במשך היום הראשון. 

הכל מרמז על חיי גן עדן, עלי אדמות, לולא פגישה מפתיעה במעלה המדרגות. עומר מוצא את עצמו פנים מול פנים, מול בחורה שממנה, שיערה הערמוני גולש על כתפיה. היא מישירה לו מבט, לא עונה לאיחוליו לבוקר טוב והולכת הלאה, יורדת את המדרגות לכיוון המטבח.

עומר לא נותן לתקרית הזו לקלקל את יופיו של היום. אשר הממונה, מבקש ממנו להכין הרצאה לקבלת השבת, תכף אחרי ארוחת הערב.

- על איזה נושא ?

- בחר את מה שתראה לנכון. אני מציע משהו קליל, כמו שירה.

עומר מחליט לדבר על שירת רחל, בשל  עיסוקה בחקלאות והן משום לימודיה את נושא האגרונומיה  בצרפת. הרצאות בערב שבת הן מקובלות בהכשרת בשן והיום הכבוד נופל על הבחור החדש, עומר לשאת את דברו.

היום עובר בכיף. הוותיקים עושים לחדשים סיבוב במשק. כאמור בית גדול ולבן, בעל שתי קומות. בקומת הקרקע, מטבח, חדר אוכל, אולם הרצאות ומרפאה. מעל המגורים, עם הפרדה מוחלטת בין הבנים והבנות וחדרי השליחים אשר ושוש.

לפנים זירה רחבה תחומה על ידי קיר נמוך, שמגן מפני נפילה שני מאר מטה.  מעבר לו אחו ושדות עד ליער ופלג הנחל מאחוריו. עוקבים את החומה כדי לרדת לרעות עם הפרות. החברים נוהגים לשבת על מבנה האבנים או על ספסל לידו.

הרפת והאורווה נמצאות בצד צפון. דרומה הלול, המכבסה והמקלחות. מזרחה הגן ירק, הכרם וגידולי התירס. מאחוריהם ביתו של המדריך המקצועי מר אנטוניו שגר שמה עם משפחתו.

בחווה

החברה לוקחים את החדשים לרפת. ריח חריף של זבל אורגני מקבל את פניהם. אבל מיד עם הסתגלותם המהירה, המקום נראה חמים. שמונה פרות הולנדיות מרשימות גועות בהנאה. אלברטו ואטיאס מסבירים בשיא הרצינות לחניכים, שיש צורך להבריש את השניים של הפרות ולנקות להם את הטוסיק. ידידינו נופלים בפח ומבצעים את התרגולת הנדרשת לקול צחוקם של האחרים. יותר מאוחר  החדשים יעשו את מעשי הקונדס לבאים אחריהם.

בערב שבת, לפני ארוחת הערב, אשר מברך את החברים החדשים. מצטרפים אליו כמה חברים ושוש אם הבית. עומר מודה לכולם על קבלת הפנים החמימה, בשם חבריו. לאחר מכן  הוא מוזמן לעשות קידוש על היין והחלה. אכן נהוג בבשן לעשות סבב בקריאת הקידוש, או שחבר שעתה הגיע יעשה זאת ואחריו אלה שהגיעו עימו, כל אחד בתורו.  אוכל טעים מוגש, מעשי ידיהן של הבנות וכל אחד מקבל כוס יין, לכבוד שבת..

והנה הגיע זמן המסיבה. עומר מדבר על דרך ושירת רחל : מיכל, ספר שיריי, נפתולים, הוא מזכיר אצת צפוני ליבה. בנתינם הבנות מגישות שוקולדים, ביסקוויטים ומיני מאפה.

מבטו של עומר נפגש עם מבטה של אחת המגישות, שחרחורת יפהפייה והיא לא מצליח להינתק ממנה. זוג עיניים שחורות וגדולות, שיער גולש אותו גוון, שחור כנוצת עורב. הוא חש בזרם שעובר ביניהם וליבו הולם בחוזקה. הוא החל לקרוא את השיר עֲקָרָה , הוא כאילו מתבלבל ובמקום לדקלם :

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

הוא אומר :

בֵּן לוּ הָיָה לֶנו ! יֶלֶד קָטָן,

כמוך שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט שלושתנוֹ

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

איש לא מבחין בשינוי נוסח השיר, השחרחורת מחייכת בכל שיניה הצחורות ואומרת לו :

-  אני מחכה לך בחוץ, אחרי המסיבה.

עומר מבחין בזווית עינו שעדן עוזבת את המקום באופן הפגנתי.

-  אני אשמח אומר לה עומר. מה שמך ?

- רשל, היא עונה.

- אז אקרא לך רחל, כשם המשוררת.

- ואתה עומר,  אכנה אותך... אני אגיד לך בחוץ.

איי, איזה יום עבר על עומר והוא עדיין לא הסתיים. מה השם שרחל מבקשת להעניק לו ? מה עם עדן ? אתם תדעו. שימרו על קשר עם עומר.   

 

                                חמחם, זמזם  וחתלתולה אפורה.

                                  מי לא שמע את המעשה של חמחם זמזם וכתוסת ארמדי ?

                                   כל אמא סיפרה אותו לילדיה. הנה הוא לפניכם לפי בקשתכם. 

 

לעז אחת, היו שלושה עזים קטנים: חמחם, זמזם והכי צעירה, כינוייה חתלתולה אפורה משום שערה האפור, בגוון של אפר. 

בכל בוקר לפני צאתה את הבית, העז הזהירה את ילדיה, לבל יפתחו את דלתות הבית לזרים.

בכל ערב, היא חזרה בשיר:

     קטנים, קטנים שלי,

     את השער פתחו לי.

היא הקישה בדלת והוסיפה לרון:  

     חלב, חלב מזין יש בעטיניי,

    עשב על גבי ומים בתוך קרניי.

אז העזים הקטנים הסירו את הבריח ופתחו את הדלתות. חמחם וזמזם אכלו את העשב ושתו את המים. חתלתולה אפורה באותו הזמן ינקה את אימא. 

אבל בשכונה גרה ג'ולה (א). היא ארבה כל ערב לעז, התחקתה אחר הרגליה ולמדה את המשפטים שהיא שרה ומדקלמת לבניה.

והנה ערב אחד, הג'ולה הקדימה את עז וכמוה קראה בשיר:

   קטנים, קטנים שלי,

   את השער פתחו לי.

 היא הקישה בדלת והוסיפה לרון:  

     חלב, חלב מזין יש בעטיניי,

    עשב על גבי ומים בתוך קרניי.

חמחם וזמזם סברו שאמם הגיעה ורצו לפתוח. לעומתם, חתלתולה אפורה שלא זיהתה את קול אימא,  ניסתה להניא את האחים מלהסיר את הבריח. אבל הם צחקו עליה וטענו שהיא קטנה ופחדנית. איך שפתחו את הדלתות קפצה עליהם הג'ולה ובלעה אותם בביס אחד.

מבוהלת, חתלתולה אפורה דילגה בקלילות ועלתה על מדף גבוה. הג'ולה ראתה את הקרניים של העז הקטנה והחליטה לשמור מרחק מהן. היא הסתובבה בבית ומצאה קערה עם אעסידה (ב) ריחנית, עם פלפל שום ודג הרינג מעושן, ועליה רוטב אדום כיד המלך, היא הסבה לשולחן ואכלה לשובע. רק אז יצאה את הבית והלכה לה.

