הרב שמימל תיאודור.

צירוף מקרים ומסר למתערב בעניני צנעת הפרט, אל תיכנס בין הציפורן והאצבע.

העבודה במחלקה המכאנית במסגרייה מעניינת, קשה לפעמים, אבל נעשית בכפיפה אחת תוך שיתוף פעולה בין הצוותות  השונים. כל אחד תורם מהידע והניסיון שלו, יד לוחצת יד.

דן וגיל נתבקשו לשפץ משאבה  ענקית של דוברה והם הגיעו לשלב הלא פשוט, שליפת המסב הכדורי הענק  מן הציר. אתם יודעים איזה מסב ? אחד שקוטרו  כגלגל אופניים. השיטה הנהוגה גורסת שיש צורך בחימום החישוק הפנימו של המסב, תוך שמירה שציר יישאר קר.  הבדלי הטמפרטורות גורמים למסב להחליק החוצה, כמו בובה.

אבל, באותו יום, זה לא הלך. דן וגיל עבדו, עמלו, הזיעו כשלוש שעות, אבל המסב התעקש ולא זז במילימטר. בסביבות השעה עשר עבר משם מרדכי, אחד שהמתערב תדיר בנעשה אצל אחרים.  הוא שאל :

- מה אתם עושים ? תרשו לי בבקשה לייעץ לכם. אתם רוצים לשלוף את המסב מן הציר ? חכו ! אתם צריכים ליצור ריאקציה, אחרת חבל על הזמן.

- איזו ריאקציה בראש שלך, העיר דן.

- אתם תראו. ריאקציה, זו תגובה. אני אלמד אתכם תגובה מהי.

 תוך כדי, מרדכי נטל לידיו קופסה ריקה, מילא אותה מים קרים מהברזייה ויצק את תוכנה על המסב.

חברים, אני  אתן לכם עצה : אל תקבלו עצות מכל אחד, במיוחד לא ממרדכי.

הוחלט בין שני החברה דן וגיל לעשות הפסקה לקפה, לשם מנוחה והתרגעות של עשר דקות.

- נראית לך התגובה המוצעת שואל גיל את דני ?

- תגובה ! כל מה שהוא אומר לי לעשות, נכנס לי מפה ויוצא לי מפה, עונה דן הבכיר משניהם.  עזוב אותך מהתגובות שלו.  אני מקווה שלא יחזור לבלבל לנו את המוח.

דן וגיל יושבים לשתות. הציר עם המסב מונח ביניהם, כשרגלי דן נמצאות משני צדדיו. תוך כדי, הם מפטפטים.

- מה שלום אחיך, הרב תיאודור  שואל דן ? יש לו ילדים ?

- שלומו טוב. לא אין לו ילדים. יש להם בעיה של פוריות והיא מטופלת בקליניקה המתמחה בזה.

- עזוב אותך מטיפולים. הכול תלוי באופן הביצועים, שח דן, שלא אוהב לקבל עצות. תייעץ להם...

- לא מקובל להתערב בנושאים האלה. במיוחד אם מדובר בדתיים.

- שמע לי, שיזרקו את הסדין עם החור, שיאמצו תנוחות. כאן החל דן להציג את משנתו ביחסים שבינו לבינה. גיל לא אהב את זה..

- עזוב את הנושא הזה. הרי אומרים בערבית טוניסאית :

מה תתכל בין הטפר וולסבע. שזה אומר : לא להיכנס בין הציפורן והאצבע.

בוא נדבר על ריאקציה, מבקש גיל.

- כן, דווקא בריאקציה עסקינן. שמע...

כאשר דן אמר שמע... היה פיצוץ אדיר במסב. חלקיו שחלה עליהם ריאקציה, עפו לכל עבר והגיעו למרחק של חמישים מטר. המזל היה שרוב העובדים, שישים במספר היו באותו יום בהילולה של רבי שמעון בר יוחאי, בהר מירון. אחרת  מי יודע מה היו התוצאות ? ומזל גדול ששני העובדים דן וגיל לא נפגעו.

דן שאמר תחילה את המילה שמע... שם את כף ידו על שתי עיניו והמשיך בקריאת שמע :

 ...שמע ישראל השם אלוקינו...   מה קרא גיל ?

גיל שראה שחברו רעד כולו כעלה ברוח, ענה :

- הכול נגמר. זו הייתה הריאקציה של הרב תיאודור. הזהרה ראשונה, אסור לדבר על צנעת הפרט של כל מאן דהו, אם האדם הנו רב , או לאו.  

דני הלך לנשק את המזוזה ולהודות להשם על שהציל אותו בנס.  הרי הציר היה בין רגליו.  

ואילו מרדכי שהיה האשם בריאקציה הזו שיכלה להיות קטלנית, העדיף לקנות את הסיפור של זכויות המיוחדות שיש לרב תיאודור. מה אמרתי לכם ? צירוף מקרים, אבל גם מסר.

לגבי האנשים שבאים לעזור וגורמים לכישלון, אימרות בעברית מתיחסות לזה :

שרות דב

בא לעשות מצווה ויצא בעברה

בערבית טוניסאית אומרים : ז'א יבוש מרטו, קסר לה דלעה, בא לנשק את אשתו, שבר לה צלע.

Proverbes

  

 

 

חודש טבת

בקשר לחודש טבת, פתגם טוניסאי אומר :

טבת, אל מקלא וקעד אל בית.

הווי אומר : טבת, אוכלים ונשארים בבית.

הכוונה הייתה במובן קשורה למזג האוויר שהופך להיות קר עם גשמים עזים, בירח זה. אבל איפה הזמנים ההם ואיפה אנחנו. בזמנו בביתנו בספאקס, לא היה ביוב לניקוז המים, והחצר הנמוכה אפשרה למים להתאסף בכמויות. היה גשמים שנמשכו ימים. אמא ז"ל אספה את המים בדלי ושפכה אותם החוצה. עשרות דליים במקרה הטוב, בזמן שאנחנו נשארנו מכורבלים במיטות. זאת אמא מנוחתה עדן.

 

יעלה ויבוא

 

אלוקינו ואלוקי אבותינו

יעלה ויבוא ויגיע ויראה וירצה וישמע

ויפקד ויזכר זכרוננו ופקדוננו וזיכרון

אבותינו וזיכרון משיח בן דוד עבדך

וזיכרון ירושלים עיר קדשך וזיכרון

כל עמך בית יִשראל לפניך לפליטה

לטובה לחן ולחסד ולרחמים

לחיים (טובים) ולשלום

ביום ראש החודש הזה

זכרנו השם אלוקינו בו לטובה

ופקדנו בו לברכה והושיענו בו

לחיים טובים ובדבר ישועה ורחמים

חוס וחננו ורחם עלינו

והושיענו כי אליך עינינו

כי אל מלך חנון ורחום אתה.

 

 

קליק על התמונה של גידי גוב

החיבור עם הבגרות: טוניס, סידי בו סעיד, לה מרסה

מאת : ראובן (רוז'ר) כהן

הדי ישב וחיכה לנו במבואות בית המלון "En Route !".

התחנה ראשונה הייתה השוק La Fayette, שלידו היה ממוקם מועדון התנועה. עברנו את כיכר

ה- Passage המפורסם אז בינינו, כי הוא היה מקום המפגש של הצעירים והצעירות היהודיים, ששוחחו ביניהם על המדרכה, ושל הסוחרים היהודיים בבתי הקפה המפוזרים בכיכר. הכיכר צפתה על Avenue de Londres   מזה, ועל Avenue de Paris מזה. היום, ממוקמת בה תחנת הרכבת הקלה המשרתת את הפרברים.

השוק הקטן של La Fayette, שהיה מורכב מדוכנים מתקפלים, פינה את מקומו לכל-בו ענק של מספר קומות, כשבקומת הקרקע, ממוקמים "סופר סל" גדול, ובתי קפה שגלשו על המדרכות.

עקפנו אותו. בסוף הרחוב זיהיתי את הדלת הרחבה של המועדון, אשר החליפוה, מדלת מתחת מתקפלת שהייתה אז, לדלת מעץ ומזכוכית. מבעד לזכוכית, יכולתי לראות את האולם הגדול שהפך לאולם תצוגה למוצרי חשמל. המשכנו ברכב, וברחוב הצדדי הצבעתי על הבניין בו שכן הסטודיו שגרתי בו, ובכיוון ה- Belvédère הצבעתי על המקום בו גר השליח שלי עם משפחתו.

 

 

החילותי בחיבור לאתרים שעיצבו את בגרותי בשנים שלפני עזיבתי את טוניסיה. לכן, התחלתי עם מועדון התנועה. אין ספק שמרכיבים משמעותיים מזהותי קשורים אליו. אולם, כנער יהודי וכסטודנט, אין להשוות את משקל החיבור שלי אל האתרים האלה למשקל החיבור אל האתרים שעיצבו, בספאקס, את ילדות. בטוניס, אין האתרים האלה, בעצם, משמעותיים כל כך עבורי. בקלות אני יכול להחליף אותם עם אתרים אחרים. מה שמשמעותי בקשר שלי אליהם, היא מהות הפעילות האידיאולוגית והחברתית שניהלתי בהם. פעילות זו יכלה, ללא קושי, להתקיים במקומות אחרים מבלי לשנות את טיב המהות שלה. דבר שאין אני יכול לטעון עבור אתרי ילדותי. ברם, מכיוון שהפעילות הזו התקיימה איפה שהתקיימה, ומכיוון שהיא הייתה חשובה לי עד מאוד, אזי, הייתה לי הנאה, יותר מאשר צורך, להתחבר מחדש עם אותם האתרים, ולעשות אתם עבודת הזיכרון הנכונה. 

ממועדון התנועה, פנינו ל-Avenue de Paris, לבית הכנסת הגדול. הוא יפה ומטופח ושומרים עליו היטב. בזמן שהכנתי את המצלמה בתוך הרכב, גל, זריז ממני, החל לצלם בוידוא. מרחוק הוא קרא לי ומסר לי שסמל המשטרה המופקד עם צוות השמירה, אסר עליו לצלם. התקדמתי אל הסמל כדי לדבר איתו, אבל הופתעתי לראות, שגל מצלם מבלי ששני השוטרים האחרים מונעים זאת ממנו. הסמל בא לקראתי עם חיוך גדול ובירך אותי כספאקסי אל ספאקסי. השיחה התפתחה  והגיעה, כמובן, לשאלה הרגילה "מדוע עזבתם את טוניסיה? מה, לא היה לכם טוב איתנו, שאל סמל המשטרה ?"  לך תסביר לו שהשלטונות, עם העצמאות, החלו להטיל עלינו גזרות שלא יכולנו לעמוד בהם כמו, למשל, ביטול בית הדין הרבני. קל היה לי יותר לשלוף את ה- "Joker" שלי ולהזכיר את המקטוב - Maktoub. בשמעו שאני מצביע על המקטוב כהסבר לעזיבתנו, הוא הרים את האצבע לשמיים ואמר "אין לי יותר מה לומר, הכול בידי המקטוב ואללה, והצדיע לי". גל סיפר לי שהתנגדותו נמסה כשהוא שאל לשמו ושגל ענה לו "כהן, ואבא שלי נולד בספאקס". "הא, הגיב השוטר, אם אתה כהן, אתה יכול לצלם כמה שתירצה". נפרדנו בחום והבנתי שהם שומרים שטרוריסטים לא יצלמו את בית הכנסת. חלפנו על פני ה-Lycée Carnot, בו למדתי שנה אחת, ולאחר מכן מול הבניין בו שכן L'Institut des Hautes Etudes de Tunis, ופנינו לסידי בו סעיד, הכפר הציורי השולט על הים הכחול מגובה הווילות ובתי הקפה, המתגלגלים מטה ברחובותיו הצרות והמדהימות ביופיים.

לא בכדי אומנים ואנשי הבורגנות העשירה מטוניס התיישבו בכפר המיוחד הזה. גם בעלי אמצעים זרים רכשו בו וילות וכינו אותו Le Saint-Paul-de-Vence Tunisien . מספרים שמלך צרפת, לואי התשיעי, המכונה לואי הקדוש, אותו מלך שחיזק ב-1252, בעת מסע הצלב, את חומות קיסריה, הגיע לטוניס על מנת "לנצר את העם הטוניסאי ומלכו". כשראה שצבאו הוכה בדבר, התחלף עם כפילו, התחתן עם ברברית יפיפייה, והתיישב עימה בסידי בו סעיד. כפילו המסכן חלה בדבר ומת מות קדושים בטוניס. ההיסטוריה הרשמית מספרת כמובן שהמלך לואי הוא שחלה ומת, והוא שהכנסייה הפכה אותו לקדוש. טיול רגלי ברחובותיו של הכפר בעל הקסם המיוחד, וישיבה באחד מבתי הקפה, כשה-Café des Nattes  הוא המומלץ ביניהם, היא התרופה הטובה ביותר לריפוי כל לחץ נפשי.

 לה מרסה היא סיפור אחר. היא עיר קיט נקייה, רחבה ונעימה, אך עממית, עם חוף מחול נעים שנימשך עד לגמארת.

מכונה מאגרה בתקופה הפונית, כשהייתה פרוור של קרתגו העתיקה, בתקופה הערבית תכונה מרסה אל רום (מרסה הנוצרית) מכיוון שקופטים ממצריים יושבו במקום. היא משכה בכל קיץ רבבות של נופשים מטוניס, לרבות נופשים יהודים וסוחרים שביססו במקום בתי אוכל ובתי קפה מקוריים, שהמפורסם ביניהם הוא הסף-סף (עץ הצפצפה) עם המזון היהודי, כמו הבריק עם ביצה, והאיטלקי כמו הבומבולוני, הלביבות הטבולות בסוכר דק, שהנופשים אכלו בכמויות. הם אכלו ושתו תה עם נענע מתוק עם סנוברים , זר פרחי יסמין ביד או על האוזן.

הרגישו שהם בגן העדן, בעוד הם צופים בגמל המסובב גלגל ענק ששואב מים מהבאר הממוקם בלב בית הקפה, באמצעות מנגנון של כדים קטנים (noria). טוענים שתכונות המרפא של המים האלה מוכרות בארץ כולה כפלא רפואי.

