שלום אורח - החשבון שלך
iisrelblib

 

 RSS
על הבלוג
קישורים

 

 

 

 

 

FREE

אולסייל

posts

והנה יש לשאול כמה שאלות.

א}למה יצחק היה אוהב את עשו ורצה לברכו, למרות שהיה רואה שיעקב הוא צדיק כמו שכתבנו?

ב}למה רבקה לא העירה לו כן, ואז לא היתה צריכה לתחבולות שעשתה, כדי שיעקב יתברך ולא עשו?

ג}למה יצחק רצה לברך דוקא את עשו, ולא בירכם שניהם?

ד}למה חזר ובירך את יעקב כששלחו לחרן, והלא כבר ספר לו עשו שיעקב רמה אותו וגזל ממנו הברכה והבכורה?

ה}האם יצחק הוא היה עני, עד שהיה אוהב את עשו, בשביל שהיה מביא לו מה לאכול?! והלא ספרנו, שיצחק היה עשיר גדול?

ו}ועוד צדיק כיצחק, יחניף לעשו כדי שיביא לו מה לאכול?!.

ברם בגמרא כתוב, שרבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי נחלקו. רבי ישמעאל סובר, שצריך אדם ללמוד תורה וגם לעבוד, כדי שיוכל לחיות .ולעומת זה סובר רבי שמעון בר יוחאי, שאין צריך לעבוד, רק צריך תמיד ללמוד תורה, ויבטח בה' יתברך שלא יעזבנו ויתן לו מה לאכול. והיה רבי שמעון בר יוחאי, נאה דורש ונאה מקיים. שהיה כל ימיו לומד תורה, ולא היה עובד כלל, והיה בוטח בה' שיפרנסנו. אבל להלכה, נפסק כרבי ישמעאל. משום שרבים עשו כרבי שמעון בר יוחאי, ולא עלתה בידם. {פירוש, שלא מצאו מה לאכול. שבימי קדם היו גם הבעלי בתים עניים, ולא היתה להם היכולת לפרנס הרבנים. לא כמו זמנינו, שחיים ברוחה ומחזיקים ידי לומדי תורה. שאז התלמידים אינם צריכים לעבוד כלל, רק יתמידו יומם ולילה על התורה ועל העבודה}. וכן היה סובר יצחק להלכה, שצריך לעבוד וגם ללמוד. שאי אפשר לתורה, להתקיים בלי מלאכה. כמאמרם זכרונם לברכה, כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה. אבל רבקה שחיתה באוירה של רשעים, סוברת שעדיף לנהוג כרבי שמעון בר יוחאי, כדי שלא להתערב עם הרשעים וללמוד ממעשיהם. ולפיכך יצחק כשראה שעשו אינו מצליח בתורה, אמר עדיף שיצא לעבודה ויעבוד, וגם יפרנס אחיו יעקב, שהוא תמיד על התורה ועל העבודה. דומיא ליששכר וזבולון, שהיה יששכר על התורה ועל העבודה, וזבולון היה יוצא לעבודה והיה מפרנסו. ולפיכך רבקה אינה יכולה לומר ליצחק, שהיא אוהבת את יעקב בשביל שלומד תורה כל היום. בשביל שיצחק סובר, שצריך גם לעבוד. אם כן הוא אוהב את עשו, כיון שמפרנס גם את אחיו יעקב. ולפיכך חשב יצחק, שהברכה שייכת לעשו, וממילא יהנה ממנה גם יעקב, כיון שעשו מפרנסו. ולא היה יודע שעשו רשע וצבוע, שהיה שואל לאביו איך מעשרים את המלח. ובאמת המלח, אין מעשרים אותו כלל! אבל יצחק היה חושב, שבנו עשו חסיד גדול, שמחמיר על עצמו ורוצה לעשר גם המלח. ולא היה מרגיש ברמאותו, לפיכך היה אוהב אותו. אבל רבקה שידעה את האמת, שעשו הוא רשע ועובד רק בשביל עצמו כדי לבלות בהם, ולא כדי לפרנס אחיו, מצאה עצמה במצר. הנה עוד קצת ויברך יצחק את עשו הרשע, וישאר יעקב הצדיק בלי כלום. ואי אפשר לו עוד להמשיך בעבודת ה' כיון שאין לו פרנסה. ואין זמן להתווכח עם יצחק, ולהוכיח לו שעשו הוא רשע וצבוע. לכך עשתה בחכמה כמו שספרנו, וזכה יעקב בברכות. ואחר כך הוכיחה ליצחק, שעשו רק צבוע ומראה טלפיים כחזיר. ובפרט כששמע שעשו מספר, שיעקב גם גזל ממנו הבכורה. שאז הבין שעשו רק צבוע ורוצה הברכות כדי להתעשר, ולבלות בעולם הזה ולא להחזיק ידי יעקב בלימוד תורה, שאם הוא צדיק, לא יוותר על הבכורה, שהיא חשובה לקיום המצוות. שהעבודה בבית המקדש, בתחילה היתה מיועדת לבכורים. ורק כשחטאו במעשה העגל, הפסידו הבכורים זכותם, ונתנה העבודה לשבט לוי. ולכך חזר ובירך יצחק את יעקב, כששלח אותו לחרן.

ומכאן מוסר לכמה בני אדם, שהם מתנדבים למוסדות התורה והגמילות חסדים, אבל הולכים בלילה לבתי מלון לבלות שם. שבזה מראה על עצמו, שאין הוא ירא שמים כראוי, ונותן הצדקה רק כדי שישבחוהו חבריו שהוא בעל הצדקות, או כדי שלא להתבייש אם אינו נותן צדקה ויבזו אותו שהוא קמצן. ולא בשביל, שהוא רוצה בתורה ומצוות. שאם הוא רוצה בהם, לא היה הולך לבתי מלון. שבזה מבזה מצות הצדקה שעשה. וגם שכרו לא יותן לו מן השמים בעין יפה, בשביל שאין המצוה נעשתה בשלמות. אלא צריך להלחם ביצר הרע בכל הכח, אף על פי שפעמים נכשל, יתגבר כארי ולא יתייאש. ולא ילך לאותם מקומות טומאה, אלא להיפך ילך לבתי מדרשות ללמוד תורה, שבזה יכול להתגבר על יצרו. כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, אם פגע בך מנוול זה {יצר הרע}, משכהו לבית המדרש. ועוד אמרו, שה' יתברך אומר, בראתי יצר הרע בראתי לו תורת תבלין. ואז ה' יתברך יעזרהו, כדי שינצל ממנו. ובזה תהיה מצותו שלימה לימוד התורה עם צדקה. ושכרו יותן לו מן השמים, בעין יפה. אשריו ואשרי חלקו! ועל אנשים כמוהו נאמר, על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

ויהי רצון שה' יתברך יחזירנו בתשובה שלמה לפניו ויחיש לגאולינו במהרה בימינו אמן!!!

תגובות

בתחילת הפרשה יש שתי שאלות: א} בזמן ההריון של רבקה כשהיו יעקב ועשו מתרוצצים בקרבה אמרה אם כן למה זה אנכי היה לה לומר למה לי בנים ב} כשענאה שם ברוח הקודש אמר לה שני גויים בבטנך ושני לאמים ממעייך יפרדו הדבורים כפולים ? חז"ל תירצו בזה הרבה תירוצים.

ויש לפרש לפי מה שכתוב בזוהר הקדוש כשהקב"ה היה בורא העולם היה רואה בתורה ויוצר. וכמו שהתורה יש בה 365 מצות לא תעשה ו248 מצוות עשה גם האדם יש בו 365 גידים ו248 אברים. ואף העולם ככה. והאדם נברא כדי לקיים המצוות האלו לתקן בהם הנשמה שלו ולתקן בהם העולם. כמו שאמרו חז"ל שהקב"ה קודם שברא העולם התנה אם ישראל שאם לא יקבלו התורה העולם חוזרת לתוהו ובוהו. ואם יחסר אחד מן מצוות עשה או לא תעשה הנשמה שלו והעולם יהיו חסרים. וזהו למה חוזר בגלגול. הרש"י ז"ל פירש על הפסוק ויתרוצצו הבנים בקרבה כשהיתה עוברת על פתחי תורה יעקב היה רוצה לצאת וכשהיתה עוברת על פתחי עבודה זרה עשו היה רוצה לצאת. רבקה אמרה אם לא יקיים מצות לא יהיה לך אלהים אחרים ר"ל רוצה לעבוד עבודה זרה "למה זה אנכי" למה רוצה לקיים מצות אנכי ד' אלהיך ורוצה לצאת בפתחי תורה אינו עושה כלום תמיד יהיה חסר. ולפי זה הלכה לשם ואמר לה שהקב"ה אמר לך שני גויים בבטנך וכל אחד מהם רוצה לצאת במקום שרוצה בו. ואם תאמרי מה אעשה בשני שהרי הוא רשע שני גויים בבטנך, אף הרשע יש בו דבר טוב, כמו שכתב הרש"י גיים כתיב אלו אנטונינוס ורבי שהיו צדיקים גדולים ומעונגים הרבה, ר"ל שאף עשו עתיד לצאת ממנו אנטונינוס וכיוצא בו הרבה שהם מן זרע עשו וצדיקים גדולים מאד. כמו אונקלוס ושמעיה ואבטליון ורבי מאיר בעל נס ורבי עקיבא וכו'. והשני שהוא יעקב ושני לאומים ממעיך יצאו הרש"י ז"ל פירש אין לאום אלא מלכות. העולם הזה היא מלך של שאר כוכבים אחרים שהיא יש בה החיים, והאדם הוא המלך על כל מה שיש בעולם. וזהו מה שאמר לה שני מלכים דבוקים ביחד וצריכים זה לזה, אבל מפורדים בפעולות שלהם. לאום מלכות אחד מלאום יאמץ מושך כח מאחר שהעמדת העולם הוא מישראל שקבלו התורה. ורב יעבוד צעיר שהעולם היא גדולה בשטח שלה ונבראת קודם האדם. יעבד צעיר זהו יעקב שאין יכולים לחיות אלא בו שאם יקיים המצוות העולם עומדת בשלום ואם לא יהיה בה פורענות. והיא תעבוד אותו ותתן לו המחיה והוא יתן לה החיים מן התורה. ויש פירוש אחר ורב יעבד צעיר שרוב המצוות הם מצוות לא תעשה יעבוד מצוות עשה שהם המיעוט אתי עשה ודחי לא תעשה.

מה אנו לומדים מזה? האדם לא בא לעולם כדי להרויח כסף ולאכול ולהתענג וכדי להראות את עצמו אפי' שאינו יכול לחיות אלא בהם. האדם נברא כדי לקיים המצוות. והמשילו לאחד שבנו הצליח בתיכון ושלח אותו למדינה לגמור לימודו ולהיות רופא. אחר שבע שנים חזר הבן. התחיל להראות לאביו אלבום תמונות. הוא מצולם עם מאיכל זאכזון {משורר} ועאדל אימאם {שחקן} ופילי ומאראדונה ורונאלדו וזידאן {שחקני כדור רגל} ושאר האנשים המפורסמים. ויאמר לאביו שחביריו נתקנאו מהתמונות האלה. אמר לו אביו טוב מאד, אבל לא זה ששלחתי אותך עליו שבע שנים ואני שולח לך הכסף. אני שלחיך כדי שתביא התעודה שאתה רופא. אם הבאת עמהם התעודה טוב מאד, צריך לך לעשות התענוג שלך, אבל אם במקום למודך אתה עסקת באלו אני מעניש אותך עונש גדול שהתעסקת בשטות הזה. אף אנו האדם כשהולך לעולם הבא יאמרו לו מה הבאת עמך יאמר להם רכשתי 100 מליאר ויש לי 10000 עבדים וכל האנשים מכבדים אותי ואוהבים אותי. יאמרו לו העיקר ה365 מצוות לא תעשה ו248 מצוות עשה קיימת אותם או לא. אם קיימת אשריך ומגיע לך ואם לא עתיד לך ענש גדול ושאבדת הנשמה שלך והעולם עמך. ושהתעסקת בשטות. וזהו כוונת רש"י ז"ל כשכתב אנטונינוס ורבי שהיו צדיקים ומעונגים הרבה אשריהם ומגיע להם וזהו מה שאמרו חז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ר"ל עד שיגמרו הנשמות שבגוף האדם. המצוות הם שיניחו הנשמה שלמה ומסודרת. ומי שאינו מקיים המצוות חוץ ממה שמאבד עצמו אלא גם מאבד האנשים עמו. ומעכב המשיח. יהי רצון שהקב"ה יעזרנו לקיים מצותיו ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה.

 

תגובות

פרשת תולדות

אחר שספרה לנו התורה סיפור אברהם אבינו מתחיל ספור יצחק אבינו התחתן בן ארבעים שנה עם רבקה ורבקה הייתה עקרה כעשרים שנה ויתפללו שניהם לה' יתברך וישמע ה' בקול יצחק שאינו דומה צדיק בן צדיק לצדיק בן רשע ולכך תפילתו יצחק נתקבלה יותר מרבקה ותהר רבקה בשני תאומים ויתרוצצו הבנים בקרבה שאם עוברת במקום תורה יעקב רוצה לצאת ללמוד תורה ואם עוברת במקום עבודה זרה עשו רוצה לצאת ללכת שם ותלך לישיבת שם ועבר לשאול ויאמרו אליה שהיא הרה בשני תאומים ותמיד אחד מתגבר על השני ובסוף הצעיר ינצח והגדול יהיה לו עבד ובזמן לידתם היה יצחק בן ששים שנה.

ויצא עשו הראשון ואחריו יעקב אוחז בעקבו שרוצה הוא לצאת הראשון ולהיות בכור ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם לומד תורה באוהלים וכשהגיעו לגיל 15 שנה הלך עשו להילחם עם נמרוד שהיה אויב זקנו אברהם ונמרוד יש לו חליפת אדם הראשון שעשה לו ה' יתברך כמו שספרנו בפרשת בראשית והיה לובשה כשהיה נלחם והיה תמיד מנצח את אויביו וכשבא אליו עשו להילחם עמו לבש את החליפה כרגיל אמר לו עשו מה הראיה שאתה לובש החליפה לנצח אותי? אם באמת גבור אתה ובטוח בעצמך שאתה נוצח אותי בא והילחם בלי החליפה וכשראה נמרוד שהוא ילד קטן חשב שבקלות ינצחו הסיר את החליפה להילחם עמו אבל עשו מיד לבש את החליפה ונלחם עמו והרגו וכשראו חיילי נמרוד שמפקדם מת רצו להרוג את עשו ברח עשו לבית אביו.

ובאותו יום מת אברהם ויעקב בשל תבשיל עדשים לתתו לאביו שהוא מאכל אבלים שהעדשים הם עגולים לרמז שגלגל הוא החוזר בעולם ואף אחד לא ינצל מן המיתה ויבא עשו עייף ויגע ורעב ויאמר אל יעקב תן לי לאכול מזה ויאמר יעקב לו אתן לך לאכול עד שתמכור לי את הבכורה ויסכים עשו וישבע לו ויתן לו יעקב לאכול.

ויש לשאול איך יעקב ניצל את חולשת עשו לקחת ממנו את הבכורה והלא אסור לנצל?

ידוע שכהן שהרג את הנפש אפילו בשגגה פסול לעבודת הקרבנות והבכורה בימי קדם היא במקום הכהונה ויעקב יודע שאם יאמר לעשו עזב את הבכורה בשביל שהרגת את נמרוד לא יסכים עשו ולכך הוציאה ממנו בחכמה.

אחר זה מסופר שבא רעב בארץ ישראל וילך יצחק לגרר והיה חושב גם לרדת למצרים וירא אליו ה' יתברך ויאמר לו שלא ירד למצרים שיצחק הוא עולה תמימה שנתקרב על גבי המזבח והוא קדוש ונאה ויאה לשבת בארץ הקודש ולא יכול לרדת לארץ העמים שהיא טמאה ויאמר יצחק על רבקה שהיא אחותו כמו שאמר אביו בשעתו על שרה ואבימלך אחר עסק שרה {עיין פרשת וירא} היה שוקל מעשיו וחקר לדעת אם באמת יצחק הוא בעלה או אחיה ולבסוף ידע שיצחק שקר והוא בעלה ולא אחותו ויקרא לו ויאמר לו מה עשית? שהגדת שהיא אחותך!!!

וישב יצחק בגרר ויזרע והניבה שדהו מאה שערים ונהיה לעשיר גדול וה' יתברך תמיד בעזרו ויחפור בארות ורבו עמו רועי גרר ואמרו שהבאר שלהם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויבא אליו אבימלך ויעש עמו שלום ואחר כך ישב בבאר שבע.

כשהגיע עשו לגיל ארבעים נשא שתי נשים והיו עובדות ומקטירו לעבודה זרה ומעשן הקטורת נהיה יצחק סגי נהור ויש מרבותינו אומרים שיצחק נהיה סגי נהור בשביל כשהעלה אותו אברהם אבינו על המזבח נפתח השמים והיו המלאכים רואים ובוכים ונפלו דמעותיהם על עיניו וניזוק כשזקן ויש אומרים כדי שיבא יעקב ויקח הברכות ולא ירגיש יצחק.

כשהגיע יצחק לגיל 123 קרא לעשו ויאמר לו שיצוד ויעשה לו שני מטעמים ויברך אותו קודם שימות שהאדם על הרוב יחיה כשנים שחיו אבותיו חמש שנים פחות או יותר ושרה חיה 127 ואם כן יצחק נכנס לתוך חמש שנים שחייתה אמו וישמע עשו לקול אביו ויחשוב בלבו אם מצאתי משהו לצוד טוב ואם לאו אביא מן הגזל והלך לצוד והצליח לצוד חיה אבל אביו אמר שני מטעמים שאותו יום היה ערב פסח ואחד קרבן פסח והשני קרבן חגיגה שאבותינו קיימו את כל התורה כולה אפילו עירובי תבשילים והלך עשו לצוד השני בא מלאך והתיר את הראשון וברח כדי לעכבו ויבא יעקב ויזכה בברכות וכשמצא עשו שהראשון ברח קשר את השני והלך עוד פעם לצוד וגם בפעם הזאת בא מלאך והתיר את החיה הקשורה וכן על זה הדרך כמה פעמים. ורבקה שמעה מה אמר יצחק לעשו והייתה יודעת שעשו רשע ויצחק צריך לחברך את יעקב ותקרא ליעקב ותגד לו מה אמר אביו לעשו ותצווהו להביא שני גדיי עזים ותעשה אותם מטעמים ויברך אותו במקום עשו ויאמר לה יעקב אחי איש שעיר ואנוכי איש חלק ואם ירגיש אבי יקלל ולא יברך ותאמר לו שיודעת בנבואה שהוא יקח את הברכות ולא עשו ושמע בקולי וילך יעקב ויביא שני גדיי עזים מצאן אביו ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שלא לקח יעקב מגזל אלא שבכתובה של רבקה כתוב שיכולה לקחת כל יום שני גדיי עזים להתפרנס מהם ותבשל אותם רבקה ועורותיהם קשרה אותם בידי יעקב שיהיה בעל שער ותלביש אותו בגדי עשו שלקח מנמרוד כמו שספרנו בתחילת הפרשה שהיו איתה שעשו לא הייתה לו אמונה עם נשיו ולכך החביא אותם אצל אמו וילבש אותם יעקב ויכנס אצל אביו.

כשנכנס נכנסה עמו ריח גן עדן וישמח יצחק וישאל אותו מי אתה? ויאמר לו אנוכי. {אבל} עשו בכוריך ויאמר לו אביו איך מהרת לבא ויאמר לו יעקב ה' עזר אותי חשד יצחק שזה יעקב שעשו אין שם ה' שגור על פיו ויאמר לו גשה ואמושך אם אתה עשו או יעקב ויגש יעקב וימושהו ויאמר הקול קול יעקב והידיים ידי עשו ויברך אותו ושאלו חכמינו זכרונם לברכה למה לא עשה חקירה כיון שקולו קול יעקב והשיבו שעשו הסכים עם אביו כשיבא אליו יחקה את קול יעקב כדי שאם יבא יעקב לקחת הברכות בודאי שהוא יחקה את קול עשו ולכך הסכימו שעשו יחקה את קול יעקב וכיון שיצחק מצא את הקול קול יעקב וגם יש לו שער אם כן זה הקול שהסכימו עליו וחשב שזה עשו ויאכל יצחק את התבשילים ויברך אותו.

ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו נכנס עם המטעמים ויאמר לאביו קום אכול מהמטעמים כדי שתברך אותי ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד שראה שמתחתיו גיהנם ויאמר לו מי אתה? ויאמר אנוכי עשו ויאמר לו מי הביא לי את המטעמים שאכלתי וטעמתי בהם כל טעם שארצה כמו המן כשראה עשו את הצלחת הכירה ויאמר לאביו שיעקב רמה אותו פעמיים באותה צלחת נתן לו נזיד עדשים ולקח ממנו את הבכורה כמו שספרנו בתחילת הפרשה ועכשיו רמה אותו ובאותה צלחת נתן לאביו ולקח את הברכות ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי ויאמר לו אביו מה אברך אותך כל הברכות נתתי לו ונתתיו לאדון עליך וכל מה שקנה עבד קנה רבו ויבכה עשו ויאמר לאביו ברך אותי ויאמר לו אביו הארץ אשר תשב בה תתן לך את טובה ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבד וכאשר בני יעקב יעברו על מצוות התורה תשתחרר מעולו.

ויכעס עשו על הברכות שלקח יעקב ויאמר בלבו כשימות אביו יהרג את יעקב ורבקה ידעה בנבואה את מחשבת עשו ותאמר ליעקב הנה עשו אחיך מחכה לך להורגיך ועתה קום לך אל לבן אחי עד שינוח עשו מכעסו ותאמר ליצחק הנה בנות כנען לא מוצאות חן בעיני ולא רוצה שיעקב יתחתן עמהם ורוצה שיתחתן עם בנות לבן אחי ויקרא יצחק אל יעקב ויאמר לו לך אל לבן וקח מבנותיו אשה ויוסף ויברך אותו כשראה עשו שאביו אינו רוצה את בנות כנען לקח עוד אשה והיא מחלת בת ישמעאל אחי יצחק אביו.

ויש לשאול כמה שאלות:

א} כתיב ''ויבז עשו את הבכורה'' ויש לשאול מה בא הפסוק ללמדינו והלא יודעים שעשו הוא איש רשע ולא יצטער כלל על אובדן הבכורה ועבודת הקרבנות?

ב} למה עשו רצה לברך רק את עשו נכון שעשו היה צבוע ומראה את עצמו שהוא צדיק לפחות יברך יצחק את שניהם?

ג} כשראה עשו שיעקב לקח את הברכה אמר שרמה אותו שתי פעמים לקח את הבכורה וגם הברכה ויש לשאול מה הזכירו בבכורה והלא הוא עצמו לא היה רוצה אותה כמו שכתבנו?

ד} כשבקש עשו מאביו לברך אותו השיב יצחק ''הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירוש סמכתיו'' ויש לשאול מה אכפת לו עשו אם סמך יצחק את יעקב בדגן ותירוש?

אמרו חכמינו זכרונם לברכה שיצחק אבינו רצה שיעקב ועשו יהיו כמו יששכר וזבולון ורוצה לומר שעשו יעבד ויפרנס את יעקב ויעקב יהיה כל חייו על התורה ועל העבודה בלי דאגות פרנסה וחשב שעשו הוא צדיק ורק מחמת שאין לו זמן ללמוד בשביל שהוא עובד מתבטל מתלמודו וגם עשו היה מרוצה שיבלה בעולם הזה וינחול גם עולם הבא על ידי שיתמוך באחיו יעקב ולא רצו מן השמים לעזור לו כדי שיזכה לחיי העולם הבא כיון שלא הייתה כוונתו טובה שמה שלא למד לא מפני שאין לו זמן ללמוד ולקיים את המצוות אלא רק לבלות ולכך לא עזרו לו ולקח יעקב את הברכות בן אדם כזה נכון שיש לו שכר על שעזר את הישיבות אבל לא ינצל מהעונש על העבירות שעשה.

מעשה שקרה בימי החפץ חיים שהלך לארצות הברית לאסוף כסף להדפיס את ספרו ולהחזיק את ישיבתו בא אליו אדם עשיר שהיה מחלל שבת ונתן לו סכום כסף גדול אבל הרב חפץ חיים לא שלח ידו בכסף ובכה בכי גדול העשיר השתומם למראה עיניו ויאמר להרב אם מעט בעיניך אוסיף לך כהנה וכהנה ויאמר לו הרב לא זאת הסיבה שבכיתי אלא מפני שחשבתי שלאחר אריכות ימים ושנים אני אהיה בגן עדן והידיים היקרות שנתנו לי נדבה גדולה מרוחב לב נשרפות בגיהנם התרגש העשיר והבטיח להרב שמהיום והלאה לא יחלל עוד את השבת בשום פנים ואופן שמח הרב וצחק ולקח מידו את הנדבה וברך אותו.

עשו העידה עליו התורה שבז את הבכורה שבה תלויה עבודת הקרבנות ולכן כשראה שיעקב לקח את הברכה אמר שהפסיד עולם הזה והם הברכות וגם עולם הבא והיא הבכורה שבתחילה חשב שיוותר על הבכורה ויזכה בעולם הבא על ידי שיתמוך באחיו יעקב שכל חייו על התורה ועל העבודה והוא יבלה בעולם הזה ולכן אמר לו יצחק שבירך את יעקב בדגן ותירוש לומר לו שיעקב אינו צריך לעשו והפסיד עשו על ידי זה עולם הבא ולא צריך גם ברכה בעולם הזה כיון שאינה לצורך עולם הבא אבל כשהפציר עשו באביו רחם עליו וברכו.

ולפי זה יש לפרש מה שלא רצה יעקב בפרשת ויצא ללכת עם עשו לגור איתו שידע שכוונת עשו לקחת עמו שכר בעולם הבא בזכות שהוא שומר עליו וגר עמו אבל יעקב שלא היה מוותר כלל וכלל על התורה לא הסכים ורצה כל השכר רק לו לבד ולא לשתף עמו אחר.

ולפי זה יש ליישב מה שיש לשאול עוד שתי שאלות:

א} כתיב ''ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב'' ויש לשאול למה ביעקב כתיב ''ויאהב'' בלשון עבר ואילו ברבקה כתיב ''אוהבת'' בלשון הווה?

ב} ''כי ציד בפיו'' פירשו חכמיניו זכרונם לברכה שהיה צד ומביא לאביו לאכול האם יצחק שהוא עולה תמימה אוהב את עשו בשיל שהוא מביא לו לאכול דהיינו דברים גשמיים ולא עוד והלא יצחק הוא עשיר גדול?

ולפי דברינו הכל ניחא שיצחק חשב שעשו הוא צדיק כמו שכתב רש''י שהיה צבוע ושואל אותו איך מעשרים את התבן ואת המלח? והם אינם חייבים כלל במעשר וזהו פירוש ''כי ציד בפיו'' שהיה מביא לו מה שצד ומראה לו שהוא עסוק ואין לו זמן ללמוד וגם היה שואל אותו על המעשר ולכן כתיב ''ויאהב'' בלשון עבר שאחר שהכיר אותו אחר שלקח יעקב את הברכות לא אהב אותו עוד אבל יעקב שהיה באמת צדיק גדול כתיב ''אוהבת'' בלשון הווה בשביל שכל רגע וכל יום אוהבת אותו אמו ולא נפסקה אהבתה אליו.

אחי היקרים!!! ידוע שבעירנו כולם עוזרים לישיבות כל אחד כפי יכולתו ובשמחה ובטוב לבב ולכן צריכים שתהיה המצוה שלימה ורוצה לומר לקיים את כל המצוות בשלימות ואז שכרינו יהיה מושלם ולא נהיה כעשו שרצה לבלות בעולם הזה ולקנות עולם הבא בכספו משל יש אנשים שמתנדבים כסף לישיבות בשביל התינוקות שילמדו תורה ויראת שמים ובזה מראה את עצמו שהוא מכבד את התורה ומחסר ממונו בשבילה אבל מאידך גיסא מדבר בבית הכנסת שהיא בית ה' יתברך ומראה בזה זלזול חס ושלום בשכינה ששורה שם נכון שלפעמים טועים ומדברים בבית הכנסת אבל כשמוכיחים אותם צריכים לתקן ולשתוק ולעסוק רק בתפילה אבל אותם בני אדם כשמוכיחים מדברים אחר כך אם לא נגיד שמתחצפים לפני מוכיחיהם וידוע שהתנהגות ה' יתברך היא מדה כנגד מדה ואם הוא יזלזל חס ושלום בכבוד ה' יתברך ששכינתו שורה בבית הכנסת ומדבר שם גם ה' יתברך ישפיל אותו ויבזה אותו וישים אותו ללעג ולקלס בר מינן ובודאי אם אותם בני אדם יודעים מזה לא מעיזים עוד כלל לדבר בבית הכנסת שיודעים שכשהם מכבדים את בית הכנסת גם ה' יתברך מרומם ומכבד אותם וכשהוא מתפלל ידע שהוא מבקש מה' יתברך ולא נותן חס ושלום וכשהוא מתפלל לה' יתברך בלב שלפם וכראוי גם ה' יתברך מאיר אליו פניו וממלא את בקשתו.

ויהי רצון שה' יתברך יתן לנו נחת רוח לעבדו בלבב שלם ויגאלינו גאולה שלימה בקרוב אמן!!!

 

תגובות

בס"ד

עש"ק, תולדות ר''ח כסליו התשס"ט,

שנה שמינית, גיליון מספר 401

כניסת השבת: 16:52

ההפטרה :משא דבר ומסיים:מלאך ד' צבאות הוא מלאכי א'

יציאת השבת:17:34

ברכת לבנה ליל ששי

 

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

 

 

 

בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר

ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל. ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל. ולמנוחת הרב מרביץ תורה בישראל רבי חיים כהן בר פאנידה

