מתחת לעצי הזית : נפתה, שוט אל דז'ריד, מטמאטה, ז'רבה.            

יום השישי לטיול, התכנית היום היא עמוסה : גפסה - טוזר נפתה - מטמטה -  מדנין - ג'רג'יס - ג'רבה. נראה מה נספיק היום. נחזור לזה בסוף הסיפור.

התכנית עמוסה, לכן אנחנו משכימים קום, ב-5.00.  ארוחת בוקר מוקדמת עם קפה וסהרונים. מי שרוצה יש גם טונה, סלט ירקות, ביצה קשה, אפילו שפינגז' ובשישה מאוד טעימה. הבטן מלאה עולים לאוטובוס, המזוודות כבר בפנים.

חיים מודיע לנו את סדר היום : טיול בג'יפים בדוגה, מי שלא מעוניין ימתין לנו באוטובוס בנפתה. הדהירה בדיונות של המדבר תארך לפחות שעתיים. זה לא בדיוק מה שכתוב בתכנית. ראו מסמך 4. אמרתי שיש לי בטן מלאה ? אז היא מלאה מכל השינויים והאילטורים.

מחצית מהקבוצה כולל שני המדריכים, יורדת לפעלולי ג'יפים ואילו אנחנו, לכיוון נפתה פנינו. הנהג עומר עושה סיבוב של העיר, מכוון אותנו אל השוק. החברה שותים בשקיקה לאגמי (משקה המופק מלב הדקלים), קר ומתוק. לא כולם שותים מסיבה הגיינית : הכוסות טובלות בתוך קופסת פח מלאה מים. לא נראה ממש נקי. על כוסות חד-פעמיים לא שמעו בסביבה. מעליש, לא חשוב.

אחרי השתייה, עומר מכוון אותנו לעבר גן חיות קטן. זה לא הספארי ברמת גן, אבל בי-בר חמוד, עם ציפורים, עורבים ונצים למינהם, שועל, לביאה ואריה. מדריך הגן נכנס לצריפון ומוציא מתיבה קטנה עקרב, אותו הוא מחזיק ללא פחד בידיים. הוא שולף מקופסה אחרת נחשים ומכבד אותי בענידת אחדים מהם על הצוואר. האמת ? סמכתי עליו, הוא יודע את מלאכתו, אבל הבת שלי אסנת צועקת : "אבא"!...

זוג סלמנדרות מוצג בסצינה רומנטית. קטע היה עם גמל המתמכר לשתיית קוקה קולה ישר מן הבקבוק. אחרי החיות, אמחמו עוברים לקטע הבוטאני : עשבי תבלין ועשבי ריח... המדריך מספר על תכונותיהם ועל תועלתם לבריאות הגוף. ביקור מועיל לדעתי, ואני מעדיף אותו על טיול בג'יפים. לקינוח, אחרי שמשאירים תשר למלווה בגן, אנחנו פונים לקיוסק המקומי וכל אחד שותה או אוכל מה שחושקת נפשו, קפה, תה עם צנוברים, לימונדה או קרטיב. משהו מעניין הביקור בגן החיות עולה שני דינר, פחות ממהיר הקרטיב.

ברחוב אפשר לראות זוג גברים רוקדים להנאת הסובבים אותם.

הישוב המונה למעלה מ-20.000 תושבים נוסד על ידי בני שם, מעם הנפתוחים שמקורם מצפון סודן, מתקופת הפרעונים. והם נתנו את שם הכפר נפתה, ישוב הנפתוחים.

שוט אל דז'ריד شط الجريد.

אנחנו נוסעים לכיוון שוט אל ז'ריד. השם של החוף הזה נובע מגדרות של כפות תמרים, לאורך השדות  השוממות הגובלים עם הדרך המובילה אליו.

השוט הנו אגם גדול, ביצות עם שכבת מלח בישול, Marais salants.  צורתו כף יד פתוחה ומצביעה. 5.000 קילומטר ריבועיים שטחו. אורך השוט כ- 100 ק"מ מהאתר נפתה במערב לאתר אל-חמה במזרח. השוט הנו שקע טופוגראפי שמקבל מים ממקורות קרובים שבהתאדותם, משאירים שכבת מלח. המלח משמש לתעשייה באירופה ומופק על ידי 50 עובדים. מפיקים גם שושנת המלח. השושנה נוצרת בעת הפרשי טמפרטורה מתאימים בין שכבת הביצה המלחית של השוט וזו הפושרת מעליה. לא משתמשים בכלי עבודה לקליטת השושנה. בניגוד להפקת המלח, זו האחרונה, עבודת ידיים. גיאולוגים וגיאוגרפים אומרים שבעבר היה ים פנימי בטוניסיה והוא מקור השוט.

