כבר מיד איזה מהם, לא הושבו אל בעלי הכםף כי נתנו כבר ליד אליזיד, אבל יתר הקהל אשר לא שלמו עוד, נפטרו מלשלם, בעזר השר אלגנימי ההוא , ויצאו ממאסרם וגם הנחבאים יצאו איש איש ממחבואו.
היום ההוא שבו קרה המקרה הזה בכלל , של תפיסת הקהל ויציאתם, יום ערב שבת היה, ובכל זאת ואמר - כותב הזכרונות הנזכר שיצא גם הוא ממחבואו " לא הזמין אדם דבר מה לשבת כי היה חרון אף הרבה ובהלה ומהומה ופחד בלב כל הקהל עד ששלח ה' תשועה .
אלי פילו
19/08/2008
משעודה
משפחת גַגו גרה בקומה הראשונה של " ארמון בונַן ". בית דירות מודרני בן קומותיים, שזכה לכינוי זה בשלו היותו ראשון מסוגו בעיר.
אם המשפחה, רשל, אשה קטנה ושברירית כבת שלושים, כרסה בין שיניה. האב, פרננד, חסון וגבוה, מקווה שהפעם ייוולד בן זכר. לרשל ולפרננד שלוש בנות.
בית קפה שלהם " שה גגו ", שכן בכיכר המרכזית של העיר. בלילות הקיץ הארוכים המה בית הקפה סועדים, שבאו לטעום ממטעמי הדגים של רשל ומן הבשר על האש.
כשכרעה ללדת, הזעיקו השכנות את המיילדת. רשל ילדה בת. המיילדת ניקתה אותה, עטפה אותה בחיתול רך ולבן והניחה אותה על חזה האם. רשל הביטה בילדה החדשה ודוק של עצב העיב על שמחתה. אמנם פרננד אמר לה " כל הבא ברוך הבא ", אבל היא הרי ידעה כמה רצה בן.
כעבור ימים אחדים ביקשו לקרוא שם לילדה. רשל פסקה : " משעודה ", שמשמעו מזל גדול. רשל ראתה בקרקפת ראשה של הילדה עיגולים. אות וסימן למזל גדול. היא גם זכרה בתקווה את שאמר לה מגדת העתידות זמן קצר לפני הלידה.
פני בובה היו למשעודה. שערה שחור כעורב ועיניה כחולות ככחול הים. רשל הניחה מתחת לכר של ילדתה מספריים וצרור קטן של גרגירי " שינוש " נגד עין הרע. השכנות שבאו לבקר מידי יום לא חדלו מלהתפעל מיופייה של משעודה.
" רשל אנו מבקשות שידוך " אמרו לה. רשל שמחה, חייכה ולא ענתה. לבתי צפוי עתיד. יש לה מזל גדול, הסבירה. אם יש לה מזל שתביא לנו בן, אמר פרננד לרשל. רשל לא ענתה. זמן קצר לאחר מכן הרתה שוב. מי ייתן ויהיה בן זכר, ברכו את רשל בני המשפחה והשכנים.
כעבור תשעה חודשים כרעה רשל ללדת. בן זכר נולד. יוסף קראו לו אביו ואמו. על שמו של הרב יוסף, סבה של רשל. פרננד הסתובב כשיכור מרוב התרגשות.
לא ידע את נפשו מרוב אושר. בן פורת יוסף, בין פורת עלי עין, חזר ואמר, סגולה נגד עין הרע. שמונה ימים נמשכו החגיגות. כל הקהילה הוזמנה. ביום השמיני נערכה ברית המילה. חגיגה כזאת לא נראתה בעיר.
בו ביום חשה משעודה ברע. איש לא נתן את הדעת על כך. רשל היניקה אותה והשכיבה אותה לישון. למחרת עם שחר, הדהדה זעקתה של אווה, אחות משעודה, הבת הבכורה של רשל ופרננד. אווה נהגה להשכים קום לפני אמה כדי לטפל במשעודה שישנה בחדר הסמוך. משניגשה לעריסת אחותה הזדעזעה מהמראה שנגלה לעיניה.
אימא ! אימא ! היא זעקה.
למשמע הצעקות התעוררה רשל משנתה ורצה כל עוד נפשה בה. משהגיעה ראתה את אווה רוכנת מעל העריסה, מנסה להעיר את אחותה.
רשל ניגשה לתינוקת והרימה אותה. היא אחזה בה בחוזקה, בצמידה אותה לחזה וטלטלה אותה אנה ואנה מנסה להשיבה לחיים.
" משעודה, משעודה ", קראה. משעודה לא הגיבה. הגוף הקטן היה קר. רשל התיישבה על הארץ, אוחזת את משעודה בין זרועותיה, מחבקת ומלטפת את גופה.
" משעודה שלי, משעודה שלי " חזרה ואמרה.
פרננד התעורר למשמע הזעקות. מיהר לקרוא לד"ר רומדן, רופא המשפחה. הרופא הגיע. נטל בעדינות את הילדה מידיה של רשל והניחה על המיטה. פניו היו חתומות. הוא בדק את הילדה דקות אחדות. לאחר מכן פנה לרשל, ובקול חרישי ומתנצל, אמר " היא כבר לא בחיים ".
זעקות השבר שפרצו מגרונה של הרשל הרעידו את " ארמון בונן ". מיד התקבצו כל דיירי הבית בביתם של משפחת גגו. הנשים התייפחו בבכי.
הגברים קראו תהלים. באותו היום התקיימה ההלוויה. כל הקהילה ליוותה את משעודה הקטנה בדרכה האחרונה. לאיש לא היה הסבר כיצד זה קרה. רק דבר אחד היה מוסכם על כולם : עין הרע פגעה במשעודה בת המזל.
עטיני נוקטָ שעאד, וארמיני פלבחַר . הבו לי טיפת מזל וזרקו אותי לים.
אלי פילו
20/08/2008
ההסכמה כתובה בכתב יד יפה– " מעלק " – הכתב התלוי של יהודי תוניסיה, צפון אפריקה והמזרח. השפה היא הערבית הטיפוסית המדוברת בפי יהודי תונס, המתובל פה ושם במלים ספרותיות. אולם נראה שמחבר ההסכמה לא ידע ערבית ספרותית, כרוב יהודי תוניסיה. אנו מוצאים מלים לועזיות, בייחוד באיטלקית, עדות להשפעת יהודי ליוורנו.
הליוורניזים שלמדו את שפת יהודי תונס לא שכחו את האיטלקית ודיברו בה ביניהם. יש שיהודים בני ה " תואנסא " למדו מהם איטלקית.
התמורה הבולטת ביותר העולה מן ההסכמה היא, ללא ספק, תהליך ההתמערבות של ציבור יהודי, ליתר דיוק של החתומים על ההסכמה.
הם אינם נזכרים בשמותיהם, אבל מתוך ניסוח ההסכמה, הכוללני וההחלטי, ככל קהילת קודש תונס יע"א מגדולינו עד זקנינו, שתי הקהילות שיש לנו בתונס, גראנא ותוואנסא, נראה שהם מתיימרים להיות הנציגים המוסמכים של הציבור היהודי כולו.
לא חסרו בתי כנסת ליהודים בתונס, ציבוריים ופרטיים, אבל חסר היה בית כנסת בסגנון אירופי, שיוכל להתחרות עם בתי התפילה של יתר העדות הלא יהודיות שבתונס – נוצרים, יוונים ומוסלמים, שאפשר יהיה לקבל בו, בכל עת, את אדוני הארץ, במדינת תונס, כמו בבית הכנסת באירופה.
על ידי כך, תוכל קהילת קודש תונס להשיג כבוד גדול. ועוד שאת, רק בניין מפואר, יהיה בכוחו להחזיר לבית הכנסת " אנשים גדולים, אדונים יחידי קהל הי"ו בתונס אשר יושבים ונמנעים מלבוא לבית הכנסת משום שהם רגילים ומחונכים לבקר בבתי כנסת המצויינים של אירופה ובהמצאות בית כנסת יקר זה נזכה ויבואו כולם ".
מי הם " האנשים הגדולים, אדונים יחידי קהל ", הרגילים לרמה אירופאית ? נראה שהכוונה לליוורניזים שהשפעתם הלכה וגדלה, ובראשם ג'יקומו קוסטלנואובו, שלו כנראה חלק רב בתולדות בית הכנסת הזה, אולי גם מורי בית הספר אליאנס שפתחו את שעריו בראשית שנת 1878.
מכל מקום, האירופאיות מעסיקה את בעלי ההסכמה, ומעיקה עליהם. החדירה וההשפעה של מדינות אירופה לא פסחו על הציבור בתונס, ובחוגים מסוימים לפחות, עיצבו גישה ומנטליות חדשות לחיי הרוח והדת.
אכן מתעוררת בעיית יחס כלל יהודי תוניסיה לחדירה האירופאית, על צדדיה השונים.
בחינת הסטטוס האזרחי ובקשת נתינות זרה לשם חסות והגנה קונסולרית, ראינו את הרגישות, החשדות והתרעומת של הבאי אל צאדק הנזכר בהסכמה כשבשנת 1865 ביקשה אליאנס לראשונה להקים בית ספר לילדים יהודיים
. עוד יש לשאול, מה הייתה עמדת הציבור היהודי לגבי פעילות האליאנס שנשאה באופן ברור ומובהק את שליחות התרבות הצרפתית.
בראשית המאה העשרים, היה מאבק בקרב הציבור היהודי על היחס לתרבות צרפת, לחילוניות, לאליאנס. ליד פעילותה והופעת עיתונים כגון – Le judaisme Tunisien ו La Justice למען שילוב יהודי תוניסיה בתרבות הצרפתית, ידוע שרבי שלמה דנא, בעל ספר " שלמי תודה " ושהקים דור תלמידי חכמים, בראשית המאה העשרים, התנגד בתוקף לכל שתלמידי ישיבתו, יבקרו בבית ספר אליאנס עד כדי ניתוק יחסים אתם.
אף נחשבה אליאנס קן התבוללות וקשות היו הטענות נגדה בגלל חוסר הפעילות העברית והציונית.
כיצד יש להתייחס לדברי עורך הדין שמואל בן עטאר, הכותב : " כשב – 12 במאי 1881 נכון משטר החסות הצרפתית בתונס קיבלו הישראלים התוניסאים את החיילים הצרפתיים בהתלהבות עצומה ".
כיום, יודעים אנו שההתפתחות הייתה בכיוון להתבוללות צרפתית. ועוד, מה היה יחס הציבור היהודי, על שני קהליו – התונסי, נתין הבאי, והגורני הקשור לאיטליה, להתערבות הצרפתית, לכונן משטר החסות הצרפתית בתוניסיה ?.
אלי פילו
21/08/2008
סופו של מולאי אליזיד.
והתשועה הזאת , האחד והיחידית בימי הרדיפות של אליזיד, היתה גם כמבשרת טובות, כי קצו של אליזיד נכון לבוא, וכי ימי האלקסבא רחוב כלאם של יהודי פאס, לא יאריכו עוד אמנם כן, הרבה הרבה, חשב אליזיד לעשות עוד ביהודים, והרבה עם לבבו להרע להם, לו ארכו ימיו.
לולא קדמהו המות וישם לאל כל מזימותיו, כותב הזכרונות ההוא, יספר, כי בסוף שבט של השנה ההיא תקנ"ב, בחודש העשרים לגלות יהודי פאס באלקסבא, יצא אליזיד להלחם עם אחיו מולאי היסאם במראכש, ומדי לכתו אמר לשריו, דעו בחודש הבא אדר יש ליהודים חג פורים אשר יחוגו אותו לזכרון הריגת המן אשר חשב על היהודים לאבדם.
והנני נשבע כי בשובי מן מראכש בעטרת ניצחון, אעשה להם כהמן, ואמנם, כלהמן הראשון אשר הושבה מחשבתו על ראשו, כן היה גם לאליזיד, לראשונה הצליח אמנם אליזיד להכנס למראכש בעזרת אחד משומרי היר שפתח לו את השער הפונה לרחוב היהודים, הוא עשה פרעות רבות בתושבי העיר מראכש, ויהרוג בהם הרג רב, עד שהיו - יאמר כותב הזכרונות ההוא - כל המבואות והשווקים מלאים בפגרי מתים.
כמובן גם את היהדים לא נקה, ועוד בליל הכנסו דרך רחוב היהודים, שסה חילותיו הרבים לשלול אותם, ובבוקר לפני אור היום, בעוד שרוב יהודי הרחוב היו שוכבים, נכנסו חילות אליזיד בטח ויעשו זר מעשיהם, הרבה נפשות נהרגו וביניהם גם אחד מחכמי העדה. והרבה נשים ובתולות עונו, ויש שהעללו בם עוד בפני בעליהן ויהי זה קם וזה נופל.
והרבה לקחו בשביה, גם ברכוש שלחו את ידם וישללו ויבוזו את כל אשר מצאו לפניהם ואף דלתות החצרות והבתים לקחו להם, וכן ארכו ימי השלל ביהודי מראכש על פי פקודת אליזיד, משך שלושה ימים, עד כי נעשה רחוב היהודים " כמצולה שאין בה דגים ".
ובכן, גם יהודי מראכש אשר נחשבו כמאושרים לעומת יתר אחיהם שבערי צפון מארוקו, בחסותם תחת שלטון מולאי היסאם, שתו סוף סוף גם המה את כוס חמת אליזיד, אך, לא לעולם חוסן.
זה היה בשבוע הראשון לבוא אליזיד למראכש אז קרו כל הפרעות האלה ביהודים שם ובתושבי העיר בכלל, אך בשבוע השנית אחרי שכבר היה הנצחון שלם על צדו, נפגע על ידי כדור אשר ירה בו אחד מאנשי המלחמה, ועוד ברגעיו האחרונים כמו חפץ היה לנקום את כל נקמתו משונאיו בכלל אז כאחת, ויצו להביא לפניו מאה משרי העיר מראכש ואחרי אשר סגר את עיניהם בסדינים הרג אותם.
כן פקד על סופריו לכתוב אגרות, לפאס, למכנאס ולמוגאדור, ועוד כי יתפשו את כל שרי וגדולי העיר ויהרגום, ולגרש את היהודים מקרבם.
ואמנם טרם הספיקו האגרות ההם לפעול את פעולתם, מת אליזיד הרשע ביום המחרת למכתו, ועד מהרה הגיעה השמועה לפאס ולמכנאס, ושם המליכו מיד את מולאי סלימאן אחיו של אליזיד.
תם ונשלם פרק של אליזיד הרשע, אך לא תם פרק הפרעות ביהדות צפפון אפריקה
אלי פילו
22/08/2008
כמה מהם ביקשו אזרחות צרפתית ? מכל מקום בעיה זו הייתה קיימת, והיחס לא היה ברור וחד צדדי אלא אמביוולנטי ומורכב מאוד. מתעודה זו נלמד עוד שני דברים המאפיינים את יהודי תונס באותה תקופה והמלמדים על התמורות שחלו במצבם הכלכלי וביחסי שני הקהלים.
כתוב בתעודה " שעדת קהילת קודש תונס נמצאים בה כסף וכל טוב לצרכי הוצאת בית הכנסת הזה ".
גם האמור על חתנים, בני גבירים, מסיבותיהם ותרומותיהם, מעיד על רווחה כלכלית ותודעה של רווחה כלכלית. מבחינה זו היא באה לאשר את דברי קאזיס שהבאנו לעיל.
ובכלל, התעודה שופעת אופטימיות. גם היחסים בין שתי העדות – התוונסא וה גראנה – מאוד תקינים וסדירים. בשנת 1784, מאה שנים לפני כן, הגיעו יחסי שתי העדות לשיא המתיחות והמשבר עד כדי כינוס בית דין תונס ב " ועד ששים ", הפורום הרחב והמוסמך שאפשר לכנס ושנתכנס אי פעם.
בית דין זה חידש את תקנות 1741 שבהן מנסים התוונסא להתגונן בפני הבדלנות ומעשי הפילוג שכפו הגראנא מאז שנת 1710. היה זה משבר מזעזע, טרגדיה חברתית.
והנה אנו עדים לכך, ששתי הקהילות למדו לחיות זו ליד זו, אמנם נבדלות, אך משתפות פעולה מתוך יחס של שוויון, כפי שיש ללמוד מתנאי חלוקת ההוצאות וההכנסות, עם בניית בית הכנסת החדש.
חוברה הסכמה בידי נציגי הציבור, " החתומים מטה " ונדמה היה שעניין הקמת בית הכנסת האירופי עומד להתממש. את דרכי הניהול ובחירת הוועד המנהל נקבען :
עשרה יחידים שייבחרו, בהסכמת גדולי הדור של תונס הי"ו, בהם מכירים הכל שהם גדולי הדור, הם הם יבחרו עשרה אלה ולא יותר "
אולם, למרות האופטימיות הנובעת מהכרת הצורך בבית כנסת אירופי כזה, מהערכת המצב הכלכלי הטוב של היהודים, משיתוף הפעולה שבין שתי הקהילות, נשארה ההסכמה בבחינה קול קורא בלבד, ורק כעבור למעלה מיובל שנים, בשנת 1937, הוקם בית הכנסת המיוחל.
מה היו העיכובים להקמתו ?
כאמור, קאזיס מציין שמחמד אל צאדק " העניק מגרש ששטחו אלף מטרים מרובעים באחד הרחובות היפים ביותר של העיר ". נרקיס לוין מציין " בשכונה החדשה ".
קאזיס היה בתוניס כבר בשנת 1878, שנה לפני הענקת המגרש, והתעודה מדייקת " קרקע שנתן אדוננו המנוח מחמד אל צאדק... הוא המקום שבקרבת הרכבת הצרפתית יר"ה.
שאלנו את זקנינו מיהודי תונס, והם זוכרים שהקרקע הנמצאת ברחוב אל צאדקיה, הסמוך לתחנת הרבת הצרפתית. אולם מגרש זה נמצא מרוחק משכונות היהודים ומכל אזור חדש ומיושב יהודים.
בצאתם מהחארה היא שכונת היהודים, פנו היהודים מערבה וצפונה בעוד המגרש שליד הרכבת הצרפתית נמצא דרומית מערבית במרחק רב מלב החארה, לא היה כל הגיון וכל טעם לבנות בית כנסת במקום ריק מיהודים.
סופו של דבר, שקרקע זו נמכרה כפי שנמכרה הקרקע שהעניק הבאי עבור בית הספר המעורב ליהודים ולנוצרים.
כן כתוב בעיתון Le Judaisme Tunisien מינואר 1913 : " בקרוב יפורסם מאמר על בית הכנסת העתיד לקום בכיכר גריבאלדי ובו תמונות לרוב ופרטים על תוכניות בית הכנסת, המוצגות כעת בארמון האגודות הצרפתיות על ידי הועד המארגן. התוכניות שורטטו בידי המהנדס שזכה בתחרות, מר ויקטור ואלנסי, בנו של בן דתנו, ריימון ואלנסי.
אל כיכר גריבאלדי פונה שער הכניסה של בית הספר הראשון של האליאנס בתונס, בשכונת היהודים שמחוץ לחארה, ובגבולה.
האם זו הקרקע החדשה שנקנתה, או שמא זו הקרקע שהעניק הבאי ? קרקע זו נמצאה בקרבת תחנת הרכבת האנגלית ולא הצרפתית, שחיברה את תונס לערי החוף הצפוניות, לחלק אל ואד, אל מרסא – ערים שנמצאו בהן ארמונות הקיץ של הבאי – וייתכן גם לארמון הבארדו מערבה מתונס.
אלי פילו
24/08/2008
חברה אנגלית קיבלה את הזיכיון והפעילה את הרכבת ב – 12 בספטמבר 1872 אך לאחר זמן מכרה אותה לחברה האיטלקית פלורינו – רובטינו, שהפעילה אותה החל מ – 7 ביולי 1880.
זקנינו זוכרים עוד שנסעו ברכבת זו ורובוטינו זה היה איטלקי מפורסם.
קשה לשער שהייתה למחבר התעודה פליטת קולמוס כשכתב תחנת הרכבת הצרפתית במקום האיטלקית.
כך או כך, גם קרקע זו נמכרה ותמורתה נקנה המגרש שבלב השכונה היהודית החדשה בשדרות פאריס, בין הפסג' ושדרות לונדון לשכונת לאפאייט. אלה הם רחובות יהודים מובהקים על מגוריהם וחנויותיהם.
מכל הבחינות ראוי האזור שייבנה בו בית כנסת חדש וגדול וראוי בית כנסת שיקום באזור הזה.
לא ברור כיצד נעשתה העסקה, מי קנה, מי מכר, איך, מתי, ובאיזה מחיר. אך גם כשנמצאה קרקע לא נמצא הכסף לבנייה. ייתכן מאוד שהמצב הכלכלי של יהודי תוניס השתנה מאז הקביעה האופטימית שבתעודה."
עדת קהילת קודש תונס נמצאים בה הכסף וכל טוב לצרכי הוצאת בית הכנסת זה "
קביעה שלחיזוקה מצטרפת האמרה " " כמשא על כלל הציבור כנוצה על היחיד ".
יש לזכור שבינתיים פרצה מלחמת העולם האשונה, ואחריה בא המשבר העולמי של סוף שנות העשרים, וכן באה מדיניות המורטוריום של שלטונת החסות הצרפתיים מדיניות אשר הקפיאה את חובות הערבים ליהודים בנסיבות מסוימות בראשית שנות השלושים.
ידוע שסוחרים יהודים פשטו את הרגל בשל כך. ואולי לא היו היהודים כה נדיבים אף כשדובר על בית כנסת זה, או שמא אמנם לא יכלו להרים את המשא. בי"ט בטבט תרצ"ח – 23 בדצמבר 1937 – נחנך בית הכנסת הגדול והחדש בשדרות פאריס.
וכך אמר עורך הדין אלי נטף, שבירך בשם קהילת יהודי תונס " הברון ג'יאקומו קוסטלנואובו הגה את הרעיון בשנת 1879 בהיותו נשיא הועד האזורי של האליאנס איסראליט אוניברסל.
הוא פנה לקהילות יהודיות מחוץ לתונס להרים את תרומותיהם לבנות בית הכנסת החדש.
צאדק באי הליברלי, ייזכר לטוב, תרם את הקרקע אך הדבר לא יצא לפועל. בשנת 1903 הוקם ןעד שיטפל ביית בית הכנסת בהרכב האדונים ריימון ולנסי, קלימנט עוזיאל ויצחק נטף.
מרדכי רקח, איש ציבור יקר, פעיל וידוע, שיכנע את הנדבן היהודי צרפתי – דניאל אוזיריס – לשאת בעיקר הוצאות הבנייה.
מר ל' בונזון, שר ונציג צרפת בתונס, הניח בזמנו את אבן הפינה ב – 17 ביוני 1933, הבנייה נמשכה למעלה מארבע שנים. הארכיטקט ואלנסי זכה במכרז ונתקבלו תוכניותיו ".
ועוד מוסיף העיתון המדווח על המאורע " ברכו הרב הראשי של תונס רבי דוד כתורזא, רבי שלמה פוליאקוב – רבה הראשי של ג'נבה, ונציגו האישי של רבי ישראל לוי – רבה הראשי של צרפת. נכחו מכובדים, נציגים של שלטונות הפרוטקטורט ושל הקהילה וציבור בן שלושת אלפי איש.
קהילת תוניס זכתה לבית כנסת מפואר ורחב ידיים שבו התפללו בחגים ובמאורעות מיוחדים. באגף הדרומי, במרתף, שימש לתפילת יום יום בית הכנסת על שם אבוטבול – צלאת אבוטבול.
אלי פילו
26/08/2008
באותה עת חדרה ההתמערבות בהשראת צרפת לשכבות רחבות בציבור, וכשעמד בית הכנסת על תלו, לא היה ציבור מספיק שיתפלל בו. המאורעות מאז רצח היהודי על ידי חייל ופרשת באטו צפז, על משמעותם ותוצאותיהם, הם עדות חיצונית וביטוי לתהליך ולתמורות.
ההסכמה צמחה מתוך מציאות זו והיא עדות פנימית לאותם תהליכים.
כשנתיים לאחר חנוכת בית הכנסת פרצה מלחמת העולם השנייה.
בשבת 14 בנובמבר 1942, נכנסו הגרמנים לתונס, החרימו את בית הכנסת, חיללו אותו והפכוהו למחסן. ב – 7 במאי 1943, ליל שבת קודש שיחררו חיילי המחנה השמיני של הצבא הבריטי בפיקודו של מונטגומרי, את תונס לאחר שישה חודשי כיבוש וסיוט.
באותו חודש מאי, ערך הרב הצבאי של המחנה השמיני, ברב י"ל רבינוביץ תפילת הודיה בבית הכנסת הגדול לאחר שטוהר והוחזר ליעודו. ביום ב' 58 ביוני 1967 פרוץ מלחמת ששת הימים, פשט המון ברחובות היהודים בתונס, שבר, הרס והצית גם את בית הכנסת הגדול, בית כנסת שראשיתו במתנת קרקע של השליט התונסי המוסלמי.
תוספת.
עם מסירת החומר לדפוס הגיע לידינו מסמך בשם " דו"ח מר ויקטור שלום לועד השישים מה – 6 במאי 1931 ". המסמך נמצא בין דפי ספר הזכרונות של קהילת קודש פורטוגזים בתונס, כעת בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ירושלים תיק א.נ. / 3260 .
בדו"ח זה מספר מר ויקטור שלום את קורות בית הכנסת מאז שהבאי העניק את המגרש בשנת 1879. לפי הדו"ח נתבקש ועד השישים של קהילת קודש תונס להחליט סוף סוף על ביצוע בניית בית הכנסת.
הדו"ח שופך אור על שני עניינים שנתעוררו כשעיינו בהסכמה : עניים המגרשים ועניים מימון הבנייה.
לעניים המגרשים : המגרש הראשון שניתן במתנה, אכן נמצא ברחוב אלצאדקיה בקרבת תחנת הרכבת הצרפתית, ככתוב בהסכמה ועדות מר טמס, בן תונס. המגרש שנמצא לא מתאים נמכר במחיר הוגן לאחים כהן, ואלה התחייבו להרים תרומה של 5000 פראנק לבניית בית הכנסת.
במגרש השני שנקנה ברחוב גריבלדי, מול בית ספר אליאנס, נתגלו בקידוחי נסיון, מי תהום, דבר שהיה מייקר את הבנייה. זו עדותו של מר יוסף רקח מתונס ( כיום באור עקיבא ), בן אחיו של העסקן מרדכי רקח.
אלי פילו
27/08/2008
להלן חברים פרק הסיום של נושא זה " האמנציפציה אצל יהודי תוניסיה. למדתי רבות על העדה התוניסאית. וזהו רק קצה קטן בהיסוטרית יהדות צפון אפריקה. בע"ה נמשיך לכתוב עוד על ההיסטוריה זו, ואני מתלבט על איזה נושא לכתוב.
אשמח מאוד באם תעזרוי לי בהתלבטות שלי. יש באמתחתי חומר רב הנוגע ליהדות צפון אפריקה, ולכן ל קשה לי הדבר לעשותו. אשמח מאוד לקבל הצעות ממכם ידידיי הטובים. תודה לכל הקוראים וגם למגיבים.
בברכה אלי פילו.
על המגרש השלישי, בשדרות פאריס, עומד בית הכנסת עד היום, ושחו 964 מטרים מרובעים. הרב הראשי בתונס הביע שביעות רצונו המלאה מן המגרש.
אגב, מול מגרש זה נקנה גם שטח של 471 מטרים מרובעים ועליו הוקמו בסוף שנות החמישים מוסדות קהלת תונס , שעד אז שכנו ברחוב אלדאולאתלי בחארה : זהו המרכז הקהילתי ברחוב גלאטיניי.
לעניין המימון. הנדבן היהודי צרפתי, דניאל אוזיריס, נטל על עצמו את בניית בית הכנסת על חשבונו.
אך הוא נפטר ב – 14 בפברואר 1907 והוריש את כל רכושו למכון פסטר המפורסם בתונס.
מבלי להותיר דבר עבור בית הכנסת. העסקן מרדכי רקח פנה אל היורשים ושכנעם להפריש 200000 פראנק לבית הכנסת, בהסתמכו על הבטחותיו של המנוח.
אך כסום זה לא הספיק בשל עליית ההוצאות, ולא היה בכוחה של הקהילה לגייס את הסכום הדרוש. הערכה מיולי 1929 קבעה, שיש צורך בשני מיליון פראנק לביצוע תוכניתו שלצ הארכיטקט ואלנסי שזכה במכרז כבר בשנת 1911.
סופו של דבר נמכר המגרש ברחוב גריבלדי במחיר טוב – 1.700.000 פראנק, ובתוספת מכון פסטר בסכום של 200000 פרנק ותרומות שנצטברו במשך השנים בסך 105000 פראנק, יכול היה ועד השישים להחליט על ביצוע הבנייה.
כאמור הונחה אבן הפינה ב – 11 ביוני 1933, ועו י"ב אבנים כמספר שבטי ישראל. משפחות דה פאז, בראמי, נקאש, סִברו, פיתוסי, שלום, סמאג'ה, חג'אג'י, כ'רייאף ונחום מטריפולי תרמו סכומים שבין 600 ל – 15000 פראנק כל אחת, ובסך הכל 120000 פראנק.
יהודי תונס תרמו אפוא עד שנת 1933 225000 פראנק כעשירית מן הסכום הכללי.
הבנייה נמשכה למעלה מארבע שנים כאמור, עד סוף שנת 1937, חמישים ושמונה שנים לאחר שהרעיון הועלה לראשונה על ידי ד"ר ג'יאקומו קסטלנואובו, שחלם על בית כנסת אירופי לקהילת תונס על כל עדותיה.
סוף הפרק : פרק בתולדות האמנציפציה של יהודי תוניסיה, מתוך הספר " ממזרח וממערב " כרך ראשון בעריכת ח.ז. הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן, כותב המאמר הוא יצחק אברהמי.
אלי פילו
31/08/2008
בעיית הברברים המתייהדים
ההסתכלות בהתפתחויות במאות השלוש-עשרה - שש-עשרה יש בה משום מתן תשובה, ולו חלקית, על אחת השאלות המסתוריות ביותר בהיסטוריה של יהדות המגרב, והיא בעיית הברברים המתייהדים/
. כפי שניווכח בהרצאת הדברים מגיעות התולדות של התיאוריה על המתייהדים בארץ זו עד המאה התשע-עשרה ואף עד ראשית המאה העשרים, אבל בניין-אב שלה מתבסס על אותן המאות האפלות, שדנו עליהן בפרק הקודם .
לכן גם יש לבקש את פתרון הבעיה בעובדות המשוקעות בקורות אותה תקופה ובמקורותיה השונים. עובדה זו מחייבת את הדיון בשאלת המתייהדים לאחר הפרק שעסק במשך הזמן שבין רדיפות המייחדים והתאוששותן של העדות היהודיות, הפזורות על שטחים עצומים, שהיו לפעמים מנותקות ממרכזי החיים היהודיים.
יוברר לנו כיצד נוצרו התנאים להתבוללות חיצוניות בשכנים מצד אחד וגם לתופעות של הסתגרות קיצוניות ואנדוגאמיה - נוהג רווח בין שבטים שונים שלפיו מותרים הנישואין רק בין בני אותו שבט - מאונס מצד אחר .
מכך נוצר באיזורים מסויימים ובתנאי חיים מיוחדים טיפוס של יהודי, שראוהו כ " כברברי מתייהד ". מחקריו האאנתרופולוגיים של ל. ק. בריגס, שערך אותם בשנים 1955 - 1962 בין אוכלוסיה היהודית של גרדאיא, היא העיר הראשית באיזור הצבאי של מזאב, עשויים להעמיד אותנו במידה מסויימת על התוצאות הקיצוניות של אותם תנאים היסטוריים- חברתיים שעליהם נעמוד, ולתרום את תרומתם להבנת הנסיבות שגרמו לצמיחת התיאוריה של הברברים המתייהדים .
התיאוריה על הברברים המתייהדים
בין המלומדים העוסקים בחקר ההיסטוריה של אפריקה הצפונית בכלל, ובקורות היהודים שבאיזור זה בפרט , רווחת הדעה, כי חלק ניכר של היהודים היושבים ( או שישבו עד לפני שנים מספר ) באיזור זה, עד כדי מחציתם או אפילו למעלה מזה, מוצאם מן הברברים, אשר לפני כיבושה של הארץ בידי הערבים היו רובה המכריע של האוכלוסיה.
לדעתם יהודים אלה הם צאצאי שבטים שבתוכם פשטו בתקופה הקדם-ערבית אמונות יהודיות ומקצתם אף התייהדו .
) הערה שלי- ידוע הדבר שיהודים שכנו ביתריב, לימים " מדינה " דהיום בחצי האי ערב, לפני בוא האיסלאם לעולם, ואלו גם היו היהודים הראשונים שנטבחו על ידי מוחמד עצמו בגלל חילוקי דיעות ביניהם, אך זה כבר שייך לתולדות האיסלאם (
השערה זו , המשיבה לכאורה על השאלה מניין באו היהודים אשר באיזורים הפנימיים של הארץ, ובמיוחד בשטחים הגובלים עם הצחרה, נתקבלה ומצאה לה מהלכים בחוגים רחבים, עד כי נטבע המטבע , " יהודי ברברי ", כלומר יהודי שמוצאו הגזעי מן הברברים שהתייהדו .
אלי פילו
01/09/2008
מצדדי ההשערה הזו יוצאים לכאורה מן ההנחה, כי בסיפורים על היהודים או מתייהדים החיים בקרב שבטי הברברים משתקף המצב שהיה קיים לפני השטלתות האיסלאם על אפריקה, אפילו כשהם מתארים מאורעות שהתרחשו בסוף בסוף ימי הביניים או בתקופה החדשה. בלשון אחר:
לדעת הדוגלים בתיאוריה של ברברים-מתייהדים לא ייתכן שתופעה זו התחוללה בתקופת האיסלאם, כי הדת החדשה מנעה כל אפשרות על עשיית נפשות ליהדות . (
כאן יש לי הסתייגות משלי, כי כאשר מוחמד בראשית דרכו הגיע ל "מדינה " שבה ישבו שני שבטים יהודים, ניסה דבר ראשון, להעבירם לדת החדשה קרי האיסלאם , משסירבו לעשות כך, החל הטבח ביהודים אלו, והיו גם סיבות אחרות לטבח ).
לפיכך אנו מוצאים " מתייהדים " באפריקה, אפילו בתקופה החדשה, על כורחך השם שרידים של תנועה דתית שראשיתה בימים שמלפני הכיבושים של הערבים.
ואמנם, מתוך דבריהם של התומכים בתיאוריה זו על ברברים מתייהדים יש להסיק, כי לדעתם התפשטה היהדות בקרב הברברים במאות הראשונות של הספירה הנוצרית .
אין מי שיטען , כי הגיעו אלינו ידיעות מהימנות על התייהדות ברברים בתקופה העתיקה. לכאורה מסתבר , שאבות הכנסיה הראשונים באפריקה, בדברם על מתייהדים, התכוונו לפונים ולתושבים אחרים של הערים הרומיות, ולא לשבטים ברברים בפנים הארץ .
ולשווא נחפש במקורות הערביים, החל מימי הביניים הקדומים ועד למאה האחת-עשרה ועד בכלל, אסמכתאות או רמזים למתייהדים באפריקה הצפונית ובאיזור הצחרה שבעיבורה.
בוודאי שאין להסביר שתיקה זו בסביבה דוגמטית, שהרי דווקא המקורות הערביים הקדומים שהגיעו לידינו מרובה לספר על שבטים ערביים מתייהדים בדרומו ובצפונו של חצי האי ערב בתקופה שלפני מוחמד . ( ראה הערתי בהודעה הקודמת .
וכן אין כל זכר לברברים מתייהדים בספרות היהודית העניפה של ימי ביניים, בייחוד זו שנוצרה באפריקה הצפונית ובספרד, בעוד שהתייהדותם של הכוזרים עוררה עניין רב והדה נשמר במקורות היהודים.
אלי פילו
03/09/2008
הסיפורים על המתייהדים בספרות הערבית
הסופר הערבי הראשון המזכיר שבטים מתייהדים באפריקה בכלל הוא אל-אדריסי, הגיאוגראף המפורסם , יליד סבתה - ceuta -, שכתב את ספרו במחצית המאה השתים-עשרה,מדרום לבריסא ארץ למלם , וביניהן עשרה ימים בקירוב. אנשי בריסא, סלא תכרור וגאנה היו פושטים על ארץ למלם, שובים את תושביה , מוליכים אותם לארצם ומוכרים לסוחרים הבאים אליהם. - ארץ למלם, שמזכיר אל -אדריסי - שוכנת ליד גיניאה דהיום -.
אלה הסוחרים מוציאים אותם לשאר האיזורים. אין בכל ארץ למלם אלא שתי ערים קטנות ככפרים. שם האחת מלל ושם השנית דו, המרחק בין שתי הערים הקטנות הללו ארבעה ימים .
תושביהן - כפי שמזכירים אנשי אותה הסביבה - יהודים, שגברו בתוכם הכפירה והבורות. כל אנשי ארץ למלם בהגיעם לבינה צורבים באש תווי קעקוע בפניהם ובצעדיהם , והם סימן להם. ארצם ומושבותיהם על ואדי, המגיע עד לניל . לא נודע על יישובים דרומה לארץ למלם .
אדריסי יודע גם על יהודים בחבל השני של הסודאן המערבי .
" אולם מה שנוגע לארץ קמנורית שהזכרנוה, היו בה ערים ידועות וקריות מפורסמות של הכושים. אבל בני זגאוה ובני למנתונה של המדבר ( הצחרה ), השוכנים משני עבריה של אותה הארץ, ערכו פלישות עליה, כלומר על ארץ קמנוריה, עד שהשמידו רוב תושביה, הכריתו אותם ופיזרו שורותיהם על פני הארץ .
כפי שמספרים הסוחרים טוענים אנשי קמנוריה, כי הם יהודים. באמונותיהם שורר בלבול, אין להם אמונות יציבות ומוסכמות. אין להם מלך ולא מלכות עליהם. הם נרדפים על ידי כל העדות השכנות להם והגובלות בארצם .
בימים שעברו היו לאנשי קמנוריה שתי ערים מיושבות, שם האחת קמנורי ושם השניה ניגירא. שתי הערים הללו הכילו עמים מן הקמנוריה ורבים אחרים. היו להם ראשים וזקנים, שהיו מנצחים על ענייניהם. שופטים אותם בפלילים ובענייני סכסוכיהם .
אלה המוסדות נכחדו ברבות הימים, וגברו המחלוקות והפשיטות מכל הצדדים, עד ששועבדו בארצם וברחו ממנה. הם ביקשו מחסה בהרים והתפזרו במדבר ( הצחרה ) בקבלם על עצמם את חסותם של שכינהם ובהסתרתם תחת כנפיהם. ולא נשארו מבני קמנוריה אלא מתי-מעט, מפוזרים באותו המדבר ( הצחרה ) ובקרבת החוף. מחייתם על חלב ודגים והם אומללים בשל יגיע הפרנסה ומצוקת התנאים. עד עתה הם נודדים בארצות אלה בהסכמת שכניהם ומבלים את ימיהם בשלום .
בין ארץ קמנוריה, סלא ותכרור דרכים, שרישומיהם לא ידועים, והולכי הנתיבות מעטים ".
המקורות העומדים לרשותנו אינם מאפשרים לקבוע אם השתמש אדריסי בסיפוריו של היהודים הכושיים בסודאן המערבי במסורות שקיבל, או שהם המצאת דמיונו. בכרי - bicri - שקדם לאדריסי במאה שנה, מזכיר אמנם את מלל ואת דו - dav - , אבל אינו יודע ולא כלום על תושביהן היהודיים .
אלי פילו
06/09/2008
איבן ח'לדון, מן ההיסטוריונים הדגולים והגדולים של עולם המוסלמי, המאוחר לאדריסי במאתיים וחמישים שנה, השמיט את כל הסיפור על היהודים, אף כי מרבה הוא לספר על מתייהדים בקרב הברברים, כפי שנראה להלן. יש חוקרים הרואים בסיפור על יהודי למלם פרי דמיון ערבי פורה .
אבל את המקור לשמות קמנוריה וניגירא, שלפי איתורו של אדריסי היו במאוריטניה של ימינו, בין עמק הדרעה בצפון לסנגאל בדרום, מוצאים אנו אצל פתולימיאוס. כנראה מדבר אדריסי על אוכלוסיה כושית, הקרובה לתושבי גאנה, שנוצחה על ידי הברברים, אין לייחס כל חשיבות למסורת על התייהדותם
המקור הספרותי הבא הוא אבן אבי זרע , מחבר ההיסטוריה של שליטי המגרב עד זמנו ( הרבע הראשון של המאה הארבע-עשרה ) הוא מספר כי בימיו של אידריס, מייסדה של פאס ( סוף המאה השמינית )שכנו במקום זה שני שבטים מבני זנאתה הברברים מהם שהאמינו באיסלאם, מהם שהיו נוצרים, יהודים או פאגאנים לפי דתם .
פעם אחרת מסיח סופר זה דרך אגב, כי בסודאן המערבי, מערבה לעיר תאת-כלאתין, התגוררו במאה העשירית-האחת -עשרה שבטים כושיים בשם בקארה , שהאמינו בדת היהודית. הם נלחמו עם שכניהם הברברים משבט צנהאג'ה , שקיבלו את האיסלאם בימי העוקבה .
שוב יש לציין כי בכרי, בתארו אותו חבל, אינו יודע ולא כלום על יהודים בסביבות הבאנכלאבין. הרי שגם מקור זה אינו מעשיר את ידיעתנו לא בנוגע לברברים ולא בנוגע למתייהדים בקרב הכושים .
אבל בין שיש ממש כלשהו בסיפורים אלה ובין שהם פרי דמיון, עובדה היא שהם נפוצו הן בסודאן והן בארצות השכנות. הבאנו סיפורים אלה, מאחר שהם עוסקים בשבטים הגרים בשכנות עם הברברים, שהיו נרדפים על ידיהם .