מעט זמן אחרי האירועים האלה, הגיעה העז הביתה וקראה לילדיה בשיר:

     קטנים, קטנים שלי,

     את השער פתחו לי.

היא הקישה בדלת והוסיפה לרון:  

     חלב, חלב מזין יש בעטיניי,

    עשב על גבי ומים בתוך קרניי.

חתלתולה אפורה שמעה את קול אימא ומהרה לפתוח לה, וסיפרה מה קרה שעה קלה לפני כן.

העז לא איבדה זמן, השחיזה הוטב את קרניה, עלתה במדרגות ודפקה ברגליה על הגג השכן. היא נשאלה:

  

מי מפריע למנוחתי,

מטריד שנת חמותי,

   ומוריד עפר בדייסתי ?

לזה ענתה האם הבוכייה :  

   אני העזה שבעזים,

   מי שאכל את הקטנים,

   יבוא  לדו קרב איתי,

   עד מותו או עד מותי. 

היא נענתה:

אני אוכלת גרגרים ומיני פירורים. אני התרנגולת הקטנה ולא מכניסה לפי בשר חי.

הלכה העז לגג אחר ודפקה עליו ברגליה והיא נשאלה:

      מי מפריע למנוחתי,

    מטריד שנת חמותי,

    ומוריד עפר בדייסתי?

לזה ענתה האם הבוכייה:

   אני העזה שבעזים,

   מי שאכל את הקטנים,

   יבוא  לדו קרב איתי,

   עד מותו או עד מותי.

היא נענתה:

עשב ועלים הם מזוני. אני הכבשה ולא מכניסה לפי בשר חי.

העז עברה מגג אל גג והגיעה לאתון, לפרה ולסוסה. הן לא היו בעסק הזה, כי  אוכלי עשב וגרעינים הן. סוף, סוף היא הגיעה לגג הג'ולה ודפקה עליו ברגליה. היא נשאלה:

      מי מפריע למנוחתי,

      מטריד שנת חמותי,

    ומוריד עפר בדייסתי?

לזה ענתה האם הבוכייה:

   אני העזה שבעזים,

   מי שאכל את הקטנים,

   יבוא  לדו קרב איתי,

   עד מותו או עד מותי.

היא נענתה:

אני הג'ולה, ממנה כולם פוחדים,

רדי ואקרע אותך בשיניי החדים, 

אשמח לעשות איחוד משפחות,

בין העזה האם לעיזים הפעוטות, 

אותם אכלתי וגם אותך, תוך דקות. 

 

העזה שבעזים קפצה לתוך חצר הג'ולה. כאב הלב והכעס הכפילו את כוחה, היא תקפה את הג'ולה  הכבדה מארוחתה הדשנה, ושיסעה את בטנה בקרנה המושחזת, מלמטה עד למעלה.

חמחם וזמזם ניטרו החוצה בשיר ובריקוד:

     הנה אמא, הנה אמא הטובה!

     אכלנו אעסידה בקסעה (ג) רחבה,

     בבטן של הג'ולה מפסידת המריבה. 

האם נזפה בהם:

     האם תפתחו עוד את השער בחיפזון?

אחרי זה, לקחה אותם הביתה.

 

מילון: (א) ג'ולה. בלשון זכר, ג'ול. ברבים, ג'ואל. הג'ואל הנם שדים הלובשים צורות אנשים ענקים, ומשוטטים בשדות, תוך תקיפת אנשים וחיות לצורך מאכל. הם מסוגלים להתאפק ללא מזון, עד שזה מזדמן להם. כשהרעב מציק להם יותר מדי, הם ניזונים מגוויות של חיות וגם של בני אדם, אותן הם מחפשים בבתי קברות. (לא חייבים  להאמין, אבל בטוניס הילדים אכלו את הלוקש עד גיל 11 שנה).  

(ב) אעסידה. דייסת סולת סמיכה, עליה יוצקים רוטב חריף או מתוק, לפי החשק.

(ג) קסעה. קערה גדולה מעץ, המשמשת להגשת אוכל לכל המשפחה, מסביב, או להכנת קוסקוס.

 

כתב: כמוס יגאל בוכניק.

 לכבוד החג : חלת תפוח בדבש

ראינו איך קרין גורן מכינה חלת תפוח בדבש, בטלוויזיה. הבת שלנו לימור ניסתה את המתכון, ויצא לנו סבבה של חלה !
 

מצרכים לבצק :

1 גג קמח

1 שקית שימרית, או 1 כף וחצי שמרים יבשים

חצי כוס סוכר

2 כפות אינסטנט פודינג וניל

2 ביצים

2 וחצי כוסות מים פושרים

חצי כוס שמן

1 כף מלח

מצרכים למלית :

דבש לזילוף 

תפוחים מיובשים

צימוקים

מצרכים לזיגוג :

חלמון טרוף עם כף מים

 מצרכים לקישוט :

  שומשום

  הכנת הבצק :

 1. מניחים את הקמח, הסוכר והשימרית בקערת מיקסר עם וו לישה. מוסיפים אינסטנט וניל,  ביצים, מים, מערבלים. מוסיפים שמן ומלח, ממשיכים לערבל עד לקבלת בצק חלק, מבריק ומעט דביק.

2. מעבירים את הבצק לקערה גדולה ומשומנת, משמנים את פני הבצק בתרסיס שמן למניעת התייבשות, מכסים בניילון נצמד ומתפיחים עד שהבצק יכפיל את נפחו. מתפיחים לקראת העיצוב, לפני האפייה.

הכנת המלית :

מניחים את התפוחים בקערה ויוצקים מעליהם מים חמים, למשך חמש דקות.

אם הצימוקים יבשים מדי, משרים גם אותם.

הכנת החלה :

1. בחזרה לבצק ף מעבירים אותו למשטח עבודה מקומח, מרדדים ומעצבים מלבן ארוך בעובי 1 ס"מ.

2. מפזרים על המלבן את התפוחים ואת הצימוקים סחוטים מעודפי המים, מזליפים דבש.

3. מגלגלים את הבצק סביב עצמו לצורת רולדה, מעין חלת שבלול, עגולה וגדולה. מנייחים על נייר אפייה ומעבירים לתבנית. משמנים עם תרסיס שמן ומתפיחים עד להכפלת הנפח.

אפייה :

מחממים את התנור ל- 160 מעלות, מברישים את החלה בעדינות עם חלמון ביצה ומפזרים עליה שומשום. אופים כ- 45 דקות עד לקבלת חלה זהובה, גם בתחתית. מוציאים מהתנור ומצננים  על רשת מספר דקות. מגישים חמים.
 

שנה טובה ומתוקה...

 

 הערה : ההלה מתאימה מאוד לראש השנה.

 

Beith-El.

Dans son livre La Synagogue de Sfax, mon ami Claude Kayat a décrit les différentes phases de la construction du complexe Beith-El, qui comprend une Synagogue et une salle de conférences opposée au Temple et close  par un large rideau de bois, s'ouvrant en accordéon.  Durant les jours de fêtes, la séparation est ouverte, les deux salles ne faisant qu'une et permettant l'accès à un grand nombre de fidèles. La Communauté Juive comptait alors 5600 personnes à l'époque, dont la plupart étaient habitants du Centre Ville.

