מתחת לעצי הזית : ביקור בספאקס, המשך

 

אחרי הפסקה וארוחה מהירה, אנחנו חוזרים למכונית ונוסעים לעיר, באב אל בחאר, 2 ק"מ דרומה.

אני רואה בדרך את נפס-אטנייה L’Ancienne Gendarmerie.

מצד מערב, אחרי צומת הדרכים, אני רואה את הבניינים הישנים, כמין כפר קטן בו גרו רבים מחבריי, קלוד זרוק בן כיתתי ולידו רוברט פריאנטי. בסמטה מאחור גר נסים אלוש ורעיתו נוארה. נסים  היה בן אהרון, רב שנולד עיוור, אבל ידע את כל התורה והתפילות בעל פה וגם התמצה מצויין בהלכות.

בית הקפה הידוע בשכונה הנו Le Café des Ouvriers.

הנהו, זה הקפה ממול. נחו בו לשעה קלה הפועלים מעמל יומם ואף סעדו את ליבם .

בשכונה זו, בצומת הדרכים מהדיה-טוניס-העיר ספאקס-באב אזאבלי, מאחד הגגות צפינו על המשחקי הכרורגל שהתנהלו באסטדיון של הקבוצה : SRS Sfax-Railways Sports,. היינו גם נכנסים לאימונים דרך מתקני הרכבת. שער צדדי איפשר לנו לבוא ולצפות בשוער :  Badin, le roi du terrain, שוער הגדדי, משהו בנוסח חודורוב. הקבוצה זכתה באליפות טוניסיה מספר פעמים.

 

המדינה : באב אד-דייאן במרכז

הכל נשאר כפי שהיה, קצת יותר הרוס, מעט יותר הורס. המקום מיועד להריסה, הקבלנים לא יוותרו עליו.

החברים שלי, דר' אלולו והפרופסור הדי בורוואי מחו רבות על תאבת הבצע של יזמי הנדל"ן, מי במאמרים ומי בכתיבת שירה או אגב הערות בתוך הרומנים שלו. אבל הכסף דוחה הכל, בעיר ספאקס כמו בכל מקום אחר בעולם.

  אנחנו חונים מול תחנת הרכבת. שתי קוביות גדולות מכערות את נוף : הדואר החדש והיכל בית המשפט. שני מבנים גדלי-ממדים. לא הכרתי את בניין הדואר, הוא נבנה בשנות השישים, אחרי עלייתי ארצה. אבל את המבנה השני הכרתי ועוד איך הכרתי : נפלתי מהקומה הראשונה של היכל בית המשפט בסיום בנייתו בשנת 1951,עת עבדתי בחופש הגדול כשוליית שרברב. המבנה שונה, כאילו בנו חומה מסביב ואין זכר לחלונות, הרי מאחד מהם צנחתי ארצה. אמרתי כבר, כיעור ארכיטקטוני ? אדריכל ישראלי או מערבי היה מתעלף בראותו את שני הבלוקים האלה.

בניין העירייה נשאר נאה ושובה לב כפי שהיה.

בניין העירייה

קר בספאקס, כמעט בא לי לקנות בגד חם, סוודר או מקטורן. אבל הגשם פסק ולא התיחסתי יותר למזג האוויר.

לידו בנין בית הקפה הידוע La Cigale, החרגול, שהוזכר מספר פעמים בספרו של קלוד קייאט « La Synagogue de Sfax » , נראה בחזיתו  כולו חרוך. יזם שרכש את הבניין וביקש להרסו על מנת לבנות עליו מגדל מגורים, נתקל בסירוב מועדת בניין ערים. הנימוק שבמרכז העיר לא משנים את סגנון הבנייה והצביון, ובצדק. האיש פשוט ביים שריפה. כואב הלב, לראות. מה שאני מספר הוא גם תחושת המקומיים שמתקוממים נגד בעלי ההון.

יותר רחוק, חנות המונופרי נהרסה כליל ובמקומה הוקם בניין רב קומות, הרבה יותר גבוה מבתי השדרה היפהפיה. עוד בכייה לדורות. אחד הקירות של המגדל חוסם את המדרכה המקורה, טיפשי, חבל על הזמן.

סגנון הבייה יפהפה

על יד האולם La salle des fêtes, ברחוב  Jérôme Fidèle,    אפשר לראות בית קומות שמחציתו נמחקה במלחמת העולם השנייה והוא נשאר באותו המצב מאז ועד היום. גם בילדותי ראיתי ואף היום אני רואה משבצות בצבעים שונים המזכירות את החדרים והדירות שהופצצו על ידי בנות הברית. אומרים שבספאקס, נהרגו יותר אנשים כתוצאה מתקיפות בנות הברית מאשר בכל המלחמה אשר ארכה בעיר זו חמישה חודשים. 

ברם, חוץ משלוש ההערות הללו, מרכז העיר נשאר יפהפה כפי שהיה.

