 RSS
על הבלוג
זיכרונות ילדות, התזונה והמתכונים המגוונים, סיפורים, הגדות, אמרות ומשלים, מורינו ורבותינו, רעינו וחברינו מבית הספר, מנהגינו, מסורת אבותינו, בית הכנסת ובמיוחד המשפחה וההורים, זה מה שאשתדל לשחזר בדפים אלה, מבלי לדלג על הפלישה הנאצית בטוניסיה ועלייתנו ארצה.
אקדיש התייחסות גם לשאר יהודי המגרב ולקשרים שנרקמו בינינו ובין שכינינו מדתות אחרות.
|
posts
29/10/2010
Isaac notre patriarche
Cette promesse déjà entendue d'une bénédiction en lui, devenue cette fois-ci une bénédiction en sa descendance, promesse faite au Père des familles de la terre, a labouré son être de mille-et-une questions.
Qui sera-t-il cet enfant attendu, rêvé et espéré et pourtant dénié par la carte du ciel que sait lire Abraham, l'Hébreu ?
Mais l'Éternel lui avait dit de « sortir » et de porter son regard bien haut dans les cieux, au-delà des étoiles, au-dessus du soleil, en un lieu hors nature où les lois du déterminisme n'ont plus aucun pouvoir pour figer le sort des hommes. Il l'avait invité à sortir de ses propres limites pour habiter le temps quand il se fait Éternité.
Il avait donc fallu qu'Abraham se mette en chemin vers sa terre intérieure pour mériter que lui soient dévoilés les secrets de la terre de Canaan. Il fallait à présent qu'il quitte le centre de sa terre pour visiter son ciel et entendre la voix de la promesse d'un à venir sur la terre des hommes.
Mais que peut être cette promesse qui s'installe dans un futur voilé et que peut être le temps quand il se fait Éternité ? Pourquoi cet enfant devra-t-il se nommer Isaac et que peuvent signifier profondément les rires de ses parents ?
Enfin, quelle est cette assurance qui donne au peuple d'Israël, aujourd'hui comme hier et hier comme demain, la force de traverser tant de tourments insupportables, tant de haines viscérales, tant de regards malsains sans jamais perdre l'espoir d'un rire universel qui se moque du ridicule des situations figées par les pensées obsolètes des grands de ce monde, qui se moque de leurs plans et projets, eux qui se leurrent du pouvoir de décider de l'avenir de la terre d'Israël et du peuple d'Israël ?
En hébreu, Isaac veut dire « il rira », car père et mère bien avancés en âge ont souri, puis rit intérieurement de cette annonce extraordinaire d'une engeance à venir, qui se moque des lois de la nature.
« Il rira » est un futur qui promet la délivrance et la joie d'un Vivre ensemble tant espéré pour les hommes. Ce futur, je voudrai l'interroger avec vous et visiter les mots qui disent le temps hébreu pour tenter de comprendre un peu du sens de la promesse divine.
Isaac, selon la kabbale, est la « personnalisation » de la Colonne de la Rigueur, Guevorah. La Tradition dit qu'Isaac affrontait ses ennemis avec le sourire et qu'il connaissait le secret de la dérision ; c'est avec le rire qu'il démasquait les forces négatives et faisait tomber les écorces du Mal.
Son nom s'écrit avec un Youd dont la valeur est 10, un Tsadé dont la valeur est 90, un Het dont la valeur est huit et un Kouf dont la valeur est 100.
Le Youd renvoie à la dixième épreuve d'Abraham concernant la ligature d'Isaac, le Tsadé renvoie aux 90 ans de Sarah lorsqu'elle a mis au monde son fils, le Het renvoie aux 8 jours de l'alliance de la circoncision et le Kouf renvoie aux 100 ans d'Abraham lorsqu’enfin il est devenu père.
L'ensemble du nom a pour valeur le nombre 208 qui est le nombre des os du corps humain (il y a 365 nerfs, 248 muscles et 208 os) mais c'est aussi huit fois vingt-six, soit huit fois le nombre du Nom ineffable. Je n'aborderai pas ici le secret du nombre Huit selon la Tradition juive — une autre opportunité pour le faire se présentera certainement. Mais la symbolique des os est importante, car ils sont la charpente de l'homme qui tient le plus longtemps dans un corps sans vie, quand il retourne au silence de ce qui ne fait que ressembler à la nuit, bien après que l'âme ait quitté le corps. Isaac est une charpente, une structure osseuse et bien que j'en ai fort envie, je ne vous parlerai pas ici de cet os très particulier qui est la porte des Cieux et que je garde en réserve pour la lection sur l'échelle de Jacob.
Il y a plusieurs mots qui disent le temps et je voudrai ici en retenir trois : le mot ZMaN, le mot ET et le mot MOED.
Le mot ZMaN est écrit avec les lettres racines du mot Invitation HaZMaNa, car le temps est bien une invitation à être, non pas à laisser passer le temps sur nous, mais bien à l'habiter pour être présent à chacune de nos pensées, présent dans les mots qui traduisent un peu de notre intériorité et présent dans les gestes de la vie qui portent trace de nos engagements.
Comment ne pas entendre alors que le ZMaN offre la MaNNe, nourriture du ciel pour nos âmes qui ont soif de spiritualité, pour ceux qui ont répondu « présent » à l'appel de l'invitation ?
« Nourriture » disais-je, car si les lettres du mot Temps écrivent MaNNe qui est un mot hébreu, elles écrivent aussi le mot MaZoN qui signifie « nourriture ».
