 RSS
על הבלוג
זיכרונות ילדות, התזונה והמתכונים המגוונים, סיפורים, הגדות, אמרות ומשלים, מורינו ורבותינו, רעינו וחברינו מבית הספר, מנהגינו, מסורת אבותינו, בית הכנסת ובמיוחד המשפחה וההורים, זה מה שאשתדל לשחזר בדפים אלה, מבלי לדלג על הפלישה הנאצית בטוניסיה ועלייתנו ארצה.
אקדיש התייחסות גם לשאר יהודי המגרב ולקשרים שנרקמו בינינו ובין שכינינו מדתות אחרות.
|
posts
28/03/2010
סיפור לפסח
פסח מחר בערב וקצת לפני שאאחל לכם חג שמח,
אני רוצה לספר משל קטן המיוחס לנביא אליהו זכור לטוב, שמאותת לנו בכל שנה, לקראת חג
הפסח ומשדל אותנו למידות טובות. לא בכדי בכל בית נשמר מקום לנביא אליהו בשולחן
הסדר.
הנה לפניכם מה שמענו בטוניסיה...
שתי שכנות, האחת ענייה ושמה שרה, השנייה
בעלת אמצעים ומכנים אותה לאה. שתיהן גרות בכפר קטן שנהר שוטף את אדמתו, רועש וגועש
ולעתים רגוע ושלו. למשפחה העשירה אין בעיות להתכונן
לחג הפסחה, לרכוש ביגוד ונעליים חדשים ולקנות כל המצרכים לחג, מצות ושאר ירקות.
כבש רועה בחצרם, הוא יהיה הקורבן בפסח.
לעומת זאת, המשפחת
הענייה מתקשה להשיג את המעט שבמועט. שרה
לוקחת את הכבסים לנהר, אם אין חדש, אפשר לכבס את הבגדים הישנים כך שיראו טוב ולא
יהיה בהם חשש של חמץ.
היא עוסקת במלאכתה שעה קלה, מנקה, מסבנת, משפשפת
עד שפריטי הלבוש היו בוהקים, לבנים כשלג, תכולים כרקיע, וכחולים כים הגדול. איש בא בימים מתקרב אליה ושואל :
— מה מעשייך בתי ?
— אני כובסת.
— מדוע ? אין לך ביגוד חדש לחג ?
— יש ויש, הארונות מלאים בו.
— קניתם כבש לקורבן ?
— כן, שבח לאל.
— יש לכם כל המצרכים, בתי ?
— "נחמדו ונסכרו". תודה לשם, לא חסר כלום.
— ישתבח השם ויתברך, אומר הישיש ונותן לאישה מטבע
זהב למקרה הצורך לקניות נוספות.
שרה בשובה הביתה מופתעת למצוא את מטבחה מלא בכול טוב, לראות כבש קשור בחצר
ולועס ירק, ובחדרים ארונותיה מחודשים, במדפיהם בגדים חדשים ובמידות המתאימות לכל בני
הבית, מהאב לאחרון הבנים. גם נעליים וגרביים לא חסר. גם לא לבנים תחתונים. השבח
לריבון עולם !
היא רצה לקנות אגוזים, פיצוחים ומיני תפנוקים.
נשאר לה עוד הרבה עודף בארנק אחרי הקניות אשר שילמה באמצעות המטבע הזהב...
שכנתה לאה נכנסת אליה, מלאה סקרנות ובראותה כל
"הכיר" שבבית, היא לא מתאפקת ושואלת איזה נס קרה פה. שרה מספרת לה מאלף עד תו כל
אירועי היום, הכביסה ליד הנהר ופגישתה עם האיש הזקן.
ללאה
עיניים גדולות ונפשה חושקת לצבור רכוש. היא חושבת : " אם היא אמרה יש לי וקיבלה כל כך הרבה, אני אומר שאין לי ואקבל כפליים...
היא מתלבשת בשמלה דהויה ויוצאת אל הנהר,
לכבס שם כל מיני פרטי לבוש בלויים, שאבד עליו הכלח. היא עסוקה שעה קלה במלאכתה, כאשר איש
בא בימים מתקרב אליה ושואל :
— מה מעשייך בתי ?
— אני כובסת.
— מדוע ? אין לך ביגוד חדש לחג ?
— לא. מה לעשות, הימים קשים.
— קניתם כבש לקורבן ?
— לא אבי, ידנו אינה משגת.
— יש לכם כל המצרכים בבית ?
— לא אבי,
אנחנו מחכים לבורא עולם שיפתח לנו את ידו הנדיבה.
— השם ישתבח שמו יעשה כרצונו, אומר הישיש ומסתלק.
לאה בשובה הביתה מופתעת לראות מטבחה ריק מכל
מצרך, בחדרים הארונות ריקים. ואפילו הכבש שהיה רועה בחצר נעלם כאילו בלעה אותו
האדמה.
ואם לא די בכך, ארנקה מרוקן מתוכנו. אליהו הנביא –
כן, ניחשתם, זהו – העניש אותה על שחמדה וחשקה דברים מעבר לטוב שהיה לה.
מוסר השכל : אשרי האיש השמח בחלקו.
מי שמאוכזב למרות הטוב שיש לו, לא ישמח לעולם.
מתוך הספר על יהדות טוניסיה : שבעים סיפור וסיפור, עורך דב נוי.
חכ פסח כשר שמח ובעל ניחוח
|
28/03/2010
חג פסח שמח וכשר !
Bonne fêtes de Pâques
תקופת ימי טרום החג הולכת ומסתיימת
בהם כל ארוחה שמוגשת מייד נחשדת
כמבצע ביעור חמץ ולהכחיש אני ממהרת,
תלונות על ניצול מלוא החופן אני מקבלת
הילדים "האומללים" מרגישים שאותם אני מנצלת
מחילה אני מבקשת והסברים כבר לא מספקת!
