לכן, נחתם הסכם עם הרשויות המקומיות, - במקרה ונמל התעופה יגדל -, תיאסר תנועת האוויר בין השעה 23.00 ל-05.00 בבוקר.

לופטנזה תופסת 56 % מהתנועה האווירית : 59% מהנוסעים, ו-51 % מהמטענים.
מקורות המידע : Source du document sur l'aéroport  : Wikepedia

 

כאן השעון מורה לנו לחכות... המעברים לא יפתחו לפני השעה תשע. שלוש שעות המתנה הן לא סוף העולם. מנצלים את הזמן לחפש שרותים, להתפנות. ספסל קורץ לנו בדרך חזרה ואנחנו מתיישבים ומחכים...  הזמן לא עובר, אפשר להגיע מראש פינה לבאר שבע בפרק זמן הזה... סבלנות, עברנו את פרעה נעבור גם את זה...

אין מקום לכולם לשבת, לכן חלק מהחברה יושבים על הרצפה, כמו פליטי קמבודיה. כמובן שאנחנו נותנים כבוד לנשים מבוגרות. והדרת פני זקנה...

בשעה תשע כולם מזדקפים, ואצים בריצה קלה לעבר הדיילים שבנימוס רב בודקים את הכרטיסים ומאשרים את התנועה לעבר הבדיקה הבטחונית. מישהו אומר לי :"לך קדימה. יגאל"... אתה הראשון יה קזה... הפקיד מדבר אליי ואומר משהו שלא ניתן לפענוח, בשפה הגרמנית המחוספסת... בסבלנות, אני מבקש ממנו שיואיל בטובו לדבר אליי בשפה שאני אבין, צרפתית, אנגלית, איטלקית, ערבית, ידיש או עברית. משהו שבני תמותה רגילים שומעים.

הוא מסתכל עליי ברוב חשיבות ומראה לי באצבעו על השעה 22.30 שרשומה בכרטיס שעתה הושטתי לו, כרטיס שקיבלנו הבוקר. כך הוא מסביר לי בשפת הסימנים, בתוספת אנגלית משורבבת בצאפתית,  שעלינו להמתין עד הלילה. כמעט עד בוא המשיח בן דוד... לא, לא נגזים עוד 13 שעות בנוסף לשלוש שכבר חלפו עברו.

בלשון המעטה, כולנו מאוכזבים. נאמר לנו שאנחנו ננחת בלוד ב-15.30. לא 15.30 ולא נעליים. זה המקום להדגיש שאנשים מבוגרים צורכים תרופות, כל אחד והבעיה שלו. ובשביל תרופות צריכים גם לאכול ולשתות והמים אוזלים אט אט. אנחנו נמצאים במין פרוזדור רחב וארוך מאוד. מי שירצה מזון נמצא בבעיה לא קטנה.

אנחנו מסתובבים ושואלים את המדריך שלנו חיים, מה לעשות ? מדוע נדחה מועד ההמראה ? הרי ב-10.30 יש טיסה. הוא מבקש שנמתין, הוא הולך לברר ואומר שמיד ישוב.

אבל חיים לא חוזר וגם לא מצלצל במשך שעות, איש לא ראה ואיש לא שמע ממנו. אנחנו מתפזרים. אין מקום בספסל אחד לכולם. עדיף גם לא לעורר תשומת לב. לא הולכים רחוק. מקסימום עד השרותים, מרחק של כ-300 מטר.

אני עוד רואה את חבריי בעיני רוחי, יושבים כל אחד בפינה אחרת. אני תופס לי ספסל, שוכב עליו תוך כדי שימוש בתיק של אסנת ככרית. היא יושבת לידי. אני רואה את הנוסעים האחרים ממארים לעלייה למטוס. להם, איזה מזל, אין בעייה דומה לשלנו.

