בס"ד

ערב ראש השנה כ''ט אלול הרחמים התשס"ח,

שנה שמינית, גיליון מספר 390

כניסת החג: 18:53

ההפטרה : ביום ראשון ויהי איש אחד ומסיים: וירם קרן משיחו שמואל ב' א'           ביום שני כה אמר ד' ומסיים נאם ד' ירמיה ל''א

יציאת החג:19:33

ביום ראשון שני ספרי תורה בראשון וד' פקד את שרה בשני ובחדש השביעי  ביום שני שני ספרי תורה בראשון ויהי אחר הדברים האלה בשני ובחדש השביעי

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

צום גדליה יום חמישי התחלת הצום 05 :51

גמירת הצום 19 :31

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .הרב חי חיים בר חנה חדאד ז''ל . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל. ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל.

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שנה טובה ומבורכת

מה שהיה ידוע עליו הוא, כי נולד בעיר קאליש בפולין, למשפחה מחסידי גור. בימי השואה גורשה משפחתו לגטו לודז', הועברה אחר-כך למחנה ההשמדה בירקנאו, ואותו שלחו לעבודה במחנה-כפייה בגרמניה. ממשפחתו נותר יחיד, לאחר שאביו ואימו, אחיו ואחיותיו, שבעה במספר, נספו כולם, הי"ד.                        יום אחד, בחג-הסוכות, פתח ר' דוב את פיו. זה היה בשעה שישבו הוא ומשפחתו בחברת עוד שלוש ממשפחות שכניו לסעודה בסוכה המשותפת. בתוך הסעודה החל אחד מצעירי השכנים לפזם ניגון ידוע בין חסידי גור. ר' דוב שקע בהרהורים ופתאום החל להאדים ולהחוויר חליפות. לפתע ביקש לספר סיפור:                      "בקבוצה שבה עבדתי, במחנה-הכפייה בגרמניה, היו עוד כמה בחורים חסידי גור. לא הייתה בידנו כל אפשרות לבטא את ייחודנו, כחסידי גור, בשעה שמאבק ההישרדות והקיום הפיזי היו קשים מנשוא. זה היה בשבת-קודש ד' בשבט תש"ד.  בעת העבודה במחנה ניגש אליי אחד הבחורים, חסיד גור, ובשקט לחש על אוזני: "הלילה, במוצאי שבת ה' בשבט, נקיים מלווה-מלכה לרגל ה'יארצייט' של רבנו, האדמו"ר מגור, בעל ה'שפת אמת'. שמור מעט ממנת הלחם היומית בעבור הסעודה". הבטתי בו בתימהון מוחלט. האם הוא מתלוצץ או משהו קרה לו?! הלוא אנחנו חיים בצל פחד קיומי, תוך איום של חיילי האס-אס בכל שעה ובכל רגע. כיצד עלה על דעתו דבר כזה? אך הוא בשלו, ואני מצדי הבטחתיו לעשות כן.                        בלילה, כאשר כל הקבוצה כבר נמה את שנתה, לאחר יום עבודה מפרך ומתיש, שקעתי אף אני בשינה. לפתע העיר אותי הבחור בטלטלה. "נו, למלווה-מלכה לכבוד הרבי"... לחש. אודה, בתחילה התקשיתי לקום, אך הוא הפציר בי עד שקמתי.          עם בחורים נוספים יצאנו מצריף השינה והתגנבנו לצריף ששימש מחסן ועמד סמוך לצריפנו. סגרנו אחרינו את הדלת,               הדלקנו את האור וישבנו ל'סעודה' של מלווה-מלכה, עם שאריות הלחם שכל אחד ואחד הביא עמו. האווירה התחממה. הייתה לנו מעין הרגשה של ניצחון הרוח על החומר, כאשר במקום איום כזה נשארנו דבקים בגאון בחסידות ובאדמו"ריה. אחד החל לשיר בקול חרישי ואליו הצטרפו הכול, שרים בשקט, לבל נתגלה. אך ההתלהבות גברה ועמה גם הקולות והתרוממות-הרוח. הניגון החרישי נהפך לשירה רמה, ולרגע נראה היה כאילו שכחנו את מקום הימצאנו.                  לפתע נשמעו דפיקות עזות בדלת. נאלצנו מיד לפותחה. בפתח עמד ה"אוברשפירהרר" – מפקד המחנה בכבודו ובעצמו... הוא היה רוצח צמא-דם, גבוה, לבוש מדים נוצצים, שרודנותו לא ידעה גבולות. מסוגל היה לירות במי שנקרא לדרכו אף ללא סיבה.                       קפואים עמדנו על מקומנו. איש לא העז לפצות פה. "מה אתם עושים פה?!", צרח והמתין לתשובה. איש לא העז לענות לו. כיצד יבין מוח לא-אנושי זה מהו ה' בשבט, מיהו ה'שפת אמת', ומהי מלווה-מלכה. אך הוא צרח שוב – "מה אתם עושים פה?!". אחד הבחורים היה בחור צנום ונמוך-קומה, שלא ידע גרמנית כלל, ואף ביידיש לא היה מבטא את המילים ברור. הוא האחרון שנראה מתאים להשיב על דברי הקצין, אך לפתע זז ממקומו והחל להתקרב לעבר הקצין...  חוק היה במחנה, שאסור לאסירים להתקרב יותר מדיי לחיילים, ודאי שלא למפקד המחנה. והנה הבחור הזה מתקרב אל המפקד בהליכה משונה: הולך על צידו, צידו הימני נוטה קדימה לעבר הקצין, אך ראשו נוטה לכתפו השמאלית, ומיישיר מבטו לעיני הקצין. הוא עמד צמוד וקרוב לקצין, וכשהוא מתנוענע, כבתפילה, החל לומר ביידיש: "אנו מתפללים לשלומך, הקצין, לשלום אשתך ולשלום בניך"...  בטוחים היינו שברגע זה המפקד שולף את אקדחו ויורה בו. אך לא. המפקד המופתע, שלא הבין מילה מדברי הבחור, צעק בקול ניחר: "מה אתה אומר?!". הבחור הוסיף להתנועע, לגלגל עיניו לשמים, וחזר על דבריו.                             המפקד, שסבלנותו כמעט פקעה, פנה אלינו ושאל: "מה הוא אומר?". אחד הבחורים אזר עוז ותרגם לו את המילים לגרמנית רהוטה. ברגע זה, בדרך בלתי-מובנת לחלוטין, הפטיר לעברנו הקצין: "המשיכו!", יצא וסגר את הדלת אחריו. נותרנו המומים ופעורי-פה. קשה היה לעכל את גודל הנס, אך מיד פתחנו שוב בשירה חסידית, והפעם בקול רם, תוך ריקוד ללא חשש – באישורו של מפקד המחנה!... מלווה-מלכה מיוחד זה נמשך עד אור הבוקר, ונשאר חקוק על לוח ליבנו עד היום.                                                           המשך הסיפור פלאי אף הוא. למחרת בבוקר קרא המפקד לממונה על מנת הלחם, וציווה עליו לתת לבחור הצנום מנה כפולה. עד היום האחרון לעבודה במחנה הוסיף הבחור לקבל עוד מנה, אותה חלק עם חבריו. דבר אחד היה ברור לנו לאחר הנס של אותו לילה: זכותו של ה'שפת אמת' והמלווה-מלכה שקיימנו לרגל יום-השנה שלו, היא שעמדה לנו.                  אִיש                      צְרוֹרוֹת                                                                                                          לחסיד הגדול רבי יוסי בן יועזר איש צררה, תלמידו של אנטיגנוס איש-סוכו וחברו של יוסי בן יוחנן איש-ירושלים, היה בן אחות, שמו יקום בן צרורות, והוא רשע גמור, עובר על דת, מרע לבני ירושלים, וידו תיכּון עם צורריהם ומנדיהם.  ויהי כי גברה יד אויב, בקשו לאבד את כל רבּי התורה, וגם על המורה הגדול יוסי בן יועזר גזרו להיתלות על העץ, ויקבל עליו את הדין באהבה.  ויהי בהכינו עצמו למות, נפגש את בן-אחותו הרוכב על הסוס ולבו רחב עליו; אמר לו רבי יוסי: כך למכעיסיו, מה עוד לעושי רצונו! אמר לו יקום: כלום יש אדם עושה רצונו של מקום יותר ממך, והנה עלתה לך כך.  השיבוֹ רבי יוסי  ואמר: אם לעושי רצונו כך, מה עוד למכעיסיה נכנס בו הדבר כ"ארס של עכנאי", קם וירד מסוסו וקיים בעצמו ארבע מיתות בית-דין, הלא הֵנה: סקילה, שריפה, הרג וחנק, מה עשה? הביא קורה גדולה, נעצה בארץ ו קשר בה חבל; מסביבה ערך עצים להסקה, והקיפם גדר של אבנים; נעץ חרב באמצע, הצית אור תחת העצים על-יד האבנים, הלך נתלה בקורה ונחנק, קדמתו האש, נפסק החבל, נפל לתוך המדורה, קדמתו חרב ונפלה עליו הגדר ונסקל ונשרף, ויהי רעש במרומים.  נשא רבי יוסי את עיניו וראה מיטת בן-אחותו פורחת באויר.  פתח ואמר: בשעה קלה כזו קדמני זה לגן-עדן.  יוֹסֵף מְשִיתָּא                                                                                                       יוסף משיתא גם הוא מן הפריצים היה בימי הבית, ויתחבר עם צוררי ירושלים בימי עניה.  ויהי בגבור יד האויבים ויבקשו לשדוד כלי הר-הבית, נתיראו ואמרו: יכנס אחד משל העם הזה תחילה ויוציא לנו את כלי-המקדש.  וישלחו את יוסף משיתא.  נכנס הוא להיכל, לקח את מנורת-הזהב הקדושה לגבוה ומסרה להדיוט.  ויך לבו עליו על מעשהו.  שלחוהו שנית אל ההיכל ולא ביקש לילך עוד.  אמרו לו: אם תשמע בקולנו, חפשי תהיה מעתה ממסים וארנוניות; וימאן ויאמר: לא אכעיס עוד את בוראי.  נתנו אותו בספסל של חָרשים, והיו מנסרים בבשרו כבעץ, והוא קורא ואומר: אלה לי, בשביל שמרדתי בקוני.  גם לו נפתח השער לצדיקים