Claude Kayat  a rappelé les grands  moments  de la Synagogue Beith-El, temps qui dura peu, trois ou quatre ans : avec l'Indépendance de La Tunisie, la société juive quitta la Tunisie, pour Israël, la France et d'autres pays.

L'auteur a décrit le déclin de lieu saint que complétaient à part les deux salles citées, une Ecole de l'Alliance Israélite, un dispensaire O.S.E et une maison pour le bedeau, le Shamash.  Dans l'exhortation pour l'Indépendance, se créèrent des bandes de shabab, de voyous qui s'en prirent au Temple, cassèrent les vitrages, jetèrent à bas les Sépharim Saints, les livres de prières et saccagèrent tout ce qui leur tombait sous la main. Le narrateur n'a pas oublié de faire la critique de ces actes de vandalisme et d'en tenir compte aux responsables municipaux et au Gouvernement qui n'ont pas essayé d'empêcher ce désastre.

Cinquante ans après…

Les voyageurs Israéliens en revenant de leurs excursions en Tunisie, ont conté ce que leurs yeux ont vu. Un pincement au cœur a suivi ces rapports. Comment rester indifférents ? C'est alors que commença le commerce de ce complexe. Les propriétaires Juifs, de guerre lasse, ont mit en vente ce bâtiment, perle de la communauté Juive. Un indigène qui a conçu l'achat, dit-on mourut au bout de l'an. L'édifice resta entre les mains des Juifs de Sfax. Toutefois les autorités ont opposé une  condition, qu'il soit restauré, sinon il serait mis en vente au plus offrant. On a parlé d'un projet aspirant transformer le site en mosquée.

David et Mimi Bouhnik.

David est marié à une Sfaxienne depuis 1996.  Il s'agit de Jacqueline Berrebi, descendante et héritière de la famille du Rabbin Eliyahou HaCohen, le fondateur et propriétaire de la Synagogue de Moulinville et d'autres biens encore. Voulant mettre en vente sa maison natale, située  dans l'Impasse Rendu, elle a donné une procuration à un courtier qui fit main basse sur sa propriété. Deux ans après son mariage avec Jacqueline, David a fait un rêve dans lequel il se voyait restaurant la Synagogue Beith-El. Etait-il influencé par la cupidité des filous des immobiliers ? Toujours est-il qu'en parlant avec sa mère Mimi (Myriam), ils décidèrent d'un commun accord de prendre le taureau par ses cornes. Ils s'installèrent dans la Synagogue et commencent la restauration du bâtiment qui a été le dispensaire de l'OSE, ils l'ont habité.

Par les moyens de bord et subventionné par la retraite mensuelle de sa maman Mimi, David dans un travail d'arrache pied, a  changé des centaines de carreaux cassées, fait un travail colossal, remplacé des portes brisées, remis de l'ordre et les Sépharim dans l'Eikhal, qui  fut verrouillé par une barre de fer cadenassé. Une quantité de livres saints est mise dans des sacs, afin de les porter à la Guéniza. Les murs sont retapés et au bout de quelques mois, la synagogue a pris une allure décente.

Mais le labeur n'est pas terminé. 20.000 euros ont été investis, les dons sont si rares, qu'un appel est fait pour offrir à cette Synagogue l'ampleur de naguère.

J'ai retrouvé David  et Jacqueline dans leur maison, Rue Aalya, à Beersheba. Leur demeure sent le jasmin et le fel qu'on humait dans les cours des domiciles sfaxiens. Une vraie maison Tune. J'ai parlé avec la maman Mimi, lors d'un appel de Paris. J'ai reconnu sa voix et j'ai  "revu" son visage. Elle était la voisine des Boujnah, sur la Route de Téniour. L'un des trois frères Boujnah était mon ami, le second a subi une tragédie. Un médecin le prenant pour mort a donné un permis d'inhumer. Le frère Boujnah s'est réveillé en route pour sa dernière demeure,  et quelle surprise ont eu les havérim, en ouvrant le cercueil !

-- Sortez-moi d'ici, a-t-il crié ! Certaine personne s'est évanouie, mais le "mort" est encore vivant et plein de santé Baroukh H.   

Ceci était une parenthèse. Le but de cet article est de vous demander d'être généreux et de souscrire des dons, Le Seigneur Tout Puissant vous le rendra en bien. Mimi est en excellent santé depuis ses contributions à la restauration de la Synagogue Beith-El.

Le compte pour les dons :

BANK LEUMI

SWIFT CODE : LUMILITTLV

BRANCHE : HAYEELIM  (775)

IBAN : IL620107750000004641808

ADR. SZHDEROT YEELIM BEER SHEVA ISRAEL

ACC. NO. 46418/08

NAME : BOUHNIK DAVID

 

 

שימור בית הכנסת בספקס

קלוד קאייט  בספרו :" בית הכנסת של ספאקס ", מתאר את שלבי הבנייה השונים של האתר בית– אל, הכולל בית ספר " כל ישראל חברים ", מרפאה, בית לשמש רבי יוסף סוסו בוכניק,  בית כנסת גדול ואולם כנסים צמוד לבית התפילה. פרגוד הזזה מעץ, בצורת אקורדיון הפריד בין שני האולמות, כך שבחגים, אפשר היה לפתוח אותו וליצור בית כנסת רחב ידיים היכול להכיל את הקהל הקדוש בין כסא לעשור.

 

באה העלייה ההמונית ארצה. דלדול האוכלוסייה היהודית בעיר, הביא לסגירת בית הכנסת ושלוחותיו וגם חדירות של פרחחים לתוכו, שבירת חלונות ויטרג', חילול הקודש, השלכת ספרי תורה על ארץ ומה לא.                                                                                                                                                          

המחבר לא חסך שבטו הבפורעים, וצייר תמונה עצובה ונאמנה של המצב שנתהווה והצביע גם על השלטונות שלא ניסו לתת חסותם לאתר הקדוש, ולמנוע את הפורענות.

50 שנה אחרי הדברים האלה...  

תיירים ישראלים שהזדמנו למקום, סיפרו לי מצבו המביש של בית הכנסת בית– אל. הידיעות חזרו ונשנו. עד שיום אחד הגיע לשם דוד- דניאל בוכניק, איש רב חסד.  פגשתי את דוד בביתו ברחוב העלייה בבאר שבע וביליתי איתו שעתיים-שלוש מרתקות. הרי סיפורו.

דוד-דניאל בוכניק ואלמו, מימי.
דוד,  יליד העיר לזר אליה מספר פעמים.. .                                                                                                                                                           ***                                     

הוא התחתן בשנת 1996 עם בת המקום, ז'קלין ברבי, יורשת

 של רבי אליהו הכהן, מיסד סלט שושן, בית הכנסת של שכונת הולדתי אריאנה.

 הבחורה התמימה ירשה מהוריה בית גדול בשכונה, וכשבאה למכרו, נפלה קרבן למתווך רודף בצע, הונה ירד לטמיון. כשנתיים אחרי נישואיו, דוד חלם חלום, בו ראה את מצבו של  הכולל והוא התבקש לטפל במצב העגום שנוצר.

שיחה עם אימו מימי, הביאה את שניהם לעיר ספאקס והם החלו במלאכת השיפוץ.

השיפוץ החל...

