Guilad Shalit,  Ne m´oubliez pas !

Par Rachel Franco

Je ne sais plus rien des jours,

Je ne sais plus rien des nuits;

Le temps qui passe

M´enferme dans un abîme infini.

Ce bunker a rétréci ma vie,

A la lumière du jour, il a fermé mon regard.

Des murs de ma geôle, les yeux fermés,

Je connais chaque fissure,

Chaque centimètre carré de leurs rugosités;

En moi, chaque marque de saleté,  est gravée pour toujours.

Mon regard est éteint,

Il bute sur les angles fermés des murs.

Mon Dieu, pourquoi  les  hommes libres m ont-ils  abandonné ?

Comment vivre sans toi, Guilad ,

Fils chéri  de mes entrailles ?

Deux ans que ces hommes adorateurs de la mort,

T'ont enlevé de moi, de nous, de ton pays,

Deux ans sans toi,

Et chaque instant est une  éternité qui m´avale.

Dans notre maison, je vais et je viens

Sans trouver un  havre de paix.

Dans ta chambre, je me réfugie,

Je respire tes vêtements,

Je touche tes objets et je caresse tes cahiers.

En vain,  je n en finis plus de pleurer.

Du bout de mes doigts,

Du bout de mon regard,

Je  veux  réveiller  ta présence,

En vain, seul le vide et le silence

Me parlent de toi.

Mon Dieu, pourquoi l'as-tu abandonné ?

Je ne sais plus rien des jours,

Je ne sais plus rien des nuits;

Le temps qui passe

M´enferme dans un abîme infini.

Je suis avec toi  Guilad,  

Toutes mes forces sont pour toi

Pas un seul instant de cette éternité qui m´épuise,

Mes pensées ne te quittent.

Il te faut tenir, Guilad

Dans la solitude et  horreur,

En dépit de la peur,

Il te faut tenir.

Mon Dieu, nous aurais -Tu  abandonné ?

Chaque instant de ma vie passée,

Je l'ai revu mille fois,

Chaque parole de la vie insouciante

A résonné en moi

Mais de cette vie là je ne sais plus rien,

La mort habite mon âme.

Le monde libre ne renoncera pas à toi, Guilad

Ni la France des droits de l'Homme qui t'a donné le jour,

Ni Israël, ton pays que tu as défendu,

Le monde libre ne peut renoncer à toi

Il  t´offrira une nouvelle vie.

Du fond de ma geôle, j'entends la guerre,

Et la terre,  mon cachot tremble si fort,

Qu'ils hurlent la peur au ventre;

Moi, il me semble que la mort me serait douce.

Oui, ils me terrorisent,

Mais je n ai plus de larmes à verser;

Mon Dieu, faites seulement

Qu'Israël ne m ait pas oublié!

Je ne connais pas de prières,

Je ne sais pas dire les mots,

Mais tout mon être est une prière

Et mon cœur un seul cri :

Mon Dieu, Ne m oublie pas!

אתה מכיר את  הקפה של אבי, בקניון אורות שליד אור עקיבא

מאת ד"ר ראובן(רוג'ר) כהן (המשך וסוף)

 ידידי כמוס,

בז'רגון הסוציולוגי מכנים את הדיכוטומיה, שאפיינה את שיח שלהם על קליטתם, דיכוטומיה דיאכרונית. היא מבטאת הנגדה שקשורה לזמנים שונים. בבחינת "פעם עשינו כך, והיום אנו עושים כך". "פעם הארץ הייתה מכוסה בחורבות. ניצלנו אותן למגורים. מעברות ובתי עיירות הפיתוח, שהקימו עבורנו בקצה העולם, היו לעומתם מגורים 'דה לוקס'. והיום הכול, או כמעט הכול, הפך לערים משגשגות!". "המדינה התפתחה, הוסיף אחד מהמסובים, והחזון מתגשם בכל יום, כפי שאומר ראש העיר שלנו". הוא הזכיר שפעם החליטו הכול עבורם, והיום   אף אחד לא מחליט דבר במקומם ! זהו הסימן שהם אדונים על חייהם, שהם שולטים בגורלם!

 פעם התקנאו "ביקים" ובפולנים שפקידי הקליטה היטיבו עימם. היום הם לא צריכים לקנא באיש! וגם לא ברוסים המצליחים, על אף שהם לא ותיקים בארץ. "שיבושם להם, אמר מי שניראה כמבוגר ביניהם, היום הכול פתוח לכל אחד על פי יכולתו, אם הוא מחליט להיאבק! זה לא קל, אך זאת מלחמת הקיום. ואני, כפנסיונר, אני חושב שניצחתי בה, ולכן אני לא מקנא באף אחד"!

כבר אמרתי שלהפתעתי, ההצהרות המאוד "ציוניות" האלה של חלק מהם לא נתקלו בהתנגדות, כי אם להפך. אחרים הוסיפו כהנה וכהנה סיפורים על ידידיהם בעיירות הפיתוח או בעיר הגדולה, שהחלטתם ליטול את גורלם בידיהם שינתה את חייהם מן הקצה אל הקצה. זהו נרטיב חדש לגבי העלייה הזו. זהו נרטיב שמטרתו נועדה לטשטש את העלבונות בהם היא סבלה בעבר. הטשטוש הזה יוצר סיפר מכובד יותר. הוא מתאר את הצלחתם בצבעים לא פחות יפים מהסיפר המתאר את זאת של הרוסים. הגישה החיובית הזו מחזקת את האדם ומקנה לו ביטחון עצמי שהחזרה האובססיבית על העבר הכושל פוגמת בו. בשיחה שלהם על קליטתם בארץ, סביב השולחן בבית הקפה של אבי, האתמול הנחשל  חלף ונעלם ללא חזור. 