אז אפשר כבר לברך ולאחל :
קבלו איחולים לחג פסח שמח
ושנדע לנצל אותו לא רק לארח
ואת האורחים לשמח
אלא לצאת להתענג ולהתבסם מהריח
כי לפסח יש אוירה ויש גם ניחוח
(ולא הכוונה לסנט מוריץ...)
וזה גם זמן נהדר לטיפוח
וכמעט הגיע הרגע ליהנות מהקינוח
אז שיהייה לכולנו חג שמח ופורח!
באהבה:
אסנת כהן
מצטרפים לאיחולים :
איילה
שיר, נתן ויגאל
27/03/2010
Premier jour en Tunisie, deux mots sur L'Avenue Habib Bourguiba
Habiba Msika
Vous trouverez toujours des jeunes gens assis sur les marches du Théâtre Habiba Msika.
Habiba Msika était considérée comme une diva dans les années trente du siècle dernier : Elle sortait sans voile en public, elle avait sa propre voiture, son chauffeur particulier, faisait accompagner par ses fans en guise de gardes-corps. Elle flirtait librement, vraiment particulière pour son époque et dans la société qui l’entourait.
Elle naît dans un quartier juif de Tunis au sein d’une famille pauvre. Ses parents Daïda et Maïha travaillent dans le commerce du fil.
Le Théâtre Habiba Msika |
Elle apprend à lire et écrire à l’école de l’alliance israélite qu’elle quitte après 7 ans pour suivre, grâce à l’aide de sa tante, des cours de chant, de solfège et d’arabe classique auprès du célèbre compositeur Khemaïs Tarnane et du ténor égyptien Hassan Bannan. Elle épouse son cousin Victor Sitbon mais leur union durera peu de temps.
Son premier récital a lieu au palais Assous de La Marsa où elle rencontre son pygmalion et amant : le fine plume Aziz.
C’est à partir des années 1920 que sa carrière décolle : elle devient un véritable sexe-symbole et initie le phénomène des « soldats de la nuit », surnom donné à ses fans, en majorité de jeunes dandys de la bourgeoisie tunisienne.
L’Avenue Habib Bourguiba abrite le théâtre Habiba Msika |
C’est à cette époque qu’elle monte avec son amant à Paris où elle rencontre, par son entremise, Pablo Picasso ou encore Coco Chanel qui dira d’elle : « Habiba est un tempérament de feu sous ses grâces d’orientale. Elle imposera Paris en Afrique du Nord. » De retour en Tunisie, elle joue Le Fou de Leïla, Lucrèce Borgia et la plupart des pièces du répertoire shakespearien.
En mars 1925, elle joue le fameux Roméo et Juliette au théâtre Ben Kamla. Elle interprète Roméo alors que Rachida Lotfi, une actrice israélite libyenne, joue Juliette. C’est Mahmoud Bourguiba, frère du leader nationaliste tunisien Habib Bourguiba, qui monte la pièce. Le baiser qu’elle échange avec Rachida provoque une véritable émeute, la scène étant incendiée par des spectateurs outrés. Il faudra l’intervention de ses « soldats de la nuit » pour maîtriser la situation. Déjà connue pour ses sympathies nationalistes, elle provoque une nouvelle fois le scandale en1928 en jouant Patrie.
Les martyrs de la liberté enroulée dans le drapeau tunisien et scandant des slogans indépendantistes. Elle est arrêtée par les autorités coloniales à la sortie avec ses « soldats de la nuit ».
Fin tragique
Maîtresse du prince Fouad d'Égypte à la même époque, elle fait la connaissance de Eliahou Mimouni qui est un riche israélite de Testour follement épris d'elle : il ira jusqu'à lui construire un palais. Elle quitte quand même ce dernier et entame une nouvelle idylle avec un ami d'enfance (Mondher Maherzi). Enceinte, elle décide de l'épouser.
Au matin du 20 février 1930, son ex-amant Eliahou Mimouni pénètre dans son appartement de la rue Alfred-Durand-Claye à Tunis, l'asperge d'essence et la brûle vive. Grièvement brûlé à son tour, il meurt peu après. Msika sera inhumée au cimetière du Borgel à Tunis.
Prototype de la femme libre et maîtresse de son destin, cantatrice charismatique et actrice audacieuse, véritablement adulée par la population tunisienne autochtone, Msika était un véritable phénomène de société à son époque.
A paru aussi dans : Tunecity
26/03/2010
Premier jour à Tunis 7/05/2009
Nous sommes arrivés à Tunis via
Francfort, à une heure trente, heure locale soit 17 après notre départ
de Beersheba. Nous tombons dans nos lits harassés de fatigue, en quête
d’un sommeil réparateur. Tunis, comme on est bien entre tes bras
Je me réveille tôt, les rayons de soleil
m’enveloppant d’une douce chaleur, je saute du lit, tire les rideaux et
pousse un cri der satisfaction en admirant le panorama de la plage de
Gammarthe se découvrant comme une peinture de maitre.
Gammarthe :
Vue de mon balcon
|
A huit heures nous débutons notre
excursion à Tunis. 20 minutes de route et nous voilà dans l’Avenue
Mohamed Cinq, au rond-point du 7 novembre (le jour de la montée au
pouvoir du Président Ben-Ali) et bientôt nous défilons dans l’Avenue
Habib Bourguiba bien connue naguère, sous le nom d’Avenue Jules Ferry.
Nous sommes tout émus, le but de nôtre
voyage étant de revoir et de retrouver des sites connus.
Donc nous voilà dans la capitale, cheminant sur le trottoir ensoleillé à
deux pas de la Cathédrale de Tunis que nous ne manquons pas de visiter.
Elle me parait comparable à d’autres visitées en France. Nous gardons
le silence par respect à ce lieu saint qui a vu tant de fidèles.
Je me place auprès du guide, un homme
âgé qui nous donne des explications en français et en arable, traduction
simultanée. Nous décidons d’un commun accord d’aller faire une
promenade dans La Médina et de se restaurer ensuite. En laissant
derrière nous l’Avenue Jules Ferry (Habib Bourguiba), nous pénétrons
dans la Ville Arabe par la Porte de France, ou Bab el Bhar (porte de la
Mer). Le meneur touristique nous accorde une demi-heure de liberté pour
ce faire, mais le vieux guide me chuchote à l’oreille :
Avec le guide
|
"Prenez votre temps, ils ne reviennent
jamais avant une heure de promenade".
