על יחידות הנופש

יש שגונבים לך את האופניים, יש כאלה שחוטפים לך את הארנק. יש כאלה שפורצים למכוניות, ואחרים את הדירות. יש שודדי זקנות ואחרים חומסים את המנקות.

אבל אני נפלתי על כאלה שמקצועם לשכנע אותך לחתום להם על ייפוי כוח, על מנת למכור עבורך, את רכושך.  חתמת ? אכלת אותה, ובגדול !

יש רמה ויש קלאסה. כל אחד ודרגתו בסולם היררכיה בעולם הגניבה. לעומת אלה שמלכלכים ידיים ואזיקים נצמדים אליהן הדוקים, הדוקים, אחרים מתהלכים עם חולצה לבנה ומעונבת ושואלים אותך, בכל רפה :

- להגיש לך משהו לשתות ? חם או קר ? עוגיות ? תרגיש חופשי, אדוני !

נתחיל את הסיפור מההתחלה. לפני שנים כשהכנסותיי אפשרו לי זאת, רכשתי יחידת נופש הרשומה בגיברלטר. נהניתי עם אשתי ומשפחתי בחופשות נעימות בספרד, בחודשי הקיץ או בסתיו. כשלא בא לנו לטוס, רכשנו לנו תחלופה בטבריה או באילת. הכל היה טוב ויפה כל עוד עבדתי ואשתי עבדה וחשבון הבנק אפשר זאת.

אחרי זה, צמצמנו בהוצאות וחסכנו איכן שניתן לעשות זאת.

יום אחד, ראינו בעיתון מודעה המזמינה אותנו למכור את יחידת הנופש שלנו. חשבנו : " נו ! נעשה מכה, ונצא עם רווח נאה. וכשנרצה לנפוש נקנה את חופשתנו בכספנו. מדוע לא ? " אבל מהר מאוד, למדנו שאלה שחפצים בטובתנו, ומוכנים למכור את רכושנו, דואגים למעשה רק לטובתם האישית, על מנת שרכושנו יהיה שלהם.  אז חדלנו לעסוק בנושא ותו לו.

יום בהיר התקשרה אליי אישה ובקול נעים הזמינה אותי לתל אביב, לשם מכירת יחידת טיים שרינג שלי. עניתי בנימוס שלא. אין לי כוונה למכור. מדוע התעקשה. מדוע ? כי כייף לי, עם מה שיש לי.

אבל, כל שבועיים, שלושה היא חזרה אליי עם הצעותיה. לא ! אמרתי לה. הייתי פעם בבית גיבור ומה שהציעו לי שם, הפיל אותי מצחוק. לא, אדוני, ענתה, אנחנו לא כאלה. יש לנו קונה ליחידה שלך. אם תרצה, נעשה עסק. אז מה תופס אתכם ? תנו הצעת מחיר, השבתי  ואם היא מעניינת, אז נמכור.  לא, אנחנו לא עובדים כך, אדוני. אתה יכול לבוא לתל אביב, נסביר לך מה העניין ואם תרצה, תמכור. לא תרצה, אז לא קרה כלום. נשתה קפה ביחד וניפרד.  כל כך הרבה פעמים טמטמה אותי עד שקבעתי יום לפגישה. ליתר ביטחון, שיננתי לי כללי זהירות וביקשתי מרעייתי לבוא איתי. טובים השניים מן האחד.

אז נסענו וחיפשנו את רחוב ר...  כאן  הציעו לנו ישר 18.000 אלף יורו עבור יחידת הנופש. יפה אמרנו, אנחנו מוכרים. זה לא ככה, אדוני, אנחנו מפרסמים את הרכוש  שלך, למכירה באולמות, עם הרבה רעש וכרוזים. זה יעלה לנו 3.600 יורו. שיטה אחרת, יותר אגרסיבית עולה 5.400 יורו. בראשונה המכירה מתבצעת תוך שישה חודשים ובשנייה, תוך חודשיים. בכל מקרה, אם היחידה לא תימכר  תוך שלוש שנים, תהיו זכאים לכל הכסף שהעריך השמאי היום. טבילין וטקילין. אמרתי להם :

-  רבותי, מגיע לי 18.000 אלף ? תנו לי עשר וסגרנו. הרווח הנותר, כולו שלכם.

-  לא אדוני, זה לא הולך ככה.

-  טוב, אל תתנו לנו שום דבר, אבל ביום שיהיה לכם קונה, אנחנו נכפיל את העמלה שלכם, התערבה זוגתי.

-  גברת, אנחנו לא עובדים ככה.

-  אבל ככה, אנחנו עובדים, השיבה.