סוף דבר מסתמכים כל המלומדים המודרנים, בדברם על המתייהדים הברברים באפריקה הצפונית סמוך לפני הכיבוש האיסלאמי ובתקופת הכיבושים, על אבן ח'לדון , שהוא המקור הראשון במעלה לידיעת ההיסטוריה הברברית בתקופה הקדם-איסלאמית, אך על פי שמלומד זה חי כשבע מאות שנה לאחר מסעות הכיבושים הערביים בצפון אפריקה .
דברין של אבן ח'לדון על המתייהדים קשורים בסיפורו על ה " כאהנה " ומלחמתה בערבים. ברור שסיפוא ה " כאהנה " המלכה הברברית המתייהדת , הוסיף משקל רב לתיאוריה על הברברים המתייהדים.
ואף כי מלומדים רבים מעבירים את כל המעשה על ה " כאהנה " וח'אלד לתחום האגדה ההיסטורית, לא נמצא בעבר מי שיטרח להוכיח זאת בשיטות מחקר מקובלות, על ידי עיקוב אחרי התפתחותו של סיפור ה " כאהנה " במקורות ההיסטוריים הערביים, החל במאה התשיעית ועד ימיו של אבן ח'לדון .
לשם השלמת התמונה נעיר, כי יש ידיעות נוספות על המתייהדים אצל מחברים שחיו במאות הבאות , ונצביע כאן על אחדות מהן .
על היהודים בסודאן המערבי מספר ואלנטיס פרנאנדס ( 1506 - 1507 ), יש בארץ ג'ילופה - Gyloffa - ובמאנדיגה - Mandigha - יהודים הקרואים גאול - Gaul - והם שחורים כיתר הילידים.
אכן אלה אינם יודעים דבר על בתי כנסת ועל מנהגים של יהודים אחרים , אבל הם חיים בכפריהם, והכושים בזים להם. הם נוהגים לשחק, לנגן ולשיר כדי להשתכר למחייתם .
אלי פילו
07/09/2008
סופר אחר כתב בסוף המאה השש-עשרה מסופק אם אלו היו יהודים אמיתיים.
לדעתו הם כושים הנחשבים בעיני אחרים ליהודים. הם גזע יפי תואר, ובייחוד הנשים, ורגילים לנוד עם נשיהם ממלכה לממלכה, בדומה לצוענים. עיסוקם כאורגים, סנדלרים, חרשי ברזל .
במלחמה עם החצוצרנים , המעודדים את הלוחמים, לפי חוקיהם אסור להם להיכנס לבית מי שאינו בן שבטם ולהשתתף בסעודה.
אם אחד מהם מתקשר עם אשה שאינה משבטם, מוכרים את בני הזוג או ממיתים אותם. לאחר מותם אין קוברים את הגאול באדמה, אלא מטמינים אותם בעצים חלולים או תולים אותם על עץ, הכושים מאמינים כי קבורתו של יהודי באדמה תגרום שלא ירד גשם באותה שנה והאדמה לא תצמיח דבר, כי הם שבט ארור.
פרנאנדס מספר בוולָאטה חיים יהודים עשירים , אבל הם סובלים מאוד תחת עול האדונים המוסלמים. הם סוחרים עוברי אורח צורפי זהב ותכשיטנים.
מעיר זו מייצאים את המלח לתימבוכתו. גם בפותה נמצאו לפנים יהודיםשישבו שם מימים קדומים. לפי ליאון האפריקאני היו האפריקאים מאמינים ביהדות, לאחר מכן פנו לנצרות, ולבסוף התאסלמו
אם נבוא לסכם את הידיעות שאפשר להפיק ממקורות הללו, ניווכח כי מבחינת תוכנן הן דלות ביותר, וכשלעצמן מחוסרות משקל היסטורי.
אולם אי אפשר לבטלן, כי הן מרובות ובאות מאזורים שונים. על כן יש לבקש את הגורמים להתהוותן ולחדירתן לספרות היסטורית .
הרקע העובדתי לסיפורים על המתייהדים.
דלות המקורות להיסטוריה של הברברים והעמים הכושיים בסודאן אינה מאפשרת לגשת במישרים לפתרון הבעיה של מקורות הסיפורים על המתייהדים, ויש להסתפק בחשיפת הרקע העובדתי והרומנטי שכנראה מסתתר מאחריהם.
אחת התכונות האופייניות בהתפשטות היהדות בין אומות העולם הייתה, שהיא לא התנהלה אף פעם על ידי שליחים מיוחדים שנשלחו לארצות רחוקות, כדי לעשות לה נפשות.
בניגוד לשיטות התעמולה של המיסיון הנוצרי והמוסלמי, נעשתה פעולת הייהוד והגיור ממילא ואגב אורחא, בהשפעתן הבלתי אמצעית של עדות גדולות וקטנות, שהיו פזורות בקרב האוכלוסייה הפאגאנית.
אלי פילו
08/09/2008
בצורה זו פעלה ההשפעה היהודית בארץ חמיר שבערב הדרומית, וזו הייתה דרך התפשטות היהדות בין הכוזרים. לכן יש להניח, כי רק במגע בלתי אמצעי עם עדות יהודיות, גדולות או קטנות אפשר היה שאמונות ומנהגים יהודיים יתפשטו בקרב האוכלוסייה היציבה באפריקה, ברברית או כושית.
אי לזאת עלינו לבקש את העדות היהודיות, אפילו הן קטנות בכמות, שעשויות היו לשמש מקור השראה בשביל שכניהן.
ואמנם יש בידינו מספר ניכר של מקורות היסטוריים ומסמכים אחרים, המעידים על קיום שרשרת רצופה של יישובים יהודיים בנקודות מפתח של אזורי הספר בין הארץ הנושבת ובין הצחרה, לכל אורכה, למן הרי נפוסה בטריפוליטניה, עבור על פני ביצות המלח של תוניסיה הדרומית ועד לוואדיות שבמורדות הדרומיים של האטלס הגבוה, המגיעים עד אזור הצחרה.
והרי רשימת המקומות האלה ממזרח למערב : נפוסה, ג'דואה, מִסִין, גדאמס, אל-חאמה, נפזאוה, קפצא, וַרגלאן, סג'למאסה, דרעה, מלאל, תאלוית, קובא, סוס.
נפוסה.
במדינת טריפולי שבאפריקה, דרומית לעיר טריפולי, מתרוממות פסגות הרריות שטוחות, שחצובות בהן מערות בעומק של כמה מטרים. מעין חלון מרובע מכניס אור מלמעלה לתוך החצר, שחצובים בה חורים, שמובילים לתוך החדרים-המערות, בג'בל גריאן גרים בכמה ישובים כאלה אלפי יהודים, ודרומית מג'בל גריאן בג'בל איפרן, ולמערב בג'בלנפוסה ומעבר לגבול הטריפוליטני, במדינת טוניס, בסהרה, בג'בל מטמטה.
בטריפולי 10-12 ערים בעלות ישוב יהודי של 2000-6000 נפש, וגם מספר כפרים, שבהם שוכנים יהודים במערות. במרחק שלוש שעות מטריפולי כפר טיגרנה ובו 700 תושבים, גרים ב- 20 מערות. יש להם שם תלמוד תורה ושני בתי-כנסיות. בג'בל-איפרן גרים כ- 2000 נפש, שמעונותיהן חלקן מתחת לאדמה וחלקן ממעל לה. גם בג'בל-נפוסה לציבור היהודי בית-כנסת ובית-קברות.
לדעת החוקרים מתגוררים הם שם מאז המאות הראשונות למניין הנוצרי, והדיאלקט המיוחד בג'בל-גריאן מוכיח על קדמותם. יהודים אלה מדברים בלשון, שיסודותיה הן עבריות, אלא שנכללו בלשון זו מלים ארמיות רבות ומלים ערביות. הפרופ' סלושץ סבור ("מסעי בארץ לוב"), שהיהודים נתגוררו בגריאן מימי הרומאים והם מהווים חלק מאותו הגזע היהודי.
היושב בין הברברים בהררי האטלאס, שנזכרים באגרת המיוחסת להרמב"ם. גם שמותיהם, השגורים אצל יהודי שאר חלקי לוב, מעידים על כך. ואלה ראשי האבות שלהם: בני עבאס (על שם מקומם בהר-גריאן), בני טיגרנה, בני חג'אז, בני חסאן, בני רחום, בני צרור, בני בעדאש, בני סכואב, בני שינאנא, ועוד אחרים, שספו תמו בגריאן, אבל יש מבניהם בטריפולי וערי-המערב. כל שם ושם מתייחד לבית-אב גדול, ורבים מהם יצאו לערי החוף וישבו שם, ויש מהם שזכו לעושר ולגדולה.
במרוצת הימים נוספו על יהודים אוטוכטוניים אלה פליטים יהודי מכל הארצות שמסביב לים התיכון, ואף על פי שיהודי המערות אינם יודעים ספרדית כלל, מתייחסים רבים על גולי ספרד, וכנראה נטמעו יהודים ספרדים אלה בתוך יסוד יהודי מסתערבי זה.
שרשרת שנייה הוליכה על פני הרמה שבמרכז הארץ, בנתיב הקדום שאולי היה קיים עוד מאותו זמן שבו שכנו לאורך החוך היוונים, הרומאים והביזאנטים, והעמידו תחנות מכס, שרצוי היה לאורחות הסוחרים לעקוף אותן. ואלה היישובים בפנים הארץ הנזכרים במקורות היהודיים : מג'אנה, קלעת חמד, אשיר, מסילה, תאהרת, תבאלה, פאס, מכנאס, אגמאת, מראכש.
אלי פילו
09/09/2008
ערב טוב חברים.
הגיע לידי ספר בשם " סיפור תרבות - יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות " מאת ירון צור, ומצאתי לנכון, ברשותכם, להביא אחד מיני פרקים רבים שיש בספר. קראתי את סיפורה של חביבה מסיכּה כפי שמובא בספר. אביא אותו כהרגלי בפרקים, יען כי טרם סיימתי לשכתבו למחשב שלי.
בהמשך, בע"ה, אביא עוד פרקים מעניינים אודות יהודי תוניסיה. להנאתכם.
אם הייתי נשאל, כהיסטוריון, מה הו השנים הנוחות ביותר ביחסים בין המוסלמים ליהודים במאה ה – 20, הייתי משיב, ללא ספק, שנות העשרים. מבחינה זו, תודות יהודי תוניסיה מזמנות דמות אחת, הזמרת החביבה מסיכּה, שהקריירה שלה בשנים אלה מדגימה זאת היטב.
זאת ועוד, סופה הטראגי, על סף שנות השלושים, מציין גם הוא, אם נרצה, את המעבר מן העשור הנוח לעשור הפחות נעים.
דרכה של זמרת יהודייה.
חביבה מסיכה היית זמרת יהודייה שהפכה לדמות נערצת בתוניסיה, הן בציבור היהודי והן בציבור המוסלמי. היא התפרסמה בשנות העשרים של המאה ה- 20, והייתה מן הסתם בת דורם של הסבא והסבתא של ניסים סרוסי.
סיפור חייה כזמרת מפורסמת היה חריג ויוצא דופן. עם זאת סיפורה יכול ללמדנו רבות על תרבותם של יהודי תוניסיה, ואגב כך על תרבותם של יהודי ארצות האסלאם בכלל בתקופה זו.
חביבה נולדה בתוניס בשנת 1899 להורים עניים שחיו באלחארה. בילדותה העניקו לה הוריה את השם מרגריט, אך הם לא הספיקו לגדלה שנים רבות.
מרגריט התייתמה בילדותה ועברה לחיות בבית דודתה. כילדה שנודה באלחארה של תוניס היא למדה כנראה בבית הספר לבנות של כי"ח.
האהבה למוזיקה ולזמרה הייתה טבועה במשפחתה של מרגריט. אביה היה נגן והדודה, שאל ביתה עברה לאחר שנתייתמה, הייתה זמרת בשם ליילה ספאז. מרגריט התגלתה כנערה יפהפיה וכזמרת מחוננת והחלה לעלות על הבימה בגיל צעיר.
תחילה הופיעה כזמרת חתונות ברובע היהודי. היא זכתה מיד להצלחה, והקהל החל לכנותה חביבה אלכל – חביבת הכל. מכאן ואילך נודע שמה ברבים לא כמרגריט אלא כחביבה.
אלי פילו
10/09/2008
המקורות שבהם נזכרו האלה הם מן המאה העשירית עד מחצית המאה השתיים עשרה, כלומר עד להתפשטותם של המייחדים על אפריקה הצפונית והצרות שבאו אז על העדות היהודיות שישבו כאן.
מותר להניח במידה רבה של ודאות, שאף במאוחרים שבמקורות אלה מדובר על עדות שהיו קיימות זמן רב למדי, ודבר חשוב ביותר, על אוכלוסייה יציבה שישבה כאן מדורי דורות, ולא על מהגרים חדשים, שבאו מהמזרח, מאסיה הקטנה ובמיוחד מעיראק.
אלה השתקעו בערים החדשות שקמו אז במקומות שלא היו מיושבים לפני כן, ושהתפתחו למרכזי מסחר חשובים, כגון קירואן, מהדיה. אבל גם בערים אלה גדול היה אחוז האוכלוסים הוותיקים, שנמשכו אל הערים החדשות. בנוגע לערים החדשות אחרות, כגון אשיר, קלעת תמאד, פאס, מכנאס, ידוע כי היו בסביבתן יישובים קדומים כגון וולוביליס, או שאוכלוסיהן הועברו לעיר החדשה ממקומות אחרים.
רוב האוכלוסים היהודים במקומות אלה, ובמיוחד בנמלי המדבר המפורסמים, כגון בג'למאסה, וורגאלאן עסקו במסחר, ובתשובות הגאונים נשתמרו עדויות ברורות על כך.
וכבר הזכרנו כי רב שרירא גאון ( מחצית השנייה של המאה העשירית ( נשאל פעם בקשר לדיני שבת " בני מערב שנוהגים לבוא אל מצרים בשיירות, והדרך ארוכה עד מאוד ורוב שביתתם במדבר ויש בהן שמכיר בדרך ויכוין בתחילה מקום כל שבת ושבת וכו'....
גם שאלות אחרות מתחום המנהגים הדתיים היו מתעוררות לגבי אותם אנשים שיצאו בדרכים ונמצאו בשבת בין הגויים. סוחרים אלה היו יוצאים לא רק למצרים. בסג'למאסה, שבה נמצאה עדות יהודית חשובה, הייתה תחנת מוצא אל הסודאן המערבי, אל אַוד'גאסת ואל גאנה.
לדבריו של אבן חוקל הייתה לפנים דרך ישרה בין הסודאן המזרחי למערבי, אבל הרוחות כיסו את הנתיב בחול והאויבים שיבשו את התחבורה.
מאז עבר המסחר לסג'למאסה. גם המסע לאוד'גאסט ארך שני חודשים. יש להניח, כי הסוחרים היהודים מצאו את דרכם אל הסודאן המערבי יחד עם הברברים הכובשים משבטי הצנהאג'ה והלמתונה.
מסתבר , כי בימי גיבוש התנועה המוראביטית במחצית המאה האחת עשרה , שתלוו לו במלחמות ומעשי אלימות בכל דרום מרוקו, העדיפו סוחרים יהודים לעבור עם משפחותיהם אל הסודאן ולהשתקע בין הכושים.
זהו הגרעין ההיסטורי המתקבל על הדעת בסיפורי אדריסי על היהודים בארץ לַמִלַ ובארץ קמנוריה, בעוד שבּכּרי ( במאה האחת עשרה ) עדיין אינו יודע על כך. באמצעות משפחות אלו, ששכנו בנאות אחדות, חדרו אולי מנהגים מסוימים אל השבטים הילידים, והם שגרמו להתהוות הסיפורים.
ניתוקן של משפחות אלה מן המרכזים במרוקו הדרומית גרם בורות ודלדול רוחני בתוכן. ייתכן שבסיפורי אידריסי משתקף נוסף על המצב העובדתי גם יחס הבוז של המייחדים כלפי כל אלה שלא השתייכו לכת שלהם, וליהודים במיוחד.
בנוגע לפליטים יהודים בסודאן בימי המוראביטון, יש למצוא סמוכים בסיפורו של אבּן אבי זרע על היהודים בסביבות תּאתּכּלאתין, הנלחמים עם הצנהאג'ה, בעוד שבכרי יודע אמנם על המלחמות בין הברברים המוסלמים ובין הכושים, אבל לא שמע כי אלה היו " יהודים ".
אלי פילו
13/09/2008
לא מן הנמנע, כי לאזור נקלעו פליטים יהודים גם בימי רדיפות המייחדים, והם שגרמו לשינוי במסורת הסיפור, כפי שהוא משתקף ב " ראץ' אל קרטאס ".
הידיעות על היהודים בסודאן המערבי שאנו מוצאים אצל ואלנטיס פרנאנדאס מאשרות את השערתנו הן בנוגע לסוחרים והן בדבר מצבם החברתי המושפל של היהודים בסודאן וגם של הברברים שהיה דומה לו.
הייתה זו תוצאה של חוקי ההפליה שהנהיגו המייחדים, ושפעלו את פעולתם גם בימי בני מרין ויורשי שלטונם במרוקו.
העדות הוותיקות בספָר הצחרה.
אין בידינו ידיעות ברורות על תחומי התפשטותה של מדינת המייחדים בדרומה של אלג'יריה. גם אם נניח ששלטונם השתרע כאן עמוק בפנים הארץ, נראה כי בכל חבל זה לא נרדפו האוכלוסים – היהודים וגם המוסלמים המתנגדים למייחדים – באותה אכזריות כמו במרוקו, מרכז השלטון ומוקד התנועה.
אם נשפוט לפי השיטה שנקט בה עבּד אל מומין עצמו בכיבוש תוניסיה המזרחית וטריפוליטניה, יש להניח, כי העדות היהודיות בנאות שבקטע זה של האזור בין הארץ הנושבת ובין הצחרה נשארו במקומן ולא נפגעו על ידי שמדות וגירושים. מרות השלטון הייתה כאן רופפת מימי קדם ועד ימינו.
אף באלג'יריה, שבה נתבססו הצרפתים ביסוס גמור במחצית המאה התשע עשרה, בגבולות הצחרה לא יכלו לסמוך על שלטון אזרחי, ונאלצו להישען על ממשל צבאי.
בהתמדתן ורציפות קיומן של עדות אלה הפתרון לשורה של עובדות מתמיהות לכאורה.
א. עם חידושן או התעוררותן של קהילות יהודיות לאורך חוף הים התיכון במאות הארבעה עשרה – השש עשרה, בעקבות הגירושים מספרד ומהאיים הבאליאריים, מוצאים אנו בכתבי הרבנים שהתיישבו באלג'יר חומר רב על קשריהם עם הקהילות שבפנים הארץ באזור ובספר.
ב. ישל הסיק ממקורות אלו בוודאות גמורה, כי נקודות היישוב היהודיות כאן לא קמו זמן קצר לפני כן על ידי מגורשים, אלא שאוכלוסייותן ותיקה ביותר.
ג. העדות חיות חיים עצמאיים ותלותן בשלטונות המרכזיים רופפת למדי.
ד. התושבים עוסקים בסחר ויד להם בעסקות הנעשות בין נמלי הים התיכון ובין תושבי הצחרה.
ה. במקרים מסוימים נתרופפו ונשתכחו מנהגי החיים היהודיים עד שרק השם של יהודים נשמר בהם – כדברי אחד הרבנים
אלי פילו
13/09/2008
התמורה התרבותית שהתחוללה בתוניסיה בהשפעת ההשכלה המערבית הטביעה את חותמה על סיפור חייה של חביבה מסיכּה.
ראשית, בהיותה ילדה זכתה מרגריט לחינוך מסודר ולמדה קורא וכתוב. בתקופה שבה התנהל החינוך בדפוסים מסורתיים היה הלימוד בכותאב מונופול של הגברים.
לעתים יכלו הבנות ללמוד את יסודות האלפבטית מאבותיהן או מאחיהן, אך אשה לא הייתה אמורה לדעת קרוא וכתוב.
כי"ח החלה את מפעלה החינוכי בהפיכת התלמוד תורה הישן לבית ספר מודרני לבנים בלבד. ואולם עד מהרה פתח הארגון היהודי הצרפתי בית ספר קטן לבנות. מרגריט למדה בו מן הסתם.
התמורה התרבותי הביאה לשינוי בהשקפות שרווחו בקרב יהודי תוניסיה בשאלת מעמדן של הנשים. התרבות המקורית של תושבי תוניסיה, מוסלמים כיהודים, העמידה את הגבר מעל האשה.
הגבר היה הפעיל בחיי הדת ובחיי הציבור, הוא היה אמור לפרנס את המשפחה, ואף לשלוט בשאר בני הבית, נשים וילדים.
סוג כזה של ארגון משפחתי מכונה פטריארכלי ( PATER בלטינית משמעותו אב ). הופעת בתי הספר של כי"ח בתוניס לא הפכה אמנם את הקערה על פיה, אבל איפשרה תפיסה חדשה של מעמד האישה וזכויותיה
אלי פילו
26/09/2008
רבי דוד בן אהרן חסין
פיוטים לראש השנה
לריב ניצב ה'
לריב ניצב ה' ועומד לדין יצורים / מקטון ועד גדול כבני מרום הם עוברים
במאזנים לעלות בסקירה אחת נסקרים / אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים.
דעו אפוא לפני מי למשפט אתם עומדים / לפני מלך מלכים מעשיכם נפקדים.
הנה מלאכי אלהים בָכם עולים ויורדים / ביום זה נפתחים שלושה ספרים
אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים.
ויהי מורא שמים עליכם ופחדו / גדול יום ה' מי יעמוד בסודו.
כעבד דנו רבּו וממהר להעידו / היוכל עמוד אם יסתר במסתרים
אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים.
יאמר נא ישראל לפני ה' חביבין / נאה לאלָהָא רבא למשבק חובין רברבין
אם יהיו כשנים כשלג אותם ילבין / אשרינו לפני מי מטהרים
אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים.
דרשו את ה' בהמצאו לכם / ירצה תפילתכם יקבל תשובתכם
בימים נוראים הבאים לקראתכם / מראש השנה עד יום הכיפורים
אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים.
בחודש תקעו שופר תבַעת אתכם שאתו / הַמליכו אל עליכם יזכור לעולם בריתו
ברית יצחק הנעקד ובא איל תמורתו / שובו אל ה' קחו עמכם דברים.
אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים.
נחנו נעבור חלוצים לפני אלהים מלכנו / עינינו אליו תלויות יוציא לאור דיננו
ויחתום פי שטן ואל ישטין עלינו / נכתב לחיים ארוכים ולא קצרים
אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים.
חסין קדוש ונורא הָרָאוי במהלליו / ישמע קול העם ברעו יַלולי יליל ילליו
כי תרועת מלך בו בעמים אין דומה אליו / היטיבה ה' לטובים ולישרים.
אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים.
שנה טובה ומבורכת לכל בית ישראל באשר הוא.
אלי פילו
05/10/2008
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.
מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו - ציונות, עליה והתיישבות.
מבוא שלמה בר-אשר
הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית לבין הישוב בארץ ישראל מן המאה הי"ח ועד הדורות האחרונים.
כתב שלום בר אשר.
הקשרים בין יהודי אפריקה הצפונית – מגרב ומצרים – הם עתיקי יומין. ימיהם כימי קיומו של יישוב יהודי בגולה. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצרים בימי בית ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים שבחלקם באו מארץ ישראל סמוך לתקופה זו.
הקשרים בין היישוב בארץ ישראל לבין יהודי ה " מערב " הלכו ונתבססו בתקופת הגאונים, וגם בתקופות קשות כמו המאה ה – 11 וה – 15 כאשר הידלדל היישוב היהודי בארץ ישראל ובאפריקה הצפונית כאחת, המשיכו להתקיים יחסים אלה.
עצם קיומה של קהילה נפרדת של " מערבים " כפי שנתכנו יוצאי המגרב שבאו ממערב לארץ ישראל בתקופה הנזכרת, היא עדות מובהקת לזרם המתמיד, אם כי בדרך כלל של יחידים, שבאו מאפריקה הצפונית לארץ ישראל.
לתנופה מיוחדת זכו יחסים אלה במאה ה- 16 עת נתחדש היישוב היהודי בארץ ישראל. התנועה בין המגרב לבין ארץ ישראל נעשתה קלה יותר.
גם משום שארץ ישראל וארצות המגרב להוציא מרוקו, היו נתונות תחת שלטונה של האימפריה העותמנית, עדות לכך בעלייתם, החל בראשית המאה ה – 16, שלעשרות יהודים מהמגרב, ביניהם חכמים מפורסמים, רבי חיים בן עטר ורבי דוד בן שמעון ממרוקו, רבי יהודה עייאש מאלג'יריה, רבי נתן בורג'יל ורבי יעקב פיתוסי מתוניסיה הם רק דוגמאות ספורות לכך.
זאת ועוד, תורת הקבלה שיצאה מצפת בתקופה זו מצאה לה מהלכים בקרב יהדות אפריקה הצפונית ובייחוד זו מבית מדרשו של האר"י. עם ירידתו של היישוב היהודי בארץ ישראל החל משלהי המאה ה- 16 ובמיוחד עקב הדלדלותו הכלכלית נטלו יהודי המגרב חלק נכבד בתמיכה בו.
קשרים אלו נתקיים בראש וראשונה באמצעות שלוחים - שד"רים – שלוחים דרחמנא או דרבנן – שפקדו את המגרב החל בראשית המאה ה – 17. פעולה זו הגיעה לשיאה במטה ה – 19, ודומה שאן שנה במאה הזו, שבה לא סובב שליח זה או אחר באחת הקהילות במגרב, השלוחים הגיעו כדי לאסוף תרומות או כדי לעודד מגביות סדירות וקביעת קופות לאיסוף כספים בשביל היישוב היהודי בארץ ישראל.
יהודי המגרב פתחו את ידם בנדיבות למען מטרות אלה, וחלקם בהם, ביחס למרכזים יהודיים אחרים, היה נכבד, שאת גם משום שהייתה כאמור, עדה של " מערבים " בארץ. במקרים רבים היו שלוחי " ערי הקודש " – ירושלים, חברון, טבריה וצפת – מבני העדה, לעתים אחד החכמים שעתה זה עלה מן המגרב, אך גם שליחים ספרדים ואשכנזים, מן המאה ה – 18 ואילך, נתקבלו בסבר פנים יפות.
יהודי המגרב תרמו למען היישוב היהודי בארץ גם בשנות מצוקה שלהם, ואם נתקנו בתקופות מסוימות תקנות שבאו להגביל את הסכומים שיש להעניק לבני ארץ ישראל, הרי חזרו וביטלו אותן.
השלוחים נתקבלו בדרך כלל בכבוד גדול, ובעיני רבים, ובמיוחד המוני העם, נחשבו כאנשים קדושים. החיד"א מתאר כיצד נשים מעוברות בתוניס היו ניצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי, ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר, והרגשתי, שהנשים היו מאחרי, ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם. ( ספר מעגל טוב ברלין – ירושלים תרפ"ד – תרצ"ד עמוד 56 ).
השליחים נתאכסנו לרוב בבית אחד מגבירי הקהילה, ואלה העתירו עליהם מכל טוב. ביקורו של השליח בקהילה היה בעת נשא את הדרשה בבית הכנסת. כמה ממשוררי המגרב ובמיוחד פייטני מרוקו כגון רבי דוד בן אהרן חסין ורבי יעקב בירדוגו, חיברו שירים בשבח שד"רים מסוימים.
אלי פילו
07/10/2008
קהילות אחדות אף היו עורכות מגביות מיוחדות לרגל החגים הגדולים או בימי ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. הכספים נמסרו לשלוחים שפקדו את הקהילות או נשלחו לקהילות המרכזיות, שבהן רוכזו כל התרומות למען ארץ ישראל. מרכז מעין זה היה באלג'יר שישבה על אם הדרך ממרוקו מזרחה והייתה כידוע, עיר נמל חשובה באותם הימים.
אחדים הקדישו חלק מרכושם לטובת היישוב היהודי בארץ ישראל. היו שהתחייבו לשלוח קצבה קבועה להחזקת תלמיד חכם זה או אחר. הנה, למשל, שלמה סילוירה, אחד הנדיבים שבתוניסיה, נוטל על עצמו החל בשנת 1836 " נדר גמור לשלוח...למעלת...רב השד"ר... מרדכי חיים מיוחס, בכל שנה ושנה, כל ימי חייו עד מאה ועשרים שנה, בלי גוזמא, סך מאה וחמישה ועשרים ריאלים...כדי לחזק את ידו, בעיקר לימודו בתורת ה'.
פעמים נטלו על עצמם קהילות שונות לתמוך במוסד מסוים בארץ ישראל. ביוזמתם של שלושה תלמידי חכמים שעלו מן המגרב לירושלים נשלח השד"ר יקותיאל ( שם משפחתו לא נודע ) לאסוף כספים למען יסוד ישיבה שבה ילמדו יהודים " מערביים ".
שליחות זו עלתה יפה וממקומות שונים ברחבי אפריקה הצפונית החלו לשלוח הקצבות קבועות לרבי בנימין דוראן שישיב באלג;יר, שנתמנה נאמן לרכז את הכספים ולשולחם לישיבה.
ליישוב בארץ ישראל נודעה השפעה גם בנושאים אחרים. החכמים בשני מרכזים אלה החליפו אגרות בענייני הלכה, ומנהגים אחרים שנתקבלו בארץ ישראל נתקבלו בארצות המגרב כגון ביסוס המנהג לטור תלמידי חכמים ממסים.
היו קהילות שנהגו להתפלל את התפילה המקובלת לירידת גשמים החל בשבעה במרחשון, כמו בני ארץ ישראל וזאת בניגוד למנהג המקובל בגולה להתחיל בתפילה זו ששים יום אחרי בני ישראל.
בקהילות מצרים ולוב בתקופה זו באה כמעט כל הנהגתם הרוחנית מארץ ישראל. מאידך שי לציין, שמצרים שימשה פעמים אחדות, ובעיקר במאה ה – 18, כמקום מקלט לחכמים ואחרים שנמלטו מארץ ישראל בשל רדיפות השלטון או מסיבות אחרות.
ארץ ישראל נודעה במקומות אלה במיוחד בשם " ירושלים " וכל פעם שהוזכר שם זה, עבר גל של התרגשות בקרב השומעים. בקרב בני העם הילכו אגדות וסיפורים רבים בשבח ארץ ישראל אך ספק אם ידעו להבחין בין הדמות האפופה מסתורין שבה נצטיירה בעיניהם לבין המציאות.
כאמור, עלו יהודים מהמגרב להשתקע בארץ ישראל במשך כל התקופות. אך עד ראשית המאה ה – 19 עלו בעיקר יחידים בלבד, מהם רבנים ומקובלים מובהקים, ואף כמה מראשי הקהילות.
בשנת 1777 שנת העלייה הגדולה של החסידים לצפת, הגיעו לטבריה כמאה וחמישים עולים מתוניס ושלושים אחרים באו לצפת ממקומות שונים באפריקה הצפונית. בין הגורמים למיעוט העולים היו הסכנות בדרכים ובים התיכון.
רבים מרבני המגרב קיבלו דעתם של כמה מגדולי הפוסקים בימי הביניים המוקדמים שאין חובה לעלות בימיהם לארץ ישראל בגלל סכנות אלה.
גורמים אחרים היון המצב הכלכלי הקשה של היישוב היהודי בארץ ישראל והקשיים האישיים שהיו כרוכים בעליה. היו רבנים שאיוו לעלות לארץ, אך היו נתונים ללחץ כבד של ראשי הקהל לא לנטוש את צאן מרעיתם.
אלי פילו
11/10/2008
שבוע טוב חברים.
בסוף הספר הנהדר הזה, מובאים שמות של 91 יישובים שהוקמו או חודשו על ידי יהדות צפון אפריקה.
על מנת לגוון שירשור זה, אודות תרומתה של יהדות צפון אפריקה לארץ ישראל, מדי פעם, אקפוץ ואביא רשימה של כמה מן היישובים, ולכן שירשור זה יהיה מורכב משני חלקים, החלק ההיסטורי שבו החילותי והחלק ההתיישבותי שאותו אני מתחיל הערב.
היישובים הכפריים של יוצאי צפון אפריקה בישראל – מאת מאיר בר אשר.
מבוא.
עם הקמת מדינת ישראל נפתחו שעריה לעלייה חופשית של יהודים. מכל תפוצות ישראל החלו מגיעים יהודים בגלי עלייה רבים ומיישבים את המדינה הצעירה שזה עתה זכתה לעצמאות מידי הכובש הבריטי. חלק מן העולים – מן הארצות השונות – הגיעו לעריה הוותיקות של הארץ, למושבות ולקיבוצים, שהוקמו בה במאת השנים האחרונות והחלו משתלבים בחייהם התרבותיים והכלכליים של היישובים הקולטים.
עולים אחרים עלו במסגרת מבצעי עלייה שונים, כגון המבצע " מן האנייה אל הכפר ". הם יושבו באזורים שונים של הארץ והקימו מושבים חקלאיים רבים בכל קצותיה. ( הערה שלי, נחשו מי היו העולים הללו. על התוכנית הזו נכתבו הרבה מלים, בהזדמנות נביא את הכתוב )
הרשימה המובאת כאן מוקדשת לעלייה מארצות צפון אפריקה, הווה אומר, ארצות המגרב – מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב – ומצרים. העלייה מארצות אלו מהווה מרכיב חשוב היותר בבניינה ובמניינה של מדינת ישראל. רשימה זו דייה כדי להמחיש בפנינו את תרומתה הרבה של העלייה היהודית מצפון אפריקה ליישוב הארץ – הן על ידי הקמת יישובים חדשים והן על ידי אכלוסם של יישובים קיימים.
במשך עשרים ואחת השנים שמאז כינון המדינה ועד שנת 1969 הגיעו גלי עלייה רבים והתיישבו בעיקר באזורי הספר שלפני מלחמת ששת הימים.
הרי יהודה וירושלים, חבל לכיש וצפון הנגב, הגליל ואזור העמקים הצפוניים. עיירות הפיתוח והמושבים שהוקמו היוו תשתית חקלאית ובטחונית חשובה.
מצד אחד, הם היו מקור תנובה חשוב לתוצרת חקלאית על משקיה השונים ומצד אחר הם שימשו רצועה בטחונית לאורך גבולותיה של הארץ דאז.
למותר להרחיב את הדיבור במסגרת זו על עיירות הפיתוח. דיינו אם נציין מספר עובדות בסיסיות אודותן.
ב - מתוך 21 עיירות הפיתוח במדינת ישראל מהווים העולים ממוצא זה רובה של האוכלוסייה, כגון באופקים, בית שמש, דימונה, ירוחם נתיבות ואחרות.
חלק מעיירות אלו הוקמו ופותחו על ידי עולים אלו כמו למשל : נתיבות, נוסדה בשנת 1956, המונה כיום כ – 7000 נפש. ראשיתה במרכז אזורי לקליטת עלייה שהפך במרוצת השנים לעיירת פיתוח למופת. כיוצא בזה קרית שמונה ועיירות אחרות.
את עיקר תשומת הלב ברשימתנו זו נתנו לעניין ההתיישבות במושבים חקלאיים נושא המוכר פחות אף למתעניינים בנושא זה.
תארנו כאן 91 משובים שהוקמו בידי עולים מיוצאי צפון אפריקה או שאוכלוסייה ממוצא זה מהווה בהם מרכיב עיקרי.
המידע הניתן על כל מושב הוא בסיסי. הסתפקנו בציון הנתונים החשובים ביותר שיש בהם כדי לתת למתעניין מושג כללי ראשונים אודותם. להלן נפרט נתונים אלו והעקרונות על פיהם נהגנו ברישומם.
מושבים בגליל העליון והגליל התחתון.
1- אביבים
מושב בגליל העליון סמוך לגבול הלבנון, ליד קיבוץ יראון. נוסד בשנת 1958. לאחר שנטשוהו מתיישביו הראשונים יושב בשנית בידי עולים מיוצאי צפון אפריקה בשנת 1962.
שם המושב : על שם נחל אביבים הסמוך לו. תושביו סבלו קשה בעבר מפעילות חבלנית עוינת. ביום 22 למאי 1970 רצחו המחבלים 120 מילדי המושב בעת שנסעו לבית הספר.
ענפי המשק העיקריים : חקלאות ועבודות חוץ
מספר תושביו " כ – 300 נפש.
2 - אבן מנחם.
מושב בגליל המערבי כ – 6 קילומטר צפונית מערבית ממעלות. נוסד בשנת 1960. המושב נקרא על שמו של ארתור מנחם הנטקה, שהיה מראשוני קרן היסוד.
מספר תושביו : כמה מאות
ענפי המשק העיקריים : חקלאות ועבודות חוץ.
3 - אליפלט.
מושב בגליל העליון, בחבל כורזים כ – 3 קילומטר מדרום לראש פינה. נוסד בשנת 1949.
שמו " סמלי, לציון שיבתם של היהודים אל ארץ מפלטם. בשם זה נקרא גם אחד מבניו של דוד המלך
תחילה נקרא המושב " פדאל, זנגריה א'
מספר התושבים : 400
ענפי המשק העיקריים : לול ומטעים ועבודות חוץ.
אלי פילו
11/10/2008
פִּיּוּט יְסַדְתִּיו עַל טַעֲמוֹ שֶׁל הַלּוּלָב
לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים
לוּלָב וּמִינָיו לָעָם אֱמוּנִים
אָבוֹא בָּם אוֹדֶה שׁוֹכֵן מעונים
אַזְכִּיר חַסְדֵי אֶל וְנִפְלְאוֹתָיו
אשר שָׂם בְּמִצְרַיִם אוֹתוֹתָיו
וְגַם קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו
וְצִוָּנוּ עַל אַרְבָּעָה מִינִים
נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה יְתֵרָה
כַּאֲשֶׁר נִשְׁמֹר מִצְווֹת הַתּוֹרָה
כְּדִבְרֵי אֶל חַי נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה
אֶל הָאִישׁ מֹשֶׁה פָּנִים בְּפָנִים
יִקַּח אִישׁ לוּלָב בַּיָּד יְמִינוֹ
פְּרִי עֵץ הָדָר בִּשְׂמֹאל דִּינוֹ
עֲצֵי יַעַר אָז יְרַנְּנוּ
מִלִּפְנֵי אָדוֹן כָּל הָאֲדוֹנִים
דְּעוּ לָכֶם יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים
דִּין אַיֵּהוּ הָדָר מְחֻבָּרִים
נֵר מִצְוָה וְאוֹר תּוֹרָה מְאִירִים
טַעַם וְרֵיחַ שְׁנֵיהֶם חוֹנִים
וּלְעֻמַּת לוֹמְדֵי דָּת יקותיאל
כַּפּוֹת תְּמָרִים חֹק לְיִשְׂרָאֵל
עֲנַף עֵץ עָבוֹת שׁוֹמְרֵי מִצְוַת אֶל
עַרְבֵי נַחַל אֲנָשִׁים רֵיקָנִים
דּוֹמֶה הַהֲדַס אֶל הָעֵינַיִם
וְהָעֲרָבָה לַשְּׂפָתַיִם
לוּלָב צְלָעוֹת וְשִׁדְרָה בֵּינְתַיִם
וְאֶתְרוֹג כַּלֵּב בְּתוֹךְ מַצְפּוּנִים
בַּדֵּי הַהֲדַס הֵם לְזִכָּרוֹן
שְׁלוֹשָׁה אָבוֹת יַשְּׁנִי חֶבְרוֹן
עֲרָבִי נַחַל הֵם מֹשֶׁה אַהֲרֹן
נְבִיאֵי אֱמֶת צִירִים אֱמוּנִים
נִרְמַז בָּהֶם עוֹד שְׁמוֹ יִתְעַלֶּה
שֵׁם הַמְּיֻחָד בההי"ן מָלֵא
בָּם נֶאֱמָר, אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה
בְּתָמָר אוֹחֲזָהּ בְּסַנְסַנִּים
חָכְמַת שלמה באתרוג נקבע
מלכות בית דָּוִד נִקְרֵאת בַּת שֶׁבַע
ה"א אַחֲרוֹנָה מִשֵּׁם בֵּן אַרְבַּע
וְזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל מִלְּפָנִים
סוֹדוֹת עֲצוּמִים וְגַם גְּדוֹלִים
בְּאַרְבַּע מִינִים הֵמָּה כְּלוּלִים
וְאֶל יוֹדְעֵי חֵן הֵמָּה מְגֻלִּים
שִׂפְתוֹתֵיהֶם שׁוֹשַׁנִּים - שְׂשׂוֹנִים
יַעֲשֶׂה בָּהֶם אָדָם בִּתְבוּנָה
נִעְנוּעִים מִסְפָּר עֶשֶׂר וּשְׁמוֹנָה
בִּקְרִיאַת הַלֵּל, הוֹדוּ וְאָנָּא
לְשֵׁשׁ קְצָווֹת הָעוֹלָם פּוֹנִים
נוֹדֶה וּנְהַלֵּל יָהּ צוּר עוֹלָמִים
אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִן הָעַמִּים
לִשְׁמֹר אֶת מִצְווֹתָיו כָּל הַיָּמִים
לְחַיּוֹתֵנוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים
חַי דָּר שָׁמַיִם צוּר מָגִנֵּנוּ
זְכֹר לָנוּ בְּרִית אֲבוֹתֵינוּ
קַבֵּל בְּרָצוֹן תְּפִלּוֹתֵינוּ
יִתְגַּדֵּל שִׁמְךָ בְּשִׁיר וּרְנָנִים
חג שמח לכל חברי הפורום מאחל.