Dans ce labyrinthe de souks et de
mosquées, nous quittons Osnath et moi les rues principales et leurs
pièges à touristes pour découvrir un Orient rêvé. Chants des muezzins,
mausolées princiers aux stucs et aux céramiques somptueuses, hammams et
ventes à la criée dans les passages voûtés...
La Ville Antique à Tunis, est l’une des
plus stupéfiantes du Maghreb. L’architecture est surprenante, une
combine d’influences andalouses, turques et européennes.
Le souk El-Blaghgia (des savetiers), souk El Kébabgia (des boulangers),
souk En-Nhas (du cuivre), souk Es-Sabbaghine (des teinturiers) et autres
sont dépassés.
— Dommage ! regrette Osnath, j’aurai
voulu m’attarder dans ce labyrinthe et en goûter les couleurs et les
odeurs.
La Cathédrale de
Tunis
|
Justement midi sonne. Nous nous
dirigeons vers une gargote située dans une de ces petites rues de La
Médina. Regardant le cuistot s’affairer autour de son barbecue.
— Moi j’ai déjà l’eau à la bouche. Quand je vois ces merguez, ces
entrecôtes, cette lïa, ce foie... Je me ferais servir une bouteille de
vin rosé Bokobza bien frais en mangeant - Ne t’emporte pas papa, ce
n’est pas cacher etnous devons retourner.
Un casse croûte tunisien est bien vite
avalé (Ah ! quel goût mes amis, dommage que vous l’ayez raté). Nous
retournons sur nos pas, passons la Rue El-Azouze et le Souk Boumendil,
demandons aux passants la route du retour la plus courte et nous
arrivons enfin devant Bab El Bhar.
— Je ne dirais pas non à une Coca Cola bien frappée dit Osnath, en
s’accoudant devant un petit kiosk.
— Pourquoi pas ? Un Boga fera l’affaire
pour moi.
Porte de France
|
Nous arrivons au lieu du rendez-vous
bien avant les autres qui ont fait des achats : petits souvenirs en
cuivre, des savates, des blouses Jellabïa, des parfums et bien d’autres
cadeaux pour leurs amis. Nous avons fait de même, mais avons été moins
débordés. Nous faisons aussi une réserve d’eau minérale pour la route.
Un tour dans l’Avenue, nous passons devant l’Ambassade de France qui a
été un temps la Résidence Générale. Le Théatre Habiba Msika nous cligne
de l’œil. Habiba Msika, une chanteuse comédienne ayant une vie
mouvementée a été brûlée vive pendant son sommeil par un amoureux déçu.
Le palais qu’il s’apprêtait à lui offrir est devenu le Théâtre portant
son nom. Des jeunes sont assis constamment sur les marches menant à ce
monument, comme on en voit sur les marches du Sacré-Cœur.
Rue Habib Bourguiba
|
Notre prochaine visite est la grande
synagogue située dans l’avenue de paris. Je parle aux policiers de garde
devant cet édifice et leur demande poliment en langue arabe la
permission de prendre des photos. Autorisation donnée bien sûr, à en
ex-Tunisien on ne refuse pas ce plaisir de prendre des souvenirs dans
son objectif. Entrée par la porte arrière. La concierge est bougonne et
elle nous jette :
— Je n’ai pas le temps de faire ma
lessive, ni de repasser. Un shampoing ? Faudrait attendre. Je lui
réponds du tac au tac :
— Ne sois pas blasée ma chère. Ton
travail est pépère (mémère ?), c’est bien plus facile de s’occuper d’une
synagogue que de bosser du matin au soir dans un hôpital ou dans un
hôtel. Et je lui glisse dans la paume de la main, une pièce de 5 dinars.
C’est ma manière de dire : Sésame ouvre toi.
La Grande Synagogue.
|
La synagogue est bien entretenue, c’est
le cas de le dire. Nous admirons ce lieu saint resté tel qu’il était il y
a 50 ou 60 ans. Une courte prière et chacun laisse une piécette dans un
plateau afin d’encourager les femmes qui nous ont accueillis. Je suis
ému, étant passé tant de fois devant cet édifice et même jeté un coup
d’œil à l’intérieur, dans le passé.
Nous reprenons notre excursion vers le
cimetière Le Borgel. Là je suis déçu. Les herbes sont hautes et cachent
les tombes qui sont en mauvais état. Nous passons devant le Monument à
la mémoire des soldats Français tombés dans la grande guerre 1914-1918 ;
Parmi les noms je reconnais celui du frère d’une de mes voisines. Que
leurs âmes reposent en paix. Morts si jeunes !
Rebbi Haï Taïeb Lo Met
|
Le tombeau de Rebbi Haï Taïeb Lo Met
attire notre attention. La signification de son nom est : rabbi Haï
Taïeb n’est pas mort.
La légende raconte que ce rabbin -
enseveli dans l’ancien cimetière Juif transféré ici -, est venu chez le
fossoyeur dans son rêve et lui a dit :
— Moumou ! Pourquoi a-t-on inscrit sur
le marbre : Zal (Que son âme repose en paix) ? Mon nom est Haï, Haï veut
dire Vivant. Si je suis Vivant, je ne suis donc pas mort. Le lendemain
le marbre de la tombe a été trouvé brisé.
Après les réparations le marbre était de
nouveau brisé et le malheureux croque mort faisait le même rêve et se
réveillait transpirant et affolé. Sa décision a été prise et sur le
nouveau marbre il a fait une épigraphe : Rebbi Haï Taïeb Lo Met. Lo Met
signifie Vivant ou plus tôt n’est pas mort. Depuis la tombe est restée
intacte. (Lu dans le livre de Samson Sarfati - Tounès el Khadra, La
Tunisie est verte. Pour les lecteurs sachant l’hébreu).
