 RSS
על הבלוג
|
posts
25/11/2009
בס''ד מוסר בלערבי פרשת ויצא
פלפרשה מתאע הזמעה אלי פאתת. לפסוק חכאלנה. אלי יצחק אבינו ורבקה אמינו. קאלו ליעקב אבינו באש ימשי יאכד מרה מן ענד לבן. ופלפרשה מתאע הזמעה האדי יחכילנה לפסוק. אלי יעקב שמע כלאם בו ואמו ומשה. לאכן פלאוול משה לישיבת שם ועבר יקרא התורה 14 אן סנה. ומן באעד משה לחרן. ופתנייה תעדה עלא הר המוריה. ובאעד מה עדאהו. כמם קאל. לבלאצה אלי צלאו פיהה בוייה וזדי ותקרב פיהה בויה נעדיהה ומה נצלישי פיהה. וכמם באש ירזע ויצללי מנחה גאדי. ולאכן רבבי קאל צדיק כיף האדה יזי חדאיה ומה נבייתושי בחדאיה. ובהאדה וצה עלא השמש באש תגיב. וגאבת השמש אקבל וקתהה. ויעקב וקתלי וצל לקא עלא גפלא גאבת השמש ומאזאל מה צלאשי מנחה. ובהאדה תקן צלאת ערבית וצלא ערבית זוז עמידות. לאוולה מתאע ערבית והתאניה מתאע מנחה. וחב ינעס ויאכד חזרה ויחטהה תחת ראשו. ולאכן לחזר קעדו יצ'ארבו. כל ואחדה תקול יחט ראשו עלייה. ופלאכר תפאהמו אלי ולאו חזרה ואחדה וחט יעקב ראשו עליהה ונעס. וחלם סלום מן לוטה לסמה. ומלאכים אלי כאנו מעאהו פי ארץ ישראל טאלעין. והאבטין מלאכים אלי חימשיו מעאהו לחוץ לארץ. אלי כל ואחד מעאהו מלאכים יחפצ'ו מן למזיקים. ושאף אלי למלאכים השרים מתאע לאומות העולם. טאלעין האבטין. מענאהה מרה יחכם האדה ומרה יחכם לוכר ויטיח לוכר. ופהם אלי לגלויות אלי חנמשיו פיהה מוש טואל יאסר. ולאכן וקתלי טלע השר מתאע עשו. טלע יאסר ומאזאל יטלע. וכאף יעקב. אלי מענאהה לגלות מתאע עשו טוילה יאסר. ופי וקתהה רבבי תזלה עליה וקאלו. מה תכאפשי. אלי חתה השר מתאע עשו יזי נהאר ונהבטו. ותופה לגלות. ובארכו. וקאלו אלי חיחפצ'ו וירזעו לארץ ישראל שאלם. ופאק יעקב וכאף יאסר. וקאל לבלאצה האדי הייא בואבת הסמה. אלי בית המקדש לבלאצה מתאעהה קבאלת כסא הכבוד אלי פסמה. וועד לרבבי. אידה כאן ירזע שאלם ידפע למעשר. ועמל קרבן פוק למצבה אלי תכה עליהה ראשו. אלי מה כאן ענדו כאן זית.
ומשא לחרן. ופי נהארתהה וצל לחרן. כיף אליעזר וקתלי משה יכטב רבקה ליצחק. ולאכן אליעזר לוטה רפעתו. ויעקב אבינו חרן זאתו. והווא דכל לחרן ורזעת חרן לבלאצתהה. ולקא ביר פשאניה ופוק מנו חזרה כבירה. ותלאת רעאיה בזלובאת מתאעהום קאעדין יסתנאו. קאלום מנין אנתון. קאלולו מן חרן. קאלום תערפושי לבן. קאלולו נערפו והאו בנתו זאיה תווה תרעה בלגנם מתאע בוהה. קאלום האשביכום קאעדין הוני. הנהאר מאזאל טויל. שקיו לגנם ובארו זידו רעאו. קאלולו לחזרה כבירה ומה נזמו נקימוהה כאן מה נתלממו לכל. באש נשקיו לגנם. הומאן מאזאלו יחכיו ורחל זאת בלגנם מתאע בוהה. ווקתלי שאפהה יעקב דז לחזרה גרגבהה ואחדו. ושלם עלה רחל. וקאללהה אלי הווא יעקב ולד עמתהה. ושמע לבן וזא יזרי. קאל אליעזר זאב 10 זמולאת. יעקב תלקא זאב 100. ולאכן לקאהו ואחדו. קאל האדה ענדו פלוס פי זיבו. ענקו לקאהו פארג. קאל האדה ענדו צ'יאמנט פי פמו. באסו שיי מה לקא ענדו. אלי יעקב וקתלי כרז מן ישראל. עשו בעתלו ולדו אליפז באש יקתלו. ולאכן אליפז מה כאנשי יחב יקתל יעקב. מה יללו כאן עמו. ולאכן בו וצאהו. ובהאדה יעקב עטאהו אלי ענדו לכל. וקאלו עני חשוב כמת. מענאהה הזאואלי יסתממה כיף למיית. ויעקב קאל ללבן מה תמאשי עלאש תברבש. סבקך אליפז וכדה כל שיי.
וקעד יעקב ענד לבן ירעה בלגנם שהר. וקאלו לבן חתקעד תכדם בלאשי ומן באעד תזי תקולי נחב ונחב. נתפאהמו מן תווה. קדאש תחב אלי תרעה בלגנם מתאעי. קאלו נכדם 7 שנין פי בנתך רחל. קאלו באהי. ווקתלי ופאו ה7 שנין. קאלו עטינימרתי. קאלו חאצ'ר. ולבן לם נאס לבלאד וקאלום. האו שפתו מלי זא יעקב לברכה נזלת פלבלאד. ואידה כאן חנעטיהו רחל חיאכדההוימשי. ובהאדה הלילה חנבייתלו הצ'וו. ואנתון קולו אלי פי בלאדנה מה נשעלושי הצ'וו פלעראס. ונעטיהו לאה באש יזיד יקעד מעאנה 7 שנין אוכרין לדמת רחל. ועזבתהם לפכרה. וזאו הנאס לכל ללערס. וכל ואחד חט ברנוצו לברה ודכל באש יקעד מרתאח. ולבן כדה לבראנץ לכל באעהם ועמל ביהם לערס.
והומאן מה פאקושי ביה עלא כאטר צ'לאם. ועטא לאה ליעקב. ווקתלי כרזו קאלולו וין לבראנץ. קאלום כליתו ביהם. ופצבאח יעקב לקאהה לאה. משא ללבן קאלו מוש תפאהמנה פי רחל. קאלו צחיח. ולאכן אחנאן מה נעטיוושי הזגירה אקבל לכבירה. ותווה כמל שבוע מתאעך. ונעטיך רחל באלי תזיד תכדם מעאיה 7 שנין ועמלו איכאך.
וכדם יעקב 7 שנין אוכרין. וולדתלו לאה ראובן שמעון לוי ויהודה. ווקתלי שאפת רחל רוחהה אלי מה זאבתשי זגאר. עטאת ליעקב כדימתהה בלהה וקאלת תזיב הייא זגאר ונתבנאהם האנה. וזאבת בלהה דן ונפתלי. ולאה חתה הייא עטאת כדימתהה זלפה ליעקב. וזאבת גד ואשר. ומן באעד זאבת לאה יששכר וזבולון. וחבלת מרה אוכרה. וכממת אלי תערף אלי יעקב חיזיב 12 זגיר. ותווה ענדו 10. וכאן הייא תזיב ולד. רחל תזיב ואחד ברך אקל מלכאדמאת. ובהאדה צלאת עליה ותקלב וולאת בנת. ומן באעד זאבת רחל יוסף.
ווקתלי תואלד יוסף כמלו ה7 שנין. וקאל יעקב ללבן שייבני כללי נרווח. קאלו עלאש תשלם פינה. ואנתין מלי זיתנה לברכה נזלת פלבלאד. קולי השנווה תחב כראך. קאלו דור פלגנם לכל. וכל עלוש אלי הווא מנקט ומברקט נחיהו. וכל כבש אלי הווא אשכם נחיהו. ואלי יתואלדו מנקטין האו מברקטין האו אשכם מתאעי האנה. ועזבתו לפכרה לבן. וקאלו באהי וכדאהם רפעהם בעיד עלה יעקב משיי 3 הייאם. ולאכן לברכה אלי כאנת ענד לבן מן סירת יעקב. ובהאדה אלי תואלדו לכל כאנו מן נוע אלי תפאהמו פיה ליעקב. ובדל לבן להתיפאק מעה יעקב 100 מרה. ויעקב נאדה רחל ולאה לשאניה. וקאלום אלי הווא יחב ירווח. וקאלולו אחנאן מעאך ואלי תעמל מברוך. וכלה יעקב נהאר לבן משה ישז לגנם אלי קאעד בעיד 3 הייאם. וקאם לם רוחו וכדה נסה וזגארו וספר. ורחל שרקת למעאבד מתאע בוהה. ולבן שמע אלי יעקב הרב כלט עליה. ופליל רבבי זאהו פלמנאם וקאלו רד באלך תמש יעקב. וכלט עליה וקאלו האשביך הרבת. באהי נקולו הרבת עלא כאטר תווחשת דאר בוך. ולאכן האשביך שרקתלי למעאבד מתאעי. קאלו הרבת עלא כאטר כפת מה תכלינישי ותחווצלי אלי כסבת לכל. ולמעאבד מתאעך אלי סרקומלך מה יעישי. ויעקב מה יערפשי אלי רחל סרקתהם. וברבש לבן ומה לקא שיי. פי וקתהה עמלו גדש חזר. וחלפו אלי חתה חד מה יעדי לחזר האדה ללוכר לדוני. ורואח לבן. ויעקב משא לארץ ישראל. ופתנייה שאף אלי מלאכים חוצה לארץ טאלעין. וזאיין מלאכים מתאע ארץ ישראל. וסמה לבלאצה האדיך מחנים.
פלפרשה מתאע הזמעה האדי יחכילנה לפסוק אלי יעקב כרז מן ארץ ישראל באש יאכד מרה. ואחד הוני ינשד. עלאש תלז יעקב באש יספר באש יאכד מרה. עלאש מוש כיף לאבות לוכרין. אלי אברהם כאנת פי בלאדו. ויצחק זאבוהלו. עלאש כאן יעקב תלז באש יספר באש יאכד מרה. נשדה אוכרה. הרש''י ז''ל פסר עלאש לפסוק ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. אלי דובל כלמת למשיאן מתאע יעקב לחרן ויצא וילך. וזאווב אלי הצדיק וקתלי יכרז יכללי בלאצתו אלי יחסו בלכרוז מתאעהו. ולאכן הוני מאזאלת נשדה אוכרה עלאש לפסוק קאל בלשון יציאה. עלאש מה קאלשי וילך יעקב מבאר שבע ויבא חרנה. והוני תתנשדלנה נשדאת אוכרין פלפרשה מתאע הזמעה אלי פאתת. וקתלי יעקב כדא לברכה מן ענד בו לפסוק קאל. אך יצא יצא יעקב וכו' ועשו אחיו בא מצידו. עלאש הדיוק האדה ואחד כרז מננה ולוכר זא מננה. עלאש מוש באעד נפץ שעה אוכרה זא עשו. חאזה אוכרה נשופו אלי רבקה קאלת ליעקב בארה אמשי אספר ללבן ואקעד חדאהו היאמאת מעדודאת. ומן באעד קאלתלו חתה נבעתלך. ומן באעד עלקת וקתלי יברד עשו מן לגש מתאעהו. וזיד אלי עשו עלק קתיל יעקב פי פטירת יצחק ויצחק וקתהה מאזאל חיי. וטביעת הדנייה. לעבד אלי עמל חאזה דונייה לצאחבו. וקתלי ישופו דימה בטול לווקת ינסאהה. ולאכן וקתלי יקעד מה ישופושי. אוול מה ישופו חיתפכר האש עמלו. ובהאדה כאן קעד יעקב אכתר כיר.
לאכן באש נזאוובו הנשדאת האדון. נזיבו לחכאייה מתאע נבות היזרעאלי מעא אחאב. אלי נבות כאן ענדו זנאן בין זוז זנאנאת מתאע אחאב. וחב ישריהו ענדו. מה חבשי יביעולו.
יאכי מרתו איזבל סבלת עליה אלי שב למלך וקתלו וורתו אחאב. ורבבי תגשש עלא אחאב יאסר בלעמלה האדי ותחייב מיתה. ורבבי זאבלו חרב וקאל האשכון ימשי יגר באחאב באש יכרז ללחרב האדי וימות גאדי. זאת רוח נבות קאלת האנה נמשי ונחט נבואה כדב פנביאים מתאעו ויכרז ללחרב. אלי אחאב חתה ואלו כאן יעבד לעבודה זרה כאן יתשאוור מעה נביאים אמת. קאללהה רבבי צא וכו'. לחז''ל פסרו צא ממחיצתי. אלי רבבי מה יחבשי לכדב חתה ואלו אלי באש יעמל כיף לרבבי. והוני זאדה נשופו אלי עלא קד לפשט יעקב אבינו כדב עלא בו וקאלו אני עשו בכורך. חתה ואלו אלי כאן ילזם. לאכן מעה זמיע האדה ילזמו כפרה. ובהאדה תחייב באש ימשי ללגלות. כיף מה קאל רבבי לרוח נבות צא. ובהאדה יעקב ויצא. והאדה אלי קאלתלו אמו בארה ללבן אקעד חדאהו היאמאת חתה יתסאמחלך דנובך. ווקתלי נבעתלך וקתהה תערף אלי תסאמחלך דנובך. וכיפאש נערף אלי כוך יברד עליך.
אכואני לעזאז. מה חנתכלמושי עלא לכדב למערוף אלי הנאס לכל תערף לחראם מתאעהו ולכראב אלי יעמלו. חנחכיו עלא זוז נואע מתאע כדב אלי יתביינולנה חלאל ומה פיהם שיי. כדב לעפרתה וכדב התפיסיך. כדב לעפרתה לכתרה יזי פלכדמה. ויתביינלה וקתלי חנכדבו עלא צחאבנה עפרתה כבירה עמלנאהה וגדינה רוחנה אלי מה פאקשי השנווה קאעדין נעמלו. ולאכן כננה נזמו נמנעו מן כשיף שר כדמדתנה לגירנה בטריקה אשהל ומה פיהא חתה חראם ומה נצ'רושי ביהה גירנה. אלי נקולולו מה נחבושי נקולו. אלי תקצ'י כיף לעפרתה כיף כיף. וכדב התפיסיך אלי יתביינלה חלאל והאש עמלנה אחנאן קאעד נלעב מעאהו. ולאכן הווא זאדה חראם ומראת יכרב לביות. ונזיבו הוני מעשה אלי כתבו חיים וולדר פי סדורו אנשים מספרים על עצמם. באש נפאהמו כיפאש התפיסיך האדה יכרב לביות. אלי עמל לעמלה האדי הנאס לכל חתוולי צ'צ'ו וחתקול מוש עמאייל. ולאכן אחנאן מראת בתפיסיך מתאענה נעמלו אכתר מננו ומה קאעדינשי נפיקו. יקול צאחב למעשה האדה אלי הווא קעד כמס שנין מה זאבשי זגאר. משא לרביין באש יבארכו צלה עלא קבוראת הצדיקים ופי נפש לווקת כאן ידאוי חתה באעד כמס שנין חן עליה רבבי וחבלת מרתו. וכאנו יסתנאו פנהאר אלי יכרז הזגיר. באעד שאהרין מלחבאלה וקתלי רואח מן לכולל לקא מרתו מבאהדלה. וקאלתלו חל כאשיט הטליפון ואסמע. חל לקאציט מתאע הטלפון לקא חס זוז טלקאת מתאע כרטוש וחס יקול חנווצלולכם ווקתהה תכון נהאייתכם. פלאוול תבהדל ומן באעד קאל האדה ואחד קאעד ילעב. ולאכן פי נפץ הליל שריין הטלפון ווקתלי קאם הטלפון לקא נפש לכלאם וזיד אלי סמאהו באסמו. מרתו מן וקתהה מה זאהאשי הנעאש ווקתלי חיכרז קאלתלו הזני לדאר בוייה חתה תזי. ומרתין פזמעה תזיהם נפש למוכאלמה. כמם בדל נומרו הטלפון ורתאחו זמעה. ולאכן באעד זמעה כלמהם וקאלום אלי הווא ענדו מעארף פלבזק וינזם יוצללהם וקתלי יחב. כמם וקץ הטלפון ועמל בורטאבל מן גיר אסם. ולאכן באעד זמעה ונפץ עאווד כלמהם. מרתו מה עאדשי תנעש ומה עאדשי תאכל וביין עליהה הצ'עאפה. כבר השרטה. ולאכן פי נפץ הליל קאלום אלי פלארבעה חיזיווהם ווקתהה ניהאייתהם. פלאוול מרתו כממת באש ימשיו ינעשו פי דאר בוהה. ומן באעד קאלתלו נשכרו לבאב מליח והאכהוו. פשעתין קאלתלו אלי קאעדה תחס וזאייע כבאר פי בטנהה. זאבו אומבלנס והזוהה לספיטאר וגאדי זאהו לכבר אלי מרתו רמאת. וקעד יבכי בחס קויי. כמס שנין והווא ידאוי ופלאכר כל שיי יצ'יע פי לחצ'ה. תמה בוליש גאדי קטעלו קלבו. קאלו האו תווה נזיבלך אלי עמל לעמלה מהמה כאנת התאכליף. ופעלן באעד נהארין כלמו וקאלו שדינה. ווקתלי וצל למרכז השרטה תבהדל. אלי הראזל אלי כאן יקלקם טלע כו מרתו. ולד זגיר עמרו 19 שנה אלי חב ילעב לעבה אלי שאפהה פלפילם. וביין מנין כאן יערף נומרו הטליפון. אלי לפאמילייה כאנת תערפו. תגשש עליה יאסר. ולאכן באעד וקת כמם וקאל הווא מה כאנשי יקצד. וזיד הווא ולד זגיר. לאכן התכלפה כאנת גאלייה יאסר. האדי עיינה מלי מומכן יזרה בתפיסיך אלי ואחד יתפיסך. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.
25/11/2009
|
בס"ד
ס"ד |
עש"ק,פרשת ויצא י'' כסליו התש''ע,
|
שנה תשיעית, גיליון מספר 453
|
?xml:namespace>?xml:namespace>
?xml:namespace> |
|
כניסת השבת: 16:48
|
ההפטרה: ועמי תלואים ומסיים: ובנביא נשמר הושע י''ב
|
יציאת השבת:17:42
|
|
?xml:namespace> |
?xml:namespace> |
|
עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א
העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net
?xml:namespace> |
|
?xml:namespace> |
?xml:namespace> |
?xml:namespace> |
בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר
ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש
העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי
להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים
?xml:namespace> |
לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:
הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .ולמנוחת היקר הפייטן האגדי מר יעקב בשירי בר גזאלה ז''ל. ולמנוחת האשה הכשרה מרת בחלה בת גזאלה לבית חדאד ז''ל. ולמנוחת האיש היקר רודף צדקה וחסד מר חמוני חדאד בר מסעדה ז''ל. ולמנוחת האשה הכשרה רודפת צדקה וחסד מרת ששייה בת צ'יאמנטה לבית קאבלה ז''ל
|
|
נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים | נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה | שבת שלוםומבורך
מבורך |
אפסים בצמרת המשך משבוע שעבר פרק ג'
הנסיעה מירושלים צפונה – עם שני אוטובוסים גדושים ושלושה טנדרים – היתה מרגשת ומרהיבה עבור הקופלמנים הגדולים והקטנים כאחד. ר' שמריה נתן הסבא-רבה נתן הוראה שיוצאים מיד אחרי תפילת שחרית, כדי להגיע מוקדם, ללא דפיקות לב מיותרות. הלכה זו הלכה.
במלון ''נוף צפון'' חיכו לקופלמנים ולחתן בר-המצווה ירחמיאל תוך חיכוך ידיים בהנאה, סוף סוף מדובר בהכנסה נאה ביותר, עם אורחים נוחים וחביבים להפליא.
תפילת ערבית של שבת-קודש היתה עטויה במחלצות האור של שבת-קודש, הפיוטים החסידיים בקעו מגרונותיהם בעדנה כובשת, ושטו אט אט כמו עלים ברוח אל רחובות העיירה הצפונית, וחדרו דרך החלונות הפתוחים למאות בתים שהזימרה השבתית לא היתה לחם חוקם.
לבושי מחלצות מן המיטב של האופנה החסידית, התיישבו הקופלמנים על משפחותיהם הכבודות, סביב שולחנות חגיגיים ועמוסים כל טוב. כשהסבא-רבה ר' שמריה נתן נשא את קולו המחוספס בקידוש ''ויכולו השמים... וכל צבאם'' הדממה היתה מופתית.
''אמן'' ענו כולם, ואצו רצו לנטול ידיים.
באותו מלון, אך לא באותו חדר אוכל, הרחק מן ההמון החסידי הסואן, היו ישובות משפחות קלופט את פילץ וילדיהם בחדר אוכל פרטי בקומה השניה של המלון. בעל בית המלון הכיר את שני האישים החשובים והצמיד להם שני מלצרים וערך עבורם ארוחת-ערב גורמה ארבע מנות עם קינוחי צמרת, אותה בישל והפיק בידיים אמונות השף המהולל והותיק של המלון גרשון גבעולי. למותר לציין, שהפילצים והקלופטים אכלו מזון משובח משאכלו הקופלמנים. נו טוב, הם גם שילמו יותר.
כשחתן בר-המצווה ירחמיאל קופלמן החביב והשנון עלה – בליל שבת – לשאת את דרשתו הראשונה בפני אורחיו, עיניו של הסבא ר' גדליה לא משו מלהביט בו. ''אוי ריבונו של עולם'' הרהר בליבו, ''כמה שירחמיאל הנכד המתוק שלי, דומה לבני הצעיר שאול צבי. אותם עינים ירוקות וחכמות, אותו חיוך שובב ואפילו סיגנון הדרשה המפולפלת ותנועות הידיים כל כך זהות''.
ר' גדליה מחה כמה דמעות עקשניות וצורבות מעיניו, וליבו נשרף מגעגועים לבנו שאול צבי, שנישאב אל הוואקום האמריקני, ומי יודע מה עולה בגורלו עכשיו?!.
בניו של ר' גדליה הבחינו שעננה של געגוע מעיבה על אביהם, והם ידעו למה. אבא אומנם היה שתקן גדול, התמיד בתענית דיבור, אבל עיניו היו מדברות וצועקות: געגועים, כאב ותפילה לשובו של בן אהוב...
הסבא-רבה ר' שמריה נתן, אף הוא קלט את ענות העצב שעטפה את בנו ולחש על אוזנו ''ר' גדליה בני יקירי, עכשיו לא זמן לעצב, עכשיו שבת, עכשיו ירחמיאל נכדך, בן משה שרגא, עולה בסולם התורה עד גנזי מרומים... ומי יודע בני, אולי עוד נתבשר בקרוב בשורות טובות''.
ועוד כמה דמעות סרבניות גלשו להן מטה מטה, אל תוך זקנו האדיר של ר' גדליה ששמח מצד אחד, ובכה מן העבר השני, כמו מטוטלת של שעון קיר.
שבת בבוקר, השעה 10:30, בלובי, לאחר תפילת שחרית וקריאת התורה, עלה ירחמיאל חתן בר המצווה לשאת את דרשתו השניה. אגב, כאן המקום לציין, שהמנהג העממי להפריע לחתנים בדרשתם, נמחק לחלוטין מן הפולקלור של הקופלמנים בהוראת הסבא הגדול ר' שמריה נתן, שטען ''אין עוול יותר משווע מלעצור יהודי צעיר לשאת דברי תורה, ששקולים כנגד המצוות כולן''.
ירחמיאל פתח את חומש שמות בפרשת ''כי תשא'' ובמשך 10 דקות ריתק את בני משפחתו בחידושים נפלאים, ובסוף דרשתו אמר: ''עכשיו עולה בראשי פרוש חסידי מופלא על הפסוק השני בפרשה כי – תשא – את – ראש – בני – ישראל... ונתנו – איש – כופר – נפשו – לה'... ולא – יהיה – בהם – נגף – בפקוד – אותם''. רוצה לומר, שראש של יהודי, כלומר כל יהודי, לעולם לא נעלם. הקב''ה מרים את ראש היהודי ומסייע לו לעבור שטפונות ואסונות, נסיונות קשים ומרים, והכל בזכות הצדקה, כופר הנפש. יהודי הכי מרוחק, שנפל לעמקי הקליפות והתיעוב מסוגל להינצל מן הנגף והחורבן שנקלע לתוכו, על ידי מטבע קטן של צדקה... ''מחצית השקל... בשקל הקודש'', רוצה לומר, גם כשיהודי נשבר והוא רק חצי יהודי, רסיס של יהודי, הוא שקל הקודש, הוא שקול כקדוש מושלם''. הבריק ירחמיאל.
ר' גדליה הביט בנכדו נדהם ומופתע. המילים החדות והפולחות והחידוש המפליא, פעמו וחילחלו בקירבו ''יש תקווה לכל יהודי... אפילו ירחמיאל – שכל כך דומה לשאול צבי – אומר''.
ר' גדליה קם וחיבק את נכדו בחום רב.
ואז ביקש סבא-רבה, ר' שמריה נתן, לשאת דברי ברכה. הוא ניגש לדוכן באיטיות, ובעודו פוסע, נכנס ללובי המלון גבר מגולח גבה-קומה חבוש משקפי שמש שחורות ולראשו כיפה עור קטנה. הזר התיישב לא רחוק מהמתפללים על כורסא עמוקה והביט לעברם בסקרנות.
''יישר כוח לניני חתן בר-המצווה ירחמיאל'' פתח ר' שמריה נתן. ''אצלנו במשפחה, ברוך השם הדור הולך ומתעלה, והחידוש האחרון שלך ירחמיאל ממש נגע ללב, עד כמה הקב''ה אוהב כל יהודי ונושא את ראשו מן הבוץ ומצילו מרדת שחת בזכות הצדקה... שאול צבי!!!'' הרים קולו ר' שמריה נתן. ''שאול צבי קום ועמוד לידי...!!!''.
כל הקופלמנים גם בעזרת נשים עצרו נשימתם, הם חשבו שנטרפה דעתו של הסבא הישיש. 12 שנים מאז נעלם שאול צבי בארה''ב ולא יצר קשר אפילו לא עם אחד מהם. ר' גדליה הביט באביו משתאה. אביו היה חסיד רציני, עבד ה', שלא פלט מעולם הבלים... ''שאול צבי'' רעם קולו של הסבא ''גש אלי יקירי!!''.