הפניתי את ראשי אל המסובים וחייכתי אליהם לאות הסכמה אתם. אמרתי להם, שלטעמי יש להפוך את מה שהם אמרו בנושא הקליטה להנחיות לכל פקיד סוכנותי ולהמלצה לכל  עולה חדש. כי אין ספק בליבי שהצלחת קליטתו של העולה תלויה בראש וראשונה בו. תפקידו של פקיד הסוכנות הוא לעזור לו לרכז את חבילת זכויותיו ולסייע בידו לממשם.

הזמינו אותי לשולחנם. שמחתי לשוחח אתם על דרכי הקליטה שהכרנו לפני 50 שנה, לעומת אלה של היום. היום, הן פתוחות יותר, ליברליות יותר, מזמינה את העולה ליטול חלק פעיל בעיצוב קליטתו בארץ ובחברה הישראלית. הסכמתי אתם עד כמה האהבה לארץ ולעם דרושה לעולה כדי שיצליח בקליטתו. ברם, חלקתי עליהם כשהחזיקו בדעה שללא אמונה בדת משה ובקיום מצוותיה, אין היהודי יכול להקריב את הקרוב לליבו ואת הנאותיו לתקופה ארוכה למען התחברותו לארץ ולעם.  טענו שאחרי זמן מה הוא חוזר לסורו. קל וחומר אם הוא עדיין לא אמץ לעומק את הלכי הרוח ואת אורח החיים הנהוגים בארץ. הזכרתי להם שהחילונים נצמדים לארץ באהבה גדולה, לא פחות מהדתיים, ומוכנים להקריב את חייהם במלחמות למענה ולמען העם. הסכמנו ,שהעובדה שלוח השנה היהודי והישראלי, עם חגיו ומועדיו, מהווה רקמת חיים משותפים ליהודי הדתי וליהודי החילוני (יש לומר, לפי טעמו של זה, "החופשי"), היא עובדה ברוכה הבונה תשתית איתנה ל"יחד". הרי שניהם מגדירים את עצמם, בהשוואה ליהודי התפוצות, כ"יהודים ישראלים". אי לכך, שומה עלינו לטפח את המשותפות הפורייה הזו, ולא לקעקע אותה באמירות ובאשמות פנאטיות על החילונים או על הדתיים.

  הדיכוטומיה האידיאולוגית פוליטית בין הדתיות לבין החילוניות לוותה את הציונות מראשית היווסדה. אני אוהב את האמירה הטוענת שהציונות הינה – כמו היהדות – שם משפחה של משפחה מרובת ילדים, כשלכל אחד מבניה שם פרטי, אידיאולוגיה ומשנה פוליטית משלו. שמו הפרטי של האחד הוא "דתי לאומי", של השני "ציוני סוציאליסטי", של השלישי "רוויזיוניסטי", וכן הלאה. האמירה הזאת, לפי דעתי, מתארת גם יפה את מצבו של העם היהודי. מפני שאף כי הוא עם, ועל זה מבוססת הציונות, הוא מפוצל בקהילות רבות המפוזרות על פני מפת העולם. על אף שהן נושאות את אותו שם משפחה, לכל אחת מהן שם פרטי.

אנשי אגודת ישראל התנגדו לציונות בראותם בה כפירה המבקשת לזרז את ביאת המשיח. אולם, יתר הקבוצות היהודיות הדתיות קיבלו אותה בדיעבד בברכה ובאהבה.

הרבה להתבטא בשבח רעיונות היסוד שלה, בטרם נולדה, הרב צבי הירש קלישר. ניתן לראות בו אחד ממייסדי הרעיון הציוני. עוד לפני שהרצל החל בפעילותו הפוליטית, הוא דיבר ציונות. כבר בשנות ה-60 של המאה ה-19, הוא היה פעיל בחברה ליישוב ארץ ישראל. בספרו "דרישת ציון" (1862), הוא הביע את התנגדותו לעמדתם של רבני דורו ולציפייה הפאסיבית לגאולה.

גם הרב יהודה חי אלקלעי לחם בספריו, הן ברבנים הרפורמים והן באורתודוקסים, וראה בחיים עצמאיים בארץ ישראל וביישובה תנאי לגאולת עם ישראל. אותה הגאולה, שבגרסתה הלאומית פוליטית יאבק עליה הרצל. ב-1858, כ-40 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, הרב אל קלעי כותב "כשישובו ישראל לארץ, הקדוש ברוך-הוא יחזיר שכינתו לציון".

רעיונותיהם של הרב קלישר ושל הרב אל קלעי היו יוצאי מן הכלל בקהילת הרבנים ובקהילות חסידיהם. כי ביסודה, הציונות הייתה יצירה חילונית. לא רק מפני שהרצל היה פרי של תרבות ההשכלה, אדם מתבולל שפרשת דרייפוס עוררה אותו למצבו של העם היהודי. כי אם מכיוון שהציבור הדתי היה רחוק מהלכי הרוח הלאומיים שעברו על אירופה בתקופה ההיא ושהרצל חיבר אליהם את הלאומיות היהודית. 

