ראיתם את מצעד העצמאות של 1968 בירושלים ? אני הייתי שם. סיפור החגיגה ההיא לא ישכח ממני לעולם !

שנת 1968. שנה אחרי מלחמת ששת הימים, האופוריה בשיאה והבטחון העצמי מרקיע שחקים. באופן  טבעי, אנחנו מחליטים לנסוע לירושלים הבירה ולחגוג. בשנים הקודמות לא התפננו למותרות כגון אלה : מצוות גידול הילדות מנעה זאת מאתנו. אבל עכשיו, בית דין לא יעזור ! אנחנו משאירים את הבנות הקטנות אצל חמותי, ויאלה לדרך !

 אמא מצטרפת אלינו וגם אחי נתן, כל הכבוד ! אנחנו יורדים מהרכבת בקיבוץ נען ומחכים בתחנה למאסף לכייון ירושלים. אין ספור הרכבות עוברות לידנו מבלי לעצור, ומבלי להניד עפעף. אנחנו מגיבים בתנועות ידיים, לקהל אין סבלנות לגחמות של רכבות. 

סוף סוף, אחרי המתנה של שעה, המזל בא לקראתנו בדמותו של נהג שעוצר את הקטר ומאפשר לנו להצטופף בקרונות. מה זה להצטופף ?

לנתן אין מקום והוא מטפס למעלה לרף המזוודות. אחרים לא יכולים להזיז יד. אמא שלי יושבת על התיקים וכך היא נשארת. כל אחד והתנוחה ההתחלתית שלו עד סוף הנסיעה המיוחל, כמו בסרט טלוויזיה בו התמונה קפאה.

בבירה, הרחובות הופכים ליום אחד לחד סטריים, אפשר להכנס לעיר, אבל לא לצאת ממנה. נחיל האנושי מוביל אותנו לבימות הבידור. האמנים שהיו אז הכוכבים עולים בזה אחר זה ומנעימים לנו את הערב, יהורם גאון, אריק אינשטיין, אריק לביא, שושנה דאמרי, יפה ירקוני, הדודאים, בניהם להקות מחול. זיקוקי די נור ומכות פטישי הפלסטיק. אווירה טובה ומחשמלת, אבל אחרי שמונה שעות מתעייפים ורוצים קצת לנוח, במיוחד אחרי המסע שעברנו.

מהטרנזיסטור שבידי, אני שומע בקושי רב את החדשות : משה חובב מודיע שאין לפנות לבתי מלון שהם בתפוסה מלאה. אני מסביר את המצב לאמא ולנתן ומציע להם לשבת על הדשא. אנחנו מתכרבלים מפאת הקור ומשתדלים לנוח.

-- יגאל תזמין מונית, אומרת לי אמא. אם אין מלון, ניסע למבשרת ציון ללון אצל בת דודתי.

-- אין אפשרות כזו, אמא, הרחובות סומנו כחד סטריים היום. אבל בואו נחפש מקום לאכול.

הצעתי מתקבלת ואנחנו הולכים ברחובות העיר, תרים אחרי מסעדה, מזנון, קיוסק, מכולת או רוכל, מה שיזדמן יהיה טוב לנו. אבל הכל סגור והרחובות מלאים באנשים במצבנו, המחפשים קצת חום, מקום לשבת ולשבור בו את הרעב. לוקח לנו הרבה זמן, אבל אנחנו מוצאים בית קפה פתוח. מחוסר מקומות ישיבה בו, הבעלים מציב ארגזי תנובה רחבים ואנחנו תופסים תיבות כאלה ומתישבים עליהן. אחרי העוגה והתה, אנחנו מתבקשים לפנות את המקום לאחרים. אנחנו מצייתים בלב לא חפץ.

-- יש לי רעיון ! אני אומר.

-- בוא נשמע ! עונה אמא. עד כאן הרעיונות שלך היו מאוד מתישים.

-- נלך לעיר העתיקה, שם יותר חם ואולי העסקים פתוחים.

הצעתי מתקבלת ואנו מכתתים רגלינו בין הסמטאות בשעה שתיים לפנות בוקר. המונים עושים כמונו, אנחנו שרים שירי לכת ועוברים את העיר לאורכה ולרוחבה, מנשקים את ההכותל המערבי, ברחבתו תקע בשופר הרב גורן לפני כשנה, ועולים לחומות. בארבע אנו מוצאים מאפייה פתוחה וקונים בה פיטות וביצים קשות מבושלות ברמד.

מה לעשות עוד ? אנחנו תופשים מקום על המדרכה, וסועדים את לבינו, בהמתנה למצעד. ברז בקרבת מקום מספק לנו מים. קוקה קולה אין.

מוקדם בבוקר מוכרי הקרטיבים מופיעים ומתקבלים בשמחה על ידי אמא. אחד מהם מגלה שאמא לקוחה טובה ונשאר בקרבת מקום. המקלות נאספים בשקית ריקה. בשמונה המצעד מתחיל, מרהיב, מרגש. הלבבות פועמים בשמחה ואנחנו מצדיעים לחיילים. אמא מברכת אותם : " יברכך השם וישמרך..."

אני מצלם עם המצלמה הקטנה שלי ומצליח להנציח חלק מהמצעד ומהמטס.

 בשעה אחד עשרה, לקראת סוף המפגן, אני מציע ללכת לכייון תחנת הרכבות. אבל כולם חושבים כמוני, וכך חצי מיליון איש הולך בכיוון אחד,  נדחפים ודוחפים, אנחנו מגיעים לתחנה. אמא מתישבת על התיקים ומזמינה קרטיבים נוספים והמקלות שוב נערמים. אני מביא לה מים והולך עם רעיתי הצעירה לתחנה, לשם התעניניות על מועדי הנסיעות. באולם נכנסים אלפי אנשים. כבר אמרתי לכם שדוחפים ונדחפים ? איילה אשתי מאבדת את הכרתה ואני מחזיק אותה ביד שמאל, תוך שאני מפנה לי דרך החוצה בדחיפות ביד ימין. קצת מים מחזיר את אשתי לחיים.

-- אני עומד שוב בתור ליד הברז וממלא את הבקבוקים. אחר, אני נכנס שוב לתחנה ושם אני לומד שאין רכבות עד שמונה לתל אביב ובחצות לבאר שבע.

-- בואו נלך לתחנה המרכזית, אני מציע.

-- ההצעות שלך... ! אומר נתן ולא מוסיף.

-- אנחנו מקבלות את הרעיון שלך מאשרות אמא ואיילה.  אז קדימה לדרך !

אנו הולכים בצעד נמרץ ומאיטים את הקצב אט, אט. המוניות לא עוצרות לנו ועדיין אין תחבורה ציבורית. אנחנו הולכים והולכים ועוד הולכים.

-- יגאל, זה עוד רחוק ?

-- לא אמא, עוד חצי שעה.

-- את זה אמרתה קודם. מאוד מעודד אותי.

 אנחנו הולכים והולכים ועוד הולכים.

-- יגאל, זה עוד רחוק ? חצי שעה לא עברה ?

-- מיד אמא ! מיד.

אנחנו הולכים והולכים ועוד הולכים.

התרמילים מכבידים ואני כדי לעודד את החבורה שר להם ולי :

-- נח"ל לא עוצר בעליה ! נח"ל לא עוצר בעליה !

ואחרי זה :

Trois kilomètres à pied, ça use, ça use; trois kilomètres à pied, ça use les souliers.  

אנחנו הולכים והולכים ועוד הולכים.

-- יגאל, זה עוד רחוק ?

-- לא אמא, עוד חמש דקות.

-- כמה דקות ? רוטן נתן. השעון שלך עומד ? זו פעם האחרונה שאני מתלווה אליך למצעד 20 שנה למדינה.

-- באמת, לא יכולה להיות פעם נוספת. הנה הגענו. שימרו על החפצים, אני הולך לקנות כרטיסים.

-- השאר אומרת רעיתי. אתה עייף מהמשא של התיקים. אני אעשה את זה בזריזות.

איילה הולכת. כעבור רבע שעה עוד לא שבה, אני מתפלא שעדיין לא חזרה ומחליט לחפש אותה. בסביבת הקופות, היא איננה. אני בודק קופה, קופה ומעלה חרס בידי . אני מסתכל סביב ולא מוצא. אני הולך לאורך הרחוב, פונה ימינה ובודק בין ההולכים ושבים ואשתי לא נמצאת. אני חוזר לנקודת המוצא ורואה את אמא יושבת על התיקים ונתן עומד לידה.

-- איפה איילה ? שואלת אמא, והדאגה ניכרת על פניה.

-- אמא, הרגעי, לא ראיתי אותה.

-- מה זאת אומרת לא ראית ? חס ושלום, מה קרה ?

-- אמא, הרגעי, אני הולך שוב.

אני הולך בדרך בה חזרתי. אני מחפש את אשתי ובאמת אני מוטרד, ההעלמות הזו לא הגיונית. ביקשתיה ולא מצאתיה. בסביבת הקופות, היא איננה. אני בודק קופה, קופה ומעלה חרס בידי. אני מסתכל סביב ולא מוצא. אני הולך לאורך הרחוב, פונה ימינה ובודק בין ההולכים ושבים ואשתי לא נמצאת. אני חוזר לנקודת המוצא ורואה את אמא יושבת על התיקים ונתן עומד לידה. אני לא מתקרב אליהם, כדי לא להתעמת עם אימי.

אני חוזר על עקבותחי ומקיף את בלוק הבנינים מספר פעמים ובכל פעם שאני מתקרב למקום ישיבתה של אמא, עושה עוד סיבוב,  כדי לא לראות את פניה הנסערות. כך מספר פעמים לא קטן.

עד שקראה לי, זו שאהבה נפשי. היא מצאת אותי במקום שאמצא אותה.

-- אוף ! אין מכירת כרטיסים. אמרו לי שבצאת החג יצאו אוטובוסים מהגבעה מול בניני האומה. שם העמידו דוכני מכירת כרטיסים.

-- חיפשתי אותך כל הזמן.  

-- לא פלא שלא ראית אותי, כל כך הרבה אנשים עומדים ליד הקופות.

אנחנו רצים להרגיע את אמא ואת נתן.

-- שבח לאל ! שבח לאל ! אומרת אמא. אני מתחילה להתפלל ממחר. מה נתשווש. שלא ארגיש שריפה בלב !

טוב ! הרוחות נרגעות ואני הולך לראות את המקום ממנו ניסע הביתה, בעוד שעתיים שלוש, בעזרת השם. דוכנים הוקמו על הגבעה, אחד לכל עיר או לאזור תלוי בגודל הישוב. על הכביש הקרוב, יחנו הרכבים. אני מסתובב עוד קצת ורואה זוג, איש ואשה בוכים מתיפחים בקולי קולות. אני מתקרב אליהם, אין טעות זאת רוחל'ה ובעלה חיימ'קה המכונה שלומפי. אני מתקרב ושואל אותם מה פשר הבכי המר הזה. האשה בראותה אותי, נרגעת. מבכי היא עוברת ישר לשמחה :

-- חיימק'ה, חיימק'ה ! יגאל כאן ! אנחנו לא לבד !

-- מדוע בכיתם ?

-- היינו חסרי אונים. לבד, ואף אחד לא יודע כלום, מה, מתי ואיך... הרגשתי ג'סרה בלב (מועקה בלב).

-- בצאת החג יוצא אוטובוס לכיוון באר שבע. אני הולך לקרוא למשפחה שלי.

אנחנו יושבים ביחד על סף המדרכה. אני מושיט למי שרוצה סיגרים קטנים שקניתי לכבוד יום העצמאות. אין כמו עישון להפיג את המתח והעייפות. (זו לא הזמנה לעשן, מאז 1980 חדלתי מעישון), מדברם, צוחקים, כל אחד מספר מה שעבר עליו מאתמול. מצטרפים אלינו עוד חברים. כולם מתלוננים על חוסר הארגון. גם אז, עם ישראל אהב לבוא בטענות.

-- חבר'ה ! מה הבכי הזה ? בעתיד האוכלוסיה תגדל ועימה בעיות הלוגיסטיקה, יהיה יותר עוד קשה להתארגן, אמרתי להם. בשביל להסיע חצי מיליון איש, צריכים 10,000 נהגים, ואם אין נצטופף ויהיו עוד נגלות. נשב קרוב, על מנת לתפס מקום בין הראשונים.

