מתחת לעצי הזית : דזר'בה-גאבס

בבית המלון ווינצ'י רסורט, אנחנו פוגשים אישה מקומית, תושבת גאבס. אחד החברים מתחבק עימה וקורה לה "אחותי". כולנו אחוזי התרגשות לנוכח המפגש שובה הלב, לתומי נראה לי שמדובר באחים, אבל לא. האישה המיסתורית שאני אכנה אותה "הגברת", יושבת בהמשך באוטובוס, נוסעת ברכב של המאבטחים, מתערבת בכל מהלך הטיול בפרטים הקטנים או הגדולים, כפי שיתברר. מי זאת הגברת ? אנסה להבין מי היא בהמשך. יתכן אני חושב, והיא שייכת למערך האבטחה.

גשש

ביום ל"ג בעומר, השביעי בטיול שלנו ושלישי בשבוע, אנחנו יוצאים בבוקר לבקר באי דז'רבה. אנחנו עוברים ליד כלי החימר על צורותיהם השונות ושלל צבעיהם. בדרך אני מחפש צלם שיפתור לי את בעיית כרטיס הזיכרון. צלם אחד שולח אותי לשני, אף אחד מהם אינו מומחה למצלמות דיגיטליות. אנחנו מכתתים רגלינו ולבסוף מוותרים. יותר מאוחר אני אפגוש את חי-כאמוס והוא בודאי ידריך אותי לאן לפנות ולמי.

אנחמו מתעכבים בשוק. דגי סברס (pataclés) נמכרים בכריזה, למי שמרבה במחיר. דגי גשש (rascasses), "יה חסרה" על הדגים שלא ראיתי מימי נעוריי. מרק קוסקוס עם סברס, עדיף על טיול במאחרס. מרק עם דגי גשש הנו עשיר בטעם, בתכונות מזינות  ובארומה. מול הדייגים נמצאות מסעדות המתמחות בצלי הדגים. לקנות פה ולצלות כאן ועכשיו. איזה כייף !

אני שואל את חיים המארגן על מועד ביקורנו בחארה  קבירה, כפי שהבטחנו לחי-כאמוס. הוא מרגיע אותי שבקרוב נלך לשם.

סברס

אנחנו מבקרים בכפר אר-ריאד שכונתה חארה זגי'רה ומיושבת ביהודים בזמננו אנו. כל מארגני הטיולים נפגשים כאן ובאותם המקומות, כאילו קבעו בעוד מועד. יותר מאוחר אנחנו ניגשים אל הג'ריבה. החגיגה בעיצומה. משה גיאת עושה כאן שמח בצלצולי קולו. אלפי יהודים מישראל, צרפת, אנגליה, גרמניה, הולנד ואיטליה באו ממרחקים לזיארה של ל"ג בעומר. ישנם גם השוודים הרחוקים מהצפון ובני זרזיס השכנים הקרובים מהדרום. אפשר למצוא גם קנדים, תושבי ארצות הברית, יוצאי טוניס יש הרי בכל מקום בעולם.

שמחה גדולה

מי שרוצה יכול לקנות ביצי דגי בורי ובוכה, מזכרות וכל טוב. כל המקומות בחצר תפוסים, אז אנחנו הולכים מסביב לקהל, נשארים קצת בחצר ומבקרים בבית הכנסת. בדרך אני רואה פעילי חב"ד, עם סטים של תפילין וסידורים. אני ניגש אליהם, מניח תפילין וקורא בסידור פרשיות "פטר כל רחם ושמע ישראל". בארץ, אני מניח תפילין כפי שמניחים כל הישראלים. אבל פה אני, בהחלטה ספונטנית, מניח כפי שתושבי ספאקס היו מניחים, הרצועה מסביב לגוף התפילין, ואחר כך כורך מסביב לזרוע. הרב מעיר לי על כך, ואני עונה לו שכך נהגנו לעשות בספאקס.

איש אחד מסתכל עליי בזמן הטקס, הוא ניגש אליי ושואל אותי אם אני תושב ספאקס. אני מסמן לו לחכות עד אחרי התפילה הקצרה ומתפנה אליו.

והיה לאות על-ידכה לטוטפת בין עיניך

-  כן, אני מספאקס, אני עונה לו.

