 RSS
על הבלוג
זיכרונות ילדות, התזונה והמתכונים המגוונים, סיפורים, הגדות, אמרות ומשלים, מורינו ורבותינו, רעינו וחברינו מבית הספר, מנהגינו, מסורת אבותינו, בית הכנסת ובמיוחד המשפחה וההורים, זה מה שאשתדל לשחזר בדפים אלה, מבלי לדלג על הפלישה הנאצית בטוניסיה ועלייתנו ארצה.
אקדיש התייחסות גם לשאר יהודי המגרב ולקשרים שנרקמו בינינו ובין שכינינו מדתות אחרות.
|
posts
25/03/2009
Les coutumes et
les traditions
Les coutumes et les traditions sont d’une
égale valeur que la religion, dit un dicton Juif. J’ai entendu cette phrase à
plusieurs reprises, et dans les bulletins du Grand Rabbinat est toujours
soulignée l’évidence : tenir en
ligne de compte les us et coutumes
Ainsi des différences
existent entre la tradition Sépharade et celle Ashkénaze. Parmi les Orientaux
aussi les divergences de vue, sont
monnaie courante
* Une coutume
qui est suivie par toutes les sectes est la visite des morts au cimetière,
avant la fin du mois d’Adar (cette année c'est aujourd'hui le 25 mars, le
denier jour du mois d'Adar), afin de se séparer des proches défunts et leur
souhaiter Joyeuses fêtes de Pâques. En effet au mois de Nissan qui commence demain, il n'est pas
permis d'aller au cimetière, seulement dans le cours d'un enterrement et dans ce cas on se prosterne
pas devant la tombe d'un parent
Le 14 du mois de Nissan au soir ce sera la
veille de Pessah
Une autre
coutume que les Sfaxiens n’oublient pas c’est de remuer la Pchicha mêlée avec de
l’huile, le dernier soir du mois d’Adar. La Pchicha c’est un assortiment de
blé, de pois chiches et de fèves dégarnies de leur pelure, moulus avec des
peaux d’orange sèches, des grains de carvi, de cumin et d’anis, de coriandre, le tout après
avoir été grillé au four
La même Pchicha
est servie au festin d’Itro qui se situe un mois et demi auparavant, mais alors, on y ajoute des dates Degla Nur, des
amendes et chaque fruit sec que l’on désire. Alors on remue la Pchicha avec une
clef, symbole de la prospérité, kke même jour étant la nouvelle année des
plantes
Pour ceux qui s’y
intéressent, voici la recette de la Pchicha. Nous même ne préparons plus ce
panachage, mais l’achetons tout prêt chez un épicier d'orientation tunisienne
Composants
Un kg et demi de
blé
Un demi-kg de
fèves sans la pelure
Un kg de pois
chiches
Deux cent cinquante grammes de
grains de coriandre
Deux cent cinquante grammes de
grains d’anis
Cinquante grammes de
carvi
Cinquante grammes de
cumin
Une pelure
d’orange séchée
Cette recette étant pour une mesure de trois kg, je conseille aux amateurs de diviser les quantités proportionnellement à leurs besoins
Préparation
Griller au four
le mélange et moudre
Ajouter de
l’huile, faire une pâte et servir
Pour ceux qui
aiment, y mélanger des fruits secs et des dattes Degla Nur
22/03/2009
עוגת פיצפוצי אורז.
עוגה מזינה
וטעימה, ללא צורך באפייה.
המצרכים :
לשלב א : 1 כוס טחינה
1 כוס סילאן (דבש תמרים)
1 כוס
סוכר חום
לשלב ב : 4 כוסות פיצפוצי אורז
300 גרם שקדים,
אגוזים, או אגוזי לוז לפי בחירתכם
ההכנה, שלב א :
מחממים עד
לנקודת הרתיחה את הטחינה, הסילאן והסוכר חום, על אש נמוכה.
שלב
ב :
מורידים מן האש,
מוסיפים 4 כוסות פיצפוצי האורז והפיצוחים לפי הבחירה. מרדדים על נייר אפייה, מכסים
בעוד נייר אפייה, מרדדים על ידי מערוך עד לגובה 1 ס"מ בערך. חותכים כשהתערובת
עוד פושרת, החתכים לפי בחירה, מעוינים, מלבנים וכדומה. להשאיר להתקרר על השיש.
לבריאות ובתאבון.
22/03/2009
1.000 jours sans toi
Se peut-il que 1.000 jours soient passés sans que tu aies vu la lumière du jour ?
Se peut-il que 1.000 jours soient passés sans que tu aies senti la chaleur du soleil caresser ton visage ?
Se peut-il que 1.000 jours soient passés sans que tu aies reçu un seul sourire ?
Se peut-il que 1.000 jours soient passés sans que tu saches que nombreux nous prions pour toi ?
Se peut-il que 1.000 jours soient passés sans que tu aies entendu une seule voix amie ?
Se peut-il que 1.000 jours soient passés sans que tu saches ce que le monde devient ?
Se peut-il que 1.000 jours soient passés sans que tu entendes parler de tes parents et de ta famille ?
Se peut-il que 1.000 jours soient passés et que tu ne puisses plus les compter ?
Se peut-il que 1.000 jours soient passés et que tu sois encore capable de survivre ?
Se peut-il que 1.000 jours soient passés et que nous n´ayons pas réussi à te faire revenir ?
1.000 jours ont passé.
19/03/2009
J'ai longtemps cherché
longtemps à aborder Gaston le diablotin de ma classe, mais il m’a tout
le temps évité. J’avais une question à lui poser : pourquoi a-t-il
mordu le mollet de notre maîtresse, si les remords le tenaillent et
s’il regrette sa mauvaise conduite.
Un récit de Nathan "Le Pourim
de mon voisin Gaston", me rappelle un camarade de classe, portant le
même nom, mon voisin de pupitre au cours préparatoire, environ en 1947.
A 13 heures 25, je me presse en direction de l’école. Je commence à
courir pour ne pas retarder, mais la terre boueuse après la pluie
m’empêche de battre le championnat de Zatopek. La cloche va bientôt
sonner, et je ne veux pas être réprimandé.