אלי פילו
13/10/2008
רבי יהודה עייאש, מנהיג הקהילה באלג'יר במאה ה – 18, מתאר כיצד נמנע מלעלות לארץ ישראל בשל עתירותיהם של בני קהילתו. אמנם, כאמור, לבסוף עלה ארצה ובנו היה מחשובי הרבנים בראשית המאה ה – 19. במצב זה חל שינוי במאה ה – 19 ובעיקר בשל השיפור בנתיבי היבשה והים, עם הירידה בפעילות הקורסארים בים התיכון.
רוב הרבנים שנזקקו לעניין זה קובעים, שבתקופה זו אין שום מניע של ממש היכול למנוע עליה. אף היו שהגדילו בדרשותיהם בשבח העליה לארץ – כידוע מתירה ההלכה לעשות כן רק לצורך לימוד תורה, נשיאת אשה ופדיון שבויים . ואכן, החל בשליש השני של המאה ה – 19 עולים ארצה לא רק יחידים אלא גם קבוצות.
ביטוי ממשי להגברת העלייה לארץ ישראל מוצאים אנוט באדרות המורצות מהקהילות בצפון אפריקה לקהילות הספרדיות בארץ ישראל, שלא לקפח את חלקם של היהודים המערביים בחלוקת התרומות הנשלחות לארץ ישראל ושלא לקפח תלמידי ישיבות יוצאי המגרב.
בגליל מתחוללת בשלהי המאה ה- 18 וראשית המאה ה – 19 תמורה שניתן לכנותה מגריביזציה של הקהילות הספרדיות. העיקר בטבריה ובצפת. השינוי בולט במעבר הדרגתי מהשימוש בספניולית לערבית מוגרבית. ובחלקם הולך וגדל של יהודי המגרב בהנהגת הקהילות בטבריה ובצפת.
ציון אנקדוטי לתמורה זו הוא בכינוייה של טבריה בתעודות רבות בשם " מכנאס הקטנה ", על שם העיר הגדולה במרוקו שממנה באו חלק נכבד מהעולים ובמיוחד כאלה שהגיעו לרום ההנהגה, כגון משפחות טולידאנו, בהלול אוחנה ועוד.
אולם התמורה הדמוגרפית והפוליטית בארץ נותנות את אותותיהן גם ביעדים שאליהם פונים יהודי צפון אפריקה בתקופה זו. הם פונים יותר לירושלים ונוטלים חלק חשוב, ופעמים – מכריע, בחידוש היישוב היהודי כמו ביפו, בחיפה ועוד.
אין ספק שגידול מספר היהודים מצפון אפריקה במחצית הראשונה של המאה ה – 19 עד כדי עשרים וחמישה אחוז מבני העדה הספרדית בירושלים בשלהי המאה הזו היה הגורם המרכזי בהגשמת שאיפתה להקים ארגון נפרד לניהול ענייניה, ואכן בשנת 1860 הושג הסכם " פשר " שקבע את הפרדת העדות הספרדיות והמערביות, תוך קיום יחסי גומלין בין המערבים לספרדים בשטחים מסויימים.
אלי פילו
13/10/2008
פיוט יסדתיו לכבוד הסוכה.
אֲנִי אֶת פִּי אפצחה
אֲנִי אֶת פִּי אפצחה שִׁיר וּרְנָנִים
לִפְנֵי צוּר אָדוֹן עַל כָּל הָאֲדוֹנִים
נוֹתֵן לְיָעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים
צִוָּנוּ לִשְׁמֹר חֻקָּיו בְּלֵב תָּמִים
חַג-הַסֻּכּוֹת תַּעֲשֶׂה שִׁבְעַת יָמִים
דּוֹדִי צַח וְאָדֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה
עֵת הוֹצִיאָנוּ מִנּוֹף בְּאַהֲבָה
הִקִּיפָנוּ בַּעֲנָנִים כָּתְבָה
לְהַצִּיל אוֹתָנוּ מִיָּד ענמים
וּלְבַל יַכֵּנוּ שָׁרָב מִמְּרוֹמִים
וִיצַוֵּנוּ אֱלֹהֵּנוּ לַעֲשׂוֹת
סֻכָּה מֻקֶּפֶת אַרְבָּעָה מְחִיצוֹת
מִסְּכָךְ טוֹב יְהִי עֲלֵיהֶן לְכַסּוֹת
אֵין לִפְחֹת גֹּבַהּ עֲשָׂרָה שְׁלֵמִים
שִׁבְעָה עַל שִׁבְעָה רֹחַב מְצֻמְצָמִים
יַרְחִיב גְּבוּלֵךְ אֶל שֻׁכַּן שָׁמַיִם
וַעֲשֵׂה סֻכָּה רַחֲבַת יָדַיִם
גְּבוֹהָה יִהְיוּ שׁוֹלְטִים בָּהּ עֵינַיִם
וְתִהְיֶה מְעֻטֶּרֶת שִׁבְעַת יָמִים
בְּבִגְדֵי שֵׁשׁ וּמֶשִׁי מרוקמים
דִּירַת עֲרַאי כָּל שִׁבְעָה בָּהּ תָּדוּרוּ
בְּתוֹכָהּ אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ שִׂכְרוּ
גַּם שֵׁנָה מִלְּבַד אִם תִּצְטַעֲרוּ
אֵין אַתֶּם חַיָּבִים בָּהּ וַאֲשֵׁמִים
כִּי דַּרְכֵי תּוֹרָה דְּרָכִים נְעִימִים
חִזְקוּ וְאִמְּצוּ בָּנִים וְרוֹמְמוּ
לָהּ אֱלֹהִים וְקִרְאוּ בִּשְׁמוֹ
יִפְרֹס עֲלֵיהֶם סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ
יְקַבֵּץ פְּזוּרִים מִבֵּין הָעַמִּים
נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ צוּר עוֹלָמִים
ברכת חג שמח שלוחה לכל באי הפורום
אלי פילו
18/10/2008
רשימת המושבים המשך
4 - גורן.
מושב בגליל העליון. כ – 13 קילומטר דרומית מזרחית לראש הנקרה, ליד קיבוץ אילון. נוסד בשנת 1950, בידי עולים מתימן. נעזב מיושביו הראשונים ויושב שנית בידי עולים מצפון אפריקה. שמו מבוסס על תרגום חלק משמו הערבי הקדום של המקום " ביאדר אלכואכב " ( ביאדר – גורן )
בקרבת המושב מצויה חורבת גליל ( ישוב יהודי מתקופת המשנה ). כן נמצאו במקום שרידי כנסיה.
מספר תושביו : 360
ענפי המשק העיקריים " מטע ולול.
5 – דישון.
מושב בגליל העליון, 13 קילומטר מצפון לצפת. נוסד בשנת 1963 בידי עולים מצפון אפריקה במסגרת התנועה " מן העיר אל הכפר "
שמו הוא סירוס שמו הערבי של הכפר הנטוש שעליו הוקם : דישום
מספר תושביו : כמה מאות תושבים.
ענפי המשק העיקריים בו : מטעים נשירים, בקר לבשר, צאן ולול. למושב גם חלק במפעלים של המועצה האזורית מבואות הירדן.
6 – דלתון.
מושב בגליל העליון כ 5 קילומטר מצפון לצפת. נוסד בשנת 1950 בידי עולים מטריפולי. מקור השם " היסטורי, כשם היישוב העתיק דלתון, ששמו נשתמר בשם הכפר הערבי הנטוש דלתא, הסמוך למושב.
במקום נחשפו שרידי היישוב הקדום : יסודות של בניינים, מערות, בורות, קברים, המיוחסים לחכמי התלמוד : רבי יוסי הגלילי, רבי אלעזר בן ערך, רבי אברהם בן עזריה ואחרים, שרידי בית הכנסת מתחילת ימי הביניים.
מספר תושביו כ – 700
ענפי המשק העיקריים : מטעים, דיר ולול.
7 – זרעית
שמו הקודם כפר רוזנואלד.
מושב בגליל העליון בצד כביש הצפון. שמו סמלי, כשם ציפור. נוסד בשנת 1967 בידי בני המושבים ובני העיר. לאחר שנתיים שמו לכפר רוזנואלד על שם העסקן היהודי האמריקאי אליאב רוזנואלד. בשל התנגדות תושביו לשינוי הוחזר שמו המקורי.
מספר תושביו, כמה מאות נפש.
ענפי המשק העיקריים : לול ומטעים.
בתחום המושב " חרבת אלזרעא, הנקראת חירבת זרעית, ובה שרידי מבנים של יישוב עתיק מן התקופות הרומית והערבית.
שבוע טוב ומבורך.
אלי פילו
26/10/2008
פרק בפני עצמו הוא הפעילות באפריקה הצפונית, אך אין המכוון לעסוק כאן בכך ולו בקווים כלליים. די אם נציין שהגם שבקרב חוגים מסויימים בקרב יהודי אפריקה הצפונית הייתה פעילות ציונית נכבדה, הרי המוני בית ישראל שב " מערב " המשיכו לרקום את יחסיהם עם ה " יישוב " בעיקר על יסודות הזיקה המסורתית לארץ ישראל מדורי דורות.
פרק מופלא אחר במסכת יחסים אלה הוא עלייתם ההמונית של יהודי המגרב לארץ ישראל. די לציין כדוגמא שבשנים 1948 – 1956 יצאו כמעט כל יהודי לוב וכן כמאה אלף יהודים ממרוקו ( כארבעים אחוז מיהודי מרוקו באותה תקופה ) למדינת ישראל.
אמנם חודשיים בלבד לאחר הענקת העצמאות אסרו השלטונות על יהודי מרוקו עלות לישראל וסגרו את כל המוסדות הציוניים.
אך הגבלות אלה לא הרתיעו אותם מלעלות ארצה. בשנת 1956 החלה העלייה הבלתי לגאלית של יהודי מרוקו לישראל, עלייה שלוותה בגילויים מופלאים של מסירות נפש ועוז לב.
את הפרק המסעיר הזה סימלה יותר מכל ספינה קטנה בשם " פיסס " אשר בחורף 1961 נלכדה בסערה מול חופי מרוקו וכל מ"ג מעפיליה מצאו מותם במצולות.
גם התנחלותם המחודשת של יהודי המגרב באץ ישראל היא חזיון אדיר בתולדות קוממיותו של עם ישראל. במיוחד בולט חלקם בהתיישבות הכפרית, בכיבוש שממות הגליל והנגב, בהיאחזות באזורי טרשים ושדות בור שבהרי ירושלים ובחבלי עדולם ולכיש ובעמק בית שאן, ובביצור ספר הארץ.
כללם של דברים, קשרים מגוונים והדוקים שררו בין יהודי ארץ ישראל לבין יהודי המגרב.
סיוע כספי רב ליישוב הארץ, קשרים רוחניים ועליית יהודים יחידים וקבוצות. בכל אלה נתגלתה נאמנותם ומסירותם של קהילות המגרב לארץ ישראל, ואין ספק שזו הכשירה את לבותיהם לעלייה המונית עם קום מדינת ישראל.
אמנם עקירתו של מחנה ישראל שב " מערב " ממחוז גלותו ונטיעתו במדינת ישראל לוו בחבלי כאב לא מעטים. אלה מורגשים עדיין בחוזקה בתחומי החברה והתרבות אך יפה כתב רבי חיים בן עטר, בספרו " אור החיים ", מהדורות שונות, " ורבו חובותיהם למעלה ראש ואפס בהם כוח הסבל והיה ממכרו עד שנת היובל, שהוא זמן המוגבל לגאולה בעתה "
אלי פילו
27/10/2008
8 – חוסן.
מושב בגליל העליון, כ – קילומטר דרומית מזרחית למעלות. השם סמלי. נוסד בשנת 1949, בידי חברי אצ"ל לשעבר, על אדמות הכפר הנטוש סות"מתא. תחילה נקרא, נחלת שלמה, לזכרו של שלמה בן יוסף, איש אצ"ל, שהוצא להורג בתלייה בידי הבריטים, בשנת 1938
. במקום נמצאו שרידי כנסיה ביזנטית עם רצפת פסיפס מן המאה ה – לספירה, מערות, קברים, בורות חצובים ובריכה.
מספר תושביו 230 נפש
ענפי המשק העיקריים : מטע ולול.
9 - חזון.
מושב בגליל התחתון, מדרום לכביש עכו – צפת, כ – 3 קילומטר דרומית מערבית לצומת חנניה. הוקם בשנת 1961. נקרא על שם הר חזון, שעל מדרונו הוקם.
מספר תושביו 340 נפש
ענפי המשק העיקריים : מטעים ולול.
10 – יערה
מושב בגליל העליון המערבי, כ – 8 קילומטר דרומית מזרחית לראש הנקרה. נוסד בשנת 1950, בידי עולים מצפון אפריקה.
מקור שמו : היערות הטבעיים שבסביבתו
מספר תושביו 350 נפש
ענפי המשק העיקריים : לול ומטעים.
11 – משמר הירדן.
מושב בגליל העליון, כ – 3 קילומטר ממערב לגשר בנות יעקב. נוסד בשנת 1949 ונקרא בשם המושבה הוותיקה ששכנה לחוף הירדן הסמוך, כיום בתחום המושב גדות. המושבה הוותיקה הוקמה בשנת 1890 במקון החווה " שושנת הירדן " שהוקמה בשנת 1884 ונעזבה לאחר מכן.
במלחמת העצמאות נכבשה המושבה בידי הצבא הסורי, רבים ממגניה נפלו, האחרים נלקחו בשבי, והמושבה נהרסה כליל. על פי הסכמי שביתת הנשק הוחזרה המושבה לתחום מדינת ישראל. בשנת 1949 נוסד בה המושב כ – 2 קילומטר דרומית מערבית מן המושבה הישנה, על גבעה שנודעה בשם " משלט ירדה " בתחילה נקרא המושב " בני צפת ".
מספר תושביו 230 נפש.
ענפי המשק : מעורבים.
אלי פילו
03/11/2008
הקשרים בין יהודי אלג'יריה ובין ארץ ישראל.
משנת 1391 עד לכיבוש הצרפתי בשנת 1830 – מנחם ויינשטיין.
ידיעותינו על היישוב היהודי באלג'יריה בתקופה שלפני שנת 1391, וקשריו עם הקהילות היהודיות בתפוצות מועטות ביותר.
לכל הדעות ברור, שבתקופה שקדמה לשנת 1391 הקהילות בעיר אלג'יר ובעריה האחרות של אלג'יריה לא היוו מרכזים יהודיים חשובים.
הערה – ח. ז. הירשברג מביא בספרו " תולדות היהודים באפריקה הצפונית " כרך ראשון מאמר מאלף בנושא זה, שנביא אותו בהמשך.
בשנת 1391 ( פרעות קנ"א ) חל מפנה חשוב כאשר בעקבות רדיפות קנ"א בספרד ובמיורקה הגיעו משם לאלג'יריה גלים של פליטים יהודים, ביניהם חכמים וגדולים בתורה, כגון רבי יצחק בר ששת ורבי שמעון בר צמח דוראן, שצאצאיו המשיכו לעמוד בראש יהודי אלג'יריה במשך כמה דורות.
בחלק מן המקומות, השתלבו גולי קנ"א בקהילות הוותיקות והטביעו עליהן את חותמם ורישומם, ואילו בכמה יישובים הקימו גולי קנ"א קהלים עצמאיים, כשהגדול בהם הוא קהל אלג'יר.
שינויים אלה הביאו ליצירתם של מרכזים יהודיים בקהילות הגדולות באלג'יריה, ובמיוחד בעיר אלג'יר, שהחל בשלהי המאה הי"ד ובמאה ט"ו נעשתה למרכז התורה החשוב ביותר בצפון אפריקה, אולי אף במזרח. חכמי אלג'יר בתקופה זו, מהווים החוליה המקשרת בין גדולי התורה בספרד במאות הי"ג והי"ד, ובים הקמתם של מרכזי התורה בארץ ישראל, בקושטא, בסלוניקי ובקהיר במאה הט"ז.
חלק נכבד ביצירת המרכז היהודי באלג'יר יש לזקוף למיקומה הגיאוגרפי של אלג'יר.
א. המפרץ והנמל, שממנו יצאו ספינות לכל נמלי האגן המערבי של הים התיכון
ב. דרכי היבשה שהובילו מאלג'יר מערבה לתלמסאן ולמרוקו, ומזרחה לתוניסיה והלאה, דרומה אל עבר נאות המדבר ונתיבי הסחר הבינלאומי עם היבשת השחורה.
בעקבות זאת הלכו ונוצרו קשרים הדוקים עם הקהילות היהודיות שבצפון אפריקה ובארצות הים התיכון, שפנו בשאלות בהלכה אל חכמי אלג'יר .
מעמדה המיוחד של ארץ ישראל בעולם היהודי הביא לקשרים ענפים ומיוחדים בין יישובי היהודים באלג'יריה לבין יהודי ארץ ישראל, קשרים שבאו לידי ביטוי בכמה תחומים.
א. מקור עלייה לארץ ישראל ותחנת מעבר אליה.
ב. קשרי מכתבים והעברת ידיעות.
ג. איסוף תרומות וביקור שד"רים.
אלי פילו
07/11/2008
12 – נטועה.
מושב בגליל העליון ליד גבול לבנון, כ – 9 קילומטר צפונית מערבית לצומת חירם. הוקם בשנת 1966
השם : סמלי
מספר תושביו, כמה מאות
ענפי המשק העיקריים : מטעים, לול וצאן
13 – ספסופה.
מושב כ – 3 קילומטר מצפון לצומת רימון. נוסד בשנת 1949 בידי עולים מבולגריה. אוכלוסייתו נתחלפה אחר כך בעולים מתימן ובשנת 1953 התיישבו במקום עולים ממרוקו ומתוניסיה.
המושב נקרא בשם העיירה ספסופא הנזכרת בתלמוד, ששמה נשתמר כנראה בשם הכפר הנטוש הסמוך ספסף.
בתחום המסגד של הכפר הנטוש נמצאו שרידי בית כנסת עתיק, קשתות ומזוזות של שער. בתחומי הכפר ובסביבתו מצויים קברים חצובים, המיוחסים לחכמים מימי המשנה והתלמוד.
מספר תושביו 530
ענפי המק העיקריים " תבואות, מטעים, צאן ובקר.
14 – עלמה.
מושב בגליל העליון, כ – 9 קילומטר מצפון לצפת. נוסד בשנת 1949 בידי עולים מטריפוליטניה, שאליהם הצטרפו בשנת 1953 קהילה של גרי צדק, מסן-ניקנצרו שבאיטליה. חלק מאנשי קהילה זו עזבו את המקום ועברו לביריה.
המושב נקרא בשמו של יישוב יהודי קדום באותו מקום, ששמו נשתמר בשם הכפר הנטוש עלמא.
הקהילה היהודית במקום נזכרת בתיאור מסעותיו של בנימין מטודלה ( במחצית השנייה של המאה ה- 12, ואף בתיאור מסעותיו של הנוסע רבי משה בסולה בשנת 1522.
לפי מסורת קדומה נקברו בעלמא כמה מחשובי התנאים המוזכרים במשנה : רבי שמעון בן גמליאל, רבי אלעזר בן ערך, רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהודה בן תימא ואחרים.
בקרבת המושב נמצאו שרידי בית כנסת קדום, מן המאה ה – 3 לספירה, שבר משקוף, הנושא את הכתובת " יהי שלום על המקום הזה ועל כל המקומות עמו ישראל " כן נתגלה במקום בית קברות יהודי גדול.
מספר תושביו, 750 נפש
ענפי המשק העיקריים : רפת, דיר ולול.
15 - צוריאל.
מושב בגליל העליון, כ- 3 קילומטר ממזרח למעלות. נוסד בשנת 1950 בידי עולים ממרוקו. השם סמלי ומקורו משם פרטי הנזכר במקרא ( במדבר ג', ל"ה )
מספר תושביו : כמה מאות נפש
ענפי המשק העיקריים : מטע, לול, צאן וטבק.
16 - רמות נפתלי.
מושב בגליל העליון כ – 10 קילומטר לקרית שמונה. נוסד בשנת 1945 בידי גרעין " וינגייט " – קבוצת חיילים משוחררים ששירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במלחמת העצמאות היה המושב מבודד ונצור, הותקף פעמים אחדות בידי כוחות ערביים גדולים ומגניו הדפו את כל ההתקפות. אחרי המלחמה תוגבר בידי בני מושבים בגליל.
בשנת 1963 הפך המושב שיתופי למושב עובדים.
שמו כשם האזור בו הוא שוכן.
מספר תושביו : כמה מאות נפש.
ענפי המשק העיקריים " לול ומטעים.
שבת שלום.
אלי פילו
08/11/2008
הגיגי לבי על בחירתו של אובאמה.
עובדה אחת שאין לשנותה, הנשיא הבא של ארצות הברית הגדולה הינה היבחרותו של נשיא שחור לראשונה בתולדותיה של אומה ענקית זו.
הסיקור הנרחב שלו זכתה הבירה הזו, עבר כל פרופורציה הגיונית. הגדילו לעשות זאת, שדרני ופרשני ארצנו הקטנה, ויש אומרים התרגשות עד דמעות, כמו ירון דקל בשידוריו מארצות הברית.
התפעלות אין קץ מצד כל הגורמים, והתפעלות ענקית לוו את בחירתו של נשיא שחור לראשונה.
אודה ולא אבוש, קנאה עלתה בלבי על בחירה זו, ועוד יותר על הכתבות המרגשות עד דמעות ( לא אותי ) של כל הכתבים למיניהם, וכאשר אני מדבר על כתבים או פרשנים, הרי שאני מכוון לכתבינו הרבים, אשר לא חסכו מילים, וסופרלטיבים לאיש הזה ובעיקר לעצם היבחרותו.
ואני שואל את עצמי, מה היה קורה ( וזה לא יקרה ) כאשר יבחר לראשונה בתולדות מדינתנו הקטנה, ראש ממשלה ממוצא מזרחי ולא חשוב כרגע מאיזו עדה הוא.
האם גם כאן ירון דקל, ירגש אותנו עד דמעות, האם כל העם, כפי שזה קרה בארצות הברית, יצא מגדרו ויצא לרחובות לחגוג מאורע זה.
לא רבותי, איש לא יקפוץ למזרקה בכיכר רבין ואף כתב לא ירגש אותנו גם.
לבטח ימצאו דוגלי התרבות הנאורה אשר באה ממדינות לבנות, מכוסי שלגים, אשר יטילו ספק אם בכלל הבחירה הייתה חוקית, ואם בכלל איש המעברה הזה, ראוי לכהן כראש ממשלה של כל העם.
לבטח ימצאו אלו, אשר אף יאיימו לרדת מן הארץ, כי הרי חורבן התרחש בארץ ישראל, ואיך בכלל, האיש הקטן מן המעברה יוכל לנהל את עניינה של מדינה נאורה, כאשר הוא לדידם, לא משתייך לקבוצה הנאורה הזו, אשר נכסה כל חלקה בתרבות, לה ורק לה בלבד.
יש אומרים כל פעם הנה השד העדתי שוב יצא מן הבקבוק, לא ידידיי, השד מעולם מעולם לא נכנס לבקבוק, יש מי שדאג כאן בארצנו הקטנטונת, לסתום את הבקבוק, על מנת שהשד לעולם לא יכנס לתוכו שוב. כי הרי הדבר נוח להם, אחרת את מי יאשימו בבכיינות, בטפיליות, בתרבות " המגיע לי ".
מדינת ישראל צערי הרב, לא שינתה את פניה למן היווסדה, וכל מי שטוען שהזמן יעשה את שלו, טועה ומטעה. לא הסליחות של ברק יעזרו ולא מאמרים בזכות האינטגרציה שמעולם לא התקיימה במדינתנו, יעזרו למחוק את השד.
לבטח לאחר שכולנו נעבור מן העולם הזה, בשיבה טובה ובריאה, ימצאו בעוד מאה, מאתיים שנה חוקרים, אשר ישייכו התנהגות זו או אחרת לשורשים של אותם כהה עור אשר חיים במדינה בשנת 2350.
יקראו להם " מומרים , אנוסים " בעל כורחם, ושוב יצאו את השד ההוא מן המאה העשרים, עדיין מטייל לו להנאתו, כי הרי הבקבוק טרם נפתח. ולמה שיפתח, כי אז לא יהיה שיח בישראל על כשלונם של אותם אנוסים או מומרים מן המאה העשרים.
ראינו רק לאחרונה את הבוז שלו זכה עמיר פרץ כשנבחר להנהיג מפלגה שכולה שייכת לתרבות של הארצות הלבנות, הייתכן שנער המעבר יבוא וילמדנו מה היא מנהיגות, הרי שמילה זו מופיעה רק במילונים של יפי הנפש והבלורית. איך העיז הילד מהמעברה לגנוב את רסן השלטון, מאנשים באמת מוכשרים, והוא בסך הכל, בא מתרבות אחרת הבזויה בעיניהם.
לא רבותי, תרבותנו אינה בזויה, תרבותנו הינה מן המפוארות שידעה האנושות, תקצר היריעה, למנות את כל השיגה מחוץ למדינת ישראל, והרי כאן, אולצו לנהוג לפי התרבות הזרה להם, ולנהור אחר מנהגים לא להם, כי מנהגם הוא הנאור ושלנו הוא הפרימיטיבי, אשר אין לו בסיס בכלל.
אף כי אני מקנא בתוככי לבי על הסיקור והפרגון להם זכה אובאמה, איני סבור שאירוע כזה יתרחש כאן במדינתנו.
שבוע טוב
אלי פילו
10/11/2008
א. העלייה לארץ מאלג'יריה ודרך עריה
רדיפות קנ"א בספרד ואייה הביאו גל של עלייה מספרד לארץ ישראל. תנועת העלייה לא פסחה על יהודי אלג'יריה. אחד המעוררים הראשיים לעלייה היה הרשב"ץ המציין : " מיום היותי על האדמה הזאת גרוני ניחר בקוראי חכמי יועצי המחוז הזה, קומו ונעלה ציון ואין קול ואין קשב ".
קריאתו של הרשב"ץ לעלייה לא מצאה, כדבריו, אוזן קשבת בקרב חכמי אלג'יר, אולם בכל זאת מצויות במקורותינו עדויות רבות על עלייה מאלג'יריה, שהייתה קשורה בתסיסה משיחית, הרואה שהתחדשות היישוב בארץ ישראל סימן " לגאולה שלישית "
אכן העלייה הייתה כרוכה בסכנות רבות. העולה היה יוצא בדרך היבשה בשיירה מאלג'יר לטראבלס ( טריפולי של המערב ), ושם היה עליו לבחור בין שתי דרכים, נתיב היבשה העובר על פני " מדבר ברקה , שבין לוב למצרים. אולם לפי הידיעות שהיו בידי הרשב"ש, לא היה יהודי יכול לעבור את " מדבר ברקה ", לכן נותר רק הנתיב בים.
ר' שלמה בן שמעון (רשב"ש) נולד בערך בשנת 1400, באלג'יר, ונפטר שם בשנת 1467. היה רב, פוסק, חכם תלמודי, מחבר ובעל ויכוח. ר"ש היה בן הרשב"ץ (תשב"ץ), ולמד, כנראה, מפי אביו. הוא היה בקי לא רק בלימודי היהדות אלא גם במדעי הטבע, ברפואה ובפילוסופיה. תשובותיו מעידות שנצטרף לבית-הדין של אביו כבר בצעירותו; אחדות מהן נכתבו בחיי אביו. אחד מפסקי ההלכה שפסק לשיטתו המחמירה זכה לאחר מעשה להסכמת אביו, ועל פיו נהגה אחר כך הקהילה כולה.
גם ספר הוויכוח שלו, "מלחמת מצווה", נכתב על פי דרישת אביו (1438). ר"ש סותר בו את ההתקפות של המומר יהושע הלורקי על התלמוד, ובייחוד את העלילה שהתלמוד פותח פתח לזימה. הוא אף עובר להתקפת נגד, וקובע, שהכמרים והנזירים הנוצרים הם הם השטופים זימה. אחרי ההגנה על ההלכה שבתלמוד דן ר"ש באגדות, שאותן התקיף הלורקי, ובעקבות ר' יחיאל מפאריס והרמב"ן בוויכוחיהם הוא קובע שאין לאגדה כוח מחייב.
לאחר מות אביו נתמנה הרשב"ש לרבה של אלג'יר, וכנראה היה אף ראש ישיבה. שמו היה מכובד ביותר לדורות בקרב יהודי אפריקה, יחד עם שם הרשב"ץ, אביו. תשובותיו עוסקות לא רק בענייני הלכה, אלא אף באמונות ובדעות ובכמה בעיות פילוסופיות, ולפעמים גם בפירושים לפסוקים במקרא ולקטעי תלמוד שונים. ב"עניין אתונו של בלעם, וייאבק איש עם יעקב, וג' אנשים ניצבים וכו' -
אם היו כל זה בחלום או בהקיץ", הוא מחליט, בניגוד לרמב"ם ומתוך הסתמכות על הרמב"ן, "שהכל היה בהקיץ... וזאת היא הדעת הראוי להאמין בו וללכת בנתיבה". כן מתח ביקורת חריפה על המתפלספים, שלדבריהם השגת המושכלות מביאה את שלמות הנפש. את העלייה לארץ ישראל ראה כמצווה גדולה, ומה גם "שהרבה מצוות נצטוו ישראל בארץ מה שלא נצטוו בחו"ל". בעניין הקבלה העיד על עצמו: "ואני איני מאנשיה", והטיח דברים כלפי תורת עשר הספירות. תשובה מיוחדת חיבר בתור "מאמר על האנוסים".
חיבוריו:
1. שו"ת, ליוורנו תק"ב
2. מלחמת מצווה
3. תיקון סופרים על דיני שטרות
4. קינה בשם "שמים לבשו קדרות".
אולם, ההפלגה בחורף עד לאלכסנדריה הייתה כרוכה בסכנה מחמת הסערות, ואילו בתקופת הקיץ הותקפו אניות הנוצרים שקישרו בין המזרח למערב, על ידי אניות הקורסארים המוסלמים, וסכנת השבי הייתה גדולה. אף על פי כן, מצויות במקורותינו עדויות ושאלות רבות הקשורות בעלייה לארץ ישראל, ומודגשת העובדה " שהרבה עלו והצליחו ".
בין מניעי העלייה ניתן למנות את האמונה שהייתה נפוצה כח העלייה לארץ ישראל, מכפרת על העוונות. ולפיכך האמינו רבים מיהודי ספרד שנאנסו לנצרות, כי בכך יכפרו על עוונם. לאמונה זו אין מקור בהלכה היהודית. לפיכך מעיד הרשב"ץ שהתשובה היא המכפרת על העוונות, ואילו העלייה והישיבה בארץ ישראל " מוספת לו זכות ומצילתו מן החטא כל ימיו ".
10/11/2008
קהילה קרועה, ירון צור.
התקרית בפטי ז'אן
העיירה פטיז'אן, כיום נקראת סידי קאסם, ישבה על צומת דרכים באמצע הדרך העולה מן החוף האטלנטי של מרוקו אל פנים הארץ. כפי שאפשר ללמוד משמה, לא היו לה שורשים בעבר המוסלמי. היא הייתה יצירה מובהקת של הכיבוש הקולוניאלי.
בבואם לפרוש את רשת השלטון ולפתח את התחבורה בחרו הצרפתים להקים בנקודה זו מרכז ובנו עיר חדשה, אירופית, לצדו של כפר עברי גדול.
בעיר האירופאית התגוררו כ-800 פקידים ומתיישבים צרפתים ואילו ברובע המוסלמי שהתפתח לצידה, בעיר הילידית, חיו אלפים אחדים של מוסלמים. יהודים כמעט לא התגוררו בעיירה, רק כחמישים מהם היו רשומים בה כתושבים.
אך במרחק לא רב מפטיז'אן שכנה מכנאס הגדולה, שבה התגוררו יהודים רבים ולאחדים מהם היו עסקים בעיירה החדשה. הנתונים הללו הם על פי " המדריך הכחול " le guide bleu של מרוקו.
עסקים, חנויות, מסחר, אלו הן כנראה מילות המפתח להבנת תחילתה של התקרית שאירעה בעיירה ב-3 באוגוסט 1954, ואשר כונתה במקורות יהודיים טבח או פוגרום. הנציב העליון הצרפתי, פרנסיס לקוסט, תיאר את התקרית במילים קצרות בפני יעקב כרוז, שחזר לצפון אפריקה כאיש מוסד, בכסות של נציג משרד החוץ הישראלי :
" תמונת הסולטאן המודח הודבקה עם שחר על קיר חנות יהודית והורדה על ידי המשטרה. הערבים התנפלו על בעל החנות ועל אלה שהיו בסביבתו וכתוצאה מכך נהרגו שישה יהודים ".
כרוז שהתקבל לראיון אצל לקוסט כמעט שנה לאחר התקרית, שמע ממנו באותה הזדמנות גם פרשנות על אופייה : " הוא משוכנע שהתקפה זו לא הייתה מכוונת נגד היהודים דווקא, לו הודבקה התמונה על חנות נוצרית, היו בוודאי מתנפלים על נוצרים.
אגב באותו שבוע עצמו נרצחו כתריסר אירופאיים בפורט ליוטיי " ( אגב עדותו של כרוז, ניתן למצוא אותה בארכיונים של המדינה ) באמ"י – ארכיון מדינת ישראל, אם תרצה את מספר המסמך, אכתוב זאת עבורך, זהו הפרק הראשון, יש ויש עוד המשך, אגב קריאת מאמר זה, נתן לי חשק, גם להתמקד קצת, בהיסטוריית בת ימינו של מרוקו, שלפי עניות דעתי, לא פחוב מרתקת, מאשר העבר הרחוק.
אלי פילו
10/11/2008
באדיבות " אמרוקאי " מאתר " תפוז , לקרוא ולא להאמין.
למי מכם שלא יצא להקשיב אתמול לתוכנית "המדור לחיפוש קרובים" ברשת ב', אני מביא לידיעתכם את תמליל השיחה בין ירון אנוש (עורך ומגיש התוכנית) לבין אשה בשם סוניה ליפשיץ, המחפשת את אחותה.
ניתן להקשיב להקלטה של התוכנית באתר האינטרנט של רשת ב': http://www.iba.org.il/media
1. תחת לשונית "משדרים מוקלטים", דפדף לתחתית הדף ובחר: עבור אל רשת ב'
2. חפש בעמודה השמאלית את "חיפוש קרובים" והקלק על הכותרת "חיפוש קרובים".
מכיוון שהתוכנית משודרת מדי יום בשעה 16:45, סביר להניח שתוך מספר שעות תוחלף ההקלטה בזו של היום. לכן מי שרוצה להקשיב, צריך להזדרז...
מי שיש לו קצה חוט ומסוגל לסייע לגברת סוניה ליפשיץ באיתור אחותה (למרות החוסר המשווע בפרטים), הרי דרכי ההתקשרות עם התוכנית "המדור לחיפוש קרובים":
דוא"ל: mador2@gmail.com פקס: 02-5313315
כתובת למכתבים:
לידי המדור לחיפוש קרובים,
ת.ד 33069, ירושלים מיקוד 91035
טלמסר לתגובות: 052-9990006
מפאת אורך הטקסט, יחולק התמליל למספר הודעות.
 לסוניה ליפשיץ ולשליחי המצווה אשר יסייעו לה באיתור אחותה.
מראיין: שלום לך סוניה ליפשיץ.
סוניה: שלום וברכה.
מראיין: מבר יוחאי.
סוניה: נכון.
מראיין: היכן נמצא הישוב בר יוחאי?
סוניה: הוא גובל עם מירון, ספסופה, במרום הגליל.
מראיין: כמה שנים את שם?
סוניה: אנחנו גרים כאן 6 שנים. אני במקור מקרית אתא.
מראיין: ועברתם לאיכות חיים טובה יותר?
סוניה: כן, ודאי. זה איזור שקט, עם הרבה טבע, ואנחנו קצת מפריעים לטבע, לשפני הסלע.
מראיין: אם במשפט אחד את צריכה לסכם את השינוי בין הקריות לבר יוחאי
סוניה: זה כאילו לעבור לכוכב אחר. הרבה מאוד שלווה, ואתה פוגש את עצמך.
מראיין: אבל לא לשם כך הרי פנית אלינו
סוניה: כן, אני פניתי כי אני זקוקה לעזרת הציבור, או למי ששומע אותי איפשהו בארץ ובעולם. ההורים שלי עלו לארץ ממרוקו בשנת 56, עם אחי בן 7. ואמא שלי כבר שיכלה 3 ילדים הבכור בגיל 7 ועוד 2 בנות. וכשהיא עלתה לארץ היא היתה בהריון איתי. אני נולדתי ב- 4.5.57 בבית חולים רמב"ם. עם הסיפור שגדלנו בבית, שכשנה וחצי לאחר לידתי נולדה לאמי עוד בת, ברמב"ם, באותה מחלקה, עם אותו רופא, ונאמר לה כעבור יום שהתינוקת מתה. אבא שלי ז"ל - כשהוא בא, הוא רצה לראות את הגופה. אמרו לו שקברו אותה בחצר, יש מקום לתינוקות ופגים וכאלה. והם היו מאוד תמימים. היה להם אמון מלא במערכת. לא חקרו ולא ביררו. איזשהו חשד עלה בי לפני כשנה, שנה וחצי, וביקשתי להוציא מהארכיון ברמב"ם את התיק של היולדת, והעברתי לכם את כל הנתונים בפקס. ובאמת התאמתו כל החשדות שלי.
מראיין: את יודעת מה. אני רוצה רגע לעצור אותך ברשותך. מה גרם לכך שלפני שנה וחצי עלה בך החשד שאותה אחות שנולדה אחרייך, לא מתה כפי שסיפרו לאמך.
סוניה: כן, יש לי כאן חברה מאוד טובה שסיפרה לי שאמא שלה התחתנה בגיל 17 פה בארץ וילדה בגיל 18 וגם לאמא שלה אמרו שהתינוק מת והיא לא ראתה גופה ובאותה הזדמנות גם קראתי את הספר של עו"ד צוברי "את אחי אני מבקש" על ילדי תימן החטופים וחיברתי אחד ועוד אחד והחלטתי לבדוק את הנושא חוץ מזה שיש לי קצת נטיה להרגיש דברים אני מאוד אינטואיטיבית. ובאמת זה כך היה. אני קיבלתי ניירת, אני מחזיקה אצלי את כל הניירת שקיבלתי מרמב"ם. והתיעוד הוא לא מדוייק. אני הרי נולדתי ב- 4.5.57 ופה כתוב שאחותי נולדה ב 29.11.57. זה דבר שלא יכול להיות. והתינוקת, לידה ספונטנית, בריאה, כתוב: "תינוק בריא".
מראיין: אז... בואי אני עוד פעם אעצור אותך. כשאת אומרת 29 לנובמבר אותה שנה שאת נולדת?
סוניה: כן!
מראיין: לכאורה אחותך נולדה 6 חודשים אחרי שאת נולדת.
סוניה: כן, עם שלושה ק"ג שמונה מאות שמונים. זה הזוי.
מראיין: וברור שאמך לא עברה 9 חודשי הריון וכו' וכו'
סוניה: זה לא יכול להיות הם גם אנשים דתיים ומקווה ועניינים – לא יכול להיות. חקרתי את אמא שלי, דובבתי אותה. היא היום נמצאת בבי"ח גריאטרי, מבוגרת. היא אמרה לי שפרופסור פרת בא ישב לי על המיטה אמר לי "גברת אוחיון, אני מצטער להודיע לך: התינוקת מתה". והיא האמינה לו. ו... בספר שקראתי נתנו את הילדים גם לקיבוצים וגם תמורת 5,000 דולר בכדי לקנות נשק וחלק מהילדים הגיעו לארה"ב. במען שכתוב בגליון היולדת בכלל לא כתוב "מעברת קרית-נחום" אלא: קיבוץ חותרים. הגעתי לקיבוץ, ביררתי שם ואמרו שאכן היה שם איזה שהוא חדר תינוקות וזה היה כמו תחנת מעבר עד שבאו לקחת אותם.
מראיין: רק רגע, זה... משהו מדהים מעבר לסיפור האישי שלך. כלומר, בקיבוץ הודו שהם היו מקבלים תינוקות מבי"ח רמב"ם ובתי-חולים נוספים, מחזיקים אותם עד שאנשים אחרים... - כשיטה.
סוניה: כן, היתה אחות נחמדה מאוד, שאני לא אציין את שמה כמובן, כי היא עוד עובדת שם. והיא דובבה נשים מבוגרות מאוד שאמרו לה "כן, היה פה חדר תינוקות, היינו מאכילים אותם, ומדי פעם היו לוקחים ילד, שניים, חמישה – לפי הביקוש". זה היה גם בקיבוץ עין המפרץ שבו צילה לוין נמסרה. גם היו 3 דירות בחיפה, אחת מהן זה בית רוטנברג של היום, ששם ממש סחרו בתינוקות. כל זה מתועד בספר. ואני יודעת בוודאות, אני גם... מתקשרים וכאלה, שאכן הילדה נמסרה ואני לא יודעת איפה היא. אבא שלי נפטר כשהוא יודע שהבת נפטרה. זה הורים ששיכלו 3 ילדים די גדולים. שהם בצער גדול גידלו אותנו עם כאב שאמא שלי עד היום לא התאוששה ממנו.
מראיין: אני עוד פעם עוצר אותך, סוניה. אני רוצה להבין. למעשה מה שאת מספרת לנו שבעקבות החשדות האלה שעלו בך, את מקבלת את המסמכים מבית החולים, מגיעה בסופו של דבר לקיבוץ.
סוניה: לא פיזית. התקשרתי הרבה.
מראיין: בסדר. לקיבוץ החותרים. ובקיבוץ החותרים אומרים "אכן היה מנהג או הסדר, אנחנו מקבלים תינוקות, מוסרים..." ועבורך זה בעצם DEAD END כלומר מכאן אין לאן להמשיך בחיפוש?