 אחרי סקירת המקום, אנחנו נוסעים לכיוון מטמאטה. אבל הדרך ארוכה ומפותלת, קבילי בדרכנו. אחרי הצהריים אנחנו מגיעים למאטמטה עיר ברברית,  Berbère. בתיה בנויים בבטן האדמה ובתוך ההר, על מנת להישמר מפני חום המדבר. בתים מיוחדים, חלקם משמשים כבתי מלון עם לובי, פרוזדור המוביל לחדרי האורחים, חדר אוכל ועוד. בין התושבים, ישנם שמאפשרים לתיירים להציץ בתוך ביתם, תמורת תשלום סימלי, בדרך כלל, כל אחד משאיר מטבעות על המגש, לפני היציאה. כך גם אנחנו מגיעים לבית כזה, מסתובבים בתוכו, עולים במעלה המדרגות לגג המשקיף על החצר, מסתכלים לתוך החדרים המאובזרים, על הקירות המקושטים.

בעל הבית נותן לנו הסברים, ורעייתו יושבת על הארץ, היא נמצאת בפוזה של הפעלת הריחיים לטחינת חיטה. אחת החברת מגלה נענע הצומח בעציץ והיא יוזמת הכנת תה. החיים הטובים.

בכל הדרך בדרום – מערב  ודרום – מזרח טוניסיה, כל 200 מטר,  נראים נערים וילדים המציעים בנזין למכירה בפכים. מקור הדלק מלוב, שכן :

– א. הבנזין זול עשרות מונים בלוב לעומת שכנתה טוניסיה. עד כדי כך, שטוניסאים רבים נוסעים ללוב לתדלק ולעשות אי- אילו קניות וחוזרים לארצם.

– ב.  הגבול בין טוניסיה ולוב פתוח וקיימים הסכמים כלכליים בין שתי המדינות. הדינר הטוניסאי עובר לסוחר בלוב והמטבע הלובי גם, בטוניס. אכן, מצב אידיאלי. נראה שאירועי גאפסה מינואר 1980 נשכחו. אז הותקפה גאפסה על ידי כוח קומנדו, בן שלוש מאות לוחמים, טוניסאים, חסידים לשעבר של סאלח בן יוסף ומאורגנים על ידי השכנות של טוניסיה, אלג'ריה ולוב.

עיין ערך : .Evénements de Gafsa 

בדרך לדז'רבה.

אנחנו מגיעים לאי דז'רבה עם שקיעת החמה. לא ראינו את מדנין, טוזור ולא ביקרנו בזרזיס. מכוניות של ביטחון פנים מלוות אותנו, כשהן נוסעות קדימה ומצידנו מעט קדימה שני אופנוענים. אני מתרגש על קבלת הפנים הנשיאותית ומבקש לצלם. ליבי פועם וגרוני נחנק. תנועות ידיי לא מדויוקות, על כן המצלמה לא מגיבה. אבל, לא... יש בעייה אחרת, אני קורא "נא להחליף את כרטיס הזיכרון" ! אני משחיל לתןך החריץ כרטיס חדש שנרכש בעוד מועד בבאר שבע. תגובת המצלמה : Error.

אני מסובב את הכרטיס, ללא הועיל. אני מתייעץ עם אסנת, עם רינת, מבקש עזרה מזהבה וממירב. האם וירוס תקף את המצלמה ? יש דבר כזה, וירוס באמצע המדבר ? אני פונה לציון שהתברר כמומחה לכל דבר, אבל לא חזיזים ולא צלצולים. אני עומד לאבד את המראה האדיר, חציית הים לכיוון האי דז'רבה, בנוף משגע בין הערביים. יה ווילי, איפה הם כל החכמים כשצצות כל התקלות ?