— Ne cours
pas ! Me crie le petit Gaston. Tu vas glisser. Laisses tomber, allons
lentement et si nous arrivons en retard nous irons nous promener au
lieu de faire l’étude. Je ne l’écoute pas, il n’est pas toujours de bon
conseil, mais arrivé à la hauteur du kiosque à limonades, je ne vois
pas la flaque qui me barre le chemin et poussé par mon pas de course,
je n’arrive pas à m’arrêter à temps, ce qui me vaut un saut périlleux :
Je me retrouve les pieds en l’air et je fais une prière aérienne, "Rabbi Hai Taieb, épargnes moi de tomber sur le dos".
Rabbi Hai Taieb, ce magicien accepte ma demande, et je termine mon saut
debout, continuant à courir. J'arrive en classe à temps. Merci Rabbi.
Gaston entre au cours cinq minutes plus tard. Comme prétexte il dit à la maîtresse.
— Mon crayon est tombé en route, et je l’ai cherché assez longtemps.
— Montre moi ton crayon ! Ordonne l’instit incrédule.
Gaston sort de son plumier un crayon si petit, qu’on a beaucoup de peine à le voir. L’institutrice fut ferme :
— Tu me feras le plaisir de te rappeler d’apporter un autre crayon plus grand, pour qu’il ne disparaisse pas en route.
Quelques jours après, je ne suis pas tellement en avance. En route je
rencontre Gaston qui a déjà sorti sa toupie, sachant qu’il ne pourrait
pas gober une distance de 100 mètres en deux minutes. Il m’interpelle
comme le petit diablotin qui nous dicte la mauvaise conduite,
m’invitant à jouer avec lui.
Manque de chance, juste à ce moment passe roulant sur sa bicyclette
Soussou Bouhnik, le bedeau de la synagogue. Il nous aperçoit, fait
demi tour, nous regarde de ses grands yeux ronds et crie en direction
de Gaston :
— Tu ne peux pas te presser un peu ?
Soussou est l’oncle de Gaston, il me regarde aussi, avec un air de
reproche. Une minute plus tard, nous sommes assis sur notre banc. Si
Gaston n’aime pas l’école, il aime encore moins être appréhendé par le
sévère Soussou. Il a la trouille quand il le voit ! Et presque toujours
il est pris en flagrant délit de sottises.
Un après midi, Gaston s’affaire sous le pupitre.
— Que fais tu ? Je demande.
— Je tends un piège, est sa réponse.
— Taisez vous, au fond ! Nous crie l’institutrice.
Elle s’approche lentement, sans méfiance et s’arrête un peu après notre
banc, là ou le petit diable est caché et chose inattendue elle pousse
un cri. C’est le fripon qui l’a mordue au mollet. Et avant qu’elle ait
eu le temps de réagir, l’enragé est dehors avec son cartable, et un
instant plus tard il est hors de vue. Il ne reviendra jamais plus à
l'école Cachat, s'étant renvoyé lui-même.
J’ai revu de temps en temps le petit
Gaston, j’ai essayé de l’aborder, mais il m’a évité, comme il l’a fait
avec les autres élèves du cours préparatoire. Je voulais lui demander
s’il a bien dégusté le mollet de notre maîtresse, ou bien s’il a des
remords. Apres son départ, tout est retourné dans l’ordre, mais on m’a
souvent demandé ce qui lui a prit, mais je n’ai pas su répondre. Un
instant de folie ou de rancœur est peut être la cause de son coup de
dents
15/03/2009
Guilad, le retour quelque soit le prix à payer
Par Rachel Franco
Alors
que l´espoir renait enfin de voir Guilad de retour à la Maison , alors
que ses parents, ses amis, les Comités de soutien et la rue israélienne
multiplient les actions et manifestations qui font pression sur le
pouvoir politique, voici que la question terrible est posée, une
question qui agite les hommes publics : le prix à payer est-il justifié
?
Question terrifiante en effet, qui consiste à mesurer la valeur de la vie de Guilad, notre enfant à tous.
Il
est pourtant un consensus en Israël en vertu duquel la vie n´a pas de
prix et selon nos Sages, « sauver un seul homme, c´est sauver le monde
en son entier ».
Mais lorsque la Morale politique s´empare d´un questionnement, le plus souvent, elle rejette l´Ethique dans la sphère religieuse et n´accepte pas d´être éclairée par elle.
Avec
vous, je voudrais réfléchir à cette autre question : Faut-il céder aux
exigences de ces terroristes qui ne méritent aucun respect ?
Comme vous le savez, le prix exigé par les geôliers
du Hamas consiste à obtenir le retour à Gaza de nombreux autres
terroristes ayant perpétré des attentats et en Israël, on se demande
s´il est moral d´offrir à ces terroristes " une nouvelle vie " qui consiste à revenir à leurs « occupations favorites » soi dit, assassiner de nouveau, semer la mort et la désolation en Israël.
Je voudrais, sans hésitation aucune, partager avec vous ma conviction, Guilad doit revenir, sans "calcul".
Disant
cela, je sais que les familles des victimes pleurent l´absence cruelle
de celles et ceux dont la vie a été déchiquetée par des bombes
suicidaires, ou qui, comme ce matin encore, ont
été tirés à bout portant par des hommes auxquels ils venaient apporter
leur aide, lesdits terroristes ayant simulé un accident;
Je sais que rien ne peut apaiser la douleur de ces vies "arrêtées en plein vol".
Je
sais que le cœur de ces familles a cessé de battre et que chaque moment
de la vie les projette dans un souvenir du passé qui est un cri de
l´absence.
Je sais aussi que rendre la liberté aux assassins est une nouvelle douleur qui consiste à ajouter l´injustice à la peine.
Je le sais, parce que Israël pleure
comme une seule âme les malheurs de ces familles brisées par le
terrorisme, parce que nous sommes solidaires les uns des autres et
c´est ce qui fait de notre peuple, un peuple Un.
Mais Guilad est vivant et sa famille l´attend.
Disant encore cela, je sais que ces terroristes nourris de haine et de mort veulent à nouveau assassiner.