- ראיתי שאתה ספאקסי, לפי אופן הנחת התפילין.

- כן, כך נהגנו.

אני מביט על איש שיחי, הוא מסתכל עליי ארוכות ולבסוף אומר לי :

- אתה כאמוס מאריאנה ?

- כן. אני מהסס רגע ומוסיף : אתה מקס שלי, האח של תיאודור ?

- אכן. רבי ירחמו.

אני רושם לו את מספר הטלפון שלי בארץ והכתובת האלקטרונית. איזה כייף למצוא חברים שלא ראיתי עשרות שנים. היינו בני 16, היום אנחנו בני 70. יה אללה, איך הזמן עבר ואיך הצלחנו לזהות אחד את השני. לפני שנפרדים הוא מבטיח לכתוב לי ולשלח לי תמונות משותפות שלנו. אחר כך, הוא אומר לי :

- ראיתי פה את פרננד צדיקה.  

ג'ריבת דז'רבה

אני מחפש את פרננד ולא מוצא אותו אלה כעבור יומיים בעיר ספאקס. הטקס של הג'ריבה מתחיל. מוציאים את המנורה מקושטת מטפחות ראש, מבית הכנסת וקהל רב מלווה אותה בשירים ופזמונים, עם מצלמות ועם תפילה בלב לבריאות, אריכות ימים, זיווג טוב ופוריות. הטקס מסתיים, עת שהמנורה מוחזרת אל הג'ריבה. האיש שנושא אותה, קנה את המצווה הזו באלפי דינרים. זיארת הג'ריבה החלה בימים עתיקים, עת באו צעירים מהסביבה למצוא בן או בת זוג.  

בדרך לאוטובוס, אני פוגש את נינט במרפאה. היא נפצעה באצבע הזרת ומטפלים בה. אני שואל את החובש על מצבה, בהיותי חובש בעצמי, והוא עונה לי :

- הסר דאגה מלבך, זה חתך חיצוני, היא חבושה ושולחים אותה למרפאה , שם יעשו לה שני תפרים. אנחנו יושבים באוטובוס, לפי ההוראות. אני מתקשר לחי-כאמוס להתנצל שלא הגעתי אליו. חי-כאמוס מאוד רוצה שנבוא לבקר אותו והוא מבקש שאדבר על כך עם חיים. אני יוצר קשר עם חיים שנמצא עדיין בבית הכנסת. תשובתו היא :

אסנת ועזיזה

התשובה לא נראית לי.דווקא באזור הדרומי של טוניס השמירה עלינו כקבוצה היא מאוד הדוקה ונראה לי לא בטיחותי ולא אחראי לעזוב את הקבוצה ולצאת לביקור אצל חי-כאמוס, אנחנו מתקרבים לשעה ארבע, שעת היציאה, לכיוון גאבס. לנסוע, להגיד שלום ולהתראות ? או שנפגשים או שלא. הדקות עוברות, האוטובוסים זזים צפונה, ואילו אנחנו עדיין יושבים וממתינים. למה ? למי ? לא יודע. תושבי דג'רבה מתחילים להגיע אל הג'ריבה. אנחנו עורכים את הזיארה ביום והם אחרי הצהריים. אני רואה אותם, אחיי ואחיותיי מהאי דז'רבה. הם מזכירים לי אותנו לפני כמה עשורים, לפני עלייתנו ארצה. שעה עוברת, האוטובוס שלנו נשאר במקום וכל האחרים נסעו. חיים מופיע סוף, סוף ומודיע שנינט בסדר ועוד מעט תחזור מן הטיפול. איזה טיפול ? בקופת חולים שלנו, היא היתה בחוץ אחרי 10 דקות. אנחנו שומעים עוד פעם הקלטת עם השירים מדרום טוניס, אנחנו יודעים את השירים בעל פה, מרוב השמעות.

בתום שעה שלישית של המתנה, נינט מגיעה במונית מלווה בעוד חברה. היא מרגישה טוב, ישתבח השם לעד ואנחנו יוצאים בדרך לגאבס בשעה שבע בערב. אני מקווה שבכפר אר-ריאד ילמדו לטפל בפצינטים ביותר זריזות. מה היה קורה אם היה מזדמן להם, חס וחלילה מקרה יותר מסובך ?