שתינו תה בבית קפה שבשעת הצהריים היה עדיין ריק, ואכלנו פריקאסה בדוכן שמחוץ לבית הקפה. הכרתי את המקום היטב, כי בעבר הרחוק באנו איליו בחבורות של נערים ונערות, באמצעות הרכבת הקלה והמהירה ה- T.G.M. (Tunis-Goulette-Marsa), לזלול בריק עם ביצה ובומבולונים.

נזכרתי במשפחות היהודיות והערביות, היושבות אלה לצד אלה, ובילדים המתרוצצים בין השולחנות או העומדים בתור עם החאלב (הקערה מחרס) ביד, כדי למלא אותה במים המגיעים בגלגל המסתובב ולהביא אותם, גאים ושמחים, לאבא שישתה מהמים הצוננים והטובים שהילד הטוב שלו שאב עבורו. מ-לה מרסה, נסענו לטוניס. נכנסנו לעיר העתיקה, דרך הרחוב הצר המוביל לג'מעה אל זיטונה. קבענו שבחזרה, נעצור בחנויות השוק, ולא נעזוב אותו, עד שנמצא את אותם המדים של נבחרת הכדור רגל הטוניסאית, שלא קנינו במונסטיר, כי המחיר היה מופקע והמוכר לא רצה לזוז ממנו.

עלי לומר, שהתיאורים והסופרלטיבים שקראתי על המסגד ועל בית המדרש שלו, היו צנועים לעומת המבנים מפוארים שראיתי. אני מבין את הגאווה שכל טוניסאי מפגין כשהוא מדבר על המתחם הדתי הזה, ואני מתבייש שבמשך כמעט שלוש שנים ששהיתי בטוניס, לא מצאתי לנכון ללכת בסמטאות השוק ולבקר במסגד היפה והמרשים הזה.

לפי דעתי, התנהגותי דאז הפגינה תופעה חברתית כפולה: סינדרום היליד, שטוען שימצא לו את הזמן מאוחר יותר לעשות כן, מזה, וחמור יותר, מזה, ההתנשאות של הנער המתחנך על פי נורמות החינוך הצרפתי, שאימץ את המחשבה ואת העמדות של הכובש, שלא רואה כל עניין "בתרבות הנחותה של המקומיים".

לאחר ביקור במספר חנויות, מצאנו את מה שרצינו. תודות למשא ומתן עיקש על המחיר, הגענו לעמק השווה, שהוא תמיד לטובת המוכר ולסיפוק הקונה שמאמין שעשה עסקה טובה.

נותר לנו הסיבוב המסכם בטוניס לאל מנזה ולאל אריאנה דרך בב סויקה.

בב סויקה הפכה למתחם מדהים של ארכיטקטורה ערבית בעת שהמגרב כולו ספג את סגנונו מהתקופה המכונה תור הזהב. בב סויקה החדשה שונה מאוד מזו של לפני 50 שנה. הם בנו מבנים חדשים, הרחיבו כיכרות וחניונים, נטעו עצים ושתלו גינות נוי. השלטונות העבירו אל המתחם את משרד האוצר ועוד משרדים ממשלתיים, מקושטים באריחים בצבעים שקטים. חפרו מנהרה תת קרקעית על מנת להקל על עומס התנועה. לולא קוצר הזמן שלראשונה חשתי אותו כבעיה, הייתי עוצר ומטייל להנאתי במתחם. הייתי פונה לתוך אחת מסמטאות השוק הסואן והרעשני, לגיחה קטנה, מתיישב באחד מבתי הקפה באחת מהרחבות המקורות. ונותן לזמן לעבור. אבל אני יודע שאין סוף לתאוות הבטלה כזאת הקשורה לחוויה הטוניסאית. 

 

בערב, הוזמנו לארוחת במסעדה הממוקמת בארמון לשעבר של משפחה עשירה (לשעבר), הממוקם, כאילו במקרה ,באחת מסימטאותיה של בב סויקה. כפי שהדבר קורה גם במדינות המערב, בצרפת למשל, הארמון הפך כולו למסעדת יוקרה ולמין מוזיאון תצוגה לסגנון החיים של האצולה הטוניסאית בעת שהבאי (Bey) מלך בטוניסיה.  הגענו אליה בהליכה קצרה מהחניון, דרך הסמטאות השקטות והריקות של השוק שכל חנויותיו נעולות. שאלנו את המארח שלנו אם אין סכנה להסתובב, כך בלילה,  בשוק הריק. הוא ואשתו פרצו בצחוק וענו לנו שאף אחד לא יעיז, לחשוב אפילו, להטריד איש בשוק, ובכלל. תחושה של ביטחון מבורכת זו העלתה בליבי קינאה. כי לא רק אצלנו, אם נתעלם מבעיות הביטחון, לא חשים בנוח לטייל בשכונות מסוימות, כי אם גם בבירות רבות באירופה, בהן ביקרתי, אין הדבר שונה. 

 

המסעדה דמתה לארמון מסיפורי אלף לילה ולילה. אכלנו בקומה הראשונה. היא הקומה של החצר המרכזית הממוקמת מתחת לשלוש הקומות הסובבות אותה. כל הקירות מקושטים באריחים ובמוזאיקות. הקומות, שהוו בעבר את המגורים שחדריהם נותנים על החצר, שימשו לדיוואן השונים והיו שייכים, כל אחת מהן, לחלק מהמשפחה. החדרים ששימשו בעבר לחדרי שרות שונים, היו נמצאים בחצר. הם משמשים היום את המטבח ואת יתר השירותים הנחוצים למסעדת יוקרה ראויה. בפינה, ישב נגן הקנון, בלבוש מסורתי, עטוף בגלבייה לבנה עטורה ברקמה מחוטי זהב. מהכלי המונח על ברכיו, הוא הוציא צלילים שמימיים.

האווירה הייתה נעימה, אך המנות, שהוגשו בטוב טעם על ידי מלצרים במדים המסורתיים של משרתי האצולה הטוניסאית לשעבר, למרות מחירן הגבוה, לא היו סבירות, או במילים אחרות, לא היו טעימות. אין הם יודעים, אפילו במסעדת יוקרה שכזו, להתגבר, לדוגמה, על צליית שיפודי כבש, על מנת שיהיו צלויים, אך גם עסיסיים. מה אגיד על הדג. מאכזב. אולם, השיחה שזרמה על הביעות של המשפחה התלת - דורית המודרנית, עוררה עניין אמיתי. גילינו שבעיות היסוד שלה משותפות למארחינו ולנו. יתרה מזו, גילינו שאנו מטפלים בהן על פי אותן התפיסות המשלבות מסורת וגישה מתקדמת, המתבססת על החינוך המודרני. צחקנו בהנאה רבה כשהמארח, שהוא סבא כמוני, הזדהה עם עמדותיי ועם התנהגותי עם נכדיי, על פי הדוגמאות שסיפרתי. הוא הוסיף עליהן כהנה וכהנה דוגמאות מהתנהגותו הוא, כסב לנכדים. עד כמה הוא מנסה לדאוג לחינוכם, ליטול על עצמו תפקידים, שהוריהם עמוסים מדי בכדי לבצעם, כהסעות לחוגים מיוחדים. עד כמה הוא משתדל לשכנע את ההורים להתנהג אתם ביתר מתינות, ביתר הבנה למאווי הילדות שלהם. אשתו, מורה לפיזיקה ולכימיה בתיכון, עכשיו בגמלאות, טענה שהעזרה המאסיבית, שמקבלים הילדים מצידם, מוגזמת ונובעת מנטיית הדור השני להתפנק ולהמשיך את חייו כאילו לא ילד ילדים.  "אנחנו גידלנו אותם ללא עזרה מרובה שכזאת. על אף שאני מבינה שפרנסה טובה, היום, דורשת הרבה יותר השקעה מאשר בעבר, אמרה לנו ".

 בשיחה הנעימה והלבבית הזאת, לא נגענו לא בפוליטיקה, ולא בבעיות הכלכליות העומדות ברומו של העולם. כי אם בחיים הפשוטים והיום ימיים, שבסופו של דבר, דומים.

 

אין בכך ספק, שמה שהורינו העבירו לנו בטפטוף עדין, מכוון את חיינו הבוגרים. קל וחומר כשמדובר בנורמות של דאגה, טיפוח, חינוך והגנה על הדור השלישי. נורמות אלה לא נשתפו על ידי הגלים של הים התיכון שמפריד בין העבר בטוניסיה לבין ההווה בארץ. נהפוך הוא. כפי שכותב וירג'יל (Virgile), בפואמה האפית שלו, האנאידה (L'Enèide): "הים מאחד את הארצות ואת העמים, יותר משהוא מפריד ביניהם".

קל וחומר הים התיכון עם המזג המתון שלו. אני סבור שמהות הסדן, עליו הפטיש עיצב את הורינו, הייתה משותפת, בלא מעט מעגלים, להם ולהורי מארחינו. רק הבין לדנים למיניהם ודומיהם הקיצוניים, מסרבים להשלים עם העובדה הזו וחותרים ללא הפסק לנפץ אותה. הפילוסוף אלבר קמי (Albert Camus), ילד אלג'יר, כתב רבות על "הסדן" הזה. הוא כינה אותו "חשיבת הצהריים" (La Pensée de Midi). זאת החשיבה המאוזנת, חשיבת האמצע, המתנערת מהקיצוניות של שני הקצוות. היא עומדת ופועלת על פי אמצע הדרך בין האדישות לבין האלימות. "זאת הרוח, כותב קמי, שמתחשבת בחיים, אותה הרוח שמניעה את המסורת הארוכה שניתן לקרוא לה החשיבה השמשית ושבה, מאז יוון העתיקה, הטבע תמיד התאזן עם העתיד".   

החשיבה השמשית הזו, זרחה על אגן הים התיכון במשך מאות רבות ויצרה בו תרבות ייחודית, המשותפת, במספר ממעגליה, לכל העמים השוכנים סביבו. האמצע בין שני הקצוות, זו "המידה הטובה" עליה דיבר הריסתו, הפילוסוף היווני הגדול, שהרמב"ם שלנו שאב ממנו השראה. זאת "החשיבה השמשית", חשיבת האור שמניעה את תרבות העמים לכיוון המתינות, לכיוון שיקול הדעת ולכיוון החיים נטולי אלימות. חיי השלום הטובים.

למרות העננים, שלעיתים קרובות מכסים אותה, היא מותירה תמיד קרן אור, קרן של תקווה.

על בני האדם השוכנים על חופיו של הים התיכון מושמת החובה לגלותה.

 

 VIII- השיבה הביתה דרך איסטנבול

 לא קל לקבל שמרחק טיסה, שאמור לארוך כשלוש שעות, נמשך יותר מ- 12 שעות. הכול בטיסות רגילות, לא בצ'רטרים. מתיש. מדוע זאת ? כי אין בין הארץ לבין טוניסיה טיסה ישירה. אין, כי אין בינינו הסדרים כפי שהם קיימים בינינו לבין ירדן ומיצריים, על אף שלא נלחמנו בינינו.

כשלוש שעות בין טוניס קרטאג' לבין איסטנבול. ועוד כשלוש שעות בין איסטנבול לבין בן גוריון תל-אביב. והיתר המתנה.

כעס פנימי מכרסם אותך כשאתה שואל את עצמך מדוע, לכל הרוחות והשדים, טוניסיה מבקשת להיות יותר מעורבת באופן מחייב ופעיל בסכסוך שבינינו לבין הפלסטינאים, מאשר מדינות האזור בהן נלחמנו? הרי הארצות שבהן האסלאם פורח, חותרות לחסל את המשטר המתון הזה, בו טוניסיה מתברכת. שכנותיה בראש. בורגיבה לא יכול היה לשכוח להן את הפעולה של גאפסה (Le "coup" de Gafsa) , ב-27 לינואר 1980, של הקומנדו הטוניסאי, שהתאמן בלוב ובאלג'יר כדי לחסל את המשטר בטוניסיה, להשתלט על המדינה ולחלקה ביניהן. מדוע המס הזה אל הליגה הערבית שהנשיא בן עלי ממשיך לשלם? הדבר לא מובן אם מנתחים אותו על פי העקרונות של ריאל פוליטיקס. רק הפחד הבלתי מוצדק, הפחד המסית את המנהיג מנקיטת הפעולה הנכונה, יכול להסביר את ההתנהגות הזו שמזיקה לטוניסיה. זאת מדיניות סתומה. הרי כל בר דעת מבין שאין שום תוחלת בה. אין שום תוחלת, שאי פעם, האסלאם הקיצוני יוותר על תוכניותיו לחסל את טוניסיה "החופשית", שנשותיה חופשיות ובעלות זכויות. הרי, משבר כלכלי עלול לערער את אושיות השלטון וליצור גל של אבטלה שינוצל כדי למוטט אותו. מי יבואו אז לעזרתו? הליגה הערבית? טוניסיה, כמצריים וכטורקיה, צריכה להכריז בקול רם לאיזה מחנה היא שייכת. ואין אני מזכיר את העובדה האבסורדית שהישראלים לא יכולים לבקר בה אלא דרך טיולים מאורגנים בלבד, ולאחר קשיים אדמיניסטרטיביים שמחסירים ממנה ליהנות בהכנסות נאות. זאת ועוד, טוניסיה מסרבת ליהנות משיתוף הפעולה המדעי, החקלאי, האלקטרוני עם ישראל, כשווה אל שווה, ולא כנחותה בקבלת העזרה בתחומים האלה כפי שהמדינות העשירות מספקות לה אותה. איזה בזבוז !

 

הרהרתי בעובדות האלה במשך השעות הארוכות בהן ישבנו בבית הקפה מסעדה, באולם הנוסעים בשדה התעופה של איסטנבול. על אף שבית הקפה מסעדה היה ראוי ושהכורסאות שלו היו נוחות. על אף שחנויות הדיוטי פרי היו עשירות במוצרים וגם מעולות. על אף העובדה שהיה לנו זמן לסיכומים ולהתכוננות נפשית לחזרה אל השגרה. אף כי מחירי האוכל והשתייה שהוגשו לנו על השולחן היו מופקעים יתר על המידה, וביורו. על אף כל מה שציינתי ושלא ציינתי, לא יכולנו למחוק את התחושה, שהמצב שלנו כאן הנו מצב אבסורדי וקפקאי.