וכשאמרה את המילים הללו, קמנו שנינו כאיש אחד ויצאנו. הם נשארו המומים. לא הסכמנו לשתות את הקפה שהציעו ולא כוס מים. בצאתנו, איש אחד גיחך לעברנו :

-  תראו אותם ! אבל אנחנו לא התייחסנו לאף אחד. אכלנו משהו בדרך ומיהרנו לאוטובוס לבאר שבע.  

עברו חודשיים או שלושה והחילותי לקבל טלפונים נוספים. עניתי מיד :

-  הייתי אצלכם, לא הסתדרנו וחבל להמשיך במשחק הזה.

-  אצלנו  אדוני ? התפלאה הנערה.

-  כן, אצלכם ברחוב ר... לא רחוק מהתחנה המרכזית החדשה.

-  אבל זה לא אנחנו. משרדנו נמצא בכלל ליד מיגדל שלום.

הנערה המשיכה לצלצל אליי במשך שישה חודשים. בתומם, התקשר בחור ודיבר יפה. הוא בא עם שתי הצעות :

- אלף,  תמורת סכום של 3.600 יורו, הוא מתחייב למכור לנו את היחידה.

בית,  ללא תשלום כלשהי מצדנו, הוא מוכר את היחידה, אבל המחיר יהיה יותר נמוך.

הוא שלח לנו פקס הביתה והשאיר לנו את הטלפון ואת הדואר האלקטרוני שלו. כך הגענו לתל אביב והתקשרנו . לא מיגדל שלום ולא נעליים. הימרתי שהמען יהיה זהה לזה שהיינו בו שנה לפני כן. לא טעיתי, אותו מבנה, אותה קומה. אותו שם : ר.ק.

נכנסנו. אמרנו שהיינו כאן, ואנחנו מזהים את אחד הבחורים. לא יתכן, טענו. אתם לא רשומים אצלנו. המשחק החל מחדש. הצעת המחיר שלהם הייתה 20.000 יורו. אמרנו שהנכס שלנו שווה הרבה יותר ושאם לא יהיו רציניים, אנחנו הולכים מיד. הם בדקו את עצמם שנית והצעתם גדלה פלאים. כאן, אמרנו שאנחנו מעוניינים בהצעה השנייה, דהינו ללא תמורה כספית מצדנו. את הכסף נקבל בעת המכירה ובאותה העת נמסור את הבעלות על הנכס. הם לא חיכו לזה, אמרו, זה לא ככה הולך... אבל לא הקשבנו להם, קמנו והלכנו. העובדת רצה אחרינו עד המעלית, לא הבטנו עליה אפילו.

היום קראתי בעיתון ידיעות אחרונות, ששלושה שותפים נעצרו על ידי המשטרה. הם חשודים לכאורה שרימו פנסיונרים רבים והוציאו מהם כספים במרמה. הרבה כסף... חשבתי שאולי אני מכיר אותם. לא טעיתי, זה אותו המען רחוב ר.., אותו מבנה, אותה קומה. אותו שם : ר.ק.

ברוך השם, היינו זהירים וזה היה כדאי.

בדרך לטוניס והביתה.

משאלתם של רחל ועומר מתממשת והם נוסעים עם לילה לכיוון מרסיי והנמל.

לשמעון יש רגשות מעורבים. הוא מאוד התגעגע הביתה, אבל כואב לו גם להיפרד מהברים, מתחושת החופש ומהאווירה המהממת השוררת בבשן. אבל ההחלטה לעזוב כבר נפלה והיא בשלבי ביצוע, אין מה לעשות, אלה להמשיך הלאה.

רחל נרדמת על כתפו של חברה עומר. כייף להם ביחד. ההפלגה לטוניס, להפתעתם הנה  נעימה. בדרך כלל, במפרץ ליון בקרבת מרסיי, המערבולות מקשות על השטים והם סובלים מכאבי בטן, הקאות, ותחושות מעיקות. הפעם לשם שינוי, השיוט הנו נוח מאוד. שני האוהבים מרבים לעמוד על סיפון האנייה ונהנים ממראה הים הכחול, ומשהון שבירת הגלים על ירכתיה. 

בטוניס הורי שמעון ממתינים לו. הם מאוד מתרגשים, הם מתחבקים עליזים ושמחים. הם נפרדים מעומר ורחל במילים חמות. שני ידידנו הולכים לדרכם, לפגישה עם שליח תנועת דרור, החבר אבירם.

