פרשת לך לך, לזכרו של אבי רחמין בוכניק בן לאויזה וכמוס 

עליית הוריי ובני משפחתי ארצה התעכבה חמש שנים, מיום הגיעי ארצה ועד שנפתרה הבעייה, ברוך השם.

בשנת 1956 עליתי ארצה, במטרה להגשים שאיפה חלוצית, להתישב בארץ ישראל. אז נודע לי שבני ביתי מסורבי עלייה מכיוון שאבי הגיע לגיל 45, - תכתיבי הסוכנות היהודית לעלייה סלקטיבית גרסו שבן 45 אינו יכול לפרנס את משפחתו -, ועל כן אבי היה זקוק למיסמך אפוטרופוסות שלי, שבו אני מתחייב להיות עמוד התווך למשפחתי.  נעצבתי והתעתשתי.  נעצבתי מפני שאבי הושפל, שכן בגיל הזה אדם נחשב צעיר ובמלוא אונו. התעתשתי, מפני שאני מסוגל להעניק למשפחתי את תרומתי : כבוד ההורים עומד מעל הכל, והכל חייבים לעשות, על מנת שכבודם לא יפגע.

 כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' א-לוהיך נותן לך. (שמות כ, יא)

החילותי לטפל בעניין באמצעות הקיבוץ בו שהיתי, פניתי למזכיר הפנים, ולזה הבא אחריו, ולשלישי. בהיותי בשרות סדיר, נראה לי שזו הדרך. נאמר לי שהנושא בטיפולו של יו"ר המועצה האזורית . עברו שנים, עד שהמזכיר האחרון, אדם פשוט וישיר אמר לי בשבוע חופשה רגילה שלי, שהסמכות לנושא  נמצאת בידי מזכירות הארצית של הקיבוצים ולא בידי המשק עצמו.

 על כן, נסיעה לתל-אביב חשפה בפניי שבאופן עקרוני, על מנת לא לחזק את עמדת הסוכנות היהודית, הקיבוץ שמתנגד לעלייה סלקטיבית מסרב לתת מיסמכים כגון זה שביקשתי, אפוטרופוסות. הוצע לי לבקש מקרובי משפחה להתערב ועל בטוח העניין יסודר במהרה.

ובכן נסעתי לדימונה לדוד מאיר. אבל בהיכנסי לביתו, פי נסתם ולא אמרתי כלום. מה אני ילד ? בן 21 מבקש עזרה מדודו ? איזה גבר אני ? סיפרתי לדוד ולדודה שהייתי במעבר ונכנסתי. למחרת, בדרך לקיבוץ, גמלה בי ההחלטה לעזוב ולעבור לעיר. קול בתוכי קרה :  לך לך...

: וַיֹּאמֶר השם אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ .(בראשית, לך לך, פרק יב, א)

ואילו אני שמעתי קול שמצווה עליי : לך לך מהמקום הזה אשר אהבת אל מקום אחר, לחרותך...

השחרור שלי מצה"ל היה בפברואר 1961. עוד לפני כן הודעתי על רצוני לסיים את הפרק הזה בחיי. אנשים הממונים על המשק הפצירו בי להישאר עד אחרי הגיזום של הנשירים. מכיוון שאין הרבה חברים בקיאים בגיזום נשארתי עד תום העבודה הזו שהסתיימה בעשירי למרץ. אז נכנסתי למזכירה החדשה וחידשתי את הודעתי. למזכירה, - זה היה יומה הראשון בתפקיד, שעתה הראשונה -, ואני באתי עם הבשורה הזו. היא פרצה בבכי. כנראה שאני אדם חשוב שלא ניתן לוותר עליו, ואף על פי כן, הייתי חייב ללכת ובהקדם, על פי קול שצווה עליי : לך לך מהמקום הזה אשר אהבת אל מקום אחר לחרותך... עוכבתי עוד עשרה ימים, - בהם לא עבדתי -, והם נרשמו כימי עבודות חוץ, בסידור העבודה.

ההמתנה הזו גרמה לי לחשוב שוב ושוב. מאוד אהבתי חיי קיבוץ. אני בעברי חניך תנועת הנוער "דרור", הייתי בין המובילים בגרעין ההגשמה שהצטרף לקיבוץ. כשרבים התחבטו בחבלי קליטה והתגעגעו למחמדי בית אבא על כל יתרומותיו, אני אמרתי דברים המיועדים להרים להם את המורל ולשפר להם את מצב הרוח. נסעתי לבית אורן לבקש מהגרעין החדש ששכן שם להצטרף אלינו, על מנת להוסיף לחיי הברה יותר תסיסות.

