בס"ד

עש"ק, פרשת מסעי כ''ט תמוז יה''ל התשס"ח,

שנה שמינית, גיליון מספר 381

כניסת השבת: 20:09

ההפטרה :שמעו דבר ומסיים: אלקיך ישראל אח''כ אם תשוב ישראל עד יתהללו ירמיה ב' אח''כ פסוק ראשון ופסוק אחרון הפטרת שבת וראש חדש השמים כסאי

יציאת השבת: 20:51

יום שבת ר''ח אב מנחם שני ספרי תורה בראשון פרשת השבוע בשני וביום השבת פרשת פינחס

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .הרב חי חיים בר חנה חדאד ז''ל . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל . ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

המשך משבוע שעבר
"סבא הלך עם אחיו לדבר עליך" – השיב רבי שלום, והתכוון לאחיו הנוסף. הם היו שלושה אחים.
...ואז שרון מרגיש שהוא מתקדם למרכז האולם לכיוון הבמה שעמדה ממול. כאשר כל האנשים שהיו בדרך התעניינו בו מאוד ושמחו עימו, אבל בעוד שהם לבשו כולם בגדים יפים מאוד מאוד, לבש שרון בגדים מלוכלכים בדם והוא התבייש מפניהם. הוא לא לבש את המדים שהיו לו בשעת התאונה, אלא בגדים רגילים, מלוכלכים ומביכים מאוד. שרון תיאר כי חש בושה נוראה, כולם הביטו בו והיו נקיים ורק הוא היה מלוכלך ומוכתם כולו. כשהגיע לבמה, הרגיש שהיא מסתירה את בגדיו וקצת רווח לו".
"...לפניו היה אור גדול מאוד, מסנוור, שרון לא היה יכול להרים את הראש ולהביט בו, ושני אורות קטנים יותר משני הצדדים, אחד מהם היה "הקול הרע", שההיזכרות בו גורמת לשרון לרעוד, והשני היה "הקול הטוב", ליד האורות ראה שרון ארבעה רבנים חשובים שכולם עדיין חיים כאן בעולם הזה (עד מאה ועשרים שנים). אחד מהם היה הרב ב´, שאותו לא ראה שרון מעולם, ורק לאחר שהתעורר החל, כזכור, לשאול על אודותיו ולברר מיהו.
בתחילה המה האולם קולות של דיבור, אך בבת אחת הושלכה דממה מוחלטת...ואז שמע שרון קולות בוקעים מתוך האורות... "הקול הרע" אמר, "או אתה, או הדודה מרים, אחד מכם נשאר כאן". בתחילה לא הבין שרון מה פתאום מדברים על הדודה מרים, איך היא נכנסה לכאן. אבל לפתע הוא הבחין בה, נמצאת לידו. על הבמה, היא ראתה באותה צורה שבה הוא ראה אותה כאשר ביקרנו אצלה שנינו בלילה הקודם – חלושה, חולה מאוד, כחושה, לבושה בחלוק שבו שכבה במיטת חוליה.
ואז שרון הבין מבלי שאמרו לו, שזה יום קשה למשפחה, ואחד מהם חייב להישאר בעולם האמת. הוא קפץ מיד ואמר: "אני מוכן להישאר".
אבל "הקול הטוב" התחיל לדבר ואמר, שבעצם שניהם, גם שרון וגם הדודה, הם נשמות כוללות, נשמות כוללות הן נשמות אחראיות, דואגות, מסורות למשפחה, כפי שהסבא היה – לגמול חסדים כמוהו, לחתן יתומים ואלמנות, לעזור לזולת. ואם לא, הוא יישאר, ותרד נשמה חדשה לעולם בתוך תינוק שייוולד במשפחה, הנשמה החדשה תמשיך את מעשי הסבא, כי השושלת צריכה להימשך.
מנקודה זו, אמר שרון, הוא לא ראה יותר את הדודה לידו. רק הבחין שממרחק עומדת גם היא למשפט בסיטואציה זהה לזו שלו. הוא התאמץ לשמוע את מה שאומרים לה, אך הוא לא הצליח. כאן, בשלב זה הוא נפרד ממנה ולא ראה אותה יותר.
...ואז שרון שמע את "הקול הרע" אומר: "אחרי ששמענו מה שאמר הקול הטוב, כעת צריך לבדוק את הדברים".
...ואז פתאום שרון מרגיש איך שכל התמונות עוברות בתוך ראשו – לא יודע להסביר איך, לא כמו וידאו או משהו דומה. פשוט כל התמונות עוברות לך בראש, מיום שנולדת ועד היום האחרון שחיית. זה קורה במהירות מדהימה, אפילו לא מאית של שניה, מן ההתחלה ועד הסוף, כמו על סרט נע אתה רואה את כל מה שקרה מהילדות עד בגרות – רואים הכל. הוא ראה את עצמו כתינוק, איך שהוא היה לבוש במסיבת הסידור, את סוג העגלה שהיתה לו כתינוק, את המריבות בבית הספר, את המריבות עם ההורים. בתוך התמונות הוא חש בעיקר בדברים הרעים שעשה במשך חייו. את הדברים הטובים מנה אחר כך הסניגור בנפרד. הוא ראה דברים הקשורים עם שנאה שבלב, כיבוד הורים, לשון הרע, גזל, גאווה, צניעות ועוד.
אחרי שהסרט הסתיים, התחילו לנתח את מה שראו בו.
חשוב להדגיש שכל המשפט נערך לעיני כל יושבי האולם. כולם שמעו הכל, כולם ראו וידעו הכל!!!
"...ואז שאלו את שרון קודם כל שלוש שאלות, שעליהן היתה לו אפשרות להשיב בעצמו, אחר כך נלקח ממנו קולו ולא היתה לו עוד אפשרות לענות. שרון ידע והבין שבין כך יודעים עליו הכל, ואין לו מה לומר, וכל דבר שרוצה היה לומר להגנתו, אמר בשבילו "הקול הטוב".
השאלה הראשונה שהוא נשאל היתה: - "האם נשאת ונתת באמונה?"
ואז "הקול הרע" בקע ואמר לו: - "אתה לא עשית את מלאכתך נאמנה, אלא רק בשביל הרווח. לא השקעת מספיק בתלמידים, לא השתדלת להחזיר את התלמידים בתשובה. עבדת בשביל הכסף כי אתה אוהב כסף!!!"
השאלה השנייה היתה: - "האם קבעת עתים לתורה?"
שרון השיב: כן
את השאלה השלישית – "האם ציפית לישועה?", שרון אפילו לא הבין. כאשר הוא סיפר לי על כך, הוא שאל אותי, "מה השאלה הזאת? למה מתכוונים בה?"
המשפט 
"בשלב זה נלקח ממנו קולו, והתחילו לשפוט אותו, הנושא הראשון שהועלה, היה הכוונות בתפילות.
"הקול הרע" – אמר לו שהוא לא כיוון בשם השם, ושהיה עליו לכוון בשם ה-ו-י-ה את כוונת: - "היה הווה ויהיה", ובשם אדנות את כוונת: - "אדון הכל", הסבירו לו, שאת הכוונות האלה חייבים לכוון בכל פעם שמזכירים את שם השם, לא רק בעת אמירת קריאת שמע, אלא גם בעת אמירת ברכות "פשוטות". לפני אכילת פרי ואחריו, בתוך פסוקים, בכל פעם שמוציאים מן הפה את שם השם – חייבים לכוון כראוי.
דיברו עם שרון על ענייני לשון הרע. "כאן בעולם הזה אי אפשר לדעת ולהבין כמה חמור הוא העניין של לשון הרע – בשמים" – אומר שרון. "הקול הרע" הוכיח לשרון שהוא אהב לשמוע לשון הרע בחייו, שהוא ממש חיפש לשמוע לשון הרע....והסניגור...שתק...!!!
לאחר מכן עברו עם שרון לעניין השנאה שבלב. היה בחור אחד שעבד יחד עם שרון בישיבה, והם, כמו שאומרים לא הסתדרו כל כך טוב ביניהם, ועל כך שאלו את שרון – "למה אתה שונא אותו ומקנא בו, אתה חייב לרצות ולפצות אותו. תגיד לו שאתה מתנצל, הוא לא עשה לך שום דבר רע אתה פשוט מחפש איך לריב אתו, ואתה תשלם על הכל!"
ואכן כבר בתקופת השיקום, פגש שרון את הבחור הזה, התנצל בפניו והתפייס אתו.
ואז "הקול הרע" אמר – "אתה נודר נדרים ולא מקיים אותם. נדרת נדר לבית הכנסת ולא קיימת אותו!"
משם עברו עם שרון לנושא של כיבוד הורים. "הקול הרע" אמר – "לא כיבדת מספיק את ההורים שלך. אתה חשבת שיותר לא תצטרך אותם, חשבת שתברח מהמשפחה..." (מדובר, מסביר הגיס, על ויכוחים שהיו לפני החתונה כאשר שרון התכוון להינשא ולהתנתק מעט מן המשפחה), אנחנו נוכיח לך שכעת אתה תצטרך אותם ותזדקק להם!"
הזכירו לשרון נושאים הקשורים בטהרת המשפחה, ואז "הקול הטוב" אמר שהוא כבר תיקן חלק מהעניין על ידי תיקון שעשה לו רבו וההוראות שנתן לו לעתיד.
מכאן עברו לדבר עם שרון על נושא גזל. "הקול הרע" אמר – "אתה גנבת מסבתא שלך שיחות טלפון מבלי לקבל ממנה רשות! אתה צריך לשלם עבור השיחות האלה. גנבת את הסבתא שלך!" שרון ראה את עצמו בבהירות כשהוא מתקשר מבית הסבתא לתומו, בלי לבקש רשות קודם. המשיכו להעלות בפניו את נושא השנאה שבלב, כי הוא העמיד פנים, חייך אל האנשים, ואילו בתוך לבו הוא כעס עליהם.
"...ואז התחיל "הקול הטוב" לסנגר על שרון ואמר - ...שרון תורם מכספו להחזקת ישיבות וזו מצווה גדולה מאוד". "כן, עונה "הקול הרע", הוא אומנם עושה דברים, אך הוא מתגאה בזה, במה שהוא עושה". והוא מטיח בשרון – "למה תלית את תעודת ההוקרה שקיבלת, על הקיר בביתך?"...והסניגור...שתק...
בדיקת המצוות בבית דין של מעלה 
"...וכאן מתחיל השלב של בדיקת המצוות, לכל מצווה ומצווה ששרון עשה בחייו, התייחסו, בדקו אותה, בחנו אותה, שקלו אותה, חקרו אותה, עיינו בה, כולל המצוות הכי "קטנות"...
אוי...כמה...כמה שמח שרון באותם רגעים נוראיים כשהוא עמד בפני בית דין של מעלה, על כל מטר ומטר שהוא הלך בעולם הזה עם הטלית קטן שלו, עם אותם "ארבע כנפות" שהוא הקפיד ללבוש אותם כל חייו מתחת לחולצתו... "אי אפשר לתאר כמה גדולה היא מצוות הציצות!!!..."אי אפשר לתאר כמה היא עוזרת שם...שם...למעלה...כמה שהיא עזרה לי שם באותם רגעי אימת הדין הנושא" – אומר שרון. ...לכל מצווה ומצווה יש שכר רוחני עצום. גם למצוות "שנראות" לנו כאן בעולם הזה "כקטנות", "כפעוטות" – יש שכר עצום שלא ניתן להבינו בעת חיינו כאן. ...הכל עולה, הכל מובא לפני האדם...לא שוכחים שום דבר...לא מתעלמים משום דבר, שרון הרגיש בחוש שיש דברים הנחשבים כאן "לדברים קטנים"...שהם יקרים יותר מיהלומים...והם מתגלגלים בדרך, צריך רק להרים אותם כדי שיהיה אותם... "והקול הטוב" ממשיך ומונה את הדברים הטובים ששרון עשה בחייו. כאן, מעיד הגיס מר שחר אשבל, סירב שרון לספר, אך לאחר הפצרות רבות, הסכים שרון לספר בקצרה את הדברים, כדי שהוא לא יגיע לגאווה. הזכירו כיצד שרון היה מכבד את השבת, ומתאמץ מאוד לענג אותה בכל דבר שיכול, לפי הדרכת רבו, הרב א´, הזכירו לזכותו את נושא כבוד האישה שהוא מקפיד בה, את מאמציו בעניין מצוות שמחת חתן וכלה, ודברים נוספים...
העדים בבית דין של מעלה 
"...ואז הובאו עדים להעיד לטובת שרון. הרבנים התערבו במשפט לטובתו..."
"אנשים לא יודעים מה כוחם וגדלותם של הצדיקים", מתרגש שרון..."הם יכולים להמליץ עלינו שם יושר וטוב...גם הצדיקים שעדיין חיים בעולם הזה, בינתיים הם מעורבים בנעשה בעולמות העליונים...אנשים צריכים לדעת את גדלותם של הצדיקים!!!"                                      המשך בשבוע הבא בעזרת ד'

ארץ ישראל ארץ ללא גבולות

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו

זאת הארץ לגבולותיה
אמר הקב"ה למשה רבינו "צו את בני ישראל ואמרת אליהם, כי אתם באים אל הארץ כנען, זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה". ומה טעם ציינה תורה את גבולות הארץ? למדנו רש"י ע"ה: "לפי שהרבה מצוות נוהגים בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב ...גבולי רוחותיה סביב לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים, המצוות נוהגות". והוסיף רש"י מדרש אגדה: תפול לכם - ומדרש אגדה אומר על ידי שהפיל הקב"ה שריהם של שבעה (ויש גורסים ע’) אומות מן השמים וכפתן לפני משה, אמר לו ראה אין בהם עוד כח". ויש לשאול בענין הרי לכל אומה יש מדינה ויש גבולות והגבולות מציינים שארץ זו שייכת לעם פלוני וארץ זו לעם אחר, וכיצד התורה כותבת את גבולות הארץ, הריהי באה לתחום את תחומי הארץ, ומדוע נזקק רש"י לפירושו זהו אלא בא רש"י ללמדנו שאין ארץ ישראל כשאר הארצות. ארץ ישראל מעלה מיוחדת יש לה. מדינת ישראל אינה כשאר המדינות. גבולות הארץ נכתבו כדי ללמדנו על המצוות הנהוגות בה כי הארץ קדושה היא וקדושתה נקבעה ע"י הקדוש ברוך הוא. ועל כך אמרה התורה "ארץ אשר עיני ה’ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה", כי במשך כל השנה כולה אתה יכול לקיים בה מצוות תרומות ומעשרות בפירות וירקות בכל עונה ועונה של הירק או הפרי.
והנה כבר למדונו חז"ל שאין צו אלא לשון זרוז לדורות. ויש לבאר שנפילת שרי האומות אינה רק בעבר אלא תהא גם לעתיד לבוא, שהרי הגמרא במסכת נדה (ע:) מלמדת אותנו שמשה רבינו עתיד לבוא עמהם, עם מלך המשיח, ואפילו ספק בהלכה, יברר משה רבינו. ולכן צו האמור אצלנו הרי הוא גם לדורות, כשיבוא מלך המשיח ומשה רבינו עמו, יפלו שרי האומות ויהיו כפותים לפני משה וכל העם ידע שאין להם כח בעצמם, אלא נצחון הארץ הוא מכח התורה דווקא, מכחו של משה רבינו.
זאת ועוד, אמרו חז"ל "הרוצה להחכים - ידרים". ולכן התורה מתחילה לבאר דווקא את הגבול הדרומי "והיה לכם פאת נגב", הוא הדרום. ואין חכמה אלא תורה ולכן המנורה נקבעה בדרום. ומנורה זו מורידה שפע של קדושה, שפע של טהרה, שפע של חכמה אמיתית, דרך התורה לעם ישראל. ולפיכך גם בזמן הזה שלמעשה אין עדיין כל יושביה עליה, אף על פי כן אנו מקימים בה את המצוות התלויות בה, בבחינת "הציבי לך ציונים" וכשיבוא המשיח לא יהא לנו קשה להתחיל מצוות חדשות, אלא כבר הורגלנו בהם ונעבור מקיום מצוות דרבנן לקיום מצוות מדאורייתא.
ויש להוסיף עוד בענין גבולות הארץ, על פי דברי הרמב"ן שלאחר שכובשים את כל ארץ ישראל, כל מה שיכבשו יותר - דין קדושת ארץ ישראל יש לו. ולכן באה התורה להשמיענו אלה הם הגבולות שצריכים אתם לכבוש, ומה שתוסיפו אחר כך יהא בהם קדושת ארץ ישראל, אבל אם תכבשו מחוץ לגבולות תחילה - לא תהא בזה קדושת א"י. ולכן אמרו חז"ל כשכבש דוד המלך ע"ה את סוריא לפני שכבש את ירושלים נקרא כיבושו כיבוש יחיד, למרות שהיה מלך.
נקיים בארץ ישראל את מצות הכיבוש ומצות הישיבה בארצנו  הקדושה כדת וכהלכה.
          אפרים ומנשה

הרב עזריאל אריאל                                                                                                               שני בנים לו ליוסף: אפרים ומנשה. מנשה - שנולד ראשון - הוא הבכור הביולוגי. אפרים - שיעקב סבו הניח את ימינו על ראשו - הוא הבכור הנבחר. באם נעיין בספר במדבר, נראה שסדר הופעתם של שני הבנים אינו קבוע, והדבר אומר "דרשני":
בתחילת הספר - אפרים קודם למנשה. כך הוא בשמות הנשיאים: "לבני יוסף, לאפרים... למנשה...". כך הוא גם בדגלים: "דגל מחנה אפרים... ועליו מטה מנשה...". וכך גם בסדר המסעות. בפרשת שלח - מתהפכות היוצרות באופן בולט: יהושע בן נון, שליחו של שבט אפרים, מופיע אמנם ראשון, אבל בנפרד, בין יששכר לבנימין; ורק בהמשך מופיע: "למטה יוסף, למטה מנשה, גדי בן סוסי". וכבר תמהו הפרשנים (הרמב"ן ובעלי התוספות) מדוע רק מנשה מתייחס כאן ליוסף, ולא אפרים. במפקד של פרשת פינחס - מנשה קודם לאפרים: "בני יוסף למשפחותם, מנשה ואפרים. בני מנשה... אלה בני אפרים...". וכך גם בפרשת השבוע, פרשת מסעי, מקדימים את שבט מנשה: "לבני יוסף, למטה בני מנשה נשיא, חניאל בן אפוד. ולמטה בני אפרים נשיא, קמואל בן שפטן". מה בא כל זה ללמדנו?
על מדוכה זו ישב כבר הרמב"ן (במדבר א’ ל"ב). את ההבדל בין תחילת הספר, בה אפרים קודם, לבין סופו, בו הוקדם מנשה, הוא מסביר על פי תוצאות המפקד. במפקד הראשון רבו בני אפרים (40,500) על בני מנשה (32,200), ולכן בכל אותה תקופה, מפרשת במדבר ועד פרשת בהעלותך, מובא אפרים לפני מנשה. לעומת זאת, במפקד השני, רבו בני מנשה (52,700) על בני אפרים (32,500), ולכן הקדים משה את מנשה.
מה שאינו מובן על פי הסבר זה, הוא הזכרת השמות בפרשת המרגלים. שם אפרים מופיע לגמרי בנפרד, ורק מנשה מתייחס ליוסף. על כך אומר הרמב"ן: והנראה בעיני על דרך אגדה כי בעבור הדיבה שהביא יוסף על אחיו ייחס עליו מוציא הדיבה
כלומר, הייחוס הוא ענייני: כאשר מנשה "ממשיך את דרכו" של יוסף, אזי הוא מתייחס אחריו, ואילו כאשר אפרים הוא ממשיך הדרך - הוא מתייחס אחריו.
על פי זה ניתן להסביר את כל הספר. בתחילת הספר - אפרים קודם. הרי יעקב בחר בו להיות הבכור והנבחר. בפרשת המרגלים, רק מנשה מתייחס ליוסף, כי רק הוא הוציא דיבה על הארץ, בעוד שיהושע, נציג שבט אפרים, לא היה שותף כלל לדבר העבירה. בסוף הספר - השיקול הוא הפוך. גם בפרשת פינחס וגם בפרשת מסעי, פוגשים אנו את בנות שבט מנשה, בנות צלפחד, שביקשו נחלה בארץ ישראל. בבקשה זו הלכו בעקבותיו של הסבא הגדול, יוסף הצדיק, שאף הוא חלם כל ימיו לשוב לארץ ישראל. כאשר הוא מציג את עצמו בבית הסוהר, הוא טורח להדגיש את המוצא ה"ציוני" שלו: "כי גונב גונבתי מארץ העברים". "יוסף הודה בארצו". ואף בסוף ימיו הוא משביע את בני ישראל שיעלו את עצמותיו לארץ אבותיו. חיבת הארץ, המשותפת ליוסף ולבנות מנשה, היא שהביאה לייחס את דווקא את מנשה ליוסף. אך בניגוד לפרשת המרגלים, שבה לא היה לאפרים שום קשר לחטאו של יוסף, ולכן הוא מופיע בנפרד - כאן גם בני אפרים היו שותפים לחיבת הארץ, ולכן אינם מופיעים לגמרי בנפרד, אלא במקום שני לבני מנשה.