אבירם הנו גבר בעל אופקים רחבים, עם חוש מולד לחינוך ומנהיגות. הוא מחזיק את תנועת הנוער ביד רמה. ישנם אנשים ששותקים בעת שצריך לדבר, ויש כאלה שמברברים כאילו הם יודעים את הכל, אבל מילותיהם ריקות מתוכן. זה  לא אבירם, אבי בשביל החברים. אבי נותן את הטון במועדון, ליד שדרות פאריס בטוניס. הוא מרים את הקול ומעיר הערות כשצריך, מדובב את השתקנים להביע את עצמם, ומקשיב רוב קשב כשבן שיחו מדבר, ולו היה זה נער צעיר. יש לו גם מבט חודר, בו הוא משתמש במקום נזיפה, בעת שמילים הנן מיותרות. הוא מדריך, מנחה, דוחף, משבח ויש לו גם מילה טובה בעת הצורך, למי שעומד במשימה.

עומר נכנס לפגישה עם אבי, הוא חש כלפיו הרבה ידידות. הם שמחים לראות אחד את השני, אחרי חודשים. עומר מציג את רחל ואחרי כל מילות הנימוס המקובלות הוא שומע את דברי השליח :

-  הבט !  אנחנו מארגנים מחנה קיץ בצרפת. ליתר דיוק באזור האלפים הנמוכים. האם אוכל לסמוך עליך שתבוא לתת יעד בדרכה ובניהול ? אני לא אהיה שם. אני עתיד לרכז את הסמינר למדריכים לפרנקופונים, ליד פאריס. שליח חדש שזה עתה הגיע ירכז את המחנה הזה. שמו אריאל. הבעיה היא שאינו שולט בשפה הצרפתית. חוץ מזה, הוא בחור כארז. אתה אמור לסייע בידו להצלחת המפעל הזה. האם מוכן אתה ?

-  אני צריך את אישורו של אשר שעומד בראש הכשרת בשן.

-  דיברתי עם אשר.  מבחינתו, זה סגור.

-  או.  קי !  אז אני אשמח לעזור לאריאל, עונה עומר רק לאחר שרחל הנהנה בראשה, לאות הסכמה.  

-  אז, סיכמנו את הנושא. אני שולח לך מכתב עם כל הנתונים וגם כרטיסי נסיעה ברכבת. אני אשאל את אשר  אם יש אפשרות שגם רחל תשתתף במחנה. הרי יש לה ניסיון בהדרכה, שמעתי ממנה בבטאונן התנועה. כך לא תיפרדו. אם את מוכנה רחל, כמובן. המחנה יתקיים בעוד כשבועיים. 

-  יהיה לי לעונג להדריך או למלא כל משימה אחרת, מה עוד שעומרי ואני נהייה ביחד, עונה רחל.

-  יפה דיברת, אני אטפל בעניין צירופך.

-  מה קורה בטוניסיה שואל עומר ?

-  קבוצות גדולות של יהודים וצרפתים עזבו את טוניסיה. יש מחסור בידיים עובדות במינהל,  באדמיניסטרציה. במפעלים, בבתי הספר, בבתי המשפט מורגשת תנודת העובדים הבכירים לאירופה, ישראל וארצות אחרות.  הממשל לא מאפשר ליהודים לתפוס משרות בכירות בשרות הציבורי. הסוחרים והתעשיינים מחסלים עסקים במחירי מציאה.  אלה שקראו את המפה בעוד מועד הרוויחו.  אחרים לא  מוצאים למי למכור, ואם כן, לא ניתן להוציא כסף מעבר לגבול, מעל לסכום מינימאלי. בית הקברות היהודי באוניס הולאם.

כועסים על צרפת שלא השכילה לנהל משא ומתן לגבי תהליך מסירת המושכות לטוניסאים,  מבלי לפגוע בבעלי הרכוש ובזכויות הנתינים. היה זמן די והותר לכך, מאז הוסכם ב- 1934 לתת הגמוניה עצמית לטוניסיה. יהודים בעלי אזרחות טוניסאית לא מקבלים את אותן הזכויות כמו המוסלמים. לא פלא שיש עזיבה המונית, לרוב לכיוון ישראל, לגבי היהודים. התושבים המלטזים, הסיציליאנים, הקורסיקנים, האיטלקים והאחרים עוזבים לכיוון צרפת בעיקר. גם בריטניה נכונה לקלוט אותם, אבל צרפת מעניקה להם פריבילגיות שקשה לסרב להן. זהו, בקיצור נמרץ. מה תכניותיכם ?

-  רחל ואני בדרכנו הביתה, בספאקס. אני אציג אותה להורים. אחרי כמי ימי חופש נחזור לבשן.  

 

  געגועים.