סוניה: אין לי לאן להמשיך. הם לא זוכרים את השם הזה. לא היו שמות. לא שום דבר. אבל כל המסמך שביד שלי זה המיילדת היא פליציה בק. והכל חתום והיציאה והאם משוחררת, בריאה. אין שום מסמך, שום דבר לא כתוב על התינוקת. ההיפך, שהיא לידה ספונטנית, בריאה, והכל תקין. תהליך ההריון, הלידה כתוב: תקין. וכאילו שהאישה עוזבת במצב טוב תינוק בריא. אני ממש מקריאה לך. כלומר, אז אם הוא בריא, אז איפה הוא? איפה היא?
מראיין: אז בואי, ברשותך, מכיוון שנותר בידינו מעט זמן, אני רוצה קצת לסכם את הדברים כדי למקד קצת את הבקשה למאזינים.
סוניה: בבקשה
מראיין: אנחנו מחפשים למעשה תינוקת שנולדה בביה"ח רמב"ם ב-29 בנובמבר 1957. ונמסרה מרמב"ם לקיבוץ החותרים. ומשם נמסרה למשפחה אומנת, זו או אחרת, בתנאים כאלה או אחרים.
סוניה: מאמצת.
מראיין: מאמצת.
סוניה: או בארץ או בחו"ל.
מראיין: למעשה לאותה תינוקת לא היו מסמכים, כמו שאת אומרת לא היה כלום. ויכול להיות שהפרט היחיד המזהה זה אשה שחיה היום שצריכה להיות בת... 51, שאם סיפרו לה שהיא מאומצת, לא יודעת שום דבר על מקור האימוץ.
מראיין: אנחנו נפנה כעת למאזינים: אם יש לכם משהו שיכול לסייע לסוניה, צרו קשר באמצעות:
דוא"ל: mador2@gmail.com פקס: 02-5313315
כתובת למכתבים:
לידי המדור לחיפוש קרובים,
ת.ד 33069, ירושלים מיקוד 91035
טלמסר לתגובות: 052-9990006
מראיין: סוניה, את יודעת שאת זורקת עכשיו חכה במים מאוד סוערים, אני מניח.
סוניה: ירון, רק עוד שאלה: שומעים אותנו גם בחו"ל בתוכנית?
מראיין: שומעים אותנו גם בחו"ל וגם דרך האינטרנט.
סוניה: אני מאוד מאוד מודה לכם והלוואי ואתם תהיו השליחים הטובים.
11/11/2008
ברם המקורות העומדים לרשותנו משקפים תמונה מורכבת יותר מזו שביקש המושל הצרפתי להציג בפני אורחו הישראלי.
המאבק לשחרור היה כרוך באופן טבעי בהפגנות ובשביתות לרוב. המרוקנים חפצו בשביתות שהוכרזו יהיו מלאות, ואילו הפקידות הצרפתית חתרה למנוע הישגים כאלה מן התנועה הלאומית.
במקומות רבים נגררו היהודים, שלא בטובתם, לתוך הקונפליקט הזה וסבלו מתוצאותיו. לגבי קזבלנקה, למשל מונחת לפנינו עדותו של חיים הירשברג – סיפר הירשברג – אילצו הצרפתים את המוסלמים בעלי הדוכנים בשוק לפתוח את עסקיהם בכל יום, כולל יום שישי.
הדבר עורר כמובן את מחאתם, הם טענו כי מגיע להם יום מנוחה, כפי שליהודים יש יום שבת שלהם. התוצאה הייתה שהצרפתים החליטו לאלץ את היהודים לפתוח את חנויותיהם בשבת.
הירשברג היה בקזבלנקה בשבת הראשונה להפעלתו של הסדר זה, כשמונה חודשים לאחר תקרית פטיז'אן ולאחר שהתעצם גל הטרור, וכך תיאר את ביקורו באותה שבת ( הערה אישית שלי – את הסיפור המלא, מביא הירשברג בספר אחר לגמרי, עם תיאור מפורט של אותה השבת, אותה אביא בע"ה בהמשך, הנה כי כן, דבר גורר דבר, ואיננו מודעים לכך, שככל שיודעים יותר, עדיין יש ויש עוד מה ללמוד ).
" בביתנין המקוריים ניכר, איזהו דוכן של מוסלם ואיזהו של יהודי. הראשון היה מלא ירקות ופירות למיניהם והרוכל עומד מוקף לקוחות כרגיל.
על דוכניהם של היהודים ראיתי ערימה של תפוחי אדמה קטנים כאגוזים, של ירקות שקמלו ונבלו, של פירות רקובים למחצה.
ולךידם עומד ילד שלא הגיע למצוות או אישה. שום אדם לא פנה לסחורה זו ולא היה מעוניין לקנותה " עד כאן עדותו של חיים הירשברג.
כך פעלו אפוא בעלי הדוכנים היהודים שנקלעו בין הפטיש לבין הסדן. בקזבלנקה היה הפטיש תקנות החירום הצרפתית, והסדן – דרישות ההלכה היהודית.
בפטיז'אן התגלם הפטיש ב-3 באוגוסט 1954 גם כן בהוראות השלטונות, אך הסדן היה תביעות הפעילים הלאומיים, הקונפליקט התמקד בשאלת השתתפותם של היהודים בשביתה. בדו"ח יהודי המכיל את התיאור המפורט היחיד של התקרית שנחשף עד כה נאמר :
אלי פילו
12/11/2008
בערב ה-3 באוגוסט הייתה האווירה בפטיז'אן כבדה מאוד. ליהודים לא הייתה כל סיבה לחשוש מפני סכנה כלשהי. בהיותם תמיד אזרחים צייתנים, המשיכו לעבוד כדי לא לגלות כלפי הרשויות כל סימן של תבוסתנות.
הם קיבלו אמנם מסר שעליהם לסגור את חנויותיהם, אלא שהרשויות המקוממים ציוו עליהם לפתוח אותן במו שהיה מלווה בהבטחות רשמיות שתוענק להם הגנה מלאה.
הערת המחבר " איפול כבד הוטל על התקרית ובעיתונות הישראלית אין לה, סמוך למאורע, כל זכר. דיווחים צרפתים רשמיים על התקרית אינם נמצאים בתיקי הנציבות הצרפתית במרוקו, אשר נפתחו בפני החוקרים.
אשר לדו"ח המצוטט, הוא הגיע ממקום התקרית סמוך ביותר להתרחשותה. חובר על ידי יהודים עדי ראייה וצוטט ב l information juive ביטאונו הצרפתי של הקונגרס היהודי העולמי. הדו"ח הופיע גם בעיתון Maroc .
אין זה אפוא דו"ח בלתי משוחד, אך מידע בסיסי ביותר על התפתחות המאורעות בעיר רשאים אנו להפיק ממנו. הן פקידים צרפתים והן פקידים ישראלים הקדישו לדו"ח תשומת לב, וגזיר העיתון נמצא הן בארכיונים במרוקו, והן בארכיון משרד החוץ הישראלי ".
הד"ח ממשיך ומתאר כיצד נאסף לעת בוקר ברובע העתיק והקשיב לנאומו של תועמלן לאומי, ואחר כל זרם, כשהוא נרגש ונלהב, אל מרכז הרובע הערבי שבשולי העיר החדשה, תוך נפנוף בתמונה של הסולטאן הגולה.
התמונה הודבקה על חלון הראווה של חנות יהודית. פקד משטרה, שנסה בעזרת סולם להוריד אותה, הותקף באבנים. הוא הצליח להתחמק מבלי להשתמש בנשקו. או אז החל ההמון להתנפל על היהודים. מחבר הדו"ח, שנועד לעורר גורמי חוץ יהודיים לפעולה, שאל :
" האם הייתה זו התקפה מכוונת מראש ? האם היה זה דחף מרושע והרסני של הרגע ? האם היה זה הפיתוי הקל לשדוד והרוג שנתן את האות לטבח ? את זאת אין יודעים. יש טוענים שעובד השאיל לפקד המשטרה את סולמו כדי לאפשר לו להוריד את תמונתו של השליט לשעבר.
על כל פנים ודאי הוא שהם הרגו במוטות ברזל את בוסידן שמואל בן ה-42, אב ל-11 ילדים, שיספו את גופו מלמעלה למטה וביצעו בו מעשה אכזריות שאין אנו מעזים לפרט אותם כאן.
לאחר מכן הם השליכו את גופתו על ערמת שקים ושרפו אותה. האספסוף, לאחר שהצית אש במשאית השייכת למר שלמה אלפסי, התפרץ בצעקות למחסן הסחורות של האומלל הזה והרג אותו בפראות במכות לבנים ורצח באכזריות גם את בנו בן ה-22, שהתחתן זה לא כבר והיה אב לילד.
אלי פילו
12/11/2008
הקשיים שהיו כרוכים בעלייה הביאו גם להתרשלות בקיום הנדרים לעלות לארץ ישראל ולחרטה. היו משכילים, כגון רבי חגי בן אלזוק, שלא ראו כל יתרון רוחני בעלייה לארץ ישראל.
הללו חשבו שאת שאיפתם להשגת שלימות הנפש ימלאו רק בהשגת המושכלות ובהתעמקות בפילוסופיה.
הרשב"ש דחה את גישתו של רבי חגי בן אלזוק בקביעה, שהעיון במושכלות איננו מחייב קיום מצוות המביא לחיי העולם הבא. יכול אדם לעיין כל ימיו במושכלות מבלי שיקיים אפילו מצוה אחת, ולכן לא ישיג חלק בעולם הבא.
לדעת הרשב"ש, חשיבותה של העלייה לארץ ישראל היא בקיום מצות יישוב ארץ ישראל, ובקיום המצוות התלויות בארץ.
לפיכך ראוי להשתדל לעלות לארץ ישראל, ובכך להשיג קיום מצוות רבות. עלייתו של תלציד חכם, מוסיפה לו מדרגה להתקרב לחיי העולם הבא.
עדות מובהקת לגלי העלייה מצפון אפריקה מצויה בקיומה של עדת המערבים בירושלים, אשר הייתה בעלת השפעה רבה עד לבואם של הספרדים מגורשי רנ"ב – 1492.
הרישום הממשלתי של חייבי המס שהוכן בשנת 1525 – 1526, היו בצפת שלושים ושלושה בעלי בתים מערביים שהם כשביעית מן המספר הכללי של 224 בעלי בתים יהודיים שהתפקדו בצפת.
תנועת העלייה מאלג'יריה לארץ ישראל נמשכה גם במאה הט"ז. בראשית המאה הי"ז אנו מוצאים בצפת שניים מבני משפחות המכובדות באלג'יריה, רבי משה ששפורטש והחכם השלם רבי שלמה כ'לאץ המייצגים לכאורה את עולי אלג'יריה המצויים בארץ.
במחצית השניה של המאה הי"ז, מגלים יוצאי המערב פעילות להקמת ישיבה של בני המערב בירושלים. על כך פורץ פולמוס סין תלמידי חכמים לבעלי בתים מרביים בירושלים.
במאה הי"ח, העולה המפורסם הוא רבי יהודה עייאש, שבא עם משפחתו מאלג'יר דרך ליוורנו. על אף הלחצים וההפצרות של בני הקהל באלג'יר, לא וויתר רבי יהודה עייאש על כוונתו לעלות לירושלים ולעסוק שם בתורה.
על העולים מאלג'יר בראשית המאה הי"ט נמנה רבי שמואל עבו שעלה יחד עם הוריו בשנת 1817.
בשבתו בצפת נתפרסם כנשיא כוללות הספרדים וכאב בית דין. הוא שימש אף קונסול כבוד של צרפת וסייע רבות לרכישת קרקעות להתיישבות החדשה, בין היתר לרכישת אדמות ראש פינה. במקורותינו ידיעות נוספות על עלייה ושאיפה לעלייה.
אלי פילו
14/11/2008
במשך הזמן התפרצו מתפרעים אחרים לתוך המחסן של מר אלי טולידנו, בן 53, אב למשפחה גדולה. האיש האומלל ובנו בן ה-12 בותרו, בטנם שוסעה והם מתו מוות איום.
יהודי שלישי, אברהם עמר, סבל מגורל דומה באכזריותו כמו שאר בני דתו. לסיום סדרת הרציחות הכינו הרוצחים מדורה במרכז הרחוב, הניחו עליה באופן מסודר את חמש הגופות ושרפו אותן בעזרת נפט.
שני מחסני התבואה של האדונים אלי טולידאנו ואלפסי שלום, שהיו מלאים בסחורות בעלות ערך רב, נשרפו עד היסוד. מחסן של מצרכים קולוניאליים וחנויות יהודיות אחרות הוצתו.
בתוך השמחה הכללית הזאת ליוו הפטמות – הנשים הערביות – את מעשי הזוועה של הגברים ביללות שמחה, דווח לנו זה עתה שבמקום נמצאה גופה והודית שביעית, שרופה ולא מזוהה.
המאזן שבעה נספים ודאיים. הנכסים הבזוזים, השדודים והמוצתים מגיעים לערך כללי של כ-50 מיליון. עדים אירופים ראו כי הפושעים חילקו ביניהם שטרות כסף ששדדו מקורבנותיהם המסכנים החפים מפשע ".
הערת המחבר " כאמור הדו"ח הועבר לקונגרס היהודי העולמי ופורסם בביטאונו הצרפתי. לאנשי משרד החוץ בירושלים הגיעו בדרכים עקיפות צילומים ממקום התקרית, אך לא הצלחתי לאתרם
היו אלה הפרעות הראשונות ביהודי מרוקו מאז תקופת המלחמה בארץ ישראל ב-1948 ומאורעות אוג'דה וג'ראדה. הפנניה למעשים כאלה עם התגברות המאבק המרוקני לעצמאות עוררה פחד וחששות אצל יהודי הארץ.
עם זאת, בהתחשב בכך שהרציחות נעשו בזיקה ברורה ומיידית להפרת שביתה ייתכן שלא היה מקום לבהלה מיוחדת. אחרי הכול לא רק יהודים אלא גם ובמיוחד מוסלמים נענשו קשות על הפרות מעין אלו, כולל עונשי מוות. גם בעניין זה יש בידינו עדות וראייה של הירשברג על קזבלנקה.
העדות – בהינתן הפקודה היו כל המוסלמים סוגרים מיד את חנויותיהם ומחסלים את הדוכנים, או לו למוסלמי שהשאיר את עסקו פתוח והעז לא לציית לפקודה הסודית, שהייתה מתפרסמת בין רגע בלי שידע איש, מי נתנה, מי הביאה וכיצד התפשטה.
למחרת, או כעבור יום או יומיים, מצא את חנותו שרופה, והוא עצמו לא נמלט מיד מסתורית נוקמת, שהייתה יורה בו. בכיר צרפת המפורסמת, שליד המללאח, ראיתי דוכנות וחנויות, שבערה בהם האש עקב הצתת חנות אחת, ומובן, שגם רכוש יהודי ניזוק אגב אורחא.
כלום הייתה אפוא משמעות מיוחדת לתקרית בפטיז'אן ? דומה שלא ניתן להתעלם מהיקף הרציחות, שישה או שבעה יהודים, וכן יש לשים לב להיבט הסמלי והטקסי של מעשי ההרג.
בפטיז'אן לא ניגשו סתם לחנותו של יהודי מפר שביתה ושרפו אותה, או אפילו ירו בבעליה והסתלקו מן המקום.
אלי פילו
15/11/2008
תחת זאת התעסקו במשך שעות ארוכות ברצח כמה וכמה יהודים, כולל נערים, במעשי התעללות בגופותיהם ובהעלאתן על המוקד.
לשימוש באש במעשה הרג ציבורי יש בדרך כלל משמעות טקסית, וכך היה כנראה במורשת היחסים המסורתיים בין מוסלמים לבין יהודים במרוקו. מבחינה זו חרגה משמעות התקרית בפטיז'אן מתחום המאבק הלאומי בלבד.
מי שרצה יכול היה לקשור אותה לצדדים האלימים ביותר בתחום היחסים המסורתיים בין המסלמים ליהודים.
אפשר היה ללמוד ממנה שעם חלוף השלטון הצרפתי או עם הידרדרותו, שהומחשה באי ההתערבות של כוחות הביטחון במהלך הטבח, עלולים דם היהודים ורכושם להיות הפקר.
וכן אפשר היה להסיק מתקרית זו כי היהודים נחשבו למי שיש להיפרע מהם בתהליך ההשתחררות מן העול הקולוניאלי, לא על כל רצח של מפר שביתה פצחו הנשים המוסלמיות ביללות עידוד לרוצחים.
ההמון והיהודים.
תקרית פטיז'אן היא ההתפרצות האלימה השלישית הנזכרת בספר זה. הראשונה התרחשה בקזבלנקה אחרי נחיתת האמריקנים בעיצומה בשלהי 1942 והשנייה היא מאורעות אוג'דה וג'ראדה ביולי 1948. כבר השווינו בין שתי ההתפרצויות.
הראשונות וההשוואה חשפה עליית המתח הלאומי היחסים בין המוסלמים ליהודים במרוקו. מתח זה ניכר כמובן בפרשת פטיז'אן אך כדאי גם לעמוד על הבדל חשוב בין שתי התקריות.
אוג'דה שימשה את העולים הבלתי לגאלים לארץ ישראל והסתמנה זמן רב לפני פרוץ מאורעות הדמים כמקום חיכוך על רקע לאומי.
ואילו פטיז'אן הייתה עיר ללא מעמד מיוחד מבחינת המתחים בין המוסלמים ליהודים. יתר על כן, באוג'דה ובג'ראדה ניכרת באירועים יד מכוונת וזו הייתה כנראה גם הסיבה למספר הגבוה של ההרוגים היהודים, ואילו תקרית פטיז'אן הצטיירה כספונטאנית לחלוטין – היא הייתה לפי כל הסימנים לא מתוכננת ופרי מעשים של המון מוסלמי בלתי נשלט בתקופה של מתח לאומי.
אלי פילו
16/11/2008
תקרית פטיז'אן העידה אפוא, אולי יותר מאירועי אוג'דה וג'ראדה, על מתחים בין המוסלמים ליהודים במישור העממי.
משברים, במיוחד כאלו שאינם צפויים מראש, חושפים לעתים קרובות את הזרמים התת קרקעיים, הסמויים מן העין בעתות שגרה.
ימים ספורים לאחר התקרית יצא אחד ממנהלי כי"ח במרוקו, כוכבא לוי, למכנאס, העיר הגדולה הסמוכה לפטיז'אן, ואסף עדויות על התקרית ועל הרקע לה.
הוא כתב דו"ח שנועד לשימוש פנימי, לא להזעקת השלטונות ודעת הקהל, כמו הדו"ח שציטטנו לעיל. לוי פתח והסביר כי פטיז'אן התפתחה בתקופה הצרפתית כמרכז לשיווק חקלאי ולתעשיית הדלק, ומנתה כ-15000 נפש, רובם פועלים.
בעיר לא הייתה קהילה מאורגנת. מספר המשפחות היהודיות שישבו בה דרך קבע לא עלה על עשרים, חלקן מקומיות וחלקן משפחות מהגרים מאלג'יריה ויחדיו מנו כ-100נפש.
הן התיישבו על קו התפר בין העיר הערבית הישנה לבין העיר האירופית והתפרנסו ממסחר זעיר, מחייטות ומנפחות.
על גרעין קטן זה של תושבי קבע נוספה זמן לא רב לפני התקרית קבוצה של יהודים ממכנאס הסמוכה, כשנים עשר במספר, חלקם אמידים. הם היו סוחרי דגנים, מתווכים ומובילים. בהבדל מתושבי הקבע היהודים קבען תושבי מכנאס את בתי המסחר שלהם ואת מעונותיהם בעיר הערבית.
הם באו לנהל עסקים בפטיז'אן אך לא להתיישב בה ונהגן לחזור מדי סוף שבוע לעירם לעשות את השבת עם משפחותיהם. תושבי הקבע היהודים לא נפגעו בתקרית.
הנפגעים באו מקרב הקבוצה החדשה של היהודים האמידים ממכנאס שישבו בלב העיר הערבית.
נראה שהעובדה שתושבי מכנאס הם שנפלו קורבן להתקפה הייתה בראש ובראשונה תוצאה של מקום ישיבתם. כאמור, בראשיתה לא היה להפגנה שום קשר ליהודים. המפגינים תלו את תמונתו של מוחמד החמישי ושוטר צרפתי הוריד את התמונה.
לוי מאשר את עדות הדו"ח הקודם ומוסר כי יהודי אחד, מוביל בשם שמואל בוסידן, עשה מחווה שעלתה לו בחייו, הוא הושיט לשוטר הצרפתי סולם, ולפי גרסה אחרת אפילו אפילו ניסה לירות כדי להציל את חייו של השוטר שנרגם באבנים.
השוטר הצרפתי הצליח להימלט בעזרת שוטר נוסף שהיה במקום ואז כילה את זעמו ההמון בבוסידן ורצחו, תוך שהו מבצע ממעשי זוועה בגופתו.
ההמון סיפר לוי, לא הסתפק בבוסידן, אלא המשיך ברצח אכזרי של כל הסוחרים היהדים האחרים שנמצאו במקרה בסביבה.
רק אחד נמלט מן המוות משום שהזדרז ועזב את במקום מיד בראשית ההפגנה. המעבר מהענשת משתף הפעולה הבודד להענשת חבריו לדת מלמד מה חש ההמון כלפי היהודים.
לוי דיבר על " העוינות הלטנטית פחות או יותר של המרוני כלפי היהודים , שהתפרצה עתה, אף ההקשר המיוחד של ההתפרצות מלמד על מה נשענה אותה עוינות בשלהי התקופה הקולוניאלית.
דומה שמעשהו של בוסידן הבליט את הקשר שבין היהודים לצרפתים השנואים, והשעה נתפשה ככשרה להיפרע מהם כציבור שלם על חטא זה.
הד'ימים הישנים שמימילא היו " אחרים ", אם לא חשודים, נתפשו עתה כקולקטיב של בוגדים.
אלי פילו
18/11/2008
הפרטים בדו"ח של לוי ובדו"ח האחר אינם מלמדים על שום קשר מיוחד של הפרשה לסכסוך הישראלי – ערבי, אך היבט הבגידה שעולה מן הניתוח נקשר אולי גם לזיקה בין היהודים למדינת ישראל.
לוי מספק עוד פרט חשוב , שמועות דיברו על כך שסוחרים מוסלמים ממכנאס שניסו גם הם לתקוע יתד בפטיז'אן קינאו בבני עירם היהודים וניצלו את השעה.
אם כן, תחרות כלכלית מילאה גם היא כנראה תפקיד בהידרדרות לטבח ולביזה. מדבריו של לוי לא ברור אם הסוחרים המוסלמים שלחו הם עצמם במתחריהם או רק הסיתו פרחחים מן ההמון.
מרחק גדול הפריד בין התפישה ההרמוניסטית והשוויונית של האידיאולוגיה הלאומית הרשמית לבין מה שהתחוור מהתפרצות ההמון בפטיז'אן.
תדמית היהודים שהשתמעה ממעשי ההמון הייתה תדמית של ציבור שלילי, בוגדים הסוטים מן המותר להם בחברה המוסלמית, ועל כן דמם מותר.
מעבר לכך הצטיירה נורמה של התנהגות אלימה כנגד היהודים, שגם היא כמובן לא נלקחה מבית מדרשם של הלאומיים. במרוקו הטרום קולוניאלית נהגו להעניש בטקס גדות את היהודים שפרקו עול, שהוסרה מעליהם החסות.
לעתים, אמנם נדירות, אף שרפו אותם , ועונש נורא זה הוא שבוצע בידי ההמון בפטיז'אן. קשה לדעת אם ההמון היה מודע להיבט המסורתי של הענשת היהודים בהעלאתם על המוקד, ובוודאי אי אפשר להוכיח זאת.
ייתכן שהייתה זו התפרצות של אלימות בלתי מרוסנת שהידרדרה למעשי הזוועה, שלא התמצו בהעלאה על המוקד אלא כללו גם התעללות בקורבנות או בגופותיהם.
תנועות המוניות רבות מכירות פן זה של אלימות ברברית המופנית כלפי מי שנתפש כאויב או כראוי להתעללות. יש לאלימות מסוג זה תפקיד בגיוס ההמון, ותנועות לאומיות רבות נזקקות לה כאמצעי להתססת צבורים עממיים והלהבתם.
התקרית ממחישה את העובדה, שההמון היווה את העורף החברתי של התנועה הלאומית, ולא עבר ברובו תהליכי מודרניזציה, היה עלול לתפוש את הגרמים שפעלו במאבק הלאומי, את מטרותיו ואת שיטותיו באופן שונה, לעתים שונה לחלוטין, מזה של העילית.
אגב כך מתעוררת כמובן השאלה מה היו נקודות החיבור בין ראשי הלאומים להמון. בתקרית פטיז'אן בלט תפקידו של דיוקן הסולטאן המודח כסמל המאבק, סמל שהפגיעה בו הייתה הניצוץ שהצית את פתיל הפורענות.
השנאה כלפי הצרפתים הייתה גם היא מרכיב שהיה לו תפקיד ברור בפרשה. הפניית הזעם העממי כלפי היהודים, שמילאה תפקיד כה חשוב בפטיז'אן, לא הייתה לכאורה נקודת חיבור בין ההמון לעילית.
אלי פילו
20/11/2008
ואולם גם ראשי הלאומיים ביטאו ועתים אמביוולנטיות, כעס ואיומים כלפי היהודים. זאת ועוד , אם יחס שלילי ליהודים שירת בעקיפין את גיוס ההמונים לתנועה, כי אז ייתכן שהעילית הייתה יכולה למצוא בו עניין.
איננו יודעים מה הייתה תגובת הפעילים המקומיים של תנועת השחרור על התקרית ועל התפתחותה, אך אין להוציא מכלל חשבון את האפשרות שפעילים מסוג זה נטלו חלק בהידרדרות ההפגנה לטבח ביהודים, או שהיו להידרדרות תוצאות חיוביות מבחינת ההתלהבות הלאומית באזור.
ברי שאין לראות את התקרית כמשקפת את מגמות העילית הלאומית. להפך, תקרית פטיז'אן, כמו גם פרשת אוג'דה וג'ראדה, הביכה את הלאומיים. אך הפעם היה קשה יותר לייחס את האירועים למזימה ציונית או קולוניאלית. ההידרדרות של הפגנה לאומית פשוטה ושגרתית לטבח ביהודים הייתה ברורה.
השפעת התקרית.
ספק אם ידיעות ברורות על תקרית פטיז'אן הגיעו לכלל יהודי מרוקו. הצרפתים הטילו איפול על התקרית במידת יכולתם, ורוב היהודים שהגיע אליהם שמע המאורע המחריד אפשר שלא עמדו על אופיו המורכב של המאורע ועל השלכותיו לעתיד היהודים במאבק לשחרור.
מבחינה זו ספק אם הייתה לתקרית בפטיז'אן השפעה דרמטית וישירה על ההתרחשויות בקרב כלל המיעוט היהודי במדינה.
ברם הידיעות שהלכו והצטברו אצל האחראים הצפתים לביטחון הפנים של מרוקו עוררו רושם כי מפטיז'אן ואיך נפתחה תקופה חדשה בתולדות היהודים. הסימנים לראשיתה של תקופה חדשה נגעו בראש ובראשונה לדחפי העלייה אחרי התקרית.
ידיעות על כך הגיעו מן השטח והצטברו בתיקי מנהלת הפנים של הנציבות.
כך מדאלה, עיירה ליד קזבלנקה, דיווחו בסוף החודש על עלייה פתאומית של 16 משפחות, 108 נפש. מרבאט נמסר כי 200 יהודים עוזבים את העיר בדרכם לישראל. ב-30 באוגוסט כבר העריכה המחלקה הפוליטית של מנהלת הפנים כי אי השקט שהחל בקרב היהודים מאז הפוגרום וכי הוא הולך וגובר בשל התוכניות לרפורמות במדינה. היהודים, הסבירו ראשי המלחקה הפוליטית, חוששים שהם ייפגעו מן הרפורמות.
עוד לו יבשה הדיו על הערכה זו וידיעה חדשה הגיעה מאוג'דה. ממקדת האזור נמסר כי במקום נרשמו 50 משפחות לעלייה, ביניהן משפחתו של מזכיר ועד הקהילה. מוסר הידיעה הסביר כי הרישום נובע בחלקו מפרשת פטיז'אן ובחלקו משמועה שהפיצו הציונים כי 1954 היא השנה האחרונה לרישום לעלייה.
לקראת אמצע ספטמבר הגיעו ידיעות על עלייה מסטאט,, מבָרשיד ושוב מפדאלה. במרכז המודיעין של הנציבות הגיעו עתה למסקנה שאי השקט שכבר הורגש בשלהי אוגוסט מאיים להתפתח ליציאה המונית.
מי שהכירת את תמונת העלייה במלואה וידע להעריך במדויק את מידת הלחץ לעלייה ממרוקו היה מנהל קדימה, זאב חקלאי.
בתקופת השפל בעלייה פעל בצוותו שליח של עליית הנוער, צעיר בשם ניסן חי, שבא לנסות לעודד את העלייה, העלה כמו רבים אחרים חרס בידו, וסופו שעבר לשרת במקום אחר.
בתחילת אוגוסט קיבל חקלאי מכתב מחי, שסיפר לו שהוא עובד עכשיו במחנה הקיץ של " אורט , בצרפת והזדעזע לשמוע על המאורעות. בטון נרגש ובמליצה השגור אז כבת " תמיד אני חושב מתי תוכל קהילה זו להיגאל מארץ זו ולעלות לארץ ".
אך חקלאי ענה לו קצרות , איש מאתנו לא נפגע. ממרחקים נראים הדברים יותר נוראים מאשר במציאות
אלי פילו
23/11/2008
בתשובתו הנימוסית והקצרה הסתייג מנהל קדימה מראיית גל העלייה המסתמן כמקיף וככולל. אכן, בשלב זה עדיין רחוקים היו רוב יהודי מרוקו מלהחליט על יציאה מארצם.
הדבר בא לביטוי לא רק בשיעור הקטן יחסית של הנרשמים לעלייה, בסך הכול כמה אלפים מתוך אוכלוסייה של קרוב לרבע מיליון נפש, אלט גם בתפישות ובמהלכים של גורמי ההנהגה והשלטון במרוקו, היהודים והלא יהודים.
הרעיון שהיהודים עומדים להיגאל על ידי עלייה המונית כללית לישראל רווח רק במחני הציוני במרוקו ובישראל, אך גם שם לא הייתה ציפייה כללית לכך שהדבר יתרחש בעתיד המיידי.
כפי שגורל יהודי מרוקו לא נחרץ בשל תקריות אוג'דה וג'ראדה כך גם לא הצביעה תקרית פטיז'אן על כיוון ההתפתחות של תולדותיהם.
סוף הפרק " תקרית פטיז'אן " מספרו של ירון צור " קהילה קרועה ".
פטיז'אן
אזיוו תסמעו יא נאס
עלא מה זרא בסתא דל נאס
פל אוחד אלבלאד, או הייא מכנאס
פי כ'אלפה מג'דורין, יא סמעין
כ'ארזו פסבאח מן דיארהום
חתא סי מא כאן פבאלהום
מסאו חאלו חאונותהום
פחאל אלקאעידה, יא סמעין
שאיירין איביעו או אישרוו
מא פבאלהום אלעדייאן איז'יאו
כיף שאפוהום, והומה ייבכייו
אילא מה פכהום אלחנין, יא סאמעין
פפטיז'אן זאיין איביעו אואישרווי
עלא לאמאן משאוו מג'דורין, יא סאמעין.
כאלאווי אולאדהום, יא ווילי
כאלאווי אולאדהום פחאל תשישי, תשיש
איזראווי פדאר , יא ווילי, יא ווילי, כיף אריש
מלי מסאווי ליהום אולדהום, יא ווילי
בקאו בלא שיש, יא יא יא יא יא יא
עייאו מה יכופו אואיזרבו
אולה סאבו כיף יהארבו
כל אוחאד איעייאט לחבאבו
רא חנא מל מות מאמנעין, יא סאמעין
קאלבו אידדממ עלה בנו
באס מה איקטאלוה קבאל מאנו
סבקו ביה, או איישוף בעינו
האד אלגזירה, יא סאמעין
מאן מא ייכתאפו פיהום
בלחדיד סארו איקטלוהום
פנאר ז'אדו סייבוהום
חתא ארזעו רמאד כאמלין
פפטיז'אן זאווי בייעין שאיירין
עלא לאמאן, משאוי מג'דורין
כילי ווילי נבכיא דימא
עלא האד אלעזייאז, יא ווילי, יא ווילי, יא ווילי
די מסאוי ז'עמא
לוכון ג'יר מסאלהום מלהום, יא ווילי, יא ווילי, יא ווילי
או בקאו הומא אי אי אי
מה בקא מא איזמעו פיהום
חתא אוחאד יתעקאל פיהום
חתא אלעדאם מה בקא פיהום
כיף לי זמאעוהום כאמלין
פפטיז'אן זאווי בייעין שאיירין
עלא לאמאן משאו מג'דורין.
PETIT-JEAN
Venez ecoutez oh! gens
Ce qui est arrive a six personnes
Dans une certaine ville pres de Meknes
Disparues trahies
Sorties de chez elles un matin
Ne se souciant de rien
Et ont ouvert leurs magasins
Comme a leur habitude
Commercant vendant et achetant
Ne se doutant de l'approche de l'ennemi
Des qu'elles les virent
commencerent a pleurer
Mais n'ont trouve ame pour les sauver
A Petit-Jean elles sont venues commercer
Sures de ne pas etre trahies
.Laissant leurs enfants Oh! malheur
Elles se separerent de leurs nombreux enfants
courant dans la maison Ah Oouili! quand leurs parents les quitterent
qui etaient comme des poussins deplumes et perdus
.....!Aie! Aie! Aie
Elles etaient parlaysees de peur
Fatiguees de se precipiter pour fuir
Ne trouvant comment se sauver
Chacune reclamant ses etres chers
Devant la mort inevitable
Son coeur suppliant envers son enfant
Demandant qu'on le tue avant son fils
Ils commencerent par lui afin qu'il le voie de ses yeux
Malheur! Oh! Entendeur C'est le cruel sort
Combien etaient nombreux
(Qui ont ete assaillis avec le fer (poignardes
Et jetes dans le feu
jusqu'a devenir poussiere
A Petit-Jean elles sont venues commercer
Sures de ne pas etre trahies
Laissez-moi pleurer sur mon malheur
!Sur ces etres chers Ah! Ouili-Ouili
Qui sont partis
Si au moins on les aurait depourvues de leur bien Ah Ouili-Ouili
.Les epargnant en les laissant en vie Aie, Aie , Aie
On n'a trouve rien d'eux a ramasser de leurs depouilles
Personne n'arrivait a les reconnaitre
Meme les os etaient introuvables
Lorsque on voulu les ramasser ensemble
A Petit-Jean elles sont venues commercer
26/11/2008
פרק זה לקוח מספרו של פרופסור בשן הדגול " מחקרי אליעזר " זהו ספר שהוציאו לכבודו, בלא ידיעתו, כולל מאמרים מרתקים שהוא כתב. ד"ר משה עמאר ורעייתו של פרופסור בשן, שיתפו פעולה על מנת להפתיעו ביום הולדתו בהיגו לגבורות.
מי יתן, ויתבר המחבר המוכשר הזה, אשר כתב רבות אודות יהדות המגרב, ספריו הרבים, כל אחד הינו פנינה והיה מתלמידיו המובהקים של מורו ורבו פרופסור ח.ז הירשברג.
לפנינו פרק העוסק באמונות עממיות וביחוד יחסם של חכמי מרוקו, כיוון שהגישה לדברים הללו חופפת, בין חכמי מרוקו וחכמי תוניס, אני סבור שתמצאו קו משותף העובר בין שתי התרבויות.
לאייל היקר זו תשובתי לתגובה שלך ליוסי פרי הנכבד ומחזקת את השקפתו של אחיך.
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.
יהודי מרוקו בדומה לחברות מסורתיות ושמרניות האמינו, ועדיים רבים מאמינים באמונות עממיות, שחלקן הושפע מהסביבה המוסלמית והברברית. קיימת אמונה שבעולם שולטים כוחות שליליים הרסניים, רוחות רעות, שטן, שדים, כישוף ועין הרע.
לכמה מהאמונות יש יסוד קדום, ומוזכרות בתלמוד – פסחים - יומא ובמקטרות ההלכה. במישור העממי קיבלו האמונות מימד חזק יותר בחיי היום יום.
לפי האמונה פועלים כוחות הרסניים בעיקר בעתות של שמחה כמו הצלחה כלכלית, נישואין, לידה משבר או מעבר וחולשה.
אלה עלולים לפגוע בחיי היום של האדם, בבריאותו ובפוריותו, או בפוריותה, נושא מרכזי במלחמת הקיום. לכן יש לפייס או להילחם בהם באמצעים מאגיים.
אמצעים שונים ננקטו כדי להילחם בכוחות הרשע בעולם, ולהביא מזור לסובלים מפני פגעים אלה : סגולות, קמיעות, צבעים מסוימים, לבן , כחול, או אדום היו בעלי משמעות מאגית להרחקת מזיקים. לכן היו מסיידים את קירות הבית, דלתות וחלונות בצבעים אלה.
לח'מסה, החמש, כנגד חמש אצבעות, ומציירים על קירות הבית חמש אצבעות כדי להרחיק את השטן.
יש גם מספרים אחרים בעלי תכונות מאגיות, כמו שבע כנגד שבעה ימי השבוע או שבעה רקיעים. יש השערה שמוצאה מבבל הקדומה ואומצה על ידי התרבויות השמיות.
אמונות אלה נזכרות נוסף על המקורות היהודיים גל על ידי נוצרים שביקרו במרוקו, ביניהם מיסיונרים, ועל ידי יהודים מאירופה שסיירו שם.
אלי פילו
27/11/2008
ראשית דבר, אייל ידידי, ישנו ספר על רופא באזור סוריה רבתי מן המאה העשירי אשר כתב ספר מאלף, ובו הוא מפרט את כל תכונותיהם של צמחי מרפא.
וכך נכתב בצד השני של הספר " חיבוריו של הרופא המוסלמי הירושלמי, אלתמימי, ( זהו שמו ) בן המחצית השנייה של המאה העשירית, שהיה מפורסם בעולם האסלאם.
בספר מופיעים כל מיני צמחים, שאיני דבר ולא חצי דבר בהם, תכונותיהם ודרך טיפולם, ללמדנו שמקצוע זה הינו עתיק יומין, וכבר אבות אבותינו על תועלתם של צמחי המרפא. אך בנושא הזה, אביא מאוחור יותר תמצית מן הספר הזה.
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.
רוח טובה או רעה.
היו אמונות מוזרות למשל, אישה שהתעברה לאחר ארבעה חודשים מנישואיה, וההנחה הייתה " שמא התעברה מהרוח " ( יעקב בירדוגו 1783 – 1843 שופירא דיעקב.
היו חכמים שהאימינו בתופעות בלתי רגילות. למשל, רבי ידידיה מונסוניגו, נפטר 1868, רשם בספר הדן בהלכה ושאלות ותשובות בדיני איסור והיתר, מד סעיפים של אירועים חריגים תחת הכותרת :
שינויים בטבע ובבריאה, ביניהם כבש שהיו לו שישה קרניים, אישה ילדה כמין אריה, אישה ילדה תינוק מת עם פיל חי, אישה הודית ילדה שני בנים וחמור, תינור בבטנה של אמו היה מדבר ועוד – " קופת הרוכלים עמוד 298 – 301.
ביקורת על מנהגים.
שמואל רומאנילי מאיטליה שביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790כותב : גם בני ישראל יאמינו בגורלות כדברי אורים ותומים. הוא מזכיר התגודדות נשים האסור כי זו חוקת הגויים.
נחש ועין הרע שלשה משחיתים המה אשר תחתיהם תרגז כל ארץ המערב. אסור לשבח יופים של פרי נאה נער או נערה יפים, כי קיים חשש שהדבר יגרה את השטן.
הוא כותב : לא תוכל לנשק או להלל יופי בניהם ובנותיהם הקטנים, ואם עברת, לא ירפוך עד רוקך עליהם. מתוך " משא בערב ". ( שמואל רומאנילי ).0 ספר מרתק מאוד שכתוב בלשון ציורית שאיננו רגילים אליה, בע"ה בעתיד אביא גם פרקים ממנו.
אלי פילו
28/11/2008
עין הרע.
עין הרע נזכרת בהלכה, למשל, בשו"ע או"ח, סימן קמא, בשם מהרי"ל – רבי יעקב בן משה מולין - : יכולים לקרות לתורה שני אחים זה אחר זה והבן אחר האב ואין מניחים אלא בשביל עין הרע. לפי האמונה לא שולטת עין הרע על הדג, לכן שימש הדג סמל למזל ולברכה להרחקת עין הרע, ונשים היו עונדות תכשיטים בצורת דג.
רבי יוסף משאש 1892 – 1974 ממכנאס שלאחר עלייתו כיהן כרב בחיפה עד פטירתו, כותב שמחשש עין הרע שיקרה יהודייה לשכנתה ואמרה שיש לה אורח כנשים בשעה שכבר הייתה טהורה ( אוצר המכתבים )
רבי יוסף בן נאיים 1882 – 1961 מפאס, שחיבר ספר בשם " נוהג חוכמה " בו בדק את המקורות למנהגים, כתב על מנהגים מוזרים הנעשים כדי להרחיק עין הרע מחולה : לוקחים עפר מתחת מנעליו של החולה ומערבין במין והחולה שותה ממנו.
ויש נשים זקנות הלוקחות עפר מפתחי חצרות ובתי כנסיות ונוטלות פחם משבע נשים נשואות שואלות מים מחצר בו דרים שני אחים, ועושות פעולה נוספת, ושמים על ראש החולה.החכם כותה " כל זה דבר הבל ורוח ושומר פתאים ה'.