הגבר גבה הקומה התרומם מעל הכורסא הצדדית בלובי וצעד בצעדים נמרצים לעבר ר' שמריה נתן, כשהוא לא מביט לצדדים. השניים התחבקו ארוכות, ור' גדליה ישב מסומר למקומו. הוא לא זיהה את בנו... משקפי השמש, השיער הקצוץ, ומרחק השנים עשו את שלהם.
''אבא, סליחה!!! סבא סליחה!!! אחים שלי סליחה!!! סליחה כל בני המשפחה!!!
הו, זה הקול הכל כך מוכר של שאול צבי...
ר' גדליה חשב שהוא עומד להתעלף, הוא ישב מסומר למקומו. שאול-צבי עדיין לא ניגש אליו. ניתן היה לחתוך את האוויר ואת הדממה בסכין.
''שאול-צבי הוריד את משקפי השמש מעיניו – סקר בעיניים גדושות געגוע את בני המשפחה, וביקש לשאת את דבריו.
''עוד לא חיבקתי ונישקתי את כולכם, אבל זה יקרה עוד מעט. רק רציתי להגיד לכם – משפחה אהובה שלי – שאני חוזר הביתה. שאני רוצה לחזור ולהיות ענף מלבלב במשפחה, ענף נושא פירות בחסידות המעטירה שלנו. אני מבקש סליחה על הבושות ועוגמת הנפש שגרמתי לכם, אבא, אמא, מי יודע כמה דמעות שפכתם עלי, מי יודע כמה לילות לא ישנתם בגללי. אבא, מי יודע כמה מטענים של צער ויגון נשאת על גופך מן המחשבה האיומה איפה שאול-צבי נמצא עכשיו...
''אינני יודע מה שמעתם עלי ובטח זה לא הזמן והמקום לספר בפרוטרוט לכם איזה גיהנום עברתי בשתים עשרה השנים האחרונות. הייתי רחוק מאד, עשיר בממון אבל עני משמחה. הייתי עטוף בכבוד, אבל כבוד מדומה. בשיא ההצלחה הדמיונית שלי, כשהייתי נרדם עייף וסחוט, הייתי רואה בחלומי את האדמו''ר מנצח בידיו על הטיש, הייתי רואה אותך אבא מלטף את תלתלי ואומר לי שאול-צבי כשתהיה מוכן תגיד דבר תורה.
''אך למרות הגעגועים והזכרונות לא יכולתי עדיין לצאת משם... באחד הלילות לפני מספר חודשים מאסתי בחיי, עם כל המשתמע מכך. חזרתי מהופעה לדירה שלי בקומה ה- 127. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה תכננתי לעשות לעצמי מן הגובה הזה... נעמדתי על מעקה המרפסת, ואז אני שומע דפיקה בדלת. נעצרתי. סקרנות עצומה הצילה אותי מצעד שאין ממנו חזרה. פתחתי דלת והנה בפתח, יהודי מזוקן, עם פיאות לבוש כחסיד. מאד דומה לך אבא.
''אתה איש מפורסם'' אמר לי החסיד ''שמעתי עליך שאתה יהודי ויהודים הם בעלי חסד. יש לי נכד בן 10 חולה במחלה קשה וזקוק לניתוח יקר. הטיפולים, התרופות, עלות הניתוח, עולים כסף גדול שאין לנו אותו. התואיל בטובך לעזור לנו'', כך ביקש.
''אינני יודע למה, אבל היהודי הזה שבה את ליבי, וביקשתי לנסוע איתו לנכדו המאושפז בבית החולים בבוסטון. נכנסנו למחלקה 13, ועל המיטה מחובר למכשירים, שכב הילד אפרים פישל גולדן. ילד יפהפה עם חיוך של מלאך. ''אתה הזמר המפורסם ג'וני סטיואט?'' הוא פקח זוג עיניים תמהות. ''סבא שלי אמר לי שאתה יהודי... אבל יהודי לא צריך להיראות ככה... סליחה'' אמר הילד בבישנות. ''אני מקווה שלא פגעתי בך, אבל באמת, ככה לא נראה יהודי... נכון סבא? איפה התפללת הבוקר?'' הוא שאל אותי בחיוך... ''שוב סליחה... סבא שלי איש יקר, הוא אוסף תרומות כדי לממן את הניתוח שלי והתרופות. אני מאמין שאבריא, אני רוצה להיות תלמיד-חכם, סבא הבטיח לי שאם אצליח בלימודים הוא ישלח אותי ללמוד בירושלים בישיבה החסידית הכי חשובה... ''יקירי קרתא'' הלוואי...'' כך אמר לי אפרים פישל. וזו, כולכם יודעים הישיבה שגם אני למדתי בה בילדותי.
''במשך חודשיים סעדתי את אפרים פישל. הוא הכניס לחיים שלי אור מיוחד. הוא הזכיר לי את עצמי. שרתי לו את כל הפיוטים החסידיים שהכרתי וזכרתי. בשארית כוחותיו הוא שר איתי ועיניו זהרו. הוא היה כמו חבל הצלה שלי, הוא היה היד המושטת שרצתה להחזיר אותי הביתה. בטלתי הופעות, בטלתי פגישות, ישבתי לידו והתפללתי עם הוריו וסביו. רציתי שיחיה, רציתי לשלוח אותו ללמוד בירושלים בישיבה שאני למדתי. רציתי כנראה לפצות את הקב''ה ולהחזיר לו נשמה בסכנת-חיים, תמורת הנשמה שלי שכנראה הלכה לאיבוד. ומה אומר לי הילדון הקדוש הזה בטרם נכנס לניתוח להסרת הגידול בראשו ''ג'וני, זה בטח לא השם שלך'', נכון שמי המקורי הוא שאול צבי עניתי לו. ''הו, זה שם יפה. שם יהודי. חבל שאתה לא משתמש בו. אני עכשיו נשבע לקב''ה, אם אני יוצא חי מהניתוח, יותר לא אקרא לך ג'וני. אקרא לך שאול צבי, רק שאול צבי, בסדר?'' אפרים פישל נכנס לניתוח ומעולם הוא לא כינה אותי שאול צבי. מעולם!!! אחרי שלושה ימים הוא השיב את נשמתו הטהורה לאביו שבשמים.
''אתם לא תאמינו אבל הילד המופלא הזה החזיר אותי בתשובה. פתאום הרגשתי צימאון אדיר שיקראו לי בשמי המקורי. שאול צבי. כמו שאבא ואמא ואחי קראו לי. מיד אחרי ההלוויה שלו, יצרתי קשר עם סבא ר' שמריה נתן וסיפרתי לו הכל... כן, הוא עשה את התיאום שאגיע לכאן למלון ''נוף צפון'' בין שחרית למוסף. ואני שוב מבקש סליחה, עברתי נסיון קשה, הייתי אפס, ממש אפס, אבל הקב''ה עשה שהאפס יגיע לצמרת ובמרומי ההצלחה המדומה שלח אלי הקב''ה ילד יהודי קטן שיוכיח אותי, שהכי חשוב בעולם זה להיות יהודי... סליחה''.
שעה ארוכה נמשכו החיבוקים והדמעות.
... אחרי הכל עטה על עצמו ר' שאול צבי קופלמן טלית גדולה ונתבקש לעלות חזן לתפילת מוסף.
קול הפעמונים שלו הידהד עד פסגות ההרים המורמות שבאופק הכחלחל ''כתר יתנו לך... מלאכים המוני מעלה... קדוש, קדוש, קדוש''.
אגב, איתן קלופט ומאיר פילץ לא זכו להתפלל שם... המשך בשבוע הבא בע''ה
ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה...עולים ויורדים בו (ויצא כח-יב) סולם בגימטריה - ממון. כך הוא טבע הממון, אשר כדוגמת הסולם עולים ויורדים בו. יש שהממון גורר את האדם לעבר פחת, ויש שהוא מעלה אותו לגבהי מרומים. הכל תלוי כיצד משתמשים בו. לכן מומלץ להשתמש בממון למטרות צדקה וקדושה ורק אז נאמר: "שכל טוב לכל עושהם צידקתו עומדת לעד" כלומר שכרו בזכות הצדקה היא לעולמי עולמים ולחיי העולם הבא ואם אותו ממון הוא למטרות אחרות אזי ההנאה מימנו זה רק לחיי העולם הזה. הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א שסיפר בימי נעוריו היה מהלך בדרך אל הכותל המערבי ובקשה ממנו אשה זקנה בגיל שמונים שיתלוה עמה. סיפרה לו כמה גדולה מצות גמילות חסדים ובזה אפשר להציל נפשות, שהרי היה לה בן אחד כשהגיע לגיל שמונה שנים וכבר ידע מאה ועשרים דפי גמרא ונחלה בחולי של אגריפא שהיה שכיח אז, ומאחר ולא היה להם כסף בכדי לשלם לרופא לכן החליט בעלה למכור את ביתו ובכך יוכל לשלם לרופא, לאחר שמכרו את הדירה ובידם בסך שתי לירות, רץ בעלה לרופא לשלם לו שירפא את בנו, כעס הרופא ונתן לו שתי סטירות לחי, ואמר לו: "עכשיו אתה נזכר לבוא אצלי? כבר אין תקנה!" ובאמת הילד לא התגבר על מחלתו ונפטר. אמרה לו תתאר לעצמך אילו היה אז גמ"ח היו ממהרים מקודם ללכת לרופא, ואז הילד היה חי, ואם היה ממשיך לגדול מי יודע איזה גאון היה יוצא הילד הזה ע"כ. ואכן העושה גמ"ח בממונו ואפילו בסכום קטן סגולה היא לעושר, מידה כנגד מידה, כשם שהוא עוזר לזולת בממונו כך יהיה לו סיעתא דשמיא וממונו יתברך (לבוש יוסף) מלך אוהב צדקה ומשפט מי האיש החפץ חיים, לא בכוח יגבר על יצור, יתגבר ויסתפק במועט באכילה ושתיה פחות ממה שיש לו, וכן במלבושים ודירות יבחר לו דרך אמצעי כברת ה’ אשר נתן לו, ולא ילך אחר המותרות, והמותר יתן לצדקה לעמלי תורה ויקנה לו חיי העולם הבא. וכן מצינו בדוד מלך ישראל, שאמר (דברי הימים-א, כב-יד) והנה בעניי הכינותי. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי פאה, פ"ד, ה"כ), שמה שהיה מצמצם בהנאתו ותענוגי מלכים, היה מפריש לבנין בית המקדש ואסף הון רב. אף אנן נמי תנינן (אבות א, ה) יהיה ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך. ופרשו המפרשים שכדי שתוכל לעשות שיהיה ביתך פתוח לרוחה, צריך שתנהיג את בני ביתך להסתפק במועט כעניים, ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך. מעשה בספר סיפורי חסידים מובא הסיפור על רבי יצחק מקלוש אחיו של רבי מאיר מפרמישלן: ביתו של רבי יצחק היה פתוח תמיד לרווחה לכל עובר ושב. פעם נכנס גוי וביקש פרוסת לחם. בבית נמצאו באותה שעה רק חלות שלימות שאפתה הרבנית לכבוד שבת, היא לא רצתה לחתוך חלה שלימה, כדי לתת ממנה לגוי. כשראתה זאת ר’ יצחק הוא אמר לרבנית: חתכי את החלה, דם לא יצא מזה... עשתה האשה רצון בעלה, ופרסה לגוי כדי שובעו. לאחר זמן נסע ר’ יצחק להונגריה דרך הרי הקרפטים. לפתע בדרך תפסו אותו גזלנים לקחו את כל אשר לו, והוליכוהו לראש הכנופיה שלהם כדי שיחליט אם להרוג אותו שלא יגלה את מקומם או להניחו בחיים. ראש הגזלנים היה אותו גוי שנתנה לו הרבנית פרוסת חלה. מיד הכיר את ר’ יצחק, ואמר לאנשיו היהודי הזה החיה את נפשי, לכן, אל תהרגו אותו ותחזירו לו את כל מה שלקחתם ממנו. השיבו לו השודדים את כל אשר לקחו ממנו ושילחוהו לשלום. כשחזר רבי יצחק לביתו, פנה לאשתו ואמר: הלא אמרתי לך "חתכי את החלה, דם לא יצא מזה!" (סיפורי חסידים) ויאמר יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי (ויצא כח-טז) הובא בחז"ל שארבעה דמויות חקוקות תחת כסא הכבוד, והם דמות אריה דמות נשר ודמות כרוב, ויעקב אבינו רגל רביעית במרכבה שדמותו חקוקה תחת כסא הכבוד, ואז בראותו זאת בחלום אמר אכן יש ה’ במקום הזה, זארת אומרת אריה כרוב נשר ידעתי, ואולם ואנכי לא ידעתי, זאת אומרת אריה כרוב נשר יעקב לא ידעתי, שלא הכיר יעקב לדעת שגם דמותו חקוקה תחת כסא הכבוד, ורק בחלומו זה התברר לו שגם דמותו חקוקה למעלה (וידבר יוסף). זה רק מעיד על שיא הענוה של יעקב אבינו שרואה את עצמו כאדם פשוט. דעתו של הרב הקדוש ר’ שלמה מרדומסק ז"ל, בעל "תפארת שלמה", לא היתה נוחה מכתב ה"רביות" שהכתירוהו. פעם אחת באו אליו הרבה חסידים על יום טוב, ובראותו אותם התחיל לקצוף עליהם וגער בהם בנזיפה: מה אתם רוצים ממני" התא אמרתי לכם כמה פעמים, כי אינני לא רבי ולא צדיק! אבל החסידים לא זזו ממקומם, וחיכו עד שיתן להם שלום. היה ביניהם תלמיד חכם זקן אחד, והשיב להרב: רבנו! הרי אנחנו עומדים כאן הננו רבים כנגדו, ואנחנו, הרבים, אומרים שרבנו הוא רבי ומנהיג הדור, ויחיד ורבים הלכה ברבים. על פי דין מוכרח איפוא רבנו ציית אלינו, הרבים, ולהורות לנו הדרך אשר נלך בה ברוחניות ובגשמיות השיב להם הרב: אמנם כן, זהו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים: "אתה ידעת לאיוולתי ואשמותי ממך לא נכחדו. אל יבשו כי קויך אל יכלמו כי מבקשיך (תהילים סט,ו-ז). רוצה לומר: אתה, רבש"ע אמנם יודע את איוולתי ואשמותי, שאינני לא חכם ולא צדיק, אבל בני האדם הלא אינם יודעים זאת, והם אומרים "רבי הושיענו!" ולשיטתם הם צודקים, שכן יחיד ורבים הלכה כרבים, אבל בבקשה ממך, רבש"ע, "אל יבשו בי קויך אל יכלמו בי מבקשיך" (סיפורי חסידים) רבי מנחם מנדל שניאורסון בעל ה"צמח צדק", ביקר בכמה ערים גדולות ונחל שם כבוד רב ג’’ס כספים לישיבתו, אחד מבניו שליווהו בדרכו, כתב משם מכתב לאמו שנשארה בבית, בין השאר הזכיר שהוא נהנה מאוד מהכבוד הגדול שאבא נוחל כאן, כשחזר ר’ מנחם מנדל לביתו מצא את מכתב בנו לאמו, התרעם מאוד, קרא את בנו ונזף בו, פנתה הרבנית אליו בשאלה: מה הרעש? מה פשעו ומה חטאתו? השיב ר’ מנחם מנדל דמי נשפך כמים מהכבוד שחלקו לי, והוא כותב שנהנה מזה? הרי לנו ממעשה זה להבין שאותם שזכו למדרגה של ענווה, הם באמת הרגישו כך שהם כאין וכאפס וכשחלקו להם כבוד זה היה מצער אותם ושום הנאה לא היתה להם מזה. (זיכוי הרבים) סיפר רבי יעקב משה חרל"פ על הענוה של רבו המובהק, רבי יהושע צבי מיכל שפירא בעל ?ציץ הקודש". מלבד מידת הענווה והבריחה מן הכבוד, מה מאד היה מתגבר להטמין ולהסתיר מעין רואה, לא רק את הליכותיו והידוריו בקודש, אלא גם מצוות רגילות שאין לעושיהם בעיני הבריות שום יתרון מעלה, גם שם היה מתחכם להסתירם, וכמו להבדיל שהגנב מחבל תחבולות עמוקות לבל תיודע גניבתו ועורמתו, כן היה ר’ צבי מיכל מסתיר את דרכיו בכל מכל כל, שלא יעורר "חשד" עליון ושלא ימשוך חלילה את תשומת לב הבריות. וכה היה מפרש בשם גדול אחד את הפסוק: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה’". האדם שהגיע לדרגה כלשהי בחיפוש עמקי התורה ומתעלה מעט, עליו לנהוג כאותו איש שמצא מטמון יקר של זהב ומרגליות, הירא פן יוודע הדבר למשטרה, כי היא תטול את המטמון ותחרים אותו לאוצר המדינה. לכן הוא עומד בפחד, מביט ומתבונן לכל עבר ורוח שלא יראו איך הוא זוכה באוצר היקר. כן ברוחניות, על האדם להטמין ולהסתיר כל מעשה טוב שעושה שלא תשורנו עין זר. ובזה יזכה לסיום הפסוק: "אז תבין יראת ה’" קו זה עמד לנגד עיני ר’ צבי מיכל, ועל פיו חי את חייו הרוחניים. (מורשת אבות
החיילים של צדיק הדור המשך משבוע שעבר אות בספר התורה
מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה, ביקש יהודי מצרפת לתרום ספר תורה לבית המדרש 'מגדל אור'. נהוג שאת האותיות האחרונות בספר התורה כותבים במעמד מיוחד, ואחר כך מלווים אותו להיכלו תחת חופה, בשירה, ריקודים ולפידים בוערים. מסיבה כלשהי – החליט אז הרב גרוסמן לדחות את האירוע.
'זה הזמן הנכון!' הרהר הרב. 'היום נשתתף כולנו בסיום כתיבת האותיות ובהכנסת ספר התורה להיכל הקודש.' הוא דאג שכל הנדרש לטקס יוכן לשעות הצהרים המוקדמות.
אותיות הפרקים האחרונים בספר התורה כבר שורטטו, אך עדיין לא מולאו. כשספר התורה המפואר מונח על השולחן, ולידו עט-סופרים ודיו, פנה אלינו הרב:
"קדושים שלי! אני עומד לזכות אתכם במצוות קודש, שהיא בגדר חלום של פעם בחיים. כל אחד ואחד מכם יכתוב (ימלא) אות בספר התורה. תוך כדי שאתם עוסקים במלאכת הקודש – יתפלל כל אחד את תפילת ליבו, ויבקש מהשם שזכות האות הנכתבת על-ידו תעמוד לו, וניצוצות הקודש היוצאים מאותיות הקודש ומתפזרים סביב, ייצרו חומת מגן שתשמור עליו – על כולכם – ותחזיר אתכם הביתה בשלום."
אותם רגעים היו המרגשים ביותר בחיי. רועדים מעוצמת החוויה, עדיין לא מאמינים, החזקנו בשולי ספר התורה כשלבנו הולם כתוף טאם-טאם. דממת עולם הייתה מסביב. אחד אחד טבלנו את ציפורן העט בדיו וכתבנו אות בספר התורה.
למתבונן מהצד היה זה מחזה עוצר נשימה: תחושת רוממות, התעלות רוחנית, התבטלות כל החושים. היה נדמה שאפילו נהר הסמבטיון הגועש-רועש תמיד – שקט פתאום. הַס נפל על העולם. מיתרי הלב ניגנו והדמעות נגרו חופשי-חופשי על לחיי הבחורים.
- "אמא!" בכה חייל לתוך הפלאפון, "את לא תאמיני מה עשיתי! כתבתי אות בספר תורה! אמא – את שם? את שומעת?! אני, שלא יודע מה בין יום חול לשבת; שלא ראיתי ציצית מימיי, אני כתבתי אות בספר התורה! אני לא מאמין... אני לא מאמין..."
בתום הכתיבה התחיל הטקס. בראש התהלוכה – מכונית מקושטת בעשרות שרשרות חשמל צבעוניות, וכתר של אורות מנצנצים סב על צירו מעליה. לאחריה – צעדו מחזיקי החופה היפהפייה והמוארת גם היא בשלל צבעים, כשבתוכה רוקדים ומפזזים המחזיקים בספר התורה – שנעטף בבגדי שש וארגמן וכתר כסף בראשו.
600 החיילים, ואלפי אלפי תושבי העיר, צעדו-רקדו בתהלוכה, כשרמקול מלווה אותם: "תורת ה' תמימה משיבת נפש"; "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".
בתום הטקס נישק הרב כל חייל וחייל, תוך שהוא תוקע לידו מחצית השקל. "שלוחי מצווה אינן ניזוקין", הפטיר הרב. "כשתחזרו, אי"ה בריאים ושלמים, תמלאו שליחות זו שאני מטיל עליכם, ותתנו כסף זה לצדקה..."
הלילה ירד. שנים עשר אוטובוסים עומדים לפלס דרכם צפונה אל פסגות הגליל. שעה ארוכה עמד שם הרב ובכה מהתרגשות. "זה קידוש ה' אדיר! אדיר!"
ואז, לפתע, עצם את עיניו, הרים ידיו כלפי שמיא. קדושה עילאית, מזוככת, אפפה אותו. חזון שלא מעלמא הדין שרה עליו:
"דעו לכם בניי היקרים," רעד קולו, "שבזכות "שמע ישראל" שקראתם, בזכות התפילין שהנחתם, בזכות האות בספר התורה שכתבתם, ובזכות היותכם שליחי מצווה - - מבטיח אני לכם שכולכם, כ-ו-ל-כ-ם תחזרו אי"ה בריאים ושלמים. אף אחד מכם לא ייפצע ולא ייהרג..."
ניבא ולא ידע שניבא.
"וכעת מבקש אני מכם הבטחה. הבטיחו לי שכשהמלחמה הנוראה הזאת תסתיים, המקום הראשון אליו תבואו – לפני הבית, לפני האישה והילדים – יהיה לכאן, לרחבת בית המדרש של 'מגדל אור'. פה ניפגש כולנו, ומכאן נודה לקב"ה. אחר כך תיסעו לבתיכם."
במלים אלה נפרדה שיירת האוטובוסים ממגדל העמק, ויצאה לדרכה צפונה, כשאפלת לילה סמיכה עוטפת אותה מכל עבר. חשכה כבדה מסביב. אך מרחוק, מלווה אותה אור נגוהות – של חום, אהבה ואנושיות אין קץ. אורו של 'מגדל אור' – המרכז החינוכי פדגוגי שהקים הרב גרוסמן במגדל העמק.
אהבת אין קץ
חלפו שבועיים. המלחמה הסתיימה. ב-2 בלילה צלצל הטלפון של הרב: "ברכתך התקיימה. צדיק גזר והקב"ה קיים. כולנו בריאים ושלמים. אנחנו בדרך אליך..."
הרב העיר את כל צוות המטבח. "מַהֲרו! ערכו שולחנות! ילדיי חזרו! תזמורת! הזמינו גם תזמורת!"
- תזמורת? האם המשיח הגיע?
600 חיילי הגדוד, שׂבֵעֵי-קרבות, לוחמים עזי נפש, ירדו מהאוטובוסים ברחבת מגדל אור. תזמורת מחרישת אוזניים קבלה את פניהם ב"ברוכים אתם לה' ". במרכז הרחבה, כשהשמחה במעון נפשו ופניו קורנות מאושר, עמד הרב גרוסמן.
ואז זה קרה. בבת אחת החלה ריצה מטורפת לכיוון הרב. מי ישיג ראשון. מי יחבק, מי ינשק, מי ישים את ראשו קודם על כתפו של הרב, ויחוש את דמעות הגיל הלוהטות הניגרות בלי בושה על פניו. כולם נכבשו בשמחה שעלתה על גדותיה.
הם ישבו שם כולם, כל אותו הלילה, וסיפרו לרב גרוסמן את מסכת הניסים שקרתה להם, איך נס רדף נס והם ניצלו כולם. "ישתבח שמו!" לחשו שפתי הרב שוב ושוב.
אחד החיילים, קיבוצניק, עורך-דין במקצועו, סיפר איך לילה אחד, ישבו צפופים בתוך מבנה ריק, בחשיכה מוחלטת, לבל יתגלו, כשפתאום אחד החיילים, בטעות, הדליק סיגריה, והאור הפתאומי גילה לאויב את מחבואם.
מהחלון יכלו לראות את הטיל שטס לעברם. עוד שנייה וכולם מתרסקים. עוד שנייה אחת... ופתאום - מאי שם, מהשמים או מהגבעה הסמוכה, הופיעו בדהרה צמד סוסים פראיים וזינקו היישר לתוך מסלול הטיל, ואיש מהחיילים לא נפגע...
בתום סעודת ההודיה ולאחר ברכת הגומל שבירכו כולם בהתרגשות ובכוונה – פרצו בשירה ובריקודים - כאילו לא היה אתמול, כאילו אין מחר - והרב גרוסמן מפזז ומכרכר במרכז המעגל בעיניים עצומות, ופיו כל העת ממלמל תודה אין קץ לשומר ישראל.
עד היום שומר הרב גרוסמן קשר עם חיילי הגדוד. הוא פשוט הפך את 600 חיילי הגדוד לחלק מהמשפחה שלו...
?xml:namespace>
לקוטים מספר ברית כהונה לאדמו''ר ועט''ר רבי משה כלפון הכהן זצוק''ל וזיע''א
נ''ג] מנהגינו לומר וידוי אחר חזרת השליח צבור אפילו ביום שני וחמישי ולא כמו שמצוי באיזה ספרים שאומרים אותו באל מלך יושב
נ''ד] מנהגינו לומר מה נאמר ביום שני וחמישי לאחר הוידוי קודם אל ארך אפים ולא כמו שכתוב באיזה סדורים שאומרים אותו באל מלך יושב
ספר המדות לרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א
רמ''ו]קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוד ומגוד
רמ''ז] יקדים ויחשיך לבית הכנסת. על ידי זה יאריך ימי בניו
רמ''ח] אל ישנה אדם בנו בין הבנים
רמ''ט] על ידי חנוכה ונר שבת. הוי לה בנים תלמידי חכמים
ר''ן] דרחים רבנן הוי לה בנין רבנן. דמוקיר רבנן הוי לה חתנותה רבנן
בדיחות > כללי
שני גברים מדסקסים: 'איך זה שהנשים זוכרות את יום הנישואים והגברים לא?' שואל
האחד. עונה לו השני בשאלה 'אתה זוכר את הדג הכי גדול שתפסת אי פעם?' 'בטח! לא
שוכחים דבר כזה' עונה לו הראשון 'אתה רואה' אמר הראשון 'אבל הדג כבר לא זוכר'. בדיחות > כללי
אחד נכנס לבר.