עוד יום חדש, השמש זורחת וקרניה מאירים את העולם, העייפות פגה וגם הצרות נשכחות. 

עומר ורחל יוצאים אחר הצהריים לשבת באחו. הם פורשים שמיכה ויושבים לפטפט.

-  ספר לי על טוניסיה, עומרי.

-  ארצי נקראת טונס אל כדרה : טוניס הירוקה.  מרחבים של עצי זית לרוב, פרי הדר, דקלים, פל ויסמין. עירי  היא עיר לבנה, אלה שהיו בישראל אומרים שהיא דומה לחיפה. מרכז העיר נבנה בעת החדשה והוא מביט על העיר העתיקה הסס-גונית. אנחנו גרנו בפרבר הצפוני.

-  הייתי רוצה לבקר במקום הולדתך. יתכן שאז אגלה את הקסם שאופף אותך, אהובי.

-  בקיץ, היינו הולכים יום-יום לחוף הים ומבלים בו את אחרי הצהריים. רק בחשכה היינו חוזרים הביתה, אחרי שנהנינו מריח עשבי הים ומהגלים שמתנפצים על החול. לא היינו עוזבים את המקום לפני שהשקפנו בשקיעה. עם דמדומי ערב, המים נשטפים באודם החמה הטובלת במצולות.  

-  איזו יפה עיר ילדותך ! אולי יתגשם חלומי ואבלה בה ?

-  הכיצד בבת עיניי ?

-  הוריי עולים ארצה והם יבואו לפני כן לבקר אותי כאן. משפחתי אמידה. אוכל לבקש מהם  פינוק קטן, לשלם לי הפלגה לטוניס ?

משאלות

-  שחלומותייך יתגשמו, אבל תלכי בלעדיי ? אין מי שישלם עבורי נסיעה כזו, אהובה. כמה אני מתגעגע לבית, להורים, לאחים, לשכונה ולבית הכנסת !

הם שוכבים על השמיכה ומביטים בשמים בהם נוצצים אלפי כוכבים. שובל בהיר חולף לו בקשת זוהרת ברקיע. 

-  אהובי, הנה כוכב שביט, תביע משאלה מהר.

-  ניסע בקרוב יחד לטוניסיה !  

על השדה נופל הטל, השניים ממהרים לבית, נשיקת לילה טוב, פלוווופ.  וכל אחד נכנס לחדרו למנוחה ושינה ערבה. הציפורים מציצות  עם שחר, עוד יום חדש, השמש זורחת וקרניה מאירים את העולם, העייפות פגה, שיהיה בוקר נהדר. 

עומר גומר לנסר ערמה ענקית של גלילי עץ, ביחד עם חברו עמרם. המשור הארוך שורק לו, הלוך ושוב, מונע בידיהם האמונות. הרעב מתחיל לקשקש להם בבטן. שעת הפסקה הגיעה.

-  עומר, יש לך מכתב מאבירם. תקרא אותו ותעדכן אותי, אומר לו אשר.

אחרי הארוחה, ידידנו תופס לו פינה לקריאת המכתב. סקרנותו גוברת. מה רוצה אבירם ? השליח אבירם כותב לו מטוניס הבירה, " שמעון הביע את רצונו לעזוב את הכשרת בשן, הוריו היו רוצים שמישהו ילווה אותו בנסיעה זו. האם אתה עומר, מתנדב למלא משימה זו ? ענה לי בהקדם, אני גם רוצה לשוחח עמך על נושא חשוב, אבל קודם כתוב לי, על מנת להרגיע את הוריו ". 

שמעון באמת נראה בזמן האחרון כלא מתאקלם. חבל, חבר טוב ולב זהב, חושב עומר. אולי הוא יעלה יותר מאוחר עם משפחתו ארצה ? אז לא הפסדנו אותו. הוא יתרום איפה שנוח לו, לא חייב להיות חבר קיבוץ. העיקר שיהיה אזרח טוב. בטוח שימצא את מקומו.

עומר כותב מיד מכתב שכן, הוא יבצע את המבוקש.  

המשאלה מתגשמת באופן מוזר. הוריה של רחל מבקרים אותה ומממנים לה נסיעה לארץ הפל והיסמין. הם מאוד אוהבים את עומר וסומכים עליו ועל ביתם. החינוך הטוב שניתן לה לא יאכזב אותם.

כך, שבועיים אחרי משאלתם בני הזוג יוצאים לדרך לארץ הולדת הבחור. שמעון שמח לשוב הביתה, הגעגועים אוכלים אותו, אבל גם הסביבה החדשה בה לא מצא את עצמו עשתה את שלה.