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

שלח לחמך על פני המים                                                                                             לבקש אוכל מאדם במחנה היה כמו לבקש מצולל במעמקי הים את מסֵכת החמצן שלו. משמעות הבקשה הייתה שר' לייביש ייאלץ לוותר על מנת הלחם היומית שלו. לחם זה היה יבש ומעופש, אבל זה היה הדבר היחיד שהחזיקו בחיים. ובכל-זאת, בראותו את מצבו של ר' שמואל ובשמעו את התחינה בקולו, לא היסס ר' לייביש לרגע; הוציא מכיסו חתיכת לחם והושיטה לחברו".                                בתוך האפלה הגדולה ששררה במחנות הריכוז וההשמדה הבליחו לא-מעט ניצוצות-אור הקשורים בהתנהגות הקרבנות כלפי בוראם ובינם לבין עצמם. על-אף הרעב, הייסורים וההשפלות, שהיו מנת חלקם יום-יום ושעה-שעה, הצליחו רבים מהם להתעלות על עצמם בגבורת-נפש מופלאה ולשמור על צלם אנוש, בתוככי הגיהינום. היהודים האלה ידעו, גם במצבים הקשים ביותר, להושיט יד תומכת ומסייעת לאח ורע.  המקרה הזה אירע במחנה סוביבור. שם היו, בין השאר, שניים מבני עירי, ויאז'בניק-סטרחוביצה – ר' לייביש הרבלום ור' שמואל, שכינויו היה "ר' שמואל אברך-המשי". זה היה כשבועיים לפני כניעת הנאצים יימח-שמם. ר' שמואל היה שלד מהלך, כולו עור ועצמות, תשוש לגמרי. בקושי רב שירך את רגליו אל חברו ר' לייביש וביקש ממנו אוכל. "אני גווע ברעב וכוחותיי אוזלים; אנא השג לי דבר-מה לאכול!", התחנן. לבקש אוכל מאדם במחנה היה כמו לבקש מצולל במעמקי הים את מסֵכת החמצן שלו. משמעות הבקשה הייתה שר' לייביש ייאלץ לוותר על מנת הלחם היומית שלו. לחם זה היה יבש ומעופש, אבל זה היה הדבר היחיד שהחזיקו בחיים. ובכל-זאת, בראותו את מצבו של ר' שמואל ובשמעו את התחינה בקולו, לא היסס ר' לייביש לרגע; הוציא מכיסו חתיכת לחם והושיטה לחברו. ''החייתני!", אמר ר' שמואל לחברו, לאחר שסיים לאכול את פרוסת הלחם שקיבל ממנו. כעת היה על ר' לייביש להחיות את נפשו-הוא. שעה ארוכה התהלך בחוצות המחנה, עד שלבסוף הצליח למצוא, ליד גדרות התיל, כמה רצועות של קליפות תפוחי-אדמה. הוא שמח עליהן כמוצא שלל רב. רחץ את הקליפות, מלח אותן במעט מלח שהיה לו ואכלן. "ממש טעם גן-עדן!", אמר בעידוד לחברו ר' שמואל, שראה אותו אוכל את הקליפות והתייסר ברגשות אשם. המלחמה תמה והניצולים החלו לחפש את דרכם לעתיד חדש. ר' לייביש נענה להזמנת שליחי העלייה מארץ-ישראל והחליט לעלות ארצה. לעומתו, ר' שמואל בחר לחפש את גורלו באמריקה. "ידעתי סבל ותלאות דיי והותר; כעת אני רוצה לפתוח דף חדש ולחיות בשקט ובשלווה. באמריקה אוכל לעשות זאת!", הסביר לחברו, שניסה לשכנעו להתלוות אליו ארצה. ואמנם כך היה: ר' שמואל היגר לארה"ב ור' לייביש עלה ארצה. ר' לייביש קיבל צריף מגורים במעברת רעננה, והחל לגשש את דרכו בחיפוש אחר מקור מִחיה. כעבור זמן-מה פתח חנות, אך העסקים בה היו כושלים ובקושי רב הצליחה החנות לפרנס את בעליה. כל פניותיו לשלטונות, לסייע לו למצוא מקום-מגורים אחר, ראוי יותר, לא נענו. הוא חי את חייו – חיים של עוני ומחסור – בשקט ובהשלמה.  יום אחד הונחה על מפתן מעונו מעטפת דואר, ועליה בול וחותמת של ארצות-הברית. התרגשות רבה אחזה בו כשגילה על המעטפה את שם חברו, ר' שמואל. במכתב ארוך ומפורט גולל ר' שמואל את קורותיו מאז בואו לארה"ב. הוא סיפר על התאקלמותו הטובה בארץ החדשה ועל חייו הטובים והנעימים שם. ר' לייביש קרא ושמח בשמחת חברו. לרגע אחד לא חשב שהדברים עשויים להיות קשורים אליו.  בסוף המכתב באה ההפתעה: את מכתבו חתם ר' שמואל בהזמנה לחברו לבוא לארה"ב. "לא שכחתי את פרוסת הלחם שחסכת מפיך ושהושטת לי בעמדי על סף מוות", כתב. "כעת אני רוצה לגמול לך טובה תחת טובה. בוא לכאן כי הכנתי לך דירה מרוּוחת ותעסוקה שתפרנס אותך בכבוד. אל-נא תתמהמה". למכתב צורף אישור כניסה רשמי לארה"ב, שהסדיר ר' שמואל בעבור חברו. ר' לייביש היה נפעם. הזמנת חברו העמידה אותו לפני התלבטות קשה: מצד אחד, בכל מאודו אהב את ארץ-ישראל ולא רצה לעזבה. מצד שני, פרנסה לא הייתה לו, והנה גלגלה יד ההשגחה לפתחו הצעה מפתה. לבסוף החליט להיענות להזמנת חברו ולנסוע לארה"ב, לכמה שנים בלבד. "לאחר שאתבסס ואחסוך מעט כסף, אשוב לארץ אבותיי", אמר בליבו.  כעבור שבועות אחדים הגיע ר' לייביש לארה"ב והתקבל בזרועות פתוחות על-ידי חברו שאכן – כהבטחתו – דאג לכל מחסורו. גם ר' לייביש עמד בהחלטתו, ולאחר כמה שנים של עבודה וצבירת סכום כסף נכבד, שב לארץ. בידו היה עתה הכסף שאִפשר לו לקנות מפעל קטן ולהתפרנס ממנו בכבוד.  נתקיימו אפוא בר' לייביש דברי הכתוב, "שלח לחמך על-פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו                                               
 גִשְמֵיאֵל                               מעשה בחסיד אחד בימי המקדש, שאמרו לו בשני בצורת; התפלל וירדו גשמים מרובים, באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל עליהם וילכו להם.  אמר להם: צאו וראו, אם עמד אדם על קרן אפל, משקשק את רגליו בנחל קדרון, נתפלל שלא ירדו כך; אבל בטוחים אנו, שאין המקום מביא עוד מבול לעולם, כי לא ישחת ה' כל בשר ולא ימחה את פני האדמה.                         שוב היו ימי מצורת גדולים שלש שנים בזו אחר זו ולא ירדו גשמים, ויצעק העם ללחם, באו לפני החסיד חוני-המעגל ואמרו: רבנו ומאורנו, התפלל וירדו גשמים ולא נצות לעיניך! התפלל ולא ירדו ולא שמע ה' בקולו, נתעטף ואמר: חנני ה'! ופני השמים כנחושת, מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה, כחבקוק רבו, שאמר על משמרתי אעמודה ואתיצבה על-מצור, וקרא ואמר: ריבונו של עולם, עיני כל ישראל עלי והמה שׂמו פניהם אל תחינתי; נשבע אני בשמך הגדול, הגיבור והנורא, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך ותפתח לנו שעריך.  מיד נתקדרו שמים בעבים והתחילו מנטפים טיפים טיפים. קרא לו העם: ראינוך, ולא נמות, רואים אנו, שאין הגשמים יורדים אלא להתיר שבועתך.  פנה ואמר לפני המקום: אדון שבשמים, לא כך שאלתי, אלא תן לנוגשמים בידך המלאה, התחילו הגשמים לרדת בזעף ובשטף, התחיל העם לצעוק: אין אלו יורדים אלא לאבד אותנו, אמר להם: אל תיראולא תהיה בכם יד ה'.  עמד בפינה וחילה ואמר: אדון שבשמים, תן לנו גשמי ברכה ונדבה, ירדו כתיקונם וירדו שלושה ימים ושלושה לילות.                                                שוב היו מיראים, פן רבים הם הגשמים וימחו כל זרע בארץ.  באו ואמרו לחוני: רבנו, בקש-נא את השם עתה, כי יחדל המטר.  אמר להם: בני, הקשיתם לשאול, כי אין מתפללים על רוב הטובה; אף-על-פי-כן, לכו והביאו לי פר-הודיה.  הלכו והביאו לו שור תמים, ויעמידהו בעזרה וסמך שתי ידיו עליו ואמר: ריבון העולמים! עמך ישראל ונחלתך, אשר הוצאת ממצרים בכוחך הגדול ובזרועך נטויה, אינם יכולין לעמוד לא ברוב כעסך ולא ברוב רחמיך; כעסת עליהם, נמקו והלכו ויהיו כנזופים, השפעת עליהם גשמיך, והנה אין הם יכולין לעמוד בהם, יהי רצון מלפניך, שיהא רוח בעולם והביא רוָחה לנו.  מיד נשבה הרוח, נפסקו הגשמים ונתפזרו העבים, זרחה החמה ויבשה הארץ, יצא העם לשדה וראו אותו מלא כמהין ופטריות ובכול האדמה נוצץ עשב ירקרק, התחילו לומר הללויה והודו לאדוני-האדונים.  ותבוא שנת שובע וברכה בכל הארץ.                                 שלחו בני לשכת-הגזית לחוני: "ותגזור אומר ויקם לך ועל דרכך נגה אור", אתה גזרת מלמטה והקדוש-ברוך-הוא מקיים מאמרך מלמעלה; "ועל דרכך נגה אור", דור שהיה אפל האירוח בתפילתך, דור שהיה שפל הגבהתוֹ בתפילתך, דור ששה בעווֹנו הושעתוֹ בתפילתך.  אך שמעון בן-שטח הנשיא שלח אליו ואמר: אילמלא חוני הוא ראוי לנינוי, לא כך מבקשים מלפני המקום; ואולי היו השנים שנות אליהו לרעב, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידו? יצאה בת-קול ואמרה: הנח לו לחוני, שהוא כבן המתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו.  הוא אומר: אבא, רחצני בחמין! וארחצו בחמין, שפשפני בצונן! ואשטפו ואביא לו אגוזים ורימונים, כל אשר ישא לבו לו אתן, ועליו אמרתי: ישמח אביו בו  ותגל יולדתו;
תולדות תשס"ט   !יהודי עתיד להשתקם                                                                                                                    "וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל... וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן" (כז-טו) יַעֲקֹב וְעֵשָׂו תְּאוֹמִים הָיוּ. מַדּוּעַ אֵפוֹא הַכָּתוּב קוֹרֵא לְעֵשָׂו 'הַבֵּן הַגָּדוֹל', וּלְיַעֲקֹב 'הַבֵּן הַקָּטָן'? עַל שְׁאֵלָה זוֹ מָצָאנוּ תְּשׁוּבָה נִפְלָאָה שֶׁל הָרַבִּי מִזְּוִיהְל זַצַ"ל, תְּשׁוּבָה מְאַלֶּפֶת וּמְעוֹדֶדֶת, וְהוּא הִסְבִּירָהּ בְּמָשָׁל.                                                                                          יֶלֶד רָאָה שֶׁהוֹרָיו מֻדְאָגִים. מַה קָרָה? סַבָּא נָפַל וְנֶחְבַּל. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הֶחְמִיר מַצָּבוֹ שֶׁל הַסָּב וְכֹחוֹתָיו עֲזָבוּהוּ. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי עָלָה חֻמּוֹ, וְהָרוֹפֵא אַף הוּא הָיָה מֻדְאָג. בַּיּוֹם הָרְבִיעִי חָדַל הַסָּב לְדַבֵּר, וּבַבַּיִת שָׂרְרָה אֲוִירַת נְכָאִים קוֹדֶרֶת.     לְפֶתַע הֵחֵל הַנֶּכֶד לִבְכּוֹת בְּכִי תַּמְרוּרִים, שֶׁהִדְהֵד שִׁבְעָתַיִם בַּדְּמָמָה הָעֲצוּבָה. חָרְדוּ אֵלָיו כֻּלָּם וְשָׁאֲלוּ: "מַה קָרָה, מַדּוּעַ תִּבְכֶּה?"                                                                                                                                          "אֵיךְ לֹא אֶבְכֶּה", קָרָא הַיֶּלֶד, "וַאֲנִי חוֹשֵׁשׁ לְחַיָּיו שֶׁל אָחִי הַקָּטָן. גַּם הוּא נוֹפֵל כְּשֶׁהוּא מַתְחִיל לָלֶכֶת. גַּם הוּא חוֹלֶה וְיֵשׁ לוֹ חֹם, וְגַם הוּא אֵינוֹ מְדַבֵּר..."                                                                                                        צָחֲקוּ הַכֹּל וּמִהֲרוּ לְהַרְגִּיעוֹ: "לֹא, בְּכָךְ אֵין כְּלוּם. יֶלֶד קָטָן נוֹפֵל בְּלֶכְתּוֹ עַד שֶׁהוּא גָּדֵל וְלוֹמֵד לִצְעֹד. וְאִם חוֹלֶה בְּמַחֲלַת יַלְדוּת, יַבְרִיא וְיִתְחַסֵּן. וְאִם אֵינוֹ מְדַבֵּר, אַל דְּאָגָה, עוֹד יִלְמַד לַהֲגוֹת מִלִּים".                                                      זֶה הַהֶבְדֵּל בֵּין הַגּוֹי - עֵשָׂו - 'הַבֵּן הַגָּדוֹל' לְבֵין הַיְּהוּדִי, יַעֲקֹב, 'הַבֵּן הַקָּטָן'.                                                        עֵשָׂו הוּא בְּגֶדֶר "גָּדוֹל", שֶׁאִם נִכָּרִים בּוֹ סִימָנֵי מַחֲלָה, הַשְׁחָתַת מִדּוֹת וְעִוּוּת מַעֲשִׂים, אֵין כָּל תִּקְוָה שֶׁיֵּרָפֵא מֵהֶם, וִידַרְדֵּרוּהוּ עַד לְאָבְדָּנוֹ. אֲבָל יַעֲקֹב, מָשׁוּל הוּא לַבֵּן הַקָּטָן, שֶׁגַּם אִם יֵשׁ בּוֹ חֶסְרוֹנוֹת, גַּם אִם יֵשׁ בּוֹ עֲווֹנוֹת, הוּא יִגְדַּל וְיֵרָפֵא מֵהֵם, יִתְבַּגֵּר וְיִתְחַסֵּן, יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וְיֵטִיב אֶת דַּרְכּוֹ. יִתְקָרֵב אֶל בּוֹרְאוֹ וְיֶחֱסֶה בְּצִלּוֹ.                                קוֹרֵא יִצְחָק אָבִינוּ לִבְנוֹ לְעֵשָׂו, וּמְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לְהַשְׁחִיז אֶת סַכִּינוֹ כִּדְרִישַׁת הַהֲלָכָה, "חַדֵּד סַכִּינְךָ וּשְׁחֹט יָפֶה שֶׁלֹּא תַּאֲכִילֵנִי נְבֵלָה", "וְצוּדָה לִּי – מִן הַהֶפְקֵר, וְלֹא מִן הַגֶּזֶל". אַזְהָרָה אַחַר אַזְהָרָה. וְעֵשָׂו שׁוֹמֵעַ, וְהוֹלֵךְ "לָצוּד צַיִד לְהָבִיא". כָּתַב רַשִׁ"י, מַהוּ "לְהָבִיא"? שֶׁאִם לֹא יִמְצָא צַיִד, יָבִיא מִן הַגֶּזֶל. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע שֶׁאִם לֹא יִזְדַּמֵּן לְפָנָיו צְבִי, יָבִיא לְאָבִיו בְּשַׂר כֶּלֶב. יַאֲכִיל אֶת אָבִיו הַצַּדִּיק בְּשַׂר פִּגֻּלִים. וְכָךְ עָשָׂה לְבַסּוֹף: "מָצָא כֶּלֶב אֶחָד, וַהֲרָגוֹ, וְהֵכִין מִמֶּנּוּ תַּבְשִׁיל" (תַּרְגּוּם יוֹנָתָן כז-לא).                                                                              שֹׁמּוּ שָׁמַיִם, תִּצָּלֶינָה הָאָזְנַיִם. אֲבָל "אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה לְצַדִּיקִים" (חֻלִּין ה:), וְיִצְחָק אוֹכֵל מִסְּעוּדָתוֹ הַכְּשֵׁרָה לִמְהַדְרִין שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ.                                                                                                      רַבּוֹתֵינוּ בַּעֲלֵי הַתּוֹסְפוֹת זַ"ל כּוֹתְבִים (גִּיטִין ז.), שֶׁכְּלָל זֶה, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה לַצַּדִּיקִים, אָמוּר בִּמְיֻחָד לְעִנְיַן מַאֲכָלוֹת אֲסוּרִים. וּמַדּוּעַ? מִשּׁוּם שֶׁכִּשָּׁלוֹן בָּהֶם הוּא גְּנַאי מְיֻחָד. מִשּׁוּם שֶׁמַּאֲכָל אָסוּר הוּא טָמֵא וּמְשֻׁקָּץ, מְטַמְטֵם אֶת הַנְּשָׁמָה, מָאוּס וְדָחוּי. וּבְגִּלְיוֹן תּוֹסְפוֹת הָרֹא"ש (חֻלִּין ה:) הִסְמִיכוּ לְכָךְ אֶת הַכָּתוּב "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן" (מִשְׁלֵי יב-כא), 'כָּל אָוֶן' בְּגִימַטְרִיָּה 'אֹכֶל טָמֵא'.                                                                              אֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ הִקְפִּידוּ כָּל כָּךְ עַל טָהֳרַת הַשֻׁלְחָן, עַל כַּשְׁרוּת מְהֻדֶּרֶת. כָּל רַב בְּיִשְׂרָאֵל יָכוֹל הָיָה לֶאֱכֹל עַל שֻׁלְחָנָם בְּלִי פִּקְפּוּק, בְּלִי חֲשָׁשׁ. מִי הֶעֱלָה כְּלָל בְּדַעְתּוֹ אֶפְשָׁרוּת שֶׁל אֲכִילַת נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, חָלִילָה, שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל בְּשַׂר חֲזִיר, אוֹי לְאָזְנַיִם שֶׁכָּךְ שׁוֹמְעוֹת, לְעֵינַיִם שֶׁכָּךְ רוֹאוֹת.                                                                                         אֲבָל יֵשׁ יְהוּדִים טוֹבִים, נִפְלָאִים, שׁוֹמְרֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת, הַמַּקְפִּידִים עַל כַּשְׁרוּת, וְלֹא יַעֲלֶה בְּדַעְתָּם לְהִתְגָּאֵל בִּבְשַׂר פִּגֻּלִים, חָלִילָה. אַךְ מוּכָנִים הֵם 'לִקְנוֹת מָנָה' בְּדוּכָן שֶׁמִּתְנוֹסֵס מֵעָלָיו שֶלֶט "כָּשֵׁר"; מוּכָנִים לִקְנוֹת בַּמַּכֹּלֶת מוּצָר שֶׁכָּתוּב עָלָיו "כָּשֵׁר"; לְהִכָּנֵס לְמִסְעָדָה כָּזוֹ, בְּלִי לִשְׁאֹל 'מִי עָרֵב כָּאן לַכַּשְׁרוּת?'. הֲרֵי אֶת כַּסְפִּי לֹא הָיִיתִי מַפְקִיד בְּיָדָיו, וְאֶת נִשְׁמָתִי אַפְקִיד?! וְאִם מְצֻיָּד הוּא בִּכְתַב הֶכְשֵׁר כָּל שֶׁהוּא, הַאִם זֶה הֶכְשֵׁר אָמִין, הַאִם יֵשׁ לַגּוּף הַמַּכְשִׁיר דֵּי פַּקָּחִים לְהַשְׁגִּיחַ הַשְׁגָּחָה מְהֵימָנָה, הַאִם הַמַּשְׁגִּיחִים עוֹשִׂים מְלַאכְתָּם בֶּאֱמוּנָה?                                                            פַּעַם דִּבְּרוּ בַּתִּקְשֹרֶת עַל מַכַּת הֶעָלְמוּת מִסְתּוֹרִית שֶׁל כְּלָבִים בַּכְּרַכִּים הַגְּדוֹלִים. שָׁאֲלוּ בַּעֲלַת כֶּלֶב שֶׁנֶּעֱלַם לְהַרְגָּשָׁתָהּ. "מַה אֹמַר לָכֶם", עָנְתָה, "כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת לְיַד חֲנוּת לְמִמְכַּר שׁוּאַרְמָה, אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי אִם אֵין זֶה בְּשַׂר הַכֶּלֶב שֶׁלִּי"...                                                                                                                                         מְזַעְזֵעַ, אֵין כָּל סָפֵק, אַךְ מְעוֹרֵר מַחֲשָׁבָה.)                                                                           "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים" (כה-כז) הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה נִצְחִית הִיא, וּלְקָחֶיהָ נִצְחִיִּים. גַּם מִפָּרָשַׁת יַעֲקֹב וְעֵשָׂו יֵשׁ לְהָפִיק לִקְחֵי נֶצַח. עַל כָּל אָדָם לְהִתְבּוֹנֵן וְלַחְשֹׁב: עַל מַחֲנֵהוּ שֶׁל מִי אֲנִי נִמְנֶה, עַל מַחֲנֵה יַעֲקֹב אוֹ עַל מַחֲנֵה עֵשָׂו, חָלִילָה. בְּכָל מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ חַיָּב הוּא לִבְחֹן, הַאִם זֶהוּ מַעֲשֶׂה שֶׁל יַעֲקֹב אוֹ שֶׁל עֵשָׂו.                                                                         כֵּיצַד יִבְחַן, וּמַה בֵּין יַעֲקֹב לְעֵשָׂו? שְׁמוֹתֵיהֶם מְרַמְּזִים עַל מַהוּתָם: "יַעֲקֹב" הוּא מִלְּשׁוֹן עָקֵב, סוֹף. וְאִלּוּ "עֵשָׂו", אוֹמֵר הַמִּדְרָשׁ, "הוּא שָׁוְא" (בְּרֵאשִׁית רַבָּה סג-ח). כְּלוֹמַר, זֶה כְּלוּם, אֶפֶס, רֵיקָנוּת. בְּכָל מַעֲשֶׂה שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה, יִתְבּוֹנֵן וְיִבְחַן: אִם יֵשׁ לוֹ מַטָּרָה, תַּכְלִית, יִעוּד - מַעֲשֶׂה שֶׁל יַעֲקֹב הוּא. אַךְ אִם אֵין בּוֹ מְאוּמָה, אֶלָּא "סְתָם כָּךְ", בִּדּוּר וּפִזּוּר, הֶבֶל וָרִיק - שָׁוְא הוּא, עֵשָׂו וְתוּ לֹא.                                                                                                        סָח הַגָּאוֹן רַבִּי יִצְחָק בְּלָאזֶר זַצַ"ל: פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי עִם מוֹרִי וְרַבִּי, הַגָּאוֹן רַבִּי יִשְׂרָאֵל מִסַּלַנְט זַצַ"ל, וְסִפַּרְתִּי לוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁהִתְרַחֵשׁ בָּעוֹלָם מִתּוֹךְ מַטָּרָה מְסֻיֶּמֶת. כְּשֶׁסִיַּמְתִּי לְסַפֵּר, שָׁאַל: "הַאִם הָיְתָה לְךָ כַּוָּנָה כָּלְשֶׁהִי בַּסִּפּוּר?" עָנִיתִי בְּחִיּוּב וּבִקַּשְׁתִּי לְהַסְבִּיר לָרַב מַדּוּעַ סִפַּרְתִּי זֹאת. אַךְ הוּא קָטַע אֶת דְּבָרַי: "אֵינְךָ צָרִיךְ לְהִתְנַצֵּל. רַק רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁאָכֵן הָיְתָה לְךָ מַטָּרָה וְלֹא הָיוּ אֵלּוּ דִּבְרֵי סְרָק" (נְתִיבוֹת אוֹר).                                                                          נָשִׂים לֵב: תַּרְבּוּת שְׁלֵמָה שֶׁל "עֵשָׂו" אוֹפֶפֶת אוֹתָנוּ, הַיְנוּ: הַעֲבָרַת זְמַן, בִּלּוּי עָקָר בְּלֹא מַטָּרָה. תִּשְׁעִים אֲחוּזִים מִן הָעִתּוֹנוּת - הֶבֶל (שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל הַשְׁחָתָה וְהַרְעָלָה); תִּשְׁעִים אָחוּז מִן הַפִּרְסוֹמוֹת - הֶבֶל; כָּל הַצָּעוֹת הַבִּלּוּי וְהַנֹּפֶשׁ, כָּל מַדּוּחֵי הַסְּפּוֹרְט וְהַתַּרְבּוּת, הַכֹּל "הוּא שָׁוְא", אֶפֶס חָלוּל! וּלְעֻמָּתָם, שָׁעָה שֶׁל תְּפִלָּה, שְׁעַת לִמּוּד תּוֹרָה, אֲמִירַת תְּהִלִּים - מְהַנָּה אֶת הַנֶּפֶשׁ, מְחַיָּה אֶת הַנְּשָׁמָה, מַפְרָה אֶת הַמַּחְשָׁבָה, מְאִירָה אֶת הַיּוֹם וּמַקְנָה עוֹלָם הַבָּא. "יַעֲקֹב", עִם מַבָּט לְעָקֵב וְלַסּוֹף, עִם מַטָּרָה וְיִעוּד, עִם קֶרֶן וּפֵרוֹת.                                                                                              "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת".                                     מַדּוּחֵי הָעוֹלָם מַסִּיחִים דַּעַת מֵהַהִתְעַלּוּת. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַל הַנְּשָׁמָה "מִכִּסֵּא הַכָּבוֹד חֻצָּבָה, לָגוּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה". וּמַהִי 'אֶרֶץ עֲרָבָה'? הָרַב 'חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל' זַצַ"ל הִסְבִּיר זֹאת בְּמָשָׁל:                                                                  מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ שֶׁעַבְדּוֹ הִשְׂבִּיעַ אֶת רְצוֹנוֹ. אָמַר לוֹ כְּטוֹב לִבּוֹ: "הִכָּנֵס לַחֲדַר אוֹצְרוֹתַי וּשְׁהֵה שָׁם שָׁעָה. כָּל מַה שֶׁתִּקַּח בַּזְּמַן הַזֶּה - שֶׁלְּךָ הוּא!".                                                                                                                  שָׂמַח הָעֶבֶד וְיָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ.                                                                                                              כַּעֲבֹר שָׁעָה בָּא שַׂר הָאוֹצָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּמְצָאוֹ מֵצֵר. שָׁאַל לְסִבַּת קַדְרוּתוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ: "בִּנְדִיבוּתִי הִרְשֵׁיתִי לָעֶבֶד לְהִכָּנֵס לְאוֹצַר הַמַּלְכוּת וְלִשְׁהוֹת שָׁם שָׁעָה תְּמִימָה, בָּהּ יוּכַל לָקַחַת כָּל מַה שֶׁיִּרְצֶה. וּמִצְטַעֵר אֲנִי עַל הַבְטָחָתִי. הֵן עָלוּל הוּא לְרוֹקֵן אֶת אוֹצַר הַמַּמְלָכָה מִכָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה".                                                                                  אָמַר הַשָּׂר: "בִּרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ אֲסַדֵּר אֶת הָעִנְיָן. יָסִיר דְּאָגָה מִלִּבּוֹ".                                                                   הֵכִין הָעֶבֶד שַׂקֵּי עֲנָק לְגָּדְשָׁם בְּאוֹצָרוֹת. הִתְיַצֵּב, וְהַשְּׁעָרִים נִפְתְּחוּ לְפָנָיו. נִכְנַס וְהֻכָּה בְּתַדְהֵמָה -                        בְּרַחֲבַת הַכְּנִיסָה לְבֵית הָאוֹצָרוֹת, הַכִּכָּר שֶׁמִּמֶּנָּה פּוֹנִים פְּרוֹזְדוֹרִים לַאֲגַפִּים שֶׁל אָסְפֵי הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת, אוֹצְרוֹת הָאָמָּנוּת וּשְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה, הֻקְמָה בִּימָה צִבְעוֹנִית וְהֻצַּג עָלֶיהָ מַחֲזֶה שׁוֹבֵה-לֵב. בְּכִירֵי הַשַּׂחְקָנִים וְהַזַמָּרִים, מְלֻוִּים בְּלַהֲקַת נְגִינָה, הִצִּיגוּ מַחֲזֶה מַצְחִיק עַד דְּמָעוֹת. לְבוּשִׁים בְּסַסְגּוֹנִיּוּת וּמְבַצְּעִים פַּעֲלוּלִים עוֹצְרֵי נְשִׁימָה. הָעֶבֶד עָמַד פְּעוּר-פֶּה, הָלַךְ שְׁבִי אַחַר הַהַצָּגָה, וְלֹא מָשׁ מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁיָּד נָגְעָה בִּכְתֵפוֹ.                                                               "הַשָּׁעָה עָבְרָה"..                                                                                                                                  אוֹ אָז כָּבָה הָאוֹר, הַשַּׂחְקָנִים יָרְדוּ מִן הַבִּימָה וְהַדְּלָתוֹת נִנְעֲלוּ מֵאֲחוֹרָיו.                                                           יָרְדָה הַנְּשָׁמָה לָעוֹלָם כְּדֵי לְסַגֵּל אוֹצְרוֹת תּוֹרָה וּמִצְווֹת בְּלֹא סוֹף. אַךְ כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל אִזּוּן הַבְּחִירָה, נִטְּעוּ בָּעוֹלָם מַדּוּחִים כֹּה רַבִּים, מוֹשְׁכֵי-לֵב וּמְשׁוֹבְבֵי-עַיִן. "אֶרֶץ עֲרָבָה" הַמַּרְחִיקָה מִן הָאוֹצָר. וְרַבִּים כָּל כָּךְ נְטוּעִים בִּמְקוֹמָם, הוֹלְכִים שְׁבִי אַחַר הַקֶּסֶם הָרִגְעִי, וְשַׂקֵּיהֶם נוֹתָרִים רֵיקִים. (אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל)

אפשר להבין את המאמינים                       ש- חמש חמש זה בעצםשמח שמח
וש
דג זה בעצםגד
אפשר לראות שכל מה ש
בוטל זהלטוב
אפשר שתרדוף
בצע ואז ידבק בך עצב
אפשר שישאר לך
טעם טוב אם תסתפק ולובמעט
אם יש בך
דחף לא מובן, סימן שיש בך פחד !
אפשר שתהיה
שפן ירא ואפשר שתהיה נפש ארי
אפשר להבין שאחד ל
אלף הואפלא
אפשר שאתה
כלום ואפשר שאתה מולך
או שאתה
מר וחמוץ או שאתהרם וצומח
אפשר בחיים ללכת מ
דחי אל דחי ואפשר ללכתיחד
אפשר לומר ש
איש זהשיא
ולכן
אישה זההשיא
אפשר ש
בוקר ישר ולא הפוך, אחרת יש לך יוםרקוב
אפשר ש
ערב ישר ולא הפוך, אחרת תרגיש ברע
אם אתה אוהב ב רגש,שגר זאת
אל תהיה
שונא, תהיהאנוש ...
בקיצור, הכל תלוי איך מ
סתכלי ם על זה............

שוֹמְרֵי הַבָּתִים                                בגליל אשקלון אשר בארץ פלשתים ישבו בימי הבית שני אחים עברים עשירים ואוצרות רבים בביתם, ולא היו להם בנים וקרובים.  עולים היו שלוש פעמים בשנה בכל שלוש רגלים ירושלימה, לראות את פני האדון ה'; והיו אומרים השכנים הגויים: כי יעלו הגרים הללו לעיר קדשם, ואיש לא ישאר לשמור את בתיהם, אנו ניכּנס בהם ונטוֹל כל מה שטמון שם.  מה היה עושה אדון הצבאות? בכל פעם שהלכו בניו לבקר בהיכלו, זימן מלאכים לאשקלון, ונראו בדמותם  ובצלמם של ההולכים והיו נכנסים ויוצאים בתוך בתיהם.  פעם שבו האחים מירושלים והביאו לשכניהם דורנות ומתנות מפרי הארץ, אמרו השכנים להם: והלא עמנו הייתם כל הימים, למה תתנו לנו מתנות? אמרו האחים להם: בירושלים היינו,  בעיר אלהינו.  חזרו ושאלו אותם: אימתי עליתם? אמרו: ביום פלוני.  ואימתי באתם? ביום אלמוני.  ואת מי הנחתם בתוך בתיכם לשמור עליהם? אמרו האחים: חי ה' כי לא הנחנו שום אדם, עמדו האשקלונים ואמרו: ברוך אלהי היהודים, שלא עזבו ולא יעזבם לעולם; וכשהגיעה רגל חדשה קמו ועלו גם הם לירושלים

משהו על קיבעון                          קבוצת מדענים הציבה חמישה קופים בכלוב.
במרכז הכלוב הציבו סולם ועליו ערימת בננות.
כאשר קוף מסוים עלה על הסולם כדי לקחת לו בננה, המדענים שפכו מים קרים על הקופים שנשארו על הקרקע. לאחר זמן מסוים,כל אימת שקוף כלשהו נסה לעלות על הסולם,היו אוחזים בו שאר הקופים או מונעים את עלייתו לסולם באלימות.
במשך הזמן הפסיקו הקופים לעלות על הסולם למרות הפיתוי של הבננות ואז המדענים החליפו את אחד הקופים.
הדבר הראשון שהוא ניסה לעשות היה לעלות על הסולם, דבר שנמנע בנחרצות ובמהירות על ידי שאר הקופים אשר הכו אותו. לאחר מספר ניסיונות כואבים הפסיק הקוף ,החדש בחבורה, לנסות לעלות על הסולם.
המדענים החליפו קוף נוסף אשר ניסה לעלות על הסולם כקודמיו. הפעם השתתף הקוף הראשון שהוחלף בהכאת המטפס בהתלהבות רבה.
החלפת הקוף השלישי חזרה על אותו ריטואל, ובהדרגה הוחלפו שני הקופים הנוספים עד שלבסוף לא נותר אף לא קוף אחד מהקבוצה המקורית.
המדענים נותרו עם חמישה קופים שלמרות שמעולם לא ספגו מקלחת מים קפואים המשיכו להכות בכל מי שניסה להגיע אל הבננות.
אם היה ניתן לשאול אותם למה הם מכים את כל מי שמנסה לעלות על הסולם, קרוב לוודאי שהתשובה הרצינית הייתה:
"
לא יודע ככה זה היה מעולם..."
נשמע לנו מוכר?
עלינו לבדוק בעצמנו את הקיבעונות שלנו (הסטגנציות), ולוודא שאיננו מכים אחרים (או את עצמנו), או מתחפרים בהנחות היסוד שלנו בלי לנסות לבדוק את מקורן או לנער אותן מן האבק.
ובהקשר לזה נאמר ע"י אלברט אינשטיין: "הרבה יותר קל לפרק אטום מאשר לפרק דעה קדומה".

שני מינים של עצים ישנם בעולם                                                                                                           המין האחד הוא עץ מאכל המצמיח פירות טובים לאכילה והמין השני הוא עץ סרק המצמיח פירות שאינם ראויים לאכילה
כאשר נושבת הרוח ועוברת בין העצים ,שורקים עצי הסרק ומשמיעים קול ,ואילו עצי הפרי הטובים למאכל שקטים כמעט ואינם נשמעים.
שאלו את עצי הפרי :מדוע אינכם משמיעים קול כאשר נושבת הרוח ?
ענו עצי הפרי : לנו פירות כבדים וטעימים ,אנו לא יכולים להתנועע ברוח פן נזיק לפירותינו . אין אנו צריכים להשמיע קול, כי גם כאשר אנו שקטים הכל באים אלינו כדי להינות מפירותינו.
שאלו את עצי הסרק : מדוע אתם שורקים ומשמיעים קול בנשוב הרוח ?
ענו עצי הסרק : לנו פירות קלים שאינם לאכילה , אנו מתנועעים מכל משב רוח קל. אם לא נשרוק ולא נשמיע קול - לא ישימו לב אלינו ולא נראה...
כך גם בני האדם :
הטובים והנבונים , אלה שהכל רוצים בהם , הם שקטים צנועים ומשמיעים את דבריהם בשקט ובנחת.
אבל הריקים והפוחזים ,אלה שאין בהם כלום - צועקים ומדברים בקולי קולות ,כדי שהכל ישימו לב אליהם.

בדיחות                                                                                                                                 עורך דין קונה יגואר חדשה, ומחנה
אותה ממש בכניסה למשרד. איך שבא
לצאת מהרכב, עוברת משאית ומורידה את
הדלת. העורך דין ישר מתקשר למשטרה,
וכשמגיע השוטר הוא בוכה על מה שקרה
ליגואר החדשה שזה עתה קנה. כשסיים
סופסוף להתאונן, השוטר אומר לו:
"
אתם, עורכי הדין העשירים, לא יאמן
כמה אתם חומרניים".
מתפלא העורך דין ושואל: "למה אתה
אומר דבר כזה?"
מסביר השוטר: "אתה כבר רבע שעה מדבר
על הרכב, לא שמת לב אפילו שהיד שלך
נקטעה יחד עם הדלת".
זועק העורך דין: "אבוי...השעון!!!"

בדיחה

ילד אחד שואל את אימו איך נוצרו
בני האדם. אומרת האם: "לפני הרבה
שנים אלוהים ברא את אדם וחווה
ומהם צמחה האנושות". הילד הולך
לאביו ושואל את אותה השאלה.
עונה האב: "פעם היו קופים שמהם
צמחה האנושות". ניגש הילד שוב
לאימו ושואל: "איך זה שאת אמרת
לי שהאנושות צמחה מאדם וחווה
ואבא אמר שמקופים?" עונה האם:
"
אבא דיבר על המשפחה שלו. אני
דיברתי על המשפחה שלי".

בדיחה                                   פנסיונר קשיש אחד - משהו כמו 70+ -היה תחביב, הוא אהב לשחק גולף.
כמעט כל יום הלך לשחק, ותמיד היה חוזר הביתה שמח וטוב לב.
יום אחד בא אל אשתו וסיפר לה בדאגה,שמצב הראייה שלו הידרדר בזמן האחרון עד כדי כך, שקשה לו לראות לאן עף הכדור שהוא חובט בו.
לאחר מחשבה קצרה,ענתה לו האשה: "אני חושבת, שאולי כדאי שתבקש מאחי שיבוא ויעזור לך".
"אבל הוא כמעט בן 85" אמר הבעל בספקנות.
"זה לא חשוב", ענתה האשה, "הוא רואה טוב מאוד".
הבעל הלך אל הגיס, ושאל אותו, אם הוא מוכן לבוא ולעזור לו, ולשמחתו, האיש הסכים.
למחרת בבוקר, יצאו שניהם למגרש הגולף. הבעל הניח את הכדור במקום המיועד וחבט בו.
"ראית את הכדור"? שאל את הגיס.
"כן" ענה הגיס, "ראיתי".
"לאן הוא עף"? שאל הבעל.
"
לא זוכר" ענה הגיס.

תגובות

בס''ד     מוסר בלערבי פרשת תולדות

באעד מה חכאלנה לפסוק עלה חיאת אברהם אבינו. ואלי כדא רבקה ליצחק. תווה חיחכילנה עלה חיאת יצחק אבינו. יצחק ולד אברהם. כדה רבקה וקתלי עמרו 40 סנה. ולאכן רבקה כאנת עקימה. וצלאו יצחק ורבקה לרבבי. ורבבי קבל צלאת יצחק. עלא כאטר יצחק מן כלף הזכות מתאעהו ענדו זכות בו אברהם אלי כאן צדיק. ולאכן רבקה בוהה בתואל כאן רשע. וחבלת רבקה בזוז תואמה. ומלי המאן פי בטן אמהום יתכאצמו. וזיד וקתלי תתעדא קדאם ישיבת שם ועבר. ויעקב יסמע כלאם התורה יחב יכרז. ווקתלי תתעדא קדאם בלאצה מתאע עבודה זרה. עשו יחב יכרז. ווקתלי שאפת רבקה התנאקד האדה. מה פהמת שיי. ומשאת לישיבת שם ועבר תנשד. וקאלולה אלי הייא חבלה בזוז תואמה. ודימה ואחד קויי ולוכר תחתו. ולאכן פלאכר לכביר חיוליו כדים ענד הזגיר. ווקתלי וצל וקת לולאדה. וקתהה יצחק עמרו 60 סנה. וכרז עשו לאוול ווראהו יעקב שאדו מן רזלו. עלא כאטר יחב יולי הווא לבכור. וכברו לולאד וכל ואחד כדה תנייה. עשו נהאר לכל פשאניה יצטאד. ויעקב נהאר לכל והווא יקרא. ווקתלי וצל עמרהום 15 סנה. עשו משא יחארב פי נמרוד. אלי כאן ענדו בונתו מעה זדו אברהם. ונמרוד כאן ענדו הלבשה אלי עמלהה רבבי לאדם הראשון. ווקתלי יחארב ילבשהה ומה יגלבו חד. ווקתלי זאהו עשו ללחרב לבשהה. קאלו עשו השנווה לברובה תחארבני בלבשה האדי. מענאהה מאכש קויי ומה תרבח כאן בלבשה האדי. וכאנך ראזל בלחק נחחי הלבשה ואיזה חארבני. ונמרוד שאפו ולד זגיר חקרו. ונחה הלבשה. וחווצהה עשו ולבשהה וקתל נמרוד. ועסכר נמרוד חבו יקתלו. והווא הרב ווצל לדאר בו. ונהארתהה נפטר אברהם אבינו. ויעקב אבינו טייב דביך עדס. אלי הווא מאכלת לאבלים לא אליכם. אלי מענאהה הדניה מדוורה כיף לעדס. ואלמות מה ימנע מנהה חד.  באש יעטיהו לבו. וכלט עשו עיאן וזיעאן. וקאל ליעקב עטיני נאכל מלמאכלה האדי. קאלו מה נעטיך כאן מה תביעלי לבכורה. וקאלו באהי. וחלפלו ועטאהו יאכל. וכיפאש יעקב אבינו יזיהו כו עיאן וזיעאן ויטלב מננו מאכלה ישאוומו פלבכורה. האדה יסתממא אסתגלאל. ולאכן מערוף. אלי לבכורה קבל כאנת פי עוץ' לכהונה. ואלבכור הווא אלי יקרב לקרבנות. ומערוף אלי כהן אלי קתל חתה בגלטה פסול לכהונה. וחתה ברכת כהנים מה יעמלאשי. ונהארתהה עשו קתל נמרוד. ותפסל מן לבכורה. ובהאדה יעקב חב באש ימנע לבכורה מן עשו. וכאן זא חיטלבו פיהה מן גיר מוקאבל. בשמאתה יקולו לא. ובהאדה וקתלי לקא פורצה כיף האדי. מה חבשי יסלם פיהה.

ומןבאעד יחכילנה לפסוק. אלי זא הזוע פי ארץ ישראל. ומשה יצחק לגרר. וכאן נאוי יהבט למצרים. ותזלה עליה רבבי וקאלו. מה תהבטשי למצרים. עלא כטר יצחק תקרב עלא למזבח. וולא עולה תמימה וקדוש. ומה ינזמשי יכרז מן ארץ ישראל אלי הייא קדושה. ויהבט לארץ העמים אלי תתסמה טמאה. ויצחק קאל עלא רבקה אלי הייא אכתו. ואלימלך מן לביעה מתאע אברהם ולא מה עדשי יזרי. חתה ואלו אלי רבקה כאנת מזיאנה יאסר וחב יאכדהה. ולאכן קעד יתבת. ופאק ביהה אלי הייא מרתו. ובעתלו וקאלו השנווה לעמלה אלי כנת נאוי תעמלהאלנה. כנת נאוי חנאכדהה. וכאן חתכלה עלא ריוסהם. וקעד יצחק פי גרר. וזרע. וזאבתלו לארץ' דובל 100 מרה עלא אלי חקהה תזיב. וולא עשיר כביר יאסר. ורבבי כאן יעאוונו. וחפר ביאר. וכאצמו זמאעת גרר וקאלולו מתאענה. וחוול וחפר ביר אוכרה. ומה כלמו עליהה חד. וזאהו אבימלך ועמל מעאהו השלום. ומן באעד חוול לבאר שבע.

ועשו וקתלי וצל עמרו 40 סנה. כדה זוז נסה. וכאנו יעבדו עבודה זרה. וכאנו יבכרו. ומן לבכור האדאך ולא יצחק מה עדשי ישוף. ותמה חכמים קאלו. אלי יצחק ולא מה עדשי ישוף. מן סירת אלי וקתלי כאן עלא למזבח. תחל הסמה ולמלאכים כאנו יתפרזו ויבכיו. והדמוע מתאעהם זאו עלא עיניה. ובהאדה וקתלי כבר ולא מה עדשי ישוף. ותמה האשכון ענדו. אלי יצחק ולא מה עדשי ישוף. באש יזי יעקב ויאכד

לברכות הווא. ווקתלי וצל עמר יצחק 123 סנה. נאדה עשו וקאלו. בארה צטאד וזיבלי נאכל באש נבארכך אקבל מה נמות. אלי לעבאד לכתרה יעישו כיף מה יעישו ואלדיהם. 5 שנין

 קבל האו 5 שנין באעד. ושרה עאשת 127 .מענאהה דכל פל5 שנין מאע אמו. ובהאדה קאלו איזה נבארכך תווה באלכשי יעיש 5 שנין אקל מן אמו. ומשה עשו יצטאד. קאל כאן לקית חאזה. מליח. וכאן לא נמשי נחווץ מן ענד באעד לחד. ומשא יצטאד ולקא לכיר יאסר. ויצחק וצאהו עלא זוז. עלא כאטר נהארתהה ערב פסח. יחב ואחד קבאלת פסח וואחד קבאלת חגיגה. ולאכן הווא ישד ואחד וירבטו. יזי מלאך ישייבו. ויעאוד ישד ואחד אוכר. וימשי יזרי עלא התאני. ילקא לוכר הרב. באש יעטלו. ורבקה סמעת האש קאל יצחק לעשו. והייא תערף אלי עשו רשע ויעקב צדיק. ובהאדה נאדאת יעקב וקאלתלו. האו האש קאל בוך לעשו. בארה זיבלי זוז זדיאן מעיז. ונטייבהומלך ורפעהם לבוך באש יבארכך פי עוץ' עשו. וקאללהה יעקב. כויה עשו משאער. ואידה כאן ימשני בוייה ויפיק בייה ידעילי פי עוץ' אלי חיבארכני. קאלתלו נערף אלי לברכות מה חתאכדהם כאן אנתין. בארה זיבלי והאש יהמך. ומשה זאבלהה זוז זדיאן מעיז מלמעיז מתאע בו. אלי פלכתובה מתאע רבקה מכתוב. אלי ענדהה חק פי זוז זדיאן מעיז כל יום. וטייבתהם. והזלד מתאעהם רבטתהם פי ידין יעקב. ולבשתלו הלבאש אלי חווצו עשו לנמרוד. אלי עשו כאן יכביהם ענד אמו. אלי כאן כאייף מנסה מתאעהו יסרקוהמלו. ודכל ענד בו.

 ווקתלי דכל. דכלת מעאהו ריחת גן עדן. ופרח יצחק. וקאלו האשכון אנתין. קאלו האנה ולדך. ועשו לבכרי מתאעך. קאלו כיפאש זית פיסע. קאלו רבבי עאווני. קאל אלי דימה אסם רבבי פי פמו יעקב מוש עשו. קאלו קרבלי נמששך. לקאהו משאער. קאל לחס מתאע יעקב וידין עשו. ולחז''ל נשדו. אידה כאן יצחק ענדו שך. כיפאש בארך יעקב מן גיר מה יתבת. וזאוובו. אלי עשו כאף יפיק ביה יעקב ויזי יאכדלו לברכות. וכמם אלי יעקב וקתלי יזי יבדל חסו באש מה יפיקשי ביה בו. תפאהם מעה בו. אלי הווא ידוי בחס יעקב. ויתבת באלי הווא משאער. ובהאדה יצחק כמם אלי הווא עשו. כיף מה תפאהמו. וכלה יצחק ובארך יעקב. וכרז יעקב ודכל עשו. ווקתלי דכל. שאף יצחק תחת מנו גהנם. וקאלו עשו קום כול באש תבארכני. קאלו יצחק האשכון אנתין. קאלו עשו. קאלו אמאלה האשכון אלי זה ועטאני נאכל. ולבנה אלי כממת באש נדוקהה פלמאכלה האדיך דקתהה. כיף למן. ווקתלי שאףעשו הצחן אלי כלה פיה בו. עקלו. וקאל לבו. הצחן האדה תחייל עלייה ביה יעקב מרתין. נחאלי ביה לבכורה. ותווה בצחן האדה זאד נחאלי לברכה. וקאל לבו בארכני חתה האנה. קאלו לברכות לכל עטיתהם לכוך. וכליתו סידך. ואלי מלך לכדים מתאע סידו. ובדה יבכי עשו. וקאל לבו שופלי חתה ברכה זגיירה לייה האנה. קאלו יצחק. לארץ' אלי תסכן פיהה תעטיך לכיר. ותעיש עלא סיפך. ווקתלי זגאר יעקב יעמלו הדנוב מה עדשי תוולי לכדים מתאעהו. ותגשש עשו עלא יעקב. וקאל. וקתלי ינפטר יצחק יקתל יעקב. ורבקה ערפת השנווה קאעד יכמם עשו. ובהאדה קאלת ליעקב קום אמשי חדה לבן חתה יברד כוך. וקאלת ליצחק. אלי בנאת כנען מה קאעדינשי יעזבוני. ומה נחבשי יעקב יאכד מנהם. ובהאדה נחבו ימשי ללבן ויאכד מרה מן גאדי. ונאדה יצחק יעקב וקאלו. בארה אמשי כוד מרה מן פאמיליית אמך. וזאד בארכו. ווקתלי שאף עשו אלי בו וצא יעקב באש ימשי יאכד מרה מן ענד לבן. ומשא יעקב. ואלי בו מה יחבשי בנות כנען. משא כדה מרה אוכרה. והייא מחלת בנת ישמעאל. ולאכן מה טלקשי לאוולין.