         החנופה והארץ

הרב עזריאל אריאל                                                                                                                  "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ...". הביטוי "חנופה" ביחס לארץ - תמוה מאד. הרי חנופה היא התנהגות של "אחת בפה ואחת בלב", ומה שייך דבר כזה לארץ, אשר היא אבן דוממת? ומתוך כך יש מן המפרשים שהוציאו את הביטוי הזה מפשוטו, ופירשו שהחנופה כאן אינה במובן הרגיל אלא במובן כללי יותר, של השחתה וטומאה.
המדרש, ובעקבותיו כמה ממוני המצוות, לומד מכאן את האיסור להחניף, דהיינו: לדבר אחת בפה ואחת בלב. אך הדבר קשה מצד פשט הפסוק: הרי לא נאמר "לא תחניפו זה לזה" אלא "את הארץ". כיצד אפשר להתחנף אל עץ ואבן?
צריכים אנו לומר, כפי שכותב המדרש עצמו בפירושו השני, שפשט הפסוק אכן עוסק בארץ עצמה. מי שחוטא בארץ, מאלץ אותה להתנהג בחנופה. הרי ארץ ישראל, ארץ הקודש היא, ואינה סובלת עוברי עבירה. ואם יהודי רוצח את זולתו וממשיך לחיות על הארץ מבלי להיענש, נמצא שהחברה כולה כאילו מאלצת בכך את הארץ להחניף לאותו רשע ולהמשיך לקיים אותו על פניה. אפשרות אחרת לחנופת הארץ היא מה שנאמר בקללות שבפרשת כי תבוא, שאמנם יגדל יבול רב בשדות, אבל לא תזכה לאסוף אותו, כי הוא יהיה למראית עין בלבד.
ומכאן לומד המדרש "קל וחומר" לחנפנים עצמם. אם מי שמאלץ את הארץ להחניף עובר איסור, קל וחומר הוא למי שבעצמו מתנהג בחנופה, אחת בפה ואחת בלב.

קערת העץ                                                                                               כאשר איש זקן נותר בודד ולא יכול היה לטפל בעצמו,                                      בנו לקח אותו אל ביתו וטיפל בו יחד עם כלתו ובנו בן הארבע.                           ידיו של האיש רעדו, ראייתו הייתה חלשה והליכתו לא יציבה.                                 מדי ערב המשפחה ישבה סביב השולחן לארוחת הערב.                                       מצבו הקשה עליו לאכול. בגלל ידיו הרועדות נפלו מאכלים מכפו,                    אכילתו הייתה קולנית והשתייה נשפכה מכוסו. בנו וכלתו התעצבנו מהבלגן שנוצר.   "אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לסבא" אמר בנו                                                 "הספיק לי מהחלב על הרצפה, אכילתו המגעילה והמפות המלוכלכות."                 הם הציבו שולחן קטן בפינת המטבח ושם ערכו את השולחן לסבא.                          שם הוא ישב לבד, בזמן שיתר המשפחה הסבה סביב השולחן הגדול.                      מאחר שהסבא שבר מספר צלחות חרסינה, הגישו את ארוחותיו בצלחת עץ.                כאשר הביטו בסבא, ראו מדי פעם דמעה בפינת עיניו. למרות זאת,                          המילים היחידות שנאמרו לו היו דברי נזיפה כאשר הפיל מזלג או מאכל.                      נכדו בן הארבע הסתכל על כל זה בשקט.      יום אחד לפני ארוחת הערב ראה האב את בנו הקטן משחק עם חתיכת עץ על הרצפה. האב שאל את בנו עם חיוך למעשיו. הילד ענה לו במתיקות:                                    "אני מכין לך ולאימא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכול כאשר אגדל."                 המילים הכו בהוריו כמו מכת ברק. דמעות החלו לזלוג על לחייהם.                            למרות שלא נאמרה מילה, שניהם ידעו מה יש לעשות.                                            באותו ערב האב לקח את הסב בידו והביא אותו בעדינות לשולחן המשפחה.              בשארית ימיו אכל את כל ארוחותיו עם המשפחה,                                             ומעולם לא גערו בו אם האוכל או המזלג נשרו מידיו והרצפה או המפה התלכלכו.     בדרך החיוב נלמד מכך שלא משנה מה קורה וכמה גרוע נראה היום,                     החיים ממשיכים ומחר יכול להשתפר המצבלמדתי שלא משנה מה יחסך עם הוריך, הם יחסרו לך כאשר ילכו לעולמם.    למדתי ש"להתקיים" הוא לא בהכרח "לחיות"                                                למדתי שהחיים נותנים לך לפעמים הזדמנות נוספת                                                  למדתי שאם תרדוף אחר האושר, בפעמים רבות יחמוק ממך,                                   אבל אם תתרכז במשפחתך, בחבריך, בצרכי אחרים,                                                 בעבודתך ובניסיון לעשות הכול הכי טוב שאתה יכול, האושר כבר ימצא אותך.        למדתי שהחלטות הנעשות מהלב בדרך כלל הנכונות                                                למדתי שכל יום חייבים לגעת במישהו. מגע אנושי, הושטת יד,                                  חיבוק חם או סתם טפיחה ידידותית קלה על הכתף אהובים על בני האדם              למדתי שנותר לי עוד ללמוד                      למדתי שיש להעביר זאת לכל אחד שאיכפת לך ממנו.                                  אני עשיתי זאת עתה

צעד גדול למר גורסקי                                                                                                 ב 20 ביולי 1969 האסטרונאוט של אפולו 11 וראש הצוות ארמסטרונג היה האדם הראשון שפסע על הירח, ואז כולנו זוכרים את מילותיו:                                                                                                                "זה צעד קטן לאדם וצעד ענק לאנושות"                                                                                      הוא שודר לכדור הארץ ומילונים שמעו אותו, אבל כאשר הוא התכונן לחזור לחללית הוא גם אמר:                     "שיהיה בהצלחה, מר גורסקי"!                                                                                                    הרבה אנשים בנאס"א סברו שזאת הייתה סתם הערה לאיזה אסטרונאוט מתחרה מברית המועצות, אבל אחרי בדיקה קפדנית לא מצאו אף אחד בשם גורסקי, לא בתוכניות החלל של ארה"ב ולא של ברה"מ.                                                  במשך השנים, הרבה אנשים שאלו את ארמסטרונג למה הוא התכוון והוא רק חייך ולא ענה.                                            ב 1995 ארמסטרונג נתן הרצאה בפלורידה וכשהגיע זמן השאלות מהקהל, שוב שאלו אותו בנוגע להערה שלו מלפני 26 שנים.                                                                                                                      מר גורסקי כבר נפטר וארמסטרונג הרגיש שמותר לו לענות על השאלה, ואז הוא סיפר כי בילדותו הוא שיחק בייסבול עם חבר בחצר שלו ואז הכדור נפל אל החצר של השכנים. כאשר הוא נכנס לאסוף את הכדור, הוא שמע את גב' גורסקי צורחת על בעלה ואומרת לו:                                                                                     "תקבל ארוחה כאשר הילד של השכנים ידרוך על הירח"!                                                      זהו סיפור אמיתי.                           צדק                                                                                                                                       אדםהואשםברצח.כלהסימניםהצביעועלכךשהואאשם,למרותשלאנמצאהגופתהנרצח.עורךדינו,שידעשרובהסיכוייםשהקליינטשלויורשע,החליטלעשותתרגילבנאוםהסגירהשלו.                                         "חברמושבעיםיקר,ישליהפתעהבשבילכם",אמרבדרמטיותוהביטבשעון. "בעודדקהבדיוקהאדםשנרצחכביכול,יכנסלאולםביתהמשפטהזה".הואסובבפניווהביטלעברהדלתוהמתין.חברהמושבעיםסובבואףהםאתפניהםלדלתבציפיהדרוכה.עברהדקהועודדקה...אךדברלאקרה.                                                                                     "האמתהיא"אמרעורךהדין "שהמצאתיאתמהשאמרתילפנימספרדקות,אבל,כולכםסובבתםאתהראשלעברהדלתבציפיה.אניסבורשזוסיבהטובהמספיקכדילהראותכיישספקבליבכםהאםמישהואבכללנרצחולכןאנידורשלזכותאתהנאשם."                                                                                                     המושבעיםיצאוהמומיםלהחליטעלגזרהדין,אךשבולאולםביתהמשפטלאחרדקותמעטותבלבדודוברםהכריזבדעהאחת,כיהםמוצאיםאתהאיש ...אשם.                                                                                        "אבלכיצדזהיתכן,הלאלכולכםהיהספק,וכולכםהסתכלתםלדלתבהמתנהשהנרצחיופיע"יללהעורך-דין.                                                      "נכון" אמר לו דובר חבר השופטים "אנחנו אכן הסתכלנו, אבל הקליינט שלך... לא הסתכל !"

בדיחות

המורה בבית הספר שואלת את דני מה שם העץ הכי אהוב עליו, אז הוא ענה אקליפטוס, והיא אמרה לו שיבוא לרשום את השם על הלוח אז הוא אמר : במחשבה שניה אני מעדיף דקל.

בדיחה

מורה שואלת אם מישהו בכיתה איי פעם הציל בעל חיים, אז דני קם ואמר, אני הצלתי פעם דג שנפל לתוך מים !

בדיחה                                                                                            במבחן בגרות נשאלו התלמידים היכן נחתמה מגילת העצמאות, אז אחד התלמידים ענה : בתחתית הדף !                                                                 בדיחה                                                                                                                                    מורה בבית ספר יסודי ביקשה מדני שיגיד שלוש מילים עם שלוש אותיות, אז דני אמר : אבל למה אני ?! והמורה ענתה : יפה מאוד !                                                                                                                    בדיחה                                                                                                                             מורה מקבל טלפון בערב ושומע קול שאומר לו שמחר דני לא יוכל להגיע לבית הספר, אז המורה שאל : ועם מי אני מדבר ? אז בצד השני הקול אמר : זה אבא שלי                                                                                                          !בדיחה                                                                                                               מורה אחת שואלת את דני למה עברית היא שפת האם שלנו ? אז התלמיד אמר : כי לאבא אין זכות דיבור !                                                                               בדיחה                                                                                                                             איש אחד נפגש מספר פעמים עם אלמנה
ומחליט להתחתן איתה. כעבור מספר
שנים של נישואים נמאס לו ממנה והוא
רוצה להתגרש. הוא אומר זאת לאישתו
שמודיעה: "חביבי... קיבלת אותי אלמנה,
תחזיר אותי אלמנה"                                                                                                                                          בדיחה                                                                                                                                                                       אישה שואלת את בעלה בכעס:
אמרת לי פעם  שאני כל עולמך מה קרה מאז?
עונה הבעל: למדתי גיאוגרפיה
בדיחה                                                                                                           גבר בשנות  ה-40 לחייו קנה מכונית ב.מ.וו חדשה ונהג בה במהירות שיא בכביש  המהיר . לפתע הבחין באור הכחול המהבהב מאחוריו . אין סיכוי בעולם שהם  יכולים להשיג ב.מ.וו חדשה, חשב לעצמו והאיץ את  המהירות עוד יותר  . פתאום הוא תפס את המשמעות של מעשיו: מה לעזאזל אני עושה פה!! אמר  לעצמו  ועצר בצד הדרך . השוטר ניגש אליו, לקח ממנו את  הרשיונות מבלי לומר מילה ובחן אותם ואת  המכונית. לאחר מכן אמר לו: האם תוכל לתת לי תירוץ לנהיגה המהירה שלך , 
הגבר  חשב במשך כמה שניות ואז אמר לשוטר: "בשבוע שעבר אשתי עזבה אותי  להתחתן עם  שוטר. חששתי שזה אתה, רודף אחרי ומנסה להחזיר לי אותה .."
שיהיה לך סוף שבוע נעים.." אמר לו השוטר

בס"ד

עש"ק, פרשת מטות כ''ב תמוז יה''ל התשס"ח,

שנה שמינית, גיליון מספר 380

כניסת השבת: 20:15

ההפטרה :דברי ירמיהו ומסיים: נאם ד' ירמיה א'

יציאת השבת: 21:57

ראש חדש אב מנחם :  יום שבת הבאה

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .הרב חי חיים בר חנה חדאד ז''ל . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל . ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל ולמנוחת כמוס בר אמימא מאזוז ז''ל

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

המשך משבוע שעבר                           "...הדיבור ששמעה אשתו "ה´ אני אוהב אותך", היה הראשון מתוך סדרה ארוכה ומתמיהה של התרחשויות. כאשר אני נכנסתי אליו, הוא פנה אלי במפתיע ואמר: "אני מבקש ממך סליחה, שהבטחתי לך פעם לבוא ולחתום לך ערבות על המשכנתא ולא באתי...תסלח לי". הופתעתי מאוד, זה היה עניין ישן שנשמט מזמן לגמרי מזיכרוני. מה ראה פתאום שרון לבוא עכשיו ולהתנצל עליו?
לאשתו הוא אמר למחרת - "לכי ותורידי מהקיר את תעודת ההוקרה שקיבלנו מן הישיבה ההיא ותליתי אותה על הקיר, תורידי בבקשה אותה ותשימי במגירה, במקום שלא רואים..."
כאשר אמו נכנסה אליו, הוא מלמל מתוך יציקת הגבס שהיה נתון בה "אמא, האם היה איזה נדר שנדרתי ולא קיימתי? את זוכרת משהו כזה?"
"כן", השיבה אמו בפליאה, "היה את העניין של הארון לבית הכנסת שאתה נדרת לתרום כאשר נפצעת בתאונה עם האופנוע לפני שש שנים, אז נדרת לתרום לבית הכנסת ארון חדש, אבל לא נתת אותו עד היום".
"צריך..." אמר שרון..."צריך לקנות את הארון מהר".
אלי הוא פנה כמה פעמים ושאל האם אני מכיר את הרב ב. אם שמעתי עליו משהו, השבת ישלא, והוא אמר שהוא חייב לחפש ולפגוש אדם בשם הרב ב. לא הבנתי מה בוער לו, במקביל הוא לא הפסיק כל הזמן לשאול מה עם הדודה מרים.
באותו זמן לא ידענו שעבר עליו משהו, לא ידענו מה בדיוק קרה בזמן התאונה...לא חשבנו שהוא עבר משהו עמוק הרבה יותר מתאונה פיזית, למרות שלא ידענו להסביר את דיבוריו המוזרים. האמת היא, שלא הצלחנו להעמיק לחשוב באותם הימי. היו כל כך הרבה לחצים מסביב, החרדה לשלומו, הטיפולים והניתוחים הקשים שהיו עליו לעבור...הבאנו אליו את רבו המובהק, הרב א´, ושוב התרחש דבר שלא יכולנו להבין, הרב א´ התכופף אליו ולחש לו משהו באוזן, חברו של שרון שהביא את הרב אליו שמע את הרב שואל את שרון: "איך היה בעולם העליון?" אבל הוא חשב שאינו שומע טוב. שרון היה מעורפל מאוד באותה שעה ולא השיב.
אחר הביט הרב בשרון, שתק דקות אחדות ולבסוף אמר בקול רם: "בעזרת ה´, אתה תקום על רגליך ותלך, שרון, רגל ימין שלך תחזור לתפקוד בצורה רגילה, רגל שמאל תישאר עם מוגבלות קלה ואתה תצלע עליה, אבל תקום על רגליך ותוכל לנוע באופן עצמאי".
הרופאים קבעו: שרון עבר מוות קליני של 17 דקות.
"...בוקר אחד, כמה ימים לאחר מכן, כאשר שרון כבר עבר מחדר ההתאוששות למחלקה, שהו אשתי ואשתו ליד מיטתו בזמן ביקור הרופאים. הרופאים רשמו בתיק הרפואי העבה שלו את הערותיהם והשאירו את התיק פתוח מונח על המיטה. "אולי נקרא מה כתוב כאן?" הציעה אחותו ולראשונה מאז התאונה, עיין מישהו מבני המשפחה בתיק הרפואי של שרון. כך נודע לנו, שבזמן התאונה עברה על שרון תקופת זמן שהרופאים מגדירים אותה כ"מוות קליני" במשך של שבע עשרה דקות. על תופעת המוות הקליני כבר שמענו בעבר. התחלנו לחשוד, ששרון עבר משהו רוחני חזק".
"שרון שוחרר מבית החולים והועבר למחלקת השיקום שבבית החולים "תל השומר". אחרי שהסתיימו 18 ניתוחים. בשלב זה היתה לסתו משוקמת, אפו משוחזר ומכיל ברובו שתל תותב, בידו יש שתל מן הרגליים, וברגליים יש לו ברזלים, גם בפרק הזרוע נשתלו פלטינות והאגן השמאלי כולו שתלים משוחזרים...הוא עבר תקופה קשה מאוד והמון סבל וייסורים, אבל הרופאים הצליחו בעזרת ה´ לשחזר בחזרה את גופו - מתוך אותה עיסה מרוסקת שהורדה מן האמבולנס...
...אחרי כמה ימים ישבנו ליד מיטתו והתחלנו לדבר על משכנתאות, דירות ותשלומים, וככה התגלגלה השיחה בענייני הבלי העולם הזה...פתאום שרון התפרץ, כאילו לא היה יכול להתאפק יותר ואמר: "תפסיקו לדבר על כל השטויות האלה!!! זה הכל הבל, כל הדיבורים האלה לא אמיתיים, לא קשורים לאמת!!! אני יודע מה היא המאת...מה הייעוד...אני ראיתי את הכל...אני הייתי בעולם האמת!!!"
"...כך נודע לנו ששרון עבר חוויה רוחנית עמוקה. מובן שהתנפלנו עליו בשאלות וביקשנו ממנו לתאר את מה שהוא ראה. אך שרון סירב בעקשנות.
"אני לא רוצה לדבר", הוא אמר, "...אני לא יודע איך יגיבו כשאומר את הדברים, יחשבו שאולי השתגעתי..."
...שאלנו אותו שוב ושוב, אבל הוא סירב להשיב, האחרים עזבו אותו, אבל אני (הגיס שחר אשבל) החלטתי שאיני מוותר בשום אופן, בהזדמנות הראשונה שתהיה, אוציא משרון את כל הפרטים".
"כאשר הגענו למחלקת השיקום בתל השומר, עיין מנהל המחלקה פרופסור ע. בתיק הרפואי, וגם פגש את שרון, את מסקנותיו הוא אמר לו ישר: "שמע, בחור צעיר, אתה נראה לי מספיק חזק כדי לשמוע את האמת כמו שהיא. אין לנו פסיכולוגים כאן, ולכן אני אומר עכשיו: אתה לא תקום על הרגליים, תשכח מזה. אתה תישאר נכה לתמיד".
אך שרון לא נבהל. הוא זכר את דברי הרב א´. האמין בהם ואפילו סיפר אותם לרופא. הרופא התרגז ואמר, שמילים כאשר הן חסרות אחריות, ואין לומר אותם לחולה חשוך תקווה.
אחרי חודשיים, כאשר דברי הרב התקיימו במלואם, ביקש הרופא מבני המשפחה את הטלפןו של הרב א´, "שרון הוא נס רפואי, אבל מה שמדהים אותי יותר, זה שהרב ידע על כך מראש".
"בכל לילה קיימנו תורנות בינינו, מי ישהה לידו. המשפחה הקיפה את שרון, לא עזבה אותו לבד ותמכה בו כל הזמן, וברוך ה´ ראינו כמה שהתמיכה הזו משפרת כל הזמן את מצבו".
לילה אחד, שבועיים בערך לאחר ששרון הסגיר את העובדה שהוא היה בעולם האמת, נשארנו לידו אשתי ואני (הגיס שחר אשבל). אחרוני המבקרים עזבו ושקט השתרר מסביב. הרגשתי מעין החלטה בתוכי ואמרתי לשרון "שמע, שרון, הלילה אתה מספר לי את הכל אני לא מוותר לך, עברת משהו חשוב מאוד שיש לו משמעות רוחנית חזקה. אתה חייב לגלות לי כדי שאנשים ישמעו ויתחזקו ביראת שמים".
בתחילה הוא סירב "...אני לא יודע איך יגיבו, אולי יחשבו שאני לא שפוי".
"אנחנו יודעים בוודאות שאתה שפוי", אמרתי לו, "ולא תוכל לסרב לי יותר. תספר לי הכל, כדי להביא בזה תועלת רוחנית".
ראיתי על פניו שהוא מתחיל להסכים ואמרתי בבהילות לאשתי "מוכרחים להשיג טייפ ולהקליט אותו!" רצנו בכל המחלקות, השעה היתה מאוחרת וחולים רבים ישנו, למרות חיפושינו לא מצאנו טייפ, בלית ברירה ישבתי עם עט ודף ורשמתי הכל בצורה מאוד קפדנית, מילה במילה, כפי ששרון אמר.
התיאור היה קשה לו מאוד, הוא נראה כאילו הוא חוזר וחווה מחדש את מה שעבר עליו, כאשר הוא תיאר את "הקול הרע" שהוא שמע בעולם האמת – הוא נלפת מרוב פחד ואימה, כאשר הוא תיאר את בגדיו – הוא התכווץ מרוב בושה...לפעמים הוא רעד, עיניו נפקחו והוא רואה שוב את הדברים שאנו לא ראינו. היו רגעים שנאלצנו להשקות אותו ולהרגיע אותו...היו רגעים שמרוב התרגשות הוא לא יכל להמשיך ולדבר, גם אלמלא האמנו לו מראש ואלמלא כל הסימנים המופלאים שהתגשמו במציאות, היה מראהו בלבד משכנע אותנו באמיתות התיאור, שום אדם בעולם אינו יכול לביים דבר כזה.
כתבתי הכל במהירות, משתדל לא להחמיץ שום דבר – שום פרט".
האולם הגדול בבית דין של מעלה 
"...לאחר התאונה, כנראה תוך פרק הזמן של השבע עשרה דקות שבהן שרון הוגדר כמת קליני, ראה שרון את עצמו נכנס לתוך אולם גדול, אולם גדול חסר מימדים, חסר קצוות, ובו הרבה ספסלים ואנשים רבים מאוד...
האנשים כולם היו מאוד שמחים, הם הקרינו כלפי שרון חום ואהבה, כולם כבר נפטרו מעולם הזה, שרון ראה אותם בשלמות, ממש כפי שהם נראו בעת היותם בחיים. הוא זוכר שראה את הסבתא שלו, עומדת בצד האולם ומסתכלת עליו, הוא תיאר את לבושה, את בגדיה, את מראה המטפחת הכסופה שלה...
...האולם היה מלא באנשים ולא היה לו קצה. הוא עבר ביניהם, הרגיש את עצמו כמו חתן המגיע לחופה. כולם התייחסו אליו, כאילו חיכו לו, חייכו אליו ושמחו בו. שרון הזכיר הרבה אנשים שהוא ראה. הוא תיאר במדויק את מראה הסבא שלי (של הגיס שחר אשבל), למרות שמעולם...מעולם הוא לא ראה אותו בעת חייו. הוא אמר לי "עברתי מטר ליד הסבא שלך" בדרכו הוא שמע קול שכאילו הנחה אותו ואמר לו: "זה פלוני, זה אלמוני", "הראייה שם היא שונה לגמרי, היא איננה מוגבלת...אתה רואה הכל...לכל הצדדים...בלי שום הגבלה".
שרון ידע לתאר את המראה של אנשים שנפטרו לפני שהוא נולד. אנשים שחיו בשכונה שלנו בנס ציונה שרק הורינו הכירו אותם. הוא הזכיר שמות רבים, ואני כתבתי אותם. אחר כך ביררנו מי הם היו...חלקם נפטרו לאחרונה וחלקם נפטרו לפני שנים רבות, כשהורינו היו ילדים.
שרון חיפש את סבו, הסבא היה צדיק גמור, בעל עשיית חסד גדול כל חייו. אישיות מיוחדת במינה, אישיות מוכרת בכל נס ציונה. ראש המשפחה, כולם היו קשורים אליו מאוד.
...שרון רצה לפגוש אתו, אבל הוא לא ראה אותו, אבל הוא פגש את אחיו של סבו רבי שלום שהיה גם הוא צדיק גמור. "איפה סבא?" שאל שרון אותו, "...אני רוצה לפגוש אותו...".                                המשך בשבוע הבא בעזרת ד'