שובו אלינו ובקרוב תבלו עם האוהבים בדרכם לטוניס.

 -  אלברטו מציע : שמע נא, יה טונסי ! בוא ננוח חצי שעה. רק אחרי שנצבור כוחות נחזור לבית. נעמיד פנים שאנחנו רעננים ושעשינו יום כייף.

-  נספר להם רק על המאכלים ? שואל עומר.

כבישת החציר (המשך)

כך הם נוהגים. לא חסרים מתנדבים. דובון ופיל-פילון מקימים רעש במיוחד. הם רוצים גם הם ללכת לקיט בחווה השכנה, לאכול ארוחות דשנות, בקיצור לתפוס יום נחמד. מדוע רק פרוטקציונרים נשלחים למשימות קלילות כאלה ?

-  טוב, תלכו ! אבל תסיימו את היום שם ותייצגו אותנו בכבוד, מסכימים הממונים.

כך, שני השמנים יוצאים לדרך עם שחר. בסביבות השעה עשר בבוקר, הם חוזרים בזחילה כמעט. המדריך אנטוניו כובש את יצריו, כדי לא לצעוק מכעס.

-  עומר גש לשם, קח איתך את אלברטו או עמרם. הסוסה הנדה רתומה לכרכרה. סעו מיד ! 

עומר ועמרם ניגשים לחווה השכנה. האיכרים שמחים לראות אותם, היה להם חור במערך העבודה. היום  דומה ליום אתמול. ארוך, קשה ומפרך.  עמרם שואל את עומר לגבי הארוחה.

-  מיד יקראו לנו לסעודה. אבל ממילא, לא נאכל מטעמי כשרות. סיפרנו סיפור יפה אתמול בבית, כדי להתחמק מיום עמל, ארוך ולא נגמר.

עמרם צוחק. הוא מבין  עתה את התחבולה של שני החברה, צחוקו גובר כשהוא מעלה בדמיונו שני השמנים סוחבים חבילות כבדות, עם החציר שנכנס לצוואר והזיעה. מלאכה בהחלט לא מתאימה להם.

בשמונה בערב העבודה סוף כל סוף מסתיימת. עומר ועמרם מבקשים בנימוס לשחרר אותם מארוחת הערב. בעל החווה  מודה להם על העזרה שנתנו.

-  לא חשבתי שאנטוניו ישלח שני צעירים מתאימים, אבל הוא שלח. אני צריך להודות לו אישית, ואני מבקש להעביר את הערכתי לבחור שהיה אתך אתמול.

-   : Vous êtes dégourdis, tous les trois  שלושתכם חרוצים, הוא מסכם.

בדרך חזרה, ענף  של עץ נשלח לעבר העגלה ומשפשף את ראש הסוסה. עמרם שמחזיק את המושכות, מתקשה להרגיע אותה ועוצר את הנסיעה. מזל שהמכה לא פגעה בעורף של אחד מהם. עמרם כבר מתאושש מההתרגשות. הסוסה נרגעת אט, אט.  בחשכה הם רואים שני אנשים בעלי ממדים בצד הדרך : פיל-פילון ודובון. עומר כועס.

-  מכה כזו יכלה להרוג בן אדם !

-  סידרתם אותנו, שיקרתם אותנו.

-  אל תנהגו בפזיזות, מורה להם עומר. רצינו לנוח מהעבודה הזו, בסך הכל. ועמרם לא היה מעורב.

השניים מתקרבים לעגלה כדי לעלות עליה, אבל הסוסה מאוד עצבנית ומשתוללת. הם נרתעים ונסוגים. בהכשרת בשן עמרם מוסר דין וחשבון לאשר. הסוסה לא תשכח את אלה שפגעו בה. 

עומר מוצא זמן להיפגש עם חברתו רחל ומספר לה, הודות היום שעבר עליו ועל חברו, תוך כדי דיבור, עצם את עיניו ונרדם.

עוד יום חדש, השמש זורחת וקרניה מאירים את העולם, העייפות פגה וגם הצרות נשכחות. פיל-פילון ודובון עוזבים את המקום, הם לא רוצים להישאר יותר, ונוסעים למרסיי, למחנה העליה.  אף אחד לא יצטער על כך.

שבוע טוב ומבורך ! 

 עומר לוחש לעצמו את המילים האלה ורואה את הבנות, גופן לח מטל הצהרים. אט, אט הוא יורד לדשא ונשכב עליו. עדן פותחת עוד כפתור.