יום המלכתו של אלוהים על העולם                                                                                                               ראש השנה נחשב ליום שבו ממליכים באי עולם את ה' עליהם. זהו אחד ההסברים לתרועה ולשמחה המאפיינים את החג, בהיותם תואמים את הנהוג בטקסי הכתרה שבהם קבלת המלך נעשית בלבוש חגיגי, בשמחה ובתרועת חצוצרות. מקורו של הרעיון בתלמוד הבבלי, מסכת ראש השנה, דף טז עמוד א:                               "א"ר [=אמר רבי] יהודה משום [=מאת] ר"ע [=רבי עקיבא] ... אמר הקדוש ברוך הוא: ... 'אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות'. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה; ובמה? בשופר."                                                                                      וכפי שציין רב סעדיה גאון, המזכיר את אחת המסורות בתלמודלפיה ראש השנה הוא היום שנברא בו אדם הראשון (המסורת השנייה היא שהעולם נברא בניסן) :                                                          "מפני שהיום תחילת הבריאה, שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו, וכן עושים המלכים בתחילת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותם, וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא יתברך ביום זה... ועוד מעשה אחר עשו; כיוון שראו מעמדם זה בראש השנה כמעמד טבעי וממשי של הכתרה, אמרו בלבם שדרכו של מלך בשעה שנותנים עטרה בראשו, שאומרים לפניו דברים מעניין היום..."                                                                                   גם בתפילות ראש השנה יש ביטוי למלכותו של אלוהים על העולם:                                              "ותמלוך אתה הוא ה' אלוהינו מהרה לבדך על כל מעשייך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קודשיך... אלוהינו ואלוהי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה."                                             יום הדין וחשבון הנפש הכללי                                                                                               ראש השנה נחשב ליום שבו דן ה' את כל באי העולם לגבי הקורות אותם בשנה הקרובה. אחד מהטעמים שנקבע ראש השנה דווקא ביום זה, היא משום שעל פי המסורת ביום זה נברא אדם הראשון, חטא בחטא עץ הדעתוה' דן אותו באותו היום. ומאז נקבע יום זה כיום דין לעולם. הגמראבמסכת ראש השנה אומרת שיש רמז שראש השנה הוא יום הדין מהפסוק בתהילים"תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב" - איזהו חג שהלבנה מתכסה ('כסה') בו - (כלומר איזה חג חל בתחילת החודש העברי בו הלבנהכמעט ואינה נראית) - הוי אומר זה ראש השנה - ונאמר עליו "כי חוק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב" - כלומר שהיום הוא יום דין. ומניין שהדין הוא בקשר למה שיקרה במהלך כל השנה? זה נרמז בפסוק בספר דברים"עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" - ודורשים את הפסוק שבא ללמד שה' דן מתחילת השנה (היינו ראש השנה) את השנה החדשה עד סופה.                                                                       יום זה הינו מצוין כיום הדין הכללי לכל יצורי העולם, או כפי שכתוב בתפילת מוסף: "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים אם כעבדים" וגם "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב איזו לשלום, איזו לרעב איזו לשבע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות".                                  על פי התלמוד, שלושה ספרים נפתחים בראש השנה. ספריהם של צדיקים גמורים ושל רשעים גמורים נפתחים ונחתמים מיד - הראשונים לחיים והאחרונים למיתה. הבינוניים תלויים ועומדים במשך עשרת ימי תשובהעד יום הכיפורים. אם ישובו בתשובה - יתכפר להם. אם לאו - ייכתבו למיתה, לכן מראש השנה ועד ליום הכיפורים נהוג לברך איש את רעהו במשפט "גמר חתימה טובה".                מנגד כפי שכבר נקבע בספר עזרא, ראש השנה הוא יום של שמחה. על הסתירה לכאורה בין דבר זה לבין היותו של ראש השנה יום דין שבו "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" עמד כבר תלמוד ירושלמי(ראש השנה א'):                                                                                                          "אי זו אומה כאומה הזאת? בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ואוכלין ושותין ושמחים, יודעים שהקדוש ברוך הוא עושה להם ניסים     תקיעת שופר                                                                                                                                          . לפני תפילת מוסף ובמהלכה תוקעים בשופר. בתקיעה יש צלילים שונים הידועים כתקיעה - שהיא תקיעה אחת ארוכה וממושכת, שברים - שהיא רצף של שלוש תקיעות קצרות (מכונות בתלמוד גם גניחות) ותרועה שהיא רצף של תשע תקיעות מהירות (מכונות בתלמוד גם יללות). כדי לצאת ידי חובת תקיעות נפסק שיש לשמוע שלושים קולות - שלוש פעמים "תקיעה שברים תרועה תקיעה", שלוש פעמים "תקיעה שברים תקיעה", ושלוש פעמים "תקיעה תרועה תקיעה". בנוסף, מוזכר בגמרא שתוקעים סדר זה פעמיים - פעם אחת "כשהן יושבין" ופעם נוספת "כשהן עומדין", כדי לערבב את השטן, כשיראה שהמצוות חביבות על ישראל והם מרבים לתקוע. הפירוש המקובל על דעת רוב הפוסקים הוא, שיש לתקוע פעם אחת שלושים קולות לפני תפילת מוסף, כשיכולים עדיין לשבת, ופעם נוספת בחזרת הש"ץשל תפילת מוסף, בזמן שבו שליח הצבור "עומד" בתפילתו.                                                                                     למעשה נהוג לתקוע לפחות מאה תקיעות כנגד מאה יבבות שיבבה אמו של סיסראעל פי המסורת. לשם כך יש הנוהגים לתקוע גם במהלך תפילת לחששל מוסף שלושים קולות, ויש התוקעים אותם בסיום התפילה. במהלך הקדישהחותם את תפילת מוסף תוקעים עוד עשרה קולות: תקיעה שברים תרועה תקיעה, תקיעה שברים תקיעה, ותקיעה תרועה תקיעה. בכך נשלם מנין מאה הקולות.                                                                                                                         חז"לגזרו שאין תוקעים בשופר ביום ראש השנה שחל בשבת, מחשש שהתוקע שלא יידע לתקוע היטב יילך לבקי בדבר והשופר יטולטל ברשות הרבים, דבר המהווה חילול שבת. גם בראש השנה שחל בחול קיים איסור מדברי חכמים לתקוע בשופר שלא לצורך קיום המצווה, כשם שנאסרה השמעת קול בשאר כלי זמר בשבתות ומועדים.                                מטעמי התקיעה: המלכת ה' והתחברות אל המימד הרוחני שבמציאות, זכירת מעמד הר סיני, התעוררות לתשובה בעקבות קול התרועה המכניס מורך ללב וכן בלבול השטן. לפני תקיעת שופר נהגו קהילות ספרד לשיר את הפיוט "עת שערי רצון להפתח". פיוט זה חובר על ידי יהודה שמואל אבן עבאש, ותוכנו - סיפור עקידת יצחק. רבי סעדיה הגאון מבבל מהמאה ה-10 הסביר את משמעות התקיעה בשופר: "התרועות הן קריאה של מלכות, ובכל מקום שתאה מותא שופרות בכתבי הקודש, תרועת מלך הם. בראש השנה יושב ה' על כס מלכותו לשפוט את באי העולם, לכן נאה לתקוע בשופר