אנחנו עוברים ליד קיוסק הנגנים. לידו עמד לפני שני דורות דודי נסים אלוש ומכר סנדוויצ'ים טוניסאים, כריכים אחלה דה לוקס. יפים וסקסיים, אין מה להשוות עם אלו שראיתם בתמונה בסוף הפרק הקודם. מי שאוכל סנדוויץ' כזה נוצרות בו אנרגיות חיוביות, כפי שהיה אומר ארז מבית האח הגדול, לו היה עומד לידי. אני מרגיש נפעם, זו העיר שחיכתה לי, ארוסה נאמנה לבחיר ליבה. הנני כאן !

המדרחוב, שדרות הדי שאקר : באב אד-דייואן ברקע, נמצא בקו ישר עם בניין העירייה

אנחנו עוברים לאורך המדרחוב על שם אדי שאקר. בחיי, נהייה יותר יפיוף הרחוב שהפך לטיילת. הנה קולנוע  הכוכב, הקונדיטוריה של ללו, הטיאטרון העירוני. הטיילת מחברת את העירייה לבאב אד דיוואן, הכניסה למדינה בקו ישר, יופי של אדריכלות עירונית ! נהדר להתהלך לאורך המדרחוב.

איש אחד פונה אליי ושואל "מי אני" ? כאילו כתוב על מצחי שאני תייר. כמובן שאני מסביר פנים ועונה לשאלות באדיבות לכל אחד, בשפת המקום, או בצרפתית, תלוי מי השואל.

אנחנו נכנסים לעיר העתיקה, בין החומות. כלום לא שונה. הכל נשאר כאילו לא עברו עשרות שנים. אני מצטלם ליד החנות של כמוס בוכניק המכונה גלילי, דוד של אבא. במרחק עשרה מטר, אני מוצא את העסק שהיה שייך לשלמה בוכניק, האח של גלילי. כאן בעל הבית לא מרשה לצלם, הוא אומר לי : "מה שהיה היה, אלי פאט מאת".

שוק בלעז' :  בקומה שנייה משמאל התגוררו דוד ורבקה

עוד צעדים אחדים ואנחנו עוצרים בקודיטוריה. חמישים שנים אחרי, אותו מראה, אותן עוגות, אותו הכייף, מה יש לאמר ? אנחנו נהנים ממוצרי המקום עוגות באקלווה ומילפיי ושתיית רוזטה. אפיפה קונה כמה עוגות עבור אמא ונפרדת לשלום, היא הולכת לנצל את הזמן לביקור בבית הוריה.

אחרי טעימת העוגות ולגימת משקה השקדים, אנחנו ממשיכים לסוק בלעז'. המקום המכונה סוק או שוק, הנו רחבה בצורת מלבן ארוך שמסביב לה בנינים. לשוק יש שני שערים, אחד בדרום והשני בצפון והם ננעלים  בלילות. בקומת הקרקע של הבלוקים, חנויות לפי הסגנון של העיר, ובשתי הקומות שמעל בתי מגורים. הכל בנוי כמין גטו קטן.

החנויות הם בתי עסק כמו ממכר סידקית, מתפרה של חייטים - בקבלנות עבור אחרים, עבודה לפי סדרות וכל חייט התמצה בחלק קטן מן העבודה -, מספרה וכו. כאן ישב סטה של השענים. הסטה הנו בעל מקצוע מומחה ושימש גם כמגשדר בעינינים בהם יש מחלוקת בין מוכר וקונה.

שוק שאקר : כאן התגוררה עם משפחתה ממה-בייה, אחות סבתי

תושבי הסוק היו יהודים בזמנו, וביניהם גרה דודתי רבקה (איבון), אחות אבי, ובעלה דוד עזריה. חיים (אלכסנדר) בנם, הוא למעשה בן של דוד עזריה ואשתו מנישואין קודמים, דודתי פורטונה שהלכה לעולמה בעודנה צעירה, ז"ל עקב סיבוכים שחלו אחרי לידת בנה. אחותה רבקה גידלה את הילד ובמשך הזמן נישאה לדוד,  האהבה פרחה בין בני הזוג וחיים ראה בדודתו רבקה אמא לכל דבר, מבלי לשכוח את זו שנתנה לו את החיים. גם בניו ובנותיו של חיים קראו לרבקה סבתא ואהבו אותה בהתאם. מי לא אהב אותה ? רבקה חשוכת הילדים, אהבה ופינקה כל הזאטוטים, אלה שקראו לה סבתא ואחרים שעבורם היתה דודה רבה כינו אותה אף הם, סבתא איבון.

דוד ורבקה אהבו לקבל אורחים ופתחו שולחן מיד עם היכנס ידיד, קרוב או שאר בשר הביתה. דוד היה חובב ספורט וממנו שמעתי הרבה על יונג פרץ המתאגרף, על קבוצות הכדורגל, ביניהן UST, קבוצת שחקנים יהודים. השיר ששרנו ביחד : "היפ, היפ, הורא, הורא, הורא" עדיין שגור בפי. נכדו של דוד, דודו עזריה ירש את אהבת הספורט של דוד ז"ל. דודו, שופט כדורגל, כתב ספורט ויו"ר חוג האוהדים, הנו סמכות בעניין בעיר באר שבע. 