הוא ומחשבותיו : מה פתאום להצטרף אליהם ? אם היה מדובר בגביע יין וצלחת מישווי, או כוס רוזטה עם בסקוטו,לא הייתי מתנגד.  אבל המעשה הזה... סדום ועמורה ? השם יצילנו... עדן פותחת עוד כפתור ומסתכלת עליו...

***

עומר מתעורר  אחרי יומיים, בין סדינים צחורים, בקליניקה של דר' בלום בעיר השכנה. רחל סועדת אותו ומחזיקה את ידיו.

-  סדום ועמורה ! הוא מכריז.

-  הס ! אהובי, אל תתעייף. נרדמת 48 שעות, דיברת מתוך שינה. חלמת כנראה. זה היה בדיוק אחרי שבדקו לך חום, סגרת עיניים עד עכשיו. דר' בלום אומר שחטפת וירוס.

-  לא רדפתי אחרי עדן ?  

-  אל תדבר חמוד ! היא מצווה. לא יכולת לרדוף אחרי אף אחד, כי לא היית בהכרה. תנוח כעת ! הכל התרחש בראש שלך, קדחת מחום.

מרוץ אחרי עדן הנמלטת

אנטוניו מחזיק את המדחום בידיים והוא מסמן 42⁰. הוא שם את כף ידו על מצחו של החולה ופוסק :

-  לא הגיוני... 42⁰ ? עדן, גשי למרפאה ותביאי מדחום אחר.

מידת חום נוספת במדחום אחר מראה על 38.7⁰ . אנטוניו כועס מאוד :

-  עדן, בבוקר בדקנו טמפרטורת הגוף של הפרה קונשיטה.

-  אכן.

-  שמת את המדחום בכיס, אחרי הבדיקה ?

-  כן.

-  וזה המדחום ? את נורמאלית ? המדחום של הרפת חייב להישאר ברפת . דיברנו על זה כבר ! רצית לבדוק את החום לעומר וקיבלת את הטמפרטורה של הפרה קונשיטה. תגידי לי, את מפגרת אט שאת מעמידה פנים ?

-  היא חיה בעולם אחר מר אנטוניו, מגיב עומר. אבל אני אעיר אותה מיד, אחת ולתמיד !

תוך כדי עומר קם ממיטתו ונעמד מול עדן החובשת.

-  את חובשת או חבוש יבש ? אני קורע אותך לגזרים ! רצית למדוד לי חום עם המדחום שהיה בטוסיק של קונשיטה ? מתחת ללשון ? תעזבו אותי, אני אלמד אותה לקח. היא תחטוף ממני כהוגן !

שני בחורים כבדי גוף, דובון ופיל- פילון  מחזיקים את עומר בזמן שעדן נמלטת על נפשה וקופצת את המדרגות ארבע, ארבע.  עומר משתחרר וחיש מהר,  רץ בעקבותיה במהירות שיא. היא יוצאת את הבית וחולפת על הרחבה ובורחת לכיוון שדות המרעה.

עומר לא מוותר, הוא מדלג על קיר התיחום ונופל על רגליו שני מטר מטה. הוא ממהר, מאיץ את מרוצו כשעדן נכנסת  בין עצי היער וידידנו אחריה. הוא רודף אותה עד לבהרת יער ונעמד. מה שרואות עיניו שם, מדהים אותו, זהו מחזה לא מעולמו של עומר יליד טוניס, שגדל על חינוך שמרני :

על סדינים המונחים על העשב הרך, שוכבים בניחותא ארבע צעירים, שני בנים ושתי בנות, כולם עירומים כביום היוולדם. הם יפים להפליא, כאלילים יוונים מהאודיסאוס. הם מסתכלים משועשעים על עומר ועדן ומזמינים אותם לשבת בחברתם. אחד מהם מסביר :

-  אנחנו באמצע אורגיה, אם תצטרפו, יהיה עוד יותר שמח.

שני הבחורים בוחנים את עדן. הם נעמדים ונשענים על עצי הערבה שבגדת הפלג, כקשתים שעומדים לשלוח את חציהם. עיניהם בורקות ושינהם הלבנות מזכירות שני זאבים שמריחים את הטרף.

-  אני לא אומרת לא, עונה עדן ומתחילה לפתוח את כפתורים.   

-  תתקרב אלינו בחור שחרחר, אומרת אחת הבנות. גון עורך הוא בדיוק הפלפל שאנחנו משתוקקות לו.

עומר המום. הוא חושב לו : " מה הדברים האלה קיימים במציאות ? איפה טוניס ואיפה אנחנו. אימא שלי הייתה מתעלפת,  לו ידעה מה שקורה. רחל מחכה לי ובוודאי דואגת. מה אני עושה כאן ? "

עומר לוחש לעצמו את המילים האלה ורואה את הבנות, גופן לח מטל הצהרים. אט, אט הוא יורד לדשא ונשכב עליו. עדן פותחת עוד כפתור.