אומר לברמן "עשה טובה, לפני שזה מתחיל, תביא כוסית וויסקי"
נותן לו הברמן כוסית. האיש לוגם וכשגומר אומר שוב : "עשה
טובה, לפני שזה מתחיל - תביא עוד כוסית. "- נותן לו הברמן
עוד כוסית. האיש לוגם וחוזר "עשה טובה.... " די !.. עוצר אותו
הברמן - "מה עם הכסף ?!?!?"
"הוהה הנה זה מתחיל... אומר האיש
25/11/2009
אמרו חכמינו זכרונם לברכה, מה שהמתין יעקב לבקש מלבן שירשה לו לחזור לעירו דוקא אחר שנולד לו יוסף, משום שיצא מיוסף משיח בן יוסף, שהוא שטנו של עשו והיה עשו פוחד ממנו. והנה כאן יש לשאול כמה שאלות:
א}למה אחר כך לא חזר יעקב תיכף לארצו, רק עבד עמו עוד שש שנים?
ב}למה לא המתין רק ליוסף, והלא גם מיהודה יצא משיח בן דוד, שכל אומות העולם ועשו בכללם רועדים מפניו, ומכבדים אותו?
ג}למה הוצרכו רבותינו לזה הפירוש? והלא יש לפרש בפשיטות, שאז סיים ארבע עשרה שנה, שעבד בשביל לאה ורחל.
ברם, אמרו חכמינו זכרונם לברכה, שיעקב נעדר מבית אביו 36 שנים שבהם לא קיים מצות כבוד אב ואם. והם: 14 שנה שהיה טמון בבית שם ועבר, שהיה לומד תורה. ועוד 14 שנה, שהיה עובד בשביל רחל ולאה. ושש שנים, שהיה עובד בשכר. ועוד שתי שנים, ששהה בדרך עד שהגיע לבית אביו. סך הכול 36 שנים. וכל אותם שנים, היה רחוק מאביו ואמו, ולא קיים מצות כיבוד אב ואם. וכנגדם נענש רק 22 שנה שנעדר יוסף מביתו, ולא נענש עוד 14 שנה. משום שבאותם שנים היה לומד תורה בבית שם ועבר. וכיון שהיה עסוק בתורה, פטור מכיבוד אב ואם. והנה יש לשאול, דלכאורה לפי האמת היה לו ליענש רק 2 שנים ולא 22 שנים? כיון ש-14 שנה היה עובד בשביל רחל ולאה, ו-6 שנים היה עובד כדי לצבר כסף לפרנס עצמו אחר כך, אם כן נשארו רק 2 שנים ששהה בדרך, שלא היה לו לשהות בדרך קצרה כל כך הרבה זמן. ורק עליהם היה לו ליענש?! ברם, כתב הרב פלא יועץ זכרונו לברכה, שלא נברא בן אדם אלא רק לעסוק בתורה. ומכל מקום צריך אדם לעבוד כדי לפרנס עצמו, אם כן אי אפשר לו ללמד תורה, משום שכל היום הוא רץ אחרי הפרנסה. ולכן אם אותו בן אדם ביום שבת ילמד תורה, בזה מראה עצמו שגם בחול הוא רוצה ללמוד תורה, ורק מחמת הפרנסה הוא מתבטל. ואם כן יותן לו שכרו כאילו הוא לומד תורה כל היום. אבל מי שאינו לומד תורה גם ביום השבת, מראה עצמו שמה שאינו לומד ביום השבת, היינו משום שאינו רוצה ללמוד תורה. ובזה יענש גם על ימות החול שהתבטל מתלמוד תורה. וכן יעקב, לא מהר בדרך כדי לראות אביו ולכבדו ושהה 2 שנים, לכך נענש על כל אותם 22 שנה, שנתבטל מכיבוד אב ואם, אף על פי שהיה באותו זמן עובד. ולפיכך אמרו חכמינו זכרונם לברכה, כשנולד יוסף שאז יעקב אינו פוחד עוד מעשו, בקש מלבן שירשה לו לחזור לארצו. ולא אמרו בשביל שנגמר זמן העבודה, כיון שעדיין הוא פוחד מעשו. אף על פי שיהודה כבר נולד, מכל מקום לא הוא שילחם בעשו, ורק יוסף שילחם בעשו. אבל כשהסכימו שיעבוד בשכר, אז בשביל הפרנסה יכול להתעכב עוד. אבל אחר שצבר כסף הראוי להתכבד בו, אז אין עוד סבה להתעכב עוד וחזר לעירו.
ומכאן מוסר לכמה אנשים, שאינם מנצלים השבת כדי ללמוד תורה. שבליל השבת ילך לטיול עד שעה מאוחרת בלילה, ואחר כך ילך לישון, ובבקר קם מאוחר אחר שעבר זמן קריאת שמע, כיון שישן בשעה מאוחרת בלילה. ואחר התפילה ילך עוד פעם לטייל, ואחר כך יקיים מצות סעודה שנייה. ועוד פעם הולך לטיול או ישן עד זמן תפילת מנחה וסעודה שלישית, אם מתפלל או מקיים סעודה שלישית בכלל. ועוד פעם טיול עד זמן יציאת שבת, בלי שיפתח אפילו ספר שילמד בו. וכשמעירים לו מצטדק ואומר, שינה וטיול ואכילה בשבת תענוג וזה טעות. אמנם שינה בשבת תענוג מכל מקום תענוג לשבת, ולא תענוג לגוף. ובן אדם זה, רוצה רק לענג עצמו. שאם רוצה לקיים המצוה לכבוד שבת, היה לו גם ללמוד תורה. שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא לעסוק בהם בתורה, ולא לבלות בהם. ולכן אם רוצה לטייל בליל שבת יטייל רק קצת, כדי לישון מוקדם, ולהתעורר ביום השבת מוקדם קצת קודם שיעבר זמן קריאת שמע, לקיים מצות קריאת שמע בזמנה. ואחר סעודה שנייה מספיק הזמן ללמוד תורה, וגם לישון. ואחר כך יתפלל מנחה, ויקיים סעודה שלישית וגם יטייל אם רוצה.
וגדולה מעלת השבת, עד אמרו חכמינו זכרונם לברכה, אם יקיימו בני ישראל שתי שבתות כהלכתם, מיד נגאלין. ולאו רק כל ישראל, אלא אפילו מי שנמצא בבעיות וכדומה, יקיים שתי שבתות כהלכתם, ויתפלל לה' יתברך שיצלהו מצרתו, ה' יתברך יעזרהו. וכדי לשמור שבת כהלכתה, צריכים ללמוד דיני שבת. שדיני שבת ארוכים ומסועפים הרבה, ומי שאינו בקי בהם כראוי, אי אפשר לו לשמור ולכבד שבת כהלכתה. ואז יהי רצון שה' יגאלינו גאולה שלימה במהרה בימינו אמן!!!
25/11/2009
בפרשת השבוע יש כמה שאלות: א} כשהשיג לבן את יעקב ואמר לו למה גנבת את אלהי אמר לו עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה למה יעקב יקלל יאמר לו לך חפש ותו לא? ב} הכתוב אמר שיעקב לא ידע כי רחל גנבתם האם אם היה יודע היה מקלל אותה? ג} למה יעקב לא חרה אפו על לבן דוקא כשלבן חפש ולא מצא היה לו לכעוס עליו בתחילה כשחשדו בגניבה? ד} יעקב אמר ללבן לולי זכות אבותי שלחתני ריקם והקב"ה ראה את עניי ואת עמלי ויוכח אמש. הרש"י ז"ל אמר ויוכח לשון תוכחה הוא ולא לשון הוכחה ר"ל לא פירושה הוכיח אלא פירושה נימוס. מה כוונתו? אולם יעקב אבינו ע"ה כשלבן אמר לו גנבת את אלהי פחד דלמא אחד מבניו עובד עבודה זרה וגנבם לעבוד אותם ובזה לא חשב כלום ואמר לו מי שגנב אותם ימות ואיני חפץ בילד כזה. וזהו מה שביאר הכתוב שיעקב לא ידע שרחל גנבתם שאם רחל שהיא אשה צדקת גנבה אותם יודיע שלא גנבה אותם בשביל שתעבד אותם שיש לה סיבה אחרת ולא היה מקלל. וזהו למה לא חרה על לבן דוקא אחר שהוברר שלא בניו גנבו אותם ונברר לו שבניו הם צדיקים חרה עליו על הפחד שהפחידו. וזהו כוונת רש"י ז"ל ויוכח לשון נימוס. אמר לו עתה הקב"ה למדני מוסר שעשרים שנה אני אעבוד עמך ולא חינכת ילדי חינוך טוב. ובזה הקב"ה נתן לי פחד כזה על ילדי כדי לשים עיני עליהם.
כאן אנו צריכם ללמוד הרבה דברים מיעקב אבינו נכון אנו לא שוים עם יעקב אבינו כדי שהאדם יבקש המות לבניו אם הם הלכו בדרך לא טובה ובאמת שאנו לא יראים עליהם דילמא יעבדו עבודה זרה שהתפללו החכמים על יצר הרע שלה. אבל יש הרבה דברים שצריכים לשים עינינו על ילדינו דילמא יעשו אותם וכל מה שצריך לשים עינו עליו וקצת. וצריך לקבוע לו זמן לשים עיניו על בניו כשרואה אותם עושים מעשים רעים יחנך אותם מקטנותם ולא יאמר עדיין הם קטנים שהם גדלו אינו מועיל כלום. ואדם אם בנו הולך בדרך לא טובה מה השמחה שיש לו וכמו שראינו שיעקב אבינו שהעבודה לבדה אינה מועלת לו כלום אם בניו יהיו אינם יראי שמים. שהילדים הם העתיד שלנו ושל עירנו. אם ילדינו יהיו יראי שמים נהיו שלוים ושקטים כשנזקינו ואף בעולם הבא ועל עירנו. לא מצד יראת שמים ורוחניות אף בגשמיות דברים של עולם הזה דידוע דלפי המצוות שאנו עושים הקב"ה יוריד לנו שפע בעולם. ובזה רבותי! צריכים אנו לעסוק בשני דברים ביראת שמים שלנו ובחנוך ילדינו. כדי שהקב"ה ישלח לנו השפע עכשיו ובעתיד ומעולם לא היו הכסף לבדם ישקיטו האדם. כמה בני אדם שהם עשירים גדולים ולא יכולים לאכול ולשתות מה שלבם חפץ ואינו שקט בביתו. וכמה בני אדם שהם לא כל כך והם שקטים בביתם מכל הדברים. איזה טוב! והנוח נפש שלנו הוא ילדינו. יהי רצון שהקב"ה יעזרנו לקיים מצוותיו ונחנך ילדינו בדרכי התורה והמצוות ויתן לנו השפע והשלוה ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה.
25/11/2009
פרשת ויצא
כבר ספרנו בפרשה הקודמת שיצחק שלח את יעקב לחרן אצל לבן לקחת מבנותיו אשה ויעקב שמע בקול אביו והלך לחרן ובדרך נתעכב בישיבת שם ועבר 14 שנה ללמוד תורה ובדרך עבר על הר המוריה ואחר כך חשב ואמר המקום שהתפללו בו אבותי ונתקרב בו אבי על גבי המזבח אעבור עליו ולא התפלל וחשב לחזור ולהתפלל שם מנחה אבל ה' יתברך אמר צדיק כזה בא לבית מלוני ולא אארח אותו? מיד ויבא השמש קודם זמנה וכשהגיע יעקב להר המוריה מצא השמש שוקעת ועוד לא התפלל מנחה ולכן תיקן תפילת ערבית והתפלל שתי עמידות הראשונה ערבית והשנייה מנחה.
ורצה לישון ויקח אבן להניחה תחת ראשו אבל האבנים רבו ביניהם כל אחת אומרת עלי יניח צדיק ראשו מה עשה ה' יתברך חברם יחד והיו לאבן אחת והניח עליה יעקב את ראשו ויישן ויחלום שסולם מצב ארצה וראשו מגיע השמים והמלאכים שליוו אותו כשהיה בארץ ישראל עולים אל הסולם וחוזרים לשמים ויורדים מלאכים אחרים ללוותו בדרכו לחוצה לארץ וראה המלאכים הממונים על אומצות העולם עולים יורדים רמז שהמלכויות מתחלפות וידע שהגלויות שגולים בהם בני ישראל אינם ארוכים אבל כשעלה שרו של עשו ראה אותו עולה ומוסיף ועולה פחד וידע שהגלות של עשו ארוכה מאוד אז נראה אליו ה' יתברך ויאמר לו אל תירא גם עשו יגיע זמנו ויסתיים הגלות ויברך אותו ויאמר לו שישמור אותו ויחזיר אותו לארץ ישראל שלם ויעור יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה וירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים וידור נדר ויאמר אם יחזור לעיר מולדתו בריא ושלם ישלם מעשר מכל אשר לו ויקריב קרבן לה' יתברך על האבן שישן עליה.
וקפצה לו הדרך והגיע לחרן באותו יום כמו שקרה לאליעזר {עיין פרשת חיי שרה} אלא שאליעזר נשאה אותו הארץ אבל יעקב חרן באה אליו וכשנכנס לחרן חזרה למקומה וימצא באר ועליו אבן גדולה ושלושה רועים עם עדריהם ממתינים ויאמר להם מאין אתם ויאמרו לו מחרן ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו והנה רחל בתו באה עם הצאן שגם היא רועה ויאמר להם מה אתם ממתינים לכו רעו את הצאן ויאמרו לו שהאבן גדולה ולא יכולים להשקות עד שיבואו שאר הרועים ויגללו את האן מעל פי הבאר והשקינו את הצאן הם עודם מדברים והנה הגיע רחל וכשראה רחל גלגל את האבן הגדולה בכוחות עצמו ידרוש בשלום רחל ובשלום אביה ומשפחתה ויאמר לו שהוא קרוב משפחתה ובן דודה וישמע לבן ויחשוב ומה אליעזר עבד אברהם הביא עמו עשרה גמלים נכד אברהם כל שכן וקל וחומר שיביא עמו כמה וכמה נכסים וירץ לקראתו אבל מצאו לבד חשב אולי יש לו בכיסו חבק אותו וימשש אותו ולא מצא חשב אולי יש לו אבנים טובות ומרגליות והם בפיו נשק אותו ולא מצא כלום ובאמת יצא יעקב בנכסים מרובים אבל עשו אמר לאליפז בנו שירדוף אחריו ויהרוג אותו ואליפז לא רצה להרג את דודו ואידך גיסא אביו ציווהו להורגו ויעץ לו יעקב ויאמר לו עני חשוב כמת ונתן לו את כל כספו וזהבו וכל מה שהביא ועל ידי זה נמצא קיים את מצות אביו ולא הרג את דודו.
וישב יעקב עם לבן והיה רועה צאנו חודש ימים אמר לו לבן עכשיו אתה עובד חינם ואחר כך דורש שכר גבוה ולכן בא נסכים עשיו מה שכרך ויאמר לו יעקב יעבד שבע שנים ובשכר זה יתחתן עם רחל בתו ויסכים לבן ואחר שגמרו שבע שנים אמר יעקב ללבן שרוצה את רחל ויאמר לו לבן טוב ויאסוף את כל אנשי המקום ויאמר להם כבר ראיתם שבזכות יעקב שרתה הברכה בזה המקום ואם אחר שיתחתן עם רחל יעזב את המקום תיפסק הברכה ולכן הלילה יכבו את האורות ויאמרו ליעקב שמנהג המקום לעשות חתונה בחושך ולבן יחתן אותו עם לאה במקום רחל ויסכימו עמו ויאמר להם לבן שיתנו את גלימתם משכון שלא יגידו ליעקב את הדבר הזה ויתנו לו ויקח לבן את הגלימות וימכור אותם ויקנה בשכרם מה שצריך לסעודה וכשיצאו מן החתונה לא מצאו את גלימותיהם ויאמר להם לבן שבשכרם אכלתם את הסעודה.
בבקר מצא יעקב והנה עמו לאה ולא רחל ויאמר ללבן למה רימה אותו והלא הסכימו עם רחל ויאמר לו לבן שבמקומם מחתנים הגדולה ואחר כך הקטנה ולכן אחר שבוע יתחתן עם רחל ויעבד עמו אחר כך עוד שבע שנים אחרות.
ויעבד יעקב עוד שבע שנים אחרות ותלד לו לאה ראבן שמעון לוי ויהודה וכשראתה רחל שאחותה ילדה כבר ארבעה והיא עדיין לא ילדה נתנה ליעקב את שפחתה בלהה להיבנות ממנה ותלד בלהה דן ונפתלי גם לאה נתנה את שפחתה זלפה ליעקב ותלד לו גד ואשר וגם לאה ילדה עוד יששכר וזבולון ותהר עוד ותאמר אם זה בן אם כן כבר נולדו אחד עשר שבטים והשפחות ילדו כבר כל אחת שני שבטים ורחל אינה יולדת אלא שבט אחד ולפיכך התפללה לה' ונהפך לבת וקראה שמה דינה ורחל יולדה בן ותקרא את שמו יוסף.
כשנולד יוסף גמרו כבר שבע שנים שעבד יעקב בשביל רחל ויאמר אל לבן שרוצה להלוך לעירו ויאמר לו לבן אל נא תעזב אותנו שבגללך באה ברכה למקום הזה תוסיף לעבוד ואשלם לך שכרך ויאמר לו יעקב אעבור בכל צאנך ואסיר משם כל שה בקוד וטלוא וכל חום בכשבים וארעה את השאר והנולדים אם הם נקודים או טלואים או חום זהו שכרי ויסכים לבן ויעשו כן ויפרידו את הכבשים חלק לקח לבן והיו רועים אותם בניו מהלך שלושה ימים מיעקב והשאר רועה אותם יעקב והנולדים נולדו טלואים נקודים וחום ולקח אותם יעקב וכשראה לבן שאינו מרויח החליף את ההסכמה מאה פעמים.
ויעקב קרא לרחל וללאה לשדה ויאמר להם שרוצה לחזור לעירו ויעודדו אותו ויאמרו לו שהם עמו וימתין יעקב עד שהלך לבן לגזז את צאנו הרחוקים מהלך שלושה ימים ויברח הוא וכל אשר לו ורוחל לקחה את התרפים אשר לאביה כדי שלא יעבוד עוד עבודה זרה וישמע לבן שיעקב ברחל וידלוק אחריו ובלילה נראה אליו ה' יתברך בחלום ויאמר אליו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע.
בבקר אמר לבן אל יעקב נגיד שברחת בשביל שהתגעגעת לבית אביך אבל למה לא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים ובתוף וכנור ולמה גנבת את הפסילים ויאמר לו יעקב לא הגדתי לך שחשבתי שאתה גוזל את כל מה שיש לי ובאשר לפסילים מי שלקח אותם לא יחיה ולא ידע יעקב שרחל גנבתם וימשש לבן את כל אשר ליעקב ולא מצא
ויעשו שניהם ברית וישבעו איש לרעהו שלא יעבר איש את הגל הזה להרע לחבירו ויחזור לבן למקומו ויעקב הלך לדרכו ויחזרו מלאכי החוצה לארץ ויעלו לשמים וירדו מלאכי ארץ ישראל ללוותו ויאמר כאשר ראה מחנה אלוהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחניים.
ויש לשאול כמה שאלות:
א} למה יעקב איצטריך לנדור ''אם יהיה אלוהים עמדי..... וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך'' והלא כבר הבטיח לו ה' יתברך ''ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך''?
ב} יעקב התפלל ''והיה ה' לי לאלוהים'' והלא הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים ולמה אם כן התפלל שיהיה עובד רק ה' יתברך?
ג} האם יעקב אבינו בחיר האבות אינו בטוח בעצמו שיעבוד רק את ה' יתברך ופוחד שמא יעבד עבודה זרה חלילה?
יעקב אבינו עברו עליו שלושה צרות או מאורעות קשים מאוד:
1. מה שישב אצל לבן עשרים שנה שלבן רמה אותו הרבה מאוד פעמים עד שלבסוף רצה להרג אותו לולא הזהירו ה' יתברך.
2. מאורע עשו שרצה להורגו בחזרה לארץ ישראל כמו שנספר בפרשה הבאר.
?xml:namespace>
3. מאורע יוסף הצדיק שמכרו אותו אחיו ונעדר מבית אביו עשרים ושניים שנה.
?xml:namespace>
ואמרו חכמינו זכרונם לברכה מה שקרה זה ליעקב בשביל שה' יתברך מדקדק עם חסידיו כחוט השערה שיהיו נקיים מכל אבק עוון ודקדק עם יעקב
1. בטל תורה כמעט עשרים שנה כשהיה בבית לבן אף על פי שלפי הדין הוא פטור משום שהיה עובד לפרנסתו ואם אין קמח אין תורה אפילו הכי צדיק כמו יעקב נחשב לו זה לעוון.
2. שהתחתן עם רחל ולאה שהם שני אחיות וגם בלהה וזלפה גם הם בנות לבן ואף על פי שגיירם יעקב אבינו והגר אין לו יחוסים שיכול להתחתן אפילו עם אחותו מכל מקום דקדק ה' עם יעקב ונענש שרצה עשו להורגו.
?xml:namespace>
3. שנעדר מבית אביו עשרים ושניים שנים שלא קיים מצות כיבוד אב ואם למרות שלא הלך לבלות אלא הלך לפרנסת עצמו ולהתחתן דקדק ה' עמו {אף על פי שנעדר עוד ארבעה עשרה שנים שהיה לומד בישיבת שם ועבר מכל מקום תלמוד תורה עדיף ואין זה נחשב לעוון} ונענש עשרים ושניים שנים שנעדר יוסף מעליו.
?xml:namespace>
ידוע שתיבת ''אלוהים'' היא מדת הדין וכאן יעקב רמז על אלו שלושה דברים ''אם יהיה אלוהים עמדי'' פירוש תהיה מדת הדין ועל כל טעות יענש לאלתר ולא ישמר העונש לעולם הבא ואפילו שהובטח מאת ה' יתברך שישמור אותו לא רוצה שהעונש ישמר לעולם הבא אלא רוצה להיענש לאלתר כדי שיכנס לעולם הבא נקי מעוון ''ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבש'' פירוש אפילו שהולך לעבוד ואין זה נחשב לביטול תורה רוצה ליענש עליה בעולם הזה ''ושבתי בשלום אל בית אבי'' שעכשיו מתרחק הוא מבית אביו ''והיה ה' לי לאלוהים'' אפילו הכי רוצה שה' שהוא מידת הרחמים יתהפך למידת הדין וזה יקבל עליו בשמחה ש''והיה'' לשון שמחה שכתוב במסכת ברכות שיסורים של אהבה שמקבל אותם בשמחה מקבל עליהם שכר ואלו נקראים יסורים של אהבה כיון שאין זה נחשב לעוון.
''והאבן הזאת וכו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך פירוש שהאבן תהיה לבית המקדש ונותנים ללויים המעשר ונחשב כאילו נתנו לה' יתברך דכתיב ''בזאת בחנוני אם תביאו את המעשר בית ה',, ומי שנראה עליו שם ה' סימן שזרעו כשר ומכאן ראיה שבני יעקב כשרים הם ואם כן לא עשה יעקב עוון כשנשא רחל ולאה כמו שכתבנו שגיורות הן וגם על זה רצה יעקב שיתנהג איתו ה' יתברך במידת הדין שיהיה נקי עוד יותר.
כעין זה כתוב במסכת ברכות מי שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יבדוק בביטול תורה בדק ולא מצא הרי אלו יסורים של אהבה ויש לשאול מי שהוא לא עשה עוונות ותמיד עוסק בתלמוד תורה ובאים עליו יסורים שאמרנו שאלו יסורי אהבה והלא מפריעים לו בתלמוד תורה? ולפי מה שכתבנו הכל בסדר שהגמרא עוסקת באנשים צדיקים גדולים כמו יעקב שיש להם עוונות שלגבי אחרים לא נחשב לעוון אבל ה' יתברך מדקדק עם חסידיו כחוט השערה ובאים עליו יסורי אהבה לנקות אותו עוד יותר יותר מעוון. ומסיים שם בגמרא שאין נקראים יסורי אהבה אלא אותם שאין מפריעים לו בתלמוד תורה אבל אותם שמפריעים לו אינם נקראים יסורי אהבה.
ועדיין יש לשאול:
א} שבגמרא כתוב תחילה יפשפש במעשיו ואם לא מצא יתלה בביטול תורה והלא ביטול תורה גם הוא נקרא עוון?
ב} מדברי הגמרא נראה שביטול תורה יותר קל משאר עוונות ממה שאמרוהו בסוף והלא אמרו חכמינו זכרונם לברכה ותלמוד תורה כנגד כולם פירוש ששכר ועונש תלמוד תורה כנגד כל המצוות וגם יעקב אבינו התחיל בתלמוד תורה כמו שכתבנו?
ברם יעקב אבינו הוא צדיק גדול ויודע ערך תלמוד תורה ולכך התחיל בו אבל הגמרא שמדברת על סתם בני אדם שאינם יודעים ערך תלמוד תורה וחושבים שאינם עושים ביטול תורה בשביל שעובדים לפרנסתם וכדומה ואם נגמר היום ולא למדו לא אכפת להם ואם כן כשבאים אליהם עוונות אינם מכירים שזה מעוונותיהם כיון שאינם לומדים כלל ואינם יודעים מה אסור ומה מותר ומתלוננים על ה' יתברך חס ושלום למה הביא עליהם אותם צרות ולכך כתבה הגמרא פשפש ולא מצא יראה הביטול תורה וכשילמד יכיר את עוונותיו ויסיר כל תלונותיו שעל ה' יתברך חס ושלום.