לא הגדה רעיי...

עברנו את מלחמת קדש בכרית שוחות להגנה, שרנו ביחד עם המנצחים : לא הגדה רעיי... נפגשנו עם גרעינים אחרים. עברנו סמינר קליטה באפעל בו למדנו על ארץ ישראל, ידיעת הארץ ושעתיים עברית כל יום. לימוד העברית משמש כבסיס לכתיבתי היום. לא הייתי בשום בית ספר אחר בנושא הזה. מיד עם קליטתי הפכתי לאחראי על מחסן התבואות. אין לכם מושג עד כמה התגאיתי להרים על שכמי שקים מלאים שמשקלם נע בין חמישים ק"ג למאה וחמישים. נהגתי טרקטור ומאוד נהנתי מהעבודה הפיזית, בדיוק כמו בזמן החלוצים הראשונים.

הוכשרתי כמנהל חשבונות ולמדתי מכך על כל ענפי המשק, ערכתי מאזן בתום שנה לתכנית המשק. עשינו שרות צבאי בנח"ל, אבל עוד לפני כן התקבלנו כחברים וחגגנו את זה בטיול ברחבי הארץ. מדן ועד אילת, שם שכבנו לישון על חוף הים. היו זמנים חבר...

אהבתי מאוד את חיי החברה, המסיבות ולא אשכח את שמחת כניסתנו לחדר האוכל החדש. וגם חגיגת העשור לקיבוץ. אז, כתב לנו אבידור המאירי מחזה שהופק על ידי ועדת התרבות המקומית והשחקנים היו חברים שלנו ואנחנו עצמנו. איך אפשר לשכוח.  עבדתי במטע הנשירים, למדתי לגזום, הוצעתי לצאת ללמוד בקורס למרכזי משק, לצאת ללמוד בסמינר למורים באורנים. ההצעות נדונו והתקבלו באסיפה הכללית. נו. היה לי טוב בקיבוץ, הסיבה של עזיבתי היא כיבוד אב ואם... 

כפי שתראו כל עכבה לטובה.

 

    הביטוי כל עכבה לטובה נושא עמו מסר מנחם ואופטימי : העיכובים בדרך סופם להביא ברכה. המילה עכבה היא מהשורש עכ"ב שפירושו עצירה, התמהמהות.

הביטוי העברי מיוחס לחיד"א, רבי חיים יוסף אזולאי, בן המאה השמונה עשרה.  

בעשרה ימי העיכוב, נתבקשתי לקרוא, על מנת להתחזק את הבטאון היוצא פעמיים בשנה, ושמו, מבפנים. אני הסתכלתי על מבפנים מבחוץ ובלעתי כמות גדולה של רומנים, מכל הבא ליד. כתבתי מכתב להוריי שאני עובר לגור בדימונה.

ביום ראשון, 20 למרץ 1961, ארזתי את חפציי, נפרדתי לשלום מהחברים והלכתי לדרכי. ביציאה מחיפה לכיוון דרום חיפשתי טרמפ ועליתי על משאית מאחור. כעבור  מספר דקות עלה לאותה משאית טרמפיסט נוסף, - לימים שגריר ישראל בדרום אפריקה -, שהיה מוכר לי שנים. זהו אפרים פרידמן (בן חיים) הוא היה שליח בצפון אפריקה והכיר אותה היטב, הרבה יותר טוב מכל אחד מאיתנו. הוא ארגן את העלייה הבלתי ליגאלית ונכנס מספר פעמים לטוניסיה בשם בדוי. הוא שאל אותי על מעשיי, ואני סיפרתי לו את הכל מאלף עד תו. על ההורים והמשפחה שנשארה מאחור, מדיניות העלייה הבררנית של הסוכנות, על השנים שעברו ועל ההטרדה שבליבי.  

-  הסר מעליך דאגה יגאל יקירי. אני יכול לעזור לך ומיד. הסוכנות היהודית בשליטת הפועל המזרחי, אמר. יש לי חברים ביניהם. לגמרי במקרה, אני בדרכי לירושלים, היום אטפל בנושא. תוך כדי, שלף פנקס ורשם נתונים, על פי הקראתי.

- תוך שבועיים יהיו לך בשורות טובות אמר המלאך הטוב שלי.