לדעתו, מנהג לשם ריפוי לא רק שאינו מרפא, אלא יש בו סכנה של הדבקת אדם בריא כפי שכתב החכם
מנהג אחר שעושים לעין הרע, והוא מנהג פגום ומכוער, שממלאים קערה צימוקים ועובר בה איש אחד ביום שבת קודש שהעם נאספים בבתי כנסיות שבעיר, ומדי עוברו לפני אנשי בית הכנסת יש שזורקים רוק מפיהם על הארץ.
ויש שתופסים צימוק אחד ומשים אותו בתוך פיו להדביק בו מרוקו וחוזר ונותנו בקערה... ומבשלים אותם צימוקים ונותנים המים ההם לחולה לשתות מהם מעט מים בכל עת.
ואומרים שבזה תסתלק עין הרע מהחולה וזה מנהג רע ומכוער שחי ומאוס. שאדרבא אם איש מאלו האנשים ששמו הצימוק בפיהם יש לו חולה הריאה או איזה חולי המתדבק נדבק בצימוק ומתדבק בחולה, נמצא בא לתקן ונמצא מקלקל...
והשם רופא חינם ירפא כל תחלואי עמו ישראל... ולא יצטרכו להכלי שקר הללו, דברי הבל ישאם הרוח ( נוהג חוכמה ).
אלי פילו
29/11/2008
חכמים נגד חיקוי של מנהגי הגויים.
תליית פרסת סוס.
מנהג אחד נגד עין הרע, תולים בכותל החצר גולגולת של חמור או שור, ללא הבשר. ויש שתולין נעל ברזל שמשימין על פרסת רגל הסוס והחמור.
ומנהג של נעל הוא קדום ומקורו מהיוונים הראשונים ומהם ירשו מנהג זה עמי איטליה... על כן קבעו פרסת סוס...על בתי תפילתם... שאומרים שנעל סוס מביא ברכה... היהודים שהלכו בזה וילכו אחרי ההבל ויהבלו.
בדומה לרבי יוסף בן נאיים כתב רבי דוד עובדיה בן ימינו שכיהן בתור הרב האחרון של קהילת צפרו היו אחדים מהמוני עם שנהגו לקבוע נעל הסוס על מפתן הבית או בית מסחר ניחוש נגד עין הרע, זה מנהג שטות ולקוח ממקור היוונים שהאמינו באלילם,לדאבון לב נשתלשל המנהג הזה לבני ישראל.
החכם לא ראה בעין יפה את המנהג החדש שמובילים את המת בעגלה במקום " בכתף ישאו " כפי שהיה בעבר, והושפעו בזה מהגויים.
הוא ציטט את מהר"ם שיק – רבי משה שיק - דבכל דברים שאנו עודים כדי להידמות להם הם אסורים לנו... משום בחוקותיהם, לזאת ישכילו לשנות העגלה ההיא מן דרכי העגלות שעושין אומות העולם.
לבישת מסכות פורים.
הרמ"א פוסק : " מה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים וגבר לובש שמלת אישה ואישה כלי גבר אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה "אבל רבי יוסף משאש התנגד לדבר, כיוון שמנהג זה " נשתרבב מחג הנוצרים, הנקרא קרנבל, ויש בזה מחוקות הגויים, ואם כן כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה עתיד ליתן את הדין.
שימוש בספרי גורלות.
רבי חיים משאש אביו של רבי יוסף 1848 – 1904 שכיהן במכנאס כותב : ראיתי רבים וגדולים שואלים בספרי גורלות ותמיהה לי טובא כי הוא נגד פסק מרן שו"ע יורה דעה סימן קעט, " אין שואלין בחוזים בכוכבים ולא בגורלות ", כל ספרי הגורלות בימינו, כל מיני גורל יש לאסור "
שבוע טוב.
אלי פילו
01/12/2008
כוונות בתקיעת שופר.
רבי חיים ציטט חכם שאמר בשם הרמ"א כי " הכוונות הכתובים בספרים בעניין תקיעת שופר, שומר נפשו ירחק מהם כי לקו בחסר.. שאי אפשר למבין להבין הארס שנתן בהם בראשי תיבות, סופי תיבות וחילופי אותיות בגימארטיות
כישוף.
כשפים נזכרים בהלכה כגורם מזיק ( שו"ע או"ח סי " ג, ג ) . הכישוף עשוי להיות מועיל ומזיק. מוסלמים האמינו בכוחם של יהודים לעשות מעשי כישוף המועילים בענייני אהבה, עקרות וכיוצא בזה.
אבל גורלם של יהודים אלה היה מר אם הכישוף שעשו לא הועיל לפונה.
בספרות התשובות יש דיונים על אנשים שהאמינו שהכישוף גרם להם נזק בחיי הזוגיות. בתשובות רבי יעקב אבן צור 1673 – 1753 שפעל בפאס ובמכנאס, יש אזכורים על נשים הפונות לכישוף, בהקשר לבעיות בחיי הנישואין.
אדם רצה לקדש אישה שנייה כי הראשונה לא הביאה לו זרע זכר במשך 22 שנות נישואין, והיא מסרבת להרשול לו.
ומשפחת האישה הראשונה עמדה נגד משפחת האישה השנייה בחירופין ובגידופין ובהרבות עשיית כישופין וימנעוהו בזרוע לקדש.
בתשובה בשנת 1752 אישה שמרדה בבעלה, הנתבע השיב שמעשה כשפים נעשו לבתו, ולכן יותן לו זמן לרפאותה.
רבי שאול ישועה אביטבול מצפרו 1739 – 1809, כותב על אדם שהשיא את בצו בגיל פחות מ-12 והתנה עם הבעל שעד גיל יב יגלגל עמה שאפילו תמאן אינה נקראת מורדת. והיא סירבה להיכנס לבית בעלה, והאב חושש שמא נעשה לה איזה כישוף וביקש זמן להשתדל ברפואתה.
מעשה בחתן שאינו יכול להזדקק לכלתו כי הוא " קשור " בגלל כישוף, לפי תשובה בשנת 1792 שלמה אביטבול 1750 – 1810.
בשנת 1812 נדון מעשה באדם שסיפר את כל הקורות אותו עם ב' נשיו איך עשו לו כישוף ומפני כך אינו יכול לאכול דבר, לא בשר ולא בשר עוף .
רבי יצחק אבן דנאן 1836 – 1900 דן במעשה בבתולה שמיום שנישאה לא נזדווג עמה שאין לו גבורת אנשים כי הוא קשור על ידי כישוף ועתה תבעה ממנו להוציא וליתן כתובה.
עוד במאה ה-20 הייתה אמונה שבגלל שהזוג קשור בכישוף אין הבעל יכול לבעול את אשתו. והם " משתדלים להתיר קשורם בקמיעות ולחשים ", כפי שנדון על ידי רבי ידידיה מונסוונייגו.
במשפחה שעלתה מהרי הטלאס במרוקו בערך ב – 1960 לאחר חמש שנות נישואין לא נולד להם ילד. הבעל האמין שכושף על ידי אמה של הנערה שהיה מאורס לה לפני נישואיו, ששמה כישוף במשקה שהגישה לו כשהרגישה שהוא עומד לנתק יחסיו עם הנערה.
ביקורת חכמים על הכישוף.
מעשה בשנת 1715 שהבעל רצה לשאת אישה שנייה כי אשתו שהוא נשוי אתה קרוב ל – 16 שנה ילדיה מתים בעודם קטנים. הבעל טען שאשתו " דורשת אל המכשפות להפר מחשבותיו שלא ישא עליה ".
רבי יעקב אבן צור כותב " יחקרו וידרשו טיב העניין ויחרימו על כל איש ואישה שחשודין על זה ולאיזידון עוד לעסוק בלט ובכישוף, חתום על פסק הדין גם רבי יהודה בן עטר 1655 – 1733.
רבי דוד צבאי 1869 -1956 יליד רבאט שכיהן במאזאגאן ובאוג'דה מטעם השלטונות, התייחס לכישוף בשלילה.
הוא סיפר על אישה שהעידה על יהודי מבעלי הסמרטוטין שהוא עוסק בכישופים שביקה ממנו שיכתוב לה " עניין חשק ואהבה " עם בחור, והחכם כינה את המכשף רשע.
אלי פילו
02/12/2008
הכישוף תופעה רגילה.
רבי יוסף משאש, שדחה אמונות עממיות, דן בכתביו על הכישוף כתופעה נפוצה. מעשה בחתן שנאסר במעשה כשפים ולא הייתה לו גבורת אנשים, זקנות שסיפרו לגבר שאשתו הראשונה עשתה כשפים לאשתו השנייה ולכן הוא עקר, או בעל שרצה לגרש את אשתו ללא כתובה כי עשתה לו כשפים, ואני אמרתי לו שאין בדבריו כלום.
העושה כשפים עוברת על דת יהודית כי יש חשש שתכשיל אותו בשקצים. הוא נימק מדוע נשים עוסקות בכשפים.
א. שרובן בטלניות, ומוחן רפה.
ב. כדי שיהיו אהובות על ידי בעליהן, ובייחוד אם יש לו שתי נשים.
רבי יוסף שהתנגד לביגמיה ראה בתופעה זו השפעה של מעשי כישוף. לדבריו " דברים אלו מצויים בכל הנשים מאז ועד עתה..
בדורות האחרונים כל הנשים הן פרוצות בכשפים. כלומר הדבר נפוץ ואין להילחם בו.
אין הוא דוחה את הכישוף, הכישוף הוא למעלה מן הטבע, ותופעה בלתי מובנת. הכישוף עשוי להיות מועיל : משעה ביהודי שנקם בכוח כישופי במוסלמי שלעג ליהודים.
ומעשה ביהודייה שהצליחה בכוח כישופיה לזרז לידת תינוק בבית מלך הודו. מסקנתו שאם הכישוף מועיל אין לפסול אותו.
בירושלים הייתה תקנה שהועתקה בשנת 1730 מלווה " חרם שלא לעשות שום כשפים ולא יצוה לגוי לעשות אפילו לאהבה. אבל במרוקו לא התקבלה תקנה זו.
מנהג שאין לו טעם שכלי.
רבי יוסף משאש נשאל על מנהג של מוהל זקן שאת כל הערלות שהיה מל היה מייבש ומטמינם אצלו בקופה וציווה שבעת מותו יחרזו את כולם בחוט ויתלום עליו, ונאמר שזו סגולה גדולה להרחיק מעליו כל מזיק וכל משטין.
אבל בניו לא רצו לקיים צוואתו בחושבם שיש איסור וחיסרון בדבר. רבי יוסף מצא מקור למנהג, והוסיף שיש מוהלים המצווים " כשנפטרים קוברים עימהם ספר אשר בו כתובים כל הילדים הנימולים על ידיהם בחייהן כדי שיגנו עליהם.
מסקנת החכם שדבר זה היה כבר לעולמים ואף שאין לא טעם שכלי, מצווה לקיים דברי המת.
אלי פילו
03/12/2008
אמונה שילד ידבר מאליו עברית.
בתשובה לאדם שהאמין כי ילד שאין מלמדים אותו שפה כלשהי ידבר מאליו עברית, דחה רבי יוסף משאש אמונה זו :
כתבת כי דרש חד גלילאה במחנכם קדוש כי, לשון עברי הוא מוטבע בטבע האדם שאם לא נשמיע לילד שום דיבור מיום צאתו מרחם, עד שיתחזק בו כוח הדיבור אזי ידבר מאליו בשפה עברית צחה. דע ידידי כי דבר זב נמצא כתוב על ספר שהולידן איזה חכמים אוהבי הבלים.
בהמשך ציטט אנשים שהאמינו באמונה זו, אבל הרמב"ם במורה נבוכים כתב שהלשונות אינן טבעיות.
מנהג אמירת לשם יחוד.
בשנת 1926 בהיותו בעיר תלמסאן שבאלג'יריה כתב רבי יוסף משאש בתשובה לשאלתו של חכם, שלא מצא אסמכתא
"לאמירת " לשם יחוד , על כל דבר מצווה ולפני כל תפילה. לדבריו, הוא עצמו היה נוהג לומר זאת " בלי דעת ותבונה רק מצוות אנשים מלומדה, כמנהג עירו מכנאס. אבל לאחר שחקר את הנושא הגיע למסקנה שזהו מנהג המקובלים החדשים שהוא מלגלג עליהם, לדבריו.
" בזמן הזה תמה ונשלמה חוכמת הקבלה מערי המערב, ותחתיה עמדה קבלה חדשה אצל בעלי הדמיון מלאה על כל גדותיה, רק חילופי אותיות וגימאטריות וסודות מעולפים בדברי הבא אשר בדו מלבם ריקי המוח, ןמען התהלל במתת שקר, למדו לשונם איחה קטעים מדברי בעלי הסודות הראשונים הנכונים, והפכו אותם למרורות פתנים ויחזו בקרב ההמון משאות שוא ומדווחים הבלים ".
בהמשך מתח ביקורת על התופעה ש כל אחד מעיין בתפילתו רק במסחרו ובהבליו, ואין אפוא טעם באמירה הנ"ל.
ציטט מקור המיוחס לגאון מווילנה, שהתנגד לאמירת " לשם יחוד " או הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות בוראי וכו..., כי מצוות אינן צריכות כוונה, והגיע למסקנה.
" הרוצה לילך בטח ושאנן, יבטל הרגלו מלומר שום נוסח, ובפרט נוסח לשם יחוד אם אינו יודע פירוש הדברים על אמיתותן, וכל שכן שלא לומר והריני סומך על דעת רבנו האר"י ז"ל רק בכל מצווה שהיא דאורייתא או שהיא מדברי קבלה כמו מקרא מגילה וכיוצא יכוון רק במחשבתו דווקא שבא לצאת באותה מצווה ".
יש להעיר שגם רבי יחזקאל לנדאו התנגד לאמירת לשם יחוד. הוא כותב " ולדעתי זה רעה חולי בדורנו.
סודות וגימטרייאות.
בתשובתו בשנת 1909 לחכם ששלח לו קונטרס דרשות, כתב רבי יוסף משאש.
" לא ישרו בעיני כי כולם מלאים סודות וגימטרייאות, כי הרבנים והחכמים עוסקים רק בש"ס ובפסוקים, ובסודך אל תהא נפשם כי אין מבין סודותיך וחיסרון ההבנה מביא לידי חשד שאפשר שאינם סודות רק דברים בדויים מלב, ואך כבודו בגימטרייאות הוא מחסר ומוסיף ועושה בכתובים כאשר לבו חפץ..
לא מצאתי להם לא ערך ולא טעם.
אלי פילו
05/12/2008
תפילה למלאכים.
רבי יוסף התנגד לתפילה למלאכים " אני איני מזכיר ואיני מכוון בשום שם מאותם השמות, בלתי לה' לבדו, כי אין שום מלאך ממונה על הפרנסה בלתי ה' לבדו.
הסתמך על מסכת תענית דף ב : אמר רבי יוחנן שלוש מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו בידי שליח, ואלו הן, מפתח של גשמים, ומפתח של חיה ומפתח של תחית המתים. השוה " שכל המתפלל למלאך מהמלאכים כופר הוא – שלמה בן שמעון צמח דוראן.
נשיקת המת
היה נהוג שקרובי הנפטר מנשקים את גופתו. רבי יוסף כתב שזה מנהג מהתורה כשפי שעה יוסף לאביו יעקב לאחר שנפטר. " ויפול יוסף על פני אביו ויבך עליו וישק לו.
אמנן רק הנכד מנשק את המת, בכל זאת לדעתו, טוב להם לבטל מנהגם.
קמע.
הקמע נזכר במשנה ( שבת פרק ו ) ובהלכה ( שו"ע ) היה זה אמצעי מבוקש לריפוי ולגירוש עין הרע. לאישיותו של הכותב היה משקל באמונה שהקמע עוזר.
החיד"א, בהיותו בשליחות בתוניס המליץ על הקמעות שרבי שמואל פאסי היה מחלק .
אגרל אולוף מזכיר הקונסול השוודי בטנג'יר בשנות ה-90 של המאה ה-18 כתב שרופא יהודי לקח על עצמו לרפא מאורית על ידי קמעות. כשלא הצליח לרפא הכהו בעלה של החולה ודרש כספו בחזרה.
קניעות כתרופוה לאשה חולה שחלתה במחלת הנפילה, נזכרת על ידי רבי יעקב בירדוגו ממכנאס 1783 -1843.
גם קמיעות היו קוברים כמו ספרים בלויים, כך שמע רבי יוסף בן יצחק וואליד מאביו.
המזוזה בתור קמיע.
הרמב"ם התנגד לכך שהמזוזה תשמש בתור קמע, בהלכות תפילין פרק ה, כותב :
" מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי, ואין בזה הפסד לפי שהו בחוץ.
אבל אלו שכותבים מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק בעולם הבא.
שאלו הטפשים לא די להם שביטלו המצווה אלא שעשו מצווה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו היה הקמע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המנהג בהבלי העולם.
היו שהאמינו שהמזוזה שומרת על הבית מפני מזיקים, ביניהם רבי משה מרציאנו 1917 – 1996, שכתב כי מטרת המזוזה לשמור הדרים בבית מהמזיקים וממקרה רע חס ושלום.
האמונה המיסטית בכוחה של המזוזה היה כה חזק שהיו יהודים שקבעו מזוזה במכונית שלהם. בתשובה רבי יוסף לאוראן הוא התנגד למנהג זה.
" שאלה על איזה אנשים הקובעים מזוזות בעגלות ( אוטומובילים ) מאם יש בזה משום איסור. תשובה. הדבר פשוט לדעתי שיש בזה איסור גדול מאחר שהעגלות אין בהן שום צד חיוב מזוזה כלל לא מן התורה ולא מדברי סופרים, והם קובעים אותה בהם רק לשם שמירה כמו קמע, אשר מפניו אסרו רז"ל לכתוב במזוזה חוכמות ושמות שנראה כאילו מכוון לעשות לו קמע לשמירה ולדעת הרמב"ם הווי בכלל שאין לו חלק לעולם הבא, שעושים מצוות ה' קמע להנאת עצמן..
וכל שכן אלו שאומרים בפה מלא שעיקר כוונתם היא רק לשמירה כמו קמע... ועוד ראיתי בזה שערורייה שבבתיהם אין להם מזוזה ובעגלות קובעים מזוזה וכבר דיברתי על זה במקהלות והרבה שמעו וביטלו וקבעו בבתיהם.
רבי דוד הכהן סקלי בן המאה ה-20, שכיהן בערים דבדו ואוראן, כתב על יהודי ששירת בצבא צרפת, שמצאו מזוזה בתור קמע בחיקו לאחר שנהרג, כנרה לשם הגנתו.
אלי פילו
06/12/2008
דרכי האמורי.
חכמים נטו שלא לשנות מנהגים, וביחוד כאלה שהם " מנהגי אבות ". " מנהד קדמונים " או " מנהג ותיקין ". מאידך גיסא שללו מנהגים שהוגדרו כ " דרכי האמורי ", כינו למנהגים שאין להם אסמכתא בספרות ההלכה, וקיים חשש שהם מנהגים של עובדי עבודה זרה.
לפי שולחן ערוך יש מי שחשש בכל קמע שאינו מומחה משום דרכי האמורי.
שריטה בגוף.
איסור שריטה בגוף מבוסס על הפסוק " לא תתגודדו , ( דברים יד, א ) והאיסור נזכר במשנה ובמקורות ההלכה. בנימין השני שביקר במרוקו ב – 1854 כותב שנשים באבלן שורטות את בשרן עד זוב דם ומורטות שערותיהן. הניסיון על ידי חכמים לבטל מנהג זה לא עלה יפה.
לפי האמונה בצורת באה על חטאים של הציבור. במקור משנת 1715 נאמר שחכמי צפרו התכנסו בבית החיים להתפלל על הגשם בעת בצורת. והם מנו שלושה חטאים שפשו בעיר. אחד מהם.
" שהנשים מתגודדים ומשרטים בשרם על המת ולא יעשה בזאת בישראל שזה חוק האמורים, וחייבים על כל שריטה ושריטה מדאורייתא.
מנהג הכפרות.
רבי יוסף משאש דגל בביטול המנהג ששוחטים יום לפני יום כיפור תרנגול זכר ותרנגולת נקבה, ומסובבים אותם מעל הראש תוך אמירת " זה כפרתי וכו'....
היה לו אילן גדול לסמוך עליו והוא רבי יוסף קארו בשולחן ערוך או"ח, " מה שנוהגים לעשות בערב יום הכיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים יש למנוע המנהג.
הרמ"א כותב בניגוד לרבי יוסף קארו מנהג שיסודו הגאונים " וכן נוהגין בכל מדינות אלו כלומר באירופה, והוא מנהג ותיקין.
נימוקיו לביטול המנהג הם כדלקמן : אם הרמב"ן רבי יוסף קארו שהיו להם שם בקבלה, ופסקו שיש בזה חשש אסור תורה וצוו לבטלו ודאי דעלייהו סמיכנא, והזריז לבטלו הרי זה משובח ועליו תבא ברכת הטוב.
יש לו גם נימוקים סוציאליים.
א – לפי ניסיוני בתור חכם באלג'יריה. מיעוט השוחטים יוצר מצב שבעלי הבתים רצים אחרי השוחטים וכדי שישחטו להם נותנים להם מתנות, דבר שאין יד העניים משגת.
ב – הראשונים היו נותנים הכפרות לעניים, ולכן נקרא בשם " כפרות " אבל בזמן הזה הם אוכלים אותם ואן כן הוי מנהג של שטות ושחוק והיתול.
ג – בזמניהם היו התרנגולים מצויים הרבה ובזול גדול, ורוב בעלי בתים ובפרט העניים היו מגדךים אותם בבתיהם, ואז היה נקל להם לעשות הדבר
אבל זמנן הזה עשיר ורש נפגשו לקנות כולם סמוך לעשור ומתייקר השער..ועניים במקום שישמרו את כספם להוצאות המועד הקדוש, הם מאבדים אותם לקיים המנהג, והרבה מהם מוכרים או ממשכנים כלי תשמישים בשביל זה ויש לווים ואינם משלמים ושי קונים בהקפה וקשה להם גזל הנאכל.
.כלומר, הביקוש המוגבר לתרנגולים גורם לעליית מחיריהם, דבר שמכביד על העניים.
ד – קורה שבעת השחיטה התרנגול נטרף, ואם איש עני הוא שאין לו כסף משנה, יגדל עליו הכאב מאוד.
ה – טעם יסוד המנהג הוא הנתינה שנותנים אותם לעניים לעשות בהם סעודות היום ומוצאי יום הכיפורים ובלעדי זה קרינן עליו " למה לי רוב זבחיכם ".
אם כן בזמן הזה שעושים אותו בשמחה ושחוק וקלות ראש, כמה הדיוטים חושבים בדמיונם הכוזב, שנשאו תרנגולים עליהם את כל עונותם, ואינם צריכים עוד לא תשובה ולא הכנעה, גם ממלאים בטנם מבשרם, אם כן הרי עיקר טעמו של המנהג אבד מן העולם, ולא נשארה כי אם הקליפה, והרי זה דומה למי שרמון מצא, תוכו זרק וקליפתו אכל.
ו – כשאר ליל תשעי בתשרי חל במוצאי שבת כמה יהודים קונים הכפרות ביום השבת, כאשר עינינו ראו..בשביל מנהג גרוע יחללו את השבת בפרהסיא.
לבסוף, החכם הגיע למסקנה שיש לשבח כל " הזהיר וזריז לבטל המנהג כביטול חמץ " ויש בזה חשש גדול של דרכי האמורי שהוא אסור תורה.
בספר אחר כתב רבי יוסף משאש שהוא התקין בקהילתו שבמקום עוף לכל אחד מבני המשפחה, יש להסתפק בתרנגול ותרנגולת אחת לכל המשפחה, וקיימו וקיבלו.
אלי פילו
08/12/2008
שחיטת תרנגול בעת לידת תינוק.
רבי יוסף משאש היה ביקורתי על המנהג הנהוג בעת לידת תינוק.
שהיו שוחטים תרנגול זקן לכפרה על הילד היולד וחותכין ותולין הראש בנוצתו בפתח הבית, עם שומים והבלים הרבה, ונראה כדרכי האמורי ודחקתי הרבה ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה בעירנו מאומה.
מנהג לשם כבוד אין בו משום דרכי האמורי.
היה מנהג בברית מילה להביא קטורת ומחתה של אש שהשואל הגדירה כדרכי האמורי. רבי יוסף ענה ש: כל שיש בו דרך כבוד, אין בו משום דרכי האמורי ( אוצר המכתבים ).
רבי יוסף בו נאיים מתלבט אם אין במנהג כדלקמן דרכי האמורי. וכך הוא מספר.
זכורני שבימי נעורי הייתה אמי הצדקת לוקחת הפתילות והשמנים שנשארו מנר חנוכה ושורפת עד שתהא שלהבת עולה, והייתה מצווה אותי לקפוץ מצד לצד, שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בעיר תיטואן.
וכשעמדתי על דעתי היה לבי מהסס בדבר שמא יש בזה משום דרכי האמורים עד שראיתי דברים מתמיהין בתלמודינו – סנהדרין – והוא המנהג הזה היה ידוע ומפורסם אצל חכמי התלמוד, וכך היו נוהגים ישראל לעשות.
מנהג לשם רפואת אדם - כשר
רבי יוסף משאש לא שלל מנהג מוזר, אם הוא דרוש לרפואת אדם. החכם נשאל על המנהג שכדי לרפא אדם, היו עוקרים שן מכלב חי, וצולים על ילדים.
השאלה האם אין בזה משום צער בעלי חיים. תשובתו שכל הדרוש לרפואת אדם אין בו משום צער בעלי חיים, אבל טוב שיעשו את הדבר על ידי רופא, שלא ישתגע הכלב ויזיק.
מנהג שפיכת מים בחד השבועות.
היה נוהג שבחג השבועות נערים עולים על גגות הבתים ומזליפים מים על כל עובר ברחוב. רבי יוסף משאש התנגד למנהג :
היה בארץ מולדתי מכנאס בזמן הקודם אצל אנשים ריקים דווקא, וחכמי העיר היו מוחין בכל שנה על זה, ובשנת 1870 ליצירה עשו תקנה לבטל מנהג זה הנה היא כתובה אצלי והודיעו בה האיסורים הנמשכים מזה הן איסור סחיטת בגדים ביום טוב, איסור צערא דגופא דחבריו ובפרט אם הוא עני והיא כסותו לבדה ועוד איסור המחלוקת, ועם כל זה לא נמנעו איזה יחידים בורים מעשות כמנהגם. וכן המנהג עד היום באיזה בתי כנסיות שלא ברצון החכמים.
ניתן ללמוד ממקור זה שהייתה יוזמה לבטל את המנהג אבל הדבר לא הועיל, כי העם רצה בכך.
לעומתו רבי יוסף בן נאיים תומך בקיומו ואף נתן כמה נימוקים למנהג, ביניהם שהתורה נמשלה למים דכתיב " הוי כל צמא לכו למים ".
נימוק אחר לזכר משה רבינו שהושלך למים וניצול. מסקנתו " דאין שום אחד ניזוק בזה "
מנהג שטות.
כמו חכמים אחרים, גם רבי דוד עובדיה דגל בנאמנות למנהגים קדומים : חלילה לשנות ממנהג שנהגו מקדם. אבל הזכיר כמה מנהגים שהוא שלל את הלגיטימציה שלהן.
נהגו אנשים טיפשים להגיד בערבית, כמו שהקב"ה אמת כן הדבר הזה אמת, וזה היה עוון פלילי וקרוב לכפירה. הוא העתיק זאת מספרו של רבי דוד אבן זמרא, שצוטט על ידי רבי משה טולידאנו ( השמים החדשים ).
אלי פילו
10/12/2008
מנהגי נשים זקנות.
מנהג שאינו מועיל לפוריות.
היה מנהג שאישה שלא ילדה הייתה לוקחת אריג בלוי של ספר תורה ועושה אותו חגורה למותניה, כדי שתתעבר ותלד. רבי יוסף משאש טען שאין זו סגולה.
לו היה הדבר מועיל, היה מתיר את הדבר, מפני שפריה ורביה גורמת שלום בין איש לאשתו וכביכול שם שמיים נמחק להטיל שלום. אבל כיוון שסגולה זו אינה אלא שיחת נשים זקנות והרבה עשו ולא עלתה בידן, ויש שניזוקו ותלו ההיזק בעוון זה, לכן הדבר פשוט ואסור לעשות כן ואין לו תקנה אלא גניזה.
ערלת ילד אחרי הברית.
נהגו הנשים שלא ברצון חכמים לבלוע ערלת הזכרים שחותכים בשעת הברית, ואומרות שמועיל הוא לעקרות, או למי שיולדת רק נקבות. מנהג זה עורר את הבעיה הלכתית בדבר האיסור של אכילת בשר אדם.
מנהג זקנות לריפוי.
היו זקנות כשיש לה איזה קרוב חולה הולכות לנהר או לצד איזה רחוב ושופכות שמן ומלחשות עליו, והרבנים היו מוחים בידם.
נגד ההילולות.
בחברה שלטת אמונה בכוחם של צדיקים ואישים כריסמטים לחולל נפלאות מעבר לחוקי הטבע בחייהם, וגם לאחר מותם, כי הנשמה נצחית היא. האמונה בכוחו של נצדיק טופחה על ידי תלמידי האר"י ועברה ליהדות החסידית במזרח אירופה, וכן ליהודי מרוקו, שהיו מושפעים מן הקבלה.
נהוג שביום הזיכרון לפטירת חכם וצדיק עולים המונים לקברו, עם נשים וילדים. אם יום הפטירה לא ידוע, הייתה ההילולה נערכת בל"ג בעומר.
לפי מסקנתו של יששכר בן עמי המומחה לתחום זה, מצויים במרוקו 652 קברים קדושים. מהם 24 של נשים. 126 מהם משותפים ליהודים ומוסלמים. יהודים הכירו ב -50 קדושים מוסלמים, 90 קברים של קדושים יהודים שגם מוסלמים מעריצים.
ביניהם של של משפחת אבן זמירו בסאפי, של רבי עמרם בן דיוואן שליח חברון שנפטר בשליחותו בשנת 1782, וקבור באסג'אן ליד ווזאן.
ליד קברו וזה של בנו חיים נערכו הילולות שלוש פעמים בשנה. בל"ג בעומר, בטו באב ובראש חודש אלול. קיימת אמונה כי לרבי עמרם כוח מיוחד לרפא חולים ולהעניק פוריות.
אלפי יהודים ומוסלמים היו עולים לקבר, ביניהן נערות שהגיעו לפרקן וטרם מצאו חתן, ונשואות המצפות לפרי בטן או לבן. היו קונות נרות צבעוניים ומשליכות אותם למדורה הבוערת כל הלילה ליד המצבה. היו שחילקו שם צדקה לעניים והודים ומוסלמים.
על נסים שאירעו שם, מצויים סיפורים רבים. בהילולה היו מעורבים אינטרסים אישיים, וחילוקי דעות בין גורמים שונים. עריכת ההילולה עמדה תחת שבט הביקורת של חכמים.
רבי יוסף משאש נתן ביטוי לביקורת הנוקבת ביותר על ההילולות.
ראשית הוא בדק את המקורות התלמודיים הקשר להשתטחות על קברי צדיקים והגיע למסקנה:
שאין שום מצווה ולא כבוד לצדיקים לא בהשתטחות ולא בהדלקה כלל, ובפרט לטרוח וליסע מעיר לעיר ולהוציא הוצאות על זה.
הדבר פשוט דעבר על בל תשחית דגופא וממונא. ואם היה ניתן מחיר ההוצאות והשמנים לעניים, היה מרוויח שכר טוב.... וכן אם בשביל זה יתבטל מתפילה בציבור אפילו יום.... ובפרט עוד אם יש בעירו קברות צדיקים ומניחים והולך למקום אחר.... והוא בוחר רק באחד שבחרו להם ההמון הפתאים להדליק עליו הרבה מאורות.....
ועם כל מנהג להשתטח ולהדליק על קברי הצדיקים כבא הכה שורש עמוק בלב כל ישראל והגדיל לעשות בכמה מדינות בעשיית הילולות גדולות לכמה צדיקים ידועים בהמון חוגג ובקיבוץ גלויות מערים רחוקות.
אלי פילו
12/12/2008
חברים יקרים.
הגענו לפרק האחרון בנושא הזה. אף שאודות הנושא הזה, נכתב עוד הרבה, מאת חכמי מרוקו בני זמננו, לא אלאה אתכם בזה ואסתפק בפרק האחרון של פרופסור בשן מתוך ספרו " מחקרי אליעזר "
ואך בעונותינו שרבו המנהג הזה הביא בכנפיו מכשולים רבים ביומי דהלולא באיסורים חמורים דאורייתא ודרבנן והרבה ילדות עושה והרבה שכרות עושה עד איסור אשת איש רחמנא ליצלן ורובם ככולם נוסעים ובאים בשביל זה ביום השבת בפרהסיא עד שברחובות העיר לא תמצא שום רושם כלל מקדושת השבת, רק מסילת הברזל והעגלות נושאים יהודים עם משאיהם רצוא ושוב בשווקים וברחובות כל יום השבת ולילו עמו.
ובצי כנסיות ובתי קברות מתמלאים פה לפה אנשים ונשים בערבוביה בישא. וכל זה נוסף על כמה וכמה הוצאות והדלקות שמנים ושעווה לאין מספר. עם כמה משתאות וסעודות של רשות בשירי עגבים בלי נטילת ידיים ובלי ברכה.... והשטן מרקד...
ואי אפשר להוכיח בשער כי כל המון ישראל נשקעו בדברים אלו השתקעות גדולה ונוראה וחושבים את זה למצווה רבה שיש בכוחה לכפר על כל עוון ואשמה כמעשה הישמעאלים שכיניהם, המעריצים את חגי קדושיהם ועושים כל תועבה רחמנא לצלן...
כבר צווחו עליהם קמאי ובתראי .... על עם חכם ונבון איך עזבו אורחות יושר ללכת בדרכי חושך בשביל מנהגים חדשים מקרוב באו שאין להם שום סמך שום רמז לא בש"ס ולא במדרש. ומוציאים לעז על שאר הצדיקים. עד כאן דבריו של רבי יוסף משאש.
בהמשך עומד הוא על הנזק הנגרם ליהודים הגרים בסמיכות לקברים הקדושים שעליהם לארח את המבקרים, והדבר גורם להם נזק. ויש מהם שבורחים באותו הזמן למקומות אחרים כדי שלא ייאלצו לארח את הבאים והרבה גנבות וגזלות קרו.
סיכום דברי רבי יוסף משאש " אין כל חיוב להשתטח על קברות הצדיקים, ואין להילולה תקדים במקורות התלמודיים, למדו זאת מהמוסלמים. היא מלווה עבירות שונות חילול שבת, שכרות, ערבוב נשים וגברים, סעודות ללא נטילת ידיים וברכות, מלוות שירי חשק. ההילולה גורמת לבזבוז כסף, אי נוחות ליהודים שגרים בקרבת מקום – מים חיים -.
החלטת מועצת הרבנים.
הנושא נדון בכינוס הראשון של מועצת הרבנים במרוקו שהתכנס בשנת תש"ז, והרצה עליו הרב שאול אבן דנאן. החכם יליד פאס שהתמנה ב – 1941 כחבר בבית הדין הגבוה ברבאט ומ – 1949 עד 1964 היה ראש בית הדין והרב הראשי של יהודי מרוקו.
עלה בסוף ימיו לארץ ונפטר בה ב – 1972. החכם הצביע על הנספחים השליליים והאינטרסים הכספיים הקשורים בהילולות. התחיל בדברים אלה :
" חגי נדבה ומועדי קודש הלולים היו למקרא לכל עם הארץ, המה עצמם אומרים מקודש והם אומרים מקודש ".
במילים אחרות יש בדבריו רמז לכך שההילולות נחשבות קדושות בעיני עם הארץ. בהמשך עמד על התוצאות החיוביות והשליליות של התופעה.
" תוצאות המפעל הזה, טוב ורע, טוב גמור ורע מוחלט.
בראשי התהוות המוסדות האלה פה מארוק, היו למוסדי פתאים וגם לתמימי דרך.
אכן עתה, קיבל העניין צורה אחרת. גם נתן ביד הציבור והיה לעסק תחבולי של מו"ם להביא כסף למוצא לעניינים שונים ".
החכם ציין את הפעולות שנעשו מההכנסות : עזרה לנזקקים, לתלמוד תורה, הכשרת הדרך ומקום לקליטת ההמונים, אבל לעומת החיו שבדבריו :
הרע המוחלט בכל עיקרי הדת, כבוד אלקים הסתר דבר אין רצון לבארם
באמת ראוי לומר על זה המשל שאומרים לצרעה : לא מעוקצך ולא מדובשך. וגם תקרי הלולים , אלא חלולים, אבל מה נעשה כבר הרגש הזה נסתפח בלב ההמון, ונעשה להם כיסוד האמונה, גם הדת נתנה ביד תועלת הממון וקשה לעצור הדבר מכל וכל. בכן, טין לנו רק לצמצם העניין ולקבוע בו גדרים ומשמרות מבלי יוסיף לגדוש, והיה לשחוק והיתול לפני חרדי הדת, ולפני בעלי השכל והמדע
אלה הן התקנות הנראות כעת לקיים.
א. בכל ערי מרוקו, אין לעשות שום הילולה בפרסום רק ברישיון בית הדין במחוזי ובאישור בית הדין הגבוה
ב. גם ההילולות הנוכחות בכלל זה, וצריכות רישיון.
ג. יזהרו הרבנים ברישיונם זה רק בדבר מוכשר ומועיל להנאת הציבור, ומובטח בשמירת הדת
וזה סדר ההילולה.
בעשרה סעיפים מסוכמות ההוראות לבצוע ההילולה הכוללים
הפרדה בין גברים ונשים.
הצבת שומרים.
אין להקים אוהל בבית החיים אלא ברשות הדיין של המקום.
הבאים יתקעו אוהליהם מחוץ לבית החיים.
שיישמר הניקיון.
ושם רשאים לאכול ולשתות, אבל לא בבית החיים.
כיבוד יוגש שם רק לאורחים נכבדים ונציגי הממשל.
בשטח בית החיים ילמדו בשכר תלמידי חכמים זוהר ומשניות.
אם יום ההילולה חל ביום ראשון, אין להיכנס לבית החיים אלא ממוצאי שבת ואילך.
אם ראשי הקהילה יעברו על אחד מהתנאים הנ"ל, יוסר הרישיון לעריכת ההילולה.
ההחלטה מצביעה על חשיבות שהרבנים יחסו להסדרת הנושא, אבל אלה נשארו על הנייר, כי האינטרסים האישיים, הכבוד וההכנסות שנבעו מביקורי ההמונים גברו על הכוונות הטובות של הרבנים, המשפט העברי בקהילות מרוקו א'.
לסיכום, מצד אחד יחסו חכמי מרוקו חשיבות למנהגי אבות ואמהות ועליהם אמרו את הפסוק " אל תיטוש תורת אמך ". אבל הייתה ביקורת על כמה מנהגים, משום סיבות שונות :
מנהגים הכרוכים בעבירות כמו ההילולות, חיקוי למנהגי הגויים המכונים דרכי האמורי, איסור תורה כמו כישוף, איסור שריטה ופגיעה בגוף. אבל כוחו של המנהג העממי, ורצון העם חזר מכוח הסמכות, השכל וההיגיון.
שבת שלום
אלי פילו
12/12/2008
פרג'י שוואט – אפרים חזן.
בספרי הפיוטים מצפון אפריקה ובפרט אלה הבאים מתוניס מצויים פיוטים רבים, שבחתימתם מצוין השם פרג'י.
שם זה בא בצירופים שונים : פרג'י, פרג'י חזק, אני פרג'י חזק, אני פרג'י בר נסים, פרג'י שוואט ועוד. השאלה היא האם החתימות הללו – כולן לפייטן אחד הם ..
דודזון מבחין בין השמות, וקובע פרג'י לעצמו, פרג'י שוואט לעצמו, ופרג'יר בר נסים לעצמו. ועוד פרג'י אחד נזכר אצל דודזון – הוא יצחק פרג'י, , שקבעו על פי שני פיוטים בעלי סגנון דומה " הפיוט " יוצר מידו עשר וריש ", שסימנו " יצחק ", והפיוט " פלאו וגדלו ", שסימנו " פרד'י ".
אולם נראה לנו, כי רוב הפיוטים שדודזון חילקם בין ארבעת השמות הנזכרים ממקור אחד יצאו. את הפיוט " אזמרה לאל סלעי " מונה דודזון בין שיריו של פרג'י בר נסים, שכן זו חתימתו של פיוט זה.
ולא חש, כי המחרוזת האחרונה בפיוט אינה מתקשרת לחתימה, שכן תחילתה " שואפת טוב כימי עלומיך תשובי ".
למעשה אין מחרוזת זו אלא המשכה של החתימה, שכן תחילותיהן של שתי המלים הראשונות, שואפת טוב, יוצרות את שם משפחתו של הפייטן – שואט. ואמנם בכתב יד בן צבי 2147 רשום על גבי הפיוט, כי סימנו הוא : אני פרג'י בר נסים שוואט.
סימן זה בשלמותו מציין גם את הפיוט " איש מלחמה היה ניצב להריב " שלא פורסם עד עתה. ראינו אפוא כי פרג'י שוואט הוא פרג'י בר נסים.
ברשימת השירים לפייטן שדודזון מציינו כפרג'י סתם מצוי לפחות פיוט אחד, ששמו המלא של הפייטן, פרג'י בר נסים שוואט, חתום בו. זהו פיוט " אהלל אל אבותי " שייחודו בכך, שאותה אות של האקרוסטיכון העומדת בראש השורה חוזרת בכל מלה ומלה של השורה.
אהלל אל אבותי / אליו אפצח אמרים
אנא אזן אנקותי / אביר אדיר אדירים
אם איפה אותותי / אבדן אילים ארורים ?
שונאיך שימם שמה / שסע שרש שרשימו
שובה שיבה שוממה / ישלח שר שלום שמו.