תחילה הביאו את בית השמש למצב תקין, התגוררו בו ורק אחרי זה, החלו מלאכת השחזור של האתר, עבודה אדירה, החלפת מאות זגוגיות, תיקון חלונות, דלתות, עבודות ניקיון, טיוח, גניזה, הרכבת מנעולים ומה לא...

 מה שהקפיץ את דוד והוציא אותו מגדרו, הייתה מודעה של הרשות המקומית, בה נאמר : מצבו הנוכחי של בית הכנסת, אם לא יחול בו שינוי לטובה, יחייב את הועדה לתכנון ובנייה  לשים יד על הרכוש ולתת/למכור אותו לכל המרבה במחיר ולמי שיוכל להביא אותו למצב תקין, או להריסתו על מנת לשנות את מטרות בנייתו.  

המועמדים האחרונים הם קבוצה אשר ביקשה להפוך את המקום למסגד. עוד נודע לדוד שלפני כן, הרכוש הוצע למוסלמי בעלן אמצעים. הקונה המיועד נפטר תוך חודשים מספר והמבנה חזר להיות באחריות הקהילייה היהודית, בתנאי שיעשה בו שימור ושיפוץ יסודי.

יש שיפור במראה בית הכנסת, אבל עוד תרומות נדרשות.

                         

דיברתי עם דוד, עם אשתו ועם אימו מימי (מרים), בשיחת טלפון, מפאריז. האישה, דיברה אתי בערבית טוניסאית. זיהיתי את קולה ונזכרתי בפניה ובמקום מגוריה. שכניה בני בוזנח, היו חברים שלי. אחד האחים היה חברי. אחיו הבכור חלה ורופא קבע את מותו בטעות. מה הייתה הפתעת אנשי חברת קדישא, כשהבחור שנחשב למת, הרים את ראשו וביקש לצאת לחופשי.

 מרים השקיעה תקופה ארוכה את כספי הפנסיה שלה לשיפוץ בית הכנסת. השם החזירה בבריאות טובה.

דוד הראה לי אלבום תמונות, לפני ואחרי. אכן עבודה רבה נעשתה על ידו וסיוע אימו. אני אפרסם כאן מספר תמונות להמחשה.

דוד ומרים השקיעו ביחד, עשרים אלף יורו ועדיין המלאכה מרובה והתורמים מעטים. כל מי שחפץ לעזור מתבקש לפתוח את ידו והשם יחזיר לו.

תזכו למצוות.

מספר חשבון : 46418/08

 בוכניק דוד

בנק לאומי, שדרות יעלים (775) באר שבע

 

 

Les quatre espèces sont un symbole dont le sens est : réunir ensemble les quatre genres de caractères des enfants d’Israël, dans un élan de solidarité et d’unité complète

Souccot , appelée "fête des cabanes", est l’une des fêtes les plus joyeuses de la tradition juive. Elle est d’ailleurs nommée Le Temps de la Réjouissance dans la prière. La fête de Souccot débute le 15 du mois juif de Tishri (26 septembre au soir) et dure sept jours. Elle est immédiatement suivie par la fête de Chemini Atséret. En Israël le premier jour est chômé, à l’Etranger deux

Aussitôt après le Yom Kippour, toute la famille commence dans un esprit de réjouissance la construction de la Soucca, dans le jardin, sur le balcon ou dans tout autre lieu décent à ciel ouvert. La Soucca doit être construite selon des règles et des proportions précises, et le toit en est l’élément le plus important

Il est de coutume de décorer la Soucca, en y accrochant des fruits par exemple et en l’arrangeant de manière à la considérer comme un lieu d’habitation

Pendant les sept jours de la fête, la Torah nous enjoint d’habiter dans des cabanes construites de feuillages et de bois, en signe de confiance en D. et d’indifférence au confort matériel

La Loi recommande de prendre les repas dans la Soucca, mais de n’y pas passer plus de temps que le climat le permet, afin de ne pas modifier l’esprit de joie et de réjouissance qui doit régir pendant cette semaine.

Le deuxième point clé de la fête de Souccot est le Loulav, ou rituel des Quatre Espèces : Arbâa Minim

:

Le palmier porte des fruits mais n’a pas de parfum

     La myrte est parfumé mais n’a pas de fruit

    Le saule n’a ni fruit ni parfum

Le cédrat est un fruit délicieux et parfumé

Ainsi le peuple est composé de quatre espèces

 

 

Fruit sans parfum : représente une partie de la masse qui est croyante mais n’est pas riche en bonnes actions

Parfum sans fruit : représente ceux qui font des bonnes actions mais ne pratiquent pas

Sans fruit ni parfum : représente ceux qui n’ont pas la foi et ne font pas des bonnes actions.

Fruit et parfum : représente ceux qui ont la foi et font des bonnes actions aussi

Souccot unit toutes les parties du peuple, pour l’Eternel tous sont ses fils.

Il est ordonné de prendre en main ces quatre végétaux et de les utiliser pour se réjouir devant Dieu chaque jour de la fête (sauf le Shabbat), c’est-à-dire de les agiter dans les quatre directions et vers le haut et le bas, en symbole de l’omniprésence de Dieu

Le dernier jour de Souccot est appelé Hoshanna Rabba qui est en lui-même un événement d’importance, et la fête se conclut par Chemini Atseret et Sim’hat Torah

 

 

 

 

 שימור בית הכנסת בספטקס:Restauration de la Synagogue de Sfax

קלוד קאייט  בספרו :" בית הכנסת של ספאקס ", מתאר את שלבי הבנייה השונים של האתר בית– אל, הכולל בית ספר " כל ישראל חברים ", מרפאה, בית לשמש רבי יוסף סוסו בוכניק,  בית כנסת גדול ואולם כנסים צמוד לבית התפילה. פרגוד הזזה מעץ, בצורת אקורדיון הפריד בין שני האולמות, כך שבחגים, אפשר היה לפתוח אותו וליצור בית כנסת רחב ידיים היכול להכיל את הקהל הקדוש בין כסא לעשור.

המחבר לא חסך שבטו הבפורעים, וצייר תמונה עצובה ונאמנה של המצב שנתהווה והצביע גם על השלטונות שלא ניסו לתת חסותם לאתר הקדוש, ולמנוע את הפורענות.

50 שנה אחרי הדברים האלה...  

תיירים ישראלים שהזדמנו למקום, סיפרו לי מצבו המביש של בית הכנסת בית– אל. הידיעות חזרו ונשנו. עד שיום אחד הגיע לשם דוד- דניאל בוכניק, איש רב חסד.  פגשתי את דוד בביתו ברחוב העלייה בבאר שבע וביליתי איתו שעתיים-שלוש מרתקות. הרי סיפורו.

 הבחורה התמימה ירשה מהוריה בית גדול בשכונה, וכשבאה למכרו, נפלה קרבן למתווך רודף בצע, הונה ירד לטמיון. כשנתיים אחרי נישואיו, דוד חלם חלום, בו ראה את מצבו של  הכולל והוא התבקש לטפל במצב העגום שנוצר.

שיחה עם אימו מימי, הביאה את שניהם לעיר ספאקס והם החלו במלאכת השיפוץ.

השיפוץ החל...