מה קורה לחברינו עומר, האם הוא שוכח את ערכי המוסר להם הורגל בארץ היסמין הפורח ? ועדן, האם היא באמת נכונה למעשה, או שהיא מעמידה פנים ? האם היא לוקחת בחשבון שחבריה מההכשרה דולקים אחריה ואחרי עומר ושמיד הם יצוצו ?

 הימים חולפים...

הערה : הסיפור הזה הוא פרי מחשבותיי ההקודחות. כל דמיון בין גיבוריי ומקום העלילה לבין אנשים אחרים ואתרים קיימים, מקרי בהחלט ! מי שמזהה את עצמו בפרקים אלה, טועה בודאות. 

שבעת המגשימים משובצים לעבודה, הן בגן ירק, הן בחיטוב עצים והן בניסור עצים. אחד מהם, שמעון משתלב לעבודה קבועה בלול ושני שבתאי, מוצא תעסוקה ארוכת תווך ברפת. הוותיקים עובדים בשדה.

הימים חולפים, שבוע עובר... באספה הכללית נבחרו חברים לתפקידים שונים, על פי המלצת  ועדת המינויים : יוחאי המבוגר והרגוע מתמנה למזכיר, יוכבד חברתו לחובשת, עדן לחובשת מחליפה ועומר למורה לעברית למתחילים. כל התפקידים בהתנדבות, חבריי, שלא תתבלבלו, כל אחד מחויב לתת  את מכסת העבודה בן שש שעות  ולהשתתף בשיעור לעברית בן שעה, יום-יום.

עומר מועסק רוב הזמן בחיטוב ובניסור עצים. העצים משמשים להסקה, לחימום מים למקלחות, למכבסה ולמטבח. 

אחרי הצהריים רחל ועומר נפגשים ונהנים מטיולים בטבע. הוא אוהב את מבטה החם, את שפתיה הבשרניות ואת חיוכה המבליט גומות חן מקסימות. לעומתו, היא משוגעת על מראהו הכללי, שיערו השחור כנוצת עורב, קומתו התמירה וצחוקו שלא נפסק. שיחות נפש ארוכות הם מנהלים ביניהם והם קשורים יחדיו כאילו הכירו מעולם.

- בואי נתחתן איך שנגיע לארץ... הוא מציע לחברתו.

- אפילו מיד, אם נמצא רב בסביבה. אנחנו עוד מעט בני י"ח שנים...

- נהייה בני שמונה עשר בעוד מספר חודשים, זה יתאים לזמן עלייתנו ארצה... הוא מגיב.

- צודק אתה אהובי, יה עומרי ! חוץ מזה, לא נוח להינשא כאן, לא יהיה לנו אפילו חדר משפחה. 

***

מה שמוחק את צחוקו הנצחי של עומר זו התנהגותה של עדן. התקרית האחרונה : המכנסיים שלו כובסו במים רותחים ונוצרו בהם פסים מגון בגד אחר בצבע אדום : מין פסי זברה אדומים על רקע כחול. איזו והדיחה ! הוא נכנס למכבסה לשאול אותה מה פשר הכתמים האלה,  ואילו היא במקום לענות או להתנצל, עוזבת את המקום בטריקת דלת. הדלת נסגרה והוא נשאר פעור פה...

עומר יוצא מהמבנה ורואה בין הכבסים שמתייבשים על החבל, שמלה שחורה עם קרע במכפלת, היא מזכירה לו משהו : חסר לה פיסת בד בצורת משולש.

-  מה מעניין אותך כל כך בבגד  שלי ? שואלת עדן.

- הוא מאוד מסקרן ! יש לי במקרה במגירה, חתיכת בד שחור המתאימה בדיוק לשסע הזה. אם תרצי אשלח לך אותה בדואר שליחים !

אלברטו ועמרם חבריו החדשים של עומר עוברים בדיוק באותו רגע.

-  על איזה משולש שחור אתה מתכוון ? מגחך עמרם.

- ידידינו מתעניין במשולשים שחורים ? שואל אלברטו.

כמובן ההערות עשו להן כנפיים ועדן נמצאה במצב מביך. אבל עומר לא התרגש מהבדיחות, להיפך הוא צחק יחד עם כולם.

***

יום בהיר אחד, עומר מרגיש סחרחורת במשך עבודתו. שני חבריו לוקחים אותו לחדר. שוש אם הבית מבקשת מעדן למדוד לו חום.