A paru dans : Tunecity
Lire la
suite du premier jour
|
24/03/2010
La
description d'un livre
L’Auteur Hédi Bouraoui est né à Sfax, en Tunisie.
Éduqué en France, il enseigne et écrit à
Toronto. Il est l’auteur d’une vingtaine de
recueils de poésie, d’une douzaine de
romans, et d’une dizaine d’essais de critique
littéraire où il fait l’analyse d’une
francophonie plurielle : Ontario français,
Maghreb, Afrique subsaharienne, Caraïbes.
Il est actuellement écrivain en résidence à
Stong, Université York, Toronto. Hédi est notre ami d’enfance et a déjà écrit dans ce forum.
Hédi Bouraoui, portrait par Kiat Lim Chew
|
ÉDITEUR
Les Éditions du Vermillon
INFORMATION-CLÉ
Nombre de pages : 392
Collection : Romans, no 48
Format : 15,25 cm x 22,9 cm
Prix : 25 $
ISBN : 978-1-897058-88-6
Parution : novembre 2009
Relations de presse : Nicole Durand
LE LIVRE
Hannibal Ben Omer, jeune Tunisien
originaire
des îles Kerkenna, demeure rebelle à
toute forme de contraintes, hormis celles
qu’il s’impose. Sans diplômes, il ne lui est
pas possible de rester dans son pays
natal. Il est autodidacte et féru d’histoire,
curieux de remonter à toute source.
Taraudé par la mort de ses parents, il
décide de suivre leurs traces pour élucider
le mystère de ses origines. Chemin initiatique
qui lui fera traverser la Méditerranée
d’île en île avec, pour guides et mentors,
les ombres d’Ulysse et du Carthaginois
Hannibal Barca.
Un nouveau livre
|
Quatre îles, Kerkenna, Djerba, la Corse
et
la Crète, autant d’étapes d’une épopée,
sans oublier la Sicile où Hannibal rencontre
l’amour de sa vie, Laura, dont il fait
son épouse. Tous deux iconoclastes, ils
fondent leur ménage sur de grands
idéaux : paix, accueil de toute différence
et, surtout, curiosité vis-à-vis de l’évolution
des civilisations modernes.
De l’union d’Hannibal et de Laura naît
un
fils, Télémaque, dont la vie est mise à prix
dès la naissance, tout comme la liberté de
son père. Laura, nouvelle Pénélope, attend
le retour du mari prodigue en mal d’errance.
Sublimée par la poésie, sa souffrance
mêlée de révolte n’a d’égal que sa
volonté de comprendre ce qui pousse
l’homme qu’elle aime à vivre loin d’elle.
Les aléas d’une odyssée est un roman
du Sud.
Toile de fond immuable depuis la
nuit des temps, la Méditerranée sert de fil
conducteur dans le labyrinthe des thèmes
multiples qui le composent. Ainsi, nouveau
Thésée sauvé par une nouvelle
Ariane, le lecteur émerge d’un imaginaire
foisonnant pour, à la lumière d’autrefois,
redécouvrir le monde d’aujourd’hui.
Centre
Maghreb Canada
Camus Igal Bouhnik est le délégué en Israël du CMC
20/03/2010
20 /03 /2010 18:07
Israël et l’Holocauste : Y
a-t-il une perspective historique authentique?
Jacques et Isabelle
par Edith Shaked
See in English at
http://opinion-forum.com/index/2010/02/israel-and-the-holocaust/#more-9843
Jacques et Isabelle quittèrent en silence
l’enceinte de Yad Va Shem, le mémorial officiel d'Israël aux victimes juives de
l'Holocauste et le centre mondial de documentation, de recherche et
l'enseignement de l'Holocauste. Il était midi et ils sont allés pour le
déjeuner. Selon leur coutume française, ils ont commandé un cappuccino, et ont
parlé de la période où le Sud de la France a été occupé par l'Allemagne nazie
pendant la Seconde Guerre mondiale.
Et leur histoire est la même histoire, parce qu'ils
étaient Juifs Français. Ils se souvenaient de la façon dont les nazis ont fait
du porte à porte pour les compter, - les lois racistes et discriminatoires sont
promulguées pour purger progressivement les Juifs de la vie publique,
économique, professionnelle et éducative -. Le père de Jacques ne pourrait pas
traiter comme médecin et la mère d'Isabelle en tant qu'avocat.
Jacques écoutait attentivement quand elle a raconté son
histoire. Son père, un membre du Conseil juif, ou Judenrat, a déclaré à la
famille au sujet de la réunion effrayante à la Kommandantur, avec le colonel SS
Walter Rauff qui sera connu plus tard comme le meurtrier brutal et notoire,
impliqué dans le développement du gaz, la mort, les fourgonnettes. Rauff leur
hurlait: «chiens de Juifs ! J'ai pris soin de juifs en Pologne et en Russie. Je
vais vous montrer» ! Alors, les Juifs étaient conduits au niveau
supérieur en ce jour pluvieux de 9 décembre 1942 pour les travaux forcés.
Gilbert, un jeune infirme, ne pouvait pas marcher assez
vite, et il a été abattu de sang froid par un soldat allemand. Puis vint
l'étoile jaune, les amendes, et la déportation aux camps de la mort. Isabelle,
avec de la tristesse dans sa voix, mentionna comment son frère Robert a été
déporté à Auschwitz, mais en est retourné quand même.
Malheureusement, l'histoire d'Isabelle sera enregistrée différemment de
l'histoire de Jacques, parce que Jacques a vécu en France, en Europe sur
le continent, et Isabelle a vécu en Tunisie, la France d'outre-mer, une
colonie française en Afrique du Nord. En Israël, l'histoire de Jacques, sera
étudiée, documentée et racontée à Yad Vashem, le mémorial officiel d'Israël aux
victimes juives de l'Holocauste et le centre mondial de documentation, de
recherche et l'enseignement de l'Holocauste. Et les étudiants Israéliens
pourront apprendre sur cet holocauste massacre terrible, dans une unité de
l'histoire sur les Juifs d'Europe dans la Shoah. Cependant, ils étudieront
l'histoire d'Isabelle et de Robert dans un nouveau chapitre séparé sur «Les
juifs de Tunisie sous l'occupation nazie.»