וביטול תורה אינו רק שאינו לומד אלא אפילו אם מבטל אחרים נחשב לו לביטול תורה ועוון זה הרבה נכשלים בו יום יום והוא בחינוך הבנים שצריך הבן לדעת שערך התורה יותר גדול משאר הדברים משל שצריך האב להתעניין בלימוד בנו בתלמוד תורה יותר מלימודי חול שאם לא כן יראה הבן שלימוד חול יותר יקר לאביו מלימוד תורה וילמד ממנו וגם צריך לדקדק בלימוד תורה כמו לימודי חול ולא יאמר שבתלמוד תורה באיזה שעה שילך הבן יכול ללמוד או יאמר שהמלמדים באים מאוחר ולא נורא אם כן אם בנו בא מאוחר אפילו אם נגיד שדבריו אמת ונכון מכל מקום הפסד גדול יצא לו מזה כשבנו רואה שאביו שומר על זמן לימודי חול ואינו שומר על זמן תלמוד תורה ובפרט כשהבן עצמו אינו מרוויח מלימודי חול אלאקצת שפה אחרת ובזה תתבזהכ חס ושלום התורה וחושב שאינה שוה אפילו קצת שפה ולכן צריך כל אדם לשמור על זמן הלימוד ואסור להעסיק את בנו בזמן תלמוד תורה.
ומעשה שקרא בעירנו שאיש אחד שלח את בנו לחנות מכולת לקנות מאכל לבני ביתו בזמן תלמוד תורה פגע בו רב העיר ואמר לו מה אתה מסתובב בחוצות קריה בזמן תלמוד תורה? אמר לו הבן שאביו שלחו אמר לו הרב שהוא ילך ויקנה במקומו והלך הרב וקנה והוליך את זה לביתו של האיש כשהגיע האיש לביתו התרעמה עליו אשתו ואמרה לו למה שלחת את רב העיר השתומם האיש ואמר שהוא לא שלח אותו אלא שלח את הבן והלך לרב העיר להגיד לו את פשר הדבר ויאמר לו הרב שלא ישלח פעם אחרת את בנו בזמן למוד תורה ואם יש לו איזה עסק בזמן לימוד תורה מוכן הרב לעשות אותו במקום הבן.
אחי היקרים!!! חנוך לנער על פי דרכו אם אנחנו מחנכים את בנינו על לימוד תורה וקיום המצוות תתחבב עליהם התורה ויקיימוה וישמרו על כבודה וגם יחנכו את בניהם אחריהם ובזה זוכים לזרע כשר וצדיק עד ביאת הגואל במהרה בימינו.
19/11/2009
בס''ד מוסר בלערבי פרשת תולדות
באעד מה חכאלנה לפסוק עלה חיאת אברהם אבינו. ואלי כדא רבקה ליצחק. תווה חיחכילנה עלה חיאת יצחק אבינו. יצחק ולד אברהם. כדה רבקה וקתלי עמרו 40 סנה. ולאכן רבקה כאנת עקימה. וצלאו יצחק ורבקה לרבבי. ורבבי קבל צלאת יצחק. עלא כאטר יצחק מן כלף הזכות מתאעהו ענדו זכות בו אברהם אלי כאן צדיק. ולאכן רבקה בוהה בתואל כאן רשע. וחבלת רבקה בזוז תואמה. ומלי המאן פי בטן אמהום יתכאצמו. וזיד וקתלי תתעדא קדאם ישיבת שם ועבר. ויעקב יסמע כלאם התורה יחב יכרז. ווקתלי תתעדא קדאם בלאצה מתאע עבודה זרה. עשו יחב יכרז. ווקתלי שאפת רבקה התנאקד האדה. מה פהמת שיי. ומשאת לישיבת שם ועבר תנשד. וקאלולה אלי הייא חבלה בזוז תואמה. ודימה ואחד קויי ולוכר תחתו. ולאכן פלאכר לכביר חיוליו כדים ענד הזגיר. ווקתלי וצל וקת לולאדה. וקתהה יצחק עמרו 60 סנה. וכרז עשו לאוול ווראהו יעקב שאדו מן רזלו. עלא כאטר יחב יולי הווא לבכור. וכברו לולאד וכל ואחד כדה תנייה. עשו נהאר לכל פשאניה יצטאד. ויעקב נהאר לכל והווא יקרא. ווקתלי וצל עמרהום 15 סנה. עשו משא יחארב פי נמרוד. אלי כאן ענדו בונתו מעה זדו אברהם. ונמרוד כאן ענדו הלבשה אלי עמלהה רבבי לאדם הראשון. ווקתלי יחארב ילבשהה ומה יגלבו חד. ווקתלי זאהו עשו ללחרב לבשהה. קאלו עשו השנווה לברובה תחארבני בלבשה האדי. מענאהה מאכש קויי ומה תרבח כאן בלבשה האדי. וכאנך ראזל בלחק נחחי הלבשה ואיזה חארבני. ונמרוד שאפו ולד זגיר חקרו. ונחה הלבשה. וחווצהה עשו ולבשהה וקתל נמרוד. ועסכר נמרוד חבו יקתלו. והווא הרב ווצל לדאר בו. ונהארתהה נפטר אברהם אבינו. ויעקב אבינו טייב דביך עדס. אלי הווא מאכלת לאבלים לא אליכם. אלי מענאהה הדניה מדוורה כיף לעדס. ואלמות מה ימנע מנהה חד. באש יעטיהו לבו. וכלט עשו עיאן וזיעאן. וקאל ליעקב עטיני נאכל מלמאכלה האדי. קאלו מה נעטיך כאן מה תביעלי לבכורה. וקאלו באהי. וחלפלו ועטאהו יאכל. וכיפאש יעקב אבינו יזיהו כו עיאן וזיעאן ויטלב מננו מאכלה ישאוומו פלבכורה. האדה יסתממא אסתגלאל. ולאכן מערוף. אלי לבכורה קבל כאנת פי עוץ' לכהונה. ואלבכור הווא אלי יקרב לקרבנות. ומערוף אלי כהן אלי קתל חתה בגלטה פסול לכהונה. וחתה ברכת כהנים מה יעמלאשי. ונהארתהה עשו קתל נמרוד. ותפסל מן לבכורה. ובהאדה יעקב חב באש ימנע לבכורה מן עשו. וכאן זא חיטלבו פיהה מן גיר מוקאבל. בשמאתה יקולו לא. ובהאדה וקתלי לקא פורצה כיף האדי. מה חבשי יסלם פיהה.
ומןבאעד יחכילנה לפסוק. אלי זא הזוע פי ארץ ישראל. ומשה יצחק לגרר. וכאן נאוי יהבט למצרים. ותזלה עליה רבבי וקאלו. מה תהבטשי למצרים. עלא כטר יצחק תקרב עלא למזבח. וולא עולה תמימה וקדוש. ומה ינזמשי יכרז מן ארץ ישראל אלי הייא קדושה. ויהבט לארץ העמים אלי תתסמה טמאה. ויצחק קאל עלא רבקה אלי הייא אכתו. ואלימלך מן לביעה מתאע אברהם ולא מה עדשי יזרי. חתה ואלו אלי רבקה כאנת מזיאנה יאסר וחב יאכדהה. ולאכן קעד יתבת. ופאק ביהה אלי הייא מרתו. ובעתלו וקאלו השנווה לעמלה אלי כנת נאוי תעמלהאלנה. כנת נאוי חנאכדהה. וכאן חתכלה עלא ריוסהם. וקעד יצחק פי גרר. וזרע. וזאבתלו לארץ' דובל 100 מרה עלא אלי חקהה תזיב. וולא עשיר כביר יאסר. ורבבי כאן יעאוונו. וחפר ביאר. וכאצמו זמאעת גרר וקאלולו מתאענה. וחוול וחפר ביר אוכרה. ומה כלמו עליהה חד. וזאהו אבימלך ועמל מעאהו השלום. ומן באעד חוול לבאר שבע.
ועשו וקתלי וצל עמרו 40 סנה. כדה זוז נסה. וכאנו יעבדו עבודה זרה. וכאנו יבכרו. ומן לבכור האדאך ולא יצחק מה עדשי ישוף. ותמה חכמים קאלו. אלי יצחק ולא מה עדשי ישוף. מן סירת אלי וקתלי כאן עלא למזבח. תחל הסמה ולמלאכים כאנו יתפרזו ויבכיו. והדמוע מתאעהם זאו עלא עיניה. ובהאדה וקתלי כבר ולא מה עדשי ישוף. ותמה האשכון ענדו. אלי יצחק ולא מה עדשי ישוף. באש יזי יעקב ויאכד לברכות הווא. ווקתלי וצל עמר יצחק 123 סנה. נאדה עשו וקאלו. בארה צטאד וזיבלי נאכל באש נבארכך אקבל מה נמות. אלי לעבאד לכתרה יעישו כיף מה יעישו ואלדיהם. 5 שנין קבל האו 5 שנין באעד. ושרה עאשת 127 .מענאהה דכל פל5 שנין מאע אמו. ובהאדה קאלו איזה נבארכך תווה באלכשי יעיש 5 שנין אקל מן אמו. ומשה עשו יצטאד. קאל כאן לקית חאזה. מליח. וכאן לא נמשי נחווץ מן ענד באעד לחד. ומשא יצטאד ולקא לכיר יאסר. ויצחק וצאהו עלא זוז. עלא כאטר נהארתהה ערב פסח. יחב ואחד קבאלת פסח וואחד קבאלת חגיגה. ולאכן הווא ישד ואחד וירבטו. יזי מלאך ישייבו. ויעאוד ישד ואחד אוכר. וימשי
יזרי עלא התאני. ילקא לוכר הרב. באש יעטלו. ורבקה סמעת האש קאל יצחק לעשו. והייא תערף אלי עשו רשע ויעקב צדיק. ובהאדה נאדאת יעקב וקאלתלו. האו האש קאל בוך לעשו. בארה זיבלי זוז זדיאן מעיז. ונטייבהומלך ורפעהם לבוך באש יבארכך פי עוץ' עשו. וקאללהה יעקב. כויה עשו משאער. ואידה כאן ימשני בוייה ויפיק בייה ידעילי פי עוץ' אלי חיבארכני. קאלתלו נערף אלי לברכות מה חתאכדהם כאן אנתין. בארה זיבלי והאש יהמך. ומשה זאבלהה זוז זדיאן מעיז מלמעיז מתאע בו. אלי פלכתובה מתאע רבקה מכתוב. אלי ענדהה חק פי זוז זדיאן מעיז כל יום. וטייבתהם. והזלד מתאעהם רבטתהם פי ידין יעקב. ולבשתלו הלבאש אלי חווצו עשו לנמרוד. אלי עשו כאן יכביהם ענד אמו. אלי כאן כאייף מנסה מתאעהו יסרקוהמלו. ודכל ענד בו.ווקתלי דכל. דכלת מעאהו ריחת גן עדן. ופרח יצחק. וקאלו האשכון אנתין. קאלו האנה ולדך. ועשו לבכרי מתאעך. קאלו כיפאש זית פיסע. קאלו רבבי עאווני. קאל אלי דימה אסם רבבי פי פמו יעקב מוש עשו. קאלו קרבלי נמששך. לקאהו משאער. קאל לחס מתאע יעקב וידין עשו. ולחז''ל נשדו. אידה כאן יצחק ענדו שך. כיפאש בארך יעקב מן גיר מה יתבת. וזאוובו. אלי עשו כאף יפיק ביה יעקב ויזי יאכדלו לברכות. וכמם אלי יעקב וקתלי יזי יבדל חסו באש מה יפיקשי ביה בו. תפאהם מעה בו. אלי הווא ידוי בחס יעקב. ויתבת באלי הווא משאער. ובהאדה יצחק כמם אלי הווא עשו. כיף מה תפאהמו. וכלה יצחק ובארך יעקב. וכרז יעקב ודכל עשו. ווקתלי דכל. שאף יצחק תחת מנו גהנם. וקאלו עשו קום כול באש תבארכני. קאלו יצחק האשכון אנתין. קאלו עשו. קאלו אמאלה האשכון אלי זה ועטאני נאכל. ולבנה אלי כממת באש נדוקהה פלמאכלה האדיך דקתהה. כיף למן. ווקתלי שאףעשו הצחן אלי כלה פיה בו. עקלו. וקאל לבו. הצחן האדה תחייל עלייה ביה יעקב מרתין. נחאלי ביה לבכורה. ותווה בצחן האדה זאד נחאלי לברכה. וקאל לבו בארכני חתה האנה. קאלו לברכות לכל עטיתהם לכוך. וכליתו סידך. ואלי מלך לכדים מתאע סידו. ובדה יבכי עשו. וקאל לבו שופלי חתה ברכה זגיירה לייה האנה. קאלו יצחק. לארץ' אלי תסכן פיהה תעטיך לכיר. ותעיש עלא סיפך. ווקתלי זגאר יעקב יעמלו הדנוב מה עדשי תוולי לכדים מתאעהו. ותגשש עשו עלא יעקב. וקאל. וקתלי ינפטר יצחק יקתל יעקב. ורבקה ערפת השנווה קאעד יכמם עשו. ובהאדה קאלת ליעקב קום אמשי חדה לבן חתה יברד כוך. וקאלת ליצחק. אלי בנאת כנען מה קאעדינשי יעזבוני. ומה נחבשי יעקב יאכד מנהם. ובהאדה נחבו ימשי ללבן ויאכד מרה מן גאדי. ונאדה יצחק יעקב וקאלו. בארה אמשי כוד מרה מן פאמיליית אמך. וזאד בארכו. ווקתלי שאף עשו אלי בו וצא יעקב באש ימשי יאכד מרה מן ענד לבן. ומשא יעקב. ואלי בו מה יחבשי בנות כנען. משא כדה מרה אוכרה. והייא מחלת בנת ישמעאל. ולאכן מה טלקשי לאוולין.
פלפרשה מתאע הזמעה האדי תמה באעץ' הנשדאת. לפסוק קאל ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב. תווה רבקה מה תחבשי עשו עלא כאטר פעאיילו. לאכן יצחק עלאש מה כאנשי יחב יעקב. נשדה אוכרה. עלאש בדל לפסוק. פי יצחק קאל ויאהב. ופי רבקה אוהבת. יאמה קאל הזוז ויאהב ותאהב. האו אוהב אוהבת. נשדה אוכרה. באעד מה כדא יעקב לברכות וזא עשו ילום קאלו יצחק. בא אחיך ויקח את ברכתיך. תי תווה קאלו גם ברוך יהיה. יזי מן באעד יקולו ברכתיך אלי לברכה תאבעה עשו. חאזה אוכרה. האש מאענאהה גם. יקולו ברוך יהיה והאכהוו. נשדה אוכרה. עלאש יצחק חב יבארך עשו זמלה. נשופו אלי אברהם מה בארכשי יצחק כלה חתה רבבי יבארכו ואחדו. עלאש יצחק חב יבארך עשו.
לאכן באש נזאוובו הנשדאת האדון. נבדאו נזאוובו נשדה פי כלאם לחז''ל. אלי מן זיהה יווציוונה יאסר באש נרדו עלא צחאבנה. ומן זיהה אוכרה יקוללנה באש נבאעדו עלא הרשע באש מה נתעלמושי מנהו. אידה כאן חנבאעדו עליה מה נגדושי נרדו. ואידה כאן חנרדו מה נגדושי נבאעדו. כיפאש נעמלו.
לאכן מערוף אלי תמה טרק פרדאן עלא לעבאד. מראת ילזם ואחד חתה ואלו ישוף אלי צאחבו מה קאעדשי מצאווב פי כוף רבבי. יחאוול באש יקרבו באש יזבדו לכוף רבבי בשוייה. האדה לכל וקתלי ישוף פי צ'וו אלי ממכן ירזע. וקתהה ילזמו יקרבו חתה ואלו הווא רשע. ולאכן אלי מה פי חתה תנייה ילזמנה נבעדו מננו. וכיפאש נערפו אלי מערוף אחנאן ישראל מערופין ביישנים גמלנים רחמנים. אידה כאן מאזאל פי הטבאייע האדון. פי אמל. ולאכן אלי הטבאייע האדון תנחאוו מנו. צעיב יאסר כאן ינזם ירזע. ואצעב מנהם לכל. אלי יעמל
הצביעות. אלי יביין עלא רוחו אלי הווא נאס מלאח. והווא בלמקלוב.
והאדה אלי כאן יכמם יצחק וקתלי עשו כאן יזי ינשדו כיפאש ינחיו למעשר מן התבן ולמלח. כמם אלי מאזאל ענדו לבושה ולחשמה. וקאעד יחשם מן פעאיילו. ובהאדה כאן יחב יזבדו. ובהאדה ויאהב. אלי כאן יוורילו מחבה. חתה ואלו אלי מן פעאיילו מה כאנשי יחבו. והאדך עלאש לפסוק ויאהב. אלי כאן יוורילו מחבה והווא בלחק מה כאן יחב כאן יעקב. וכאן יחאוול יזבד עשו. ולאכן רבקה כאנת תערף אלי עשו כאן יעמל הצביעות. מוש מלחשמה. ובהאדה מה כאנת תחב כאן יעקב אלי ערפת אלי עשו מה פיהושי אמל. ובהאדה יצחק חב יבארך עשו באש יוורילו למחבה אלי יחבו תמאש מה ירזע. ובהאדה וקתלי כדה יעקב לברכות. קאל לעשו אלי יעקב כדה לברכות מתאע עשו. אלי בלחק יצחק מה כאנשי נאוי יבארך יעקב. ועלאש. עלא כאטר גם ברוך יהיה. אלי הווא חיוולי מבארך. אלי חיבארכו רבבי כיף מה בארך יצחק. והאדה האש מאענאהה גם. חתה ואלו מה בארכתושי האנה חיתבארך.
אכואני לעזאז. לחשמה הייא חאזה מליחה יאסר. וילזמנה נגרסוהה פי זגארנה. אלי לחשמה האדי טבע מליח יאסר. כיף מה קאל התנא ונקרווהה כל יום פלפתיחה. הוא היה אומר עז פנים לגהנם ובושת פנים לגן עדן. כיפאש ואחד יוולי יחשם ידכל לגן עדן. לאכן יקצד התנא. אלי ענדו חשמה תווצלו באש ירזע בתשובה וידכל לגן עדן. ובהאדה אידה כאן נחבו באש זגארנה יזכאוו לגן עדן. ילזמנה נעלמוהם לחשמה. ונזיבו הוני מעשה באש נערפו לקימה מתאע לחשמה וין תווצל. פמילייה מתווצטה 6 כואת. ובוהם כדאם בשהרייה עאיישין מתווצטין. ונזמו נקולו נאקצין. אלי השהרייה מה כאנת תכפי כאן בסיף. ומן אוול השהר תתפרק עלא לעטאר ושזאר ולכצ'אר. ויפצ'לו שוייה לדמת הצ'וו ולמה והתליפון. ואלי יעאקבו. אוול עיד יאכלהם ויכליהם משואלין. ולאכן למיזה פלפמילייה האדי. אלי כאנת ענדהם לחשמה ויקצ'רו הנאס לכל. לולד הזגיר מה כאנשי תעזבו לחאלה מתאע בו. וזיד הווא מה כאנשי נאזח פלקראייה. עמר 17 שנה כרז ללכדמה. לאכן שיי מה נזחשי. כמם ופעל לם שוייה פלוס ומשה לאמריקה. בלאד אלי מה ענדושי פלוס מה ינזמשי יעיש. והווא מה ענדושי פלוס ומה לקאשי כדמה אלי תרצ'י. תלקאוו לקטעייה מתאע לבלאד. ווקתלי פהמו עליה אלי הווא מלהוף עלא לפלוס ולעישה למליחה. דכלו מעאהם וקעדו יעלמו ויראניוו כיפאש יכדם. ומן באעד דכלו ללכדמה. ואוול עמלייה כאנת לואחד שיבאני ענדו פי דארו קטאייע דהב בצ'יאמנט. ומשה הווא דכל לדאר ופי ידו סלאח. קאלולו אידה כאן פאק ביך קתלו. וצחאבו קעדו יעשו מלבררה. ולאכן בזהרו השיבאני פאק ביה. והווא חתה ואלו ענדו סלאח חשם אלי פאק ביה ונגז משביך ותכסרתלו רזלו. והשיבאני עייט ותלממו הנאס וצחאבו הרבו. פלבחת נשדו ענדך סלאח האשביך מה סתעמלתושי. קאלום מה לקיתשי לווקת. קאלולו הראזל מה עייט כאנשי באעד מה נגזת. קאלום חשמת עלא רוחי אלי האנה זית נשרק. ווקתלי פאק ביה מה נזמתשי נברק פיה זמלה. השיבאני האדה כאן לאבאש עליה יאסר. והווא כבר וכללה למעאמל מתאעו פי יד זגארו. ווקתלי קאלולו זגארו עלא לבחת אלי נצאר. צקט מן זיהתו פלקאצ'ייה מתאעו. ולאכן לחאכם מה יסאמחשי ותחכם עליה עאם חבס. ווקתלי כרז לקא השיבאני האדה יסתננה פיה. רפעו מעאהו לדאר ופהם כל שיי. ובהאדה טלב מן זגארו באש יעאוונו פלכדמה. ופעלן חלולו חנות והווא עטא זנבו ללכדמה וכדם ונזח וערס וזאב זגאר. ולאכן צחאבו לאוולין מה סכתושי עליה. ואוול פרצה לקאווה כטפו ורפעו לכביר מתאעהם. לכביר מתאעהם תגשש עליה יאסר. אלי חקו באעד מה כרז מן לחבס ירזעלהם והומאן יקררו האש יעמל. ואלי דכל מעאהם מה ינזמשי יכרז. וכמל קאלו אלי כאן ילזמו יתקתל. ומן סירת אלי מה זבדהומשי פלבחת עטאוו פרצה באש ידאפע עלא נפסו. קאלום אנתון תערפו אלי האנה חשומי וסכיף. ולכדמה מתאעכם ילזמהה לקלב לקויי ולקבאחה. ובהאדה האנה מה נצלחשי ביכם כאנשי חתצרפו עלייה מן גיר מנפעה. ובהאדה קררת באש ננשאחב. תקרבלו כביר לקטעייה קאלו מעה זמיע האדה כאן ילזמך תשאוור. קאלו חשמת נקאבלכם. באעד קדאש מן תראנייה וצרפתו עלייה. פסלת מלאמתיחאן לאוול. כמם שוייה וקאלו. יאלוכאן מוש נערפך אלי בלחק חשאם. לכלאם האדה מה כאנשי יאכל מעאייה. ותווה בארה רווח ולאכן ילזמך תנסא אלי דכלת הוני ולא ערפת חד מן זמאעתנה. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.
?xml:namespace>
18/11/2009
|
בס"ד
ס"ד |
עש"ק,פרשת תולדות ג' כסליו התש''ע,
|
שנה תשיעית, גיליון מספר 452
|
?xml:namespace>?xml:namespace>
?xml:namespace> |
|
כניסת השבת: 16:50
|
ההפטרה: משא דבר ד' ביד מלאכי ומסיים: כי מלאך ד' צבאות הוא מלאכי א'
|
יציאת השבת:17:43
|
|
ברכת לבנה ליל רביעי
?xml:namespace> |
?xml:namespace> |
|
עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א
העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net
?xml:namespace> |
|
?xml:namespace> |
?xml:namespace> |
?xml:namespace> |
בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר
ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש
העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי
להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים
?xml:namespace> |
לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:
הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .ולמנוחת היקר הפייטן האגדי מר יעקב בשירי בר גזאלה ז''ל. ולמנוחת האשה הכשרה מרת בחלה בת גזאלה לבית חדאד ז''ל. ולמנוחת האיש היקר רודף צדקה וחסד מר חמוני חדאד בר מסעדה ז''ל. ולמנוחת האשה הכשרה רודפת צדקה וחסד מרת ששייה בת צ'יאמנטה לבית קאבלה ז''ל
|
|
נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים | נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה | שבת שלוםומבורך
מבורך |
אפסים בצמרת המשך משבוע שעבר פרק ב'
''אתה מבין איתן, פונה אלינו יהודי כבן 80, נראה סבא טוב וחביב ומבקש שנסתלק מן המנין. אני המום, אני נסער, אני לא מאמין שכך מתנהגים יהודים חרדים. עושים להם מנין פרטי, סגור, כאילו התפילות והקב''ה זה עסק פרטי שלהם.
תשמע מאיר, זה באמת אקט מחריד. אני ממש מרגיש לחצים בלב מהסיטואציה המביכה הזו. ואף אחד לא ניסה לעזור לנו. פשוט שנתנדף... נכון אנחנו לא לבושים כחרדים, אבל סוף סוף יהודים אנחנו... אני כל כך בהלם, וכל כך פגוע, שבא לי לנתק כל מגע איתם...
''למה אתה מתכוון איתן?
תראה, אני תורם לא מעט כסף למוסדות שלהם... אבל אם זו התוצאה!?, אז מה לי ולהם. זו התורה? זו היהדות? לאן הגענו? בא לי להתעלף.
פילץ וקלופט דהרו ברחוב השוק בעיר הצפונית וחיפשו בית כנסת. שלט קטן צנוע וחלוד בכניסה צרה בין שני בנינים האיר להם פנים ''בית כנסת – אבות ובנים''. הגבאי המקומי האיר פניו אליהם. ''הו ברוכים הבאים, הנה שבו כאן, יש לכם מקום פנוי, הנה סידורים. עכשיו מוכרים עליות לתורה, צר לי שאחרתם...''.
''תראה איתן, יהודי פשוט, איזה יחס נותן, הגוף שלי ממש רותח מזעם, לחשוב מאיפה באנו, מהלובי שבו מתפללים אנשים חסרי לב...
בוא נרגע מאיר ידידי, שלא נאחר לומר קריאת שמע לפחות עפ''י דעת הגר''א .
ועכשיו, נשאיר את איתן קלופט ומאיר פילץ בבית הכנסת הקטן, ונפנה זרקור לסיפור אחר לגמרי שלא קשור לשני הגבירים ההמומים והפגועים. לא קשור אמרנו? אך בסופו של דבר חוט דקיק ושמיימי עוטף את שני הסיפורים הללו לריקמה מופלאה של מוסר יהודי שתענוג לחוות אותו.
שאול צבי קופלמן גדל כנער חסידי ירושלמי לכל דבר. הוא אהב ללמוד תורה, הוא אהב את הטיש של האדמו''ר, וקולו היה ערב ומלטף שהכל נהנו להאזין לו. האדמו''ר נהג לסמן לו לפני חצות בלילות שבת לפתוח במזמור החסידי הכל כך אהוב ומוכר, וכששאול צבי שאף אוויר לריאותיו לפני שפצח בשירה, היה ענן של שקט מהביל אופף את האולם הגדול, וכל חבריו שניצבו ביציעים הגבוהים היו מביטים בו בקינאה בלתי מוסתרת. שאול צבי פשוט היה זמר, פייטן, ענק. קולו היה פורט על הנימים הכי דקים של הנשמה והיה מפעים לבבות עשויים אבן. היה מי שאמר שרק מלאכים שרים כמו שאול צבי.