יצאנו לטיולנו מהארץ, ביום שבת ה- 25 באוקטובר, לפנות שחר, וחזרנו אליה, לפנות בוקר, ביום שבת ה-1 בנובמבר.

אילולא ההנאה הרבה והתרגשות העמוקה שנשאתי עמי לאורך כל המסע שלי לחזרה אל החוויה הטוניסאית, לא הייתי כותב על נסיעתנו אפילו משפט אחד. והנה כתבתי עליה 41 עמודים. וזאת לאחר השקעה של שעות רבות על מנת לברור היטב את הבר מהתבן.

  סוף

                                                                  ראובן (רוז'ר) כהן  שדות ים, דצמבר 2008

שבוע טוב !

חג חנוכה שמח לכל ידידיי ולכל עם ישראל.

איחוליי הם שיחול נס חנוכה על מדינתנו ושנדע נחת וימים טובים.

לכבוד החג, הנה מתכון של סופגניות שנאכל בשקיקה, כמו בכל שנה.

מצרכים :

6 כפות סוכר

2 שקיות אבקת וניל

6 כפות שמן רצוי קנולה

2 כפות שמרים יבשים

 4 ביצים (או פחות)

1 ק"ג קמח

1/3 כף מלח

4 כפות ברנדי

1 וחצי כוסות מים או לפי הצורך

גרדים של קליפת לימון

1/3 גזר לטיגון

הכנה :

לערבב את כל המצרכים, המלח לא יהיה במגע ישיר עם השמרים אבל הסוכר כן, להוסיף את הברנדי, ללוש. לתת לבצק לתפוח, לחזור וללוש מספר פעמים. ליצור כדורים קטנים. לכסות בכל אחד מהשלבים.

טיגון :

לחמם את השמן. לוקחים 1/3 גזר מגורד ומכניסים אותו לשמן, הוא ימשוך את בועות  השמן אליו וימנע שמנוניות בבצק. אפשר לאכול את שאר הגזר בזמנים של המתנה, על יד האש.

הערה : אש חלשה מדי תגרום לספיגת שמן בבצק, אם היא חזקה מדי הסופגנייה תתבשל חיצונית ותהייה עיסתית מפנים. אז ברגש לגבי האש. בדיקת מידת החום : מכניסים חתיכית בצק קטנה לשמן, אם החום מתאים, הבצק צף.

להכניס סופגניות לשמן, לכסות את הסיר, זה יצור את הפס הלבן באמצע הסופגנייה. הברנדי שבבצק דוחה את ספיגת השמן. לטעום את הסופגנייה  הראשונה, כדי ללמוד את מידת הבישול ולשלוט בטמפרטורת השמן.

ההגשה :

כל אחד וטעמו, אפשר להחדיר ריבה בתוך הסופגנייה, נהוג לבזוק עליה אבקת סוכר. בתאבון ! יתכן שתקלטו כמות לא מבוטלת של קלוריות, אבל חנוכה בלי סופגנייה האם הדבר אפשרי ? חוץ מזה המחמאות שתקבלו עבור טרחתכם, שוות לעשות חצי שעה הליכה רגלית ועוד חצי שעה רכיבה על האופניים.  

חג אורים שמח לכולם !  

  

שבת שלום ומבורך  !

שמימל החל לשתות מאז הגיע לגמלאות ופרש מעבודתו בחברת החשמל בעיר ספאקס. אשתו מאוד לא מרוצה דרשה מהרבי להתערב. שמימל הוזמן לחצר הרבי ושמע ממנו, לאמור :

-  לא תשתה בימי חול ! שבת וחג כן, אבל מצאת השבת או החג אתה גוזר על עצמך שתיית מי ברז בלבד !

שמימל השתדל מאוד, התענה ביום הראשון וביום השני, אבל ביום השלישי, פעמיים כי טוב, משהו הציק לו והוא לא מצא את עצמו. מה עשה ? לקח סל ויצא לשוק המרכזי, שני צעדים מדירתו הנמצאת בקומה בית, בבניין טאק-טאק.

קנה ירקות, נענע, כוסברה ועלי פקילה. קנה פירות יבשים ופירות העונה. הלך לאטליז ושם ביקש מעיים ובשר. גם בקבוק יין קטורזה ובקבוקון בוכה בוקובזה, לא שכח.

בשובו הביתה אמר לרעייתו :   

-  אם מצאתי חן בעיניך, גברתי, הכיני לי קוסקוס עם ירקות ריחני, עם בשר, קציצות בולט ועוסבנה.  

וכך היה. לקראת הערב לבש חולצה לבנה והלך לבית הכנסת חבוש בכיפה. בשובו שר בקול :

-  שלום עליכם, מלאכי השרת, מלאכי עליון... ונטל את היין ושני לחמים ושם על השולחן לקידוש. על זה ענתה לו אשתו :

-   לא ולא ! לא כל יום שבת והחזירה את היין למזווה.

אומרים שהמילה הזו : לא כל יום שבת, נשארה מאז שגורה בפי כל.

אבל היום ערב שבת, אז שבת שלום ומבורך !

 

V- החיבור עם הילדות, ספאקס: מאת ראובן (רוז'ר) כהן

*

הקשר הראשון שהצלחתי ליצור בין זיכרונותיי לבין העיר, היו חומות העיר העתיקה, חומות המדינה או העיר הערבית, כפי שהייתי עוד מכנה אותה באנאכרוניזם משווע. בשעת הדמדומים, בפקקים של השעה 7 בערב, רק הן, כאות לנצחיותן, חברוני לעבר. הרכב חלף על פניהן, ובקושי הצלחתי לזהות תחנת הרכבת מצד שמאל של הרחוב, שכבר לא הייתה התחנה ממנה הייתי יוצא מספאקס ובא אליה. תוך דקה חלפנו ב-Rue Massicot מבלי שהצלחתי לזהות את בית הספר בו למדתי בכיתה א', והגענו ל-Hôtel Oliviers Palace, בית המלון בו היינו אמורים להתחסן במשך שני לילות.

פתאום הבנתי, והחילותי כולי לרעוד מן הגילוי הזה, שאין לי כל סיכוי להחיות אפילו זיכרון אחד. הכול חלף עם הרוח, והדבר היחידי שנותר קבוע, למרות השנים שחלפו, זה אני. רק אני. הבנתי שעלי לעשות עבודת הזיכרון במטרה לחבר את הווה לעבר, על פי הפרספקטיבה האישית שלי בלבד. עלי לחקור ולחפש את מחוזות הזיכרון האישיים שלי. מחוזות הזיכרון האלה לא מוגשים על מגש של כסף.

הבנתי שמוטל עלי תפקיד לא מבוטל של מניעת שקיעת העבר בשכחה. משימה מכובדת של הצלת המציאות, שנעלמה זה מכבר, למען "ההיסטוריה". זו הקטנה, האנקדוטה, וזו הגדולה, הכתובה בדברי הימים. והשתיים יחד, עבור הדורות הבאים. כי עדותו ההיסטורית  של כל זיכרון אישי, היא אבן קטנה המשתלבת בבנייתו של הפסיפס ההיסטורי הגדול.

הרגשתי, בעודי יושב בבר של בית המלון, בזמן שגל מסדר את עניין החדרים, שעלי לגלות את משמעותן של שנות הילדות שלי, השנים בהן חייתי בספאקס. רק אני אוכל לגלותה ולהעניק להן אותה. זאת חובתי, לעצמי, להוריי, לבניי ולנכדיי.

לכל אדם יש שם ויש סיפור המתחיל עם ילדותו.

מתן משמעות לילדות שלו, הקשורה לזיכרונותיו, מוטלת עליו כחובה קדושה להשרישה בזמן ובמרחב. רק כך היא מקבלת ממשות.

הבנתי, בלי שניסחתי את הדבר מראש בעת ההכנות לנסיעה, כי זאת הייתה בעצם המטרה העיקרית של הנסיעה שלי לטוניסיה.     

התברר לי שכל היתר, ההנאות, הצילומים, הבדיחות, השיחות עם המקומיים, חיווי החוויה הטוניסאית, לא היו אלא אמצעים להשגת המטרה הזאת.

לכן, חשתי שימחה גדולה בליבי ביושבי כאן בבר של בית המלון. חשתי שאני מתמלא אושר וסיפוק. חשתי גאווה והתרוממות רוח, על כי נפל בחלקי להבין שאני מחבר את ילדותי להמשך חיי, במקומות בהם היא התרחשה. שכך יעלה בידי לגלות את המשמעות שאעניק לה.

בין פרויד, שהאמין שילדותו משפיעה על האדם הבוגר, עד כדי יצירת חסימות לזרימת חייו. לבין סרטר, שהאמין שהעתיד שהוא מעצב, הוא המשפיע עליו ומשחרר אותו. אני מעדיף את טיעונו של אריסתו שאומר, שאם מבחינה כרונולוגית, יש ילד ולאחר מכן אדם בוגר, מבחינה לוגית, יש אדם בוגר ולאחר מכן ילד.

חשתי שאנרגיות חדשות זורמות בנפשי, והחלטתי להפוך את הרגעים האלה לחגיגה של יצירה ממש. החלטתי שאני אעשה את הכול על מנת לאתר כל אות וכל סימן של זכר המקומות אליהם אוכל לחבר את ילדותי, למרות כל השינויים ששינו את פני העיר בה נולדתי.

"נתחיל את החגיגה הערב, אמרתי לגל. זהו עבורי ערב חגיגי מאוד, ולכן נלבש חולצה לבנה, כמו בחג ובשבת, ונלך לחגוג את הערב הראשון שלי בעיר ילדותי במסעדה טובה עם יין משובח".

בחרנו באחת מבין המסעדות היוקרה. האוכל הטוניסאי המבוסס על סלטים ובשרים על האש. היין, השרות, עיצוב המסעדה היו ברמה נאותה, לבד מהבשר על האש. מה שאהבתי במיוחד הוא ציבור הלקוחות שהיה על טהרת המקומיים. גברים ונשים בגיל הארבעים, חמישים, "מדושנים", עם כוסות יין משובח ביד, שוחחו בנעימות. אני אוהב את קול הנשים הטוניסאיות. הוא גבוה אך לא צעקני. הוא מלודי אך לא נסחף. הן משלבות בערבית שלהן ביטוים צרפתיים, כאילו היו אלה ביטוים ערביים. בשונה מנשותינו בארץ, המשלבות בעברית שלהן ביטויים באנגלית, בהדגשה כה יתירה, עד שאלה נשמעים לא במקום. אין הטוניסאית נוטלת חלק בויכוח מתוח. היא חכמה מדי כדי להשתלב בעימות. הקול שלה פשוט כה גבוה עד כי, ללא בוטות, היא מצליחה, דרך השיה המעודן שלה, להשמיע את דברה.

 

היה זה ערב מושלם, בו נהנינו ובו ונאמרו דברי חוכמה. הוא הסתיים, למרות העייפות שצברנו ביום הארוך הזה, בטיול רגלי באזור בית העירייה, שמגדלו המואר מסמל את העושר של העיר, כפי שמגדל המסגד של ג'מעה אל זיטונה בטוניס, סימל בכל התקופות, לרבות בתקופת הפרוטקטוראט הצרפתי, את שלטון הערבי בעיר הערבית.     

 

למחרת בבוקר, מונע באנרגיה עצומה, ולאחר ארוחת בוקר של מלכים, ניצלנו את השעה שהייתה לפנינו, בטרם יגיע נהגנו שהזמנוהו בשעה 10 בבוקר. הינו משוכנעים שנתפנק במיטה לאחר היום הארוך של אמש ולפני חיפוש הווילה בה נולדתי וגדלתי על ה-Route de Mahdia. ולא כן. מלאי מרץ, יצאנו לצלם את המקום בו אבא שלי עבד כמנהל חשבונות אצל בעל עסק של ספוגים, האדון בלורדוס היווני. זכרתי שהמחסן היה ממוקם, בשנת 1942, ערב הפלישה הגרמנית לטוניסיה, לא רחוק מבית הספר האיטלקי, מול המוסך Pasquier, שהיה סוכן Citroën בעיר. פנינו אחרי שני רחובות מהמלון ימינה, ברחוב של אותו בית הקפה, שהיה בזמנו בית הקפה של הסוחרים המבוססים, ושל שחקני הקלפים, Le Relais. הוא לא שינה את שמו. צילמנו, ונכנסתי לשוחח עם בעל בית הקפה הנוכחי.

"לא, ענה לי הטוניסאי עם נימה של עלבון בקול, בשני האולמות הפנימיים אין אנו מקיימים משחקי קלפים, כבעבר. בית הקפה שלנו הוא בית קפה מכובד. כרגע השעה היא עדיין שעת בוקר מוקדמת, לכן אין אתה רואה כאן לקוחות. אבל במשך היום הוא מלא כפי שהיה בעבר".

"ומה קרה לקולנוע Le Rex, שאלתיו ? מדוע הרסו אותו ובונים במקומו בניין משרדים ? לא היו יותר צופים לסרטי קולנוע מפאת התחרות עם הטלוויזיה ?"

הוא נענע בראש ושתק. 

חשתי שאני הופך לפקעת של נחישות והחלטיות. ההרגשה הלא טובה של ניכור וזרות בעירי שכרסמה והפחידה אותי אמש נעלמה כשלא הייתה. במקומה חשתי בעלות על העיר, על אותם המקומות שהיו אז לעוגנים לילדותי, ויצאתי לחיפושיי "ככובש", שלא מתכוון לוותר על משימתו ויהיה מה.

עד הגעתי לספאקס התנהגתי כתייר. בספאקס התנהגתי כבעל זכויות שמבקש לממש אותן. 