La raison semble liée aux définitions de Yad Vashem. Dans le passé il semble
que YV a écrit que «le plan de la solution finale aspire à massacrer tous
les Juifs du monde.» Maintenant, YV définit la solution finale
comme «le plan des Nazis de résoudre la question Juive en tuant tous les Juifs en
Europe. » Donc, Robert, qui n’est pas mort à Auschwitz, il a souffert comme
un «Juif de Tunisie sous l’occupation Nazie» et pas pendant la Shoah. YV a
l’air d’ignorer le fait historique que la colonie française de Tunisie était
considérée comme un pays européen, selon un document allemand sur la solution
finale de la question Juive.
Et, plus important encore, l’auteur d’un essai historique
«Vieux Thèmes – Découvertes archivistique nouvelles» écrit qu’en 2006, deux
historiens allemands, Klaus-Michael Mallmann et Martin Cüppers ont découvert
une nouvelle évidence. Ils ont découvert un document confirmant que certes la
solution finale a été un plan majeur de tuer tous les Juifs, partout où
les armées d’Hitler pouvaient les harponner. Après tout, le Reichsführer SS
Heinrich Himmler a déclaré que «Tous les Juifs que nous pouvons mettre la main
dessus, doivent être détruit maintenant, pendant la guerre, sans exception. ...
Oblitérer les fondements biologiques de la communauté juive. »
Pourtant, malgré tout ce qui précède, l'histoire d'Isabelle sera bientôt
racontée, mais en dehors de l'enceinte de Yad Vashem.
Un nouveau projet israélien, composé d’un homme, a été
créé en dehors de YV, a l’Institut Ben-Zvi des Etudes des Communautés Juives
Orientales de l’Est (s’occupe de l’histoire des Sepharadim, mot Hébreu pour
Juifs espagnols; et en Israël, Sepharadim sont des Juifs dont les origines sont
d’Afrique du Nord, du Moyen Orient et d’Asie;» la plupart d’entre eux ont la
peau brune). Son nom est "Le Centre d'information et de documentation et
de recherche sur la communauté juive d'Afrique du Nord pendant la Seconde
Guerre mondiale." Fait intéressant, Gilbert, le jeune infirme qui a été
assassiné par un soldat allemand "a péri dans la Shoah» (Holocauste en
hébreu), selon la page de témoignage par le projet de Yad Vashem à recueillir
les noms de tous les six millions de Juifs assassinés par les nazis et leurs
collaborateurs.
En 2008, les Juifs israéliens de la Tunisie ont remporté
un procès contre le gouvernement israélien, et ont reçu «droit au même
gouvernement israélien allocations versées aux survivants de l'Holocauste des
Juifs d'Europe», d'après les nouvelles du 12 Février 2008, dans le journal
israélien Haaretz.
Et l’évidence historique est très claire. A la Wannsee
conférence infâme, où les dirigeants Nazis ont discute «la préparation de la
solution finale de la question Juive en Europe,» quand ils ont compté les Juifs
marqués pour la mort, «le chiffre pour France zone libre, 700,000 incluait les
Juifs Sépharades dans les possessions Nord Africaines de France, le Maroc,
l’Algérie et la Tunisie.» (L a France métropolitaine avait
seulement 300,000 Juifs). On trouve ce fait écrit a la page 281 du livre «la
Shoah: Une histoire des Juifs d’Europe pendant la seconde guerre mondiale,» un
livre par Sir Martin Gilbert, un historien de l’Holocauste de très grande
réputation. Ce titre aussi montre que Gilbert considérait les Juifs d’Afrique
du Nord française comme «Juifs d’Europe.»
En Décembre 2009, Sir Martin Gilbert a édité un
manifeste, «Les Juifs d’Afrique du Nord dans la Shoah.» Dans cette
proclamation, Gilbert déclare fermement que l’histoire de la persécution des
Juifs en Afrique du Nord française pendant la Seconde Guerre mondiale fait
partie de la Shoah en France, qui a étendu sa législation anti-juive à ses
trois colonies d’Afrique du Nord. Cette déclaration a été émise pour l'occasion
de la cérémonie pour marquer l'anniversaire du 9 Décembre, 1942 de la rafle de
juifs tunisiens pour le travail forcé nazie.
Les historiens du Musée Commémoratif de la Shoah des
États-Unis ont aussi compris également que, selon une perspective historique
authentique, l'histoire d'Isabelle fait partie intégrale de L'histoire de l'Holocauste
en France, car, «l’histoire de la Shoah dans les trois colonies d'Afrique du
Nord de la France (Algérie, Maroc et Tunisie) est inséparablement liée avec
l’histoire de la France à cette époque.»
Mais, maintenant, il semble que certains chercheurs israéliens de l'Holocauste
et certains dans le public israélien considèrent le nombre des victimes. «En
Tunisie, il y avait un total de 2575 victimes Juives.»
Toutefois, le Danemark avec 60 victimes est répertorié, et la Tunisie ne l’est
pas, parmi les pays dans l'Encyclopédie Concise de la Shoah dans le site Web de
Yad Vashem.
Le Professeur Yehuda Bauer, savant israélien bien connu dans les milieux de l'Holocauste et actuellement Conseiller pédagogique à Yad Vashem,
à juste titre a déclaré à la Conférence d'Amsterdam sur Souvenir, Mai 2001: « la unprecedentesness/unique de l'Holocauste (...) est une tentative pour
éliminer un peuple, chacun d'eux, chaque individu de leur nombre, en fin de
compte, partout dans le monde, par une machine industrielle moderne. »
Et comme par le titre révélateur du livre de Sir Martin Gilbert, la Shoah est
une tragédie Juive. Cet événement tragique a eu lieu pendant la deuxième guerre
mondiale, un conflit international. En conséquence, tous les documents sont
lies, et doivent être étudiés pour l'éducation et l'information dans le même
centre de recherche et éducatif.