גם יהודה לב פינסקר, היה איש חילוני. הוא היה בן למשפחת משכילים יהודים מרוסיה, למד משפטים ורפואה, והטיף להתקרבות לתרבות הרוסית ולחברה הסובבת. בעקבות ה"סופות בנגב" בשנים 1881-1882, שינה את השקפותיו וחיבר את "אוטואמנציפציה" (1882), בו הוא דרש מהעם לדאוג לפתרון למצבו, בעצמו. לכן, ניתן לומר שהוא תמך ב"ציונות" בטרם הרצל טבע את המושג בקונגרס הראשון. בספרו הוא כותב: "חייבים אנו לקבץ כל כוחותינו, להתעודד ולדאוג לעצמנו, שלא נשאר עד עולם יתום עזוב בין העמים וסדן לפטישים."

חילוניים אחרים, כדוב בר בורוכוב ונחמן סירקין, שניהם חסידי הציונות הסוציאליסטית, נרתמו לפרסם את דעותיהם בקרב הציבור היהודי והלא יהודי. שניהם שאבו את השראתם ממי שהיה פילוסוף חילוני מקורב למרקס ולאנגלס, משה הס,  שספרו "רומי וירושלים" (1862), הפך לספר קלאסי בספרות הציונית וביסס את המבט הפוליטי, הרוחני והסוציאלי של האידיאולוגיה הציונית, לפניהם ולפני הרצל.         

  אין ספק שבתחילת המאה ה-20, הציונות החילונית הייתה יותר פעילה, וסוחבת ציבורם יהודיים גדולים יותר, מאשר הציונות הדתית. הרב קוק הבין זאת היטב. הוא האמין שהחלוצים המהפכניים, אנשי העלייה השנייה והשלישית, האמונים על הציונות הסוציאליסטית, אותם הכופרים והמורדים בעקרונות ההלכה היהודית ובמנהגיה, הם אשר אמורים לקרב את הגאולה לעם ישראל. וזאת בקיום המצווה של יישוב הארץ, עליה דיברו הרבנים קלישר ואלקלעי. "בכך מתגלה עורמת התבונה האלוהית בהיסטוריה של עם ישראל בתקופתנו: בניתוץ אלילי הזמן, ממלאים המהפכנים החילונים, שלא בידיעתם, תפקיד חשוב בתהליך החזרת האחדות הקדושה בעולם" (יוסף בן שלמה ,"שירת החיים, פרקים במשנתו של הרב קוק", תל אביב, 1989). על המיסטיקה שבאמונתו של הרב קוק, אשר עשה שימוש במושג ההגליאני של "עורמת התבונה" על מנת להסביר את הצלחתם של החלוצים החילוניים ביישוב הארץ, הרחיב ספי רכלבסקי במחקרו "חמורו של משיח" (תל-אביב, 1998). הוא הרחיב עד כדי התייחסות לתפיסת הרבנים בין הימין והשמאל הישראלי בנוגע לרצח יצחק רבין. אין אני מתכוון להביע את דעתי על מחקרו. ברצוני לציין רק שלשמאל הישראלי שורשים עמוקים בתולדות הציונות ויישוב הארץ. הוא יצר פלורליזם תרבותי שמעשיר את הציונות ומציע לעדות המרובות העולות לארץ, מודל נוסף שעמו הם יכולות להזדהות. 

מוקי צור, בספר שהוא ערך עם תאיר זבולון וחנינה פורט "כאן על פני האדמה" (תל-אביב, 1981), תיאר את החיים הרוחניים ואת אהבת היצירה של החלוצים. הם לא היו "כופרים" בפן השלילי והוולגרי של המושג, כי אם אנשים מוסריים המחפשים דרך "ביצירת היחד, בעבודה, בשחרור האישה, בעיצוב המשפחה, בחינוך, בגיבוש מוסדות צריכה ובחיי התרבות". הם חיפשו את התשובות המתאימות לחיי ההתיישבות בארץ. הם חיפשו תשובה כוללת וחלופית אשר תענה למאוויים החילוניים שלהם.

נדוש הוא להזכיר שהדבר הבולט בעת מלחמה או בעת סכנה הוא שהעדות בארץ הופכות לגוף אחד. הישראלים, על אף הפלורליזם התרבותי המאפיין אותם והמבדיל לכאורה ביניהם, מהדקים בזמן הזה את קשריהם ללא היכר. המחיצות בין שמאל וימין, דתי וחילוני, מרוקאי ורוסי נעלמות כלא היו. לא ניתן להסביר את התופעה הזאת כתגובה של עדריות. רוב העמים, במצבים דומים, מתפרדים ומתפזרים לכל עבר, כשכל אחד מחפש את הדרך הטובה ביותר להציל את עצמו.

לפי דעתי, זוהי תוצאה של מסורת של ערבות הדדית הנמשכת מאות בשנים. מסורת שהוטבעה עמוק בהתנהגותו של היהודי ושמוצאת את ביטויה ביתר שאת בארץ. ברגעים אלה, כולם משנים את התנהגותם, על פי צו פנימי, והופכים שוב למה שהינם בעומק מהותם: "ערבים זה לזה". הרי הציונות, לאורך כל תולדותיה, לא אמרה דבר אחר מאשר שהיא הפתרון להמשך קיומו של העם היהודי, על כל גווניו, עם חזרתו לארצו.

עם יהודי ישראלי רב תרבותי.