אלי פילו
14/12/2008
חברים, אני עושה מאמצים גדולים להשיג ספר מיוחד אשר כולל את שיריו של פרג'י שוואט, למען, הביאם בכתב הנה בפניכם. כמה מחנויות הספרים אשר מכירים אותי היטב, מנסים להשיג את הספר שהיה בהישג יד עד לא מזמן. במידה ואמצאנו, מבטיח להביאו בפניכם במלואו. תודה ליוסי פרי על התמיכה והעידוד.
המשך מפרק קודם.
על פי מחרוזת זו אנו רואים, כי בטורי האזור משנה הפייטן את האות שהתחיל בה בטורי הסטרופה. צירופן של האותיות הראשונות שבטורי האזור נותן את הסימן " שואט משפחתי "
כאמור רושם דודזון פייטן נוסף בשם פרג'י, והוא יצחק פרג'י. רישום זה נעשה על פי שני פיוטים שונים, שהאחד מהם סימנו " יצחק " והאחר סימנו " פרג'י ". ואולם נראה לנו, כי יצחק פייטן לעצמו, ואילו פרג'י הוא פרג'י שוואט פייטננו.
ואין מקום לקביעה, כי פייטן אחד הם. אמנם דודזון מסתמך על צורתם הדומה, שנראתה לו נדירה, ועל פיה אמר את אשר אמר.
ואלם הצורה הנדירה אין בה משום הוכחה במקרה זה, כפי שנראה להלן. נמצאנו מצמצמים ארבעה שמות אלה למשורר אחד, שהוא הפייטן פרג'י בר נסים שוואט.
( השם פרג'י נפוץ בין יהודי תוניס כשם משפחה הן כשם פרטי – מהם שמו של פייטננו -. הפועל " פרג " משמעו " הבא רווחה, הקלה " שם העצם " פרג " משמעו – ישועה –
רבי פרג'י אינו ילד תוניס, אלא יליד פאס שבמערב, ומשם הגיע לבאג'ה שבתוניס. מתחילה לא העריכוהו אנשי באג'ה כראוי לו, אך עד מהרה למדו להכיר את גדולתו של הבא להשתקע ביניהם.
וכך מצטרף שמו לערימה של תלמידי חכמים מובהקים ממרוקו שמצאו את מקומם בתוניס. זמנו של המשורר אינו ידוע בבירור, על פי השערתו של צונץ חי פרג'י במאה הט"ז.
אגדות רבות מספרים יהודי תוניס על הפייטן המקובל האלוקי, רבי פרג'י שוואט, ומדי שנה היו עולים יהודים לקברו, הנמצא בעיר תסתור, ולא זזו מחבבו, עד שקבעו את סיפור חייו ומיתתו ואת האגדות המספרות עליו בשיר עם בלשון הערבית המיוחדת ליהודי תוניס.
פיוטיו של פרג'י, כפיוטיהם של משוררים אחרים בני דורו, לא נחקרו. לנדסהוטה רשם שניים פיוטיו, ואחד מהם הוא אף הביא בנספח לספרו, אך מעיר " ולא ידעתי מיהוא ".
מוסיף עליו צונץ פיוט שלישי. א' נויבאואר מביא את דברי צונץ, ומוסיף, כי " בכתב היד באוקספורד נמצאו הרבה משירי פרג'י בתוך סקירה על תולדות יהודי תוניס. אלה הם, עד כמה שידוע לי, כל הפרסומים העוסקים בפרג'י ובפיוטיו.
אלי פילו
15/12/2008
אופייה של שירת תקופה.
רובם הגדול של פיוטי פרג'י עוסקים בנושא הגלות והגאולה. נושא זה מרכזי הוא כל כך, שכל שאר הנושאים אינם אלא החלק השישי מכלל פיוטיו של פרג;י. ואף הם קשורים בנושא הגאולה בדרך מן הדרכים.
בתקופה זו ניתק הקשר ההדוק שבין הפיוט לתפילה, שפייטני התקופה לא ראו עצמם רשאים לשלב פיוטיהם בתפילה כדרכם של הראשונים. כיוון שכך, נעלמו מפיוטי התקופה רוב הסוגים המסורתיים של שירת הקודש הקודמת
מכל סוגי הפיוטים הללו אנו מוצאים אצל פרג'י בעיקר רשויות לקדיש. עניין זה מוסבר בכך, שבכמה מקומות בתפילה ניתן להקדים רשות לקדיש בלי לפגוע ברצף התפילה.
וידוע לנו, כי הפיוט " פעולות אל מה נוראות " לפרג'י, משמש עד היום כרשות לקדיש במנהגי התפילה של יהודי לוב, והם מקדימים אותו לקדיש הראשון של תפילת ערבית בהזדמנויות חגיגיות ( מוצאי שבת, ראש חודש, יום טוב, חול המועד ועוד )
מבחינת תוכנם אין פיוטי הרשות לקדיש יוצאים מגדר פיוטי הגאולה, שכן עיקר עיסוקם הוא בנושא הגאולה. דבר זה נובע גם מן הקשר שבין הרשות לקדיש, והרי הקדיש אף הוא בגאולה הוא עוסק. ( " ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה – לפי נוסח ספרד ).
סוג פיוט הטובע רושמו בשירת פרג'י הוא המאורה, ועוד נדון להלן בפיוטים שנכתבו על דרך המאורות ועל המוטיבים האופייניים לפיוטי המאורה והשתלבותם בשירי הגאולה. אך אין כאן מאורות שנכתבו כדי לשלבן בתפילת היוצר.
מתוך שמיעטו בפיוטים לתפילה, באו פייטני התקופה לכתוב פיוטים להזדמנויות אחרות שבהם מתבקשים פיוטים. כגון שבתות וימים טובים, שאדם שרוי בהם בתוך ביתו, וכגון מאורע של שמחת הפרט – חתונה, ברית מילה וכו.....
עתים שבהן קבוצים בני אדם לכבודם של בעלי השמחה. לעתות כאלה כיוונו הפייטנים בני התקופה את פיוטיהם. ורבים מפיוטים אלה מכוונים היו לכך שיוּשרו בניגוני זמר.
ראשון ההולכים בדרך זו הוא רבי ישראל נג'ארה, וסגולה זו שלחיבור שיר וניגונו, תכונה עצמית היא לו, ומיחדתו בין המשוררים, שהביא אחדות ביו שני היכולות, ובחר בשירי זמרה.
בעניין זה הולך פרג'י בעקבות נג'ארה, ועדים לכך פיוטים כגון " אבי אבי חיש עזרתי ", שבו פזמון חוזר שאינו מתקשר לגוף הפיוט, וכגון הפיוט " פרחי סגולה ", שבו חוזרות המלים " גדול ה' " לאחר כל טור וטור, ובעיקר מעידות על כך רשימות הלחן בכמה מכתבי היד.
עוד אנו רואים בפייטני התקופה, שמאהבת התורה שבלבם באו לשיר שבחה של תורה ולתאר גדולתה. מוסיפים עליהם פייטנים העוסקים בקבלה ובחכמת הנסתר, שבאו לשיר שבחיו של רבי שמעון בר יוחאי.
נבדוק להלן נושאים אלה כפי שהם בשירתו של פרג';י שוואט, ומשם נפנה לבדוק עניינים וצורות בכלל שירתו.
אלי פילו
17/12/2008
להלן השיר היחיד שמופיע במאמרו של אפרים חזן , מובא בפניכם. טרם השגתי את הספר המבוקש, יען כי קשה הוא להשגה.
אֶל הַר שׁוֹמְרוֹן.
אֶל הַר שׁוֹמְרוֹן שׁוּב וּרְעֵה אַיָּלָה / דּוֹד גּוֹאֲלָהּ, קֶדֶם מִפֶּרֶךְ רַהַב
רַב לָהּ בַּשְׁבִי הוֹמִיָּה, אֻמְלָלָה / בְּזַעַם בְּלַבַּת אֵשׁ חָרוֹן אַף עִם לַהַב
ביאורים לשיר.
1 – הר שומרון – כאן סמל לארץ ישראל כולה
אילה – כינוי לכנסת ישראל, על פי ציור הצבייה בשירת החול
רהב – כינוי למצרים
2 – בזעם...אש – אש הגלות הצורבת בלבה
: " נָאוֹם נוֹאֲמָה : מִי יִתֵּן דּוֹד חוֹפֵף / עֲלֵי בְּבֵיתוֹ, שָׁם יַלְבִּין לִי שָׁנִים
כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶךְ הִסְתּוֹפֵף / מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע אֶלֶף שָׁנִים
3 – חופף – מגן
שם...שנים – חטאי שהאדימו כחוט שני
4 – על פי תהלים : " כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי, הסתופף בבית ה' מדור באהלי רשע
5 -יָהּ זֹאת לָהּ זְכֹר, וֶאְמֹר דַּי לִנְדוֹדָהּ / כִּי מִסְּבֹל עַל זָרִים לָאֹה תִּלְאֶה
יוֹם בָּהּ תֶּאֱנַף, אֵין זוּלָתְךָ פּוֹדָהּ / לָכֵן בְּרֹב עָנְיָהּ רָאֹה תִּרְאֶה
5 – זאת לה זכר – זכור לה את בקשתה, זכור לה מצבה
6 תאנף – כאשר תכעס עליה אין מי שיצילנה מבלעדיך
פַּח לָהּ טָמְנוּ גֵּאִים, חִזְקֵי מֵצַח / הֵם לֹא יְרַחֲמוּ כִּי רָב אַכְזָרִים
הֵבִיאוּ בְּכָל עַצְמוֹתֶיהָ רֶצַח / עַל לֹא חָמוֹד לָהּ פֶּסֶל שָׁוְא וּשְׁקָרִים
7 – פח לה טמנו – מציקים הגויים לכנסת ישראל ללא רחם
8 – הביאו...רצח – עלפי תהלים : ברצח בעצמותי חרפוני צוררי
על לא חמוד – סבלם של ישראל בא להם מפני שדבקו בהקב"ה.
רִיב רִיבָהּ, נְקֹם נִקְמָתָהּ מֵחֵילָם / תִּזְרֵם כְּמוֹ דָּוָה, כִּי נוֹסְדוּ יַחַד
10 - עַל יוֹנָתְךָ נוֹעֲצוּ לֵב כֻּלָּם / לְהָרַע / אֵין עוֹשֶׂה טוֹב, אֵין גַּם אֶחָד
9 – כיוון שכך – על הקב"ה לנקום את נקמתם
10 – על יונתך – כנסת ישראל, שהמשורר משייכה חקב"ה, שכן סובלת היא למען קידוש שמו.
נועצו לב כלם – על פי תהלים
גָּדוֹל כֹּחֲךָ בִּמְהֵרָה לְהַעֲלוֹתָהּ / מִמַּעֲמַקֵּי בּוֹר אֶל הַר אֶפְרַיִם
שָׁם שִׁיר תַּעֲנֶה לְךָ כִּימֵי נַעְרוּתָהּ / וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מְצָרִים
11 – ממעמקי בור – ממעמקי הגלות
הר אפרים – סמל לארץ ישראל כולה
12 – שם...לך – זו שירת הגאולים
ידוע דְּעִי, רַעְיָתִי יָפָתִי / כִּי לֹא יְשַׁקֵּר נִצְחֵךְ וְלֹא יִנָּחֵם
אַל נָא תִּפְחֲדִי, כִּי יָדִי נָשָׂאתִי / לָשׁוּב שְׁבוּתֵךְ אֶל מִקְדָּשׁ מִבְטָחִים
13 – יודעי דעת – כאן באה תשובתו של הקב"ה, תשובה המסיימת את רוב שירי הגאולה ומבטיחה, כי הגאולה בוא תבוא
14 – כי ידי נשאתי – לשון שבועה
15 - חִזְקִי יוֹחֲלָה לְעֵת קֵץ חֶזְיוֹנִים / עַתָּה מִמְרִיבַיִךְ אֶנְקֹם נִקְמָתֵךְ
מִשּׁוֹד עֲנִיִּים, מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים / יֹאמַר אֱלֹהַיִךְ " אֶנְקֹם נִקְמָתֵךְ
15 – יוחלה – כנסת ישראל המייחלת לגאולה
לעת קץ חזיונים – העת שבאה בספרי הנבואה
ממריביך – יחד עם הגאולה מבטיח הקב"ה להינקם מן הצרים הצוררים.
אלי פילו
19/12/2008
תוכני שירתו
כאמור, רוב רובה של יצירת פרג'י שירים העוסקים בנושא הגלות והגאולה, ומיעוטם שירים העוסקים בנושאים אחרקים, כגון שירים לשבת, שירים בשבחה של תורה, רשויות לקדיש, שירים לברית מילה ושירי חתונה.
אך גם בשירים שאינם שאינם מיוחדים לגאולה שולב מוטיב הגאולה ונעשה חלק מן השיר, ואין צריך לומר – שירי חתונה, שהנושא של חתן וכלה מעלה על לבו של הפייטן את הדוד והרעיה, כנסת ישראל והקב"ה, והוא מקיש קירוב לבבות לקירוב לבבות. וכן הוא בשירת ספרד. כדברי רבי יהודה הלוי בשירו " יונה על אפיקי מים "
קרב לך עתות דודים
ובא צועד להיות אחרי
כן יקרב מועד מועדים
למחולת המחנים
בפיוט המאוחר יותר יש בברכה לחתן בקשה לגאולה, והיא נתלית בו, שהפייטן מבקש על הגאולה שתבוא בימיו של החתן.
גם בשיר השבת נסמכת הגאולה לנושא השיר. ומנוחת השבת מזכירה למשורר את כנסת ישראל המעובדת, אף כאן נסמך פרג'י על מסורת השירה בספרד, וכך אומר יהודה הלוי בשיר השבת שלו " יום שבתון אין לשכח " :
העם, אשר נע כצאן תעה
זכר ופקד לו ברית שבועה.
העם, אשר שמר את השבת, ראוי הוא שיגאל, שכבר הבטיחונו חז"ל " אלמלא משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין " ( שבת קיח ע"א ), ובפיוט להבדלה, מעמיד פרג'י תביעה זו כמי שמעמיד שטר לפרעון. נמצא, שנושא הגאולה יסוד שליט אף בשירים המקודשים לעניינים אחרים.
נושא מיוחד בשירתו של פרג'י הם השירי העוסקים ברבי שמעון בר יוחאי, שמהיות משורנו עוסק בקבלה בא לשיר שבחו של הרשב"י וגדולתו.
שירי הגלות והגאולה וענייניהם.
נושא אפשר לומר עליו, שאורך זמנו – כאורך הגלות, והוא הנושא שכבש את השירה העברית משחרב בית המקד ועד ומינו. מעומקה של גלות שרו פיטני ישראל, וביקשו את ה' אלוהיהם ואץ דוד מלכם, ובכל תקופה על פי הצורות המיוחדות לה ועל פי הטעמים שערבו לאנשיה ובשיעור שראו עצמם זקוקים לו.
מיוחדת היא התקופה, שעל פי חלוקתו של פרופסור מירסקי היא התקופה השישית בשירה העברית שלאחר המקרא. שירתה – רוב ככולה מיוחדת לענייניה של כנסת ישראל. לרעיונות של גלות וגאולה, והיא מלאה דבקות. כנסת ישראל מתרפקת על דודה, והדוד מנחמה ומשיב נפשה.
אלה גדרי שירתה של תקופה זו, תקופת שירת המקובלים, שאביה – רבי שראל נג'ארה, ואחד מבניה הוא פייטננו. שירת הגאולה של פרג'י דומה בעניינה למה שקדם לה מן הפיוט העברי, והיא מעלה אותם נושאים עצמם על פי דרכה שלה.
ענייניה של שירה הגאולה הם : מצבה הירוד של כנסת ישראל בגלות, ומכאן הצורך הדחוף בגאולה, שתביא קץ למצבו העלוב של עם ישראל בהווה. יחד עם הגאולה תבוא הנקמה בצר המציק לשיראל והשפלתו.
ורואה המשורר בעיני רוחו את עם ישראל השב לארצו, וחי בה את חייו, ושיאם של חיים אלה היא עבודת בית המקדש. סמלה של הגאולה הוא מלך המשיח ועמו אליהו הנביא שיבוא לבשר ישועה. דימוייה של הגאולה ודוגמתה – יציאת מצרים, על דרך הכתוב , כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ".
מוטיבים אל, יש שרובם באים בשיר אחד, ויש שיסוד שליט בשיר, והמוטיבים האחרים באים כבני לוויה לו.
אלי פילו
21/12/2008
ישראל בגלותם.
בתיאור הגלות נמשך פרג'י אחר פייטנים שקדמוהו, והא מצייר בצבעים קודרים את מצבה של כנסת ישראל בגלות ואת הלחץ שאומות העולם לוחצים אותה. הביטוי " בור גלות " חוזר ונשנה בפיוטים רבים.
יחד עם ישראל סבולת גם ארץ ישראל, והמשורר מזהה את סבלותיהם של השניים, ומבקש מן הקב"ה שיראה במצוקתן של כנסת ישראל ושל ארץ ישראל הנתונה בצרה.
וכבר באו מים עד נפש, שכן העם בגלות מעוּנה וסובל ייסורים, והצר נוגש בישראל, משפילו, מתגאה עליו, ואינו חושש להציק לו.
ובכלל, הגלות אינה אלא מחלה וצרה גדולה, כנסת ישראל מתוארת כאשה עקרה בעגמימותה ובעצבונה, אך זועקת היא בכאביה ובחבליה כיולדת.
גם פניהם של בחורי ישראל ובתולדותיו – פנים חולת הן. והפייטן מבקש מן הקב"ה לשים קץ למצב זה, ולהאיר פניו לכנסת ישראל הדווּיה. יחד עם זה הוא מתאר את הסבל כקידוש השם. הגלות היא למען שמו יתברך ולמען קיום מצוותיו : " הן על שמך רם על כל שבח ". על עניין זה עוד נרחיב את הדיבור להלן.
בין ישראל לאומות העולם.
רעיון הבא להצדיק את ישראל הוא העמדתם והשוואתם כנגד אומות העולם המציקים להם. ישראל הסובלים והם בצדקתם ואמונתם – מחד סטרא, ואומות העולם ברשעותם ובשפלותם – מסטרא אחרת. לאמור :
ראה, מי הם המציקים לעמך, רעיון זה קדום ונפוץ הוא, וכבר מצוי אצל קדמונים, וכל פייטן בחר לו בדרך ובצורה המתאימה לו, ומתוך דרכו של פרג'י בעניין זה אנו עומדים על אופי שירתו ועל צורותיה. בשלושה דרכים מעמיד המשורר את ישראל ואומות העולם זה לעומת אלו :
1 – השוואבה בין ישראל לאומות העולם בעניין מן העניינים שאומה ניכרת בו, כגון בפיוט " פנה הזמן "
" רודי שאנן / תמיד למולי / תוך זבולי / ואני במדבר נע ונד.
2 – בחירה בצורה מיוחדת המושכת את הדעת ואת המחשבה את ההשוואה, כגון שימוש בצורה החורגת מכללי הדקדוק הרגילים. דומה לכך נמצא בפיוט " יה תן ארוכה ":
גדול ונורא רחם עבדיך // המיחדך / סובלי נדודים על שם כבודך // ....עדת עריצים כלה בזעמך // המחריפך / ומחרפים את עקבות משיחך.
צירוף ה"א הידיעה לבינוני בכינוי הוא המביא אותנו לתת את הדעת על ההקבלה.
3 – השימוש בצימוד. שימוש זה, שהפייטן משתמש באותה מלה פעם במשמעותה באחת לצד זה ופעם במשמעותה האחרת לצד זה, מושך אף את דעתנו להשוות בין ישראל לעמים "
" פועלי יביט לעצמו / מוט ידיהם יחזיק. // רודפי צדק נאומו / מושכי כבל וזיק // גוי אדום ישחית בזעמו // פועלי להב וזיק "
ישראל מושכי הזיק – אזיקי הגלות וכבליה – מכאן, ואומות העולם פועלי הזיק – האש – מכאן.
אלי פילו
02/01/2009
אקדמות למדע היסטוריה – " מֻקַדִּמַה " - עבּד אל-רחמאן אִבּן ח'לדוּן.
אבן ח'לדון ומשנתו.
הספר " אקדמות להיסטוריה ", בערבית " מֻקַדִּמָה ", מוגש בזה לקרוא בתרגום מן המקור הערבי, נכתב בנוסחו בשנת 1377 לספירה, בטירתו של שבט בדווי בהרי אלג'יריה, על ידי מלומד מוסלמי שהיה גם פוליטיקאי פעיל במדיניותה של צפון אפריקה. עצם ציוּנם של פרטים אלה על מסיבות חיבורו של ספר בלתי רגיל זה ועל חברו – יש בהם כדי לפתוח פתח להבנתו : אך רצוי לפרט ציונים אלה קצת יותר.
תקופתו של אבן ח'לדון.
ציון השנה 1377 מעמיד את הקורא המערבי מיד בעיצומה של תקופת הרנאסאנס : דאנטה ופטרארקא באיטליה, צ'וסר באנגליה, הפילוג בכנסייה הקאתולית, ההתעוררות הדתית ( ויקליף, הוּס, העלמה מאוֹרליאן ), התגבשות החברה העירונית והצבאות השכירים, המגיפה השחורה ומרידות האיכרים.
מבחינה חברתית, תרבותית וכלכלית – אם כי לא מבחינה מדינית – עמדה אירופה המערבית בסוף המאה הארבע עשרה בראשית של תקופה חדשה, ואין זה מן הנמנע שמשַק המאורעות, היה נשמע כקול ענות חלושה אף באזני בני הדור.
שונה מזה בתכלית היה מצבן של ארצות האסלאם, שאותן הכיר מחבר ה " אקדמה להיסטוריה " ומניסיונן שאב. ארצות אלה עמדו אותה שעה בסוף תקופה, בסימן ירידה תרבותית, התקשחות דתית, התפוררות מדינית והתערערות כלכלית, ללא סימן של התחדשות או של תנופה של עלייה מחודשת.
מבחינה מדינית עמד עולם האסלאם באותה תקופה בסימן של פיצול ואוזל יד. לא זו בלבד שמזה מאות שנים עברה מן העולם הממלכה האסלאמית המאוחדת והמרכזנית, בידי הערבים תוך מאה שנים בתנופת אמונתם החדשה, האסלאם – אלא אף מדינות הירֵשה, שקמו בחלקיה השונים של הממלכה העצומה, נתפוררו בינתיים כלעומת שצצו, או הצטמקו בהדרגה בלחץ התקפותיהם של כוחות לא אסלאמיים.
באמצע המאה השלוש עשרה עברה על מערב אסיה ומזרח אירופה סערת המונגולים שמיגרו שושלות ועמים, החריבו ערים ותעלות השקייה, ורמסו בדרכם את כל מרכזי התרבות החשובים של עולם האסלאם.
בשנת 1258 הם החריבו את בגדאד ושמו קץ לחליפות העבאסית, אשר מזה מאות שנים כבר לא הייתה אלא סמל בלבד. אמנם בשנת 1295 בערך קיבלו עליהם האילח'אנים המושלים המונגוליים שקנו להם שביתה בפרס, את דת האסלאם, וכעבור חמישים שנה עשו כן גם המונגולים של תּורכּסטאן, שנתכּנו בשם " מחנה הזהב " : אך החורבן שהמונגולים הביאו על עולם האסלאם לא בא על ידי כך על תיקונו.
בשנת 1370, סמוך לאותה שנה נכתב הספר " אקדמות להיסטוריה , הצליח אחד מראשי השבטים התורכיים המוסלמים הכפופים למונגולים, האמיר תימוּר " הצולע " לחסל את יריביו ולפרוק את עול המונגולים, ויצא ממולדתו טראנסאוֹכּסיאנה למסעי כיבוש, שבעקבותיהם הקים לו תוך שלושים שנה בקירוב ממלכה תורכית, שהייתה דורסנית והרסנית לא פחות מזו של המונגולים לפניה,אף על פי שתימור עצמו היה שוחר ספרות ותרבות.
הוא כבש את כל קידמת אסיה, עד דלהי שבהדו במזרח, ועד חופי אסיה הקטנה ודמשק במערב. במצור על דמשק עתיד היה הכובש הגדול להיפגש עם אבן ח'לדון, בראשית שנת 1401.
אלי פילו
02/01/2009
פרשת ויגש
מתוך ספרו של רפאל כהן " האיש שהצליח לשנות את הסרט "
מה בפרשה ?
הפרשה הקודמת הסתיימה בכך שיוסף מאשים את בנימין בגניבת הגביע ודורש להשאיר אותו במצרים כעבד. יהודה, שהבטיח ליעקב כי הוא ערב להחזיר את בנימין, ניגש ליוסף ומתאמץ לשכנעו לשחרר את בנימין.
יהודה מתאר את מערכת היחסים המיוחדים בין יעקב ובנימין " ונפשו קשורה בנפשו " ואת מצבו הנפשי הרעוע של יעקב מאז היעלמות יוסף.
יוסף נכנע ומתוודע מיד לאחיו. " ולא יכל יוסף להתאפק...ויתן את קולו בבכי... ויאמר יוסף אל אחיו : אני יוסף, העוד אבי חי ? ויאמר יוסף אל אחיו : גשו נא אליי, ויגשו, ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, ועתה אל תעצבו ואל יחר בעינכם כי מכרתם אותי, הנה כי למחייה שלחני אלקים לפניכם...וינשק לכל אחיו, ויבך עליהם ואחרי כן דברו אחד אתו ?
מה אפשר ללמוד מזה היום ?
יוסף מסמל את העולם העליון, ואילו יהודה מסמל את העולם הגשמי שלנו. מטבע הדברים, בגלל ההבדלים והניגודים יש לעתים התנגשות בין העולמות, וזה בדיוק מה שקורה בהתחלה בין יהודה ליוסף ( ויגש – מלשון התנגשות ).
לאחר שיוסף מתוודע אל אחיו, ההתנגשות הופכת למפגש ידידותי ומאוחד – " ויגשו.. וינשק לכל אחיו...ואחרי כן דברו אחד אתו ".
אחיו של יוסף עוברים ממצב קשה ונואש למצב מפתיע ומוצלח, אל כדי שזה יקרה, עליהם לעבור תהליך של זיכוך משולב בנטילת יוזמה ועשייה.
יהודה, שמייצג את אחיו ואת העולם הגשמי שלנו, יוזם מעשה שנראה נועז וחסר סיכוי. כאיש עברי, רועה צאן מארץ קטנה, הוא מעז לגשת לשליט האימפריה המצרית באופן נחוש, דיפלומטי, רגיש וחכם ולשכנע אותו להעביר את רוע הגזירה ולשחרר את בנימין.
יוסף הוא השליט המוחלט שעל פיו יישק דבר, ואם הוא גזר והחליט כי בנימין יישאר כעבד, מהם הסיכויים לשנות את ההחלטה ?
יהודה מגייס את כל מרצו וחוכמתו ומנסה לעשות את הבלתי הגיוני והבלתי אפשרי ומצליח. יוסף " לא יכול להתאפק " והוא מתוודע לאחיו.
אנו למדים מכך כי גם בחיינו, בסיטואציות מסוימות, אם ניזום וננהג בנחישות ובמלוא נרגש והעוצמה, נוכל לשנות דברים לטובה ולעשות את הבלתי אפשרי, נוכל להגיע למצב שהעולם העליון " לא יכול להתאפק " והוא נעתר וממלא את מבוקשנו.
יוסף גרם במכוון קשיים רבים לאחיו כדי לזכך אותם ולהביא אותם לידי תיקון. בזמן נכירת יוסף לישמעאלים, היה זה יהודה שהציע למכור את יוסף.
הוא חשב שאם האחים לא יהרגו את יוסף אלא רק ימכרוהו כח אז לא יאונה להם כל רע ( וידינו אל תהי בו ), אבל הוא טעה.
כל דבר שאנו עושים חוזר אלינו. חוק התיקון הוא חוק אלוקי שאי אפשר לברוח ממנו לנצח. שנים אחר כך יהודה מקבל כאן הזדמנות נוספת לתקן את התנהגותו, והפעם הוא מתמודד ונלחם בשביל האח הקטן.
הפעם הוא ערב לבנימין והוא אפילו מוכן במסירות נפש להיות עבד במקומו. הנכונות לעמוד מול יוסף גרמה ליהודה לגייס את כל תעצומות הנפש שלו כדי להשפיע ולשחרר את בנימין.
לאחר תהליך הזיכוך שעוברים האחים, ולאחר ה " ויגש " של יהודה, שערי השפע נפתחים ויוסף משביע ומכלכל את אחיו ואת כל המשפחה עד סוף חייהם.
מי יודע כמה סבל, קשיים ועוגמת נפש נחסכו מהאחים ומיעקב לולא ה " ויגש " של יהודה, אם אכן האחים היו שבים ליעקב ללא בנימין. יוסף ואחיו מצליחים לבסוף לגשר על הניגודים ועל השוני ביניהם.
יוסף רואה כיצד יהודה תיקן את התנהגותו ומקריב עצמו למען אחיו הקטן, ואילו האחים רואים לפניהם יוסף שונה לחלוטין מזה שהכירו בצעירותם, אדם מכובד אך ללא אגו וללא רגשות טינה, אדם חכם ורוחני שמבין את דרך העולם, סולח להם, מאחד את המשפחה ומרעיף עליהם אהבה, שפע רוחני ושפע גשמי ( יוסף – אותיות פיוס )
המאבק בין האחים, שהתחיל בשנאה, מסתיים בהשלמה ובאחדות. האחים מבינים כי לכל אחד מהם יש תפקיד ומקום, וכולם יחד יכולים לחיות בשיתוף ובאחווה.
פרשת ויגש נותנת לנו כוח לחבר בין ההתנגשו והניגודיות של העולם העליון הרוחני לבין העולם שלנו הגשמי, להשיג דברים שנראים בלתי אפשריים להשגה / לפתרון ולצאת מתוך חוסר הוודאות כשידנו על העליונה.
בסופו של דבר, תמיד יהיו לנו אפשריות להפוך את ההתנגשות הזו למפגש הרמוני, מאוזן ומאוחד, כפי שקרה בין יוסף ליהודה. הדבר כרגיל, תלוי בכמות ה " ויגש " שנעשה כדי להשיג את מבוקשנו.
שבת שלום.שבת שקטה ושלווה על כל תושבי הדרום. יברך ה' את חיילי צ.ה.ל אשר עומדים על משמרתם, ויחזירם לביתם בריאים בגופם ובנפשם במהרה, מבלי לשכוח את גלעד שליט, המתייסר בשבי בני עוולה.
אלי פילו
14/02/2009
חברים טובים.
מביא אני לפניכם, שירשור שלעניות דעתי הינו חשוב ביותר, אשר לא זכה לתשומת לב כאן בארץ ישראל. פרופסור אלימלך וסטרייך, איש מדהים ביותר, שיצא לי, והעונג, והרווח כולו שלי, לשמוע אותו בכנסים או בימי עיון של יהדות צפון אפריקה שנערכים במרכז דהאן אשר באוניברסיטת בר-אילן.
מביא אני בפניכם ראיון שנערך על ידי עיתון " ברית " של יהדות מרוקו.
פרופסור אלימלך, התוודע לנושא הזה, כאשר קיבל מגדולי החוקרים של יהדות מרוקו בארץ, הרב ד"ר משה עמאר, ספר אותו ערך בשם " המשפט העברי בקהילות מרוקו " שממנו אביא פרקים מאוחר יותר. כאשר קיבל את הספר הזה, כך הוא הוא מספר בכל הזדמנות, התפעל האיש הנהדר הזה, והתמסר כולו בעיקר לתקנות דיני אישות שתוקנו על ידי חכמי מרוקו.
להלן הראיון, שראוי שיפורסם לתפארתה וגדולתה של יהדות צפון אפריקה המפוארה, העשירה, הנבונה, החכמה, ובעיקר ידעה, להתאים את עצמה לזמנים שבהם תוקנו התקנות, ולא להישאר בזמנים אשר חלפו להם, חשוכים ובלתי ניתנים להבנה.
בהקשר זה, זוכר אני כאשר רבי שלום משאש זצ"ל, מגדולי הפוסקים בני זמננו ומעמודי התווך של יהדות מרוקו, כאשר פסק לראשונה, שמותר להתגלח במכונה חשמלית ושאין בזה איסור, גם כילד שעדיין לא התחיל להתגלח, זוכר אני היטב את הסערה שעוררה פסיקה זו, ללמדך שחכמי צפון אפריקה היו והינם עד היום, ליברלים בפסיקותיהם, ולא נדבקו לפסיקות הפאנטיות של שחור ולבן, וידעו לגוון היטב לפי צרכי השעה.
פרופסור אלימלך וסטרייך
רואה אני לעצמי חובה להביא בפניכם, ראיון שנערך עם פרופסור אלימלך, והמופיע בבטאון ה " ברית " של ברית יוצאי מרוקו, חוברת , ראש השנה תשס"ז. אני יודע שלחלק מאיתנו יש את החוברת, אך לטובת אלו שאין ברשותם חוברת ולמציצים הרבים באתר נהדר זה, אני עושה זאת, ושוב כאשר כותבים הודעה, הרי שמן הדין שהכותב יידע אותה, וגם ילמד ממנה .
פרופסור אלימלך וסטריך, מהפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, מחבר ספר " תמורות במעמד האישה במשפט העברי " ושוקד על הוצאת ספר חדש, " ייבום וחליצה במסורת ספרד, המזרח והמגרב - אתגרים ומידת הגמישות של המשפט העברי בעידן מודרני ".
הוא אורח כמעט קבוע בכנסים על יהדות מרוקו ( על זאת יעידו אלו המשתתפים הקבועים בכנסים אלו ), שמקיים מרכז דהאן באוניברסיטת בר-אילן, בשיתוף עם הברית. בכנס האחרון ( הכוונה הלפני האחרון ) בנושא " התמודדות ההנהגה של יהודי מרוקו בעידן המודרני " הרצה פרופ' וסטרייך על " אקטיביזם משפטי בדיני המשפחה במרוקו " הקהל שתה בצמא את דבריו ( אמת הדבר, מעדות אישית ) אך נבצר ממנו לשאול לשאול אותו שאלות מחמת הזמן הקצר. כשביקשתי מפרופ' וסטרייך להקדיש לי מזמנו ולאפשר לי לראיין אותו לביטאון הברית, השיב בחיוך רב " בשביל המרוקאים אני מוכן להקדיש כל זמן שיידרש " בגלל קוצר היריעה, הובאו כאן בתמציתיות רבה רק עיקרי הדברים
אלי פילו
15/02/2009
בכל פעם שאתה מרצה על דיני משפחה במסורת מרוקו, אתה מצטט את השופט פרופ' מנחם אלון, מי שהיה משנה לנשיא בית המשפט העליון שאמר , " הדברים יכלו להראות אחרת, והלוואי שכולנו היינו מרוקאים "למה הכוונה ?.
פרופ' אלון הוא מורי ורבי. אני כחוקר מתרשם מאוד ממה שנעשה במרוקו, במסורת המרוקאית, בכמה עיניינים חשובים בתחום דיני משפחות. למשל סדר קידושין, קביעת אבהות, ייבום, מורדת, ידועה בציבור, ירושה ועוד. אני גפ חושב שאם , והדגיש הוא עלהאם, היינו מאמצים את שיטתם של יהודי מרוקו היינו יכולים לפתור את רובן הגדול שלהבעיות שיש לנו היום בדיני משפחות .
צריך לדעת שלעולם המסורת ולעולם ההלכה יש בעיות קציניות להתמודד מול המודרניות בתחומים של דיני משפחה. ככל שהעולם מתקדם יותר האתגרים והקשיים נהיים הרבה יותר כבדים. ההלכה היא גם שיטת משפט, אבל היא מסורתית, היא שמרנית, היא מחוברת לעבר .
היא לא יכולה להשתנות כמו שיטות משפט חילוניות, שבהן לוקחים את החוק הישן וזורקים אותו ומחוקקים חוק חדש, כי בשיטות משפט חילוניות, הריבון הוא העם ( פרלמנט ). כמובן שמציאות כזו אינה אפשרית בהלכה . ההתמודדות של ההלכה, באופן מסורתי, הייתה דרך אבולוציונית, דרך של פסיקה, תקדימים ושינויים קטנים .
אבל, גם השיטה הזו חדלה להיות יעילה משני טעמים, ראשית מאז החילון והמודרניות יש רתיעה, לפחות במסורת האשכנזית, מפני שינויים בדרל של פסיקה, ויש מה שנקרא " יראת ההוראה " הרצון להצמד ולהנעל על הטקסט הכתוב ועל תקדימים קיימים ולא לנסות לחדש באמצעות אבחונים . שנית קצב השינויים בעולם המודרני היום הוא עצום, כך שהיכולת להגיב באמצעות פסיקה היא מאוד מאוד מוגבלת
והמסורת המרוקנית, לא נותרה נעולה, היא כן הצליחה להתמודד עם שינויים גדולים ?.
חכמי מרוקו התמודדו עם בעיות שהתעוררו בפהינהם באמצעות התקנת תקנות. הדרך של תקיקה, כמנוף להתמודדות, היא דרך הרבה יותר אפקטיבית, הרבה יותר יעילה, כי זה מהיר, זה מהפכני , ולכן אני טוען שלמסורת המשפט העברי במרוקו יש מדה יותר גבוהה של אקטיביות, של אקטיביזם משפטי, של נכונות לחרוג מן המסגרות יותר מאשר לכל המסורות האחרות .
10/03/2009
תקנות יהדות מרוקו - פרופסור אלימלך וסטרייך
מה ההבדל בין אקטיביזם שיפוטי לאקטיביזם משפטי ?.
המשמעות של אקטיביזם שיפוטי הוא שבית משפט, שאינו מחוקק חוקים, ( מי שמחוקק חוקים זה הפרלמנט ) חורג מהמסגרות שלו, מותח את הסמכויות שלו עד המקסימום האפשרי ובעצם מתערב בתחומים אחרים של המחוקק או של הרשות המבצעת .
בית המשפט העליון שלנו הוא מאוד אקטיביסט, בייחוד בנשיאות השופט אהרן ברק. אקטיביזם שיפוטי הוא בית משפט שמתערב. במערכת הדין הדתי, קצב כזה של שינוי ומידה כזו של מהפכנות באמצעות פסיקה אינם יכולים להיות מעשיים.
הדרך היחידה לשנות היא דרך של חקיקה, של תיקון תקנות. כלומר בדרך של אקטיביזם משפטי. ( אקטיביזם משפטי כולל תחומים של המשפט, כמו למשל, חקיקת חוקים ).
מתי באה לידי גילוי בולט הגישה האקטיביזם של חמי מרוקו ?
בשתי תקופות היסטוריות, זמן קצר לאחר בוא מגורשי ספרד למרוקו ובסמוך להקמת מדינת ישראל, בראשית שנות החמישים. גירוש ספרד העמיד את המגורשים בפני בעיות קשות ביותר, למשל בעניין הייבום.
מצוות הייבום קושרת קשר של אישיות בין אלמנה, שבעלה נפטר ללא צאצאים לבין אחי בעלה, באופן בלתי תלוי בהכמת האלמנה. בפני הצדדים עומדות שתי אפשוריות, האחת , לממש את הקשר על ידי נישואין של האלמנה עם הגיס השנייה, לנתק את זיקת הייבום באמצעות טקס החליצה אישית על ידי האלמנה ואחי בעלה .
מגורשי ספרד התפזרו באגף הים התיכון, בעלים וגיסים נעלמו ועקבותיהם לא נודעו ( נפילה בשבי , תביעה בים, שמד ) ונוצרו מצבים שבהם לא ניתן היה לממש את מצוות הייבום והאישה נותרה עגונה.
המגורשים, שהגיעו לפאס בשנת 1492, התארגנו במהרה ובתוך שנתיים לבואם בשנת 1494 חוקקו קורפוס של תקנות הידוע בכינויו תקנות המגורשים, שהכיל ארבע עשר סעיפים ועסק בנושאים שונים, רובם ככולם מתחום המשפחה. הסעיף האחרון בקובץ נוגד לעניין הייבום .
גם בשנות החמישים של המאה העשרים נקטו חכמי מרוקו בגישה של חקיקה אקטיביסטית ותיקנו תקנות בהתמודדות מול המודרניות .
אלי פילו
11/03/2009
האם היו עוד מקומות שבהם נהגו באותה מחידה של אקטיביזם משפטי, כפי שהיה במרוקו ?
אנחנו לא מוצאים מקבילה לגישה האקטיביסטית של המסורת המרוקאית במקומות אחרים, לא בימי הגירוש, אף על פי שמגורשים שהגיעו לסלוניקי או לקושטא נתקלו בבעיות דומות לאלה של מגורשי קסיליה בפאס ( במרכזים אלה השינוי היה אבולוציוני, לאורך כחמישים שנה ) ולא באמצע המאה העשרים .
נקודה חשובה אחרת שיש לציין נוגעת לאכיפה. חכמי מרוקו לא רק שתקנו תקנות, לפעמים תקנות מהפכניות כדרך להתמודדות עם בעיות קשות שהמציאות יצרה, אלא גם נתנו להם לאחר מכן את מלוא המשקל באופן מעשי, כי חשיבות התקנה אינה בחקיקקתה אלא בעיקר באכיפתה .
בסורת היהודית היו תקנות שהתקינו אותן, אבל התעלמו מהן. למשל, התקינו , פה במדינת ישראל, תקנות מאוד יפות בנושאים דומים לאלה של חכמי מרוקו, אבל כאן התעלמו מהן. יהודי מרוקו לעומת זאת, התייחסולתקנות בכל כובד הראש ובכל הרצינות, מה שהפך אותן למקור משפטי מובהק ביותר, כמו חוק היום .
אתה מוצא קשר ורציפות מימי המגורשים ועד לשנת 1950 ?.