פלפרשה מתאע הזמעה האדי תמה באעץ' הנשדאת. לפסוק קאל אלה תולדות אברהם אברהם הוליד את יצחק. הרש''י ז''ל כתב עלאש עאוד קאל אברהם הוליד את יצחק. אלי ליצני הדור כאנו יקולו אלי יצחק ולד אלימלך. ובהאדה רבבי כלא יצחק ואברהם  מנצ'רהם כיף כיף. והנאס לכל ערפו אלי יצחק ולד אברהם. הוני ואחד ינשד. השנווה חב יקוללנה לפסוק הוני. יאכי אחנאן מה נאמנושי אלי יצחק ולד אברהם. אידה כאן מה חנאמנושי. חתה בדרש האדה מה חנאמנושי. נשדה אוכרה. חקו אלה תולדות וכו' יכתבהם לפסוק באעד מה כתב אלי תואלדו יעקב ועשו. אלי תווה מה ינזמשי יקול ואלה תולדות והומאן מאזאלו מה תואלדושי. נשדה אוכרה. הרש''י ז''ל פסר עלא ויעתר לו. לו ולא לה. אלי רבבי קבל צלאת

 יצחק עלא כאטר יצחק בו צדיק. הוני ואחד ינשד. עלאש לפסוק רמזלנה לחאזה האדי. יאכי לעבד חינזם יתחכם פי בו כיפאש יטלע. ואחד ולדו ינזם ירבבי עלא כוף רבבי. לאכן בו אלי הרבאייה מתאעהו מוש עליה כיפאש ינזם יתחכם פיה האש יטלע.

ולאכן מערוף אלי משה רבינו ע''ה קד מה ענדו זכות. ואלי למצוות אלי יעמלוהם ישראל ענדו פיהם באיי. וקתלי צלא לרבבי טלב מנו מתנת חנם. מאענאהה אלי יעטיהו מן גיר מה ינחילו מן הזכות מתאעהו. וחתה רבקה ויצחק וקתלי כאנו יצליו כאנו יחבו מתנת חנם. ולאכן יצחק ינזמו יעטיוו בזכות מתאע בו. ורבקה אלי מה ענדאשי זכות אבות בהאמי חק יעטיווהה אלי תחב. ובהאדה לפסוק קאל אלי תזאוובו בצלה בזכות מתאע אברהם אבינו. ובהאדה בדאלי אלה תולדות. אלי בזכות מתאע אברהם נצארו התולדות האדון אלי הומאן יעקב ועשו. והאדאך עלאש קאלי אברהם הוליד את יצחק. אלי בזכות אלי אברהם ולד יצחק תזאווב יצחק. והוני ליצני הדור יסכתו אלי תזאווב יצחק מוש רבקה. האדי ללמאמינים אלי כיפנה. ולאכן ליצני הדור אלי מה יאמנושי ויקולו אלי הצלה מתאע רבקה הייא אלי נפעת. זאוובנה עליהה הרש''י ז''ל. אלי האדוך סכתו וקתלי יצחק ואברהם כאנו ישבאוו יאסר תקול עליהם ואחד.

לאכן מאזלת נשדה. עלאש לפסוק קאללנה אלי רבבי זאווב יצחק השנווה חנרבחו מנהה.

לאכן הוני חב יקוללנה חאזה. אלי הנסים ונפלאות אלי יעמלהומלנה רבבי מראת יווליו מכסופין ומראת מה יביינושי אלי הומאן נסים. ולאכן אחנאן ילזמנה נערפו אלי כל שיי הווא מן פצ'ל רבבי ואלי חיאתנה כלהה נסים. כיף מה נשופו אלי יצחק ורבקה צלאו וזאבו זגאר. תנזם תקול זאבו בטאביעתהם. ותנזם תקול בצלאתום הזוז. זא לפסוק וקאללנה לא הצלא מתאע יצחק הייא אלי תקבלת. מוש כיף מה נכממו אחנאן האדאך האש צאייר. ונזיבו הוני זוז מעשיות באש נערפו כיפאש הנס מכשוף וכיפאש מכבבי. למעשה לאוול חכאהולי נאני חדאד בועז אלי שמעו מה ענדושי יאסר. ראזל ומרתו משאו לרבי באש יצללי עליהם אלי מה זאבושי זגאר. קאלום אמשיו צליו עלא קבר רחל אמנו. משאו צלאו ולעאם אלי בעדו ענדהם מילה. הראזל עמל הסדתעאואת לחבאבו וצחאבו ומן הזמלה עמל ואחד לרחל אמנו וחטו פוק לקבר מתאעהה פלמילה ענדהם מנהג אלי אקבל למילה הנסא לכל ישדו הזגיר וינגזו שוייה. מן הזמלה כאנת מרה גאדי לאבשה בלאסווד מה יערפוהאשי האשכון. חתה הייא עטאווהה לולד כיף הנסה לכל. ווקתלי תפרזו עלא לפילם מתאע למילה. לקאו אלי וקתלי וצלו למרה האדיך לולד ינגז ואחדו פלהוה ומה תממה האשכון קאעד ישדדו. הוני אבי הבן ערף האשכון למרה האדיך. נס מכשוף. מעשה אוכר. אלי מכתוב פי ספר שאל אביך ויגדך. נצאר וקת חרב לעאלאמייה לאוולה. אלי תמה ברשה נאס חששו אלי חינצאר ליהוד אלמאנייה בהאך להמנות אלי ולאת. וספרו לבריטאנייה אקבל לחרב. ווקתלי בדא לחרב. לאנגליז כאף מלבראנייה וספרוהם לאוסטראלייה עלא באבוראת. ואחד מלבאבוראת אלי ישוק ביה וקתלי שמע אלי לאנגליז כאסרין תגשש. קאם כדה לבאגאז מתאע ליהוד אלי מסאפרין מעאהו ולואחהם פלבחאר. סתכאדו ולאכן האש ינזמו יעמלו. באעד תלאתין עאם כשפו לאלמאן. אלי הומאן שאפו באבור כרז מן בריטאנייה וכאנו חיפלקו. ווקתלי שאפו אלי פרג לחומולה מתאעהו. בעתו האשכון זאב מנהם חאזאת. לקאו פיהם כתאבאת בלאלמאן. וכממו אלי האדוך אסרא אלמאן. ובהאדה כלאוו חתה אלי הבט לעבאד פי אוסטראלייה וראזע. ומן באעד פלקו. האדה נס מה כאנשי חיתכשף ומה תכשף כאן באעד מלי נפטרו כתרת לעבאד אלי כאנו פלבאבור האדאך. ויסתממה נס מכפי ולאכן נס כביר. אלי וקתלי נשופו נלקאוו טאביעי. באש אחנאן נערפו. אלי ענדנה האשכון לאהי בינה וקאעד יחמינה וקתלי ענדנה זכות לנסים. ומראת חתה ואלו מה ענדנאשי זכות. למוהם אלי אחנאן נהמנו אלי אחנאן קום אלי רבבי הווא אלי לאהי ביה ואלי יחבנה יאסר ואלי קאעד יסתננה פינה וקתאש נרזעו בתשובה יהי רצון. אלי רבבי יעמללנה נסים. ומן גיר מה ינקצלנה מן זכותנה. ויעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.

תגובות

והנה יש לשאול כמה שאלות:

א}למה לא רצה לאכול, עד אם ידבר. והלא יכול לדבר אחר האכילה? ב}כבר כתבנו, שאליעזר אמר שהוא עבד אברהם. וזה כתוב בתורה פסוק בפני עצמו. ויש לשאול למה?

ג}כשהיה אליעזר מספר קורותיו, אמר שאחר שרבקה אמרה לו שהיא בת בתואל, נתן לה הנזם. אבל האמת הוא נתן לה הנזם, קודם ששאל אותה בכלל בת מי היא.?

ותשובה לזה, שאליעזר חשש שיאמרו לו איך הוא נותן זהב לנערה, שאינו מכירה. ושמא היא לא ממשפחת יצחק, ואם כן היא לא תתחתן אתו, ויפסיד זהבו? ולכך שינה בדבריו ואמר, שאחר ששאל אותה וידע שהיא ממשפחת יצחק, נתן לה הנזם ושני הצמידים. אבל עדיין יש לשאול, והלא יאמרו לו אף על פי שהם קרובי יצחק אפילו הכי אינם רוצים להתחתן עם יצחק, ואם כן הפסיד זהבו? ד}הרבה מצוות אינם כתובים בפירוש בתורה, אלא לומדים אותם מי''ג מידות שהתורה נדרשת בהם. ולעומת זה,  האריכה התורה כל כך בסיפור קורות העבד. ולמה?.

ויש להשיב, שכיון שהעבד היתה לו אמונה שלמה בה' יתברך שינחהו בדרך טובה לחתן יצחק עם משפחת אברהם, ובטח בברכת אברהם שבירכו שה' יצליח דרכו, לכך האריכה תורה בסיפור קורותיו. ללמדינו מוסר, לבטוח  בה' יתברך ובעבדיו שהם רבותינו. ומה שלא רצה לאכול עד שידבר, שלא יאמרו לו הזהב שנתת לרבקה הוא תשלום המאכל והלינה. ולפיכך אמר להם, שהוא עבד אברהם. ופירוש הדברים שאין לו לא כסף ולא זהב, והכל רכוש אדונו אברהם, והוא אוכל ולן בחינם. ואפילו הזהב, יכול אברהם לתבוע אותו בחזרה. ולפי זה נתן לה הזהב, קודם שאמרו לו הוריה אם מסכימים להתחתן עם יצחק או לא. כיון שאברהם נתן כל רכושו ליצחק, אם כן יצחק עשיר הוא וגם מיוחס וקשה להשיב פניו ריקם. ואם בכל זה אינם מסכימים, יחזירו לו זהבו. ולפיכך לא ספר להם, שנתן לה הזהב קודם ששאל. שאם כן היו אומרים לו, מניין אתה יודע שהיא קרובת יצחק?! שמא היא אשה אחרת, ומסכימה להתחתן עם יצחק, שאז לא תוכל לתבוע בחזרה הזהב אחר שהיא מסכימה. 

אבל עדיין יש לשאול, במקום לשנות ולומר ששאל אותה בת מי היא ואחר כך נתן לה הזהב, משום שחשש שלא יאמרו לו שהוא מפסיד הזהב כמו שכתבנו, היה לו לומר שהוא שאל אותה אם היא מסכימה להתחתן עם יצחק, והיא השיבה בחיוב. ובדרך זה אינו מפסיד זהבו שאם לא יסכימו להתחתן עם יצחק יחזירו לו זהבו?. תשובה. כשנתבשר אברהם אבינו, שיולד לו יצחק צחקה שרה בקרבה ואמרה, שאיך היא תלד הלא אברהם זקן?! וכשה' יתברך ספר את זה לאברהם אמר, שצחקה שרה בקרבה ואמרה, הלא היא זקנה?! ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, ששינה ה' יתברך לאברהם, מפני שלום בית. ומזה למדו, שמשנין מפני השלום. ולכך אליעזר כשהיה מספר ספורו, שינה ואמר ששאל רבקה ואחר כך אמר שנתן לה הזהב. אבל לא רצה לשקר ולומר, ששאל אותה והשיבה שהיא מסכימה להתחתן עם יצחק. שרק לשנות מותר, אבל לא לשקר.

ומזה תשובה לכמה אנשים, שמשקרים וסוברים שזה מותר, מפני השלום. והם טועים שאסור לשקר או לעשות איזה עבירות, ולתלות ולומר מפני השלום מותר. שרק לשנות התירה התורה, ולא לשקר! ואף על פי ששלום מותר עד שאמרו חכמינו זכרונם לברכה לא מצא ה' יתברך כלי מחזיק טובה לישראל אלא שלום, מכל מקום לא על חשבון מצוות אחרות. שתורתינו, אינה תורת סברא!!! שהרבה דברים אנחנו חושבים מצד הסברא שהם מותרים או אסורים, אבל הדין הם להיפך. והרבה רבנים התמידו בלימוד התורה עשרות בשנים, וחברו לנו חיבורים לדעת מה אסור ומה מותר. ואם כן לא נמשך אחר סברותינו, יש רבנים בעיר לשאול אותם מה אסור ומה מותר. שהרבה אנשים כבר טעו בדיני ממונות ובדיני רבית ובחילול שבת וכדומה, בחוסר ידע. אחי היקרים!!! יש רב בעיר לשאול אותו, מה אסור ומה מותר. וכמאמרם זכרונם לברכה, עשה לך רב והסתלק מן הספק. ואין שמחה, כהתרת ספיקות

ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו לשמור מצוותיו ולעבדו בשמחה ובלבב שלם ויגאלינו גאולת עולם במהרה בימינו אמן!!! 

תגובות

חז"ל אמרו ארבעה אנשים ביקשו בקשה שאינה כשורה שלשה מהם עשה אותם להם הקב"ה כשורה ואחד לא כשורה א} אליעזר כשנתן לרבקה הזהב יכול להיות שאם ישאל אותה בת מי היתה לא תהיה ממשפחת אברהם. ב}כלב בזמן המלחמה כנגד שבעה אומות שהיו בארץ ישראל אמר מי שנלחם וינצח קרית ספר אתן לו בתי ונלחם נתנאל בן קנז ונתן לו בתו כשנפטר משה רבינו וישראל היו באבלות שכחו שלוש מאות דין של טומאה וטהרה והוא זכר אותם בפלפול שלו בתורה. אבל בקשת כלב היתה לא כשורה ואם זה שנלחם בקרית ספר היה עבד או בן אדם רע וכו'. ג} שאול אמר מי שיכול לנצח את גלית אתן לו את בתי. ואם במקום דוד נצחו עבד או בן אדם רע וכו' ד} יפתח אמר אם אנצח בני עמון מי שיצא הראשון מן דלתי ביתו אקרבו קרבן לה', ויצאה בתו. כאן יש שתי שאלות. א} איך אנשים כאלו כלב שקראו הקב"ה כלב עבדי, ושאול בחיר ה', ויפתח שאמרו עליו חז"ל יפתח בדורו כמשה בדורו. יטעו טעיות כאלו? ב} למה שלשה הראשונים הקב"ה עשה להם בקשתם כשורה ויפתח לא? אולם הם למדו מאליעזר שהקב"ה הביא לו רבקה. ואליעזר לא הסתכן רק בכסף שאם ימצאה שהיא לא ממשפחת אדונו לא יקח אותה ליצחק. וההפסד הגדול שיפסיד הוא צעקה מאדונו. ודבר אחר כלב באותו זמן ישראל לא היו נלחמים רק בנסים מהקב"ה אפי' שלא היו נכרים. ואם לא היה צדיק גמור לא היה מנצח כמו שראינו בזמן יהושע כשבא להלחם עם העי לא נצחו שעכן לקח מן החרם של יריחו. ואף שאול חשב שאחד כמו גלית שאמרו חז"ל כל התארים שתאר הנביא הם פחות ממחצה מהחזקה שלו אינו מנצחו אף אחד רק אחד שהוא צדיק והקב"ה עוזרו. אבל יפתח היה יכול לעשות נדר כשורה. ועוד להראות לו הקב"ה שהעיקר לא הנדרים. אבל הוא נצח בני עמון בתפלתו הראשונה שהתפלל. ואם על הנדר אינו חפץ בו כמו שנאמר "טוב לי תורת פיך מאלך" הקב"ה אמר לדוד המלך ע"ה התורה והתפלה שתאמר לי יותר מאלף קרבנות שמקריבם שלמה בנך בחנוכת בית המקדש.

ומכאן אנו יכולים ללמוד א} לדעת מה אנו מוציאים מפינו ולא תמיד ה' ישמור. לא קללות ולא שבועות ולא דבר רע ולא לשון הרע. ב} להתפלל תפלה נכונה. לא להניח ידינו בשעת העמידה, או להוציא הפלפון לשחוק בו עם האנשים, או להוציא ניר לראות מה יש בו וכיוצא בזה, או לדבר עם חבירנו ברמזים. וביותר מה שנמצא בינינו שאדם מתפלל בעמידה ויבוא אליו אדם לדבר אתו. בזיון גדול כביכול להקב"ה. כאילו הוא חשוב יותר מהקב"ה שצריך לבטל מתפלתו להקשיבו, וגם אותו האדם שמקשיבו במקום לצעוק עליו, במקום לשאול צרכיו מהקב"ה הוא מקשיב לו, או יש שגומרים העמידה יושבים ושוחחים. חוץ מהאיסור שעושה הוא מפריע למי שהוא מתפלל, וביותר למי שמתפלל בעל פה. ולא תאמר שיקח סדור ויתפלל בו שכל אחד מתפלל כמו שירצה. ואם רוצה לדבר יש הרבה בתי קפה שמדברים בהם. ואף מי שמתפלל מהסדור תהיה דעתו אינה מיושבת עליו. ויש שלא מצא עם מי לדבר ידבר בעצמו בקול רם, או מפריע לבני אדם שאינו יכול לענות לו. כאילו יש לו מנהג לדבר וירא לבטלו. וביותר בקדיש ובחזרה שאם אדם מבין פירוש הדברים ונחת רוח שעושה להקב"ה אינו מדבר עוד פעם בכלל. יהי רצון שהקב"ה יעזרנו להתפלל כמו שירצה. ולא לשוחח עוד בבית הכנסת. ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה.

 

תגובות

פרשת חיי שרה

מסופר שמתה שרה אמנו וכבר כתבנו את זה בפרשה הקודמת עיין שם ויבא אברהם מהר המוריה לספד ולבכות עליה ואמרו חכמינו למה כתיב ''ולבכתה'' כ''ף צעירה והשיבו ששרה ילדה עם יצחק בת ומתה איתה וכאילו כתיב ולבתה ורצה לקבור את שרה במערת המכפלה והטעם כשאברהם רצה לשחוט את השור לכבוד המלאכים שבאו אצלו ברח לו שור ורץ אחריו אברהם ונכנס למערת המכפלה וראה ששם קבורים אדם וחוה ולכן רצה לקבור את שרה שם וידבר אל בני חת ויאמר להם שרוצה לקנות חלקת אדמה לקבור שם את שרה ויאמרו לו קבור במקום שאתה רוצה ויאמר להם דברו עם עפרון החתי וימכור לי את שדה הכפלה אשר לו ועפרון היה שם ובתחילה אמר לו שיתננה לו במתנה ולא הסכים אברהם ורק לשלם עליה כסף בקש ממנו עפרון סכום גדול מאוד ושלם לו אברהם ויקבור את שרה במערת המכפלה.

אחר זה מסופר שאברהם רצה להשיא את יצחק ולא רצה להשיא לו מבנות הכנעני שקלל אותם נוח אלא רצה לחתן אותו עם משפחתו ויקרא לאליעזר וישביע אותו שלא יקח אשה ליצחק מבנות הכנעני כי אם ממשפחתו ויאמר לו אליעזר אולי לא תאבה האשה ללכת עמו ויאמר לו לא ויקח העבש עשרה גמלים מגמלי אברהם מלאים כל טוב וילך וה' יתברך קצר לו הדרך ובאותו יום הגיע לארם נהריים וילך עד עין המים ויאמר בלבו הנה עכשיו יוצאות בנות העיר לשאוב מים והאשה שיאמר לה שתשקהו ומסכימה וגם את הגמלים משקה ידע שאשה זאת היא מיועדת ליצחק.

הוא עדיין חושב ותצא רבקה בת בתואל קרוב אברהם לשאוב מים ויאמר לה השקיני מים ותשקהו הוא וגם הגמלים אחר שסיימה ההשקאה נתן לה אליעזר נזם זהב ושני צמידים ויאמר לה בת מי את? והאם אתם מסכימים לארח אותי ואת אנשי? ותאמר לו בת בתואל וברוך הבא בצל קורתינו ותרץ ותגד לאמה וישמח מאוד אליעזר שהיא קרובת אברהם כשראה לבן אחיה מה ספרה אחותו וראה את הזהב שעל ידיה וירץ ויביא את אליעזר לבית ויתן לפניו לאכול אבל אליעזר אמר שלא אוכל אלא עד אספר את דברי ויאמרו לו ספר ויספר אליעזר את הקורות אותו ואיך שלחו אברהם לכאן ובתואל לא היה מרוצה שיצחק יקח את רבקה וגם לבן רצה להמית את אליעזר לקחת את כל כספו וזהבו ונתן סם המות בצלחת ובינתיים כשהיה אליעזר מספר לבית לבן את כל הקורות אותו בא מלאך והחליף צלחת אליעזר בצלחת בתואל ואכל בתואל סם המות ומת ולבן ואמה הסכימו שיצחק יקח את רבקה.

בבקר אמר להם אליעזר שרוצה ללכת לארצו וגם רבקה הולכת עמו אמרו לו תשב איתנו רבקה שנה ואחר כך תלך אמר להם שיצחק הוא בן ארבעים שנה וצריך להתחתן ויאמרו לו נקרא לנערה ונשאלה את פיה ויקראו לרבקה ויאמרו לה התלכי עם האיש הזה ותאמר כן ויחזור העבד ואנשיו ועמו רבקה אל ארץ ישראל ששם גר אברהם וגם בדרך חזרה נתקצרה להם הדרך וביום שהלכו הגיעו.

ויצחק הלך להביא את קטורה שהיא הגר לאביו אברהם שישא אותה לאשה ויעמוד בשדה להתפלל ותרא אותו רבקה ותאמר לאליעזר מי האיש הזה ויאמר לה זה יצחק ותפול מעל הגמל ותתעטף ויקח אותה יצחק ויביאה האהלה שרה אמו וינחם יצחק אחרי אמו. כשהייתה שרה בחיים היה הנר דולק מיום ששי עד יום ששי והייתה הברכה שורה בעיסה והיה הענן על האוהל וכשמתה נפסק הכול וכשבאה רבקה חזר הכול ואברהם הוליד מהגר עוד ששה בנים ויתן והם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי וכשהגיע אברהם לגיל 175 נפטר ויקברו אותו יצחק וישמעאל.

ויש לשאול כמה שאלות:

א} כתיב ''ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים'' שאל רש''י למה כל פעם אמר שנה ? והשיב להגיד בת עשרים כבת שבע ליופי בת מאב כתב עשרים שאין לה עוונות ויש לשאול בשלמא בת מאה כבת עשרים שאין לה עוונות ללמדינו מוסר שנלך בדרכיה ולהיות צדיקים אבל בת עשרים כבת שבע ליופי מה אכפת לנו אם שרה הייתה יפה כל כך או לא?                                             

ב} כתיב ''ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל'' ויש לשאול והלא כבר יודעים כשנולד יצחק אברהם בן מאה שנה היה ויצחק התחתן בגיל ארבעים ואם כן אברהם בן מאה וארבעים ולמה איצטריך הפסוק ללמדינו שהוא זקן?

ג} פירש רש''י ''בכל'' גמטריא בן ורוצה לומר שיש לו בן ורוצה לחתן אותו ויש לשאול למה איצטריך הפסוק לרמז לנו שיש לו בן והלא כבר יודעים שיש לו יצחק ואחר כך ספר הפסוק שרוצה לחתן אותו?

אמר רבי שמעון בן מנסיה בפרקי אבות היופי והגבורה והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והעשרות יפים לצדיקים ולעולם ונתקיימו ברבי ובבניו. וגם באברהם אבינו נתקיימו שהיה גבור שעשה מלחמה עם ארבעה מלכים ונצחם וגם היה עשיר דכתיב ''ואברהם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב'' היה חכם שהכיר את בוראו והוא רק בגיל שלש שנים שפירשו חכמינו זכרונם לברכה הפסוק ''עקב אשר שמע אברהם בקולי'' עקב גמטריא 172 פירוש שאברהם שמע בקול ה' יתברך 172 והוא חי 175 אם כן כבר בגיל שלש שנים הכיר את בוראו וזה חכמה גדולה. היה מכובד שבני חת אמרו לו כשבקש לקבור את שרה ''נשיא אלוקים אתה בתוכנו'' ולכן הפסוק מסיים את שבחי אברהם ואמר שהיה ''זקן'' והיא הזקנה ''בא בימים'' שיבה ''בכל'' פירש רש''י גמטריא בן ורוצה לומר שיש לו רק בן אחד וכבר כתיב ''כי ביצחק יקרא לך זרע'' ולכן סיים רש''י שרצה לחתן אותו שיזכה לבנים שרבי שמעון אמר ''בנים'' והיופי כבר נרמז בתחילת הפרשה בת עשרים כבת שבע ליופי.

ומה שנתקיים היופי בשרה ללמדינו שכל אלו הטובות שגומל ה' יתברך צריך לנצל אותם לעבודת ה' יתברך כמו היופי של שרה אמנו שהייתה יפה עד מאוד שאפילו שהייתה בת תשעים שנה רצו אבימלך ופרעה לקחת אותה וגם כשבאו המלאכים לבשר לאברהם שהוא יולד בן ''ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באוהל'' פירוש ששרה הייתה צנועה באוהל אפילו שהייתה יפה ולא אמרה איך היופי הזה טמון באוהל.

מכאן לומדים מוסר גדול שמי שזכה לחכמה צריך לנצל אותה לחדש חידושים אמיתיים בתורה ולעסוק בה ולא לרמות את בני האדם והכבוד והזקנה והשיבה כדי להוכיח את בני האדם ולא להתגדל בהם והיופי של הנשים להראות אותו רק לבעליהם ולא לצאת ולהסתובב ממקום למקום להראותו לאחרים ואם כך יעשה האדם אשריו ואשרי חלקו וה' יתברך יוסיף לו כהנה וכהנה מלא חופניים נחת רוח וישלח משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן!!!

תגובות

בס''ד           מוסר בלערבי פרשת חיי שרה

פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת חיי שרה.לפסוק יחכילנה. וקתלי שמעת שרה אלי יצחק אבינו מה תקרבשי קרבן. ותקרב פי עוצ'ו כבש. מלפרחה מתאעהה נפטרת. וזא אברהם אבינו באש יעמללהה הספד. ובכה עליהה. ולחז''ל קאלו עלאש ולבכתה ''לכאף''מתאעהה זגירה. וזאוובו. אלי שרה אמנו. כלף מן יצחק ולדת בנת. ונפטרת מעאהה. ווקתלי נחיו ''אלכאף'' מתאע ולבכתה. תוולי ולבתה. אלי אברהם אבינו זא יעמל הספד לשרה ולבנתהה. ואברהם אבינו וקתלי צ'אייף למלאכים. אלגנדוז אלי חידבחו. הרבלו. ודכל למערת המכפלה. ושאף אלי גאדי מדפונין אדם וחוה. ואלי גאדי לבאב מתאע גן עדן התחתון. ובהאדה תווה וקתלי חידפן שרה אמנו. חב באש ישרי מערת המכפלה. ובהאדה משה לבני חת וקאלום. אלי יחב ישרי וטה יעמלהה בית החיים. קאלולו כוד לבלאצה אלי תחבהה. קאלום נחבכום תכלמולי עפרון יביעלי השאניה אלי פיהה מערת המכפלה. ועפרון כאן גאדי מעאהם. פלאוול עמל רוחו נאס מלאח יאסר. קאלו האנה עטיתהאלך הדייה. קאלו לא נחב נשריהה. טלבלו שום גאלי יאסר. ודפע אברהם אבינו. ודפן שרה פי מערת המכפלה.

ומן באעד לפסוק יחכילנה.אלי אברהם אבינו כבר וחב יערס ליצחק. ונאדה לאליעזר לכדים מתאעהו. וחלפו באש מה יאכדשי מרה ליצחק מן בנאת כנען אלי דעאלו נוח. וקאלו אמשי לארם נהרים וכודלו מרה מן לפאמילייה מתאעי. וקאלו אליעזר וכאן למרה מה תחבשי תזי נרפעו גאדי. קאלו לא. עלא כאטר יצחק אבינו עולה תמימה ומה יגדשי יכרז מן ארץ ישראל. וכדה אליעזר 10 זמולאת מעביין מן זמיע כיר הדניה. וקצארתלו התנייה ופי נהארתהה וצל לארם נהרים. ומשא קדאם עין למה. וקאל אלי תווה חיכרזו לבנאת יעביו למה. אלבנת אלי נקוללהה עטייני שריבה. ותקולי אשרב וחתה הזמאל מתאעך נשקיהם. נערף אלי האדיך מכתובת יצחק. הווא מאזאל יתכלם וכרזת רבקה. קאללהה עטייני שריבה. קאלתלו אשרב וחתה הזמאל מתאעך נשקיהם. ושקאתו ועבאת למה לזמאל מתאעהו. באעד מה כמלת. עטאהה כרץ דהב וזוז דבאלז. וקאללהה בנת האשכון. ותנזמושי אצ'ייפוני פי דארכום. קאלתלו בנת בתואל ונזמו נצ'ייפוך. ומשאת תזרי וקאלת לאמהה. ואילעזר פרח יאסר אלי רבקה טלעת מן פאמיליית אברהם. ולבן וקתלי שאף האש זאבת אכתו והאש קאלת. משא יזרי וזאב אליעזר לדאר. וחצ'רולו למאכלה. וקאלום מה נאכל כאן מה נחכי. קאלולו אחכי. עלא כאטר עטה הדאייה לרבקה. וכאן יאכל ומן באעד יכטב ויקולולו לא מה נחבושי נעטיווכם רבקה. וקתלי יקולום רזעולי להדאייה. יקולולו כלית ביהם. ובהאדה קאלום מה נאכל כאן מה נתפאהמו. ולבן חט לאליעזר הסם פלמאכלה באש ימות ויאכד הרזק אלי זאבו. ווקתלי אליעזר קעד יחכי. רבבי בעת מלאך בדל הצחן מתאע אליעזר בצחן בתואל. עלא כאטר בתואל כאן נאוי יכערר ומה יכליהושי יאכד רבקה. וחכאלום אליעזר האש צאר. ואלי זא יכטב רבקה. קאלולו מברוך. וכלאו ומאת בתואל בסם. ופצבאח קאלום עטיווני רבקה כללי נרווח. קאלולו כליהה תקעד מעאנה עאם ומן באעד איזה כודהה. קאלום לא יצחק כבר עמרו 40 סנה ילזמו יערס. קאלולו נשדו רבקה. וכממו אלי רבקה חתחשם ותקולום אלי תעמלו אנתון מברוך. נשדוהה. קאלתלהם. נמשי תווה. וכאן מה תכליוונישי מה נסמעשי כלאמכם ונמשי. ומשאו. ופי נהארתהה וצלו לישראל. ויצחק משה זאב קטורה אלי הייא הגר. באש יאכדהה אברהם. ווקף פשאניה יצללי. ושאפתו רבקה. וקאלת לאליעזר האשכון האדה. קאללהה יצחק. ומן לחשמה טאחת מן הזמל. ותלחפת. וכדאהה יצחק ורפעהה לכבה מתאע אמו שרה. ווקתלי שרה אמנו כאנת עאיישה. כאן קנדיל ישעל מנהאר הזמעה חתה לנהאר הזמעה. וכאנת לברכה מוזודה פלעזנה מתאע לכבז. וכאן ענן עלא לאהל מתאעהה. ווקתלי נפטרת. כל שיי ופה. ווקתלי דכלת רבקה לכבה שרה. כל שיי רזע. ואברהם אבינו זאב 6 ולאד אוכרין מן קטורה. ועטאהם הדאייה פי חיאתו.ובאעדהם עלא יצחק. ונפטר עמרו 175 סנה. ודפנו יצחק וישמעאל. אלי רזע בתשובה והאדי הייא השיבה טובה אלי ועדו ביהה רבבי.

פלפרשה מתאע הזמעה האדי פיהה באעץ' הנשדאת. פי אכר לפרשה לפסוק קאל ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם. הוני ואחד ינשד. עלאש וצף ישמעאל אלי הווא ולד הגר כדימת שרה. כאן ינזם יכתב ולד אברהם  האכהוו. חאזה אוכרה. נשופו מן באעד לפסוק כתב. אלה הם בני ישמעאל ואלה שמותם בחצריהם בטירותם. לכלאם האדה מוש מפהום. מערוף אלי כל עבד ישכן פלחצר מתאעהו פי דארו פי קצרו השנווה יחב יקוללנה לפסוק הוני. ותזיד הנשדה וקתלי הרש''י ז''ל יפסר בחצריהם. כרכים שאין להם חומה. מאענאהה בלדאן מה פיהם צור. השנווה יחב יקוללנה הרש''י הוני כאן לבלדאן פיהם צור האוולה מה פיהמשי. האש יהמנה אחנאן.

לאכן באש נזאוובו הנשדאת האדון. נזאובו נשדה אוכרה פי אוול לפרשה. לפסוק קאל ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. הרש''י ז''ל נשד. עלאש כל מררה כתב שנה והאדה כאן ינזם יכתב מאה ועשרים ושבע שנים. זאווב. יחב יקוללנה אלי ווקתלי כאן עמרהה מיה מה עמלתשי דנוב כאיינהה בנת עשרין. אלי פשמים מה יבדאו יחשבו הדנוב כאן באעד לעשרין. ובנת עשרין כיף בנת שבעה פזין. הוני תמה זוז נשדאת. אוול חאזה השנווה יחב יקוללנה אלי הייא כאנתת מזיאנה יאסר. והאדה שפנה אלי מלכים כיף פרעה ואבימלך ועמרהה תשעין שנה וחבו יאכדוהה. מאענאהה מה חיזידלנה שיי וקתלי יקולי ושבע שנים אלי מערופה מזיאנה יאסר. חאזה אוכרה. הזין מתאע למרה יביין וקתלי עמרהה 15 האוו 16 אן שנה אכתר מלי הייא עמרהה שבעה שנין. המאלה השנווה לפכרה וקתלי עמרהה עשרין כיף בנת שבעה שנין. בלעכש יביין אלי כאנת קצירה וצ'עיפה כיף בנת שבעה שנין.

לאכן מערוף אלי קאלו לחז''ל. דימה ואחד יעארך באש יאכד בנת תלמיד חכם. עלאש? באש אידה כאן יספר האו בר מינן ינפטר. זגארו יתרבאו רבאייה מתאע תורה. לחז''ל כממו עלא הזגאר באש יתרבאו כאייפין רבבי. והאדי הייא בלחק לגאייה מתאע לעבד וקתלי ישוף זגארו כאייפין רבבי. וכל ואחד יעמל פיה מזהודו באש זגארו יטלעו כאייפין רבבי. ולאכן לחאזה

לאכתר מוהמה מן בנת תלמידי חכמים. לחז''ל קאלו אלי הצניעות מתאע למרה הייא ההם שיי. אלי וקתלי למרה תוולי צנועה. יאתר עלא הזגיר מן באעד פי כוף רבבי. מוש מענאהה אלי הצניעות וחדהה תזיב  כוף רבבי לזגיר. לאכן תעאוון באש מן באעד פי רבאייתו באש יקבל לכוף רבבי.

והאדה האש חב ירמזלנה לפסוק ורש''י ז''ל הוני. בת עשרים כבת שבע ליופי. אלי לבנת וקתלי הייא זגירה חתה ואלו לאבשה בנקץ צניעות מה תקלקשי. חתה ואלו אלי לחז''ל קאלו. מאדאביה לעבד בנתו מלי עמרהה תלאת שנין מה ילבשלהה כאן חאוייז צנועים באש תסתאנס מן וקתהה בצניעות. לאכן קאלו זאדה. אלי לעבד וקתלי קאעד יצללי האו יקרא קראיית שמע ושאף בנת זגירה אקל מן תשעה שנין מוש לאבשה בצניעות ינזם יכמל צלאתו. לאכן אידה כאן אכתר ילזמו יוקף חתא אלי תתעדדא. ואידה כאנת פאכרה יוקף. ולאכן בנת שבע שנין מה יוקפשי אלי מאזאלת זגירה. והאדה אלי קאללנה לפסוק. אלי שרה אמנו הלבאש מתאעהה כאנת בצניעות. אלי חתה ואלו עמרהה עשרין. כאנו ינזמו יקראו קדאמהה שמע כיף אלי עמרהה שבע שנין. אלי כאן ענדהה צניעות מלי הייא זגירה. אלי מה כאנשי יביין הזין מתאעהה כיף אלי מה יביינשי הזין מתאע בנתזגירה עמרהה שבעה שנין. וכיף מה שפנה אלי אברהם אבינו חתה ואלו אלי הווא ראזלהה. מה ערף זינהה כאן וקתלי ספר למצרים.

והאדה אלי חב יקוללנה לפסוק. אלי ישמעאל ולד הגר שפחת שרה. אלי מערוף אלי ישמעאל רזאע בתשובה כיף מה פסר הרש''י ז''ל עלא פסוק ויקברו אותו יצחק וישמעאל. השנווה אלי כלאהו רזאע בתשובה. עלא כאטר אמו אלי כאנת כדימת שרה ותעלמת מנהה הצניעות. כיף מה קאלו לחז''ל אלי קטורה מרת אברהם אבינו התאלתה. הייא הגר. ועלאש סמאהו קטורה. אלי כאנו פעאיילהה מלאח כיף לקטורת. ומן סירת הצניעות מתאע הגר. זגאר ישמאעל אלי הומאן 12 נשיאים נזמו באש סכנו בחצריהם. אלי פסר הרש''י ז''ל בלדאן מן גיר צור. אלי מה כאנושי יצטחקו לצור. אלי כאנו קויין יאסר בזכות הצניעות מתאע הגר. חתה ואלו אלי כאנו רשעים. כיף מה פסר הרש''י ז''ל עלא עשיו אלי כדה בנת נביות ולד ישמעאל. הוסיף רשעה על רשעתו.