אני שואל אתכם : האם נפגשנו במקרה המלאך הטוב שלי ואני, באותו בוקר של 20 למרץ 1961, במשאית שנסעה דרומה ושנינו טרמפיסטים, יושבים מאחור ? האם במקרה עוכבתי עשרה ימים בקיבוץ עד שעזבתיו ? הכל מהגורל, ויש יד מכוונת. במקביל לניסעתי דרומה, החלו הדברים לזוז.  הנה כי כן, בתאריך 29 לאותו חודש החילותי לעבוד בכיתן דימונה ובסופו של יום, התבשר לי שמשפחתי עלתה ארצה, לדימונה ואני פגשתי אותם, האחים בדרכי מהעבודה חזרה ואת ההורים בבית דודי.

אני מכיר תודה לאיש הדגול אשר סייע בידי לפתור את הפלונטר הזה.

בערב ט' בחשוון תשכ"ה אבי הלך לעולמו. הערב ים שני ט' בחשוון, אני מתכנסים בביתי, כל המשפחה המורחבת בנים, בנות, חתנים כלות, נכדים ונכדות לתפילת השכבה למענך, אבי האהוב. אלה מילים אחדות על מנת לאמר עד כמה אהבתיך. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים, והשם יתברך ישמורך בצל כנפיו. אמן.                                                                   

La Ville derrière les remparts à Tunis, est l’une des plus stupéfiantes du Maghreb. L’architecture est surprenante, une combine d’influences andalouses, turques et européennes. Cette histoire a été imaginée après mon voyage en Tunisie. 

 

La gargote de Phraïem.

Le train entre en gare dans un battement de roues, fumant, sifflant essoufflé. Asher et Mireille, deux collaborateurs dans une éminente entreprise de textiles sfaxienne, descendent et se perdent dans la foule. Ils sont bientôt dans la grand rue et la journée étant belle et ensoleillée, ils décident de faire quelques pas, afin de se dérouiller les jambes. Ah ! Quel plaisir ce dégourdissement, et la fuite de l’atmosphère renfermée de la micheline.

Le but de leur voyage est de présenter des draperies, des serviettes et maints tissus, aux représentants d’une grande chaîne de magasins. Les échantillons qui vont être proposés ne sont qu’un aperçu d’une gamme très variée filée, tissée, finie et cousue chez " Beaux - Champs de Sfax, soieries et cotonnades ", un grand fabriquant de produits de qualité.

Donc les voilà à Tunis, cheminant vers le lieu du rendez-vous. Deux heures les séparant de leur entrevue et heureux de cette pause, ils décident d’un commun accord d’aller faire une promenade dans La Médina et de se restaurer ensuite. En laissant derrière eux l’avenue Jules Ferry (Habib Bourguiba), ils pénètrent dans la Ville Arabe par la Porte de France, ou Bab el Bhar (porte de la Mer). Dans ce labyrinthe de souks et de mosquées, ils quittent les rues principales :

La Rue Zarkoun où on trouve toutes sortes de brocantes à droite. La Rue de la Commission à leur gauche, avec ses commerces, ses articles importés du Japon, mène à Mdak el halfa, là on bat la halfa.

La Rue de la Mosquée au centre, tient son nom à la célèbre Zitouna. Ils quittent donc ces voies et leurs pièges à touristes pour découvrir un Orient rêvé.

Chants des muezzins, mausolées princiers aux stucs et aux céramiques somptueuses, hammams et ventes à la criée dans les passages voûtés... La Ville derrière les remparts à Tunis, est l’une des plus stupéfiantes du Maghreb. L’architecture est surprenante, une combine d’influences andalouses, turques et européennes. Le souk El-Blaghgia (des savetiers), souk El Kébabgia (des boulangers), souk En-Nhas (du cuivre), souk Es-Sabbaghine (des teinturiers) et autres sont dépassés et notamment Souk El Grana où les Juifs Livournais tiennent leurs commerces.

— Dommage ! regrette Mireille, j’aurai voulu m’attarder dans cet enchevêtrement, en goûter les couleurs et les odeurs.

Justement midi sonne. Asher et Mireille se dirigent vers une gargote de leur connaissance, située dans une de ces petites rues de La Médina. Passé le Souk Boumendil, ils coupent vers le souk El Blat, la ruelle des auberges et des herboristes. Ils y font quelques pas et se retrouvent chez ce cher Phraïem le restaurateur.

