שלום אורח - החשבון שלך

Trait
 - d 'union
ברוכים הבאים לבלוג של אילה ויגאל בוכניק 
 

 

 RSS
על הבלוג זיכרונות ילדות, התזונה והמתכונים המגוונים, סיפורים, הגדות, אמרות ומשלים, מורינו ורבותינו, רעינו וחברינו מבית הספר, מנהגינו, מסורת אבותינו, בית הכנסת ובמיוחד המשפחה וההורים, זה מה שאשתדל לשחזר בדפים אלה, מבלי לדלג על הפלישה הנאצית בטוניסיה ועלייתנו ארצה. אקדיש התייחסות גם לשאר יהודי המגרב ולקשרים שנרקמו בינינו ובין שכינינו מדתות אחרות.
בוכניק יגאל
פרופיל משתמש
קישורים

 

 

 

 

 

FREE

אולסייל

posts


 קצין המשטרה והברמנית


מאת דויד אלמוזנינו


המקןר :  קדמה

http://www.kedma.co.il/index.php?id=2846



בשולי תל אביב בן הסמטאות הצרות, חבוי מן העין נמצא  הבר השכונתי, בית קפה קטן וביתי, שולחנות מכוסים במפות פרחוניות ועל כל שולחן אגרטל, מהחלון המעוטר בווילאות בצבעי קרם ירוק התגלו כמה עצים, פארק זעיר, קטע של רחוב. בחלל לא היה שום הידור רק איזו שלוה המזכירה את הבתים הרחבים בוינה. בית הקפה היה הומה במשך היום, בבוקר הסבלים והנהגים, אחר הצהרים הפנסיונרים וסתם בטלנים ובשעות הערב כשהצל היה מרובה מן האור, מלאו את המקום מהגרים שאכלסו בצפיפות את החדרים הקטנים ברחובות הסמוכים לתחנה המרכזית הישנה. מה היה סודו של המקום, למה היה תמיד הומה אדם...  למעשה,  שום חפץ בולט או צבע כופה לא היה שם, השולחנות היו תמיד ערוכים ליד החלונות כמו במסיבות התה שהיו נערכות בן הקיץ לסתיו בוינה.

 

ליד דלפק-הבר, גבר ביקש עוד "בלאדי-מרי", מהברמנית הג'ינג'ית הצעירה בעלת הגוף המוצק, היא הניחה את ידה החמה על זרועו והשהתה אותה בחמימות שלא השאירה ספק בקשר לאינטימיות העדינה.


באחת הפינות ליד שולחן אפלולי שרק האור הדל המסתנן מבעד לוילון מאיר אותו , יושב גבר צעיר ושותה בירה זה כמה שעות, הוא מבלה את כל זמנו לבד נראה שכוסות הבירה הרבות ששתה לא שיככו את כאביו,  הברמנית הג'ינג'ית שפניה המלאות הדיפו ריח פודרה, עומדת מאחורי הדלפק ומנגבת כוסות המשמיעים קולות צורמים, זמן רב לא הרגישה בו כלל, יש לה בדרך כלל תחושה בקשר לאנשים היושבים אצלה ושותים. אך הפעם לא הייתה לה שום תחושה בקשר לגבר הצעיר, נדמה לה שראתה אותו כבר קודם בבר, לדעתה אחד הקבועים, מלאה שוב ושוב לפי בקשתו בצורה מכאנית כמעט את כוסו בבירה מהחבית, לא החליפה איתו מילה כמנהגה עם קליינטים אחרים.


סודו שמור עימו, אף אחד בבר לא מכיר אותו, איש לא זוכר את שמו , רק בעל הבית יודע מי הוא. "מספרים שהוא קצין משטרה בחופשה כפויה מתפקידו, וזה לא היה מזמן... פעם היה בא עם הרבה חברים נהנה איתם וצוחק הרבה. עכשיו כולם הפנו לו עורף, התעלמו ממנו ומגורלו. הוא מרגיש שעולמו חרב. חוץ מחברים (ידידים) בודדים שהלכו איתו לאורך כל הדרך, אף אחד לא פנה אליו, כואב לו שננטש ונבגד על ידם .קצינים שהיו חברים קרובים, שהיה מוכן ללכת למענם באש ובמים, מיהרו לגזור את דינו, לפגוע בשמו בכבודו ובמקור פרנסתו, שלא לדבר על משפחתו וילדיו הקטינים".