ב-9.00 בערב, אנחנו עולים על האוטובוס הראשון. אמא, נתן, רוחל'ה וחיימק'ה יושבים. אשתי ואני עומדים ומחזיקים ביד את צינור האחיזה שעובר לאורך האוטובוס. צפוף מאוד. איילה נרדמת בעמידה, אני מעיר אותה בכניסה לבאר שבע.

היה כיף ! שתזכו לעוד שנים רבות כאלה, עם חגיגות, חוויות, שנהיה רבים יותר ושאף אחד לא יחסר במפגש הבא.  בשנה הבאה בירושלים.

Je souhaite que nous soyons plus nombreux et que personne ne manque à l'appel.   

. 'année prochaine à Jérusalem Dieu veut,  l Si

1.  זכייה ראשונה.

 בשנות ה-70, בעת שעבדתי בכיתן דימונה וכולנו אוהדי הפועל המקומית, האלופה מבאר שבע, וממלאים טוטו כל שבוע כשבליבנו חלום שלא התגשם לזכות באוצר הגדול תבין ותקילין.

קספו וכספי מילאו ביחד באופן קבוע שני תורים, במחיר לירה ישראלית אחת לשניהם.

קספו חלם על כספי הלוטו, בהם יזכה עם חברו כספי.

אילו כספי פנטז על כספו העתידי במשותף עם ידידו קספו.

שבוע אחד ביום שליחת הטפסים כספי לא הגיע לעבודה, היעדרות מתוכננת.

קספו נכנס ללחץ והוא בא להתייעץ עימי אך לנהוג.

- אם אשלם לירה אחת ואזכה, לא אוכל להתחלק עימו, אמר. מה ? אבקש ממנו חצי לירה והעניק לו 10 מיליון ? איפה נשמע כדבר הזה ?

- תמלא לבד, הצעתי ?

- ואם אפסיד, הפסדי יהיה כפול וצערי מכופל שגם לא זכיתי וגם שילמתי מחיר פי שניים.

- אני אשלם חצי לירה בשם כספי, הוא יחזיר לי.

- ואם לא יחזיר ? גזל יהיה.

- לא נורה, אני פותר אותו מעוון זה, על מחצית הלירה לא עורכים סימפוזיון !

- אז אני ממלא.

במוצאי שבת, באשמורת לילה, בא אליי קספו עם הטופס ואמר :

- כספי עדיין לא חזר. תבדוק לי אתה, מה המזל שלי.

רשמתי בתור השלישי את התוצאות הנכונות. בדיוק באותו רגע נכנס למשרד איציק. הוא לקח את הטופס ביד וצעק :

- התור השלישי נכון. זכיתם !!! והוא יצא כמו אדם שנכנס בו שד.

עד מהרה נפוצה השמועה שזכיתי בפרס הגדול. אנשים באו מכל המפעל לברך אותי. למזלי המשמרת פעלה ללא תקלות באורח נס והיה לי הזמן להסביר לכל מאן דהו שלא מילאתי טופס, שהוא שייך לקספו וכספי במשותף, ושהם לא זכו :  " בואו נחשוב באופן הגיוני, אין תור שלישי בטוטו. יש שניים, חמישה, עשרה או יותר ומיני קומבינציות של כפולים ומשולשים. " 

אלה שהסברתי להם הבינו, אבל באו אחרים ועוד אחרים ועוד...  לא הצלחתי לעבוד כל הלילה וכאמור, מזל נפל עליי שלא היו תקלות. כמובן שהייתי מעדיף את המזל השני שיחסו לי, אבל איך לזכות אם לא טרחתי למלא טוטו ? זה מזכיר לכם את הבדיחה עם הפרסי ?

 ברם, עלה בידי לרשום דוח משמרת ואיך שגמרתי לכתוב אותו בא מנהל משמרת בוקר לברך אותי, ויחד איתו כל האומנים, האורגים  והפועלים והסיפור החל מחדש, עם כל ההסברים שלא היה ולא נברא. הדבר נמשך כל השבוע, אנשים עצרו אותי בדרך והיו כאלה שאמרו שאני מסתיר משהו. כעבור כחודש רכשתי מכונית חדשה וחרושת השמועות החלה מחדש.

אני ומשפחתי עברנו לבאר שבע ב- 1982. בשנת 1989 הגענו לביקור בעיר זו, מישהו הסתכל עליי ארוכות ו... פלט פתאום  " או ! זה אתה הזכיין הגדול מהטוטו ! אל תכחיש שמעתי שבנית בית חדש. ".

2. הזכייה השנייה.

באוטובוס שהחזיר אותנו הביתה ביום שישי, קספו וכספי אמרו :

- שמעו רבותיי, אם לא נתייצב לעבודה במוצאי שבת...

- סימן שזכיתם בטוטו, ענו כולם ביחד.

במוצאי שבת השניים לא הופיעו לעבודה, וניחשנו שהם ניחשו שלוש עשרה (הניחוש המרבי בזמנו). היה מי שאמר שנערכת מסיבה גדולה אצל כספי וקספו בעת ובעונה אחת. שמחנו עבורם, אבל לא להרבה זמן. התברר עד מהרה שכמה אלפים ניחשו נכון באותו ים. קספו  וכספי המחוסרים סבלנות, לא שמעו רדיו ויצאו לדרך מיד בבוקר עם מונית ספישייל. הם גם לא הקשיבו לנהג שהציע להם לבדוק את עצמם לפני שהם עורכים נסיעה יקרה. הם הפצירו בנהג :

- סע לטוטו ! סע !  

אחרי הצהריים, עת הזדמנתי במפעל, ראיתי שני הבנים של כספי וקספו שבאו להודיע למנהל המשמרת התורן שאבותיהם חולים ושהם מבקשים לרשום להם יום חופשה, על חשבון מכסת החופשה השנתית, על מנת לא לפגוע בפרמיית ההתמדה.

-  מה אתה אומר שאל אותי אותו מנהל ?

- רשום להם יום חופש.

- זה נקרא מחלה ?

- גם אני הייתי חולה אם הייתי עורך מסיבה והוצאות ואחר כך היה מתברר לי שהזכייה הגדולה לא מכסה חצי מזה.

שיהיה לכם יותר מזל, והעיקר הבריאות !     

... אולי ישמע קול בכיי נורא עלילה

יום צעקתי בלילה...(סליחות).

הפחד הגדול של חיי התרחש בהיותי בן חמש עשרה.

הייתי במחנה קיץ של תנועת הנוער " דרור החלוץ "בעין דרהם. הממונה מאיר עידן החליט לשלוח אותי לעיר טוניס לסידורים.

   * לתת ליווי לחניך שביקש לחזור הביתה ולהעלות אותו ברכבת לכיוון ספאקס.                                              

   * לרכוש מצלמה.

   * לשכור 2 אהלים גדולים.

 משימתי הושלמה ביום שישי בצהריים והחלטתי לחזור למחרת בבוקר בחמש ושלושים, למרות השבת מהסיבה שהכסף אזל וממה שנותר יכלתי לקנות כרטיס נסיעה וכריך לערב.

ביקשתי שעון מעורר מחברה פעילה בתנועה צבייה, ללילה אחד, אבל אביה התנגד וסירב שהשעון יוצא מן הבית. ישנתי בקן רחב הידיים הממוקם ליד השוק, בסביבות שדרות פריס. סיכמתי עם צבייה שבבוקר אנעל את הבית ואשאיר את המפתחות במקום מוסתר ומוסכם. ברם נכנסתי לישון... לא להרבה זמן !

התעוררתי אמרתי " מודה אני לפניך...", התלבשתי, שטפתי ידיים ופנים,  בירכתי על " נטילת ואשר יצר ", יצאתי, הורדתי את מסך המתכת ברעש גדול, נעלתי והחבאתי את המפתחות.

ליד השוק בית הקפה היה פתוח. אבל לא ידעתי אם הנו עדיין פתוח, או שמה כבר נפתח.

על מנת לדעת דברים על דיוקם, הלכתי לשדרות פריס וראיתי באורלוגין של השען מעל השער שהשעה הייתה חצות ושלושים. חזרתי לישון... אבל לא להרבה זמן !

התעוררתי שנית,  אמרתי " מודה אני לפניך...", התלבשתי, שטפתי ידיים ופנים,  בירכתי על " נטילת ואשר יצר ", יצאתי, הורדתי את מסך המתכת ברעש גדול, נעלתי והחבאתי את המפתחות.

 ליד השוק בית הקפה היה נעול,  אבל לא ידעתי מה השעה. על מנת לדעת הייתי צריך לכתת רגליי לשדרות פ...

מישהו קרא לי בדיוק בין בסטות השוק הריקות. שני בריונים נגשו אלי, אחד מהם ענק והשני דברן.

– תן לנו קצת כסף !  ביקש-ציווה האיש.  הבטן שלנו ריקה. חברי יצא היום מבית הכלא וחוץ ממלון

מפוצץ לא בא אוכל לפינו.

– הייתי נותן לכם, לו היה לי אמרתי מלא חששות.

האמת היתה שנשאר לי מעט כסף לנסיעה ולא רציתי לתת אותו במתנה ולהתקע. אבל השניים לא הרפו ממני.

– קח אותנו לבית שלך ! אמר-צווה הפטפטן. נמצא מה לאכול, נישן מעט ופשפש במגירות, אולי נמצא את מחבוא החסכונות שלכם !

שניהם צחקו בקולי קולות והדי קולם נשמע מהצד השני של השוק וחזר אלינו גלים, גלים.

– אני לא גר בעיר, עניתי תוך כדי הפעלת הראש למציאת פתרון ליציאה מן הסבך הזה.

– אז אתה גר אצל חברים ! צעק הענק בחוסר סבלנות. הוא אחז בצוארון חולצתי וניער אותי. קח אותנו אליהם !

– לא בא בחשבון להעיר אותם בשעה הזאת, אמרתי כדי לבזבז קצת למחשבה. פחדתי, זיעה קרה חלחלה לאורך גבי וחשתי בטוסיק שמתכווץ.

 – נו !?

התחלתי לצעוד והם באו אחריי. אחרי מספר פסיעות, הסתובבתי פתאום ובמהירות רבה דחפתי את העמלק שאיבד שווי משקלו ברוב גבהו. תוך כדי בעטתי בברכו של השני ותחלתי לרוץ לעבר השדרה בתקווה שיעברו בה אנשים. אבל לא היו. רצתי אל בית הכנסת הגדול, חשבתי לתומי שאולי השכימו המתפללים לסליחות. אבל הוא היה סגור. בעברי ליד המתחם הקדוש נזכרתי בפסוקים שקראנו בעוד לילה בספאקס :

 ... אולי ישמע קול בכיי נורא עלילה

יום צעקתי בלילה...

שמעתי מאחורי את צעדי רודפיי, אז לא הסתכנתי להכנס לחצר בית הכנסת, שמא יסגרו עלי את דרך היציאה. תוך כדי מנוסתי, שברתי ימינה וראיתי אצל השען שהשעה הנה שתים ושלושים. המשכתי לרוץ, חזרתי למדרכה ממול, פניתי לרחוב הבא שמאלה, אחר כך ימינה ועוד פעם שמאלה. שני רודפיי נשמעו יותר רחוקים. בהברקה של חלקיק השניה נכנסתי לבית קומות ודחפתי את שער הכניסה אחריי. עליתי לקומה הראשונה, מוכן להקיש על דלת אחד הדיירים ולבקש עזרה, אם הסכנה תתקרב. " הסכנה " התקרבה אבל עברה הלאה. המתנתי רבע שעה, לבי הלם בחוזקה אבל נחתי ולקחתי אוויר.

יצאתי בזהירות והלכתי אל הקן ובדרכי הקפדתי ללכת ברחובות צדדיים. פתחתי את מסך המתכת של המועדון ברעש גדול, נכנסתי וסגרתי אחריי.  מבט מהחלון הרגיע אותי : איש לא עקב אחריי. עליתי על יצועי ונרדמתי שנת ישרים.

התעוררתי בשלישית,  אמרתי " מודה אני לפניך...", התלבשתי, שטפתי ידיים ופנים,  בירכתי על " נטילת ואשר יצר ", יצאתי, הורדתי את מסך המתכת ברעש גדול, נעלתי והחבאתי את המפתחות.