תחילה הביאו את בית השמש למצב תקין, התגוררו בו ורק אחרי זה, החלו מלאכת השחזור של האתר. מה שהקפיץ את דוד והוציא אותו מגדרו, הייתה מודעה של הרשות המקומית, בה נאמר : מצבו הנוכחי של בית הכנסת, אם לא יחול בו שינוי לטובה, יחייב את הועדה לתכנון ובנייה  לשים יד על הרכוש ולתת/למכור אותו לכל המרבה במחיר ולמי שיוכל להביא אותו למצב תקין, או להריסתו על מנת לשנות את מטרות בנייתו.  

המועמדים האחרונים הם קבוצה אשר ביקשה להפוך את המקום למסגד.

עוד נודע לדוד שלפני כן, יהודי רכש את האתר ממחזיקו הקודם ומכר אותו לעשיר ערבי. הקונה נפטר תוך חודשים והמבנה חזר להיות בחזקת הקהילייה היהודית, בתנאי שיעשה בו שימור ושיפוץ יסודי.

                         

דיברתי עם דוד, עם אשתו ועם אימו מימי או מרים, בשיחת טלפון, מפאריז. האישה, דיברה אתי בערבית טוניסאית. זיהיתי את קולה ואת מקום מגוריה. שכניה בני בוזנח, היו חברים שלי.  מרים השקיעה תקופה ארוכה את כספי הפנסיה שלה לשיפוץ בית הכנסת. השם החזירה בבריאות טובה.

דוד הראה לי אלבום תמונות, לפני ואחרי. אכן עבודה רבה נעשתה על ידו וסיוע אימו. אני אפרסם כאן מספר תמונות להמחשה.

דוד ומרים השקיעו ביחד, עשרים אלף יורו ועדיין המלאכה מרובה והתורמים מעטים. כל מי שחפץ לעזור מתבקש לפתוח את ידו והשם יחזיר לו.

תזכו למצוות.

מספר חשבון : 46418/08

 בוכניק דוד

בנק לאומי, שדרות יעלים (775) באר שבע

ראו גם :

 

Nouvelle de Reuven (Roger) Cohen

 

 

Les parapluies endeuillés signalaient le site de la cérémonie dans l'allée du cimetière juif de Bagneux.

Ils formaient une carapace noire au dessus des visages que l'on ne pouvait discerner. Comme cette formation de bataille, la tortue, adoptée par l'armée romaine lors des sièges des places fortes, qui consistait à imbriquer les boucliers les uns dans les autres au dessus des têtes pour se protéger des projectiles ennemis. Tout le long de leur vie de militant, ils s'étaient défendus ainsi contre les attaques ennemies, se serrant les uns contre les autres, anonymes et sans visages.

Depuis le matin, la pluie tombait, serrée et continue, répondant au tonnerre et aux éclairs par des averses soudaines et violentes. Ce n'était pas un temps à mettre un chien dehors. Mais eux en avaient vu d'autres. Et, comme d'habitude, qu'il pleuve ou qu'il neige, ils étaient tous là, fidèles à leur devoir. Ils honoraient Che'mile, un vieux compagnon de route, un fidèle qui n'avait jamais failli, un pur dans son engagement politique, toujours présent à l'appel malgré les malheurs qui s'étaient abattus sur lui.

Ouvrier du cuir, il s'était adapté, à son arrivée en France à son nouveau statut, travaillant sans relâche dans cet atelier sombre et insalubre,  s'efforçant de nourrir sa famille. Il ramait contre vents et marées pour quelques francs en espèces que lui remettait son patron à la fin de la semaine.  Une vie morne sur un fond de manque et de besoin. Une vie sombre le jour, triste le soir, silencieuse la nuit après que les petits se soient endormis. Les livres qui alimentaient jadis son quotidien, demeuraient fermés. Pas de conversation. Pas de radio. Le silence angoissant.

 

Mais à la fin de la semaine, à l'entrée du Shabbat, après que le patron juif ait fermé l'atelier, il revenait à la vie.

C'est alors qu'il se replongeait dans ce qui avait fait de lui ce qu'il avait toujours été, un intellectuel, un militant politique, un idéologue dont on appréciait les analyses et le discours.

C'est alors qu'il respirait, qu'il reprenait contact avec les choses de la vie. Tôt le matin du Samedi, il se levait, s'installait près de la fenêtre afin de profiter de la première lumière du jour, secouait d'un livre la poussière de la semaine, et lisait.

Il lisait en Yddish, bien entendu, cette langue vernaculaire du peuple juif en Ashkénaze que l'élite locale de Pologne et d'Europe Centrale avait "classicisée" afin qu'elle modèle ces communautés juives éparses en un Peuple, en une Nation. Car une Nation, pour ces militants, est configurée par la langue qu'elle parle – et qu'elle écrit. L'essai du philosophe Johann Gottfried Herder "Essai sur l'origine de la langue" de 1770, avait été le livre de chevet des fondateurs du Parti. Ses membres s'appliquaient à ce que le Juif ne commerce avec ses frères que dans leur langue nationale. Comme plus tard les Sionistes qui avaient fait de l'hébreu, alors langue de rite et de prières - comme l'est le latin chez les Catholiques - la langue parlée et écrite du Peuple Juif sur sa Terre.   

Puis, au réveil des grands, toujours en silence, il les prenait par la main et se dirigeait épanoui, le cœur dilaté dans sa poitrine, vers le siège du Parti. Le parti occupait une espèce d'entrepôt du coté de La Place de la République. On y avait entassé de vielles tables et des chaises bancales, des étagères fatiguées qui pliaient sous le poids de livres épais, tout un appareil de "vieilleries" recueillies aux Puces. Près de l'entrée fumait un samovar que l'on s'appliquait à astiquer pour maintenir la brillance de ses chromes, la seule source de luminosité dans la semi obscurité de la salle. C'était le seul éclat, le seul luxe que le Parti s'était permis. C'était le seul espace qui autour du rite du thé témoignait, les jours de la semaine, d'un semblant de vie sociale dans cet antre poussiéreux.

 

Mais le Samedi, c'était autre chose.

Le Samedi était le grand jour. Le jour où on ajoutait au lustre central des ampoules électriques qui permettaient de découvrir sur les murs les portraits de Marx et de Lénine, celui de Haim Jitlowski, accompagné d'une citation de son fameux article polémique "Farvos davke yiddish ?", ceux de John Mill et de Kremer et de Mutnik, ces premiers leaders du Parti. Les murs s'illuminaient alors et devenaient amicaux, proches des camarades qui retrouvaient de nouveau leur identité politique, ignorée tout le long de leur semaine de labeur. C'était le jour où les chaises ne suffisaient pas pour accueillir les membres du Parti. Il y en avait qui demeuraient debout tout le long de la Réunion hebdomadaire du Parti, afin d'écouter le Message de la Semaine que transmettait son Secrétaire, et qui était suivi des interventions des camarades, en Yddish bien entendu. Car la plupart des membres du Parti installés cependant à Paris depuis plus de vingt ans, ne parlaient qu'un français déformé et boiteux. Les grands enfants que l'Ecole républicaine éduquait et qui accompagnaient leurs parents à cette Réunion du Samedi, suivaient sans sourciller les conversations et les interventions. Ils recevaient là leur éducation Nationale et Politique. Certains des membres présents soutenaient qu'ils possédaient l'Yddish, en ses termes les plus sophistiqués, comme eux-mêmes le possédaient. "Nous détenons par là, ajoutaient-ils, la garantie que cette langue ne s'éteindra jamais".