הוא לוגם מכוס הבירה הכהה כפי שעשה מידי ערב בימים האחרונים. היד שלו רועדת על השולחן ורגלו נוקשת בלי שליטה. האם יצליח להסיט את מחשבתו לדבר אחר ? הוא נזכר שוב : "פניתי לשוטרים ושאלתי אותם למה אתם לא מדברים איתי ? למה נטשתם אותי ? למה עזבתם אותי ?". 

אומרים עליו שהוא קצין משטרה מעולה, שמדובר בשוטר מצטיין שמילא  שלל תפקידים ללא דופי, שקידומו היה מטאורי ושתיקו האישי תפח ממכתבי הערכה, שזכה להערכה רבה מצד הממונים עליו והכפופים לו העריצו אותו.  כולם חיזרו אחריו, טפחו לו על שכמו, ביקשו את קרבתו. אך ברגע שהתחילו החשדות נגדו, חמקה לה התהילה, הלכה לה ההערכה.  האנשים התרחקו ממנו כאילו מאש, אף אחד לא התקשר לשאול מה נשמע, ממש אף אחד...  לא הקצינים ולא השוטרים,לא צלצלו לשאול לשלומו ברגעים הכי קשים שהיו לו בחיים, בהם הרגיש כאילו הכל מתמוטט עליו. איש לא אמר לו מילה טובה וחבריו לא  מצאו לנכון לתמוך בו ולעודד את רוחו.

כואב לו על יחס המשטרה שבעטה אותו החוצה בטרם הוכחה חפותו, כואב יחסם של מפקדיו. כואב את הסבל הנפשי ועגמת הנפש שבהם נאלצו לחיות הוא, אשתו וילדיו הקטנים, מה שהכי כואב וקשה בכל המצב הנכפה עליו, זה להיות לבד ללא כל החברים שהיו לו מסביבו, הוא מרגיש כרגע אכזבה גדולה מהמערכת כולה, זה עצוב, עכשיו למד מי הם חבריו באמת ולא נשארו הרבה,  בכל דקה שחלפה הוא איבד עוד חבר ועוד חבר. המשטרה זה גוף שיודע רק לקחת. הלכו כל שנות העבודה במשטרה לטמיון.

מקרב את כוס הבירה לשפתיו ולוגם ממנה.

"
בכל תקופת החופשה הכפויה הייתי בבית", הוא אומר לעצמו.

פתאום יש לו המון זמן "בית", כשהיה בתפקיד כמעט לא היה בבית, לא גידל ילדים. כשהיה בבית בחופשות קצרות, טרטר הטלפון ללא הפסק ובלילות הצפצופים של הביפר העירו את הילדים הקטנים. אצלו בבית, העבודה הייתה תמיד במקום הראשון. ברכב המשטרתי שלו היה חפ"ק שלם, ממנו נשמעו רק צפצופים  מכשירי הקשר והפלאפונים, לא ידוע אך הצליח בכל הבלגן לתת תשובות והוראות לכל דורש.הוא בן אדם שמגן במסירות, תוך כדי סיכון חייו על תושבי המדינה. המשטרה צריכה לעזור לו לפחות בדבר אחד : להגיד לאשתו 'מצטערים על העוול שנגרם לך והסבל הנפשי שעברת את והילדים".

הברמנית מוזגת עוד "בלאדי-מרי", ומחליפה כמה משפטים עם הגבר היושב מולה וצוחקת את הצחוק המקצועי שלה, שנשמע לו ממקום מושבו מאוד מזויף.

הידיים שלו נגעו כל הזמן בצווארון חולצתו, ובקפלי המפה אשר על שולחנו. כל המצב הזה ממש משגע אותו, יום יום שעה שעה, כאילו משהו מתח קפיץ המשתחרר לאיטו כדי שסבלו לא יפסק. זה כמו חלום רע שלא נגמר . "אלה שלושה חודשים הכי קשים שהיו לי בחיים". מי שלא עבר את זה לא יודע מה זה, כנראה שיש מישהו שרוצה להקריב אותו למען המערכת. והוא לא יודע למה? הוא אומר לעצמו.

למה כולם הפנו לו את גבם, התעלמו ממנו וממר גורלו.