אני צועק ! Eureka. אני שולף מהכיס את הטלפון הסללולרי ומתחיל לצלם. התוצאות לא איכותיות בחשכה. התמונות שיש לי מן הצליחה הזו ברגעים קריטיים האלה, קיבלתי אותם ממירב. אנחנו לבדנו במעבורת, ללא נוסעים זרים מלבד הטיול שלנו. התרגשותי בשיאה. מעבר לים, באי מחכים לנו מלווים חדשים. הרגשה נהדרת של פמאליה מכובדת : שני שוטרים רוכבים על אותו אופנוע, אחד מהם מסמן לנהגים שבאים ממול לרדת מן הכביש, האוטובוס דוהר באמצעיתו ועומר הנהג חש כמלך. אחרי רבע שעה מרתקת, אנחנו מגיעים לבית מלון דה וינצי. המארחים שלנו מודיעים לנו שלפי התכנית אנחנו צריכים מיד לנסוע לג'ריבה. אלו הוראות של ביטחון פנים. מאפשרים לנו ללכת לשירותים ואנחנו חוזרים לשבת במקומותינו. המזוודות נשארות בתוך הארגז, אנחנו לא מורידים אותן. הזמן עובר...

למה מחכים ? נאמר לנו לא לרדת, אז מה מעכב אותנו ? חיים מגיע אחרי 20 דקות, אבל אנחנו עוד ממתינים. למה ? למי ? חיים עונה לנו :

– אישה לא חשה בטוב ואנחנו מחכים לה. עוברות עוד 20 דקות והזוג שחסר מגיע. דאגנו. רינת שואלת :

– מה שלומך ? את מרגישה יותר טוב ? וההיא עונה לה :

– למה את שואלת ? לא קרא לי כלום, חיים נתן לי אישור לשבת עם קרובי משפחה שחיכו לנו פה.

בג'ריבה, נכנסים עם כיסוי ראש וחילוץ נעליים. אנחנו כותבים איחולים למשפחותינו על פתק משלשלים אותו לתוך תיבה. אחרים כותבים על ביצה קשה את בקשותיהם. האווירה מחשמלת. אני שואל את חיים אם יש לו טמספר טלפון של חי-כמוס מאזוז, חברנו, כותב פרשת השבוע באתר עמית. הוא עונה לי שיש לו רשום באיזה מקום, הוא יחפש.

– אל תדאג ! גם אני צריך אותו.

אני שואל את יוסי אם הוא מכיר את חי-כאמוס, הוא משיב לי :

–  הסר דאגה מליבך, אני אמצא לך אותו.

עם הבטחות כאלה, אני מרגיש שעליי לחפש בעצמי. אני מסתכל דרך החלון הפתוח ורואה שני אברכים. אני פונה אליהם בעברית :

 –  אתם מקומיים ?

–  לא! הם עונים ביחד. אנחנו מזרזיס. אתה צריך עזרה ?

 –  אני מחפש את חי- כאמוס.

 –  איזה מהם ? פרט !

–  שמו המלא : חי- כאמוס מאזוז.

–  הוא גר בחארה אל קבירה. אתה רוצה שנמסור לו משהו ?

–  אם יש לכם מספר טלפון, זה יעזור לי מאוד. אם לא, מיסרו בבקשה שאני נמצא במלון דה ווינצי.

–  תן לנו פרטים שלך ונמסור לו. חכה, חכה, הנה הוא בא.

כך אני פוגש את חברי יקירי חי - כאמוס מאזוז, בג'ריבה של דז'רבה. הוא מזהה אותו מיד. אנחנו מתחבקים ומתנשקים. אתם יודעים איזה כיף שנפגשים עם חבר מעבר לים ?

אנחנו קובעים להיפגש למחרת. ליתר ביטחון, אני מעדכן את מארגן הטיול חיים.

–  בוודאי, מאשר חיים. גם אני רוצה להיפגש איתך חי-כאמוס. מחר על הבוקר, אנחמו באים אליך לחארה קבירה, יגאל ואני.

בג'ריבה השמחה גדולה, אלפי אנשים נוהרים לכאן מישראל, מאירופה ומהעיירות בסביבה בהן יש עדיין יהודים. קבוצה מזרזיס יושבת בחצר הסמוכה ליד שלחן וכל חביריה כאיש אחד מפייטים, בשמחה רבה.