Le mot ET (prière de prononcer la lettre T) s'écrit avec deux lettres qui sont le Ayin et le Tav et ensemble ils font le la guematrie de 470.
C'est un nombre très intéressant qui lie ensemble le secret de Gog et Magog, le Vin de la délivrance finale et le Signe 22.
Je vais essayer d'être claire non sans remercier d'ores et déjà mon ami David Lellouche qui me soutient dans mes études et me délivre ses enseignements si précieux.
La lettre Ayin de ET veut dire Source, Œil et vaut 70, tout comme les mots « Gog et Magog », « Vin » et « Secret ».
La lettre Tav de ET veut dire Signe et elle est la vingt-deuxième lettre de l'alphabet hébreu qu'elle clôture.
Je ne voudrai pas faire ici d'interprétation toute personnelle, simplement vous proposer des rapprochements et vous laisser libre de vos associations.
Mais ET, le temps est aussi le temps pour chaque chose (un pour pleurer, un pour rire, un pour détruire, un pour construire, etc.) qui se partagent en 28 moments décrits par le Roi Salomon, car le Nombre 28 est la clé du Temps (28 jours, 28 sections dans le mois lunaire, 28 ans dans le grand cycle et autres, développés de manière bien profonde dans le livre de la Création, le "Sefer Hayetsira").
Enfin le temps est aussi MOED qui est l'anagramme du mot Conscience "MOUDA" et qui nous parle d'un Rendez-vous fort particulier, celui de la Tente du Rendez-vous qui accompagnait les Hébreux dans le désert et qui se dit OHeL MOED.
Un rendez-vous qui se tient, lorsque l'homme a entendu l'invitation du cœur du Temps pour réussir à être présent à lui-même, réussir à se nourrir de la spiritualité et réussir à endosser les épreuves d'un temps pour tout.
MOED que nous pouvons encore diviser en deux lectures ED qui veut dire « Témoin » et MO, constitué d'un Mem et d'un Vav et qui symbolisent, en tout cas à mes yeux, le Mem, le ventre maternel des eaux de la Binah, l'Intelligence et le Vav, le cordon ombilical qui relie la conscience de l'homme à cette Connaissance secrète au cœur de la Tente du Rendez-vous. C'est alors que dans la Tente du Monde, l'homme peut enfin être initié aux secrets de l'Univers.
Que pourrai-je encore ajouter sur MOED ? Il est le mot retenu par la Bible pour fixer toutes les fêtes juives, tous ces temps de rencontre d'un peuple avec le Divin ; sans doute, il appartient à ceux qui s'élèvent au rang de Témoins de la transcendance d'offrir leurs tâtonnements sans honte, ni crainte, car on ne saurait garder jalousement les enseignements des traditions humaines.
Me suis-je trop éloignée d'Isaac et du rire à venir ? Sans doute un peu, comme à l'accoutumée quand je me laisse emporter par mon désir de créer du sens et de lire les mots et les lettres hébraïques comme un code secret pour apaiser mes interrogations.
Abraham avait interrogé le Maître du Monde : est-ce Éléazar qui héritera des fruits que j'ai planté dans le cœur des hommes ? Puis il avait demandé : est-ce mon fils Ismaël, fils d'Agar, la servante de Sarah ?
Mais n'en déplaise à qui en déplait, la promesse est claire et sans équivoque ; ce ne sera ni Éléazar, ni les fils d'Ismaël qui hériteront d'Abraham et de cette terre, mais bien Isaac, fils physique et spirituel de son père.
Et Isaac, modèle du Rire à venir rit des plans des Nations, de leurs priorités et piteux calculs sur le compte d'Israël, car il sait que le Maître du Monde se joue des projets fumeux de destruction des puissances nucléaires et autres armes malfaisantes.
Quels que soient les artifices dont elles usent pour nous abuser, les Nations qui ont les yeux rivés à la terre promise et qui ne cessent de nous disputer le droit à une terre — la nôtre — ne décident de rien du tout et ne font que préparer le lit du Mal qui se retournera contre elles. Car on ne saurait acheter la paix sur le compte d'un peuple, on ne saurait sacrifier Israël sur l'autel de l'islamisme sans payer de leurs personnes les mauvaises herbes qui croissent dans leurs champs.
Isaac ne craint rien ; il sait que la promesse d'un peuple juif revenu sur sa terre est déjà réalisée. Il rit en lui-même de cet avenir qui promet la victoire des forces du Bien sur les forces du Mal, pour qu'enfin éclate le rire de la délivrance pour tous.
Rira bien qui rira le dernier !
Rachel Franco
Israël, le 27 octobre 2010
26/10/2010
הדי בוראווי כותב חוות דעתו על הספר האחת עשר של שושנה בוכובזה, במילים חמות.
Hédi Bouraoui, portrait par Kiat Lim Chew
שושנה בוכובזה : וביום השלישי. רומן, פאריס, מוציא לאור דה-נואל, אוגוסט 2010, 416 עמודים.
כתיבה קלאסית טהורה. הרומן של שושנה בוכובזה מוגדר כשוכן תחת סגנון בלזאק. המחברת משרטטת בתיאורים ארוכים ומדוקדקים הן את המקום, במקרה שלנו ירושלים וישראל והן את הנפשות הפועלות. הספר מחולק לשלושה קנטיקות, שירי-שירים, ועוד אחת שמאפשרת לנו לפענח את התעלומה.
הסיפור פשוט ממראה ראשון, אולם מסובך בשל התפלגויותיו. אלישבע ניצולת שואה ומוסיקאית מחוננת ותלמידתה רחל, צעירה יהודייה ממוצא תוניסאי-ספרדי חוזרות לישראל כדי לנגן בקונצרטו בירושלים.