להגדיל את עצמך                                                                                                                   היה היה פרופ' למתמטיקה (מהסוג הנדיר שקשה מאוד למצוא היום....)
המורה הגיע יום אחד לכיתה וראה את תלמידיו צועקים, מתנצחים ומעליבים זה את זה.                                                                    הוא ניגש ללוח, לקח גיר וצייר קו באורך 1 מ'.                           הוא ביקש מהתלמידים להציע הצעות כיצד לקצר את הקו בכל דרך שהיא.                                                                                   רובם הציעו למחוק מימין, משמאל, אחד הציע לקפל...                   ואז הדגיש המורה: לקצר את הקו מבלי לגעת בו!                       התלמידים נדהמו, חשבו, היה זה אתגר לא קל. הם התקשו למצוא פתרון.                                                                                  המורה ניגש אל הלוח וצייר מעל הקו הקיים עוד קו, ארוך יותר מהקו שביקש לקצר.                                                                    המורה הוסיף: כדי ל"הקטין" מישהו, אינך צריך לפגוע, או להעליב אותו...                                                                                                                                    פשוט עליך להגדיל את עצמך !                                                                                                               בדיחה   לפני פסח                                                                                                         שמוליק שהיה יהודי שומר מצוות וגם גאון פיננסי לא קטן, עזב את ברוקלין לטובתהצעת עבודה כסגן נשיא של חברת ברוקרים ידועה במדינת יוטהשידועה כמדינה של המורמונים (פלג בנצרות).הלחץ על הנשיא היה חזק מכיוון הדירקטוריון: "לא יכול להיות שיהודי ינהל לנו אתהעסק. אנחנו אנשים דתיים כאן", אמרו לנשיא החברה.                                                                   הנשיא לקח את שמוליק הצידה לשיחת מוטיבציה והסביר לו בצורה שלא משתמעת לשתי פניםשהוא חייב להתנצר אם הוא רוצה להמשיך להחזיק במשרה המכובדת הזו שגם באה עם משכורתבת שש ספרות כמובן.                                                                                      לשמואל לא הייתה ברירה. עם כל הקשיים שהיה לו להתנצר, לא היה לו קל לאבד משרהכזו. הוא בא הביתה ואמר לאשתו "מיום ראשון אנחנו מתחילים ללכת עם הילדים לכנסיה."                וככה עברו כמה חודשים טובים ואשתו לא הפסיקה להציק לו על הנושא הזה ואמרה לו: "זה קשה לי ככה, אני מתגעגעת לשבת, להדליק נרות, קידוש, חגים. כסף זה לא הכל שמוליק..."                וככל שהציקה לו כך גברו על שמוליק מיודענו ייסורי המצפון שלו.עד שיום אחד בא לנשיא החברה שלו ואמר לו "תראה, אני לא יכול להמשיך ככה אני כוליאכול ייסורים מבפנים, כסף זה       לא הכל, ואני לא ישן בלילה מזה וגם אשתי לא. זה כבדעלי. נולדתי יהודי ואני רוצה למות יהודי. אם אתה רוצה שאתפטר, אני אתפטר מבלי לעשותמזה עניין".                                           הנשיא הביט עליו בתדהמה ואמר לו "שמע סמואל (ככה קראו לו הגויים) לא ידעתי שזהכל כך קשה לך, חשבתי שזה עניין של מה בכך להמיר דת.                                                          אתה יודע מה, תישאר אצלנו בעבודה ותהייה יהודי כרצונך. אני אטפל בשאר".                          חזר שמוליק הביתה שמח וטוב לב, רץ לאשתו שישבה על הכורסא מול הטלוויזיה וצפתהבתכנית של ריקי לייק ואמר לה: "צפורה, לא תאמיני, קרה לנו נס, אנחנו חוזרים להיותיהודים, זה בסדר דיברתי עם המנהל והוא משאיר אותי בעבודה".                                                           ציפורה הביטה עליו בעיניים יורקות אש ואמרה לו "תגיד, אתה השתגעת?"                           ושמואל, הביט עליה המום ואמר לה: "אבל חשבתי שזה מה שאת רוצה כל הזמן. כל הזמןבכית לי - מה, את לא רוצה להיות יהודיה בחזרה? שאל.                                                     ציפי, הביטה עליו עצבנית עוד יותר ואמרה לו: "בטח שאני רוצה, בוודאי שאנירוצה...אבל עכשיו??????? שבועיים לפני פסח???????"                                                                                                  לפרוץ את הריבוע
מאת דן רמות                                                                                                       חברה שביקשה לגייס כוח אדם חדש העבירה למועמדים מבחן כתוב. אחת השאלות במבחן הייתה: " אתה נוהג במכוניתך בליל סערה. אתה חולף על פני תחנת אוטובוס, ורואה בה 3 אנשים המחכים לאוטובוס: אישה זקנה שנראית שהולכת למות, רופא שפעם הציל את חייך, אישה/גבר שעליה/עליו חלמת כל חייך. אתה יכול לקחת נוסע אחד במכוניתך. במי תבחר? הסבר את תשובתך".                                                              חישבו גם אתם, לפני שאתם ממשיכים בקריאה, כיצד הייתם עונים אתם לשאלה המעניינת אם הייתה מוצגת לכם במבחן לקבלה לעבודה?                                         המבחן הוא כמובן מעין מבחן אישיות, כל תשובה שתיתנו תלמד משהו על האישיות שלכם. אתם ודאי יכולים לגלות רחמנות ולבחור באישה הזקנה. היא הולכת למות, לכן נראה שמן הראוי להצילה קודם. או שאולי כדאי לבחור ברופא, הרי הוא הציל בעבר את חייכם וכעת ניקרה בפניכם ההזדמנות הטובה ביותר להשיב לו כגמולו.
אולם, את הטובה לרופא תוכלו להחזיר בעתיד, אבל ייתכן שאם תפספסו את ההזדמנות, לעולם לא תמצאו את אהבת חייכם. קשה, לא?                                                       המועמד שנבחר לעבודה (מתוך 200 מועמדים) לא בחר באף אחת מהאפשרויות הללו. הוא פשוט כתב: "אני אתן את מפתחות המכונית לרופא כדי שיוכל לקחת את האישה הזקנה לבית החולים. אני אשאר ואחכה לאוטובוס עם אשת/איש חלומותיי".                         מופתעים מתשובתו? אל תהיו. המועמד שנתן את התשובה פעל מחוץ לגבולות המוכרים. הוא פרץ אותם והשיג את המיטב.                                                                        הסיפור שקראתם מוכיח שוב, שכולנו נרוויח יותר אם נצליח להשתחרר מהגבולות העקשניות שאנחנו מציבים לעצמנו.                                                                         "ההמצאה הגדולה ביותר בעולם היא מוחו של ילד", אמר פעם תומס אדיסון. הוא צודק. נסו להיזכר איך הייתם כתינוקות, ואחר כך כילדים. כילדים, הייתם שונים ממה שאתם היום. מבוגרים מציבים גבולות, מחסומים, קירות.                                                        אפשרו לעצמכם לחשוב 'מחוץ לריבוע', זהו מהם בדיוק הגבולות שאתם מקבלים כאשר אתם מנסים להתגבר על מצב מסוים או סוגיה כל שהיא. חפשו הגבולות, הגדירו אותם וכתבו אותם. לאחר מכן, קראו תיגר על כמה מהם.                            הגבולות מפריעים בנקיטת פעולות, שיביאו לתוצאות פורצות דרך עבורכם. יהיה לכם מדהים לגלות עד כמה רעיונות חדשים יוכלו להבשיל במוחכם אם תיתנו לו לעסוק בבעיה ללא הצבת אותן הגבולות.                            בדיחה                                                                                                                                                  איש עסקים חכם פנה לבנו הצעיר ואמר לו: בני, אני רוצה שתינשא למישהי שאני אכיר לך!
הבן: לא תודה אבא, אני מעדיף לבחור את רעייתי לעתיד לבדי.
האב: ומה אם אומר לך שמדובר בבתו של ביל גייטס?
הבן: זה כבר סיפור אחר...
למחרת פנה האב לביל גייטס ואמר לו: ביל, יש לי חתן לבת שלך!
ביל גייטס: לא תודה, בתי צעירה מדי להתחתן.
האב: ומה אם אומר לך שמדובר בבחור צעיר שמשמש כסגן נשיא הבנק העולמי?
ביל גייטס: זה כבר סיפור אחר...
המשיך האב ופנה לנשיא הבנק העולמי ואמר לו: יש לי עבורך בחור צעיר למשרת סגן נשיא !
נשיא הבנק העולמי: תודה אבל גם כך יש לי יותר סגנים משאני צריך...
האב: ומה אם אומר לך שמדובר בחתנו של ביל גייטס?

בס"ד

עש"ק, פרשת נצבים כ''ו אלול הרחמים התשס"ח,

שנה שמינית, גיליון מספר 389

כניסת השבת: 18:58

ההפטרה :  שוש אשיש ומסיים: וינשאם כל ימי עולם ישעיה ס''א

יציאת השבת:19:39

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .הרב חי חיים בר חנה חדאד ז''ל . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל . ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל. ולמנוחת שתרונה בר מסעדה לבית חדאד ז''ל