 ליד השוק בית הקפה היה נעול,  אבל לא ידעתי מה השעה. על מנת לדעת הייתי צריך לכתת רגלי לשדרות פריס. השעה הייתה ארבע ושלושים.

הלכתי ישר אל תחנת האוטובוסים. איש נמוך קומה ניגש אלי ושאל אם גם אני נוסע לעין דרהם.

– אכן. עניתי שמי יגאל מהעיר ספאקס.

– אני יהודה ב. גם אני מספאקס. הסתכלתי עליו היטב, נזכרתי בו פתאום.

– אני מכיר אותך, אתה עובד עם אחיך במדינה. הייתי אצלכם בבית. אספתי תרומות עבור הק.ק.ל. אתה הולך לבקר את בן במחנה הנוער הציוני ? אני אקח אותך אליו, זה בדרך –שלי.

– השבח לאל ! אני לא רגיל לנסוע בשבת התנצל. הגעתי אתמול בצהרים לעיר טוניס, אבל אמרו לי פה שהנסיעה הבאה תהייה היום לפנות בוקר. התלבטתי מה לעשות. בסוף אמרתי : אסע !

– מצבי דומה ידיד.

בעין דרהם הייתי למדריך של יהודה ולקחתי אותו עד האהל של בנו. הוא הודה לשם שפגש אותי :

כיוונתי אותו בשבילים לא מוכרים, הבטחתי לו שאף אחד לא ידע שנסע בשבת, השראתי בו בטחון וגם הערתי אותו בדיוק כשהגענו. בלעדי הוא היה אבוד. חוץ מזה הוא אמר שמי שיפגש עימי, יזכה למזל טוב. 

כל מי שמזדמן לו להיכנס להיכל בית המשפט מתייחס למקום ביראת כבוד. מי שלא, מוטב שיפנים שאינו נמצא במקום כלשהו, אלה בבית הדין. אם לא, על אחריותו

אני לא נזהרתי ושילמתי את המחיר.

קיץ  1951 בעיצומו של החופש הגדול, הלכתי לעבוד עם אבא ז"ל, במלאכת השרברבות והרכבת כלים סניטריים במבנה בית המשפט המחוזי, ליד תחנת הרכבת בעיר ספאקס בטוניסיה. קיבלתי משכורת קטנה והיה לי כיף. חוץ מעזרה לעובדים פה ושם, משחקים וצחוקים היה חלק מסדר יומי. אבי היה מנהל העבודה, הפועלים סגרו עין והתייחסו בהבנה לגילי הצעיר.

יום ג' אחד, לא התחשק לי ללכת לעבוד משום מה. אימא ז"ל העירה אותי ובקשה ממני להזכיר לאבא לקנות עוף לארוחת ערב.

– אימא, אני נשאר בבית.

– אולי סומכים עליך בעבודה, אמרה אימי שבקשה להקנות לי הרגלי משמעת.

 ידעתי שהיא לא תוותר בקלות ואז בשביל להרוויח זמן, החלתי להתרחץ בהקפדה יתרה. המים עשו לי טוב ואמרתי לעצמי שמוטב לצאת לדרך, מה יש לעשות בבית לילד גדול בן שניים עשר ?

מבנה בית המשפט כבר מוכן למעשה, ובסיום עבודת השרברבות שלנו, לא נותר לעשות אלה עבודות הריצוף, טייח מעל הפנלים ונגרות פנים. כל המעטפת החיצונית הושלמה והיא ממש מרשימה.

בהגיעי למקום אבא לא היה ולכן, אם הבוס איננו, אפשר להשתעשע מעט. עם מי ? עם אלי בוני, (שמאוחר יותר הפך לגיסי עת נשאתי לאישה את אחותו הצעירה). 

– שמע ! אמרתי לאלי, אני אעמוד על אדן החלון ומשם אקפוץ על הגגון שמעל הדלת. אני המוסקטר ! הופ !

עליתי על החלון, כמו חתול זחלתי אט, אט ימינה, והתכוננתי לקפיצה. בשביל להקל על הקפיצה, התכופפתי מעט וכך איבדתי את שיווי משקלי וצנחתי ארצה, הראש קדימה.

– לא יכו להיות, חשבתי, אני אתרסק על המדרכה ! לא, אני לא אמות. בשנייה אחת שאתה נמצא בין החיים והמוות, המון מחשבות עוברות לך בראש, שתיאורן ייקח זמן רב. " רבי חי  טייב (לא מת), תן יד, אתה חי ואני חי. שלא אצער את הורי. אתה חי, ואני חי "!

ואז באה הנחיתה והכאבים. ראשי שפשף את המדרכה ונפלתי כולי על החול, פרט לרגל שמאל. הירך חתף מכה עזה מקצה אבן השפה. אני לא יכול לזוז. אלי בוני קרא לכל העובדים, אבל אף אחד לא לקח אותו ברצינות. להפך הפועלים אמרו לו שיתלוננו שאנחנו מפריעים למהלך עבודתם. הם יעשו את זה מיד כשהמנהל  רחמים (אבא) ישוב מהסידורים שלו.

בדיוק, אבי חזר עם הרכב  הצמוד לו. הוא הרים אותי ולקח אותי לרופא תוך שהוא ממלמל :

-- יה וולדי, אש אעמלת לי ?  בני מה עשית לי ?

מאותו רגע התחילה עבורי תקופה חדשה. הרופא דר' טורנבף טיפל בי בביתי, הוא משך את הרגל ומתח אותה בעזרת משקולות הקשורות עם פלטינה שחיבר לשוק. אבא התקין לי במיטה הגבהה באזור החזה והכתפיים. הוא חיבר לתקרה מקבילית מתח שסייעה בידי להתרומם בעזרת הידיים. ידי זהב, היו לאבא שלי !

שכבתי לי כל היום בהמתנה לרפואה שלמה, אבל היה משעמם... קראתי, עד שהתעייפותי מספרים וחוברות. אכלתי עוגות עד שלא לא רציתי יותר. שלושה סיפורים זכורים לי מהתקופה ההיא.

האומצה הגדולה.

יום אחד, אימא שחפצה מאוד לראות אותי מתחזק, הביאה לי סטיק בגודל צלחת וביקשה שאוכל. הבשר היה כהה מאוד, והזכיר גוון של כבד.

– לא, לא. אמרתי ודחפתי את המנה.

רק שלושים שנה אחרי זה, אימא הודתה שהביאה לי מהשכנים הגויים אומצת סוס. החושים שלי דחו את האוכל, אבל אימא חשבה לתומה, שאם הסוסים חזקים הם, בשרם יועיל לי, ולא חשוב אם פעם אחת לא אכלתי כשר.  כאמור בשר סוסים לא בא אל פי, אי פעם. החינוך שקיבלתי מנע ממני לעשות זאת.

רובה האוויר.

היה לי בזמנו רובה אויר, לציד ציפורים.  הכלי היה נטען בכדוריות עופרת, אבל אנחנו השתמשנו בחתיכות נייר עיתון מגולגלות היטב, על מנת לא לפצוע את העופות.

הנה ביום של שעמום ראיתי את אחותי ליזה מטאטאה את הבית.לקחתי את הרובה חמוש בנייר ביד, עצמתי עין בלתי מכוונת, וכיוונתי אליה את הרובה הישר אל סימן של חיסון ישן על הירך – היות והיא לבשה מכנסיים קצרים – יריתי, בול ! אחותי קפצה ואני הסתרתי את כלי הנשק מתחת למיטה, אחי שלמה זק"ל * סייע בידי..

– אמא כואב לי, אמרה. תגידי לבן שלך !

– הבן שלי ? את מפתיעה אותי, ענתה אמא. אחיך שוכב במיטה חסר אונים ואת מאשימה אותו ? תראי לי :  זבוב עקץ אותך כנראה באזור החיסון הרגיש.

קצת אחרי זה ראיתי את אחי נתן בן הארבע, מטייל בבית ללא חיתול. בא לי לנסות שוב את היכולת הקליעה שלי. הסתכלתי על הבולבולון שלו. הוא היה זקוף דווקא. עצמתי עין בלתי מכוונת, כיוונתי ויריתי. הבולבולון רעד כמו ענבל של פעמון.

– אוי צעק הזאטוט. Maman, c'est ma quéquette qui se balance 

    אמא זה הבולבולון שרוקד.

מה קרה להם, שאלתי את עצמי. הרי זו חתיכת נייר עיתון קטנה. בשביל לדעת אם זה כואב או לא, כיוונתי על רגלי אני, ויריתי. באמת כואב. סליחה אחותי, מחילה אחי, לא התכוונתי להכאיב, רק לפגוע בול. עברו 55 שנים,  חמסה ולחמיס *, אני מקווה  שסלחתם לי. 

השוקולד.  

במרוצת חודשיים ששכבתי במיטת שעמומי, ראיתי שאימא מאחסנת את השוקולד בארון שרות מולי. בבוא היום, והרופא הסיר ממני את המנגנון קיבוע הרגל. לא יכולתי לקום ולצעוד על הרגל.

– זה ייקח שבוע, עשרה ימים פסק הרופא. תתאזר בסבלנות.

אבל לי לא הייתה סבלנות ! ראיתי את השוקולדים מולי בארון. כשאף אחד לא היה, החילותי לדדות על רגל אחת, תוך שאני נשען על כסא בשתי ידיים. הגעתי לארון, אחזתי בידי בשוקולד אחד, נגסתי בו וחזרתי למקומי. אימא'לה מה זה טעים ! חזרתי על המעשה כמה פעמים, עד שלא היה שוקולד יותר. 

בא הזמן ואימא חיפשה את הממתק, אבל הוא לא היה. היא שאלה את כל אחד מהאחים אם ידוע להם משהו, לאיש לא היה זכור כלום !

– אז מה, התפלאה אימי, אתם לא יודעים, לא ראיתם, לא שמעתם ? אז מי יודע ? אתם רוצים להגיד שהמסכן הנכה הזה ששוכב במיטה אכל את השוקולדים ? יופי ! כבר ראינו הכול.

סליחה. אדוני השופט, אני מודה באשמה, תתחשב בעברי הרך !

אחיי שמעו את הסיפור, לא מכבר, הם דווקא צחקו עד דמעות. רק נתן העיר שכואב לו משהו, אי שם.

ביאור מילים :

 אחי שלמה זק"ל *  : אחי שלמה, זיכרון קונדסונים לברכה.

1988.

אני עומד מאחורי הדלפק במעדנייה, פורס נקניק, שוקל זיתים, אורז ועושה סדר. החלוק הלבן משווה לי דמות של רוקח ואם לא הכובע על הראש ומוצרי יחיעם וזוגלובק, אפשר היהלטעות על נקלה. אני שומע קול מוכר הפונה אליי :

-- תן לי בבקשה מאתיים גרם פסטראמה על האש, חתוכה יפה וארוזה כהלכה.

אני לא מצליח לתת שם לאישה שמדברת אליי בקול מוכר כל כך. יש לי זיכרון  טוב לקולות, ואפילו תתחפשו לאריה בפורים אני אכיר אתכם. היא ניצבת מולי, ואני לא מזהה אותה. אני מסתכל היטב ומפשפש בעברי. הגברת חוזרת על דבריה :

-- אנא ממך, תן לי מאתיים גרם פסטראמה על האש, חתוכה יפה וארוזה כהלכה.

המבטא רומני וגם סגנון בניית המשפט : " אנא ממך ", " חתוכה יפה וארוזה כהלכה. " איש מן הישוב היה פוקד עליי :

-- פרוס לי מאתיים גרם פסטראמה על האש, חתיכות יפות וסקסיות. אל תתקמצן, אל תעבוד עליי  ופתח חבילה חדשה !

אם היה מאוד נימוסי היה מוסיף " בבקשה ".

אני מביט על האישה, תוך כדי שירות ומנסה להיזכר.  אם הפונטיקה היא רומנית, משמע שפגשתי אותה במקום בו גרו עולים מרומניה. לא היום, אולי מזמן. מזמן ?

-- סליחה גברתי, היית במקרה חברת קיבוץ ?

-- אכן ! היא עונה לי.

-- גם אני. האם יתכן שהכרנו בעבר בקיבוץ בו היית חברה ?