אכואני לעזאז. הנסה הומאן אלי עליהם מרמיית תרביית הזגאר. האדה מוש עדר עלא הרזאל. לאכן למשהולייה אכתר עלא הנסה אלי הומאן דימה פדאר ויתבעו פי זגארהם ויערפו האש עמלו ואידה הומאן מתרביין מליח האו לא. צחיח למשהולייה מוש שאהלה. בלעכש הייא אצעב חאזה פלחיאת מתאענה. והאדה מה ינחישי למשהולייה עלא הראזל. לאכן למרה הייא לכל פדאר. ותפהם זגארהה אכתר. ובהאדה הראזל אידה כאן יחב זגארו יטלעו כאייפין רבבי. ילזמו יוורי למרתו כיפאש תתצרף פי כוף רבבי. מתלן ינשדהה צלאת האו לא. בארכתברכת המזון וברכות הנהנין האו לא. ואידה כאן למרה תוולי תעמל למצוות מתאעהה מליח וקתהה תוולי תרבבי זגארהה מליח. אלי הזגאר הומאן אכתר חאזה ואחד יכמם עליהה כיפאש חירביהם באש יטלעולו באהיין. כלנה נכממו כיפאש נצ'מנולהם מסתקבלהם וכל ואחד ישוף בטריקתו לכאצה. ולאכן כלנה נתמנאו באש זגארנה יטלעו כאייפין רבבי ויערפו יקראו התורה. חתה ואלו אלי תווה מאדאם מאזלנה זגאר נכממו עליהם אכתר פי חואייז מתאע עולם הזה. ולאכן וקתלי נכברו נבדאו נכממו פטריק מתאעהם פי כוף רבבי אלי האדיך הייא הטריקה לאכתר מליחה. ותווה אחנאן זגאר ומה קאעדינשי נשופו בנקאייץ האדון וואחד האש מה יכבר ידכללו לעקל.  ובהאדה כל ואחד ילזמו יערף כיפאש יתמששה מעה מרתו באש תרבילו זגארו עלא כוף רבבי. ונזיבו הוני מעשה אלי כתבו חיים וולדר פי סדורו אנשים מספרים על עצמם א'. באש נפאהמו קימת למרה אלי תערף תתצרף. למעשה האדה תחכיהו מרה אלי הייא ערסת בואחד כאייף רבבי וממשפחה מליחה. ולאכן באעד לערס פאקת בלעיוב מתאע הראזל האדה. אלי מה כאן ינזם יעמל חתה שיי כאן מה תסיירו הייא. וכל מררה ישד כדמה מה ינזחשי פיהה. וולאת הייא לכל פדאר. הייא אלי תכדם והייא אלי תרבבי הזגאר והייא אלי תסייר ראזלהה. וכל מררה תלום עליה עלא לגלאט מתאעו. והווא יקוללהה קולילי כיפאש נעמל והאנה מוסתעד נטבק. הייא כאן ענדהה 5 זגאר. פלאכר קלקת וטלבת הטלאק. קד מה חאוול מעאהה קאלתלו פהמני עיית מה עאדשי נגד תעבת. פלאכר טלקו. באעד מדדה שמעת אלי ראזלהה ערס בואחדה אוכרה. סכפתהה וקאלת שוף מסכינה קדאש חתעאני כיף מה עאנית האנה. פלאוול מה כאנתשי תבע פי כבארו. ולאכן מררה קאבלת מרתו הזדידה. תקרבתלהה ונשדתהה עלא ראזלהה. קאלתלהה מוש ענדי חתה שיי לאכן מה יילנה כאן תעאשרנה יאסר והווא כאן נאס מלאח חבית ננשד עלא חוואלו. קאלתלהה לאבאש עליה ופרחאן ושאפת פי עינין מרתו פרחה מאענאהה מתהנייה. מה פהמתשי כיפאש. נשדת עלא כבארו שמעת אלי הווא שד כדמה מליחה ושהרייתו באהיה ולאבאש עליה תקול עליה תבדל עבד אוכר. וחתה הייא חשת אלי הווא מוש נאקץ פלפלוס. אלי כאן יבעתללהה פלוס מתאע הזגאר פי ווקתהם. הייא תווה ערסת לתלאתה מן זגארהה. וזגיר עדא 18 סנה אלי מה עדשי יקבל פלוס ענד בו. ולאכן אלי מה פהמתושי מן קבל פהמתו תווה. אלי מררה כאנת תחכי מעה מרת ראזלהה אלי ולאו צחאב. אלי הייא בלחק מרה עאקלה יאסר. ובדאת תדכלהה מן מוצ'וע למוצ'וע חתה חכאתלהה. אלי לקאת הראזל מה  ענדושי תיקה פי רוחו. והייא כאנת דימה תקווי. אלי כל חאזה יעמלהה תשוף למליח אלי פיהה ותשכרו פיהה. בשוייה בשוייה הווא כדה התיקה פי רוחו וולא ראזל מליח אלי קאיים בלמשהוליאת מתאעהו פדאר כאמלה. יכדם עלא רוחו ויקצ'י קצ'יאת הדאר כאמלין. חתה אלי וצל תווה למנצב כביר פשאריכה אלי יכדם פיהה. הוני תקול למרה האדי. אלי אידה כאן כמלת מעאהו הייא מה עמרו מה חיוולי עבד. ומוש נאדמה אלי טלקת. עלא כאטר הייא מה עמרהה מה חתגד תכליהו עבד. ותווה פרחאנה אלי הווא ולא עבד ותתמנאלו הסעאדה מעה מרתו. הוני יביין דוור למרה פדאר. ולמרה אלי תערף תתצרף. תבני ביתהה אחסן בניאן. יהי רצון. אלי רבבי יעאוונה באש נרביוו זגארנה עלא כופו ומחבתו. ויעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.

תגובות

בס"ד

עש"ק, פרשת חיי שרה כ''ד מרחשון התשס"ט,

שנה שמינית, גיליון מספר 400

כניסת השבת: 16:53

ההפטרה :והמלך דוד ומסיים:המלך דוד לעולם מלכים א' א'

יציאת השבת:17:35

ראש חדש יום הששי

 

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

 

 

 

בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר

ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל. ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל. ולמנוחת הרב מרביץ תורה בישראל רבי חיים כהן בר פאנידה ולמנוחת האיש היקר מר פרץ צבאן בר תיתה המכונה זגנותה ז''ל

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

מס הקבורה                                                                                                                        בירושלם שלט מושל רע לב ואכזר. הוא ניצל את היהודים וסחט מהם כספים ככל שיכל. על כל דבר פעוט הטיל מסים כבדים ונאקת עניי ירושלם הגיעה השמימה. אחד המסים היה "מס הקבורה". כאשר נפטר אדם והובל לדרכו האחרונה, הוטל על יורשו לשלם מס.                                                                                                                                      המושל התגורר ליד הכותל המערבי ומבעד לחלונו יכול היה להשקיף על הדרך ההולכת מן העיר לבית הקברות. ליד חלון זה נהג להתיצב רב שעותיו ולפקח על העברת מס הקבורה. פעם אחת נפטרה אשה יהודיה ענייה מרודה  שלא היה ביד יורשיה לסלק את מס הקבורה ועל כן לא יכלו להביאה למנוחות. פנו הללו בנפש מרה אל רבי שלום שרעבי זיע"א ובקשו עצה מפיו. אמר להם הצדיק: התעלמו מהמס והביאו את הנפטרת לקבורה. קיימו אנשי החברא קדישא אחר מצוותו, ועשו כדבריו. כאשר חלפה הלוייה מתחת לחלון בית המושל הבחין בהם הצורר והוציא ראשו מבעד לסורגי החלון: שלמו את המס! צעק אליהם ולא אעשה בכם שפטים. לבם של המלוים רחב מפחד ואימה. אבל בהזכרם בדברי הצדיק המשיכו בדרכם. התקצף המושל וחמתו בערה בו. בזעמו כי רב פקד על אנשי צבאו להתנפל על היהודים החצופים ולהכותם. אנשיו מהרו למלא את חפצו ואצו רצו אל הרחוב לקיים את פקודתו. אולם אז קרה דבר מופלא. כאשר רצה השליט להוציא את ראשו מבין סורגי הברזל שבחלון, לא יכול היה להוציאו. הוא נסה להעביר בכח את ראשו בין הסורגים, אך לא הצליח בשום אופן למשכו החוצה. מבעד לחלון ראה המושל את מסע הלוייה שנעצר בגלל אנשיו. הוא הבחין בר' שלום שרעבי זצ"ל העמוד בין המלוים, והבין מדוע נעשו הסורגים צרים יותר מהרגיל. צר היה לו לבקש עזרה מהצדיק, אך לא היתה לו ברירה. כשראשו תקוע בין סורגי החלון קרא המושל לרבי שלום ובקשו לחלצו מהמיצר.נשא הצדיק את עיניו ואמר לו: אם תבטיח לי לבטל מהיום ואילך את המס על הקבורה, אתפלל עליך ואצילך מכלאך. המושל המבוהל מיהר להבטיח שמהיום והלאה יוכלו היהודים להביא אצ מיתיהם לקבורה ללא חשש, ומיד התרפו הסורגים והתישרו והאיש הצליח לשחרר את ראשו. מאז אותו יום הוקל מעט ליהודים מקושי ידו של השליט (מתוך עלון פעולת צדיק מס'11).

גדולים מעשיהם                                                                                                                                        מעשה שהיה באחד מעשירי הישמעאלים, שנאבד לו ארנקו תוך כדי הילוכו ברחובות העיר צנעא, ומצאו יהודי אחד תם וישר. היהודי ראה שיש בארנק סכום כסף גדול, ודן בדעתו שיש בזה משום קידוש ה', ובא להחזיר לו אבידתו. אך מרוב טומאתו של אותו רשע, במקום שיודה לו וישבחו, בחר להתעולל עליו עלילות ברשע, ספר את המעות והתחיל צווח ואומר, גנב שכמותך, החזר לי עוד מאה ריאל (מטבע כסף). היו כאן מאתיים ריאל, ולא החזרת אלא מאה. היהודי בוש ונכלם והכחיש מכל וכל כמובן. הלה תבעו לדין אצל שופטיהם, אך הם לא מצאו ידיהם ורגליהם. כי אין עדים ואין הוכחות לשום צד, ואדרבא הדעת נותנת שאם רצה היהודי לגנוב היה גונב את הכל ולא מחצית, ומה לו ולצרה הזאת. אז קפץ הגוי ונשבע בדתו ובנביאו שהיו בארנק מאתיים ריאל כטענתו. הגיע דבר המשפט המסובך אצל מלך תימן, שקל בדעתו וראה שדברי היהודי דברי אמת, אך נבוך כי חרפה היא להם לבזות המוסלמי לאמר: כי שקר וכזב הוא טפל ביהודי, אחרי שנשבע בדתם.                                                                                                                                                          מה עשה שלח לקרא למהר"י יחיא יצחק הלוי זצ"ל, רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה, בידעו כי בפקחותו הרבה ישכיל למצא את הדרך להוציא משפט אמת וצדק ללא עוררין ותרעומת משום צד (המלך שבאותו הדור, מפורסם שהיה נוטה חן וחסד ליהודים שהיו נמקים בגלות קשה ומרה תחת יד זאבי ערב, ומוקיר מאד את מהר"י יחיא יצחק הלוי זצ"ל ומתייעץ עמו. אאמו"ר זצ"ל סיפר לי שהיה מהרי"י יושב סמוך לו ומדבר עמו בלחישה, והיו שרי האומות מתקנאים שפיאותיו המסולסלות נוגעות אז במלך. מהרי"י בא, ואחרי ששמע את טענותיהם ומענותיהם, בקש מהגוי להראות לו את הארנק. הביט בו וביקש שיביאו לו מאוצר המלוכה מאה ריאל. הביאו לו, הכניסם לתוך הארנק, והראה לעיני כולם שאינו מספיק גדול להכיל אותם.            ואז חרץ משפטו, כיוון שמצד אחד אין הארנק מכיל מאתיים ריאל, אבל מאידך הרי לא יתכן שמוסלמי ישבע לשקר, אם כן בהכרח שזה לא הארנק האבוד ויש להחזירו ליהודי. הלכך ימשיך הגוי לחפש את ארנקו, והיהודי יחזיק את האבידה עד שיבוא בעליה (מתוך הספר "נפלאות מתורתך").

קפיצת הדרך                                                                                                                                                המעשה הנפלא דלקמן, נוגע לרב הנקרא בשם מארי יחיא חאפדי הי"ו השוכן כיום בבאר שבע. בהיותו במקום מגוריו בתימן הנקרא רבוע-כ'ולאן, חלה חולי גדול מאד, עד שלא היה אוכל ולא שותה, אלא שוכב בחסר אונים, רק שפתיו נעות לרופא חולים בעל הרחמים. ויהי היום, כשבא לבקר מאריה דאתרא הרה"ג חיים משה חגבי זצ"ל, אמר לו החולה שנגלו אליו בלילה הקודם בחלום והודיעו לו שימותו כמה אנשים מחולי זה ואף הוא מארי יחיא בכללם.הרב חיים משה העתיר בעדו, וכדי שלא יתייאש, אמר לו, זכור אל תשכח מאמר חז"ל (ברכות דף י'.) אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, והנה כתבתי לך קמיע קדוש זה לרפואה שלימה. תאזור מתניך וצא מחוץ לבית, תחת אוויר רקיע השמים, ושם תבקש רחמים, חזק ואמץ. ויצא מאתו לשלום.                                                                                   מארי חיים ניסה בשארית כוחותיו לצאת לחצר ביתו. ולפי שלא היה יכול להלך על רגליו מרוב תשישותו, נאלץ לזחול על ארבע. אשתו ובני ביתו חרדו לקראתו וביקשו למנוע בעדו, מדאגה פן יורע מצבו, אך חזקו עליהם דבריו שעליו לקיים מה שאמר הרב, והבוטח בי"י חסד יסובבנו. בקושי עצום הגיע לחצר, ומשם פנה לשדה שהייתה בסמוך, ישב ונשען על סלע אחד, קרא מזמורי תהלים ושפך תחנונים מקירות ליבו בדמעות שליש לפני בורא עולם שיושיעהו, עד שלפתע נתעלף. והנה הוא שומע קול קורא אליו, יחיא, יחיא. תתעורר. מה לך פה, ומדוע אתה בוכה. פתח מארי יחיא את עיניו, והנה איש זקן עומד לנגדו, שלא היה מכירו ולא ראהו מעולם. ענה לו, כי הוא חולה, ונושא תפילה אולי ירחמו עליו מן השמים. ויאמר לו הזקן, שמע ה' את תפילתך ושלחני אליך. ועתה עצום עיניך, ועצם. אחרי רגעים ספורים, אמר לו הזקן, פקח עיניך, ופקח. והנה ראה שהם עומדים בפתח מערה אחת, שגם אותה לא ראה מעולם. הניח הזקן את ידו על גבו של מארי יחיא, לקרבו לצד המערה, ואמר לו, תיכנס פנימה למערת אליהו, שם יגיש לך אדם אחד מים לשתות, תשתה אותם ותזכה לרפואה שלימה. עשה כדבריו ואכן בא לקראתו אדם אחד ששאל אותו, האם אתה חולה. השיב, כן. הושיט לו הלה כוס של מים, ואמר לו ברך. בירך ושתה מהם. מיד כשסיים לשתות, הרגיש עצמו כאילו לא היה חולה כלל ועיקר. אמר לו אותו אדם, אל תישאר כאן, כי אליהו הנביא ממתין לך בחוץ סמוך לפתח המערה. מחמת פליאתו והשתאותו לשמע כל זאת, לכן תוך כדי יציאתו היה מתבונן להכיר היטב את המקום הקדוש הזה ואת סביבותיו. והזקן הזה, שעתה נודע לו כי הוא אליהו זל"ט, אמר לו שוב לעצום עיניו, ותכף ומיד ראה את עצמו ליד אותו סלע שבשדה הסמוכה לביתו, והזקן הלך לדרכו ונעלם ממנו. נכנס לביתו על שתי רגליו בריא כאלם, ותמהו עליו כולם מה נשתנה, הרי לפני רגעים אחדים היית חולה אנוש, וכפשע בינך ובין המות. השיב, ישועת ה' כהרף עין. והודו כולם ושיבחו לבורא עולם.                    והנה כשהגיע מארי יחיא הנזכר בשנת ה'תש"ט לארץ ישראל על כנפי נשרים, חקר ודרש מיד על מערת אליהו, ונודע לו שהיא ליד העיר חיפה. ונזדרז לנסוע לשם לראות אם זהו המקום שראה אז. ואכן כשהגיע נוכח לראות ולדעת כי הוא הוא, לפרטי פרטיו, לא פחות ולא יותר, לפי סימניו שהיו חקוקים בזכרונו. ויהי לפלא: מתוך הספר "נפלאות מתורתך"

בדיחה לפרשת השבוע

מהוואי  יהודי מרוקו
 
במקנס הקורא את הפרשה היה רבי יעקב טולדנו,ולרבי יעקב
היו תשע בנות וכשהגיע,לפסוק ויענו בני-חת את-אברהם לאמר לו:
 
והוא אמר ויענו בני-טת את-אברהם לאמר לו: העולה היה רווק מחזיר לו ,בני חת! עונה לו אם תקח אחת מבנותי יהיו בני  חת
ההוא הבין את הרמז ,ולקח את בתו לאישה

יחודו של עם ישראל על האומות

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו                                                                                                                                                                               קדושת   ישראל                                                                                                       במשא ומתן לקנות אחוזת קבר לשרה אמנו, מאריכה התורה ומציינת מספר פעמים "וישתחו לעם הארץ", "וישתחו אברהם לפני עם הארץ", והם התנהגו אליו מאד יפה ואמרו לו "במבחר קברנו קבור מתיך". על עצם הדבור והסיוע שלהם הודה להם בבטוי מיוחד  "וישתחו".לעומת זאת כשרוצה אברהם אבינו לחתן את בנו, אין גינונים והערכות כלפי בני חת. אברהם אבינו משביע את אליעזר באלוקי השמים ומזהירו "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני". הזהירו שלא תהיה התבוללות. אתה אליעזר רואה שאני גר בתוכם, מעריך ומכבד אותם, אבל כבוד - לחוד, והתבוללות - לחוד.
מכאן מוסר גדול לנו. עם ישראל צריך להתרחק ולא להתחבר עם הגויים. הגם שאמרו חז"ל: "חביב אדם שנברא בצלם", וזה כולל גם את אומות העולם, עכ"ז אסור לנו לאכול בישולי עכו"ם משום חתנות שלא יבואו לידי נישואין. יש להבחין בין הערכה לבין התחברות והתבוללות עם הגויים.
כשיצא אליעזר עבד אברהם לשליחות, הכתוב אומר: "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו". מפרש רש"י "נכרין היו משאר הגמלים שהיו יוצאים זמומים מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים". ושואלים המפרשים, הרי בהמה של צדיק אינה צריכה קשירה בפה ואינה חשודה על הגזל, וזאת למדנו מהמעשה המובא בתענית (כ"ה, א) על השמועה שהיתה על עזיו של ר חנינא בן דוסא שכאילו הם רועים בשדות זרים, ואמר להם ר חנינא בן דוסא אם היו אוכלים מהגזל יבואו דובים ויאכלו את עזיו, ואם אינם אוכלים מהגזל יביאו העזים דובים בקרניהם.
 וכך היה, בערב כל עז הביאה דב בקרניה, ואם-כך מדוע גמליו של אברהם אבינו היו צריכין לצאת זמומין? יש מפרשים שאליעזר עשה זאת בהפגנתיות. רצה לחנך את הצבור שכל אחד ואחד צריך לצאת עם בהמותיו כשהן זמומין שלא יאכלו מהגזל. ויש מפרשים שאליעזר חשש שכשם שאדם הנמצא בסביבה לא טובה, הסביבה משפיעה עליו, כך חשש שמא הגמלים יבואו לסביבתו של לבן המתנהגים בעורמה וברמאות, וזה ישפיע על הגמלים שישחיתו את דרכם כמו שהיה בזמנו של נח, לפיכך זמם את פיהם.

האשה היא מקור השפע לבית

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו                                                                                               יצחק אבינו בא מבוא באר לחי רואי, יצא לשדה לשוח וראה את שיירת אליעזר וכאשר נפגשו "ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה", כמבואר במדרש ורש"י. וסביר להניח שסיפר גם על רבקה ועל המים שעלו לקראתה (וראה בספר באר השדה). ואף על פי כן יצחק אבינו לא התלהב עדיין מרבקה. שהרי אמרו חז"ל שהנושא אשה צריך לבדוק באחיה, ואחיה לבן הארמי. מעשיו מרמה ושמו במרמה  לבן והוא ההפך מלבן וגם אנשי מקומם אנשי רשע, ואביה רשע גם הוא. אם כן בת רשע, מקומה אנשי רשע ומרמה - ויש ליצחק סיבות רבות לחשוש ולכן יצחק עדיין לא מכיר ולא אוהב את רבקה. ואילו כאשר "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה רק אז - ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו". מה ראה עתה שאהבה?
כתב רש"י: "ויביאה האהלה, ונעשית דוגמת שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל. ומשמתה - פסקו, וכשבאת רבקה חזרו". יצחק אבינו היה עולה תמימה, קדוש מבטן ומלידה ועליו נאמר אשר קידש ידיד מבטן אביו ואמו - עמודי העולם, והוא לא חשב שאשתו תהא בת רשעים. אבל כאשר ראה אותה שבגיל צעיר ג או י"ג שנים (לדעות השונות) הגיעה למדריגה גבוהה כמו שרה אמו, ולמרות היותה בת רשעים אז עלה חינה בעיניו וידע שהיא שושנה בין החוחים כדברי חז"ל.
והסבירו המפרשים שכאשר אשה מדליקה נר בערב שבת לכבוד השבת היא מורידה שפע קדושה וברכה לכל הבית, ורבקה הדליקה נר מערב שבת שנשאר דולק עד ערב שבת, לומר שהקדושה אינה נפסקה עם הדלקת הנר, אלא היא שומרת שבת בקדושה ובטהרה, ובכל יום ויום היא עושה מצוות ומעשים טובים.
וכאשר האשה שומרת על קדושת המאכלים לתת אוכל כשר ללא שאלות וספיקות, לדאוג שבירק ובפרי לא יהיו חרקים ולא ערלה, דואגת להפרשת תרומות ומעשרות וחלה - אז יש ברכה בעיסה.
וכאשר היא שומרת על טהרת המשפחה זוכה לענן הקשור מעל האהל, אוהל הצניעות של שרה אמנו ש"הנה באהל", בחינת "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך".
ועתה, לאחר שראה יצחק אבינו את שלשת יסודות הקדושה והטהרה בביתו, אז לקחה לו לאשה, ויאהבה. 

"ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה"

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו                                                                                            קדושת שרה וגדולת אברהם                                                                                                          בשעה שבא אברהם אבינו לספוד לשרה אשתו הצדקת שנסתלקה נאמר בו "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". וידוע דהכ"ף קטנה ונאמרו בזה כמה פירושים (וראה "בעל הטורים").
האור החיים הקדוש  באר את הפסוק "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם" (ויקרא י"ט, כ"ח) דבמעשה השריטה האדם פוגם את גופו מתוך שהוא בהול על מתו ואת זאת הוא עושה כיון שאין לו אמונה שהנשמה והנפש עולים לעולם  העליון ועל-כן שורט עצמו באבלו.
ולפי דרכנו יש להסביר כך. בדרך כלל כשאדם שומע שמועה על פטירת אשתו או אחד מקרוביו, הריהו בוכה בתחילה לשכך את האש הבוערת בקרבו ואחר-כך מספר עליה שבחים ומספידה. והנה באברהם אבינו נאמר ההיפך. קודם לספוד ורק אחר-כך לבכותה. וגם הבכי שבכה היה מועט ועל-כן כ"ף קטנה. אלא שיש להבין מדוע בכה בכי מועט.
באמנם אברהם אבינו הכיר את שרה אמנו שהיתה בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבת שבע  נקיה מהחטא, וידע כי הולכת היא לעולם העליון ומקומה בגן -עדן במקום צדקניות וחסדניות  ושם תשמח כפי שלא שמחה בעולם הזה. ולפיכך במחשבתו העמוקה גמר אומר שלא לבכות כי אמנם הוא הפסידה אך לה זה טוב. אלא שלאחר כך החליט שמן הראוי לו לבכות וזאת משני טעמים,  האחד הרי אברהם במעשיו מחנך את בניו לשמור את דרך ה ואת כל דורות ישראל והוא צריך לחנכם  שיש לבכות על המת ומי שלא בוכה הרי הוא אכזר (וראה ברמב"ם פי"ג מהלכות אבל). והטעם השני, אם לא יבכה הרי בני חת לא ירדו לסוף דעתו ולא יבינו מהי גדולת נפשו ולכן הספידה, ובתוך ההספד התעורר לבכות בכי של הכרח. כי ידע אברהם את גדולת שרה אמנו צדקותה וחסידותה

פגישה פתאומית                                      בִּשְׁנַת תקצ"א כָּבַשׁ הַצָּאר הָרוּסִי פָּסְקֶבִיץ אֶת פּוֹלִין. הוּא הָיָה אָדָם עַז-נֶפֶשׁ וְעָרִיץ, שֶׁהִטִּיל אֶת חִתָּתוֹ עַל כָּל נְתִינָיו. לִיהוּדֵי הַמְּדִינָה הָיְתָה סִבָּה נוֹסֶפֶת לַחְשֹׁשׁ מִפָּנָיו, וְהִיא – הֱיוֹתָם יְהוּדִים, כַּמּוּבָן. תָּרְמָה לְכָךְ גַּם הָעֻבְדָּה שֶׁסְּבִיב הַצָּאר הִסְתּוֹפְפוּ כַּמָּה יְהוּדִים מְשֻׁמָּדִים. וְאָמְנָם הַהִתְנַכְּלֻיּוֹת שֶׁל הַשִּׁלְטוֹן לַיְּהוּדִים, וּבְעִקָּר לַמִּמְסָד הָרַבָּנִי, רַבּוּ מְאוֹד בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה.

בְּאַחַד הַיָּמִים זֻמַּן רַבָּהּ שֶׁל רָאדוֹם, הַגָּאוֹן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַנְּדוֹי (נֶכְדּוֹ שֶׁל בַּעַל הַ'נּוֹדָע בִּיהוּדָה'), לְהִתְיַצֵּב בְּיוֹם מְסֻיָּם בְּאַרְמוֹן הַצָּאר בְּוַרְשָׁה. לִבּוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נִתְמַלֵּא חֲרָדָה נֹכַח הַזְמָנַת-הַפֶּתַע, שֶׁסִּבָּתָהּ לֹא נִמְסְרָה לוֹ.

כְּשֶׁהוֹפִיעַ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאַרְמוֹן הַצָּאר, הוּבַל לִטְרַקְלִין גָּדוֹל וּמְפֹאָר. שָׁם, לְהַפְתָּעָתוֹ, פָּגַשׁ שְׁנֵי רַבָּנִים נוֹסָפִים, שֶׁכְּמוֹתוֹ הֻזְמְנוּ גַּם-כֵּן לְאוֹתָהּ פְּגִישָׁה. הַשְּׁלֹשָׁה הִבִּיטוּ זֶה בָּזֶה בְּלֹא שֶׁיִּהְיֶה לְאִישׁ מֵהֶם מֻשָּׂג קָלוּשׁ עַל מַטְּרַת הַזְמָנָתָם.

כַּעֲבֹר דַּקּוֹת אֲחָדוֹת נִכְנַס שָׁלִישׁוֹ שֶׁל הַצָּאר, וּמָסַר כִּי הַפְּגִישָׁה נִדְחֲתָה בְּשָׁעָה. בְּתוֹךְ כָּךְ הִכְנִיס אַחַד הַמְּשָׁרְתִים לַטְּרַקְלִין, כִּסְּאוֹת בַּעֲבוּר שְׁלֹשֶׁת הָרַבָּנִים.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָיָה מָתוּחַ מִכְּדֵי לָשֶׁבֶת. הוּא הִתְהַלֵּךְ בַּטְּרַקְלִין אָנָה וְאָנָה, מוֹגִיעַ אֶת מוֹחוֹ בְּנִסָּיוֹן לְנַחֵשׁ מִנַּיִן תִּפָּתַח הָרָעָה. בְּעוֹדוֹ פּוֹסֵעַ מִצַּד לְצַד, חוֹלֵף בַּפַּעַם הַמִּי-יוֹדֵעַ-כַּמָּה לְיַד אֲרוֹן זְכוּכִית סָגוּר וּבוֹ סְפָרִים שׁוֹנִים, צָד לְפֶתַע אֶת עֵינָיו סֵפֶר דַּק, שֶׁהָיָה מֻנָּח מֵעַל הָאֲרוֹן. לְהַפְתָּעָתוֹ, זֶה הָיָה חֻמָּשׁ בַּמִּדְבָּר, בְּאוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוֹת.

מָה לְחֻמָּשׁ עִבְרִי בִּטְרַקְלִינוֹ שֶׁל הַצָּאר? שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ בִּפְלִיאָה. הוּא עִלְעֵל בַּסֵּפֶר בִּזְרִיזוּת וְאַחַר הֶחְזִירוֹ לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה מֻנָּח.

רַחַשׁ מִכִּוּוּן הַכְּנִיסָה בִּשֵּׂר אֶת כְּנִיסַת הַצָּאר וּפָמַלְיָתוֹ. הָרַבָּנִים קָמוּ עַל רַגְלֵיהֶם בְּהַדְרַת-כָּבוֹד. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָיָה יָכֹל לְהַבְחִין כִּי בֵּין אַנְשֵׁי הַפָּמַלְיָה נִמְצָא יְהוּדִי מְשֻׁמָּד, שֶׁלֹּא פַּעַם בֶּעָבָר כְּבָר נֶאֱלַץ לְהִתְמוֹדֵד עִם נִסְיוֹנוֹתָיו הַחוֹזְרִים שֶׁל הָאִישׁ לִפְגֹּעַ בַּיַּהֲדוּת.

לְלֹא הַקְדָּמוֹת מְיֻתָּרוֹת פָּתַח הַצָּאר וְשָׁאַל אֶת הָרַבָּנִים: "מִי נֶחְשָׁב אֶצְלְכֶם, הַיְּהוּדִים, הַפּוֹסֵק הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר, שֶׁדְּבָרָיו מְחַיְּבִים אֶת כֻּלְּכֶם?".

"מֹשֶׁה רַבֵּנוּ", הִקְדִּים רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶת חֲבֵרָיו, בִּתְשׁוּבָה שֶׁכְּמוֹ הָיְתָה מֻנַּחַת עַל לְשׁוֹנוֹ. "הוּא הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה מִסִּינַי, לְאַחַר שֶׁקִּבְּלָהּ מִיְּדֵי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, וְעַל-כֵּן דְּבָרָיו מְחַיְּבִים אֶת כֻּלָּנוּ".

"וּמִי הַבָּא בַּתּוֹר אַחֲרָיו בַּחֲשִׁיבוּתוֹ?", שָׁאַל הַצָּאר.

"יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן", הִזְדָּרֵז שׁוּב רַבָּהּ שֶׁל רָאדוֹם לְהָשִׁיב.

"וְאַחֲרָיו?", הוֹסִיף הַצָּאר לִשְׁאֹל.

הֵחֵל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְפָרֵט בְּאָזְנֵי הַצָּאר וּפָמַלְיָתוֹ אֶת סֵדֶר הַדּוֹרוֹת שֶׁל עַם-יִשְׂרָאֵל: "הַזְּקֵנִים, הַנְּבִיאִים, הַשּׁוֹפְטִים, הַתַּנָּאִים, הָאָמוֹרָאִים, הַגְּאוֹנִים..."

"דַּי!", קָטַע הַצָּאר אֶת תְּשׁוּבָתוֹ בְּקֹצֶר-רוּחַ בּוֹלֵט וְשָׁאַל: "הַאִם דִּבְרֵיהֶם שֶׁל כָּל הַמַּנְהִיגִים שֶׁמָּנִיתָ, מְשַׁקְּפִים אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי כֻּלּוֹ, אוֹ שֶׁמָּא אֶת דַּעְתָּם הַפְּרָטִית בִּלְבַד?".

כָּל אוֹתָהּ שָׁעָה רִחֵף עַל שְׂפָתָיו שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ חִיּוּךְ שָׁלֵו וְרָגוּעַ. "דִּבְרֵיהֶם הֵם בִּבְחִינַת פֵּרוּשִׁים, שֶׁהֲרֵי יָדוּעַ כִּי שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה. אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם פְּסִיקָה הַמְּחַיֶּבֶת אֶת הַכֹּל".

עֲמִיתָיו שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נֶאֶלְצוּ לְהַאֲזִין לִתְשׁוּבָה זוֹ, הַבִּלְתִּי-נְכוֹנָה בַּעֲלִיל, כְּשֶׁהֵם תְּמֵהִים מְאוֹד. מוּבָן שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִסְתֹּר אֶת דְּבָרָיו לְעֵינֵי הַגּוֹיִים. בְּסֵתֶר לִבָּם הִתְפַּלְּלוּ שֶׁרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה וּמַדּוּעַ.

הַצָּאר נִרְאָה שְׂבַע-רָצוֹן מֵהַתְּשׁוּבוֹת שֶׁקִּבֵּל לִשְׁאֵלוֹתָיו. הוּא נָד קַלּוֹת בְּרֹאשׁוֹ וְיָצָא מֵהַטְּרַקְלִין כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּא. דָּבָר אֶחָד הָיָה בָּרוּר לָרַבָּנִים – אִם סַכָּנָה כָּלְשֶׁהִי רִחֲפָה מֵעַל רָאשֵׁיהֶם וְרָאשֵׁי הַיְּהוּדִים, הִיא פָּגָה וְנֶעֶלְמָה.

רַק בְּהַגִּיעָם אֶל מִחוּץ לְשַׁעֲרֵי הָאַרְמוֹן הֵעֵזּוּ הַשְּׁנַיִם לְבַקֵּשׁ מֵעֲמִיתָם הֶסְבֵּר לִתְשׁוּבָתוֹ הַמַּטְעָה.

כָּעֵת הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ יָכֹל לְחַיֵּךְ בְּפֶה מָלֵא. אֵינְכֶם מְבִינִים, אָמַר. בְּשָׁעָה שֶׁהִמְתַּנּוּ לְבוֹא הַצָּאר, נִתְקַלְתִּי בְּחֻמַּשׁ בַּמִּדְבָּר שֶׁהָיָה מֻנָּח עַל אֲרוֹן הַסְּפָרִים. מָה עוֹשֶׂה הַסֵּפֶר בִּטְרַקְלִינוֹ שֶׁל הַצָּאר?! תָּהִיתִי. כְּשֶׁעִלְעַלְתִּי בַּחֻמָּשׁ, גִּלִּיתִי קֵפֶל בְּרֹאשׁ אַחַד הָעַמּוּדִים. שָׁם הוֹפִיעַ הַפָּסוּק: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל". מִתַּחַת לַפָּסוּק הוֹפִיעַ פֵּרוּשׁ הָ'אוֹר הַחַיִּים' הַקָּדוֹשׁ, הָעוֹמֵד עַל כָּךְ שֶׁרַק כַּאֲשֶׁר הַמֵּת הוּא מִיִּשְׂרָאֵל, מְטַמֵּא גּוּפוֹ אֶת הָאֹהֶל, וְאִלּוּ גּוּפַת אָדָם מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָהּ מְטַמֵּאת. בַּהֶמְשֵׁךְ מְפָרֵט הָ'אוֹר הַחַיִּים' אֶת מַעֲלַת יִשְׂרָאֵל עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם.

בִּרְאוֹתִי זֹאת הֵבַנְתִּי מִיָּד כִּי יָדוֹ שֶׁל אַחַד הַמּוּמָרִים בַּדָּבָר וְכִי בְּדֶרֶךְ זוֹ מְנַסֶּה הַלָּה לְהַשְׁחִיר אֶת פָּנֵינוּ וּפְנֵי הַיַּהֲדוּת כֻּלָּהּ בְּעֵינֵי הַצָּאר. לְפִיכָךְ סוֹבַבְתִּי אֶת תְּשׁוּבָתִי בְּדֶרֶךְ שֶׁתַּבְהִיר לַצָּאר, כִּי דִּבְרֵי הָ'אוֹר הַחַיִּים' אֵינָם הֲלָכָה הַמְּחַיֶּבֶת אֶת הַכֹּל אֶלָּא פַּרְשָׁנוּת 'פְּרָטִית'...

לְיָמִים הִתְבָּרֵר כִּי הַשְׁעָרָתוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַנְּדוֹי קָלְעָה אֶל הַשַּׂעֲרָה, וְכִי אָמְנָם יָדוֹ שֶׁל הַמְּשֻׁמָּד, שֶׁנִּלְוָה אֶל הַצָּאר בִּכְנִיסָתוֹ, הִיא שֶׁבָּחֲשָׁה בַּקְּדֵרָה. בִּזְכוּת רְאִיָּתוֹ הַמַּעֲמִיקָה וּתְשׁוּבָתוֹ הַמְּחֻכֶּמֶת, הוּנְחָה דַּעְתּוֹ שֶׁל הַצָּאר וְנִמְנְעָה צָרָה גְּדוֹלָה.

בדיחות                                                                                                                                  שני קבצנים יושבים זה לצד זה בכניסה
לכנסיה הראשית, של מקסיקו סיטי,
כשלאחד צלב ולאחר מגן דוד. הרבה
מהעוברים מביטים בשני הקבצנים אך
זורקים נדבות, רק לקבצן עם הצלב.
עובר שם כומר, רואה שהקהל נותן
נדבות רק לזה עם הצלב, וניגש לקבצן
עם המגן דוד: "בחורי המסכן, אינך
מבין כי זו ארץ קתולית? אנשים לא
יתנו לך נדבות אם תשב עם מגן דוד
ובעיקר כשאתה יושב ליד קבצן עם צלב.
למעשה, הם יתנו נדבה לקבצן עם הצלב
דווקא כדי להכעיסך ולהעליב אותך!"
פונה הקבצן עם המגן דוד, לקבצן עם
הצלב ואומר לו ביידיש: "מויישה,
תראה מי מלמד אותנו איך לעשות כסף".

 בדיחה

אחד נכנס לבנק, מגיע לפקיד ואומר:
"
זבל, תפתחי לי חשבון".
הפקיד לא בטוח ששמע היטב ושואל:
"
סליחה, מה אמרת?"
הבחור אומר: "אתה לא רק זבל,
אלא גם חירש? פתח לי חשבון!"
הפקיד בהלם, לא רוצה להתעסק עם אותו
לקוח ופונה למנהל שלו. כשזה בא, הוא
שואל את הלקוח: "אדוני, מה הבעיה?"
האיש משיב: "אין בעיה. אתמול זכיתי
בלוטו והיום באתי לפתוח פה חשבון".
המנהל שואל: "והזבל הזה מפריע לך?"     בדיחה                                                                                                                     שתי   כורדים   בדירה במעוז-ציון.
אחד מתקלח באמבטיה וצועק:
"
משה כפרה! תביא שמפו!"
"
יש מלא באמבטיה!" עונה השני
כן! אבל על כולם כתוב " לשיער יבש" והשיער שלי כבר רטוב !!!              בדיחה                                                                                                                          בת באה להיתייעץ עם אביה בקשר לבחור שמחזר אחריה.
                                                                   אבא הכרתי שני בחורים ושניהם מחזרים                                                                                                  אחד מרוקאי והשני פרסי......מה דעתך                                                                                                         טוב ביתי היקרה אז ככה                                                                                                                                        אם את רוצה "לאכול" מכות כל יום תתחתני עם המרוקאי                                                                          ואם את רוצה למות מרעב אז זה הפרסי
תגובות

בס''ד                 מוסר בלערבי פרשת וירא

פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת וירא. יחכילנה לפסוק. אלי אברהם אבינו כאן יתבת מצות הכנסת אורחים במחבה כבירה יאסר. וכאן כל  יום יזיוו הצ'יאף לדארו. וכאן יפרח ביהם ויחאוול באש יכליהם יעבדו רבבי. ופלפרשה מתאע הזמעה אלי פאתת. שפנה אלי רבבי וצא אברהם אבינו באש יעמל למילה. ונהאר התאלת מתאע למילה. ואחד יוולי תאעב אכתר מן נהאראת לכל. ורבבי כאן יחב אברהם אבינו יאסר. ואברהם אבינו כאן הווא אלי יוקף מעה הצ'יאף ויפרח ביהם. חתה ואלו אלי ענדו ברשה כדאמה. ובהאדה רבבי. נהארתהה הבט שכאנה כבירה יאסר. באש הנאס מה תספרשי. ומה  הצ'יאף מה יתעבושי אברהם אבינו. ולאכן אברהם אבינו וקתלי לקא אלי מה זאוושי הצ'יאף. כרז קדאם פם לכבה. ישוף יתעדאשי חתה צ'יף וידכלו. עלא כאטר מה ינזמשי יקעד מן גיר מה יתבת מצוות הכנסת אורחים. ורבבי תזללה עליה באש יעמלו בקור חולים. אלי הייא מצוה כבירה יאסר. ורבבי יחבהה יאסר. ובהאדה עמלהה הווא מעה אברהם אבינו. באש נתעלמו אחנאן. ורבבי מה חבשי יחייר אברהם אבינו. ובהאדה בעתלו 3 מלאכים בציפת עבאד. וזראלום אברהם וקאלום דכלו צ'אייפו ענדי. וחטהם תחת השזרה. ומשה זרה לשרה. וקאללהה באש תעזנלום לכבז. והווא משה באש ידבחלום 3 גנאדז. באש יעמלום כל ואחד לשאן בלכרדל. אלי וקתהה כאנת מאכלה מליחה יאסר. וואחד מן לגנאדז הרבלו. וזרה וראהו חתה אלי דכל למערת המכפלה. ושאף גאדי אברהם אבינו. אלי אדם וחוה מדפונין גאדי. ומן גאדי תמה לבאב מתאע גן עדן התחתון. ועטאהם אברהם יאכלו. והומאן עמלו רוחהם יאכלו. חתה ואלו אלי למלאכים מה יאכלושי. וקתלו הבטו לעולם הזה ילזמהם יאכלו לכבוד אברהם. וה3 מלאכים. הומאן זאו. ואחד באש ידאוי אברהם וימנע לוט. וואחד באש יבשר שרה אלי חתזיב ולד. וואחד באש יכלי סדום. וקאל למלאך לאברהם אלי שרה חתזיב ולד. ושרה כאנת תשמע פיהם ומה אמנתשי וצ'חכת. וקאלת כיפאש נולד ואברהם אבינו כבר. ורבבי קאל לאברהם כיפאש שרה מה תאמנשי וקאלת אלי הייא כברת. ובדל פי כלאם שרה מן סירת השלום. ומשאו למלאכים. וסייעהם אברהם.