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא מהמאמינים.
לא מאמין ברוחות ושדים, בקפה, בקלפים, בחוזים ואצטגנינים, בנומרולוגיה ואסטרולוגיה, בניסים ונפלאות, באוצרי אמנות, באלים ואלילים, בנביאים ומרפאים, באנרגיות, בישויות ותיקשורים ובשאר מיני קשרים וקישורים.
א ב ל ...
באותו בוקר
רגיל לחלוטין
ברגע שכיח וסתמי לגמרי
עברו בי מחשבות...                            והסיפור שהיה, כך היה:
קמתי בבוקר – אחרי שינה סבירה ביותר – בזמן (כמה דקות לפני זוגתי והשעון) – ביקרתי בשרותים ובאמבטיה – צח ורענן בתחתונים וגופיה לגמתי קפה וזימזמתי מנגינה עליזה – שמתי את הכוס הריקה בכיור ושמתי פני להתלבש.
אני מתלבש בסדר מסויים (לא משהוא אובססיבי אבל ברוב המקרים): קודם חולצה, אחריה גרביים ואחרכך מכנסיים ואז נעליים. כך גם בבוקר דנן, אחרי החולצה, ניגשתי לארון, למגירת הגרביים, לקחתי "כדור" גרביים ודישדשתי לסלון, לכורסא, לגרוב את הגרביים. גרבתי גרב ימין והושטתי ידי לגרב שמאל... (כאן מתחיל המתח...) אין גרב שניה...
חיפשתי תחתי וסביבי, בכורסא, על השולחן, מתחת לשולחן, בקיצור עשיתי סריקה יסודית ואין – כנראה היתה רק גרב אחת ב"כדור" ששלפתי ממגירת הגרביים, חשבתי (למרות שהיתה לי הרגשה דיי  חזקה שפתחתי שתי גרביים מהכדורון).
הסרתי מרגלי את הגרב הבודדת, ניגשתי שנית למגירת הגרביים ולקחתי שוב כדור – עכשיו תוך צעידה לכורסא בסלון, כבר בדקתי היטב שיש זוג גרביים! ושוב, ישוב על הכורסא, גרבתי גרב אחת והושטתי ידי לגרב השניה... ו... אין גרב שניה...
שוב אין גרב שניה!!!
זה כבר קצת מלחיץ...
שוב חיפשתי סביבי, בכורסא, על השולחן, מתחת לשולחן, הפעם עשיתי סריקה יסודית יסודית, חזרתי צעד בצעד לחדר השינה בודק אולי נפלה הגרב בדרך – נאדא – אין גרב.
בשלב זה כבר התחלתי להזיע קצת...
טוב, לא איבדתי ת'סבלנות – ושוב, הסרתי מרגלי את הגרב הבודדת, שמתי אותה ב"אזור למיון" שבמגירת הגרביים ומהאזור הממוין, לקחתי כדור (שלישי) – הפעם עמדתי, פתחתי את הכדור, בדקתי היטב שיש זוג גרביים! הפכתי אחת שהיתה הפוכה ורק אז, בזהירות רבה הגעתי לכורסא מתיישב ומוודא שאכן עדיין שתי הגרביים בידי – כן שתיים והן בידי!.
ושוב, ישוב על הכורסא, גרבתי גרב אחת והושטתי ידי לגרב השניה... ו... אין גרב שניה...
אופס, כאן כבר ביצבצה הסטריה קלה – בדקתי תחת כל כרית בסלון, על המדפים, מאחורי הספרים, מאחורי הטלויזיה, מתחת לשולחן ולספה, בעציצים, במקרר ומאחוריו... אין גרב!
מה קורה פה?
מי בוחן אותי?
מי עובד עלי? והרי אין אף אחד סביבי...
מה זו התופעה הזו? גרביים נעלמות? לא קראתי על תופעות כאלו בשום צהובון.
אולי בכל זאת הייתי צריך לצום ביום כיפור?
אולי לא הייתי צריך לזרוק את מעטפת "תרום ל..." האחרונה?
תוך כדי מחשבות, אני שוב מול מגירת הגרביים.
שם את הבודדת בבודדות.
מוציא כדור חדש.
פותח אותו.
יש שתיים!
הופך את ההפוכה.
מחזיק חזק – גרב בכל יד.
צועד לכורסה.
יושב.
גורב אחת.
אין שנייייייהההההה!!!!!!                      אין, אין, א י ן! ! ! ! ! ! !
זינקתי מהכורסה לכיוון האמבטיה –לשטוף פנים ולשתות קצת מים – להירגע – בדרך באה לקראתי הבת הקטנה – בעיניים חצי עצומות – מרפרפת עלי מבט – מזהה אותי, ממלמלת "אבא מה הקטע שלך עם גרביים" וממשיכה לשירותים.
כמעט נפלתי.
תמכתי עצמי בקירות המסדרון.
מאיפה היא יודעת שיש לי קטע עם גרביים?
כרגע רק יצאה מהמיטה!
אולי כדאי שאלך להרצאה של הרבי העירוני?
אולי יש משהו בחזרה בתשובה?
אולי קורס וודו?
נומרולוגיה?
גרבולוגיה?
ברור שיש דברים שנשגבים מהבנתנו, מעל ומעבר למוח הקטן שלנו, בני האדם...
כמעט תלשתי ת'דלת של האמבטיה.
פתחתי את ברז המים הקרים, חפנתי בכפותי, שתיתי קצת וציננתי את פני ומאחורי האזניים.
חש את הדם פועם בעורקי הצוואר, בהיתי בראי, ראיתי פרצוף עם הבעה משונה, עיניים פעורות, עם סימני שאלה קטנים בכל עין - ואז... נעלמו הסימנים (סימני השאלה) – על הכתף הימנית שלי נחו ארבע גרביים, בשלום ובשלווה.
יש אלוהים...
נס גדול היה פה!!! (זה בגלל שנולדתי בחנוכה...)
בכל מקרה – מאז, כל פעם שאני גורב גרב, אני שם את השניה מולי ולא על הכתף...                                        רבי ינון חורי זצוק''ל                     לימים, שהה בנו רבי שושן הי"ו בבאר שבע, אצל עמותת "מסילות אור", ונתבקש על ידי עובדי העמותה לשאול את אביו שאלה בהלכה. רבי שושן התקשר לאביו ושאל את השאלה ואף נענה, מאותו רגע נסבה השיחה אל דברים פרטיים גרידא. כעבור כחודש הגיע רבי שושן לביקור אצל אביו, מיד לאחר קבלת פניו, שאל אותו רבנו "כמה זמן דברנו באותה שיחה מבאר שבע?" ענה לו בנו "כחמש דקות", "אם כן" בקש רבנו "התקשר לבזק ושאל מה מחירה של שיחה בת חמש דקות לבאר שבע", תמה הבן על בקשת אביו ושאלו "לשם מה? הלא הם בקשו שאתקשר!" ענה לו רבנו "הרי מיד אחרי קבלת המענה, שוחחנו בדברים משפחתיים ועל כך הם לא צריכים לשלם". רבי שושן התקשר לבזק וקיבל את מחיר השיחה, ורבנו העביר מיד את תרומתו לעמותה.                          ספר לנו ראש כולל גבעת חיים הרה"ג רבי נעים גבאי שליט"א          "פעם נגש אלי רבנו ושאל 'מי משלם את חשבון המים המגיע לכולל?' עניתי לו בתם לב כי התשלום מתחלק בין הכולל לבין בית הכנסת שאלתיו לפשר התעניינותו, ענה לי רבנו כי נטל את ידיו שמונה פעמים (כדעת הגר"א זיע"א) במקום שש פעמים, "וחומרת אני מחמיר על חשבוני" ולא על חשבון הכולל. באומרו זאת, מסר לידי שני מטבעות ואמר: "אחד לכולל, ואחד לבית הכנסת".               נוהג מפלא היה לרבנו כשלימד בישיבת "כסא רחמים". הוא נהג להביא עמו מגבת לנגב הידיים, מאחר וסבר "כי אין הוא תלמיד מן המניין", ולכן אינו רשאי להשתמש במגבות של הישיבה. פעם קרה שלקחו את מגבתו לכביסה והחזירו אותה נקיה. דעתו של רבנו לא נחה עד אשר נטל את כל מגבות הישיבה אל ביתו כבסן והחזירן נקיות.