מסוק בלעז' אנו הלכים לסוק שאקר בקרבת מקום. פה גרה שלביה פרץ – ממה ביה, אחותה של סבתא מצד אמא ואמו של דוד עזריה. נכדיה חיים בבאר שבע ואנו נפגשים לעתים תכופות.

סימטה

השעון רץ, השעה שתיים, אנחנו קבענו להיפגש עם פרננד צדיקה הנמצא בעיר מהבוקר. אנחנו מוצאים אותו בבית קפה Le Café de la Paix,  או בשמו הקודם Le Café de la Régence, במרכז המסחרי בלב העיר החדשה. המקום שאנחנו יושבים בו היה מכוסה ים לפני מאה וכמה שנים. המים הגיעו למדינה. אלפי טונות של חול דחפו את הים אחורנית וכאן נבנה באב אל בחאר, מרכז העיר, קילומטר רוחבו וארוך פי כמה.

אנחנו שמחים לראות את פרננד, אדם תוסס, מלא חיות  ויודע על העיר ותושביה כפי שאף אחד לא הספיק ללמוד. אנחנו שותים קפה אספרסו טעים מאוד. משהו בנוסח קפה קפה ברומא. השרותים מבהיקים בנקיונם, כמו כל השאר. שרותי הנשים נעולים, על מנת למנוע הטרדות של גברים. אישה שנכנסת לשרותים, פותחים לה את הדלת לפי הוראת המלצר. השמש נשאר לשמור ליד הדלת. במקום הזה אנחנו פוגשים את דר' אלולו. הוא לא לבד, מלווה אותו איש כבן 35-40, והוא מציג אותו כרוקח. איש בר שיחה ומאוד נחמד. 

בית קפה מורסק

– שמי פתוח, אבי רכש את בית המרקחת של אדון מצא בזמנו. בזמן שהייתם תושבי ספאקס, עמדה ליד הקופה אישה בלונדינית מדהימה.

–  אז נהנתה בודאי מהמראה של הגברת היפה ? שואל אותו אחד הנוכחים.

–  אני לא, עדיין לא נולדתי בתקופה המדוברת. אבל אולי אתם כן ?

הוא עוד מספר לנו שירש מאמו את סוק בלעז', שעתה ביקרנו. 

עד מהרה הוא נפרד מאיתנו וממהר לחזור לעבודה לבית המרקחת שהשאיר לו אביו. ההפסקה הסתיימה. 

  דר' אלולו שומע שחזרנו מהעיר העתיקה ומתעניין מה ראינו. לאחר שהוא שומע אותנו, הוא מגיב :

–  תתלווו אליי, אני אעשה לכם סיור מודרך.

כאן מתגלה פן אחר של דר' אלולו, זה של מדריך התיירים. הוא מכיר את העיר בין החומות על בוריה. אנחנו מבקרים בורז' אנאר, המגדלור, לידו נבנו בתי קפה ומועדונים. סביבתו היתה הומה יהודים בזמנו.

תשקיף מעל החומה

בעליית המדרגות לבורז' אנאר, היה יושב ביבי אל מרסוואי, מעשן נרגילה ליד בית הקפה. הוא היה חבר של אבא, ובתור שכזה הוא היה מורה עליי לרדת מיד את 33 המדרגות. הרבה יותר מאוחר למדתי שבקרבת מקום נמצאים בתי פגישות, שם נשים הציעו את חסדיהן תמורת תשלום.  

עברנו ברחוב המסגד הגדול, ברחוב הביי, בסמטאות הצרות של העיר. נכנסנו לשווקים : שוק הבדים המקורה ובו פתחים בתקרה להחדרת אור היום. שוק הרומנה, בו נמצאים כל בתי העסק של התבלינים. אמרו לי שבשוק הזה מכרו פפריקה מהולה בקליפת רימון טחון, לכן השם רומנה. קיבלתי מדר' אלולו הסבר אחר : שם השוק ניתן לו אולי בגלל מאזניים רומאים המוצגים במקום. יש גם שוק הסנדלרים, שוק הצורפים. אלולו מכיר כל פינה והנו מוכר על ידי כולם. בעלי העסקים מזמינים אותו לשבת, אבל הוא מתנצל בנימוס ודוחה את הצעותיתהם.

באב הז'אבלי. בזמנו היה המקום עלוב וישבו בו כל העם חלכה, מבקשי הנדבות (יא קרים טע אללה - תנו בחסד האלוקים), מגידות עתידות, סנדלרים אשר יצרו סנדלים עשויים מצמיגים, בשביל הסוליה, ורצועות חתוכות מהפנימית לאחזקת הרגל.