לשושנה בוכובזה הכישרון להשמיע לנו את הקולות הפנימיים והאמיתות של כל משתתף בעלילה, תוך כתיבת שמו שמו בתחילת כל ציטוט. אט, אט אנחנו מגלים שאלישבע שמה לה למטרה לחסל איש - מוציא להורג בעבר -, אשר פגשה במחנות הריכוז. אבל מה שמתרחש מתחת לפני השטח מתואר רק בקווים כלליים ומתגלה סוף-סוף רק בחלק האחרון של הספר.
רחל חוזרת לישראל על מנת לפגוש את בני משפחתה שעלו לארץ מתוניסיה וגם כדי להבעיר מחדש אש אהבה ישנה, ולכבוש חיש מהר את לב עלם נעוריה, איתן.
מדהימים הניגודים ובלתי צפויות אי-ההבנות בהתנהלות הנפשות, הכל על פי תרבותן.
שושנה בוכובזה היא מצוינת בהבזקים flashebaks, מה שמעניק אפקט מודרני, היות וכל קול של אדם זכר או נקבה, חושף באותה מידה את תרבותו גם השטחית ואף זו העמוקה המעוגנת בו.
מאוד חביבה עליי משפחתה של רחל, אביה מומחה בדקדוק עברי מנתח את המונח שלדעתי לא יסולא בפז : » ואבי מסכם : צירוף האותיות שין, למד, וו, מם הם שלום או ושלם או שולם. אבי פוסק שהשלום בירושלים יגיע רק אם העיר שלמה ומשולמת « (עמוד 326, שורה 7).
כאן, הכל מתרחש סביב מוסיקת הקונצרטו בירושלים. אבל הפנים (הצדדים) השונים של החיים מלובנים אט, אט במגעים סוראליסטים על הכלים, והם לא מגלים את מהותם רק טיפין, טיפין בלבד עד הטון האחרון ואז אנחנו תופסים את מלוא הדרם. רומן יפה מאוד, שנקרא בצפיה לתפוגת המתח.
הדי בוראווי, טורונטו קנדה.
על שושנה בוכובזה :
שושנה בוכובזה סופרת, נולדה בשני למרס 1959 בעיר ספאקס, תוניסיה. חונכה בצרפת ולמדה מתמתיקה בישראל. מתגוררת היום בפאריס.
המחברת כתבה אחת עשר רומנים, ראו ויקיפדיה :
הראשון : קיץ בירושלים קיבל את פרס הספר Méditerranée 1986.
ואילו השני : הזעקה הגיע לגמר פרס Fémina 1987.
היא כתבה מלבד זה תסריטים רבים.
שושנה בוכובזה היא נכדתו של שושו (יוסף) בוכניק, השמש המיתולוגי של בית הכנסת סלאת שושן ברובע מגוריי בספאקס ושל בית הכנסת המרכזי בית אל שמוזכר בהרחבה בספרו של קלוד קאייט : La Synagogue de Sfax.
שושנה בוכובזה הנה ללא ספק אחת הסופרות הגדולות של יהדות צפון אפריקה. ספרה זה האחרון נמצא בנבחרת המכירות בצרפת, והיא חתמה על הסכם תרגום לאנגלית ואיטלקית.
אם אדי בוראווי נתן לה ציון 10, מי אני שאשלול את מילתו ?
מותר לי לאמר בגאווה שאנחנו בני דודים ?
Canada Mediterrannee Center
25/10/2010
הדי בוראווי כותב חוות דעתו על הספר האחת עשר של שושנה בוקובזה, במילים חמות.
Le Troisième Jour
Roman. Paris : Denoël, 2010. 416 pages
Hédi Bouraoui, portrait par Kiat Lim Chew
D'une écriture purement classique, le roman de Chochana Boukhobza se situe sous le signe balzacien. L'auteur y pourvoie de longues et minutieuses descriptions aussi bien du milieu, en l'occurrence Jérusalem et Israël, mais aussi des personnages. Son roman est divisé en trois cantiques, plus un dernier qui permet de dévoiler enfin le dénouement de l'intrigue. L’histoire est simple, mais en même temps, très compliquée par ses ramifications. Elisheva, une rescapée de l’Holocauste et musicienne de grand talent, et son élève Rachel, jeune Juive sépharade, reviennent en Israël pour donner un concert à Jérusalem. Chochana Boukhobza a le talent de nous faire entendre directement la voix et donc la vérité de chaque personnage en le nommant au début de chaque narration. Petit à petit, nous nous rendons compte qu’Elisheva tient à régler les comptes d’un ancien « Bourreau » rencontré dans les camps de concentration. Mais les soubassements de cette histoire menée d’une main de maître, ne sont esquissés que dans les grandes lignes, et ne se révèlent finalement qu’à la dernière partie.
Chochana Boukhobza
Rachel revient en Israël pour voir sa famille née en Tunisie, mais aussi pour raviver la flamme d’un amour d’adolescence d’Eytan. Fascinantes, les contrastes et les contradictions des comportements des personnages selon leur propre culture.Chochana Boukhobza excelle dans les flashbacks, ce qui donne au roman cet effet de modernité, puisque chaque voix d’un personnage, masculin ou féminin, donne à voir aussi bien sa culture superficielle que profonde.
Très attachante la famille de Rachel dont le père grammairien en hébreu analyse une telle formule qui me paraît avoir son pesant d’or : « Et mon père de conclure : ‘Chin, lamed, mem, par exemple peuvent aussi bien écrire le mot chalom, la paix, que chalem, intégrité, ou choulam, payé.’ Et mon père de conclure que la paix à Jérusalem n’adviendra que si la ville est entière, intègre et payée » (326-7).