C’est un chapitre dans l'histoire du peuple juif, où tous
les Juifs ont été persécutés par les mêmes assassins, et ont partagé le même
sort à cause de la même raison idéologique raciale – parce qu'ils étaient
juifs.
On ne peut pas subdiviser les histoires des victimes,
Jacques et Isabelle.
Il y avait une question Juive, un problème
Juif, et une solution finale.
Il n’y pas une Shoah en Europe, et une autre Shoah en
dehors d’Europe, comme ce que déclare YV.
Il y avait une guerre d’Hitler contre les Juifs.
Et, il y avait une Shoah.
Il s’agit d’une histoire d’un seul plan
magistral, et d’une guerre contre les Juifs,
C’est un chapitre dans l’histoire du peuple Juif,
où tous les Juifs ont été persécutés par les mêmes assassins, et
ont
Par conséquent, il devrait y avoir une unité de
l'histoire appelé «La Shoah», et il devrait être UN seul centre
Israélien et mondial de documentation, de recherche et l'enseignement de la
Shoah, Yad Vashem.
Yad Vashem est et doit rester la voix authentique de la
Shoah, comme étant le seul centre officiel Israélien et le centre mondial pour
l’étude de la Shoah. Sa mission entière consiste à rechercher, interpréter, et
désaminer d’une maniéré véridiques tous les faits sur la Shoah.
Le but est de garantir que l’histoire recherchée,
documentée, et enseignée seulement a Yad Vashem est historiquement AUTHENTIQUE,
en étant entièrement inclusive, et non pas sélective. Il ne devrait pas y avoir
l’apparence de manipulation de l’histoire de la Shoah et des définitions, afin
de nier les réalités historiques sur les victimes Juives de la Shoah en Afrique
du Nord.
Chaque année, des milliers d’historiens, d’étudiants et
de professeurs viennent du monde entier pour apprendre tous les
faits véridiques sur la Shoah.
La vérité et l’exactitude sont vitaux, quand on fait de
la recherche et de l’éducation sur cet événement tragique.
«Tous les juifs étaient des victimes,» a déclaré de
manière appropriée, Elie Wiesel, Prix Nobel et survivant de la Shoah.
Ahdout am, Ahdout Goral –
Un peuple, un destin, un seul centre : Yad Vashem.
Et Yad Vashem s'acquittera de son énoncé de mission: «En
tant que mémoire vivante de la Shoah du peuple juif, Yad Vashem
sauvegarde la Mémoire du passé et donne toute son interprétation pour les
générations futures ... maintenant une voix authentique ... (qui) ouvre la voie
à un meilleur avenir ». Et cela exige maintenir une perspective historique
authentique, et rechercher et archiver tous les faits dans un
centre : Yad Vashem.
IMPORTANT: Yad Vashem supporte le centre de recherché sur
Juifs D’Afrique du Nord pendant la Seconde Guerre mondiale. Haim Saâdoun est
directeur de ce centre, qui maintenant rempliera les fonctions de Yad Vashem.
Antérieurement, YV faisait la recherche sur La Shoa en Afrique du Nord,
maintenant c’est Haim Saâdoun avec un budget spécial (?). Ils nous ont
foutu à la porte de YV. Acceptez-vous cela? C’est
contrairement à la loi.
Edith
Shaked :
Member of WOAHH (World Organization
for Authentic History of the Holocaust)
is a Lecturer who taught at
universities in France and the US. She is retired and works as adjunct
faculty teaching a course on the Holocaust at Pima Community College,
Tucson, AZ. She is a second generation Holocaust survivor.
Contact: edith.shaked@gmail.com
Edith Shaked a été invitée au perfectionnement
professionnel par les États-Unis Holocaust Memorial Museum, et par la Fondation
éducative sur l'Holocauste à assister à L'Institut d'été sur l'Holocauste et de
la civilisation juive, Northwestern University, (2-programme d'une semaine de
former des professeurs d'universités et de collèges à faire connaître le
Holocauste)
Elle a rencontré Yehuda Bauer (conseiller pédagogique à YV), Dan Michman
(historien en chef, YV), et David Bankier (Chaire d'études de l'Holocauste;
chef de l'Institut international de recherche sur l'Holocauste; YV) lors de
conférences internationales de l'Holocauste.
Shaked a créé et développé au cours de l'Holocauste. Elle a commencé avec 24
étudiants. L'automne dernier 2009, il y avait 350 élèves dans 14 sections
réparties dans toute la ville. Ce printemps, 457 sièges ont été mis à la
disposition des étudiants qui voudraient suivre le cours de l'Holocauste.
Haham
Dr. Solomon Gaon and Dr. M. Mitchell Serels, ed., Del Fuego: Sephardim and the Holocaust.
Sepher-Hermon Press, Inc. New York, 5755-1995. p. 149.
07/03/2010
אפריים בר-חיים
האדם שהיכרתי, בשנת 1954.
נפגשתי עם אפריים
בסמינר המרכזי למדריכים פרנקופונים (צרפת,
בלגיה, צפון-אפריקה) של תנועת הנוער דרור, בעיירה לגוין - ,Lèguevin באזור טולוז בדרום צרפת.
המרצים היו
בנימין אלוש, מיכאל קונפינו, יוסי מקיבוץ יראון, פינקוס המורה למוסיקה ומרכז הקורס
אלוף משה כרמל. רשימה חלקית שכן היה חסר אפריים בר-חיים (פרידמן) שהגיע שלוש
שבועות יותר מאוחר, בשל אבל משפחתי. הוא בא עטור זקן, שכן עדיין לא חלפו 30 יום.
אפריים נראה אדם
צנוע, לבוש חאקי. בתום משחקון כדורגל לפני
ארוחת הערב, ניגשתי אליו ברחבה שממול המבנה המגורים.