Mais Guilad est vivant et nous l´attendons tous.
Je ne sais en revanche ce que réserve l´avenir immédiat que nous tentons de construire de nos mains malhabiles;
Je ne sais d´où surgira la prochaine guerre déjà en marche;
Je ne sais quel prix nous payerons lorsque nos enfants seront à nouveau sur le front;
Je
ne sais pas davantage comment Israël fera face à la menace nucléaire
d´un Iran nazifié par le nouvel Hamann des temps modernes;
Mais
je sais que lorsque mon fils sera de nouveau appelé à défendre notre
pays, il doit sentir en lui la force de tout un peuple qui l´accompagne
et qui ne renoncera à aucun de nos soldats s´il était pris en otage.
Je
sais, que plus fort que notre lecture politique des événements, il est
une Volonté qui nous traverse et qui, depuis 4.000 ans nous guide sur
un chemin de Vie;
Nous
n´avons pas traversé les tempêtes de l´histoire des hommes pour être
déracinés par des terroristes musulmans, quelque soit leurs nombres et
leurs finances ? istoirehis
Je
sais que l´Amour et la Fraternité sont deux valeurs essentielles du
peuple juif, valeurs qui éclairent nos choix et je garde confiance.
Notre dignité est là : reconnaître que la vie ne peut se réduire à une valeur idéologique, ni se mesurer à un " prix à payer ".
Guilad doit revenir à la Maison à n´importe quel prix, parce que la vie n´a pas de prix.
Rachel Franco
http://www.drzz.info/article-29090476.html
15/03/2009
Mr. Shomo Sand ou la victoire à la Pyrrhus
Par ThèrèseZrihen-Dvir,
Ecrivain
Israélienne/Canadienne
E-mail: phoenix1@012.net.il WebSite: http://www.therese-dvir.com
En lisant tous les articles tonitruants
publiés sur l'œuvre de Mr Shlomo Sand "Comment le peuple juif fut
inventé", ma réaction initiale fut de plonger dans la lecture de son
livre afin d'essayer de suivre les méandres de ses hypothèses. Par moments
j'étais tentée de me mesurer à ce jeu de cartes en lui opposant d'autres œuvres
écrites par des historiens illustres comme Koesler Arthur dans son livre
"The thirteen Tribe" ou celui d'Asher Friedman, "Le Premier Ashkénaze",
puis rapidement, je compris que je faisais fausse route. J'allais tomber dans
son jeu comme une mouche.
"C'est absurde! Pourquoi avons-nous
besoin de prouver notre légitimité, nos droits et surtout, nous justifier? Cela
n'a réellement aucun sens!
Est-ce que l'Amérique appartient aux
Américains? Non, les habitants d'origine étaient les indiens, bien avant que
les colons Anglais, Irlandais, Français, Espagnoles et Portugais ne débarquent
sur leurs rives. De même va pour le Canada, l'Australie…et la liste est longue.
Dans les annales de l'histoire, la mappemonde,
au fils des ans, n'a cessé de se modifier. Certains pays ont élargi leurs
frontières, d'autres se sont étriqués ou ont complètement disparu, avalés, pour
réapparaître sous d'autres noms. Hormis quelques exceptions, les peuples qui
les habitaient étaient généralement des conquérants.
Les peuples des pays conquis, notamment, les
indiens, les aborigènes etc.… se sont amalgamés, après des guerres sanglantes,
avec les conquéreurs, les colons, entre autres. L'histoire en renferme des
myriades.
Personne ne peut certifier que demain la
France, elle-même restera France. Elle peut simplement être envahie, conquise
par un autre peuple, une autre ethnique qui en fera ce que bon lui semble. Cela
vous parait dantesque, n'est-ce pas? Pas tant que cela, croyez-moi!
En ce qui concerne Israël, les juifs l'ont
reconquis et ils ont payé un prix exorbitant surtout en vies humaines pour
récupérer une terre qui appartenait à leurs ancêtres. Le conseil de l'ONU a été
derrière l'initiative de créer une patrie pour les juifs, quoi de mieux, que
cette terre qui renferme à ce jour les vestiges juifs de tous temps. Le cas du
peuple juif est exceptionnel avec son record indéniable de discrimination à
travers les siècles.
Sur notre planète, tout est éphémère. Rien ne
nous garanti que ce qui appartient aujourd'hui à l'occident ne sera pas conquis
par l'orient, demain. Tous les pays du monde vivaient et vivent jusqu'à nos
jours sous la menace d'une invasion et d'une occupation. Nous ne différons
nullement d'eux.
J'avais cru qu'à travers notre évolution
intellectuelle, humaine, économique, industrielle, thérapeutique etc… l'homme
avait enfin renoncé au barbarisme, à la cupidité, au pouvoir, à la stupidité
pour mieux se concentrer sur l'amélioration des conditions de l'être humain sur
tout le globe. Est-il enfin devenu sage? Non.
L'homme continue à perpétuer ses erreurs
innées en lui depuis sa création.
Donc, voyez-vous, pour
moi, Mr Shlomo Sand et consorts ne cherchent au fait rien d'autre que le feu
des projecteurs que nous tous leur procurons bien à tort. Dans le fond,
ils ne prouvent rien et leurs ouvrages font appel à la controverse et mettent à
nu le chaos qui les habite.
Thérèse Zrihen-Dvir
http://www.therese-dvir.com
13/03/2009
המלוכיה
היא מרגיעה את הנפש ואת
הכאבים, מחזקת את הלב, את הראיה, משבחת את חיי המין, היא עשירה בויטמינים, סיבים,
נלחמת באנמיה, שומרת על תאי המוח, דוחה את גיל הבלות ומפחיתה את מקרי העקרות :
המלוכיה תבשיל טונסי.
לפי דר' פאוזי אל שאובקי, פרופסור בענף התזונה, המלוכיה
הנה ארוחה מלאה, גם כשהיא מוגשת ללא תוספות.
1. מיועדת
לאלה טרודי הנפש השונאים ליטול כדורי הרגעה ועל מנת להשקיט כאבים... צלחת מלוכיה...