-- לא תושבת, כי אני הייתי חברת קיבוץ בגליל.

-- הייתי חבר בקיבוץ פ. בגליל. את הדסה אשתו של דוד ?

-- בינגו ! ו מי אתה נערי ?

-- אני יגאל מגרעין להבה שבא לחזק אתכם ב-1956.

מה אגיד לכם חברים, האישה מתרגשת, דמעות זולגות על לחייה, היא מבקשת כוס מים, מסתכלת עליי בעיניים לחות ומבקשת לחבק אותי. אנחנו מדברים, מזכירים את החברים, אלה שאינם גם. סערת הרוחות בה היא נמצאת כל כך עזה, שאנחנו מחליטים להפגש בערב בקונדיטוריה, עסק של בעלה דוד, בעיר העתיקה. הוא הולכת מבלי לקחת את המוצר שהזמינה ולא את תיק היד שנשאר בעגלת הקניות. אני רץ לקרוא לה ואגב כך זוכה לנזיפה מסגן המנהל, זה שבעיני הנשרשלו, רואה ובודק כל דבר. אני תופס אותה בחוץ :

-- הדסה ! חמודה, בואי וקחי את התיק שלך והנקניק שביקשת, שלמי בקופה ואל תתבלבלי בדרך.

-- אוי ! שכחתי את הכלבלב שלי קשור לעץ בחנייה.

באותו יום נפגשנו ובכך הפתענו את דוד שנשאר המום. שאלתי את הדסה אם היא זוכרת את גיל.

-- גילי ? בטח ! איזה בחור יפה ! כל הבחורות בקיבוץ היו מתות עליו. הוא היה כשרוני בנוסף לכל. רקד, שר, שיחק כדורסל וגם איש ספר היה. בגיל 22 היה מרכז ענף, בשדה. הנערות מתו עליו והוא התחתן עם בחורה מכוערת. בזבוז !

-- את זוכרת שהוא נכנס לחדר האוכל ואישה אחת אמרה : " הנה היפה והחיה ! " דבר שזיכה אותה בכעס של גילי. הוא הפך על ראשה כולבויניק מלא לכלוך.

-- כן, זכור לי המקרה שבעקבותיו הוא עזב את הקיבוץ עם אשתו.

2005.

בן דודי וחברי הטוב אלכסנדר מבקש ממני להחליף אותו ליום אחד בחנות הטבק והעיתונים שלו. אני עובד כבר מספר שעות ואט, אט אני לומד את המחירים ואת מיקום המוצרים המגוונים הנמכרים כאן. אני קיבלתי תדריך למפרע, לכן העניינים בשליטה. אלכסנדר מתקשר באמצע יום ושואל אותי איך הולך לי. אני עונה לו בעגה של הצעירים.:

-- הכול הולך טוב,  פצצות  לגבות ופיצוצים לריסים !

 לקראת הצהריים מגיע איש מבוגר, נאה מאוד, לבוש בקפידה ושערו סרוק היטב. ניכר שהיה חתיך בזמנו, כובש לבבות אולי. הוא פונה אליי בנימוס ושואל אודות אלכסנדר, בעל הבית.

-- הוא בנסיעה, אם אוכל להיות לך לעזר במשהו, אשמח מאוד.

הוא מביט בי בעניו הכחולות, לפני שהוא אומר :  

-- לא תדע. תודה רבה. המוכר שומר לי עבור אימי, עיתון בשפה הרומנית.

-- הנה עיתון המבוקש Viata Nostra.  

אני מוסיף כמה מילים בשפה הרומנית שלמדתי בעל פה מהחברים, משכבר הימים.

-- אתה גם דובר רומנית ? התפלא האיש.

-- לא ממש דובר, עניתי. אבל למדתי כמה משפטים, עת הייתי בקיבוץ פ. בגליל. תוך שאני מדבר, אני בוחן את איש שיחי, שנראה לי מוכר וקולו דיבר אליי.

-- גם אני הייתי חבר בקיבוץ פ. אבל אני לא זוכר אותך.

אבל אצלי נפל האסימון : זהו גיל.

-- אתה גילי.  הגעתי ל-פ. באוקטובר 1956, ואילו אתה עזבת חודש לאחר מכן.

גילי בוחן אותי שוב, ונזכר. 

-- כן, כן אתה יגאל מגרעין ההשלמה. כמה נעים להיפגש אחרי 50 שנה. שנינו השתנינו. חיבוקים וצחוקים. אתם יודעים זה כיף לפגוש אדם אחרי שנים רבות. זה קרה לי פעמים לא מבוטלות, אודות לכתיבתי בדרך כלל, אבל יש גם דרכים אחרות ונפלאות למצוא אחד את השני.

אני וגיל עוד בהתרגשותנו. הזמנתי אותו להיכנס לחנות לשתות משהו ולשבת להירגע.

-- אתה זוכר גילי ששפכת מלוא תוכן כולבויניק על ראשה של אחת מחברות הקיבוץ ?

-- אני זוכר. זו הייתה הפעם היחידה בחיים שהתעצבנתי. הסיבה היא שאמרה " הנה היפה והחיה. "

-- מדויק ! מי הייתה האישה ? הדבר מעורפל בזיכרוני.

-- הדסה !

חברים, נשארתי פעור פה, המום ! הדסה ?

לאישה נחמדה זו הייתה פליטת פה גורלית. אבל ברוב טובה, צחקתי עימה על המקרה והיא לא העירה שום דבר, להיפך היא צחקה ביחד איתי.   

רבי יצחק.

כשמלאו לי ארבע, אימי לקחה אותי לקותב, כיתת הלימוד של הרב יצחק זג'דון. רבי יצחק או בכינויו בכור, הראה לי את האותיות ואמר לי :

 –   חזור אחריי :  א...                                                                                                                         היססתי קצת...                                                    

–  א... בוק, ייבע לחללף ! אביך עוסק במכירת חזירים, הוסיף הרב. תאמר ב...                                               –   ב.                                                                                                                                               –  ב... בוק ייבע הזית ! אביך מוכר שמן, המשיך הרבי. תגיד ג...                                                               כאן, נכנסתי לשתיקה רועמת. מה הוא מספר ? אבי לא עוסק במסחר לא של שמן ובוודאי לא של חיות טרפות.   הרב הציע לאימי להחזיר אותי אליו, בעוד שנתיים, שלוש.

רבי בכור.

בשובי לרב, בגיל שש, הייתי כבר "גדעה של עלם ", יען בחור כארז ולא ריגשה אותי שנינותו של המלמד. אדרבה ! התקדמתי יפה, עברתי שלב אחר שלב לשביעת רצונו של המורה. בהגיעי לגיל שבע, אימא סיפרה לרבי יצחק שבקריאת ההגדה של פסח, אבי וסבי לא ידעו בדיוק איכן הפסוק שמתיר לשתות כוס יין בהסבה, שכן, אם הם למדו עברית לקרוא , הם לא הטיבו להבין את האותיות הקטנות. כך, במקום ארבע כוסות, היו מגיעים בקלות לארבעה בקבוקים.                                                                                                                        

   –  נלמד את הילד לנהל את הסדר, הבטיח הרב. הוא יקרא את ההגדה בשיר, בסלסול קולו  ובתרגום. אימא שמחה מאוד, ובפסח נסענו לגאבאס לחגוג עם הדודים שלי, ושם עברתי את הסטג'. הסתכלתי על דוד מאיר, שעה שהכין את המוציא, שבירך על אכילת מרור, ועל מצה ומרור. דוד חמינו המשיך לחדד את ידיעותיי בהסברים נוספים, ובחזרות על " תפשיר ", התרגום.  שנתיים ערכנו את הסדר בגאבס, ואחרי זה, הייתי מדופלם.

אהבתי את רבי בכור והוא אהב אותי. כשלמדנו בבית הספר הממלכתי, מצאנו זמן גם ללימוד תורה. אצל הרבי למדנו גם לשון הקודש, עברית, בספרים שהוא הביא לנו. קראנו בגיל צעיר את מפתיר, ובכלל היה לנו כיף בבית הכנסת. היינו משכימים קום לסליחות, ונשארים לתפילת שחרית. בהפסקת הצהריים בחודשי הקיץ, בפגרה הגדולה, הייתי מחכה בקוצר רוח לרגע שאחזור לבית הכנסת, ולא אחת הגעתי עם חבריי, לפני הזמן שנפתחו הדלתות.

רבי כמוס.  

רבי כמוס טאיטו נכנס כשותף לרבי יצחק. הרב בכור היה גם צורף ויצא בשעה 11⁰⁰, לעסוק במקצועו השני. אז רבי כמוס היה אוסף אותנו ומספר לנו סיפור, הגדה ומעשה כלשהו. לרבי כמוס הג'ינג'י היה כישרון רב כמספר, והוא ריתק אותנו שעה שלמה, בהקשבה. דממה מוחלטת השתררה, כל פעם שהוא שתק, להבחנת התגובות של חניכיו. בצהריים השתחררנו הביתה, זו השעה שעקרות הבית קבעו כמתאימה להן לקבלת ילדיהן, אחרי הקניות, הסידורים, הניקיון והבישול. ב-4⁰⁰ אחר הצהריים, רבי יצחק היה בחזרה והרב כמוס הלך לעסוק בשחיטה ובדיקת כשרות. רבי בכור השתלט על נקלה בכל הכיתות. הוא היה ממנה מדריכים בין הבוגרים והם החזיקו ברצון את הצעירים.

למדנו תורה ותרגמנו אותה, פסוק, פסוק. לי הייתה שיטה : ישבתי בשורה שנייה ולמדתי את " התפשיר " משמיעת חבריי. כשתורי הגיע ידעתי לתרגם כל משפט ומשפט.

היינו נשארים למנחה וערבית, בכיף גדול. יצאה הזכות לרבי בכור, הוא עלה ארצה, ונפרדנו ממנו ובית הספר ללימוד תורה נסגר. רבי כמוס לא הגיע להסכם עם רב אחר, בעניין רוטציה, חלוקת שעות הלימוד והוא פרש לעיסוקיו.

רבי אברהם.

רבי אברהם נרתם למשימת השכלת הדרדקים והוא החליף את שני קודמיו.  רבי אברהם, איש בריא, חבוש כובע לבד ותדיר עטוף במקטורן עם משבצות, בסגנון סקוטי. עם כניסתו של הרב המכובד, איבדתי מביטחוני והדבר היה ניכר בלימודיי. קצת היססתי, מעט גימגמתי, לא הייתי יותר טוב, או פחות מאחרים. תלמיד ממוצע ונעדר מוטיבציה. 

                                                                                                                                                       שיטת הלימוד של רבי אברהם לא דגלה בפרגון או ליטוף, אלה במכות ונזיפות. הרגשנו כאילו נזרקנו מהגן עדן לגיהינום, חס וחלילה.

                                                                                                                                                     אני אישית, נענשתי על לא עוול בידי : הרבי שלח אותו לקרוא תלמיד מאחר. בחזרה הבחנתי באחי הקטן שנפל ובכה. חטפתי על כך שלא שמרתי עליו. לא עזר לי הנימוק שלא הייתי במקום.                                                                                                                                                                                            תלמיד אחד שהוכה יותר מכולם, היה ללו (אליהו). קטן וצנום, הוא היה השעיר לעזאזל האידיאלי. הרב היכה אותו עם מטפחת קשורה. הקשר כאב והילד בכה, אז כל התלמידים, במין סדיזם כזה צעקו במקהלה : " סחה ללו : לבריאות ללו " !

יום בהיר אחד, לא בא לי ללכת ללמוד. אז הסתובבתי ושיחקתי עם חבר שגר די רחוק מביתנו. חזרתי על המעשה, גם אחר הצהריים וביום שלמחרת. בערב, בשובי הביתה, הבחנתי מרחוק ברב בין דוכני הירקות? אי אפשר לטעות, מעילו המשובץ הסגיר אותו. מיהרתי לביתי, מלא חרדה. חמש דקות לא עברו והמלמד נכנס אלינו. שמחתי לראות שהוא במצב רוח טוב. הוא קראה לי בקול אבהי וביקש ממני להביא תנ"ך ולשנן. עשיתי כמצוותו. בינתיים, הוא בירך בשלום את הוריי, ביקש כוס קפה מאימה וסיגריה מאבא.