לכן חלקתי על חבורת הגמלאים כשקבעו, שללא אמונה בדת משה ובקיום מצוותיה, ללא היצמדות למודל אחד, המודל הדתי, אין היהודי יכול להקריב את הקרוב לליבו ואת הנאותיו לתקופה ארוכה למען התחברותו לארץ ולעם. אחרי זמן מה, הוא חוזר לסורו. קרוב לוודאי שטענתם פזלה לעבר העולה הרוסי מהקניון, שהטילו ספק על יהדותו. תמונה אחת מתארת יפה את ה"יחד" הזה השומר על הפלורליזם. זאת תמונה המורכבת משתי תמונות. הראשונה, של צנחנים, בני עדות שונות, מול הכותל שזה עתה הגיעו אליו, ב-1967, עם כיבוש ירושלים. השנייה, אותם הצנחנים, ללא מדים אך באותה העמידה ובאותו המקום, ב-2007, 40 שנה מאוחר יותר".    

La coexistence quand tu nous tiens !

Par Dr. Arrik Delouya (Ph.D-Sociology)   

Sociologue, chercheur, écrivain

Président & Fondateur des Permanences du Judaïsme Marocain

L’article de Thérèse Zrihen-Dvir coule comme l’eau de source et m’interpelle. Le parcourir est un régal et m’entraîne à m’interroger sur les innombrables sempiternelles questions de savoir si la Paix est pour demain.

Pour commencer, revenons à son titre révélateur qui parle de lui-même et reflète une réalité !!!

Ensuite, l’auteur TZD a un 2° commencement: Israël, et pour point de repère la Guerre des 6 Jours, l’année 1967 correspondant à son premier contact d’amour avec Israël. Quant à son 1° commencement c’est je crois savoir « Marraklech-la-Juive » où elle est née et a vécu pendant 20 années. 

Son identité et sa mémoire que je partage, de l’olympe à la vallée des larmes, se veut éloigner la haine. Mais comment conforter ce sentiment lorsque sur le terrain les Israéliens sont confrontés en permanence à des agressions sans discontinuer ? Ces mêmes dangers la guettaient déjà à Marrakech au moment des premières confrontations inhérentes à la Guerre des 6 jours  lorsqu’elle rappelle à juste titre le harcèlement et la haine de la part de  l’ »autre ».

Ces mêmes voisins de pallier d’obédience musulmane qui tissaient avec les juifs des relations symbiotiques en nous apportant des plateaux de gâteaux le soir de la Mimouna et en nous offrant des agneaux et moutons pour Pessah, ont aujourd’hui manifesté leur soutien inconditionnel aux forces du Hamas, voilà ce qui est révélateur d’une situation médiatique au Maroc.

Ces mêmes voisins avec lesquels nous chantions ensemble la cohabitation ne peuvent plus revendiquer aujourd’hui la coexistence pacifique judéo-musulmane à partir de l’exemple de leur pays le Maroc. La donne n’est plus la même et les relations biaisées deviennent viciées par ce conflit au Proche-Orient et sa récente relance. Nos amis et « frères » marocains sont  donc démasqués. Nous sommes échaudés et choqués par ce nouveau comportement alors que nous partagions ensemble et à la même tribune il y a encore 6 mois de cela les mêmes aspirations de paix.

Ces « frères » marocains musulmans ont subitement décidé de nous bombarder de mails explicatifs émanant de juifs anti-israéliens et anti-sionistes ou de communistes et trotskystes en marge ou staliniens par nature. Leur message est clair, ils souhaitent nous imposer leurs revendications et leur nouvelle identité en solidarité avec le Hamas, clique incluant une grande majorité de terroristes, fondamentalistes, islamistes et antisionistes (Voir leur charte).

Malgré cette évolution inquiétante, nous sommes tentés de continuer de croire que cette coexistence a encore sa place dans nos préoccupations et que cette Paix à laquelle nous aspirons vaille que vaille devrait nous tracer de nouveaux sentiers de tolérance, d’acceptation et de construction de notre mémoire commune.

La question posée par Thérèse est légitime : “N’avez-vous pas assez d’être tenus en otage par deux millions de Palestiniens ? » et Pourquoi sommes-nous arrivés à cette situation est une question shakespearienne à laquelle nous serons plus éclairés lorsque l’instauration de la Paix et la création d’un Etat Palestinien aux côtés d’Israël créera les deux reconnaissances d’autodéterminations Israélienne et Palestinienne. L’occident à aider à l’établissement de l’Etat d’Israël, le monde d’aujourd’hui aidera à la création d’un Etat Palestinien reconnaissant de facto les frontières d’Israël.

Sur Arrik Delouya.

Dr. Arrik Delouya (Ph.D-Sociology), né à Marrakech en 1946  est Sociologue - Chercheur et  conseiller Israélien en stratégies de communication et de développement.  Son commencement est la vie en kibboutz où il entame ses universités pour obtenir le Diplôme de l’Ecole Pratique des Hautes Etudes (EPHE) - 6° Section des Sciences Economiques et Sociales - Sorbonne. Enfin, Il enseigne la sociologie de l’Etat d’Israël et du Kibboutz dans diverses universités avant d’appartenir à une équipe du CNRS (Paris) où il est chercheur - associé. Il impose, sur le terrain dans les pays pauvres le concept de la sociologie du Fund Raising qu’il ramène des Etats-Unis et d’Israël dès les années 1982.