Enfin, celui que l'on attendait depuis le début des interventions, reçut la parole. Che'mile se leva, et avec un grand sourire, il repoussa point par point, et avec une logique et un calme écrasants, les propositions du Secrétariat Général, que son Secrétaire, en conclusion du Message de la Semaine, avait mises à l'ordre du jour. Che'mile développa, comme alternative d'action du Parti aux propositions du Secrétariat, une motion qui consistait à développer la lutte ouvrière juive au sein des syndicats français et ce, dans l'esprit de la stratégie traditionnelle du Parti. Les "camarades" le suivaient avec délectation. Il les ramenait qui dix, qui vingt, qui trente années en arrière, là où tout était transparent et efficace, où la logique des concepts était inéluctable, où l'idéologie mordait à pleine dents dans la réalité. Avec lui tout devenait clair, leur situation ouvrière et son analyse, les mesures à prendre et la stratégie à mener, tout ce qui avait fait dire à Hegel "Ce qui est logique est réel et ce qui est réel est logique".

Mais la réalité était autre. La crise économique qui se développait avait augmenté la rareté de l'emploi "et mis fin aux rêves de prolétarisation" sur lesquels était née cette idéologie. "Dans le Paris des années trente, écrit David H. Weinberg, le travail à domicile du façonnier est la principale caractéristique des métiers juifs. Sur plus de 50 000 immigrés travaillant dans le textile et le vêtement, à peine 22 500 étaient véritablement des salariés travaillant en atelier. La plus grande partie du travail était effectuée par plus de 10 500 façonniers dont l'existence apparemment indépendante dissimulait une exploitation féroce". 1

La peur d'attirer l'attention sur eux, empêchait ces façonniers immigrés, travailleurs clandestins, de s'organiser. La peur de perdre leur contrat avec leur patron menait inéluctablement à une exploitation éhontée. Mais ils n'en avaient pas le choix, et "les tentatives de grèves de façonniers qui eurent lieu en juin 1936 tournèrent court assez vite". 2

Aussi, le discours de Che'mile s'adressait à un autre public et à une autre époque. Mais on le suivait, ce samedi comme les autres samedis, avec délice, car il rappelait à leur souvenir les journées héroïques du passé.

 

Masha, à qui sa petite fille donnait le bras pour la soutenir et qui la couvrait de son large parapluie noir, se souvenait avec émotion de cette session hebdomadaire du Parti, celle qui changea sa vie. La pluie se mêlait à ses larmes. Sa petite fille s'appliquait à la protéger de la pluie qui ne cessait de tomber drue et forte, l'attirait vers elle pour que le parapluie la protège. Mais Masha était ailleurs. Elle était dans cette salle de Réunion qui soudain s'était illuminée lorsque Che'mile avait pris la parole. Elle se souvint de son regard bleu et vif, qui se fixa un instant sur elle quand elle applaudit, plus enthousiaste que les autres, au slogan qu'il venait de forger comme conclusion à son intervention "L'ouvrier juif est tout, le parti n'est qu'un moyen pour l'aider à réaliser son bonheur, ici en France comme partout ailleurs !" Il vint alors à elle et lui serra la main, en signe de remerciement. Cela faisait des semaines qu'elle hésitait à l'aborder. Elle, la jeune militante qui n'osait prendre la parole devant ces géants du Parti, ces géants qui jonglaient avec les Idées comme elle parlait avec sa voisine d'atelier, lui serra la main et accepta son invitation.

 

Elle travaillait dans un atelier de couture, ces mêmes ateliers occupés aujourd'hui par les ouvriers chinois de la couture. Elle se savait exploitée par le patron qui n'en avait que faire des droits syndicaux de ses ouvriers.

Malgré ses demandes d'aide auprès du représentant de son syndicat, rien ne bougeait, comme si celui-ci était de connivence avec le patron de l'atelier. Et voilà que Che'mile, dans son intervention, avait "expliqué", lui dit-elle près de la petite table bancale où fumaient les deux verres de thé, la voie à suivre pour se mesurer à ces manques.

Car dans ces ateliers, l'ouvrier juif immigré, était considéré comme un sous-prolétaire, un de ce "lupen proletariat" dont parlaient Marx et Engels dans "Le Manifeste", ce petit livre lumineux que lui avait donné son père.

Le Syndicat avait d'autres chats à fouetter que de s'occuper de ses ouvriers immigrés juifs qui faisaient ces boulots. "C'est un moment à passer, lui avait dit son représentant. En moins d'un an les sous-prolétaires trouvent un meilleur boulot, mieux payé, et le syndicat les prend alors en charge."

Mais Che'mile ne l'entendait pas ainsi, et à la fin de son intervention, il contraignit le Parti, par un vote à main levée, à s'occuper de ceux pour qui, en fait, il existait. Elle en fut épatée. Dorénavant, pour elle, nul autre que lui n'existait.        

 

Le Bund avait fixé cette ligne de conduite, qu'exigeait d'appliquer Che'mile, à son congrès constitutif clandestin auquel participèrent 13 délégués des groupes socialistes juifs locaux. Ces 13 membres fondateurs, du 7 au 9 octobre 1897 de notre calendrier, s'étaient réunis dans le grenier d'une petite maison en bois dans un faubourg de Vilna.

Kremer, un de ces pères fondateurs avait résumé les buts du nouveau parti en ces termes : "Une union générale de toutes les organisations socialistes se fixera pour but non seulement la lutte pour  les revendications politiques russes en général, mais aussi pour défendre les intérêts spécifiques des travailleurs juifs, et avant tout, le combat contre toutes les lois discriminatoires." Et venait alors la suite, lumineuse dans son analyse de la réalité juive telle que la vivaient Masha, She'mile et des milliers d'ouvriers juifs immigrés en France : "Car les ouvriers juifs sont opprimés à la fois en tant que travailleurs et en tant que Juifs." [3]                

Six mois plus tard, le 1^er mars (le 13 mars) 1898, sous l'impulsion du Bund, se tint à Minsk le congrès constitutif du parti social-démocrate russe. Le Bund y envoya Kremer, Mutnik et Katz. Il n'y eut donc pas de surprise. Le nouveau parti décida d'adopter les vues du Bund relatives à l'ouvrier Juif : "Il reconnaît (le parti social-démocrate) à chaque nationalité ou groupe ethnique le droit à la reconnaissance de son individualité propre par les autres nationalités ou groupes." [4]

Le parti russe accordait donc au Bund les pleins pouvoirs dans toutes les questions liées au prolétariat juif. De son coté, le Bund adhérait au programme du parti.

En un mot, c'est la voie à suivre qu'avait exigée Che'mile du Parti, lors de son intervention à la Réunion du Parti, Place de la République.

 

Mais Paris n'est pas Minsk, et les partis de la République ne pouvaient admettre en leur sein des factions. Depuis la Révolution, la hantise de la  République, depuis la Première République de 1792, avait été les factions.

Aussi, aucun syndicat affilié à un parti républicain quelconque ne pouvait admettre qu'en son sein ne fonctionne une faction autonome. Tout au plus pouvait-il accepter qu'une commission "soumise" au Secrétariat, se chargeât des problèmes particuliers relatifs aux ouvriers immigrés juifs, selon une stratégie décidée par le parti.