האמת הורי התפלאו על ביקורו הלא צפוי. הוא בא בדרך כלל לקבל תשלום, "הג'מעייה ", אבל היות והיא שולמה, מה הייתה מטרת ביקורו, חשבו הוריי במוחם הקודח.                                                                                

 – מיכל, הוא פנה לאימא, הבן שלך מתקדם יפה, אני מאוד מרוצה ממנו. 

  מרוצה הוא אמר ? מענין, הרגשתי שאני נסוג אחורנית, כמו שאומרים בערבית : נמשי אל תאלי, כיף בו לג'מל, הרגשתי הייתה הפוכה משלו. אימי שלא הפסיקה לחשוב ולנחש מה הביא את הרב הביתה, שאלה באופן פתאומי :

   – רבי, בני ביקר הים בבית הכנסת ?   הדם נעלם מפניי שהחווירו כסיד. ליבי פעם בחוזקה וחיכיתי לבאות. אבי, בעל השמיעה הטובה, הקשיב מתוח לתשובה, שלא איחרה לבוא.

   – את מתכוונת להיום או ליום אתמול ? שאל ברשעות. – אתמול והיום ענתה, בבוקר ואחרהצהריים.                                                                                                                                                    – לא אשקר מיכל, בנך לא היה בזמנים שאת שואלת. אבל, אל תגעו בנער !

אחרי לכתו, נענשתי כהלכה, אבל בשיחה גלוית לב, אמרתי להוריי, שלא טוב לי. שנהניתי הרבה מאוד בעת שלימד אותי רבי בכור ובשעה זו אני מאוכזב וממורמר.

אחיי הצעירים חיזקו את דבריי וגיבו אותי. הם הזכירו את עונש הפליקה : קשירת כפות הרגליים והכאתם במספר צליפות המשתנה לפי חומרת העברה. אימי הצטמררה למשמע אוזניה.                                                               – עשו לך את זה התעניינה ?                                                                                                                 – האמת, לא אימה יקרה, אבל נוכחתי פעם אחת או שתיים בבית כנסת אחר, למתן הצליפות הללו. הן להן הצדקה, והן מפחידות.  למדנו כל כך טוב וברצון קודם לכן, שלא בא לנו יותר ללמוד אצל האדם הזה.

לא חזרנו ללמוד אצל המלמד, רבי אברהם. וילדים רבים אחרים.  הלקח הנו, שאם יש לכם בעייה כלשהי ילדים, שטפו את ההורים, הם יבינו אתכם ויעזרו לכם.

מתכון ללחם לבן ולחם מחיטה מלאה, בבית.

אני מתכבד להגיש לכם מתכון ללחם, כפי שנוסח על ידי אחי יגאל (כמוס, במקור). אני מציין בשמחה, שאחי למד לאפות ממני, אבל שכלל  את השיטה. יש לי סיפוק שתלמידי עבר אותי.

 

לחם מקמח לבן                                                                        לחם מקמח חצי מלא

המצרכים :                                                                              המצרכים:

 1 ק''ג קמח מנופה .                                                               1/2 ק"ג קמח לבן מנופה

                                                                                          1/2  ק"ד קמח מחיטה מלאה מנופה               
 2 כפות שמרים יבשים.                                                           3 כפות שמרים יבשים
 2 ו-3/4 כוס מים  פושרים                                                       2 ו-3/4 כוס מים  פושרים .
 3 כף סוכר                                                                           3 כפות סוכר
 1 ביצה                                                                                1 ביצה
 1 כף מלח                                                                            1 כף מלח
שליש כוס  שמן                                                                      חצי כוס שמן
שומשום                                                                                שומשומין

שיבולת שועל                                                                         שיבולת שועל                                             

הוראות הכנה:

 מפרידים את הביצה לחלמון וחלבון. מכניסים את  החלבון למקרר .

מכניסים למיקסר שליש מהקמח , מוסיפים את השמרים, את  הסוכר, את שאר הקמח והמים בהדרגה, את המלח, את חלמון הביצה ולבסוף את השמן (בחיטה חצי מלאה השאירו בכוס שמן בגובה אצבע הזרת ליותר מאוחר), תוך כדי לישה במערבל, מערבבים 5 דקות. כשהבצק אינו דביק לאצבעות, הוא מוכן. הערה: השמרים לא יהיו במגע ישיר עם המלח.

מניחים את הבצק על לוח עץ מקומח ופותחים אותו עם מערוך, ומכסים עם מגבת  מטבח נקייה. מדליקים את הרדיו על רשת ג', על ווליום בינוני עד חלש.
במשך 20  דקות אתם חופשיים לעשות מה שברצונכם, לשטוף את הכלים, לטאטא את התא, לנשק את  הנכדים, או להכין כוס תה מהביל, מי שמעדיף ישתה קפה נמס עם חלב וסוכרזית...

שובו  מהר אל הבצק. לושו, לושו, לושו כמו שנאמר: '' וימהר אברהם אל שרה ויאמר מהרי, שלוש  סאים קמח וסולת ואפי עוגות." לושו אותו באהבה ובריקוד. שירו ורונו, זה כל מה שהבצק  אוהב. כפי שאמרה לי אימי מיחה ז''ל: '' לוש כמוש, ואל תמוש.'' חלקו את הבצק לשלושה  חלקים. כסו אותו.

יש לכם עוד 15 דקות חופשיות. קחו לכם כל מטלה שתרצו, אתם  רואים, אני לא מגביל אתכם, בכלל. אבל לא יותר מרבע שעה. הזמן עובר במהירות. שובו  למלאכתכם. איפה אתם ? הבצק עומד להתפוצץ... 

אני מקווה שיש לכם כיפה על הראש. אז  תברכו: ברוך אתה השם, שקידשנו במצוותיו וציוונו על תרומת חלה. לוקחים חלק 1/46 מהבצק  ואומרים: זו חלתי. בשם יחוד קודשה בירך הוא יברך את אשתי הקדושה, אהובתי היפה , בבריאות טובה, אריכות ימים, חיים מאושרים ופרנסה טובה. כן יברך את בניי, בנותיי  שיחיו, שיהיה להם בריאות טובה, פרנסה טובה, אושר, שלווה ואריכות ימים ואמונה בשם . כן יברך את חתניי/ כלותיי, שיהיה להם שפע אושר כבוד והנאה עם בנותיי/בניי, נכדיי, נכדותיי וכול אשר לי, כן ברכה מכל הלב לאחים האחיות, בני דודים, וכל האהובים. חיים  טובים לכולם ושלום על ישראל .

הערה: תרומת חלה אינה הכרחית אם לשים פחות מ- 1.666 ק"ג בצק. אבל מה אכפת לכם תברכו את יקיריכם.

תכניסו נייר אפייה במגשים. תדליקו את התנור על 225 מעלות חום   טורבו. חממו 1/2 שעה בערך, כשהבצק נהייה קליל ועלה פי שניים מנפחו המקורי, צורו  צורות, מירחו חלבון ביצה על הלחם, פיזרו עליו שיבולת שיעל ושומשום, ותברכו: השם ירבה לנו מצוות  כשומשמין. תכניסו לתנור, בשני מגשים. תשתו כוס תה... ותחליפו את המקומות בין  המגשים, בחצי האפייה. בעוד 5 דקות הלחם מוכן .

לחם מחיטה חצי מלאה:

תכניסו נייר אפייה במגשים. תדליקו את התנור על 225 מעלות חום   טורבו. חממו 1/2 שעה בערך, כשהבצק נהייה קליל ועלה פי שניים מנפחו המקורי, צורו  צורות, משחו אותן עם מעט שמן שנשאר בצד,  אני מקווה שלא נשפך, כסו בניילון והחזיקו במקום חמים. מירחו חלבון ביצה על הלחם, פיזרו עליו שומשום, ותברכו: השם ירבה לנו מצוות  כשומשמין. תכניסו לתנור, בשני מגשים. תשתו כוס תה... ותחליפו את המקומות בין  המגשים, בחצי האפייה. בעוד 5 דקות הלחם מוכן.

מוגש באהבה על ידי 

יגאל (כמוס) בוכניק
Boulangerie Camus

הערות: לא לצקת את כל המים, אלה לפי הצורך.

ללישת לחם איטלקי: צקו  כל המים, ואפילו קצת יותר (חמישית הכוס). נוצר בצק רך, אליו הוסיפו קמח עד שיתקשה, תוך כדי ערבול.

עיינו במילים לפיוט:

• מי מסתתר בין בתי הפיוט ? הקיפו את האות הראשונה בכל בית וגלו את שמו של המחבר.
• השיר נמסר לביצוע  לידי הזמרת הידועה חביבה מסיקה. אימי היטיבה לשיר את הנוסח הערבי של השיר. לא תפסתי את המילים וביקשתי אותם מתושב ספאקס, חובב מוסיקה. לכשאקבל אותם, ארשום אותם פה.
• הזמרת המצליחה חביבה מסיקה נרצחה על ידי אהובה הקנאי, ששפך עליה דלק והצית אותה למוות, עת שכבה לישון.

האווירה בבית הכנסת   " סלאת שושן   " הייתה מיוחדת. בסיפור הזה, יגאל החזיר אותנו למחוז ילדותינו, עם  תיאור האנשים שהתפללו בו. ליגאל זיכרון נפלא, היות ומה שהוא מביא לנו כאן התרחש לפני למעלה מחמישים שנה. (יוסף בוחניק,  יליד העיר ספאקס)

בית הכנסת "סלאת שושן" בפרבר "אריאנה" נמצא בשטח פתוח, המכונה גן שושן, מעבר לוילות הקטנות של עובדי הרכבת, בדיוק בפרשת הדרכים שמחברת את הדרך לטוניס בצפון, והשדרות המובילות לבאב הז'אבלי ולעיר החדשה, באב אל בחאר בספאקס, בדרום.

כל שבת התפללנו במניין הראשון , בשעה  6⁰⁰ אבי ואני, על מנת להספיק לרוץ ולהוציא את סיר האהריסה מהמאפייה בה שהה כל הלילה. היינו קבוצה של משכימי קום. אחרים, הרוב, העדיפו לבוא רק בשמונה.              

           
לידי,  בפינה בין הקיר ועמוד התווך, ישב ונמנם לו קשיש עטוף כולו בבארנוס מצמר לבן. ידיו מוסתרות מן הקור, כולו מכורבל , הוא דיקלם את תפילתו בעל- פה, ללא שום צורך בסידור ובחומש. הסתכלתי עליו בהערצה, לכשאגדל ואהיה סבא, גם אני אלמד כמוהו לדקלם את המזמורים והפסוקים מזיכרון. אף אני ארכוש לי בארנוס לבן ואבחר לי מקום פינתי, להתכרבל בו בנים לא נים, איזה כיף !

רבי כמוס קרא בספר התורה. אני זוכר ששבת אחת, עת זימן את דודי רחמים אלוש למצוות שלישי, הוא קרא לו במילים אלו :

--  יעלה ויבוא רחמים, הרוכב על אופניים ולא שובת ביום שבת. הדבר עלה לרב בנזיפה מפי נסים כהן, יו"ר ראש ועד בית הכנסת. נסים מאוד לא אהב את זה, להלבין פני אדם ברבים ? לא בבית כנסייתנו !

נסים כהן התגורר בקרבה אילינו, ליד בית הקפה סירנוס, לשעבר גמברנה. הוא היה שקט ומרצין, הליכותיו אציליות. הוא היה עולה לתיבה, לתפילת ערבית כל ערב שבת, בקול המזכיר את עמק פרי מהרדיו.

בימי השבוע היינו יושבים, אנחנו הדרדקים על מדרגות ביתו. טיפסנו מספר שלבים וקפצנו להנאתנו, מי שיכול גבוה יותר. הגענו כך לשבע מדרגות, שיא שכונתי. אף פעם לא שמענו תלונות ממשפחת כהן, אנשים כל כך נחמדים !