צריך להיות ישראלי על מנת לסמוך על המדריך בעיניים עצומות. אני זוכר מכתב שצורף לכרטיסי הטיסה, בעודנו בשדה התעופה בן גוריון. לא ירדתי לפרטי פרטיו. הנתונים היו מענינים כמו חוזה של עמידר, אז התעלמתי. אני פותח את המסמך עכשיו, רשום שטיסתנו היא 690, לעומת הטיסה המקורית שהיא 686 ראה מסמך שנשלח אלינו הביתה :  

מספרי הטיסות :

TLV X/FRA TUN 06MAY LH687/4110

TUN X/FRA TLV 17MAY LH4111/686

אכן שעת הטיסה שונתה. איש לא טרח לעדכן אותנו, כי אחרת היינו דורשים להישאר במלון בחממת עד לבוקרו של היום לפחות, במקום לצאת במוצאי שבת... רינט אומרת לי שהיא שמה לב לפרט הזה והיא שאלה את חיים, תשובה לא קיבלה.

אני רואה אנשים מהמזרח הרחוק עוברים, הודים או פקיסטנים עם הטורבן על הראש, בדרכם לטיסה שלהם. אני שמח שלא ממזדמנים לכאן אנשי טרור, חיזבאללה ודומיהם. היו קוצרים אותנו בשנייה. אני ככה במחשבותיי הלא נעימות ותנומה תופסת אותי. אני ישן כשעתיים על הספסל בדרך לטרמינל וגם אסנת נרדמת בישיבה.

רינט מעירה אותנו.

–  כולם נכנסו, אני באתי לחפש אתכם.

רינט המדהימה ! אישה גדולה, רינט. מיד אכיר את מידותיה הטובות.

אנחנו חוזרים. נוסעים לכיוון תל אביב עומדים בתור במבוא לקראת העלייה למטוס. השעה 10 בבוקר. אנחנו נכנסים לתור, מנסים את מזלנו ואם הכל בסדר, אנחנו נזעיק את חברינו. בהגיע תורנו, הדיילת מסבירה לנו יפה שאמנם יש מקומות פנויים במטוס, אבל אנחנו לא יכולים להקדים את טיסתנו משום שהמטען שלנו יועמס רק במטוס הלילי. ואז תיווצר בעייה עם הנוסעים הפוטנציאלים שלא יוכלו לנצל את מקומותינו, מהסיבה שתא המטענים מלא.

אנחנו יוצאים מן התור, לא חיכינו להרבה מהנסיון הזה שלנו, על כן הכזבתנו הנה מינורית.

–  אולי נצא מן שדה התעופה, מציעה רינט ? ההצעה מתקבלת, השאלה היא כיצד.

חברתנו ילידת טוניס דוברת אין ספור שפות ומסתדרת לא רע גם בגרמנית. היא שואלת פקידה אם ניתן לצאת משטח שדה התעופה. התשובה חיובית.

–  אתם תעברו דרך עמדת בדיקת הדרכונים, שלכם יוטביעו  ואחרי זה, תוכלו לצאת דרך כניסת העובדים. כאן, היא מסבירה לנו איכן נמצא אותו שער.

אנחנו עושים כדבריה, אבל בחוץ מחכים לנו בסך הכל המון בניינים גבוהים, שום דבר שמזכיר עיר או מקום ישוב. קומפלקס גדול של מבנים וכבישים מהירים הקושורים לשדה התעופה. אין מעברי חצייה בדרך. אנחנו פוגשים איש שמזהיר אותבו מתנועת המכוניות. הוא מכוון אותנו אל מקום הימצאו של קיוסק-קפטריה, לשם אנחנו מגיעים ויושבים מסביב לשולחן קטן. סוף סוף מתאפשר לנו לאכול מין מאפה ולשתות קפה חם. אנחנו מתעלמים מהטון האגרסיבי של המלצרית, ממילא רינט לא תישאר חייבת ותענה לה בכל שפה שתחפץ. בנימוס רב אמנם, אבל תעמיד דברים על דיוקם. לא פריירית רינט.

אנחנו חוזרים על עקבותינו, עוברים את כל המסלול פעם שלישית, מחתימים הדרכונים, עושים סיבוב בדיוטי פרי וניגשים למעבר הביטחון. כאן בודקים אותנו בדיקה יסודית, התיק של אוסנת עובר שיקןף ונבדק ידנית.