תמומת היר מעל החומה

מוכרי הלחם בדוכנים חיכו לשווא לקונים. פה ושם עמד בושעדיה והצחיק את הנוכחים. והיו גם מספרי סיפורים אשר משכו סביבם קהל מאזינים. נשים שכבו על הרצפה ואחת קטלה את הכנים לשנייה.

היום באב אז'בלי הנו מקום נקי, מודרני. שוכנים בו מחסני הספקת סחורה. הכל השתנה לטובה.

אנחנו חוזרים, עוברים את רחוב המסגרים ופונים לעבר סמטה צרה מאוד. עליה מספר פרננד שמבחינת ההגנה על המקום, המקומות הצרים היוו יתרון. אפשר לחסום אותם בקלי קלות לעכב את הפולש ולתקוף אותו בעת נסיונו לעבור את המתרס. במקרה שלנו זהו רחוב הצורפים.

מאן דהוא עוצר אותנו ומכריז שהוא זמר שהופיע בטליויזיה. נראה כמו הבל, פרוע, בלוי, לא מגולח. מונסף מתגרה בו ומבקש ממנו לשיר.

–  אתפדאל ! ואז הוא מפתיע אותנו ומסלסל בקולו מבלי לזייף. מי היה מאמין שהאיש עם זיפי הזקן, לבוש הסכבות יטיב לשיר ?

חמוצים בזיל הזול

מהזמר הפרוע אל בית הקפה הקרוב. שותים קפה או לימונדה בפטיו ויושבים על ספסלים.

אנחנו מגיעים אל הקסבה, לשם נהגנו לקחת את האריסה כל יום שישי למאפיה וחזרנו לקחת אותה מבושלת ביום שבת בבוקר. המקום סגור, עבערנו לידו וזכרנו נשכחות.

איש אחד מתקרב אלינו, מהסס, מתרחק וחוזר ומביט עלינו מן הצד. אני מזהה אותו אודות עיניו הגדולות, עיניים יפות שקשה לשכוח. זהו האיש שמנע ממני לצלם בחנותו לפני כשעתיים. אני ניגש אליו ומושיט לו היד. הוא מתנצל. יכול להיות שהנוכחות של דר' אלולו השפיעה עליו.  

משם אנחנו הולכים לאחד ממגדלי השמירה שעל החומה. אנחנו מטפסים במעלה המדרגות ומגיעים למרפסת על יד הקיר העליון. המקום הפך לבית קפה. אנחנו רואים את העיר החדשה מעל החומה, כיף אדיר לראות את ספאקס משתרעת לפנינו. שדרות פיקוויל מולנו. פיקוייל היא על שם מגדל כרמים ויינן שפעל בקרבת השכונה ושמו היה פיק.

רהוב אלכסנדר דימה

הערב יורד לאט. בטוניס בשמונה עוד האור מבהיק. דר' אלולו נפרד מאיתנו, יש לו סידור לעשו.ת הוא מתעניין על שם בית המלון שאנחנו הולכים אליו. הוא שואל אותי :

– מדוע לא ללכת לבית מלון זול יותר, כמו דוניה למשל ?

–  בית המלון מסודר מראש, חברת טוניס-טורס משלמת עבור האירח.

– הבנתי. אבל מה שלא יהיה, דעו שמנהל המלון הנו ידיד שלי. הנה הטלפון שלי על כל צרה שלא תבוא.

נסיעה קצרה מביאה אותנו לפיקוויל, שם אני מחפש את הבית שבו נולדה רעייתי איילה. אני מגלה שינויים במקום. הבית הגדול שראה אותה גודלת עד גיל שבע, חולק ליחידות קטנות. הכניסה לבית היא חנות קטנה. אני מצלם לקול צחוקם של שני המוכרים שלא מאמינים שכאן היה פעם בית גדול. בצמוד עדיין עומד בית קפה Le Café de l’Union, בו שלמה המכונה גסטון שילחה ביצע כל מיני תחבולות :

החומה, בדרל אל הקסבה

* העמיד פני פצוע עם תחבושת מוכתמת בצבע המרכורוכרום האדום וסיפר שהותקף וכל כספו נשדד.

* נשבע בשם, שאשתו ילדה חמש בנות בכרס אחת. הוא לא גילה לנוכחים שרעייתו אמנם ילדה חמש תינוקות, אבל כל אחת בשנה אחרת.

בשני המקרים נעשתה מגבית עבור המסכן "שבמקרה אחד הוכה וכספו נגנב, ובשני עמד ביום אחד בראש משפחת ברוכת ילדות".  

 

דר' אלולו מתקשר אלינו ומודיע לנו שהוא מחכה לנו בבית המלון.

–  לא שמרו לכם חדר. אבל אל דאגה, אני אסדר את זה. יש חדרים ריקים במלון.

כעבור חמש דקות, אנחנו נכנסים ללובי ומתישבים ליד אלולו הטוב. כנראה שרואים עליי שאני לא שמח.

–  מה קרא לך חברי, איפה החיוכים שהיו לך קודם ?

–  אני לא שבע רצון שחברת הטיולים שלנו לא דאגה לנו.