-- Je ne dirais pas non à une Coca Cola bien frappée dit Mireille, en regardant le cuistot s’affairer autour de son barbecue.

— Moi j’ai déjà l’eau à la bouche, riposte Asher. Quand je vois ces merguez, ces entrecôtes, cette lïa, ce foie... Je me ferais servir une bouteille de vin rosé Bokobza bien frais.

— Ne t’emporte pas surtout ! Nous devons être dispos tout à l’heure dans les bureaux de la société " Nouveau Tex ". Le vin endormira ton bon sens et tu ne seras pas en éveil.

— Comme d’habitude, tu as raison, mais nous efforcerons d’être sobres en attendant un autre dîner, le soir de préférence.

Le patron est content de les voir. Ils s’alimentent souvent chez-lui. C’est si bon marché mais surtout appétissant, bien propre et kasher. Phraïem est aussi si sympathique avec ses anecdotes et ses histoires drôles. Quand le travail lui permet il laisse son tournebroche à son auxiliaire et s’assoit volontiers avec ses deux amis.

— Ça finira par un mariage votre coopération !

— On a bien le temps d’y penser lui répond Asher. D’abord elle devrait répondre à mes avances.

— Phraïm, racontez nous un de vos souvenirs demande Mireille pour changer de sujet. Sur vos clients, par exemple.

Asher remplit une coupe de vin au patron qui se sert une grillade, met le couvert, et s’assoit volontiers. Ces deux tourtereaux le mettent de bonne humeur. Il coupe soigneusement sa viande, la porte à sa bouche et en la mastiquant l’arrose de la boisson servie.

 

— Je vous parlerai des Français ou des paysans ?

— Les deux, s’il vous plaît, prie Mireille.

Le gargotier se rince généreusement la gorge, avant de se plier aux demandes du couple.

Un Européen s’initie à la gastronomie tunisienne.

Un Européen, Français ou autre, entre dans mon restaurant et se mettant à table commande une salade et un steak. Il examine en prenant son repas ses voisins de table qui dévorent des tartines de pain à l’harissa de piments.

— Monsieur que mangent mes voisins avec tant d’appétit ?

— C’est de la confiture tunisienne.

— De la marmelade avec du kabbab ?

— C’est quelle n’est pas douce.

— Ah ! Bon servez moi de cette confiture s’il vous plait.

Le convive gourmand mange à grandes bouchées et devient rouge comme... un piment. Sa gorge brûle et le bout de la langue est en feu. Il tente d’éteindre cette fournaise en buvant un Perrier. La réaction est un désastre. Il court aux toilettes pour se rincer la bouche, mais rien n’arrête cette combustion qui s’amplifie. Je l’appelle et lui conseille de manger du pain. L’effet est bon, la flambée s’atténue.

— Elle n’a aucune douceur votre con...fiture Phraïem !

Le conteur s’offre un bon verre, histoire de racler la gorge et continue son récit.

Un Européen s’enquiert du menu, un samedi.

Un client Européen, Français ou autre que sais-je, s’enquiert du menu du jour. J’avais de la Daba Haïa et de Téfina.

Je luis réponds traduisant les dénominations de ces mets :

— Cher Monsieur, nous avons une excellente " ourse vivante " et aussi "un enterrement du tonnerre " !

— Je ne veux rien de tout ça, merci.

Phraïem pique du bout de sa fourchette une belle saucisse merguez, la déguste, boit un petit coup et s’essuie la bouche avant de poursuivre.

Les paysans se restaurent.

Trois personnes attirent mon attention, deux hommes et une femme. Ils sont assis en vis-à-vis du comptoir. Des gens encombrantes et bruyantes. Elles déplacent les chaises, demandent du soda ou de l’eau. L’une va aux toilettes tandis que les deux autres se lavent les mains au lavabo, sans les essuyer essayant de les sécher par petits gestes, égouttant l’eau tout autour.

Ce qui est amusant c’est que ces individus préparent une salade avec des légumes sortis de leur sac, sans doute achetés au marché. Ils coupent les tomates et les poivrons sur une petite planche jaillie entre leurs mains, comme un lapin du chapeau d’un magicien. Ils se mettent à manger de bon appétit, trempant le pain dans l’unique assiette posée au milieu de la table. Bientôt ils réclament de l’eau et du pain.

— Remplissez la cruche, patron et faites nous servir des baguettes !