       תשובה-סליחה על מה ??

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו
"וה יסלח לה"
פעמיים נאמר בפרשה "וה יסלח לה". במה מדובר ועל מה יסלח? לפי הדין, בעל ששמע נדר של אשתו נדר שבינו לבינה, נדר שיש בו עינוי נפש, יכול להפר לה גם שלא בנוכחותה.
ועל-כך אומרת הגמרא (קידושין פ"א:): "וה’ יסלח לה - במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים".
ולשון רש"י אצלנו בפסוק "זו היא שצריכה סליחה". אף על פי שבעלה הפר לה והיא אכלה בהיתר.ומוסיפה הגמרא ואומרת: "רבי עקיבא, כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי. - אמר, ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה".
וכך נהג רבי עקיבא גם בפסוק נוסף, וכך אומרת הגמרא: "כיוצא בדבר אתה אומר "ולא ידע ואשם ונשא עונו", כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוין לאכול שומן ועלה בידו חלב אמרה תורה ולא ידע ואשם ונשא עונו, מי שנתכוין לאכול חלב ועלה בידו על אחת כמה וכמה.
איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם על עוונו על דבר זה ידוו כל הדווים". ויש לשאול, אשה זו צריכה סליחה, הרי לא עשתה כל עבירה שהרי בעלה הפר את נדרה, ואם נאמר שהיא עברה עבירה במחשבה שלא ידעה שבעלה הפר לה ובכל זאת אכלה וכי הקב"ה מעניש על המחשבה, אכן, עונש אין לה על המחשבה אבל אדם שהגיע למצב כזה שהוא חוטא במחשבה צריך לבדוק את עצמו כיצד הגיע למצב שחטא במחשבה.
וכן מי שנתכוין לאכול שומן ובטעות עלה בידו חלב, הוא לא אשם ואף על פי כן צריך להביא קרבן ונשא עוונו כיון שלא היה זהיר מדי וזוהי כוונת רש"י בפירושו לגמרא "כל הדווים – שיש להם לב לדוות, ידוו על זה שאינו מתכוין ויש כאן נשיאות עוון". אם אדם נכשל ועובר עבירה במחשבה, או עשה עבירה בשגגה ולא ידע, והוא אינו מצטער על שגגתו, על זה צריך להצטער, על זה ידוו הדווים שלא התחרט ולא חזר בתשובה. ולכן, וה יסלח לה - אם נכשלה וחשבה לאכול דבר איסור והתחרטה ולבה נשבר בקרבה, המחילה מחילה  וה יסלח לה.
ומכאן כמה צריך האדם להתקדש ולהטהר ולהשמר שלא יבוא לידי איסור אפילו לא בשגגה וגם לא במחשבה. ולא איסור שאסרה התורה בלבד, אלא אפילו איסור שאסר הוא על עצמו, וצריך האדם לשמור מאוד את פיו ולשונו וכבר הזהירו חז"ל מאוד בענין הנדרים ואמרו טוב שלא תדור, והנודר נדר כעושה במה. כי אדם צריך מאוד לשמור את עצמו שלא יכשל ולא יבוא לידי עוון ומכשול אף לא בשגגה ובמחשבה מעתה ועד עולם.

              הנדר והבמה

הרב עזריאל אריאל                                                                                                                    היחס אל הנדרים בתורה - מסוייג הוא. האב והבעל יכולים ורשאים להפר אותם. חכם יכול להתיר אותם. עצם העובדה, שהתורה עצמה מראה את הדרכים כיצד להימנע מלקיים את הנדר, מוכיחה שהנדר אינו דבר רצוי. חריפים הם דברי חז"ל בהקשר זה: "כל הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו הקריב עליה קרבן". ועלינו להבין את דבריהם. מה באו ללמדנו בהשוואת הנודר לבונה במה? אם רצו לומר שהרי הוא כעובד עבודה זרה - היה להם לומר זאת במפורש, כפי שאמרו, למשל, ש"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"! עוד יש להעיר, שה"במה" אינה עבודה זרה כלל ועיקר! ה"במה" היתה מקום שבו הקריבו קרבנות לשם ה’, אך מחוץ לירושלים. במשך רוב תקופת הבית הראשון נאמר על הישרים שבמלכי יהודה: "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות".
ההסבר לכך נמצא בדברי המהר"ל מפראג: מהו הפגם שיש בהקרבת קרבן בבמה? הקב"ה קבע מרכז אחד ויחיד לעבודתו, שהוא: בית המקדש אשר בירושלים. זהו המקום היחיד, שכל העם כולו בא אליו להקריב בו את קרבנותיו. אדם הבונה במה לעצמו, בהחלט מבטא בכך עוצמה אדירה של רגשות אהבה לשם ה’; אבל אלו רגשות פרטיים. לא בהם חפץ ה’, כי אם בדבקותה של האומה כולה כאחד בעבודתו, בעבודה הציבורית המרוכזת בבית המקדש האחד.
כמעשהו של בונה הבמה, כן מעשהו של הנודר. גם הוא עושה לו תורה פרטית משלו. התורה הנתונה מהר סיני אומרת: מותר. והוא אומר: אכן לכל העם הדבר מותר, אבל לי הוא אסור. אמנם אפשר לראות בזה עוצמה אדירה של שאיפה אישית לדבקות א-להית ברמה האישית. אבל לא בזה חפץ ה’. הוא מבקש את העבודה הציבורית של כל העם האחד המקיים תורה אחת, ולא באוסף של פרטים שכל אחד מהם עושה לו תורה פרטית משלו.
הנדרים החיוביים הם אותם נדרים אישיים אשר באים לחזק את האדם בדרכו אל קיומה המלא של התורה הציבורית האחת

                 לפני ה

הרב עזריאל אריאל                                                                                                                ויכוח אידיאולוגי מרתק מתנהל בין השיטין, במהלך המו"מ ה"תמים" שבין בני גד ובני ראובן לבין משה רבינו: למי הארץ אשר בני ישראל עסוקים בכיבושה? האם ארץ ישראל היא או ...?
בפי בני גד ובני ראובן מכונה את הארץ: הארץ אשר הכה ה’ לפני עדת ישראל. מטרת הכיבוש היא א"כ, עדת ישראל: בטחונה, כלכלתה ושאר צרכיה של האומה. על כן הם מבקשים "תנה לנו את הארץ הזאת לאחוזה". גם לאחר "שיחת מוסר" ארוכה מפי משה, נשארים הם בתפיסתם. הם דואגים קודם כל לכלכלה (גדרות לצאן) ואח"כ אף לביטחון (ערים לטף), ומוכנים לסייע גם לאחיהם להגיע אל מנוחתם, אל נחלתם ואל מקומם. לכן חוזר משה על דבריהם, אך בסיגנון אחר: אם תחלצו לפני ה’ למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה’ עד הורישו את אויביו מפניו". לא מלחמה של עם הכובש לו נחלה יש כאן. מלחמת ה’ היא זו! אזי - "ונכבשה הארץ לפני ה’... והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה’". לכן, אם לא יעברו חלוצים, לא חטא חברתי יש כאן, של אח
שאינו יודע את אחריותו כלפי אחיו, אלא "הנה חטאתם לה’", ממש.
רק מתוך גישה כזאת ניתן להם לגשת לבנין הארץ. אבל אז באופן טבעי מקבלים הערכים את הסדר ההולם: קודם הערים לטף (ביטחון) ורק לאחר מכן הגדרות לצאן (כלכלה). ואכן בני גד ובני ראובן מקבלים את הדברים וחוזרים עליהם באומרם: "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה’ למלחמה...", כי אל ארץ ה’ פניהם מועדות.

          לא תיקום! - נקום!

הרב שאול פיינה                                                                                                     נקמה פרטית
ידוע האיסור "לא תיקום" שבתורה שלפי דין זה אם אדם התנהג עם חברו בצורה שלילית אסור לחברו לנהוג איתו באותה מידה כנקמה.
הגדרת האיסור: נקמה היא אחר זמן ומתוך שמירת טינה בלב, אבל אם אדם מגיב ספונטנית כהגנה נגד מי שמכה אותו או מחרף ומקלל אותו, אין זה נקרא נקמה. כי זו התגוננות תוך כדי מעשה ולא לאחר זמן.
וכך כתב בספר החינוך: "אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חברו בדבריו הרעים, שלא יענהו השומע. שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועד שיהיה משתיקתו כמודה על החרופין. ובאמת לא תצווה התורה להיות האדם כאבן, שותק למחרפיו כמו למברכיו. אבל תצווה אותנו שנתרחק מן המידה הזו ... כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפהו בני האדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים..." (החינוך, שלח)
כראיה לדבריו הוא מביא את הדין של הבא במחתרת שהתירה התורה להקדים ולהורגו "שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקים מידי חברו, כי יש לו רשות להינצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו, אשר מלא מרמות ותוך..."
יש לציין שבכל דין יש גם מידת חסידות ובמקרה זה אומרת הגמרא: "הנעלבין ואינם עולבין, שומעים חרפתן ואינם משיבין, עושים מאהבה ושמחין בייסורים עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת פח’)
נקמה לאומית
גדרי הנקמה שנאמרו לעיל, אינם נוגעים אלא לתחומו של האדם הפרטי, אבל בין אומה לאומה, הנקמה היא תופעה טבעית ויש בה בריאות יסודית.
המדיינים שהחטיאו אותנו בסוף פרשת בלק סכנו אותנו מבחינה רוחנית, ולכן באה דרישת הנקמה הלאומית: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" ועל אף שהם לא סיכנו אותנו מבחינה פיסית אלא רק מבחינה רוחנית, לימדו אותנו חז"ל כי "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו" ככתוב "צרור את המדיינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר ניכלו לכם על דבר פעור..."גם כשיש היתר לנקום, אסור בכל זאת להגביר את עניין הכעס, הנקמה לא באה לפגוע בנו רוחנית. גם נקמת שמשון בפלשתים לא הייתה בשביל עיניו הפרטיות, אלא דואג הוא על חילול השם של ישראל, כי גם הפלשתים יודעים כבר שהוא פועל בשם ה’ ולכן "ויאמרו נתן אלוקינו בידנו את שמשון אויבנו" בבחינת ניצחון של אלוהיהם חס ושלום. לכן ה’ נענה לבקשת שמשון "ה’ אלוקים זכרני נא וחזקני נא, אך הפעם הזה, האלוקים, ואנקמה נקם אחת משתי עיני..."
אם כן יוצא שיש פעמים מצוות נקום! ויש גם מצוות לא תיקום! והבן.

רשימת הדברים הטובים                      יום אחד ביקשה מורה מהתלמידים  שלה שירשמו את רשימת שמותיהם של התלמידים האחרים בכיתה על גבי שני גיליונות נייר  בהשאירם רווח ליד כל שם. אז היא ביקשה מהם לחשוב על הדבר הנחמד ביותר שביכולתם  להגיד על כל אחד ואחד מחבריהם לכיתה ולרשום אותו. במשך כל הזמן שנותר מהשיעור גמרו  התלמידים את המטלה שלהם, ובעוזבם את הכיתה, מסר כל אחד מהם למורה את הדפים.
באותה השבת, ישבה המורה ורשמה את שמו של כל תלמיד על דף, וכתבה את כל מה  שהתלמידים האחרים אמרו עליו.
ביום שני נתנה המורה לכל תלמיד את הרשימה  שלו/שלה. לא לקח זמן רב, וכל הכיתה חייכה. "באמת?" היא שמעה את הלחישה. "מעולם לא  ידעתי שהייתי בעל/ת משמעות למישהו!" ו- "לא ידעתי שהאחרים אוהבים אותי כל-כך". אלה  היו מרבית התגובות.
אף אחד מעולם לא הזכיר את הדפים האלה בכיתה שוב. היא  מעולם לא ידעה אם הם דיברו עליהם ביניהם בהפסקות או עם הוריהם, אך זה לא היה חשוב . התרגיל השיג את מטרתו.
התלמידים הרגישו טוב בקשר לעצמם וביחס אל  האחרים.
עברו שנים, התלמידים בגרו והמשיכו הלאה עם חייהם. מספר שנים לאחר  מכן, אחד מהתלמידים נהרג בוייטנאם והמורה הוזמנה להשתתף בלווייתו.
זאת היתה  הלוויה הראשונה שנקראה להשתתף של אחד מתלמידיה לשעבר. הכנסייה הייתה מלאה בחבריו. אחד אחרי השני, עברו אלו שאהבו אותו ליד הארון לחלוק לו כבוד אחרון. גם המורה חלפה  על פני הארון. היא מעולם לא ראתה קודם חייל בארון צבאי. הוא נראה כה נאה, כה בוגר.  היה לה קשה להאמין שהיא למדה אותו בעודו ילד.
אחד מהחיילים שתפקידו היה לשאת  את הארון, ניגש אליה. "האם את היית המורה של מארק למתמטיקה?" שאל.
היא הנהנה :  "כן".
"מארק דיבר עליך רבות", אמר לה החייל .
המורה היתה נבוכה.
לאחר  הלוויה, הלכו מרבית חבריו של מארק לביתו לנחם את הוריו. גם המורה הלכה לביתו - לומר  כמה מילות תנחומים להורים הכואבים.
הוריו של מארק המתינו לה. "ברצוננו להראות  לך דבר מה", אמר אביו והוציאו מכיסו את הארנק. "הם מצאו את זה על מארק כאשר הוא  נהרג. חשבנו שאולי תזהי את זה."
בפותחו את הארנק, הוציא בזהירות שתי פיסות נייר  מהוהות שנראה שקיפלו אותן חזור וקפל מספר רב של פעמים. המורה ידעה אפילו מבלי  להסתכל שפיסות הנייר הללו היו אלה שעליהם היא רשמה את הרשימה של הדברים הטובים שכל  אחד מחבריו כתב עליו.
"אנחנו רוצים להודות לך כל-כך על שעשית את זה",  אמרה אמו  של מארק. "כפי שאת יכולה לראות, מארק שמר על זה מכל משמר."
חבריו לכיתה  לשעבר החלו להיאסף מסביב.
צ'ארלי חייך די במבוכה ואמר, "אני עדיין שומר את  הרשימה שלי במגירה העליונה בשולחן שלי בבית".
אשתו של צ'אק אמרה, "צ'אק ביקש  ממני שאשים את שלו באלבום החתונה שלנו."
"גם לי יש את הרשימה שלי",  אמרה מרילין, "היא בתוך היומן שלי."
אז ויקי, חברה אחרת לכיתה, הושיטה את ידה לתיק שלה,  הוציאה את הארנק והראתה לכולם את הרשימה שלה לכל הקבוצה. "אני נושאת את זה תמיד  איתי", וללא הנד עפעף הוסיפה ואמרה: "אני חושבת שכולנו שמרנו את הרשימות  שלנו."
ברגע זה התיישבה המורה והחלה לבכות. היא בכתה על מארק ועל כל חבריו  שלא יוכלו לראותו עוד לעולם.
צפיפות האוכלוסייה בחברה שלנו היא כה גדולה שאנחנו  נוטים לשכוח שהחיים יגמרו יום אחד, ואנחנו לא יודעים מתי היום הזה יגיע.
אז  בבקשה, הגידו לאנשים שאתם אוהבים ואיכפת לכם מהם, שהם מיוחדים וחשובים. אמרו להם,  לפני שיהיה זה מאוחר מידי.
זכרו, אתם פורמים את מה שאתם תופרים, מה שאתם  שמים בחייהם של האחרים יחזור פעם לחייכם שלכם.
מי ייתן וימיכם יהיו מבורכים  ומיוחדים כפי שהנכם.
ולסיום: זכה מארק ששמע את שיבחו בעודו בחיים! הלא תמיד  נשמעים השבחים מאוחר מדי - כשהוא כבר לא שומע...
בקיצור - כדי שזה לא יקרה  - בחרתי לומר לך היום - אני באמת מעריך אותך, כיף לי שיש לך חלק בחיי .                           ריקוד העוקץ                                    זה היה בסביבות 12 בצהרים של יום שבת כשעה לפני סגירת כלל העסקיםולפני יציאה לסוף שבוע עד יום שני, במדינת מישיגן שבארצות הברית.
ג'וזף כהן  מדריך לריקודי עם בקהילה שנקלע לקשיים כספיים, נכנס לבוש בגדים מהודרים לאולם  התצוגה של מכוניות היגואר ברחוב הראשי ג'פרסון והסתכל על היגואר הירוקה, המוכר ניגש  אליו ושאלו האם בכוונתו לרכוש את הרכב המהודר, ו ג'וזף כהן השיב בחיוב. אבל מה  המחיר שאל?, והמוכר השיבו, 90.000 דולר,!!!!! מייד הודיע ג'וזף כהן כי הוא מעוניין  לרכוש את המכונית והתיישב לחתימת החוזה, חתם ומסר המחאה מוזהבת לסוכנות על 50 אחוז  מהסכום, והיתרה שולמה בוויזה זהב עסקית שנתן ג'וזף כהן לאיש המכירות.
תוך  כמחצית השעה יצא ג'וזף כהן עם הרכב מהחנות, ומייד נכנס למגרש המכוניות יד שנייה  הצמוד לסוכנות  יגואר והציע את היגואר שקנה למכירה, בעלות של 40.000 דולר  במזומן.  בעל המגרש שראה מכונית שעדיין הניילון מכסה את מושביה שאל את ג'וזף כהן  מהיכן הרכב?  ג'וזף כהן השיב והראה לו ניירות כי לפני כרבע שעה רכש אותה מהסוכנות  של יגואר  הצמודה למגרש.
חשדו של בעל המגרש מהקומבינה הביאה אותו להתקשר  לסוכנות יגואר, ואלה ששמעו את סיפורו, נבהלו וחשדו כי הצ'ק ואולי גם כרטיס האשראי  מזויפים, ומיידית התקשרו למשטרה, ניידות הגיעו, לחקור אך ג'וזף כהן ביקש שיעזבו  אותו, וכל מה שעשה היה חוקי ותקין, והציע להם-  תתקשרו  לבנק שלי ותשאלו.
השוטרים ידעו שהבנקים כבר סגורים, לקחו את ג'וזף כהן למעצר, וביום שני בבוקר  התייצב עורך דינו של ג'וזף כהן בתחנת המשטרה וביקש את שחרורו המשטרה התנגדה וטענה  כי ג'וזף כהן רמאי, ועורך הדין התעקש-  דברו עם הבנק.!!!
השוטרים הרימו טלפון  לבנק, שאלו לכיסוי להמחאה, הכול תקין !!! אמרו בבנק, שאלו לכרטיס האשראי, הכול תקין  !!! אמרו בבנק.   ג'וזף כהן שוחרר כמובן מיד עם התנצלות...
מקץ 5 חודשים זכה  ג'וזף כהן  ב -3.5  מליון דולר בתביעתו נגד סוכנות יגואר, מגרש המכוניות, ומשטרת  מישיגן בגין מעצר שווא, ופגיעה בכבודו וחירותו של אדם שלא כדין!!!!
בדיחות                                           הדייטה החדשה

אישה שמנה אחת מגיעה לרופא ושואלת אותו מה היא יכולה לעשות כדי להרזות.