Ici, tout tourne autour de la musique et du concert à Jérusalem. Mais les divers pans de vie s’élaborent peu à peu par touches impressionnistes ne révélant leur contenu qu’au compte-gouttes jusqu’à la finale dont nous ne révélons pas la teneur. Un très bon roman, qui se laisse lire en attendant la résolution du suspens.
Hédi Bouraoui : Toronto, Canada.
Canada Méditerrannee Center
Chochana Boukhobza, écrivain est née le 2 mars 1959 à Sfax en Tunisie. Elle a étudié les mathématiques en Israël.
Elle est l'auteur de plusieurs romans : le premier, Un été à Jérusalem, a reçu le Prix Méditerranée 1986 alors que le second, Le Cri, a été finaliste au Prix Fémina 1987. Elle a aussi écrit de nombreux scénarios. En 2005, elle a co-réalisé un documentaire « Un billet aller-retour » (Paris-Barcelone Films productions).
20/10/2010
Par Camus BOUHNIK Beer Sheva
Lors de mon voyage en Tunisie en 2009, j’ai eu l’occasion de visiter des sites Juifs, des lieux de cultes dans les villes différentes. J’ai été ému en constatant l’entretien permanent de la Synagogue de Tunis, Avenue de Paris et la Ghriba, cet aimant attirant les touristes de diverses communautés Juives de la Dispoora. D’un autre côté d’autres synagogues étaient pitoyables.
La synagogue de Sbeitla elle, était fermée et il n’était pas possible d’y jeter un coup d’œil. Celle de Gabès, dans une rue parallèle au Boulevard Fallières à Bab El Bhar, était plus ou moins en bonne état, mais les livres saints et les parchemns faisaient peine à voir. Celle de Gafsa n’était plus qu’un bâtiment vide, l’Aron Hakodesh où se trouvaient les Sépharim était muré. Rien à voir à part les murs lamentables.
Les synagogues de Sfax.
D’autres synagogues ont disparu : deux grandes à Gabès et notre synagogue de Mouluinville, Slat Chouchane.
Dans le souk des étoffes dans la médina à Sfax, une petite synagogue est entretenue jusqu’à ce jour par les musulmans du voisinage. Ils y allument les chandelles toues les semaines et la maintiennent en bon état, propre et coquette.
La synagogue Beith-El sur la Route de Picville, ce bel édifice, un vrai complexe comprenant une école de l’Alliance Israélite, la maison du bedeau, le légendaire Soussou Bouhnik, une salle de conférence et la Synagogue.
La salle de conférence et la Synagogue, deux grandes pièces contiguës étaient séparées par un rideau accordéon en bois verni de cinq mètres de haut. Ainsi les jours de fêtes, les deux salles n’en faisaient qu’une, en ouvrant le rideau de séparation et l’on pouvait recevoir aisément le grand public des fidèles.
Notre ami Claude Kayat a parlé longuement de ce lieu de culte dans son livre « La Synagogue de Sfax ». Déjà dans les années 60 du siècle dernier et même avant, après la sortie des Juifs de Tunisie, le Temple subissait des actes de vandalisme du côté de jeunes écervelés qui saisissaient pas encore que la Déclaration de l’Indépendance de la Tunisie ne coïncidait pas avec l’effraction des lieux saints des autres confessions. Carreaux brisés, portes forcées, livres et parchemins déchirés, excréments, c’est qu’ont trouvé sur place nos amis Sfaxiens Marie et David-Daniel Bouhnik.
Marie est pensionnaire habitant Paris, et logeait anciennement dans La Route de Téniour à Sfax.
David-Daniel son fils est marié avec la fille Berrebi ex-propriétaire de la Synagogue de Molinville par héritage. Les deux habitent Beer Sheva, rue de la Alya.
David-Daniel a fait un rêve qui l’incitait à restaurer la Synagogue Beith-El.
Sitôt rêvé, sitôt mis en action. Voici donc la maman et son fils débarquant à Sfax et restaurant ce lieu saint. La maman fournissant les mensualités de sa retraite et le fils faisant les travaux. Des mois de labeur ont abouti à un miracle.
Que D. les bénisse en leur accordant une bonne santé et une longue vie. J’ai rencontré David-Daniel dans sa maison à Beer Sheva. J’ai parlé avec sa maman Marie au téléphone. Ils m’ont raconté les péripéties de l’accomplissement leur tache. Ils sont dignes de respect et d’admiration.
Les photos que je vais vous montrer m’ont été remises par cet homme de bien. Jugez vous-même. J’aurai voulu vous montrer le changement survenu, mais je n’ai pas encore reçu des photos montrant le changement survenu dans la Synagogue Beith-El. Mes amis habitant à Sfax m’ont promis leur aide à ce sujet.
La Synagogue Edmond Azria Rue Philipe Thomas, à Sfax
Lors de son inauguration j’ai été fasciné par la beauté de cette Synagogue, une perle dans son écrin. La salle de prière évoquait plus un théâtre qu’une synagogue. Sièges rembourrés, couverts de velours, meubles raffinés, des grandes tentures exposaient la richesse de ce lieu de culte.
Lors de ma visite à Sfax en 2009, j’ai été chagriné par l’image que je retrouvais.
David-Daniel et sa maman Marie aussi. Ils ont été tellement désappointés, qu’ils ont décidé de commencer les travaux sur l’heure, en mai 2010. Deux mois de travaux et ces deux personnes ont fait l’impossible.