היא המרשם הנכון...
2. הרבה מעלות רפואיות... מחזקת את הלב,
את הראיה, משבחת אפילו את חיי המין, ללא תופעות
לוואי...
)Side effects)
. המלוכיה עשירה במינרלים, סיסים
תזונתיים וכרבו-הידרתים וויטמינים מכל הסוגים, 3
…B, A
4. נלחמת באנמיה, שומרת על תאי המוח... דוחה את
גיל הבלות ומפחיתה את מקרי העקרות !!!
5. העלים הירוקים של המלוכיה נוגדות יתר
לחץ דם, כי הם מכילים ויטמינים א, כלורופיל וקרוטן במידה גדולה מהגזר, החסה ועלי
סלק. יש למלוכיה תפקיד חשוב במניעת הכולסטרול הרע שחוסם את העורקים והורידים.
לסיום המלוכיה מכילה נוזל סמיך המשחרר
חסימות מעיים ומכילה קרטן ובטא-קרוטן המגבירים את הסרוטונין שמשפר את מצב הרוח
ומפחית דיכאון.
המלוכיה נפוצה בטוניסיה. באזורים השונים
מבשלים אותה באופן דומה. יסודה מעלי קורט בצבע ירוק מרהיב, מיובשים וטחונים.
כל הניסים והנפלאות בחצי חינם.
מצרכים להכנת תבשיל הבריאות :
שמן
בצל מקולף, חתוך לריבועים
עגבנייה מחורצת
פלפל חריף ללא העוקץ וגרעינים
בשר חתוך לקוביות
קימל גרוס
טבאל (כוסברה יבשה) גרוס
4 שיני שים גרוות יחד עם קימל והטאבל במכתש הביתי
מלח
מים
אבקת מלוכיה
אופן ההכנה :
לתגן את הבצל בשמן עד שיזהיב, להוסיף את המלוכיה, הבשר,
לכסות עם מים ולהוסיף אז את העגבנייה, הפלפל והמלח. מתבשל באטיות על אש נמוכה.
לתבל בסוף עם הקימל והטאבל. אפשר להוסיף
את המלח עם העגבנייה והפלפל ובשלב אחר של הבישול. מוסיפים מים לפי הצורך. התבשיל מוכן, אם הבשר התבשל ואכיל.
תבשיל המלוכיה מפיק ריח טוב שמתפשט בכל הבית.
זהו מאכל שמכינים בכניסה לבית חדש. הצבע הירוק לפי האמונה
הוא ישם נרדף לעדן וברכה. מסיבה זו המוסלמים מכינים
אותו בתחילת שנה חדשה של ההיז'יר, בתקווה שהשנה תהייה ירוקה ופורחת. אוכלים את המעדן הזה עם לחם שטובלים
בתוך הצלחת.
שבת שלום
! בתיאבון !
בשבוע הבא, התרגום לצרפתית.
11/03/2009
Pourim, la difficulté d´être juif et
l´occultation du Nom de Dieu
Par Rachel Franco
La lecture de la fête de Pourim que je vous
offre n´est pas une lecture politique où il convient de repérer cette volonté toujours réaffirmée de détruire le
peuple juif, de pointer la haine partagée par tous les Hamann de la terre dont
le dernier en date n´est autre que le Président de l´Iran , pourtant reçu avec
grand honneur par l´O.N.U.
Non, ce n´est pas ce spectacle guère
surprenant que je souhaite pointer ; Ce n´est pas cette mascarade carnavalesque
que je souhaite lire à la lueur de l´enseignement de Pourim.
Il est clair pour tout un chacun que Pourim
est une fête qui appelle chacun au devoir de résistance à tous les
totalitarismes quels que soient leurs déguisements politiques, religieux ou
autres, quels que soient les artifices mensongers d´un langage à double face,
auquel Israël lui-même parfois se laisse aussi prendre. .
Ce n´est pas davantage à une lecture
psychologique des différentes forces qui traversent les personnages de cette
histoire, à laquelle je souhaite vous convier, le Bien avec Esther et
Mardochée, le Mal avec Hamann et la Neutralité du roi de Perse, Assuérus.
Ces 3 forces sont à l´œuvre devant nos yeux
avec la diabolisation d´Israël, présenté comme le cancer du monde par ceux
là-mêmes qui incarnent le Mal absolu et qui en grands manipulateurs jouent avec
les sentiments si vertueux du monde " libre ".
Non, ce que je souhaite avec Adinsaltz et Josy
Eisenberg, c´est vous offrir une lecture cosmique et métaphysique des
évènements de l´histoire et des personnages qui semblent l´écrire.
Le propos ne s´attachera pas aux seules
valeurs morales mais plus profondément aux valeurs transcendantes qui
traversent chacun de nous.
Qui sont donc ces personnages qui posent
aujourd´hui comme hier les enjeux de l´identité juive dans un monde hostile ?
Hamann et Mardochée symbolisent deux entités
radicalement opposées que sont le Mal et le Bien.
Hamann représente le Mal qui étend son empire
sans limites, le totalitarisme ; Il comprend parfaitement que celui qui
lui résiste en s´affirmant comme un être de liberté, sape les bases de son
pouvoir politique.
Mardochée, incarnation et archétype du Juif de
l´exil, refuse de " plier le genou " devant le favori du roi parce
que le prix à payer serait la renonciation à son être profond.
La question est posée " Comment rester
soi-même et ne pas accepter de se soumettre à une volonté extérieure qui
prétend nous changer ?"
Mardochée n a pas le choix parce que le Bien ne
peut être qu´absolu et qu´en revanche s´incliner devant le Mal serait composer
avec lui.
Assuérus représente le pouvoir amorphe
"la Neutralité" disposée à
entériner n´importe quelle solution. Il peut aussi symboliser Dieu
lui-même qui laisse aux hommes leur libre-arbitre.
Esther est une femme qui incarne le peuple
juif que les mystiques appelleront plus tard " la communauté d´Israël
" soit l´ensemble des âmes juives qui constituent l´épouse de la Divinité.