החיבה של האדמו''ר, הקירבה היתירה שהמשב''קים הקרינו כלפיו טיפחו וניפחו לו קצת את האגו. סופסוף להיות בן בית אצל האדמו''ר, ולהיות מוזמן לכל שמחה משפחתית סגורה שלו, היוותה אות של כבוד לנער החביב, שתהה בינו לבין עצמו, האם להקדיש חייו לחזנות ולשירה, או שמא לדבוק בעמל התורה. הוא היה מוצלח בכה ובכה, והבחירה? אוי הבחירה כל כך קשה.
לילות ארוכים היה מעביר בשמיעת קלטות של גדולי החזנים והפייטנים. וגם שיריהם של זמרי-העל כוכבי ההווה היו שגורים היטב על לשונו. קצת לפני גיל 20 החליט שאול צבי שהמוסיקה והשירה הם משאת חייו. לא, חלילה, שלא תטעו הוא לא התכוון לנטוש את עולם התורה, אבל הדגש יהיה מוסיקלי... רבות מחשבות בלב איש.
בגיל 21 הוציא שאול צבי קופלמן את הדיסק הראשון שלו. התגובות היו נלהבות. מביני דבר טענו שיש חידוש מרענן במוסיקה שלו, שהיתה שילוב פנטסטי בין חזנות לשירה מודרנית. הדיסק נמכר גם בחו''ל בעשרות אלפי עותקים. אחר כך הגיעו הזמנות להופעות...
לאביו של שאול צבי, ר' גדליה קופלמן, צרמה ההצלחה של בן הזקונים שלו. לר' גדליה היה איטליז מצליח בפאתי אחת השכונות, וחמשת בניו הגדולים, היו תלמידי חכמים מובהקים שהרביצו תורה בישיבות חסידיות, ושמם הטוב הלך לפניהם.
''אוי כואב לי הלב'' התאנח ר' גדליה בפני רעייתו ''מה יש לשאול צבי לחפש באירופה ובארצות הברית? אוי כמה שאני חרד מן העתיד שלו...''.
חושיו החדים של ר' גדליה קופלמן לא הטעו אותו. ההצלחה הגדולה של שאול צבי התבררה ככשלון חינוכי צורב. כמה אנשי עסקים ממולחים בארה''ב שזיהו את פוטנציאל קולו המדהים של שאול צבי, הציעו לו להקליט מוסיקה ושירים שלא בדיוק – בלשון המעטה – הולמים את מחננו. גם כאן ההצלחה המדומה החלה להתגלגל, ולסחרר את הבחור החסידי... שכבר לא כל כך נראה חסידי. באיזהו שלב הכיפה הצטמצמה, הפיאות נגזרו, אחר כך הכיפה נעלמה ועל גופו הוא עטה בגדי צבעונין. הפיתויים הססגוניים של העולם הגדול התחילו לשאוב את העלם החסידי לעתיד מסוכן.
כשנודע לר' גדליה קופלמן שבנו הפך לזמר פופולרי ומבוקש, לאו דווקא בקהילות הקודש, המכה היתה קשה מאד עבורו, והוא אחז בפלך השתיקה. יותר מאוחר כשנודע לו ששאול צבי, שינה את שמו לשם לועזי ג'וני סטיוארט... הוא פשוט קרס. אך טבעי הדבר, שר' גדליה שלח שליחים ומסרים לבנו הקטן, שהוא מבקש שינתק מגע עם אחיו הגדולים ועם המשפחה המורחבת.
''אינני רוצה שתקלקל את הנוער בחסידות שלנו, זה לא כבוד בשבילי שהנכדים שלי ינסו לחקות את השיגעונות שלך. כל עוד אתה שם, חי כזמר מופקר, שר שירים לא צנועים, אני מוותר על התענוג להיות אבא שלך''. אלה המסרים שהועברו לשאול צבי קופלמן, בעודו חסוי וחבוי תחת השם ג'וני סטיוארט, כוכב מוסיקלי אמריקאי.
בעקבות האובדן, ר' גדליה קופלמן קיבל על עצמו תענית דיבור. את האיטליז הוא העביר לידי שניים מנכדיו הגדולים, ונכנס ללמוד תורה בישיבה החסידית בשכונתו. מעת לעת היה פוקד את בית אביו הקשיש ר' שמריה נתן, ומבכה את מר גורלו.
''אבא, האמן לי, אני מרגיש כמו אב שכול. לא הייתי מאמין ששאול צבי ייסחף עם הזרם העכור של העולם, ינטוש את התורה והמצוות, וינתק עצמו מעולם החסידות''.
ר' שמריה נתן קופלמן אחז בידי בנו ר' גדליה, ואמר בלחש ''גדליה שלי, יש צער חינוך בנים וזה צער שלא נגמר עד זיבולא בתרייתא. שאול צבי ילד טוב, ויהודים לא אומרים נואש. אנחנו עם שמעל לייאוש, מעל לזמן, אנחנו מחוברים לכסא הכבוד, ומשם תבוא הישועה. שאול צבי הלך קצת לאיבוד, אבל בסוף נמצא אותו. אתה גדליה שלי תמשיך לעשות תענית דיבור וללמוד תורה, ותן לקב''ה לנהל את העולם לטובה ולברכה''.
12 שנים קשות חלפו מאז נשאב שאול צבי, המכונה ג'ון סטיוארט, לקליפה החיצונית. שמעו שהוא עושה כסף גדול, שלהופעות שלו באיצטדיונים מגיעים 50,000 צופים, שהוא מוכר מיליוני תקליטורים. השמועות היו בהחלט לא מחמיאות, ולא הוסיפו כבוד לחסידות, ולא כבוד למשפחת קופלמן.
שבועיים לפני שנכנס ירחמיאל (בן משה שרגא, בנו השלישי של גדליה) קופלמן למצוות, נכדו של ר' גדליה ונינו של ר' שמריה-נתן, הוחלט במשפחה המורחבת לעשות ''שבת-חתן'' באווירה שונה, לצאת מירושלים ולחפש פינה יהודית חמה לנפוש בה. בלי עין הרע, משפחת קופלמן על בניה, נכדיה וניניה, מנתה למעלה מ- 150 נפשות, כן ירבו.
לאחר ברורים ארוכים, החליט משה שרגא קופלמן למקם את המשפחה במלון ''נוף צפון'' בעיירה צפונית המשקיפה לנוף מדהים. המשך בשבוע הבא בע''ה
אנטישמיות בגרר היא נולדה אז, במזל רע, בחוצות גרר. היא, האנטישמיות הבוטה, הדורסת, שחוסר הגיונה המוחלט הוא תעודת הזהות שלה. היא יצאה לאוויר העולם בימי יצחק, יורש העצר הראשון לבית אברהם העברי. יצחק שחייב היה לנדוד בעת הרעב אל מלכות גרר הפלשתית. הוא טעם שם, לראשונה, מתבשיל השנאה, שרקחו בעבורנו עמי העולם במשך אלפי שנים. ואולי, משום כך הרחיבה התורה את הדיבור על נסיונו המר של יצחק, על תגרת ידו של אבימלך מלך גרר, ועל משטמת עמו. ואולי, משום כך האריכה בסיפור הבארות וכו'. סיפור, הנראה במבט ראשון מיותר לחלוטין. סיפור, התופש מקום רחב בפרשתנו, כשהוא גדוש במלים, במידה שאינה תואמת את תכונת התִמצוּת המקראית, היודעת לקפל עולמות שלמים במשפט בודד. ואילו כאן: "ויזרע יצחק בארץ ההיא... ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. ויקנאו אותו פלשתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר. ויאמר אבימלך אל יצחק: 'לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד'. וילך משם יצחק... ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה" (בראשית כ''ו, י''ב-ל''ג). עשרים ואחד פסוקים. המכילים מאות מילים, כדי לתאר הצלחה כלכלית, עושר, קנאה ומאבק על בארות. נראה מוגזם. ואכן, נתנו הפרשנים דעתם על כך. את אחד המפתחות לפענוח סוד פרשה זו והדומות לה, מסר לידינו הרמב''ן (רבי משה בן נחמן). ואלה הם דבריו: "אומר לך כלל, תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם, יצחק ויעקב. והוא עניין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו: 'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים'. לכן, יאריכו בכתובים, בסיפור המסעות ובחפירת הבארות ושאר המקרים. ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים, ואין בהם תועלת. וכולם באים ללמד על העתיד. כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלושת האבות, יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבוא לזרעו" (בפירושו בתחילת פרשת "לך לך"). הרמב''ן בדבריו, (אותם ציטטנו רק חלקית) חושף את אמת המקרא, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרשנות המסורתית. ספר ''בראשית'' אינו ספר העבר בלבד. אין מטרתו לפרוש בפנינו פנורמה של דמויות קדם והקורות אותן. לא! ספר "בראשית" הוא סיפורו של ההווה המתחדש בכל יום. לבושם הקדום של סיפוריו נועד להעניק לנו אמת מידה להערכה נכונה של חיינו אנו. כי אין חדש תחת השמש. מן הסיפורים, ההתייחסויות וההתנהגויות נלמד את היחס הנכון לאמת ולשקר. לטוב ולרע, ליחסי ולמוחלט. פרשתנו שלנו, בה נעסוק היום, מביאה אותנו אל שרשי האנטישמיות, קורעת לנו צוהר אל מעמדנו בעולם. ומלמדת אותנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה באין סוף מעגלים. כי מעשי האבות סימן לבנים. ועל כן יצחק, הגולה לגרר, מגלם את היהודי בגלויותיו. את היהודי – הנודד הנצחי. את היהודי, שבכל מקום אליו יגיע, בכל מדינה בה יתיישב, יחשב לזר, מבלי להתחשב במאמצי ההיטמעות שלו. ואף כי זר יהיה, יצליח במעשיו, גם יעלה מעלה-מעלה בסולם ההצלחה הכלכלית ("ויגדל האיש וילך הלוך וגדל"). אך כמו היום, כן כבר אז. הצלחת הזר מעוררת את קנאת האחרים. את קנאת אדוני הארץ: "ויקנאו אותו פלשתים". הם אינם יכולים לסבול הצלחה זו; היא פוגמת בשלוות רוחם, והקנאה מפעפעת בלבם פנימה. לאט לאט היא מתגבשת לכלל שנאה. בתחילה במסתרים, אולם לאחר זמן, היא הופכת לגורם פעיל במערכת היחסים בין הגביר היהודי, שעושרו גדול אף מעושרו של המלך (כדרשת חז''ל), לבין אדוני הארץ – עד כדי אלימות: "ויחפרו באר אחת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה" (שם). וכדרכה, קנאה זו, שהולידה את השנאה הגלויה והפעילה, הינה חסרת הגיון. אין היא, אלא, השתוללות יצרים הנושאת בחובה הרס עצמי. "...וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר". למה? אם אתם, הפלשתים, מקנאים ושונאים את אברהם ואת יצחק, גרשו אותם מארצכם ורשו את בארות המים!! מדוע לסתום אותן? מדוע, בחמת זעם, לא להסתפק בסתימתן? למה גם למלא אותן בעפר, ובלבד שתמחק כל נוכחות של פעילות אברהם ויצחק? מדוע?! אינכם זקוקים למים?! אולם, זו היא תכונת הקנאה האנטישמית. היא זועקת: "גם לי וגם לך לא יהיה". הנאצים, למשל, דחו בפועל מספר המצאות מדעיות, שיכלו להיות להם לתועלת עצומה בעת המלחמה, רק משום שממציאיהן היו יהודים. שימו לב! התעמולה מנסה, בכל הדורות, להצדיק את שנאת היהודי. לטפול עליו את האשמה שהוא עצמו אשם באנטישמיות, משום שאת הונו השיג באמצעות הספקולציה, התיווך, על-ידי הלוואות בריבית קצוצה, ההונאה וכדומה. והנה, מתאר הפסוק את יצחק הזורע והחופר ("גדולים צדיקים שהם עוסקים ביישובו של עולם" – מוסיף המדרש), משמע – איש העבודה העושה הונו ביושר. ובכל זאת, הקנאה והשנאה הן מנת חלקו עד לגירושו מן הארץ. כנאמר: "ויאמר אבימלך אל יצחק: 'לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" (שם). "אמר לו (אבימלך ליצחק): 'כל אותן עוצמות שעצמת, לא ממני היו לך?!" (מדרש בראשית רבה ס''ד, ו'). שוב צליל מוכר. היהודים מוצצים את לשד העם והארץ. מרוקנים אותה מכל טוב. מבריחים את הונה לחו''ל. אולם כשנשוא הקנאה – יצחק – רחוק מהם, מתבהר מעט המבט. אז, לומדים הם להבין, כי שגו בגרשם את היהודי ממחיצתם. אז, בוחן העם המגרש את ההתרחשויות בעין בוחנת ואובייקטיבית יותר. אז, מנתח הוא את התועלת שהביא היהודי לארץ מגוריו – ממנה סולק, את התועלת שהפיקו ממנו בכל התחומים. אז, שוב מחפשים את קרבתו, ותרים אחר ערוצי תקשורת מחודשים עמו. כאלה הם יחסי הדחייה והקרבה שהיו מנת חלקנו בכל ההיסטוריה. ממש, כפי שבפרשתנו, משכימים אבימלך ופיכול – שר צבאו לפתחו של יצחק המגורש ואומרים לו: "נכרתה ברית עמך". המשקעים בכל זאת אינם חולפים סתם כך: "מדוע באתם אלי", שואל אותם יצחק, "ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם?" מה קרה? מה גרם לשינוי בגישתכם? תשובתם היתה: "ראה ראינו כי היה ה' עמך". אך, אם נדמה לכם שאבימלך או עמו "חוזרים בתשובה" מיחסם הבוטה כלפי יצחק – שמעו נא את המשך דבריו, בעת פגישת הפיוס: "אם תעשה עמנו רעה, כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב, ונשלחך בשלום". הצרת הצעדים, סתימת הבארות והריב עליהם. התעוררות של משטמה כלפיו בממלכת גרר, עד לבקשה התקיפה שיעזוב את הארץ, מצטיירת בעיני המושל כ-"עשינו עמך רק טוב". זו פסיכולוגיית האריה (שלוקות בה כל אומות העולם), כפי שבוטא הדבר במשל המדרשי המפורסם שהוצמד לפסוק זה: "אריה טרף, ויש לו עצם בגרונו. אמר: 'כל מי שיבוא ויוציא מגרוני, אתן לו שכרו.' בא עוף, שמקורו ארוך, והוציא במקורו את העצם מגרונו. תבע העוף שכרו. השיב האריה: 'תשתבח בכך שנכנסת ללוע האריה ויצאת בשלום'" (ילקוט שמעוני). צדיק גדול הוא אבימלך בעיני עצמו. מתהדר ביושרו, בכך שהעניק ליצחק מקלט לזמן מה בארצו, ולא הרג אותו. ממש מועמד טבעי לפרס נובל לשלום, בגלל תרומתו לאנושות. מדוע מאריכה התורה בפרשה זו? ומדוע שלא תאריך? הרי אנו נשואי השנאה הזאת בכל הדורות!! הרי חייבים אנו להכיר מהו מעמדנו האמיתי בקרב האומות. אנו מצווים להבין את מהות המשטמה כלפי היהודי והיהדות. ופרשתנו מספקת את המסגרת הכללית שלה...
החיילים של צדיק הדור הנה מקרה שקרה,שהצליח לרגש מאוד גם יהודים רחוקים מיהדות,ששמעו את הסיפור הזה.כותב בחור חילוני ששמע את הסיפור הזה:"מעטים הם אנשי הדת שאני מוכן באמת לכבדם ולקרוא להם "רבי" אין הרבה אנשי דת אמיתיים אשר עושים את מלאכתם לא בכפיה, ובאהבה אין קץ ובצנעה ואהבה כלכך גדולה ואמיתית כמו כבוד הרב גרוסמן ממגדל העמק.קראתי ובכיתי".
והנה המקרה שקרה:
על דמותו של הרב יצחק דוד גרוסמן יכול ללמד סיפור המפגש המרגש שקיים עם 600 חיילי מילואים שהיו בדרכם אל הקרב במלחמת לבנון השנייה.
גם אם מלחמת לבנון השנייה, על כל מחדליה ושיאיה, גולשת אט אט אל ההיסטוריה הלאומית, סגן מ' אינו מסוגל לשכוח את רגעי החושך שבה, כמו גם את רגעי האור. וכך הוא מספר:
לאחר שבועיים של קרבות כמעט פנים אל פנים, של פקודות הפכפכות; ציוד-קרבי לקוי ולא שמיש; רעב, רעב ממש; עייפות נוראה, פיזית ונפשית ; וקשָה מכל – בועת השתיקה בה התעטפנו. היה לנו ברור: עכשיו לא מדברים. אחרי המלחמה . כן, אחרי המלחמה נפתח את הכל, שיידעו את האמת.
ואז – נחתה הבשורה: יום חופשה!
לכל הרוחות, מה אפשר לעשות ביום אחד?
הלומי קרב, רעבים , מותשים עד כְּלות, מטונפים, לאן בדיוק נלך?
ל'מגדל אור' ב'מגדל העמק', אמרו לנו.
מגדל העמק? מגדל אור? מה זה – בדיחה?
חוץ מזה, מי זה הרב הזה – גרוסמן – שהזמין יותר מעשרה אוטובוסים להסיע אותנו אליו למגדל העמק?
יודעי דבר נזכרים: זה הוא! "הרב של הדיסקוטקים!" זה שמחזק את הנוער; שמחזיר בתשובה בכפית קטנה, שלא תרגיש חלילה... הגורו של העולם התחתון. איך הם אומרים עליו: "הוא – בסדר הוא! אחד משלנו. החברה נותנים לו את כל הרספקט בעולם!"
אז לא הבנו, אבל היום אני יודע שבביקור שערך הרב גרוסמן בירושלים, הוא שמע באקראי על גדוד הצנחנים שמחפש "בית ליום אחד", ומיד הציע את עצמו. "מה הבעיה?" שאל, "600 חיילים? רק שיבואו ! וודאי שיש אצלנו מקום!"
600 החיילים שירדו מהאוטובוסים לא האמינו למראה עיניהם: עומד לו ברחבה יהודי נשוא פנים, פאות מסולסלות ארוכות וחיוך כובש, שבטח הולך לשאול אותם: "נו, בחורים, הנחתם תפילין הבוקר? ו"שחרית" כבר התפללתם? אם לא - - "
"חברה!" הדהדו מילותיו של הרב; "חברה, אני מציע שדבר ראשון תקפצו לבריכה להתרענן. בינתיים נכין לכם משהו לאכול..."
פאטה מורגנה ? חזיון תעתועים?
מוסיקה חרישית הבאה מכל מקום; מים זורמים, ירוק מסביב ; ופתאום – על השולחנות הערוכים: אבטיח קר, עוגות, שתייה; והם מביאים עוד ועוד : גבינות, ירקות, לחמניות טריות... אלוקים – האם כל זה אמיתי?
אמיתי! אמיתי ! אני ממשש את ערימת הלבנים שהונחה כך בשקט, כאילו במקרה: 600 גופיות ותחתונים חדשים , בוהקים, הצוהלים לקראתנו: "נו כבר, תצאו מהבריכה, תתלבשו, תאכלו משהו..." הרב גרוסמן יושב איתנו ומפטיר בלשונו העממית: "תעשו חיים חברה! תעשו חיים! בערב אני מכין לכם את המופע של החיים שלכם, משהו שעוד לא ראיתם!"
דמותו של אברהם אבינו עולה בדמיוני. אברהם העומד אישית ומשמש את שלושת אורחיו, ללא שמץ התנשאות ; בטבעיות גמורה, מכבד אותם ודואג לכל מחסורם. הוא רואה בזה תפקיד של חסד המובן מאליו; שליחות של מצווה שנפלה לידו; מצוות הכנסת אורחים ואהבת הבריות, אותה הפך לאבן הראשה בבניין חייו...
כזה בדיוק הוא גם הרב גרוסמן: אוהב את כולם , ומקבל את כולם – כמות שהם – עם כל הלב והנשמה עד לבלי הכיל.
"תגידו חברה ", אמר לנו אחר כך, "שמעתי שחסרים לכם פריטי ציוד אישי. תעשו לי טובה, הנה דף ועפרון , פשוט תרשמו כל מה שחסר לכם, ותשאירו את הרשימה כאן על השולחן."
מאוחר יותר נטל את הרשימה ונעלם.
וכמו באגדות של הפיות הטובות – כשהתעוררנו בבוקר – לא האמנו למראה עינינו: הררי ציוד אישי, של כל מה שאיווינו ונזדקקנו לו – ופתק קטנטן שצורף:
"לחיילים היקרים שלי – מכל הלב!"
ב-60 אלף דולר, קנה הרב גרוסמן עוד באותו ערב: אפודים קראמיים, משקפות לראיית לילה, קסדות, מימיות, גרביים , מברשות שיניים, ומה לא...
ארוחת הערב ותוכנית הבידור שהבטיח לנו הרב, אכן היו מעבר לדמיוננו, יותר מכל מה שיכולנו לצפות. ולישון סוף סוף בחדרים ממוזגים, על מיטות מוצעות בסדינים לבנים, מה עוד יכול הבן-אדם לבקש?
אות בספר התורה
מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה, ביקש יהודי מצרפת לתרום ספר תורה לבית המדרש 'מגדל אור'. נהוג שאת האותיות האחרונות בספר התורה כותבים במעמד מיוחד, ואחר כך מלווים אותו להיכלו תחת חופה, בשירה, ריקודים ולפידים בוערים. מסיבה כלשהי – החליט אז הרב גרוסמן לדחות את האירוע.
'זה הזמן הנכון!' הרהר הרב. 'היום נשתתף כולנו בסיום כתיבת האותיות ובהכנסת ספר התורה להיכל הקודש.' המשך בשבוע הבא בע''ה
?xml:namespace>
לקוטים מספר ברית כהונה לאדמו''ר ועט''ר רבי משה כלפון הכהן זיע''א וזצוק''ל
נ''א] מנהגינו לקרות ברכות השחר וברכות התורה ואח''כ ותתפלל חנה ולא כיש אומרים שלשון תחנה מותר לומר לפני ברכות התורה
נ''ב] התחלת הוידויי אנה ד' אלקינו וכו' בין בתפלת יום כפור בין בשאר הימים ולא כמו שכתוב באיזה ספרים וביחוד ספרים של יום הכפורים מתחילים מאלקינו ואלקי אבותינו וכו'
ספר המדות לרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א
רמ''א] כל המבדיל על היין במוצאי שבת. הוין לה בנים זכרים וראויין להוראה
רמ''ב] יזהר מאד שלא יינק הולד מאשה רעה. כי חלב מטמא וחלב מטהר
רמ''ג] חמין ושמן מברין את הולד
רמ''ד] מי שאינו עוצר את עצמו מלהטיל מים. תפלתו שמתפלל על בניו נשמעת
רמ''ה] הולד הולך אחר צורת אב ואם
בדיחה פרופסור ידוע הגיע לאונבריציטה לעשות הרצהה כעבור זמן הגיע אליו תלמיד ושאל בתמיהה מדוע לא שומעים הרצהה הפרופסור הראה סמנים ששכח שיניו בבית שאלוהו היכן כתובתו כדי שיביאו את שיניו מסר להם את כתובתו והתלמיד הלך לבית להביא את השינים לפרופסור כשהכניס הפרופסור את השיניים לפה מיד התחיל בהרצהה ללא הפסיק עד שפנו אליו ושאלו מה זה הרצף הבלתי פוסק הזה אז הפרופסור הראה סימנים שהשיניים שהובאו הם לא אלו שלו אלא הם שיני אשתו ושכוחן גדול מיכוחת שליטתו בדיחה נהג שיכור נוסע נגד כיוון התנועה עוצר אותו שוטר תנועה ושואל אותו לאן אתה חושב שאתה נוסע אני לא לגמרי בטוח משיב השיכור אבל נראה שאיחרתי כולם כבר חוזרים
18/11/2009
והנהיש לשאול כמה שאלות.
?xml:namespace>
א}למה יצחק היה אוהב את עשו ורצה לברכו, למרות שהיה רואה שיעקב הוא צדיק כמו שכתבנו?
?xml:namespace>
ב}למה רבקה לא העירה לו כן, ואז לא היתה צריכה לתחבולות שעשתה, כדי שיעקב יתברך ולא עשו?
ג}למה יצחק רצה לברך דוקא את עשו, ולא בירכם שניהם?
ד}למה חזר ובירך את יעקב כששלחו לחרן, והלא כבר ספר לו עשו שיעקב רמה אותו וגזל ממנו הברכה והבכורה?
ה}האם יצחק הוא היה עני, עד שהיה אוהב את עשו, בשביל שהיה מביא לו מה לאכול?! והלא ספרנו, שיצחק היה עשיר גדול?
ו}ועוד צדיק כיצחק, יחניף לעשו כדי שיביא לו מה לאכול?!.
!.