  –  אומרים לנו באנגלחת : !It is a problem 

שני בקבוקי שמן זית שקנינו בספאקס והיו בתיק לא עבירים. רכשנו אותם משום שמישהו ביקש. לא רצינו להכניס אותם למזוודות מפחד שישברו ואז יעשו שישו ושימחו. איש הביטחון מציע ללכת למשרדי לופטנזה  ולבקש אישור.

לא בא לנו. אסנת מציעה לזרוק אותם ובכך לפטור את הבעייה. אבל רינט לא מוותרת. הולכים עד הכניסה הראשית, מחתימים את ה דרכונים, ממילא יש לנו הרבה זמן לבזבז. בפתח המשרדים, איש בטחון אומר לנו : לא. עובדת שמזדמנת למקום אומרת כן. לא ! אומר האיש תוך כדי הזזת פנין ימינה, שמאלה וימינה עם כיווץ מצחיק של השפתיים. הכניסה למשרדי החברה לא מתאפשרת לנו.

–  יש חומר נפץ דמוי מים, לכן אי-אפשר.

–  אבל זה שמן !

–  זה גם יכול להיות חומר נפץ שקוף שהוספתם לו תה למשל, אומר הייקה.

אנחנו מחליטים לזרוק את שני הבקבוקים, אבל רינט לא מוותרת.

–  אחריי ! היא פוקדת כמו בצופים. האנשים שמחכים לשמן יתאכזבו.

אנחנו מגיעים לדיוטי פרי. רינט מסבירה בסבלנות רבה מה מבוקשה, קופסת קרטון קטנה. בקשתה נדחת על הסף. היא מבקשת חבל. אבל אין להם. לבסוף היא מוצאת על הרצפה מין שרוך ארוך. יופי ! קושרים היטב את התיק של אסנת, שני הבקבוקים בתוכו, אחרי שעוטפים אותם בנייר אריזה והם אורזים בסוודר שלי.

מכאן למטענים, אנחנו מסבירים עם חיוך של מלאכים שרוצים לשלוח את החבילה הזו עם המטען שלנו.

–  בתקווה שלא עברנו את המשקל הרצוי, צוחקת רינט.

–  זה בסדר, עונה השוקלת באנגלית ! It is OK.

אנחנו מחתימים את הדרכונים וחוזרים. לפחות פעילות גופנית אנחנו עושים. חמש פעמים הלוך או חזור, חמש החתמות דרכונים, הרבה דיבור בשפות שונות, עם אין סוף חיוכים. בקבוקי השמן לא נזרקו כפי שחשבנו לעשות מלכתחילה. אנחנו עוברים את המבדק הבטחוני. בקבוקי המים לא עבירים, אנחנו שותים מה שנשאר. הבקבוקים הריקים מורשים לעבור. אוף !

חברינו יושבים ומחכים.

  –  סוף סוף הגעתם. כמה דאגנו...

שלוש אחרי הצהריים. יושבים לנוח. באולם ההמתנה יש מזנונים, אבל המחירים לא זולים. אני מבקש לקנות טילון לאסנת וקפה עבורי. המוכרת אומרת לי :

–  אני סוגרת, השעה שלוש. תחזור בחמש.

איזו ייקית ! בישראל היו אומרים לה : למה, מה קרה ?

אני מגלה את חיים ישן באיזו פינה. בא לי לשאול אותו כמה שאלות, אבל זה יכול לחכות עד אחרי שיתעורר.

בשעה שש מורים לנו אנשי הביטחון לצאת ולעבור בדיקה נוספת. ביניהם אישת ביטחון שראינו אותה נכנסת והיא עצמה עברה כל התהליך הבטחוני. הבדיקה, גופנית בחלקה, ובתיקים. בדיקה, בדיקה...

באולם ההמתנה הגדול מחכים רבים וטובים. יהודים וישראלים. מישהו מארגן מניין לתפילת מנחה וערבית. אנחנו מצטרפים.

החברים שלי קוראים לי.

–  אנחנו רוצים לדעת מה גובה התשר שקיבל עומר הנהג שליווה אותנו כל השבוע שעבר. תעשה טובה ותתקשר אליו.

–  כמה כסף אספתם ?

–  110 דינר.