Une femme juive, parce qu´entre autres, la
femme est le pilier du foyer, qui veille sur la maison, sur le Temple ou le
Monde, et "veiller" cela signifie agir sur la "neutralité"
et faire pencher la balance vers le Bien.
Comme la tentation de la neutralité est forte
! Qu´il serait doux d´oublier qui on est et se fondre dans un anonymat
protecteur de toutes haines viscérales et effrayantes.
Comme la tentation est forte de renoncer au
combat et de vivre une vie toute simple faite des plaisirs de tout un chacun !
Esther a connu cette faiblesse, celle de la
neutralité et de la passivité.
En quelque sorte, à la question posée par Dieu
à Adam " Ou es-tu ? " elle aussi, est tentée par le désir de se
cacher pour ne pas endosser la responsabilité qui consiste à s´affirmer comme
un être de conscience.
Mais y a t-il un seul lieu au monde où nous
pouvons nous cacher de nous -mêmes ? Et Mardochée de lui dire qu´elle
s´illusionne sur sa sécurité si elle croit échapper à la mort en cachant ses
origines, juste parce qu´elle est arrivée dans les sphères du pouvoir.
Combien parmi notre peuple sont aussi tentés
par une vie de normalité qui étouffe en eux l´étincelle juive ?
Plus fort que la volonté de la reine Esther,
Mardochée lui dit " qui sait si ce n´est pas pour sauver ton peuple que tu
es arrivé si près du roi !"
Mais alors Israël ne sera-t-il jamais un
peuple comme un autre ? Et Israël comme Etat doit-il normaliser son destin
? Qu'est-ce à dire ?
Selon la Tradition juive, chaque peuple de
toutes les nations est traversé par une couleur qui lui est propre, et la fin
des temps verra l´ensemble des nations affirmer avec Israël l´Unicité de Dieu.
La particularité juive à laquelle Israël ne
peut échapper, c´est porter témoignage de cette transcendance divine que le
miracle d´un Israël qui a traverse les tempêtes de l´histoire, vient étayer.
Répondre qu´il faut prendre des risques pour
assumer sa différence n´est pas une réponse simple, ni pour les hommes ni pour
l´Etat d´Israël.
Reconnaître une spécificité juive et accepter la
mission particulière qui nous est dévolue, tout en réaffirmant avec force que l´Amour et la
Fraternité sont des valeurs universelles qui nous attachent à tous les peuples
n´est pas facile à vivre pour certains d´entre nous, ni à entendre pour
d´autres peuples, ravis de trouver là l´argument antisémite d´une
"élection" qui selon eux, consiste en une supériorité raciale au
dessus des autres peuples.
Non,
cette spécificité n´a jamais été une supériorité, mais une responsabilité de
rester nous-mêmes
quoi qu´ils nous en coûtent.
Esther
qui hésite et se cache n´est-elle pas la figure du peuple juif en
exil ?
Esther qui assume les risques, n est – ce pas
Israël qui peut décider de son destin ?
Curieux, parce que dans le Temple, pour lire
l´histoire d´Esther, l´Officiant commence par dérouler sur l´estrade tout le
parchemin ou se "dévoile" la trame de l´histoire et la victoire du
Bien sur le Mal.
Ce rite particulier n´est pas anodin, car le
verbe "dérouler" en hébreu est proche du verbe "dévoiler"
et le déroulement de l´histoire est en fait, un dévoilement du Nom qui cache sa
face pour que nous nous mettions en marche vers Lui.
Se pencher sur les mots et les noms en hébreu
est un peu comme éclairer nos pas sur un chemin difficile mais c´est un chemin
de sagesse et il est le mien.
Esther s´appelait Hadassah et c´est en
arrivant au palais qu´elle a changé de nom…. comme on change d´identité.
Elle est devenue Esther qui signifie "
Etoile" en persan (Asteros en grec) ce qui correspond aussi à Stella.
Or Esther en hébreu veut dire "Caché
". Le livre d´Esther qui relate l´exil est celui de l´occultation du Nom
de Dieu qui n´apparaît pas une seule fois dans le texte, mais il n´est pas le
livre de Son absence au seul fait que Son intervention ne s´habille pas dans
des miracles visibles au dessus des lois de la nature.
Dans l´exil, la présence divine est moins
évidente à percevoir mais elle est là dans les signes de la vie et aussi dans
les détails de cette histoire qui nous promet la victoire des forces du Bien sur
les forces du Mal.
Lorsque Moise dit "Je cacherais ma face
" (Haster Hastir), il écrit l´histoire de l´exil de tous les temps et il
écrit le nom d´Esther. Il écrit aussi que si Dieu cache sa face et occulte Son
nom, la fin des temps sera à l´image du déroulement du parchemin où l´histoire
qui se dévoile est la manifestation visible de Dieu.
Un temps où le nom Esther qui a une assonance
avec la racine grecque dont dérive le mot Mystère, sera au contraire celui
d´une pleine conscience de Sa présence ; Un temps où les masques tomberont, où
la joie remplacera les larmes et où la vraie vie qui est partage et amour
remplacera la mort, la solitude et la haine.
Comme pour appeler de toutes nos forces ce temps
à venir, nous fêtons Pourim dans la joie et le partage notamment des cadeaux
que chaque foyer juif offre autour de lui; Nous nous déguisons et nous rions,
certains que le Nom de Dieu se révèlera sans toute sa splendeur pour le bonheur
de toute l´humanité.
Rachel Franco.
Je n´aurais pu écrire ce texte sans l´aide du livre
" le chandelier d´or " de Josy Eisenberg et Adin Steinsaltz dont j´ai
repris très largement les réflexions et auquel j´ai apporté un regard
personnel, préoccupé par une haine antisémite galopante.
Commentaire : Mes compliments à Rachel Franco pour ce document si bien basé. Rachel fait preuve d'une parfaite maîtrise de ce sujet, dont le thème est : la difficulté d'être Juif. Nous le sentons bien, mais toi, tu as su l'expliquer. Hag Saméah.