עונה הרופא: "את צריכה להתחיל להניד את הראש שלך ימינה ושמאלה".

שואלת האישה: "ומתי בדיוק אני צריכה לעשות את זה?"

עונה הרופא: "בכל פעם שמציעים לך לאכול..."

בדיחה      

איש זקן היה בעלים של חווה גדולה מזה שנים.                                                                              היה לו אגם   גדול בקצה החווה, עם שולחנות פיקניק נאים, מגרש טניס וכמה  עצי תפוח ואגס.                                                                                                                       האגם   הותקן  לשחייה באופן מסודר כאשר טופל  שנים קודם לכן.                                                    ערב אחד, החוואי הזקן החליט לרדת לאגם , מאחר שלא היה שם כבר זמן רב, ולבדוק מה העניינים.                                                                                                              הוא לקח דלי גדול עימו להביא בחזרה קצת מהפירות.
כאשר התקרב לאגם  , שמע קולות צועקים וצוחקים באושר. כאשר התקרב, ראה כי הייתה זו קבוצה של בחורים, שרחצו באגם שלו.                                                                                                            כאשר הבנים הרגישו בנוכחותו, כולן שחו ונעמדו בצד של המים העמוקים באגם   .                                אחד מהן צעק לו: "לא נצא החוצה "!                                                                                       הזקן ענה: "לא באתי הנה כדי לגרום לכן לצאת מהאגם ".                                                           וכשהוא מרים את הדלי אמר: "באתי הנה כדי להאכיל את התנין"...                          בדיחה                                                ג'ים ומרי היו מאושפזים בבית חולים לחולי נפש. יום אחד, כשטיילו ליד הבריכה של
בית החולים, קפץ ג'ים למים העמוקים, שקע למטה ונשאר שם. מרי קפצה מיד למים
להציל אותו. היא שחתה לתחתית הבריכה ומשכה אותו החוצה.
כאשר שמע מנהל בית החולים על פעולת הגבורה של מרי, הוא הורה לשחררה מבית
החולים, מאחר ולא נחשבה יותר כחולת נפש.
הוא בא למרי ואמר לה: "מרי, יש לי חדשות טובות וחדשות רעות בשבילך. החדשות
הטובות הן שאנחנו משחררים אותך כי היית מסוגלת לקפוץ ולהציל חיים של חולה אחר
ואני חושב שזה בהחלט מצביע על החלמה.
החדשות הרעות הן שג'ים, החולה שהצלת, תלה את עצמו הבוקר, עם החגורה של חלוק
הרחצה שלו, בחדר האמבטיה. אני נורא מצטער, אבל הוא מת".
ענתה מרי: "הוא לא תלה את עצמו. אני תליתי אותו שם לייבוש".

בס"ד

עש"ק, פרשת פינחס ט''ו תמוז יה''ל התשס"ח,

שנה שמינית, גיליון מספר 379

כניסת השבת: 20:20

ההפטרה :ויד ד' היתה אל אליהו ומסיים: וישרתהו מלכים א' י''ח

יציאת השבת: 21:02

צום י''ז בתמוז יום ראשון התחלת הצום04 :50 גמר הצום 20 :01  

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .הרב חי חיים בר חנה חדאד ז''ל . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל . ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

קודם כל, מיהו שרון נחשוני?
ראשית אגיד ששמעתי את הסיפור לפני כשש שנים ישירות מפיו של שרון נחשוני פעמיים.
אחרי הרבה זמן שמעתי את הסיפור בשלישית מתוך קלטת שעשה ערוץ קודש מסוים כששרון נחשוני סיפר את סיפורו באותו ערוץ.
שרון נחשוני היה בן 26 כזה קרה.
למד בתיכון בישיבה המקצועית ביד בנימין.
כשסיים את הלימודים התגייס לצה"ל ליחידה מובחרת, יחידת המסתערבים של פיקוד הדרום - יחידת שמשון. הוא נשלח לקורס קצינים בבה"ד 1, אך בעקבות תאונת דרכים קודמת שהיתה לו, לא סיים את קורס הקצינים ואת שירותו הצבאי סיים כמדריך חימוש בבה"ד 20 בצריפין.
"התגייסתי ליחידת שמשון וסיימתי מסלול. אולצתי לעזוב את היחידה בעקבות תאונת דרכים (קודמת) שעברתי, בעת שהייתי בקורס קצינים בבה"ד 1. יצאתי לחופשה עם האופנוע שהיה לי, אופנוע סוזוקי 500 סמ"ק ובצומת בית דגן אירעה התאונה, פרקתי כתף, שתי חוליות נפגעו. הייתי מאושפז כמה שבועות בבית חולים, ואחר כך תקופה של שיקום. בגלל התאונה לא סיימתי את קורס הקצינים. את השירות הצבאי סיימתי כמדריך חימוש בבה"ד 20 בצריפין".
כשהשתחרר שרון נחשוני מצה"ל הוא עבד בכמה מקומות עד שהתקבל לעבודה כמדריך בפנימייה בית שלמה ברחובות. "התגוררתי בפנימייה שלוש שנים שבמהלכן התחתנתי ונולד לנו ילד."
התאונה 
"באותו יום, יום חמישי כ"א סיון תשנ"ז (26.6.97) יצאתי עם מכונית הסובארו שלי לשירות מילואים במחנה ג´וליס. נסעתי בכביש יבנה-גאליה, אחרי ארבע דקות של נסיעה, התפוצץ לי הגלגל השמאלי הקדמי, הרכב סטה אל המסלול הנגדי והתנגש בעוצמה רבה חזיתית ברכב מסחרי שבא ממול...היד שלי נתפסה בתוך ההגה, נחבטתי בכל הגוף...ואחרי כמה שניות איבדתי את ההכרה...נסעתי במהירות של 60 או 70 קמ"ש...ברגע ההתנגשות המנוע של הסובארו הגיע לתוך הספסל האחורי, הכיסאות הקדמיים נמרחו, שברתי את האגן, המנוע קפץ לי לרגליים, הכיסא שעליו ישבתי נשבר, יד שמאל שלי התרסקה כולה, שתי הרגליים נפגעו, השיניים עפו לי מהמקום, נשבר לי האף, הכבאים שחלצו אותי אספו את השיניים לכוס והביאו אותן לבית החולים, היה לי שטף דם בריאות, יצא לי דם מהפה וקיבלתי מכה חזקה בראש מהכיסא של הילד...לא נשמתי, איבדתי את ההכרה...הייתי לכוד בתוך המכונית..."
זמן רב עמלו כוחות ההצלה לנסר את הרכב, להרים את המנוע הכבד ולחלץ את שרון, או ליתר דיון את מה שנשאר מגופו. "התאונה התרחשה ב- 07:04 ולבית החולים הגעתי ב- 08:20"...שרון חולץ והושכב על אלונקה, ריאותיו היו חסומות, הוא לא נשם, לבו לא דפק, והרופאים קבעו את מותו וכיסו את גופתו בסדין, החוקר המשטרתי שהיה במקום ומילא את הדו"ח, דיווח על מותו של איש אחד מן הנפגעים..
המלאך הגואל 
בפקק הגדול שנוצר במקום נתקע גם אוטובוס מס´ 212 שנסע מאשדוד לרחובות. מן האוטובוס ירד אדם צעיר שהציג את עצמו כחופש, ואולי כרופא צבאי, על הכותפות שלו היה כתוב "קצין רפואה", צוות האמבולנס שטיפל בפצועים, לא זוכר אל נכון מה הוא אמר... "...האם אנ יכול להגיש עזרה" - שאל האיש, והרופאים כיוונו אותו "...תגיש עזרה לאלה הפצועים ששוכבים כאן".
"רגע אחד", אמר האיש מן האוטובוס, "ומה העניינים עם זה ששוכב פה מכוסה?"
"עזוב", ענו לו, "הוא מת".
האיש בדק את שרון ביסודיות, הוציא עט כדורי מכיסו, ובו במקום ביצע בו ניתוח שדה שנקרא "טרוקר" - שהוא ניקוז ופתיחה של הריאה, שחרור הנוזלים שהצטברו ושחרור הנשימה, הצוות הרפואי במקום שמו לב פתאום, כי אחרי 17 דקות מקביעת המוות לפתע הגופה מתחילה לחרחר ולנשום, הם נפנו אליו במהירות, המשיכו את הטיפול ופינו אותו לאמבולנס, נזהרים שלא להפיל שום דבר מכל חלקי גופו המרוסקים בדרך. ליד האלונקה צעד מישהו והחזיק חצי לסת בידו, הוא מסר אותה לצוות הרפואי שהעבירו את שרון לבית החולים.
לאחר מכן חיפשו צוותי ההצלה במקום את הרופא הצבאי אך לא מצאו אותו. האוטובוס המשיך בינתיים בדרכו והאיש נעלם...
החוקר המשטרתי תיקן את הדו"ח שלו וכתב:
"אחרי 17 דקות של מוות קליני המת חזר לנשום".
הנה אנכי שלח מלאך לפניך"(שמות כ"ג כ´)
"...התאונה כאמור התרחשה ב- 07:04 ולבית החולים קפלן הגעתי ב- 08:20, אין לי כל מושג מה קרה בזמן הזה מאחר שלא הייתי בהכרה...סיפרו לי שקצין הרפואה שירד מהאוטובוס ניקב את הריאה השמאלית בעט כדורי, והחל לבצע בי פעולות החייאה...הוא ניקז דם מהריאות והציל את חיי...
אנשים ראו את המדים שלו ועל הכותפות היה כתוב קצין רפואה. אין לי פרטים נוספים, אינני יודע מה היתה דרגתו, או מה היה תג היחידה שענד...הוא ירד מהאוטובוס שהגיע מכיוון הדרום, ולאחר שסיים את הטיפול בי נעלם... ניסינו לברר מי האיש?...ומדוע לא השאיר את פרטיו אצל הצוות הרפואי? אבל אין לנו תשובות...מי יודע? הייתי מאוד רוצה לפגוש את האיש הזה שהציל אותי ולהודות לו באופן אישי...אני חייב לו את חיי. כל הניסיונות לאתר אותו שערכנו עד כה לא העלו דבר...אני מבקש מכל מי שהיה עד ראייה לתאונה...לעזור לי לאתר את המלאך שהציל את חיי!!!".
לאחר התאונה המחרידה הפך שרון לנכה 100 אחוזים. ידו השמאלית מרוסקת, שתי רגליו אינן נעות וכמעט בכל חלק מגופו צלקות.
18 ניתוחים עבר שרון. 1.6 ק"ג ברזל הושתלו עד כה בגופו. "אני מרגיש כמו פאזל, הרופאים אומרים שהם מנסים לחבר את הלגו, אבל הם לא יודעים מתי זה ייגמר. כיום אין לי אפשרות להניע את הרגליים או את יד שמאל, אני נכה 100אחוזרים. אין לי עצמות בידיים או ברגליים. חלקי הגוף שלי מחוברים אלה לאלה באמצעות ברגים וברזלים ומדי יום אני עובר טיפולים קשים" - כך התבטא שרון בראיון שהעניק לאחד העיתונים.
בדרך לבית החולים 
מספר גיסו של שרון, מר שחר אשבל: "בגלל חוסר זהירות וחוסר אחריות, ניתן לאשתו של שרון ולאחותו, אשתי, לראות אותו כאשר הוא הובא באמבולנס היישר מן התאונה. למעשה הבהילו אותן לבית החולים "קפלן" בידיעה ששרון נהרג בתאונה, אבל כשהגיעו לשם, הן קיבלו את הידיעה שהוא עדיין חי. כאשר הורידו אותו צוות האמבולנס מן הרכב, הן רצו לקראתו והביטו בו, את מה שהן ראו לא תוכלנה לשכוח לעולם...הדבר שאותו הן ראו על האלונקה לא היה אדם...לא היה בן אדם...כלל...לא היה גוף...לא היה צורה של אדם, הפנים שלו היו מרוסקים, הרגלים היו מעוכות, גם הידים היו חתיכת עיסה מרוטשת...
אחרי מחזה הזוועה הזה שאותו ראו אשתי ואשתו, הוכנס שרון מיד לניתוח חירום ראשוני שארך 9 שעות".
כאשר שרון הובא לבית החולים ואשתו ראתה את המחזה הנורא, היא הבחינה כי הוא ממלמל משהו, היא רכנה אליו ושמעה אותו אומר שוב ושוב ראיתי את סבא, וסבא דחף אותי". הדברים נשמעו תמוהים ובלתי מובנים.
ממשיך מר שחר אשבל הגיס של שרון:
"כאשר שרון היה בחדר הניתוח, קיבלנו אנחנו המשפחה את הידיעה המעציב מאוד, שהדודה מרים נפטרה. היא היתה חולה זמן ממושך במחלה קשה, אשה צדקנית, בעלת חסד גדולה, שכל חייה עזרה לזולת, אשת חיל אמיתית...
לאחר הניתוח שהה שרון בחדר התאוששות במשך 4 ימים. הוא היה מגובס כולו, מכף רגל ועד ראש, רק את השפתיים יכול היה להזיז. בתחילה היתה דעתו מעורפלת מאוד, אב לאט לאט הוא התחיל להבין את אשר אמרנו לו, התחיל להכיר את האנשים ולזכור...שמנו לב שמיד עם תחילת ההתאוששות הוא ממלמל, אך בתחילה לא הבנו מה הוא אומר, שפתיו היו מפוצצות לגמרי, ודיבורו לא היה ברור. הדבר הראשון שהצלחנו להבין ממנו היה "מה עם הדודה מרים. איפוה היא? האם היא חיה או שהיא נפטרה?" ואנחנו , בעצם הרופאים שיקרנו לו ואמרנו שהדודה חיה ומרגישה טוב. אך שרון התעלם מתשובתנו וחזר שוב ושוב על השאלה, ואנחנו נאלצנו לחזור ולשקר לו. ברור היה שהעניין אמוד מטריד אותו, התקשינו להבין מדוע הוא כל כך דואג דווקא לדודה מרים...אני חשבתי לעצמי שאולי הוא כל כך מוטרד ממצבה, משום ששרון ואני ביקרנו אותה בערב האחרון לפני שהתאונה התרחשה ולכן הוא זוכר אותה ומתעניין במצבה כל כך...
"במשך כל הזמן שהתה המשפחה כולה בבית החולים. ישבנו מחוץ לחדר, ובכל פעם הי הנכנס אליו אחד מאתנו, אך כל מי שהיה נכנס אליו יצא בהרגשה חזקה מאוד, שמעבר לפציעה הנוראה ולמצבו הפיזי הקשה, משהו נוסף התרחש, האיש כאילו השתנה, הוא לא היה אותו שרון שהכרנו אותו כל החיים.
"ביום השני הבינה אשתו לראשונה את מה שהוא ממלמל בלי הרף, והוא אומר: "הייסורים מכפרים...הייסורים מכפרים... ה'´ אני אוהב אותך...אשתו נדהמה מאוד, שרון מעולם לא דיבר ככה לפני התאונה..."
חשוב לציין כי עד לתאונה, היה שחר הדתי יותר שבין השניים. שחר הוא זה שהקפיד תמיד  על קיום המצוות בתורה מדוקדקת, בעוד ששרון שעבד כמדריך בתיכון פנימייתי, היה שומר מסורת אך לא מדקדק כל כך. כל זה כמובן היה פעם, היום שרון הוא איש אחר...אחר לחלוטין.
ממשיך הגיס:

      המשך בשבוע הבא בעזרת ד'

אליהו או פנחס מלאך הברית?

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו

            פנחס הוא אליהו

אמרו רבותינו "פנחס הוא אליהו" ובזכות "בקנאו את קנאתי" "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום". ברית שלום  זו היא ברית "ממלאך המוות" (ראה זוה"ק ובספורנו). וכתב האו"ח הקדוש "פנחס הוא אליהו אשר הוא עתידלבשר עם בני ישראל בגלות האחרון... כי אז יהיה שלום בכל העולם". ומדוע זכה לכך? בגלל "בקנאו את קנאתי". ויש לשים לב לכך שנאמר בפסוק "בקנאו את קנאתי בתוכם", וזהו בפנחס. והנה בתקופת אחאב שואל הקב"ה את אליהו "מה לך פה אליהו" (מלכים י"ח). אומר לו אליהו "קנא קנאתי לה". אומר לו ה "צא ועמדת בהר", ושוב שואל אותו "מה לך פה אליהו" ואליהו עונה "קנא קנאתי לה... כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחותיך הרסו ואת נביאך הרגו בחרב". ורבותינו זכרונם לברכה אמרו "אמר לו הקב"ה בריתי שמא בריתך?... ואת מה אכפת לך"??? וכעס על שאמר "דלטורייא על בני". אמר לו הקב"ה "חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך" (פסיקתא). והוא דבר פלא, כפנחס הוא נוטל שכר גדול ברית שלום. שלום ממלאך המוות וכאליהו הוא נענש? (וידועה הקושיא המפורסמת של גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן-איש-חי איזה עונש זה הרי אליהו מוזמן לכל ברית מילה ושם השמחה גדולה "שש אנכי על אמרתך". ותירץ כמה תירוצים, ושניים מהם: א) אם לא היה הולך לבריתות היה נשאר למעלה בישיבה ללמוד תורה וזה עדיף לו מברית בארץ. ב) כיון שצריך להתפצל ולעוף מברית לברית, וההתפצלות הזאת היא העונש).
אלא כך יש להסביר את הדבר: כתוב בתהילים "ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגיפה". ואמרו חז"ל "ואמר רבי אלעזר ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל - מלמד שעשה פלילות עם קונו. בא וחבטן לפני המקום אמר לפניו, ריבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל??? (סנהדרין מ"ד). פנחס עושה פלילות עם קונו ומלמד סנגוריא על עם ישראל. אלו חטאו אך מדוע אחרים יענשו בגללם??? וכאשר דיבר כלפי בני ישראל הוא הוכיח אותם אבל "בתוכם". גער בהם על המעשה השפל ודיבר איתם קשות. ובעוד שכפנחס הוכיח אותם בתוכם, כאליהו אמר לקב"ה "כי עזבו בריתך". ולכן אמר לו הקב"ה, את האמת אני יודע ואינך צריך לומר לפני דלטורייא על בני, אך להוכיח אותם ולגעור בהם בתוכם זהו תפקידך. ומכאן שכל מנהיג ומנהיג צריך לדעת שכלפי בורא העולם הוא צריך ללמד סנגוריא על בניו וכלפי העם הוא צריך להוכיחם. והיום בכל רגע ורגע אליהו הנביא מלמד סנגוריא על עם ישראל ואומר רבונו של עולם היום כך וכך בריתות היו בעם ישראל, כך וכך הוצאות היו להם בסעודת מצוה, ובזה מלמד סנגוריא על עם ישראל ומתקיים "ויכפר על בני ישראל" לא רק בלשון עבר אלא גם בהווה ובעתיד.
ויהי רצון שנזכה ויקויים בנו מאמר הכתוב "כה אמר ה א-לוקים’ צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". האמת והשלום של פנחס הוא אליהו אשר נתן לו ה’ את בריתו שלום לבשר גאולה לישראל ושלום לעולם. 

יש מי ששווה יותר...