 ורבבי קאל לאברהם אבינו. אלי הווא חיכלי סדום. ואברהם אבינו חב ידאפע עליהם. וקאלו כאן יווליו 50 צדיק. מאענאהה פי כל בלאד 10 צדיקים. אלי הומאן כאנו 5 בלדאן. קאלו נסאמחהם. קאלו אידה כאן פי כל בלאד 9. תתשארך מעאהם השכינה באש ימנעו האו לא. קאלו תתשארך ונסאמחהם. קאלו אידה כאן 4 בלדאן פיהם וואחדה מה פיהאשי. קאלו ימנעו לארבעה. קאלו 3. קאלו ימנעו התלאתה. 2 ימנעו הזוז. 1 קאלו תמנע לבלאד האדיך. וקתהה ערף אברהם אבינו. אלי מה פיהאש תנייה באש ימנעו. אלי אקל מן 9. מה ימנעושי. כיף מה שפנה וקת למבול. כאן נוח ו3 זגארו ונסאהם 8 ומה מנעושי לעולם מן למבול.

 ולמלאכים זאו לסדום. וקאבלהם לוט. וקאלום איזאו דכלו צ'אייפו ענדי. ומה חבושי. וגר ביהם יאסר. ומשאו מעאהו. ופיה סדום כאן ממנוע יקבלו הצ'יאף. ושאפו באעד נאס. וכברו עליה. והומאן קעדו באש יאכלו. ותלממו הנאס באש יכסרו לבאב. וכרזלום לוט וטלב מנהם באש מה יעמלו שיי לצ'יאף מתאעהו. והומאן האייזין. ודכלו למלאכים לדאכל. ולעבאד אלי דאיירין בדאר כלאהום מה עאדשי יתבתו מליח. וקאעדו יצ'ורו עלא לבאב ומה לקאוושי. וקאלו למלאכים ללוט. אלי רבבי חיכלי סדום. ובהאדה בארה קול לנסאבך יכרזו מן הוני. ומשאלום לוט. וקאעדו יתפיסכו עליה. ובדה ילם רוחו ומרתו וזוז בנאתו אלי מוש מערסין. ועטל. ושדוהם למלאכים וכרזוהם פיסע. וקאלולו אמשי אזרי לזבל אקבל מה נכליוו סדום. קאלום מה נזמשי נכלט. ולאכן האו צוער תבנאת עאם באעד לבלדאן לוכרין. מאענאהה מאזאל ענדהה חק פי עאם. נמשילהה. קאלו באהי בארה אמשילהה. ונזידלהה עאם אוכר עלא כאטרך. ובאעד עאם תכלאת חתה צוער. וקאלו מה תתלפתשי לוראך. עלא כאטר חתה הווא כאן ינזם ימות מעאהם. ולאכן זכות אברהם אבינו וקפלו. ובהאדה מה ילזמושי ישוף כיפאש הומאן חימותו. ומשה לצוער. ולאכן מרתו תלפתת וקתלי רבבי כאן יכלי פי סדום. וולאת גדש מלח. ולחז''ל קאלו. עלאש כאן מלח. עלא כאטר וקלתלי למלאכים קאעדו באש יאכלו מעה לוט. קאללהה לוט זיבלנה שוייה מלח באש נגטצו פיה לכבז באעד למוציא. קאלתלו האשביך מאזלת מווכר יאסר. חתה השטות האדה תחב תעמלו קדאם הצ'ייאף תכליהם יתפיסכו עלינה. ובהאדה ולאת מלח. וזוז בנאת לוט זאבו זוז ולאד. אלי כרזו מנהם מן באעד מואב ועמון.

וספר אברהם וסכן פי גרר. וקאל עלא שרה אלי הייא אכתו. וכדאהה אבימלך למלך מתאעהם. ורבבי זאבלום צ'רבה כבירה יאסר. אלי מה עדשי יבולו האו יזיבו זגאר. וחתה הדזאזה מה ולדתשי עצ'מתהה. ורבבי זא לאבימלך פלמנאם. וקאלו. השנווה לעמלה אלי עמלתההאלי כדית מרת הראזל. קאלו מה נערפשי אלי הייא מרתו. קאלו צחיח מה תערפשי. ולאכן חתה ואלו כנת תערף. כנת חתאכדהה. ובהאדה תווה רזעאלו. והווא יצללי עליך באש תבראו. ובעתלו אבימלך. וקאלו האש עמתלך. קאלו כפת.

 אלי נערף אלי הוני מה יכאפושי מן רבבי. כפת יקתלוני. ואבימלך כדה ברשה הדאייה ועטאהם לאברהם אבינו. ואברהם צלה עליה ובראו.

ומן באעד יחכילנה לפסוק. אלי רבבי עמל לשרה כיף אלי קאל. וחבלת וזאבת ולד וקתלי הייא עמרהה 90 שנה. ואברהם 100 שנה. וסמאהו אברהם. יצחק. ואברהם אבינו טאהר יצחק. עמרו 8 הייאם. והווא אוול ואחד. אלי יטאהר עמרו 8 הייאם. ולעבאד דימה מה ישופו כאן לכאייב. ודימה יחבו יתכלמו כאן לכאייב עלא לעבאד. וכאנו יקולו. אלי שרה מה ולדתשי. האדה לקאוו מלווח פתנייה. וזאבו. ורבבי עמל נס. אלי זאווהה הנסה מתאע לכבארת מתאע לבלאד. וחבו יזרבוהה. וחתה ואחדה מה זאבת למרצ'עה מתאע ולדהה מעאהה. וזאבו זגארהם. וטלבו מן שרה באש תרצ'עום. וחתה ואלו. אלי למרה כאן רצ'עת זוז זגאר. יופאלהה לחליב. ומה עאדשי תנזם תרצ'ע התאלת. שרה רצ'עתהום לכל. ולכל ערפו אלי שרה ולדת. ולאכן כאנו יקולו. אלי האדה ולד אבימלך. ורבבי עמל נס. אלי יצחק. כאן מנצ'ר ואחד הווא ואברהם אבינו. והנאס לכל סכתו.

ושרה שאפת אלי כו יצחק. כאן יעלם פי ולדהה. התלאת לעבירות לכבאר. אלי הומאן שפיכות דמים וגלוי עריות ועבודה זרה. ותמה חכמים קאלו. אלי כאן יחב יקתל יצחק. יעמל רוחו קאעד ילעב בלקוץ נשאב. ויחב יזיבו עליה. ורבבי סתרו. ובהאדה שרה קאלת לאברהם. מה יקעדשי ולד לכאדמה מעאנה. ואברהם אבינו כאדו. לאכן רבבי קאל לאברהם. אלי תקולך שרה עמלו. עלא כאטר. מה ינזמושי יעישו מעה בעצ'הם. אלי לקדושה וסטרא אחרה מה יעישושי מעה בעצ'הם. ואברהם סמע כלאם רבבי. ועמל אלי קאלתלו שרה. וקאם פצבאח בכרי. וכדה כבז וגרבה מה. ועטאהם לאמו. וטרדהם. ומשאו ותלפו פתנייה. וופאלום למה. ולולד כאן חימות. ואמו בעדת עליה. באש מה תשופשי כיפאש חימות. וזאהה מלאך וקאללהה. קומי כודי ולדך. אלי רבבי סכף עליה. וחללהה עיניהה. ולקאת עין מה. ושקאת ולדהה. וכבר לולד. ורבבי עאוונו. וולה צנאייעי פלקוץ נשאב. וכדאתלו אמו מרה מן מצר. אלי הייא מן מצר. וכסכסלו ירזע לאצלו.

ואבימלך זא לאברהם אבינו. באש יעמל מעאהו שלום. ולאם אברהם אבינו אבימלך. אלי לכדאמה מתאעהו כדאוולו לביאר אלי כאן יחפרהם. וקאלו אבימלך אלי מה סמעשי. ולאם עלא וזיר הדיפאע מתאעהו אלי זא מעאהו. אלי מה קאלושי. וחתה וזיר הדיפאע קאלו מה סמאעתשי. ועמלו השלום בינאתהום. וחלפו באש חד מה יזי עלא חאל לוכר. ובהאדה לבלאצה האדיך תסמאת באר שבע.

ומן באעד. יחכילנה לפסוק. אלי רבבי זרב אברהם אבינו התזריבה לאכתר קוייה. אלי וקתלי יצחק אבינו עמרו 37 שנה. כו קאלו אלי הווא כיר מנו. אלי עמל למילה עמרו 13 סנה. ומה קאלשי לא. ויצחק עמל למילה עמרו 8 הייאם. מה יערף שיי. זאוובו יצחק. אידה כאן אנתין קאעד תתנפך עלייה במפצל ואחד. האנה יאלוכאן יקולי רבבי קרב רוחך זמלה כנת נקרב רוחי. וזיד אלי מדת הדין קאעדה תלום עלא אברהם אבינו. אלי עמל סעודה כבירה נהאר אלי תפטם יצחק. ומה קרב חתה קרבן לרבבי. זאוובהה רבבי וקאללהה. הסעודה לדמת האשכון עמלהה. מאו לדמת יצחק. האנה וכאן נקולו באש יקרבולי הווא בידו תווה יקרבולי. ומן זוז טעמים האדון. רבבי קאל לאברהם אבינו קרבלי ולדך יצחק. וקאם אברהם אבינו פצבאח. וקאל לשרה אלי חיאכד יצחק יעלמו עבאדת רבבי. ומשה הווא ואליעזר וישמעאל. ובאעד 3 הייאם. שאף אברהם אבינו ענן עלא הר המוריה. וקאלום שפתושי חאזה פוק הזבל. קאלולו לא. קאלום המאלה אנתון מוש פלמוסתאווה באש תשופו לעקידה. וכלאהם גאדי ומשא הווא ויצחק באש יקרבו. ופתנייה. השטן מה חבשי באש אברהם אבינו יעמל לעקידה. אלי הזכות מתאעהה מאזלנה נזבדו מנו לתווה עליך. ובהאדה זא לאברהם אבינו וקאלו. יאכי אנתין מהבול. תקרב ולדך אלי שפתו באעד 100 שנה. קאלו האנה אלי יקוללי רבבי האכהוו. קאלו מהאו רבבי קאלך כי ביצחק יקרא לך זרע. ותווה יקולך קרבו האדה תכלויץ'. קאלו האנה מה נפהמשי פלאומור האדי. אלי קאל רבבי נעמלו. משה בדל רוחו כיף ולד עמר יצחק. וזא ליצחק וקאלו. מהבול אנתין תשמע כלאם בוך השיבאני האדה. אלי אנתין מאזלת זגיר. ומה שפת שיי מדנייה. יקום בוך ידבחך. קאלו בוייה רבבי הווא אלי קאלו. והאנה מה נסמע כאן כלאם רבבי. וכלאמך אנתין פריח. משה עמל רוחו ואד. ודכלו פיה ווצלום למה לכרומתהם. וקתהה צלה אברהם אבינו לרבבי. וקאלו. כיפאש חנעמל. והאנה נחב נתבת למצוה מתאעך. ולואד האדה מה כלאנישי נתעדה. וקתהה רבבי חמק עלא השטן. ושייבהם. וקאל לאברהם אבינו. אלי סמעת אלי ולדך מה חיתקרבשי. וחיתקרב פי בלאצתו כבש. עלא כאטר יחב יכפף מן למצוה. קאלו האנה מה נאמנכשי. אלי יכדב מרה מה יאמנוהושי בלכאמל. משה השטן לשרה. וקאללהה אלי אברהם משה יקרב יצחק. ושרה קעדת תבכי. אלי חתה ואלו אלי ולדהה מה שאפתו כאן באעד 90 שנה. מה תנזם תעמל שיי קבאלת לוצאייה מתאע רבבי. ומשאת ללענקים מתאע וקתהה. אלי הומאן אחימן ששי תלמי ובוהם. וקאלתלום שופולי מן בעיד השנווה קאעד יציר.

 ווקתהה אברהם וצל להר המורייה. וכתף יצחק מליח. ויצחק ישזע פיה באש יכתפו מליח. באש מה יצ'רושי בחרארת הרוח. בלוזאע יצ'רבושי ברזל. וחטו עלא לחטב. וזבד הסכינה וחב ידבחו. וקתהה זאהו למלאך קאלו מה דבחושי. ואברהם אבינו מן התבהדילה לואח הסכינה. ולאכן מן באעד קאל. המאלה זית הוני פלפארג. נעמלו באעד לחאזה. קאלו מה תעמלושי שיי. ואברהם אבינו מה כאנשי חיסמע כלאם למלאך. אלי רבבי הווא אלי קאלו באש יקרבו. וכיפאש יזי מלאך יבטל כלאם רבבי. וכאן רבבי יחב יבטל כלאמו כאנו יזיהו הווא בידו. לאכן למלאך פסרלו. וקאלו אלי רבבי קאלך העלהו לי לעולה. טלעולי. ומה קאלכשי דבחו. ואנתין פהמת דביחה. ורבבי מה וצאשי דביחה. וקתהה רכה אברהם. ותלפת ולקא כבש מעלק פשזרה מן גראניה. אלי רבבי מלי תכלקת הדניה. וצא עלא לכבש האדה באש יחצ'ר וקת לעקידה. באש יתקרב פי בלאצת יצחק. וקרב אברהם אבינו לכבש. ורבבי בארכו גאדי. והשטן משה לשרה. וקאללהה אלי תבדל יצחק בלכבש. ומלפרחה מתאעהה נפטרת. ווקתהה כאנת פי קרית ארבע קדאם לענקים. באש ישופולהה האש נצאר. והאדאך עלאש נשופו הזמעה הזאייה. אלי אברהם אבינו זא באש יעמל הספד לשרה פי קרית ארבע. ואחנאן נערפו אלי אברהם כאן יסכן פי באר שבע. ווקתלי מרווחין פתנייה. סמעו אלי בתואל נזאדתלו רבקה. אלי הייא מכתובת יצחק.

פלפרשה מתאע הזמעה האדי תמה באעץ' הנשדאת. נשופו אלי וקתלי רבבי וצא אברהם אבינו ע''ה באש יקרב יצחק. קאלו ויאמר קח נא את בנך וכו'. לחז''ל נשדו. השנווה מאענאהה נא אלי הייא בטליבה. וזאובו בדרך משל. צלטאן כאן ענדו זניראל אלי כאן יעמלו לחרובאת מתאעהו לכל וכאן ירבח פיהם. והווא כאן יקצ'רו יאסר ויחבו יאסר ויעטיהו פלהדאייה. מררה זאתו חרב צעיבה יאסר. קאלו בטליבה מנך רבחלי לחרב האדה באש מה יקולושי לחרובאת אלי רבחתהם לכל חכאייה פארגה. הוני ואחד ינשד. השנווה זאוובו לחז''ל בלמשל האדה הנשדה מתאעהם. הייא תזריבה אלי רבבי יחב יזרב אברהם אבינו. ותזריבה מה עמרהה מה תכון בטליבה. כאנשי יעמל אלי קאלו רבבי האו מה יעמלשי. וזיד מעה האשכון לחרב ? נשדה אוכרה. נשופו אלי פי פרשת לך לך רבבי בארכו בזמיע לברכות. השנווה חיזיד למלאך אלי קאלו כי ברך אברכך. נשדה אוכרה. עלאש רבבי בעתלו מלאך באש יקולו מה תדבחשי יצחק. עלאש מה קאלושי הווא כיף מה קאלו באש יעמל לעקידה.

לאכן מערוף אלי פסרו לחז''ל. ואברכה מברכיך ומקללך אאר. עלאש פלברכה בדה ברבבי אלי יברכך ופדעה בדה באלי ידעיו. אלי רבבי יעטי לעבד כרה חתה אקבל מה יעמל למליח באש ינזם יעמל למליח. ולאכן הדוני מה יעאקבו כאנשי באעד מה יעמל. והאדה ואברכה נבארך. מברכיך אלי חיבארכך. ולאכן פדעה. ומקללך באעד מה ידעיוולך. אאר ננעל. ומוש כאן פלחאזה האדי. כאנשי רבבי דימה יעטינה לכיר באש נזמו נתבתו למצוות ונקראו התורה. כיף מה קאל רבי שמעון בן אלעזר פי מסכת קדושין. עמרך שפת חיאואן יכדם. והאדה המאן מה תכלקו כאנשי באש יכדמונה ואחנאן תכלקנה באש נעבדו רבבי. עלאש הומאן לפרנסה מתאעהם מוזודה. ואחנאן אלי תכלקת באש נעבדו רבבי לפרנסה מתאענה צעיבה. חקו בלמקלוב. כאנשי אחנאן אלי הלכנה פעאיילנה וצ'יאענה לפרנסה מתאענה.

והוני רבבי אקבל מה יזרב אברהם אבינו בארכו בלברכות לכל. מדת הדין מה חתשכתשי. וקעדת תסתננה פלפרצה אלי ביהה תנזם תקטרג עלא אברהם אבינו באש תנחילו לברכות. וזאתהה לפרצה אלי אברהם אבינו עמל סעודה ליצחק ומה קרבשי קרבן ולקאת פי השנווה תתעלק. ולאכן לברכה אלי כרזת מן השמים מה תרזעשי. ובהאדה רבבי קאל לאברהם אבינו בטליבה מנך גלבלי לחרב האדי מעה מדת הדין. ווקתלי נזח אברהם אבינו פתזריבה לעאשרה האדי. וקתהה זאהו מלאך אלי הווא מדת הדין. וסתערפלו בלברכות. וקאלו כי ברך אברכך. אלי בארכך רבבי חתה האנה מואפק עליהם.

אכואני לעזאז. כלנה נערפו אלי אדם הראשון כאן קאעד פי גן עדן ולמלאכים ישויוולו פלחם ויעטיוו פשראב והווא מרתאח ומה ענדו חתה תעב. עמל הדנוב ורבבי דעאלו באש ימשי יכדם לוטה. ומעה זמיע האדה כאנת לוטה תעאוונו אלי תכרזלו זמיע מה יחב בשהולה. ווקתלי קין קתל הבל. רבבי דעה לוטה מה עאדשי תעטי זהדהה ללעבאד. ומעה זמיע האדה כאנת ארץ ישראל ארץ זבת חלב ודבש. ובאעד מה עמלו הדנוב ותכלאת בית המקדש כל שיי ופא. לחז''ל קאלו. אלי מן באעד מה תכלאת בית המקדש. לגלה ונעמה ולכצ'אר ופאת לבננה מתאעהם. וטל מה הבטשי לברכה. מאענאהה אלי בדנוב מתאענה הווא אלי תהלכנה. ונזיבו הוני כלאם רבי אהרן פרץ זצוק''ל וזיע''א. אלי יסתממה קדמון הרבנים פי בלאדנה ז'רבה ולכלאם האדה מכתוב פי סדורו משחת אהרן. אלי עצירת הגשמים הסבאייב מתאעהה מכתובין פי ישעיה והומאן 1] התחויץ 2] בטול תורה 3] עזות פנים. ופסר עזות פנים. אלי ואחד יחב עלא צאחבו פלוס ויערף אלי מה ענדושי מנין יכלץ ויצ'בצ'ו באש יכלץ. וחאזה אוכרה לעווז פלחכומה 4] ואלי מה יקבלושי האשכון ירץ' עליהם. ובלעכש יקאעדו יקלקו פיה 5] לשון הרע 6] למחלוקת 7] ואלי יואעדו לצדקה ומה יכלצושי 8] ואלי מה יעטיוושי הצדקה. ומערוף אלי עצירת גשמים מתאע קבל

 קבאלת לכדמה לוקת האדה. אלי קבל כאן לגשמים הומאן מצדר הרזק מתאע לעבאד. כיף מה נשופו תווה אלי מצדר הרזק הווא לכדמה. אידה כאן לכדמה נאקצה. תמה חאזה מן הסבאייב אלי כתבהם. מאענאהה אידה כאן נלקאו לכדמה נאקצה פלבלאד. מה נלומו כאן נפשנה. וכיף מה קאל רבי שמעון בן אלעזר. אלי הלכנה פעאיילנה וצ'ייענה לקות מתאענה. צחיח ואחד מה יפיקשי באלי קאעד יעמל ויתביינלו אלי הווא צחיח. ואידה כאן מה יעמלשי איכאך יצ'יע. לאכן לעבד ילזמו יוולי כבית פלכוף רבבי. ודימה יתבת רוחו ומה יכלישי יצר הרע יתגלב עליה. צחיח יצר הרע קויי יאסר. ומוש בשאהל באש נגלבו. לאכן וקתלי נחטו קבאלתנה אלי כל מה קאעד ינצארלנה פי עולם הזה כלו מן דנובנה. וקתהה תנזאדלנה קווה באש נמנעו אכתר מן יצר הרע. וואחד אידה כאן יזי יתבת ילקא מראת לחאזה אלי קאעד יזרי עליהה ויתביינלו אלי האדיך השאש מתאע הדנייה. ילקאהה בלמקלוב האדיך כראב הדניה. והוני נזיבו מעשה אלי כתבו חיים וולדר פי סדורו אנשים מספרים על עצמם א'. וביה נפאהמו אלי מראת לעבד לחאזה אלי ילווז עליהה. ילקא רוחו קדאמו והווא הארב מנהה. הראזל האדה יחכי אלי הווא תרבא פי משפחה דתית. וקרא פי בית ספר דתי וקבל חנוך דתי. לאכן הווא מן כלף אלי מה כאנשי יכסר השבת בפרהסיה ולכיפה אלי פוק ראסו. כאן חילוני כאמל. כמל קראייתו כדם כדה מרה. לאכן באעד וקת ולא יכרז וקתלי יחב וידכל לדאר וקתלי יחב. מה עאדשי לאהי בדארו. ווקתלי תלומו מרתו יבדא יכאצמהה ויקולהה אלי הייא קאעדה תתחכם פי חרייתו. לחרייה האדי כאנתלו האזש פי חיאתו. ווקתלי יחס אלי האשכון יחב ינחיהאלו האו יתחכם פיהה. כאן הרד מתאעהו עאניף. וולאו לעבאד לכל יחטאתו מנהו. והווא כאן יתביינלו אלי כאנו יקצ'רו. ולאכן הומאן כאנו מה יחבושי יצ'ארבו. מררה נצארת צ'אריבה פשוק. והווא מן טבעו שכון דכל מעאהם חתה ואלו אלי מה ענדו חתה דכל פלמושכלה האדי. פלאכר צפאת ואחד פספיטאר מוש הווא טבען. אלי הווא הזו השרטה. עמל מוחאמי וכאן פי באלו מה פיהה שיי. אלי הווא כל יום יעמל צ'אריבה השנווה זאיידה לחכאייה האדי. ולאכן אלי כלה הצ'רבה כאן ואצל. ופלמחכמה מן לכלאם מתאע לחאכם תביין אלי הווא חתצפילו חכומה צעיבה. ולמוחאמי מתאעהו קאלו אלי יתביינלו חיחכמו עליה חכומה כבירה. ופעלן חכמו עליה חכומה כבירה דכל לחבס. והווא אלי דימה לחורייה ענדו האם חאזה תווה כדאווהאלו. כאן מתקלק יאסר ועיניה לוטה ודכל פי חאלת הכתיהאב. למחבוסין קאלולו אלי ילזמו יקווי רוחו וכאן לא יאכדו עליה ויתביינלום מרכי ויאכל לעצה. ופעלן חשו עליה בצ'עף ובדאו יתשובכו עליה. ומררה רזע בקווה וצ'רב ואחד צ'רב כביר אלי כאנת חתזידלו פלחבס מתאעהו. ולחבאסה קאלולו אלי בלעמלה מתאעהו מה חיכרזשי באעד מה יכמל תלתין מלעקובה מתאעהו. והווא זאד תקלק יאסר. ופזיארה זארו מרתו ובנתו לבכרייה. והווא זאד תקלק יאסר חתה אלי ולא קריב חיבכי. ושלם פזיארה ורזאע וכלה מרתו ובנתו יבכיו. לחבאסה סתעזבו. והווא טלב באש מה עאד יזורו חד הזיארה תזיד תקלקו. ולאכן פלחבס בינו ובין נפשו לקא רוחו בדא יתבדל. ולא יצלי ויבארך. וזאד תקאבל מעא הרבי מתאע לחבס ובדא ירזע בתשובה בשוייה. וכאן יזורהם רבי מן בני ברק והווא כאן ימשילו יתשאוור מעאהו. ויקולו השנווה קאעד יעמל. מררה קאלו אלי חכאיה בינו ובין רבבי שאהל. ילזמו יעמל חאזה בינו ובין צחאבו. אלי ילזמו יטלב הסמאח מן אלי צ'רבו. וילזמו יעאוון ללמחבוסין לוכרין. הווא כאנתלו צעיבה יאסר. ובדא יפסר לרבי אלי לעבד האדאך תקבח פיה יאסר ואלי הווא מצ'לום. ואלי אידה כאן חיטלב הסמאח למחבוסין חיתביינלום צ'עיף וחיקלקו. ולאכן הרבי קאלו אלי חתה הווא ינזם ישד ואחד יקתלו ויזיבלו מליון זואב. ווקת למאכלה כבט בלגארפו עלא הטאוולה. סכתו למחבוסין לכל. והווא קאלום אלי בחדאהם יטלב הסמאח מן פלאן. הרד מה כאנשי יתצוורו. אלי לכלהם בדאו יצפקולו וקרבולו לעבד האדאך ותעאנקו. וקאלולו אידה כאן יחב ימשי לבלאצת הדתיים פלחבס. והווא מה חבשי. וחס כיפאש למחבוסין ולאו יקצ'רו בלחק מוש כוף ולאכן מחבבה ומעזה. ובדאו יתלממו בחדה והווא יפסרלום פדין. ויאסר מנהם בדאו ירזעו בתשובה. ולחבאסה קאלולו אלי הווא ילזמו יבדל יקעד פלחבס מתאע הדתיים. אלי איכה קאעד יקלקהם. ולאכן הווא שד צחיח. ומן וקתהה למחבוסין זאדו אכתר תעלק ביה ולחוזרים בתשובה כתרו. נהאר זאו קאלולו אלי הווא כמל לחבס מתאעהו ואלי הווא חיכרז אלי טרחולו התלת. מה פאקשי כיפאש תעדאו. למחבוסין קאלולו להאשכון חתכלינה. קאלום מה דאמכם תבעו פלמצוות מתאע התורה מה נכאפשי עליכם. וכרז ומשה לדארו. ומרתו וזגארו מה צדקושי אלי קאעדין ישופו. דכל עליהם בלאחיה ורזע יקרא פלכולל ויכדם באש יצרף עלא לפאמילייה מתאעהו. ובאעד עאם כרז צאחבו אלי צ'ארב מעאהו פלאוול פלחבס. ומשא הווא קאבלו קדאם לחבס. וחתה הווא רזע בתשובה וערס. הווא יקול. אלי לחורייה אלי כאן יזרי עליהה טול חיאתו. לקאהה פלחבס. ואחנאן כדאלך לחורייה מתאענה הייא התורה. ואידה כאן בלחק נחבו פרנסה טובה ילזמנה נרזעו בתשובה. ונסתנאו באש רבבי יחן עלינה. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.  

תגובות

והנה כאן יש כמה שאלות:

א} למה שרה לא אמרה האמת שרוצה שיגרש את  ישמעאל שלא ילמד ממנו יצחק ואמרה שלא ירש עם יצחק?

ב} האם צדקת כשרה חושבת על הירושה עד שאומרת כי לא ירש בן האמה עם בני עם יצחק?

ג} כשה' רצה להפך סדום אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה והלא אני יודע שאברהם מצוה  את בניו  לשמוע בקול ה' ואם כן למה ה' אמר לו לשמוע בקול שרה ויגרש ישמעאל ואם בשביל מעשיו הרעים אברהם יחזיר אותו בתשובה?

ד} למה שרה הדגישה עם בני ''עם יצחק'' ומספיק לומר עם בני לבד כיון שיש לה רק יצחק?.

ונקדים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שמשה רבינו התפלל 515 תפילה לה' כדי שיכנס לארץ ישראל עד שאמר לו ה' אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שמה שמשה רצה להיכנס לארץ ישראל היינו בשביל לקיים גם המצוות השייכות לארץ ישראל  למשל מעשר ובכורים ותרומה וכדומה ואף על פי שכל השונה פרשת עולה כאילו הקריב קרבן עולה וכל השונה פרשת חטאת כאילו הקריב קרבן חטאת אפילו הכי רצה משה רבינו להיכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצות מעשר ובכורים ולא הסתפק בלמידת דיניהם כמו שכתבנו משום שבני ישראל לא נתחייבו עוד באותם מצוות אלא בכניסתם לארץ  ישראל ואם כן כל זמן שלא נתחייבו בקיום  אותם מצוות אם יקיימם משה אינו זוכה לשכר כאילו הוא מחוייב וקיימם שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה ולפיכך רצה משה להיכנס לארץ ישראל שאז חל עליו חיוב קיום אותם מצוות ויש לו שכר יותר משיקיים אותם כשאינו מחוייב. 

וגם כן שרה שאמרה כי לא ירש בן האמה לא חשבה על כסף וזהב רק חשבה על ירושת הארץ וקיום מצוותיה שישמעאל אינו יכול לעמוד בעול המצוות הכרוכים בה שאפילו שבע מצוות בני נוח לא יכל לעמוד בהם כמו שכתבנו שהיה מלמד את יצחק דברים רעים וכל שכן תרי''ג מצוות ולכך אמרה לאברהם לגרש אותו ולא רצתה שאברהם יחזיר אותו בתשובה שפחדה שמא ילמד ממנו בינתיים יצחק שהוא בן שרה הצדקת וגם הוא עולה תמימה קודם שיחזור ישמעאל בתשובה שצריך להזהר הרבה שלא  יחטא  ולפיכך אמרה לאברהם כי לא ירש בן האמה עם בני פירוש כיון שהוא בן גדולים בן שרה הצדקת וגם הוא עצמו גדול שהוא יצחק עולה תמימה שנתקרב למזבח ואברהם  נצטער על זה שיתרחק ישמעאל ממנו ולא יוכל להחזירו בתשובה  וה' עודדו ואמר לו ששרה צודקת שהיא פוחדת שמא בנה בינתיים ילמד ממעשיו הרעים ויש לה הזכות להציל בנה מהחטא ושמע בקולה אף על פי שעל ידי זה יצא ישמעאל לתרבות רעה.

ומזה תשובה להורים שאינם משגיחם על ילדיהם והילדים מסתובבים ברחובות ממקום למקום וכלום אינם יודעים מה עושים הילדים וכשמוכיחים את ההורים על זה יש שמשיבים הכל בידי שמים וזה טעות שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכמו שכתבנו ששרה אמנו גרשה את ישמעאל שלא ילמד ממנו יצחק אבינו אף על פי שהוא צדיק גדול כל שכן אנחנו שצריך להזהר מאד על הילדים שיתחנכו על דרך תורה ומצוות ויש אבות שמצטדקים לומר שעבודה רבה לפניהם ואין הילדים שומעים בקולם והאמאות אומרות שאין יכולים לבדם ואבותיהם אינם עוזרים להם כיון שעובדים ואין להם זמן וכשיגדלו הילדים חס ושלום לתרבות רעה זועקים האנשים לומר איפה עיר זרבה המעטירה? איפה הצדיקים? איך גדלו הילדים בלי חינוך? וזה בשביל שלא חנכו אותם כראוי כשהיו קטנים והיו יכולים להם רק חשבו על הכסף ןהזהב ומכוניות ודירות פאר וכדומה מעניני העולם הזה ולא חשבו על הילדים שהם העיקר שבשעת מותו של אדם אין מלויים אותו לא כספו ולא זהבו וכו' רק מעשיו הטובים שעשה בעולם הזה או בניו ותלמידיו שחנך על דרך התורה ומצוות הם שיכולים להצילו מהגהנם ולהכניסו לגן עדן ולהיפך אם לא יחנכם כראוי ויגדלו לתרבות רעה יענש עליהם בעולם הבא שלא חנכם כראוי.

אחי היקרים! אל תחשבו רק על ההוה תחשבו על העתיד שאחר אריכות ימים ושנים שזה העיקר כדי לזכות למנוחת עולמים בעולם הבא בגן עדן!!!!

ויהי רצון שה' יתן לנו יצר טוב לעבדו באמת וביראה ובאהבה ויחיש לגאולינו במהרה בימינו אמן!!!

תגובות

בפרשת השבוע יש כמה שאלות: א} הקב"ה כשמחריב סדום אמר המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, זה צוואה קלה מאד? ב} כשהמלאך בשר לאברהם כעת חיה ולשרה בן המלאך שאל אותו איה שרה אשתך הרש"י אומר שאל אותו להראות כמה שרה צנועה ותהיה חביבה לא יודע עד כמה שרה היא צנועה והלא הוא חי עמה יותר משמונים שנה? ג} שרה כששמעה שיהיה לה בן אמרה איך אלד ואברהם זקן, אבל הקב"ה כשדיבר עם אברהם אמר ששרה אמרה איך אלד והיא זקנה, ובאמת למה לא אמרה שרה שהיא זקנה ואמרה רק על אברהם שהוא זקן? ד} חז"ל אמרו ששרה נענשה בגלל יצחק כששמעה שניצל מן העקידה. משום ששחקה למה נענשה דהא המלאכים היו נכרים כשאר בני אדם, וברכו אותה כדי שתוליד בנים, דבר משחק? ה} דהקב"ה אמר לאברהם ששרה תוליד בן, וודאי אברהם אינו מכסה על שרה דבר כזה?

וכדי לתרץ יש להקדים מ"ש חז"ל על הפסוק רני עקרה לא ילדה מה השמחה שיש, ופירשו הכוונה לא ילדה בנים לע"ז דהיינו לא ילדה בנים שאינם יראי שמים. והפסוק הזה מספר על ירושלים שתשמח בנו כשיבוא המשיח ונהיה כלנו צדיקים ויראי שמים והיא כמה שנים בניה לא היו בקרבה כמו העקרה. ובזה ניחא המלאכים אמרו לאברהם שבזכות צניעות שרה תלד יצחק נשמה קדושה אבל שרה לא נתנה ערך לצניעות ואמרה איך אלד בן ואברהם זקן איך יתחנך. וזהו שאמר הקב"ה לאברהם ששרה אמרה האמנם אלד דהיינו שתלד סתם ילד שאינו ירא שמים מה מועיל ילד כזה, ולזה אמר הקב"ה היפלא מה' דבר דהיינו שהקב"ה יעשה פלא ונס שתלד כשהיא בת תשעים ואפילו שאברהם היה זקן ולא יכול לקחת המקל ולהרביץ ליצחק ולהשגיח עליו יעשה מה שהוא יכול לעשות שהוא רק יצוה אותו ויהיה ילד ירא שמים, כמו שאמר הפסוק כי ידעתיו את אשר יצוה את בניו אחריו זהו מה שיכול. ולכן שרה נענשה שלא נתנה ערך לצניעות כדי שנלמד ממנה אנחנו בניה שהצניעות יכולה להוריד נשמה קדושה כמו יצחק אבינו ואפילו שאברהם אמר לשרה שתלד בן היא לא חשבה רק על הבן אלא גם על חינוכו. ולכן צריכים אנחנו ללמוד מאבותינו הקדושים אם אנשים או נשים כדי שיהיו בנים יראי שמים וכל נשינו צריכות להיות צנועות וישגיחו על ילדיהם. וכן האבות ולא לסמוך רק על חנוכו בישיבה שהמלמד יש לו הרבה ילדים ואם לא נעזור לו כל טורחתו עולה לתוהו. ואם יש לו איזה דבר עם הרב על בנו אל ידבר בנוכחות בנו אלא בינו לבין הרב וכן נוכל לחנך ילדינו על ברכי התורה והמצוות והקב"ה יחיש לגאלנו בעגלא ובזמן קריב אמן.

תגובות

פרשת וירא

מסופר שביום השלישי למילתו של אברהם אבינו שאז פצע המילה קשה וכואב מאוד היה אברהם עומד על פתח האוהל לחפש אורחים שה' יתברך חס על אברהם אבינו שפצעו אותו יום כואב מאוד והוציא חמה מנרתיקה שלא להטריח את אברהם אבינו במצות הכנסת אורחים אבל אברהם נצטער מאוד שלא יוכל לקיים את המצוה שהיה נוהג בה יום יום ולכן יצא לפתח אהלה בחום היום לראות איזה עובר או שב לקיים בו מצות הכנסת אורחים שלח לו ה' יתברך שלושה מלאכים בדמות ערבים ושמח אברהם שמחה גדולה שיקיים בהם מצות הכנסת אורחים ושלושה המלאכים תפקידם אחד לבשר את שרה ששנה הבאה יולדת בן והשני תפקידו להפוך את סדום והשלישי לרפאות את אברהם ולהציל את לוט שלא היה לו זכות להינצל וניצל בזכות אברהם ולכך לא בא אליו מלאך מיוחד להצילו והצילו המלאך שהלך לרפא את אברהם ומה שלא שלח ה' יתברך מלאך אחד לעשות את כל התפקידים משום שאין מלאך עושה שתי שליחויות.

כשראה אותם אברהם שמח שמחה גדולה וירץ לקראתם ויביאם אל ביתו ויאמר לשרה לאפות להם וילך אל עדרו וישחט שלושה שוורים להאכיל את אורחיו את לשונותיהם בחרדל שהוא טעים מאוד. ואחר שסיימו אכילתם אמרו לאברהם ששרה יולדת בן ושרה שמעה ותשחק ותאמר בלבה איך היא יולדת ואברהם בן מאה אבל ה' יתברך כשדבר עם אברהם אמר לו למה שחקה שרה ותאמר בלבה איך היא יולדת והיא זקנה מכאן למדים מוסר שמפני דרכי שלום מותר לשקר אבל צריך להתבונן מה נקרא דרכי שלום ולא סתם לשקר ואומרים שזה נחשב דרכי שלום.