דיברנו, הוא אמר
לי שהוא ממוצא הולנגי ושהיה בצפון אפריקה בשליחות. השיחה הפכה קולחת ומעניינת. הוא
סיפר על ארגון עלייה ב' מצפון אפריקה. על המרכז ההעפלה באלג'יר. לאט, לאט הסתופפה
סביבו קבוצת חברים. כולם קשובים. הוא סיפר לנו שהעולים ההעתידיים קיבלו הוראה
לעזוב את המחנה במקרה שהמשטרה מגיעה לביקורת, ואכן הדבר קרה. הסוד נשמר בנס וגם
הודות לקשריו בפקוד העליון של המשטרה. הוא דיבר איתי יותר מאוחר על הערים
בטוניסיה. התעכבנו על העיר גאבס.
– היה לנו שם
סניף פעיל. האחים אלוש למשל... אחד מהם חי, מצא אישה במחנה (יהודית). אחותה שושנה
נישאה לשליח שלכם בטוניסיה מאיר עידן.
המשכנו לדבר
יום-יום, האדם התחבב עליי מאוד. הוא הכיר את דודי רחמים, את בת דודי מרים ועוד.
יום אחר סיפר על
התארגנות תנועת דרור- צעירי ציון בטוניס בשנת 1942. הוא דיבר על יגאל אלאל, נדיה
פרנקו-כהן, רחל כהן, אברהם צרפתי (פתי) משה ארנון (חבבו), אברהמי, גד שחר, מקימי
קיבוץ רגבים. אפריים
דיבר הרבה על נדיה כהן (פרנקו). "עוד תשמעו עליה" אמר, אבל "כל
הקבוצה נהדרת", לדבריו.
פתי היה השליח
שבא אחרי מאיר עידן, הוא התחתן עם רחל כהן ובשנית עם דליה גז מחמם-ליף.
הסמינר, אני במרכז התמונה, היד בכיס
אפריים מבקר בעיר
ספאקס, ב-1955.
קיבלתי הודעה
מאברהם צרפתי (פתי) שאפריים בדרך לספאקס ועליי לפגוש אותו ליד בית קפה הרנסנס – Café Renaissance,
בשעה שלוש ביום כלשהו בשנת 1955 או תחילת
1956. הוא יירד מהאוטובוס שבא משדה התעופה ואני צריך לעמוד לרשדותו. אכן נפגשנו,
הוא קפץ מן הרכב ולא אמר מילה, כאילו נפרדנו לפני דקות ספורות. שאלתי אותו אם הוא
זוכר אותי. זה היה אפריים.
– בוודאי זוכר,
כמוס. קח אותי למלון צנוע. אברהם צרפתי
בדרך.
אכן לקחתיו למלון
בסטיה, הכי צנוע שיש, קרוב לתחנת הרכבת, אבל הוא בחר במלון על יד, עוד יותר נחבא.
הוא נרשם בקבלה, עלינו לחדרו, הוא בדק את סגירת החלונות והמרפסת והורה לי ללכת
לקבל את פתי בתחנת הרכבת.
אכן פתי בדיוק
הגיע, כמו שתכננו, לא לבזבז זמן. עלינו לחדרו של אפריים, החלפנו כמה מילים ויצאנו,
צרפתי לכיוון המלון שלו, אפריים ואני לעבר מועדון תנועת הנוער. בדרך הוא חטף
לחמנייה ואכל אותה תוך כדי הליכה. הוא היה צמחוני. הוא עצר בחנות ספרים של בלנש Blanche,
ליד המסעדה של "פריים" ורכש לו ספר. הוא אמר לי, שזהו מנהגו, לקנות בכל
עיר ספר, ושולח הביתה או מכניס אותו למזוודה. השארתי אותו במועדון של הדרור לבד, עד
לבואו של פתי והלכתי למלא את הוראותיו : דהיינו לזמן פגישה של ההסתתדרות הציונית,
בשמונה בערב בבית הכנסת בית-אל בחדר הישיבות. טלפון לא היה לי, והסלולארי עדיין לא
הומצא, לכן הלכתי לקלניקה של הי"ר דר' נטף ואחרי כן לביתה של הגברת מטילדה גז. השניים הבטיחו לי שיעבערו
את המסר ומיד. הם אמרו לי גם, שהישיבה היתה על הפרק ושהם חיכו להודעה. לכן כולם אמורים
להיות פנויים באותו יום.
אכן בשמונה נפגשו
כל שועי יהדות העיר, כולם פעילים סמויים או סמויים למחצה. המפגש נמשך כשעתיים,
במהלכן דובר על חיי היהודים בעיר, לקראת הכרזת העצמאות של טוניסיה ועל ההיערכות של
מנהיגי העיר בהתאם. בשלב מסוים אפריים ביקש לצאת לרגע. כעבור 15 דקות היו"ר
דר' נטף סגר את הישיבה והודה לכל הנוכחים. אני הייתי הנער היחידי באותו מעמד. איש
לא התפלא על העדרותו הממושכת של אפריים ואיש לא העיר על כך.
אני ליוויתי את
השליח פתי למלונו ושאלתי על אפריים. הוא ענה לי :
– הנהג
של שרלו סעדה לקח אותו לשדה התעופה. הוא כבר במטוס או שהוא עומד לעלות על כבש המטוס, בדרך לטוניס. שכח מהפגישה הזו.
זהו הביקור של
אפריים בספטקס, האיש בעל שמות שונים - לפי דבריו של דודי רחמים -, בכל כניסה
לטוניסיה, השתמש בזהות אחרת, כך נאמר לי.
אני, למרות היותי
מזכיר סניף הדרור ומדריך הייתי עדיין צעיר אבל מעבר למשפטים שנאמרו בקודים, מפחד
שמאזינים מסתתרים בפינה, תפסתי את גודל השעה.
עלייתי ארצה,
בשנת 1956.