סוסו (יוסף) בוחניק היה רס"ר, בתפקיד שמש בבית הכנסת. קולו קול בריטון הנשמע מכל פינה ועיניו העגולות החזיקו אותנו בשקט, הילדים והמבוגרים כאחד. איזו משמעת, כשסוסו נמצא ! הוא היה גם עובר מבית לבית ומעיר אותנו לתפילת שחרית של יום-יום. היה הולם בדלת עד התעוררתי. סוסו היה גם הסנדלר שלנו. כל פעם שעברתי על ידו, היה נדמה לי שהוא בודק אם הנעליים שלי מצוחצחות ואם במצב של שימוש נכון. היינו פוגשים את סוסו גם בלכתנו לבית הספר, אחרי מנוחת הצהריים.  מי שהתמהמה בדרך, ראה אותו חוזר על אופניו ומביט בו באופן כזה, שהילד היה ממהר הרבה יותר. זה על סוסו.

קלמנט וסלומון בוחניק היו בין נאמני המניין הראשון. אחרי התפילה הייתי פוגש אותם צועדים לאיטם לכיוון העיר העתיקה, במטרה להוציא את האריסה מן הכושה (המאפיה). הנרי כהן השכן של סלומון גם התפלל עימנו. הנרי היה גם בעל עסק של יבוא ואריזת תה. הוא גם היה הבעלים של בניין קומות והוא השכיר את דירותיו לאנשים בעלי יכולת סבירה. הנרי היה המוהל שלי ושל כל ילדי השכונה ושל מי לא. הוא עסק במלאכה זו כתחביב ולא גבה כסף מהורי הנימולים. אדרבה, לא אחת הביא עימו כיבוד ומשקאות למשפחה נזקקת.  כשרציתי דמי כיס בחופשות הייתי הולך להנרי כהן ומשתכר בבית האריזה לא רע בשביל ילד, 300 פרנק ליום.    

עוד משפחת בוחניק, הבנים אברהם, יוסף ויעקב, ואביהם. האב היה אופה.  אחר כך עבר לעבור כגובה בחברת החשמל, (מקינת אטריסיטי). בן אחד היה בכיתה של אחי נתן ושני אחרים בוגרים ממני.

בוחניק אחר היה כמוס האח של סוסו ובנו קלמנט החייט. למשפחה זו היה כינוי "דר הנמסה", בית נמסה.

סטטיסטיקה : היו בבית כנסת שלושה כמוס בוחניק, הסבא שלי, כמוס נמסה ואני. היו גם שלושה קלמנט בוחניק, האח של סלומון המכונה גלומו, הבן של כמוס נמסה ואבי גם. היו גם שלושה שלמה בוחניק, סולומון גלומו, אחי שלמה המנוח ושלמה נגן העוד שהיה מכונה "שלחה". יוסף בוחניק היו שלושה גם, יוסף שהיה בכיתה של אחי נתן, יוסף השמש וחברי מאתר.Tunecity  מכל שם היו שלושה, טברקלה !

עוד בוחניק היה פרח או פריאח, בן דוד של אבי, וולד עמו. הוא היה בא לעיתים רחוקות, מהסיבה שהוא קיים בית כנסת בחצר ביתו ושם היה מתפלל גם בא-חי עייד. לשניהם קולות נפלאים, והיינו נהנים לשמוע אותם. כל ביקור שלהם היה חגיגה אצלנו והם היו מוזמנים לעמוד בתיבה.

 האח של פריאח היה שמואל הספר. מי שהיה במושב גילת מכיר את שניהם. שמואל חיה מתקשה לעבוד בעידור ובניקוש עשבים והוא עבר לבאר שבע, שם שימש ספר נייד, הארגז עם הכלים שלו על בגז' של האופניים.

בין הנוכחים רבי יצחק, מורה ופדגוג שגרם לנו לאהוב אותו מכל הלב. הוא לימד אותי כל כך טוב, שבגיל שבע ידעתי לקרוא את ההגדה של פסח וגם התרגום לערבית. בפסח אבי ז"ל היה יודע לקרוא את ההגדה, אבל הוא לא הבין את פירוש האותיות הקטנות. לכן הוא שאל את סבי, שהיה עונה בצורה לאקונית שהגיע זמן לשתות עוד כוס יין. כך שבמקום ללגום ארבעה כוסות, היו מגיעים ליותר. לכן, בגיל שבע, עברתי " טסט " וניהלתי את הסדר.

איש מיוחד היה בירו : הוא גר בקרבת מקום, אביו אהרון נהרג כשהוא עלה על שולחן להתקין נורה ונפל. אימו רחל הייתה כבדת שמיעה, כמו גם האחיות שלו ג'רמן וטרז' והוא בעצמו.  מה שאפיין את בירו זה הגמגום שלו, היה לו קושי לבטא את האות ק'. בירו לא היה נחשב בבית הכנסת וחבל. אדם חכם ומתעניין בכול, אבל דל ועני, שערותיו לא היו מסורקות וגמגם. הוא היה לבוש תדיר בחלוק אפור כמו של בעלי מכולת. חשבו אותו לכסיל ולא נתנו לו כבוד.

אבל, השם יתברך רצה, ובירו ידע לקרוא את התורה. והוא עשה זאת בכל פעם שרבי כמוס לא היה ולא רבי יצחק. בירו היה מהסס לעשות מלאכת קודש זו, מהסיבה שבכל פעם שהיה מגיע לאות ק, היה נתקע : בלק אוט.   אם הופיעה המילה קדוש, היה מתקשה ומשתנק, הורידים מתנפחים לו, והוא היה מאדים תוך קריאת :  ק... ק... ק... קדוש.

אנטק, היו אומרים בקול. אנטק, פירושו : יאלה, דבר !

אבל אם הגיע נגיד, קדוש, קדוש, קדוש - הייתה בעיה רצינית ואנשים התערבו ביניהם ולקחו זמן לראות בכמה שניות יעשה את זה. היינו על גחלים. לפעמים בירו היה נפגע ועובר לבית כנסת אחר, והיו צריך הרבה מגעים דיפלומטיים ליישר את ההדורים. הגורל רצה שבירו היה הרב האחרון שנשאר בעיר, והוא עשה את כל התפקידים של רב, בכל, מכל, כל. יש לי קטע וידאו משנת 1995, בו הוא נראה עורך חופה.

ויש עוד אנשים. האחים עזריה מצפון העיר, דרך טוניס. הם היו מכונים דר זוויטנה, זית קטן. אחד מהם הגיע למושב גילת. השכנים שלהם, משפחת סרור. וגם סמוחה, אני זוכר רק את כינויו. הוא היה גזבר של הקהילייה היהודית בעיר. אברהם שלי ובניו, האחים שלי, שכנים של קלמנט בוחניק גלומו, ליד הכנסייה. היום הם גרים בבאר שבע. אחד מבניהם היה מנכ"ל עיריית באר שבע, מנהל פרויקטים של איש העסקים אלי להב ומנכ"ל שרות הדואר. עוד אחד היה מכונה הקפטן, הוא היה ג'ינג'י, תמיד שלוב זרועות ומופיע כך גם בתמונת תנועת " הנוער המזרחי " באתר עמית, בפורום.

          היה גם דודי אלברט אלוש, בנו שלמה, ושלמה ברבי שהתחתן יותר מאוחר עם בת דודתי טיטון (אסתר).

היה גם קרוב משפחה בריתו לוזון. היו גם שלושה אחים לוזון, שעלו לבאר שבע. הם היו מופיעים תמיד לפי סדר  גיל. המבוגר היה קדימה והצעיר סגר את התור. הם היו מחזיקים בית מלאכה של אינסטלציה בעיר, ברחוב הבלגים : Rue des Belges.

החנות הייתה בתוך מרתף, והכניסה כל כך נמוכה שרק הם, אני חושב היו עוברים בה. אולי זו הסיבה שראיתי מישהו שהעדיף לדבר עימם דרך החלון. שמותיהם כמימס (כמוס), נסים ושמימל (שמואל).  

רחמין ברבי היה חייט וגר בפרשת הדרכים בין כל שכונות העיר. מי שהזמין אצלו מכנסיים, לא קרע אותם אלא אולי רק שנים רבות אחרי עלותו ארצה. אני הכרתי מעט את רחמין, היות והוא בא אלינו בסמוך לזמן שעליתי ארצה. רחמין היה השמש, השוחט והחזן האחרון בבית הכנסת שלנו. הוא החליף את סוסו בוחניק שמונה לשמש בית הכנסת בית אל בעיר ואב בית, בבית הספר " כל ישראל חברים " המחובר לבית כנסת.

 זהו בית הכנסת המכונה בפי הסופר קלוד קאייט : La Synagogue de Sfax. 

רחמין נראה ברחובות ספאקס לקראת יום כיפור, מתרוצץ בין השכונות, עם בירו ונגרי המורה לשחייה, והם הלכו לכל בית לערוך טקס הכפרות. רחמין הוא דוד של הסופר קלוד קאייט, אח של אימו. 

רחמין ברבי שימש בבית הכנסת סלאת שושן, עד 1968 עת היגר עם משפחתו לפאריס. שם היה שמש וחזן בבית הכנסת " המניין ", עד לבואו של רינו סרור ואז התפנה רחמין לטיפול ותחזוקת בית הכנסת עד 2001.  רחמין נפטר בגיל 96, ונטמן בבאר שבע ב-1 באפריל 2007, ליד אשתו האהובה ולא רחוק מרבי חיים חורי זצוק"ל.  

אני תקווה שאזכור עוד אנשים. אם יצא לי, אחזור אליכם.

שאלה של זמן.

ראיתי סרט שהוכן עבור הטלויזיה : שאלה של זמן, הדן בפלישה הגרמנית בצפון אפריקה ולוב, שמו לעיל "שאלה של זמן", ובאנגלית :       .A Matter of time

הסרט מתחלק לשניים. החלק הראשון ,From Tripoli to Bergen-Belsen. השני Invasion at Tunisia. הבמאי המתאר את סיפור הסבל של יהודי לוב הוא מרקו כרמל, ואילו הבמאי השני סרז' אנקרי מביים את מה שקרה בטוניסיה. המפיקים הם אלן יעקובוביץ' וצביקה כרמל, והיועץ ההיסטורי הוא הדר' ראובן כהן. שפת הסרט היא עברית, עם כתוביות באנגלית.

כבכל סרט תיעודי היסטורי, קדמה ליצירה הזו הגדרת מטרתה. בעוד שהבמאים ביקשו לשים את הדגש על הפן הקולנועי של הסרט, היועץ ראובן כהן רצה שזו תהיה נאמנה להיסטוריה ולמה שקרה באמת. התוצאה היא מסמך המגלה לנו שהשמדת יהדות צפון אפריקה היתה רק שאלה של זמן :  .A Matter of Time.

הכל החל עם החלטות ממשלת וישי. הגרמנים ששלטו בצפון צרפת, נקבע שהממשלה הצרפתית תשלוט רק על החלק הדרומי של אותה המדינה. כך הוקם משטר וישי, הנקרא משום מקום מושבו בעיר וישי אי-שם קרוב למרכז צרפת. יותר מאוחר, ב-1944, הוחלף משטר וישי במשלה הצרפתית הזמנית ולאחר מכן קמה הרפובליקה הרבעית. הנהיג משטר וישי המרשל פיטן ואחת ההחלטות הראשונות של ממשלתו היתה ביטול אזרחות הצרפתית מיהודי אלג'יר, ביטול שגזל מהם הרבה זכויות סוציאליות, שלל מהם קביעות בעבודה והגדיר אותם כיהודים לכל דבר. משטר וישי שיתף פעולה עם הגרמנים וביצע את הוראותיהם בטענה שהוא בעד הפסקת אש. במרוצת הזמן, עם פלישת כוחות הברית בצפון אפריקה בסוף 1942, הפולשים השתלטו גם על דרום צרפת.  

בלוב ובטוניסיה הוקמו מחנות עבודה בכפייה וכל גבר מגיל 18 עד 65 היה מחוייב להתייצב כדי להישלח אליהם. מנהיג יהודי לוב הנבחר סירב לערוך מיפקד אוכלוסין באמתלות שונות על מנת להרוויח זמן, כמו " זה מסובך מדיי, זה קשה מאוד לעשות כן ". לעומתו כמה משועי הערים הסכימו לערוך רשימות, בתקווה שבכך יצילו את עורם ורכושם. כך גם בטוניסיה. חלקם של היהודים הלובים שעבדו במחנות הכפייה נשלחו למחנה  ,Bergen-Belsenסימן שהשמדתם היתה רק שאלה של זמן. חלקם ניספו וחלקם חזרו. אודות להם אנחנו יודעים מה קרה שם. סיפורם מבטל את הדעה המופרכת שרק ליהודי אירופה נועד הפתרון הסופי. לכל אחד מהניצולים סיפורים מסמרי שיער.