             הרב עזריאל אריאל           מידי שנה סוערת המדינה בשאלת הפער הכלכלי המתרחב. אי השוויון בהכנסות וברמת החיים - זועק לשמים. התוכנית הכלכלית החדשה, שצמצמה מאד את התמיכה הממשלתית בשכבות החלשות, החריפה מאד את השאלה הזאת. ואנו, נידרש לשאלה זו מתוך פרשת השבוע.
רעיון השוויון מופיע בתורה בהקשרים שונים. המקור הבולט מתייחס לשוויון בפני החוק, ועוסק בשוויון שבין האזרח לבין הגר (במדבר טו, טו): "הקהל, חוקה אחת לכם ולגר הגר, חוקת עולם לדורותיכם, ככם כגר יהיה לפני ה’. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". הבסיס הרעיוני לרעיון זה עולה בדבריו של איוב (לא, יג-טו), אשר נשבע: "אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי. ומה אעשה כי יקום א-ל? וכי יפקוד, מה אשיבנו? הלא בבטן עושני עשה, ויכוננו ברחם אחד!". כולנו יצירי כפיו של בורא העולם. ובעצם, רעיון השוויון מתבסס על מעשה בראשית. העובדה שכל בני האדם הם ילידי זוג אחד של הורים; העובדה שכל בני האדם נבראו בצלם א-להים - היא הנותנת את הבסיס להכרה בשוויון היסודי של כולם. "זה ספר תולדות אדם. ביום ברוא א-להים אדם, בדמות א-להים עשה אותו. זכר ונקבה בראם, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום היבראם" (בראשית ד א-ב).
על פי זה היה מקום לצפות כי התורה תדריך אותנו להקים חברה שבה ישרור שוויון כלכלי רחב ככל האפשר. הזדמנות אחת היתה ליצור מצב כזה. הדבר היה בשעה שחילקו את הארץ לשבטים ולמשפחות. ואכן מפשט הכתובים בפרשתנו עולה תמונה של חלוקה שוויונית: "לאלה (שנפקדו במפקד בערבות מואב) תחלק הארץ בנחלה במספר שמות. לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, איש לפי פקודיו יותן נחלתו... לשמות מטות אבותם ינחלו" (במדבר כו נג-נה). אולם המעיין בדברי חז"ל (תוספתא בבא בתרא פ"ז ה"ג) יראה שלא כך היו פני הדברים, וכך נאמר שם:
"שלא ניתנה הארץ אלא ליוצאי מצרים, ולא נתחלקה אלא לעומדים בערבות מואב... כיצד? שני אחין שהיו מיוצאי מצרים. לאחד יש לו תשעה בנים, ולאחד יש לו בן אחד, ולפניהן בית חמשת כורין - תשעה נטלו בית לתך (½ בית כור כ"א = סה"כ ½4 בתי כור. לתך = ½ כור), ואחד נוטל בית לתך. החזירום לאבותיהם. חזרו אבות והורישו את הבנים: תשעה נטלו מחצה (½2 בתי כור, 1/3 בית כור בערך לכל אחד), ואחד נטל מחצה (½2 בתי כור)". פירוש הדברים: החלוקה הבסיסית היתה לפי הדור שנכנס לארץ. אולם כל אחד מאלה שנכנסו לארץ "הוריש" את נחלתו לאביו או לסבו שיצא ממצרים, ואז התבצעה חלוקה מחודשת בין הבנים והנכדים: הבן שהיו לו בנים רבים קיבל נחלה שווה לאחיו, שלו מעט בנים. כתוצאה מכך נוצר פער ניכר כבר בדור שנכנס לארץ, כך שאדם שנכנס לארץ ולו אחים רבים, קיבל נחלה קטנה בהרבה ממי שנכנס לארץ כבן יחיד.
ואכן, לא שוויון אנו תובעים כי אם חסד, אהבה ואחווה. העזרה לזולת - לא בשם הצדק היא באה, כי אם בשם הצדקה. הדרישה היא שהעשיר לא יישאר באנוכיותו. עליו לראות את אחיו העני כחלק ממנו, ולדאוג לפרנסתו. נקודת המוצא היא האחווה והערבות ההדדית, שמהן נובע הצורך לספק לכל אדם את צרכיו המינימליים, ואף מעבר לכך: "די מחסורו אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו".
החתירה לשוויון כלכלי מניחה מראש כי ערכו של האדם נובע מהישגים כאלה ואחרים, כאילו העשיר שווה יותר מאיש המעמד הבינוני. מתוך נקודת מוצא כזאת, הכרח הוא שתהיה קנאה בין אדם לחברו. תמיד יימצאו הבדלים בין איש לזולתו, והקנאה לא תסור גם אם יצטמצמו הפערים. אדרבה, עצם הדגשת המעמד הכלכלי כבסיס להערכתו של אדם, יוצרת סולם ערכים מעוות שבו הדבר החשוב ביותר לאדם הוא כספו. הגישה צריכה להיות הפוכה. הקב"ה לא ברא עדר של כפילים זהים. הוא ברא אנשים שונים זה מזה - בכל: באמצעים העומדים לרשותם, בכשרונותיהם, בנטיותיהם ובהעדפותיהם. דווקא מתוך השוני הזה שביניהם, יכול כל אחד מהם לתרום את תרומתו הייחודית למשפחה ולחברה. לכל אחד מהם יש ערך כאחד יחיד ומיוחד. כן הם העשיר והעני - כולם רואים את עצמם כמרכיבים של אותה חברה. כל אחד מהם מעריך ומכבד את עצמו ואת זולתו. כל אחד מהם שמח בחלקו, וכל אחד מהם שמח לעזור לזולתו. העני מעניק לעשיר כבוד וסיפוק. העשיר מעניק לשכנו העני מרכושו. שניהם יחד בונים חברה שיש בה אחווה וענווה, כבוד והערכה, חסד וטובה; - חברה בריאה, מלוכדת וגומלת חסדים, הראויה להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

מעשה שהיה עם הצדיק רבי יצחק דלויה

סיפור שהובא בספר שבח חיים לרבי חיים פינטו זצוק"ל,היה במרראכש מומר אחד שהתמנה לסגן הסולטן.המומר היה שונא ישראל ופעם אחת הכין מזימה כנגד היהודים,והוא קיבל אישור מהמלך לבצע את זממו.הוא פנה אל עבר בית הכנסת של היהודים וראה רב אחד שהיה משמיע לתינקות את הפסוק :איכה ירדוף אלף ושנים יניסו רבבה".הרשע הסביר את הפסוק למלך,והמלך כעס מאוד ואמר שינקום ביהודים.יום למחרת,פנה הסולטן אל הרב וביקש שיסביר לו את הפסוק אחד ירדוף וכו' הרב נענה לו והסביר לו את הפשט בפסוק.הסולטן אמר לו שישיג לו אחד כזה שיכול  לרדוף אחרע אלף אנשים.הרב אמר לו שזה פסוק מהתורה,והתורה לא דיברה על משיהו ספציפי שקיים היום.

הסולטן התעצבן ואמר שאם תוך חמישה עשר יום לו יבאו לו את האדם שיכול לנצח אלף איש הוא יהרוג את כל יהודי המלאח.כשחזרו השליחים למלאח היהודי  גזרו מיד תענית ציבור.פרנסי העיר הלכו לרב יצחק דלויה שכבר היה זקן,וסיפרו לו על כל מה שקרה..הרב הרגיעם ואמר שהכל יהיה בסדר.

הרב יצחק דלויה קרא את השם המפורש והלך למדינה של בני משה ושם הבחינו שהוא זר.אחד שאל את הרב מהו מחפש?והרב סיפר לו את הצרה שבאה על היהודים מהעיר מרראכש.בני הכפר התכנסו והפילו גורל ,הגורל נפל על עלמה אחת.הרב לקח אותה איתו עם שם המופרש וחזר לעיר.

במררכאש הרב שלח שליחים לסולטן ואמר לו שהם עומדים למסור לו את זה שיכול להרוג אלף איש.

השולטן שמח,כי ידע שעכשיו הוא יכול לצחוק על היהודים.הסולטן פקד להכין אלף חיילים,שיתכוננו להלחם עם אותו אחד.

הרב ביקש מהמלך שיתן לו סוס וחרב לעלמה שתוכל להלחם.

כשהכל היה מוכן,העלמה עלתה על הסוס והחלה להלחם עם החיילים ,היא הפילה את החיילים מימין ומשמאל,עד שהרגה אלפי חיילים.הרב ביקש ממנה להפסיק.אחיה של אותה עלמה הגיע למקום ואמר לה שכן שידיה היו לא מכוסות בקרב,והגוים ראו את ערוות ידה,היא צריכה למות,והיא לא יכולה לחזור לבית.וכך היה היא נפטרה וקראו לה "סי עבאס סבאתי" ומשתטחים עליה עד היום הזה.זהו כוחם של צדיקים.זכותם תגן עלינו אמן.

מעשה שהיה עם הצדיק רבי יצחק דלויה

מסופר  כי יהודי אחד במרראכש היה מעסיק ערבי צעיר.מידי יום ביומו הערבי היה עובד אצלו ובסוף היום היה מקבל את משכורותו וחוזר לביתו.יום אחד הצעיר הזה בא לעבודה ולא חזר לבית בערב.אביו תבע את היהודי בדין חטיפת בנו והעמידו למשפט .השופט קבע שהיהודי אכן חטף את הגוי והעמידו למשפט אליו הוזמנו כל ראשי העיר.היהודי האומלל,לא ידע מה לעשות,ופנה לרבי יצחק דלויה זי"ע,הרב הרגיע אותו מיד ואמר שיעזור לו ביום המשפט.

הרב הגיע לבית המשפט,ובזמן הדיונים קרא הרב שם המופש בפיו,ומיד נגלה לעיני כל דמותו של הנער הערבי,האב זיהה בבירור שזהו בנו.הנער הפנה את מבטו לאחד מן הקהל ואמר שהוא הרוצח האמיתי שרצח אותו,לאחר מכן דמותו נעלמה.הגוי הרוצח הודה באשמה.וכולם השתוממו מהנס הגדול שהרב עשה. 

מסופר עוד על הצדיק ,פעם אחת בערב פסח היה מחסור לקהילה בבשר,ראשי הקהילה פנו לרב לעזרה,הרב אמר שם קדוש ונעשה נס  ויצאו עגלים,שאותם שחטו היהודים ואכלו לפסח. 

רבי יצחק דלויה עם מרן רבי יוסף קארו

המסורת שמוחזקת ביד משפחת דלויה הי"ו,היא שהרב יצחק דלויה נפגש עם מרן ורבן של כל ישראל  רבי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך ,ומסופר עוד שבפגישתם נחלוקו על הרבה דברים ומתוכם החומרא של מרן,שאותה נוהגים כל הספרדים, שקבע שבשר שאינו "חלק" דינו טרף,רבי יצחק לא הסכים עם הלכה זו ,ובאמת המנהג במרראכש עד היום שלא להקפיד על בשר חלק בית יוסף.

עוד הלכה שנויה במחלוקת בניהם היתה  ההלכה שפסק מרן שלא לומר חצי קדיש אחרי קריאה בספר תורה במנחה של שבת,לעומת מנחה של חול שהמנג הוא לומר חצי קדיש,דעתו של רבי יצחק דלויה היתה שכן אומרים אותו אחר הקריאה בשבת,בבית הכנסת שברחוב חבאש במררכאש נהגו רבי משה זריהן זצ"ל וראש הישבה רבי יעקב דאהן לאומרו,וכן המנהג שם עד היום. 

מסופר שפעם אחת בא חכם אחד מחכמי ארץ ישראל ודרש בבית הכנסת של רבי יצחק דלויה בו נכחו הרבה מחכמי מרראכש,בדרשתו שאל את הרבנים שאלה .ענה לו הרב רבי יצחק דלויה ואחריו ענה לו גם רבי שלמה בן תימצות .הרב ששאל את השאלה חשב שתשובתו של שלמה בן תימצות טובה יותר והיא הנכונה,אך לא אמר להם דבר על כך.בלילה שישן בא לו המגיד ואמר לו שהתשובה של רבי יצחק דלויה התקבלה למעלה בשמים ואילו התשובה של רבי שלמה בן תימצות התקבלה כאן בארץ.בבוקר שקם שאל היכן גר הרב יצחק דלויה בכדי לבקש את סליחתו שלא קיבל את דעתו,הוא חיכה לו בחוץ,ובעוד כך הוא רואה את רבי יצחק  הולך לבאר המים בכדי לעשות נטילת ידיים,לפתע עלו המים מהבאר לקראת הרב.אחר כך ראה שהשמש שואב עם דלי מהבאר,מה שאומר שלא היו מים בשפת הבאר כשהרב נטל ידיו.החכם ניגש אל הרב וסיפר לו כל מה שקרה ,וכן ביקש את סליחתו    מאז אותו מאורע ,נהוג ללכת במוצאי ימים טובים למאלח במרוקו הנמצא ברחוב שמחון מרראכש.רבי יצחק היה מפורסם בתורה ובחסידות,ואף זכה לכבוד גדול מחוץ לעירו בעיר פאס ומקנאס.

לא נודע כי חיבר ספרים עם זאת הוא העמיד תלמידים הרבה בניהם הרב שלמה עמאר זצ"ל והרב אברהם אזולאי האחרון.וכו הרב מרדכי עטיאה מדימנאט בחבל הסוס. 

מיתתו של הצדיק רבי שלמה בן תמצות
רבי שלמה בן תמצות ממראקש זצ''ל. חי בזמנו של רבי יצחק דילויה זצ''ל. הוא נרצח על ידי ערבי שסחר אתו. פעם הזמין הערבי למכור לו סחורה בכמות גדולה. לשם כך הרב לקח עמו סכום כסף גדול. הערבי ארב לו בבית. שדד את כספו ורצח אותו באכזריות. ביתר אותו לארבעה חלקים. וקבר אותו בארבע פינות הבית. כדי להעלים את הפרשה ואת הרב יחדיו.
אשת הרב ראתה שבעלה בושש לבוא. החלה לדאוג. עם שחר הלכה לבית הערבי לבקש היכן בעלה. הערבי השיב לה שהרב היה אתמול אצלו לזמן קצר והלך לו לדרכו. האשה חיפסה בכל העיר מראקש ולא מצאה את הרב. בערב חזרה לביתה לישון. ובלילה בא איליה הרב בחלום וסיפר לה בדיוק נמרץ את כל שקרא אותו אצל הערבי. והודיעה היכן נמצאים ארבעת חלקי גופו. ומהשמים גזרו עליו כך. מפני שנשמתו היא ניצוץ מעשרה הרוגי מלכות. וזה היה התיקון לנשמתו. הבוקר האיר והאשה הלכה להתלונן אצל שר העיר מראקש. וסיפרה לו את כל העניין. השר שלח אחר הערבי. הערבי הכחיש את הכל ואמר שאינו יודע. האשה בקשה לערוך חיפוס בביתו של הערבי. האשה ושליחי השר הלכו לבית הערבי. בכניסתה זעקה האישה רבי שלמה אייכה . נעשה נס והתגלה להם המקום החפור. ושם גילו את הגופה. הוציאו משם חלקי הגופה וקברו אותו בבית העלמין במראקש בכבוד גדול.
מקום קברו בבית העלמין במראקש הפך לתלפיות לכל מר נפש . היו מביאים חולים. יושבים בחדר הקבורה שלו . ולנים שם עם החולה. עד שיוצאים משם בריאים.
זכותו תגן בעדינו אמן ואמן.                               בדיחות                                                                                                                              פינוקיו, שלגייה וסופרמן הולכים ברחוב כשהם נתקלים בשלט: תחרות האישה הכי יפה בעולם! פרסים שווים! "אני נכנסת," אומרת שלגייה ואחרי חצי שעה יוצאת. "איך היה?" שואלים אותה. "מקום ראשון," אומרת שלגייה. הם ממשיכים ללכת כשהם רואים שלט: תחרות האיש החזק ביותר בעולם! "אני נכנס," אומר סופרמן אחרי חצי שעה יוצא שואלים אותו "איך היה?" "מקום ראשון." אומר סופרמן. ממשיכים ללכת רואים שלט: תחרות האיש השקרן ביותר בעולם. פינוקיו נכנס אחרי חצי שעה הוא יוצא עם דמעות בעיניים. "מה קרה?" שואלים אותו. "מי זה האולמרט הזה?!" שואל פינוקיו.                                   בדיחה                                                                                                                                    אחד עשר אנשים היו תלויים על חבל שהשתלשל ממסוק. עשרה גברים ואישה אחת.  החבל לא היה חזק מספיק כדי לשאת את כולם ולכן הם הבינו שעל אחד מהם לוותר וליפול למטה וכמובן לאבד את חייו - אחרת כולם יפלו. התלבטו ביניהם ולא הצליחו לבחור מי יהיה זה שיפול למטה. אבל אז, החלה האישה בנאום נוגע ללב: היא אמרה שהיא מוכנה להתנדב וליפול מהחבל, מאחר שכאישה היא רגילה לוותר על כל מה שיש לה עבור בעלה והילדים ועבור גברים בכלל מבלי לקבל שום דבר בתמורה. ברגע בו היא סיימה את נאומה, כל הגברים מחאו לה כפיים ...                                   בדיחה                                                                                                                              בלונדינית אחת נכנסת לבנק במנהטן , אומרת למנהל שהיא נוסעת לשבועיים לאירופה
ומבקשת הלוואה של 5000 דולר..
המנהל שואל אותה איזה בטחונות יש לה כנגד ההלוואה , והבלונדינית אומרת
שיש לה מכונית רולס - רויס, אותה היא מוכנה להשאיר כערבות.....
המנהל נותן לה את הסכום המבוקש, לוקח ממנה את מפתחות המכונית ומצווה
על השוער להחנות את הרולס - רויס בחניה של הבנק.
כעבור שבועיים חוזרת הבלונדינית מחו"ל,
נכנסת לבנק ומבקשת להחזיר את ההלוואה
המנהל מחשב את הסכום כולל הריבית
והבחורה רושמת צ'ק על סך 5,015 דולר .
לפני שהיא עוזבת, פונה אליה המנהל ואומר :
" בזמן שהיית בחו"ל, ערכתי עלייך בירור ומסתבר שאת אחת הנשים העשירות
במנהטן . מדוע היית צריכה הלוואה של 5,000 דולר ?".
"אידיוט ", עונה לו הבלונדינית, "איפה עוד במנהטן אוכל להחנות את
הרולס-רויס שלי ב 15 דולר לשבועיים ? ".