Ils ont évacué des centaines de sacs d’excréments de pigeons, sans crainte de la grippe aviaire. Ils ont nettoyé, astiqué, refait les peintures, remplacé les sièges, rénové toute place, rideau, carreau et meuble. Deux mois de travail sans arrêt et de dépenses énormes.
Après la restauration, le temple a pris de l’allure. Mon ami Sfaxien Samy Enoury, étudiant en architecture vient de m’envoyer des photos qu’il a prises pour illustrer sa thèse sur… les synagogues de Sfax et des environs. J'ai rencontré Samy sur Facebook et nous sommes devenus amis. Merci Samy.
Je vous raconte le récit de ces deux restaurations et je ne vous cache pas que çà a couté une fortune. Des dons pour encourager l’œuvre de nos amis Marie et David-Daniel seront acceptés avec nos remerciements. Contactez David-Daniel à ce sujet, vous trouverez ses coordonnées dans les lignes qui suivent.
Je ne trouve pas les mots nécessaires afin de remercier mes amis Marie et David-Daniel. Ce sont des saints. Je fais le souhait qu’ils vivent longtemps et qu’ils connaissent la joie auprès de leurs enfants et petits-enfants. Une bonne santé mes amis.
Ceux qui visiteront Sfax pourront enfin visiter cette Synagogue rénovée. Les clefs sont chez notre cher ami Maurice Zarka (La Caravelle). Son no de téléphone est : 98 41 83 84.
Le no de notre ami David-Daniel est : 972 (0) 86 19 99 51 et quand il est à Sfax : 21 20 54 73.
Merci,
Camus Bouhnik Beer Sheva
Le compte pour les dons :
BANK LEUMI
SWIFT CODE : LUMILITTLV
BRANCHE : HAYEELIM (775)
IBAN : IL620107750000004641808
ADR. SZHDEROT YEELIM BEER SHEVA ISRAEL
ACC. NO. 46418/08 NAME : DAVID BOUHNIK
18/10/2010
השומרת על הזמנים :
שוש רואימי
תרגום מצרפתית : שוש רואימי
מותקפת געגועים לעולם ההוא שאליו הייתי שייכת בכל גופי ונפשי, אני חושבת כעת בעצב רב, שלא הקדשתי מספיק תשומת לב לדמויות הססגוניות
והתמימות אשר הציפו את חיי ילדותי. לא הייתי מספיק קשובה לסיפורים ולאגדות הדמיוניים והססגוניים של האנשים היקרים הללו.
חשבתי אותם למופרכים ומגוחכים. ברחתי כמעט מן העולם ההוא שבו צרחו, בכו וצחקו בו ללא סיבה וללא עת.
ואף על פי כן, הייתי רוצה, לו לרגע קט, לשוב אל מנהרת הזמן על מנת לדלות ממנה את העיקר שהיה ולנצלו עד תום.
כל טקס פשוט עורר את סקרנותי ובמיוחד בימי החתונות שבהם החתן והכלה לא הסתירו את חששותיהם מן הבאות. הכלה בילתה את ימיה לפני החתונה, כשהיא נעולה בחדרה. המחשבה שכל אנשי הרובע היהודי, שהוא המלאח במרוקו, היו מוזמנים לחתונתה, הקפיאה את דמה.
ואכן, בערב כלולותיה, אורחים אלה, הציפו את ביתה מתוך סקרנות חלילה להם לפספס את האירוע.
על מנת לכבד את החתן כלה, הנגנים החביבים עטו עליהם דז'לאביות ססגוניות בעלות שרוולים ארוכים למדי וכובעים רחבי שוליים. הם הציגו חזות גאה והתמקמו במחצית הקשת, על הרצפה המקושטת שטיחים בצבעים מרהיבים.
כאשר האחד תופף על הדרבוקה, השני אחז ב"טרר" –מין תוף זעיר עשוי במתכת אפרפרה ומעוטרת בקשת מעץ. הכנר, גמד זקן, משך בקשת בקושי רב ומכאן נוצר צליל צורם למדי המעורר גלי צחוק ושימחה לא מאופקת ובמקביל מבוכה אצל החתן והכלה.
התזמורת המוזרה הזאת עצרה את נגינתה לעתים קרובות וברצון רב, על מנת לקבל את ה"ג'ראמה"- תרומה המוענקת על ידי האורחים, כשכר לנגינתם של המוסיקאים אשר להם היו טענות רבות ומשונות על גובה השכר ויהי מה....
רק עוד מילה אחת על פנקסי הקטן. ועוד אחת. עוד תמונה אחת ושנייה של החסידה הנאמנה שלי אשר עומדת על המשמר מעל החומה המקיפה את הרובע שלי. היא פורשת כנף ומנסה להתנתק מן הסלע ללא הועיל. שלא כמוני, היא שומרת אמונים לרובע זה של עירי שבה אני חשה לא במקומי.
למרות אהבתי אליה, אינני חשה בה כל שייכות. אני כאן הזרה.......
מעט מן הביקורות – "השומרת על הזמנים"-
שוש רואימי:
1- ז'אן פרופיט- סופר ועיתונאי מהעיר וואלנס שבצרפת:
* אנו רצים במהרה אל תוך קריאת הספר.
* סוזן הקטנה עם הבדיחות של המלאח....משוטטת מחוצה לו לעתים מסתכנת...
* ההזדמנות ללמוד שנתאפשרה לה על ידי אחותה בת ה-14 בלבד שאליה מקדישה את ספרה. תמונתה מתנוססת בעמוד שני של הספר על מנת להודות לה.