בעל הבית מניח את הכיסאות על השולחנות, מעמעם את האורות, הברמנית הג'ינג'ית מעבר לדלפק מנקה ומסדרת את הכוסות המבהיקים על המדפים שורות, שורות, סופרת את הכסף בזריזות וסוגרת את הקופה. בעל הבית מכין את הבר למחר, אך הוא מאוד מנומס, לא מפריע לקליינט הקבוע, יש לו הרבה כבוד והערכה לשוטר.




הוא יושב וחושב, אולי צריך להגיד תודה מיוחדת למדינת ישראל, הגוף לו נתן עד כה שנים רבות מחייו ושעתה בגד בו. אף אחד לא מתייחס כולם מפנים עורף כאילו היה מצורע. לא היה בבית, לא גידל ילדים. ככה נוהגים באיש אחרי כל השנים שנתן למדינה ? והכי קשה כבר כולם שופטים אותו מדברים מאחרי גבו.
אולי היה צריך להודות לשוטרים הבודדים שהתייחסו אליו
יפה ? לחוקרים שימשיכו לעשות מלאכתם נאמנה. כוס הבירה שבידו התרוקנה.
הוא שכח איך
להביע את רגשותיו ? לעזאזל ! הוא לא מצליח לדבר, לספר לכולם, היכן נעלם הביטחון העצמי שלו, הוא שקע בשקט בלתי נסבל. הוא רצה לספר למישהו להגיד מה כואב, הוא רוצה לצעוק על הסבל שלו, של אישתו וילדיו,  הוא מאוד רוצה שמישהו יתקשר לאשתו, אנשים שהיו מפקדים שלו, שיסבירו לה שהייתה טעות , רק שיגידו לה: 'גברת טעינו', ויבקשו סליחה על עגמת הנפש שנגרמה לה ולילדים.

הברמנית הג'ינג'ית מתפנה סוף סוף להסתכל על הקליינט האחרון שלה,  היא רואה שהוא מתאכזר אל עצמו, היא מתבוננת בו בעיניה השחורות הגדולות שלה במבט מלא חמלה,  בוחנת אותו בחוש השישי המפותח שלה כאילו ידעה לאשורו את מצבו על כל גלגוליו ואופניו,  יכולת להבחין בהתלכדות גבותיה השחורות ובשפתיה העבות המשוחות באודם ארגמני, רועדות קמעה, 'אם לא היה שותה רק בירה מהחבית הייתה מוזגת לו את שיקוי האהבה שאני יודעת להכין היטב כדי שיאהב קצת את עצמו וסביבתו'.

 

בכל פעם שאני מדבר מזכירים לי מחדש, שהחיים יכולים להיות קשים.

עד שאתה כבר יוצר לך בועה שהכל מושלם בעולם, פתאום הבועה הזאת מתנפצת לך בפנים.

הוא קם מכיסאו בכבדות, גורר את רגליו.

'
אולי פעם אחרת', היא אומרת לעצמה.

הוא יוצא אל הלילה שהיה עתה מלא וקריר, פוסע בשתיקה לכוון ביתו, עולה לאט, לאט, במדרגות ומגיע לדירתו החשוכה, אשתו והילדים כבר ישנים, "שולף"... מפתח ופותח את הדלת.



 

 

תגובות
יגאל בוכניק
עובד שאינו יודע מה עתידו, במה שגה, על מה הטרוניות נגדו, מי הפיל אותו ומאיזו סיבה ?
 באם הנו שוטר, חייל או פועל בבית החרושת זה היינו אך...
החיוך אבד לו, הצחוק נעלם ומצב הרוח בשיא השפל...
אני מכיר את זה מעבודתי, בה מרוב תככים, לא ידענו מי נגד מי...
זה שחברך היום, יקום עליך מחר... הרבה אנשים הלכו הביתה, בזה אחר זה. ויום אחד, זה ששילח, נשלח.
 על מה ? אינטרסים, ליקוקים, הלשנות, בדיות...

 על זה אמרו חכמנו : אחד בפה ואחד בלב = אין תוכו כברו = מן השפה ולחוץ.

שְׁלוֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ-הוּא שׂוֹנְאָן: הַמְּדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב, וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת בַּחֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ, וְהָרוֹאֶה דְּבַר עֶרְוָה בַּחֲבֵרוֹ, וּמֵעִיד בּוֹ יְחִידִי. (מקור פְּסָחִים, קיג(
17/04/2010 22:30:59
אסנת
סיפור עם הרבה חוכמה ואמת לצערנו.חבל שהשמחה הכי גדולה היא השמחה לאיד!
26/04/2010 09:15:45
אייל
סיפור יפה משאיר סימן שאלה גדול - סימן שאלה שמסתובב תמיד סביב החיים שלנו, מרחף לו, במעגלים וחוזר - מי יהיה לידנו בשעת צרה ??.. מי ??...
27/04/2010 09:26:44
אושוויץ, שאין מילים בנמצא

מאת רשל פרנקו

מידי ניסיתי לומר אושוויץ

מילותיי מסתתרות בתוך תוכי

מושכות את האדמה שנושאת את כאבי

מצוות על קולי דממת מוות

בכל שנה אני לוקח את השמיים כעדים

האדמה מסרבת לעזור

גוף המילים שוכב בחדר המתים

מתערבב בעצמות גופם המצומק.

תנו לי לומר לכם

תנו לי להעיד

כן,האדמה פתחה את פיה

התהום בלע אותם

אני היא התהום

והבשר החרוך

אני היא הצעקה שגוועה בפי

אני קולם החנוק

שוב השנה

בהתקרבי לתהום

רגליי על סף חלל ריק

בוכה אני ומיבבת

תנו לי לומר לכם

תנו לי להעיד

השמים נפתחו לבלעם

והלילה נשא אותם

ילדה קטנה אני עם צמות חומות

צועדת בשביל,עטופה בערפל

המבט מקובע על נעליי

חולמת על לבנה יפה

אני היא אותה ילדה לפני שנולדה

הולכת והולכת עוד בלי די

ונדמה כי הולכת אני לנצח

מעלי נוצץ כוכב זהב

תנו לי לומר לכם

תנו לי להעיד

השמים והארץ שותפים לפשע

האדישות שלהם רצחה אותי

בחדרי הגזים,הם מתפשטים

מוסרים רק לרגע למתלה

את הבגדים שהורידו

מטמיעים בזיכרון את מספר המתלה

הנני הרגע שממתין

לחזרתם מלילות הזמן

הנני בגדיהם המסכנים

התלויים על מתלה זמנם

תנו לי לומר לכם

תנו לי להעיד

לאדמה זו הם יחזרו

כדי לגור בה ולרשתה

ששה מליון מספרים

חרוטים על עורם

טווים בנשמתי

את בגד הרשעות

המתים שלי לא נחים

והעולם ממשיך להסתובב

הארץ מאשימה את השמים על יופיים

והשמים מאשימים את הארץ על פשעיה

הייתי רוצה לדעת לומר

אך איני יודעת להעיד

שוב העולם מחבק את הגרוע

.שואף ונושם את הרע שנולד

הכוכב היה מאוד יפה

הוא סיפר לי אינסוף

אך במבט של הגדולים

הוא סימל את הלילה הנורא

ילדה קטנה אני עם מבט של ירח

ידה החזיקה את ידי כל כך חזק

למרות שהיא אבדה במרירות

איתה,איבדתי את כוכב הזהב שלי

איני יודעת איך לומר

המלים נעלמו

אני רוצה רק לישון

ולחלום

היערות ללא בושה מהללים את השמים

וההרים נדפו ריח נעים מוקדם בבוקר

בעוד שעל פסי הרכבת שהובילו לזוועה

הרכבות הובילו את ילדי ישראל

אשם,הטבע אשם

שהסכים בהתרסה

שהיופי של העולם יוצג

בעוד ריח הבשר החרוך של עמי

בישם את הערים הקרובות

לא,איני יודעת לומר

ואיני יכולה להעיד

אני רק יודעת לקבל

את נוכחותם הנשכחת

אלוקים הסתיר את פניו

הם הושמדו

ולי אין יותר גיל

אני השומרת של חייהם

דמעותיי מגיעות ממנהרת הזמן

ואלוקים בוכה איתי

הם הפירות המרים של דמם

אלוקים מסרב שהן תתייבשנה

איני יודעת לומר

איני יודעת להעיד

אני רק יודעת להזות

צעקה שדוממת

אני אתמול ואני המחר

אני אותה ילדה אבודה בלילה

אני קולם החנוק

אני מבטם הקטוע

אני התהום הפעור

אני הגופות שנופלות

אני הריח של הבשר החרוך

אני חלק מהצל שלכם

לא אדע לומר לעולם

אני רק יודעת להתפלל

כדי שלעולם הגרוע

לא ישכח

אני מנחשת את משכנכם האחרון

ילדי עמי הנרצחים

אהוביי שביקשו ממני

להעיד למענם נגד הזוועה

דמכם יזרום בעורקי עץ החיים

ששורשיו היפים צוללים קרוב לאור

נשמותיכם יפרחו בגן האין סוף

לעת עתה הן מאירות את נשמתי בכאבכם

ילדה קטנה אני עם צמות חומות






Auschwitz, le mot impossible