Le Ghetto politique que voulait instituer en France le Bund n'avait aucune chance de se réaliser.

 

Les Français "autochtones" voyaient d'un mauvais œil ces tentatives, que menait le Bund, d'implanter dans certains quartiers juifs, comme celui du Marais, de Belleville, de la rue des Rosiers, de la Bastille, de la République, des ghettos juifs parlant yddish, vivant encore, après plusieurs années en France, comme s'ils habitaient le Shteitel. Ils croyaient fermement en la vertu civilisatrice de la République Française, cette vertu capable d'intégrer à la Nation française tout immigré qui en manifestait le désir sincère. Depuis l'abbé Grégoire et Napoléon ils s'étaient identifiés de tout cœur au principe qui, en France, accordait tout, aux Juifs en tant qu'individus, et rien, en tant que nation. Après la défaite de l'armée française à Sedan, en 1870, et la naissance de la Troisième République, nombreux  parmi "Les optants", ces milliers de Français d'Alsace et de Lorraine qui avaient décidé d'abandonner leur maison et leurs biens et de passer en France afin de conserver la Nationalité française, étaient Juifs. L'article 2 du Traité de Francfort, qui stipulait, après l'annexion de ces deux provinces à l'Allemagne de Bismarck, que "Les sujets français originaires des territoires cédés, domiciliés actuellement sur ces territoires, qui entendront conserver leur Nationalité française, jouiront jusqu'au 1^er octobre 1872 […] de la faculté de transporter leur domicile en France et de s'y fixer", fut largement "exploité" par les Juifs français de ces provinces françaises annexées.

Dans son ouvrage "Les fous de la République" (rappel au fameux concept des Fous de Dieu) Pierre Birnbaum insiste sur "la dévotion" que portent à La Troisième République les Juifs qui s'y sont intégrés. "Cette République émancipatrice, rationaliste et soucieuse de progrès, écrit-il, ils entendent la servir de toute leur force […] Ils l'aiment avec dévotion, propagent ses valeurs, se précipitent dans ses bras protecteurs." [5]        

 

Mais qu'ils soient du Nord ou du Sud de la France, de Paris, de Bordeaux ou d'Avignon, les Juifs autochtones développèrent un certain dédain à l'égard de la vie de ghetto et du style de vie qu'avaient adoptés ses ouvriers juifs immigrés, adeptes du Bund.  

Ils voyaient en eux tout ce qu'il fallait fuir, tout ce dont il fallait se "purifier" afin d'être reçus et embrassés par les bras grands ouverts que leur tendait la République. Aussi, l'antisémitisme dont ils étaient victimes était, à leurs yeux, compréhensible quoique blâmable.

Inconsciemment ces autochtones juifs subissaient l'influence de la presse antisémite et de ses chroniqueurs. Les chroniques de Maxime Ducamp de la fin du 19^eme sont reprises, dans les années trente, avec malveillance. Il avait décrit les Juifs immigrés sans travail, comme :"Une plèbe famélique, vivant de grappillage, offrant des chaînes de sûreté et des pastilles de sérail le long des rues, trafiquant des cigares de contrebande qu'elle échangeait contre de vieux habits, marchands de lorgnettes d'occasion, chiffonniers aux environs de la Place Maubert, bouquinistes à la porte des collèges, brocanteurs, revendeurs de vieille ferraille et au besoin receleurs." [6] C'était cette image qui accrochait encore l'imagination, trente ans plus tard.    

Pour certains de ces Juifs autochtones,  leur religiosité modérée et leur  patriotisme inconditionnel commençaient même à les entraîner vers la droite. "Un jour de 1934, écrit Wladimir Rabi, le Consistoire de Paris s'avise de célébrer un office à la synagogue de la rue de la Victoire à l'occasion de rassemblement de Croix de feu : c'est un beau tollé dans la presse juive immigrée, mais le fait est révélateur d'un certain glissement. La même année, se crée une Union patriotique des Français israélites, dont le but déclaré est de protéger les autochtones contre les Juifs "un peu voyants". [7]  

  

Les gens du Bund rejetaient ces critiques de ces Juifs autochtones qui avaient perdu, selon eux, leurs sentiments et leur conscience juives. Même leur solidarité juive, soutenaient-ils, avait été touchée, et le fameux "Kol Israël Haverim", source profonde de la connaissance de l'interdépendance juive, avait disparu de leur morale.

En tant que mouvement révolutionnaire, le Bund mettait tous ces manques sur le compte de leur Conscience de classe, plus que sur le compte de leur conscience nationale. La première d'entre elles, à leur entendement, était déterminante. Dans l'affaire du prédicateur juif, engagé par la police afin d'exhorter les grévistes juifs d'une manufacture de tabac de Vilna, en 1896, de cesser la grève, le manifeste publié par le groupe social-démocrate de Vilna, devenu Bund un an plus tard, "Der shtot maguid", n'avait-il pas déclaré : "Le peuple juif est divisé en deux classes dont l'hostilité est si grande que même la sainteté du Temple ne peut l'arrêter". [8]          

 

C'était de ces idées que s'alimentait, She'mile. C'étaient ces citations qui ornaient ses interventions, le samedi, à la Réunion du Parti. C'étaient elles qui régalaient ses camarades, c'était la vibration de sa voix, quand il les prononçait, qui faisait chavirer Masha.

Le Secrétaire et les membres du Bureau politique essayaient bien d'adapter la voie du Parti à la réalité française. Ils voyaient bien que les démarches adoptées au vote à main levée, sous l'effet d'un enfermement moral, d'une nostalgie sans lendemain d'un retour aux principes du passé, que préconisait She'mile, n'avaient aucune chance de répondre aux problèmes présents, qu'il n'y avait là qu'une utopie. Ils voyaient bien que certains ouvriers immigrés juifs avaient compris que la France n'était pas la Pologne. Ils les voyaient s'efforcer de fuir leur statut d'ouvriers  immigrés, que célébrait le Bund comme la souche des lendemains qui chantent, pour s'installer à leur compte, ouvrir un petit commerce, gravir les échelons qui les mèneraient au stade de la petite bourgeoisie libérale, que conspuait le Parti.

Mais rien n'y fit. La souffrance quotidienne de ces ouvriers immigrés était si grande qu'ils se refusaient à renoncer à leurs codes de lecture de la réalité.  Ils ne saisissaient pas que ceux-ci voilaient celle-la, plus qu'ils ne l'éclairaient. Ce drame, que connaît toute religion, tout "parti révolutionnaire", qui avaient fixé une fois pour toutes les cadres et les concepts de leurs relations à la réalité quotidienne, n'était-il pas semblable à celui de la Commune de Paris, lorsque les communards Delescluze, l'ancien de 1848, et Rigaux, le jeune, s'étaient faits massacrés derrière des barricades d'un autre âge, voués aveuglement aux codes des Journées révolutionnaires de 92 et de 48 ?

Aussi, pour les gens du Bund, ce qui avait guidé les aînés dans le passé, continuait à être valable au présent et donnait un sens à leur quotidien. C'est ainsi qu'ils continuèrent à s'élever contre le Sionisme dans les années trente, à Paris, comme jadis l'avait fait le Parti à l'orée du 20ème siècle, dans les derniers jours de mai 1901, à Bialystok, lors de son quatrième congrès.