וערב רב של אנשים חוגגים מי בשירה, מי בשתיית בוכה ואכילת ביצי דגים ומי בקניית מזכרות. אנחנו מסתובבים בינהם אחרי תפילת ערבית.

מזל ומירב.

בדרך למלון אנחנו משוחחים עם השכנות שלנו באוטובוס, מירב ואמא שלה מזל. מירב אישה צעירה ותוססת, מרבה לצלם בווידאו. היא שולחת לנו יותר מאוחר תמונות מחאפלת ערב שבת, מחציית הים, ומשקיעת החמה. רב תודות מירב. מי שירצה את סרט הטיול שלנו, יוגכל לקבל אותו ממירב, תמורת הוצאותיה, מחיר שווה לכל נפש. ממש כדאי.

מזל, האם שירתה בזמנו בצה"ל ושימשה מכ"ית בבאר אורה. היא מאוד התחזקה, מברכת לפני האכילה. היא שואלת אותנו לפעמים קושיות :

–  אתה יודע מדוע חוגגים שמחת תורה בשמיני עצרת, בו בזמן שמתן תורה היה בשבועות ? כי בני ישראל בקבלם את התורה אמרו: "נעשה ונשמע", לעומת עמים אחרים שאיתנו "נשמע ונעשה". בני ישראל קודם כיבדו את צווי התורה ורק אחרי שלמדו אותה, חגגו את שמחת תורה. תודה למזל, אןי לא אשכח אתכן, את ומירב.   

אנקדוטה.

אנחנטו מבקשים עזרה מפקיד הקבלה, בסבך הפרוזדורים המובילים לחדרים. הוא מתנדב ללות אותנו ואף לוקח מהבנות את המזיוודות שלהן. אחת מהן אומרת בעברית : " הוא בטח יבקש טיפ". הפקיד מתלוצץ איתנו בדרך וגם שואל שאלות כמו : "איך אומרים בעברית   ?Je t’aime

בהגיענו לחדרים, הוא מסרב לקבל תשר, ואומר לנו שהוא עזר לנו כמחווה של רצון טוב. אני חושב שהוא יהודי ודובר עברית, אחלא גבר.

נמשיך בפרק הבא בהילולה וניסע לגאבס.

ראו תמונות נוספות, קליק, קליק על האלבומים למטה :   

מתחת לעצי הזית : לכיוון גאפסה

• 
  Voyage-en-Tunise-2
  
  

הנוף שומם ומזכיר במעט את הערבה שלנו. מה שאני רואה בדרך זה גמל חוצה את הכביש. חבל שלא חשבו כאן על מעברי חצייה. אני שוקע במחשבותיי.

43 ק"מ מערבה מגאפסה נמצאת העיר מטלאווי, 37.000 תושבים. נבנתה על ידי פיליפ טומס שגילה בה אשלג בזמן השלטון הצרפתי. לא תמצאו ערך תיירותי בעיר, לולא נאות המדבר מסביבה, הנסיעה אליהם באמצעות הרכבת המכונה : "הלטאה באדומה : Le Lézard Rouge".

הרכבת השתייכה בזמנו לביי וכיום משמשת כאמור להסעת התיירים למעינות הנובעות לרגלי התהום הנפער בהר, זה מזכיר את אזור ים המלח, יש במקום כאמור נאות מדבר ואפילו מפל כמו בעין גדי. האטרקציה שמהווה הרכבת המכונה "הלטאה האדומה", המתפתלת כמו נחש אדוםב גיא, היא עושה את דרכה במשך שעתיים, הלוך וחזור. אנחנו לא מבקרים באתר הזה אבל אני נזכר בו הודות אישה, עליה הצביע זכרוני והיא נולדה שם :

אסתר ז"ל, זקנת השכונה שלנו בספאקס, גדלה במטלאווי, נישאה לבן משפחת שמעוני בגאפסה ועברה לעירנו. משום מוצאה, היא כונתה שטור (אסתר) אל מטלאוויה. היא עבדה בקואופרטיב של החלב. גילה ובינתה היקנו לה מקום של כבוד בין נשות הרובע אריאנה, היא Moulinville. נכדה קלוד שמעוני הנו חבר ילדות. בנה יהושע היה השתייך לצוות בכירי בנק טוניסיה. אנחנו בקשר אדוק עם בני המשפחה עד היום.אגב, הם קרבי משפחה עם הסופר קלוד קאייט ועם חברי יגאל גולן. אני הזכרתי מספר פעמים את שטור אל מטלאוויה ונכדה קלוד שמעוני בסיפורי זכרונות בפורום עמית.