כוחות בריטיים כבשו את אחת הערים בלוב וביניהם היו לוחמים יהודים מארץ ישראל. הישראלים התפלאו כשמצאו יהודים שחלקם דוברי עברית. בזמן הקצר ששהו בעיר הם ארגנו אולפנות ליהודי המקום ועזרו כאל ידם משגת. אבל העיר נכבשה שוב על ידי הפולשים, כמה חבל ! 

יהודי טוניסיה אף הם סבלו מאוד. ובמהלך הסרט אנחנו שומעים את עדותם של אלה שהיו שם : דבריו המפורטים של משה בוחניק, בישי, מכר מהעיר אשקלון, בעבר תושב ספאקס, של איבט סעדון שהיכרתי בספאקס והאמירות החד משמעיות של בנה, ההיסטוריון פרופסור חיים סעדון אותו ראיתי בספאקס עת היה בן שלוש שנים. דברים נוספים תועדו בסרט ובהם : מר ליבם של חוזרי מחנות הכפייה (אבי היה בניהם), אחד מהם סיפר בשפה הצרפתית שביום השחרור כשהגיע סוף, סוף הביתה :

--  הייתי במצב מעורר רחמים. אימי הפשיטה אותי ורחצה אותי כמו ילד בן שתיים עשרה. דמעות זלגו מעיניו ומעינינו  :

-- J'étais dans un état lamentable !  Ma mère m'a déshabillé et lavé comme un enfant de douze ans.

שמענו על הביזה והגזל (כמו אצל משפחתי), על ההפצצות של בנות הברית על האוכלוסיה האזרחית (אחותי עדיין בטראומה מהרעשים, בית דודי קרס ובתו השנייה מתה תחת הקירות ההרוסים). הדמעות זולגות מעצמן ברואם את סבל אחינו ואבותינו.

 אני זוכר את כניסת בנות הברית לעיר ספאקס, הסרט החזיר אותה מחדש לנגד עיניי, הרענו לחיילים הבריטים ושרנו " כמוס ז'אנה ".

מה שכואב שבבואם ארצה כעולים, יהודי צפון אפריקה ולוב מצאו את עצמם כזרים בתוך מדינתם. הם לא התרגלו לאורח החיים, ויעברו שנים רבות עד שהם הרגישו שלא צריך שיהיה להם רגשי נחיתות, הם לא פחותי ערך מהוותיקים, אדרבה יש להם מסורת מפוארת משלהם ! קצת חכמת חיים ודרך ארץ מקודמיהם ומהשלטונות היו חוסכים מהם הרבה עוגמת נפש.

כל זה והרבה יותר בסרט " שאלה של זמן" : .A matter of time

תודה לידידי הנאמן מימי נעוריי ועד היום, ראובן כהן ששלח לי את הסרט בו ניכרת, על פי היכרותי עם תפיסותיו, את טביעת אצבעותיו.

המפיק אלן יעקובוביץ' מוכן לספק לכל אחד את הסרט הזה, סרט חובה בכל בית, למען שגם בנינו יראו וידעו. המחיר שווה לכל נפש. לפנות ל- אלן יעקובוביץ' טלפון : 0528-3117911.

יגאל בוכניק.       

שתי משפחות מתאחדות.

בבא מאיר, היה איש גזעי, רכב על סוסים וביצע תרגילי אקרובתיקה עליהם : היה נוהג לזרוק את מגבעתו על הארץ ואסף אותה תוך כדי דהירה. בבא מאיר אהב לספר סיפורים והגדות, לשיר ולדקלם. בהגיעו לשיבה טובה, קרה לשני בניו ואמר להם :

– שמעו נא בנים ! אחרי מותי, חלקו כך את רכושי ביניכם. הבית יהיה לשניכם, אבל למען הסדר הטוב, ולנוחיותכם, הקימו קיר הפרדה, בדיוק באמצע החצר וכך יווצרו שני בתים גדולים, שטופי שמש ומלאים שמחה.

 אחרי מותי

אחרי מותי ספדו ככה לי:
"היה איש – וראו: איננו עוד;
קדם זמנו מת האיש הזה,
ושירת חייו באמצע נפסקה;
וצר! עוד מזמור אחד היה-לו –
והנה אבד המזמור לעד !...

ח.נ. ביאליק, תרס"ד.

יצחק ושלמה הזילו דמעה, איך אפשר להיפרד מאיש כזה ? אבל הם עשו כמצוותו.  שלמה הקים את החומה והשאיר באמצעיתה פתח למעבר. שני האחים יצחק ושלמה  גרו מעונם רחב הממדים המחולק הזה, בשכונת אריאנה בספאקס. הם ירשו מאביהם מאיר עסקים קטנים, מכירת חפצים מבית לבית (שלמה) וצורפות (יצחק).

ליצחק ואשתו רחל נולדו תחילה שני ילדים, מיחה ומאיר. מאוחר יותר באה מרים לאוויר העולם.

 שלמה וזמרדה, רעייתו, התברכו בשני צאצאים ראשונים, מאיר ומיחה, ואחריהם נוספו פורטונה, רחמים וורדה.

יצחק ואשתו רחל, באו בהצעה לשלמה וזמרדה בהצעה, שימו לב - לא פחות ולא יותר, שידוכי חליפין : מיחה למאיר ומאיר למיחה.  שלמה, אדם שש ושמח בחלקו, אוהב לספר ולשיר, ישב תמיד בחברה טובה ואוהדת. הוא הבטיח לחשוב על הנושא, ממילא לא הייתה דחיפות מיוחדת לתת הסכמה מיד וכך ההחלטה נדחתה שוב ושוב.

אבל הנערים חשבו אחרת.

גדלו הילדים ועם חלוף השנים, גברה תשוקתם של מיחה ומאיר בני יצחק. הם ביקשו להנשא לבחירי ליבם, ג'זלה ואברהם. מצד השני, מאיר ומיחה בני שלמה, באין הבטחה מאביהם, שמו את יהביהם לכיוונים אחרים. מאיר תתאהב ברחל, בת הרב אהרון ומיחה הסתכלה בעיניים נוצצות ברחמין בן כמוס, חתיך מקומי נחשק.

מיחה וחמינו.

מיחה לא זכתה ללמוד בבית הספר, כשאר הילדים, אלא יום אחד בלבד. הוריה גרסו לפי המלצה של חברים לשלוח אותה ללמוד מקצוע.                                                         – קחי אותה למועלמה (מלמדת), שתלמד לעבוד ויהיה לה משלח יד. מה תעשה בבית הספר ? היא תהיה מיסטרה (מורה) טמרה שכנה ?  

 כך, מיחה בשובה ביום הראשון מכיתה א', נתבשרה לתדהמתה שהיא לא תמשיך בלימודיה, אלה תישלח להיות שוליית טבחית. היא עשתה ימים כלילות בבית עשירים ומקצוע הטבחות היה שגור בידיה ובראשה, כמין משנה טבע.

כאמור מיחה התאהבה בחמינו וזה החזיר לה אהבה. זה קרה בשנתה ה-16. הוריה ואחיה הבכור מירו אסרו עליה את הקשר עם הבחור היפהפה, וכך חלפו עברו חמש שנים, מבלי שנפגשו.  

 בבית משפחת סעדה, שם עבדה,  חוץ מהבישול נטלה מיכל (מיחה) מידות טובות, ידע רב בהכנסת אורחים ואירגון מסיבות, ואמנות ניהול שיחה. היא הייתה במרכז העניינים. היכן ישבה, הפכה מסמר המפגש, כל העיניים היו נשואות אליה, והאוזניים קשובות לה. דבר אחד חרה לה, חוסר השכלתה, שכן ישבה בבית אנשים משכילים משועי העיר. בשעות הפנאי שלה, היא  למדה לנגן.                                                                                  במלאות לה עשרים, באו להציע לה נישואין אורחים מאלג'יר, עבור בנם.

חמינו היה יתום מאימו לואיזה (שקד), מגיל חמש. דודה רות, נשואה ללא ילדים לקחה תחת חסותה את ארבע האחים, חמינו, פורטונה, ז'יני ורבקה. האב, כמוס עבד במרבק ונתן לדודה רות את רוב משכורתו, לפרנסת ילדיו.             

 חמינו לא החזיק מעמד במסגרת בית הספר היסודי, ובגיל צעיר החליט להפסיק את חוק לימודיו, לטובת מקצועות השרברבות והפחחות. דודה רות לא התנגדה, שכן הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסה. כך במרוצת השנים הפך חמינו לבעל יכולות גבוהות באומנויות בהן עסק. גם נשאר לו כסף בכיס, לאחר שמסר לדודתו את התקציב למחייה. בכסף הזה התלבש בטוב טעם ומשך תשומת לב רבה. בנות הסתכלו עליו בערגה, אבל עינו בהקו רק במראה של מיחה, עת שחזרה לבית הוריה. הזמן עבר, וכולו געגוע לזאת שמנעו ממנו לפגוש. 

היו ארבעה חברים : שמעון ז'חא, יצחק גנצ', ללו אל-לחוואל, וחמינו,  (ר"ת שילוח). הם בילו וטיילו יחד וגם היוו מיליציה יהודית בעיר. הם הסתובבו ברחובותיה הצרים של המדינה ופקחו עיניהם שלא יאונה שום רע ליהודי, ליהודיה, לילד ולחלש ללא הבדל דת, גיל ולאום. לא אחת חשו בריונים את נחת זרועם של שומרי החומות.

  הם זכו לכבוד והערכה, הן מהיהודים והן מהמוסלמים והנוצרים. כל אחד ידע שהם לא יפעילו כוח ללא צורך, לכן פרגנו להם על הכול והעריצו אותם, כולם ביחד וכל אחד לחוד. לחמינו כמו לחבריו, הייתה הילה מעל הראש וכל אחד הסתובב לעומתם.  חמינו זהו האיש שאהבה מיחה, גבר שכל אחת רצתה, אבל לבו פעם עבור מיחה, אשת חלומותיו.   

יום אחד, חמינו שמע שמציעים נישואין לאהובתו וליבו כאב כשהוא פועם בחוזקה. אם יש משהו לעשות, זה כרגע או לעולם לו. הוא חיכה למיחה, ביום שישי אחר הצהריים, וניגש אליה בצאתה מן העבודה :                                                                            – מיחה, אני אוהב אותך !                                                                                     – עזוב אותו, בחור, הוריי אוסרים עליי לדבר עמך.

  – זה מאוד חשוב, אהובתי. העתיד שלנו על כף המאזניים. את מסכימה להתחתן עם זר, כשאני מת להינשא לך ?                                                                                                                                                                                             –  אני לא יודעת.                                                                               

  – את אוהבת אותי ?                                                                           

  –  אין תגובה...                                                                                  

  – כן ? תגידי לי כן !                                                                         

  – כן.                                                                                                   

  – אז בואי נתחתן !                                                                                     

 –  אז לך לאבי ובקש את את יד.                                                                      

  –  אני רץ. תעשי לי חיבוק !     

   – לך, שובב ! לא חיבוק ולא נשיקה, עד יום הכלולות !

חמינו נכנס לבית שלמה אלוש המכונה אל מרעאווי, שכן הנו בן העיר מרעאווה באלג'יריה. שלמה יושב ליד כוסית בוכה ונוגס מכעבורה, שמח וטוב לב. חמינו פונה אליו, בשעת רצון, יום שישי אחרי הצהריים, לפני השבת. 

– על סאלמה יה עמי ! שלום דודי.                                                                         – עליק אל סאלם, יה אולדי. אמה ריח ז'בק ? עליך השלום ! איזו רוח טובה אביאה אותך עד הלום, בני ?                                                                              

– עמי ! אנחאב בנתק מיחה. אנחאב אנזואז עליה. דוד ! (פניית נימוס וקרבה) . אני אוהב את בתך מיחה. אני מבקש להתחתן עימה.

באותו הזמן, מיחה עלתה על הגג, כדי לעקוב אחר השיחה. וכמו כנרית על הגג, נטלה מנדולינה בידה והחלה לנגן. סבא שלמא (מומו) שמע את הניגון ואמר : 

–  כנראה, השכנים שיש להם טריסיטי (חשמל) הדליקו את הרדיו ?  אשמע, יה חמינו ! שמע נא חמינו ! מוסיקה יפה.