* השתתפות נדירה של כל תושבי המלאח באירועים המשפחתיים.
* טבילת הנשים היהודיות בחמאם וקירצוף עורן עד זוב דם על ידי בלניות ערביות.
* חיי המלאח הציוריים בעלי פנים שלא נשכחות.
* החופש הגדול בחופי העיר מוגדור-אסאואיירה, על חופי הים האטלנטי.
* העלייה רצופת זעזועים בגלל מחלת האסטמה של האב.
* החיים בבאר-שבע ודימונה.
* והחיפושים המדהימים והמרתקים אחרי דמויות מן העבר תוך שימוש בחפצים אשר יצאו ממרתפי עלי בבא.
* בקיצור, ספר שקוראים בנשימה אחת , מרתק.
2- אן-מרי בונט – וואלנס
עד כה ידעתי להעריך את כתיבתם של גדולי הסופרים הצרפתיים:
רסין, לה פונטן, למרטין, שטובריאן.
כעת אני מוקסמת מן האוטוביוגרפיה של שוש.
שוש רואימי, בסגנון קופצני, מזהיר ומלודי מובילה אותנו אל עולמה בחיי הרובע היהודי במראקש.
קחו לכם את הספר מעוטר בלא מעט תמונות ואתם תיסחפו אל עולם נעים שבו מוצגים חייהם של תושביו כנגד עיניכם.....
***
הספר נמצא למכירה בשפה העברית
אצל גב שוש רואימי
פורמט 17.5/12.5
17/10/2010
בלוג... בלוגים... בלוגמית... עמית
אני כותב על ביתי, על זכרונות ילדותי, על כל מה שעובר לי בראש ומה שעבר עלי - וזה הייה נחמד-, בבלוגים, בעמית וגם בבלוגמית...
אני כותב להנאתי וגם על מנת להעביר לנכדיי על בית אבי, להנחיל להם את מורשת ארץ הולדתי, שם חיו אבות אבותיי במשך קרוב ל-3000 שנה, עוד לפני חורבן הבית השני.
הכתיבה היא דו-סיטרית : אני כותב ויש קוראים. על פי רוב אלה חבריי שמפרגנים ברוב טובם, אבל קורה גם שמזדמנת לי הפתעה טובה ביום בהיר.
כך לאחר שכתבתי על בניין קריאה בשכונת מגורנו, מולינוויל, בעיר ספקס הופתעתי לקבל מייל מאדריכל טוניסאי שהציג את עצמו כאחד האחים קריאה עלהם סיפרתי.
הוא הודה לי על שתיארתי אותו, את אחיו ואת משפחתם באור מחמיא. מאוד התרגשתי, אני סיפרתי את האמת עליהם והנה הוא מודה לי.
שנתיים לאחר מכן נשלח אליי מייל מאיש אחר, אדי שאקר שמו והוא בן אחת האחיות קריאה. אף הוא אדריכל וגם הוא שמח לקרוא אותי. מה להגיד לכם, העולם קטן ? אדי שאקר הנו גם אחיין של הגיבור המיטולוגי אדי שאקר שרבות סופר עליו. כל זה על משפחת קריאה, משפחה מכובדת ואצילה. אותו דבר יכולתי לספר על בני משפחת בלגרווי, מקימי המלון מברוק פלאס, אף הם הודו לי.
יום בהיר אחד מצאתי באתר Tunecity, מכתב פרטי, לא מיסרון קצר כמקובל, והוא נשלח על ידי ז'וז'ו (יוסף) אנקרי. הוא שאל אותי אם אני זוכר אותו ? בוודאי, איך לא אזכור את החברים מהסמטה, סמטת קמפזי בה התנהלו רוב משחקנו ?
ז'וז'ו ריגש אותי עד כדי כך שבמשך עשר דקות ישבתי מול המחשב ללא יכולת תגובה. זוגתי אצה לראות אם הכל בסדר איתי. » מה אני אגיד לך רעייתי היקרה שאני בעננים ? הראש נמצא אי-שם בתוניסיה ובישראל עומדות הרגלים «?
ז'וז'ו בשורה תחתונה, רביעי משמאל, אחיו גבי בשורה שלישית, חמישי משמאל לידי
חברי מימים עברו הודיע לי שיבוא לבקר בארץ ובאותה הזדמנות יקפוץ אליי. ז'וז'ו שהנו למעשה אחיו הצעיר של גבריאל בן גילי, הנו היום שופט פיסקאלי באיכל בית המשפט בפאריס. מיד נוצר קשר עם כל המשפחה והזכרונות החלו לזרום, חיים שלמים עברו לנגד עיניי, משפחות, אחים ואחיות, חברים אחרים, כל דבר קשור במשהו אחר. שמחה התרגשות וגעגועים.
אחרי ז'וז'ו אתרתי באינטרנת את בן דודו רוג'ר אנקרי. הוא בן של קונדיטור ידוע ברחוב ויקטור הוגו בספאקס. דיברנו ופטפטנו ללא הפסקה במשך עשרה מיילים ועשרה טלפונים. אז מתברר לי שהוא גם בן כיתתו של רוג'ר כהן. כשהוא סיפר לי שהוא גר בקיסריה, הצעתי לו לו לקפוץ לשדות ים, הקיבוץ השכן ולפגוש שם את חברו ראובן כהן. הוא נשאר המום מהידיעה שראובן גר בקרבתו, לפני כן הוא לא ידע אפילו איכן למצוא אותו. כך עזרתי לו ליצור מגע עם חבר אחרי נתק של חמישים שנה. נפגשנו פעמיים בבאר שבע. ושם הצטרף אלינו חבר נוסף מאותה כיתה. ישבנו כמובן ליד שולחן ערוך עם מאכלים אוטנטיים ממטבחה של אשתי איילה, קוסקוס, פקיילה, פריקסה, הריסת לוז'. יין וכל טוב השמיים על הארץ. נפגשנו עוד מספר פעמים בשדות ים, מקום נפלא, נסענו יחד לשבוע הספר התוניסאי בעמית, והיה כיף.