ומה ה אלוקיך שואל מעמך

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו

אתם נצבים היום
כתב רש"י מדרש אגדה לבאר את הסמיכות של נצבים לצ"ח קללות:
"ומדרש אגדה, למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם. אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימין לפניו".
ולכאורה הענין קשה, שהרי הקללות נאמרו באם "לא תשמע בקול ה אלוקיכם" - ולא זו בלבד אלא מוסיפה התורה ואומרת – "ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך" (כ"ח, ט"ו) וכל הדברים הללו נאמרו כדי שעם ישראל ילכו בדרך התורה והמצוה, והיראה, וידעו שאם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו וגו’ ולפיכך דברי רש"י משם המדרש קשים. מטרת הקללות למנוע מהם מלילך בדרך הרע ולהמריצם לילך בדרך הטובה ושלא יסורו ימין ושמאל וכן התורה אומרת "ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל". "ואלה הם דברי ברית אשר צוה ה את משה לכרות את בני ישראל". ולפיכך אם הוריקו פניהם, למה היה צריך לפייסם, אדרבה, זו היתה מטרת הצ"ח קללות???
ויתר על-כך, כשאומר להם משה הרבה הכעסתם ולא עשה אתכם כלייה, יגידו האנשים נמשיך להכעיס, ממילא הקללות אינן קללות. ומעתה נשאל וכי בחנם נכתבו צ"ח קללות הללו? ומשל למה הדבר דומה? לבן שהרגיז את אביו. התרה בו האב ואמר לו שאם יכעיס אותו פעם נוספת יענישהו. הלכה האם לילד ואמרה לו אל תדאג, הוא כבר אמר לך כמה פעמים שיעניש אותך ולא העניש. לכאורה ימשיך הבן בדרכו הרעה ולא ישמע בקול אביו!
אלא כך יש לבאר את הענין. יש העובדים את ה מיראה ויש העובדים מאהבה. יש החוזרים בתשובה מיראה ויש חוזרים בתשובה מאהבה. וכבר אמרו חז"ל "פרוש מאהבה פרוש מיראה" (סוטה כ"ב). אי-אפשר להגיע לדרגת אהבה בלי דרגת היראה. כאשר שמעו ישראל את הקללות אמרו למשה הרי אנחנו כבר חזרנו בתשובה והתשובה היתה מאהבה, ואם קללות נאמרו משמע שתשובתנו לא התקבלה ולכן הוריקו פניהם. אמר להם משה, לא כן. הרי אתם נצבים וקיימים ותשובתכם נתקבלה, והראיה שה לא עשה בכם כלייה. אך עליכם לזכור שאת ה יש לעבוד גם מיראה וגם מאהבה, לעבור בברית ה באהבה וביראה.
(ודרך רמז לעבדך בברית - מאהבה ובאלתו - מיראה). והוסיף ואמר להם ולא אתכם לבדכם כרת ה את הברית אלא גם לדורות הבאים. וכלשון רש"י: "אף עם הדורות העתידים להיות". ובזה הורה לישראל דרך תשובה, תשובה מאהבה ומיראה.
זאת ועוד, אמר להם משה "הנסתרות לה אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (וראה ברש"י "שנעשו ערבים זה לזה"). ללמדם שיש חילוק נוסף בתשובה, בין מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. בין אדם למקום - יודה יתוודה ויתחרט והתשובה תתקבל מיד וזהו הנסתרות - לה’ אלקינו. אבל בין אדם לחברו - והנגלות - "לנו ולבנינו" יבקש מחברו מחילה. וכן הוא בגמרא (יומא פ"ה) "לפני ה תטהרו - בין אדם למקום", ועבירות שבין אדם לחבירו צריך לרצות תחילה את חברו וחז"ל אמרו (ר"ה י"ז) כתוב אחד אומר "אשר לא ישא פנים", וכתוב שני אומר "ישא ה פניו אליך". ובארו יישא ה פניו - בעבירות שבין אדם למקום, "אשר לא ישא פנים" - בין אדם לחברו. כי אם עבר - על בין אדם לחברו - יבקש מחילה מחברו ויבקש מחילה מהקב"ה שעבר על איסור זה. ובשם הגאון רבי יעקב אביחצירא זיע"א מבארים את הפסוק "הנסתרות..."  עפ"י דברי חז"ל, הגמרא (יומא ו) הקשתה משני פסוקים. כתוב אחד  אומר "אשרי נשויי פשע כסוי חטאה" ופסוק שני אומר "מכסה פשעיו לא יצלח". ובגמרא נאמרו שני תירוצים. כאן בין אדם לחבירו, כאן בין אדם למקום  וכאן בחטא מפורסם, כאן בחטא שאינו מפורסם. והרמב"ם פסק שבין אדם לחבירו - מכסה פשעיו לא יצליח ובן אדם למקום - "עזות היא לו אם גילם", אלא מתוודה סתם. והראב"ד הוסיף שבעבירות מפורסמות שבין אדם למקום, מכיון שהתפרסם חטאו צריך לפרסם את התשובה (ועיין בכס"מ שבאר שגם זאת אין לפרסם משום חילול ה). ומעתה, הנסתרות לה’ אלוקינו - עבירות שבין אדם למקום לא יפרסם, אך הנגלות – שבין אדם לחבירו יפרסם. ומעתה, שמעו ישראל צ"ח קללות והוריקו פניהם שמא תשובתם לא עלתה בידם, 

גאולת ה’ וגאולת ישראל

הרב עזריאל אריאל

גדולה ועמוקה היא פרשת התשובה. לא רק העם הוא השב אל א-להיו. גם הא-ל הוא השב עם עמו. שב, וחוזר ושב. וכך אומרת התורה: "ושב ה’ א-להיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים...". תמוהים נראים הדברים במבט הראשון, בו נראה כי התחלף לו המשיב בשב. וכבר עמד רש"י על הדברים והודיע לנו בשם חז"ל, "שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין - הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם".
מוסר גדול יש לנו בדברים אלו. זה מאה שנה נאבקים אנו על גאולת עמנו: עולים ומתיישבים, בונים ומפריחים. לעיתים סבורים אנו כי לגאולתנו שלנו אנו מייחלים, למען נזכה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה ולעבוד את א-להינו בשמחה וברננה.
דווקא כאן, בביטוי המיוחד של פרשת הגאולה והתשובה, עומדים אנו על מטרתנו האמיתית. לא את השבר הפרטי שלנו, כיחידים וכעם, באים אנו לרפא. כל הצער והייסורים של האומה כולה ושל כל אדם ואדם מישראל בשנות הגלות הארוכות - חלק הם מאותו "צער השכינה" על כל אותם ערכים נעלים ומידות טובות שעוד לא זכו למצוא את ביטויים הראוי בעולם. זהו צערו של העולם כולו שעוד לא הגיע לתיקונו, ושרוי הוא באפלה של רשע וסבל. בראש השנה הבא עלינו לטובה, נדע כי תפילתנו על גאולתנו שלנו - לגאולת ה’ היא מכוונת, ואין אנו אלא שליחיו הנאמנים לתיקון עולם במלכות ש-די.

להקשיב ללחישה ~ או להמתין ללבנה                                                                                    מנהל צעיר ומצליח טייל במכוניתו במורד רחוב שכונתי, נוסע קצת מהר מדי ביגואר החדשה שלו.
הוא הביט סביב לוודא שאין ילדים המזנקים להם מבין מכוניות חונות, והאט כשחשב שהוא רואה משהו.
במהלך הנסיעה, לא נראה אף ילד החוצה את הכביש.
לפתע, בהפתעה גמורה, התעופפה לבנה אל כיוון מכוניתו והתנפצה אל תוך הדלת הצדדית של היגואר.
המנהל המבוהל לחץ על הבלמים וסובב את היגואר אחורה.
הוא קפץ החוצה מן המכונית, תפס בכוח ילד, דחף אותו כנגד מכונית חונה, וצעק עליו: "מי אתה ומה זה צריך היה להיות? מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?"
בכעס ההולך גובר הוא המשיך, "זו מכונית חדשה ,  והלבנה הזו שזרקת עומדת לעלות לי הרבה כסף. מדוע עשית זאת?"
"בבקשה, אדוני, בבקשה. אני מצטער, לא ידעתי מה לעשות," התחנן הצעיר. "זרקתי את הלבנה כיוון שאף אחד אחר לא עצר..."
דמעות זלגו על סנטרו של הילד כשהצביע סביב על המכוניות החונות.
"זה אחי," הוא אמר. "הוא התגלגל מהמדרכה ונפל מכיסא הגלגלים שלו, ואני לא יכול להרים אותו".
ביבבה, ביקש הילד מהמנהל, "האם תוכל בבקשה לעזור לי להחזיר אותו לתוך כיסא הגלגלים? הוא נפגע והוא כבד מדי עבורי."
הנהג זע ללא מילים, מנסה לבלוע את הגוש הגדל במהירות בגרונו.
הוא הרים את הבחור הצעיר בחזרה לתוך כיסא הגלגלים, הוציא את הממחטה שלו וניגב את השריטה והחתך, מוודא שהכול יהיה בסדר. "תודה ושהאל יברך אותך," אמר לו הילד האסיר תודה.
אחר כך הביט המנהל על הילד הקטן דוחף את אחיו במורד המדרכה לעבר ביתם.
הייתה זו הליכה ארוכה בחזרה ליגואר שלו... הליכה ארוכה, איטית.
הוא מעולם לא תיקן את הדלת הצדדית, הוא השאיר את הפגיעה כדי להזכיר לעצמו לא לעבור יותר דרך החיים כה מהר, עד שמישהו יאלץ לזרוק עליו משהו כדי ללכוד את תשומת לבו...
אלוהים לוחש בנשמתנו ומדבר איתנו.
פעמים רבות, כאשר אין לנו זמן להקשיב, הוא חייב לזרוק עלינו לבנה, רק כדי להעיר אותנו...
זו הבחירה של כולנו: להקשיב ללחישה ~ או להמתין ללבנה.                    לחרוט על אבן או לכתוב על חול

שני חברים  הלכו במדבר,

בנקודה מסויימת במסעם

החל ויכוח בניהם.

אחד החברים סטר לחברו על הלחי

החבר שקיבל את הסטירה נפגע מאוד

אך ללא מילה פשוט כתב על החול:

"החבר הכי טוב שלי סטר לי היום

על הלחי"

הם המשיכו במסעם עד

שהגיעו לנאות מדבר, שופעת

מים והחליטו להתרחץ

במימי האגם.

אותו חבר שקיבל את הסטירה

שקע בבוץ והחל לטבוע אבל חברו

הטוב בא והציל אותו. אחרי

שהתאושש מהטראומה שעבר

חרט על אבן:

"החבר הכי טוב שלי הציל

 היום את חיי"

החבר שסטר לשני על הלחי שאל אותו

"אחרי שסטרתי לך על הלחי כתבת

בחול ועכשיו חרטת באבן למה?

החבר השיב לו "כשמישהו

פוגע בנו אנחנו צריכים

לרשום את זה בחול כדי

שרוח המחילה והסלחנות

תוכל למחוק את זה,

אבל כשמישהו עושה לנו משהו טוב אנחנו

חייבים לחרוט את זה על אבן כדי ששום

רוח לא תוכל למחוק".

לימדו לכתוב את

פגיעותיכם

ועלבונותיכם על החול

ולחרוט את הברכות

והטוב שבכם על אבן.