אחר שהלכו המלאכים הלך עמהם אברהם ללוותם הראשון שבשר את שרה גמר את תפקידו ועלה לשמים והשנים הלכו לסדום אחד להפוך את סדום והשני להציל את לוט כמו שכתבנו ויאמר ה' אל אברהם שנתמלאה סאת סדום ורוצה להפוך את העיר אבל אברהם לא טמן ידו בצלחת ויאמר לה' אולי יש 50 צדיקים בתוך העיר האם אינם יכולים להגן על כל הערים? ויאמר אליו ה' אם יש בה חמשים צדיקים לא אהפוך ויאמר אליו עוד אברהם אולי יש בארבעה ערים 40 צדיקים האם לא ינצלו בזכותם? ויאמר אליו ה' אם יש ארבעים לא אהפוך ויוסף עוד לדבר אליו עד שהגיע לעשרה צדיקים שבזכותם תינצל עיר אחד וגם לזה הסכים ה' יתברך וידע אברהם שאין לאנשי סדום זכות להצילם.

ויבואו המלאכים לסדום בערב וירא אותם לוט ויביאם אל ביתו והחוק היה בסדום לבל יכניסו אורחים וכשראו אנשי סדום שלוט הכניס את האורחים לביתו נאספו כל אנשי סדום סביב ביתו ויצא אליהם לוט לנהל איתם משא ומתן אבל אנשי סדום הייתה כוונתם רק להרע והמלאכים הכניסו את לוט הביתה ויסגרו את הדלת ויכו את הנאספים בסנוורים ולא מצאו את הפתח.

ויאמרו המלאכים אל לוט מי יש לך פה הוצא מן המקום הזה כי משחיתים אנחנו את העיר וילך לוט אל חתניו ויאמר אליהם קומו צאו מן המקום הזה כי משחית ה' את העיר אבל הם לא האמינו לו ויחזור אל ביתו והתחיל מאסף את ממונו אבל המלאכים האיצו בו מיד לצאת ויחזיקו בו הוא ואשתו ושתי בנותיו הנותרות ויוציאו אותו מחוץ לעיר ויאמרו לו לך להר ויאמר אליהם לא אוכל ללכת אל ההר הלא יש עיר קרובה ושמה צוער ועוונותיה מועטים אלך אליה ויסכימו עמו המלאכים ויאמרו להם שאין להם הזכות לפנות אחריהם לראות בחורבן הערים אבל אשת לוט לא יכלה לשלוט בעצמה ותבט לאחוריה ותהי נציב מלח ולוט נמלט לצוער ובנותיו ילדו מאביהם שני בנים אחד שיצאה ממנו אומת מואב ויצאה ממנו רות שיצא ממנה דוד המלך והשני יצאה ממנו אומת עמון ויצאה ממנו נעמה אשת שלמה המלך אם רחבעם שיצא ממנו מלך המשיח.

אחר זה הלך אברהם אל גרר ויאמר ששרה היא אחותו ויקח אותה אבימלך מלך פלשתים וה' העניש אותו שאף אחד לא יכול עוד ללכת לנקביו ואף אשה לא ילדה אף התרנגולת לא הטילה בצה וגם אמר לו בחלום הלילה אם לא יחזיר את שרה ימות ויפחד אבימלך ויקרא לאברהם ויחזיר לו את שרה וגם נתן לו הרבה מתנות ויאמר לו בטוב בעיניך שב.

אחר שעברה שנה מבשורת המלאכים לאברהם נולד בנו יצחק וימל אותו אברהם בן שמונה ימים וביום הגמל יצחק ויעש אברהם משתה גדול ותרא שרה שישמעאל מלמד את יצחק דברים רעים ותאמר לאברהם גרש את האמה ואת בנה וירע הדבר בעיני אברהם אבל ה' יתברך עודדו ויאמר לו שמע בקול שרה ויגרש אברהם את הגר ותלך במדבר היא ובנה וכמעט מתו בצמא אבל ה' רחם עליהם ושלח להם מלאך והראה להם עין מים וישתו ויגורו במדבר פארן.

וכשהגיע יצחק לגיל 37 שנים אמר ה' אל אברהם שיקריב את יצחק קרבן על המזבח ויאמר אברהם לשרה שהולך עם יצחק ללמדו תורה וילכו שניהם אבל השטן לא רצה שאברהם יקיים מצות ה' יתברך וילך אל אברהם ויאמר לו זקן כמותך שיש לו רק בן יחיד הולך עכשיו לשוחטו ולא שמע אליו אברהם וילך אל יצחק ויאמר לו בחור כמותך הולך לישחט ויאמר לו יצחק שהוא הולך בשמחה להתקרב על מזבח ה' וילך לשרה ויספר וה שאברהם הולך לשחוט את יצחק ולהקריבו קרבן למזבח וייצר לה מאוד אבל קבלה את גזרת ה' ותאמר לעוג שהיה ארוך מאוד לראות מה עושה אברהם ויגיד לה בינתיים אברהם עקד את יצחק על המזבח ויקח את המאכלת לשוחטו אבל ה' רצה רק לנסותו מיד שלח אליו מלאך ויאמר לו שלא ישחוט אותו ויקרב במקומו כבש שהיה מוכן לכך מששת ימי המעשה וכששמעה שרה שיצחק לא מת שמחה מאוד ומגודל שמחתה פרחה נשמתה ומתה ובאותו פרק נולדה רבקה לבתואל קרובו של אברהם.

ויש לשאול כמה שאלות:

א} פירש רש''י שמלאך אינו עושה שתי שליחויות ולכן שלח ה' יתברך שלושה מלאכים אבל לא נשלח מלאך מיוחד להציל את לוט אלא המלאך שריפא את אברהם הוא שהציל את לוט ויש לשאול מניין לו לרש''י את זה שלא בא מלאך רביעי להציל את לוט?

ב} אחר שסיים ה' יתברך מלדבר עם אברהם על עניין הפיכת סדום כתיב ''ואברהם שב למקומו'' ויש לשאול מה בא ללמדינו שאברהם שב למקומו?

ג} כתיב ''ויהי בשחת אלוקים את ערי הככר ויזכור אלוקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה'' פירש רש''י שה' יתברך זכר את הטובה שעשה לוט כשאברהם ירד למצרים ויאמר על שרה שהיא אחותו ולא אמר למצרים שהוא משקר? ויש לשאול מה הצריך את רש''י לפרש כן ולא פירש כפשוטו שבזכות אברהם קרובו ניצל לוט?

מסופר בגמרא שהייתה מגפה בעיר שהיה גר בה רב אבל בשכונת רב מאום לא קרה ואף אחד לא מת ויחשבו האנשים שבזכות רב ניצלו וכמעשה הזה קרה גם בימי רב הונא והגידו מן השמים שזכות רב ורב הונא יותר גדול אבל ניצלו בזכות צדיק אחר שהיה גר באותה שכונה ובזכותו ניצלו אנשי אותה שכונה ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שאילו רב או רב הונא היו ניצולים לבד בשביל שזכותם גדול ויכול המשחית להיכנס לאותה שכונה בלי שיזיק אבל כשיש גם אותו צדיק שלא היה גדול כמותם אם יכנס לאותה שכונה יוזק גם הוא שכיון שניתנה רשות למחבל לחבל אינו מבחין בין טוב לרע ולכך חס ה' יתברך על אותה שכונה בגללו.

ולכן בא הכתוב לומר ''ואברהם שב למקומו'' בשביל שיש לשאול למה לא הלך אברהם לסדום ובזה ינצלו אנשי סדום בגללו כמו מעשה של אותו צדיק ולכן הדגיש הפסוק שאברהם שב למקומו שאף על פי שהולך לשם לא היה עושה כלום כיון שהוא אדם גדול ויכול המחבל להיכנס לעיר ולהפוך אותה בלי שיזיק לאברהם. אבל לוט אם היה לו זכות להינצל בזכותו למה אם כן כתיב ''ויזכור אלוקים את אברהם וישלח את לוט'' והלא ניצל בזכותו ואם ניצל בזכות אברהם למה אם כן אברהם לא הציל רק את לוט ולא הציל עמו את אנשי סדום ולפיכך פירש רש''י שלוט ניצל בשביל שעשה טובה לאברהם כמו שכתבנו למעלה ולכן פירש רש''י שהמלאך שהציל את אברהם הוא שהציל את לוט שאם יש מלאך אחר אם כן למה המלאך לא בא רק ביום השלישי ולא ביום הראשון אלא על כורחך שאותו מלאך שריפא את אברהם הציל את לוט ובא רק ביום השלישי שהוא יום הפיכת סדום שאם בא ביום הראשון והציל גם את לוט ביום הראשון יאמר לוט המלאך שקר עלי שאמר שהוא הופך את סדום והנה עכשיו אינה הפוכה ולפיכך המתין המלאך עד היום האחרון.

ויש לשאול למה באמת לא הועילה זכות אברהם להציל את לוט? ויש להשיב כתיב ''למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה',, הרי שזכות אבות אינה מועלת אלא אם כן בני ישראל בדרך כלל שומרים תורה ומצוות ורק אם טעו אז זכות אבותם עומדת להם שאם הם תמיד טועים במהרה כלה זכות אבות וכמו שפירשו חכמינו זכרונם לברכה הפסוק ''ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך'' שיש גבול לברית וזכות אבות לכמה עבירות מצלת וזה דומה למי שיש לו ממון אבל אינו יושב ובטל אלא עובד ומחייתו ושומר הממון לשעת הצורך אותו בן אדם לא יצטרך לאף אחד כיון שהוא עובד ואפילו אם יצטרך פעם יש לו כבר ממון השמור לעת הצורך אבל מי שיושב ובטל ובוטח על אותו ממון עוברת תקופה וכלה הממון ולכך ה' לא הציל את לוט בזכות אברהם בשביל שלוט אינו צדיק ואם מציל אותו בזכות אברהם במהרה כלה אותו זכות.

אחי היקרים!!! יש בידינו זכות אבות בואו שלא נאבד אותו ונשמר עליו מכל משמר ונסמך על המצוות שנעשה כולנו ראינו כיצד אנשי ערינו לא מרוצים מעזיבת מורינו רבי משה כלפון הכהן כדי שזכותו תגן עלינו שאם רוצים שזכותו וזכות הרבנים תגן עלינו בואו נשמר על מצוותינו ואז מצוותינו ומצוות אותם רבנים יגינו עלינו כמו שכתבנו שאין זכות הצדיקים מגינה אלא אם כן לא נשב בחיבוק ידיים ונקיים התורה והמצוות.

ויהי רצון שנשתדל לשמור את מצוות ה' יתברך ובזכות זה ובזכות הרבנים יחיש לגאולינו במהרה בימינו אמן!!!

תגובות

בס"ד

עש"ק, פרשת וירא י''ז מרחשון התשס"ט,

שנה שמינית, גיליון מספר 399

כניסת השבת: 16:58

ההפטרה : ואשה אחת ומסיים: ותאמר שלום מלכים ב' ד'

יציאת השבת:17:41

 

 

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

 

 

 

בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר

ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל. ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל. ולמנוחת הרב מרביץ תורה בישראל רבי חיים כהן בר פאנידה. ולמנוחת היקר מר פרץ בר תיתה המכונה זגנותה צבאן

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

לא ראיתי צדיק נעזב                                                                                                                        במעשה שהיה: ברב סעדיה גאון, ראש ישיבת סורא שבבבל, עשיר גדול היה. ביתו, כמוהו כארמון מלכים להדר ולתפארת, ומשרתים רבים טורחים בכל צרכיו. בית זה, תל תלפיות היה  לבני ישראל, תלמידים רבים נהרו אליו ללמוד תורה מפי רב סעדיה גאון, ומאידך גיסא ממנו יצאו תורה והוראה לעם  ישראל.                                 ספור המעשה מתרחש בחודש ניסן, בימים שלפני חג הפסח. במעונו המהודר של רב סעדיה גאון היו ההכנות לחג בעצומן: פה רוחצים  שם מקרצפים כאן מכשירים ושם בודקים בסדקים.                                                    תוך כדי עבודה חצה אחד המשרתים היהודים את הנהר, אשר בקצה העיר, שם חפץ להטביל כמה וכמה כלים  ולהכשירם לקראת הפסח הגיע המשרת אל שפת הנהר והניח קערות בדולח יקרות בסמוך  למים . בטרם היה ספל בידו להטבילן פרץ מן הנהר גל גבוה ושוצף ובכוח איתנים גרף  עמו את קערות הבדולח עוד רגע קט והקערות היקרות ירדו למצולות הנהר.                                                                                                                בתדהמה בהה המשרת לעבר הקערות השקועות במים, וליבו נתמלא עצב. אך עד מהרה הרגיע את עצמו באמרו: "בודאי לא יחושו בבית אדוני בחסרונן של כמה קערות הן כלים לרוב יש שם ומי יעלה על דעתו לחפש דוקא את הצלוחיות הללו? ואף אם יבחין אי מי בחסרונן כלום יחשוד דוקא בי? מוטב אשמור את הדבר בליבי  ולא אספר על כך לאיש".              כשמחשבות מרגיעות אלו בלבו, המשיך המשרת בשלוה להטביל את יתר הכלים, וכשסיים שב אל בית רב סעדיה גאון. כך חלפו להם הימים, ולאיש לא נודע סודו של המשרת. אפילו המשרת עצמו כמעט שכח את הענין.                                      מקץ שנה, בהגיע חג הפסח, שוב נשלח אותו משרת להטביל כלים בנהר. בבת אחת צף ועלה בזכרונו המאורע שהתרחש לפני שנה על שפת הנהר, אותו מאורע שעליו לא סיפר לאיש. הביט המשרת אל הנהר הגועש וחשש מלא את ליבו שמא תארע לו גם השנה תקלה שכזו... והנה החלום הוא או מציאות מבין המים הזורמים הגיעו לעבר המשרת קערות של בדולח. הן שטו להן בקלילות על פני הגלים ועד מהרה הגיעו אל גדלת הנהר ונפלטו החוצה, אל היבשה...                                                                                                                                         קרב המשרת לעברן והרימן. היו אלו אותן קערות בדלוח שטבעו בנהר לפני שנה אף אחת מהן לא חסרה! גדולה היתה שמחתו של המשרת על שזכה לקבל בחזרה את הקערות האבודות אך יותר משגדולה היתה שמחתו היתה גדולה פליאתו כיד זה ארע שמי הנהר, הזורמים מבלי מנוח פלטו את הקערות בדיוק במקום עמדו ובדיוק בשעה שהוא הגיע אל הנער? פלא כזה  מעולם לא שמעה אזנו!                                                                     החליט, אפוא, המשרת כי לכשיבוא לבית אדוניו ימהר ויספר לו את המאורעות כסדרם: את זה שארע לפני שנה, ואת המאורע הפלאי שהתרחש היום.                                                                                                     אמר ועשה. מיד בהגיעו הביתה פנה אל רב סעדיה גאון ופתח בדברים ברוח נכאה סיפר לו על הקערות שירדו למצולות הנהר לפני שנה, ועל ששמר זאת בלבו כל העת. ובהגיעו למאורע שהתרחש היום נשזרה נימה של שמחה בקולו. "כנראה" כך סיים המשרת, "מאירה ההצלחה פנים לרבנו מיום ליום , ועל כן זכה לקבל בחזרה את אבדתו". במקום לראות מבט של שמחה על פני אדוניו, נדהם הבמשרת לראות כי פניו של רב סעדיה גאון קדרו כשולי הקדרה, ואנחה כבדה בקעה מפיו.                                                                                                    התפלא המשרת: מדוע אין אדונו שמח? מדוע הוא נאנח ומתעצב לשמע המאורע? אך, כמובן, לא העז לשאול מאומה לא חלף זמן רב ורב סעדיה גאון ירד מנכסיו. את כל כספו הפסיד ואף שקע בחובות כבדים, באו בעליל חובו לתבוע את כספם, בזזו את כל רכושו וחפצי הערך שלו, ואת ביתו עקלו. נותר הרב סעדיה גאון נקי מנכסיו, ורק הבגד אשר לגופו היה לו. בני משפחתו נזקקו לכספי צדקה וחסד ולרחמיהן של הבריות, ואלו הוא עצמו ראש ישיבת סורא המעטירה נאלץ לנדדו בנכר לבקש פרנסה לו ולמשפחתו.                                                                ברע שעוקל הבית ונבזזו חפציו נפוצו המשרתים לכל רוח. אותו משרת שארעו לו הפלאים באבדן קערות הבדלת ובמציאתן הוא נטל את מטלטליו ונסע למצרים, שם השתקע באחת הערים ושלח ידו במסחר. עד מהרה החלו עסקיו לשגשג ולפרוח ארכו הימים והוא נחשב לאחד מעשירי הארץ. בו בזמן שאותו משרת לשעבר עשה חיל בעסקיו, היה הרב סעדיה גאון מהלך בדרכים נודד מעיר לעיר וממדינה למדינה הלך עד אשר באחד הימים נשאוהו רגליו אל עירו של המשרת.                                                                                                                           הולך היה רב סעדיה כה וכה ברחובות העיר. בגדיו בלויים ועלובים פניו חורות ורזות, ועיניו שקועות בחוריהן כעיניו של אדם למוד סבל. פתע פתאום נגש אליו אדם נכבד למראה, חיבק אותו חבוק עז  ונשק לו בחום.            נחשתם בודאי, היה זה המשרת לשעבר הלה הזדמן לאותו רחוב והכיר את אדוניו לשעבר. רגשות רחמים וצער מלאו את ליבו למראה דמותו העלובה של גאון סורא. בעינים דומעות ביקש לדעת מה עבר על רב סעדיה גאון מאז ועד היום. סיפר לו רב סעדיה במלים קצרות את כל התהליך אך המילים הללו חדרו היטב ללבו של המשרת לשעבר, רחמיו נכמרו והוא הזמין את רב סעדיה להתאכסן בבביתו.                                                                "בביתי לא יחסר לך מאומה" כך אמר "אתן לך מכל טוב ותוכל לעסוק בתורה בשלוה ובמנוחה גם ממון אתן לך עד אשר תחזור בעזר ה’ למעמדך הקודם.                                                                                             בקשתו של המשרת הסוחר נאמרה בלב שלם ובנפש חפצה, ורב סעדיה נאות לקבלה. בביתו של העשיר עמד לרשותו חדר מיוחד ומשרת התמנה לספק את כל צרכיו. אך השלוה לא ארכה זמן רב כלל וכלל למחרת היום תקפה את רב סעדיה גאון מחלה אנושה וכפסע היה בינו לבין המות. טיפל המארח באורחו החולה את טובי הרופאים הזעיק אל מטתו ממיטב התרופות נתן לוך אך מצבו של החולה לא השתפר כהוא זה. ימים רבים ריחף החולה בין החיים לבין המות אך מארחו לא אמר נואש. הוא הוסיף לשאול בעצות הרופאים בקוותו לישועה. והנה, באחת הימים צוו הרופאים להשקות את החולה בתמצית של מרק. אשר בו בושלו כמה עופות מפטומים ושלמים יש לבשל את העופות כך הורו הרופאים בישול אחר יבשול, עד אשר תשאר תמצית מרוכזת ביותר, שתכיל לא יותר מכף אחת מבלי לערער אחר הדברים טרחו ויגעו בני הבית בהכנת התמצית היקרה. סוף סוף לאחר שעות רבות מספור היתה  כף התמצית מוכנה בלב מלא תקוה עמדו להגישה אל פיו של החולה ואולם, בדיוק ברגע בו הושטה הכף אל הפה נחתו לתוכה קורי עכביש הישר מן התקרה והתבשיל שהוכן בעמל כה רב הוקדח.                                           "אוי ואבוי!" הצטערו בני הבית "כל עמלנו ויגיענו ירדו לטמיון".                                        מלא אכזבה וצער הביט בעל הבית אל החולה האנוש, והנה הבחין בחיוך שעלה על שפתותיו...ברגע זה צץ ועלה בזכרונו של בעל הבית מאורע אחר שארע לפני ימים רבים בימי היותו משרת בבית רב סעדיה גאון המוטל חולה לפניו, נזכר במעשה הקערות שטבעו בנהר ועלו ממנו הבזיק במוחו עוד רגע ועוד תמונה מן העבר עלתה לנגד עיניו רוחו הוא ראה את רב סעדיה גאון נאנח אנחה מרה שעה שסיפר לו על דבר הפלא, שהחזיר הנהר, את הקערות האבודות...                                                                                      ושוב לא יכול בעל הבית להבליג הוא גחן לעבר החולה ופנה אליו בדברים "ילמדנו רבנו ויסביר לי שתי תמיהות שאני תמה עליו" כך אמר והמשיך "האחת מדוע נאחנת אז בימים שספרתי לו על הנהר שהזכיר את קערות הבדולח הן צריך היה לשמוח על כך! והשנית, מדוע חייך רבנו עתה, כשנתקלקלה התרופה היקרה, והרי כה טרחנו בהכנתה וכה השתוקקנו שתרופה זו תעלה ארוכה למחלתו?!"                                                                            מתוך ערש דווי בקע ועלה קולו של רב סעדיה גאון, החולה האנוש: "יודע אני" כך אמר בקול חלוש "כי כשם שלא לעולם חסן כך גם ’ללא לעולם שבר’ כאשר ספרת לי אז על קערות הבדלוח שהחזיר הנהר הבנתי כי זוהי הצלחה בלתי טבעית, וחשתי כי הגעתי לשיא וטוב לי יותר מדי או אז הבנתי כי בכל רגע  עלול הגלגל להתהפך עלי ועל כן נאנחתי.                                                                                                                                           "ואילו עתה" המשיך החולה "כשלאחר כל הטרחה התקלקלה התרופה חשתי שכבר הגעתי לשיא הסבל, ובודאי מעתה תתחיל ישועתי לכן חיכתי...                                                                                                  ואכן כך היה לא חלפו ימים רבים ורב סעדיה גאון שב לאיתנו מידח קם ונסע לסורא עיר מגוריו ובתוך זמן קצר חזר למעמדו הרם והנשא גאון ישראל ופארו .  ראש העיר וראש הגנב                                                                                                              מעשה בעיר אחת שנתברכה בראש-עיר למופת. הכל התנהל בה על הצד הטוב ביותר. השומרים הסתובבו בשווקים לשמור על הסדר, והשופטים שפטו למישורין; ולא היו תלונות ולא היו גניבות.
עד שלפתע התחילו מתנלות גניבות מרובות, ובעקבותיהן באו תלונות, נפרצו חנויות של צורפים, נגנבו פירות מהדוכנים ונעלמו בגדים מתוך הארונות בתוך הבתים.
הדבר הפליא מאוד את ראש-העיר. הוא הוסיף שומרים ושוטרי-חרש, אך כל עמלם היה לשווא. באין ברירה ציווה ראש-העיר על השומרים: - הלילה בחצות תאסרו כל מי שמסתובב ברחובות העיר. הגנבים יהיו, בוודאי, ביניהם. ומחר תביאו את כולם לפני השופט.
באותו לילה נאסרו שבעים איש. הם נחקרו פעם ופעמיים, אך בשום אופן אי-אפשר היה לגלות את האשמים. השאירו אותם בבית-הסוהר ימים אחדים, והגניבות פסקו. סימן שהגנבים נמצאים בין העצורים - חשב ראש-העיר, אך כיצד ניתן לגלותם?
לאחר כמה לילות אסף ראש-העיר שוב את כולם וחקר אותם, ולאחר גמר החקירה אמר: -ועכשיו יכולים אתם ללכת איש-איש לביתו. שמחו האנשים ופנו לעבר הדלת למהר וללכת הביתה, כשלפתע הרעים ראש-העיר בקולו: -אבל לא אתם, גנבים שכמותכם!
מיד הסתובבו שני אנשים בבהלה, חיוורים ורועדים מן הצעקה, ותלו מבטים שואלים בראש-העיר. -אסרו אותם! את שני אלה אסרו - ציווה ראש-העיר - הם הם הגנבים! הודו השניים ואף גילו את מקום הסתר, שבו החביאו את השלל. העיר שקטה והתושבים חזרו למלאכתם ולשלוותם; הכל בזכות ראש-העיר שידע, שעל כל גנב בוער הכובע.

"ועשית הישר והטוב"

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו                                                                                                       דרך השם
הקדוש ברוך הוא מעיד על אברהם אבינו "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה לעשות צדקה ומשפט". והוסיף רש"י "כי ידעתיו לשון חיבה". אברהם אבינו מקיים את כל המצוות ואפילו ערובי תבשילין וערובי חצרות, ומלמד את בניו ובני ביתו את דרך ה ומצוותיו.
ומנין יודע אברהם מהן מצוות התורה ? אמרו חז"ל (מדרש רבה) ששתי כליותיו שמשו לו כשני רבנים, שני לוחות הברית, והיו מלמדות אותו חכמה ודעת. אברהם אבינו מלמד אותנו מהי "דרך ה, מהי עבודת ה.
שהרי יש בתורה חוקים מצוות ומשפטים ויש גם "ועשית הישר והטוב". .
ועשית הישר והטוב - אין לזה שעור ולא גבול, הגם שאתה צודק, בכל זאת יש מעשים שאינך צריך לעשות אע"פ שהם אינם עבירה. וכל זאת משום שצריך להיות נקי בעיני א-לוקים ואדם והסיבה היא "למען תלך בדרך טובים". וכך היה נוהג איוב - "ככה יעשה איוב" להקריב עולות, לתת מממונו לצדקה. חשב, אולי חטאו בני, אולי הרהרו בליבם דבר לא טוב. ולכך הביא עולות.
ועוד, אברהם אבינו עשה "צדקה ומשפט" - וידועים דברי חז"ל אם צדקה זה לא משפט, ואם משפט זה לא צדקה. אלא היה אברהם עושה צדקה בדין, צדקה במשפט, וכך מתקיימים צדקה ומשפט יחדיו.
אבל אברהם אבינו אינו מקיים את המצוות בעצמו לבד אלא - כדברי הרמב"ם (הל עבודה זרה פ"א) "כיון שנגמל איתן זה - אברהם אבנו - התחיל לשוטט בדעתו ...עד שהשיג דרך האמת. ...והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם א-לוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר "ויקרא שם בשם ה’’ א-ל עולם. וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בליבם העיקר הגדול הזה. (האמונה בה) ומעלה גדולה היתה לאברהם אבינו שגם "יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" - שימשיכו בדרכו גם אחריו, לא רק את המצוות המפורשות, אלא גם את דרך ה.
והנה הגמרא מביאה לפעמים פסוק כמקור להלכה מסוימת וקוראת לזה "אסמכתא". והסביר הריטב"א (ר"ה טז.) הסביר "שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק (העיד) (העיר) הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא אבל התורה (העידה) (העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו חכמים אם ירצו כמ"ש ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם, וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שהיא תמימה, וח"ו שהיא חסירה כלום."
זו מעלה גדולה לשמור את כל מצוות התורה אך אברהם אבינו למדנו שיש מעלה גדולה מזו והיא - דרך ה. אנחנו צריכים לשאול לדרוש ולחפש מהו רצון הבורא, מהי דרך הישר ולקיימה אע"פ שלא נצטוינו עליה.
ובנוסף לכך, אברהם אבינו מקיים את המצוות בשמחה בהתלהבות ובחשק. לכן "וישכם" "וירץ" ניכר שקיימן בשמחה ובזריזות. וכך אברהם אבינו שצווה את כל דורות ישראל יוצאי חלציו לשמור את דרך ה, לחפש מה ה רוצה ולדבקה בו "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון.’’ ולכן זכה אברהם שהקב"ה יעיד עליו ויאמר, ידעתיו - לשון חיבה, וקראו הכתוב "אברהם אהובי" - בעיקר בשביל שהורה דרך זו לבניו אחריו ללכת בה לדורות עולם.
וכבר אמרו חז"ל (פסחים קיז:) "אמר רבי שמעון בן לקיש "ואעשך לגוי גדול" זהו שאומרים א-לקי אברהם, "ואברכך" זהו שאומרים א-לקי יצחק, "ואגדלה שמך" זהו שאומרים א-לקי יעקב, יכול יהו חותמין בכולן תלמוד לומר והיה ברכה בך חותמין ואין חותמין בכולן ". הפשט הוא שחותמין "מגן אברהם" - ככתוב אנכי מגן לך, אך יש לבאר שהגאולה תהיה בזכות הצדקה - "בצדקה תכונני" , אמר ה לאברהם בך , בזכות הצדקה יגאלו זו הצדקה אשר עשית ואשר חנכת את כל עם ישראל לקיימה , ומעשי אבות סימן לבנים. ויהי רצון שנזכה להגאל בגאולה שלימה ומהרה דידן  אמן
זריזות למצוות

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו                                                                          זריזות במצוות
 על הפסוק "וירא אליו ה באלוני ממרא", כתב רש"י "הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו". והקשו מפרשי רש"י, הרי הקדוש ברוך הוא צוה את אברהם על המילה ואמר לו "ואתה את בריתי תשמור" ואברהם אבינו במצות המילה שהיא אחד מעשרה ניסיונות שנתנסה בהם הולך ליטול עצה מממרא להתייעץ עמו האם למול או שלא למול?
וב"שפתי חכמים" כתב כמה יישובים לקושיא זו ובהם שאברהם נצטווה על המילה בלא הגדרת מקום והוא התייעץ עם בעלי בריתו אשכול ענר וממרא, האם למול בפרהסיא או בצנעא, ובכך גם ביקש לדעת האמנם הם בעלי בריתו באמת ובתמים.
וממרא אמר לו שאכן ימול בפרהסיא ולא יחשוש ולכן זכה ממרא וגילוי השכינה היה בחלקו. והנה יש קושיא נוספת, שהרי רש"י בסוף האזינו (דברים ל"ב, מ"ח) כתב בשם הספרי על הפסוק: "וידבר ה אל משה בעצם היום הזה" בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה, בנח, ביציאת מצרים ובמיתת משה. בנח הכניסו לתיבה בעצם היום - "בחצי היום" כיון שבני דורו היו אומרים שלא ינוחו לו להכנס לתיבה ולכן אמר הקב"ה "הריני מכניסו בחצי היום".
וביציאת מצרים היו המצרים אומרים שלא יניחו לישראל לצאת ולכן הוציאם ה בחצי היום. ובפטירת משה לפי שהיו אומרים ישראל על משה אין אנו מניחים אותו. אדם שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והגיז את השליו. אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום". ועל כך הקשו המפרשים, הרי גם באברהם אבינו נאמר "וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה". ומדוע לא נזכר בין מקומות הנ"ל? ומדוע כתב רש"י בעצם היום - "ביום ולא בלילה" ולא כתב בחצי היום כפי שכתב במקומות האחרים?
אלא, הגמרא בפסחים למדה מאברהם אבינו שזריזין מקדימין למצוות. ובכל מצוה ומצוה צריך להיות זריז ולהקדים לעשותה כאמור באברהם "וישכם אברהם"  (פסחים ד, ויומא כ"ח).
ואף מצות המילה ראוי לעשותה מוקדם כפי שלמדנו מזריזותו של אברהם. וכן נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (רס"ב), שכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצוות ומלין מיד בבוקר. והגמרא לומדת זאת כאמור מאברהם אבינו, ולכן רש"י לא כתב אצלנו על בעצם היום בחצי היום כיון שאברהם אבינו לא מל בחצי היום אלא השכם בבוקר.ולכן גם לא הזכיר רש"י ב"האזינו" את בעצם היום שנאמר באברהם כיון שהוא אינו בחצי היום כמו בשלשת המקומות ההם.
ומאברהם אבינו למדנו מה זריזות של מצוה, זקן בן תשעים ותשע מל את עצמו ובהיותו כואב וירא וירץ לקראתם. והוא זריז ומזרז את בני ביתו וימהר - מהרי ואל הבקר רץ אברהם. ולכן נפסקה ההלכה שמצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת, שנאמר "נרדפה לדעת את ה", או מהפסוק "אחרי ה ילכו כארי ישאג". ולכן ההולכים בשבת לבית הכנסת, מצוה שירוצו וימהרו לכבוד השכינה, ומי שנוסע בימות החול לבית הכנסת ראוי לו להחנות את רכבו קצת בריחוק כדי לקיים את מצות הזריזות, וכדברי הגמרא זריזותיה דאברהם קא משמע לן!

פירוש "אלוקי אברהם"

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו                                                                          חיבת אברהם אבינו
הקב"ה אומר "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה", והרי "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה על אברהם את אשר דבר עליו". שואלים המפרשים, מדוע ה מזכיר את שבחיו העתידיים של אברהם אבינו "היו יהיה". "אשר יצוה" וכו ולא מזכיר את שבחי העבר, הרי יכל להזכיר את מסירות הנפש בכבשן האש ואת חלק מעשרת הנסיונות שנתנסה בהן אברהם אבינו עד כה?
וכך יש להסביר את הענין, שבחי העבר, השבח שאדם עשה ועושה מעשים טובים, אין בהם מספיק כח כדי שה יגיד עליו "המכסה אני", כי עקר שבחו של האדם הוא בעתיד, בהמשכיות הנמשכת גם לזרעו אחריו. אברהם אבינו מקים הרבה מצוות אבל הקב"ה מעיד עליו ואומר "כי ידעתיו" בלשון עדות, כי אכן יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, כפי שהתרגום באר "ארי גלי קדמי" ובתרגום יונתן בן עוזיאל הוסיף"ארום גלי קדמי חסידותיה" (עיין ברש"י).
מה מעיד ה? "למען אשר יצוה" - כל מאויו ותפקידו של אברהם אבינו לפרסם שם א-לקותו יתעלה ויתברך בעולם, וכפי שכתב הרמב"ם (הל, ע"ז א, ג) ..."והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם א-לק אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד... שנאמר ויקרא שם בשם ה
 א-ל עולם".
אברהם אבינו מצוה, מפקיד ופוקד ומדריך את בניו ואת ביתו שיקימו את כל מצוותיו של הקב"ה ואברהם מקדים צדקה למשפט "לעשות צדקה ומשפט" כיון שעדין לא ניתנו המשפטים, אך בדוד המלך מצאנו "עשיתי משפט וצדק" כי הוא לאחר קבלת התורה.
אברהם אבינו חנך את בניו בשתי בחינות, האחת דרך הצווי והלמוד, האמירה והתוכחה, והשניה בהתנהגותו. הוא עושה חסד, עושה צדקה ומשפט ובני ביתו רואים את התנהגותו ולומדים ממנו לשמור את דרך ה, מקשט עצמו תחילה ואחר-כך מקשט אחרים.
זאת ועוד, ה מצוה את אברהם לקים שבע מצוות בני נח אך הוא אינו מסתפק בשבע מצוות. "אמר רב, קים אברהם אבינו כל התורה כלה שנאמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי", ולא זו בלבד אלא "קים אברהם אבינו אפלו ערובי תבשילין", תורה שבכתב ותורה שבעל-פה (יומא כח:) וכלשון רש"י: "אפלו ערובי תבשילין - שאינו הלכה למשה מסיני אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן".
ומנין ידע אברהם אבינו את כל המצוות? אמרו במדרש רבה (ב"ר צה) שלמד תורה מעצמו. היינו בדבקותו בהקב"ה ידע את רצון הבורא יתעלה ויתברך שמו ועשה את מצוותיו גם בלי שנצטוה, כי הרי לא מצינו שנצטוה למסור את נפשו על קדוש ה בכבשן האש.
ואברהם אבינו מוסיף ואומר לבניו אל תקימו רק את מה שאני מצוה אתכם לקים אלא גם "ושמרו דרך ה, ושמרו בבחינת "ואביו שמר את הדבר". כלומר, תצפו לקים כל דבר שלפי דעתכם יהא בו נחת רוח לקב"ה, שיהא "דרך ה", וזו דרכו של אברהם אבינו בעצמו שקים את אשר נצטוה והוסיף על כך את כל הדברים שהורוהו כליותיו שהן דרך ה ובזה עושה נחת רוח לקב"ה.על כן אמר רש"י "כי ידעתיו" - "לשון חיבה". זו חיבתו של אברהם אבינו הענק שבענקים אשר צוה את בניו וביתו אחריו לילך בדרך ה. 

רש''י בפרד''ס                                                                                                                                פעם שהצדיק ר’ הירש התראה עם אחד מהגדולים שבדורו, ושאל אותו גדול את ר’ הירש לפירוש דברי רש"י בברכת כהנים (במדבר ו כג) "כה תברכו את בני ישראל אמור להם אמור כמו: זכור ושמור".                          השיב לו הצדיק: כששמשתי את רבי הצדיק ר’ מנדל מרימינוב אירע פעם  אחת, שכבר הגיע יום החמישי ובבית לא היתה אף פרוטה לצרכי שבת. הרבנית ביקשה ממני, שאלך לצדיק ואשאלו מה לעשות. אך כשנכנסתי לחדרו של הצדיק וראיתי את גודל התעסקותו ודבקותו בעבודת השם לא נתן לבי להטרידו, וחזרתי לאחורי. הגיע יום החמישי בערב, והרבנית התחילה להציק לי שאלך סוף סוף להזכיר להצדיק שאין כל מאומה לשבת. הלכתי ושוב ראיתי שהוא עסוק בתורה ועבודה בהתלהבות ובדבקות, ושוב לא יכולתי להפסיקו ולהטרידו. כשהגיע יום השישי בבוקר, ובבית עדיין אין דגים ולא בשר ולא כלום, נכנסתי שוב לחדר הצדיק,ואז אמר לי הצדיק מעצמו:                                                 לך וקח את הקדירה שמבשלים בה דגים תשים לתוכה מים ותשים אותה על האש. וכך תעשה גם בקדירה של הבשר ושאר תבשילי השבת.                                                                                                                     תמהתי ואמרתי: רבי מה נבשל באותן הקדירות הלא אין דגים ואין בשר? השיב לי רבי תעשה וה’יעזור,                   וכך היה. לקחנו את הקדירות, שמנו בהן מים, ושמנו אותן על האש. כעבור זמן מה בא פתאום כפרי אחד, ושאל אם יוכל לשבות אצלנו, כי הוצרך לרגל איזה ענין להיות בעיר בשבת, ורצונו לשבות בבית הרבי, והוא הביא עמו כל צרכי שבת ביד רחבה: דגים חיים ובשר ושומן וכו’ מובן, שברצון רב קיבלנו את האורח לשבת, והיה לנו עונג שבת כראוי.                                                                                                                                           וכך הוא הענין סיים הצדיק ר’ הירש גם בברכת כהנים כלום הכהנים בכח עצמם ממשיכים את הברכות? הלא כתוב "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (במדבר ו כז) אלא שהקב"ה צוה שהכהנים יעשו את כל ההכנות שיש בידם לעשות: יטלו ידיהם, יחלצו נעליהם, יפרשו כפיהם, ויאמרו "יברכך" וכו’ ושוב בא אחר כך הקב"ה בעצמו ואומר שעתה "ואני אברכם". וזהו שכתב רש"י: "אמור להם כמו זכור ושמור". ברכת כהנים היא דוגמת הכנת שבת. (סיפורי  חסידים).

רוח הקדש                                                                                                                                 מעשה ברבי הצדיק ר’ יצחק מניסכיז ז"ל היה נשוי לנכדתו של הרב הקדוש ר’ לוי יצחק מברדיטשב ז"ל ואכל על שולחנו של חותנו זקנו ארבע שנים מזונות. קודם הנישואין כשהצדיק מברדיטשב התחייב להסמיך את הזוג על שולחנו ארבע שנים, ביקשו ממנו שיסמיכם זמן ארוך יותר, אבל הוא, הצדיק, טען, שבשום אופן אינו יכול להבטיח מזונות לזוג יותר מארבע שנים. והיה אז הדבר לפלא בעיני כל. אך לבסוף התברר הדבר ככלות ארבע שנים ביום האחרון, נפטר הצדיק מברדיטש. (סיפור חסידים).