Chaque fois, je tente de direAuschwitz

Mais les mots se dérobent sous moi,

Retirant la terre qui porte ma douleur,

Imposant un silence de mort à ma voix.

Chaque année, je prends le Ciel à témoin,

La terre me refuse son soutien;

Le corps des mots git dans les charniers

Mélangés aux os de leurs corps décharnés.

Laissez-moi vous dire,

Laissez-moi témoigner,

Oui, la terre a ouvert sa bouche,

Le gouffre les a avalés.

Je suis ce gouffre

Et cette chair brûlée,

Je suis ce cri qui meurt dans ma bouche,

Je suis leurs voix étranglées.

Cette année encore,

Approchant de l'abîme

Mes pieds au bord du Vide,

Je pleure et j'implore.

Laissez-moi vous dire,

Laissez-moi témoigner,

Le Ciel s'est ouvert pour les engloutir

Et la nuit les a emportés.

Je suis une petite fille avec des nattes brunes,

Je marche dans la file, entourée de la brume;

Le regard fixé sur mes chaussures,

Je rêve de la belle lune.

Je suis cette petite fille avant que d'être née,

Je marche et marche encore,

Il me semble que je marche pour l'Eternité;

Sur moi, brille une douce étoile en or..

Laissez-moi vous dire,

Laissez-moi témoigner,

La terre et le ciel sont complices,

Leurs indifférences m'ont assassinée.

Dans les chambres à gaz, ils se déshabillaient,

Confiants aux crochets, juste pour un instant

Leurs vêtements retirés,

Répétant pour après, le nombre du crochet, inlassablement..

Je suis l´Instant qui attend

Leur retour depuis la nuit des temps,

Je suis leurs pauvres vêtements

Pendus aux crochets de leurs instants.

Laissez-moi dire,

Laissez-moi témoigner,

Sur la terre, ils vont revenir

Pour en hériter et l'habiter.

Six millions de numéros

Gravés sur leurs peaux,

Tissent dans mon âme

Le vêtement de l'infâme.

Mes morts ne reposent pas

Et le monde continue de tourner,

La terre accuse le Ciel de sa beauté

Et le ciel accuse la terre de son iniquité.

Je voudrai savoir dire,

Mais je ne sais témoigner;

A nouveau, le monde accueille le pire,

Complaisant, il respire le Mal qui renaît.

L´étoile était bien jolie

Elle me parlait d'Infini,

Mais dans le regard des grands,

Elle signifiait la terrible nuit.

J´étais une petite fille au regard de lune,

Sa main tenait la mienne si fort;

Elle s'est pourtant perdue dans l'amertume,

Avec elle, j'ai perdu mon étoile d´or.

Je ne sais plus comment dire,

Les mots se sont échappés,

Je voudrai juste dormir

Et avoir rêvé.

Les forets sans honte glorifiaient le ciel,

Et les montagnes sentaient bon le petit bonheur

Tandis que sur des rails qui mènent vers l'horreur,

Les trains emportaient les enfants d'Israël.

Coupable, la nature est coupable

D'avoir permis outrageusement

Que la beauté du monde s'offre en spectacle,

Alors que l'odeur de la chair de mon peuple parfumait les villages avoisinants.

Non, je ne sais pas dire

Et je ne puis témoigner;

Je sais juste accueillir

Leurs présences oubliées.

Dieu a caché son visage,

Ils ont été anéantis;

Et moi, je n'ai plus d'âge,

Je suis la gardienne de leurs vies.

Mes larmes viennent de la nuit des temps

Et Dieu pleure avec moi,

Elles qui sont le fruit amer de tous leurs sangs,

Dieu refuse qu'elles ne sèchent jamais.

Je ne sais pas dire,

Je ne sais pas témoigner,

Je ne suis que délire,

Un hurlement qui se tait.