Camus
05/03/2009
L'histoire se répète : du nazisme au
radicalisme musulman
Par Thérèse Zrihen-Dvir, écrivaine
Je
ne peux m'empêcher de faire une désolante comparaison entre l'époque qui
précéda la montée du Nazisme au pouvoir, avec celle que nous vivons
actuellement, faisant face au radicalisme Musulman.
Une soixantaine d'années seulement nous séparent de cette
époque horrifiante qui, sans aucun doute, a marqué bien des nations, bien des
pays et a coûté bien des vies. Et pourtant, en ces jours, nous revivons la
naissance tacite de ce cauchemar sans que nous essayions même de l'admettre.
Le Nazisme naquit, d'après les historiens, suite à une
économie désastreuse qui s'abattit sur l'Europe et particulièrement sur
l'Allemagne. En cherchant les causes, certains audacieux pointeront le doigt
sur le juif, l'accusant de s'enrichir sur le dos des autres peuples. À
l'époque, plusieurs hypothèses furent diffusées qui suscitèrent des polémiques,
notamment une parenté entre le national-socialisme Allemand et le Marxisme.
En réalité, l'idéologie Nazie se base sur le racisme,
divisant l'espèce humaine en races, faisant de la race Aryenne leur élite. Et
ainsi naquit une idéologie qui abolissait tout ceux qui n'étaient pas de
descendance Aryenne, à commencer par les juifs. Mais Adolf Hitler ne
persécutait pas seulement les Juifs, il voulait conquérir le monde entier, tout
comme le veut à présent, le premier ministre Iranien et tous les radicaux
musulmans dont le seul objectif est d'anéantir tout ce qui n'est pas Musulman.
Cette doctrine évidemment apparentée au Nazisme, ne laisse plus de doute quant
à son dénouement : Les Nazis voulaient exterminer tous ceux qui n'étaient pas
Aryens = Les Musulmans eux, veulent effacer de la face du monde, tous ceux qui
ne sont pas Musulmans, ou sont contre les lois de l'Islam.
Le Nazisme, disent les sages, doit être considéré comme
un phénomène unique! Il ne l'est pas! Il ne l'est plus! Il reparaît plus
virulent, comme une Hydre qui se ramifie, se propage et contamine les pays les
plus rationnels. Identique au Nazisme, le radicalisme musulman appelle à
l'anéantissement des homosexuels, des non- musulmans, et de tous ceux qui ne
compatissent pas avec lois moyenâgeuses de l'Islam.
Le monde moderne arbore aujourd'hui une tolérance
inconcevable devant cette forme de radicalisme qui lui coûtera très cher et
sera plus pénible et plus désastreux que l'était la seconde guerre mondiale. À
ce stade, il semble que seuls les Israéliens, les juifs sont visés, tout comme
ils l'étaient pendant l'ascension du Nazisme. Le monde libre préféra fermer les
yeux sur le destin des juifs sous le régime Nazi, mais cessa de les fermer une
fois que l'enfer s'ouvrit sous ses pieds, une fois que le danger ébranla ses
forteresses, sa sécurité
.
Les juifs, et notamment les Israéliens, ne sont que le
premier obstacle à leur ascension fulgurante vers la concrétisation de leur
objectif final : l'Islamisation du monde entier, un retour à la
préhistoire, une chute dangereuse vers un conflit mondial.
L'histoire ne cesse de se répéter depuis Adam et Ève.
03/03/2009
פרקי אבות
"עתרת זקנים בני בנים"
מאת ד"ר ראובן (רוג'ר) כהן
על טקסט של סנקה : "Nemo tantum praesentibus est"
("איש אינו אומלל רק בגלל ההווה")
"החיות, בראותן את הסכנה,
נסות לנפשן. ברגע שהן התרחקו ממנה, הן שבות לרגיעה. אנחנו, לעומתן, מכרסמים את
נפשנו גם לגבי העתיד וגם לגבי העבר [...] הזיכרון מביא עמו את סבל החרדה, וראית-הנולד
מקדימה אותה. איש אינו אומלל רק בגלל ההווה". (מכתבים ללוסיליוס, V,9)
מנחם הגיע לגמלאות בהתרוממות
רוח לא מובנת לחבריו, לאשתו ולבניו.
בדרך כלל הסביבה, העמיתים בעבודה
ובני המשפחה, לא יודעים מה לעשות על מנת לסייע למועמד העובר למעמד מעציב זה, כדי
שלא יקרוס תחת הזעזוע המתרחש מן היום למחר. בדרך כלל, על אף כל התוכניות הססגוניות
לגבי העתיד הורוד שהם מרבים לצייר לפניו, העוזב את החיים הפעילים והדינאמיים ל"טובת"
החיים הסבילים, יוצא אל מעמדו החדש כנדון למוות בגין גילו. עצוב הדבר.
קל וחומר אם אשתו עדיין "פעילה"
וקמה כל בוקר לעבודה. בדרך כלל, בימים הראשונים לצערו, הוא עדיין סוחב בכבדות את
נעלי הבית שלו אל שולחן ארוחת הבוקר. בטוב ליבה היא מקפידה להכין כל בוקר, כבעבר ועבור
שניהם, את מה שפעמים כה רבות סעדו בו את ליבם לפני היציאה לעבודה. אבל, כעבור מספר
ימים, הוא מתחיל לראות במחווה הזאת התאכזרות מצידה. לרבות כשהיא ממהרת. אזי, הוא מתבונן
בה במבט כבוי, היא כולה מחויכת בשמלתה המחמיאה לה, והוא שותק, שקוע במועקה הכבדה מנשוא.
כעבור זמן קצר, הוא כבר לא
מלווה אותה בקפה של הבוקר וממשיך לרבוץ במיטתו כשהוא טוען מול הניעור שהיא מפעילה
עליו, שהוא לא עצם עין מכל הלילה. חיש מהר, מתחילה ההידרדרות חסרת הרחמים, זו אשר משחיתה
כל שביב של אנרגיה שנותרה בו. התנהגותו מתחילה להדאיג אותה. היא פותחת את ליבה אל הבנים.
אולם, גם הם ניצבים חסרי אונים מול סירובו לכל הצעה לפעילות שהם מציעים לו.