ברם בגמרא כתוב, שרבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי נחלקו. רבי ישמעאל סובר, שצריך אדם ללמוד תורה וגם לעבוד, כדי שיוכל לחיות .ולעומת זה סובר רבי שמעון בר יוחאי, שאין צריך לעבוד, רק צריך תמיד ללמוד תורה, ויבטח בה' יתברך שלא יעזבנו ויתן לו מה לאכול. והיה רבי שמעון בר יוחאי, נאה דורש ונאה מקיים. שהיה כל ימיו לומד תורה, ולא היה עובד כלל, והיה בוטח בה' שיפרנסנו. אבל להלכה, נפסק כרבי ישמעאל. משום שרבים עשו כרבי שמעון בר יוחאי, ולא עלתה בידם. {פירוש, שלא מצאו מה לאכול. שבימי קדם היו גם הבעלי בתים עניים, ולא היתה להם היכולת לפרנס הרבנים. לא כמו זמנינו, שחיים ברוחה ומחזיקים ידי לומדי תורה. שאז התלמידים אינם צריכים לעבוד כלל, רק יתמידו יומם ולילה על התורה ועל העבודה}. וכן היה סובר יצחק להלכה, שצריך לעבוד וגם ללמוד. שאי אפשר לתורה, להתקיים בלי מלאכה. כמאמרם זכרונם לברכה, כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה. אבל רבקה שחיתה באוירה של רשעים, סוברת שעדיף לנהוג כרבי שמעון בר יוחאי, כדי שלא להתערב עם הרשעים וללמוד ממעשיהם. ולפיכך יצחק כשראה שעשו אינו מצליח בתורה, אמר עדיף שיצא לעבודה ויעבוד, וגם יפרנס אחיו יעקב, שהוא תמיד על התורה ועל העבודה. דומיא ליששכר וזבולון, שהיה יששכר על התורה ועל העבודה, וזבולון היה יוצא לעבודה והיה מפרנסו. ולפיכך רבקה אינה יכולה לומר ליצחק, שהיא אוהבת את יעקב בשביל שלומד תורה כל היום. בשביל שיצחק סובר, שצריך גם לעבוד. אם כן הוא אוהב את עשו, כיון שמפרנס גם את אחיו יעקב. ולפיכך חשב יצחק, שהברכה שייכת לעשו, וממילא יהנה ממנה גם יעקב, כיון שעשו מפרנסו. ולא היה יודע שעשו רשע וצבוע, שהיה שואל לאביו איך מעשרים את המלח. ובאמת המלח, אין מעשרים אותו כלל! אבל יצחק היה חושב, שבנו עשו חסיד גדול, שמחמיר על עצמו ורוצה לעשר גם המלח. ולא היה מרגיש ברמאותו, לפיכך היה אוהב אותו. אבל רבקה שידעה את האמת, שעשו הוא רשע ועובד רק בשביל עצמו כדי לבלות בהם, ולא כדי לפרנס אחיו, מצאה עצמה במצר. הנה עוד קצת ויברך יצחק את עשו הרשע, וישאר יעקב הצדיק בלי כלום. ואי אפשר לו עוד להמשיך בעבודת ה' כיון שאין לו פרנסה. ואין זמן להתווכח עם יצחק, ולהוכיח לו שעשו הוא רשע וצבוע. לכך עשתה בחכמה כמו שספרנו, וזכה יעקב בברכות. ואחר כך הוכיחה ליצחק, שעשו רק צבוע ומראה טלפיים כחזיר. ובפרט כששמע שעשו מספר, שיעקב גם גזל ממנו הבכורה. שאז הבין שעשו רק צבוע ורוצה הברכות כדי להתעשר, ולבלות בעולם הזה ולא להחזיק ידי יעקב בלימוד תורה, שאם הוא צדיק, לא יוותר על הבכורה, שהיא חשובה לקיום המצוות. שהעבודה בבית המקדש, בתחילה היתה מיועדת לבכורים. ורק כשחטאו במעשה העגל, הפסידו הבכורים זכותם, ונתנה העבודה לשבט לוי. ולכך חזר ובירך יצחק את יעקב, כששלח אותו לחרן.
?xml:namespace>
ומכאן מוסר לכמה בני אדם, שהם מתנדבים למוסדות התורה והגמילות חסדים, אבל הולכים בלילה לבתי מלון לבלות שם. שבזה מראה על עצמו, שאין הוא ירא שמים כראוי, ונותן הצדקה רק כדי שישבחוהו חבריו שהוא בעל הצדקות, או כדי שלא להתבייש אם אינו נותן צדקה ויבזו אותו שהוא קמצן. ולא בשביל, שהוא רוצה בתורה ומצוות. שאם הוא רוצה בהם, לא היה הולך לבתי מלון. שבזה מבזה מצות הצדקה שעשה. וגם שכרו לא יותן לו מן השמים בעין יפה, בשביל שאין המצוה נעשתה בשלמות. אלא צריך להלחם ביצר הרע בכל הכח, אף על פי שפעמים נכשל, יתגבר כארי ולא יתייאש. ולא ילך לאותם מקומות טומאה, אלא להיפך ילך לבתי מדרשות ללמוד תורה, שבזה יכול להתגבר על יצרו. כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, אם פגע בך מנוול זה {יצר הרע}, משכהו לבית המדרש. ועוד אמרו, שה' יתברך אומר, בראתי יצר הרע בראתי לו תורת תבלין. ואז ה' יתברך יעזרהו, כדי שינצל ממנו. ובזה תהיה מצותו שלימה לימוד התורה עם צדקה. ושכרו יותן לו מן השמים, בעין יפה. אשריו ואשרי חלקו! ועל אנשים כמוהו נאמר, על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.
ויהי רצון שה' יתברך יחזירנו בתשובה שלמה לפניו ויחיש לגאולינו במהרה בימינו אמן!!!
?xml:namespace>
18/11/2009
בתחילת הפרשה יש שתי שאלות: א} בזמן ההריון של רבקה כשהיו יעקב ועשו מתרוצצים בקרבה אמרה אם כן למה זה אנכי היה לה לומר למה לי בנים ב} כשענאה שם ברוח הקודש אמר לה שני גויים בבטנך ושני לאמים ממעייך יפרדו הדבורים כפולים ? חז"ל תירצו בזה הרבה תירוצים.
?xml:namespace>
ויש לפרש לפי מה שכתוב בזוהר הקדוש כשהקב"ה היה בורא העולם היה רואה בתורה ויוצר. וכמו שהתורה יש בה 365 מצות לא תעשה ו248 מצוות עשה גם האדם יש בו 365 גידים ו248 אברים. ואף העולם ככה. והאדם נברא כדי לקיים המצוות האלו לתקן בהם הנשמה שלו ולתקן בהם העולם. כמו שאמרו חז"ל שהקב"ה קודם שברא העולם התנה אם ישראל שאם לא יקבלו התורה העולם חוזרת לתוהו ובוהו. ואם יחסר אחד מן מצוות עשה או לא תעשה הנשמה שלו והעולם יהיו חסרים. וזהו למה חוזר בגלגול. הרש"י ז"ל פירש על הפסוק ויתרוצצו הבנים בקרבה כשהיתה עוברת על פתחי תורה יעקב היה רוצה לצאת וכשהיתה עוברת על פתחי עבודה זרה עשו היה רוצה לצאת. רבקה אמרה אם לא יקיים מצות לא יהיה לך אלהים אחרים ר"ל רוצה לעבוד עבודה זרה "למה זה אנכי" למה רוצה לקיים מצות אנכי ד' אלהיך ורוצה לצאת בפתחי תורה אינו עושה כלום תמיד יהיה חסר. ולפי זה הלכה לשם ואמר לה שהקב"ה אמר לך שני גויים בבטנך וכל אחד מהם רוצה לצאת במקום שרוצה בו. ואם תאמרי מה אעשה בשני שהרי הוא רשע שני גויים בבטנך, אף הרשע יש בו דבר טוב, כמו שכתב הרש"י גיים כתיב אלו אנטונינוס ורבי שהיו צדיקים גדולים ומעונגים הרבה, ר"ל שאף עשו עתיד לצאת ממנו אנטונינוס וכיוצא בו הרבה שהם מן זרע עשו וצדיקים גדולים מאד. כמו אונקלוס ושמעיה ואבטליון ורבי מאיר בעל נס ורבי עקיבא וכו'. והשני שהוא יעקב ושני לאומים ממעיך יצאו הרש"י ז"ל פירש אין לאום אלא מלכות. העולם הזה היא מלך של שאר כוכבים אחרים שהיא יש בה החיים, והאדם הוא המלך על כל מה שיש בעולם. וזהו מה שאמר לה שני מלכים דבוקים ביחד וצריכים זה לזה, אבל מפורדים בפעולות שלהם. לאום מלכות אחד מלאום יאמץ מושך כח מאחר שהעמדת העולם הוא מישראל שקבלו התורה. ורב יעבוד צעיר שהעולם היא גדולה בשטח שלה ונבראת קודם האדם. יעבד צעיר זהו יעקב שאין יכולים לחיות אלא בו שאם יקיים המצוות העולם עומדת בשלום ואם לא יהיה בה פורענות. והיא תעבוד אותו ותתן לו המחיה והוא יתן לה החיים מן התורה. ויש פירוש אחר ורב יעבד צעיר שרוב המצוות הם מצוות לא תעשה יעבוד מצוות עשה שהם המיעוט אתי עשה ודחי לא תעשה.
מה אנו לומדים מזה? האדם לא בא לעולם כדי להרויח כסף ולאכול ולהתענג וכדי להראות את עצמו אפי' שאינו יכול לחיות אלא בהם. האדם נברא כדי לקיים המצוות. והמשילו לאחד שבנו הצליח בתיכון ושלח אותו למדינה לגמור לימודו ולהיות רופא. אחר שבע שנים חזר הבן. התחיל להראות לאביו אלבום תמונות. הוא מצולם עם מאיכל זאכזון {משורר} ועאדל אימאם {שחקן} ופילי ומאראדונה ורונאלדו וזידאן {שחקני כדור רגל} ושאר האנשים המפורסמים. ויאמר לאביו שחביריו נתקנאו מהתמונות האלה. אמר לו אביו טוב מאד, אבל לא זה ששלחתי אותך עליו שבע שנים ואני שולח לך הכסף. אני שלחיך כדי שתביא התעודה שאתה רופא. אם הבאת עמהם התעודה טוב מאד, צריך לך לעשות התענוג שלך, אבל אם במקום למודך אתה עסקת באלו אני מעניש אותך עונש גדול שהתעסקת בשטות הזה. אף אנו האדם כשהולך לעולם הבא יאמרו לו מה הבאת עמך יאמר להם רכשתי 100 מליאר ויש לי 10000 עבדים וכל האנשים מכבדים אותי ואוהבים אותי. יאמרו לו העיקר ה365 מצוות לא תעשה ו248 מצוות עשה קיימת אותם או לא. אם קיימת אשריך ומגיע לך ואם לא עתיד לך ענש גדול ושאבדת הנשמה שלך והעולם עמך. ושהתעסקת בשטות. וזהו כוונת רש"י ז"ל כשכתב אנטונינוס ורבי שהיו צדיקים ומעונגים הרבה אשריהם ומגיע להם וזהו מה שאמרו חז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ר"ל עד שיגמרו הנשמות שבגוף האדם. המצוות הם שיניחו הנשמה שלמה ומסודרת. ומי שאינו מקיים המצוות חוץ ממה שמאבד עצמו אלא גם מאבד האנשים עמו. ומעכב המשיח. יהי רצון שהקב"ה יעזרנו לקיים מצותיו ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה.
18/11/2009
פרשת תולדות
?xml:namespace>
אחר שספרה לנו התורה סיפור אברהם אבינו מתחיל ספור יצחק אבינו התחתן בן ארבעים שנה עם רבקה ורבקה הייתה עקרה כעשרים שנה ויתפללו שניהם לה' יתברך וישמע ה' בקול יצחק שאינו דומה צדיק בן צדיק לצדיק בן רשע ולכך תפילתו יצחק נתקבלה יותר מרבקה ותהר רבקה בשני תאומים ויתרוצצו הבנים בקרבה שאם עוברת במקום תורה יעקב רוצה לצאת ללמוד תורה ואם עוברת במקום עבודה זרה עשו רוצה לצאת ללכת שם ותלך לישיבת שם ועבר לשאול ויאמרו אליה שהיא הרה בשני תאומים ותמיד אחד מתגבר על השני ובסוף הצעיר ינצח והגדול יהיה לו עבד ובזמן לידתם היה יצחק בן ששים שנה.
ויצא עשו הראשון ואחריו יעקב אוחז בעקבו שרוצה הוא לצאת הראשון ולהיות בכור ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם לומד תורה באוהלים וכשהגיעו לגיל 15 שנה הלך עשו להילחם עם נמרוד שהיה אויב זקנו אברהם ונמרוד יש לו חליפת אדם הראשון שעשה לו ה' יתברך כמו שספרנו בפרשת בראשית והיה לובשה כשהיה נלחם והיה תמיד מנצח את אויביו וכשבא אליו עשו להילחם עמו לבש את החליפה כרגיל אמר לו עשו מה הראיה שאתה לובש החליפה לנצח אותי? אם באמת גבור אתה ובטוח בעצמך שאתה נוצח אותי בא והילחם בלי החליפה וכשראה נמרוד שהוא ילד קטן חשב שבקלות ינצחו הסיר את החליפה להילחם עמו אבל עשו מיד לבש את החליפה ונלחם עמו והרגו וכשראו חיילי נמרוד שמפקדם מת רצו להרוג את עשו ברח עשו לבית אביו.
ובאותו יום מת אברהם ויעקב בשל תבשיל עדשים לתתו לאביו שהוא מאכל אבלים שהעדשים הם עגולים לרמז שגלגל הוא החוזר בעולם ואף אחד לא ינצל מן המיתה ויבא עשו עייף ויגע ורעב ויאמר אל יעקב תן לי לאכול מזה ויאמר יעקב לו אתן לך לאכול עד שתמכור לי את הבכורה ויסכים עשו וישבע לו ויתן לו יעקב לאכול.
ויש לשאול איך יעקב ניצל את חולשת עשו לקחת ממנו את הבכורה והלא אסור לנצל?
ידוע שכהן שהרג את הנפש אפילו בשגגה פסול לעבודת הקרבנות והבכורה בימי קדם היא במקום הכהונה ויעקב יודע שאם יאמר לעשו עזב את הבכורה בשביל שהרגת את נמרוד לא יסכים עשו ולכך הוציאה ממנו בחכמה.
אחר זה מסופר שבא רעב בארץ ישראל וילך יצחק לגרר והיה חושב גם לרדת למצרים וירא אליו ה' יתברך ויאמר לו שלא ירד למצרים שיצחק הוא עולה תמימה שנתקרב על גבי המזבח והוא קדוש ונאה ויאה לשבת בארץ הקודש ולא יכול לרדת לארץ העמים שהיא טמאה ויאמר יצחק על רבקה שהיא אחותו כמו שאמר אביו בשעתו על שרה ואבימלך אחר עסק שרה {עיין פרשת וירא} היה שוקל מעשיו וחקר לדעת אם באמת יצחק הוא בעלה או אחיה ולבסוף ידע שיצחק שקר והוא בעלה ולא אחותו ויקרא לו ויאמר לו מה עשית? שהגדת שהיא אחותך!!!
וישב יצחק בגרר ויזרע והניבה שדהו מאה שערים ונהיה לעשיר גדול וה' יתברך תמיד בעזרו ויחפור בארות ורבו עמו רועי גרר ואמרו שהבאר שלהם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויבא אליו אבימלך ויעש עמו שלום ואחר כך ישב בבאר שבע.
כשהגיע עשו לגיל ארבעים נשא שתי נשים והיו עובדות ומקטירו לעבודה זרה ומעשן הקטורת נהיה יצחק סגי נהור ויש מרבותינו אומרים שיצחק נהיה סגי נהור בשביל כשהעלה אותו אברהם אבינו על המזבח נפתח השמים והיו המלאכים רואים ובוכים ונפלו דמעותיהם על עיניו וניזוק כשזקן ויש אומרים כדי שיבא יעקב ויקח הברכות ולא ירגיש יצחק.
כשהגיע יצחק לגיל 123 קרא לעשו ויאמר לו שיצוד ויעשה לו שני מטעמים ויברך אותו קודם שימות שהאדם על הרוב יחיה כשנים שחיו אבותיו חמש שנים פחות או יותר ושרה חיה 127 ואם כן יצחק נכנס לתוך חמש שנים שחייתה אמו וישמע עשו לקול אביו ויחשוב בלבו אם מצאתי משהו לצוד טוב ואם לאו אביא מן הגזל והלך לצוד והצליח לצוד חיה אבל אביו אמר שני מטעמים שאותו יום היה ערב פסח ואחד קרבן פסח והשני קרבן חגיגה שאבותינו קיימו את כל התורה כולה אפילו עירובי תבשילים והלך עשו לצוד השני בא מלאך והתיר את הראשון וברח כדי לעכבו ויבא יעקב ויזכה בברכות וכשמצא עשו שהראשון ברח קשר את השני והלך עוד פעם לצוד וגם בפעם הזאת בא מלאך והתיר את החיה הקשורה וכן על זה הדרך כמה פעמים. ורבקה שמעה מה אמר יצחק לעשו והייתה יודעת שעשו רשע ויצחק צריך לחברך את יעקב ותקרא ליעקב ותגד לו מה אמר אביו לעשו ותצווהו להביא שני גדיי עזים ותעשה אותם מטעמים ויברך אותו במקום עשו ויאמר לה יעקב אחי איש שעיר ואנוכי איש חלק ואם ירגיש אבי יקלל ולא יברך ותאמר לו שיודעת בנבואה שהוא יקח את הברכות ולא עשו ושמע בקולי וילך יעקב ויביא שני גדיי עזים מצאן אביו ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שלא לקח יעקב מגזל אלא שבכתובה של רבקה כתוב שיכולה לקחת כל יום שני גדיי עזים להתפרנס מהם ותבשל אותם רבקה ועורותיהם קשרה אותם בידי יעקב שיהיה בעל שער ותלביש אותו בגדי עשו שלקח מנמרוד כמו שספרנו בתחילת הפרשה שהיו איתה שעשו לא הייתה לו אמונה עם נשיו ולכך החביא אותם אצל אמו וילבש אותם יעקב ויכנס אצל אביו.
כשנכנס נכנסה עמו ריח גן עדן וישמח יצחק וישאל אותו מי אתה? ויאמר לו אנוכי. {אבל} עשו בכוריך ויאמר לו אביו איך מהרת לבא ויאמר לו יעקב ה' עזר אותי חשד יצחק שזה יעקב שעשו אין שם ה' שגור על פיו ויאמר לו גשה ואמושך אם אתה עשו או יעקב ויגש יעקב וימושהו ויאמר הקול קול יעקב והידיים ידי עשו ויברך אותו ושאלו חכמינו זכרונם לברכה למה לא עשה חקירה כיון שקולו קול יעקב והשיבו שעשו הסכים עם אביו כשיבא אליו יחקה את קול יעקב כדי שאם יבא יעקב לקחת הברכות בודאי שהוא יחקה את קול עשו ולכך הסכימו שעשו יחקה את קול יעקב וכיון שיצחק מצא את הקול קול יעקב וגם יש לו שער אם כן זה הקול שהסכימו עליו וחשב שזה עשו ויאכל יצחק את התבשילים ויברך אותו.
ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו נכנס עם המטעמים ויאמר לאביו קום אכול מהמטעמים כדי שתברך אותי ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד שראה שמתחתיו גיהנם ויאמר לו מי אתה? ויאמר אנוכי עשו ויאמר לו מי הביא לי את המטעמים שאכלתי וטעמתי בהם כל טעם שארצה כמו המן כשראה עשו את הצלחת הכירה ויאמר לאביו שיעקב רמה אותו פעמיים באותה צלחת נתן לו נזיד עדשים ולקח ממנו את הבכורה כמו שספרנו בתחילת הפרשה ועכשיו רמה אותו ובאותה צלחת נתן לאביו ולקח את הברכות ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי ויאמר לו אביו מה אברך אותך כל הברכות נתתי לו ונתתיו לאדון עליך וכל מה שקנה עבד קנה רבו ויבכה עשו ויאמר לאביו ברך אותי ויאמר לו אביו הארץ אשר תשב בה תתן לך את טובה ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבד וכאשר בני יעקב יעברו על מצוות התורה תשתחרר מעולו.
ויכעס עשו על הברכות שלקח יעקב ויאמר בלבו כשימות אביו יהרג את יעקב ורבקה ידעה בנבואה את מחשבת עשו ותאמר ליעקב הנה עשו אחיך מחכה לך להורגיך ועתה קום לך אל לבן אחי עד שינוח עשו מכעסו ותאמר ליצחק הנה בנות כנען לא מוצאות חן בעיני ולא רוצה שיעקב יתחתן עמהם ורוצה שיתחתן עם בנות לבן אחי ויקרא יצחק אל יעקב ויאמר לו לך אל לבן וקח מבנותיו אשה ויוסף ויברך אותו כשראה עשו שאביו אינו רוצה את בנות כנען לקח עוד אשה והיא מחלת בת ישמעאל אחי יצחק אביו.
ויש לשאול כמה שאלות:
א} כתיב ''ויבז עשו את הבכורה'' ויש לשאול מה בא הפסוק ללמדינו והלא יודעים שעשו הוא איש רשע ולא יצטער כלל על אובדן הבכורה ועבודת הקרבנות?
ב} למה עשו רצה לברך רק את עשו נכון שעשו היה צבוע ומראה את עצמו שהוא צדיק לפחות יברך יצחק את שניהם?
?xml:namespace>
ג} כשראה עשו שיעקב לקח את הברכה אמר שרמה אותו שתי פעמים לקח את הבכורה וגם הברכה ויש לשאול מה הזכירו בבכורה והלא הוא עצמו לא היה רוצה אותה כמו שכתבנו?
ד} כשבקש עשו מאביו לברך אותו השיב יצחק ''הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירוש סמכתיו'' ויש לשאול מה אכפת לו עשו אם סמך יצחק את יעקב בדגן ותירוש?
אמרו חכמינו זכרונם לברכה שיצחק אבינו רצה שיעקב ועשו יהיו כמו יששכר וזבולון ורוצה לומר שעשו יעבד ויפרנס את יעקב ויעקב יהיה כל חייו על התורה ועל העבודה בלי דאגות פרנסה וחשב שעשו הוא צדיק ורק מחמת שאין לו זמן ללמוד בשביל שהוא עובד מתבטל מתלמודו וגם עשו היה מרוצה שיבלה בעולם הזה וינחול גם עולם הבא על ידי שיתמוך באחיו יעקב ולא רצו מן השמים לעזור לו כדי שיזכה לחיי העולם הבא כיון שלא הייתה כוונתו טובה שמה שלא למד לא מפני שאין לו זמן ללמוד ולקיים את המצוות אלא רק לבלות ולכך לא עזרו לו ולקח יעקב את הברכות בן אדם כזה נכון שיש לו שכר על שעזר את הישיבות אבל לא ינצל מהעונש על העבירות שעשה.
מעשה שקרה בימי החפץ חיים שהלך לארצות הברית לאסוף כסף להדפיס את ספרו ולהחזיק את ישיבתו בא אליו אדם עשיר שהיה מחלל שבת ונתן לו סכום כסף גדול אבל הרב חפץ חיים לא שלח ידו בכסף ובכה בכי גדול העשיר השתומם למראה עיניו ויאמר להרב אם מעט בעיניך אוסיף לך כהנה וכהנה ויאמר לו הרב לא זאת הסיבה שבכיתי אלא מפני שחשבתי שלאחר אריכות ימים ושנים אני אהיה בגן עדן והידיים היקרות שנתנו לי נדבה גדולה מרוחב לב נשרפות בגיהנם התרגש העשיר והבטיח להרב שמהיום והלאה לא יחלל עוד את השבת בשום פנים ואופן שמח הרב וצחק ולקח מידו את הנדבה וברך אותו.
עשו העידה עליו התורה שבז את הבכורה שבה תלויה עבודת הקרבנות ולכן כשראה שיעקב לקח את הברכה אמר שהפסיד עולם הזה והם הברכות וגם עולם הבא והיא הבכורה שבתחילה חשב שיוותר על הבכורה ויזכה בעולם הבא על ידי שיתמוך באחיו יעקב שכל חייו על התורה ועל העבודה והוא יבלה בעולם הזה ולכן אמר לו יצחק שבירך את יעקב בדגן ותירוש לומר לו שיעקב אינו צריך לעשו והפסיד עשו על ידי זה עולם הבא ולא צריך גם ברכה בעולם הזה כיון שאינה לצורך עולם הבא אבל כשהפציר עשו באביו רחם עליו וברכו.
ולפי זה יש לפרש מה שלא רצה יעקב בפרשת ויצא ללכת עם עשו לגור איתו שידע שכוונת עשו לקחת עמו שכר בעולם הבא בזכות שהוא שומר עליו וגר עמו אבל יעקב שלא היה מוותר כלל וכלל על התורה לא הסכים ורצה כל השכר רק לו לבד ולא לשתף עמו אחר.
ולפי זה יש ליישב מה שיש לשאול עוד שתי שאלות:
א} כתיב ''ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב'' ויש לשאול למה ביעקב כתיב ''ויאהב'' בלשון עבר ואילו ברבקה כתיב ''אוהבת'' בלשון הווה?
ב} ''כי ציד בפיו'' פירשו חכמיניו זכרונם לברכה שהיה צד ומביא לאביו לאכול האם יצחק שהוא עולה תמימה אוהב את עשו בשיל שהוא מביא לו לאכול דהיינו דברים גשמיים ולא עוד והלא יצחק הוא עשיר גדול?
ולפי דברינו הכל ניחא שיצחק חשב שעשו הוא צדיק כמו שכתב רש''י שהיה צבוע ושואל אותו איך מעשרים את התבן ואת המלח? והם אינם חייבים כלל במעשר וזהו פירוש ''כי ציד בפיו'' שהיה מביא לו מה שצד ומראה לו שהוא עסוק ואין לו זמן ללמוד וגם היה שואל אותו על המעשר ולכן כתיב ''ויאהב'' בלשון עבר שאחר שהכיר אותו אחר שלקח יעקב את הברכות לא אהב אותו עוד אבל יעקב שהיה באמת צדיק גדול כתיב ''אוהבת'' בלשון הווה בשביל שכל רגע וכל יום אוהבת אותו אמו ולא נפסקה אהבתה אליו.
אחי היקרים!!! ידוע שבעירנו כולם עוזרים לישיבות כל אחד כפי יכולתו ובשמחה ובטוב לבב ולכן צריכים שתהיה המצוה שלימה ורוצה לומר לקיים את כל המצוות בשלימות ואז שכרינו יהיה מושלם ולא נהיה כעשו שרצה לבלות בעולם הזה ולקנות עולם הבא בכספו משל יש אנשים שמתנדבים כסף לישיבות בשביל התינוקות שילמדו תורה ויראת שמים ובזה מראה את עצמו שהוא מכבד את התורה ומחסר ממונו בשבילה אבל מאידך גיסא מדבר בבית הכנסת שהיא בית ה' יתברך ומראה בזה זלזול חס ושלום בשכינה ששורה שם נכון שלפעמים טועים ומדברים בבית הכנסת אבל כשמוכיחים אותם צריכים לתקן ולשתוק ולעסוק רק בתפילה אבל אותם בני אדם כשמוכיחים מדברים אחר כך אם לא נגיד שמתחצפים לפני מוכיחיהם וידוע שהתנהגות ה' יתברך היא מדה כנגד מדה ואם הוא יזלזל חס ושלום בכבוד ה' יתברך ששכינתו שורה בבית הכנסת ומדבר שם גם ה' יתברך ישפיל אותו ויבזה אותו וישים אותו ללעג ולקלס בר מינן ובודאי אם אותם בני אדם יודעים מזה לא מעיזים עוד כלל לדבר בבית הכנסת שיודעים שכשהם מכבדים את בית הכנסת גם ה' יתברך מרומם ומכבד אותם וכשהוא מתפלל ידע שהוא מבקש מה' יתברך ולא נותן חס ושלום וכשהוא מתפלל לה' יתברך בלב שלפם וכראוי גם ה' יתברך מאיר אליו פניו וממלא את בקשתו.