 

הגענו למקום המשוער של מחסן הספוגים של האדון בלורדוס. הצבעתי לגל על דלת ישנה מעץ, הנעולה במנעול ובריח. כל העת הוא צילם אותי בוידיאו. שלט ה-Citroën התנשא ממול, מצד השני של הרחוב. פניתי לסוחר שעמד בסף חנותו ושאלתיו מה קיים מאחורי הדלת. הוא הרים את ידיים בסימן שאין הוא יודע. לחצתי עליו: "אבא שלי עבד כאן. האם מנקים ומוכרים עוד ספוגים כאן" ? ראה שיש לו עסק עם מי שיודע במה העניין, ועל אף שגל לא הרפה לרגע לצלם להקליט אותנו, הוא לא סירב לדבר, לא הסתייג מהלחץ שהפעלתי עליו וענה לי. "עוד לפני מספר שנים עסקו באמת בספוגים כאן." המשכתי ללחוץ "כמה שנים ?" "שמונה או אולי עשר, ענה לי". עוד טיפת לחץ: "בעל העסק היה יווני ?" "לא, הוא היה יהודי". "ומה היה שמו?". "שמו היה זריבי".

הודאתי לו בחמימות ופנינו לרחוב הראשי ליד ה-Monoprix ההרוס, שבמקומו אמור לקום כל בו גדול בבניין רב קומתי. צילמנו את המקום בו עמדה הקונדיטוריה Descloux, ליד הצלם Marcellon. אמי עבדה שם בשנות השלושים, ושם הכירה את אבי. במקום הקונדיטוריה המעודנת, פועלת מסעדה קטנה לאוכל מהיר, ברוח הזמנים שספאקס מבקשת בכל מאודה להדביק. העיר הפכה לאתר בנייה גדול. בכל מקום, הורסים ובונים מחדש, לשמחתם של הקבלנים ואנשי הנדל"ן. זה מה שאמר לי עובר אורח בגילי, שפנה אלי בראותי מצלם. הוא הציג את עצמו כרופא שיניים, ושאל אותי אם אני שייך לפזורה (הוא עשה שימוש בביטוי Diaspora) מספאקס. הוא אמר לי שהוא מכיר הרבה אנשים השייכים לה, לרבות אלה המנהלים את אתרי האינטרנט הקשורים אליה. השיחה התגלגלה על סיבות עזיבתנו את העיר ואת טוניסיה, בעוד שמספר יהודים דבקו בעיסוקיהם ועודם בספאקס. "הם עוד כאן עד היום, אמר לי, עם נימה של סיפוק רב בקול".

גם האחראי על המשמעת בתיכון שלי, שאל אותי את אותה השאלה. וגם עובר אורח מול בית דודתי לשעבר. וגם סמל המשטרה ששמר עם צוותו על בית הכנסת הגדול בטוניס. ועוד מקומיים  איתם דיברתי. העובדה שהשאלה הזאת חוזרת על עצמה מצד המקומיים, מעידה, לפי דעתי, על שתי תגובות שעזיבת היהודים יצרה אצלם.

הראשונה, שהם כועסים עלינו, כאילו בגדנו בהם, כי הם אהבו את נוכחותנו בטוניסיה.

השנייה, שהם לא יודעים דבר על התקנות שגזרו עלינו השלטונות הטוניסאים עם העצמאות. גזרות אלה לא השאירו לנו בררה אחרת אלה "לברוח", פשוטו כמשמעו, בטרם המצב יהפוך לגרוע עוד יותר. הטרגדיה היא, שרוב היהודים שלנו, גם הם, לא יודעים הרבה על הגזרות האלה. ההסבר שהם נותנים לעזיבתם הוא סתמי: "עזבנו, הם טוענים, כי כולם עשו זאת. כי כל מכירינו עזבו".

אני סבור שהגיע הזמן שההיסטוריונים הטוניסאים עצמם יטפלו בסוגיה הזו ויפרסמו לבני ארצם את האמת ההיסטורית בנידון, על מנת להסיר את מטען הטינה שנצבר בינינו לביניהם. אולם, עם העוינות שהאסלאם הקיצוני ממשיך לטפטף בטוניסיה, על אף ידו החזקה של הנשיא בן עלי, אני מסופק אם הדבר יעלה בידם של המלומדים הטוניסאים להצליח במשימה הזו.

 

שאלתי את רופא השיניים החביב, שנאחז בהנאה בשיחתנו, על השינויים האורבניים שמתחוללים בעיר ובסביבתה ושפוגעים, לפי דעתי, באסטטיקה הראויה. "נוצר איזה רושם של אי סדר בבניה, אמרתי לו, על אף שאני מבין שחייבים לספק מגורים לאוכלוסייה הגדלה והולכת. הצפיפות, הרושם של העדר תכנון ופיקוח על הקבלנים, הם בולטים לעין החדה של האיש הזר".

"שימשתי במשך שלוש שנים כאחד מסגני ראש העיר לפני מספר שנים, ענה לי. שמע, הקליניקה שלי היא בבניין הזה, כאן מולנו. בואו לשתות משקה קר אצלי ונדבר באריכות." התנצלתי באומרי את האמת, שהנהג שלנו מחכה לנו לסיבוב מתוזמן בספאקס ובפרווריה. "אז זה יהיה בנסיעתכם הבאה, אמר. וכדי לחזור לשאלתך, דע שבמועצת העיר עמדנו באופן מודגש מול הקבלנים שיבנו על פי התקנות שקבענו ובחומרים המוגדרים היטב. ניתן ללא קושי לראות זאת כאן, סביב בית העריה ובבניית המונופרי החדש. אני מציע לכם, כדי שתיווכחו עד כמה תנופת הבנייה היא עצומה, לגשת בסיור שלכם בשכונות העוטפות את ספאקס, למיזם "טפרורה", שאנו עובדים כבר עליו, בשטה שהיה La Plage de La Poudrière. מי שבונה כל כך הרבה עלול לעשות גם טעויות."

 

נסענו דרך הרחוב Victor Hugo לשעבר, לכיווןPicville . עצרנו בקצה הרחוב ליד הכנסייה היוונית מול החנות של הדוד שלי, שהייתה נעולה בשרשרת ובמנעול. אותה החנות הפינתית. מסביב לפינה, מול הקתדראלה שנבנתה בבטון לא מטויח ולא צבוע, לפי האופנה ארכיטקטוראלית שהייתה קיימת בשנות ה- 50, ושניתן לצפות בה גם אצלנו בארץ, בצפון תל אביב, ישב אז הספינג'י. הוא היה מטגן את הלביבות הענקיות המטפטפות שמן. "לא תמצא יותר לביבות כאלה ואיש שיכין אותן בספאקס, אמר לי בעל קיוסק של מטוגנים וסנדוויצ'ים, שתפס את מקומו של הספינג'י. היום אוכלים Fricassées !"    

ביקשתי מהדי, הנהג, לנסוע לאורך החומות של העיר העתיקה עד לקצה הרחוב והשכונה שכינינוה אז .Picville היא השתנתה מן הקצה לקצה עד כדי שלא זיהיתי בה דבר. פנינו לכיוון באב ג'בלי. המטרה הייתה La route de Mahdia, לחיפוש אחרי הווילה בה נולדתי וגדלתי. זיהיתי בקלות את המוסך שעמד פעם מצד שמאל של הרחוב בפניה לכיוון באב ג'בלי. גם את בניין הקולנוע Le Majestic, זיהיתי בקלות ולא מפני ששמו מתנוסס עוד עליו. הוא היום הפך למוסך ולבית מלאכה. היו מקרינים בו, בזמנו, סרטים מצריים עם פריד אל אטרש וסמיה גמל, סרטים שמשכו מאות על גבי מאות צופים, גם יהודים. כל האזור של באב ג'בלי השתנה להפליא, לרבות עם בניית השוק החדש והיפה. כל סדנאות מפחונים, שנבנו אז, ללא כל סדר, משני צדדיו של הרחוב הצפוף והסואן, נעלמו. כל הסביבה הזו, שהייתה שייכת לעם העמל, באנדרלמוסיה ובבלבול אדיר, בתיקון מכוניות, צמיגים, עגלות, פינתה את המקום לבנייני מגורים מסודרים וראויים. חלפנו באטיות על מתחם באב ג'בלי. כשאני מתבונן בפליאה בשינויים האלה הגענו לצומת, שפעם היה הצומת של L'ancienne Gendarmerie. בו, מי שפונה ימינה חוזר למרכז העיר, שמאלה ל-Moulinville, ומי שממשיך ישר, ניכנס ל-  .La route de Mahdia

"תוך שני קילומטרים בערך, אנו אמורים להגיע לווילה, אמרתי לגל." "הדי, שועייה, שועייה, אמרתי לנהגנו, מתאזריש (לאט, לאט, אל תרוץ) !"

אולם, כל האזור השתנה ללא הכר. הבנייה הצפופה תפסה את השטחים שהיו ריקים, השטח של ההיפודרום, זה של "הסבחה" עם שלוליות המים, שהפכו בעת משחקינו לאגמים עליהם שטנו על רפסודות קטנות. לא זיהיתי דבר. הבלבול החל לטשטש את חוש ההימצאות שלי. חיפשתי את המסגד של מנזל שקר, מצד שמאל של הכביש. הוא היה ממוקם כ- 200 מטר בערך דרומה מהווילה שלי. אולם, כל 500 מטר הזדקר מסגד בלב בתי מגורים וסמטאות. הבלבול אצלי גדל. מילותיה של אחותי לא עזבוני. ממונסטיר, בה היא בלתה את חופשתה מפאריס, היא נסעה ליום אחד לספאקס עם כמה מחברותיה, כמוה ספאקסיות לשעבר. "לשבור את הגעגועים, אמרה לי". כמה גדולה הייתה אכזבתה ! "הווילה לא קיימת יותר, בכתה לי בטלפון ! גילחו את הכול ובנו באופן כה צפוף שלא תכיר ולא תזהה דבר !"

אולם, "הדבקות במשימה", היא הטבע השני שלי. לא ויתרתי. ולאחר שנידמה היה לי שעברנו מזמן את המקום, עשינו סיבוב פרסה וחזרנו באיטיות על דרכינו. אחרי טעות אחת, עליה עמדתי מיד כי הווילה הזו לא דמתה לשלי, כשבעלת הבית, כולה מבוהלת, חוזרת בהדגשה "הדי ביתי, הדי ביתי", קפצתי בזעקה אדירה כאילו הקיש אותי נחש. "הנה היא, צעקתי, זאת הווילה שלי !"

זיהיתי את גדר הברזל המעובד כחניתות, שבעלי הבית כיסוה בפח על מנת להסתיר מעיני עוברי אורח את הדיירים, לרבות את הדיירות.

זאת הייתה באמת היא. נעולה ועזובה, ישבה בודדה. היחידה שנותרה מכל הווילות של ה-Groupe Morinaud.

הדי טיפס מעל הגדר ופתח את שער הברזל מבפנים. זיהיתי אותו כאילו פתחתי אותו אתמול בחזרה מבית הספר. נכנסנו. הכול היה במקום. גם עץ הרימון שגידלנו מתחת לחלון המטבח. על אף שהגזע שלו היה כרות, הוא המשיך להניב ענפים ופרות. ההתרגשות שלי הייתה גדולה, והסיפוק על כך שלא וויתרתי ושמצאנו את הוווילה לא פחות. הסתובבתי שעה ארוכה בגינה, כי הבית היה נעול, מעביר מול עיניי, כמו בסרט, סצנות מילדותי. ראיתי את אימא משוחחת עם השכנה במרפסת, את עצמי משקה את העצים, את אחותי עם הבובה שלה...

הרהרתי על סיפור הקהילה שלי, שהייתה בעלת תרבות שורשית וניהלה חיים טובים במקום. נכסים רבים היו לה וזכויות שאין איש יכול היה לערער עליהן. אותן הזכויות שחשתי שאני נושא עדיין עימי. זכויות המעניקות לי את התחושה הזו של בעלות על עירי. הרהרתי על סיפור קהילתי בעלת תרבות יהודית מקומית של מאות בשנים. והנה, תוך פחות מעשור, נמחקה והייתה כלא הייתה בארץ הזאת.

"הסיפור הזה חייב לחלחל לנימי הנפש של הדורות הבאים, אמרתי לגל, מדור לדור. זה תפקידם של מי שהכירו את התרבות הזו, דתיים או לא, יהודים טוניסאים או יהודים צרפתים, עניים או עשירים. ואני גא, אמרתי, שכאחד מהם, אני מממש זאת, כאן ועכשיו." מלא סיפוק מהצלחתי, חשתי שמחה גדולה בליבי, ולמרות ההתרגשות שגייסה ממני אנרגיות רבות, הייתי כנער שעומד לכבוש את היעד הבא. "התחנה הבאה, אמרתי לגל, בית הספר התיכון שלי".

לא היה פשוט עם האחראי על המשמעת בתיכון שלי לשעבר, לקבל אישור להיכנס ולצלם בחצר. התווכחתי אתו. אחות בית הספר שישבה ופטפטה בשער בית הספר עם שתי נערות, לחצה גם עליו. והוא בשלו. לבסוף, הוצאתי את התותחים הכבדים, והצלחתי לשכנע אותו כשטענתי שיש לי זכויות בתיכון הזה, זכויות של תלמיד שעבר כאן את שני חלקי מבחן הבגרות שלו.

הוא היסס כמעה, לחצתי עוד קצת ונכנסתי. צילמתי, וגל בעקבותיי מצלם אותי. מבלי לשאול אותו, פניתי לכתה בה למדנו דקדוק צרפתי ולטינית עם האדון Piolet המיתולוגי. כל בני כיתתי, כשנפגשים עוד היום, מזכירים עדיין אותו בכבוד ובחיבה.

נכנסתי לכיתה בה ישבו נערים ונערות שלמדו מחשבים, ובקשתי מהמורה ומהם את הרשות לצלם. לא שלפני שסיפרתי להם, שלפני 58 שנים למדתי בכיתתם והצבעתי על המקום בו ישבתי.

הייתה לי חוויה כבירה, כאילו ראיתי את עצמי יושב במקומי ומדפדף בספר.