Homme de terrain, à la tête de plusieurs Fondations Internationales (actions de mécénat, sociales et humanitaires), il organise les levées des fonds.

Il conseille des Fondations sociales en Israël, en Inde et dans d’autres pays en voie de développement pour la construction de « Cité d’Enfants » dans le but est d’autonomise des familles de pauvres.

il développe avec le Maroc et d’autres pays un projet de Formation et Perfectionnement d’Ingénieurs et de Techniciens Agronomes Marocains en Israël et au Maroc.

Enfin, il fonde et préside les Permanences du Judaïsme Marocain pour faire connaître sa richesse sous ses divers aspects au passé et au présent par tous les moyens possibles et contribuer ainsi à sa permanence à travers des groupes de think thank, des actions de sauvetage du patrimoine, des symposiums, des écrits, des synthèses de films, face à l’érosion et l’oublie de l’histoire. « Là où l’histoire pourrait s’effacer, l’homme se doit de raviver sa mémoire presque mouvante devant nos yeux «.

Arrik Delouya
E-mail: arrik.delouya@wanadoo.fr

http://www.juif.org/blog/index.php/2008/07/01/50--resistance-et-persistance-du-judaisme-marocain

http://www.terredisrael.com/judaisme-marocain-1.php

Nous sommes heureux de présenter le point de vue de l'auteur Thérèse Zrihen Dvir  concernant le conflit israélo-palestinien. Bienvenue à l'écrivaine. Pour plus de détails sur Thérèse Dvir, cliquer sur sa signature au  bas de l'article.

La chasse aux Israéliens.

Depuis 1967, c'est-à-dire en ce qui me concerne, mon arrivée en Israël, je confronte en définitive mon identité. Auparavant, j'étais une enfant juive née dans le Mellah de Marrakech, au Maroc, avec une enfance où la haine n'était qu'un vilain mot que j'incorporais dans mon jargon habituel quand j'étais très en colère contre mes amies de classe.

Puis vint brusquement la guerre des Six Jours et Marrakech changea d'éclat. Des cailloux nous tombèrent dessus jusque dans nos demeures. La crainte, le danger jusque-là inconnus nous rappellent que nous sommes des juifs, le peuple traqué, le peuple élu du Seigneur par ironie (?).

Nos voisins de paliers musulmans géraient avec nous des rapports presque familiaux. On se partageaient nos repas, on se secouraient à l'occasion surtout quand un enfant tombait malade, et on gardaient toujours nos portes ouvertes l'un pour l'autre. Tout cela changea en l'espace d'une nuit. Épongés nos moments de sincère fraternité et ridiculisés les cadeaux qu'on échangeaient pendant nos fêtes. Ah mais oui j'oubliais, la grande honte, on est des juifs! Ils avaient apparemment omis ce détail négligeable pendant quelques décennies durant lesquelles ils étaient devenus les êtres simples et aimants que nous tous étaient dans le fond. La résurrection de la haine, de la peur et de la persécution avait tout éclipsé.

Ce changement de tableau comme sur une scène de théâtre engendrera notre fuite vers la Terre Sainte, qui au moins pour certains, était l'unique échappatoire. On laissa derrière nous toutes nos possessions, devenues invendables, et sous le couvert de la nuit, sans passeports, ni documents, on nous hissa dans un avion qui nous mènera vers la France, notre première étape avant de poser pied en Israël.

Ma première rencontre avec les Palestiniens se fit à mon arrivée à Jérusalem quand une jeune fille accompagnée de sa mère, voilée de la tête aux pieds, me sourit en admiration. Je lui répondis instinctivement, et c'est à ce moment précis que je fis connaissance avec la haine, la vraie, sous sa forme la plus hideuse. La mère se retourna vers sa fille qu'elle poussa violement contre le mur en la houspillant en arabe, que je comprenais bien malheureusement, "espèce de folle, on ne sourit pas à une juive. Attends-toi à une bonne leçon à la maison." Lui dit-elle dans une furie inconcevable.

Je partis en courant, terrassée par la tristesse, la violence, la stupidité, et une haine que je refusais d'accepter ou de saisir.

Après une quarantaine d'années en Israël, je dois malheureusement admettre que cette haine n'habite pas seulement le cœur des Palestiniens mais aussi celui de plusieurs nations qui la perpétuent contre les juifs depuis des millénaires. L'Europe pro-arabe dénigrera les juifs, même quand ils défendent légitimement leurs vies. Si les obus tombent sur les Israéliens l'ONU n'en fait pas un drame, mais par contre si ils tombent sur les pauvres et infortunés Palestiniens, il faut tout de suite blâmer Israël et la forcer à un cessez-le-feu contre toute logique.

En sommaire, je m'adresse au monde entier en ces simples phrases:

"N'avez-vous pas assez d'être tenus en otage par deux millions de Palestiniens? Ils coûtent au monde entier, les pays arabes inclus, une fortune. Avec tout l'argent que le monde entier dépense pour les soutenir, les nourrir, les aider, les armer, ils auraient pu se créer un état, et y prospérer. En guise de cela, au vu et au su du monde entier, tous ces fonds sont convoyés vers des groupes de terroristes, qu'importent leurs noms, qui s'arment contre Israël. Sachez ceci, leur vrai objectif n'est pas Israël seulement. C'est un pas en avant dans leur programme. Leur tactique réussit à mettre tous les peuples à genoux devant eux, pourquoi donc ne pas la perpétrer envers le monde libre. Nous avons à ce jour vu ce que le monde libre est en train de subir: Une invasion sourde et silencieuse mais rapide, dirigée par des radicaux Musulmans qui rêvent de s'approprier le monde entier afin d'en faire un Iran immense. Usant la démocratie comme trame, et leur nombre qui croît à une vitesse inouïe, ce sera notre démocratie bien aimée qui nous offrira en fin de compte un Ayatollah Homeini comme président de l'Europe.