אני חושב שיש קשר. לא אני המצאתי את זה, הרב יעקב משה טולידאנו, אחד מחוקריה ורבניה של מרוקו כבר כתב על כך בספרו " נר המערב " בהתייחסו לחיבור " כרם תמר ", - היה אחר כך לאבן פנת היהדות במרוקובכלל ל " שולחן ערוך " שהכול סמכו עליו, ועל פיו נחתכים רוב דיני ומשפטי הדת בין יהדות מרוקו מבלי להשגיח כלל אם ימצאו חולקים עליו מהפוסקים היותר מפורסמים ". גם הרב דר' משה עמאר ( שבזכותו הגעתי לחקור על יהדות מרוקו ) הקדים אותי בעניין .
מכל מקום, הקו המאפיין את שתי התקופות הוא בכך שחכמי מרוקו השתמשו בחקיקה ובתיקון תקנות בתור מנוף עיקרי להתמודדות עם בעיות. זה היה " כלי הנשק " המרוקאי להתמודדות בעת גירוש ספרד , שהיה אז קטסטרופה גדולה, ובשנות החמישים שהייתה התמודדות עם המודרניות . המנוף של החקיקה לא קיים במסורת האשכנזית, לפחות מאז האמנציפציה, וניסיונות שנעשו בארץ נתקלו בצגובות מאוד חריפות
בעיני, הדרך היחידה , כמעט, להתמודד עם בעיות המשפחה היה לאמץ את הדגם המרוקני .
12/03/2009
במה ? בלקחת את הפסיקה שלהם ולהכניס אותה למשפט העברי בישראל, זו כוונתך ?
לא. לא לקחת את הפסיקה שלהם אלא לקחת את הנכונות שלהם להתמודד עם בעיות בדרך של חקיקה .
כלומר לאמץ את המתודה שלהם ?
כן, לאמץ את המתודה. אני לא אומר לאמץ את הפתרונות הספציפיים. המרוקאים נתנו את הפתרונות הספציפיים שהתאימו להם לחברה היהודית במרוקו. אני מדבר על אימוץ השיטה שלהם, להפנים אותה לתוך המערכת ולקבל אותה, זה דבר אחד .
שנית, לא רק לקבל את עצם השיטה אלא גם את הרדיקליות שלה, את עוצמת השינוי, שזה הדבר המשמעותי. אם נחזור לדוגמא של הייבום אנחנו מוצאים שהמרוקאים לקחו מסורת שהתירה לגמרי את הייבום וכפתה אותו על האישה באופן מעשי, ועשתה בזה שינויים מהפכניים, שבהם האישה יכלה להשתחרר מאותה כפייה .
אני חוזר ואומר יש לבדוק את מידת השינוי, את איכותו ועוצמתו ואותו לאמץ כמודל. מודל שאפשר להחיל אותו גם בתחומים אחרים לאו דווקא בייבום. זו הנקודה המרכזית .
האם היה במדינת ישראל איזשהו ניסיון לאמץ משהו מהדגם המרוקני ?.
היה ונכשל. נושא הירושה היה התחום הראשון שנלקח משליטת הדין הדתי, עם קון המדינה. הרב הרצוג פנה אל הרב שאול אבן דנאן, שישב במרוקו, וביקש לשמוע ממנו מה הם עשו בנושא ירושה, והוא אף השיב לו תשובה מפורטת, כי לרב הרצוג היה חשוב מאוד, שהחוק האזרחי לא יהיה מנותק מהדין הדתי והוא רצה חהמשיך את המודל הישן, המבוסס על הדין הדתי, עם תיקונים, אז הוא פנה ליהדות מרוקו וניסה לקבל מהם השראה . אבל הרב הרצוג נכשל ביוזמתו בגלל התנגדות חריפה מצד האשכנזים שהאשימו אותו שהוא " צדוקי " ו " רפורמי "
אלי פילו
13/03/2009
תקנות יהודי מרוקו, הפרק האחרון.
והיום, האם יש בכל זאת משהו מתוך המסורת המשפטית הייחודית של חכמי מרוקו שכן נכנס למשפט העברי בבית הדין הרבני או בבית המשפט האזרחי ?.
לא שום דבר ממשי לא נכנס . יחד עם זאת, הנוכחות המרוקאית באה לידי ביטוי אצל דיינים מסויימים, שהיו מוכנים לעשות צעדים מאוד מרחיקי לכת, ואני מייחס את זה למסורת המרוקאית, לא רק בחקיקה, אני חושב שגם בפסיקה הם היו נכונים לנקוט צעדים רדיקאלים, אבל על זה לא עשיתי מחקרים .
זאת אומרת שיש קשר לשיטה שמוכנה להתמודד עם בעיות בדרך מהפבנית של חקיקה, לזה שגם דיינים יהיו מוכנים לנקוט אקטיביזם שיפוטי, לא רק אקטיביזם חקיקתי. זו השערה שלי, ואין לי הוכחות לכך. אתן לך דוגמא את פסק דינו של הרב מלכה מפתח תקווה בעניין כהן שחי עם גיורת ללא נישואין וביקש לחזור בתשובה. על פי הדין אסור לכהן לשאת גיורת, אבל האיש קרוע, הוא רוצה לחזור בתשובה ולא רוצה לוותר על האישה .
בפסק דינו שנתן הרב מלכה, ושאותו לא חשש לפרסם, הציע הרב לכהן לחיות עם האישה ללא נישואין, בהתאם למודל הפילגש הדומה למוסד הידועים בציבור הישראלי. פתרון זה מונע לדעת הרב מלכה את בעיית האיסור של כהן עם גרושה מצד אחד, ובהתחשב בעמדת רוב הפוסקים, אף אינו מקיים את האיסור של חיי אישות ללא נישואין .
היה גם מקרה של ממזרות, שעבר והתגלגל מבית דין אחד לשני, עד שהגיע לרב משאש בירושלים, שמצא פתרון וקיבל את ברכתו של הרב עובדיה יוסף.
פה באמת צריך לעשות מחקרים ולבדוק כיצד פסקו דיינים מרוקאים, במרוקאי אני לא מתכוון לדיין שעלה כילד לארץ או שהוא דור שני בארץ , אלא למי, שגדל על ברכי המסורת במרוקו והפנים אותה ולאחר מכן הגיע ארצה ( בן ארבעים ומעלה ) אחרי שכיהן שם בתור דיין שנים ארוכות ולהשוות את העמדות שלו עם עמדות של דיינים אחרים. האינטואיציה שלי אומרת, שהם יותר מרחיקי לכת, מהאשכנזים בוודאי, אבל גם מהספרדים ובני עדות המזרח .
האם אתה חושב שהנוכחות הגבוהה כיום של דיינים ממוצא מרוקאי בבתי הדין הרבניים ביחד עם העומד בראש בית הדין הגדול לערעורים, הרב שלמה משה עמאר, יש בה כדי להשפיע על אימוץ המודל המרוקאי בנוגע לאקטיביזם משפטי ?
הלוואי וזה היה קורה , אבל אני חושש שלא. יש לכך סיבות רבות. הסיבה העיקרית נעוצה אולי בכך, שגם אם הם לא אשכנזים במוצאם , הם מקבלים כיום את השיטההאשכנזית וחלקם אף את החינוך האשכנזי, על כל מה שמשתמע מכך. זה אולי עצוב, שהנושא נשאר בעיקר תחום עניין של החוקרים במשפט העברי, אבל, כמסורת חיה , חוששני שמסורת מיוחדת ומבורכת זו שקעה .
סיום הראיון עם אדם גדול, אשר נותן לנו בני העדה המפוארה הזו, הרבה חומר למחשבה .
נהניתי לכתוב כתבה זו, יען כי למדתי ממנה הרבה מאוד, אני תקווה שגם אתם נהנים מקריאתה .
שבת שלום .
אלי פילו
14/03/2009
הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה – חיים סעדון.
מתוך " פעמים " 114-115 יד בו צבי
המחקר על יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה חשף את התהליכים המרכזיים שעברו הקהילות האלה בתקופת המלחמה. עם התפתחות המחקר על מלחמת העולם השנייה ועל השואה באירופה החלו חוקרים לעסוק גם בהיבטים שבעבר כמעט לא זכו לתשומת לב, כמו חיי היומיום של היהודים במחנות הריכוז, נשים ומגדר, פעילות תרבותית ויצירה תרבותית ועוד.
במחקר על מלחמת העולם השנייה בצפון אפריקה נעדר לרוב דיון ממוקד ופרטני בקהילה יהודית בעיר מסוימת בתקופה זו.
יוצא דופן מבחינה זו מפעל תיעוד והנצחה רב ערך של מוסד " יד ושם ", " פנקס הקהילות ", שאחד מכרכי יוחד לקהילות לוב ותוניסיה.
כהגדרתו בכותרת המשנה שלו פנקס הקהילות הוא " אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה.
הגדרה זו טומנת בחובה מגבלה במה שנוגע לנושא מאמר זה – הערך על הקהילה היהודית בעיר מסוימת ב " פנקס הקהילות " אינו מתמקד דווקא בתקופת מלחמת העולם השנייה, אלא נעשה בו ניסיון לתעד את כל תולדות הקהילה, והוא כולל דיון ארוך בקדמותה של הקהילה, במבנהָ, בפעילות הציונית שהתקיימה בה וכדומה.
הסעיף " בימי מלחמת העולם השנייה ", שחוזר בכל ערך, הוא פן אחד של הדיון בקהילה ולךא בהכרח תופס את המקום העיקרי בדיון זה.
למשל הערך " צפאקס " נפרש על פני כעשרים ושבע טורים, ורק מעט יותר מארבעה טורים מתוכם יוחדו באופן ישיר לתקופת וישי ולתקופת הכיבוש הגרמני.
הערך " סוס " אורכו כשלושים טורים, ורק חמישה מתוכם עוסקים באופן ישיר בתקופת המלחמה, והערך " ביזרטה " אורכו כעשרים וארבעה טורים, וקצת יותר משבעה מתוכם עוסקים באופן ישיר בנושא.
אלי פילו
16/03/2009
אני מבקש למלא במאמר זה את החסר במחקר קהילת צפאקץ במלחמת העולם השנייה, על סמך מקורות חדשים בכתב ( בארכיון משרד החוץ הצרפתי, נמצאים שני תיקים העוסקים בקהילה היהודית בצפאקץ משנות השלושים ועד סוף שנות הארבעים, ויש בהם חומר שלא נעשה בו שימוש ל " פנקס הקהילות ), ראיונות ועדויות בעל פה.
כמו כן אציע עיון ביקורתי באחת מהעדויות העיקריות על תקופת המלחמה בצפאקץ, ראיון שהעניקה לי מטילדה גֵז.
מטילדה גז נולדה בשנת 1918. היא נישאה למוריס גז, יהודי אמיד מצפקאץ, ועברה לגור בעיר זו. גיסה, ויקטור גז, היה אף הוא עשיר ומראשי הקהילה היהודית בעיר.
בתקופת הכיבוש הגרמני, בסוף שנת 1942 ובראשית שנת 1943, הייתה מטילדה בת עשרים וארבע, גיל שבהחלט ניתן לעקוב בו אחר האירועים ואף לזכור אותם. ובתוקף מעמדה הכלכלי והחברתי הייתה מקורבת להנהגת הקהילה בצפאקץ ומצויה במהלכיה העיקריים של ההנהגה בתקופת המלחמה.
היא עלתה לארץ בשנת 1957, הייתה חברת מפא"י, רפ"י ומפלגת העבודה, ונבחרה לכנסת ושירתה בכנסת השישית עד השמינית – 1965 – 1977.
מעמדה הציבורי בישראל ופעילותה בתקופת מלחמת העולם השנייה גרמו לכך שפנו אליה לא פעם להתראיין על תקופה זו, ובתחילת שנת 1990 התראיינה ל "יד ושם " - ריאיון הכולל עשרים וארבעה עמודים ונסב ברובו מטבע הדברים על תקופת המלחמה.
ריאיון זה מציג שתי פנים. המראיין, שהוביל את הריאיון, הונחה על ידי דפוס האירועים שהתחוללו באירופה וביקש לבחון באיזו מידה הם התקיימו בתוניסיה, ולא היה בקי ברקע ההיסטורי של האירועים בתוניסיה.
המראיינת, שהייתה מודעת לשאלות ולכיוון המחשבה הזה, העמידה את המראיין על הטעות בגישתו, ותיארה את האירועים כמיטב זיכרונה. זוהי עדות חשובה, ואדון בה גם לאור מקורות ארכיוניים שברשותנו.
העיר צפאקץ.
צפאקץ היא העיר השנייה בגודלה בתוניסיה, לאחר תוניס הבירה. היא ממוקמת באמצע הדרך שבין הבירה תוניס לבין הגבול הלובי.
העיר נבנתה במרכזו של הסַהֶל – SAHEL התוניסאי, שפלת החוף רחבת הידיים של תוניסיה. מיקומה הגאופוליטי, הייתה עיר נמל מסחרית וחשיבותה הכלכלית הפכו אותה ל " בירת הדרום ".
מעמד זה היה בעל משמעות רבה ליחסיה של צפאקץ עם הדרום ועם הצפון. ניתן להבין יחסים אלה במסגרת הקונצפטואלית של יחסי פריפריה ומרכז.
כלפי הבירה תוניס בצפון הייתה צפאקץ פריפריה, אך בהתייחס לאזורים שמדרום לעיר שימשה צפאקץ כמרכז .
אלי פילו
21/03/2009
שנות השלושים.
יהודי צפאקץ עקבו בדריכות רבה אחר האירועים העולמיים ולקחו חלק גדול בכל הפעילות שאפיינה את יהודי תוניסיה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, קרי החלטת החרם על מוצרים גרמניים ומחאה נגד מדיניותה האנטישמית של גרמניה.
כל למשל במרץ 1933 בא סוחר גרמני לנמל צפאקץ במסגרת פעילות מסחרית שוטפת שלו עם תושבי העיר, והיהודים סירבו לקנות ממנו סחורות גרמניות. בכינוס מחאה נגד המדיניות הגרמני שנערך ב-19 למרס שנת 1933, השתתפו כ-700 איש, מרביתם יהודים ומיעוטם צרפתים.
בכינוס נאמו אישים פוליטיים כמו נשיא המפלגה הרדיקלית הסוציאליסטית, סגן נשיא הליגה צרפת – איטליה, נציג הליגה לזכויות האדם, וכן אישים יהודים כמו ערך הדין בונן, אלי סטבון, שייצג את הנוער היהודי, ועורך הדין אלפרד רוסי מתוניס. ( רוסי – 1908 - 1943, היה ממפקדי בית"ר בתוניסיה.
שמו נקשר לסיוע לפעילות הריגול הבריטי בתוניסיה בתקופת הכיבוש. סיפורו של רוסי במהלך המלחמה טרם נחקר באופו ממשי )
כל הדוברים קראו להטלת חרם על מוצרים גרמניים כפעולה היעילה ביותר נגד גרמניה בתקופה זו. רופאים יהודים שברחו מאירופה, כמו ד"ר איזידור ספרבר, הגיעו לעיר והתיישבו בה, ומילאו תפקיד
חשוב בשנות המלחמה והעלייה הגדולה.
תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942
תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים ןהצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים.
אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. משמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של העיר, זורה אור על יישום החוקים במקום. המסמך כולל שמות של חמישים ושלושה יהודים ילידי צפאקץ או שגרו בעיר, ושנפגעו כתוצאה מחוקי וישי, והם ביקשו להחזירם למשרות בהן שימשו לפני יוני 1940. הרשימה המלאה מובאת להלן בנספח א למאמר וכאן אעמוד על משמעויותיה העיקריות.
בנספח מובאת הרשימה המלאה של השמות עם ציון הגיל, העיר, ומקום עבודתו, אם זה יעניין אתכם, אשמח להביאה במלואה. – הערה שלי אלי פילו.
המסמך המרתק במידה החברתי כלכלי שישבו. הוא מעיד על מידת המעורבות של היהודים בחיי הכלכלה של העיר ועל עמדות המפתח שהחזיקו בהן. בעלי מקצועות שנחשבו יוקרתיים, כמו רופאים ועורכי דין, לא היו ילידי העיר צפאקץ, וחלק מהעובדים המקצועיים באו מאלג'יריה.
ניתוח של מידע מסוג זה על יהודים נוספים בצפאקץ ובערים אחרות היה נותן לנו תמונה רחבה יותר של דפוסי העיסוקים של היהודים ושל הניידות הכלכלית החברתית שלהם.
אלי פילו
22/03/2009
המסמך מציג את היהודים לפי קטגוריות של עיסוקיהם.רדיו – אחד, ביטוח – שלושה, מסחר – אחד, קולנוע – אחד עשר, בנקאות – שלושה, רופאים, בתי חולים – ארבעה, צבא – שלושה, משפט – שישה, עיריות – אחד, מכס – שלושה, אנרגיה – אחד, משטרה – אחד, חינוך – שבעה, דואר – חמיה, עבודות ציבוריות – שלושה.
המאפיין העיקרי של העיסוקים האלה הוא שנדרש בהם לקיים קשר עם חברות צרפתיות או לעמוד במגע עם ציבור צרפתי.
זה אולי ההסבר למספרם הגדול יחסית של היהודים שעבדו במקצעות הקשורים לבתי קולנוע ( בצפאקץ היו שלושה בצי קולנוע ).
אין לדעת אם היהודים ששימשו כסוכנים מסחריים של חברות ביטוח פוטרו על ידי השלטונות הצרפתיים או על ידי החברות שהעסיקו אותם.
אחד עשר מהיהודים המופיעים ברשימה נולדו בשני העשורים האחרונים של המאה התשע עשרה ורובם היו בתקופת וישי בעשור החמישי לחייהם.
עשרים ושניים מבין היהודים שברשימה היו בעלי אזרחות צרפתית וחלקם אף שירתו בצבא לפני המלחמה. השאר היו בעלי אזרחות תוניסאית, להוציא אחד בעל אזרחות איטלקית ואחד בעל אזרחות ספרדית.
המספר הגדול של בעלי האזרחות הצרפתית אינו צריך להפתיע, שכן חוקי וישי כוונו קודם כול אל היהודים שקיבלו אזרחות צרפתית.
היהודים שברשימה עסקו בעיסוקיהם למעלה מעשר שנים, והיו שעבדו ארבעים שנה, בבנקאות למשל, באותו מקום עבודה.
שישה יהודים נושלו ממשרותיהם כבר בשנת 1940. מרביתם עבדו במנהל הציבורי הצרפתי, מורות למשל, שבעה עשר נושלו ממשרותיהם בשנת 1941, וגם הם הועסקו במנהל הצרפתי, וביניהם הרפאים, עורכי הדין ופקידים.
עשרים ושלושה יהודים נושלו בשנת 1942. מספרים מקריים אלה מלמדים על ההרחבה של חוקי וישי למקצועות נוספים וכן על יישומם של החוקים לאורך כל התקופה שעד אמצע 1942. מעניינת במיוחד העובדה שבחלק מהמקרים ניתנו ליהודים פיצויי פיטורין.
לא ברור מה היו הקריטריונים להענקת הפיצויים ומה פשר ההבדלים הגדולים בין מי שלא קיבלו כל פיצויים למי שקיבלו פיצויים בשיעור של שמונה עשרה ואפילו עשרים משכורות חודשיות.
העובדה שלמרות אפלייתם על רקע גזעני ניתנו ליהודים פיצויי פיטורין עשויה ללמד על מרקם היחסים שבין היהודים לבין מעסיקיהם, שככל הנראה לא תמיד השלימו עם הוראות חוקי וישי.
אלי פילו
12/04/2009
זוועת הגזזת חוזרת ובגדול. להלן קישור של כתבה שהופיעה אתמול ב YNET כדאי לעיין בה.
אני קורה מכאן לאתר " עמית " להרים קול צעקה נגד הזוועות שנעשו ביהודי צפון אפריקה בזמנים ההם שבהם הכל היה מותר, וגם דמם של העולים הותר על ידי קברניטיה הנפשעים של מדינת ישראל, אנא מכם אל תתנו לנושא הזה לרדת מסדר יום הציבורי, עד שהאמת תצא לאור.
אלי פילו
16/04/2009
בצפאקץ היה בית ספר אחד של אליאנס והלימודים נמשכו גם בתקופת וישי. עדות אחת שנשארה מתקופה זו היא מכתב אנונימי שנשלח מצפאקץ ביוני 1941 אל קסוויה ואלה – Vallat, הממונה על ענייני היהודים בשלטון וישי, המכתב הופנה אל " נמרי המלכותי הקטן י' – כל בחר הכותב לכנות את ואלה.
בכותב האנונימי קבל מרות על היחס המפלה של משטר וישי כלפי היהודים, בעיקר כלפי היהודים הצרפתים. לדבריו כואב הדבר במיוחד כאשר מדובר בצרפת, מולדת זכויות האדם והאזרח.
מה הן בעצם טענותיך כלפי יהודי צרפת ויהודי האימפריה הצרפתית ?, שאל הכותב " פחדן גדול, יקשה עליך להשיב על כך. היהודים כאן שפכו את דמם בשדה הקרב...והתחייבו במיליארדים למלוות המלחמה.
אני יכול להבטיח לך שאין פטריוטים גדולים יותר מאתנו. והכותב ממשיך ושואל ף אז מה נהיה ? אנחנו, נשותינו, זקנינו וילדינו ? לא עדיך היה לירות בנו מאשר לגרום לנו לסבול מרעב ומחסור או להביא אותנו למעשה פחדנות של התאבדות.
והוא סיכם באיום הבא : אני לוחם ותיק של מלחמת 1914 והרגתי כמה גרמנים, זאת כדי לומר לך שאיני אוהב את הנשק, אף שאני כבן חמישים, ובעיקר שאיני פחדן.
אני מקבל על עצמי את הנקמה של בני עמי. אני דן אותך לעונש מוות....לא יהיו לי שום רחמים למענך מאחר ואין לך רחמים למען עם שלם...יחי המוות.
כלום זה היה מכתב יחיד מסוגו ? כלום משקף הוא את תחושתם של רבים מיהודי צפקאץ ? קשה להשיב על שאלות אלה באפן חד משמעי. עם זאת אין ספק שהמכתב משקף את האכזבה הרבה של יהודים, גם מצפקאץ.
לנוכח המדיניות האנטישמיות של צרפת. הגשה המובעת במכתב היא אמנם קיצונית אך הייתה זו אחת העמדות שיכלו היהודים לנקוט בתור יחידים.
תקופה וישי כמעט לא זכתה לתיעוד בכתב או בעל פה. מטילדה גז סיכמה כל את התקופה :
הטעם המר הגיע אלינו לא דרך הנאצים בתחילה. לא דרך הגרמנים, אלא דרך הצרפתים של מרשל פטן. הגרמנים השתוללו בארצות אירופה, אבל הצרפתים האנטישמיים השתוללו בתוניסיה ובכל ארצות צפון אפריקה. כשהתחילו להגביל את הילדים בבתי הספר ולמנוע מלהגיע אל האוניברסיטאות.
התחילו להכניס את אפם בעסקים של היהודים, להתווכח על רווחים של יהודים. הכניסו עצם לכל הדברים, אלו הצרפתים, שחיינו אתם בידידות ובחברות טובה, והיו בני בית אצלנו.
פתאום הפכו את עורם, ופתאום שמו את הברבאסך על הראש והברסו ( סרט בד שעונדים על השרוול, ובמקרה זה מדובר בסמל הפשיסטים ) בזרועם, ומיד נהפכו לעוינים, ופחדנו מהם לא פחות מאשר מן הערבים במקום.
מתקבל הרושם כי התקופה לא הותירה חותם עז בלב היהודים. אף שיהודים נושלו ממשרותיהם, חיי היהודים ככלל התנהלו ללא הפרעה.
הכלכלה לא נפגעה, חיי היומיום התקיימו פחות או יותר כסדרם, ואף חיי התרבות לא נפגעו. ייתכן כי הפרספקטיבה שלאירועי המלחמה גימדה בדיעבד את חשיבותם והשפעתם של חוקי וישי.
אלי פילו
17/04/2009
הכיבוש הגרמני ומהלך המלחמה – נובמבר1942 – אפריל 1943.
אחת מנקודות המפתח להבנת מצבן של הקהילות היהודיות בערים שונות בתוניסיה במהלך המלחמה היא מקומן בזירת הקרבות שהתנהלו במדינה. מבחינה זו אין דומה למשל מצבה של העיר גַפְצַה, על גבול אלג'יריה ותוניסיה, למצבה של ג'רבה.
בעוד שסביב גפצה התנהלו קרבות בין הגרמנים לצרפתים, שרר בג'רבה שקט יחסי עד כניסתם של הגרמנים בינואר 1943.
ודוגמא נוספת – העיר קַסֶרין הייתה אחד ממוקדי הקרבות הקשים בין הגרמנים לבין הכוחות האמריקאניים. ידוע לנו שהצרפתים החליטו להעביר את הקהילה היהודית הקטנה שהייתה בעיר לעיר סטיף שבאלג'יריה, אך לא ברור מה הייתה הסיבה להחלטה זו, ואם יהודי קסרין סבלו לאחר שחזרו לעירם, כעבור זמן לא רב.
אין במחקר הקיים תיאור מדויק של המהלכים הצבאיים בכל זירה כל עיר בתוניסיה, גם לא בצפאקץ. וכן אין בידינו לפי שעה להשיב על שאלות חשובות : מה היה היקף הכוחות הגרמניים בכל נקודת יישוב ?
האם הכוחות האלה כללו גם חיילים איטלקים ( כפי שהיה בסוסה למשל ) ? האם באו יחידות אס-אס עם הגרמנים לכל נקודת יישוב ? תשובות על השאלות האלה עשויות לסייע להבנת מצבן של הקהילות היהודיות.
הגרמנים כבשו את תוניסיה ב-9 בנובמבר 1942, בעקבות נחיתת האמריקנים באלג'יר ובקזבלנקה. לא ידוע כמה זמן עבר עד הכיבוש של צפאקץ, אך כיוון שהערים נַאבֶל וסוה נכבשו בסמוך למועד זה, נאבל נכבשה ב-14 בנובמבר, סבירה ההנחה כי צפאקץ נכבשה בסביבות ה -15 בנובמבר 1942.
המלחמה בצפאקץ נסתיימה ב-10 באפריל 1943, כחודש ימים לפני שהסתיימה המלחמה בכל תוניסיה. סדר הפסח בשנת 1943 נערך ביום שני ה -19 באפריל, ויהודי צפאקץ חשו כי יצאו מעבדות לחירות.
עשרה חיילים מיהודים שהיו ביו הכוחות המשחררים חגגו את החג עם תושבי העיר. מסגרת הדיון היא אם כן כארבעה חודשים ש כיבוש גרמני בעיר צפקאץ.
לאחר המחיתה של האמריקנים באלג'יר נדמה היה כי הם עומדים להגיע גם לתוניסיה, והשמועה על כך התגלגלה עד צפקאץ. כך תיארה זאת גז.
היינו באירוע משפחתי והאנשים באו עם בקבוקי שמפניה כי אמרו שהמריקאים נמצאים באלג'יריה ובמרוקו – מחר בבוקר הם אצלנו. כשהלכנו הביתה, קמנו בשש בבוקר לצלילי השיר " לילי מרלן " המסורתי של הגרמנים, של הצבא.
ניגשנו לחלון והרחוב שלנו שהיה במרכז העיר, היה מכוסה בגרמנים עם המגפיים שלהם, שרים בקול רם את השיר שלהם " לילי מרלן " המסורתי לא ידענו את נפשנו.
המפגש הראשון עם הגרמנים לא היה בפעולה מלחמתית צבאית אלא במפגן נוכחות שערכו ברחובות העיר. בעקבות נחיתת האמריקנים באלג'יריה החליטו הגרמנים לכבוש את תוניסיה, אך לא עמדו שם מולם באותה עת כוחות של בעלות הברית.
הגרמנים השתלטו, כמו בכל מקום שכבשו, על נקודות המפתח בעיר, ובהן הנמל ומבני הציבור החשובים.
בהיעדר מקורות ומחקר נראית תקופת הכיבוש הגרמני כפרק זמן אחיד שבמהלכו מצד אחד הגרמנים שולטים בעיר, ומצד אחר חילות האוויר של בעלות הברית מפציצים את הכוחות הגרמניים שבעיר.
ההפצצות האלה גרמו להרס פיזי של העיר ולהרוגים רבים. גז ציארה את תחושת החידלון עקב ההפצצות ואת חוסר היכולת לסייע לנפגעים :
" היו כאלה הפגזות, הפצצה על כל העיר, הנמל היה הרוס. הבתים הגבוהים ביותר רבי הקומות, קרסו תחתיהם, על תושביהם, שלא היה להם זמן לברוח.....אנחנו משענו את קולותיהם של היהודים שלנו, כי היו בתים, שהיו כמעט כולם על טהרת היהודים.
שמענו צעקות עד לב השמיים, הצילו ! הצילו ! מי היה יכול לעשות את המלאכה ? באילו מכשירים ? לא היה לנו במה....התחילו לצעוק " תנו מים ", " תנו מים ". היו אנשים טובים שחשבו שעל ידי הכנסת צינורות והזרמת מים יוכלו לשתות, ולהגיע לפיות.
כנראה, שמרוב מים טבעו ונחנקו וקולם נדם. כעבור מספר חודשים, לאחר שהנאצים הלכו, התחילו ההלוויות, ליווינו את כל התושבים הללו שהיו ערמות ".
עדות זו חשובה ביותר אם כי אין לה אישוש ממקורות אחרים. אין ספק באשר להפצצת העיר על ידי חיל האוויר הבריטי, אך לא ידוע כמה יהודים נהרגו בהפצצות, ובזיכרון הקולקטיבי של יהודי צפאקץ שלאחר המלחמה לא עלה עניין זה.
אלי פילו
18/04/2009
בהפצצות נפגעו גם מבני ציבור יהודיים. שלושת בתי הכנסת הציבוריים הגדולים : בית הכנסת הגדול – ברחוב פסטור -, בית הכנסת " בית אל " – ברחוב קרטגו – ובית הכנסת " מצליח " – ברחוב ירושלים -, נהרסו לגמרי במלחמה. הבתים שסביב כיכר קרנו, שהין בהם מספר משפחות יהודיות, נהרסו כליל. וכל סיפרה אסתר גפסו :
" ביום חמישי 28 לינואר 1943, בעת שמרבית התושבים בצפאקץ עזבו את בתיהם ועברו להתגורר בכפרים הסמוכים לעי על מנת לחמוק מההפצצות על העיר, place carnot , כיכר קרנו, הופצצה ונחרבה לחלוטין.
בהפצצה נפגעו כל המבנים שבשכונה ונהרסו לחלוטין למעט אולם נשפים שלא נפגע ונשאר עומד על תילו. דיירי השכונה שמיאנו להתפנות – נספו בהפצצות הכבדות. בתום המלחמה, ממשלת צרפת העניקה למשפחות שבתיהם הופצצו ונהרסו מקומות דיור חלופיים ועל חורבותיה של כיכר קרנו, נבנתה שכונה חדשה בשנת 1945.
השכונה החדשה לא דמתה כלל לשכונה הישנה, הזיכרון היחידי שנותר משכונה זו, היה אולם הנשפים אשר המשיך לעמוד במרכזה של השכונה החדשה שנבנתה. ( הציטוט לקוח מעבודת תלמידי, פרנק גפסו, על כיכר קרנו שבצפקאץ. המידע מבוסס על הזיכרון יוצא הדופן של אמו, אסתר גפסו לבית זרוק. )
ההפצצות האוויריות, ללא הבחנה, של בעלות הברית הקשו מאוד על תושבי צפאקץ, וזו הייתה אחת הסיבות העיקריות לבריחה שח יהודים מהעיר. הם התגוררו בכפרים ערביים הסמוכים לעיר, במטעים ובכל מקום שרק יכלו. שני הכפרים הסמוכים לעיר היו אלגְרַאוֹא ולה שֶבָּה – Chebba.
דווקא בתקופה קשה זו של הכיבוש הגרמני התגלה כוחה של הקהילה היהודית לתמוך באחרים. במהלך המלחמה הגיען לצפאקץ פליטים יהודים מלוב. על פי עדות אחת הגיעו כבר ביולי 1942 כ-350 פליטים יהודים מלוב, ומקס לוֹמבּרוֹזוֹ קיבל עליו לטפל בהם ועסק בכך עד שנת 1944.
לא ידוע לנו הרבה על פרשה זו – למשל לא ברור היכן שוכנו הפליטים לפני הכיבוש ובמהלכו, וכיצד דאגה הקהילה למחייתם גם בתקופה הקשה של הכיבוש.
הנהגת הקהילה היהודית.
תפקודה של הנהגת הקהילה בתקופת וישי ובתקופת הכיבוש הגרמני הוא מן הנושאים שהרבו לעסוק בהם במחקר על השואה. כדי להבין את תפקודה של הנהגת הקהילה בצפקאץ בתקופה זו מן הראוי להקדים כמה הערות על המבנה והארגון של הנהגת הקהילה.
ב-21 בנובמבר 1905 הוקמה בצפאקץ בצו השלטונות – שהיה חתום, כנהוג, בידי הבֵּיי, שליט תוניסיה – " קופת העזרה והצדקה ", שהייתה למעשה ועד הקהילה. בשנת 1931 עמד בראש " קופת עזרה וצדקה " אלבר סעדה, שהיה בעל אזרחות צרפתית, סגניו היו, יוסף בסיס וד"ר אמיל יונס - גזבר, אלבר נחמיאס, - מזכירה , בקרה מוֹן – וחברי הוועד היו, אברמינו לומברוזו, יוסף חלפון, דוד ברבי, נסים גז, מזיג פראג'י ורנה ברבי.הרב הראשי של הקהילה היה הרב עקיבא אביטבול.
ב-17 ביוני 1934 נערכו בקהילה היהודית בצפאקץ בחירות לוועד המטפל בנושא פסח בקהילה, השתתפו בבחירות 631 איש, ומספר הקולות היה 617. בעקבות הבחירות האלה נבחרו ב-4 באוגוסט 1934 חברים חדשים ל " קופת העזרה והצדקה .
אלי פילו
19/04/2009
חברי ועד הקופה שנבחרו היו : נשיא – ויקטור גז, נוסף על תפקידו כנציג קהילות הדרום המועצה הגדולה של המדינה, סגני הנשיא, אלבר שמלה ויוסף בוקובזה – גזבר, יצחק בן מנחם פרץ – מזכיר, ויקטור בן נסים לוזון, וחברי הוועד היו, נסים גז, בנימין זנזורי, יעקב כהן, רנה ברבי ואלבר בן אלי קייט.
גסטון סַפַר, לא יהודי, מונה לנציג הממשל הצרפתי בוועד הקופה. הנה כי כן בשנת 1934 התחלפה ההנהגה בעיר. האישים המרכזיים בהנהגה, אלבר סעדה וויקטור גז, היו נתונים ככל הנראה בעימות, והדיו נשמעו גם בתקופה הגרמנית ולאחריה.
ויקטור גז מעשירי הקהילה היהודית בצפאקץ, התעשר ממסחר בשמן זית, ובית החרושת שלו לייצור שמן היה אחד ממרכזי הפעילות של הנהגת הקהילה בצפאקץ. אך בתקופת הכיבוש צצה ועלתה דמות חדשה, שלא הייתה ידועה בפעילותה בקהילה עד אז.
לפי עדותו של גז, הנרי כהן, ראש הקהילה, שדיבר ערבית וצרפתית בלבד, כמו רוב רובם של בני הקהילה, הודח מתפקידו, משום שלא יכול היה לקיים תקשורת עם הגרמנים. כהן לא הוזכר במסמכים שברשותנו מן השנים שלפני המלחמה או בעדויות על תקופה זו.
שלושה חודשים לאחר שחרורה של צפאקץ מהכיבוש הגרמני, ב-7 ביוני 1943, סיימו אלכסנדר סממה ויצחק פרץ כתיבת דוח למפקח האזרחי של צפאקץ על התנהלותו של כהן בזמן המלחמה. הדוח הוא בעיקרו כתב אשמה נגד כהן, אך ניתן ללמוד ממנו על כמה היבטים של התקופה הגרמנית ועל תפקוד ההנהגה.
כהן הגיב על כתב האשמה ובמסמך שכתב הוסיף פרטים חשובים על התקופה. מכל אחד משני המסמכים הללו עולה תמונה שונה של הנהגת הקהילה בצפאקץ. לדברי כהן הוא היה חבר מועצת הקהילה מאז 1933 אך לא היה פעיל מעולם.
הוא סיפר כי בדצמבר 1942 נקראו ראשי הקהילה היהודית אל המפקח האזרחי הצרפתי של צפאקץ, בּוּאַיֶה- רֵסֵס – Boyer Resses . לטענתו של כהן הנהגת הקהילה לא תפקדה מאז שנכנסו הגרמנים לצפאקץ. מועד הפגישה, 26 בדצמבר, היה כחודש וחצי לאחר תחילת הכיבוש הגרמני, והקהילה בשלב זה נאשרה לדבריו ללא הנהגה, כל סיפר כהן :
" במצב עניינים זה הזמין המפקח האזרחי בסוף דצמבר למשרדו את כל חברי מועצת הקהילה, והם אמורים היו להתייצב ב-26 בדצמבר. באותו יום מצאתי את עצמי לבד בחדר ההמתנה של בויה-רסס. הוא הצהיר בפני כי לנוכח ההיעדרות המוחטת של חבריי הוא ממנה אותי לנשיא מועצת הקהילה.
ניסיתי להתנגד בהסבירי כי אחרים מתאימים ממני בגילם, בחינוכם, במצב הכלכלי ועוד... נפגשתי עם מר אלבר סעדה, שנחשב לאחד האישים החשובים ביותר בצפאקץ, הצגתי לפניו את פרטי השיחה עם המפקח האזרחי והצעתי לו מיד לקבל את תפקידי.
מובן מאליו כי מר אלבר סעדה לא קיבל את התפקיד בגלל האחריות הכבדה שהייתה בו. אישים אחרים כמו אלכסנדר סממה ( מחבר הדוי נגד כהן ), הד"ר ביסמוט, יונס ולֶאוֹן כהן ואחרים סירבו באופן קטגורי גם הם לקבל את הכבוד לנוכח המחויבויות הרבות.
לבסוף לאחר ( מילה לא ברורה ) הצלחתי להרכיב את הוועד החדש שכלל את מר אלבר סעדה, שהסכים להיות נשיא כבוד בלבד, ומקס לומברוזו שכבר היה סגן נשיא. ( הערת המחבר – לומברוזו היה בעל נתינות צרפתית. הוא גויס בתחילת המלחמה וככל הנראה שוחרר עקב חוק וישי. היו לו שני אחים בעלי נתינות איטלקית שהתנהלה נגדם חקירה בחשד למסחר עם האויב )
על סמך עדותו של מר כהו ועל סמך הדוח של סממה ופרץ ניתן בווגאות לקבוע כי כהן אכן היה נשיא הקהילה היהודית בתקופת הכיבוש. הוא שימש בתפקיד החל ב-26 בדצמבר ולפחות עד 10 באפריל. מלבד שני שמות נכבדים נוספים איננו יודעים מי עוד היה חבר בוועד בזמנו.
לא ברור מדוע לא הגיעו ראשי הקהילה האחרים לפגישה עם המפקח האזרחי. העדרות כה משמעותית של כולם, למעט כהן, מלמדת ככל הנראה על מתחים כאלה או אחרים בקהילה בתקופה שקדמה לכיבוש הגרמני.
האם ההחלטה להיעדר מהפגישה הייתה מתואמת או פרי החלטה של כל אחד מחברי הוועד ? ומדוע בא כהן לפגישה ? מה הניע אותו ?.
אלי פילו
20/04/2009
אם הייתה החלטה כללית של ראשי הוועד שלא להגיע לפגישה כדי להקשות על השלטונות בתקופה זו,האם שותף כהן בהחלטה והפר אותה, ומדוע עשה זאת ? או שמא לא שותף בהחלטה, ומדוע לא שיתפו אותו ? עדות זו של כהן מוכיחה לכאורה כי לעדותה של גז על הדחתו אין על מה לסמוך.
ההפך הוא הנכון, כהן היה ללא ספק ראש הקהילה במרבית חודשי הכיבוש הגרמני. מדוע אם כן טענה גז כי הודח ? גז סיפרה כי " לבקשת הגרמנים מונה רופא יהודי בשם ד"ר ספרבר שידע לדבר גרמנית והיה מאוד מקובל בקרב חברי הקהילה היהודית בעיר ".
ספרבר ביקש שהמינוי ייעשה על ידי הגרמנים ובהסכמת הקהילה, " כי הוא לא ראה את עצמו כאיש הקהילה המקומית למרות שהוא חי שם עם משפחתו ועבד וכו.....
הוא חש כתושב זר ולא רצה להכנס לעובי הקורה, בלי הסכמת שני הצדדים. לקהילה לא הייתה ברירה אלא להסכים, בשמחה אפילו, שהד"ר ספרבר ידבר בשמם. ( מתוך עדות של גז, אישוש לטענתה זו יש גם בהספד שנשאה לזכרו בשנת 1961 )
ד"ר איזידור ספרבר נולד בשנת 1903. הוא נפטר בשנת 1961 בישראל, וידוע כי עבד בבית החולים בנהריה. ניתן לשער כי הוא הגיע לתוניסיה במחצית השנייה של שנות השלושים, יחד עם רופאים נוספים שברחו מגרמניה והשתקע בתוניסיה.
הבולט שביניהם בתקופת המלחמה היה ד"ר לאופלד בְּרֵטֵוַוס, שהתערה בחיים היהודיים והציוניים בתוניס הבירה והיה בין ראשי הקהילה בעיר שניהלו את המשא ומתן עם הגרמנים. עם זאת תפקידו של ספרבר נראה לי מרכזי יותר, שכן הוא היה הדמות העיקרית במשא ומתן עם הגרמנים.