שקוע במחשבותיי, אני מוצא את עצמי בעיר גאפסה לקראת ערב. אנחנו מתארחים בבית המלון גאפסה פאלס, 4 כוכבים, נאה ומצויד היטב. בריכות שחייה, צמחיה, מקומות ישיבה לרוב בלובי וגםבגנים. אנחנו מסתדרים בחדרים ויוצאים לטיול רגלי, בעיר.

אני עובר ליד הבית בו שכנה משפחת שמעוני, מצלם ומשתרך אחרי הקבוצה. ברובע היהודי כבר גרים גויים. ההרגשה לא נוחה, נראה לנו שעשרות זוגות עיניים עוקבים אחרינו. אולי נוכחות אנשי בטחון הפנים משרה עלינו מועקה ? אט, אט הסמטאות הצרות מובילות אותנו אל בית הכנסת המקומי. היכל הקודש נסתם על ידי קיר אבנים. הצבע אדום לבן שבהארקדות מזכיר לי את גווני המסגדים. היהודים צבעו בכחול לבן בכל עת וייתכן שהצבע שונה, אחרי עליית היהודים ארצה. ייתכן שלא ושזה מראה על השפעה מקומית. שאלתי למדריכה, לא זוכה לתשובה מספקת, כאילו היא לא יורדת אל סוף דעתי.

כאן מתברר שחסרים שני חברים. אנשי האבטחה מתפזרים חיש מהר ברובע, בחיפוש אחריהם. אנחנו מוצאים את בני הזוג, יושבים בניחותא באוטובוס. הם נכנסו לחנות לקנות ציפורים ולא מצאו אותנוביציאה משם. קנו ציפורים או לא ? אני לא ראיתי ציפורים. רק מאוחר יותר מצאתי באוסף התמונות שלי ציפורים בכלוב, בפתח חנות. נראה לי שצילמתי אותם מבלי שנתתי על זה את הדעת.

גאפסה מפרנסת את 85.000 נתיניה היטב, הודות למרבצי אשלג. היא נחשבת ליצרנית הפוספט החמישית בחשיבותה בעולם ויצואנית גדולה. על כן אומרים שהעיר שוכנת בדרום, אבל כלכלית היא משתייכת לצפון. עיר תיירות באמצע המדבר וגם מתמחה ביצור ויצוא שטיחי צמר.

הנפשות הפועלות : זהבה וציון.

שני החברים הכי שקטים בטיול הם שני האחים לבית לביא, זהבה וציון.

הם גרו בעבר בגאבס : Rue Jeanne Prolongée, בשכנות עם דודי מאיר אלוש. אני ידעתי שדודי התיידד עימם ושמעתי אותו לא פעם מזכיר את אדון לביא בדברי שבח. אני רואה בעיני רוחי את שני הבנים זהבה וציון יושבים יחדיו בתחילת הטיול ובהמשכו הוא מתמקם ציון לבדו, רגליו הארוכות דורשות מקום מרווח יותר, ואילו זהבה מתישבת ליד רינת.

הם מאוד חברותיים ומרבים לצלם. ציון תושב ארצות הברית נפגש עימנו בין הטיסות באירופה. הוא מהנדס מחשבים במקצועו, ומתברר שגם במצלמות הוא מתמצא, גם אם הדבר לא היה ידוע לו, הוא עצמו מקודם. זהבה נמצאת בקשר עימנו שני חברי כהלכה.

ההמשך יבוא...

חברי הקבוצה מחליטים לנסוע לערב חאפלה טוניסאית, עד אור הבוקר. הכניסה חינם. בכל מקרה, ההשכמה למחרת ב- 500 בבוקר, ארוחת בוקר בשעה 5.30 ונסיעה לדרום בשעה 6.00 בדיוק. אסנת ואני מחליטים לוותר על החאפלה ולישון כל הלילה במיטותינו.