ויהי רצון שה' יתברך יתן לנו נחת רוח לעבדו בלבב שלם ויגאלינו גאולה שלימה בקרוב אמן!!!
13/11/2009
בס''ד מוסר בלערבי פרשת חיי שרה
פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת חיי שרה.לפסוק יחכילנה. וקתלי שמעת שרה אלי יצחק אבינו מה תקרבשי קרבן. ותקרב פי עוצ'ו כבש. מלפרחה מתאעהה נפטרת. וזא אברהם אבינו באש יעמללהה הספד. ובכה עליהה. ולחז''ל קאלו עלאש ולבכתה ''לכאף''מתאעהה זגירה. וזאוובו. אלי שרה אמנו. כלף מן יצחק ולדת בנת. ונפטרת מעאהה. ווקתלי נחיו ''אלכאף'' מתאע ולבכתה. תוולי ולבתה. אלי אברהם אבינו זא יעמל הספד לשרה ולבנתהה. ואברהם אבינו וקתלי צ'אייף למלאכים. אלגנדוז אלי חידבחו. הרבלו. ודכל למערת המכפלה. ושאף אלי גאדי מדפונין אדם וחוה. ואלי גאדי לבאב מתאע גן עדן התחתון. ובהאדה תווה וקתלי חידפן שרה אמנו. חב באש ישרי מערת המכפלה. ובהאדה משה לבני חת וקאלום. אלי יחב ישרי וטה יעמלהה בית החיים. קאלולו כוד לבלאצה אלי תחבהה. קאלום נחבכום תכלמולי עפרון יביעלי השאניה אלי פיהה מערת המכפלה. ועפרון כאן גאדי מעאהם. פלאוול עמל רוחו נאס מלאח יאסר. קאלו האנה עטיתהאלך הדייה. קאלו לא נחב נשריהה. טלבלו שום גאלי יאסר. ודפע אברהם אבינו. ודפן שרה פי מערת המכפלה.
ומן באעד לפסוק יחכילנה.אלי אברהם אבינו כבר וחב יערס ליצחק. ונאדה לאליעזר לכדים מתאעהו. וחלפו באש מה יאכדשי מרה ליצחק מן בנאת כנען אלי דעאלו נוח. וקאלו אמשי לארם נהרים וכודלו מרה מן לפאמילייה מתאעי. וקאלו אליעזר וכאן למרה מה תחבשי תזי נרפעו גאדי. קאלו לא. עלא כאטר יצחק אבינו עולה תמימה ומה יגדשי יכרז מן ארץ ישראל. וכדה אליעזר 10 זמולאת מעביין מן זמיע כיר הדניה. וקצארתלו התנייה ופי נהארתהה וצל לארם נהרים. ומשא קדאם עין למה. וקאל אלי תווה חיכרזו לבנאת יעביו למה. אלבנת אלי נקוללהה עטייני שריבה. ותקולי אשרב וחתה הזמאל מתאעך נשקיהם. נערף אלי האדיך מכתובת יצחק. הווא מאזאל יתכלם וכרזת רבקה. קאללהה עטייני שריבה. קאלתלו אשרב וחתה הזמאל מתאעך נשקיהם. ושקאתו ועבאת למה לזמאל מתאעהו. באעד מה כמלת. עטאהה כרץ דהב וזוז דבאלז. וקאללהה בנת האשכון. ותנזמושי אצ'ייפוני פי דארכום. קאלתלו בנת בתואל ונזמו נצ'ייפוך. ומשאת תזרי וקאלת לאמהה. ואילעזר פרח יאסר אלי רבקה טלעת מן פאמיליית אברהם. ולבן וקתלי שאף האש זאבת אכתו והאש קאלת. משא יזרי וזאב אליעזר לדאר. וחצ'רולו למאכלה. וקאלום מה נאכל כאן מה נחכי. קאלולו אחכי. עלא כאטר עטה הדאייה לרבקה. וכאן יאכל ומן באעד יכטב ויקולולו לא מה נחבושי נעטיווכם רבקה. וקתלי יקולום רזעולי להדאייה. יקולולו כלית ביהם. ובהאדה קאלום מה נאכל כאן מה נתפאהמו. ולבן חט לאליעזר הסם פלמאכלה באש ימות ויאכד הרזק אלי זאבו. ווקתלי אליעזר קעד יחכי. רבבי בעת מלאך בדל הצחן מתאע אליעזר בצחן בתואל. עלא כאטר בתואל כאן נאוי יכערר ומה יכליהושי יאכד רבקה. וחכאלום אליעזר האש צאר. ואלי זא יכטב רבקה. קאלולו מברוך. וכלאו ומאת בתואל בסם. ופצבאח קאלום עטיווני רבקה כללי נרווח. קאלולו כליהה תקעד מעאנה עאם ומן באעד איזה כודהה. קאלום לא יצחק כבר עמרו 40 סנה ילזמו יערס. קאלולו נשדו רבקה. וכממו אלי רבקה חתחשם ותקולום אלי תעמלו אנתון מברוך. נשדוהה.
קאלתלהם. נמשי תווה. וכאן מה תכליוונישי מה נסמעשי כלאמכם ונמשי. ומשאו. ופי נהארתהה וצלו לישראל. ויצחק משה זאב קטורה אלי הייא הגר. באש יאכדהה אברהם. ווקף פשאניה יצללי. ושאפתו רבקה. וקאלת לאליעזר האשכון האדה. קאללהה יצחק. ומן לחשמה טאחת מן הזמל. ותלחפת. וכדאהה יצחק ורפעהה לכבה מתאע אמו שרה. ווקתלי שרה אמנו כאנת עאיישה. כאן קנדיל ישעל מנהאר הזמעה חתה לנהאר הזמעה. וכאנת לברכה מוזודה פלעזנה מתאע לכבז. וכאן ענן עלא לאהל מתאעהה. ווקתלי נפטרת. כל שיי ופה. ווקתלי דכלת רבקה לכבה שרה. כל שיי רזע. ואברהם אבינו זאב 6 ולאד אוכרין מן קטורה. ועטאהם הדאייה פי חיאתו.ובאעדהם עלא יצחק. ונפטר עמרו 175 סנה. ודפנו יצחק וישמעאל. אלי רזע בתשובה והאדי הייא השיבה טובה אלי ועדו ביהה רבבי.
?xml:namespace>
לחז''ל נשדו. עלאש לפסוק כתבלנה הדווה אלי קאלהה אליעזר כדים אברהם אבינו לבתואל ולבן אקבל לעשה. אלי אליעזר כאן יעאווד יחכי אלי כתבתו התורה מן קבל מלי וצא אברהם אבינו. ולחז''ל זאוובו. אלי עזיזה הדווה מתאע עבד אברהם ענד רבבי אלי עאווד כתבהה פתורה. הוני ואחד ינשד. השנווה חב יקוללנה לפסוק הוני אידה כאן עזיז לכלאם מתאע עבד אברהם ענד רבבי האו לא. מאענאהה השנווה יהמנה אחנאן. אברהם אבינו מערוף אלי הווא עזיז ענד רבבי יאסר ואחנאן זגארו ילזמנה נערפו האדה באש נתבעו פי אפעאלו. לאכן כדימו השנווה יהמנה אחנאן. כאן אלי מה ענדנה מה חנתעלמו מנו אלי התעלים מן אברהם אבינו כיר. ולא הווא בונה אלי הזכות מתאעהו חידאפע עלינה. המאלה השנווה חבנה נתעלמו מן הוני.
לאכן נשופו אלי פי אכר לכלאם מתאעו קאלום. אידה כאן חתעטיוונה רבקה מליח. וכאן לא קולולי כלי נמשי עלא לימין האו עלא ליסאר. הרש''י ז''ל פסר. עלא לימין בנאת ישמעאל. עלא ליסאר בנאת לוט. ומערוף אלי לחז''ל פסרו עלא אלי קאל אליעזר לבתואל ולבן אלי קאל לאברהם אלי לא תלך האשה אחרי. אלי כלמת ''אולי'' נאקצה ואו. אלי אליעזר קאלום. לייה האנה. אלי הווא כאן יחב יאכדלו בנתו. ואברהם אבינו קאלו לא. אלי הווא ארור ויצחק ברוך. ווקתלי אליעזר קאל לאברהם באלכשי למרה מה תחבשי תמשי מעאייה. קאלו ונקית משבועתי זאת. מאענאהה עטאהו לחורייה באש יאכדלו אלי יחב. ולאכן נשופו אליעזר פדווה מעה בתואל ולבן קאלום חנאכדלו מן בנאת ישמעאל האו לוט. הוני קאעד יוורילנה לפסוק לאמונה מתאע אליעזר לאברהם אבינו. מאדאם אברהם מה יחבשי מן בנות כנען. וחתה ואלו אלי קאלו לימין בטאל והווא יחב יעטיהו בנתו. מן סירת כיף מתאע סידו כמם פי בנאת ישמעאל ובנאת לוט. ומה עאדשי יכמם פי בנתו. האדה הווא אלי יחב יעלמנה לפסוק. לאמונה ותיקה מעא בעצ'נה. אלי אידה כאן נערפו צאחבנה מה יחבשי לחאזה האדיך. מה נתחיילושי באש נכליוו יקבלהה בסיף עלא כאטר למכסב מתאענה.
אכואני לעזאז. תמה נועין מתאע אמונה. וואחדה מרכבה פלוכרה. אמונה אלי ילזמנה נתעאמלו בלאמונה מעה צחאבנה. והתאנייה אלי ילזם יוולי ענדנה אמונה ברבבי אלי הווא אלי קאעד יעטינה זמיע אלי נסתחקו. ומוש אחנאן אלי קאעדין
נזיבו אלי נסתחקו. אידה כאן יוולי ענדנה לאמונה האדי. וקתהה נווליו נתעאמלו מעה צחאבנה באמונה. אלי נקץ התיקה והשרקה אלי יסמיווהה עפרתה. ינקצו השופע מלעולם. וזיד אלי נווריו עלא רוחנה. אלי אחנאן מה ענדנאשי אמונה ברבבי. וקאעד יתביינלה אלי אחנאן בעפרתתנה קאעדין נזיבו כל שיי. ונזיבו הוני מעשה אלי מכתוב פי סדור שאל אביך ויגדך באש נפאהמו האש מאענאהה אמונה וכיפאש תוולי נקץ אמונה. רבי יוזל מנובהורודוק. נשדו עלא לבן אלי קאל ליעקב אבינו יש לאל ידי וכו'. אלי קאלו ענדי קדרה באש נצ'רך לאכן רבבי זאני פלמנאם ונבא עלייה. הוני כלאם מקלוב. אידה כאן רבבי נבא עליה מאענאהה מה עאדשי ינזם יעמל שיי. חתה ואלו מה חיסמאעשי כלמה מה חיכליהושי. האש מאענאהה נזם נצ'רך? וזאוב אלי תמה יהודי לקא יהודי אוכר יסתננה פי מחטת התראן. התראן זא והווא מה רכבשי. קאלו פי השנווה קאעד תסתננה. קאלו אלי הווא מה ענדושי פלוס באש ישרי תסכרה. קאלו המאלה האש תחב הוני. קאלו ענדי תכאל ברבבי אלי יבעתלי תסכרה. קעד יתפיסך עליה. הומאן איכה ותעדדא יהודי אוכר. קאלום פיסע התראן חימשי. ולאכן הווא מה תחרכשי. קאלו האשביך מה ענדכשי תסכרה האו נכלץ עליך תסכרה. ובאעד מה טלע. קאלו ליהודי לאוול. שפת יה מהבול תתכל באש רבבי יבעתלך תסכרה. וכאן תעטלת דרז אוכר התראן ימשי ויכליך. חתה לבן איכאך. ישוף קוות רבבי ואלי מה כלאהושי ימש יעקב. ויקול כנת נזם נצ'רך. הוני נשופו לאמונה ולבטחון. ולעכש מתאעהה ענד לוכר. אלי חתה ואלו שאף בעיניה מאזאל יתפיסך עליה עלא לבטחון מתאעו. ונזיבו מעשה אוכר חתה הווא מכתוב פי סדור שאל אביך ויגדך. אלי ואחד זא לאדמו''ר מלעלוב. וקאלו אלי לפרנסה מתאעו צעיבה פי ישראל. יחב יחוול לאמריקה. ומערוף הטומאה מתאע אמריקה. ואלי קליל האשכון כאן ינזם ישד ליהדות גאדי. קאלו נקולך מעשה. אלי תמה תלמיד חכם רבי פי בלאד זגירה. ואלי נאסהה חתה הומאן עניים. וכאן עאייש מתעוב. אלי נאס לבלאד מה כאנושי ינזמו ידפעולו שהרייה באהייה מן לעניות מתאעהם. זאוו זוז עשירים כבאר יאסר מן בלאד אוכרה. וקאלולו אלי ענדהם כילאף יחבשי יזי מעאהם לבלאדהם ויחכם בינאתהם ויעטיוו שומה פלוס מליחה. וקאלולו קדאש חיעטיוו אלי הייא בלחק סומה באהייה. קאלום נצללי מנחה ונמשי מעאכם. באעד מנחה נדם. קאלום תחבו נחאכמכם הוני האו עלא כיפכם. משאו. מרתו בדאת תכאצם פיה. קאלתלו סומה כיף האדי תעיישנה עאם. תשלם פיהה. וקולי השנווה לקית פי מנחה אלי באעד מה צלית בטלת הספר. קאללהה כנת נצללי ווקתלי וצלת לברך עלינו. מכתוב ברך עלינו את השנה הזאת לטובה. מן האשכון קאעדין נטלבו. מן רבבי באש יבעתלנה לכיר מן כסא הכבוד. אלי הווא בעיד מלאיין לק''מ. ובהאדה כמם. רבבי אלי חיבעת לכיר מן לבעד האדה לכל. חיחיר באש יבעתו ללבלאד מתאענה פי עוץ' לבלאד לוכרה. ופעלן רזעולו לעשירים ותחאכמו ענדו פי בלאדו בסום אלי קאלולו עליה פלאוול. כמל לאדמו''ר לראזל וקאלו. רבבי אלי חיבעתלך קצמך פי אמריקה ינזם יבעתהולך חתה להוני. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.
?xml:namespace>
13/11/2009
|
בס"ד
ס"ד |
עש"ק,פרשת חיי שרה כ''ו מרחשון התש''ע,
|
שנה תשיעית, גיליון מספר 451
|
?xml:namespace>?xml:namespace>
?xml:namespace> |
|
כניסת השבת: 16:54
|
ההפטרה: והמלך דוד זקן ומסיים: יחי אדוני המלך לעולם מלכים א' א'
|
יציאת השבת:17:46
|
|
ראש חדש יום שלישי ויום רביעי
?xml:namespace> |
?xml:namespace> |
|
עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א
העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net
?xml:namespace> |
|
?xml:namespace> |
?xml:namespace> |
?xml:namespace> |
בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר
ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש
העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי
להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים
?xml:namespace> |
לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:
הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .ולמנוחת היקר הפייטן האגדי מר יעקב בשירי בר גזאלה ז''ל. ולמנוחת האשה הכשרה מרת בחלה בת גזאלה לבית חדאד ז''ל. ולמנוחת האיש היקר רודף צדקה וחסד מר חמוני חדאד בר מסעדה ז''ל. ולמנוחת האשה הכשרה רודפת צדקה וחסד מרת ששייה בת צ'יאמנטה לבית קאבלה ז''ל
|
|
נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים | נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה | שבת שלוםומבורך
מבורך |
''אפסים בצמרת'' פרק א'
ההצלחה, צריך לומר, די מסחררת את איתן קלופט, שהחל את חייו כבנו של בנאי פשוט ב''סולל בונה'' וכיום הוא מנהל ובעלים של שלושה מפעלי ענק. שניים מהם בישראל, אחד מהם באיטליה ועוד כמה בתהליך של היווצרות. קשה להאמין אבל כ- 2,000 עובדים חוסים תחת כנפיו הכלכליות.
והוא בסה''כ בן 38.
האמת היא שהחלומות של קלופט הצעיר לא היו מעוגנים ברדיפה אחרי כסף גדול, שליטה או שררה. זה בא לו די במקרה. הוא דווקא ניתב את עצמו לכוון עולם החינוך וההוראה, ואף עשה כמה צעדים – עם שחרורו מצה''ל – כדי לרכוש כמה תארים ועבר מספר קורסים שיסללו לו את נתיב בעולם החינוך. במשך חמש שנים הוא עבד בפנימיות וטיפל בבני נוער שהיו זקוקים לחום והכוונה, ואף זכה להצלחות לא מעטות בקרב חניכיו, שהעריצו את יושרו וקיסמו האישי.
בגיל 27, לקראת השגת תואר אקדמי נוסף, עלה במוחו של איתן קלופט רעיון שיווקי ייחודי, שזכה לתשומת ליבם של כמה מנהלי חברות גדולות במשק. הרעיון קרם עור וגידים, ומהר מאד התחיל קלופט לזכות במכרזים מדושנים שהחלו להכניס לחשבון הבנק שלו סכומים שהוא לא חלם עליהם. ומה שהתחיל כטפטוף סולידי, הפך לגשמי ברכה. יושרו האישי והמקצועי סללו לו מרחבים עסקיים חדשים ושמו הטוב הלך לפניו, בבחינת ''טוב שם משמן טוב''.
איתן קלופט אוהב להיכנס למשרדו רק לאחר שהוא חולף בין המסדרונות הארוכים של מפעליו, מציץ למשרדים, שואל שאלות את עובדיו, בודק כמה בדיקות, מוריד הנחיות ולאחר שעה קלה הוא מתרווח במשרדו ליום עבודה חדש.
להצלחות כלכליות יש טעם מתקתק. הן משדרות תחושה של עוצמה, הן מנביטות יומרה של השפעה, של חשיבות. המחשבה שאתה מלך של 2,000 נתינים, משכרת היא.
עכשיו נעשה הכרות קצרה עם כפילו של איתן קלופט, מאיר פילץ, מנכ''ל חברת ההייטק המצליחה ''סטאר מוביק''. לפילץ בן ה- 40 זרחה השמש הכלכלית בעקבות המצאה ייחודית שהגה במוחו, וזו הביאה לשיפור נדיר בקצב התפעול של המחשבים, וביכולת הקיבולת שלהם. פילץ לא מכר את הרעיון, הוא פשוט יישם אותו במעבדתו ושיווק את מוצריו המתוחכמים עד שחברת הייטק אמריקנית פופולרית ממש רדפה אחריו כדי שיכנס עמה לשותפות. פילץ חתם על החוזה, ובאותו רגע הפך למנהלם של 1,000 עובדים בארץ ובעולם. הוא הפך למיליונר תוך יום, לא יאומן.
ומכאן הכל שייך להסטוריה. פילץ, בנו של נגר דרום תל אביבי, הפך לאחד ממובילי ההייטק בעולם ותחושת הסיחרור היתה בת בית אצלו.
הפגישה האקראית והראשונה בין איתן קלופט למאיר פילץ, התחרשה בקומה ה- 36 בכניסה למעלית באחד ממגדלי עזריאלי. אף אחד מהם לא חשד בשני שהוא איזה ענק עסקי בעל השפעה עולמית.
הם המתינו למעלית שהיתה אמורה לצנוח ללובי הבנין ועקבו בעינים בורקות על המסך הדיגיטלי הירקרק עליו התנוצצו מנורות אדמדמות שהאירו מספרים 34, 35, 36. דלת המעלית נפתחה, מאיר ואיתן נכנסו למעלית ולחצו על כפתור הכניסה.
הדלת נסגרה ברחש, והמעלית החלה לרדת בזריזות. שני אנשי העסקים המהוקצעים היו עסוקים כל אחד בענייניו, מוחם טרוד בהשקעות, בחוזים ביזמות חדשה. העולם העסקי נראה להם מפתה ואינסופי, שהרי הגיל עדיין צעיר יחסית, והכסף הזורם גדול הוא, והזמן כידוע דוחק להם, להספיק עוד ועוד, והשמים הם הגבול.
אך הגבול במקרה שלהם נמתח ונעצר לו בקומה ה- 16. למה? פשוט מאד, תקלה במעלית. וכך מצאו עצמם, קלופט ופילץ, תקועים 27 דקות בתוך מעלית חנוקה, ממתינים ומתפללים שיחלצו אותם משם.
''נעים מאד'' שמי איתן קלופט'' פתח מיודענו במשפט הכרות חמים.
אני מאיר פילץ.
וכך במשך 27 דקות שנדמו כנצח בתוך מעלית אפלולית עמדו ושוחחו ביניהם פילץ את קלופט בידידות וחמימות, שכל המביט מן הצד היה סובר לתומו כי השניים הם לא פחות ולא יותר אחים מבטן ומלידה, שיש ביניהם קשר דם בלתי ניתן לניתוק.
אז אתה הוא איתן קלופט? לא הייתי מאמין. העתונות הכלכלית מלאה בסיפורי ההצלחה שלך.
ואתה מאיר פילץ? שתהיה בריא, ספר לי כיצד עלה במוחך הרעיון הגאוני שהכניס לטלטלה את הייטק העולמי?
בדקה ה- 21 לשיחתם, בעוד הכבאים מנסים לנתב את המעלית לנקודה ממנה יוכלו להוציא את שני הלכודים, פילץ את קלופט נגעו בנקודה המשמעותית של חייהם.
''תראה מאיר ידידי'' פתח קלופט, ''אני בהחלט מאושר מן ההצלחה שלי, סוף סוף התחושה שדרך הידיים שלך מתגלגלים סכומי עתק שמפרנסים 2,000 משפחות היא נפלאה ומרוממת''.
איתן קלופט הכניס ידו לכיסו ושלף משם כיפה סרוגה קטנה והושיט אותה לעברו של מאיר. ''יש לי אפילו חברותא, פעם בשבוע עמו אני לומד שיעור מוסר, וכמה הלכות'', ציין קלופט.
''אבל אני יהודי מאמין, אין לי ספק שהקב''ה ברחמיו המרובים נתן לי את העושר כדי לפעול בו לטובה... אני מקפיד כל בוקר לטול ידיים, לברך ברכות השחר, להניח תפילין ורק אחר כך אני נוסע למפעל, לעסקים. אגב אשתי תומכת בי לאורך כל הדרך...''.
מאיר פילץ גרד בפדחתו בהיסוס ואמר, אתה לא תאמין איתן, אני נשוי לאשה חרדית לגמרי. אשתי חזרה בתשובה לפני שלוש שנים, אבל בלי פשרות. אין פשרות בצניעות, אין פשרות בכשרות, אין פשרות בשבת.
''רגע אתה שומר שבת?'' שאל איתן.
פחות או יותר, השיב מאיר. אשתי מקפידה להעיר אותי כל שבת בבוקר, ושולחת אותי עם טלית ועם שני הבנים לבית הכנסת הגדול. תראה איתן גם אני יודע שהעושר הזה שנפל עלי הוא משמים... סיכויי ההצלחה שלי להתעשר היו אפסיים... הייתי תלמיד אפס, כזה מין לא יוצלח, אשתי תמיד אומרת לי שהקב''ה הוא שנתן לי את העצה כיצד לקנות נכסים. נו טוב. היא יודעת על מה היא מדברת. היא שומעת קלטות ורצה לכל הרצאה של רב.
המעלית נפתחה. פילץ את קלופט יצאו ממנה נשמו לרווחה ומיד נכנסו למעלית הסמוכה, הימנית וירדו לקומת הכניסה. בדרך הם הספיקו להחליף מספרי פלאפון וקבעו להיפגש לסעודה חברית, וגם עיסקית. למה לא.
וכך התפתחה לה חברות אמיצה של שני גאונים עסקיים, שראשם בצמרת, אבל פה ושם הם קשורים בחוטים של אמונה למי שאמר והיה העולם, הפרנסה, הכבוד וההצלחה.
גם נשותיהם, גילה קלופט ומירב פילץ, הכירו זו את זו, והקשר הודק עוד יותר.
שבת רוחנית בעיר צפונית. משפחות קלופט ופילץ נדברו להפגש בבית המלון הקטן ''נוף צפון'' הסמוך למרכז העיר.
שעתיים לפני כניסת השבת הם הגיעו. תפילת ערבית של ליל שבת בבית הכנסת של העדה המרוקאית בפאתי שוק הדגים, היתה נפלאה. מלאכי השלום ריצדו להם, מקטע חזנות אחד למשנהו.
בבוקר אנחנו חוזרים לכאן. החליטו השניים. אך מה לעשות בבוקר הם קמו קצת מאוחר. איתן ומאיר ירדו עטופים בטליתות מתוך כוונה לחפש בית כנסת אחר, שמתפללים בו קצת יותר מאוחר. הם שעטו במדרגות וכשהגיעו נושפים ללובי הבחינו לשמחתם במניין ההולך ומתגבש. המתפללים קשישים וצעירים עטו עליהם שטריימלים וקפוטות, וגם כמה ילדים עטורי פיאות וציציות קראו פסוקי ד'זימרא בקול נעים.
נפלה, החלטו קלופט את פילץ, נצטרף למנין החביב הזה. הם התיישבו בסמוך למתפללים, לקחו סידור והתחילו לברך ברכות השחר.
לפתע ניגש אליהם זקן המתפללים, יהודי כבן 80 ופנה אליהם ''סליחה. ממש סליחה. אבל המנין הזה הוא פרטי. סגור. אני מאד מבקש מכם לחפש לכם מקום אחר להתפלל בו...''.
מאיר פילץ ואיתן קלופט חשו איך הדם מסמיק על פניהם, ובאותה שניה נוחת מטה מטה לרגליהם, עד לחיוורון המוחלט. קוראים לזה ''שפיכות דמים''.
במילים פשוטות, היהודי הזה מבקש מהם להסתלק מן המנין.