אני מתקשר, עומר אומר לי שהוא קיבל 70 דינר בלבד. אני מעביר את הסללורי שלי לשרה והיא שומעת מה שאני שמעתי.

החברים המומים. חיים מתקרב ומעירים לו שעומר קיבל 70 דינר במקום 110.

 –  הוא משקר, עונה חיים. אני הוספתי לו מהכיס שלי 50 דינר.

אני לא שופט ולא אוכל לקבוע מי צודק, חיים או הנהג.

חיים מבקש לדבר עם כולם. הוא מבקש סליחה על העיכוב בשדה התעופה פרנקפורט. לדבריו חברת לופטנזה אשמה. הוא מבקש שהות לברר את העניין ומבטיח שכל אחד יקבל פיצוי נאות.

עודנו מחכים לפיצוי הזה. חברי הקבוצה שלנו חושבים ברובם שאם הבעייה הייתה קשורה בחברה גדולה כמו לופטנזה, אז מנהלי החברה היו דואגים לנו למקום מנוחה, לארוחות ולשתייה.

חיים הבטיח, חיים יקיים. 

 

רינט אטל.

עברנו ביחד 13 יום. בפרק זמן כזה, שכולנו מצטופפים באוטובוס, למדנו להכיר אחת את השני. רינט אשת מעלות. היא דיברה כל פעם על מנת להעיר הערות על בזבוז זמן במקומות מסויימים  ועל אי הקצבת זמן באתרים חשובים כמו קרטגו למשל.

היום האחרון קשר אותנו מאוד. בסביבות שבע בערב, היא הסתכלה עליי ארוכות ושאלה אותי אם אני הייתי חבר בתנועת נוער דרור.

–  משהו באופן הדיבור שלך מזכיר לי מישהו שהכרתי בתנועת הנוער Avenue de Londres. אני רינה אחות של יעל. הייתי בצעירים ואתה הייתה מדריך שמדי פעם בא לבקר מהסניף של ספאקס.

הסתכלתי על רינה שהפכה לרינט ומערבולת של מחשבות חגה במוחי. ראיתי אותה פתאום ילדה בת עשר, שיערה מסולסל, חיכנית ושובבה. כן זיהיתי אותה והיא אותי עוד לפני כן, אחרי 13 יום... אמרתי :

  –  כן, אני כמוס. בארץ הפכתי ליגאל. בטוניסיה כמוס היה הגואל ממלחמת העולם השנייה. אז, בחרתי את השם יגאל שמקביל לו.

  –  זיהיתי אותך, אחרי הדברים שאמרת בתקיפות כשדיברת אל המדריך...

  –  את זוכרת עוד מישהו ?

  –  רבים... מהסמיף שלך אני זוכרת את ראובן כהן שעבר אלינו, עת הלך ללמוד בטוניס. הוא הדריך את אחותי הבוגרת יעל. אני הייתי קטנה, אבל יעל תש

 במקום סיכום : אני מודה לכל הגולשים שקראו את סדרת המאמרים הזאת, טיול בטוניסיה. כתיבתה נועדה למטרה חיובית ובונה, למען תיקון שגיאות בארגון נסיעות לחו"ל. מאידך גיסה, שאבתי עידוד רב מהתגובות המעודדות. אני שמח מהתוצאה הסופית.

אנשים שפנו אליי מצאו דרכי את חבריהם. אני מצאתי חברים חדשים ובלתי נשכחים. פונים קיבלו ממני יעוץ והדרכה. אני מוכיר תודה על הפרגון רב, שבח לאל.   

 

                                                                                 

מידי ניסיתי לומר אושוויץ

מילותיי מסתתרות בתוך תוכי

מושכות את האדמה שנושאת את כאבי

מצוות על קולי דממת מוות

בכל שנה אני לוקח את השמיים כעדים

האדמה מסרבת לעזור

גוף המילים שוכב בחדר המתים

מתערבב בעצמות גופם המצומק.