כך היה מצבו של עזרא, עד אשר
הוא פגש את מנחם.
פגש אותו פגוש אל פגוש. הוא התנגש
במכוניתו מאחורה, במעבר חצייה, יצא ממכוניתו כולו זועף ונכון לקרב, ומצא לפניו גבר
בגילו מחייך ורגוע. "האם הכול בסדר אצלך, שאל אותו מנחם. עזוב את הרכב. זה
משני ולא קרה לא כלום ! מה אתך ?"
עזרא ניסה להשחיל מילה, אך
מנחם קטע אותה ועוד היא באיבה. "נכון אתה לא אשם, אמר לו, איך אפשר לנחש שנהג הרכב שלפניך יבלום בפתאומיות
כזאת! אבל, העיקר שהולך הרגל עבר בשלום וששנינו בריאים ושלמים. בוא אני מזמין אותך
לכוס לימונדה קרה וטובה בבית הקפה שבצומת. יש תמיד חנייה לידו". עזרא רצה
לסרב ולומר לו שהוא ממהר, אבל מנחם כאילו קרא את מחשבותיו, אמר לו :" ואל
תומר שאין לך זמן ! בגילנו יש לנו כל הזמן שבעולם!"
ישבו בבית הקפה מול קנקן של לימונדה בו צפו פלחי
לימון וקוביות קרח, ואז לראשונה, עזרא דיבר. רק לאחר הלגימה הראשונה, שמנחם נראה
נהנה ממנה כאילו הייתה זו לגימת של שמפניה מעולה, הוא דיבר. הוא הציג את עצמו:
"שמי עזרא ואני גמלאי. כבר חודשיים אני גמלאי."
"אז אתה עושה חיים, ענה
לו מנחם ! רק אנחנו, הגמלאים, יודעים לעשות חיים ! מה אתה אומר על הכיף שנפל
בחלקינו ?" עזרה לא ענה והוריד את ראשו, כה צערו הכביד עליו.
מנחם התבונן בו בדאגה מהולה בקורטוב
של חיבה, ושאל אותו "מה אתה לא בקו הבריאות או שמא קרה אסון במשפחה ?"
דלי של מים צוננים נשפך על
ראשו של עזרא בשמעו את שאלתו של מנחם. הוא הרים את הראש, כאילו הקיץ מאיזה סיוט בו
היה שקוע בשבועות האחרונים. הוא התעורר להכרה שהוא בריא בהחלט (לבד מיתר לחץ דם
מפאת חוסר פעילות גופנית, ומכולסטרול ועוד כל מני שטויות לא חשובות) ושכל בני
משפחתו, בנים, ונכדים והמשרתים בצבא, בריאים ושלמים. הפנסיה שלו טובה ואין הוא
מבין מדוע הוא מאמלל את עצמו לשווא! הוא נזכר בתרגיל שערכו בסדנה להיסטוריה כשלמד
באוניברסיטה. קבוצת הלימוד הייתה אמורה לבנות מחדש את מערכת החלטות של שלושת
הגדולים בועידת ילטה, שעיצבו את חיינו במשך עשורים ארוכים. ואולם, אנו התלמידים חשנו
שהתקופה הזו לא נוגעת לנו. "אנו בונים מחדש את העולם, אמר לנו המנחה, ודנים בשגיאות של אלה שעיצבו אותו. זהו עניין מרתק !
הם שגאו בגדול. ואנחנו נצליח בקטן". עכשיו, אמר עזרא לעצמו, אני נוהג כאילו
התקופה שלפני היציאה לגמלא נוגעת לי עדיין כי הצלחתי בה בגדול, וזו שאני חי היום
לא שייכת לי ואני שוגה בה כל יום בקטן, שגיאות לא חשובות שסוחבות אותי אל פי התהום.
הוא נעץ במשך דקה ארוכה, כולו
מהרהר, את מבטו במבטו של מנחם. מי זה המלאך הזה, אמר לעצמו, שבא להציל אותי מהמוות
המתמשך, ואני עודני חי ? חיוכו של מנחם הזמין את תשובתו. "אני בריא בהחלט
ובניי ונכדי גם, ענה לו עזרא !"
"אז מדוע המרה השחורה הזאת
שאתה שקוע בה, אמר לו מנחם ופתח את כפות ידיו בתנועה של נתינה להדגיש את מהות
שאלתו. אולי הנך משתעמם ?"
עזרא הניע את הראש ל-'כן' עצוב.
"אתה נהנה או לא מהזמן
שהוא כולו שלך עכשיו ?"
שוב עזרא הניע את הראש, הפעם
ל-'לא' מדוכדך.
" למה, המשיך מנחם ? קרוב
לוודאי שאתה מתגעגע לזמן בו הייתה 'פעיל' ?"
שוב תנועת הראש, הפעם לסימן של
'כן', על סף הדמעות.
"אבל הזמן הזה חלף הלך והוא כבר לא קיים, אמר
לו מנחם בקול מלטף. החלק הזה שתרמת מחייך,
הוא כבר לא שייך לעבודה ולא לפרנסה שדרשה עוד ועוד ממנו. גם לא לגידול הבנים ! הוא
כבר כולו שלך ! התנער מהעבר ! שכח את התקופה בה היית לחוץ להתקדם בעבודה ולהרוויח יותר.
אל תאמלל את הווה שלך בגלל זיכרון העבר. זמנך עכשיו הוא כולו שלך ! אף אחד לא יכול
לדרוש אותו ממך. האם אתה מדמיין לעצמך כמה אתה עשיר ? כמו כן, אל תחשוב על המחר,
כי גם הוא לא שלך ! תחיה את ההווה והפוך אותו להנאה יומית. תפיח בו משמעות חיים
חדשה ! משמעות המתאימה לגילך ולמעמד שלך במשפחה ובסביבה. הרי אתה סב לנכדים, הווה
אומר לבנים של הבנים ! אתה מתאר לעצמך
איזה עושר נפל בחלקך ? איזה מעמד ועוצמה יש לך במשפחה ובסביבה שלך ? כל זאת כמובן
אם אתה יודע להתנהג בהתאם ! קרא בפרקי אבות את מה שנאמר על 'עתרת זקנים'."