–  קודם כל שב ! התרופה הטובה ביותר נגד דכדוך היא כוס בירה צוננת.

שגרירות צרפת

אנחנו יושבים, מונסף, פרננד, אסנת ואני. דר' אלולו מציג את מנהל המקום. הוא שואל אותי אם אני רוצה בירה מין החבית או בירה מהבקבוק. אני מעדיף מין החבית. הוא לוקח ממני פרטים על חברת התיירות שלנו. דר' אלולו מעכב אותו.

– טפל בזה בזריזות ידידי, אבל מה שלא יהיה, אני אחראי עליהם. עוד משהו, מדוע אני לא קיבלתי בירה מין החבית ?

הבירה מוגשת, הקמיה גם כן. אני לא נוגע בקמיה, משהו זז בצלוחית, אולי פירות ים. אני אוכל כשר ולא מקריב לפה דברים לא מוכרים. אוסנת כמוני נמנעת מאכילה. הבירה עושה את שלה. אני מתקשר למדריכה שלנו עזיזה. היא מודיעה לי שהיא עוזבת זה עתה את הקבוצה. הקול שלה לא עליז כהרגלו. כנראה סכסוך בין המדריכים. אני מצלצל לחיים דמרי. הוא אומר לי להמתין. אבל הוא לא חוזר אליי. אני מחליט ליצור קשר עם עומאר הנהג הטוב שלנו. אני מוסר לו את מספר הטלפון של המנהל. הוא חוזר אליו. מתוככח עימו, בקשר לחדר ולמחיר וסוגר דברים. עומאר, כל פעם שרציתי משהו, סגרתי עם עומאר. הוא נציג של הבוסים, הוא הבוס האמיתי של הטיול.

כוס בירה צוננת

  

המצב רוח הטוב חוזר ואנחנו מפטפטים על העיר ספאקס. יהודי מצטרף אלינו. מכר של אלולו. האורחים שלנו קמים, אנחנו מלווים אותם, הולכים לחדר המיועד לנו. חדר יפה ומסודר. מצוייד בז'קוזי.

–  אני עייפה מאוד, אומרת לי אוסנת, אבל מחר בבוקר אטבול פנימה.

ארחת ערב מורכבת מסלט ירקות, אריסה, אנשווי ולחם בגט. המלצר נשאר בקרבתנו,  מוכן לשרות כלשהו. אנחנו אומרים תודה ועוזבים. כל אחד הולך לישון שינת ישרים עד הבוקר. 

המשך הביקור בספאקס בקרוב...

     

מתחת לעצי הזית : ספאקס, מבט על ילדותי

אנחנו בדרך לפורט קאנטווי, מדלגים על העיר ספאקס, אף על פי שהיתה בתכנית של הטיול. זמן רב בוזבז ו המארגן חייםחייב לעשות תיקונים. המחשבה הראשונה שלנו היא לנסוע לספאקס הישר מגאבס ברכבת. אבל אז, לא היינו מגיעים לאל-חמה. במוחנו המחשבה מהירה והשיקולים נעשים בצורה מקיפה וענינית. עדיף לנסוע עם הקבוצה לפורט קאנטווי ולראות בדרך את אל-ז'ם, מונסטיר ופורט קאנטווי.

סקיית אל זית

אבל, בגלל האיחור בז'רבה ובעיר גאבס, מחליטים לדלג על תחנות אלו ומגיעים בניגוד לכל התחזיות מאוחר בלילה לבית המלון והביקורים נדחים ליום המחרת. התכניות שלנן אינם ברות ביצוע.  איזו פאשלה !

אנחנו לא יכולים יותר לדחות את נסיעתנו לספאקס והמסקנה המתבקשת היא להיפרד מהקבוצה בבוקר ולוותר עם צער בלב, על אל-ז'ם, מונסטיר ופורט קמטוואי, אחרת לא ישאר לנו זמן לעיר הולדתי, עיר אבותיי. מדוע עורכים טיול שורשים, אם זה לא על מנת לראות את עיר הילדות ודרכה להתחבר לימים עברו ? גם כך הזמן הוזל.

החברים שלנו נפרדים מאיתנו בחששות, הם דואגים לבטחוננו, אבל אנחנו גמרנו אומר ללכת לפי התכנית אב שלנו. חברינו מונסף ואפיפה שהוזעקו, מגיעים בשמונה בבוקר, אנחנו מצטרפים אליהם לנסיעה בת שעתיים דרומה. אל SFAX.

בית אלולו, משמאל אפיפה, מונסף, יגאל ואלולו מוסתר

כאן המקום להדגיש שעלייתי ארצה לפני הוריי, יצרה בי חוסר ובמשך חמש שנים תמימות חשבתי על הוריי, אחיי ואחיותיי. כל ערב בלכתי לישון חשבתי עליהם וכך נרדמתי עם חלום מתוק בלב.