כמתוכנן, אנחנו משכימים קום ובשעה 5.15, אנחנו בלובי. עובד הקבלה מתפלא לראות אותנו :

–  לא אמרו לכם שהיציאה נדחתה לשעה 9.00 ? ההשכמה תהייה ב - 8.00.

אנחנו משאירים את המזוודות במזווה ליד המשרד וחוזרים לחדר. יותר מאוחר יוסבר לנו שהנהג חייב לישון לפני נסיעה ארוכה, לכן היא נדחתה. מתאים לחיים לתכנן ולשנות דברים מבלי ליידע את כולם.

בארוחת הבוקר, אנחנו נפגשים עם  יתר החברים. אלה שמדברים איתנו, לא מעט אנשים, מאוכזבים מהחאפלה המדוברת. ראשית, המוסיקה לא דיברה אל ליבם. לא היו אלה השירים של ימי ילדותם, שירי פריד אל אטראש, ראול ז'ורנו, ולאויזה הטונסיה... שנית. הכניסה הייתה באמת חינם כפי שהוכרז, אבל האורחים חויבו להזמין משקה ראשון במחיר 30 דינר, שזה סכום גבוה מאוד, 25 דולר ארצות הברית למשקה, גם המים באותו מחיר. אלה שביקשו לחזור, לא יכלו לעשות זאת משום שהופנו למוניות. אז כולם נשארו עד 4.00 לפנות בוקר. ממש שערורייה.   

האוטובוס נוסע. ברוך השם, יש מקום לכולם. בנסיעות הקודמות נסענו במיניבוס ולא מצאתי מקום לשבת, אלה על הדרגש האמצעי, ממש לא נבוחיות. שבח לאל, אני יושב כעת קדימה עם אסנת. מולי יושבות זהבה ורינת. מימיני ציון שבא מארצות הברית במיוחד לטיול הזה. מאחוריו יושבות מזל ומירב. פנינה וויקטור מוצאים להם מקום מאחוריי, בדיוק לפני סילביה ורפי. 

במושב הראשון המדריכה עזיזה, בחורה צעירה ומאוד נחמדה. הנהג הוא עומר. הם ישארו עימנו למשך כל השבוע. חיים יושב לסירוגין פעם קדימה, אם יש צורך לתת הסברים. אבל רוב הזמן הוא יושב אחורנית.

הנוף משתנה, הכרמים משאירים מקומם לאילנות ועצי זית ככל שמתקרבים למרכז הארץ. עזיזה נותנת הסברים רהוטים בשפה הערבית וגם בצרפתית. היא זוכה למחמאות רבות על הדברים שהיא אומרת בשפה עשירה ועם אינטונציה של קריינית טלוויזיה. אנחנו מתחברים אליה מיד, כמו עם הנהג החדש ולא עובר הרבה זמן שאנחנו מחליפים מספרי טלפון וכתובות אלקטרוניות.  לפי לוח הזמנים אנחנו אמורים לנסוע ל סוס, פורט אל קאנטוי, קירוואן, סביטלה  וגפסה :  ראה מסמך 4. 

אני שואל את עצמי, שחיים הציע בשבת, שנגיע היום לעיר מונסטיר.  עם איחור של 3 שעות ביציאה מגאמרט, ולו"ז צפוף כזה, איך הוא חושב לחבר את הדברים. אני ככה במחשבותיי,  ואני שומע את עזיזה המדריכה מכריזה שאנחנו בדרך לקירוואן. תגובת חיים היא שעקב איחור ביציאה יש שינוי בתכנית. שואלים אותו איך ומתי נראה את סוס ופורט קאנטווי ?

אתם יודעים, חיים הוא שחקן. כששואלים שאלה כזו, הוא מעמיד פני נעלב.

–  יש גבול לכל דבר. אני אדאג שתגיעו לכל אתר ואתר.

הספק מכרסם בליבי, שאני עומד לפספס משהו חשוב במסע הזה.

קארירוואן القيروان

הוא בירת האיסלם, הרביעית בחשיבותה אחרי המקה, מדינה ואל קודס בירושלים. היא נוסדה בשנת  671 על ידי האמיר אוקבה איבן נפי אל פירחי. היא הופכת לבירת איפריקיה (טוניסיה). אירועים שונים ומלחמות בין העדות גורמים לה לאבד את ההגמוניה שלה עד המאה העשירית, מתחת לשלטונו של אל מנסור. בשנת 1057 היא נהרסת עד היסוד ונבנית מחדש במאה ה- XII על ידי החוסינים.  מ- 1956, עיר מן המנין של הרפובליקה הטוניסאית.