Je suis hier et je suis aujourd'hui,

Je suis cette petite fille perdue dans la nuit,

Je suis leurs voix étouffées,

Je suis leurs regards mutilés.

Je suis le gouffre béant,

Je suis ces corps qui tombent,

Je suis l'odeur de la chair calcinée,

Je suis votre part d'ombre.

Je ne saurai jamais dire,

Je ne sais que prier

Pour que jamais le Pire

Ne soit oublié.

Je devine le lieu de votre dernière demeure,

Enfants de mon peuple assassinés,

Bien-aimés qui me demandaient

De témoigner pour vous contre la terreur.

Vos sangs couleront dans les veines de l'arbre de Vie

Dont les belles racines plongent si près de Sa Lumière;

Vos âmes fleuriront dans le jardin de l'Infini;

Pour l'heure, elles éclairent mon cœur de votre douleur.

Je suis une petite fille avec des nattes brunes…

Rachel Franco – 31 Janvier 2010

http://www.youtube.com/watch?v=XqE0mVrtcQQ&feature=related

תגובות
שהיד

מאת דויד אלמוזנינו




המקור : קדמה

החמושים ניסו להניח מטען חבלה באחד הבתים הצפוניים בעיירה בית חנון לפני כניסת כוחות צה"ל בעקבות ירי קסאמים לעבר שדרות שמהם שנהרגו שני ישראלים. בני משפחת זענין סירבו, והחל וויכוח. החמושים ירו בבני המשפחה והרגו את חסן פלסטיני בן 16 ופצעו חמישה נוספים.

דיווח מ"קול ישראל".
 
 
בוקר בית חנון בצפון רצועת עזה, מזג אויר חורפי, הנשים כבר יצאו לקושש עצים לחימום הבית ולבישול . עגלת זבל חוצה את הסמטה באיטיות ושני פועלים מיוזעים מזדנבים מאחור, שופכים את פחי האשפה לעגלה. חצי מתוכם נשפך על הקרקע של הסמטה לשמחתם של חתולי הרחוב הרבים, ריח הזבל מתערבב בריח העשן היוצא מהנרגילה וריח הביוב הזורם חופשי לאורך הסמטה הצרה. שבילים מרופשים הומים בצווחות ילדים בעיניים עייפות המשחקים בכדור עשוי סמרטוטים וגומיות . כלבים רזים ורעבים מתרוצצים סביב מחפשים בשארים מצחינים.
 
בבית הקפה היחידי בעיירה על הקירות הטיח שהיה פעם לבן מעלה עובש, חלקו מתקלף. זקני הכפר יושבים ומגלגלים באצבעותיהם חרוזי מסבחה מסביב לשולחנות השש-בש.  חלקם עישנו נרגילה ודברו על החיים, הקפה שהוגש בספלי חרסינה סיניים מעוטרים בציורים בצבע כחול היה שחור בוצי ומר ומהמקלט הרדיו הישן בקע קולו החם של פריד אל עטרש מלווה בנגן העוד.
 
בבית-חנון בעוצר, איש אינו מורשה להיכנס אל העיירה ואיש אינו מורשה לעזוב. סביבה חיילים עם טנקים, בולדוזרים ומסוקים חגים מעל מסביב לשעון. בעיירה נתונה תחת מצור של ממש בארבעת השבועות האחרונים. לפני חודש נכנס הצבא לעיירה בתים לא בתים, בתי אבן ובתי טיט קומה אחת בלבד, כמה עצי זית, כרמים ופרדסים, גפן וכל עץ תפוז, לימון או אשכולית.
   
ועכשיו זוועות המלחמה מראה נורא. גוויות העצים היו פזורות בכל... ענבים קמלים על הגפן, תפוזים מאבדים את צבעם הכתום לטובת חום מאובק תחת שמש שצבעה לבן צורב. העיירה, שהייתה במשך שנים ביתה של קהילה חקלאית משגשגת, הפכה פתע למדבר. בית-חנון, שנודעה פעם למרחוק בתוצרתה המתוקה, הופשטה בן לילה עירום ועריה. כל מי שפגשנו בשלושת הימים הבאים היה בבירור שבור לב, המום מתקשה להתמודד להתאושש, שטוף יגון מכדי לחוש כעס. מלא צער מכדי לחוש זעם.