החסיד ר’ יעקב יצחק מבריזין ז"ל בא פעם ל"סבא קדישא" מרדושיץ ז"ל(כך היה נקרא הרב הקדוש ר’ ישכר דוב מרדושיץ) ושפך לפני ערו ומרי שיחו: זרעו אינו מתקיים בחיים, בניו מתים בילדותם. ציווה עליו סבא קדישא, שכשתגיע אשתו לפרקה, קרוב לשעת לידתה, יבוא אליו. החסיד עשה כדברי הצדיק, וכשהגיעה אשתו לחודש השביעי להריונה נזדרז ונסע לרדושיץ הצדיק שאל אותו לשם אביו, וכשהשיב לו ששמו היה "ירמיה", ציווהו לקרוא את שם בנו אשר יוולד לו "חיים ירמיה" קודם נסיעתו מרדושיץ נכנס החסיד להצדיק לברכת הפרידה. בירך אותו הצדיק שהבן שיוולד יהיה של קיימא, וסים את דבריו בתיבות אלו "ובני דן חושים". לא הרהיב האיש עוז לשאול את הצדיק לפשר הדברים, ונסע לביתו, ואשתו ילדה בן, וקרא את שמו "חיים ירמיה" בפקודת הצדיק.                                                                      ותשוקה עזה נתעוררה בלב החסיד להבין את כוונת הצדיק בפסוק "ובני דן חושים" שאמר לו. סיפר את הדבר לפני כל תלמידי החכמים והחסידים שבעירו וכל אחד מהם אמר פירוש אחר על זה אבל לא נכנסו פתרוניהם באזניו. נמלך וכתב את הדבר לגיסו שהיה רב בפשיסחא וגם הוא וחבריו לא יכלו להשיג כוונת הצדיק. כך עברה שנה שלמה. לשנה השניה חזר והציע שוב את הדבר לפני החכמים והחסידים בעירו, ונזרקה מפי החבורה פירוש שכולם הסכימו והחליטו עליו שהוא הוא הפירוש הנכון הצדיק נתכוון לרמז, שאף על פי שלדן היה רק בן אחד חושים מכל מקום כתוב עלו בלשון רבים "ובני...". מפני שמהבן האחד הזה יצאו בנים הרבה, ושבטו של דן היה מרובה באוכלוסין, כדאיתא בגמרא (בבא בתרא, קמג ע"ב): "ובני דן חושים שהיו מרובין כחושים של קנה", ורמז לו הצדיק בזה, שעוד בנים לא יוליד, והבן הזה יהיה אצלו יחיד, אלא שצאצאי הבן הזה יהיו מרובים.                                                                                 וכך היה. חיים ירמיה זה היה בן יחיד להוריו, אלא, שהמשפחה נתרבתה, הוא, חיים ירמיה, הוליד בנים ובנות רבים. (סיפורי חסידים).

יסורין                                                                                                                                           מספרים על תלמיד חכם שבא להמגיד ממזריט’ש זכותו יגן עלינו אמן, ושאלו: כיצד אמרו רבותנו, שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, והרי דבר זה קשה ביותר? ענהו המגיד הקדוש שאת התשובה יקבל אצל תלמידו הקדוש רבי זושא מאניפולי זכותו יגן עלינו אמן. כידוע רבי זושא סבל יסורים ומכאובים, מכף רגלו ועד קדקדו, ובאמת היה לחידה ולפלא מה תהיה תשובתו של רבי זושא?                                                              הלך אותו חכם לרבי זושא וסיפר לו שבא בשליחות רבו המגיד ממזריטש כדי שיסביר לו את המאמר התמוה הנ"ל של חכמינו זכרונם לברכה. הביט בו רבי זושא בתמהון, וענה לו: "הרי על שאלה כזו צריך לענות משהו שלפחות סבל פעם אחת איזה דבר רע, ואני שמעולם לא סבלתי דבר רע, איני יודע להשיב" הבין מיד אותו חכם את המשמעות של הדברים ונשא קל וחומר מהצדיק אשר מדוכא הוא ביסורים, וטוען שאינו יודע מהי רעה.

בדיחות                                                                                                                                                       פולנית זקנה קמה באמצע טיסה לארה"ב וצועקת, יש כאן רופא ?! ישר קם בחור נחמד ורציני ניגש אליה מהר, ואומר לה : כן מה הבעיה ? אומרת לו, אתה רוצה אולי להכיר את הבת שלי ?                                                                    בדיחה                                                                                                                                                         זוג אחד, הורים לשני ילדים בני 10 ו – 8 , יצאו כמעט מדעתם בגלל מעשי השובבות של ילדיהם. השניים היו פגע רע כזה שידם בכל ויד כל בם. כל מעשה קונדס שקרה בבית הספר או בשכונה, ההורים ידעו שתכף תגיע אליהם הבשורה שילדיהם מעורבים בו בצורה זו או אחרת. שום עונשים לא עזרו, ושום איומים לא הרתיעו את הילדים מלהמשיך להתפרע. כשההורים כבר היו על סף התמוטטות עצבים, מישהו הציע להם שכדאי אולי לזמן את הרב שיחליף אתם כמה מילים קשות. אולי חרדת אלוהים תיפול עליהם, והם יחדלו מהתנהגותם המזיקה. הלכו ההורים אל הרב וסיפרו לו על הצרות שיש להם עם הילדים, ובקשו את עזרתו.
אמר להם הרב: "אל תדאגו. הערב אני אבוא אל ביתכם ואטפל בבעיה. אני ארצה לדבר עם שני הילדים, אבל עם כל אחד בנפרד."
בערב הגיע הרב לבית המשפחה, התיישב באחד מחדרי הבית וביקש שישלחו אליו לשם את הילד הצעיר.
כשנכנס הילד לחדר, הסתכל עליו הרב בסבר פנים חמור ושאל אותו: "איפה אלוהים?" הילד לא ענה.
הרב הסתכל עליו בעיניים יוקדות זעם ושאל בקול רם יותר: "איפה אלוהים??!!" עדיין הילד לא הוציא הגה מפיו.
הפעם הרב כבר ממש היה מרוגז ושאל בצעקה: "איפה אלוהים???!!!" הילד הנפחד לא ענה וברח מהחדר.
הוא רץ לחדרו, נכנס לתוך ארון הבגדים והתחבא שם.
אחיו הגדול הצטרף אליו לשם תוך שניות, ושאל אותו מה היה כל כך נורא, מה הפחיד אותו כל כך?
ענה לו האח הצעיר: "אל תשאל באיזה צרות אנחנו הפעם. אלוהים נעלם, ועכשיו מאשימים אותנו בזה!!"

אביון והוא חכם                                                                                                                מלך עשיר ומהולל, שהיה גם נבון עד מאוד , ציווה להכריז ברחבי ממלכתו, כי הוא יעניק שני שקים מלאים מטבעות-זהב לאיש , אשר יצליח לבדות ולספר לו שקר חכם ומתוחכם שאי-אפשר יהיה להכחישו.
למחרת הופיע בארמון אדם, שהתפרסם כגדול השקרנים בכל הממלכה.הוא סיפר שקרים משקרים שונים, אך אף אחד מהם לא נשא חן באוזני המלך. - וכי שקר הוא זה ? - טען מלך - מזמן אני מכיר את הסיפור, לא אחת שמעתיו מעוברי-אורח.
אחרי השקרן הראשון הופיע שני ושלישי ורביעי - אך המלך ביטל את השקרים שלהם והוכיח , כי שקרים שהם משמיעים , הבל הבלים הם ואין בהם שום דבר מחוכם.
דבר הכרזת המלך הגיע לאוזני אדם עני אחד, שהצטיין בחוכמתו.הוא החליט לנסות את מזלו, לקח שני שקים ריקים , עלה על חמורו והלך והגיע והתייצב לפני המלך.
 
מה הביאך לכאן, בן-אדם ? - שאל מלך בפליאה - הגם אתה בשקרנים , הגם אתה, חשקה בנפשך בשני שקים מלאים זהב ?!- דבר חשוב לי אליך , מלכי - פתח ואמר האיש העני - לפני עשרים שנה לווה אביך ממני שני שקים מלאים מטבעות זהב.עכשיו באתי לקבלם מידיך בחזרה, כי דחוק אני בכסף.
 
כלום נטרפה עליך דעתך , בן-אדם ?! - קרא המלך בכעס - איפה נשמע כדבר הזה , שמלך ילווה כסף וזהב מאיש עני ואביון כמוך ! משקר אתה ! אם שקר הוא, ציווה-נא בטובתך כי יימלאו את שני השקים שלי בזהב, כפי שהבטחת קבל עם ועדה. ואם אמת בפי , הרי שוב עליך לצוות על משרתיך שייתנו לי את הזהב,כדי לפרוע חוב לי שחב לי אביך.
הנה אדם חכם- אמר המלך בליבו - נתפסתי ברשת עורמתו ולא נותר לי אלא להעניק לו את הזהב המובטח". והוא הורה למשרתיו למלא את שקי האביון במטבעות זהב. העמיס אביון את שני השקים על חמורו ופנה ללכת לדרכו. אך המלך קרא לו ושאל: - אמור לי, מה יש בדעתך לעשות בזהב שקיבלת זה אתה מידי ?
 
אשליכו לתוך הים - השיב האיש העני ללא היסוס.
 
מה ? - קרא מלך בפליאה - וכי נטרפה דעתך עליך ? מה אתה , משוגע ?
 
אינני משוגע , אבל בממלכה של משוגעים אני חי. במקום , שמשלמים בעד השקר , ואילו את האמת אין איש מעריך ואין איש רוצה לדעת. אם אשליך את הזהב לתוך הים , לפחות לא יגידו עליי הבריות, שהשגתיו בשקר ובמרמה.מוטב לי להיות אביון דובר אמת , מאשר שקרן עשיר.
תגובות

אחר שהלך לוט אמר ה' לאברהם שהוא נותן לו את הארץ הזאת ירושה לו ולזרעו. שאל רש''י למה דוקא אחרי שנפרד לוט דבר אתו ה' ולא דבר אתו קודם והשיב שכל זמן שהיה לוט עם אברהם לא רצה ה' לדבר אתו כיון שלוט היה רשע אבל אחר שנפרד ממנו לוט הרשע דבר אתו ה' עוד שאל רש''י אז למה ה' דבר אתו כשהגיע לארץ כנען אף על פי שלוט היה עמו השיב רש''י שכשר היה באותה שעה. 

והנה כאן יש לשאול:

א}איפה מצינו שלוט עשה עוונות שבשביל זה בא רש''י לומר שבתחילה היה צדיק אלא שאחר כך נתרשע?!

ב}למה אברהם אבינו גרש לוט מעליו היה לו להוכיח אותו שלא ירעו רועיו בשדות אחרים?!

ג}למה הפסוק בתחילה אמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ולא אמר גם ''לך'' ואחר כך אמר ''לך'' ולזרעך?! .

ויש להשיב שבתחילה כשהיה אתו לוט לא אמר לו ה' ''לך'' שלא לתת פתחון פה לרועי לוט לומר הנה לוט יורשו ולכך אמר רק ולזרעך שמשמע אבל לא לקרובו לוט אבל אחר שהלך לוט ואין חשש פתחון פה לרועיו אמר הפסוק ''לך'' ולזרעך וכיון שלוט לא הוכיח את עבדיו שלא ירעו בשדות אחרים נחשב לו כאילו הוא עצמו גזל כמו שכתוב במסכת שבת מי שיכול להוכיח את אנשי ביתו ואינו מוכיח נחשב כאילו הוא עצמו עושה אותם עוונות ואם יכול להוכיח את אנשי עירו ואינו מוכיח נחשב כאילו הוא עצמו עשה אותם עוונות וכן מי שיכול להוכיח עולם כולו ואינו מוכיח נחשב לו כאילו הוא עצמו עושה אותם עוונות ויענש על אותם עוונות אפילו שהוא לא עשה כלום ואם כן לוט שלא מצינו שהוכיח את עבדיו ולא שקטה המריבה נחשב לגזלן ונקרא רשע אבל קודם שרעו עבדיו בשדות אחרים נחשב לוט לצדיק כיון שלא מצינו שעשה עוונות ולכך בתחילה נגלה ה' לאברהם כיון שלוט היה צדיק באותה שעה אבל אחר כך שהיו עבדיו גוזלים ולא לא הוכיחם אז נחשב לוט לרשע ואם כן ה' לא נגלה אל אברהם כל זמן שהרשע עמו והמתין אחר שהלך לוט ונגלה אליו ואברהם שלא היה סובל רשעים במחיצתו גרש את לוט מעליו.

ומזה תשובה לבני אדם שכשמוכיחים אותם לא די שאין חוזרים בהם אלא שמתחצפים ואומרים מה איכפת לך אעשה מה שבא לי ומה שאני רוצה ובזה טועים שזה מצות עשה מן התורה להוכיח הטועה שנאמר הוכיח תוכיח את עמיתך ואם כן כשאני מוכיח אותו בזה מקיים מצות הוכיח הוכיח ולא עוד אלא שישראל ערבים זה בזה פירוש שכל עברה או מצוה שעושה אחד מישראל יחשב כאילו כלל ישראל עשה אותה מצוה או עברה וכשאותו אדם עושה עברה אם כן יש לי זכות להוכיחו כדי שלא אחשב שגם אני עברתי אותה עברה ואענש בשביל זה ולא יכול לומר מה איכפת לך. ולא יכול אדם לפטר עצמו ממצות תוכחת בטענה שחכמינו זכרונם לברכה אמרו כשם שמצוה לומר דבר שאפשר לשמוע כך מצוה שלא לומר דבר שאפשר שלא לשמוע משום שדברי חכמים שייכים לאנשים שטועים וחושבים שזה מותר ואפילו אם נוכיחם אפילו הכי לא ישמעו דברינו לזה אמרו מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים אבל האנשים שיודעים שהם עושים עוונות כיון שהם בלאו הכי מזידים אין להפסיד אם נוכיחם שמא הפעם ישמעו בקולנו ואמרו החכמים שצריך להוכיחו עד שיכנו או יקללנו שמדברי חכמינו אל לומדים שלא יסתפק בפעם אחת מה שלא שמע בקולו אלא ימשיך להוכיחו עד שיכנו או יקללנו ולפיכך אל יאמר אדם וכי אני תלמיד חכם או אביו או אחיו כדי להוכיחו?! והשיעור שנתנו חכמינו עד שיכנו או יקללנו משום שבני ישראל ידועים בשלושה מדות רחמנים ביישנים גמלנים ובן אדם זה עבר עליהם שלושתם שלא התבייש בפעם ראשונה כשהוכיחו אותו לחזור בו מהעברות שבידו וגמל לחברו רעה שהכה אותו במקום לכבדו שחברו מצילו מן העוון וגם לא רחם עליו כשהכה אותו ומזה הוכיח שהוא אינו מזרע אברהם יצחק ויעקב שידועים במידת הביישנות רחמנות גמלנות ולכן אין להוכיחו.

אחי היקרים! כולנו צריכים להוכיח את עצמנו ואת חברינו כשרואים שתועים מדרך הישרה כמו שמוכיחים כשרואים שתועה במקח וממכר וכולנו צריכים לשמוע דברי מוסר בשמחה ולא בכעס ובקשיות עורף כיון שבזה אנחנו מתקנים את עצמנו ואת דרכינו וחוזרים בתשובה לפניו יתברך שאז יחיש לגאולינו במהרה בימינו אמן!!! 

 

תגובות

ויש לשאול כמה שאלות:

א} אם ה' יתברך רוצה שאברהם אבינו יגור בארץ ישראל למה ברא אותו במקום אחר וציווה עליו ללכת לארץ ישראל והלא יכול לברא אותו בארץ ישראל?

ב} בברית בין הביתרים אמר אברהם לה' יתברך במה אדע כי אירשנה כמו שכתבנו למעלה ויש לשאול למה שאל ממנו אות האם אין אמונה לאברהם בה' יתברך והלא כתוב ''והאמין בה' ויחשבה לו צדקה''?

ג} מה הסימן שנתן ה' לאברהם שבניו ישתעבדו במצרים ארבע מאות שנה?

ד} כתוב בפרשת חיי שרה כשרצה אברהם לקבור את שרה ''גר ותושב אנוכי עמכם'' ויש לשאול מה הכניס עניין זה לקבורת שרה?

ידוע שהצדיק הוא מגין על העיר ועל אנשיה מן הפורענות ולכן שאל אברהם אבינו את ה' יתברך באיזה זכות אירשנה האם בזכותי או בעוונות אנשי אותה העיר כמו שכתוב אצל משה שאמר לו ה' יתברך שבני ישראל ירשו את ארץ ישראל לא בזכותם ובעוונות הגויים אלא בעוונות הגויים ובזכות האבות גם אברהם לא ידע אם זכותו תעמוד לאותם הגויים שלא תבא עליהם הפורענות ולא יגלו מארצם ויירשו אותה בני ישראל אמר לו ה' יתברך שבני ישראל יצאו מארץ ישראל וילכו ממצרים ואז אין זכותו מגינה על הגויים ויביא עליהם ה' יתברך את הפורענות וזהו מה שסיים הפסוק ''כי ללא שלם עוון האמורי עד הנה'' פירוש שעדיין לא נתמלאה סאתם להביא עליהם הפורענות וכשיבואו בני ישראל לארץ ישראל תתמלא סאתם ואין שם צדיק להגן עליהם יירשו בני ישראל את ארצם ולכן נולד אברהם באור כשדים ולא בארץ כנען שלא יגן בזכותו עליהם כיון שאינו בן עירם ובשביל זה כשרצה לקבור את שרה רצה לקנותה בכסף מלא אבל אמרו לו ''נשיא אלוהים אתה בתוכנו'' שרצו אותו שיהיה נשיאם ויינצלו בזכותו אמר להם אברהם לא.

אחי היקרים!!! זה מה שקרה לנו השבוע הזה שאף על פי שקבורים בתוכנו כמה רבנים גדולים וענקי רוח כמו רבי יצחק צדיקה ורבי יוסף ברבי ורבי דידו כהן וכו' זכותם תגן עלינו אמן!!! כולם הרגישו באבידה שאיבדנו כשהוליכו את מורינו הגדול רבי משה כלפון הכהן זכותו תגן עלינו ליטמן בארץ ישראל וכשנתבונן נדע למה זה קרה שעזב אותנו את בניו הלא הוא מעולם לא חשב על טובת עצמו כלל רק על טובת הקהל וכבר הכניס את חייו בסכנה בשביל להציל את הקהל בזמן הנצים ימח שמם! ולמה אם כן רצה ללכת לארץ ישראל ומה רצה להגיד לנו? אלא שרצה להגיד לנו שימות המשיח קרובים מאוד לבא שאז כל אחד אינה מועלת לו אלא זכותו להציל אותו ולעמוד לקץ הימים לזכות לראות בביאת הגואל ולכן הלך מאיתנו להגיד לנו די מה שבטחתם בזכותי עכשיו הגיע הזמן שלא לבטח כי אם כל אחד בזכותו שימי המשיח הגיעו.

נכון שכשהוא אצלינו יש לנו עוד זכות שכות מעשינו הטובים וזכות הרבנים אבל רבינו הרגיש שאנחנו לא מתאמצים לעשות המצוות כיון שבוטחים רק בזכותו ולכן הלכ כדי שנתעורר לקיים את מצוות ה' יתברך כל אחד כפי יכולתו בין מעט ובין הרבה ובלבד שיכווין את לבו לשמים וכל אחד צריך להרגיש שמורינו נסע כאילו הוא ואמר לנו בני היקרים!!! התעוררו מתרדמתכם והתרחקו מן העבירות ודבקו בתורה ומצוות וכשכל אחד ידמיין לעצמו את הדברים הללו וכן יחשוב קודם שיעשה את העבירה האם ביכולתה להכניסו לגיהנם? בטח שיפחד ויתרחק ממנה ולא יכול עוד לעשות את העבירות רק לדבוק בתורה ומצוות נכון שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אבל צריך לחזור בתשובה ולחפש עצות להתרחק מהיצר הרע שלא יכשילהו ואז מורינו ינוח על משכבו בארץ ישראל בשלום ובמנוחה כשיודע שבניו הולכים בדרך התורה והמצוות.

ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו לקיים את מצוות לשם שמים!!!   

בפרשת השבוע יש כמה שאלות: א} אחר שאברהם אבינו נלחם עם המלכים הכתוב אומר אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברהם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד. רש"י ז"ל פירש שאברהם היה מתירא אולי קבל שכר על המצוות שקרא לו וניצח את המלאכים אמר לו הקב"ה אל תירא על אותם שהרגת במלחמה אני מגן לך מהעונש שכרך הרבה מאוד. והא תנא באבות אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס? ב} כשאברהם היה מפחד למה הלך מעיקרא? ולזאת תירצו חז"ל שלוט היה מאוד דומה הפנים שלו לאברהם ואמרפל מלך שנער שהוא נמרוד בא לעזור לכדרלעמר להלחם נגד אברהם כדי לנקום ממנו שנתבזה כשהשליכו לכבשן האש וכשנהיה לוט תחתיו אמר אגיד לכולם שזה אברהם ויאמר שעכשיו חס ושלום יכול לנצח אלהי אברהם ולכן כדי למנוע חילול ה' הלך אברהם להלחם אבל למה היה מפחד. ועוד אם היה רוצה למנוע חילול השם למה גירש לוט מעיקרא והוא היה רשע והא כשרואים לוט עושה עבירות יאמרו שזה אברהם ויהיה חילול השם. אבל לוט לפני אברהם או בסדום היה עושה עבירות וכשהיה אברהם מוכיח אותם אומרים לו תוכיח בן אחיך תחילה ויהיה חילול ה' יותר ולכן גירשו והבני אדם אח"ך ידעו אברהם האמיתי או ישמעו שזה לא אברהם וכאן שאברהם היה מפחד אולי לא עשה טוב כשגירש לוט ואם היה נשאר אצלו אולי היה חוזר בתשובה והמלחמה שעשאה עכשיו לא מפני חילול ה' אלא כדי לתקן הטעות שלו ומה שניצח אותם בדרך נס היא מפני שיש לו הרבה מצוות ולכן אמר לו הקב"ה אל תירא את צודק כשגירשת את לוט מפני שאל"ה היה מקלל אלה שחוזרים בתשובה ולכן שכרך הרבה מאד שנלחמת רק מפני חילול ה'.

מכאן לקח טוב לנו שנמנע ח"ו מחילול השם ואל יאמר מה אנו עושים יש הרבה דברים עד שעכשיו שומעים אומות העולם אומרים אלו לא היהודים שהיו בימי קדם, השתנו, כשאתה שומע שבועות או מקללים את הדין וכו', פעם שמעתי ח"ו אחד קילל את השם. אלו דברים שאינם מתאימים לנו או הבנות שמסתובבות ברחובות עד חצות לילה או שנעשה דברים כל מי שרואה אותנו יאמר אלו לא יהודים שלא מדרכם לעשות כן. בפרשתינו הכתוב אומר ויבוא הפליט ויגד לאברהם העברי האדם ידוע וניכר ביהדותו כמו שאמרו חז"ל שהקב"ה גאל אותנו ממצרים בשביל שלשה דברים שלא שינו אותם ישראל במצרים והם שמותם מלבושם ושפתם. אדם שואל האם צריכים ללבוש מכנסים ערבי כמו שהיו בימי קדם וזבה (ערבית) (שמלה ארוכה) אלא הכוונה שילבש בגד מכובד צנוע ולא צמוד לבשר. ושמותם הכוונה על שם טוב מפני שלא ראינו ישראל שקראו לילדיהם בשמות אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב השם הטוב שיש לנו שאומר לך הגוי היהודי אמתי ומאמינים לו ומכובד ולא אדם בעיותי, ושפתם הכוונה בלי שבועות בלי ח"ו קילול השם וכו' מפני שמותר לדבר בשפה הערבית כשפתינו וככה אנחנו צריכים להיות כדי שהקב"ה יגאל אותנו כמו שגאל אבותינו ממצרים בעגלא ובזמן קריב אמן.

תגובות

לך לך

נצטווינו המצוה השנייה והיא המילה.

מסופר כשאברהם אבינו הגיע לגיל 75 שנה אמר לו ה' יתברך לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ושם אברך אותך בילדים ובממון ובשם טוב וישמע אברהם בקול ה' יתברך ויצא הוא ואשתו שרה ולוט בן אחיו וזה נסיון גדול ועמד בו אברהם בגבורה ושאלו חכמינו זכרונם לברכה במה גדול הנסיון והלא כל אדם יתרצה ללכת מארצו כשישמע הבטחות וברכות מאת ה' יתברך? והשיבו שאברהם יצא מארצו לא בשביל ההבטחות והברכות אלא רק לשמע בקול ה' יתברך וראיה כשהגיע אברהם לארץ ישראל ואמר לו ה' יתברך שבניו ירשו את הארץ הזאת בנחלה מיד ויבא רעב בארץ ועל כורחו ירד למצרים וכשגיע קרוב למצרים אמר לשרה שכיון שהיא יפת מראה בטח כשיראו אותה המצרים יהרגו אותו ואותה יחיו לכן תאמר להם שהיא אחותו ועל ידי זה ינצל אברהם וכשהגיעו לגבול החביא אותה אברהם בארון וכשרצה להיכנס למצרים אמרו לו שומרי הגבול מה יש לך בארון כדי לשלם עליו המכס? אמר להם שעורים אמרו לו אולי חטים? השיב להם בסדר הוא מוכן לשלם בעד חטים אמרו לו אולי פשתן? אמר להם בסדר אולי זהב? בסדר אולי אבנים טובות ומרגליות? בסדר כשראו אותו השומרים שהסכים לשלם אפילו בעוד אבנים טובות ומרגליות הסתקרנו מאוד לדעת מה יש לו בארון פתחו את הארון וראו את שרה ויאמרו איש לרעהו ששרה ראויה לפרעה מיד הביאו אותה אל פרעה ובשבילה התעשר מאוד אברהם שנתן לו פרעה הרבה ממון ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים כשראה ה' יתברך בצרת אברהם לא שקט ושלח מלאך לענוש את אברהם והיה מכה בפרעה ובביתו והייתה שרה אומרת לו תוסיף עוד להכותם והיה מכה בו המלאך שלח פרעה לאברהם ויאמר לו למה שקרת לומר שהיא אחותך והיא אשתך ויצוו עליו לצאת מעירו הוא ואשתו וישלח עמו שומרים לבל יגעו בו לרעה ותענש כל העיר בגלל זה.

מכאן מוסר גדול שלא להרהר אחר השגחת ה' יתברך שלא יאמר האדם מה הביא לו ה' יתברך הנה ראינו שאברהם לא התלונן כלל וכלל למה הזקיקו ה' יתברך לרדת למצרים אלא ירד כיון שזה רצון ה' יתברך ועל ידי זכה להתעשר כמו שכתבנו. ואם רואה האדם שיסורים באים עליו לא על ה' תלונתו אלא על עצמו ועל עבירותיו יתקן את עצמו ויחזור בתשובה ויסיר ה' יתברך מעליו חרון אפו וישוב אליו וירחמהו.

וה' בירך את אברהם בעושר גדול וגם לוט בן אחיו התברך בגללו וגם לו היה ממון גדול ועבודה רבה והיו רועיו רועים בשדות אחרים ורבו עמהם רועי אברהם ויאמרו אליהם שאסור לרעות בשדות אחרים משום גזל וישיבו אותם הרועים ה' יתברך הבטיח לתת את ארץ כנען לאברהם ולאברהם אין יורש ואם כן לוט הוא יורשו ולכן אין זה גזל השיבו להם רועי אברהם שעדיין לא זכה אברהם בארץ ואין לכם רשות לרעות בשדות אחרים ותגדל המריבה.

ויקרא אברהם ללוט ויאמר לו הלא אנשים אחים אנחנו ולמה תהיה מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין רועיך ולכן הפרד נא מעלי ויבחר לוט לשבת בארץ סדום שאדמתה אדמת מרעה.

באותו זמן המצב החריף מאוד בין סדום ובין שנער ומלך שנער שמו אמרפל ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שהוא נמרוד ולמה נקרא שמו אמרפל? שאמר לאברהם פול לכבשן האש נחזור לעניינינו שהמצב היה חריף בין מלך סדום ובין נמרוד שסדום הייתה תחת נמרוד והיו משלמים לו מס ונמשך זה 12 שנה אבל בשנת 13 מרדו סדום וסייעתיה ולא רצו לשלם ובשנת 14 בא אמרפל והמלכים אשר איתו להילחם עם מלך סדום ואשר איתו וינצח נמרוד המלחמה וישבו אנשיו את אנשי סדום וגם לוט שהיה גר שם נשבה.

כשראה נמרוד שלוט הוא דומה לאברהם מיד הכריז שאף על פי שאברהם ניצל מכבשן האש אבל עכשיו נמרוד ניצח ואברהם נפל שבי בידו ולא יכול ה' יתברך חס ושלום להציל אותו מידו ונגרם על ידי זה חילול ה' וכששמע אברהם את תעלולי נמרוד מיד קנא קנאת ה' יתברך ויאסוף את עבדיו ומספרם 318 אשי ויש מחכמינו זכרונם לברכה שאמרו שהביא עמו רק אליעזר ואליעזר גמטריא 318 וילך להילחם עם נמרוד ואנשיו שהיו הרבה מאוד אבל אברהם בטח בה' יתברך והצליח אותו ה' יתברך וניצח את נמרוד ואנשיו וישחרר את השבויים ויאמר לו מלך סדום שישחרר את בני האדם ויקח את הרכוש אבל אברהם לא רצה לקחת אפילו את הרכוש שלא יאמרו שמלך סדום העשיר את אברהם אלא הכול מאיתו יתברך שהוא מוריש ומעשיר.

וירא ה' אל אברהם ויבשר לו שיתן לו את ארץ ישראל וגם יזכה אותו בזרע ויאמר לו אברהם במה אדע כי אירשנה אז כרת עמו ה' יתברך את ברית בין הביתרים ויאמר לו שזרעו יעבד בארץ לו להם 400 שנה ואחר כך ירשו את ארץ ישראל.

כשראתה שרה שעברו עשר שנים ועדיין לא זכתה לפרי בטן אמרה לאברהם שיבא אל אמתה הגר ותיבנה היא ממנה וישמע אברהם בקולה ותהר הגר והייתה מלגלגת על שרה שהיא הרה ושרה עדיין לא זכתה לפרי בטן ותכעס עליה שרה ותענה אותה עד שהפילה את עוברה ותברח ממנה הגר ובדרך פגש אותה מלאך ויאמר לה שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה ועוד יגיעו ימים ואת הרה ותלדי בן וקראת שמו ישמעאל ויהי כן ותלד הגר בן לאברהם והוא בגיל 86 שנה וכשהגיע לגיל 99 שנים שינה ה' יתברך את שמו מאברם לאברהם ויצווהו על המילה כמו שכתבנו בתחילת הפרשה הוא וכל עבדיו והנולד מחדש ימול לאחר שמונה ימים ויבשר אותו עוד ששרה יולדת בן ויקרא שמו יצחק ולגבי ה' יתברך הוא זרע אברהם האמיתי וגם שינה את שמה משרי לשרה וישמע אברהם לקול ה' יתברך וימול הוא ועבדיו.

תגובות

אל תאמר איני יכול תאמר איני רוצה                                                                                    לפני שנים רבות חי בארץ רחוקה אב כפרי ולו שני בנים שובבים. עברו השנים ושני הבנים גדלו,אך לגודל צערו הרב של האב עזבו את דרך הישר.הגדול הפך לרוצח והקטן לגנב.

וכמו שאומר הפתגם "יש דין ויש דיין" יום אחד נתפסו שניהם.הרוצח והגנב, וכל אחד הושם בבית סוהר מיוחד, זה לגנבים וזה לרוצחים.

עברו שנים והאב נהיה זקן ולא נותר בו כוח יותר לחרוש את השדה.ובתוך תוכו ידע שאם אחד הבנים לא יעזור לו הוא ימות מרעב.

ישב האב והחליט לכתוב מכתב לבן הקטן ובו בקשה שיפנה להנהלת הכלא שישחררהו מבית האסורים.

הבן הגנב קיבל את המכתב וכמובן כשפנה להנהלת הכלא לשחררו התשובה הייתה שלילית. ישב הבן וכתב לאביו "אבי היקר אני מצטער עשיתי כל מה שיכולתי אך הנהלת הכלא לא מסכימה לשחררני" ושלח את המכתב לאביו.

כשקיבל האב את המכתב,ובו התשובה השלילית, ישב וכתב לבנו הרוצח מכתב שיבוא לעזור לו.

ברגע שקיבל הבן הגדול את המכתב, ישר כתב לאביו "אבי אל תעיז לגעת בשדה החבאתי שם את כל האוצרות שגנבתי מהנרצחים" ושלח את המכתב.

עברו יומיים ועל השדה של האב פשטו מאה שוטרים שהחלו להפוך כל פיסת קרקע בחיפוש אחר המטמון וכמובן שלא מצאו כלום.

עברו עוד יומיים והאבא מקבל מכתב נוסף מהבן בזו הלשון "אבי היקר אני מקווה שהשוטרים עשו את מלאכתם נאמנה, השתדלתי ועשיתי כל מה שיכולתי. שלך באהבה"

מוסר השכל הוא פשוט. לכל דבר יש פתרון, השאלה רק מה הוא? וכמה איכפת לנו בשביל להגיע לפתרון.                                                                                                                                     בן אדם                                                                                                                                           מספרים על אב שלא היה מרוצה מבנו, כל דבר שהבן עשה, או לא עשה, האב עיקם את פרצופו ואמר:"אתה, אתה לא בן אדם, אתה"                                                                                                                     ושלא תחשבו שהילד לא התאמץ: השקה את העציצים, הכין שעורי בית, הכין קפה שחור עם קצף, אמר שלום יפה לדודה. אבל האבא בכל פעם ובכל הזדמנות עיקם את פרצופו ואמר לילד:"אתה, אתה לא בן אדם אתה".                                                                                                            עד שנשבר לילד, די, חאלס, אי אפשר יותר, אתה לא בן אדם אתה, אתה לא בן אדם אתה. לקח את המוצ'ילה, נתן לאימא נשיקה במצח והלך לעיר הגדולה, אולי שם יעריכו אותו.                                                         ואיך שזה נכנס לעיר מה הוא רואה, המוני אדם מסתודדים בכיכר העיר. הבן לא מבין והוא שואל אחד מהקהל לעניין.                                                                                                                    "איך אתה לא יודע" אומר האיש "המלך נפטר, ואין יורש. לכן החליטו לשלוח את הבז של המלך לשמיים, ומי שהבז ינחת עליו, הוא יהיה המלך"                                                                     ואיך שזה מסיים את דבריו הנה הבז עף לשמיים וכולם מרימים את ידם וצועקים "בוא אליי". הבז חג לו מעל כולם, מתבונן שמאלה, מתבונן ימינה והופ נוחת בדיוק על הכתף של הבן. והנה כל הקהל מקיף אותו במעגל וצועק "יחי המלך, יחי המלך" ובאים שני שומרים ומושיבים את הבן על כרכרה היישר לארמון, ושם הכניסו אותו לאמבטיית ורדים , לאחר מכן שלחו אותו לספר ולגלח, הוציאו לו שערות מהאף, הלבישו אותו בבגדי פאר, בקיצור מלך, מלך. אבל הוא הבן , בכלל לא מעניין אותו כל מנעמי הארמון, אלא רק דבר אחד חשוב לו-להזמין את אביו, זה שטען שהוא לא בן אדם, ולהוכיח אותו על טעותו.                                                                          מיד קרא הבן (המלך) שליחים שיזמינו את אביו לארמון. אלו הגיעו לבית אביו "המלך מזמין אותך לארמון" אמרו. האב לא מבין איזו זכות ניתנה לו, הוא לובש את הבגדים הכי יפים, יורק על הנעל ומשפשף והיידה לארמון. שם בארמון מושיבים אותו ליד שולחן המלך והנה מוגשים מאכלי גן עדן והמלך בכבודו ובעצמו ויושב לידו. האבא מבסוט איזה כבוד נפל בחלקי. והנה המלך מדבר איתו וצוחק איתו ומוזג לו כוס יין והאבא בשמיים. ולאחר שעה של בדיחות ודיבורים פונה לאב המלך ושואל "תגיד, אתה לא מכיר אותי"?                                                                                                "בוודאי שאני מכיר אותך, אתה המלך" השיב  האב.                                                                      "אני הבן שלך, אני הבן שלך, זה שאמרת לו כל הזמן שהוא לא בן אדם. תראה אבא, אני המלך!". האב הביט בבנו המלך ולפתע עיקם את פרצופו המחויך ואמר " ככה לעזוב את אבא בלי להגיד לו שלום?! אולי אתה מלך אבל בן אדם אתה לא!"                                                                                            איש האמת                                                                                                                       היה היו מלך ומלכה חשוכי ילדים. התפללו ועשו ככל יכולתם, אבל מהשמים לא הסתייע. בלית ברירה פנו ליועץ הממלכה והלה ייעץ מה שייעץ והמלך אכן עשה כדבריו.                                                            מיד לאחר העצה נתן המלך הוראה לאסוף את כל ילדי הממלכה על מנת לבחור מתוכם מי יהיה המלך הבא ולמעשה בבחינת הבן המאומץ שיהיה להם.                                                                            ביום המיועד הגיעו כל ילדי הממלכה בלווית הוריהם לכיכר העיר והמלך הודיע להם כי עומד להתקיים תחרות בין כולם לבחירת יורש העצר החדש לממלכה.                                                                        שאלו כולם – מה עלינו לעשות? השיב המל – פשוט מאוד הנה אנו מחלקים לכם עציצים ודשן ואדמה וכל ילד יקבל זרע ויהיה עליו לזרוע אותו בעציץ לטפל ולטפח אותו ובתום שלושה חודשי טיפול על כל אחד להגיע עם השתיל החדש שלו על מנת שהמלך יבחן ויראה מי הצליח יותר מכולם בעבודה זו.                                                                                                                                   טוב כל ילד קיבל את העציץ, הדשן והאדמה והזרע כמובן וחזר לביתו ובתום שלושה חודשים התמלאה הכיכר בעציצים שצמחו בהם שתילי פרחים מרהיבי עין ביופיים.                                                       והמלך עבר ובדק כל שתיל ושתיל, מחמיא לזה על הפרח היפה, לילד שני על גובהו וחוסנו של הפרח וכך עבר מילד לילד. עד שהבחינה עינו של המלך בילד בודד שעמד עם עציץ ריק ושדוף שאין צומח בו דבר.                                                                                                                                 - הביאו אלי את הילד הזה ציווה המלך ונימה רצינית נשמעה בדבריו. – מה קרה שאל את הילד, מדוע לא הצלחת לגדל שתיל כמו השתילים היפים שאני רואה כאן מסביב, אתה היחידי שנכשלת?                       אדוני המלך, ניסיתי, השקיתי התפללתי, אבל דבר לא עזר שום דבר לא צמח. האמן לי אדוני המלך שיום יום עמדתי ליד העציץ בתקווה שיצמח משהו, אך לצערי הרב לא הצלחתי.                                                - זהו יורש העצר שלי, קרא המלך בשמחה להפתעת כולם. דעו לכם שכולכם קיבלת זרעים שנתבשלו וממילא לא היה כל סיכוי שהם ינבטו. לכן הילד הזה הוא איש האמת היחיד בכל הממלכה ולכן אני ממנה אותך למלך אחרי. סיכם המלך את דבריו לתדהמת כל הסובבים אותו. בדיחה                                                                                                                             איש זקן עולה לאוטובוס ומגיש לנהג
כרטיסיית נוער.
הנהג שואל אותו: "אתה לא מתבייש?
בגילך ועוד מעז לעשות לי קונצים של
כרטיסיית נוער?"
אומר לו הזקן: "ואתה לא מתבייש?!
תבין כמה זמן אני מחכה לך!"