אתרים בקירוואן : המסגד הגדול על שם אל אוקבה שהוזכר לעיל. המסגד הורחב מספר פעמים ונחשב למופת ארכיטקטוני ומודל לבניית מסגדים אחרים.

בריכות המים :  הבריכות 15 במספרם, אבל שתיים נחשבות אטרקציות. הגדולה מביניהן 129 מטר קוטרה ואילו הקטנה 37 מטר בלבד. המים זורמים מאחת לשנייה, כאשר הקטנה שבהן מקבלת מימיה מן הואדי מרגליל. היא בנויה בצורת פוליגון פשוט, בעל 17 צלעות. שתי הבריכות מכילות יחדיו 61.000 מטר מעוקב מים. משמשות היום בעיקר למשיכת תיירים.

מלאכה : קירוואן ידועה כעיר השטיחים. אנחנו מבקרם במפעל קטן ורואים את האורגת במלאכתה, הכל עבודת יד. בתור איש טקסטיל, אני יכול להבטיח שהעבודה מקצועית ומדויקת מאוד. היות ואני מתעניין, סובבים אותי נשי המכירות. אני יושב על ספסל והם מציגים לפניי את מרכולתם. אחרי שהם ראו שאין בכוונותינו לרכוש פריט כלשהו אפילו במחיר הנחה, מנהל בית המלאכה מורה לאנשיו לארוז את כל השטיחים ולהיפטר מאיתנו במהרה ובצורה דיפלומטית.  

קירוואן היא גם עיר של קונדיטוריות. מכינים שם מאקרוד כפי שאנחנו מכינים והם מוצגים בפירמידות גדולות.

יש גם באסטות לממכר מזכרות. יש מי שקונה דז'לבייה בצבע לבן שמנת, אחר כובע או מיני קשקושים.

אנחנו משלמים על הזכות לצלם, אבל מתברר לנו מהר שאפשר לשמור את הקבלה הראשונה ולהציג אותה באתרים אחרים. כרטיס האשראי שלנו מחויב בחשבון הסופי גם עבור זריקת מבט על שתי הבריכות, 8 דינר כל אחד. תאמינו לי, שלא הבנתי מדוע, היות וכל האתרים כלולים במחיר הטיול, גם כאלה שלא ראינו.

חז'ב אל אעיון حاجب العيون

היא עיר קטנה במרכז טוניסיה, הנמצאת כ- 60 קילומטר ברום מערב לקירוואן, על גדות סכר סידי בו זיד, דבר המאפשר חקלאות עם השקיה בערוגות. אנחנו מגיעים אליה, אחרי דרך שוממת, נטועה כפרים קטנים שחז'ב אל אעיון (תרגומה : הגבות) היא מרכזם. העיר עצמה היא בעלת 10.000 תושבים והיא כאמור שולטת על כפרים שאוכלוסייתם מונה כ-36.000 נפש. סביבה חקלאית במיוחד של זיתים ומשמשים. העיר מנתה לפני כמאה שנה 140 יהודים, מספר שהלך ופחת. בין המעטים שגרו במקום שתי חברות מהטיול שאחת נולדה שם והשנייה יודעת שזה היה מקום הולדת הוריה. לכם עוצרים שם ומחפשים בית שפרח מן הזיכרון. אנחנו מנצלים את הפסקה להצטיידות במים צוננים. יש מסביב לנו הבטחה של ביטחון פנים, וכל תזוזה היא באישור הממונים עליה.

דני וז'וז'ו.

ביציאה מן העיר עוצרים להפסקה. באמצע שום מקום, מסעדה מאולתרת מציעה את שרותיה. דני המכונה דגלה (תמר דקל) קופץ מן הרכב וניגש אל האיש שעומד על יד הגריל ומצווה עליו :

–  צלה את הנקניקיות הללו. ובשביל לשכנע אותו, מוסיף, תוך תפיחה הגונה על השכם :

 –  תעיש יא דגלה ! תחייה, יה תמר דקל !