Moi, je ne l’entends pas de cette oreille. Pour un pain vendu, tout ce boucan ! Je réponds ironiquement, du tac au tac :

-- Vous auriez pu acheter encore du soda. Vous salissez la table, le parterre, vous vous lavez les mains en aspergeant le carrelage. Vos pelures décorent le sol jusqu’au comptoir. Je devrais nettoyer après vous. Ce n’est pas comme çà que je paierai mes impôts ! Les mangeurs insolites s’empourprent d’étonnement. L’un d’eux, le plus gros et qui semble être le meneur s’exclame :

-- Quelle mouche vous pique ! Nous paierons ce pain !

-- Bon, alors payez à l’avance ! Le pain coute mille francs.

-- Regardez votre tarif dans le menu : un plat composé de merguez, de foie et de viande grillés revient à deux cent francs. Le pain compris. Le vin cent, la bière cinquante. Que vous prend-il Phraïem ? Nous sommes des gens biens, nous pourrions acheter votre bicoque avec notre argent de poche.

Je riposte :

-- C’est mon prix, mangez selon le tarif, ou bien sollicitez de l’eau du sel, les toilettes et moi j’exigerai mon du.

Mireille fait un clin d’œil à Asher, Il est temps de partir à leur rendez-vous. Ils remercient Phraïem de ce bon moment passé et cette bonne chair qui les a repus et promettent de revenir.

— Vous serez les bienvenus ! En tant que fiancés ça irait mieux.

Sortis de la boîte à saucisses, ils se sentent si légers et si heureux et que le monde n’attend qu’eux.

— Notre rendez-vous sera réussi, dit Mireille en regardant son partenaire fixement.

— Que pense tu d’un autre rendez vous tout de suite après, entre nous deux ?

— Nigaud ! Tu as attendu que notre hôte te le suggère pour comprendre ?

Ils se regardent, leurs yeux en disent long. Ils se prennent par la taille. La rue est trop encombrée pour oser plus.

Pérès : Nous ne laisserons pas nos ennemis nous juger

[Jeudi 15/10/2009 21:31]

Source : http://www.actu.co.il/

Le président Shimon Pérès a déclaré jeudi que l’Etat d’Israël ne permettrait pas à une « majorité hostile » de pays ennemis d’Israël de juger les décisions de l’armée dans sa lutte contre le terrorisme. Pérès a fait cette déclaration au cours d’un entretien avec le Premier ministre espagnol José Louis Rodriguez Zapatero.

Pérès a critiqué le rapport Goldstone sur l’opération antiterroriste Plomb durci, dans lequel Israël est accusé de crimes de guerre. Le président a souligné devant Zapatero que l’Etat juif ne tolèrerait pas les tentatives de l’ONU de juger Tsahal. « Nous n’avons pas besoin de juges extérieurs. Nous ne laisserons pas une majorité hostile à Israël nous juger », a averti le président.

« Un tribunal judiciaire doit être au-dessus de tout soupçon, or il ne fait aucun doute que la Ligue arabe et les ennemis d’Israël ont la majorité au Conseil de sécurité », explique le président. Et d’ajouter que si le Conseil des droits de l’homme souhaitait avoir une approche équilibrée, il devrait plutôt enquêter sur l’Iran, qui a appelé plusieurs fois à la destruction d’Israël.

Le président a également indiqué que même si Goldstone et les autres avaient critiqué la façon dont Israël luttait contre les terroristes, ils n’avaient pas daigné proposer de solutions alternatives. L’Onu a un code de conduite pour les conflits classiques, a expliqué Pérès, mais ce code ne convient pas lorsqu’il s’agit de lutter contre des organisations terroristes, qui attaquent tout en utilisant les civils comme boucliers humains.

Pérès et Zapatero ont également discuté du processus de pays avec l’Autorité palestinienne et des relations entre l’Etat juif et l’Espagne.

Plus tôt, Zapatero a déclaré, lors d’une conférence de presse à Ramallah, qu’il souhaitait voir les pourparlers reprendre entre l’AP et Israël, «malgré les circonstances difficiles et l’attitude des parties». Le chef de l’AP Mahmoud Abbas (Abou Mazen), de son côté, a déclaré: «Un processus de paix exige la cessation de la construction de colonies pour que le climat soit favorable à des négociations. » Il a déclaré qu’il était prêt à permettre des élections en cas d’échec des efforts de réconciliation orchestrés par l’Egypte.

par Yael Ancri

Rapporté par :

i