לעובדים חרוצים

מנהלי חברה של הוצאה לאור ניסו לחקור כיצד קרה שאיש מעובדי חברתם לא גילה כי אחד מחבריהם לעבודה ישב מת בכיסאו במשך חמישה ימים ואיש לא התעניין בשלומו.
 ג'ורג' טרקלבאום 51, אשר הועסק כמגיה בחברת ההוצאה לאור הניו יורקית במשך 30  שנה, עבד במשרד רחב ידיים ביחד עם עוד 23 עובדים.
 הוא נפטר בשקט ביום שני, אך איש לא הבחין בכך עד יום שבת בבוקר, כאשר המנקה  נכנסה  ושאלה אותו מדוע הוא עובד גם בסוף שבוע.
 מנהל המשרד אליוט ווצ'יאסקי אמר: "גורג' היה תמיד האיש הראשון שהגיע בבוקר  והאחרון שעזב בערב, לכן לאף אחד זה לא נראה תמוהה שהוא יושב באותה תנוחה כל  הזמן, תמיד היה שקוע בעבודתו ולא יצר קשר עם סביבתו".
 בניתוח שלאחר המוות נתגלה כי נפטר, חמישה ימים קודם למציאתו, מדום לב.
 מוסר השכל:
 אל תעבוד קשה מידי,  אף אחד ממילא לא שם לב........

בדיחות רבנוס אנונימוס                                                                                                                               רב אחד עצר נרקומן ושאל איפה זה הדואר. הנרקומן הסביר לו והתכוון ללכת. הרב החליט להחזיר לו חסד ואמר: "בני היקר, עזוב אותך מהסמים, בוא ואקח אותך לעולם התורה. אני אראה לך את התענוג האמיתי בדת שייקח אותך לשמיים!"
הנרקומן: "אתה תיקח אותי לשמיים? אתה לא יודע איפה זה הדואר!"

בדיחה                                                                                                                                         פיה טובה אמרה לזוג נשוי: הייתם זוג לדוגמא במשך 25 שנה, ואני רוצה להגשים לכל אחד מכם משאלה.
ביקשה האישה: אני רוצה לטייל בכל העולם עם בעלי הנערץ. נופפה הפיה במטה, וכרטיסי טיסה הופיעו בידי האישה.
ביקש הבעל: הזדמנות כזו מגיעה רק פעם בחיים. מצטער יקירתי, אבל אני דווקא רוצה אישה צעירה ממני בשלושים שנה. נופפה הפיה במטה הקסם, והפכה את הבעל לבן תשעים...

בדיחה אישפוז מהיר                                                                                                                                      בעת ביקור במוסד לחולי נפש שאל אחד המבקרים את המנהל: "מה הקריטריונים לאישפוז אדם בבידוד?"
"ובכן", אמר המנהל, "אנחנו ממלאים אמבט במים, ואז נותנים למטופל כפית, כף ודלי ומבקשים ממנו לרוקן את האמבטיה".
"הבנתי", אמר המבקר, "אדם נורמלי יבחר בדלי כי הוא גדול יותר מהכף והכפית".
"לא!", ענה המנהל, "אדם נורמלי היה מוציא את הפקק!!!
לארגן לך חדר עם או בלי נוף?"

בס"ד

עש"ק, פרשת כי תבא י''ט אלול הרחמים התשס"ח,

שנה שמינית, גיליון מספר 388

כניסת השבת: 19:09

ההפטרה : קומי אורי ומסיים: בעתה אחישנה ישעיה ס'

יציאת השבת:19:51

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .הרב חי חיים בר חנה חדאד ז''ל . הרב ניסן בר חייה פינסון ז''ל. מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל. ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל.

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

יד לאחים                                                                                                                                                   "הייתי בת 12 כשנודע לי שאבא הוא בעצם לא אבא שלי. גרנו בצפת והרבה חברות לא היו לי.המשבר היה קשה מאוד עבורי. בבית התחילו מתחים ומריבות והייתי בורחת מהבית מתי שרק יכולתי.                                                                        כשפגשתי אותו הוא הציג את עצמו כ'משה'                                                                                                                                             לקח זמן עד שהסתבר שמשה הוא בעצם מוסא...                                                                                                                                 מירי משתתקת, בוהה באוויר. עצב גדול נסוך על פניה כשהיא ממשיכה לשחזר את התקופה ההיא.                                       "לפתע הכול השתנה, הרגשתי כאילו זה בן אדם אחר. הפכתי לשפחה. הייתי סופגת השפלות ביזיונות ומכות על כל דבר קטן.                                                                                                                                                                                                            "עברה שנה. ואני כבר לקראת לידה, מוכה, פצועה וכואבת אבל עדיין ידעתי שלמרות הכול, היחיד שדואג לי ונותן לי קורת גג ומזון, הוא מוסא.                                                                                                                                                                                        "יום אחד, כשכבר הרגשתי שאיני מסוגלת עוד, ברחתי מהבית ללא נעליים לרגלי. הוא כמובן הצליח לתפוס אותי מהר מאוד ובדיעבד רק התחרטתי על ניסיון הבריחה הכושל הזה. מאז הסבל שלי רק גדל. הוא וחבריו היו מטיחים לעברי: 'יהודיה ארורה'. במהלך כל אותה תקופה הייתי כלואה וחוויתי סבל יומיומי.                                                       כשבוע לפני הלידה הוא נעלם. כשרציתי להשתחרר מבית החולים, הודיעה לי העובדת הסוציאלית כי היא איננה יכולה לשחרר נערה בת 16 עם תינוק ללא שום מקור מחיה וקורת גג. מוסא הגיע לפתע מאי-שם ואמר שנלך לדירת הוריו וכך תהיה לי קורת גג ופרנסה. רק אז הסכימו לשחרר אותי עם הילדה.                                                                                          עברנו לדירת הוריו, שם הפכתי לשפחת החמולה כולה...                                                                                                               "שבועיים אחרי הלידה שוב חזרו אלי כל הסבל וההשפלה. אמו מעולם לא ניסתה לצאת להגנתי. כששאלתי אותה פעם מדוע, היא השיבה: "אני לא מתערבת". במשך שנה וחצי המשכתי לסבול. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. ידעתי שאולי אצליח יום אחד להימלט, אך מה יהיה עם בתי? היא תגדל כילדה גויה? לא הסכמתי לכך בשום אופן, אבל לא ראיתי שום מוצא מהמלכודת האכזרית שאליה נקלעתי.                                                                                                                             הישועה הגיעה ממקום בלתי צפוי. מישהו העביר לי מספר טלפון של בחור בשם הראל חצרוני. "הוא יעזור לך", לחש לי אותו מציל שלמענו לא אחשוף את זהותו.                                                                                                                                      כשהצלחתי ליצור קשר, התברר שמדובר במפקד יחידת החילוץ של יד לאחים. הוא היה נחוש. הוא אמר לי: 'אל תדאגי, את תצאי עם הילדה'. הוא היה כל כך אכפתי, פרצתי בבכי, סוף סוף למישהו אכפת ממני...                                                לאחר כשלושה ימים קיבלתי לפתע טלפון. הראל היה על הקו. חשבתי שאני חולמת. "קחי את הילדה וצאי לרחוב" - הוא פקד. 'מה?', נזעקתי. 'איך? מתי? ומה יקרה עם מוסא יראה אותנו פתאום?'... הראל היה שלו ובטוח אך גם סמכותי. 'קחי את הילדה וצאי!'.                                                                                                                                                                                      "חשבתי שאני חולמת, תפסתי את הילדה ורצתי, מבוהלת עד עמקי נשמתי. הם ישבו ברכב, בלב הכפר , מחופשים . לא האמנתי למראה עיני. הם הכניסו אותי לרכב פנימה, רעדתי ובכיתי. הראל הרגיע אותי ואמר לי: 'אל תדאגי, אנחנו יודעים איפה מוסא, הוא לא עוקב אחרייך כרגע'. נסענו כשלוש דקות בתוך הכפר, הזמן היה בעיני כנצח... ממכשיר הקשר בקעה הודעה: 'הוא עדיין במגרש הכדורסל, הכל בסדר'... הראל הקשיב וחייך.                                                              "לפתע נזכרתי ששכחתי את בקבוק המטרנה על השולחן, הכנתי לילדה את האוכל ומרוב בהילות שכחתי אותו. נבהלתי. הראל הרגיע אותי ואמר לי שבדיוק בעוד דקה, אראה שכל דאגותיי לשווא.                                                                               "כשהגענו לכביש הראשי מחוץ לכפר, נעצרנו על-ידי מכונית שחנתה בצד הדרך. ציפורה, מלווה בכמה מתנדבות, מלאכיות משמים, יצאו אלי עם מטרנה, בקבוק, מוצץ, בגדים. וכל מה שרק יכולתי לחלום עליו! התנפלתי עליהן וחיבקתי אותן, אחת אחת. הרגשתי מאושרת, נולדתי מחדש.                                                                                                                           בלידה הבאה כבר ליוו אותי המתנדבות שהפכו בינתיים לחברות היקרות לי מכל".                                                              תהליך השיקום היה ארוך אך בסופו גרה היום מירי בדירה משלה בצפון הארץ.                                                                           היא מתבוננת בהילה בת החמש ובתקווה בת השלוש וחצי, מאמצת אותן אל ליבה ומבטיחה: "הן יהיו בנות דתיות מאושרות. הן הבנות שלי ושל יד לאחים"...             רבי ינון חורי בן רבי חיים חורי של העיר גאבס זצוק''ל                                                                                                     ביום בהיר אחד, פסע לאטו, בדרכו למסירת שיעור כהרגלו, ולפתע הגיחה מהפינה, מכונית הנהוגה בידי אישה, ופגעה ברבנו, הנהגת שנבהלה עד עמקי נשמתה יצאה אחזת תזזית מהרכב, היא ראתה את רבנו עומד ליד רכבה וארשת פניו נינוחה. אולם האישה שהיתה היסטרית, התנצלה עשרות פעמים ושאלה לשלומו, רבנו ענה לה בסובלנות שאין לה ממה לחשוש, וכי הוא חש בטוב, הוא אף דאג לבקש את סליחתה על שנבהלה כל כך בגללו... אולם, לרבנו היתה בקשה קטנה מכבוד הנהגת, מובן שאותה אישה חפצה בכל לב לעשות את דבר הרב, ולכן הטתה אזנה ושמעה את כבוד רבנו אומר: שמא תואיל הגברת הנכבדה ליסוע מעט קדימה עם האוטו, מכיוון "שהגלגל עומד על רגלי"... כאשר נרגעה מעט אותה נהגת בקשה מרבנו את פרטיו האישיים, היא רצתה לפנות לביטוח ולפצות את רבנו על העול שגרמה לו, תם לו וישרו הפנימי גרמו לרבנו להגיב באופן נחרץ "מה אשם הביטוח? עוונותי גרמו זאת"...                       באחד הימים חפץ רבנו להזמין ארון, הוא קרא לנגר על מנת לשטוח בפניו את בקשתו, כאשר הגיע הנגר, פנה אליו רבנו בזו הלשון: " אני מתרה בך", אמר רבנו, "תן לי מחיר אמיתי ולא מחיר מוזל"! הנגר שהכיר את מעלת כבודו של רבנו נקב בסכום של שלוש מאות שקלים לבצוע הארון ולהרכבתו בבית הרב. העסקה נחתמה והארון הוצב במקומו זמן קצר לאחר מכן.
כעבור מספר ימים שב רבנו לביתו, וגילה שאנשים זרים פקדו את ביתו, בהעדרו, ונטלו עמם ארבע מאות שקלים שהיו שמורים בארון החדש, ואותם שמר רבנו לעת הצורך. רבנו לא אבד את עשתונותיו, הוא התיישב בכיסאו בנחת רוח ובקש לקרא אליו את הנגר. כאשר הגיע אליו הנגר אמר לו רבנו: "עכשיו אני יודע את מחירו האמתי של הארון, ואם היית נוקב מחיר האמתי בהתחלה היית מרוויח עוד ארבע מאות שקלים שהם שכרך". הנגר נדהם למשמע אוזניו, הוא בקש מיד את מחילת הרב, והודה בפה מלא שאכן מחירו האמתי של הארון הוא שבע מאות שקלים, מובן שרבנו השלים מיד את החסר. זוגות רבים נהגו להיוועץ עם רבנו בצרתם. בין האנשים שפקדו את ביתו של רבנו הגיעאברך צעיר מבוהל עד עמקי נשמתו, ובפיו שאלה לכבוד רבנו, וכך סח: "אשתי שהיתה בחדש הראשון להריונה הרגישה חולשה כללית, כאבים עזים ממקום מושבו של העובר וכן תחושות זרימה מוגברות. היא התקשרה לאמה לספר לה על תחושותיה. האם שהיתה למודת ניסיון הודיעה לביתה כי כך בדיוק היא עברה את ההפלה הטבעית הראשונה שלה ומאז לא זכתה לבנים. מיד יצרנו קשר עם בית החולים הקרוב וספרנו על המאורעות. נאמר לנו להגיע בדחיפות עם אמבולנס למחלקה, ואולם מראש דאגו לומר לנו שעל פי הממצאים אין הרבה תקוות ח"ו ". רבנו שמע את הספור בתשומת לב, ואחר פנה לאברך הצעיר ואמר אני מרגיש שאשתך בסכנה וכך גם העובר. צערו של האברך גבר, דמעות נקוו בעיניו, הוא נאחז בשביבי התקווה האחרונים ושאל את רבנו מה נתן לעשות, רבנו שלא יכל לראות את צערו של האברך אמר לו: "רשום על פתק את שם אשתך ושם אמה, הגש לי וחכה כאן". כעבור כמחצית השעה נפנה רבנו מתפילותיו ופנה אל אותו אברך, "הכל בסדר" אמר, "אשתך יצאה מכלל סכנה וכך העובר, זכית בבן זכר, תקרא לו על שמי, ואם ירצה ה' אהיה סנדק בבריתו". האברך הנבוך פנה לרבנו בדמעות שמחה, הוא ספר לרבנו שרצה לקרוא לבנו על שם אביו ושם אביו אברהם, ענה לו רבנו "כן אני יודע" אמר, "גם שמי אברהם"...