בכלל, קריאת הקרב של דני היא האמירה הזו : תעיש יא דגלה ! הוא עושה את זה באופן כזה חברותי שאי אפשר לסרב לו, כל הדלתות נפתחות לפני דני המכונה דגלה. הוא פופולארי בין הנוטעים וכולם מחפשים את קרבתו, את חברתו וכל אחד רוצה לספר לו משהו. אבל דני, שועל וותיק ראה הכל בחייו ואין אפשרות להפתיע אותו בבדיחה חדשה או בסיפור חדש בענייני הטיול. הוא לא מפספס טיול לטוניסיה וכל שנה תראו אותו באחד הטיולים. 

חבר שלו לחדר הוא יוסף, ז'וז'ו שמעוני. בחור טוב לאלה. אף פעם לא מרים את הקול, שר בצרפתית שירי בית הספר היסודי ולמרות גילו ומשקלו מתגלה כרקדן אלגנטי. הוא לא נפרד מחברו דני שדואג לו כמו אח גדול. שניהם בני שבעים. שמועה זדונית גורסת ששניהם לא שילמו עבור הטיול. אני רוצה להפריך רכילות זו : דני שילם במזומן בדולרים ירוקים את כל עלות הטיול. ואילו ז'וזו חתם על המחאות דחויות. ז'וז'ו צלצל אליי הביתה ואמר לי שכואב לו שמפיצים עליו דבר כזה. אז, אני מתקן את אלה שחשבו אחרת : ז'וז'ו שמעוני שילם את מלוא  מחיר הטיול לטוניסיה. 

בזמן שסיפרתי על שני חבריי, דגלה וז'וז'ו, הנקניקיות ניצלו בגריל אי-שם בערבות טוניסיה. אני לא ידעתי על קיומו של  צרור המרגז. מתברר שדני קנה אותו בטוניס באטליז כשרה ושמר אותו בהקפאה במטבח מלון פיבוס. מגאמרט לחז'ב אל אעיון הבשר הפשיר וכן נצלה. דני מזמין את כל המטיילים לבוא ולסעוד את ליבה בנקניקיות בתוך לחמניות. אלה שחפצו בכך אכלו ושתו בוכה. הנהג והמדריכה גם. אחרים, כמוני נשארו באוטובוס הממוזג. לבריאות !

סביטלה או בשם הרומאי :  Sefutela. 

חשובה במיוחד מבחינת שרידי המונומנטים הרומיים. פרט לזה, היא לא עיר שמבקרים בה ועל מנת להגיע אליה, במעלה בגובה 537 מטר, חייבים לשכור מונית או תחבורה אחרת בשכירות. תחבורה ציבורית, אין. 

מה שעניין אותנו במקום נידח זה שאוכלס בפחות ממאה יהודים בזמנו, היה שהורי פנינה גרו במקום והיא באה לחפש את שורשיה כאן. ברם היא לא זכרה בדיוק איכן היא גרה בתור ילדה, אבל רגליה לקחו אותה לבית העלמין היהודי המקומי.

בדיוק כשהיא שמה עדה על הידית במטרה לפתוח את השער, באה לקראנוו אישה ברברית (Bèrbère) ושאלה את מי אנחנו מחפשים. היא מוסיפה :

–  היו כאן יהודים. אני זוכרת אותם לטובה : חתנני, אוז'יפה...

–  אוז'יפה אבא שלי, עונה פנינה. את יודעת איכן גרו ?

היא עונה שהיא כן יודעת, ושזה לא רחוק. אז, מחליטים לקחת אותה באוטובוס והיא תדריך אותנו. אבל בכל החלטה שלנו תמיד התערבו אנשי האבטחה, והפעם הם לא מאשרים שמוסלמית תעלה לרכב שלנו. אחרי משא ומתן קצר, הם מסכימים, וכעבור שלוש דקות אנחנו מול הבית של הורי פנינה ומול בית הכנסת בו התפלל אביה. ההתרגשות גדולה, חבריי ! היו כאלה שמחו דמעה. ויקטור הכניס את היד לכיס והוציא חופן מלא מטבעות של דינר, סכום גדול במונחים מקומיים. אנחנו יוצאים להמשך דרכנו לגאפסה ולאתר הבא.

המשך יבוא...