יש מצבים בחיי אדם, שעקשנותו, נחישות דעתו ודבקותו במטרה, מכתירות את מאמציו בהתרוממות הרוח, שקשה לתארה. אלה רגעי שיא ,המעניקים לו סיפוק רב מאוד. עד כי הוא מרגיש שהוא ממש פורח. התרוממות רוח כזו חשתי, כשהודיתי לתלמידים. מהבוקר, הצלחתי לאתר ולקשור לילדותי את כל המקומות שרציתי לזהות. חשתי שסיימתי את המשימות להיום ושהגיע הזמן להתרווח קצת.

הודיתי לאחראי על המשמעת, שכעס עדיין על הלחץ שהפעלתי עליו, לאחות בית הספר שהייתה לצידו, והשיחה התגלגלה, מטבע הדברים, על נושא העבר וההווה. האחראי על המשמעת שאל אותי, בתוקפנות מה, מדוע עזבנו, אנחנו היהודים, את טוניסיה. גררתי אותו לנושא ה"מקטוב" (הגורל) העיוור שקובע את חיינו. אין כמו שיחה על מהות החיים כדי לפייס בין האנשים. הנושא על מהות המקטוב והתפיסות אליהן התגלגלה השיחה, מצאו חן אצל בני שיחי. ארשת פניהם הביעה  סיפוק ונינוחות על דברי החוכמה שנאמרו. אין פלא, אם כן, שנפרדנו בחמימות, כאילו הינו מכרים ותיקים.

 

ישבנו שעה ארוכה בבית קפה בלב העיר, מול בית העריה, ולגמנו תה מתוק עם נענע. התמזגנו בסביבה האנושית, וכמו הגברים הספאקסים האחרים שישבו לידנו, צפינו בבחורות שעברו וחלפו מולנו. לעומת הנהוג בטוניס, אף אחת מהן לא העיזה לשבת עם חברה ולהזמין כוס תה. אחרי הצהריים, לאחר ששחררנו את הנהג ונחנו מעט במלון, החלטנו לחרוש את מרכז העיר ברגל, מתחנת הרכבת ועד ל-"בהאר אל קרקנה", עם הפסקה קצרה לצילום במקום שבו פעל בזמנו המועדון של התנועה, תנועת הנוער דרור. הזהוי היה מפוקפק, על אף השיחות שניהלתי עם סוחרי הרחוב. המשכנו בטיולנו ונכנסנו לחנויות, וגלריות של בתי מסחר.  .

האכזבה הייתה גדולה. כל המוצרים הם יבוא מסין או מקוריאה, ברמה נמוכה ובטיב מפוקפק. בדומה לתכולת החנויות ברחובות של עיר פיתוח אצלנו. אולם, כאן, מדובר על מרכז העיר השנייה בחשיבותה ובעושרה אחרי עיר הבירה, טוניס. חיפשתי מוצרים העשויים לייצג את היצירה המקומית. חשבתי על המוזיקה. לכן קניתי דיסקים של מוסיקה טוניסאית. הדבר סיפק לי הזדמנות פז לשוחח עם מוכר הדיסקים על טיב המוסיקה הטוניסאית. הצטערתי שהוא לא דיבר צרפתית או אנגלית באופן חופשי ואני ערבית ראויה לשיחה שכזאת. רציתי עוד לשאול אותו על ההשפעות שפעלו על המוזיקה  הטוניסאית לעומת המוסיקה המצרית או הלבנונית. האם היא הושפעה מהמוזיקה הברברית, זו של השבטים מהרי האטלס בשילוב עם ההשפעה האנדלוזית? או שמא מהשפעת המוזיקה האפריקאית של השבטים ממדבר סהרה דרך מרוקו? האם היא קרובה יותר למוזיקה מצרית או למוזיקה לבנונית ? אבל, השפה שלנו הייתה קצרת יכולת כדי לאפשר שיחה מעניינת שכזו. לבסוף, קניתי שלושה דיסקים של מוזיקה טוניסאית ואחד של מוזיקה לבנונית בו מככבת הזמרת פירוז, שהוא המליץ לי בחום.

 

בדרך החזרה למלון, ביקשתי לשבת בקונדיטוריה Descloux לשעבר, באותה המסעדה הקטנה

ל- fast food שצילמנו בבוקר. אכלנו מין Fricassé מנופח בתנור, כשבין ריסי עיניי החצי עצומות דמיינתי נערה צעירה, כאמי בזמנו, שמתרוצצת בין הלקוחות.

שוחחנו על התוכנית של המחרת. סקרנו את הפרטים הקשורים לחזרה לטוניס, דרך כביש החוף, עם תחנות בשבבאה, מהדיה, מונסטיר. "אבל, בטרם נעזוב את העיר, עלינו לערוך סיור מסכם בספאקס, אמרתי לגל. השכונה שאני מבקש עוד לראות ולצלם, היא שכונת L'Ancienne Gendarmerie, שכונה בה ביליתי שעות מאושרות בילדותי, אצל דודתי, עם ילדי השכונה השובבים, ובצפייה במשחקי כדור רגל הבלתי נשכחים של קבוצת הכדורגל

ה-S.R.S, קבוצת עובדי הרכבת, שהייתה מורכבת כולה על טהרת שחקנים אירופאים".

 

"לא תימצא את השכונה הזאת, אמרה לי אחותי, חבל על הזמן שלך ! הרי נהג הטקסי שהסיע אותנו ממונסטיר, מכיר את ספאקס יותר טוב ממך, לא ?"

לא !

יכול להיות שעם החן והחיוך המסחרי של כל טוניסאי, נהג הטקסי שהסיע את הצרפתיות החמודות האלו סיפר להן שהוא מכיר את ספאקס כפי שהוא מכיר את מונסטיר. כך נוהג כל נהג טקסי. קל וחומר באזור אגן הים התיכון. לכן, הוא סיפר להן חצי בדיות על הווילה כעל ה- Ancienne  Gendarmerie, שלפי גרסתו הלא לגמרי דמיונית, "לא קיימים יותר, משום שקבלני הבנייה גילחו את הכול". 

 

למחרת, לאחר שסעדנו בלילה שלפני כן את ארוחת הערב החגיגית שלנו, כאות פרידה מעיר הולדתי, בבית המלון המפואר, עם הקלאסיקה המיוחדת  רבת השנים שלו, עם הברים הנעימים והדקורציה המפנקת את הנפש, יצאנו לחפש את השכונה.

מצאנו אותה עומדת על טילה, כפי שמצאנו את הווילה.  נכון יותר יהיה לומר "מועדת" על טילה, כי כפי הנראה רובה מיועד להריסה, כשלידה בניינים חדשים. אבל, היא הייתה במקום שבו עזבתיה לפני יותר מחמישים שנה. צילמתי את הבית של דודתי ואת בית הקפה Le Café des Ouvriers, אותו בית הקפה של קבוצת הכדור רגל ה-S.R.S, שהפך לפנצ'רייה. זאת ועוד, האצטדיון של הקבוצה עדיין קיים כמאתיים מטר מבית דודתי, והקבוצה עדיין משחקת בליגה הלאומית, על אף שהקבוצה החדשה המתחרה, ה-C.S.S (Club Sportif Sfaxien) עוברת אותה, דוהרת לראש הליגה וקוטפת שבחים רבים מפרשני ספורט, כפי שקראתי בעיתון La Presse של יום שישי לפני הטיסה.

 

עוד אנחנו מצלמים, התקרב אלינו עובר אורח, בירך אותנו בחמימות ושאל אותנו אם הבית שאנחנו מצלמים היה בעבר הבית שלנו. מתוך השיחה, הוא עמד על הצער שעזיבת היהודים גרמה לטוניסאים. "מצאנו אצלכם, ידידים, משפחה, בעלי בתים שטוב היה לעבוד אצלם. חבל, חבל ! "

כמו לאחרים, אמרתי לו כדי לסיים את השיחה החוזרת על עצמה, שהמקטוב הוא אשר קובע מה יהיה עם האדם. מכיוון שמושג הגורל משחק תפקיד מרכזי בעיצוב האמונות של הטוניסאי, יכולתי לסיים את השיחה די מהר, לא לפני שהמליץ בחום, בדומה לרופא השיניים של אתמול, לבקר במיזם טפרורה.

" הוא יהפוך את החוף La Poudrière לאזור התיירותי והחדיש ביותר בטוניסיה כולה, אמר בגאווה ובהגזמה ים תיכונית". הדרך למיזם הייתה בדיוק מאחורינו. קל היה להתחבר אחרי הביקור בו ל-Route de Mahdia, שהוא כביש החוף דרכו נצפין לטוניס. לכן עשינו סיבוב פרסה ונסענו לבקר בפרויקט טפרורה. זהו השם העתיק של ספאקס. העבודות שמבצעים כאן נראות כבירות, ואין ספק שסוף כל סוף, פרנסי העיר ספאקס הגיעו למסקנה שיש טעם להשתלב במפעל התיירות הארצי. בעיתון הטוניסאי בשפה הצרפתית L'Indépendant, שקניתי לפני הטיסה, דובר על כך, שבעצה אחת עם הנשיא בן עלי, הם החליטו גם להשקיע באיי קרקענה כדי להפכם לאתר תיירותי מושך.

 

 

שבוע טוב. אני מזמין אתכם לקרוא פרק מרתק מהמסע לטוניסיה, ביקור מקסים במרינה של סוס, פורט אל קנטוהי והתבוננות היסטורית באתר האמפיטיאטרון של אל-ז'אם. טיול נעים !

 IV : החוויה הטוניסאית

כרמי הזיתים של מישור הסהל (Le Sahel) החלו ללוות אותנו בנסיעתנו דרומה.

ככל שהדרמנו ועד לספאקס, לא הפסקנו להתפעל מיופיים, מבריאותם של הכרמים האלה. נוכחותם הבלעדית בשטח היא אשר מעצבת את הנוף. הם עושים זאת באיזו מן חיוניות, מן אדנות עתיקת יומין שהשרתה עלינו יראת כבוד, כשצפינו בשורות הישרות של העצים הותיקים או של אלה שניטעו זה לא מכבר, מלאכת גיאומטרית גאונית. 

הסדר בו הם ניטעו, הרווחים הנקיים מכל עשב ביניהם, השליטה שלהם על השטחים המשיקים לאופק, הכול הגביר את תחושתנו שאנו צופים באחד מפליאי החקלאות בת יותר מאלפיים שנה. זהו פלא של פרי תבונת הידיים של האדם, בשילובו המוצלח עם הטבע. זהו פלא שחוזר על עצמו ושלא משתנה זה כבר מאות בשנים. פלא שמספק לאדם, בין הגידולים המזינים אותו, מצרך היוני לתרבות אגן הים התיכון, כפי שחיטה והאורז עושים זאת בתרבויות אחרות. זהו פרי שעשה את אושרן של הערים ששלטו על גידולו, כעיר ספאקס בטוניסיה. 

 

למרות שהתכוננתי נפשית לגילוי נמל המרינה החדש של סוס, ההפתעה לטובה הייתה שלמה. לא ציפיתי לרמה תיירותית כזו. המתחם כולו הוא פרי מחשבה, גם כלכלית וגם אסטטית.  מה שמוכיח שניתן להרוויח הרבה כסף מבלי לזלזל במה שאצלנו מעריכים כמיותר, כלא שייך. זה שייך ועוד איך שייך! המצב באל קנטאהוי מוכיח את המחשבה הפורייה הזאת. 

 

במרינה מצטופפות, (אף כי היינו בסוף חודש אוקטובר), ספינות זרות ואלגנטיות כלהקת עגורים נודדים. בתי המלון קטנים ודו קומתיים - ולא יותר - בצבעים כחול יווני ולבן מוגרבי בוהק, עמוסים תיירים ושייטים. לרגליהם בתי קפה ומסעדות נוחים - ולא יקרים - חנויות ססגוניות שהסחורה שלהן מוגשת לתייר בנדיבות לב, בדומה לדוכני השוק, אך בסדר מופתי ובניקיון רב, מושכות את העין. ניכרת העובדה שיד מכוונת ומקצועית דואגת לשמור על רמה בינלאומית, עם הדגש על המערביות, בכל פינה ובכל ביטוי מסחרי במתחם. השילוב הזה בין סגנון המזרח לסגנון המערב שובה את ליבו של התייר והשייט. הם חשים שהם נמצאים במרינה מודרנית ברמה אירופאית, אולם לא ב- La Rochelle  או ב-Nice, אלא בחוף ים תיכוני של ארץ שלא מחקה את זהותה הערבית.

ישראלי לא יוכל להבין זאת, מבלי שיעשה מאמץ נפשי לכך. הוא לא יבין שהתייר הזר, שנפשו פתוחה לשוני תרבותי, יתפלא לטובה מול השירותים הציבוריים שקירותיהם מכוסים באריחים צבעוניים. הישראלי שלנו רגיל לשירותים לבנים, עם כמה שיותר נירוסטה, המקרינים ניקיון וסטריליות. אריחים במוטיבים גיאומטריים במשתנה ציבורית, כמו אלה שעל הקירות של דיוואן המזרח (סלון), הם עבורו מחוסרי כל טעם. יש כאן, מבחינתו, בלבול בקנוני האסטטיקה. פגשתי את התגובה הזאת לא פעם בכתבי כותבי מסעות בתחילת דרכם הספרותית. אולם, אצל סופרי המסעות הותיקים והמשופשפים, הערות מסוג זה נעלמות מדפי כתבי מסעותיהם.

זה לא עניין של טעם, כי אם עניין של שחרור מקיבעון בתפיסת העולם והפלורליזם התרבותי. 

 

ישבנו בבית קפה על המזח השקט. בעולמם של השייטים, השקט הוא נורמה קדושה המחייבת את כולם. דיברנו בקול נמוך, ובהנאה התרווחנו על הכיסאות הנוחות. כל דקה שעברה השרתה עלינו רוגע, כאילו היינו בתרגיל בשיעור של מדיטציה טרנסנדנטלית. כאן, לא צריך מורה ולא צריך הוראות. כאן, צריך רק לשבת ולשתוק.