 
בעיירה בית חנון הקרובה לאזור התעשייה ארז שם עבדו עד לפני כמה חודשים רוב בני המשפחה.היה טוב יומרו לך בבית חנון כשנתנו לנו לעבוד אצל היהודים בהתנחלויות, לא הייתה אינתיפאדה ומחסומים, היה לפחות מה לאכול,הם מתגעגעים לזמנים ההם, לעבודה אצל היהודים. באותו הרגע בחצר של אחד מהבתים הצפוניים בביתם של משפחת זענין ישבו יחד כל בני המשפחה ואכלו פיתה עם זעתר ושמן זית. לפתע כמו נפתח לועו של הגיהינום,  הופיעו לפתע ללא הודעה מקדמת קבוצת רעולי פנים חמושים מגדודי חללי אל אקצה, כלי נשק אוטומטיים בידיהם ועטי חפירה, הפריעו לשלווה ולשקט של בני הבית.
 
המחבלים ללא שאלות החלו לחפור בחצר הבית כדי להטמין מטען חבלה נגד טנקים לפני כניסת צה"ל לרצועה. כל בני המשפחה התנגדו להנחת המטען היות וידעו מה יהיו תוצאותיו הם אנשים שקטים ושוחרי שלום ולא מעונינים להסתבך בצרות. במקום החל וויכוח קולני בין בני המשפחה לחמושים ובשלב מסוים החלו החמושים לירות לעבר יושבי הבית. כתוצאה מהירי נהרג חסן זענין, צעיר פלסטיני כבן 16 וחמישה בני משפחה נוספים נפצעו באורח בינוני עד קשה.אחרי המקרה החמושים מהזרוע הצבאית של הפת"ח, עזבו את המקום מבלי להטמין את המוקש. למחוורת נערכה הלווית חסן רק בני המשפחה ליוו אותו לבית הקברות המקומי, הוא לא הוכרז כשהיד ומשפחתו לא חילקה סוכריות לבאים לביתם לנחם אותם.
 
  אחרי ההלוויה של הנער תושבי העיירה ארגנו בבוקר הפגנה, באופן ספונטני, המפגינים מחו נגד התמקמות החיילים בין הבתים ונגד ניתוק בית חנון מהרצועה. בהפגנתם מבקשים תושבי העיירה להעביר לתושבי ישראל מסר חד משמעי, כי הם שוחרי שלום. משאירים את הברירה בפני צה"ל אם להפגיז בתי מגורים או להבליג. הם צעקו בקול :

 עזה עזה אל ייאוש
עוד נגמור עם הכּיבוש
צועקים כל הפגנה
אבל כלום לא השתנה
   
למרות שהייתו של צה"ל בבית חאנון שבצפון הרצועה המחבלים מצליחים לשלוח קסאמים לעבר שדרות, והממשלה מחליטה לגבות מחיר מהאוכלוסייה.
 
החיילים הפרוסים בשטח מקשיבים לגלי צה"ל : "כוחות צה"ל פועלים מהערב בצפון רצועת עזה ובעיירה בית חנון".


 
הלילה אפל וחשוך, הנה מגיע טרקטור ישראלי, "זה שוב מתחיל, זה שוב מתחיל" צועק אחיו של חסן בן ה-10 ורץ  לאורך הסמטאות המפותלות כמו מטורף להודיע שוב על כניסת צה"ל לעיירה. בראש הטור הטרקטור, דחפור ישראלי ענק עטוף כולו בשכבות הגנה מפלצת פלדה. הוא נוסע לבית חנון והורס בדרכו את הכבישים, המובילים אליה על מנת לבודד אותה. "שוב זה מתחיל", "אפילו הסוברו השרופה לא הזיזה לו" הוא אומר לעצמו. הבולדוזר מתקדם ללא הפרעה ובדרך הורס מדרכות ואת בורות הביוב,  מי יכול יעצור את המפלצת האמריקאית והנה הוא בבית חנון הבית הראשון סמוך למחסום ארז הוא מרים את הכף הענקית מתקדם, מתקדם "רגע רגע ה-ההה מפלצת",צועק בן ה-10. אבל אף אחד לא שמע אותו. דחיפה קלה אחת של הכף הוא כבר בסלון הלכה הטלוויזיה, עוד שניה הבית קורס. "הלו מפלצת זה הבית של חסן, חסן זענין זה "שהיד" שלכם, שלכם, הוא מת בשבילכם, בשבילך... יה מפלצת פלדה שלא תעלה על מוקש... האם הבטחתם לו גמול הולם למעשיו ?  גן עדן ? 70 בתולות ? או שבעים צימוקים יבשים ?