בחלומי ראיתי את עצמי חוזר לטוניסיה, נפגש עם חברים בעיר הבירה ונפרד מהם חיש מהר, בדרכי לספאקס. אני מביט על עצמי, יורד מן הרכבת, עם תרמיל גב ועושה את דרכי צפונה לכיוון השכןנה שלנו, אריינה. בשובי הביתה, אני מברך מכרים וחברים לשלום. בלילות טובים החלום מגיע לקיצו הטוב ואני נפגש עם בני משפחתי. בלילות אחרים, אני מתעורר במיטתי בקיבוץ פרוד לפני שחיבקתי את יקיריי. ראיתי את ספאקס כמעט כל לילה בחלומי. אבל לא בכל לילה חיבקתי את בני ביתי.

הנה רעיי זה לא חלום ולא מראה תעתועים. אני בדרכי לספאקס. אסנת כנראה מתרגשת כמוני לפחות. אנחנו רואים בנסיעתנו את מטעי הזיתים רצים אחורנית. זהו אזור  הסהל, - להבדיל מן הסהל האפרקני שהנו רצועת ארץ הנשתרעת מהמערב בחוף האטלנטי במרוקו דרך ארצות רבות, ועד לים סוף במזרח, והיא  כמין פס חוצץ בין אזורים גשומים לאזור המדבר -.  הסהל המקומי ( Le Sahel tunisienالسـاحـل)) משתרע ממפרץ חממת לעיר הידועה, השיבה La Chebba.  בעיר הזו התגורר אחי סבי ושם עשה חיל והתעשר בתור תכשיטן ואיש נדל"ן. הסהל, זוהי שפלה נטועה עצי זית, שורות שורות. בין עץ לעץ 10 מטר מכל כיוון ומכל מקום שנעמוד, ניתן לראות שורות ישרות לאורך הדרך היפה. מלבד הזיתים אפשר להנות מניחוח הפרדסים, ממבט על מטעי המשמש, עצי התאנה, וממראות שדות הדגן המוריקים.

טרקלין בבית אלולו

אני לא מזהה את המסלול בו נסעתי מקודם ברכבת, אמפיטאטרון אל-ז'ם לא בדרך שלנו, כמו כן אנחנו לא עוברים דרך העיר מהדיה. אפילו סנט ז'ולוט ,Sainte Juliette  המוכרת לי לא מופיעה באופק. אבל עד מהרה אנחנו מגיעים לסקיית אל זית, פרבר של ספאקס בעבר הרחוק והיום הנו נפה בעלת 75.000 תושבים. העיירה עצמה מונה 12.000 איש בלבד, אבל מאגדת בתוכה פריפריה גדולה. אנחנו עוצרים לחצי שעה במקום לפני ההכניסה המיוחלת לספאקס. אפיפה הולכת לנשק את אמא ואנחנו מנצלים את הזמן ללכת לחנות הצלם. הוא מרוקן את תוכן המצלמה שלנו, 560 תמונות לתוך דיסק ומוכר לי כרטיס זיכרון חדש.

תודה מיוחדת מגיעה לחברים שלנו, מונסף ורעיתו אפיפה. הם נהדרים. מלבד ההסעה שלנו, הם לא עוזבים אותנו ולו לרגע קט במשך כל זמן שהותנו בעיר ספאקס. אנחנו גם מתווכחים הרבה עימם בקשר להוצאות. הם רוצים לשלם על כל דבר, אם רק ניתן להם.  לפי התכנית המוקדמת אנחנו מגיעים לאחוזתו של דר' מחמד אלולו, קרדיולוג ידוע ובעל שם בינלאומי. הוא מקבל אותנו בביתו רחב הידיים הנמצא ברובע אלולו על הכביש Route de Téniour.

מהגינה המטופחת אנחנו נכנסים לטרקלין. טרקלין ? זה נראה יותר כמו לובי של בית מלון מפואר, שישה סטים של סלון מסודרים בפינות שונות של האולם. שטיחים פרסיים רבים מונחים על הרצפה.

משמאל מונסף, יגאל ואלולו

אנחנו נפגשים לראשונה אחרי התכתבות ענפה וקשרים אמיצים. אלולו הנו אדם עם חיוך תמידי על הפנים, מדבר, צוחק ושמח. הוא מחבק אותנו ומציג אותנו בפני רעיתו וגיסתה.

-- תכירו החבר שלי יגאל-כאמוס, אין כמוהו לספר סיפורים. הנה הבת שלו אסנת. בפי ערביי טוניסיה, אסנת הופכת לחסנת, פירוש השם אישה יפה.

אני מסביר להם שהשם אסנת מוזכר במקורות, הוא שמה של רעיית יוסף הצדיק. הם מהנהנים ואומרים לי :

-- אנחנו מדברים על אותו דבר.