תנו לי לומר לכם

תנו לי להעיד

כן,האדמה פתחה את פיה

התהום בלע אותם

אני היא התהום

והבשר החרוך

אני היא הצעקה שגוועה בפי

אני קולם החנוק

שוב השנה

בהתקרבי לתהום

רגליי על סף חלל ריק

בוכה אני ומיבבת

תנו לי לומר לכם

תנו לי להעיד

השמים נפתחו לבלעם

והלילה נשא אותם

ילדה קטנה אני עם צמות חומות

צועדת בשביל,עטופה בערפל

המבט מקובע על נעליי

חולמת על לבנה יפה

אני היא אותה ילדה לפני שנולדה

הולכת והולכת עוד בלי די

ונדמה כי הולכת אני לנצח

מעלי נוצץ כוכב זהב

תנו לי לומר לכם

תנו לי להעיד

השמים והארץ שותפים לפשע

האדישות שלהם רצחה אותי

בחדרי הגזים,הם מתפשטים

מוסרים רק לרגע למתלה

את הבגדים שהורידו

מטמיעים בזיכרון את מספר המתלה

הנני הרגע שממתין

לחזרתם מלילות הזמן

הנני בגדיהם המסכנים

התלויים על מתלה זמנם

תנו לי לומר לכם

תנו לי להעיד

לאדמה זו הם יחזרו

כדי לגור בה ולרשתה

ששה מליון מספרים

חרוטים על עורם

טווים בנשמתי

את בגד הרשעות

המתים שלי לא נחים

והעולם ממשיך להסתובב

הארץ מאשימה את השמים על יופיים

והשמים מאשימים את הארץ על פשעיה

הייתי רוצה לדעת לומר

אך איני יודעת להעיד

שוב העולם מחבק את הגרוע

.שואף ונושם את הרע שנולד

הכוכב היה מאוד יפה

הוא סיפר לי אינסוף

אך במבט של הגדולים

הוא סימל את הלילה הנורא

ילדה קטנה אני עם מבט של ירח

ידה החזיקה את ידי כל כך חזק

למרות שהיא אבדה במרירות

איתה,איבדתי את כוכב הזהב שלי

איני יודעת איך לומר

המלים נעלמו

אני רוצה רק לישון

ולחלום

היערות ללא בושה מהללים את השמים

וההרים נדפו ריח נעים מוקדם בבוקר

בעוד שעל פסי הרכבת שהובילו לזוועה

הרכבות הובילו את ילדי ישראל

אשם,הטבע אשם

שהסכים בהתרסה

שהיופי של העולם יוצג

בעוד ריח הבשר החרוך של עמי

בישם את הערים הקרובות

לא,איני יודעת לומר

ואיני יכולה להעיד

אני רק יודעת לקבל

את נוכחותם הנשכחת

אלוקים הסתיר את פניו

הם הושמדו

ולי אין יותר גיל

אני השומרת של חייהם

דמעותיי מגיעות ממנהרת הזמן

ואלוקים בוכה איתי

הם הפירות המרים של דמם

אלוקים מסרב שהן תתייבשנה

איני יודעת לומר

איני יודעת להעיד

אני רק יודעת להזות

צעקה שדוממת

אני אתמול ואני המחר

אני אותה ילדה אבודה בלילה

אני קולם החנוק

אני מבטם הקטוע

אני התהום הפעור

אני הגופות שנופלות

אני הריח של הבשר החרוך

אני חלק מהצל שלכם

לא אדע לומר לעולם

אני רק יודעת להתפלל

כדי שלעולם הגרוע

לא ישכח

אני מנחשת את משכנכם האחרון

ילדי עמי הנרצחים

אהוביי שביקשו ממני

להעיד למענם נגד הזוועה

דמכם יזרום בעורקי עץ החיים

ששורשיו היפים צוללים קרוב לאור

נשמותיכם יפרחו בגן האין סוף

לעת עתה הן מאירות את נשמתי בכאבכם

ילדה קטנה אני עם צמות חומות

Auschwitz, le mot impossible Chaque fois, je tente de direAuschwitz Mais les mots se dérobent sous moi, Retirant la terre qui porte ma douleur, Imposant un silence de mort à ma voix. Chaque année, je prends le Ciel à témoin, La terre me refuse son soutien; Le corps des mots git dans les charniers Mélangés aux os de leurs corps décharnés. Laissez-moi vous dire, Laissez-moi témoigner, Oui, la terre a ouvert sa bouche, Le gouffre les a avalés. Je suis ce gouffre Et cette chair brûlée, Je suis ce cri qui meurt dans ma bouche, Je suis leurs voix étranglées. Cette année encore, Approchant de l'abîme Mes pieds au bord du Vide, Je pleure et j'implore. Laissez-moi vous dire, Laissez-moi témoigner, Le Ciel s'est ouvert pour les engloutir Et la nuit les a emportés. Je suis une petite fille avec des nattes brunes, Je marche dans la file, entourée de la brume; Le regard