בס"ד

עש"ק, פרשת בלק ח' תמוז יה''ל התשס"ח,

שנה שמינית, גיליון מספר 378

כניסת השבת: 20:22

ההפטרה :והיה שארית ומסיים: לכת עם  אלקיך מיכה ה'

יציאת השבת: 21:05

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .הרב חי חיים בר חנה חדאד ז''ל . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל. ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

בס"ד  '' רבי  דוד  ומשה " .  ז"ל                                                                                                       אחד הקדושים המפורסמים והנערצים ביותר בקרב יהודי מרוקו,הוא הצדיק רבי דוד ומשה זכותו תגן עלינו .                                                                                                באימה ובסילודין מזכירים יהודי מרוקו את שמו של גאון וקדוש אשר הקדיש את חייו למען יהודי מרוקו ואף מסר את נפשו למענם.איש מופת היה הקדוש רבי דוד ומשה,ספורי מופת מסמרי שער מסופרים מדוד לדור בקרב יהודי מרוקו,אשר עשה ופעל הצדיק למענם,בחייו ואף לאחר פטירתו - עד ימינו אנו .ביום ההילולה של הצדיק בראש חודש כסלו היו אלפי יהודים מכל רחבי מרוקו עוזבים את בתיהם ואת עסקיהם ונוהרים בהמוניהם להשתטח על ציונו הקדוש של הצדיק ,בכפר תאמזרית ,השוכן במורדות הרי האטלס בדרומה של מרוקו.שבועות אחדים לפני יום ההילולה , כבר ניתן היה לראות שיירות שיירות של משפחות על מטלטליהן,העושות את דרכן,ברגל או על גבי פרדות וחמורים,לכיוון דרומה של מרוקו,אל הכפר תאמזרית,מקום מנוחתו של הצדיק,כדי להעתיר בעדו,ולשפוך שיח לפני יושב מרומים,שיושיעם בזכות הצדיק הטמון שם .לא שלגים,לא גשמי זעף ורוח זלעפות אשר היו פוקדים את איזור הרי האטלס הגבוהים בתקופת החורף,יכלו למנוע מיהודי מרוקו לבוא בהמוניהם ממרחקים כדי להשתטח על קברו של הצדיק הנערץ עליהם.  רבי דוד ומשה היה נערץ ומוקדש לא רק על היהודים, כי אם גם על התושבים המוסלמים ,שהיו אף הם באים מדי פעם להשתטח על קברו של הקדוש,שהיה מכונה בפיהם - רבי דאוד או מושימוצאו של רבי דוד ומשה היה מארץ ישראל. הוא נולד בירושלים לפני כמאתים שנה. משחר נעוריו הקדיש עצמו ללמוד תורה ועבודת ה' בקדושה ובטהרה,ושמו נודע לתהילה כתלמיד חכם מופלג וקדוש עליון.לימים, כאשר חפצו גדולי ירושלים לשלוח לתפוצות ישראל במרוקו,שליח תלמיד חכם,כדי לאסוף כספים עבוד עניי ירושלים המדוכאים,נתנוהכל את עיניהם ברבי דוד ומשה,אשר מלבד גאונותו המופלגת,חסידותו ופרישותו,נודע גם כדרשן מופלג - "פה מפיק מרגליות".רבי דוד ומשה קבל עליו ללא עוררין את גזרת חבריו חכמי ירושלים,ויצא את ארץ ישראל בלווית אחד מיהודי ירושלים שהעמידו לפניו לשרתו. הנסיעה באותם הימים הייתה כרוכה בתלאות ובסכנות מרובות,במיוחד רבתה הסכנה בהפלגה בלב-ים. ספינות המפרשים הקטנות היו לא אחת יורדות תהומה על נוסעיהן,כשהיו פורצות רוחות עזות. רבי דוד ומשה בז לכל הסכנות,שלוחי מצווה אינן ניזוקין אמר לעצמו. לאחר נסיעה רבת תלאות בים וביבשה הגיע סוף סוף עם משרתו לנמל מליליה שבמרוקו.באותה תקופה הייתה מרוקו תחת שלטונו של השולטן מולאי עבד רחמאן. זעזועים גדולים עברו אז על מרוקו,שבעטים סבלו היהודים רבות מרדיפות ונגישות אין ספור. הצרפתים באו בצי כבד של אוניות מלחמה וכבשו לאחר קרב כבד את אלג'יר הסמוכה למרוקו. הם לא הסתפקו בכיבוש אלג'יר, אדיר היה חפצם לכבוש גם את מרוקו ולהעבירה לחסותם. זקוק היה מולאי עבד ארחמאן - הסולטן של מרוקו לכספים רבים כדי להתכונן למלחמה נגד הצרפתים,וכמובן,על מי מוטלת החובה לספק את הכספים אם לא על היהודים ??? סכומי עתק נדרשו מהיהודים להכניס לאוצר המדינה תוך תקופה קצרה.ואם לא די בסכומי העתק שהוטלו על היהודים לתת לאוצר המלוכה,גזר גם הסולטן על היהודים גזרות שונות ומשונות,שמטרתן לבזותם ולהשפילם עד עפר. בין היתר נגזר על היהודים ללבוש רק בגדים כהים מיוחדים העשויים מאריג גס כדי שיבדלו מהתושבים המוסלמים , וכדי שניתן יהיה לזהותם מרחוק ולהתרחק מפניהם. כמו-כן אסור היה ליהודים להתהלך מחוץ לתחומי ה"מלאח"-רח' היהודים,במנעלים לרגליהם.עונש חמור הוטל על היהודי אשר העז להרים יד על מוסלמי,גם אם הדבר נעשה כדי להתגונן.למוסלמי היה מותר להכות יהודי,אך אבוי היה ליהודי אם היה משיב מנה אחת אפיים.גזרות אלו נוצלו היטב על ידי נערים מוסלמים שהיו מכים ביהודים,נער וזקן . היהודים,בעל כורחם נאלצו להבליג על כאבם והשפלתם.בעיר מראקש - בירת המלך, התגורר יהודי זקן ונשוא פנים ושמו "דון יהודה" אברבנאל, מצאצאיו של דון יצחק אברבנאל.שר הכספים של מלך פורטוגל. דון יהודה היה מחשובי העיר,היה גם עשיר מופלג. הסולטן שהיה זקוק לכספים רבים כדי להלחם נגד הצרפתים,קרא אליו אתדון יהודהוציוה עליו למסור את כל רכושו לאוצר הממשלה. בלית ברירה מסר דון יהודה את כל אוצרותיו לשלטון.עם זאת ציוה המלך לאסור את דון יהודה ולהענותו בעינויים קשים ומרים,בתואנה כי לא מסר את כל הכסף שברשותו,וכי דאג מבעוד מועד להסתיר אוצרות של תכשיטים ואבני חן יקרות. לא הועילו לו לדון יהודה הכחשותיו הנמרצות כי מסר את כל אשר היה לו,וכי לא הישאר מאומה לעצמו. המלך גמר אומר להמיתו. דון יהודה עונה בעינויים קשים וכתוצאה מכך נפטר בבית הכלא .אולם בכך לא תמה מסכת היסורים של משפחת אברבנאל. באותו יום בו נפטר דון יהודה בבית הכלא,פרצו שוטרים וחיילים לביתו והחלו לערות סריקות בכל פינה ובכל מקום אפשרי כדי לגלות את אוצרותיו הטמונים.לאחר שעות ארוכות של חיפושים,שלא הביאו לכל תוצאה,גבר קצפם של השוטרים והחליטו לקחת את בתו הצעירה של דון יהודה,בת השבע עשרה,כבת ערובה עד שבני המשפחה יגלו את מקום המסתור של אוצרות הזהב והכסף .אסתר" בתו של דון יהודה הייתה מאורסתלבנימין - מבחירי התלמידים בישיבה שבמרקש.בנימין החליט לא לאפשר לשוטרים לקחת את ארוסתו ויהי-מה.זעקותיה ובכיותיה של אסתר ארוסתו נגעו ללבו, הוא התנפל בשצף על השוטרים,וניסה למלט את ארוסתו מידיהם. השוטרים שלפו מיד את חרבותיהם והחלו מכים בבני המשפחה על ימין ועל שמאל,ויהי המקום לחרדת א-לוקים.בסיומה של תגרה היו כל בני משפחת אברבנאל פצועים וזבי דם.בנימין ואסתר נדקרו למוות.אבל כבד ירד על יהודי מרקש.ביום אחד הובאו לקבורה שלושה מבנ י משפחת אברבנאל הכבודה. אבי המשפחה דון יהודה שנפטר בכלא,בתו הצעירה וארוסה בנימין הי"ד.בעת שהתרחשו מאורעות מעציבים אלו,הגיע רבי דוד ומשה ע"ה למרוקו.בכל מקום קבלו היהודים בכבוד את השליח מארץ ישראל. רבי דוד ומשא נחרד ונעצב לנוכח מצבם העגום של יהודי מרוקו,הוא נשא דרשות לרבים,ובדבריו הרעיף "טל תחייה" על היהודים האומללים.השמועה על הקדוש שהגיע מארץ ישראל ובידו לחולל נפלאות התפשתה חיש מהר .מקרוב ומרחוק החלו באים יהודים גדושי סבל ותלאות אל רבי דוד ומשה שיברכם .וברכותיו אכן לא הושבו ריקם . צדיק גוזר והקב"ה מקיים " חולים נתרפאו,עקרות נפקדו. יהודי מרוקו נקשרו בעבותות אהבה אל הרב הצדיק .כעבור זמן מה החליט רבי דוד ומשה לבקר את היהודים תושבי הכפרים,בדרומה של מרוקו .שם,במרומי הרי האטלס , החוצים בין העיר מרקש שממערב ,ועמק הדרע שבמזרח , היו כפרים רבים בהם התגוררו מאות יהודים יחד עם שכניהם המוסלמים .כאשר הגיע רבי דוד ומשה לאזור הכפרים,נודע לו כי מגפה רחמנא ליצלן ,משתוללת זה כמה שבועות באזור ומפילה חללים רבים מדי יום ביומו , יהודים וערבים כאחד .רבי דוד ומשה לא נרתע,הוא נכנס אל בתי החולים על אף הסכנה הגדולה הכרוכה בכך וטיפל במו ידיו בחולים ששכבו על ערש דוי . כעבור ימים אחדים יצא בלווית משרתו אל ההרים . בהגיעם אל אחת המערות שבסביבה נעצר רבי דוד ומשה , הוא נשא ידיו למרום ואמר בהשתפכות הנפש .רבונו של עולם !!! מוכן ומזומן אני להקריב את נפשי ולמסור את נשמתי כקורבן עולה ,ותהא מיתתי כפרה ליהודים ולכל החולים .משרתו של רבי דוד ומשה נחרד למשמע הדברים,אולם הצדיק לא הסס לרגע , הוא מסר למשרתו  את הגלימה שעליו ונכנס לתוךצ המערה .היה זה ערב שבת קודש. רבי דוד ומשה צוה על משרתו לחזור אל הכפר . "הריני משיב עתה את נשמתי לבוראי" - אמר למשרתו ,ונבלע בפתח המערה .המשרת הנדהם חזר אל הכפר,ואכן נוכח לראות כי כל החולים נרפאו,המגפה שככה .נשמתו של הצדיק ,אשר מסר את נפשולהיות קורבן עולה למען יהודי מרוקו,עלתה כיונה צחורה עם קדושת השבת אל מקור מחצבתה .....מיד עם צאת השבת נהרו כל תושבי הכפרים אל המקום בו השיב רבי דוד ומשה את נשמתו לבוראו . וראה זה פלא,פתח המערה,שמקומו היה ידוע לכולם נעלם ואיננו. גוש סלע ענק כסה את המקום .לפתע פתאום,בעוד היהודים מבכים את הקדוש ואומרים פרקי תהילים על קברו,קפאו כמסומרים למקומם , כמו מנורת אש נארתה יורדת ממרומים על קברו של רבי דוד ומשה .מני אז הפך כאמור מקום קבורתו של הצדיק למוקד משיכה ועליה לרגל לכל יהודי מרוקו,שהיו באים להשטתח ולחלות את פני הצדיק כדי שיושעו מצרותם .הקדוש ברוך הוא ישמור ויציל את עם ישראל בזכות גדולתם וצדקתם של מורינו ורבותינו אמן , וישראל ישכון לבטח !!!!!!אהבת ישראל  יותר מגופו קיים ואהבת לרעך יותר מכמוך  

אל תאמר לשאפנה ...הראשון לציון הרב מרדכי אליהו               חיי ישרים

השבוע בליל ט"ו בתמוז, הוא יום הלולתו של רבינו חיים בן עטר זיע"א, האור החיים הקדוש, שהיתה לו אהבה גדולה לעם ישראל ולארץ ישראל. וידוע שמספרים על אחד מגדולי האדמו"רים, האדמו"ר מצאנז, שפעם אחת שמע מפי שוחט דבר תורה שאמרו בשם האור החיים. לאחר ששמע את דבר התורה אמר לו לשוחט, אתה פסול מלשחוט. שאל מדוע, לא דייקתי בדברי התורה? אמר לו: דייקת אבל לא אמרת האור החיים הקדוש. וידוע שהאדמו"ר צדיק יסוד עולם, המקובל בבא סאלי, רבי ישראל אביחצירא ע"ה, לא היה ישן בכל ליל-שבת קודש לפני שסיים ללמוד את האור החיים הקדוש.
על הפסוק שאמר בלעם "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו", כתב רש"י "תמות נפשי מות ישרים - שבהם". ובמדרש כתוב שהתכוון למשה רבינו.
והאו"ח הקדוש מסביר כך. ישנם אנשים שרוצים לחזור בתשובה אבל יודעים שלא יוכלו להחזיק מעמד בתשובה ולכן מבקשים לחיות את כל חייהם ברשעות לפי תאוות ליבם ורוצים ברגע האחרון לעשות תשובה ואז ימותו. וכלשונו: "עוד ירצה, שבהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז"ל תגיד עליו, אלא שנתאוה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר כישרים שבאומות ולפי שעמד על מזגו והנה הוא רע בתכלית הרע ונמנע ממנו עשות יושר, לזה שאל דבר שיכול להיות בשעת דכדוכה של מוות יהיה ישר. וכיוצא ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותיכף ימותו היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך כי דבר מלך עליהם. מלך זקן וכסיל רחמנא ליצלן, ולא שאל הרשע שימות כמיתת הצדיקים שבישראל כי הוא מן הנמנע שיגיע להשגה זו", עכלה"ט.
וזוהי כוונת הפסוק "החפץ אחפוץ מות רשע נאום ה’ א’ הלא בשובו מדרכיו וחיה" (יחזקאל יח). אין אני חפץ שהרשע בחייו הקרוי מת יחזור בתשובה וימות מיד, אלא רצונו של הקב"ה לראותו בשובו מדרכיו, שהרשע יעזוב את דרכיו המקולקלות וילך ויחיה בדרך ה. ועל זה נאמר "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו", שיהא צדיק ולא איש אוון הרוצה להמשיך בדרכו הנלוזה וברגע האחרון לעשות תשובה.
נכון שהקב"ה מקבל את תשובת השבים עד דכדוכה של נפש, אבל אדם שחושב לעשות עבירה בחייו ולבסוף יעשה תשובה לא זו הדרך.
ומענין הוא שהאור החיים הקדוש תאר את בלעם בשיא הרישעות ובתכלית הרעות, ולא נתן לו דרך ללמד עליו זכות שיחשוב כמיתת הצדיקים שבישראל - לאפוקי מדברי רש"י הנ"ל. כי אדם שמטמא את עצמו עם האתון לא יוכל לחזור לדרך הישרים שבישראל. וזהו מוסר גדול מה שסיפר האו"ח הקדוש, מה שאמרו לו הרשעים, וגם בדורנו יש כאלה וידעו הרשעים זו דרך בלעם ולא דרך ה. אבל ההולכים בתמים בדרך ה עושים תשובה יום-יום לפני הבורא יתעלה ויתברך שמו לעד.

   אוון ביעקב ועמל בישראל

        הרב עזריאל אריאל

"לא הביט אוון ביעקב, ולא ראה עמל בישראל". מה פירושה של "עצימת עיניים" זו? מדוע אין רואים את החטא בעם ישראל? האם לא היו חטאים רבים במשך ארבעים שנות המדבר? האם לא נתקלנו אך בפרשה שעברה בחטא התלונות על המן ובחטא מי מריבה?
עלינו להבחין בין שתי מילים דומות, אך שונות. לא הרי הראייה כהרי ההבטה. הראייה - שטחית היא, ואינה רואה אלא את מה שנראה על פני השטח. ההבטה, לעומתה, מבטאת מבט מעמיק, החודר אל עומקם של דברים. גם ’יעקב’ ו’ישראל’ אינם שמות זהים לחלוטין. ’יעקב’ מסמל את פשוטי העם, ואילו ’ישראל’ - את גדוליה של האומה. על פי זה נוכל להבין את דבריו של בלעם. מי שמסתכל בראייה חיצונית, ימצא בעם ישראל חוטאים ועושי עוול. אולם אם יעמיק להביט פנימה - יראה כי החטא בישראל אינו תופעה מושרשת אלא שרשרת ארוכה של כשלים נקודתיים. "לא הביט אוון ביעקב". ההכרה הזאת מתעצמת כאשר מסתכלים על גדולי האומה. כלפיהם אין צורך ’להביט’. די בראייה שטחית כדי לראות ש"לא ראה עמל בישראל". סגולתה של אומה מתבטאת בגדוליה. עמים רבים מתפארים במלכים ושליטים גדולים. כשאנו עומדים על תכונותיהם האישיות, רואים אנו כי אמנם היו מצביאים מזהירים ומנצחי מלחמות; אולם אישיותם המוסרית עומדת, במקרים רבים מאד, ביחס הפוך לתפארתם הממלכתית. שונה הוא עם ישראל מכל העמים. רשימה ארוכה של גדולי האומה מפארת את כותל המזרח שלה. אולם קנה המידה להיכנס להיכל זה שמור לאישיות מוסרית בלבד. תפארתם של מלכי ישראל לא נמדדה בתפארתם הכלכלית ובנצחונותיהם הצבאיים. אחאב, לדוגמא, מן המפוארים שבמלכי ישראל, נזכר לדיראון עולם בזיכרונה של האומה, כמי שהלך בעצת איזבל אשתו, עבד עבודה זרה ובא לרשת את נבות לאחר רציחתו. לעומתו, יאשיהו מלך יהודה, אשר נפל בקרב מידי פרעה נכו, נזכר לטוב בזכות היותו הצדיק שבמלכי יהודה. וגדולי ישראל שנכשלו בחטא, זוכרת אותם האומה לטובה רק בזכות היותם בעלי תשובה, כדוד המלך.
אומה כזאת, אשר המוניה צדיקים בעומק נשמתם, וגדוליה הנערצים צדיקים אף בגלוי, היא האומה אשר לא ניתן לקללה, וכל המנסה לחטט ולחפש את הרע שבה מתוך בקשה לקלל - מוצא את עצמו, בעל כורחו, מברך.

''וירא בלק בן צפור'' (כ''ב, ב)
למה ניתן לסדרה זו השם ''בלק'' שהוא שמו של שונא-ישראל מובהק?
ברם, באמת כל הגויים שונאים לישראל – ''בידוע שעשיו שונא ליעקב'' – אלא שהם מסתירים את שנאתם ומחפים עליה במילים ומליצות נאות, כך שאין יודעים להיזהר מפניהם.
ואילו בלק היה גוי ''הגון'' – שגילה את שנאתו לישראל לעיני הכל, וגוי ''הגון'' שכמותו זכאי שתיקרא סדרה בתורה על שמו.
''עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך השור את ירק השדה'' (כ''ב, ד)
בעצם קשה, למה כה נתייראה מואב מפני בני-ישראל, והלא הם נצטוו: ''אל תצר את מואב''?
ברם, באמת אמרו חכמינו: ''עמון ומואב טהרו בסיחון'' – שלאחר שכבש סיחון את עמון ומואב הותרו ישראל לכבשם, ומזה נתייראו – פן יכבשו אומות אחרות את ארצם ואז יוכלו ישראל לכבשה מידיהן.
הוא הדין גם במאכלים. כל המאכלים מתעלים ובאים לידי תיקונם על-ידי אכילתו של האדם. עשב השדה, שאינו יפה לאכילת אדם, מתעלה באמצעות הבהמה שאוכלת את העשב ואחר-כך אוכל האדם את בשרה, וכך מגיע העשב לידי תיקונו.
לפיכך אמרו: ''עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו'' - אם לא במישרין הרי בעקיפין, באמצעות אומות אחרות אשר סביבותינו - ''כלחוך השור את ירק השדה'' - כשם שעל-ידי לחיכת השור את ירק השדה בא הירק לידי תיקונו.
''וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור'' (כ''ב, ה)
ואם תאמר מפני מה השרה הקדוש-ברוך-הוא שכינתו על גוי רשע?
כדי שלא יהיה פתחון-פה לאומות לומר אילו היו לנו נביאים חזרו בתשובה. העמיד להם נביאים והם פרצו גדרו של עולם (רש''י).
אך הלא הקושיה נשארת במקומה, שכן עדיין יהיה להם פתחון-פה לטעון: למה העמיד לישראל נביא כמשה, ואילו לנו העמיד נביא פורץ גדר כבלעם הרשע?
אומות-העולם לא האמינו במשה רבנו, רק משום שלא האמינו בקיומם של כוחות אלוקיים על-טבעיים, ולדעתם לא היו כל האותות והמופתים אל אירועים אקראיים וטבעיים.
על-כן נתן להם השם-יתברך נביא משלהם, אשר עסק גם הוא בנביאות ובכוחות על-טבעיים, ואף-על-פי-כן האמינו בו – הרי מעתה לא היה להם עוד שום פתחון-פה, שכן אם כבר מאמינים היו בקסמיו של בלעם הרשע הרי מוטב היה אילו האמינו בכוחות האלוקיים של הנביא האמיתי משה רבנו.
אנשי-השם הגדולים של כל עם אינם בגדר פרט בפני עצמו, אלא מתהווים מכוחותיו הרוחניים של העם, שהם מתרכזים ומתגלמים באדם אחד, עד שהוא נעשה למנהיגו ונביאו של העם. מכוחותיו הרוחניים של עם-ישראל נתהווה משה רבנו,
ואילו מכוחותיהן הרוחניים של האומות נתהווה בלעם הרשע. הרי ממילא נסתמו כל טענותיהן של האומות. אמנם ניתן להם נביא, אך הוא הפך להיות בלעם הרשע, משום שלא היו מסוגלים הוציא מקרבם נביא טוב ממנו.
''הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ'' (כ''ד, ה)
אמר לו: אם כן אברכם: אמר לו: אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה: לא מדובשך ולא מעוקצך (רש''י).
בשני אופנים מתנכלות האומות להביא חלילה כליה על עם-ישראל. חלק מהן זומם לעשות זאת על-ידי גזירות קשות ועינויים קשים, וחלק מהן – על ידי התקרבות יתירה ומשיכתם לטמיעה ולשמד.
בלעם הרשע ניסה בתחילה את דרך הקללה, וכשנוכח לראות כי איננו מצליח בזאת, לפי ''שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם'' – ביקש איפוא לנסות את הדרך האחרת, של הברכה וההתקרבות, כדי להביאם לידי טמיעה.
לפיכך אומר לו הקדוש-ברוך-הוא: מוחלני לך טובותיך וברכותיך – ''לא מדובשך ולא מעוקצך'' – לא מנשיכתך ולא מנשיקתך''.