אנחנו יושבים בסלון ולוגמים קפה. אני מספר להם על השורשים שלי. (נרשמו בבלוג הזה, בפתיחתו). הם מקשיבים בעניין, האנשים לא מוכרים להם, אבל הסיפור מעניין אותם. מחמד אלולו הוא איש נחמד מאוד. פעם הסברתי לו היכן גרתי. הוא רצה הסבר מפורט. באותו יום בערב שלח לי במייל, תמונת ביתי בתהליכי הריסה לצורך בנייתו מחדש. זהו גם אלולו שטרח והוציא ממרשם התושבים עותק תעודת לידה שלי. בתעודת הזהות שלי בארץ היה רשום תאריך הלידה, אבל כשחידשתי את המסמך, היום והחודש נעלמו ובמקומם הופיעו ארבעה אפסים. היום תאריך הלידה שלי מעודכן.

דר' אלולו גם טיפל בתושב אופקים שהזדמן לעיר ספאקס עם קבוצת תיירים מלווה על ידי חברנו נתן פרץ. האיש לקה בליבו והרופא דר' אלולו טיפל בו שעות עד שייצב את מצבו. הוא גם סירב לקבל תשלום וגם התרופות היו על חשבונו. אני כתבתי אז מכתב תודה לאלולו, לפי בקשתו של נתן פרץ.

 

אלולו קורא לי למחשב שלו ומפתיע אותי כשהוא מתחבר בסקייפ לביתי בבאר שבע. אנחנו מנהלים שיחה ערה עם רעייתי איילה ועם אחי נתן. אנחנו רואים אותם, הם רואים אותנו, אנחנו מתרגשים והם עוד יותר מופתעים מאיתנו. אלולו נוטל ממני את הדיסק עם התמונות של נסיעתנו עד לאותו רגע ובאותו בוקר תמונותינו מגיעות לארץ, לכל טוניסיה ולאירופה.

אנחנו נפרדים ממארחינו וקובעים להיפגש בעיר יותר מאוחר. אנחנו נוסעים וחונים מול בניין קריאה L’immeuble Kria .

בנין האחים קריאה איבד מיופיו לאחר שישים שנה

התנועה הערה לא מאפשרת לנו לעבור את הכביש בקלות. 100,000 מכוניות מתנועעות בעיר בת מיליון תושבים עם הפריפריה. בעלותי ארצה, העיר מנתה 50,000 איש בלבד, מתוכם 10 אחוז יהודים. כיום יהודים בודדים גרים במקום.

אני מאוכזב ממה שאני רואה, אני לא אוהב את ההזנחה ואת הכביש המשובש, העדר המדרכות במקום ושאון הרכבים. בכניסה לספאקס בואך טוניס, חווילות השתרעו לאורך קילומטרים. זה היה המקום  בו נולדתי ובו התבגרתי עד גיל 17. בניני רבי-קומות החליפו את הוילות ואת החוות שבצפון. הקבלנים נטלו לידיהם כל חלקה טובה, בסיוע מנהיגים תאבי בצע. מאוד כואב לי.

אסנת מצלמת אותי פוסע לאיטי לכיוון הבית שבנה סבא רבה מאיר. אני הולך לאט, מפחד הלא נודע, מהפתעה כלשהי. כל הבתים השתנו, נהרסו ובמקומם קמו אחרים מפוארים יותר. מה שנשאר על תלו לא מטופל וקצת עלוב.

הנה ביתי : מה שהיה איננו ועל הריסותיו הוקם בית בן שלוש קומות. אני מתקרב בצעדים קטנים. שער הבית סגור על ידי שרשרת ומנעול. אני דוחף את השער וחריץ בין עשרה סנטימטר נוצר. אני מסתכל פנימה ולא מזהה מאומה. כל ילדותי נלקחה ממני. הגעתי מאוחר מדי. חששתי לנסוע לטוניסיה בשל פחד שהתממש זה עתה, זה כמו סטירת מצלצלת על הלחי הלח מדמעות.

שיר שכתבתי לפני שנים :

 ספאקס מחכה לי

ספאקס מחכה לי

 מיני אז עד היום

 האם היא השתנתה ?

האם היא עודנה יפה ?

האם תזיל דמעה

בראותה אותי ?

ואני, האם התרגשותי

תשתנה או שתגבר ?

הבית שלנו משנה צורה

אכן התרגושותי גוברת, מטר יורד פתאום ומתערבב עם דמעות עיניי. הנבואה מתגשמת.

אני נסוג ופונה לבתים אחרים, כולם סגורים על מנעול תלוי מבחוץ. בהמתנה למשקיע גואל שיבוא. אני מזהה קיר אבן שנבנה על קיר ביתנו, לא טויח עדיין. אני הולך עם אסנת וחבריי אחרנו, לסרוק רחובות מסביב. הם לא השתנו אבל אין בית שנשאר כפי שהיה, כלום להשביע את זכרוני הדואב. הנה הדירה הקטנה של מקס שלי, היחידה שעדיין עומדת, פרוצה וכנראה שבקרוב תהרס. אני ממשיך בסיור, המכולת של צדוק ושל שעבוני נראות לי הרבה יותר קטנות ממה שהיו. הבית בו שכנו הדי בורוואי ובני משפחתו הפך ביחד עם החנות של אביו לבנק. בית הכנסת סלאט שושן איננו. ברחבה לידו הדקלים נעלמו. ליד חוות רנדו, תחנת הקמח השאירה מקומה לבית. על ידה עמד כמו זקיף עמוד חשמל בפינת הרחוב, קרוב לקיר. גם העמוד הזקוף איננו, חלף הלך לו. בית הקברות של העדה היהודית עבר טרנספר והועבר 4 ק"מ דרומה מכאן.