השמחה האמיתית

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו

ושמחת בכל הטוב

התורה הקדושה מצוה את האדם ואומרת לו "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה אלוקיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך". טבע האדם כך הוא. יש לו מנה - רוצה מאתיים, וכן על זה הדרך. טורח ויגע בעולם הזה לצבור, לאסוף ואינו אומר די. אך לא כך צריך להתנהג. ידע האדם כי איזהו עשיר? השמח בחלקו. כל מה שיש לו לאדם צריך הוא לומר יש לי טוב וזהו כל הטוב, אחרת מעולם לא ישמח האדם ותמיד יחשוב שחסר לו דברים והוא צריך להוסיף.
ועל כך רומזים אנו בברכת המזון באמרנו "בכל מכל כל", ובאברהם אבינו נאמר "וה ברך את אברהם בכל". ביצחק נאמר "ואוכל מכל" וביעקב אבינו נאמר "וכי יש לי כל". ועל פי הפשט הכוונה, שאנו מתפללים שנזכה להתברך בברכות האבות הקדושים, אך יש בזה רמז שצריכים אנו לידע שכל מה שהיה לאבות היה לגביהם הכל. ולכן אמרה התורה "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך", ואז קבועה בך בקנין שלם ההכרה והאמונה שזהו הכל.
ופרשה זו בענין ביכורים דווקא נאמרה, שהרי רואה האדם תאנה, פרי שבכר, ומצד טבעו בעודו בכפו יבלענו, אך אומרת התורה, את הביכורים תביא מארצך "ושמת בטנא" ותשמח שאתה מביאם לפני ה יתעלה ויתברך. ואם כך אתה עושה ויודע שלא בכחך ועוצם ידך גידלת, תהא לך ברכה גדולה ומתנה מאתו יתברך בכל המותר.
ויש להוסיף בפרשה. ידוע שרבינו האו"ח הקדוש הסביר את הפסוקים הללו בענין העולם הבא והיה כי תבוא אל הארץ - זהו עולם האמת. ושמחת בכל הטוב - זו התורה הקדושה. כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. התורה היא תכלית הטוב, וכדבריו: "שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעין ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם". דהיינו, נאמר "פיקודי ה ישרים משמחי לב". אדם שרוצה לשמוח שמחה אמיתית בעולם הזה ובעולם הבא שתהא על ראשו שמחת עולמים - יעסוק בתורה ויקראנה בנעימה.
וכבר אמרו חז"ל "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה – עליו הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים" וגו (מגילה ל"ב), כי את התורה צריך לקרוא וללמוד בשמחה, ואף כל המצוות כולן יש לקיימן בשמחה. ועל כך אמר הכתוב ושמחת בכל הטוב - שמחה אמיתית רק על ידי טוב של תורה הנמצאת מן הלימוד עד למעשה המצוות אשר תעשה אותם בשמחה, ואז טוב לו לאדם בזה ובבא. והכתוב אמר במדוייק "אשר נתן לך". וכן אנו אומרים בברכת התורה "אשר נתן לנו", ובהגדה "אילו... ולא נתן לנו את התורה". כי התורה נתנה לנו במתנה מוחלטת, ואף שהיא מתנה והופכת לקנינו של האדם "ובתורתו יהגה" - אינו רשאי לעשות בה שום שינוי. לא להוסיף ולא לגרוע.
ויש לחבר את הדברים עם דברי רבינו האו"ח הקדוש שכתב, אין והיה אלא לשון שמחה "להעיר שאין שמחה אלא תורה.

תחת אשר לא עבדת בשמחה

הרב שמעון גולן
בין פסוקי התוכחה המרובים המופיעים בפרשתנו והכוללים בתוכם "איומים" שונים ומשונים, אנו קוראים (פרק כח פס’ מ"ז-מ"ח):תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה’ בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ.
בין הפרשנים ניתן למצוא גישות שונות להסבר הפסוק. רבנו בחיי מפרש: "יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה - מצוה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה.
וכן אמרו במדרש רות: אילו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית לז): וישמע ראובן ויצלהו מידם - בכתפו היה מוליכו לאביו, ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד): וראך ושמח בלבו - בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו, ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו (רות ב): ותאכל ותשבע ותותר - עגלים פטומים היה מאכילה."
החלק הראשון של דבריו מובן וברור: מהפסוק תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה לומדים שיש מצוה לשמוח במעשה המצוות והשמחה במעשה המצוה - מצוה בפני עצמו. וכיון שישראל לא עשו כן הם נענשים בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל. לדעתי הראיות שהוא מביא בחלק השני של דבריו (מראובן, אהרן ובעז) פחות מובנות, שכן מהן לא משתמע בהכרח שיש לקיים את המצוה בשמחה, אלא שאילו היו יודעים ראובן, אהרן ובעז שהכתוב יזכיר את מעשיהם, היו עושים זאת ביתר התלהבות. אפשר אמנם לפרש, שההדגשה במדרש "אילו היה יודע" - משמעותה היא שאילו היה יודע ראובן (או אהרן או בעז) שמעשהו ייכתב בתורה ויהפך לנורמה, הוא היה מקפיד יותר לעשות זאת בשמחה, כיון שזו הנורמה הראויה.
ה"משך חכמה" מפרש בכוון שונה לחלוטין: "הסיבה לזה שלא עבדת הוא מחמת שהיה לך שמחה וטוב לב מרוב כל, ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים שמריבוי הטובה שמחים. לא כן נתן לך ד’ שצריך לחיות בהסתפקות, והרוב כל (צריך לבוא) משמחה וטוב לב, וכמאמרם ז"ל: איזהו עשיר השמח בחלקו, וכמו שאמר לעיל ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד’ אלקיך, שזה צריך להיות השמחה כיון שד’ נתן לו ודאי מצא חן בעיניו והגון לפניו, ועל זה ישמח."
לדבריו, השמחה וטוב לב שעליהם מדבר הפסוק הם חיסרון ולא מעלה כיון שהם נובעים מרוב כל ולכן הם הסיבה שבגללה לא התנהלה עבודת ה’ כראוי. שמחה כזו מתאימה לגוים שמריבוי הטובה שמחים. אצלנו השמחה הראויה היא תוצאה של הסתפקות במועט בבחינת איזהו עשיר השמח בחלקו. 
כוון דומה לזה המוצג בפירוש רבנו בחיי, נפס