אין ספק שהמאמץ שהשקיעה הממשלה כדי למשוך יזמים ואנשי נדל"ן הוכיח את עצמו. זאת תיירות יוקרתית המכניסה ללא ספק דולרים רבים למדינה. את העדר נפט וגז טבעי, בהם מתברכות לוב ואלג'יריה השכנות, טוניסיה החליפה בהצלחה בתיירות. אולם, לעומת שכנותיה שגורפות מהמחצבים שלהן "רק" כסף, וכערך מוסף מתחים פוליטיים פנימיים, עבור טוניסיה יש בתיירות, לבד מהכנסה כספית נאותה, שני ערכים מוספים שחשיבותם לא תשוער :

ראשית, היא מספקת תעסוקה לעובדים לא מקצועיים, גברים ונשים, אליהם חייבת הממשלה לתת תשובה כאן ועכשיו (התיירות מספקת כל מיני עיסוקים, שלא דורשים קורסים מקצועיים ארוכים, בניקיונות, בגינון ועוד). כמו כן, ענף התיירות, כענף מקרין, מעשיר את סוחרי הכפרים שבסביבה.

שנית, ולא פחות חשוב, התיירות מחנכת את האוכלוסייה המקומית, העוטפת את כפרי הנופש, להשכיל לקבל את הזרים בסבר פנים יפות. הדבר מקרין על התנהגותו הנעימה של כל טוניסאי החי בסביבה תיירותית. נכון שהטוניסאים נטו לעשות זאת באופן טבעי עוד לפני גל "הפרוספריטי" שפקד את הענף. הרי אמרנו כבר, שלטוניסאי מזג טוב. מזג שהוא פרי של תרבות של מאות בשנים.

אולם, ידוע שהאבטלה ללא תקווה לשיפור, מעבירה כל אדם על דעתו. והכבשה הופכת חיש מהר לזאב. קל וחומר כשנאמני התנועה האסלאמית, המחליפה בנחישותה המהפכנית את התנועה הקומוניסטית של המאה הקודמת, אורבת לשלטון בכל מעידה שעלול לעשות. טוניסיה ידעה מהומות רחוב בעבר, בתקופת בורגיבה, "מהומות הלחם", שהיו מונעות על ידי התנועה האסלאמית הטוניסאית, בהנהגתם של גנוקי או של אל מאורו. לכן השלטון שומר על הסדר בשבעה עיניים, ואומרים שמערכת המודיעין המשטרתי שלו היא בין הטובות בעולם. כל תופעה אסלאמית חריגה מטופלת מיד וביד קשה.

     

עזבנו את המקום בצער, לא לפני שאחד מהסוחרים זיהה אותי כישראלי ואמר לי "שלום" בשפתנו. כפי הנראה, עם השנים, כל ישראלי, גם אם לא נולד בארץ, הופך להיות שייך לדגם הישראלי.

 

הידיעה שלאחר הביקור הקצר באל ג'אם, אגיע סוף כל סוף לספאקס, מילאה אותי בהתרגשות מתוקה., רבים שעשו זאת לפני, סיפרו לי שהם הרגישו כאילו הם חוזרים לגיל הילדות בהגעתם לעיר הולדתם, על אף עול השנים והתרבות שהם ספגו מארץ מולדתם.

הנסיעה לאל ג'אם הייתה קצרה יחסית, כתוצאה מ"זריזותו" של נהגנו, שנעתר לעצור רק  פעם אחת לריקון השלפוחית ולעישון הסיגריה שלו, דבר שעמדתי עליו על מנת שהנסיעה תהיה בטוחה יותר. שוב התפעלנו מכרמי הזיתים בשמש השוקעת, וניצלנו את ההפסקה, כדי שוב ושוב לצלם אותם מזוויות שונות, כאחד מפלאי הטבע.

 

כבר מרחוק, האמפיתיאטרון הרשים אותנו. ברגע שהתקרבנו אליו ושהכיכר הרחבה, עם המדרגות היורדות אל שער הכניסה, גילתה אותו לעינינו ברוב עוצמתו והדרו, עמדנו פה פעור מולו. השעה הייתה מעבר ל-4 ובאשנב הכרטיסים הזהירו אותנו שהאתר ייסגר בשעה 6. לא התכוונו לבקר בו יותר משעה, כי רצינו להגיע לספאקס בסביבות 6 וחצי- 7.

אולם, גל מצא בו עניין רב ולא הפסיק לסייר מהגלריות הגבוהות ביותר ועד המעברים שבמרתף, דרכם  עברו הגלדיאטורים והאריות אל הזירה, לקרב האחרון שלהם על החיים ועל המוות.

אני זוכר את האמפיתיאטרון בשנות החמישים. פעמיים הצלחתי לבקר בו. בפעם הראשונה, בגיל שש עשרה, באחת מנסיעותינו מספאקס ל-אל אריאנה, שהייתה אז פרבר מנותק מטוניס, בו בילינו שנה. בפעם השנייה, בגיל 20 כשלמדתי ב-Institut des Hautes Etudes , בטוניס. הכנתי אז, בנוסף לסרטיפיקאט בספרות ובפילוסופיה, סרטיפיקאט בגיאוגרפיה. רכז החוג, שהיה איש צעיר ונמרץ, החליט לארגן לחוג שלנו סיור לימודי  בעיר כאירוען, באל ג'אם, ובנאות המדבר של תוזאר ונפתה. המטרה המוצהרת הייתה החיפוש אחרי סוג של אבן שנמצאת באזור שבשולי האטלס, היוראסיק (Le Jurassique) שכנגד טיעוניהם של הגיאולוגים, הוא טען שהיא קיימת באזורים אלה. אולם הוא ניצל את ההזדמנות כדי לערוך איתנו חקר של חיי האוכלוסייה במקומות האלה.

בשנות החמישים, אל ג'אם הייתה כפר קטן ומסכן. היום, נראה שמצבה טוב יותר.  האמפיתיאטרון אז, לא היה כולו חשוף ומרתפיו היו עדיין מכוסים באפר. הוא דמה יותר לחורבה, אם כי חורבה מרשימה. אולם, לא יכולנו לסייר בה חופשי, מפאת סכנת המפולות. הפעם, לאחר שרסטוראציה רצינית בוצעה בו ושינתה אותו מן הקצה אל הקצה, יכולנו לגלות עד כמה המבנה האדיר הזה, עם ה-30 אלף מקומות בהם היה מצויד בעבר, הוא מיוחד ומרשים.

אל ג'אם, שהייתה ידועה בתקופה הרומית כעיר מורדת, נהנתה מעושר ומעוצמה פוליטית כבירים, כפי הנראה תודות לכרמי הזיתים בהם היא שלטה. לפי גודלו, האמפיתיאטרון היה השלישי בחשיבותו באימפריה הרומית, אחרי זה של רומא ושל קאפוה (Capoue). קאפוה, כזכור, הייתה הידועה בעינוגים שהיא ידעה לספק לתושביה, עינוגים ששבו את נפשם, בלשון שגי נאור, של חניבאל מקרתגו ושל צבאו, עד אשר הניצחון על רומא, שאחז כבר בידו, התחלף לתבוסה מבישה.   

       

מספרים שהכהינה, המלכה הלוחמת הברברית יהודיה, שלחמה בראש השבטים הברברים נגד הפלישה הערבית מוסלמית, בסוף המאה ה-7, הפכה את אמפיתיאטרון למבצר.

עמוס בזיכרונותיי האישיים וההיסטוריים, טיילתי בעניין רב במבוך הגלריות ה-תת קרקעיות החשוכות, עד שכמעט אבדתי את דרכי בהן. אולם, השריקה האדירה, שאני יודע להוציא מפי, החזירה אותי לקומת הקרקע.

בשעה רבע ל-6 בערב, עזבנו את אל ג'אם. השמש זרחה עוד מאחורי ההרים.

"פי סטה אונופס אחנה פי ספאקוס, j'a dit toi, אמר לי הדי, שהזכיר לי את הבטחתו באל קנטאהוי". הוא התחיל לדהור כמו סוס החוזר לאורווה. לא הערתי לו. גם אני הייתי אחוז בקוצר רוח לעבור דרך מולינוויל, ולהיכנס ללב העיר דרך הנופים של ילדותי.

אולם, המציאות חבטה  על פנאי. לא ולא. לא זיהיתי דבר.

שכל מה שהיה בזמנו שטחים חקלאיים הפך לעיירות קטנות מאוכלסות בצפיפות, לאורך קילומטרים רבים לפני העיר.

 

 IIIחוויה טוניסאית - חממת ונבאל

המשך

מאת ראובן (רוז'ר) כהן

מכיוון שנאלצנו לקצר את ביקורנו בטוניס ביום אחד, מפאת דחיית הטיסה מאיסטנבול לטוניס, הגענו להחלטה שיש לבטל את הנסיעה שלנו לג'רבה, ולהקדיש את היום האחרון שלנו לביקור מסודר וארוך יותר בטוניס. כך שבסיכום, בילינו בטוניסיה 5 ימים מלאים, או כפי שנהוג לספור בחברות התיירות 5 לילות : 3 לילות בטוניס ו-2 לילות בספאקס.

לכן למחרת של הגעתנו לטוניס, בשעות הבוקר המוקדמות יחסית, יצאנו ברכב לכיוון ספאקס. רצינו להגיע אל עיר הולדתי בשעות הערב המוקדמות. כ- 300 ק"מ ציפו לנו. תכננו לכסותם 

ב-10 שעות. הנהג הטוניסאי הצעיר שלנו, הדי, היה סימפטי ואדיב, וחיש מהר התקשר אלינו בחביבות גדולה ועשה את הכול כדי לעזור ולדאוג לנוחותנו מבלי שדרשנו זאת ממנו. הוא סחב את המזוודות, דאג לקניות, לחץ על הסוחרים בדוכני הזיכרונות. אולם, הייתה עמו בעיה. בעצם הבעיה הייתה כפולה : אלף, הוא לא דיבר צרפתית. בת, הוא עישן ללא הפסקה. ברם, הדיאלקטיקה מלמדת שבכל בעיה, קיים קוטב חיובי וקוטב שלילי. באלף, הקוטב השלילי היה ששברתי את השיניים על מנת לתקשר איתו. החיובי שדבר זה דרש ממני לאמץ את זכרוני כדי להיזכר במילים בערבית בכדי שאצליח להעביר לו את בקשותינו. בית, הקוטב השלילי היה שהעשן שהוא פלט הפריע לי בצורה נוראה. החיובי היה שביקשתי ממנו לעצור, ללא היסוס ובכל מקום שיהיה, לכשהצורך בסיגריה הופך אותו לעצבני בנהיגה, הפסקה שניצלנו לחילוץ העצמות ולריקון השלפוחית שדאגנו למלא בהקפדה פן נתייבש.

בעיית העישון בטוניסיה, היא בעיה רצינית עבור התייר המערבי. הטוניסאים מעשנים חופשי ובכל מקום בכמויות בלתי נתפסות על ידנו. הבנתי שם, עד כמה הצלחתנו בהפסקת ההפקרות האלימה הזו, הייתה חשובה. במבואות בית המלון, בבר בו נהגתי לשבת מול כוס תה מתוק, להתרווח ולהקשיב לשיחות שמסביבי במקום לרבוץ בחדרי, לזרום עם הזמן ולחוות את החוויה הטוניסאית מבלי להביט בשעון, להתבונן ולפרש את התנהגותם (La gestuelle) של הטוניסאים והטוניסאיות הפוקדים את המקום, דבר אחד בלבד הפריע לי: כמות העשן שנאלצתי לבלוע עם המעשנים והמעשנות שמסביבי. ראיתי צעירה, שלא עברה את ה-30, מעשנת, בחצי שעה, לא פחות מ-7 סיגריות ! מדהים ממש ! ומכיוון שהמסובים איתה ליוו אותה בעישון, השולחן שלהם, שעמד לא רחוק משלי, דמה לרכבת משנות החמישים המשחררת את הקיטור שלה. שמחתי שכפינו על המעשנים שלנו שלא יזיקו לבריאותנו, על אף שמחו וזעקו שאנו פוגעים בזכויות הדמוקראטיות שלהם. זאת דוגמה נרחצת על שימוש גרוע ופסול של השיח הדמוקראטי, שתוצאותיו הוא, בעצם, חיסול הדמוקרטיה עם תומכיה, תרתי משמע. ראוי שנהרהר בדוגמה הזאת על מנת שנשכיל להעביר את הקו האדום המפריד בין דמוקרטיה אמיתית ודמוקרטיה מסולפת.

     

לא התרשמנו כפי שציפינו מחממת. מדריך התיירות משנת 2003 מהלל את יופייה יתר על המידה.

מרכז העיר, המקושט כמובן בכבדות בדגלוני לאום ובדיוקני הנשיא, הוא מסודר ותיירותי, הסביבה פרחונית וירוקה, אולם שום חן לא עלה ממנו. בתי המלון הם מיושנים וללא תחזוקה ראויה, החוף המשרת אותם אינו מטופח, על אף שהיו תיירים שניצלו את הימים היפים, בהם זכינו בעת נסיעתנו, לטבול בים. ההרגשה הייתה שהבעלים שוחקים את הנכס עד תום, מבלי להשקיע בטיפוחו. אותה התחושה שמפריעה לי בראותי את המסעדות ואת בתי קפה בארץ שבעליהם עשו כבר עליהם את כספם, ושאין הם דואגים יותר לחדשם, פקדה אותי בחממת.