- תסתובב על הצד, נעשה לך בדיקה רקטלית, היא מורה לו.

- לא !

היא מבקשת לעשות בדיקה מתחת ללשון, אבל עומר מסרב, עניין של חיטוי.

-  מה תחת הלשון, את עוברת מהרקטום לפה ? איפה למדת היגיינה, חובשת ?

והוא מכניס את המדחום מתחת לבית השחי.

כעבור רגעים הוא שומע קול פליאה. עדן קוראת לשוש.

-  מה קורה שואל המדריך אנטונהיו, שזה עתה נכנס.

- תראה !...  

אנטוניו מחזיק את המדחום בידיים והוא מסמן 42⁰. הוא שם את כף ידו על מצחו של החולה ופוסק :

-  לא הגיוני... 42⁰ ?

מה קורה לידידינו, האם הוא חטף וירוס כלשהו ? האם זה נובע מהבהמות ? תישארו איתנו.

 הצל של עדן

 - אני אקרא לך רחל, כשם המשוררת.

- ואתה עומר,  אכנה אותך... אני אגיד לך בחוץ.

איי, איזה יום עבר על עומר והוא עדיין לא הסתיים. מה השם שרחל מבקשת להעניק לו ? מה עם עדן ?

רחל ועומר יושבים על הספסל בגן, ברחבת הבית. ספסל דוד בפי  החברים, משום שזמירות רבות נשמעו מכאן, בעיקר רינת אוהבים. רחל פונה לידידה :

-  אני ילידת מוגדור, מרוקאית. לכן אני אקרה לך עומרי , כפי שנערות עירי מכנות את חברם. מה אתה אומר ?

- רחל יפת העיניים, אני מאושר לשמוע. הרגש שחשתי ממבט ראשון הנו אכן משותף ? איזה כיף  !

- הוא פועם גם בליבי.

אושרם של שני האוהבים לא יודע גבול. עומר מספר עליו, על ילדותו, על בית ספר, על הבית. רחל מקשיבה רוב קשב ובעצמה מתארת את י"ח שנותיה, בהומור ובגעגועים. רחל ועומרי הופכים חברים מהיום הראשון של פגישתם.

–   חברים לנצח,מצהיר עומרי.

– עד החופה והקידושים, משלימה רחל.  שניהם יושבים מחובקים על ספסל אהבתם. עומר מלמד את רחל שיר המכונה " למוני לי ג'רו מיני ".    

השיר בערבית : למוני לי ג'רו מני

למונו ני לי ג'רו מני

גלו לי אש עשבק פיה

זאווב טל לי זא לו פאני

כודו עיני אושופו ביה

 

תרגום חופשי : רוני רוחי רוני

כלימונים התגרו בי

שאלו מה הוא חן פניה

ענו להם עיני רוחי

טלו עיני והביטו בה

אני בעיניה אדם

והיא בעיניי חווה

אמרו היא שפל אדם

(במקור התאהבת בשפחה)

זעקתי די זו אהבה

-  איזה שיר מקסים אומרת רחל.

הם ממשיכים לשיר יחד, עד שרחל נרדמת, על הכתף אהובה. עומר שומע פתאום קול סופרן מדהים חוזר כאד על השיר :

למונו ני לי ג'רו מני

גלו לי אש עשבך פיה

זאווב טל לי זא לו פאני

כודו עיני אושופו ביה...

עומר מחפש מאין בא הקול הנפלא שזה עתה שמע. בעלת הקול יכולה להיות זמרת אופרה ! עיניו בודקים בכיוון שמורים לו אוזניו אבל לא רואים מאומה. והנה חלף לו ענן ולאורו של ירח הוא מבחין בדמות נשית בשמלה כהה וארוכה, רצה לכיוון הכניסה. הדלת נפתחת ונטרקת.

רחל מתעוררת ושואלת את עומר :

-  מה קרא אהוב, מדוע קפצת ?

- לא כלום ! הוא עונה, אולי מתחיל להיות קר. בואי ניכנס.

בדרכה לבית, עומר מבחין בין המשקוף והדלת, פיסת בד. הוא נוטל אותה ומכניסה לכיסו. " זה אולי רומז שלא חלמתי בהקיץ ! הוא מהרהר ".

הוא מלווה את רחל לאגף הבנות והם נפרדים בנשיקת לילה טוב ושבת שלום. בפינה בחושך, עדן בוחנת את בני הזוג מבלי שתיראה. היא לובשת שמלה שחורה ארוכה. במכפלתה חסר משולש קטן של בד.

מדוע עדן מתחקה אחרי צעדיהם של עומר ורחל ?