הלהקה במלון שמש

הנסיעה ארוכה כשעייפים. בסביבות אחד עשרה בערב, אנחנו מגיעים למלון שמש בגאבס. אוי גאבס, כמה התגעגעתי אליך, לימים והלילות של מלכת עצי הדקל, של נסיכת משקה הלאגמי... לדודי שתי בנות ולהן חברות רבות. יה ראבק ! חלום של כל נער. אני הרגשתי בגאבס כמו נסיך קטן, פינוקים של דודה, ערבים עם דוד וגם קולנוע אואזיז עם חברה...

וזה כלום לעומת התרגשותו העצומה של חברינו ויקטור, הוא מספר לכל מי ששמע ומי שעוד לא: " הגענו לגאבס .אנחנו בגאבס – זאת העיר שלי, כאן נולדתי".

נינט נלקחת לבית החולים הצבאי של העיר, שם ממתין לה רופא שאמור לבדוק את חומרת הפצע שלה. אנחנו סחוטים, יום ארוך עבר עלינו. או שאנחנו עברנו אותו ? המדריכה המסורה עזיזה אוספת את הדרכונים ומתנדבת למלא את הפרטים שלנו בשאלון של בית המלון. ריטואל יומי, אלא שהפעם עושים את המטלה עבורנו. אנחנו נכנסים לחדר האוכל, שם מחכה לנו להקה של שלושה זמרים עם כלי נגינה. הם משמיעים לנו אין סוף שירים מוכרים, שירי ילדותנו הרחוקה... עצם הרעיון מאוד נחמד ואנחנו מתישבים ומקשיבים רוב קשב. ז'וזו שמעוני ודני דאגלה קמים ומבצעים ריקוד טוניסאי אסלי. אני מתפעל במיוחד מאופן הריקוד של ז'וז'ו. למרות גילו ומשקלו, הוא מתנועע ברוב חן. החברים לא מתקמצנים ומדביקים שטרות של עשר דינר על מצחי הזמרים. החאפלה נמשכת. חבל שהיא מתקיימת אחרי יום עמוס. אבל כייף למרות הכל. כבוד גדול !

דני דאגלה וז'וז'ו

אני אוכל סלט ומוותר על הדג. "הדג בורי צעיר וטעים. תאכל חצי, אם אתה לא רעב", מפציר בי ויקטור. לא, אני לא אוכל, זה מבושל בתוך נייר כסף, והדג טובל בשמנים של עצמו. לא בא לי, אכלתי פעם וזה הספיק לי לכל אורך הטיול. אבל אני נופל בפח בכל זאת עת הגשת בריק עם ביצה. זו חגיגה קצרת מועד, בריק אוכלים רק בבית–, זה כלל ידוע (השמן צריך להיות טרי כל הזמן) ומי שמפר את הכלל דינו – לסבול מצרבות לא נעימות.  עד הבוקר זה עובר.

נינט חוזרת מהביקור אצל הרופא לקראת סוף הארוחה. 

אנחנו מתעוררים עם בוקר חדש ונעים. המלון טוב ומטופח. מעלית מורידה אתכם עד הבריכה ואם נפשכם חפצה בכך, עד שפת הים. אני זוכר את חוף הים של גאבס לטובה, עת שחינו בו, עולים ויורדים עם הגלים. אחרי ארוחת הבוקר אנחנו יוצאים לטייל בעיר, מאובטחים מכל עבר. ברחוב קרוב, בית כנסת. אני רואה ולא מאמין, אני זוכר אותו, התפללתי כאן עם דוד עמנואל דמרי בזמנו. לא השתנה בכלום פיזית, אבל ספר התורה שעדיין פתוח מעורר רחמים, וכן הסידורים. המבנה נשמר כפי שהיה. אבל הוא נראה לי טיפה קטן יותר. אני מתרגש, אם בית הכנסת פה, הבית של דוד עמנואל ודודה ורדה לא רחוק. אני קורה לחבריה : "בואו,  אראה לכם את בית דודה ורדה". היו ימים, פינוקים, פריגולו (ארטיק קאסטה מצופה בשוקולד) שקנתה לנו דודה, משחקים וכרטיסי כניסה לסרט שדוד היה מביא לנו.  היו ימים, היו לילות.