 רגע, רגע, קולו נחלש, והוא פורץ בבכי מר וזרק על הטרקטור את כדור הסמרטוטים וגומיות שכל כך אהב.


בתא הממוזג בבולדוזר החייל הקשיב לגלי צה"ל לשיר של ניסים סרוסי... והמשיך לגלח את הבתים הסמוכים לכביש מבצע את מדיניות הצבא לגבות מחיר מהאוכלוסייה.
 
תגובות

Pessah, l'actuelle sortie d'Egypte

Selon le Zohar la sortie d'Égypte de nos jours, n'est pas  quitter notre pays voisin, ni faire ses adieux à la vallée fertile du Nil ou aux es dunes fascinantes du Sinaï, mais un code métaphorique exprimant  un état d'esprit qui nous oppresse. Surprenant ?

La kabbale  explique : Le 21ème siècle est celui de populations consommatrice. Chacun d'entre nous s'efforce à coups de coudes de faire valoir ses qualités dans l'entreprise qui l'occupe, de changer de travail afin d'élever son niveau de vie, de rénover sa voiture, de vendre sa maison afin de construire une plus belle, de quitter son épouse pour une plus jeune et tout çà au nom de l'égo qui nous dirige. Ce qui donne vie à des conflits entre collègues, entre frères, dans la famille, au sein de la société qui nous entoure et même entre pays.

Le tout pour une satisfaction qui ne dure pas guère. L'humanité suffoque, un vide spirituel nous fait comprendre que notre égoïsme nous  pousse à la déroute. Nous en souffrons.

Une lumière brille dans le lointain c'est le Zohar (littéralement lumière, splendeur, génie ou intelligence au figuré). Cette illumination nous amène à la conclusion que de nos jours encore nous sommes esclaves du Pharaon roi d'Égypte.

Le livre du Zohar écrit il y a deux mille ans bientôt par Rabbi Shimon Bar Yohaï et ses dix disciples dans une grotte aux confins des montagnes de Safed, nous suggère de nous libérer de ce joug du Pharaon.

Ce monarque n'est pas un homme, c'est l'égo qui règne en nous. La sortie d'Égypte de nos jours est donc déloger le mauvais instinct qui existe en nous. Après que notre égo subira les dix plaies nous arriverons à penser logiquement que l'égo nous mène en ballade à nulle part.

Seul le Seigneur Créateur qui nous a conçu serfs de notre égo  pourrait nous en délivrer. Et cela est la vraie conception de cette fête, celle de la liberté, de la libération.

Mais cela arrivera lorsque nous serons tous conscients que nous transformons notre monde en enfer. Pas de délivrance individuelle, mais en commun de toutes la masse humaine.

Notre prochaine sortie d'Égypte donnera une nouvelle signification à notre mode de vie, une vie de fraternité et d'amour mutuel et la communion de personnes ayant des buts et des idéaux libres de tout égoïsme.

Le Séder de Pessah.

En nettoyant notre maison de tout hametz dont nous brûlons les derniers restes, nous nettoyons notre esprit et faisons le souhait que notre âme soit purifiée du mauvais instinct qui y loge.

Les Matzots, pain de misère symbolisent le néant qui nous oppresse.

Les quatre coupes de vin désignent les quatre phases de la délivrance du joug de l'égo. La coupe reçoit (kabbale) et le vin est le bienfait divin. D'un côté ce bienfait nous délivre de l'égoïsme et de l'autre nous remplit de joie et de bonheur.  

En quoi diffère donc cette nuit de Séder parmi tant d'autres ? Cette nuit nous buvons notre vin allongés sur le côté gauche, côte du mauvais instinct.  

Cette nuit nous grignotons de la laitue (qui est amère), alors que les autres nuits nous mangions toute sorte de légumes.

C'est le processus de la délivrance, afin de nous purifier, car D ieu nous a crées à son image.

 

Merci à Niv Navon.

Source : La Soulam Bnei Baroukh

http://www.kabbalah.info/fr/files/image_storage/0000/1701/image001_preview.gif?1250064017

Le rabbin Mikhaël Laitman

Président de l'institut de recherche kabbale

תגובות