המשיכו לדבר. עכשיו עזרא היה נוטל
חלק יצירתי בשיחה. הוא נהנה מכל מילה שהוא אמר, מכל רעיון שהוא תרם, מכל מחמאה
שמנחם עשה על רמת ידיעותיו ועל עושר האינטונציה שלו. דיברו על החיוך, כמה גדולה
היא חשיבותו בייצוב שלום בית והשלום בין הבריות.
עוד דיברו על הנתינה שהיא חלק בלתי נפרד מהקבלה. דיברו על הרגעים של האושר
שעליהם יש לנו זכויות יוצרים יחודיות, על הכעס ועל החמלה, על הפעילות העצמית שהיא
טעם החיים, על האהבה, ונפרדו בחמימות בקובעם להיפגש למחרת, יום שישי, בצהריים, כשהעיר
סואנת ותוססת "וכיף ליטול חלק בחגיגה הזאת, אמר לו מנחם, בחיוך רחב".
השעה הייתה כבר צהריים, שעת הארוחה הרגילה
שלו, בודד במטבח, כשהחום היחידי בו הוא זוכה, הוא חום התנור לחימום הצלחת שאשתו
השאירה לו במקרר. הוא שם את רגליו לכיוון רחוב יהודה המכבי, בו בתי הקפה מתחרים במסעדות
על פינה בשמש על המדרכה. מילותיו של מנחם הדהדו עדיין בראשו. מדוע לאכול לבד ככלב,
אמר לעצמו, וישב ליד שולחן. הזמין מה שהרופא אסר עליו לאכול למניעת הגברת אחוז הכולסטרול שבדמו, ליווה את השיפודים
העסיסיים בכוס בירה צוננת, ועם חיוך רחב על שפתיו הסתכל על הולכי והולכות הרגל
בהנאה רבה. "סבא, קרא לו דני, נכדו, מהמדרכה שממול. הוא היה מלווה באחת
מהתלמידות מהתיכון השכן בו הוא למד".
עזרא עשה לו סימן לבוא אליו. "מה אתה עושה כאן, סבא, שאל אותו דני בהשתאות ?".
עזרא ענה לו בתנועת יד סתומה והזמין אותם לשבת. "או קאי, אבל לא להרבה זמן,
סבא, אמר לו דני והציג את חברתו ליאור. בעוד שעה יש לנו שיעור". "זה זמן
סביר לארוחת הצהריים, אמר עזרא". "תודה, אבל לא התכוונו".
"אבל אני מתכוון ומבקש מכם להעניק לי את הכיף הזה לאכול צהריים אתכם !"
מזמן לא נהניתי כל כך, חשב
עזרא, לאחר שנפרדו והוא לוגם את האספרסו הקצר האסור, כולו קורן מאושר. מנחם הזה
הוא מלאך.
הוא טייל עוד שעה ארוכה באזור, בו לא ביקר
יותר מעשרים שנה, ויתר על זמן מנוחת הצהריים היומית, המטמטמת בדרך כלל את חושיו
בהקיצו ממנה. הרהר והרהר, ועודו משוטט החל לקבל החלטות על אורח חייו. בסביבות השעה
שלוש חזר למכוניתו ונסע הביתה.
אשתו, באה לקראתו רועדת מדאגה וספרה לו
שהתקשרה כבר לבנים, כשדני הנכד טלפן אליה וסיפר לה שהוא אכל איתו. "לא
רק שאכלתי עם נכדי ועם החברה החמודה שלו, צהל בחיוך רחב עזרא, כי אם נהניתי כפי
ששנים רבות לא נהניתי"! אשתו התבוננה
בו בפליאה. "קרה משהו היום שאלה אותו ?" "כן ענה לה עזרא, היום
פגשתי מלאך."
פקחה את עיניה, אבל הוא קטע את השיחה
ופנה לחדר העבודה, בו ריכז פעם כלים לנגרים ואחל להתעסק בהם. אשתו באה אליו וניסתה
לדובב אותו לשיחה. מה פתאום הוא מתעסק במקדח ובעץ, שאלה אותו ? הוא ענה לה שוב
"היום פגשתי מלאך" וחזר למדידות שלו.
הוא היה במצב רוח מרומם כל הערב, טלפן
לבת, אחרי שלא דיבר אתה חודשים, שאל מה שלום התאומים, שוחח ארוכות אתה, ודאגתה של
אשתו גברה מרגע לרגע. הוא שמע אותה מטלפנת לבן במתח רב על מה שקורה לאבא. אבל הוא
צפה בעניין אמיתי בשידור המשחק בין מכבי תל אביב לריאל מדריד, חייך בהנאה מהשיחה
בין אשתו לבן, הרים את כתפיו בביטול והתרווח על הספה.
השתוממותה הגיעה לשיאה, למחרת בבוקר,
בראותה שהקדים קום. מוכן ולבוש ליציאה, היה עסוק בהכנת קפה לשניהם. "לאן זה
מוקדם כל כך, שאלה אותו" ? "לספרייה של בית אריאלה, ענה לה, עלי למצוא
קטע בפרקי אבות". "מה בינך לבין פרקי אבות, המשיכה, ומדוע לבית אריאלה
ולא לספריית האוניברסיטה הקרובה יותר !" "כי בית אריאלה קרוב יותר לאזור
בו אני מתכוון לטייל קצת היום, ענה לה".
היא לגמה את הקפה שלה, כולה מהורהרת
ושותקת.
ואז בין שפתיה, כאילו לעצמה, "אני
חושבת שגם אני אצא לפנסיה, אם עוברים את הזמן בטיולים, בספריות ובמסעדות ".
"אני מאוד ממליץ לך, ענה לה, משועשע".
"רבי שמעון בן מנסיא משום רבי
שמעון בן יוחאי אומר [...] תאפרת בחורים כוחם והדר זקנים שיבה ואומר עתרת זקנים
בני בנים ותפארת בנים אבותם ", (פרקי אבות, פרק VI, 8).
|