  כאמור היתה שעת רצון, ואולי חשש ז'די שלמה לתת את בתו לאיש הגר במרחקים, באלג'יריה, הקסם עבד והוא ענה לבקשת העלם :  

 –  חמינו, תזמין את אביך ואת דודתך לפה, ונעשה סידורים ונקבע דרכים שיובילו לחופתכם ! קח כוסית קודם ! לחיים ! לחיי הארוסים ! מדוע לא תשבו איתנו לקבלת שבת, הערב ותסעדו איתנו ?

 הניגון של המנדולינה, שהיה נוגה במקצת תחילה,  הלך והפך עליז. כשהסבא אמר את משפטו האחרון, הצליל גבר וקרע את השמיים התכולים.   

 מהחדרים נשמעה ז'ג'רטה ממושכת.   

– שנואה ! אולד אלכלב ! מה קרה, סקרנים ! אתם מקשיבים לשיחה ?

לאחר זמן מה, נערכו החתונות של מאיר לבחירת ליבו רחל ושל מיחה לאביר חלומותיה רחמין (חמינו). מאידך עןד לפני גן נישאו מאיר ומיחה לבחירי ליבם, ג'זלה וטברהם. 

החלומות לא תמיד מתגשמים. אבל במקרה הזה ידם של ארבעה הצעירים היתה על העליונה וטוב  שכך.

נולדתי להורים מקסימים, רחמין או חמינו בן כמוס בוחניק ורעייתו מיחה בת שלמה אלוש. הם בנו בית באהבה, בית שאהבתי ועברה עליי ילדות מתוקה ונהדרת. גרנו במקום בו גדלה אימי, אחרי תקופה קצרה של מגורים בשכירות.

בית אהרון השייח.

אהרון המכונה השייח נפטר בנסיבות תמוהות : הוא רצה לעלות על שולחן, כדי לתלות מנורה. הוא נפל כשרגלו האחת, על השולחן והשנייה עדיין על הארץ. האם החליק, מעד, או שמא נתפס לו שריר ? כך או אחרת הוא נפל, סבל משבר ומפגיעות פנימיות. כל הניסיונות של הרופאים לטפל בו ולסייע לו, עלו בתוהו והוא נפח את נשמתו כעבור מספר ימים. מוות אכזרי. מיותר ומוזר, שיסודו בחוסר זהירות מינימאלי. אני יודע את הסיפור משמיעה והפאזל הושלם, לפני שנתיים כאשר ביקר אותי יוסף אנקרי, נכד לבישי אח של אהרון. יוסף הנו כיום שופט בהיכל בית המשפט בפאריס. הוא שמח לאתר אותי דרך אתר טוניסיטי וגם אני התרגשתי מאוד. דרכו מצאתי מכר מספאקס, רוג'ר אנקרי שאביו היה שותף בקונדיטוריה ידועה בעיר, ברחוב ויקטור הוגו.

עם הלידה שלי, עברה משפחתנו לגור בבית סבנו שלמא (מומו). סבא מומו התיישב בעיר גאבס, כדי לעזור לבנו מאיר בניהול מפעל שהקים. לאחר מות סבתי זמרדה, דודתי וורדה ודודי רחמים הלכו אחריו וכולם גרו בקרבת מקום לדוד מירו שמצא שהעסקים פוריים יותר בעיר הזו. סבא שלמה העמיד את ביתו לרשותנו, ובניו נתנו את הסכמתם למהלך.

הדבר הראשון שאימה ביקשה במגוריה החדשים, היה לסתום את הפתח בין שני הבתים, על מנת שכל משפחה תזכה לפרטיות שלה. גם המשפח הסמוכה תמכה במהלך. אחותי לואיזה בוגרת ממני בשנתיים, אחריי נולדו ב-1942, אחי שלמה ותאומתו זמרדה שנפטרה כעבור זמן קצר. אבא התפרנס כשרברב - פחח. הוא פתח בית מלאכה בחצר ביתינו, בשותפות עם ויקטור קיאט, בן לשרברב ידוע, אצלו אבי עשה את צעדיו הראשונים.

פלישת הגרמנים בעיר.

 פלישת הגרמנים בעיר, שמה סוף לימי האושר.

אני זוכר אותם יורדים מהרכבות, אבי הצביע עליהם ואמר לי אלה הגרמנים. תהיינה לנו הרבה צרות עימם.

אבא ענד את הטלאי הצהוב ונלקח לעבודות פרך, הקמת שדה התעופה בעיר. נשארנו ללא פרנסה. גרמנים היו בסביבה ופחדנו להראות את האף בחוץ. אבל בקרבתנו גרו צרפתים, שמקורם במאלזאס-לורן והם דיברו גרמנית. מין מצא את מינו ואז החלו לבקר אותם חיילים.

היו בעיר גם  חיילים  איטלקים, בני ברית השטן. אחד מהם בשם צ'יצ'ו הגיע אלינו רכוב על אופנוע ודרש שנכבס ונגהץ מדים של בעלי התפקידים במפקדה האיטלקית, הקומנדטורי. העבודה הייתה ללא תשלום כמובן ועוד היינו צריכים להישמר מההטרדות של החייל צ'יצ'ו. הוא הכריז שכל הזמן שנעשה את העבודה, לא יאונה לנו כל רע. לכן לדבריו, טוב שהוא נמצא בסביבה. מה שהכי הציק למשפחתי, הייתה העובדה שהוא שם עין על דודתי והחל לרמוז שיכול להתפתח רומן ביניהם. דודה הסתתרה כל פעם ששמעה את טרטור האופנוע ולא יצאה ממחבואה עד עבור הזעם. יום אחד צ'יצ'ו הפסיק לבוא ונשמנו לברכה. שמענו יותר מאוחר שהוא נהרג בתאונת דרכים. השקט לא נשמר הרבה זמן.

חיילים גרמנים באו אלינו וגרשו אותנו מהבית, בטענה שהוא מתאים לצרכיהם. אימא שרצתה לרכך אותם, דיברה עימם בקול רך ואף אמרה למנהיגם שהוא דומה לאלברט החנווני. הדבר כמעט עלה לה בחייה, וזה היה קורה לולא התערבות של גברת קיסטר, אחת השכנות, דוברת גרמנית רהוטה. היא השתדלה למניעת הרצח, והגרמני החזיר את נשקו לנדן.

בלית ברירה, הלכנו כולנו לבית לוזון, ביחד עם דודה רבקה, דוד דידו, דודה-רבה  שלביה ודודה ג'יני המטופלת בשלושה ילדים, כאשר בעלה יהודה עשה בעבודות כפייה.

עם פרוץ המלחמה, כל הכבודה הזו עזבה את העיר ובאה להתגורר אצלנו. כל משפחה תפסה לה פינה, חדר או מטבח. עתה, בבית לוזון היה עוד יותר צפוף. אבל לפחות בטוח, יחסית, בהיות המקום מוסתר אחרי חווה ונחבא בין בתי מוסלמים, בסמטה צרה. הטוניסאים בני דת הנביא מחמד, בדרך כלל בירכו על הפלישה הגרמנית, אבל היחסים בין שכנים נשמרו תקינים כפי שהיו מקודם.

האירוע הזה שנחרט בזיכרוני, אינו חשוב לעומת כל מה שהתרחש בעיר :  הרובע היהודי נחרב כולו וסביבתו הרוסה. זכורים בנינים שקרסו. הם עדיין עמדו בחלקם, אפשר היה לראות חתך של מבנה קומות, מחולק לריבועים בצבעים שונים, כמספר הדירות והחדרים שקיר אחד נותר בהם שלם. המון הרוגים, משפחות שכולות ופצועים.

הסבא שלמה הלך לעולמו בינתיים בגאבס ב-1942, ולא זכה לראות את סוף הפרעות. בית דודי מירו, נהרס כליל, בהפצצות. בתו, בת דודי ג'רמן (זמרדה) נהרגה תחת ההריסות. דודה רחל (בחלו) חולצה עם שברים ברגליים ואילו דודה ורדה ניצלה הודות לתושייתה, כשנכנסה לארון, רגע לפני נפילת הקירות והתקרה.

• יום השחרור בחודש מאי 1943, היה תהלוכה של טנקים של בנות הברית וקהל מריע משני צידי הרחוב. אנג'ל, בתו של נסים המרפה, ישבה על אחד הטנקים והריעה. משראתה אותי בזרועות אימא בתוך הקהל, נטלה אותי לידיה, הרימה אותי ושרה :
• כמוס ז'אנה, ואדה זא,                                                                                     
•  כמוס זאנה,                                                                                                    
• זאב אל כיר או זא בחדנה.                                                                                    
• פסוק אל ארבעה,                                                                                                
•  הטנק יגרבע,                                                                                                 
• היטלר ומקומבע                                                                                         
• ואומו והו אחז'נה.
•                                                                                                                כמוס בא, הנה הוא בא,  
•                                                                                    
• כמוס בא,                                                                                                    
• הביא כל- טוב והגיע אלינו.                                                                                  
• בשוק אל ארבעה,                                                                                          
• הטנק דוהר,
• היטלר נופל אפיים ארצה,   
• והוריו אבלים.

מחנות העבודה נפתחו וכל עובדי הכפייה השתחררו וחזרו הביתה. אבא בשובו, פגש את התהלוכת בני הברית  ועיניו לכדו את אנג'ל, ישובה על משוריין ומחזיקה ילד בזרועותיה. הוא התקרב וזהה אותי, בנו שגדל בשישה חודשים ונראה טוב. אהבתי את המפגש הזה עם אבא, אליו התגעגעתי וליבי אליו נכסף. הוא התרגש ונדמה לי שלחלוחית כיסתה את עיניו. אימא לא דברה עליו הרבה לידנו, בעודנו רכים. לא ידעתי איכן הוא נמצא ומתי נשוב וניפגש. 

 הנה הוא מחזיק אותי, מלטף את שערי ומנשק את לחיי.

– אבא, אתה רזה !      

–  חמודי, עבדתי במקום מרוחק, בו אף אחד לא ידע לבשל. בוא נלך הביתה. אני אתרחץ ואימא תכין לי משהו טעים מאוד לאכול. 

– אבא, אנחנו גרים אצל אהרון השייח.                   

אבי הסתכל עליי, מופתע מן הידיעה. הוא לא שאל אותי שאלות, על כך. אני מבין היום שהוא קלט שמשהו התרחש וקיווה בליבו שהבית לא נפל. 

 – מה שלום אימא, בני ?                                                                                       –  טוב ! היא מלחימה מנורות קרביר.  

– מה שלום האחים ? 

 –  בסדר, אבא.                                                                                           

 אבי נשם לרווחה. בהגיענו הביתה ראינו את דוד שמואל הבן של דודה- רבה שלביה עזריה. הוא היה במדים של הצבא האנגלי. הוא בא לנשק את אימו ובישר לה שהוא משתחרר באותו יום מן השרות. הזמן ללכת לעיר, לפשוט את בגדי הצבא ולעלות על אזרחי והוא חוזר. הוא נפרד מהמשפחה ויצא.

חמש דקות יותר מאוחר, נודע לנו שהוא מיהר לעלות על משאית איסוף חיילים, החליק, נפל ונדרס למוות. 

המשפחה ההמומה לא קלטה כיצד יתכן שהבן, מסיים את כל המלחמה וגומר את חייו בסיומה רגע לפמי השחרור המיוחל, בפתח הבית, ליד קפה סירנוס. איזו מכה !

חזרנו לביתניו, ממנו גורשנו, על ידי הנאצים. הרהיטים היו פרוצים, שבורים וריקים. המטבח ריק מכל חפץ. בית המלאכה של אבא על כל כליו נעלם ואיננו. הכול נבזז. הרצפה גם סבלה רבות, כאילו חיפשו מטמון מתחת. הקירות לא היו במצב טוב יותר. אימא הזילה דמעות, אבא תמך בה ואימץ את כל כוחותיו, באמרו :                                                 –  נתחיל מחדש, אהובתי. מה שבאמת חשוב שאנחנו יצאנו בשלום מן התופת. יש אומרים שאם המלחמה הייתה נמשכת עוד, לא הינו נשארים בין החיים.