כך חבר מביא חבר ונוצר קשר עם שוש ידידה גדולה מימי נעוריי. אם לא די בכך מצאתי את אחיה הצעיר של שוש, כיום תושב יפן, איש מקסים, כל אחד היה שמח להתברך בחבר כזה. הוא זוהה על ידי באמצעות תמונת אוותאר קטנה, הודות התלתלים הזהובים המעטרים את ראשו.
הודות לאינטרנת מצאתי חברים מהכיתה שלי, מהיסודי ומהתיכון. הכרתי אחרים ואחרות.
באתרים כולם נפגשים לבסוף.
בני דודים שלי הם נתנאל בוכניק ושושנה בוקובזה. שושנה סופרת גדולה, אישה צעירה, חדת עיון ומחשבה, רגישה מאוד. ספריה עטורי הפרסים מעניקים כבוד לישראל ועונג לאינטלקטואל הפרנקופוני. אישה מדהימה !!! עוד אספר עליה. ראו בוויקפדיה : http://fr.wikipedia.org/wiki/Chochana_Boukhobza.
חבר ילדות שמצאתי בשנת 2005 הנו הסופר הדי בוראווי שהנו גם פרופסור לספרות צרפתית ואנגלית, אדמיניסטרטור של אוניברסיטה ותושב קנדה. איש משכמו ומעלה. מצאנו שפה משותפת בהשקפת עולמנו והפכנו לידידי נפש. דרך הדי בואראווי מצאתי את קלוד קייאט, חבר ילדות נוסף. קלוד כתב את הספרים מוחמד כהן ובית הכנסת של ספאקס. ראיתי תמונת ילדות של קלוד, ותמונה עכשווית, זה כאילו שהאדם לא השתנה בכלל. לבקשתי קלוד כתב נובלה עבור אתר עמית, » הגנן « אם אתם זוכרים.
חברים, אני כותב כדי להעניק מהידע שלי, אבל אני מקבל כפולה ומכופלת. כייף.
בידידות טובה, שבוע טוב.
16/10/2010
מהות התביעה
כוונת וועד הפעולה של יהדות תוניסיה בישראל להגיש תביעה ייצוגית על הנרדפות ועל הכיבוש הנאצי ושלילת החופש בין השנים 1942-43.
מעולם לא דובר ולא נידון נושא הפיצויים ולא נקבע סדר גודל – לנרדפי הנאצים -, בעת שלטון ווישי הנובע מחוק נירנברג ששלל את זכויות יהדות צפון אפריקה קריא : מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה.
בעת שנשללה זכותם כאזרחים שווים, פוטרו מעבודתם, הוחרם רכושם, בוטלו לימודיהם והם היו לטרף, לפוגרומים ולאפליה.
כל יהודי צפון אפריקה נכללו בתוכנית ההשמדה הסופית (הפתרון הסופי) ראה וועד וונזה 1941-, .ועל על כך אין מערערים כיום.
זה שהגרמנים לא הספיקו להשמיד את העם היהודי ולא עלה בידם להגשים את היעד הנכסף הזה בגלל כישלונם מול צבאות בנות הברית.
באירופה ובצרפת קיוימו החלטות וועדת ונזה בשלמותן.
אין אנו באים להאשים חלילה את מנהיגי מדינתנו כאשר הדעת הרווחת והמוסמכת בהצהרה רשמית :
* שבזמן המלחמה תוניסיה לא היית תחת משטר נאצי.
* ולא היית כלל תחת משטר נאצי
* ולא היה כל משטר ששיתף פעולה עם הנאצים.
ראה מכתב אמיתי ורשמי מטעם המדינה, שאומר זאת מפורשות.
בעקבות האמור לעיל, אין פלא שכל הבקשות נדחו ועקב כך רבים כלל לא הגישו תביעות על מנת לא להתבזות.
לאחר מאבק של שנים לאחר שהוכח שיש לנו "אחות" והוכרנו כניצולי שואה לכל דבר, אנו נאלצים לדרוש ממדינת ישראל פיצוי מלא על התנהלותה בגין שלילת זכויות טבעיות.
המקורות לתשלום הן מתוך כספי האוצר שנתקבלו מהגרמנים וכן מממשלת גרמניה שלא הכירה ביהדות תוניסיה, על אף שענו לכול הקריטריונים. אך וועדת התביעות שהיית לה עילה לא השכילה לטפל בכך ,העדיפה לטפל ביהדות אירופה בעדיפות.
נוסח התביעה המתגבשת
* אנו דורשים להעניק פיצוי מלא לכל הניצולים החל מהחלת החוק בשנת 1957, דהיינו שלכל ניצול מגיע החזר לפי החישוב כדלקמן :
26000 ₪ בשנה *55 שנה = 143.0000 ₪
ובתוספת ריבית והצמדה.
כמובן שחוק היורשים והשאירים יחול על תביעה זו. הרי מרבית הזכאים בצער רב לא עימנו כיום וילדיהם לא זכו לחינוך נאות לעומת אחרים.