Cela nous conduira vers une guerre civile à moins que le monde libre n'instaure certaines règles et lois qui réduiront leur multiplication, géreront leur éducation et incorporation dans notre système, qui leur inconnu dans sa majeure partie.

Thérèse Zrihen-Dvir

אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו....

מאת ד"ר ראובן (רוג'ר) כהן

אדון פייר, היה מגדל סוסים ועגלים. את העגלים גידל עבור השחיטה הכשרה של יהודי העיר בורדו. יום אחד, הבן שלו סבסטיאן שקע בדיכאון עמוק. אבא שלו, שגידל אותו לבד באהבה כפולה ומכופלת מאז שאשתו הצטרפה לאבותיה, ניסה את הכול כדי שהבן האהוב יחזור לעצמו. אחרי שהרופאים הרימו את ידיים ושהכומר אמר נואש על אף התפילות והנרות הגבוהים כתרנים, שהדליק למענו בכנסיה.

אחרי שמריה האיטלקייה ניסתה את כל חליטות עשבי הפלאים הסודיים שלה, הוא פנה לאיש שהוא העריך כאיש החכם בין כולם, למויש, הווטרינר היהודי שטיפל בעגלים בחווה ופיקח עליהם שיהיו כשרים בעת השחיטה.   

"אתה חייב לעזר לי, התחנן  אדון פייר, אתה חייב להציל את בני. הוא איבד את חיוכו, את תאבונו, את שנתו. הוא הפך לצל של עצמו. במילה אחת, הוא איבד את הטעם לחיות ! "

"אבל אני ווטרינר, אני מטפל בבהמות, לא בבני אדם, ענה לו מויש".   

"אין באזור כולו איש חכם ממך, ענה לו אדון פייר. דבר איתו. אתה תבין אותו. קרה לו משהו. מאז, הוא לא מדבר אפילו. הוא עונה לי בכן ולא, ולא יותר. הוא מחבב ומכבד אותך. כילד, הוא אהב את הסיפורים שלך על התנהגות הנבונה של הבהמות שלפעמים עולה בחוכמתה על זו של בני האדם. אין לו כבר, לא התבונה של הבהמות ולא זו של בני האדם. דבר אל ליבו, גלה מדוע הוא סובל ושותק".

מויש הבטיח שהוא ינסה.

הוא פנה לדיר העגלים ונתקל בסבסטיאן שעסק בהבסתם.

מויש שיבח אותו על יופיים ועל משקלם. "בסיום העונה הזאת תרוויחו הרבה כסף, אמר לו. מה אתה מתכוון לעשות איתו?"

סבסטיאן שתק ומחה דמעה. "מדוע שלא תלך לבלות בעיר הגדולה עם אחת מבנות האזור  .בגיל שלך אני לא הייתי נח לרגע, התבדח מויש ! בנות יפות לא חסרות אצלכם !" סבסטיאן התרחק ופרץ בבכי. "חי נפשי, אמר לו מויש, אני מנחש שאתה מאוהב!" הבכי של סבסטיאן גבר עד כדי גניחות. מויש התיישב על אחד מפחי ההבסה והזמין אותו להתיישב לידו ולספר על מי מדובר.

"על היפה מכולן, ענה לו סבסטיאן, אין בחורה שמגיעה ביופייה לקרסוליה. היא דומה לפסל המדונה. אתה מכיר אותה : היא הדוורית הבלונדינית המקרינה אור מסביבה כשנכנסת לבית שלנו עם הדואר. היא מביאה אותו מדי יום ברכב הקטן הצהוב של רשות הדואר. כל יום הופך לסיוט עבורי, מאז שדחתה בזלזול את הזמנתי לצאת איתי. היא גיחכה וענתה לי שאני יותר מדי איכר, לא מספיק מעודן, כדי שאקבל ממנה אפילו חיוך. מאז הפסקתי לחייך. מאז הפסקתי לאכול. לדבר עם אבא, עם החברים. אני איש מת."

"אתה יודע שלא מתים כל כך מהר, ענה לו מויש. למדת הרבה מהבהמות ומהעגלים מאז שאני מכיר אותך, ואתה אז ילד קטן, כדי לומר שטות כזאת. אבל לגבי העניין, אני משוכנע שהרבה בחורות תשמחנה לצאת אתך".

"אבל אני רוצה אותה, רק אותה, התעקש סבסטיאן. היא היפה מכולם !"

"אתה מכיר את יופייה, אבל אתה לא מכיר את אופייה, ענה לו מויש. אולי היא רשעית. אולי היא טיפשה. אולי היא הפכפכת. תכיר אותה. לך לנשף של יום ראשון באולם הריקודים של הכפר. או בערב לבית הקפה, שהוא יותר בית בירה מבית קפה. התבונן בהתנהגותה, בדוק אם היא מתנהגת בתבונה ובכבוד, או להפך. ואז תחליט אם תשתגע כדי לכבוש אותה בכל מחיר, או שתמות בשבילה !"            