במקורות ההיסטוריים ועדותה של גז עולים לרוב בקנה אחד. ספרבר מונה לייצג את הקהילה בצפאקץ מול הגרמנים בגלל שליטתו בשפה, כפי שעשה זאת ברטווס בתוניס. בכך אין כל חדש. מעניינת הקביעה של גז כי כהו הודח מתפקידו, והרי ברור כעת שעד דצמבר 1942 לא החזיק בתפקיד ביצועי בקהילה.
מעניינת יותר השאלה איפה היה באותה שעה גיסה ויקטור גז, שהיה לכאורה הדמות העיקרית בקהילה היהודית בעיר עד תקופת המלחמה. לטענתה ויקטור גז חי בשנים שקדמו למלחמה בצוניס, אף שבאופן פורמלי המשיך להחזיק בתפקיד של נשיא מועצת הקהילה בצפאקץ.
אפשר כי בטענה זו משתקפת המציאות שבה לפחות חלק מראשי הקהילה ברחו מהעיר, יחד עם תושבים יהודים אחרים.
ככל הנראה לאחר שהחלו העניינים להתייצב מונה לקהילה היהודית ועד חדש. במכתב מ-12בפברואר 1943 למפקח האזרחי של צפאקץ הוצגה רשימת חברי הוועד החדש, טהרשימה כוללת את הדמויות המרכזיות המוכרות לנו. ואלה היו בעלי התפקידים לפי הרשימה :
נשיא הכבוד – ויקטור גז ואלבר סעדה
נשיר בפועל – הנרי כהן
סגני נשיא – יוסף בוקובזה ומקס לומברוזו
גזבר – סאסי גז
מזכיר – ו"נ ברבי
חברים – נסים כהן, אלפרד בובליל, ד"ר ביסמונט, ד"ר ספרבר ופליקס גז.
הערת המחבר – מכתב לא חתום על נייר מכתבים של מועצת הקהילה היהודית בצפאקץ, 12 בפברואר 1943, CADN , תוניסיה, משלוח שני תיק 2543.
מעניין לשים לב שגם בתקופת הכיבוש הקפידו על עניינים רשמיים של רישום הוועד ואישורו על ידי השלטונות כנדרש.
בנאומו בוועידת החירום של הקונגרס היהודי העולמי, שהתכנסה באטלנטיק סיטי בשנת 1944 סיכם עורך הדין מתיו גנם במשפט אחד את פרשת נושאי התפקידים בקהילה. " צפאקץ, ד"ר ספרבר, ועימו האדונים אלבר סעדה, יוסף חלפון ומקס לומברוזו הצילו את קהילתנו משואה גמורה " עד כאן הערת המחבר.
אלי פילו
21/04/2009
הוועד החדש שח הקהילה מעניין בהרכבו, שכן הוא כלל כנשיאי כבוד את שני המנהיגים החזקים של הקהילה, שכאמור התעמתו ביניהם בעבר, וייתכן שהדבר משקף את הרצון להביא לאחדות בקהילה לנוכח אירועי המלחמה.
בבחירות של שנת 1934 לא נבחרו נשיאי כבוד. ההרכב של הוועד מאשר את קביעתו של הנרי כהן שהוא היה הדמות המרכזית.
ביו חברי הוועד נזכר לראשונה שמו של ספרבר. ככל הנראה הסכימה הקהילה – כלשונו של גז – למנותו לנציגה מול הגרמנים בסמוך למועד זה – פברואר 1943. מעניינת במיוחד הוספת שמו של ויקטור גז לנשיאי הכבוד.
בן אם אכן ברח לתוניס כשהחל הכיבוש של צפאקץ ובין אם עבר לשם קודם לכן, הרי כעת הפגין נוכחות בצפאקץ לפחות בשמו.
הקהילה ביקשה מהמפקח האזרחי לאשר את הרשימה באמצעות צו כמקובל, אך לא מצאתי עדות לצו כזה. ועוד הערה בשולי ענייני ההנהגה : אין לנו שום עדות על התנהלותם של הרבנים בקהילה היהודית בתקופה זו, אין הם נזכרים במסמכים רשמיים, ואין כל עדות על פועלם.
ככל הנראה בין משפחת ספרבר לבין משפחת גז נרקמה ידידות עוד לפני המלחמה. כאשר החלו ההפצצות על העיר הרחה משפחת גז לבית החורשת של שמן זית של ויקטור גז, שהיה מחוץ לעיר, ומשפחת ספרבר התגוררה עמה שם.
מכאן שבתקופת הגרמנית שהה לפחות חלק מהנהגת הקהילה בבית החרושת המשפחתי. ספרבר ניהל את פעילותו ממקום זה, ובני משפחת גז, ובעיקר מטילדה, סייעו לו, וכך מצויה הייתה מטילדה במרכז העניינים בתקופה זו. בעלה מוריס, נאסר יחד עם ראשי הקהילה, והם היו בני ערובה של הגרמנים.
לפי עדותה של גז הגרמנים לקחו בני ערובה כדי להבטיח כי היהודים ישלמו את הקנסות הכבדים שהטילו עליהם.
אם המידע שבידינו נכון, הרי הדרישה לקנסות הוצגה רק בסוף מרס 1943. משמעות הדבר כי רוב חודשי הכיבוש הקמני לא היו ראשי הקהילה או נכבדים מהקילה במאסר.
החיים בצפאקץ כמו בשאר ערי תוניסיה, התנהלו בתקופה זו בין שלושה מוקדי כוח : הצרפתים, שהמשיכו לנהל את העיר כבעבר, ההנהגה המוסלמית של העיר והכובשים הגרמנים.
את המשא ומתן עם הקהילה היהודית בצפאקץ ניהלו האוברשארפיהרר גאורג בֶסט, אחיו של מושל דנמרק, והשטורמשארפיהרר יֶנְסֶן.
בסט היה גם הממונה על העיר סוסה, ולא ברור כיצד התנהל בין שתי ערים. בעדותה של גז הוזכר שם שמו של וון פשט " הקומנדאט הנאצי בעיר שלנו. מפקד הצבא הגרמני בצפאקץ ביקש מספרבר, שהיה כאמור הנציג של הקהילה מול הגרמנים, שידאג לו למשרת אישי.
ספרבר שלח אליו את האח הערבי שהעסיק במרפאתו, ובהתאם להנחיותיו אסף האח מידע על המתרחש אצל הגרמנים והעבירו לספרבר.
על מערכת היחסים שבין ספרבר לשביו המפקד הגרמני של צפאקץ אפשר ללמוד מתיאור הוויכוחים בינם בענייני הקנסות והחרמת הרכוש מהקהילה היהודית ובעניין גיוס הצעירים לעבודות הכפייה.
מוקדי חיכוך אלה אפיינו את מערכות היחסים שבין הגרמנים לבין ההנהגה היהודית גם בערים אחרות, בעיקר בתוניס הבירה.
עובדי כפייה.
איננו יודעים מתי בדיור הועלתה לראשונה הדרישה לגיוס עובדי כפייה. גז סיפרה כי כאשר דרש המפקד הגרמני המקומי מספרבר צעירים לעבודות מחוץ לעיר, הוא נאלץ לפרסם מודעה שבה הוטלה על כל הצעירים מגיל שמונה עשרה ועד חמישים חובת התייצבות.
אלט שספרבר חשש מאוד שהצעירים לא יגיען ביום שנקבע, ושדרוש זמן נוסף לגיוסם, וביקש להרוויח זמן. לפי בקשתו של ספרבר הכינה הטבחית של מטילדה גז ארוחה דשנה וכבדה מאוד, והמשרת הערבי שלה הביא את האוכל למקום שבו ישבו וון פשט וספרבר חיכו לצעירים שיבואו להתייצב.
ד"ר ספרבר אמר לו : " היות וישנה עבודה רבה היום, המשפחה שלחה לי את האוכל, אם אתה רוצה להצטרך אלי בבקשה. יש לי בקבוק קוניאק מזמן, תאכל ותשתה ". הקצין הגרמני חשד כמובן וביקש מספרבר לטעום לפניו מכל דבר מאכל.
בתום הארוחה אמר לו ספרבר : " עכשיו, לא היהודי ולא האויב מדבר אתך אלא הרופא. בתור רופא אני מבקש ממך ללכת לשכב , לנוח שעה או שעתיים.
ואכן הקצין הגרמני חש עייף ושכב לנוח, ולדברי גז ישן שלושה ימים ושש שעות. גם אם מספר שעות השינה בעדותה מוגזם, מסתבר כי ספרבר קיבל שהות נוספת לגייס את הצעירים היהודים לעבודות הכפייה.
לאחר שהתעורר וום פשט החל ספרבר למיין את הצעירים שהגיעו, ומצא כי רובם, " חולים " במחלות שונות שמנעו את גיוסם.
נשארו כשבעה עשר צעירים יהודים שהחליטו לגונן על ספרבר. הם נשארו במקום הריכוז, והוא חזר לבית משפחת גז וסיפר את מה שקרה. בעצתה של מטילדה הוא הסתתר אצל צרפתי, פקיד דואר בכיר, שהיה בקשרי ידיות עם היהודים וכך ניצל. מכל מקום פרשה זו לא מנעה את הגיוס של הצעירים לעבודות הכפייה.
הערת המחבר – פרטים רבים בסיפור מרתק זה אינם ברורים, והמראיין לא נתן ובדק את הדברים עם המרואיינת. לא ברור באיזה שלב של הכיבוש התרחשו הדברים. לכאורה היה זה ממש לקראת סוף הכיבוש.
מה קרה לצעירים שנשארו ? האם הם גויסו ? כמה זמן התחבא ספרבר ומה קרה בפגישה הבאה שלו עם וון פשט ?
ניתן לקבל את גרעין הסיפור כנכון, אך הוא מחייב אישוש ממקורות נוספים, אם יש כאלה. סיפור זה מסתיים בעדותה של גז בסיפור אחר, על החרמת הרכוש ועל שיתוף פעולה של יהודי עם הגרמנים ". עד כאן הערת המחבר
אלי פילו
22/04/2009
שוב אני מציין את המקור : הכותב הינו חיים סעדון, מתוך חוברת " פעמים " 114-115 שהחלק הארי שלה מוקדש ליהודי תוניסיה.
הגרמנים דרשו מקהילה היהודית מאה יהודים באופן קבוע לעבודות הכפייה, שעיקרן היה עבודות בנמל, פריקת כלי רכב צבאיים ובניית מקלטים. הקהילה קראה לעניי העיר לבוא ולבצע עבודות אלה תמורת שכר של 100 פרנק ליום – היה בכך ביטוי להבדלים המעמדיים ולהשלכותיהם על היחסים החברתיים אפילו בקהילה קטנה כמו זו שבצפאקץ.
כמה שבועות לאחר הכיבוש ביקשו הגרמנים לכלוא את כח הגברים הכשירים בעיר, אך ראש הקהילה היהודית התריע מפני סכנת מגפה חמורה, והגרמנים ויתרו על כוונתם.
על פי עדותו של סעדיה חורי, אחד מפועלי הכפייה בצפאקץ, עבודת הכפייה לא הייתה חובה, שכן היו מספיק מתנדבים עניים שיצאו לעבודות אלה.
אף שמשפחתו ברחה מהעיר עם פרוץ הקרבות וההפצצות, הוא התייצב לעבודות הכפייה, שכן ידוע שרק הכסף שקיבל בעבור העבודה יוכלו להצילו מסכנת רעב.
כל יום הלכתי 12 ק"מ ברגל לכל כיוון, הייתי צעיר, העיד. והוסיף, אני הלכתי מרצוני, שמעתי בקול הנכבדים. האפשרות לחזור הביתה בכל יום, העובדה שהעבודה לא הייתה קשה מדי, שיחס הגרמנים לא היה קשוח במיוחד, הקלו את גיוס העובדים בקהילה הקטנה. עיקר העבודה לדברי חורי הייתה כריית פחם והטענתו בנמל.
על פי עדותה של גז הייתה " עבודת כפייה בנמל. הם היו תחת הפגזות במשך ימים ולילות. האח שלי היה כל הזמן תחת הפגזות.
כאשר הייתה הפגזה ורצו להתחבא, אבל היהודים היו צריכים להמשיך לעבוד, כאילו שום דבר לא קרה, בהפגזות הללו היו כל כך הרבה מתים על ידם. לא ידענו איך לצאת מזה.
קנסות והחרמת רכוש.
מיד לאחר המלחמה החלה הקהילה היהודית לפעול לקבלת פיצויים על הפגיעות ברכוש היהודים בתקופה הגרמנית, ומן הטיפול בעניין זה ניתן ללמוד בדיעבד על הדרישות של הגרמנים.
יהודים רבים סולקו מבתיהם מבלי שנמצא להם דיור אחר, נאסר על היהודים לצאת מהבית בשעות מסוימות, והוחרמו מהם אופנים, מקלטי רדיו, רהיטים, ביגוד, שטיחים, מערכות כלי אוכל, מראות וחפצים אחרים. הגרמנים החרימו גם את תכשיטי הנשים. בעדותה תיארה גז נסיון להחרמת מערכת כלי אוכל ( סרוויס ) מביתה :
" כשבאו יום אחד שני חיילים גרמנים לבית החרושת שלנו והם מחפשים את פראו גז, פראו גז – זאת אני. הם מבקשים לתת להם סרוויס חשוב, יפה וכו' משום שרומל צריך להגיע. אז אמרתי לו " אנחנו פה פליטים, הבית נשאר בעיר, ואין לי כלום פה.
הוא פתח את הארון וראה ערמות של צלחות, מזלגות וסכינים. הוא אומר, וזה מה זה ?, אמרתי לו, זה לא סרוויס, זה לאכילה של יום יום.
אנחנו לא לאכול עם הידיים. זה בשביל המשפחה. והוא אומר לי, אבל המרשל רומל מגיע, בתמימותי ( וזה יכול היה להראות כמין בדיחה כזאת, שהייתה יכולה לעלות לי ביוקר ) אמרתי הנה צלחת בשביל המרשל רומל.
הנה מזלג, הנה סכין, הנה מפיות וזהו זה, זה דבר נורא ...כנראה שהוא הבין שבתמימותי לא ידעתי מה הוא רוצה ממני בדיוק ".
חלק לא מבוטל מהחומר המובא כאן על ידי חיים סעדון, נמצא באצ"ם הארכיון הציון בירושלים, מתוך עדותה של גברת גז ארכיון יד ושם עדות 03/4492 ועוד רשימת מקורות אחרים, ביניהם ירון צור מיכאל לסקר ועוד.........
אלי פילו
23/04/2009
הקהילה נדרשה לדאוג לכלכלתם של עובדי הכפייה ולשלם את משכורתם, ולצורך כך היה עליה לגייס 1.600.000 פרנק. סכום זה הוטל כמס על כל הקהילה היהודית. נוסך על כך הגרמנים החרימו באיומים מנכבדי הקהילה כספים וחפצים יקרי ערך.
הערת המחבר – בתזכיר נכתב " לשלם את משכורתם של העובדים היהודים והערבים שנדרשו על ידי כוחות הציר. לכאורה עולה מניסוח זה כי היו גם עובדי כפייה ערבים.
אינני יודע אם הכוונה לעובדים ערבים ששירתו את הגרמנים במקומות שבהם ישבו או לעובדי כפייה בדומה היהודים. עד כאן הערת המחבר.
בשבועיים האחרונים הכיבוש גברו הלחצים על הנהגת הקהילה היהודית בצפאקץ. ב-26 במרס הוטל על הקהילה קנס של 15 מיליון פרנק, והגרמנים לקחו ששים בני ערובה יהודים כדי להבטיח שהקנס אכן ישולם במועד.
אמנם בני הערובה לא נכלאו, אלא היה עליהם להישאר בהישג ידם של הגרמנים כל הזמן, כפי שהסבירה גז : " בני הערובה היו מתחת יד שלהם.
לא עשה ( כנראה צ"ל : נעשה ) להם שום דבר. לא נגרם דבר, יש לציין, שמשמעות היותם בני ערובה הייתה בנוכחותם. לא יכלו לעזוב את המקום. אבל לא היו אסירים.
אותם יהודים נותרו חופשיים כדי שיוכלו לסייע לוועד הקהילה הן בגיוס הכסף והן בגיוס כח האדם לעבודות כפייה. לא ברור לחלוטין מתי נעצרו ראשי הקהילה. אם היה קשר בין הקנס לבין המעצר, הרי הדבר נעשה בסוף מרס 1943 ולא ארך זמן רב.
כדי לשלם את סכום הקנס בפרק זמן קצר מכרה קבוצה של יצרני שמן זית יהודים ל " ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה " שמן בערך של 8.6 מיליון פרקנק.
ששה מיליון פרנק גויסו כהלוואה מבנק , קרדי ליונה " בצפאקץ, וחמישים וארבעה מחברי הקהילה ( תעשיינים, סוחרים וחקלאים ) חתמו על ערבות ( ראו את שמותיהם להלן בנספח ב ).
ועד הקהילה שילם את 400.000 הפרנק הנותרים מ " קופת העזרה והצדקה " של הקהילה. כדי שה " ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה " תוכל לשלם את התמורה עבור השמן שנמכר לה, לוותה הקהילה היהודית את הכסף משני בנקים שפעלו בתוניסיה. מבנק " קרדי ליונא " לוותה 4.4 מיליון פרנק, ומה " בנק הלאומי ומסחר ולתעשיה " – Banque National du Commerce et de l Industrie – 4.35 מיליון פרנק. מספר גדול של נכבדים יהודים מצפאקץ חתמו על הערבות להלוואות אלה.
במהלך ההתארגנות הקהילתית לתשלום 15 מיליון הפרנק שהטיל הגסטפו על קהילת ספאקץ לשלם 20 מיליון פרנק נוספים, ודרש שסכום זה יועבר עד יום שלישי 6 באפריל בשעה שתיים בצהריים, ואך איים להוציא להורג את היהודים בני הערובה אם לא ישולם סכום זה.
ראוי לציין כי במכתב מן ה-2 באפריל שבו דיווח המפקח האזרחי של צפאקץ לנציג הכללי של תוניסיה, ז'אן פייר אסטווָה, על המצב החדש שנוצר בעירו מופיעה לראשונה במסמכים המלה " גסטפו " – בדרך כלל דובר על כוחות הציר – Les Troupes de l Axe. אנו למדים ממכתב זה כי מועצת הקהילה היהודית בעיר הסמיכה את הנרי כהן, ספרבר ומקס לומברוזו לנקוט את כל הצעדים האפשריים לתשלום הסכום.
אלי פילו
24/04/2009
אך השלושה הבינו כי אין ביכולתם בשום אופן לגייס את 20 מיליון הפרנק הנוספים, ועל כן העבירו את כל סמכויותיהם לויקטור גז, נשיא הכבוד של הוועד, ולגסטון ספר, ששהו באותה תקופה בתוניס. אסטווָה נתבקש להודות להורות להם לממש את חובתם הנוכחית.
ואם לא יוכל לפנות אליהם מסיבה כל שהיא, וכדי למנוע את הסנקציות הקשות שעתידות היו לחול על הקהילה, התבקש אסטווה לפנות לשלטונות הגרמנים בתוניס שיורו לפקודיהם בצפאקץ לדחות במעט את מועד העברת התשלום הנוסף.
אסטווה בדק את הנושא בתוניס. הוא הבין כי לא יוכל להתערב בנעשה בצפאקץ ולסייע בקבלת אישורים להלוואות נוספות בתוניס, וטען כי לדתו תוכל הקהילה לממן ממקורותיה שלה את 20 מיליון הפרנק הנוספים.
עם זאת הוא הצליח להשיג אצל ד"ר רודולף ראהן, מיופה הכח הגרמני בתוניסיה, שהיה האישיות הבכירה בתוניסיה מטעם הגרמנים, דחייה של העברת הסכום ל-9 באפריל.
מכתבו של המפקח האזרחי בצפאקץ השיג את מטרתו. אף שלא כולם הבינו באותה שעה את משמעות הדחייה בשלושה ימים, ברור היה כי זה הישג נכבד.
חליפת מכתבים זו מלמדת על הלחץ שבו הייתה נתונה הנהגת הקהילה בצפאקץ, ועד כמה היה הקנס השני כבד וקשה. ועוד, אולי ניתן ללמוד מתכתובת זו כי את ההוראות להטיל קנסות נתנו השלטונות הגרמניים בתוניס, ושלא הייתה זו יומה מקומית.
מערכת היחסים הפנים גרמנית בין המפקדה בתוניס לבין המפקדות בערי תוניסיה אינה מחוורת די הצורך במחקר.
כדי למלא את דרישת הגרמנים העבירה מועצת הקהילה רק 3.6 מיליון הפרנק לידי ה " ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה ", ו-5 מיליון פרנק הנותרים שליוותה כדי לממן את התשלום עבור השמן שנמכר לוועדה, הועברו מיד לידי הגסטפו.
בואם של כוחות הברית חסך את הצורך להעביר לגרמנים 15 מיליון פרנק נוספים. גז הטיבה לתאר את הדרמה שהתרחשה באותן שעות.
זה כמה ימים קיבל ספרבר דיווחים מן האח הערבי שהעסיק, וששימש כאמור משרתו האישי של המפקד הגרמני בצפאקץ, כי המלחמה קשה מאוד, וכי כוחות בעלות הברית עתידים לשחרר את צפאקץ בימים הקרובים. ספרבר וגז שמרו את המידע בסוד, כדי שלא לעודד ציפיות שלא תתגשמנה :
" יוסף בא באותו בוקר ואומר " וון פשט קיבל הוראה להתכונן לארוז ". הייתה שמחה גדולה בלבנו. אבל באותו יום היה צריך להגיש את שלושים המיליון לוון פשט. מנהל הבנק הצליח לגייס רק חמישה מיליון, לא יותר.
ד"ר ספרבר הלך עם חמישה מיליון בתוך השק על הגשר ואמר לו : " קומנדאט, אין לי שלושים מיליון, יש לי חמישה מיליון ועצמי, היות ואני לא הייתי מוצלח כדי להביא לך את השלושים מיליון, חיי בידיך.
לנאצי הייתה, למרות הכל, יראת כבוד בפני אומץ הלב של ספרבר, שתמיד דיבר איתו גלויות – לא פגע בו. לקח את החמישה מיליון ואמר לנהג שיסע הלאה, והוא נשאר כדי לדעת מדוע אין כסף ".
בשולי הדברים ואולי לא, העובדה שמנהיגי הקהילה היהודית לא הוצאו להורג אף שהסכום לא הועבר לידי הגרמנים, ושלא ידוע לנוט על פגיעה בהם, מלמדת אולי משהו על כוונת הגרמנים באשר לאוכלוסייה היהודית בתוניסיה. תופעה זו חזרה על עצמה בערים אחרות.
על פי עדותה של גז הביא ספרבר את הכסף המזומן בשק, ועל גשר מסוים היה צריך להיות המפגש כדי שהאוטו של הגרמנים יבוא לקחת את השק, ויסע – לאן ? אף אחד לא ידע. לא נשאר זכר, ולא סימן ולא צילום, ולא שום דבר.
אלי פילו
25/04/2009
הטלאי הצהוב.
בצפאקץ ענדו את הטלאי הצהוב, סיפרה גז :
" היה חייט יהודי, הרחק מבית החרושת שלנו שהמשיך לעבוד בחנות שלו, ברגע של רגיעה היינו נכנסים, מפטמטים אתו, מדברים אתו. כשהופיע הצו הזה היה לו וילון צהוב, לקחתי אותו והבאתי אותו אל מר בוחניק, ואמרתי לו " תעשה כמה טלאי כאלו ".
הוא עשה לי את זה, ולכל יהודי שעבר על ידנו נתתי אחד, ואמרתי " תענוד את זה, יום יבוא ונהיה עם כמו כל העמים. אל תתבייש, בראש מורם תענוד את זה ".
לפי עדות של חייל יהודי שהגיע לצפאקץ עם שחרורה, היה מצב היהודים בעיר טוב, מזה שבתוניס. זמן מסוים היו היהודים כלואים במחנה הסגר והוכרחו לשאת טלאי צהוב. בדרך אחרת לא פגעו ביהודים, כפי שסופר לנו.
היחסים בין היהודים והערבים אינם טובים וכששלטו הגרמנים בעיר הרימו הערבים ראש והתלכו בקומה זקופה. כשיצאו הגרמנים את העיר הונמכה קומתם.
שיתוף פעולה עם הגרמנים.
גז סיפרה בעדותה על יהודי בשם מוריס נטף, שסייע לגרמנים. זוהי עדות יוצאת דופן, שכן לרוב לא דיברו יוצאי הקהילה על עניינים " לא נעימים ", קל וחומר שלא נקבו בפמפורש בשמן של מי שעסק בעניינים כאלה.
נטף סייע לגרמנים עד כדי כך שהאנגלים, טענה גז, רצו להוציאו להורג " על התנהגותו הקולברטוריות שלו " .
מה הייתה התנהגות זו ? " הוא התנדב ללכת אתו ( עם וון פשט ) מבית לבית כדי להראות לו משפחות ( שמסתירות רכוש ), ובין האשר הגיע למשפחת גז : " כשנכנס אלי לחדר – היהודי מוריס נטף אמר לבעלי " מסייה גז, אתה צריך לתת את הכסף והרכוש והתכשיטים וכל מה שיש לך לקומונדאט וון פשט.
בעלי אמר לו " כפי שאתה רואה אנחנו בחדר אחד גרים שלוש משפחות. אין לנו שום דבר פה. הכל נשאר בעיר ". וההוא אומר " אני מכיר את התכשיטים של אשתך. לא יכול להיות שהשאירה אותם בעיר ".
למזלה של גז היא הוזהרה מבעוד מועד על ידי יהודי אחר כי הגרמנים עומדים להחרים את רכושם, וביקשה מערבי שחי אתם, סאלם שמו, להטמין את התכשיטים בגֶפת, ואותו ערבי ישן במקום שבו הטמין את התכשיטים.
נטך לא האמין לדבריה של גז – מוריס נטף הלז, היה כל כך פעיל הוריד כל מה שהיה בארונות, על הרצפה, כדי למצוא משהו, כי בעלי אמר לו " חפש ! תמצא – תיקח !. גז התקשתה להבין ממה נבעה השנאה של נטף ליהודי המקום " הוא היה בן למשפחה טובה מאוד, אבל הוא היה הכבשה השחורה של כל המשפחה, וגם של היהדות המקומית.
בעדות זו יש ללא ספק יותר מגרעין של אמת. העובדה שגז נקבה בשמו של נטף וזיהתה אותו כבן למשפחה מסוימת מחזקת את האמינות של העדות. עם זאת אי אפשר לרמת את המידע הזה ממקורות אחרים.
יחסי היהודים וסביבתם.
כאמור המחקר עדיין חסר מידע על היבטים שונים של הכיבוש הגרמני בצפאקץ, כמו בערים אחרות. אחד ההיבטים המעניינים הוא מה קרה לאוכלוסיות האחרות בעיר, ומה היו היחסים בין העדות שבה – יהודי, ערבים, צרפתים והעדות הקטנות, איטלקים ויוונים. יתרה מזו, אין לנו כמעט מידע על יחס השחטון המקומי, הצרפתי והערבי, ליהודים.
לטענת של גז יחס הערבים אל היהודים היה בעיקרו יחס טוב. המושל הערבי של העיר היה בודק בעצמו אם היהודים מקבלים את האספקה שניתן לספק, בעיקר לחם, חלב ומים. כמו כן דאג בנידת האפשר שלא יהיו פגיעות ביהודים או ברכושם.
הוא אף ניסה למנוע את תופעות השוק השחור, אך כנראה ללא הצלחה. יחסם הטוב של הערבים בא לידי ביטוי גם בעדויות אחרות, למרות אי אלו הסתייגויות. כל למשל טען סעדיה חורי כי הערבים נהגו להלשין על היהודים שהורידו את הטלאי הצהוב.
מעניין יחסו של המפקח האזרחי הצרפתי של העיר. יש בידינו שתי עדויות על התנהלותו מול הקהילה. האחת נובעת מניסיונו למנות ועד חדש לקהילה ולמינויו של הנרי כהן, והאחרת – למאמציו לדחות ככל האפשר את תשלום הקנס השני שהוטל על הקהילה.
בעדויות ובמסמכים שבידינו אין כל טענה כלםי השלטון הצרפתי, אך אין להסיק מכך שלא היו טענות כאלה בתוקפת הכיבוש הגרמני. טבעם של המסמכים, העיקר אלו שנכתבו לאחר המלחמה, שהם משקפים את ניסיונה של הקהילה לחזור לחיי השגרה ולא לחזור לאירועי העבר הקשים.
יחסם של החיילים האיטלקים ליהודי המקום היה טוב בהרבה משזה של החיילים הגרמנים. למשל לאחר שחיילים גרמנים היו באים לקחת שמן זית מבית החרושת של משפחת גז, היו נכנסים חיילים איטלקים ובודקים אם הם פגעו ביהודים.
כמו כן הם היו מחלקים לילדים לחם וביסקוויטים. התנהגותם הייתה בלתי רגילה, יפה, קבעה גז. עמדה זו מקבלת אישוש גם מההתנהגות הכוללת של הכוחות האיטלקיים באזורי הכיבוש האחרים, כפי שעולה ממחקרו של דניאל קארפי.
אלי פילו
26/04/2009
סוף הכיבוש.
כשקרבו כוחות בעלות הברית ךצפאקץ, קיבלו החיילים הגרמנים הוראה חעזוב את העיר. גז שחזרה את האירועים : " היינו ליד בית החרושת שלנו. עומדים ורואים את המכוניות, המכוניות והקמיונים – משאיות – מלאים בחיילים גרמנים. אבל לא ידענו מדוע עוברים דרך בית החרושת שלנו, הרי זו לא הדרך לתוניס...לאן הם הולכים ? ...שמחנו מאוד, כאשר נוכחנו לדעת, שהם טעו בדרך וחזרו כולם בחזרה.
יום שישי ה- 9 באפריל היה יום שמח. הגרמנים נסוגו מצפאקץ. אין לנו מידע על קרבות בעיר, ויכול להיות שהכוחות הגרמניים במקום קיבלו מהמפקדים בתוניס הוראה לסגת ללא קרב. למי היו ידיים להכין שבת, למי היו ידיים לעשות משהו.
כולנו היו עומדים מאחורי החלונות, מביטים בתנועה ההולכת ובאה. את ד"א ספרבר לא ראינו במשך כל היום, בני הערובה היו כולם בבית החרושת, לא ידענו מה יהיה בגורלם. למחרת, בשבת בבוקר, נכנסו כוחות בעלות הברית, שבאו מדרום, לעיר ספאקץ.
השפעות המלחמה.
המלחמה השפיעה בכל תחומי החיים, היא גרמה לפגיעה כלכלית חמורה שהיהודים התקשו להתאושש ממנה, פגעה בנוער היהודי, שנאלץ לצאת לעבודות הכפייה, גרמם לאכזבה קשה מצרפת, לאכזבה מהתרבות הצרפתית, ועוד.
במושגים של מודרניזציה וקולוניאליזם ניתן לומר כי לאחר מלחמת העולם השנייה מהחלה להיחלש השליטה הצרפתית בתוניסיה והחל תהליך הדה קולוניזציה, שהוביל בסופו של דבר לכינונה של תוניסי כמדינה לאומית ערבית מוסלמית. הציונים היו הראשונים שהבינו את משמעות הדבר לעתיד חייהם בתוניסיה, ולכן הם ביקשו להגר מתוניסיה יותר מאשר כל קבוצה אחרת.
השפעות המלחמה על הקהילה היהודית בצפאקץ לא היו שונות מהשפעותיה בכל תוניסיה. עם זאת אין בכך כדי לפטור אותנו מלבחון את ההשפעות שמישור המקומי.
ההנהגה.
חילוקי הדעות שאפיינו את הנהגת הקהילה עוד מאמצע שנות השלושים שבו ועלו לאחר המלחמה. ביולי 1943 הוקם ועד זמני לקהילה בנשיאותו של אלבר סעדה. הוועד התפטר ב-16 בנובמבר 1943, עקב חילוקי דעות בין סעדה לבין ויקטור גז. ב " הערה סודית ", ככל הנראה של השלטונות נרשם כי " הסכם בין ויקטור גז לבין אלברט סעדה הוא בלתי אפשרי.
ב-7 בפברואר 1945 הוקם ועד עזרה וסיוע, אך ב-141 במאי 1946 התפטרו חברי הוועד והוצגה לשלטון דרישה לקיים בחירות למועצת הקהילה. הימצאותו של גז בתוניס ותפקידו של סעדה במהלך המלחמה הכריעו את הכף חטובת סעדה, והוא המשיך לכהן בתפקיד נשיא מועצת הקהילה עד לאחר הקמתה של תוניסיה העצמאית, בשנת 1956.
הנה כי כן המלחמה הכריעה את המאבק הבין אישי הזה, שהחל כנראה עוד באמצע שנות השלושים של המאה העשרים.
הטיפול בפיצויים על הקנסות והנזקים של המלחמה.
כאמור הגרמנים עזבו את צפאקץ ב-10 באפםריל 1943, וארבעה ימים לאחר מכן כבר נשלח למפקח האזרחי של צפאקץ תזכיר בן שלושה עמודים מאת מועצת הקהילה היהודית בצפאקץ שבו תואר מצבם של היהודים בתקופת שלטון וישי והכיבוש הגרמני ופורטו דרכים לתיקון נזקים שנגרמו לקהילה בתקופה זו.
רוב העמוד הראשון של התזכיר עוסק בתקופת וישי, ובמרכזו הדרישה להשבת כל הזכויות שנשללו מהיהודים על ידי הצרפתים מאז הפסקת האש של יוני 1940 ( הכוונה כמובן לנפילת צרפת וכינון משטר וישי, ונראה כי המחברים ביקשו לשמור על זהירות בניסוח ) והחזרת כל היהודים למשרותיהם.
לכך קראו מחברי המסמך " החזרת הכבוד " ליהודים שנפגעו בתקופת וישי. לטענת ראשי הקהילה האופניים ומקלטי הרדיו שהוחרמו מידי היהודים נמצאים בידי המשטרה הצרפתית, ואין סיבה שלא להשיבם לבעליהם החוקיים.
אשר לרהיטים הוצע כי הם יועברו למפעל – Usine Marguerite , שבבעלות מר חלפון, ויימסרו לבעליהם לאחר שיזהו את הרהיטים ויצהירו כי הם רכושם. כמו בן ביקשו מחברי המסמך לטפל מיד במציאת פתרון ל 21.6 מיליון הפרנקים ששלמה הקהילה במהלך הימים האחרונים של הכיבוש.
בעיה נוספת שהתעוררה בעקבות השחרור הייתה מעמדם של היהודים האיטלקים. מיד עם השחרור הכריזו השלטונות כי הנכסים הכספיים של איטלקים המופקדים בבנקים בצפאקץ הם נכסי האויב, והדבר פגע ביהודים אזרחי איטליה שחיו בצפאקץ.
אלי פילו
26/04/2009
חברי הטובים, זהו פרק הסיום של הנושא המדובר, בהמשך המאמר מובאות שתי רשימות אותן לא העתקתי, ואלו הן, האחת כוללת את שמות האנשים עם הפרטים האישיים שלהם, שנפגעו מחוק " וישי ", והשנייה כוללת את שמות האנשים אשר ערבו לקנס הענק בך של עשרקים מיליון פרנק שהטילו הגרמנים.
אם הינכם מעוניינים, אשמח מאוד להעתיק את הרשימות הללו, אולי מי מכם ימצא שם מכרים, חברים ואולי גם בני משפחה.
חג עצמאות שמח לכל באי הפורום.
מועצת הקהילה דרשה להוציא את היהודים האיטלקים מכלל האיטלקים שהוראה זו חלה עליהם, ונימקה את הדרישה בכל שגם באיטליה נרדפו היהודים בגלל דתם. ובכך שהכוחות הגרמניים בצפאקץ פגעו גם בהם ללא כל קשר לזיקתם לאיטליה.
יתרה מזו, הם נלקחו לעבודות הכפייה, שילמו את המסים המיוחדים שהטילה הקהילה היהודית על כל חבריה., והיו בין החותמים על הערבויות לקנסות שהטילו הגרמנים על יהודי העיר. כדי לחזק את דרישתה ציינה מועצת הקהילה כי כל היהודים האיטלקים ביקשו לקבל אזרחות צרפתית לפני פרוץ המלחמה אך נענו בשלילה.
הנוער היהודי והציונות.
המלחמה ושותפות הגול של היהודים בתקופת הכיבוש הגרמני תרמו לתחושה של גאווה לאומית יהודית. היטיבה לתאר זאת גז כאשר ניסתה להסביר למנהל הדואר בעיר למה עליה לענוד את הטלאי הצהוב : " אמר לי, גברת גז למה את עונדת אותו, הרי את נראית כמו גויה אנטישמית, לשם מה את צריכה את זה "
אמרתי " אני חלק מהעם שלי, ואני צריכה להיות יחד איתם. אם אני נראית כטיפוס יהודי או לא, זה לא חשוב, אני צריכה לענוד את זה ובשבילי זה אות כבוד ".
בשלהי שנת 1943 התארגנה בצפאקץ קבוצת צעירים שהייתה הבסיס להקמת תנועת " צעירי אוהבי ציון ". התנועה הסתמכה על אישור השלטונות הצרפתיים משנת 1913 להקמת " אוהבי ציון " וראתה עצמה מסופחת לתנועה זו – Affilier .
במרס 1945 מנתה התנועה כ-650 חברים ואוהדים – 100 מתחת לגי שש עשרה, 200 חברים בגיל שש עשרה עד עשרים וחמש ו-300 בגיל עשרים וחמש ומעלה. למרות ניסיונות שונים לשוות לתנועה גוון פוליטי מפלגתי, ומרות חילוקי דעות קשים ואף פרישה של פעילים אחדים מהתנועה, שמרה התנועה עד שלהי 1947 על ניטרליות מבחינה מפלגתית, והייתה תנועה מסורתית ועממית באופייה.
את השינוי הגדול בין הציונות שלפני המלחמה לבין הציונות שהתארגנה לאחריה הסביר אחד מראשי תנועת " צעירי אוהבי ציון " :
לפני המלחמה התרכזו בתנועתנו יהודים שפעולתם העיקרית הייתה יהודית, כלומר למדו עברית, ואת שאר הזמן הקדישו למשחקים, למוזיקה והכנת הצגות תיאטרון. ידענו כל הזמן שאנו יהודים, אך המילה " ציונות ", קל וחומר " חלוציות " הייתה כמעט בלתי מוכרת...לאחר שבנות הברית עברו בעירנו, חידשה תנועתנו את פעילותה, אך בצורה שונה לחלוטין.
הכל השתנה. קורסים מסודרים לעברית, לימודי ציונות וחיי גדולי העם היהודי, שירים ארץ ישראליים, ספורט, ישיבות כלליות בשבת ואוריינטציה לעבר חלוציות וחיים בקיבוץ.
בתנועת " צעירי אוהבי ציון " באו לידי ביטוי כל מגמותיה של הציונות התוניסאית שלאחר המלחמה מבחינת הארגון, האידיאולוגיה ודפוסי הפעולה. השינוי העיקרי חל בתפיסת הציונות, עד מלחמת העולם השנייה הייתה הציונות חשובה כבסיס לזהות פוליטית ותרבותית בתוניסיה. לציונות לא הייתה עוד משמעות בתוניסיה אלא רק בהגשמה. הייתה זו תקופת הציונות המגשימה.
בוועידת החירום של " הקונגרס היהודי העולמי " שהתכנס באטלנטיק סיטי ב-27 בנובמבר 1944 הופיע עורך דין גָנֶם כנציגה של תוניסיה. הוא עצמו היה יליד סוסה אך חי בצפאקץ זה שנים והיה מהפעילים הבולטים בעיר למען הנוער היהודי, " קרן קיימת לישראל " והתנועה הציונית.
מעדותו עולה כי יד בתום המלחמה נאספו בצפאקץ 57.000 פרנק עבור " קרן קיימת ". כמו כן נערכה פגישה של כל הגופים היהודיים בעיר, ובה הובעה תודה לנשיא ארצות הברית ולעם האמריקאי, ומנגד הועלתה תביעה לפיצויים מגרמניה.
המשתתפים גם דרשו הקמת צבא יהודי, ביטל של " הספר הלבן |" והקמת מדינה יהודית בשתי גדות הירדן, על פי רוח התורה. הצהרה שכזו מוכיחה משהו על הנטיות העיקריות של יהדות תוניסיה לאחר המלחמה. הייתה זו הצהרה פרו-לאומית ציונית מובהקת.
גנם עצמו היה ידוע בציוניותו, אך יש הבדל בין פעילות מיונית בצפאקץ לפעילות בחו"ל. הן בהצהרה שיצאה מהפגישה של הגופים היהודיים בצפאקץ והן בדבריו של גנם יש הוכחה נוספת לשברון האסימילציונית בצרפת.
ביטוי אחר של הפעילות הציונית היה התרומה החשובה שלצפאקץ להגירת היהודים מתוניסיה בכלל ומצפאקץ בפרט. לפחות 120 יהודים עזבו את צפאקץ באופן בלתי לגלי עד מאי 1947 בדרכם לאלג'יריה ומשם לארץ ישראל.
בין המניעים העיקריים להעפלה היו המצב הכלכלי של היהודים בעיר וטעמים ציוניים. עדות לכך ניתן למצוא במכתב שכתב יצחק ברבי, אחד מראשי התנועה וממארגני ההעפלה מצפאקץ, ערב עלייתו :
זמן ההגשמה הגיע, צריך לעורר לב החברים והחברות הנשארים ולהכניס ברוחם את ההגשמה, להבין להם שרצנו צריכה בבניה, להבין להם שלא תהיה מנוחה כל עוד שהיהודים לא יעלו ויחזו את הארץ, לא צריך לבוא לאספות דווקא, זה יפה, זה צעד בהגשמה רוחנית, אבל צריך חבר להכשיר את עצמו, לחנך ולסבול עד יום העלייה.
סוף הפרק.
אלי פילו
|