            שתי בחירות

 בארוחת ערב למטרות צדקה שהתקיימה למען בית ספר לילדים בעלי ליקויי למידה, קם אב של אחד התלמידים ונשא נאום אשר אף אחד מן הנוכחים לא ישכח. אחרי ששיבח רבות את בית הספר ואת הצוות המסור שלו, הוא שאל שאלה:

"כאשר שום דבר לא מפריע לו, הטבע עושה את הכל בשלמות. למרות זאת בני, שי, לא יכול ללמוד דברים שילדים אחרים יכולים. הוא לא יכול להבין דברים שילדים אחרים מבינים. איפה הסדר הטבעי של הדברים בבני?"

הקהל היה המום מהשאלה.

האב המשיך: "אני מאמין שכאשר ילד כמו שי, מוגבל פיזית ונפשית, מגיע לעולם, מגיעה הזדמנות לטבעו האמיתי של האדם להציג את עצמה, והיא מגיעה בצורת ההתנהגות של אנשים אחרים כלפי אותו הילד." לאחר מכן הוא סיפר את הסיפור הבא:

שי ואביו טיילו ליד פארק שבו ילדים ששי הכיר שיחקו בייסבול. שי שאל "אתה חושב שהם יתנו לי לשחק?" אביו של שי ידע שרוב הבנים לא ירצו שמישהו כמו שי יהיה בקבוצה שלהם, אבל האב גם הבין שאם יותר לו לשחק, הדבר יעניק לו תחושת שייכות וקצת ביטחון בכך שאחרים יקבלו אותו למרות מגבלותיו.

אביו של שי, שלא ציפה להרבה, התקרב לאחד הילדים במגרש ושאל אם שי יכול לשחק. הילד הסתכל סביבו בחיפוש אחר הכוונה ואמר "אנחנו מפסידים ויש לנו מעט שחקנים, המשחק כרגע בסיבוב השמיני. אני מניח שהוא יכול להיות בקבוצה שלנו, וננסה להכניס אותו לחבוט בסיבוב התשיעי."

שי הלך בקושי לכיוון הספסל של הקבוצה, לבש חולצה של הקבוצה עם חיוך רחב, והתיישב. לאביו הופיעה דמעה בקצה העין, והרגשת חמימות מילאה את ליבו. הילדים ראו את שמחתו של האב על היחס שנתנו לבנו. בסוף הסיבוב השמיני קבוצתו של שי הצליחה להוסיף עוד נקודות, אך לא מספיק כדי לנצח. בתחילת הסיבוב התשיעי, שי שם כפפה והלך לשחק בשדה הימני. למרות שלא חבטו לכיוונו כדורים, הוא היה נלהב רק מהיותו חלק מהמשחק ועל השדה. הוא חייך מאוזן לאוזן ונופף לאביו, שישב על הספסלים ביציע. עכשיו, כשכל הבסיסים מלאים וחסרות רק עוד נקודות ספורות לניצחון, היה זה תורו של שי לחבוט בכדור.

בצומת הזאת, האם הילדים יתנו לשי לחבוט ויוותרו על הסיכוי לניצחון במשחק? באופן מפתיע, שי קיבל את המחבט. כולם ידעו שחבטה היא הכל מלבד אפשרית, מכיוון ששי לא ידע אפילו איך להחזיק במחבט, וכמובן שלא לחבוט בכדור.

כששי התקרב לעמדת החבטה, המגיש, שראה שהקבוצה השנייה שמה את הרגשתו הטובה של שי מעל החשיבות של הניצחון, התקרב מספר צעדים כדי שיוכל לזרוק לשי כדור חלש יותר בו יוכל לחבוט. ההגשה הראשונה הגיעה ושי הניף את המחבט באופן מגושם ופספס. המגיש התקרב מספר צעדים נוספים, וזרק שוב את הכדור בעדינות לכיוונו של שי. הפעם שי הצליח לחבוט בכדור וכיוון האדמה, והכדור התגלגל לכיוונו של המגיש.

המשחק אמור היה להסתיים בשלב זה, אך המגיש הרים את הכדור, ובמקום לזרוק אותו לילד בבסיס הראשון, הוא זרק את הכדור חזק וגבוה. שי יכול היה להיפסל וזה היה סופו של המשחק.

המגיש זרק את הכדור בדיוק מעל לראשו של הילד שעמד בבסיס הראשון, אל מחוץ להשיג ידם של חברי קבוצתו. כל הקהל ביציעים וחברי הקבוצה החלו לצעוק "שי, רוץ לבסיס הראשון!" שי לא מעולם לא רץ רחוק כ"כ, למרות זאת הוא הגיע לבסיס הראשון. הוא התרוצץ ליד הבסיס הראשון, מבוהל ופעור עיניים.

כולם צעקו "רוץ לבסיס השני! רוץ לבסיס השני!"

שי רץ בצורה מגושמת לבסיס השני. חסר נשימה וקורן, הוא נאבק להגיע לבסיס השני. כאשר שי היה בדרכו לבסיס השני, הילד ששיחק בצד הימני הרחוק של המגרש החזיק את הכדור. הוא היה הילד הקטן ביותר בקבוצה. זאת הייתה ההזדמנות שלו להיות הגיבור של קבוצתו הפעם הראשונה. הוא יכול היה לזרוק את הכדור לילד בבסיס השני, ובכך לנצח במשחק, אך הוא ראה את כוונתו של המגיש, לכן זרק את הכדור בכוונה גבוה ורחוק ככל שיכל מעל לראשו של הילד שבתחנה השלישית. שי רץ לכיוון התחנה השלישית נרגש כולו, בזמן שחבריו לקבוצה המשיכו לרוץ ולהקיף את כל התחנות.

כולם צעקו "שי, שי, שי, רוץ כל הדרך!"

שי עשה את דרכו לבסיס השלישי. הילד מהקבוצה הנגדית, שעמד בבסיס הרביעי ואחרון, רץ לשי לעזור לו, וכיוון אותו לכיוון הבסיס השלישי. הילד צץ "רוץ לשלישי! שי, רוץ לשלישי!" כששי הקיף את הבסיס השלישי, הילדים משתי הקבוצות ואלה שעמדו בצד וצפו צעקו "שי, רוץ לבסיס הבית!" שי רץ לבסיס הבית, דרך על הבסיס, וכולם הריעו לו כגיבור שניצח את המשחק לקבוצה שהפסידה.

באותו היום, המשיך האב את הסיפור בקול רך ודמעות זולגות, הילדים משתי הקבוצות עזרו להביא חלק אמיתי של אהבה ואנושיות לעולם שלנו.

שי לא החזיק מעמד עוד קיץ, הוא נפטר באותו החורף. הוא לא שכח את היותו גיבור, וכמה עשה את אביו שמח. כמה שימח את אימו כשהגיע הביתה, הדמעות שזלגו מעיניה, החיבוק שנתנה לגיבור הקטן שלה!

ועכשיו הערת שוליים קטנה: כולנו שולחים אלפי בדיחות דרך האי-מייל בלי מחשבה שנייה. אבל כשמגיעים לשליחת הודעה על הבחירות שבחיים, אנשים חושבים פעמיים אם להעביר או לא. הגס, וולגרי, ולרוב גם המגונה, עוברים בקלות במרחב הוירטואלי, אך החלטות פומביות על הגינות לרוב מדוכאות בבתי ספרינו ומקומות העבודה שלנו.

אם אתם חושבים על להעביר את המסר הזה הלאה, רוב הסיכויים שאתם מתחילים למיין את האנשים בפנקס הכתובות שלכם אשר להם לא יהיה "מתאים" לשלוח סוג כזה של הודעה. ובכן, האדם ששלח לכם את ההודעה האמין שכולנו יכולים לגרום לשינוי. לכולנו יש בכל יום אלפי הזדמנויות לעזור לאנשים להבין את "הסדר הטבעי של הדברים". כ"כ הרבה דברים מעושים וטריוויאלים בין אנשים מציגים בפנינו את הבחירה: להעביר הלאה את ניצוץ האהבה והאנושיות, או שמא נוותר על ההזדמנות להאיר את יומם של אלה מאיתנו שיכולים פחות, וחיים בעולם פחות טוב וקר יותר משלנו.

איש חכם אמר פעם שכל חברה נשפטת בדרך שהיא מתייחסת לאלה שהמזל העיר להם פחות מלאחרים.

בדיחות                                                                                                                                  באמצע טיול שיזמו בבית משוגעים, האוטובוס נכבה באמצע הכביש ולא נדלק יותר, אחד המשוגעים בא ואומר לנהג : אני יודע מה קרה לאוטובוס, הנהג התעצבן ואומר לו שיחזור לאוטובוס, פתח את מכסה המנוע והתחיל לבדוק את הפיוזים והמנוע, בינתיים עוד פעם בא המשוגע וצועק אני יודע מה קרה לאוטובוס ! אז הנהג מתעצבן אבל אחרי ייאוש אומר לו : נו, תגיד לי, מה קרה לאוטובוס ?! אז המשוגע אמר לו : האוטובוס התקלקל.             

בדיחה                                                                                                                             בעל חוזר בלילה לאשתו עצבני ואומר לה, תשמעי, אני לא חוזר לעבודה עד שהמנכ"ל של החברה שלי יתקשר לפה אישית ויתנצל על מה שהוא אומר ! אז האישה, מתבאסת בשביל בעלה מתיישבת לידו ושואלת אותו, אבל מה הוא אמר לך ? אז הבעל השיב : הוא אמר לי : אתה מפוטר !                                                         בדיחה                                                                                                                                 בחור הגיע לבדיקת עיניים אצל רופא עיניים והרופא אמר לו, תקרא לי בבקשה את האותיות הקטנות בתחתית הלוח, אז הבחור אמר : איזה לוח ?                                                                                             

בס"ד

עש"ק, פרשת חקת ראש חדש תמוז יה''ל התשס"ח,

שנה שמינית, גיליון מספר 377

כניסת השבת:20:23

ההפטרה :ויפתח הגלעדי ומסיים: מפני בני ישראל שופטים י''א

יציאת השבת: 21:06

ברכת הלבנה ליל ששי

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א . מר ראובן בר שתרונה כהן ז''ל .הרב חי חיים בר חנה חדאד ז''ל . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל 

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

השדה של צביקה                                      המשך משבוע שעבר

ובמושב? לעג ושנינה, צחוק וקלס. בכל עת מצא היו נתונים צביקה ומעשיו בפיות החברים, שדנו בו בהרחבה. למראה "שגעון הסלרי" כבר חרבו כל שפתי לעג. נדו לו בראשו ברחמנות, לא אמרו לו מאומה.
בחנוכה של אותה שנה כבר התנשא הסלרי שבשדותיו לגובה של 1.20 מ', מקרה שאינו מצוי כלל. ירקות נאים ומשובחים, שאיכותם מעוררת התפעלות; כל ראש שוקל למעלה משני ק"ג, תחת משקל סלרי רגיל העומד על 600-700 ג'. הכמות שצמחה בשדותיו - עברה כל דמיון; כמות שיכולה הייתה לספק את תצרוכת כל אזרחי המדינה למשך השנה כולה.
"מר סלרי", כך הפך והיה כינויו בפי כל. המעשה עשה לו כנפים ונודע בשאר היישובים הסמוכים, אלא שצביקה גופו התהלך מבולבל: "היכן אאחסן את היבול המבורך, מה אעשה עמה?". שקל וטר: לא יקטוף את הכמויות - יתייבשו הצמחים. יקטוף? איך ישלם דמי אחסון על הכמות העצומה? הן עליו קודם כל לצאת בקמפיין, לשכנע את כל עקרות הבית בישראל לבשל כל יום מרק חם מתובל בשפע סלרי, בכדי שיוכל להתפטר ממחצית הכמות, ומה לגבי ההמשך?
ושוב, הייתה זו האמונה התמימה בבורא, בתורה ובברכתה, האמונה החזקה מול הכל. ישב וציפה לישועה. התפלל כי יארע הבלתי אפשרי וימצאו קונים לסחורה שברשותו; כבר גמר בלבו למכור להם בזול, במחירים אפסיים, העיקר - יקנו.
הטלפון בביתו צלצל, על הקו - חבירו, פקיד הסוכנות. "בזמנו" אמר, "לקחת מעמנו כמות נכבדה של זרעי סלרי. זוכר?"
"זוכר, בוודאי זוכר". צביקה התאפק מלצחוק לתוך הפומית. הוא סלרי, שמו סלרי וכל אשר לו סלרי, וההוא שואל 'זוכר'...
"עשית איתם משהו"?" המשיך הפקיד ושאל.
"יותר ממשהו", גיחך, "שדות שלימות זרעתי, הן מכוסות סלרי..."
"ככה?" ההפתעה ניכרה דרך הטלפון: "דע לך שהסחורה שלך שווה הרבה. יש לי עבורך קונים רציניים, תוכל למכור כמויות?"
"כמויות אדירות", נקב צביקה במספר העולה על שלש ספרות. בטוח היה כי הפקיד יירתע, יאמר מיד כי אינו זקוק כי אם לקמצוץ מתוך היבול הענק הזה. עד מה היה המום לשמוע את המענה האדיש:
"יש לי קונים לסחורה. למתי אנו קובעים פגישה?"
שתיקה שררה מעברו השני של הקו. צביקה סבור היה כי אזניו מטעות אותו. וכי מי יכול להזדקק לכמות סחורה עצומה שכזו? הדממה האיצה בפקיד להמשיך:
"מה לך מתמהמה? מדובר על כל הכמות, עד העלה האחרון. והתשלום - מיידית ובמזומן".
"שמע" הסביר הפקיד במתינות, מניח לצביקה לעכל את הבשורה. "באירופה שוררת בתקופה זו קור עז. קרה שהקפיאה את היבשת כולה, התושבים אינם מעיזים להוציא את חטמם מן הבית לרגע.
בקור שכזה, מטבען של דברים, מבקשים אנשים להשיב את הנפש בצלחת מרק מהבילה. עבור מרק טוב זקוקים לסלרי, וסלרי, למרבה האבסורד, לא גדל בשם אותה שנה, כפי ששאר הצמחים נפגעו ממכת הקור...
ההודעה על המחסור בסלרי השורר באירופה הועברה למדינות השונות, גם למשרד החקלאות היא הגיעה. שם בדקו ברשימות, מצאו כי כמות נכבדה של זרעי סלרי הגיעה לבקעת הירדן. ביררו מה עלה בגורל הזרעים וכך הגעתי אליך, לשמוע מה אירע לזרעים אותם לקחת...
התמקחו על המחיר, צביקה מודע לערכה של הסחורה הנמצאת במחסניו - נקב במחיר גבוה ותשובת האירופאים הגיעה: הן. לא ויתרו על הכמות הגדולה והאיכותית כמותה לא יכלו למצא באף מקום אחר.
את הכסף קיבל צבי באותו ערב, בדולרים מזומנים. והקיבוץ כולו היה שותף לחגיגה. כל החברים נרתמו לקטיפת הסלרי משדותיו של צביקה, משימה שהייתה מבצע של ממש. הסחורה הועמסה על משאיות שעשו את דרכם, בשיירות, לעבר לוד, ומשם במטוסי תובלה היישר לאירופה. שדות הסלרי נותרו שוממים. לא נותר בהם גבעול סלרי אחד.
וולוו שחורה הדורה חצתה את משעולי המושב, צביקה נהג בה. התקופה הבאה רוממה אותו מנלעג לנערץ. "זוהי מתנת השמיטה" ידע כל ילד להצביע על הרכב החדש: "ה' אמר לשמור שמיטה, צביקה שמר, וזו היא המתנה שקיבל על כך".
המעשה הכה גלים, היה לשיחה זמן רב לאחר מכן בסביבה כולה. בשמיטה הבאה, שנת תשמ"ז, כבר גובשה בבקעת הירדן קבוצת חברים גדולה לשמירת שמיטה כהידורה, שהביאה את חלקם להתקרב לתורה ולמצוותיה. מהם מתגוררים כיום בריכוזים חרדיים, ילדיהם בישיבות והם רואים עולמם בחייהם.
אף צביקה, כיום, בכסף הרב שהגיע לידיו מאותה עיסקה רכש צביקה מפעלים שונים, מאז התפתחו עסקיו, ואותה ברכת ה' מלווה את צעדיו עד היום.
כי כה אמר ה': "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו". "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".

את הספרים האלה יכלת לחבר למה לא עשית

ראש ישיבת וואלז'ין – הג"ר נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל – הידוע בכינויו "הנצי"ב", חיבר כידוע ספרים רבים. כאשר הוציא לאור את ספרו "העמק שאלה" על ה"שאילתות", עשה משתה והזמין אליו כמה תלמידי חכמים. משנתאספו כולם , אמר להם: "בודאי תמהים הנכם מדוע מצאתי לנכון לערוך משתה זה. הבה ואבאר לכם פשר הענין:

בילדותי התקשיתי בלימודי, ונחשבתי בין התלמידים החלשים. יום אחד שמעתי איך שאבי מסיח את צערו בפני אמי, ואומר לה: ' כל ימי קיויתי שנפתלי צבי יגדל כתלמיד חכם גדול, אולם כפי הנראה הוא לא יכשר לזה. לאור מצבו הלימודי דהיום, יתכן שיהיה בעל מלאכה טוב ועוסק בצרכי ציבור – אולם לא נראה שיהיה תלמיד חכם כפי שקיויתי'..."

" כאשר שמעתי את הדברים" – סיפר הנצי"ב – " נגע צערו של אבי ללבי. באותה שעה החלטתי החלטה נחושה להשתדל ולהתאמץ מאד בלימוד התורה, מתוך שאיפה יוקדת לעלות ולהתעלות בתורה. פרצתי אל תוך החדר שבו שוחחו הורי, הודעתי להם את החלטתי, ובאמת מאותו יום ואילך השתדלתי בכל כחי, וההצלחה אכן האירה לי פנים".

"אם תשאלוני" – המשיך הנצי"ב ואמר –  מה הקשר בין הסיפור הלזה לבין שמחת המצוה שלנו? אסביר לכם. נתאר לעצמנו מה היה קורה אלמלי קבלתי על עצמי אז עול תורה. הייתי חי כיהודי טוב – חייט או נגר – וכמובן גם הייתי קובע עתים לתורה. כאשר היה בא יום מותי, ונשמתי היתה עולה ומתיצבת בפני בית דין של מעלה – היו שואלים אותי: קבעת עתים לתורה? ואני כמובן הייתי משיב בחיוב ומפרט את סדר יומי. הייתי אומר שטרוד הייתי בפרנסתי ובמעשי חסד שונים, אך בשארית הזמן כמובן קבעתי עתים לתורה".

"ואז היה הקב"ה מעמיד בפני את הספרים: 'העמק שאלה', 'מרומי שדה' ו'העמק דבר', היה אומר לי:את הספרים האלה יכולת לחבר! מדוע לא עשית זאת?... אוי לה לאותה בושה! על כן גדולה שמחתי על שנשאני לבי, ועל שהחלטתי שאני יכול ומסוגל לגדול בתורה. החלטה זו היא שרוממה אותי, העלתה אותי, העלתה אותי במעלות התורה, והביאה אותי עד הלום".

        הֶחָלָל בַּמִקְדָש

בראשונה, כשהיה המקדש בבנינו והר-הבית על מכונו והיו מקריבין בכל יום, לא היה פַּיס נוהג בעבודת תרומת המזבח.  כל מי מאנשי ביתו הכוהנים, שהוא רוצה לתרום תורם, להקריב – יקריב; ואם מרובים הכוהנים, היו רצין ועולין בכבש, וכל הקודם לחברו זכה במקחו ושמח להיות הראשון במצוה, ויום טוב היה עושה בביתו.ואם הגיעו שניהם שוים וכל אחד אומר: אני אתרום תחילה למזבח אלהי, היה הממונה מפשר ביניהם לפי מעמדם; ומעולם לא קרה, שיאמר אדם, כי הטה משפט.ויהי בבוקר אחד, השחר כבר עלה ועת תרומת המזבח הגיעה, הקדימו שני כוהנים צעירים, ושניהם רצים ועולים בכבש; ראה האחד את השני ממהר, דחפו והקדימו ויפסע עליו, קם זה הנופל ונטל את סכינו ותקעו בלב חברו, ויז הדם, ויחרדו כל הכוהנים למראה הדבר, אשר כמוהו לא היה עוד במקדש-אל.  בתוך כך נתקבץ העם בהר-הבית.  בא רבי צדוק  ועמד על פתח האולם, קרא ואמר: אחינו, שמעוני, הרי הוא אומר: כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו סביבות החלל, ואלה הקרובים אל החלל יביאו עגלת-בקר, אשר לא משכה בעול, וערפו אותה בנחל ואמרו: ידנו לא שפכה את הדם – אנו איך נמדוד? ועל מי להביא את העגלה? ההיכל או העזרה, או כולנו אנו? הרים העם קול בכיה.  הם בוכים, והנה בא אבי הכוהן הנרצח, ובראותו את בנו מתבוסס בדמו, לא קרע שמלותיו ולא געה בבכיה, כי-אם חרד על חילול המקדש; ניגש ואמר: רבותי, עדין בני מפרפר ולא יצאה נשמתו כולה ועוד לא נטמא הסכין, נמהר להוציאו למען לא תיטמא העזרה."קשה היתה להם טומאת מקדש משפיכת-דמים".  והקדימו את אשר לה' גם על מיתת בניהם יוצאי חלציהם.