 

Pour le Bund, le Sionisme était un mouvement réactionnaire, et son fondateur Théodore Herzl n'avait eu aucune pensée sincère à l'égard du prolétariat Juif. Certes il y avait bien eu, à la fin du 19^ème siècle, Nahman Syrkin, qui avait essayé de relier les idéaux socialistes au Sionisme et avait préfiguré ces Marxistes implacables qu'avaient été Ber Borochov et le parti Poalei Tsion. Mais ceux-ci, avec leur obsession d'un territoire juif et du retour des Juifs sur la Terre de leurs ancêtres, en Palestine, exaspéraient les idéologues du Bund, à les haïr. Ce mouvement crée par la petite bourgeoisie, pensaient-ils, ne pouvait engendrer qu'un "socialisme bourgeois". Or, n'était-il pas dit, par raillerie, dans le Manifeste du Parti communiste : "Le socialisme bourgeois tient tout entier dans cette affirmation que les bourgeois sont des bourgeois – dans l'intérêt de la classe ouvrière". [9]      

 

Aussi, le Bund avait-il déclaré à ce quatrième congrès : "Le congrès considère le Sionisme comme une réaction de la classe bourgeoise contre l'antisémitisme et la situation anormale du peuple Juif. […] Le Sionisme politique érigeant pour but la création d'un territoire pour le peuple juif ne peut prétendre résoudre la question juive […] ni satisfaire le peuple dans son ensemble […] et demeure une utopie irréalisable. Le congrès estime que l'agitation des sionistes compromet le sentiment national et peut-être un frein au développement de la conscience de classe […] Que ce soit dans les organisations économiques (caisses) ou politiques (sections bundistes), il ne faut pas admettre les sionistes." [10]

 

Ces deux partis se haïssaient comme des frères ennemis. Ils avaient trop de points communs idéologiques pour que l'un supportât la présence de l'autre. Mais par rapport à ce qui les rapprochait, ce qui les séparait était insurmontable. Aux Juifs menacés par l'antisémitisme, ils promettaient tous deux une solution radicale qui devait régler leurs problèmes au présent comme au futur. Les deux solutions se disputaient l'avenir du peuple en tant que Nation et en tant que soumis au processus de prolétarisation qui était en train de changer, à leur avis, la face du monde.  

Pour le Bund le retour du peuple prolétarisé sur la Terre de ses ancêtres était une pure utopie. Elle mettait en danger l'organisation d'une solution viable pour la Nation Juive.

Pour Borochov et le Poalei Tsion, le Bund ne pouvait prétendre représenter un mouvement de la classe ouvrière. Les quelques ouvriers disséminés dans de petites entreprises ne représentaient pas un prolétariat capable de tenir tête aux représentants du capitalisme et à l'Etat bourgeois. La seule solution envisageable était l'auto émancipation du peuple et la création d'un Etat Juif socialiste. "Renaissance juive et socialisme marchaient de pair" [11] . Borochov soutenait qu' "Eretz Israël était le meilleur pays pour les Juifs et qu'il n'en existait pas de meilleur (à moins de le prouver). Il était historiquement celui des Juifs". [12]    

 

Des années plus tard, après la Shoa, Masha et Che'mile, chacun de leur coté, essayaient encore de persuader leurs enfants et petits enfants que la solution du Bund était toujours la seule solution viable, et que le départ des Juifs de France vers Eretz Israël était une erreur, qu'ils ne pardonneront jamais au sionistes qui les avaient enrôlés dans ce but. 

 

La pluie a cessé.

Une petite éclaircie se dessine entre les nuages. On a plié les parapluies et je peux à présent discerner les visages, reconnaître parmi les militants du Bund qui se tiennent encore en rangs serrés, Moïche, Rivkalé et Sarah. Je découvre, non loin de la famille, des personnages importants comme Basheviss Singer, Lanzman, et d'autres encore qui ont modelé l'esprit juif en France.

Le fils aîné de Che'mile s'apprête à lire le kaddish, alors que le soleil pointe entre les nuages comme pour faire honneur, lui aussi, à celui qu'on met en terre. Comme un bruissement de feuilles mortes, un frisson de tristesse parcourt la foule.  Je serre la main de Dana, pris, moi aussi, d'un tremblement que je ne parviens pas à maîtriser. "Tu ne vas pas te trouver mal me souffle-t-elle à l'oreille, avec un petit sourire".

Dana m'a piloté à Bagneux. Elle m'avait promis de m'accompagner à cet enterrement qui me fait revivre le passé et ma controverse de sioniste avec les gens du Bund, avec Che'mile en particulier. J'étais plus jeune que lui de plusieurs années et je ne partageais pas ses conceptions figées, sur le peuple juif, sur le sionisme, sur le socialisme. Mais j'aimais polémiquer avec lui. Elle savait quelle émotion m'avait étreint quand j'avais appris son décès. "C'est tout un pan de ma vie personnelle et publique qui disparaît avec lui, lui avais-je dit au téléphone. Tu sais que j'ai toujours vu en lui un véritable intellectuel, du genre qu'évoque Emmanuel Lévinas dans son livre Difficile liberté. Et je lui avais énoncé la citation que je connais, bien entendu, par coeur : "Les intellectuels en tant qu'intellectuels, quand ce sont de vrais intellectuels, ont pour mission de dégager et de mesurer les possibles que libèrent les glissements de sens annonçant des glissements de terrains […]". [13]  

Dana a été pendant des années mon élève. Nous avons gardé le contact. Elle vient écouter de temps en temps mes conférences. Je lui refile les bouquins que j'écris, mes articles qui paraissent dans les revues juives. Mais elle a depuis longtemps abandonné son activité au sein de la communauté, et ne se consacre qu'à son art et à sa famille. 

 

Le fils aîné de Che'mile termine de lire le Kaddish, signe que la cérémonie prend fin.

C'est alors que nous sommes témoins d'une scène surréaliste comme on n'en voie plus ! Les gens du Bund déplient un grand étendard rouge où est brodée en lettres d'or et en Yddish son appartenance, et, d'une seule voix claire et puissante, ils entament l'Internationale, en Yddish. Le public reste bouche bée et n'ose bouger de sa place. Mu par je ne sais quel ressort, je me joins à eux, m'accorde à leur ton et à leur cadence, mais la chante en français, comme lors de nos manifestations. Eux en yddish, nous en français. L'hymne terminé, je serre des mains, reconnais encore d'autres bundistes, parle de Che'mile. Mais Dana s'approche de moi, me prend par le bras et m'entraîne. "La séance de nostalgie est terminée, me souffle-t-elle à l'oreille, il se fait tard et il faut que je rentre."

Sur la route du retour à Paris, le silence est lourd. Les souvenirs affluent en trombes. Soudain je me mets à chanter le refrain de l'Internationale "C'est la lutte finale…".

"Ah non, s'écrie Dana, tu ne vas pas nous remettre ça !" Nous explosons les deux de rire. J'entends le rire sarcastique de Che'mile sur le siège arrière de la voiture, comme lorsque je me faisais rabrouer. Je tourne la tête instinctivement, essayant de discerner son visage à l'arrière de la voiture. Dana me fixe étonnée.

"Tu cherches quelque chose, me dit-elle ?

"Je lui réponds, ce n'est rien, des souvenirs."