"אין לי כוח לזה, ענה לו סבסטיאן, חבל על הזמן ! אין לי זמן לבזבז בהרהורים!  עזור לי למצוא דרך להתחתן איתה או שאמות".

פתאום הוא קפץ מהפח עליו הוא ישב ליד מויש, וזרק אותו על עגלה יפה וחזקה מגילה כדי להרחיק אותה מהתערובת של העגלות האחרות שהניסה.

"מה אתה עושה, שאל אותו מויש ? מה עשתה לך העגלה הזו היפה מכולן ?"

"היא יפה, זה נכון, אבל היא טיפשה, רשעית, ועקשנית כמו פרד. היא אכלה את המנה שלה ומשתמשת בכוחה כדי להבריח את העגלות האחרות ממנות התערובת שלהן, שהיא חומדת!"

מויש חייך אליו ואמר לו : "את אופייה של העגלה היפה הזאת, השקעתה זמן כדי ללמוד אותו. אתה כועס עליה ומבזבז זמן כדי ללמד אותה שלא תחמוד את מנות התערובת של העגלות האחרות. וזאת על אף שאתה יודע שבעוד שבועות מספר היא כבר לא תהיה בדיר העגלות. ואת אופייה שמי שאתה רוצה כאישה – ולא תמות – הנערה שאתה אתה מבקש לחיות את חייך, אתה לא רוצה להתייחס לאופי שלה, אפילו במשך שעה אחת ! דע, שעל זה, אצלנו אומרים אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".

סבסטיאן עמד מול מויש דקה ארוכה בפה פעור. ואז, חיבק אותו בחיבה, חיבוק גדול וארוך.

רבי (רבי מאיר) אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו.

FERMEZ VOS GUEULES  !

Par Netchayev

Comme prévu, le chœur des vierges dépucelées n’a pas tardé à se manifester pour balancer encore une fois, les sempiternelles accusations calomnieuses contre Israël.
 
De quoi s’agit-il ?
Un parti islamiste radical a pris le pouvoir par la force à Gaza et depuis, alors qu’Israël s’est retiré en totalité de cette poubelle, des dirigeants nazislamistes se sont mis à tirer tous les jours, sans raisons, des «roquettes artisanales» contre des populations civiles situées à quelques kilomètres de là, qu’il ont condamnées à vivre dans la terreur au quotidien.
 
Ce n’est pas assez ?
Durant cinq ans, Israël a reçu des milliers de missiles et n’a pas réagi comme l’aurait fait n’importe quel pays de la planète.
Mieux encore, Israël a continué à fournir des aliments, de l’électricité, du gaz, de l’énergie, des médicaments, des soins, tandis qu’il est remercié par de nouveaux tirs de plus en plus précis.
Au cas où on nous l’aurait caché, Israël aurait-il signé un contrat avec ces cinglés de Dieu qui se permettent de lui demander chaque jour, de leur donner encore plus en échange de leurs tirs de roquettes ?
La folie n’ayant pas de limites, les nazislamistes de Gaza ont refusé une trêve qui leur permettait pourtant de continuer à se réarmer tranquillement, de continuer à terroriser leurs proches voisins, de pleurnicher sur leur sort et de recevoir encore et encore, des sommes mirobolantes pour continuer leurs activités criminelles.  
Mais voilà, un sursaut de dignité vient enfin de se manifester en Israël qui a décidé de châtier les ordures de Gaza en brisant leurs infrastructures terroristes et de protéger les populations contre les crimes contre l’humanité commis au quotidien par ces assassins, au nom d’Allah le Grand.
 
Que font les salauds et les hypocrites ?
Comme d’habitude, chacun y va de sa condamnation des Juifs qui osent se défendre.
On trouve curieusement, côte à côte, des ordures infréquentables aux côtés de nations qui se prétendent civilisées, sans oublier les traditionnelles donneuses de leçons.
 
De qui s’agit-il ?
Inutile d’énumérer les tyrans sanguinaires arabo-musulmans dont on connaît par cœur les éternels radotages, les élucubrations et autres hallucinations qui plaisent tant aux torchonistes de gauche.
Il faut citer ici, les pays qui feraient mieux de s’écraser au lieu de la ramener de façon grotesque.
# La Russie qui fournit le matériel nécessaire au führer de Téhéran pour qu’il détruise Israël,  demande un arrêt immédiat des bombardements de Gaza. 
Cette dictature stalinienne a-t-elle déjà oublié l’invasion et l’occupation de la Géorgie ?
Faut-il rappeler qu’elle a écrasé et anéanti la Tchétchénie dans un silence confondant ?
# La France, jamais en reste, trouve qu’Israël réagit de façon disproportionnée.
Je propose à Sarkozy l’hypocrite agité, qu’Israël tire à son tour, le même nombre de missiles sur Gaza, de façon aussi aléatoire que celles qui tombent sur son territoire, ce qui lui permettra de faire respecter scrupuleusement sa théorie fumeuse d’une «riposte proportionnée».
Nous laisserons le soin aux salauds de l’AFP-Agence Tass de tenir une comptabilité en temps réel.
Au fait, il y a une chose que je n’ai pas bien saisie.
On nous parle sans cesse des «camps de réfugiés» de Gaza.
Vous avez vu combien d’immeubles de luxe sont construits là-bas ?
Vous avez vu combien de voitures de luxe circulent là-bas ?        
Vous ne pensez pas que les vrais réfugiés du Darfour et d’ailleurs, paieraient cher pour pouvoir vivre dans ce que nos manipulateurs nationaux, nomment «Gaza, la plus grande prison du monde» ?
# La Chine qui vient de demander elle aussi, un arrêt immédiat des bombardements israéliens.
Oui, la Chine qui a massacré des étudiants sur la Place Tien An Men, avant d’écraser dans le sang la petite révolte menée par des moines au Tibet, toujours occupé et martyrisé depuis plus de 50 ans.
# La Suède qui a condamné très violemment l’intervention israélienne contre ses voisins criminels.
Oui, la Suède pays célèbre pour son parti nazi connu mondialement pour son extrême violence, qui a déjà tué à quinze reprises des policiers, des journalistes, et surtout des immigrés, sans parler de ses agressions barbares lors de défilés gay.
Il est bon de rappeler ici, que la police suédoise a déjà ouvert le feu contre des manifestants.
 