היו ימים חברים וגם הבנינים שראו אותם, אינם עוד.

 

הנה הבית של קזנובה. בניין בן שתי קומות, נשאר ממנו חצי, ההצי השני הוסר מלמעלה למטה. בית די-ג'ובני הפך מפואר יותר, הבית של סאלם לא השתנה והוא נעול על בריח. בסמטת קמפזי, חלק מהחלונות נאטמו. גם בית של של משפחת שלי אין דלת כניסה ולא חלונות,  רק קיר חלק מטוייח לא מזמן.

-- הנה, פה היה החלון האחורי של בית משפחת בוראווי. במקום הזה בדיוק, ישב הדי בוראווי וכתב, נוצת אווז מחודדת בידו. האם היה נוח לו לכתוב כך ? אני אומר-מהרהר לחברי הפמליה שלי, תוך כדי טפיחה בכף ידי על הקיר. כאן בדיוק.

הוילות היפהפיות פינו מקום לבנינים גדולים

-- רבותי, אתם מחפשים מישהו ? שואל אותנו איש שחלף על ידנו כמה פעמים הלוך ושוב...

אני מזהה, נדמה לי את בן השוטר השכונתי. אני עונה לו בלשון הערבית, שפתו :

--  אדוני, אני נולדתי כאן, ברחבה מעבר לסמטה, הבית שלי הוא המשכו של הבית הזה. אני מראה לו הבית בה גר אחי סבי, יצחק אלוש. הבית נבנה על ידי סבא רבה ובמותו חולק לשניים, קיר הפרדה נבנה באמצע.

--  כן, אני כבר יודע מי אתם. כאן גרו משפחת ברכה... מואיז...

--  והאחים יצחק, מכלוף, ג'ררד. הם נכדים של אחי סבי, יצחק.

--  אני גר בבית ממול. יש לי תעודת קניין.

--  אביך רכש אותו בוודאי ממשפחת אנקרי בזמנו, אני מנחש.

בסמוך בית קמפזי וסרטו, ליד זה של משפחת פואריר. חמולת טקטוק התגוררה בדיוק בפינה. היינו עורכים כאן את משחקינו, על פי רוב כדורגל. השתמשנו בכדור עשוי שמרטוטים מגולגלים וקשורים יחדיו. היינו שחקנים ואם נעעשתה עברה, צרחנו להפסקת המשחק. הוא היה מתחיל מחדש רק אחרי משא ומתן שבסיומן היינו קובעים אם תהייה בעיטה חופשית, פנדל או הזהרה לשחקן (כרטיס צהוב).  אנחנמו השחקנים והשופטים כאחד.

סנדוויץ' טוניסאי בפיטה

ביציאה מן הסמטה שראתה הכל, תחרויות, ברוגז, שולם, ריבים  וחברות. החוצה מן הסמטה, בית קפה גמברנה שעל ידו שיחקנו משחקי שולחן מצויירים בפחם, על משטח הבטון. ממול משרדי האחים קריאה. שמאלה מבית הקפה, בית נסים כהן יו"ר בית הכנסת. נכנסנו אז לחדר המדרגות המוביל אל בית המשפחה. עיסוקנו היה לקפוץ מהמדרגה השביעית למטה. השתדלנו להיות בשקט, אבל אף פעם לא באו אלינו בטענות ולא הפריעו להשתוללותנו... 

אנחנו הולכים לאורך הכביש המוביל לעיר. צומת הדרכים בצורת מזלג עומדת על תלה. במרכזה תחנת דלק של  Shell, שינתה את שמה בנתיים. מתקן האופניים מלולי כנראה סגר את עסקו, אבל סימני הצבע והשמן ניכרים עוד על הקיר. חנות הספינג' לידו נעולה. עוד רואים את הדוכן עליו ישב שעות ליד המחבט הפטאיירי. הוא ישב על ארבע ובזריזות טבל בשמן החם את הספינג', הזלביה המתוק ועוד מיני חטטיפי בצק בחמישה פרנק.

אנחנו ממשיכים כקילומטר ברגל עד לנאפס הטנייה L’Ancienne Gendarmerie,.  

בניני הקומות תפסו את מקום הוילות. בקומת הקרקע חנויות, המדרכות מקורות לפי סגנון העיר. בשכונת ילדותי לא מצאתי איש ממכריי ולו גם בית אחד שנראה כמקודם. לכן הצביטה בלב... וגם התרגשות מאין כמוה. רגשות מעורבים.

 

המשך הסיור בספאקס בקרוב...