fixé sur mes chaussures, Je rêve de la belle lune. Je suis cette petite fille avant que d'être née, Je marche et marche encore, Il me semble que je marche pour l'Eternité; Sur moi, brille une douce étoile en or.. Laissez-moi vous dire, Laissez-moi témoigner, La terre et le ciel sont complices, Leurs indifférences m'ont assassinée. Dans les chambres à gaz, ils se déshabillaient, Confiants aux crochets, juste pour un instant Leurs vêtements retirés, Répétant pour après, le nombre du crochet, inlassablement.. Je suis l´Instant qui attend Leur retour depuis la nuit des temps, Je suis leurs pauvres vêtements Pendus aux crochets de leurs instants. Laissez-moi dire, Laissez-moi témoigner, Sur la terre, ils vont revenir Pour en hériter et l'habiter. Six millions de numéros Gravés sur leurs peaux, Tissent dans mon âme Le vêtement de l'infâme. Mes morts ne reposent pas Et le monde continue de tourner, La terre accuse le Ciel de sa beauté Et le ciel accuse la terre de son iniquité. Je voudrai savoir dire, Mais je ne sais témoigner; A nouveau, le monde accueille le pire, Complaisant, il respire le Mal qui renaît. L´étoile était bien jolie Elle me parlait d'Infini, Mais dans le regard des grands, Elle signifiait la terrible nuit. J´étais une petite fille au regard de lune, Sa main tenait la mienne si fort; Elle s'est pourtant perdue dans l'amertume, Avec elle, j'ai perdu mon étoile d´or. Je ne sais plus comment dire, Les mots se sont échappés, Je voudrai juste dormir Et avoir rêvé. Les forets sans honte glorifiaient le ciel, Et les montagnes sentaient bon le petit bonheur Tandis que sur des rails qui mènent vers l'horreur, Les trains emportaient les enfants d'Israël. Coupable, la nature est coupable D'avoir permis outrageusement Que la beauté du monde s'offre en spectacle, Alors que l'odeur de la chair de mon peuple parfumait les villages avoisinants. Non, je ne sais pas dire Et je ne puis témoigner; Je sais juste accueillir Leurs présences oubliées. Dieu a caché son visage, Ils ont été anéantis; Et moi, je n'ai plus d'âge, Je suis la gardienne de leurs vies. Mes larmes viennent de la nuit des temps Et Dieu pleure avec moi, Elles qui sont le fruit amer de tous leurs sangs, Dieu refuse qu'elles ne sèchent jamais. Je ne sais pas dire, Je ne sais pas témoigner, Je ne suis que délire, Un hurlement qui se tait. Je suis hier et je suis aujourd'hui, Je suis cette petite fille perdue dans la nuit, Je suis leurs voix étouffées, Je suis leurs regards mutilés. Je suis le gouffre béant, Je suis ces corps qui tombent, Je suis l'odeur de la chair calcinée, Je suis votre part d'ombre. Je ne saurai jamais dire, Je ne sais que prier Pour que jamais le Pire Ne soit oublié. Je devine le lieu de votre dernière demeure, Enfants de mon peuple assassinés, Bien-aimés qui me demandaient De témoigner pour vous contre la terreur. Vos sangs couleront dans les veines de l'arbre de Vie Dont les belles racines plongent si près de Sa Lumière; Vos âmes fleuriront dans le jardin de l'Infini; Pour l'heure, elles éclairent mon cœur de votre douleur. Je suis une petite fille avec des nattes brunes… Rachel Franco – 31 Janvier 2010 http://www.youtube.com/watch?v=XqE0mVrtcQQ&feature=related