Cette liste n’est pas exhaustive, je laisse à chacun de vous le soin de l’actualiser au fur et à mesure que les hypocrites, les cyniques et les tordus en tous genres, vont continuer à donner des leçons de morale et de conduite à Israël qui vit de façon naturelle, dans la dignité et l’honneur.
Netchayev

Cet article a été publié le Lundi 29 décembre 2008 à 14:36 et est classé dans Israël, Monde, Monde musulman. Vous pouvez suivre les réponses reçues par cet article grâce au fil RSS 2.0. Vous pouvez laisser un commentaire, ou faire un trackback depuis votre site.

Source : Houmous net.

יום שישי, צבע אדום.

שבת שלום ! כמו כל יושבי הדרום, אנחנו החלטנו לא לצאת מן הבית אם אין  צורך. רעייתי בודקת את תכולת המקרר : יוגורטים, חלב, עגבניות פלפלים  וגמבות. היא עושה סיבוב מהיר במזווה לבחינה נוספת של המדפים. לא חסר משהו מיוחד. הרי הבישולים והאפייה לשבת כבר מאחורינו, פירות יש, טריים ויבשים. נשנושים ושתייה לא חסר. מה עוד תבקש מאיתנו הבטן המקרקרת והמגרגרת ?

על פי פסיקתה של בת זוגי, לא חסר לנו דבר ואין מה לחפש בחוץ. " אולי  עיתון ? אני מציע." המלצתי נדחית על הסף ומה שנשאר זה לשבת וללגום קפה מהביל, עם קצף בגון קרמל, ארביקה ריחני ולראות טלוויזיה. מראות של הנפילות, אשדוד, באר שבע ואשקלון חזק בתמונה, עירנו קצת פחות ואילו אחיותיה יותר.

צריך להישמע להוראות פיקוד העורף ולהימנע מהתקהלות. אבל ישראל עם קשה עורף והאנשים הסקרנים נשארים במקום ומפריעים לפעולות פינוי דיירי הבית שנפגע באשדוד. מצמררים אותי כתמי הדם בתחנת האוטובוס של המנוחה שביציאתה מהאוטו שנשאר מונע, חיפשה מחסה ומצא את מותה. היא פעלה על פי ההוראות, יתכן שאם לא ירד גשם, הייתה שוכבת מן הסתם על הארץ ונשארת בחיים. ז"ל, השם ינקום דמה .

אנחנו נכנסים למקלט בעת הצורך, ומיד מתחיל סבב טלפונים : " מה קורה אצלכם ? איפה את ? משה עם הילדים ? " הבעיה היא שבזמן אמת, הטלפונים נכנסים לטראומה ואין אפשרות ליצור קשר למשך דקות ארוכות.  רק הסלולר  של נתן השובב נשאר פעיל ויעיל. המחסה שלנו נחמד, קומפקטי וסימפטי. אפשר לשבת על הספה או לפתוח אותה בלילה. יש  כסה ומקום לעוד. רדיו דולק בו כל הזמן, ושני ספרים מונחים על הדרגש. במחשבה שנייה, אני חושב שעיתונים לא יהיו מיותרים בו. וגם דברי חלב  במקרר ומצרכים נופים.

העיר העתיקה מלאה חיים, כל החנויות פתוחות, החניות תפוסות והרמקולים של בתי העסק משמיעים שיר מהרדיו  : "...לא נורה חבר,  הייה חזק, אל תיבהל... " חסר לי יריד האומנים  שבכל יום שישי וערבי חג משתרע על פני המדרחוב. מתנדבת של חב"ד מחלקת ספרי תהלים קטנים. רק שני דוכנים נפתחו. כיפות סרוגות בחמישה, כפפות צמר בעשרה וטלפונים ניידים עם טעינה של  חמישים שיחות במאה  שקלים חדשים. אם שכחתם את הטלפון, או שמא קר לכם בידיים במדרחוב בבאר שבע יש פתרון.    

הבוקר יש מטח רקטות על העיר שדרות ואשקלון שבחזית מלחמה זו. מלחמה קשה ומסובכת ואני מחזיק לתושביה ידיים ומחבק אותם. עיניי  נשואות לצה"ל ומפקדיו. מה אגיד לאיש מאשקלון שמבקש  להגיד את ברכת הגומל מחר, לאחר שניצל ? שלא יצא מן הבית ? אפשר גם לקרוא את הגומל מן הבית ?