בעלותי ארצה,
נתקלתי בבעייה שהטרידה את מנוחתי : עליית בני משפחתי ארצה. העלייה היתה סלקטיבית
באותה העת ואבי אשר מלאו לו 45, לא הורשה לעלות מהסיבה שעבר את הרף ננדרש ממפרנס
משפחה. במשך כל שנותתיי הראשונות בארץ טרחתי לחפש פיטרון ולא מצאתי עזרה לא בקיבוץ
בו הייתי חבר ולא במזכירות הקיבוץ המאוחד. במהלך השנים הללו, יצאה לי לנסוע מספר
פעמים לבית אורן ולהיפגש עם אפריים בביתו, לשוחח על בעיות שונות, והוא הציע לי
פטרונות, אבל כמה חבל, - אף פעם לא דיברתי עמו על עליית הוריי ובני ביתי-. עברו חמש שנים.
סימתי שרות פעיל והחלטתי לעזוב לעיר, על מנת
לשמש אפוטרופוס למשפחתי. אמרתי : "אין קדוש יותר מאב ואם ואין יקר יותר
מאחים". אמרתי ועשיתי.
המפגש עם אפריים
בשנת 1961.
ב-20 לחודש מרץ
1961, יצאתי את הקיבוץ בדרכי דרומה, דרכי החדשה. בצאתי מחיפה, עליתי כטרמפיסת
מאחורי משאית. מספר דקות אחרי זה הופתעתי לראות את אפריים בר-חיים עולה אף הוא על
אותה משאית, טרמפיסט כמוני.
– לאן זה, כמוס ? שאל אותי.
סיפרתי לו הכל,
מההתחלה עד הסוף. קליטתי בקיבוץ, עיכוב העלייה של הורי ואת והחלטתי לעזוב את המקום
שאהבתי למענם.
– לא פנית לכתובת הנכונה, אמר בן שיחי. אחראים על
העלייה הם הפועל המזרחי. יש לי חברים שם. תן לי את הפרטים של משפחתך ואטפל בזה
היום. נפלת על יום טוב, אני בדיוק בדרכי לירושלים.
נפלתי על יום
טוב, האם יש מקריות בחיים ?
אני לא זוכר איכן
ירדתי מן המשאית ובאיזה מקום נפרדנו. זכור לי שאפריים, המלאך הטוב אמר לי :
– בעוד שבועיים, תיפגש עם בני ביתך.
– בעוד שבועיים צחקתי, מזל שכבר כתבתי להם שאני
בדרכי לדימונה.
התחלתי לעבוד
בכיתן דימונה. בדיוק באותו יום נפלא, 29לחודש מרץ 1961, הורי הגיעו ארצה, הישר
לדימונה.
פגישות נוספות.
נפגשתי עם
אפריים, עת פעילותי באחדות העבודה בדימונה.
אני לא מתפלא
שאפריים עזב עם קבוצת חברים את מפלגת העבודה, שכן בין מפלגתו המקורית ובין זו
המפאיניקית, יש הבדל בין שמיים וארץ. לאחדות העבודה היתה אג'נדה חברתית ומבחינה
בטחונית אחדות העבודה יותר קרובה היתה לחרות מאשר למפאי דאז. גם אני הרמתיי גבה.
כל אחד כתב דף מהספר
אם המפלגה שלך
סטה מן הדרך האידאולוגית שלה, ואתה לא השתנית, אז דרכך החוצה סלולה. אני חושב שגם
טבנקין התהפך בקברו לאור השינויים.
ידוע לי שאפריים
היה שגריר ישראל בדרום-אפריקה ואז שינה את שמו מפרידמן לבר-חיים.
פגשתיו עוד ב-1992
באפעל בטקס חגיגת 50 שנה לתנועת דרוד בצפון-אפריקה. רחל כהן ממעגן מיכאל ניהלה את
הועידה. נפגשתי עימו ועם הרבה חברים טובים ונפלאים. דליה צרפתי אשתו של פתי אמרה
לי כשנפגשנו :
– חבל שראובן (כהן) ושושנה אחותי לא נמצאים. איך
שהשנים עברו.
באותה פגישה
הוחלט פה אחד, שכל אחד יכתוב דף ושנחבר את כל הכתבות לספר. כך עשינו.
פגשתי את אפריים
פעם נוספת בשנת 2002 נדמה לי בועידת העדה הטוניסאית באוניברסיטת בר-אילן. הוא היה
בין רחל כהן ונדדיה כהן (פרנקו). חשבתי אז : הם מתחילים להתבגר.
היום, אני נפרד
מדמותו של אפריים בר-חיים, בהרכנת ראש. יהייה זכרו ברוך.
ת.נ.צ.ב.ה
07/03/2010
01/03/2010
אני מת על שיר.
הייתי מאוד
עצוב. הפרידה מהעבודה הכאיבה לי, לבבי קודר ונפשי דואגת, התהלכתי במצב רוח של ימים
נוראים.
בשורה נהדרת,
אמא הרה ונושאת אותך ברחמה, הפיחה בי מחשבות שמחות.
התפלאתי, לימור הילדה הצעירה שלנו
היתה בת 10. אי-פוריות בת עשר שנים נפסקה בחסד הגואל. שיר נולדה בראשון למרץ,
והשמחה שבה אליי. תינוקת קטנה שינתה סדרי עולם.
מאותו יום אני
מאושר, תודה לאל. אני מת עלייך שיר על כך שהחזרת את החיוך על שפתיי, חיוך תמידי
שלא נמחק מפניי.
ליום הולדתך
שיר, אני מברך אותך ביחד עם אמא, דוד ויוי, האחיות, הגיסים, האחינים ואחייניות האוהבים,
שתזכי ב- :
בריאות טובה
וחיים טובים וארוכים
אושר דומה לזה
שלנו, הורייך
מזל שיאיר לך
פנים, כוכב שיזרח בשמי תפילתך
הצלחה בלימודים
ובפן המקצועי
ובנוסף
נשמע ממך רק
בשורות טובות
גדולות
ונצורות.
מאבא ואמא
המאחלים השם כל המשפחה.
|