בדיחה                                                                                                                                             אשה הולכת עם העגלה ובה התינוק שלה ברחוב .עברה אישה ואומר אללה יסתא מווחאש ולדק (לא עלינו איזה ילד מכוער יש לך)
האשה החלה לבכות ולבכות עברה אישה אחרת ואמרה שביק ת'בכי יא ללה (מדוע את בוכיה אשת החייל)
הנה את יפה את נראית יופי די לבכות ואז הגישה לה בננה ואמר וזה מתנה לקוף     
תגובות

יחודו של אברהם

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו                                                                                                       אחד היה אברהם                                                                                                             על עניינו של אברהם אבינו בעולם כתב הרמב"ם:"בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו... נעשה לו נס ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלו-ה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד.והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה א-ל עולם". . .
היה אברהם מפרסם את אלקותו יתברך שהוא אחד, הוא הבורא, הוא היוצר והמנהיג ולימד את כולם את דרך התורה. לימד את האנושות את המוסר של עם ישראל והחזיר אותם לדרך האמת. והנה לוט בן אחיו הורס במעשי ידיו את בנין הקדושה של אברהם אבינו. אברהם מחנך להקפיד במצוות שבין אדם לחברו כמצוות שבין אדם למקום, מזהיר להתרחק מהגזל ומהדומה לו, לבטוח בהשם שהוא הזן ומפרנס מביצי כינים ועד קרני ראמים ולא כוחו ועוצם ידו של האדם עשה לו את חילו ואת עושרו. והנה באים רועי לוט הרשעים וגוזלים "ומרעים בהמתם בשדות אחרים" (רש"י). רועי אברהם מוכיחים אותם על הגזל ולהם יש תשובה וגושפנקא הלכתית, שהרי הארץ שייכת לאברהם אבינו ולוט יורשו של אברהם ולכן הם לוקחים.והנה לוט היה דומה בקלסתר פניו לאברהם אבינו כפי שכתב רש"י בפסוק "כי אנשים אחים אנחנו",
ועתה יצא חילול השם שאברהם קורא בשם השם ועבדיו גזלנים. ובאמת רועי לוט טעו בשתים. ראשית הארץ עדיין לא ניתנה לו לאברהם אבינו כי עתה הכנעני בארץ, ושנית אברהם אבינו עדיין חי ולוט לא ירש אותו. ולוט, הרי לוט יודע שכל עושרו בא בזכות אברהם אבינו כאמור "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואוהלים. מי גרם שהיה לו זאת? הליכתו עם אברהם" (רש"י). והוא מוכן לעזוב את שיא הקדושה וללכת לשיא הטומאה בשביל כסף, בשביל גזל. אמר אברהם ללוט, אתה רוצה ללכת בדרך שלי, בדרך האמת, בוא איתי. לא רוצה - תתרחק ממני. היה לו ללוט לומר טעיתי, שגיתי, אך הוא הולך בדרך כסילים לסדום ולעמורה. לוט נפרד מאברהם והולך לדרכו אבל כאשר בא הפליט להודיע לאברהם כי נשבה בן אחיו לוט, מזדרז ורודף אחר ארבעה מלכים גבורים וחזקים. למה נכנס אברהם לצרה זו, בשביל לוט בן אחיו, זה שפרש והלך לו לסדום???
אחד מהמלכים היה אמרפל, וכפי רש"י (י"ד, א) זהו נמרוד, שעליו כתב רש"י לעיל "כנמרוד גבור ציד - צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום.. יודע רבונו ומתכוין למרוד בו" (י. ט).בין נמרוד לאברהם היתה מלחמה קשה. אמר לו אברהם, אתה נמרוד בן כוש בשר ודם והוא אומר על עצמו שהוא אל. והנה שומע אברהם שנמרוד לקח בשבי את לוט הדומה לו בקלסתר פנים והוא אומר ללוט אתן לך כל טוב ואפדך מהשבי ובלבד שתאמר שטעיתי ואני נמרוד צדקתי. והאנשים יראו את לוט ובחשבם שהוא אברהם יאמרו אכן טעה אברהם. ועל כך אברהם לא יכול לשתוק ולשבת בביתו ספון ושם ה מתחלל ולכן יוצא למלחמה קשה וה יתעלה ויתברך שמו עשה עמו נס ופלא להצליחו במלחמת קידוש השם.

אברהם ידע את החסרון שיגרם בחורבן הבית

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו                                                                                                  במה אדע                                                                                                                                      על שאלתו של אברהם אבינו "במה אדע" ששאל בברית בין הבתרים אמרו חז"ל (מגילה לא:). "אמר אברהם לפני הקב"ה, רבונו של עולם שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?  אמר לו (הקב"ה לאברהם) - לאו.  אמר לפניו, רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קים, בזמן שאין בית המקדש קים מה תהא עליהם? אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבים לפני קרבן ומוחל אני על כל עוונותיהם". .
גמרא שם באר רש"י "מה תאמר לי ללמדך דבר שיתכפרו בו עוונותיהן".
ולכאורה חז"ל נוטים מדרך הפשט, שהרי אברהם אבינו שאל "במה אדע כי אירשנה" - כיצד אדע שאירש את ארץ ישראל, ואילו חז"ל מרחיבים את שאלתו, וכדברי רש"י: "במה אדע. לא שאל לו אות אלא אמר לפניו הודיעני באיזה זכות יתקימו בה? ואמר לו הקב"ה "קחה לי עגלה משלשת" - בזכות הקרבנות?
ורש"י מבאר לנו בפסוק את סימני כפרת העוונות שנרמזו בכתובים:
עגלה משלשת - כנגד שלשה פרים; פר יוה"כ, פר העלם דבר של צבור ועגלה ערופה.
עז משלשת - רמז לשעיר הנעשה בפנים ושעירי מוספין של מועד ושעיר חטאת יחיד.
ואיל משלש - אשם ודאי, אשם תלוי וכבשה של חטאת יחיד.
ובאמת אי אפשר לפרש את שאלתו של אברהם אבינו כפשוטה, וכי יש לו לאברהם פקפוק חלילה בדבר השם?? אלא, אברהם אבינו המכיר קדושתה ומעלתה של ארץ ישראל יודע שארץ ישראל איננה סובלת עוברי עבירה. הוא אומר, רבונו של עולם נתת לי את הארץ ירשה ואני מורישה לבני. במה אדע כי היא ירשת עולמים, הרי אם יחטאו תגלה אותם הארץ ונמצא שהירשה היא ירשה זמנית ולא נצחית?! אמר לו הקב"ה לאברהם, יש תשובה בעולם, יש כפרה בעולם. אם חטאו יביאו קרבנות לפי סוג החטאים, עגלה, עז, איל וכו.
ועדין אברהם אבינו אוהב עם ישראל, אוהב בניו, אומר להקב"ה תינח בזמן שבית המקדש קים אבל אם יחטאו ויחרב בית המקדש לא יוכלו להקריב קרבנות לכפר על עוונותיהם ומכח מה יחזרו לארץ ישראל?? אמר לו הקב"ה "ונשלמה פרים שפתינו". אם הם יתפללו ויגידו את פרשת הקרבנות "איזהו מקומן", הרי אני מעלה עליהם כאילו הקריבו לפני את הקרבנות ויתכפרו עוונותיהם. ואכן אמרו חז"ל שהתפלות עצמן נתקנו כנגד הקרבנות וגם להלכה התפילה והקרבן ענינם אחד, וכדברי השלחן ערוך (או"ח צ"ח): "התפילה היא במקום הקרבן ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה... וקביעת מקום... ושלא יחוץ דבר בינו לקיר... ויהיו לו מלבושים מיחדים לתפלה כגון בגדי כהונה"...
ומאוד צריך להזהר בכוונה שלא יחשב בענין אחר, וכשם שהמחשבה מפגלת בקרבן כך גם בתפלה.
ולמעלה זו זכינו בזכות שאלתו של אברהם אבינו, כי הוא שאל במה אדע, במה יתכפרו עוונותיהם) גם בזמן שביהמ"ק קים וגם בחרבנו, והשי"ת נתן לנו את כח השפתים. דבורו של אדם הריהו כקרבן, ואם התפילה היא קרבן הרי מקום התפילה כבית המקדש. צריכים אנו להתחזק ולהתעלות בתפלה ולנצל את הכח המיחד שניתן לנו בזכות אברהם אבינו, ויהי רצון שמהרה יבנה המקדש ואז לא נקריב חטאת ואשם אלא תמידים ומוספין כהלכתם "אז תחפץ זבחי צדק" בב"א.
תגובות
מעשה רב כהנא וסליק בנו                                                                                               כתיב (משלי ג טו) יקרה היא מפנינים וכתיב (דברים יא יט) ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם אמרו חכמינו ז"ל חייב אדם ללמד את בנו תורה כבן שש כבן שבע שנאמר (ישעיה מג כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ואמרו חכמינו ז"ל (משנה אבות פרק ה כא) בן חמש שנים למקרא:
ההוא רב כהנא נתן לו הקדוש ברוך הוא בן ושמו סליק והיה בן חמש שנים מיד תפש אביו בידו ובא להוציאו מן הבית ללמדו תורה אמרה לו אמו של בן לאיזה מקום אתה מוליכו לבני אמר לה אמסרנו ביד רב שילמדנו תורה אמרה לו מוטב נמות שנינו ואל נראה בפרידת מחמד עינינו ישב אצלנו ולא ילמד תורה ולא הלכה ולא יעשה מלאכה אמר לה מהרי תני כתובתך ואתן ליך מה שבתוכה ואקרענה אמרה לו מה מום מצאת בי כי תגרשני והלא כתוב בתורה (דברים כד א) כי מצא בה ערות דבר השיב ואמר לה אין מום גדול מזה שתמנעי בני ממים חיים ואין מים אלא תורה שנאמר (ישעיה נה א) הוי כל צמא לכו למים ואין חיים אלא תורה שנאמר (משלי ד כב) כי חיים הם למוצאיהם אמרה האשה לא כך תעשה אלא פשרה נעשה אני ואתה אמר כיצד אמרה תצא לשוק ותמצא רב מובהק ותעשה עמו תנאי שנים קצובים ילמד בנינו תורה ולא יצא מן הבית ואני אשרת את כבודו ואפלה בגדו וארחץ כתליו ואקטר וארתיח לו מים לרחוץ מיד רצה הבעל ויצא לשוק מצא חכם בעל ציצית בשבע חוליות אמר לו שלום עליך רבי אמר לו ועליך שלום אמר לו אדוני מה שמך אמר לו אליעזר זעירי שמי אמר לו יש לך אשה ובנים אמר לו הן אמר לו באיזה מקום אמר לו בזה המקום אמר לו רב כהנא אשת רבי תורה היא דכתיב (קהלת ט ט) ראה חיים עם (האשה) אשה אשר אהבת ובני אדוני הם התלמידים שנאמר (איוב א ו) ויבאו בני האלקים אלו התלמידים אמר לו טוב דברת אמר רב כהנא אדוני רצונך שתעשה עמי תנאי תלמד את בני תורה עשרים וחמש שנה ואתן לך אלף משקל זהב אם תלמדו עשרים וחמש שנה פחות חדש ותרצה לצאת אין [לך] עמי מאומה ואם תשב עמי חדש ואתנחם אני אפרע לך כל שכרך אלף משקל זהב על מנת שלא תצא אתה וסליק בני מפתח ביתי אמר לו הרב אני מקבל מיד כתב רב כהנא שטר וימסרו לר' אליעזר ור' אליעזר כתב שטר ומסרו לרב כהנא למד סליק עשרים וחמש שנה ונעשה הבן בן שלשים שנה ומשעת יציאתו מבטן אמו ועד יום סוף שלמד לא יצא מפתח הבית לסוף שלמד פרע רב כהנא לר' אליעזר אלף משקל זהב והרשה סליק והלך לו: יצא סליק לשוק ולבש בגדים נאים ולא הוציא עמו אף פרוטה אחת והיה מטייל בשוקים וברחובות עד שאחזו הרעב והצמא שמע מוכר המים אחד מבני משפחתו צועק בקול גדול בקבוק מים מסובך במי ורד ומושפך בתוכו מים קרים על נפש עיפה אשרי שותיו בקסקס אחד רמז סליק למוכר המים כשבא אצלו אמר לו השקיני מעט מים אמר לו תן קסקס ושתה מים אמר לו אני חכם ולמדני אבי באלף משקל זהב ולא תשקני מעט מים אמר לו אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא (משלי ט יב) ואם למדת תורה הרבה אל תחזק טובה לעצמך כי לכך נוצרת בראך אלקים להגות בה יומם ולילה ואני בראני לשאוב מים ולסבול על שדרתי ולמכור בקסקס ולפרנס את אנשי ביתי מיד כעס סליק והלך לביתו בפחי נפש קרע כל בגדיו והשליכן לפני אביו ואמו ואמר הלומד תורה מקרא משנה ותלמוד אינו שוה קסקס של מים ועתה רצוני לצאת לרשות אחרת:

טוב ארך אפים מגבור (משלי טז לב) זה רב כהנא שלא צעק וכעס על בנו אלא אמר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו אמר ר' כהנא לסליק בנו רצונך לצאת לרשות אחרת אני מבקש תלך ותביא לי ארגז פלוני מן העליה ותפתח אותו ותתן לי מתוכו כלי קטן של כסף מסוגר בפונדא מיד הביאו לאביו פתחו והוציא ממנו מרגלית יפהפיה אדומה אמר לו בני קח זו המרגלית ולך ומכרנה ואני ואתה נחלוק את דמיה חצי לזקנותי וחצי לך לפי שבני משפחתך לא חסו עליך בקסקס מים על אחת כמה וכמה משפחה אחרת שלא יחוסו על כבודך אבל כשאתה מוכר המרגלית ותקח חלקך הם יקבלוך והכסף יענה את הכל (קהלת י יט) לך וקבל דבר אביך וכן תעשה קח את המרגלית גלויה ומפורסמת ותכנס בשוק המוכרים חליות קטנות משוחים באבר וזכוכית ותראה כמה ידמוה ואל תמכור אותו להם אחר כך תשאל לשוק של מרגלית הרי הם עשר חניות תראה להם המרגלית מראשון עד העשירי ואז תמכור אותה לעשירי ותבא מיד הלך לשוק מוכרי חליות קטנות דמו אותה בסלע מצרי כסף הלך לשוק של מרגליות והראה אותה להם הראשון נתן לו אלף משקל ושני יותר ושלישי יותר עד שקנה אותה העשירי בחמשה ועשרים אלף משקל כסף אמר לו סליק תן לי בכסף זהב נתן לו אלפים וחמש מאות משקל זהב נתן לסבל שכרו ונשאם עד שבא אצל אביו קרא לו ואמר לו תבא ונחלוק דמי המרגלית אמר לו אביו אני לא נתתי לך המרגלית למכרה אלא להודיע לך דעת ועתה אמור לי כיצד עשית בה אמר הלכתי אצל העניים ולא נתנו לי אלא סלע מצרי ולקחתי וכסיתי אותה והלכתי אצל המרגליים ראשון ושני עד העשירי ונתן לי דמיה אלפים וחמש מאות משקל זהב אמר לו אביו בני נתתי לך מרגלית ללמדך דעת דע בני שדמיך עם מוכר המים כדמי המרגלית אצל מוכר החוליות השועים באבר וזכוכית שלא ידעו דמיה ולא נתנו בעדה אלא סלע מצרי של כסף מפני שאינם מכירים בה כך אתה עם מוכר המים שאינו יודע כבודך שאין יודע בה אלא בעלי תורה שנאמר (משלי כז יז) ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו וכמו שהמרגלית קנה אותה בחמשה ועשרים אלף כסף מפני שהוא מכיר אותה כך אתה אם תלך אצל החכמים יכבדו אותך והולך את חכמים יחכם אמר לו אדוני אבי להיכן אלך ואמצא חכמים אמר לו לך למבוי של רקחים הרי היום קבוץ גדול להם לך לשם ותשב על מחזה וטוב שיאמרו לך עלה משיאמרו לך רד ואם תמצא אותי ביניהם אל תכבדני אמר לו ברצון מיד הלך ושאל על מבוי של רקחים מצא שהם יושבים בבית אחד כתליו ארבעתם מקני האגם וקנים מתוקים וכסוי למעלה בהדס וכופר ובעלי בנות שוח ומיני ורדים ובשמים אז ישב על המעלות עד קרוב לחצי היום והיו יושבים ושותים יין:

אחר כך בא רבה בר רב הונא והיה מושך בהמה בשלשלת של ברזל ופניה מכוסה בסדין הקריבה אצל ר' שמריה בן חפני ור' שמואל בן חפני אמר להם רבותי יש לכם יין ויש לי צלי קחו זו הבהמה ושחטוה אמר ר' שמריה לתלמיד אחד עמוד ושחוט יצא התלמיד לחוץ הגביה את הסכין וראה את הבהמה שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה וצוארה וראשה וחוטמה ופיה כמין כלב אמר אותו תלמיד חכמתי לא הגיע לשחיטת בהמה כזו אלא נחזיר אותה לפני חכמים אם יכשירוה נשחטנה ואם יאסרוה נניחנה מיד חזר בה אצל חכמים אמרו עליה ברוך משנה הבריות אמר להם בעל הבהמה אם תתירוה נשחטנה או אסרוה ונלך בה היו שם ארבעת אלפים חכמים ולא היו בהם אחד שיאמר אסורה היא או מותרת אלא ספיקא לכל וספיקא דאורייתא לחומרא:

אמרו בני חפני עת שתייה אהובה לא עת התשובה מיד משכוה בעלה עד הפתח תפסה סליק בן רב כהנא אמר בעלה למה תפסת בהמתי אמר כדי לשוחטה אמר לו ארבעת אלפים חכמים לא יכלו להשיבני ואתה תרצה להשיב מעל המנעל אמר לו כל המשפיל את עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו ועתה נלך שנינו לפני חכמים ואני אתירה הלכו לפני החכמים אמר בעל הבהמה אתם תעידו על זה הבחור כי הוא אמר שיתיר את בהמתי אמר להם לא יעלה על דעתכם רבותי שהוא יחזור בה פעם שניה מכאן אלא אני ארביצנה ואשחטנה ואצלנה ואתן לו את העור וילך לדרכו אמרו לו חכמים אמור:

אמר סליק נקשרנה עד שתעלה בקולה אם ענתה כקול כבש מין בהמה היא ומותרת ואם ענתה בקול כלב מין כלב היא ואסורה אמרו חכמים חזק אמר בעלה תיכף שתקו כולם אמר דעו רבותי זו הבהמה יום אחד תענה כקול כבש ויום אחד תענה כקול כלב אמרו חכמים חזרה קושיא למקומה אמר סליק אני אתירה תצא בעדר אם ישבה בעדר ולא זזה מין בהמה היא ומותרת ואם נתאחרה לאחר העדר או לפני העדר מין כלב היא ואסורה אמרו חכמים חזק אמר בעלה יום אחד תלך לבדה ויום אחד לא תזוז מן העדר אמרו חכמים חזרה קושיא למקומה אמר סליק אני אתירנה נשחטנה אם יש לה בית כוסות בהמה היא ומותרת ואם לאו מין כלב היא ואסורה אמרו חכמים חזק אמר בעל הבהמה מינין הרבה מזו עמי אשחט אחד ואמצא בה בית כוסות ואחד לא אמצא בה כלום אמרו חכמים חזרה קושיא למקומה אמר סליק אני אתירה אתן לפניה מלח אם אכלה ברצונה מין בהמה היא ומותרת ואם לאו מין כלב ואסורה אמרו חכמים חזק אמר בעלה זו הבהמה יום אחד תאכל מלח ויום אחד לא תאכל אמרו חכמים חזרה קושיא למקומה אמר סליק אני נותן לפניה מים אם שתת בשפתיה כמו הבהמות מין בהמה היא ומותרת ואם לקקה בלשונה מין כלב היא ואסורה אמרו חכמים חזק אמר בעלה יום אחד תשתה בלשונה ויום אחד תלוק בלשונה אמרו חכמים חזרה קושיא למקומה אמר סליק ניתן לפניה עשב ובשר אם אכלה עשב ומאסה הבשר מין בהמה היא ומותרת אמרו חכמים חזק אמר בעלה יום אחד תאכל בשר ויום אחד תאכל עשב אמרו חכמים חזרה קושיא למקומה אמר סליק אני אתירנה נשחטנה ונקח חתיכה מבשרה ונשים על האש אם נצטמקה ונקצרה ונפלה על האש מין בהמה היא ומותרת ואם נקדרה לאורכה כרצועה מין כלב היא ואסורה שאינו נקדר על האש אלא בשר הכלב בלבד מיד נשק רגלו בעל הבהמה ואמר לו אשריך ואשרי יולדתך ואשרי מי שלמדך אמר בעל הבהמה וכיצד בודקין אמר סליק תניח בהמה זו ותלך ותביא כבש וכלב ועבד ושלשה סכינין הלך והביא הכל לפני חכמים לקח סליק סכין ושחט הבהמה הספיקה ורב כהנא שחט הכבש והעבד שחט הכלב פשטו העורות והדליקו מדורות אש לפניהם ולקחו חתיכה מן הספק וחתיכה מן הכבש וחתיכה מן הכלב ושמו על האש הספק והכבש היו צורתם אחת על האש ונצטמקו ונעכלו ונקצרו אבל בשר הכלב נקדר לארכו כרצועה מיד הודו כולם לרב סליק ועמדו ונשקו אותו והניחוהו בראש והלכו לשלום:
תגובות

בס"ד

עש"ק, פרשת לך לך ט' מרחשון התשס"ט,

שנה שמינית, גיליון מספר 398

כניסת השבת: 17:06

ההפטרה : למה תאמר ומסיים: בקדוש ישראל תתהלל ישעיה מ'

יציאת השבת:17:48

 

 

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

 

 

 

בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר

ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .הרב חי חיים בר חנה חדאד ז''ל . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל. ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל. ולמנוחת האשה הכשרה מרת שמחה גילה בת סתיתרה לבית מאזוז. ולמנוחת הרב מרביץ תורה בישראל רבי חיים כהן בר פאנידה

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

תגובות

בס''ד         מוסר בלערבי פרשת לך לך

פלפרשה מתאע הזמעה האדי. פיהה אלמצוה התאניה אלי מכתובה פתורה. והייא אלמילה. ויחכילנה אלפסוק. אלי וקתלי אברהם אבינו וצל עמרו 75 סנה. רבבי קאלו אכרז מן בלאדך ומן דאר בוך ומנין תואלדת. ואמשי לוין נקולך. וגאדי נבארכך בלמאל ובזגאר ויוולי ענדך שם טוב. וכרז הווא ומרתו שרה ולוט ולד כו. והאדה נסיון כביר יאסר. ולחז''ל נשדו. השנווה הנסיון האדה. והאדה כל ואחד אלי רבבי יבארכו בלברכות האדון. יסכן חתה פלקמרה כאן לזם. וזאוובו אלי הנסיון לכביר הווא. אלי אברהם אבינו וקתלי כרז מן חרן. מה כממשי עלא לברכות. כאנשי כרז באש יסמע כלאם רבבי. והאו הדליל. אלי וקתלי וצל לישראל. רבבי קאלו אקעד הוני ונבארכך וחנעטיך ישראל ורתה לזגארך. ווקתלי וצל. זא הזוע. ותלז באש יהבט למצרים. ומה קאלשי כיפאש רבבי יקולי אקעד הוני ומן באעד יזיב הזוע באש נכרז מן הוני. ווקתלי קריב יוצל למצרים. קאל לשרה. נערף אלי אנתין מזיאנה יאסר. ואידה כאן ישופוך למצריין יקתלוני באש יאכדוך. ובהאדה קולי אלי אנתין אכתי. וכבאהה פי צנדוק. ווקתלי חידכל. קאלולו הדיואנה האש תמה פצנדוק באש תכלץ עליה. קאלום שעיר. קאלולו לא קמח חל נשופו. קאלום באהי קמח. קאלולו חריר. באהי חריר. דהב באהי. דיאמנט באהי. קאלולו לא חל. ווקתלי חל ושאפוהה. קאלו האדי מה תצלח כאן בפרעה. וכדאהה פרעה. ועטה לאברהם ברשה מאל. ורבבי בעת מלאך וקעד יצ'רב פי פרעה ושרה תקולו זיד. והווא יזיד. ובעת פרעה לאברהם. קאלו כיפאש תגלטני. האיה כוד מרתך ואכרז מן לבלאד. ובעת עסכר יעששו עליה. קאל ימשושי באעד לחד ויזיבלנה מציבה פלבלאד. והוני נפאהמו אחנאן. אלי ואחד מה ילזמושי יכמם עלא לחואייז מתאע רבבי. האו נשופו אברהם אבינו מה כממשי כיפאש. ורבבי רפעו למצרים באש פרעה יעטיה יאסר מאל. ומה נכממו כאנשי. באלכשי הדנוב מתאענה הווא אלי סבבלנה האד לעדאב. ונרזעו בתשובה.

ואברהם תקוה יאסר. וולא ענדו רזק כביר. וחתה לוט תבארך פי זרת אברהם. וולא ענדו רזק כביר. ותכאצמו רעאיה לגנם מתאע אברהם ולוט. אלי רעאית לוט כאנו ירעאו פשואני. קאלולהם רעאית אברהם האדה גזל. זאובוהם רבבי עטה ישראל לאברהם. ולוט הווא אלוארית מתאע אברהם. קאלולום מאזאל מה עטאהלושי. וכבר לכצאם. ונאדה אברהם לוט. וקאלו לכצאם קאעד יכבר עלאש יוצל חתה לינה. ואחנאן וכיאן. כטאר וין תחב תסכן והאנה נמשי לבלאצא אוכרה. וכטאר לוט סדום. ווקתהה כאנת מושכלה בין סדום וכדרלעמר צלטאן עילם. אלי סדום ועמורה ואדמה וצבויים וצוער. כאנו ידפעו מס לכדרלעמר 12 אן עאם. ומן באעד נאפקו עליה. ובאעד 13 עאם. זאהם כדרלעמר ומעאהו אריוך מלך אלסר. ואמרפל מלך שנער אלי הייא בבל. אלי הווא נמרוד. ותדעל מלך גויים וחארבוהם וגלבוהם. ושבאו הנאס אלכל וכדאו הרזק ומעאהם לוט ומשאו. ונמרוד ענדו בונתו מעה אברהם מן חכאית אלכושה. אלי טייחלו קדרו. ווקתלי שאף לוט שאך. עלא כאטר לוט כאן ישבה לאברהם. קאל תווה נמשי ללבלאד ונקוללהם האדה אברהם.וגלבת חס ושלום לאילה מתאעהו. ווקתלי שמע אברהם אלי לוט תשבה ענד נמרוד כמם עלא חלול ד'. ובהאדה לם זמאעתו 318 ואחד. ותמה האשכון יקול אליעזר האכהו. אלי חשאב אליעזר 318 .וכלט עליהם וחארבהם וגלבהם. וסלטאן סדום קאלו עטיני לעבאד וכוד לפלוס. קאלו מה נאכד שיי מן ענדך. ומה יזישי נהאר תקול אברהם סתגנה מן ענדי. רבבי הווא אלי יגני ויפקר.

ורבבי תזללה עלא אברהם וקאלו. אלי חיעטיה ישראל וחיזיב זגאר. קאלו כיפאש נערף אלי חנוורתהה. וקתהה עמל מעאהו ברית בין הבתרים. וקאלו אלי זגארו חיכדמו פי בלאצה אוכרה 400 שנה. ומן באעד ירזעו ויאכדוהה. ושרה באעד 10 שנין מלי וצלו לישראל ולקאת רוחהה מה זאבתשי זגאר. עטאת כדימתהה לאברהם למרה. וחבלת לכדימה וקעדת תתפיסך עלא שרה. ותגשת עליהה שרה ועדבתהה ורמאת והרבת. ופתנייה זאהה מלאך וקאללהה רזעי וחתחבלי מרה אוכרה וחתולדי. וצאר איכאך. ווקתהה אברהם עמרו 86 שנה. ווקתלי וצל עמרו 99 .רבבי בדלו אסמו מן אברם לאברהם. וקאלו באש יעמל למילה הווא ואלי ענדו פדאר זמלה. ואלי חיתואלד מן באעד יעמלולו למילה בתמנייה הייאם. וקאלו אלי שרה חתולד ולד ויסמיהו יצחק והווא אלי חיתסממה עלא אברהם ענד רבבי. ואלי בדללהה אסמהה מן שרי לשרה. ועמל אברהם למילה הווא וולדו ולכדאמה מתאעהו לכל.

פלפרשה מתאע הזמעה האדי. תמה באעץ' הנשדאת. אברהם אבינו וקתלי קאלולו אלי לוט אתשבה. משה חארב מעה למלכים אלי שבאו לוט. לחז''ל עטאו הטעם. עלא כאטר כאן חיוולי חלול ד'. הוני ואחד ינשד. עלאש תלזו לחז''ל לטעם האדה. והאדה הווא עאדי אידה כאן אברהם אבינו ימשי יעאוון ולד כו וכו מרתו. נשדה אוכרה. אברהם אבינו וקתלי שאף אלי הרעיין מתאע לוט קאעדין יאכדו מן לגזל. קאל ללוט נתפארקו. הוני ואחד ינשד. אברהם אבינו מערוף אלי כאן יקרב הנאס לרבבי וירזעום בתשובה. חקו תווה יקרב לוט וירזעו בתשובה. כיר מלי ימשי לסדום ויזיד יתהלך פדין.

לאכן באש נזאוובו הנשדאת האדון. נבדאו נאוובו נשדה פי אוול לפרשה מתאענה. אלי רבבי קאל לאברהם אבינו. לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. ואחד הוני ינשד. חקו לפסוק קאל. לך לך מהארץ הזאת. ומארץ אשר נולדת בה. אלי ארצך מאענהה לארץ מתאעך. והווא בלחק מוש מתאעהו סאכן פיהה האכהוו. חאזה אוכרה. הרש''י ז''ל פסר עלא לפסוק לך לך. לטובתך ולהנאתך. יאכי אברהם אבינו עמרו כאן יכמם עלא הטובה ולהנאה מתאע עולם הזה.

לאכן מערוף אלי הצדיק וקתלי יוולי פלבלאד. הזכות מתאעהו דאפע עלא לבלאד לכל. כיף מה מערוף מעשה עלא ואחד אסמו רבי משה. אלי כאן דימה פלישיבה יקרא ואקף לכבוד התורה. ומררה כאן מרץ' פלבלאד האדיך אלי כאנו ימותו ברשה עבאד לא אליכם ובר מינן. וליהוד מה תמש מנהם חד. הנאס לכל כאנת תכמם בזכות הרבי מתאע לבלאד אלי כאן מערוף לואחד מן הצדיקים לכבאר. הרבי מררה פדראש קאלום ראו אלי קאעדין מאנעין מוש מן הזכות מתאעי. כאנשי מן הזכות מתאע האך הצדיק אלי קאעד פי בית המדרש ואקף ויקרא. ופעלן באעד וקת

 באעתתלו מרתו קאלתלו אלי למרץ' מוזוד פלבלאד וכאייפה עלא זגארהה. תחבו יזי חדאהה ללבלאד אלי סאכנה פיהה. ווקתלי ספר מלבלאד בדאו ינפטרו חתה ליהוד. ולעבאד אידה כאן חיתכלו עלא הצדיק האדאך ומה ירזעושי בתשובה. מה עמלו חתה אפאר. אלי לעקובה חיקבלוהה פי עולם הבא. כיף מה מערוף מעשה פי רבי כאן יוצף גהנם פדראש מתאעהו. ואחד מן התלאמדה מתאעהו מן כתרת לכוף דאך ומרץ' ומה מנע כאן בסיף. ווקתלי ברה זא לרבי מתאעהו וחכאלו כיפאש מרץ'. זאוובו הרבי מתאעהו. אידה כאן כמלת הדראש אלי פיה כאן יוצף קדאש ליסורין ימנעו מלעקובאת מתאע גהנם. כנת תברד שוייה ומה ינצארלו שיי. ובהאדה הזכות מתאע הצדיק צחיח תווקף לפורענות באש הנאס תלקא לוקת באש ירזעו בתשובה. ווקתהה יזיד זכות עלא זכותו. ולאכן אידה כאן מה ירזעושי וקתהה מה עמל חתה אפאר. בלעכש הזכות מתאעהו סתכדמו פי חכאיאת פארגה.

והאדאך עלאש רבבי קאל לאברהם אבינו מארצך וממולדתיך. אלי אנתין חאשבהם אמאליך ובזכות מתאעך קאעד אדאפע עליהם תקול עליהם מתאעך. אכרז מנהם. והאדה האש פסר הרש''י ז''ל לטובתך ולהנאתך. אלי תכבבי הזכות מתאעך לזגארך כיר. ובהאדה לוט וקתלי מה קאעדשי באהי. וקד מה קעד מעה אברהם אבינו באקי דוני. קאלו אברהם אבינו נתפארקו באש מה יכסרשי הזכות מתאעהו. ולוט יקבל לעקובה מתאעהו פי עולם הזה. אלי לוט ולא עשיר בזכות אברהם אבינו. ולאכן וקתלי תשבה עלאש מנעו המאלה. כלי יקבל לעקובה באש יתסאמחלו דנובו. ובהאדה זאוובו לחז''ל. אלי אברהם אבינו כאן יכמם עלא חלול ד'.

אכואני לעזאז. כל ואחד מננה יסתחק לזכות מתאע אבאתנה. ולאכן ילזמנה נסתגללו הזכות האדה באש נרזעו בתשובה. אלי הזכות מתאעהום מה יוקפלנה כאן פי עולם הזה. ולאכן פי עולם הבא כל ואחד יתחאשב עלא קד פעאלו. ולאכן הזכות מתאע זדודנה מוש כאן לואחד ברך כאנשי לכלנה. וילזמנה נערפו אלי ילזמנה מה נזבדושי מננו דימה. ילזמנה נחאוולו באש נכליו הזכות האדה לזגארנה. ובהאדה אחנאן ילזמנה נפייקו בעצ'נה. וכל ואחד ישוף צאחבו גאלט ילזמו יפייקו באש הזכות מתאע זדודנה יקעד ונסתגללו וקתלי נסתחקו. ומה נקולושי כיפאש נרדו עלא צאחבנה באלכשי יתגשש האו ירד לפעל מועאכש ויוולי יעמל בלמקלוב. ראו כל ישראל כשרים. וכל ואחד אידה כאן נערפו כיפאש נדויו מעאהו בטריקה אלי יערף אלי אחנאן נחבו מצלאחתו. הנאתיזה תכון איזאבייה וירזע ומה עאדשי יעמל הדוני. ונזיבו הוני מעשה ביה נפאהמו לכלאם אלי יכרז מן לקלב יעמל נתיזה. למעשה האדה יחכיהו טביב מערוף. וקאל מה חבשי יקול אסמו באש מה יחרזש ברשה נאס. הווא כאן סאכן פי מלכה עאדייה. חתה ואלו אלי ענדו תלאת מלכאת מלאח וארבעה פילאת ולאכן כאריהום. ומה חבשי יסכן פיהם אלי הדאר אלי סאכן פיהה ערף פיהה אחלא אייאמו. ישתבכת ביהה. והווא כאן ענדו ולד פריד באעד מה קבל קראייתו פטב. בעתו לאמריקה באש יתכצץ גאדי. הווא מה כאן יערף חתה שיי פדין. בלעכש כאן יתביינלו הדין תכלף. והאדון אלי יסמיו באסם הדין. יחבו יסתגללו לעבאד. נהאר זמעתין אקבל פסח. זא ואחד דתי סכן פדאר אלי קבאלת דארו. הווא כאן פי חאלו ומה עמרהם מה תכלמו חתה שיי. כאן צבאח לכיר תצבח עלא כיר. כל ואחד ותפכירו. וחתה חד מה חאוול באש ידכל פי גירו. נהאר פלוצטאן מתאע פסח זא ואחד זאר זארו הדתי. והווא אלי מה ינזמשי ישוף ואחד גארק ויסכת. כללה מה כרז הזאייר האדה והווא דק עלא זארו אלי קלבו בפרחה ודכלו לדארו וזאבלו קהווה. הטביב קאל לזארו יקרבלך הזאייר האדה. קאלו כאטיב בנתי. קאלו אסמע כלאמי מה תעמל חתה שיי כאן באעד חנוכה. קאלו עלאש. קאלו האנה ננצח פיך ומה ענדך חתה כסארה אידה כאן תסתננה לחנוכה. הראזל כאן מחרז אלי קררו באש יעמלו לערס אקבל לעיאדה. ולאכן הווא חש הצדק פי כלאם הטביב. באעד פסח כלם נסיבו וטלב מנו באש ידזזו לערס לבאעד חנוכה. נסיבו פלאוול מה חבשי ווקתלי שד צחיח קאלו באהי. אקבל חנוכה בזמעה נסיבו מרץ'. דכל לספיטאר ומה כמלת חנוכה כאן מה נפטר. הוני הדתי משא לטביב וקאלו מנין ערפת אלי חינפטר. קאלו אלי הווא הטביב מתאעהו וכאן ידאוי ענדו. ויערפו אלי מה עדשי יצ'איין. ולאכן מה חבשי יקולו יטייחלו למוראל. ומה חבשי יקול לדתי אלי ממכן תנצאר מועזזה ויעיש. הדתי שכרו וקאלו. אנתין מנעת בנתי האנה ילזמני נמנעך ונרזעך לכאלקך. קאלו האנה מה ענדישי פלחכאייה האדי. קאלו תערף אלי אנתין עמלת עלייה מזייה כבירה יאסר והאנה מה נזמשי נרזעלך שיי. האנה נוורילך הדין ואנתין תחב תעמלו האו לא עלא כיפך. כיף מה עמלתלי אנתין קלתלי סתננה והאנה סמעת כלאמך. הטביב ואפק. קאל מה ענדי חתה כסארה כאן נתעלם. בלעכס הווא מגרם באש יכתסף. ובדאלו בשבת צ'אייפו ענדו. פלאוול כאן ישוף באש יערף. ולאכן פלאכר לקא רוחו קאעד יתזבד לדין. ובשוייה בשוייה ובתשזיע מן מרתו אלי חתה הייא עזבהה יאסר בדאו ירזעו בתשובה. ולאכן אלי כאן יקלקהם ולדהם אלי קאעד פי אמריקה ואלי חירזע באעד עאם ונפץ כיפאש חינזמו יעישו ויתפאהמו מעא בעצ'הם. ווצל הנהאר האדאך אלי ולדו רזאע. ומשאוולו ללמאטאר באש יסתקבלו. ולאכן למופאזהה כאנת כבירה וקתלי ולדהם כרז ופוק ראסו כיפה. באעד מה שלמו עלא בעצ'הם. בו קאלו השנווה לחכאייה האדי. קאלו פדאר נחכיו. ווקתלי וצלו לדאר ובאעד מה דווש ורתאח שוייה קעד חדה בו ואמו וקאלום. אלי הווא יחב יקולום חאזה ומה יתגשושי עליה. אלי הווא רזאע בתשובה ועזבו יאסר וערף אלי הומאן כאנו גאלטין. ובהאדה מה ינזמשי יאכל מעאהם אלי הומאן מחללי שבת. בו הבטולו דמוע מן עיניה ודכל לביתו וכרז מן גאדי השכארה מתאע הטלית ותפילין מתאעהו. מווקף צעיב יאסר באש יתווצף. ולאכן תווה ברוך ד' שאדין הדין מליח. וולדו ערס בהאך לבנת אלי מנעהה הווא אלי וקתלי שאפהה עזבתו יאסר. והייא בלחק כאמלה כאן פזין וכאן פלפעל. והווא יחס אלי מה שלמשי פדאר מתאעהו כאנשי באש ירזע בתשובה. עטה לולדו פילה יסכן פיהה. והווא וזארו כל לילה ירווחו נפץ הליל מן השיעור פלישיבה. יהי רצון. אלי רבבי יעאוונה באש נרזעו בתשובה. ויעטינה לכיר וצחה ולהנה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.       

תגובות