כספו של החכם /  אלי שוחט

פעם גר לו אדם חכם וידוע בעירו, איש עשיר מאוד, היו לו אשה ילדים ונכדים. כולם אהבו וכבדו אותו מאוד והוא דאג לילדיו וגם לא חסך מכספו לעניי עירו.

יום אחד מתה אשתו והוא נותר לבדו בביתו. כאשר עברה שנת האבל באו אליו כל ילדיו ודיברו איתו, שחבל שיגור לבדו בבית הגדול והוא עכשיו לבד. תמכור את הבית ואת השדות שלך, תן לנו את הכסף ואתה תגור בבית של הבן הבכור וכל מחסורך יהיה עלינו ולא תצטרך לדאוג לכלום.

הסכים האיש, מכר את כל מה שהיה לו ואת כל הונו   חילק בין ילדיו ועבר לגור בביתו של הבן הבכור.

בתחילה, לא החסירו ילדיו ממנו מאומה, והיו גם מבקרים אותו ולוקחים אותו אליהם.

אולם לאט לאט הפסיקו הילדים והנכדים להגיע לביקורים, עד שלא באו יותר. ובבית הבן הבכור התנכלו לו, בקושי היו מכינים לו אוכל והוא היה רעב תמיד, את בגדיו לא כיבסו ואם נקרעו גם לא תיקנו אותם.

וכך עבר זמן והאיש התדרדר במצבו עד כדי שהתביש לצאת לרחוב, לחבריו הוותיקים שלא יראו אותו במצבו העלוב.

יום אחד, אמר האיש לבנו הבכור, תקרא לראש העיר ותאסוף לכאן את כל אחיך ואחיותיך יש לי משהו חשוב  לתת לכם. כאשר שמע הבכור שהם צריכים לקבל דבר מה,

מיד אסף את כל אחיו ואחיותיו והזמין גם את ראש העיר.

כאשר כולם התאספו מולו, אמר האיש, תראו אמרתי לכם שמכרתי את כל רכושי וחילקתי אותו ביניכם, אבל נשארה אצלי עדין מזוודה אחת גדולה מלאה בכסף זהב ויהלומים .

מאחר ויום מותי מתקרב, אני רוצה להוריש לכם את המזוודה ואת כל מה שיש בה. המזוודה קבורה מתחת לעץ הגדול, בכניסה לעיר שלנו והיא נעולה בשני מנעולים רק שני המפתחות ביחד יכולים לפתוח את המזוודה.

הנה מפתח אחד אני נותן לך ראש העיר ומפתח אחד לך בני הבכור, אחרי מותי תפתחו שניכם את המזוודה וראש העיר יחלק ביניכם שווה בשווה את כל הרכוש הנמצא בה.

מאותו היום, השתפר מצבו של האיש לאין ערוך וחזר להיות מה שהיה, בניו ובנותיו דאגו לכל מחסורו, באוכל בגדים כסף, כל מה שביקש האיש קיבל וכך חי לו בשקט ובכבוד.

יום אחד, הגיע יומו והוא מת. עשו לו הילדים הלוויה שלא היתה כמוה וישבו עליו שבעה. לאחר שעבר חודש הלכו כל בניו ובנותיו יחד עם ראש העיר, אל העץ שבכניסה לעיר.

חפרו וחפרו עד שמצאו את המזוודה הגדולה, פתח הבן את המנעול הראשון ואחריו פתח ראש העיר, כאשר פתחו את המזוודה מצאו שם רק ראש של חמור ומכתב.

ובמכתב היה כתוב בכתב ידו של האיש:

" רק חמור נותן בחייו כל מה שיש לו "

מוסר השכל :

תנו לילדים כמה שאפשר. אבל תשאירו כדי שלא תהיו תלויים בהם

           להניח את הכוס

הפרופסור החל את השעור ע"י הרמת כוס עם מעט מים. הוא החזיק את הכוס לוודא שכולם רואים אותה ושאל את הסטודנטים: "כמה לדעתכם הכוס הזאת שוקלת?"

" 50 גרם!" ... " 100 גרם!" ..." 125 גרם!" ... השיבו הסטודנטים.

"אני באמת לא יודע. על מנת לדעת כמה היא שוקלת עלי לשקול אותה." אמר הפרופסור. "אבל השאלה שלי היא: מה יקרה אם אחזיק את הכוס כך למעלה כמה דקות?"

"שום דבר" ..... אמרו הסטודנטים.

" OK. מה יקרה אם אחזיק את הכוס כך במשך שעה?" שאל הפרופסור.

"ידך תתחיל לכאוב" אמר אחד הסטודנטים.

"זה נכון. ומה יקרה אם אחזיק את הכוס כך יום?"

"ידך עלולה להתאבן, אתה עלול לחוש מתח עז  בשרירים ואולי שיתוק ובודאי תיאלץ להתאשפז בבית חולים" אמר סטודנט אחר וכל הסטודנטים צחקו.

"טוב מאוד. אך במשך כל הזמן הזה האם חל שינוי במשקל הכוס?" שאל הפרופסור.

"לא" ... הייתה התשובה.

"אז מה גרם לכאבים בזרוע ומתח השרירים?"

הסטודנטים היו נבוכים, תמהים.

"מה עלי לעשות על מנת להשתחרר מהכאבים?" שאל הפרופסור.

"תניח את הכוס" אמר אחד הסטודנטים.

"בדיוק!" אמר הפרופסור. "בדומה לכך הן בעיות החיים. תחזיק אותן כמה דקות בראשך וזה נראה די בסדר. תחשוב עליהן הרבה זמן ואתה מתחיל לחוש כאבים. אם תמשיך הרבה יותר זמן הם מתחילים לשתק אותך. לא תהיה מסגל לעשות כל דבר. חשוב לחשוב על האתגרים או בעיות בחייך, אבל מה שחשוב עוד יותר הוא  להניח להם בסיומו של כל יום לפני שאתה הולך לישון. כך אתה לא נלחץ, מתעורר כל בוקר רענן וחזק ויכול להתמודד עם כל אתגר, כל נושא שמזדמן בדרכך!

ובכן, אנא, ידידי, תזכרו "להניח את הכוס היום!"

               בדיחה             במשפט בפתח תקווה מוזמנת סבתא פולנייה להעיד.
עורך הדין שואל אותה: גברת מנדלבוים-את מכירה אותי?
בוודאי-עונה הזקנה-בטח שאני מכירה אותך. כבר מינקותך. הרי גרתם ברחוב לידי.
תמיד היית תינוק מעצבן. והפכת להיות ילד טיפש ולא מוצלח.
ועכשיו כולם יודעים כמה אידיוט אתה. ושקרן..
ושאתה מפסיד כל משפט. חוץ מאלה שבהם אתה מביא עדי שקר.
בטח שאני מכירה אותך.
עורך הדין ההמום מתעשת קלות ופונה אל הזקנה הפתח תקוואית שוב:
והאם את מכירה גברתי את התובע המחוזי שיושב ממול?
נו, באמת-עונה הסבתא-את אבריימ'ל הפושטק מכפר גנים? מי לא מכיר.
הרי אמא שלו המסכנה ואני אצל אותו רופא בקופת חולים מיום שנולד השייגץ. שלומיאל שכמוהו, בטח שאני מכירה אותו. שום דבר לא יוצא לו טוב.
והמשרד שהוא פתח? אוי ווי, איזה שחיתויות הוא מנהל שם. שאני לא אכיר אותו?
דממה בבית המשפט.
השופט המום כמו כולם ומבקש משני העורכי דין לגשת ללשכתו.
"רבותי-אני מודיע לשניכם חד וחלק: אם מישהו מכם שואל אותה אם היא מכירה אותי, אני גומר לו את הקריירה כעורך דין"

בדיחה
ערס יושב באוטובוס וקורא עיתון.
"שמעת שמחיר הדולר ירד ב 20% ?" שאל הערס את האיש שלידו.

 "אני לא מאמין" אמר האיש.
"מה שמחיר הדולר ירד?" שאל הערס. "לא שאתה יודע לקרוא".