לעומת חממת, נבאל והמערך התיירותי שלה כבשו אותנו. אין זה בכדי שתיירים רבים מסתובבים ברחובותיה. השוק התיירותי שלה הוא פנינה המשלבת בהצלחה את הישן והפולקלורי עם הנוחות והניקיון של בניה חכמה וחדשה. דוכניו עמוסים מזכרות במחיר מתקבל על הדעת, אם כמובן הנך יודע להתווכח ללא בושה על מחירו של כל פריט. הדוכנים מהווים, בעצם, רק את חלונות הראווה של החנויות העמוקות והעשירות, המשמשות גם לסדנה, לתכשיטנים שמתאימים את הצמיד או התליון שבחרת, חיש מהר, לטעמך. כמובן, מוצרי הקדרות שולטים בהם. בכל הצבעים, בכל הצורות, בכל גודל, לכל שימוש, אתה מוצא את הפריט שליבך חפץ בו, וגם הפריט שאינך חפץ בו, ושהמוכר מצליח לדחוף לך אותו בחצי המחיר שהוא קבע תחילה. בקצה שדרת החנויות, הנך מגיע לכיכר פתוחה ליד מסגד, המזכירה את זאת של עכו, אבל נקייה יותר, מסודרת יותר, מזמינה יותר לשבת באחד מבתי הקפה או מהמסעדות המפרידות בין עוד ועוד חנויות. הכול מתנהל עם הרבה שלווה, הרבה חיוכים, עם הרבה שקט מרגיע, הרבה שרות אדיב, ללא כל מתח, בשונה בתכלית השינוי ממה שאני מכיר בעכו. כאן ישבנו בהנאה באחד מבתי הקפה, בין תיירים ומקומיים, ובילינו מבלי להביט בשעון בשיחה בטלה סביב כוס תה.

  כאן ניצלתי את ההזדמנות, בזמן שגל שוחח בנחותה עם הדי, בחצי ערבית ישראלית וחצי צרפתית פריסאית, לבצע לבדי תרגיל של קניה בשוק טוניסאי. כשהמוכר הצעיר והמפולפל שידע איטלקית, צרפתית, אך לא עברית כמובן, קבע את מחירו של המוצר שביקשתי לקנות ב-25 דינר, ישר הצעתי לו שליש מהמחיר "שמונה דינר, אמרתי לו". הוא התנהג בנימוס כאילו אין הוא רוצה למכור. אני אמצתי את התנהגות כאילו לא אזוז מהמילה שלי. לבסוף, אחרי שהוא ירד ל-15 דינר עם נושא מפתחות כמתנה, ושהתחלתי לחזור לבית הקפה ללא הקניה, הוא ירד ל-12, ונתתי לו 10 שקיבל בעצבות מזויפת במבטו, בטענה שרצחתי אותו ושהוא מפסיד קשות, ועטף לי את ה-Poterie de Nabeul בעיתון יומי.

העיר נבאל היא עיר מטופחת ויפה. "נעמל דהורה (עושים סיבוב, בערבית) avec l'auto, אמרתי להדי בערבית עילגת, הו בעדה (אחריו) נמשי (נלך) אל אל קנטאהוי". בסיבוב שעשינו, התרשמתי מהעושר והניקיון של העיר המקושטת לעייפה, ככל ערי הפריפריה,  בדגלוני לאום ובדיוקני הנשיא. גם בתי המלון שלה, עושים רושם טוב. כמות התיירים הזרים ברחובותיה של נאבל מעידים על המחירים הנמוכים הנקוטים בבתי המלון שלה לעומת אלה של חממת, ועל תפוסה גדולה יותר.

קירות בתי מרכז העיר והמסגדים שלה מקושטים באריחים צבעוניים והבניה מעידה על תשומת לב מודגשת לאסתטיקה. עצרנו לרגע קט, כי השעון הביולוגי סימן לנו שעברנו את שעת הצהריים, מול דוכן ה- Fricassées הטובים ביותר שאכלנו בטוניסיה. "רואים שהיהודים שעשו בזמנו את העושר של העיר הזאת - וישנם עוד מעטים שגרים עדיין בה - אמרתי לגל, הטביעו חזק את חותמם גם על הגסטרונומיה שלה ". 

(שובו לקרוא את המשך : ישן וגם חדש)

IIחוויה טוניסאית - ההגעה לטוניס

המטוס היה עמוס לעייפה מנוסעים לא סימפטיים, ששיגעו את הדיילות עם כמות החפצים שסחבו עמם למטוס וחסמו כל מעבר. כמו תמיד, הסוף טוב הכול טוב, וכעבור כשעתיים של טיסה שכחנו את כל האי נעימויות האלה ברגע שנחתנו. אולם גם לאחריה התברר שהטוניסאים התגלו עוד יותר מופרעים מהישראלים. כי עוד לפני עצירת המטוס, ולמרות הבקשות החוזרות והנשנות של הצוות, הם פתחו את תאי האחסנה והחלו לגלגל את תכולתם החוצה. "גם בטוניס, אמרתי לעצמי, אף אחד לא רוצה להיות פרייר". העניין של "להסתדר" נראה מרכיב מרכזי במנטאליות של הטוניסאי מהשורה. אני מסרב לשייך זאת לחוסר תרבות האופייני לאיש המזרח התיכון. לפי דעתי הדבר קשור בתחושת המחסור שפקד אותם כמו אותנו בעבר. נחוצים עוד לפחות שני דורות של רווחה על מנת שתחושה זאת תמותן ושהתנהגות מטורפת זו תעלם.

 

הגענו בשעת צהריים שטופת שמש לשדה התעופה של טוניס קרתג'. שדה תעופה קטן אבל מסודר. קיבלנו חיש מהר את המזוודות, עדות לשרות יעיל. הדבר שהדהים אותי תחילה, היא כמות הדגלים ושלטי תמונות הענק של מנהיג המדינה, בן עלי.  הוא בכל מקום. שמתנגדיו ידעו שהוא תמיד כאן, צופה בהם ללא הפסקה ושולט היטב בכל. והדבר הוא נכון. כמות השוטרים - ונאמר לנו גם שוטרי חרש - הצופים בכל, היא עצומה. אולם, אם אתה מתעלם מהם ונוהג כהלכה, אתה מגיע חיש מהר למסקנה שהדבר הוא טוב, ושרצוי שזה ימשך כך. אין פושטי יד ברחובות. אין מפריעים. אין צעירים בבטלה המטרידים אותך בחוצפנותם ובתוקפנותם. הנהגים מוותרים זה לזה ומתנצלים. החיוך הוא השולט ברחוב, סימן שטוב לרוב האוכלוסייה. לכן, הדבר נעים ומפתיע לטובה כל תייר וכל איש זר. התחושה האוחזת אותך הוא שצדקו משקבעו שלטוניסאי מזג טוב.

אין אני קושר זאת לפחד בפני מייצגי החוק והמשטר. על אף שמידה מסוימת של רתיעה להפר את החוק היא בוודאי קיימת. רק חברה המחנכת מופקרים לא שותפה בזאת.

אולם, הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שלא ניתן להפעיל משטר של פחד לאורך ימים ללא מחאות קולניות והתפרצויות זעם אלימות מצד העם. בהעדרם, אני מסיק שהדבר נובע מסיפוק יחסי למה שהמשטר מצליח להנפיק עבור האזרח. הוא מנפיק עבורו את הרשות לעשות כסף, לפתח יזמות, להתעשר, וזאת כל עוד האזרח נוהג על פי החוק ועל פי מידת נאמנות כלפיו וכלפי המנהיג. 

 

האיסלאמיזם לא מרים את הראש בטוניסיה.

ברחובות טוניס גברים ונשים מטיילים להם להנאתם, באופן חופשי, ובתי הקפה של שדרות בורגיבה מלאים בזוגות בלבוש אופנתי המצחקקים ביניהם. מחוץ לטוניס לא ראיתי נשים בבתי הקפה. הן עוברות לידם כדי שיושביהם יכלו להעריך את יופיין. אולם, אף אחת מהן לא תעז לשבת ליד שולחן ולהזמין קפה. גם עם הבעל. המסורת מחוץ לטוניס, חזקה יותר מהחוקה וממעמד האישה שבורגיבה עיצב, ושעליהם שומר בן עלי, בעזרת כוחות הביטחון. יש מין אנאלוגיה עם הדרך בה שומרים על האופי החילוני הזה בטורקיה. אבל זאת איננה אלא אנלוגיה בלבד, כי המרכיבים הבונים אותה שונים בהחלט.

  אף כי המשטר בטוניס דורש נאמנות מוחלטת מנציגי האסלאם, הוא משלם להם מחיר גבוה על מתינותם והתאפקותם. מחוץ לטוניס, בכל כפר ועיר בפריפריה, הדגלונים ודיוקנו של בן עלי מקשטים את המוסדות האזרחיים והדתיים, את העריה ואת סביבת המסגד. אולם, המחיר שהמשטר משלם לאסלאם הוא הכמות הבלתי מתקבלת על הדעת של מסגדים ושל בתי המדרש הדתיים המכסים כל מרחב ציבורי. בן עלי הימר, כמו בזמנו ממשלת ישראל, שהתקציבים הכבדים שמועברים למוסדות הדתיים, ימתנו את המחאה החברתית שלהם, עד אשר הכלכלה המשגשגת תוכל לעשות זאת. ובלבד שבטווח הקצר, ישרור "שקט תעשייתי" במדינה.

הדבר הראשון שגל ואני עשינו, לאחר שהתארגנו בחדרים שלנו בבית המלון על שדרות בורגיבה פינת Avenue de Paris (ששמרה על שמה כמו הרבה רחובות אחרים), מול התיאטרון, הוא להצטייד במצלמות, להתקדם לכיוון ה- Porte de France  ולצלם את כל הבא ליד. צילמתי את הקתדראלה עם הרכבת הקלה (le tramway), היוצאת מ-Rue de Londres  ונכנסת בשדרות ברצלונה, את שגרירות צרפת, את הפסל של אבן כלדון, הפילוסוף והיסטוריון הגדול, את עוברי אורח, את ה-Porte de France בכיכר הגדולה העמוסה בתי הקפה והפונה לעיר העתיקה עם הסמטה הצרה המובילה למסגד הגדול, אל זי'מעה אל זיטונה.

  צילמתי את הרחובות שנפתחו בחומה. איתרתי את הרחוב בו הייתי נוהג, בהיותי סטודנט, לאכול מדי פעם במסעדה האיטלקית הזולה.

הצלחתי מיד לחבר את העבר, את הזיכרונות מלפני יותר מחמישים שנה עם המציאות שחווייתי באותו רגע.

על השדרה, כעשרים מטר מה - Porte שעמדה בכל עוצמתה והדרה תודות לחיסול הדוכנים שהסתירו אז אותה, ישבנו באחד מבית הקפה וקונדיטוריה טוניסאית שלא השתנתה. הינו להוטים לתה (יש לומר לתמצית תה) מתוק עם נענע ושנוברים, מלווה בעוגות טוניסאיות עטופות דבש. רציתי שהנס יתרחש ושמרסל פרוסט יקנה בי.

אולם, איזו אכזבה !  

התה היה קר, העוגות ישנות, המלצר, אמנם חייכן, אבל מתחמן. "אין להם מושג בשרות לתיירים, אמר לי גל. על אף החיך, יש להם מושג רק ב- איך לגרוף כסף מהתיירים!"

המסקנה הזו התחזקה באותו ערב כשהחלטנו לאכול דגים באחת המסעדות הטובות ב-La Goulette, המומלצת על ידי מדריך המסעדות. לאחר שחיפושיי אחרי הקזינו La Jetée, הבניין בו ארגנו את סמינרי התנועה החלוצית שלנו והמופיע עוד בסרט "קיץ בלה גולאט", העלו חרס, התיישבנו במסעדה היכן שאכלה משפחה טוניסאית רחבה עם ילדיה. "סימן, אמרתי לגל, שזו מסעדה טובה שהמקומיים פוקדים אותה בכיף !"

הדגים שהציעו לנו היו יפים וה-kémia (הסלטים שמלווים את ה-Boukha) היו טעימים ומוגשים בכמות נדיבה.

ה-Boukha, תחת המותג Boukha Oasis, הייתה, כשלעצמה, צל צילה של ה-Boukha Boukhobza. עיקמנו את האף, אבל רצינו להשרות על הערב הראשון הזה בטוניסיה אווירה חגיגית. אי לכך, שתינו וצחקנו ודיברנו על התוכנית של הימים הקרובים בהנאה רבה. אולם על הדג שהגישו, שהיה כה יפה על במגש, אי אפשר לדלג. פשוט לא היה להם מושג איך צולים דג!  הוא היה חרוך, הוא היה יבש, הוא תרם את כל עסיסיותו לפחמים. הרגו אותו שינית בצליה. הצטערנו על הדג היפה שקולקל בברבריות ! אך, כך היה לאורך כל השהות שלנו בטוניסיה. הם לא יודעים לבשל. מי שרוצה לאכול אוכל טוניסאי, שיסע לפריז. גם סנדוויץ' טוניסאי, הם לא יודעים להכין ! המטעם היחידי שמתקרב למה שהכרתי בזמנו והנמכר בכל פינה, הוא ה- Fricassées.

(אתם מוזמנים לקרוא את ההמשך, על נאבל וחממת)

 

 השקיעה על היבשה לא קוראת לתשומת לב של איש. הרי השמש יורדת אט, אט, מסתירה את פניה מאחורי הרי האטלס, מבלי שאור היום יעלם. לאחר היעלמותה, ניתן עוד ליהנות מאור השמש. אזי, איזו מיסטיקה ניתן ליצור סביב שקיעה שכזאת ?

המשך

ועוד פרט גיאוגרפי אחד. בטוניסיה, כ- 12 וחצי מילון תושבים. רובם פלחים. רובם מתרכזים במישור החוף, בו ממוקמות הערים העשירות, ערי הנמל והמסחר, אליהן זורם העושר. מיעוט לא מבוטל עוסק באמנויות המסורתיות ובשירותים בכפרי התיירות. אבל רוב האוכלוסייה שוכנת בערים ובאזורי השליטה שלהן. רובה מתפרנסת מהן ותורמת להתקדמותן ולפריחתן.

טוניס, עיר הבירה, עיר המסחר הגדול והמגוון, עיר השלטון המרכזי, העיר המודרנית ביותר בטוניסיה, עם הטבעת התעשייתית שלה ונמלה הבלתי נלאה. חממת ומטעי הפרי, תעשיית התיירות שלה. סוס וספאקס עם כרמי הזיתים שלהן ותעשיית השמן והספוגים. גאבס עם גידול ותעשיית הליפה. גאפסה עיר המכרות הפוספטים, העיר החשובה היחידה שלא ממוקמת בחוף. כל הערים האלה מאז שלטון רומא, תרמו לעושר האימפריות ששלטו עליהן.