              פרשת המים

הרב ברונר
בפרשת חוקת אנו מוצאים את המים בצורה בולטת מאד. חמשה עשר פעמים מופיע מים, תשע פעמים מי, שש פעמים מופיע באר, ושלש פעמים נחל.
אם נסקור את הפרשיות המצויות בתוך פרשה זו, אנו נראה שהמים קשורים לכל הפרשיות. הפרשה פותחת בפרה האדומה, שמטרתה היתה הכנת מי חטאת, אחריה מופיע פרשת מי מריבה, אחרי פרשת מי מריבה מופיע הפרשה המספרת על בקשתם של לעבור בארץ אדום, וגם שם מופיעים המים, עם ישראל מבטיח שלא ישתה מי באר, "ואם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם רק אין דבר ברגלי אעבורה". הפרשה הבאה המספרת על מותו של אהרן מזכירה את מי מריבה פעם נוספת, גם בפרשת נחש הנחושת מופיעים המים בתוך תלונות עם ישראל על מחסורם, בסיומה של פרשה זו מופיע נחל זרד ונחל ארנון שעל פי מסורת חז"ל היה שם נס גדול לעם ישראל. שירת הבאר מופיע לאחר מכן "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם".
המים מאפיינים את ארץ ישראל, "ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר" (דברים ח’’), "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה’’ אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה’’ אלוקיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א) השגחת ה’’ על עם ישראל בארץ ישראל באה לידי ביטוי במטר השמים, "והיה אם שמוע תשמעו… ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש….. השמרו לכם פן יפתה לבבכם…. וחרה אף ה’’ בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה".
המים מבטאים את השפע המיוחד שהקב"ה מרעיף על עם ישראל בארץ.
המים בפרשתנו מופיעים כמכשיר לטהרה, מי חטאת, הפרה האדומה המסמלת את שיא החומריות בהיותה מושלמת "תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עול", פרה זו נשרפת, אפרה משמש להכנת המים המטהרים מטומאת מת. מים חיים מטהרים את האדם שנגע במוות הקשור לחלק החומרי של העולם הזה הכלה. המים מסמלים את עולם הרוח, בהיותם זורמים וצלולים בניגוד לעולם החומרי הסטטי והעכור. מי שמחובר אל המים יכול לשלוט על החומר בעולם הזה, שליטה זו באה לידי ביטוי באפר המצוי במים. בארץ ישראל ניתן לחיות חיים רוחנים עם שליטה על החומר, והשתמשות בו לשם שמים.
חטאם של משה ואהרן מנהיגי האומה על המים, בעקבות מיתתה של מרים והפסקת אספקת המים מן הבאר ערב הכניסה לארץ. ידוע פירושו של הנצי"ב שהקב"ה רצה ללמד את עם ישראל מה עושים כשיש בצורת בארץ ישראל. מתכנסים ומתפללים לה’’ כמו שמופיע במשנה בתענית, שמוציאים את התבה לרחובה של עיר …ולכן ה’’ ציווה על משה שידבר אל הסלע, משה שהיה רגיל לניסים שבוצעו על ידי המטה, גם הפעם השתמש במטה, ובזה הוא הראה שאינו מתאים להנהגה הטבעית- אלוקית של ארץ ישראל.
גם פירושו של הרמב"ם שחטאו של משה היה הכעס "שמעו נא המורים", קשור לכניסה לארץ ישראל. תלמידי חכמים בארץ ישראל נקראים "נועם", ולכן משה שסבל כה רבות בשנות הנדודים במדבר נכשל בכעסו על העם ולכן לא היה ראוי להכנס לארץ. הנעימות המצויה בארץ ישראל קשורה למדרגת המים המסמלים את החסד.
המים בארץ ישראל אינם אמורים להגיע ממלכים זרים כמו מלך אדום או סיחון אלא מהקב"ה בזכות תפילותיהם של ישראל, ולכן אותם מלכים מסרבים לתת לישראל לעבור בגבולם ובודאי שלא לספק להם מים.
שירת הבאר היא גולת הכותרת של סיום תקופת המדבר, בה עם ישראל קיבל מים בדרך ניסית, ואילו מכאן ואילך המים יגיעו בדרך הטבע

               הנחש והלשון

           הרב עזריאל אריאל

בני ישראל הולכים במדבר לסבוב את ארץ אדום. הדרך ארוכה ובלתי צפויה. הרי הם היו כה קרובים לארץ, ועתה היא מתרחקת מהם. ולא זו בלבד, אלא שיש קשיי תזונה: "אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".
התגובה הא-להית לא מאחרת לבוא: נחשים נושכים את העם. מדוע דווקא נחשים?
הפרשנים, עפ"י חז"ל, מותחים קוו ארוך, שראשיתו בנחש הקדמוני, המשכו בנחש של משה, והמשכו בנחשים המופיעים בפרשה. כוחו של הנחש – בפיו. הנחש הקדמוני – מפתה את חוה באמרי פיו. מאז יש לו שתי תכונות המאפיינות את פיו: במה שנכנס אל הפה – אכילת עפר, ובמה שיוצא מן הפה – הארס הממית. גם בני ישראל חטאו בשני הדברים: במה שנכנס אל הפה –הקושי לקבל את המזון שנתן להם הקב"ה, ובמה שיוצא מן הפה - הוצאת דבה על הקב"ה ועל משה רבנו.
אבל הקשר שבין הנחש לבין חטא הלשון –עמוק הוא הרבה יותר. כל בעל חיים הפוגע בזולתו –עושה זאת כדי להביא לעצמו תועלת. חיות הטרף דורסות וטורפות על מנת לאכול. הנחש, כאשר הוא מכיש את קרבנו –אינו מביא לעצמו כל תועלת, מלבד "פריקת לחץ" בפה. כך הוא גם בעל הלשון. אילו היה חפץ באמת בתיקונו של עולם, חזקה עליו שהיה מוצא את הדרך לבטא את הביקורת שלו בדרך פרודוקטיבית ומועילה. במצב כזה, קרוב לוודאי שהיה מוצא את הדרך הנכונה לומר את הדברים כך שלא יחרגו מן התנאים הנדרשים ב"חפץ חיים" לאמירת "לשון הרע לתועלת", שהיא מצוה ולא עבירה. אבל יש שהביקורת לא באה באמת על מנת לתקן, והיא לא נעשית בדרך המועילה. אין בה אלא פריקת לחץ ושחרור קיטור. לא העתיד לנגד עיניו של הדובר, כי אם העבר. לא שאיפה לתיקון יש כאן אלא כעס. לא לקיחת אחריות אלא האשמה. אש ההתלהבות שלו, המניעה אותו לפעור את פיו, אינה שלהבת מאירה ומחממת, אלא התלהמות באש שורפת ומכלה.
על כן באים הנחשים השרפים ומנשכים את העם. נחשים אלה, אין בכוחם כי אם לשרוף ולכלות, ולא ליצור ולבנות. דרכם לומד העם, כי מה שנדרש מבעל הלשון אינו תכונת הנחשיות אלא משהו אחר: יכולת לפעול פעולה שקולה ועקבית אשר בכוחה להשיג תוצאות. על כן אמר ה’ למשה לעשות לו נחש נחושת. למען ילמד העם להפוך את ה"נחשיות" ל"נחישות". ובזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה מיד נגאלין

''זאת חקת התורה'' (י''ט, ב)
אלמלא מצוות תוכחה היה כל צדיק יושב בשלווה בביתו, עוסק בעבודת-השם, והוא לא היה נענש בעוון הדור.
ובני הדור גם הם יכולים היו להצטדק וללמד זכות על עצמם, כי לא היה להם ממי ללמוד את הטוב ואיש לא הזהירם ולא הוכיחם על מעשיהם, כי אז היה עונשם קל בהרבה. עכשיו משנתנה מצוות ''הוכח תוכיח את עמיתך'', הוטלה אחריות כבדה על הצדיק ואין עוד שום תירוץ בפי הבריות.
זהו שמרמז כאן התרגום: ''זאת חוקת התורה אשר צוה לאמור'' - חוקה זו אשר ציווה ה לאמר לאחרים, להזהירם, להוכיחם וללמדם תורה ומצוות, היא היא ''גזירת אוריתא'' - הגזירה העיקרית של התורה. גזירה היא לדור שאינו שומע את התוכחה, ולצדיקים שלעולם אינם יוצאים כראוי ידי חובתם באמירת תוכחה.
• לפי שהשטן ואומות-העולם מונין את ישראל, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה. גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה (רש''י).
מדוע שואלות אומות-העולם שאלה זו דוקא על מצוה זו, והלא ישנן עוד כמה וכמה מצוות שאין להם טעם? ברם, להלן מביא רש''י בשם ר משה הדרשן טעם על פרה אדומה, שבאה כדי לכפר על חטא העגל. לפיכך שואלות אומות-העולם דוקא על טעמה של מצוה זו, כדי להזכיר את חטא העגל ולעורר קיטרוג על ישראל. משום-כך אמר כאן השם-יתברך בלשון ''חוקה'' - שלא לגלות להם את הטעם.
בשעה שאדם מישראל בא לקיים מצוה, אומר לו היצר-הרע (הוא שטן הוא יצר-הרע): ''מה המצוה הזאת?'' וכי מה משמעות יש למצוה כי תקיימנה? הלא אין זו מצוה כלל ועיקר! ואילו לאחר שכבר קיים את המצוה, שוב אומר לו היצר-הרע: ''מה טעם יש בה'' - מה רב ועמוק הוא טעמה של מצוה זו אשר קיימת - כדי להביאו לכלל גאווה ויוהרה.
כן יתן האדם-מישראל אל לבו תמיד ויזכור: ''גזירה היא מלפני'' - לפני המצוה יאמר לנפשו: גזירה היא! מצוה היא מהשם-יתברך וחייב אני לקיימנה - ''ואין לך רשות להרהר אחריה'' - אחרי המצוה עליו להסיח דעתו ממנה ולא יהרהר בה, כאילו לא עשה מאומה.
''ויקחו אליך'' (י''ט, ב)
• לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר (רש''י).
כתב האר''י הקדוש ז''ל, כי אדם שאינו יודע לכוון את כל כוונות התפילה, יכוון בדעתו שהוא מכוון את כל הכוונות אשר כיוונו אנשי-כנסת-הגדולה.
והרי אמרו חכמינו, שאמר השם-יתברך למשה: ''לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה'' - יוצא איפוא שרק משה רבנו ידע את טעמי פרה אדומה, וכאשר באו בני ישראל אחר-כך לעשות פרה-אדומה לא יכלו אלא לומר כי הם מכוונים את הכוונות אשר כיוון משה רבנו.
היינו: ''לעולם היא נקראת על שמך'' - לעולם יהא הכרח להסתמך עליך ולכוון את הכוונות אשר כיוונת אתה בעשותך את הפרה הראשונה במדבר.
• אליך - אמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה, לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה (מדרש).
העבירות והחטאים שבידי אדם הם הם הגורמים לכך שלא יוכל להשיג כראוי את התורה והמצוות, והם הם המחיצות המאפילות על העינים שלא לראות את האור האלוקי, הטומאה היא המהווה את המסך המבדיל, השולל מן האדם את הכושר להשיג עניני-רוח נעלים ונשגבים. ''ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ - אשפוך רוחי על כל בשר''.
''פרה אדומה'' (י''ט, ב)
כשעלה משה למרום שמע שהקדוש-ברוך-הוא אומר, אליעזר בני אומר פרה בת שנים, אמר יהי רצון שיצא זה מחלצי (מדרש).
למה נתפעל משה כל-כך מן ההלכה של ''פרה בת שתים''?
ברם, באמת הלא מצינו טעם על פרה אדומה, שבאה לכפר על חטא העגל, כפי שאומר רש''י להלן: ''תבוא האם ותקנה צואת בנה''. הרי אם ננקוט בסברה שמצינו במדרש, כי בני-ישראל לא חטאו בעגל-הזהב, כי אם רק אנשי הערב-רב, לא יהא יסוד לטעם זה.
זאת ועוד, לפי הטעם הנזכר מן ההכרח הוא שתהא הפרה בגיל הראוי להולדה, כדי שיתאים לה הביטוי: '' תבוא האם ותקנח צואת בנה'', והלא כלל הוא בידינו שאין פרה מולידה אלא אחרי מלאת לה שלוש שנים (תוספות בכורות י''ט).
לפיכך, מששמע משה את ההלכה של ''פרה בת שתים'', היינו בגיל שבו אינה מסוגלת להוליד, ולא יתכן איפוא שהפרה באה לכפר על חטא העגל, ואם-כן יש להגיע למסקנה שבני-ישראל לא חטאו בעגל, כי אם רק אנשי הערב-רב - וזהו שעורר כל-כך את התפעלותו של משה, לפי שזכות היא זו לישראל, וביקש: ''יהי רצון שיצא זה מחלצי''.

          האבנים הגדולות

יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית הספר למנהל ציבורי בארה"ב לשאת הרצאה על  הנושא "תכנון זמן יעיל" בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב.

ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש הרצאות ביום העיון שאורגן  עבורם. למרצה ניתנה שעה אחת "להעביר את החומר".

בעומדו בפני קבוצת האליטה הזו, שהיתה מוכנה לרשום כל מילה שתצא מפיו, העביר המרצה הזקן את מבטו עליהם באיטיות ולאחר מכן אמר" :אנו עומדים לערוך ניסוי".

מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המיכל.

כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות ושאל: "האם המיכל מלא?"כולם השיבו "אכן".

המרצה המתין מספר שניות ושאל :"האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ.

בקפדנות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: "האם המיכל מלא?"

עתה החלו מאזיניו המבריקים להבין את כוונתו. אחד מהם השיב "כנראה שלא."

"נכון"השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל  תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם המיכל מלא?"

הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו התלמידים המחוננים: "לא!"

"נכון"השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי העוצמה והיוקרה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.

המרצה הזקן הרים את מבטו אל הקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמודמניסוי זה?" בחושבו על נושא ההרצאה, השיב אחד הנועזים והזריזים שבין מאזיניו: "אנו למדים שככל שנראה לנו שהיומן שלנו גדוש ומלא התחייבויות, אם באמת מתאמצים תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות".

"לא",השיב המרצה הזקן. "לא זה. האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך."

דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה.

הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להילחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם? למכור פרופיל? "

"מה שחייבים לזכור הוא, שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים לפספס את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים (החצץ, החול) יתמלאו החיים בדברים הקטנים , ולא יישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים. משום כך, אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: מהן האבנים  הגדולות בחיי? וכאשר תזהו אותן, הכניסו אותן ראשונות למיכל החיים שלכם."

בתנועת יד ידידותית בירך המרצה את מאזיניו ויצא באיטיות מן האולם.                                                               תקרית במפרץ                   מקרה אמיתי, שתועד, של שיחה אשר התנהלה בין ספרדים לאמריקאים בגלי תדר “Extreme Situations at Sea”של ערוץ רדיו ימי 106  במפרץפיניסטרה אשר בגאליציה 16 לאוקטובר, 1997.

 הספרדים: ... כאן 853-A, אנא, הסבו את מסלולכם ב-15 מעלות דרומה על מנתלמנוע התנגשות איתנו. אתם מתקדמים בדיוק לעברנו. המרחק – 25 מייל.             האמריקאים: ... הרינו מציעים לכם לשנות את מסלולכם ב-15 מעלות צפונהעל מנת למנוע התנגשות איתנו.                 הספרדים: ... תשובתנו שלילית. אנו חוזרים ואומרים – שנו את מסלולכםב-15 מעלות דרומה, כדי למנוע התנגשות.

האמריקאים (קול אחר): מדבר הקברניט של ספינה של ארצות הבריתשל אמריקה. תסתובבו ב-15 מעלות צפונית יותר, על מנת למנוע התנגשות.                                     הספרדים: הצעתכם לא נראית לנו אפשרית או מתאימה. אנו מייעצים לכםלסטות ב-15 מעלות דרומה ממסלולכם, על מנת למנוע התנגשות.                                             האמריקאים (בקול רם מאוד ונימה זועפת): מדבר הקברניט ריצ'רד ג'יימסהאוארד, הפוקד על נושאת מטוסים USS LINCOLN, של צי צבא  ארצות הברית של אמריקה. ספינתנו היא שניה בגודלה בצי צבא ארצותהברית. מלווים אותנו: שתי משחתות, שישה מטוסי קרב, ארבע צוללותוספינות רבות של תמיכה. אני לא "מייעץ" לכם אלא "פוקד" עליכםלשנות את מסלולכם ב-15 מעלות צפונה. שאם לא כן, ניאלץ לנקוט באמצעים הנדרשים כדי לספק ביטחון לספינתנו. אנא מכם, תסתלקוממסלולנו!!!!!!                                       הספרדים: מדבר חואן מנואל סאלס אלקאנטארה. אנחנו כאן שני אנשים.באשר לליווי: מלווים אותנו – כלב, ארוחת ערב, שתי פחיות בירה ותוכי, אשר כרגע ישן. באשר לתמיכה: אנו נתמכים ע"י תחנת רדיו ערוץ רדיו ימי 106. אין בכוונתו לשנות                                               את מסלולנו בהתחשב בעובדה שאנו נמצאים ביבשה. אנחנו מגדלור 853-  A                                          אשר על חוף, של מפרץ פיניסטרה, במחוז גאליציה, בספרד.  באשר                                                         לגודל: אין לנו שמץ של מושג מה גודלנו בין מגדלוריספרד.                                                            אתם יכולים לנקוט בכל האמצעים המזורגגים שנראים לכם כנחוצים                                                        ולעשות כל העולה על רוחכם על מנת לספק ביטחון לספינתכם                                                           המחורבנת, אשר תתרסק לחתיכות בהתנגשה בסלעים שבחוף.                                                                לכן, אנחנו שוב ממליצים לכם לעשות את הדבר ההגיוני – לשנות                                                        את מסלולכם ב-15 מעלות דרומה, על מנת למנוע התנגשות.                                                           האמריקאים: או קיי, קיבלנו, תודה.                                                                                             על "חטא היהירות" כבר שמעתם...

               בדיחות                                                                                                                           כמה חברה מהבולשת מגיעים ודופקים בדלת הבית של כורדי, הוא עונה להם, ושואל אותם, מה אתם רוצים ממני ? אז עונים לו מהבולשת : אנחנו רק רוצים לדבר. הכורדי שואל אותם, אבל כמה אתם ? עונים לו אנחנו ארבעה, אז אומר להם הכורדי, אז תדברו בניכם !                                                                                                                    בדיחה                                                                                                                                 במדינת אנגליה יום אחד קם בבוקר איש ושומע דפיקות חלשות בדלת, הוא בהתחלה לא מתייחס אבל אחרי שזה נמשך מספר שעות, הוא לבסוף פותח את הדלת ורואה חילזון שדופק על הדלת, החילזון מבקש מהאיש הזה שייתן לו להיכנס לביתו כי בחוץ עוד מעט מתחיל לרדת גשם, האיש נבהל ובועט את החילזון כמה מטרים מהדלת, נכנס בחזרה לבית, וחושב לעצמו, בטח הלחץ בעבודה משפיע עליי יותר מדיי, אחרי שבוע הוא עוד פעם שומע דפיקות חלשות בדלת, הוא ניגש לפתוח והחילזון אומר לו : למה בעטת בי ?!                                                                     בדיחה                                                                                                                               איזה אחד הולך עם גמל במדבר, הגמל לפתע מתיישב ולא רוצה לזוז, האיש מתעצבן, מנסה לדחוף אותו, לפתות אות ועם אוכל, אבל כלום לא עוזר, בסוף האיש הולך משם ומגיע לבית קטן, הוא דופק בבית ורואה שם בדואי, הוא מבקש מהבדואי לעזור לו עם הגמל, הבדואי מסכים ולוקח איתו רמפה, הם הולכים לגמל, הבדואי מניח את הרמפה על הרצפה ואומר לאיש הזה לדחוף את הגמל על הרמפה, האיש דוחף את הגמל לרמפה ואומר לבדואי, נו מה עכשיו ? הבדואי לוקח עשרה צעדים אחורה רץ לכיוון הגמל ובועט לו עם מגף עצבני , הגמל מקבל תבעיטה, קם כמו שד ומתחיל לרוץ כמו משוגע, האיש הזה שרואה שהגמל בורח לו אומר לבדואי : מה אני יעשה עכשיו, איך אני אגיע לגמל ? אז הבדואי אומר לו : אין בעיה, בוא תעלה לרמפה !