* בנוסף יש לפצות את כול יהודי צפון אפריקה שהיו תחת שלטון ווישי בגין שלילת הזכויות בין השנים 1941-1943.
* מאחר ואנו מודעים לצורכי המדינה בכוונתנו לייעד את שליש מהכסף לתרום למערכת הביטחון, שליש לחינוך למורשת, ללימודים ולחינוך, ויתר לנפגעים ולצאצאים.
לגבי שלטון בעת חוק חוק ווישי יש מקום לפצות את כל יהדות צפון אפריקה ולתבוע את ממשלת צרפת וגרמניה שהייתה אמונה על יהדות צפון אפריקה והיית אחראית ישירה לשמור על ביטחונם.
זו ניסוח רעיוני שיגובש ויעובד על ידי משפטנים.נא הערותיכם.
כתב יוסי בריח
לאחר השלמתו, תוכן זה יופץ לכל כלי התקשורת ולנתבעים.
14/10/2010
אישה גאה מהאטלס :
שוש רואימי
(סוזאן ברשישת)
הסופרת שוש רואימי נולדה במרכאש שבמרוקו. בגיל שש עשרה עלתה עם משפחתה לבאר שבע והתגוררה בשכונה הציורית נווה נוי. אחרי נישואיה לאלברט, עברה לדימונה, שם עבדה כספרנית בספרייה העירונית. מאוחר יותר הייתה מורה מטעם קרן קרב ודמות חינוכית מוכרת בעיר והיא הנחילה בין חניכיה את מנהגי מרוקו ואת המורשת העשירה של בית אבא. תוך כדי עבודתה, שבה ללימודים אקדמאיים באוניברסיטת בן גוריון.
אני קורא כעת את ספרה הראשון המאלח של אבא. שוש תרגמה בעצמה את ספרה הראשון לצרפתית לאור בקשתם של הקוראים הרבים אשר מתגוררים בארץ ומחוצה לה. לספר החדש קראה :
,La gardienne du temps לפי הכינוי שניתן לה על ידי גב' טלל, עיתונאית מחבר העמים אשר התגוררה בערד בשנות ה-90.
לכשאגמור את קריאתו אני אחזור אליכם עם תגובה מפורטת. להלן תגובות ראשונות על ספרה : אישה גאה מהאטלס.
תגובה :
שושנה היקרה!!!
השבת בירכתי על המוגמר,בהגיעי לסוף הספר,הלא-הוא תחנה סופית של מסע מתוק וממכר,על האמת להיאמר,שמעטים הם הספרים שאתה "רץ עם דפיהם ומדלג כאיילה",אני מודה לך על ההזדמנות שנתת לי לפגוש יצירה העולה אלף מונים מהאחרות,ערכה לא יסולא בפז,כשהגעתי לקטע שירו של מו"ר אבי שהובא בספרך,נקוו עיניי דמעות געגועים לאותן הדמויות,דמויות שלא הטיב אף סופר לתאר אותן כפי שאת עשית ביד רמה
ברחשי תודה א.ש
דוקטור יורק, אוניברסיטת בר-אילן:
הסיפור מצלצל אמיתי. תיאור מעניין ומעורר סקרנות. בשבילי, הוא צוהר למציאות בלתי ידועה. כתוב היטב.הסתכלות יפה בתרבות אחרת.מסופר בשפה עשירה המתארת מציאות שנעלמה מאתנו ונעלמת בשטח. מסופר בשפה עשירה המתארת מציאות שנעלמה מאתנו ונעלמת מאתנו. יש בה עניין לכל קורא.
הי שוש!
זה עתה סיימתי לקרוא את ספרך "אשה גאה מהאטלס"
תודה!!מצאתי עצמי מטיילת עם הבנות בסמטאות, בטבע, במשפחה - ומזדהה.
סיפור קולח, זורם וכתוב בשפה עשירה.
בהצלחה להמשך. . .
מחכה לספר העשרים ו. . .
נואית
עלילת הספר "אישה גאה מהאטלס" מתרחשת באוריקה, במראקש ובארץ. בספר נחשפת שורה של תהפוכות, ובמרכזו שתי דמויות העוברות תהליכי שינוי ברמה אישית, משפחתיות.
שוש רואימי נולדה ב-1948 בעיר מראקש שמרוקו. ב-1963 עלתה משפחתה, שמנתה שבע נפשות, לארץ והתגוררה בבאר שבע. אחרי נישואיה עברה שוש להתגורר בעיר דימונה, שם הועסקה ברשות המקומית בתפקידים שונים בתחום החינוך במשך יותר מ-27 שנים. אחרי רישה מוקדמת מן העבודה חזרה שוש לגור בבאר שבע והחליטה להתפנות לכתיבה.
ספרה הראשון היה "המלאח של בית אבא, מראכש", "ואישה גאה מהאטלס" הוא ספרה השני.
הנאה צרופה הפלגתי על דפי עלילת הספר אל עירי מראכש. המשכתי וטיפסתי למרומי האטלס ערש אבותיי. הנני גאה להימנות על בני העיר מראכש בירת האטלס. ספר שאינך יכול להניחו מבלי לקוראו בנשימה אחת מתחילתו ועד סופו. לשוש היקרה המשיכי לכתוב עוד ועוד . אמן ואמן
יערה גלילי
דואר אלקטרוני : לא מוצג
תגובה:
אני שטודנטים לתואר שני המנהל עסקים קראתי את הספר "אישה גאה מהאטלס" בהתלהבות וגיליתי עולם שלא הכרתי .אני תולעת ספרים וספר זה עורר את סקרנותי בצורה יוצאת דופן! מומלץ בחום!
|