כי טוניסיה, איפריקייה, Ifriqiya, כפי שכינו אותה הרומאים - לאות התייחסות של כבוד למרכזיותה באגן הים התיכון המערבי, עד כי בשמה כינו גם את לוב, אלג'יריה ומרוקו - הצטיינה בהיותה לאסם האימפריה הרומית, וכאמור לחלק משמעותי בעושרה של רומא ושל האימפריות האחרות ששלטו בה. היא הייתה גם לנכס אסטרטגי עבור כל מעצמה שביקשה לשלוט בים התיכון. זו לאחר זו, מאז העת העתיקה ועד המאה הקודמת, כל האימפריות ששלטו בה עיצבו את הארץ הזו והטביעו בה את חותמן. מקרתגו הפניקית, שנכנעה לרומא במלחמות הפוניות, דרך האימפריה הרומית המהוללת ולאחריה האימפריה הביזנטית. בהמשך, בימי הביניים, מהערבים המוסלמים שפינו את השלטון לאימפריה העותומאנית ונציגיה, הבאיים (Beys), שמפאת חולשתם הפכו את נמליה לנמלי שודדי ים. מבלי לשכוח שאותם שודדי ים האלה גם הם שלטו בה והסבו הפסדים כבירים למסחר של ערי המדינה האיטלקיות (אשר הרסו את  נמלי המסתור שלהם בפשיטות עונשין). ועד לזמנים המודרניים עם השלטון של צרפת, אשר הטילה עליה את הפרוטקטוראט שלה, מ-1881 עד 1956. לאורך כל המאות האלה, כל האימפריות שטיפחו תרבויות פורחות, השאירו בטוניסיה ובתושביה אותות וסימנים המבדילים אותם מהארצות והעמים האחרים במגרב.

  כל המדינות האלה, היללו את יופייה ואת החיים המתוקים שהיא מעניקה לתושביה. אלה יודעים להסתפק במועט והופכים את איכות החיים ואת רוגע אורח החיים שלהם, לעושר הכובש כל איש זר המתוודע אליהם. אין סופר, משורר או אמן בתחום הציור והמוסיקה שלא הילל את תכונות הנועם, בה טוניסיה ניחנת. עליך רק להתמסר לזרם החיים שהיא יוצרת, ולא לחשוב יותר מדי. לא בכדי, טוניסיה הפכה כה אטרקטיבית לתיירים – ולא רק בגלל מחיר המחיה שלה.

מקובל להסכים שמזגו של הטוניסאי נוח. אין הוא איש של ריב ומדון. הוא אוהב ליהנות מהחיים המוענקים לו על ידי האל, ומודה לו על כך ללא משוא פנים. הוא לא מתמרד על מנת לשנותם  ואין הוא מקנא בזולת. לכן, אין הוא לוחם פוליטי גדול, בדומה לאזרח הרוסי או הצרפתי. אולי הדבר קשור גם לעובדה שהוא סבל כל כך הרבה ריבונים על ארצו, בהיסטוריה הארוכה שלו, כל כך הרבה כתות מוסלמיות, שלחמו ביניהן מלחמת חורמה, ושלטו זו לאחר זו בארץ בדרישה לעצב את החברה על פי אורחות חיים אסלאמיות שונות, שהוא, האיש הקטן, נהיה "פילוסוף סטואי". הוא פיתח השקפת עולם, שבה "היחסיות" (Relativisme) ו"הסובלנות" תפסו מקום מרכזי.

  היחסיות, מתבטאת בכך שהתוניסאי אינו מתרגש משום אידיאולוגיה, לבד מהאידיאולוגיה שאני מבקש לאפיין אותה כמן אידיאולוגיה סטואית (הכול מן אהללה !) והדוניסטית גם יחד (אם האל נתן, אזי האל מברך שאני עושה בו שימוש). אין הוא ממהר להתגייס לאידיאולוגיה נוספת ואחרת שתתפוגג ותחלוף מהארץ במהרה. לכן אין הוא מחפש כל עימות. הוא מכבד את מוסדות השלטון וחי איתם בשלום. זה מה שמניע אותי לומר ש"הטוניסאי לא מתלונן, הוא מסתדר". המעלה הזאת, דבקה גם ביהודים הטוניסאים בקליטתם בארץ. הם עברו אותה ללא תקלות דרמתיות, בשונה לדרך קליטתם של היהודים המרוקאים.

 

בורגיבה לא אהב את אורח החיים של אזרחי ארצו. הוא כעס עליהם שרוב הכנסתם מוקדשת לאוכל טוב. "אתם חופרים את הקבר שלכם במו שיניכם", נהג לומר להם בנאומים החינוכיים הארוכים שהוא נשא ברדיו. הוא גם לא אהב את האדישות הפוליטית שלהם. הוא רטן במיוחד על אנשי העיר ספאקס, שלא מיהרו ליטול חלק במאבק הלאומי האלים למען עצמאותה של טוניסיה. אני חושב, שבנוסף למה שכבר ציינו, אנשי ספאקס לא האבו שאנשי טוניס "ינהלו" אותם באמצעות המאבק על העצמאות. יש לזכור, בנוסף לכך, ששורשי מקורות המתח בין ספאקס וטוניס צפונים עמוק בתולדות תוניסיה. הכול מבוסס על הבכורה בארץ הזו.

על מנת להחזיר את המכובדים של העיר ספאקס לחיק "המשפחה הלוחמת", בורגיבה ארגן את הועידה "הגורלית" של המפלגה בעיר הזאת, בספטמבר 1955, בה הוא קיבל את תמיכת נכבדיה נגד מתנגדיו, שחלקם היו אנשי טוניס. הועידה קבעה אז שמהפלגה מאשרת את הצעתו של המנהיג בדבר קבלת ההסכמים עם צרפת שסוללים את הדרך לעצמאות. בוועידה הזו, בורגיבה הצליח להדיח את יריבו בן יוסף, ושוב, תודות לתמיכת אנשי ספאקס, הוא שבר את אופוזיציה לשלטונו הבלעדי. כל זה התרחש בטרם עצמאות, מספר חודשים לאחר שאורשה לחזור לטוניסיה.    

  באשר לסובלנות, כורח המציאות ההיסטורית, שהזכרנו לעיל, הוביל את הטוניסאי לשתף פעולה עם בני העדות השונות ולהתרכז בטיפוח החברה האזרחית לעומת החברה הפוליטית, קרי מערכות הממלכה. הדבר הזה, שנמשך מתקופת שלטון הרומאים ואשר הפך את איפריקיה למדינה רב תרבותית ורב עדתית, היה למנוף לעושר ולמסחר חופשי ומשגשג.    

לא יכולים להמשיך את הסקירה הזאת מבלי לומר כמה מילים ובאופן סכמתי על הריבוד החברתי בחברה הטוניסאית : ניתן לומר שמה שהקבוצה שבהנהגתו של בורגיבה רצתה להשיג בייסודה את הניאו דסטור בכסר-חלל, ב- 1934, באמצעות הפילוג מהדסטור הישן, הוא הגברת הניעות החברתית בשכבות העליונות בחברה התוניסאית, בכסות המאבק הלאומי.

  בתולדות העמים, הבורגנות, קריא המעמד הבינוני הגבוה, הוא אשר הניע והוביל את העצמאות הלאומית אשר פיצלה וחיסלה את האימפריות וביססה במקומן את מדינות הלאום. היא עשתה זאת כמובן בעזרת ובשם העם הפשוט. כך גם בתוניסיה. בעלי הקרקעות הגבוהים, האצולה האריסטוקראטית, שלטו באופן מוחלט במפלגת "אל דסטור" ועוררו את חמתם של אנשי הבורגנות. הם ראו בהדחת האצולה מהנהגת המפלגה, באמתלה שמתינותה כלפי השלטון הצרפתי מזיקה למאבק הלאומי, מנוף לקידומם. עלייתם במדרג החברתי, עברה דרך תפיסת רסן ההנהגה במפלגה ובעם. הדבר הניב פרות, כעבור 22 שנה, עם העצמאות. מבנה מערכת החוקים הכלכליים היה בסיס לקידום הבורגנות הגבוהה והבינונית. כך שהיום, חלוקת העושר בתוניסיה הנו גמיש והפך למנוף לפעילות כלכלית מאומצת מטעם השכבות החברתיות הכלכליות, המבקשות לטפס בסולם החברתי.

  ניתן להבחין בטוניסיה של היום מבנה חברתי הבנוי משלוש שכבות :

מעמד תעשייתי ונדל"ני גבוה וצר,

מעמד בורגני רחב ונזיל,

מעמד עממי רחב עוד יותר ויציב.

ברור שהשלטון, מאז 1956, מתבסס על המעמד הבורגני.

כך שאם נשכיל לזכור את המבנה הסכמתי הזה בבואנו לנתח תופעה חברתית בחברה הטוניסאית, נהיה מצוידים בכלי ניתוח יעיל. ואם נוסיף ונזכור את אופיו של הפרט והתנהגותו המסורתית, פרי ההיסטוריה שציינו, אזי יהיה בידנו מפתח די מושחז כדי לפענוח את בעיותיה של החברה הטוניסאית.  

  בתוכנית הנסיעה שהכנו, קבענו שאתרי שהותנו ומסלול הסיור שלנו בתוניסיה יתמקדו לאורך מישור החוף. מעיר הבירה טוניס ועד האי ג'רבה. אולם, לבד מהגריבה בעיר ג'רבה, החלטנו לדלג על קברי צדיקים ועל בתי הכנסת, כי זאת אופרה אחרת הדורשת נסיעה אחרת.

אי לכך, התמקדנו בטוניס ובסביבתה המיידית עם עיירות הנופש כ-לה מארסה ו-סידי בו סעיד, ובספאקס, העיר בה נולדתי, בהן תכננו ללון שני לילות לעומת ארבעה לילות בטונים. החלטנו לסייר כתיירים בערי החוף היפות והמעניינות שלא הכרתי: חממת ונאבל, המרינה של פורט אל קנטאהואי ומונסטיר, מהדיה והשבבה. את האי ג'רבה, בה ממוקם בית הכנסת "הגריבה" ("המפוארת") בן יותר מ-2500 שנה, השארנו ליום האחרון (יום החמישי), אליה תכננו להגיע בטיסה הלוך ושוב מטוניס. יתר הערים ומקומות הנופש שהכרתי כספאקס, אל ג'אם, לה גולאט, לה מארסה, סידי בו סעיד וכמובן טוניס, הבטחתי לגל סיור מעניין בהם.

החלטנו לסמוך על הרגליים, כדי להגיע למקומות המעניינים שאין הרכב מסוגל לפקוד אותם, ועל הרכב, כדי לחבר ביניהם מבלי להתעייף יתר על המידה ולבזבז זמן. כי על אף שהחלטנו שהזמן לא יהווה גורם מרכזי בתוכנית שלנו, שאנו נהפוך אותו לגמיש, ושהתוכנית תהווה בסיס לשינוי לדבר טוב יותר, רצינו בכל זאת לבקר בכמה אתרים שבכוחם לעשיר את "החוויה הטוניסאית" שלנו.

  בשבועיים שלפני הנסיעה, ערכתי רשימות שכללו את המשימות שעלי למלא בכדי להיות מוכן מבחינת החפצים שעלי לקחת עמי, לרבות תרופות ובגדים. אולם כמו בתחום הכתיבה, הבעיה לא הייתה לא לפספס דבר, שיחסר בעת שהותי שם, כי אם לא להעמיס דברים מיותרים, בגדים שאין אני אעשה שימוש בהם, כפי שהדבר קורה לי בכל נסיעותיי. בלטינית, המילה  Impedimenta (נטייתה ברבים של המילה Impedimentum) פרושה המזוודה שאוצרת בתוכה את חפציו של הנוסע או את החפצים שצבא נושא עימו במסעותיו. אבל המילה, בגוף יחיד, פרושה מחסום, הפרעה. ללמדך שהחפצים שהנך לוקח עמך במסע שלך מהווים הפרעה, מחסום לפעולתך החופשית.

בשבועיים האלה, חזרתי גם על המסלול כשהתבוננתי עוד ועוד, דרך האינטרנט, בתמונות שכל אתר וכל עיר, שאנו מתכוונים לפקוד מציעים ומפארים לעיני  התייר הפוטנציאלי. על אף שידעתי שהתמונה מסתירה יותר ממה שהיא מגלה, ושזוויתה קובעת במידה רבה את האטרקטיביות של האתר, ליקקתי אצבעות שוב ושוב למראיהם.

גיליתי בדרך הזו את Port El Kantaoui   שהוא בעצם המרינה של סוס. סביבה, מאז 1977, בנו כפר תיירותי קטן, הכולל, לבד מהחנויות, בתי הקפה והמסעדות, כל המערך התיירותי האטרקטיבי והמסוגנן, לרבות בתי המלון מקומה אחת או שתיים, הדומים להפליא לבתי המלון שבחוף היווני או הקרטי, לבנים וכחולים, במילה אחת "ים תיכוניים", עד כדי כך שלולא השפה, לא ידעת לומר אם אתה בטוניסיה או בחוף אחר של הים התיכון, כי כולם דומים. החלטתי להוסיף את המרינה הזו  לביקור קצר על מנת שנתרשם מהפרויקט התיירותי הזה. שילבתי אותו בנסיעה לדרום, בואך לספאקס, או בחזרה לצפון, בואך לטוניס. כך גיליתי גם, שבעצם המוסיאון המרכזי בטוניסיה Le Musée du Bardo, אוצר את הפריטים העיקריים והמוצגים הרפרזנטטיביים של עתיקות טוניסיה כולה, ושהביקור במוסיאונים הלוקאליים הופך במידה רבה למיותר, אם מנטרלים את הגורם החשוב, והוא שהם משתלבים באקלים המיוחד, ההיסטורי והחברתי של הערים והכפרים בהם הם ממוקמים, אם כמובן השכלת להקדיש את הזמן הדרוש כדי לספוג אותו.

 

(ההמשך ביום ראשון : ההגעה לטוניס)