המומים ונסערים התרוממו השניים מן הכסאות ופנו לרחוב המוביל לשוק. איזו בושה!!! המשך בשבוע הבא בע''ה
החכמה לבדה, הקנין האמתי "וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים" (כד-א) לִכְאוֹרָה, יֵשׁ כָּאן כְּפִילוּת לָשׁוֹן: "זָקֵן", וּ"בָא בַּיָּמִים". אֲבָל יָדוּעַ, שֶׁזִּקְנָה מְצַיֶּנֶת בַּתּוֹרָה אֶת הַחָכְמָה. וְכֵן דָּרְשׁוּ חֲזַ"ל (קִדּוּשִׁין לב.) בַּפָּסוּק "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (וַיִּקְרָא יט-לב) – זֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה. וְשָׁאַל הַ'דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם' זַצַ"ל, אֱמֶת שֶׁ"זָקֵן" הוּא נוֹטָרִיקוֹן שֶׁל "זֶה – קָנָה", אֲבָל מֵהֵיכָן מוּכָח מַה קָנָה, אוּלַי קָנָה נְכָסִים וָעֹשֶׁר? ותֵרֵץ, שֶׁאִם מְדַבְּרִים עַל קִנְיָן, מִבְּלִי לְצַיֵּן מַה קָנוּ, הַכַּוָּנָה הִיא לַדָּבָר הַיָּקָר בְּיוֹתֵר, הַנַּעֲלֶה בְּיוֹתֵר, הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר. כֶּסֶף וְזָהָב חֲשׁוּבִים, אֲבָל "טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" (תְּהִלִּים קיט-עב). וְהֵם "נֶחְמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רַב". יַהֲלוֹמִים וּפְנִינִים יְקָרִים הֵם, אֲבָל הַתּוֹרָה "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים" (מִשְׁלֵי ג-טו). כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִכָּל סְחוֹרָה! הַזָּקֵן – "זֶה קָנָה", וּמַהוּ הַקִּנְיָן הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר? הַתּוֹרָה!!! זֶה שֶׁאָמְרוּ (וַיִּקְרָא רַבָּה א-ו) "דַּעַת קָנִיתָ, מַה חָסַרְתָּ. דַּעַת חָסַרְתָּ, מַה קָנִיתָ". כָּל זֶה, אֱמֶת לַאֲמִתָּהּ. אֲבָל רַבֵּנוּ צָדוֹק הַכֹּהֵן מִלּוּבְּלִין זַצַ"ל הֵשִׁיב תְּשׁוּבָה נוֹקֶבֶת יוֹתֵר. לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁהַתּוֹרָה הִיא הַדָּבָר הַיָּקָר בְּיוֹתֵר, אֶלָּא שֶׁלְּמַעֲשֶׂה הִיא הַקִּנְיָן הָאֲמִתִּי הַיָּחִיד! מִשּׁוּם שֶׁאִם נִתְבּוֹנֵן נִרְאֶה, שֶׁבַּקִּנְיָנִים הָאֲחֵרִים, כְּכָל שֶׁהָעֹשֶׁר רַב יוֹתֵר וְהַנְּכָסִים רַבִּים יוֹתֵר, כָּךְ הֵם רְחוֹקִים יוֹתֵר מֵהָאָדָם וּמְנֻתָּקִים מִמֶּנּוּ: הָאֶבְיוֹן, כָּל רְכוּשׁוֹ עָלָיו... אָדָם אָמִיד, יֵשׁ לוֹ כֶּסֶף בַּבַּנְק וַחֲנוּת בְּכִכַּר הָעִיר. לְעָשִׁיר יֵשׁ בָּתֵּי חֲרֹשֶׁת בְּעָרֵי הַפִּתּוּחַ, וְלַמִּילְיוֹנֶר יֵשׁ הַשְׁקָעוֹת בְּחוּץ לָאָרֶץ. אֲבָל אָדָם הַצּוֹבֵר יֶדַע וְחָכְמָה, הֲרֵי כְּכָל שֶׁהוּא עָשִׁיר בָּהֶם יוֹתֵר - הֵם גּוֹדְשִׁים אוֹתוֹ, מְמַלְּאִים אֶת נַפְשׁוֹ, מְעַצְּבִים אֶת אִישִׁיּוּתוֹ וּמַדְרִיכִים אֶת אֹרְחוֹתָיו. הֵם קְרוֹבִים אֵלָיו יוֹתֵר. לֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא שֶׁהַקִּנְיָנִים הָאֲחֵרִים רוֹפְפִים הֵם, וְאֵינָם קְנוּיִים לָאָדָם בְּקִנְיָן שֶׁל מַמָּשׁ. בְּהֶקְשֵׁר זֶה, מְסַפֵּר הַמִּדְרָשׁ (מִשְׁלֵי ג-טו): מַעֲשֶׂה בְּסוֹחֲרִים שֶׁהִפְלִיגוּ בִּסְפִינָה. הִתְוַדְּעוּ זֶה לָזֶה, וְהֵחֵלּוּ לְהִתְפָּאֵר בְּעָשְׁרָם וּבְמִסְחָרָם. הִשְׁתַּבְּחוּ בִּסְחוֹרָתָם הַמֻּנַּחַת בְּבֶטֶן הַסְּפִינָה: זֶה מִסְחָרוֹ בְּבַדֵּי מֶשִׁי וְאַטְלָס, זֶה מְיַבֵּא תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן, וְזֶה סוֹחֵר בָּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. הָיָה שָׁם חָכָם אֶחָד, שֶׁיָּשַׁב בְּיַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וְעָסַק בְּתַלְמוּדוֹ. פָּנוּ אֵלָיו וּשְׁאָלוּהוּ בְּלִגְלוּג: "וְאַתָּה, בְּמַה מִסְחָרְךָ?" עָנָה לָהֶם בִּקְצָרָה: "שֶׁלִּי גָּדוֹל מִשֶּׁלָּכֶם". תָּמְהוּ וְהִשְׁתָּאוּ, בְּוַדַּאי לֹא יוֹצִיא שֶׁקֶר מִפִּיו. חָקְרוּ וְדָרְשׁוּ שֶׁמָּא סוֹחֵר הוּא בָּאֲבָנִים טוֹבוֹת, עָנָה לָהֶם רַב-הַחוֹבֵל: "חָכָם זֶה אֵינוֹ נוֹשֵׂא עִמּוֹ אֶלָּא טַלִּית וּתְפִילִין וְתַכְרִיךְ שֶׁל סְפָרִים". שָׁבוּ לְלַגְלֵג עָלָיו, וְהוּא בְּשֶׁלּוֹ: "שֶׁלִּי - גָּדוֹל מִשֶּׁלָּכֶם". הִמְשִׁיכוּ בְּהַפְלָגָתָם. לְפֶתַע הִתְנַפְּלוּ עֲלֵיהֶם שׁוֹדְדֵי יָם, בָּזְזוּ אֶת כָּל רְכוּשָׁם וּלְקָחוּם בַּשְּׁבִי. בְּאַחַד הַנְּמָלִים בִּקְּשׁוּ לְמָכְרָם לַעֲבָדִים. מִשֶּׁנּוֹדַע לִבְנֵי הַקְּהִלָּה הַיְּהוּדִית שֶׁבֵּין הַשְּׁבוּיִים מְצוּיִים יְהוּדִים, בִּקְּשׁוּ לִפְדּוֹתָם, אֲבָל הַשּׁוֹבִים דָּרְשׁוּ הוֹן עָתֵק. הִבְחִינוּ בְּחָכָם הַשָּׁבוּי, וּפְדָאוּהוּ. בִּקֵּשׁ: "אָנָּא מִכֶּם, עֲשׂוּ מַאֲמָץ וּפְדוּ גַּם אֶת חֲבֵרַי". שָׁמְעוּ לְקוֹלוֹ וּפָדוּ אֶת כֻּלָּם. מִיַּד כִּבְּדוּ אֶת הֶחָכָם כָּבוֹד גָּדוֹל, הִלְבִּישׁוּהוּ מַלְבּוּשֵׁי כָּבוֹד וְרוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עַם. וּשְׁאָר הַשְּׁבוּיִים, הַסּוֹחֲרִים הָאֲמִידִים, הָיוּ לְבוּשֵׁי בְּלוּיִים חַסְרֵי כֹּל. נַעֲנָה וְאָמַר לָהֶם: "כְּלוּם לֹא אָמַרְתִּי לָכֶם, שֶׁשֶּׁלִּי גָּדוֹל מִשֶּׁלָּכֶם?!". מַהוּ הַלֶּקַח מִסִּפּוּר זֶה? כָּל הָרְכוּשׁ, קִנְיָן מְדֻמֶּה הוּא. הַיּוֹם כָּאן וּמָחָר אֵינֶנּוּ. אֲבָל הַחָכְמָה - קִנְיָן עַצְמִי הִיא, עֶצֶם מֵעֲצָמָיו שֶׁל הָאָדָם. לֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא שֶׁהָעֹשֶׁר – גַּם אִם יִהְיֶה בִּרְשׁוּתוֹ עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן, הֲרֵי בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר יִוָּתֵר מֵאַחֲרָיו. מַה שֶׁאֵין כֵּן הַחָכְמָה, שֶׁתְּלַוֶּה אוֹתוֹ בְּדַרְכּוֹ הָאַחֲרוֹנָה: "לְפִי שֶׁאֵין מְלַוִּין לוֹ לְאָדָם לֹא כֶּסֶף וְלֹא זָהָב, אֶלָּא מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים" (אָבוֹת ו-י), הַתּוֹרָה שֶׁלָּמַד וְהַחָכְמָה שֶׁסִּגֵּל לְעַצְמוֹ. "וְאַבְרָהָם זָקֵן" - זוֹ הַחָכְמָה. "בָּא בַּיָּמִים", זוֹ הַשֵּׂיבָה הַטּוֹבָה. וְאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (בְּרֵאשִׁית רַבָּה נט-ו): "זִקְנָה כְּנֶגֶד יָמִים, וְיָמִים כְּנֶגֶד זִקְנָה". כַּמָּה הַרְבֵּה כָּלְלוּ חֲכָמֵינוּ בְּמִלִּים קְצָרוֹת אֵלּוּ! אָנוּ - כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, בָּרוּר שֶׁאֵינֶנּוּ טִפְּשִׁים. אֲבָל, הַאִם נוּכַל לוֹמַר, בְּבִטְחָה, שֶׁכְּכָל שֶׁגָּדַלְנוּ בַּיָּמִים, כָּךְ - בְּדִיּוּק - גָּדַלְנוּ בְּחָכְמָה? הַאִם אָנוּ חֲכָמִים הַשָּׁבוּעַ יוֹתֵר מִבַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר? הַיּוֹם יוֹתֵר מֵאֶתְמוֹל? הַגְּמָרָא מְסַפֶּרֶת (כְּתֻבּוֹת סב:) עַל שְׁנֵי חֲכָמִים שֶׁלָּמְדוּ בְּחַבְרוּתָא. הָאֶחָד מֵהֶם הִתְחַתֵּן וְחָגַג אֶת שְׁבוּעַ שֶׁבַע הַבְּרָכוֹת, וְאִלּוּ הַשֵּׁנִי הִמְשִׁיךְ לִלְמֹד בֵּינְתַיִם. וְכָל חַיָּיו לֹא הִדְבִּיק הָרִאשׁוֹן אֶת מַה שֶּׁהִפְסִיד בְּשִׁבְעָה יָמִים! כָּךְ לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ: בְּכָל יוֹם - כָּל הַיּוֹם. בְּכָל יוֹם הִתְעַלּוּ, בְּכָל יוֹם חָכְמוּ יוֹתֵר. זִקְנָה כְּנֶגֶד יָמִים. נְקוּדָה לְמַחְשָׁבָה. (מַעְיַן הַשָּׁבוּעַ) פרשה זו קרויה ''חיי שרה'', אף-על-פי שמסופר בה על מות שרה אימנו. בדומה לכך נקראת הפרשה האחרונה בספר ''בראשית'': ''ויחי'', אף כי היא מספרת בעיקר על מות יעקב. בכך יש רמז לדברי חכמינו ז''ל: ''צדיקים במיתתם קרויים חיים'' (ברכות י''ח, ע''ב; ועוד).
על דברי הפתיחה בפרשתנו: ''ויהיו חיי שרה...'' אומרים חכמינו ז''ל: נאמר במגילת קוהלת (א”, ה”): ''וזרח השמש, ובא (=ושוקעת) השמש'' - וכי אין אנו יודעים, שזרח השמש ובא השמש? אלא עד שלא ישקיע הקדוש-ברוך-הוא שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו.
עד שלא השקיע שמשו של משה, הזריח שמשו של יהושע. עד שלא שקעה שמשו יהושע, זרחה שמשו של עתניאל בן קנז (ראשון לשופטים בישראל). עד שלא שקעה שמשו של עלי (בסוף תקופת השופטים), זרחה שמשו של שמואל. עד שלא השקיע הקדוש-ברוך-הוא שמשה של שרה, הזריח שמשה של רבקה. בתחילה נאמר: ''הנה ילדה מלכה גם היא...ובתואל ילד את רבקה'' (כ''ב, כ”-כ''ג), ואחר-כך נאמר: ''ויהיו חיי שרה וגו” ותמת שרה בקרית ארבע, היא חברון'' (כ''ג, א”-ב”).
במדרש זה מוכיחים חז''ל בדוגמאות שונות, שהקדוש-ברוך-הוא משגיח על עמו ומקים לו בכל דור מנהיג חדש, קודם הסתלקותו של המנהיג הקיים. משום כך מספרת לנו התורה בסוף הפרשה הקודמת על הולדת רבקה, לפני סיפור מותה של שרה אימנו.
''ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים''
· מכל ארבע האימהות של בית ישראל (שרה, רבקה, רחל ולאה) מיוחדת שרה אימנו בכך, שהתורה מציינת את שנות חייה עלי-אדמות. חכמינו הקדמונים תהו על מיעוט שנות חיי שרה לעומת שנות חיי אברהם. כך שנינו בבראשית רבה; ראויה היתה שרה להגיע לשנותיו של אברהם (שחי מאה שבעים וחמש שנים - כ''ה, ז”); ועל-ידי שאמרה: ''ישפט ה ביני וביניך'' (ט''ז, ו”), נמנעו (=נגרעו) מחייה ארבעים ושמונה שנים. לדברי כמה מחכמי ישראל, הגיעו שנות חייה של שרה בדיוק לשנות חיי אברהם ''העברי'', לאחר הכרת אל עליון. שכן שנינו בפסיקתא רבתי, שאברהם היה בן מ''ח שנים כשהכיר את בוראו. והרי הורונו חז''ל במסכת יבמות (צ''ז, ע''ב): ''גר שנתגייר כקטן שנולד דמי''. ואם נחשב את שנותיו של אברהם מן היום שהכיר את הקדוש-ברוך-הוא, נמצא שאף הוא חי מאה עשרים ושבע שנים, כשנות חיי שרה...
· הפסוק הראשון בפרשת ''חיי שרה'' מתחיל במלה ''ויהיו'', ומסתיים במלים ''שני חיי שרה''. מעיר על כך רבי אברהם מנחם בן יעקב רפא בפירושו ''מנחה בלולה'': ''ויהיו'' בגימטרייא שלושים ושבע - רמז לשלושים ושבע השנים האחרונות של שרה אימנו, הנקראות ''חיי שרה''. כידוע, היתה שרה בת תשעים, כשילדה את יצחק בנה; וכל אותן השנים קודם שילדה את יצחק אינן נחשבות אצלה כשנות חיים, כי מי שאין לו בנים חשוב כמת. נמצאנו אפוא למדים, ששנות חיי שרה היו רק שלושים ושבע, כמניו אותיות ''ויהיו''.
· על דברי הסיום של הפסוק הראשון בפרשה - ''שני חיי שרה'' - מעיר רש''י: ''כולן שווין לטובה''. מקשים המפרשים: כלום אפשר לומר על מאה ועשרים ושבע שנות חייה של שרה אימנו ''כולן שווין לטובה''? והלא כמה וכמה שנות צער וסבל עברו על שרה בשנות חייה הארוכות עם אברהם! די להזכיר את הרעב בארץ, שהביאם לרדת למצרים, וכל התלאה שפקדה אותם במצרים ובארץ פלשתים. למעשה, כל עשרת הנסיונות, שנתנסה בהם אברהם אבינו, היו נסיונות מרים וקשים גם לשרה. הכיצד אפשר לומר על חיים אלה של שרה: ''כולן שווין לטובה''? הסביר זאת הצדיק רבי זושא מאניפולי בדרך הבאה: שרה אימנו היתה צדקנית שלמה, וכך קיבלה כל צרותיה וייסוריה באהבה וברצון, ועל כל דבר היתה אומרת: ''גם זו לטובה''. מעולם לא הרהרה אימנו הצדקת אחרי מעשיו ונסיונותיו של הקדוש-ברוך-הוא ולא התרעמה על מנות הסבל והמצוקה שבאו עליה ועל בעלה בתקופות נדודיהם ממקום למקום, אלא נהגה כל הימים לפי הכלל שקבעו לנו חכמינו ז''ל: ''מברכין על הרעה, כשם שמברכין על הטובה'' (ברכות ט”, ה”). בצדק מעיר אפוא רש''י: ''כולן שווין לטובה'', שבעיני שרה אימנו כל מה שבא עליה בחיים היה אך לטובה...
· רבי עקיבא היה יושב ודורש, והציבור מתנמנם. ביקש רבי עקיבא לעוררם. אמר: מה ראתה אסתר, שתמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות? אלא תבוא אסתר, שהיא בת-בתה(מצאצאיה) של שרה, שחיתה מאה ועשרים ושבע שנים, ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות...
הגנן
?xml:namespace>
לפני זמן קצר שבתי מנסיעה לארה"ב. במלון קטן בפלורידה בו שהינו, התקיימה באחד הערבים הרצאה של אדם בשם ד"ר פרד בּרוֹדֶר בהקשר של ספר שכתב בשם "האם החיים שלך זקוקים לתרופה משלשלת?" הספר עוסק במתן מרשמים לחיים טובים יותר.
?xml:namespace>
השם המסקרן של הספר משך אותי ללכת בערב ולהקשיב להרצאתו הקצרה ומההרצאה נשתמר בי הסיפור הקטן והחמוד הבא:
בחור צעיר נכנס לחנות שכונתית ושואל את בעל החנות אם הוא יכול להשתמש בטלפון. בעל החנות מהנהן בהסכמה והוא שומע, בעל כורחו, את שיחתו של הבחור הצעיר.
הבחור מתקשר למישהו ושואל אותו אם הוא זקוק לגנן. מעברו השני של הקו כנראה שהתשובה הייתה שיש להם גנן ושהם אינם זקוקים לגנן כרגע. הצעיר ממשיך ומקשה:
"האם הגנן שלכם מקצועי דיו לטעמכם?"
כנראה שהוא מקבל תשובה שהם מרוצים מהגנן שלהם כי בעל החנות שומע את הבחור הצעיר ממשיך 'ומנדנד' להם: "האם תהיו מוכנים לשקול להחליף אותו בעתיד?"
כנראה שהוא קבל תשובה שלילית. הוא הודה להם בנימוס וסיים את השיחה.
בעל החנות, נכמרו רחמיו על הצעיר ועל ניסיונותיו העקשניים שלא עלו בהצלחה. הוא פנה אליו ואמר לו: "תראה בחור צעיר, לא יכולתי להימנע מלהקשיב לשיחה. צר לי על התשובה השלילית שקבלת, אבל שמע לאדם מבוגר ממך. אתה נשמע לי מאד אמביציוזי והיה בטוח שיגיעו ימים טובים ותהיה לך הרבה עבודה."
הבחור הביט בו ואמר בחיוך: "תודה על הדאגה, אבל אני דווקא מאד מרוצה מהשיחה. אני הוא הגנן של המשפחה שאיתם דיברתי רק הרגע. זו הדרך שלי לוודא שאני עושה מלאכתי נאמנה....."
(מתוך הרצאה ששמעתי של ד"ר פרד ברוֹדֶר)
ד"ר ברודר עצר לרגע, נתן לחיוכים להירגע ולסיפור לשקוע ואז סיכם:
"כדאי מידי פעם לכולנו לשאול את הקרובים אלינו - האם אני בסדר? או - איך אני נוהג אתך?"
?xml:namespace>
"שאלו," הוא מציע "את בן הזוג, שאלו את הילדים, שאלו את ההורים, שאלו את חבריכם.....
ואחרי ששאלתם, הקשיבו לתגובה. אל תתגוננו, אל תיעלבו...פשוט הקשיבו, הפנימו ואז עשו עם מה ששמעתם כרצונכם. הנגר
?xml:namespace>
היה היה נגר מבוגר שהחליט לפרוש מעבדותו.
?xml:namespace>
הוא פנה למעסיק שלו,
ותיאר תוכניותיו לפרוש מעסקי בניית הבתים
?xml:namespace>
במטרה ליהנות ולבלות במחיצת אשתו ומשפחתו המורחבת.
למרות הצער הכרוך בהפסד הכנסה,
הוא הסביר כי זה הצעד הנכון עבורו.
המעסיק שהצטער מאד למשמע בקשת העובד המצטיין שלו,
ביקש ממנו כטובה אישית לבנות רק עוד בית אחד נוסף.
הנגר הסכים,
?xml:namespace>
אך לא היה קשה להבחין,
שליבו יוצא אל החופש והוא לא מרוכז בעבודה.
?xml:namespace>
הוא השתמש בחומרים פשוטים
?xml:namespace>
והעבודה בכללותה הייתה באיכות נמוכה.
זו בפירוש לא הייתה הדרך לחתום קריירה של מצוינות.
?xml:namespace>
כאשר סיים הנגר את מלאכתו,
?xml:namespace>
הגיע המעסיק אל הבית,
העניק לנגר מפתח לדלת הכניסה ואמר:
?xml:namespace>
"זה הבית שלך, זו המתנה שאני נותן לך".
?xml:namespace>
הנגר המזועזע אמר בקול שקט:
?xml:namespace>
"לו רק הייתי יודע שהבית הזה מיועד לי,
?xml:namespace>
הייתי עושה הכל בצורה אחרת".
?xml:namespace>
מוסר השכל:
?xml:namespace>
אנו בונים את חיינו יום אחר יום,
?xml:namespace>
לעיתים אנו לא משקיעים את הטוב ביותר שאנו יכולים לתת.
?xml:namespace>
ברגע של זעזוע אנו מבינים שאנו צריכים לחיות בבית שבנינו,
?xml:namespace>
ואם היינו יכולים לחזור לאחור
?xml:namespace>
היינו עושים את זה בצורה שונה וטובה יותר.
?xml:namespace>
זכרו, החיים הם "פרוייקט עשה זאת בעצמך",
?xml:namespace>
הגישות שלכם והחלטות שאתם עושים היום,
?xml:namespace>
"בונים" את ה"בית" בו תחיו מחר.
?xml:namespace>
בנו אותו בתבונה!
?xml:namespace>
לקוטים מספר ברית כהונה לאדמו''ר ועט''ר רבי משה כלפון הכהן זצוק''ל וזיע''א
מ''ט] רבים נזהרים כשמלמדים בניהם ברכות מלהזכיר שם ד' כקריאתו הנכונה ואומרים ''השם'' אבל הנכון שמזכירים שם ד' כקריאתו הנכונה
נ'] הטמנת חמין בערב כפור למוצאי כפור יש שנמנעים ויש שטומנים וההלכה שיכולים לטמון ואלו שלא טומנים אפשר לתלות לחסוך טורח
ספר המדות לרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א
רל''ו] אין הבנים מתים בעוון האבות. אלא כשאוחזים מעשה אביהם
רל''ז] מי שאין לו בנים. יקבל על עצמו גלות
רל''ח] כשנמסר אדם ביד שונאיו. הוי כמו שכול בנים
רל''ט]בנים טובים הוא רפואה גדולה לאבות
ר''מ] על ידי שקר הבנים מתים
בדיחות ארנב בא לפאב ושואל יש לכם ענבים? אומרים לא שלא. למחרת נכנס ושואל יש לכם ענבים? שוב אומרים לו שלא. לאחר שבוע בו כל יום זה קורה שוב ושוב. הברמן מתעצבן ואומר לו. אם אתה מבקש פעם אחת ענבים אני ממסמר לך את הרגלים ברצפה. למחרת הארנב בא ושואל יש לכם מסמרים? עונה הברמן שלא. הארנב שואל אז יש לכם ענבים? בדיחה בעל ואשתו מגיעים לפסיכולוג. מתלונן הבעל אשתי מאוד ילדותית. שואל הפסיכולוג במה זה מתבטא. עונה הבעל היא כל זמן גונבת לי הצעצועים מהאמבטיה. בדיחה זקנה אחת מוכרת בפנת רחוב כעכים בשקל ליחידה. איש אחד שעובד בבנין הסמוך עובר בכל יום בשעת הפסקת הצהרים בפנה נותן לה שקל אך לא לוקח כלום בתמורה. כך נמשך המצב שלש שנים מבלי שמלה אחת נאמרה ביניהם. יום אחד הוא עובר כהרגלו ונותן לה שקל. כשהיא בפעם הראשונה מעירה לו. אדוני הצעיר אני ממש מודה לך על התמדתך על כך שאתה לקוח חשוב מאד. אבל אני חייבת לבשר לך. המחיר עלה היום לשקל וחצי
13/11/2009
והנה יש לשאול כמה שאלות:
?xml:namespace>
א}למה לא רצה לאכול, עד אם ידבר. והלא יכול לדבר אחר האכילה? ב}כבר כתבנו, שאליעזר אמר שהוא עבד אברהם. וזה כתוב בתורה פסוק בפני עצמו. ויש לשאול למה?
?xml:namespace>
ג}כשהיה אליעזר מספר קורותיו, אמר שאחר שרבקה אמרה לו שהיא בת בתואל, נתן לה הנזם. אבל האמת הוא נתן לה הנזם, קודם ששאל אותה בכלל בת מי היא.?
?
ותשובה לזה, שאליעזר חשש שיאמרו לו איך הוא נותן זהב לנערה, שאינו מכירה. ושמא היא לא ממשפחת יצחק, ואם כן היא לא תתחתן אתו, ויפסיד זהבו? ולכך שינה בדבריו ואמר, שאחר ששאל אותה וידע שהיא ממשפחת יצחק, נתן לה הנזם ושני הצמידים. אבל עדיין יש לשאול, והלא יאמרו לו אף על פי שהם קרובי יצחק אפילו הכי אינם רוצים להתחתן עם יצחק, ואם כן הפסיד זהבו? ד}הרבה מצוות אינם כתובים בפירוש בתורה, אלא לומדים אותם מי''ג מידות שהתורה נדרשת בהם. ולעומת זה, האריכה התורה כל כך בסיפור קורות העבד. ולמה?.
?xml:namespace>
ויש להשיב, שכיון שהעבד היתה לו אמונה שלמה בה' יתברך שינחהו בדרך טובה לחתן יצחק עם משפחת אברהם, ובטח בברכת אברהם שבירכו שה' יצליח דרכו, לכך האריכה תורה בסיפור קורותיו. ללמדינו מוסר, לבטוח בה' יתברך ובעבדיו שהם רבותינו. ומה שלא רצה לאכול עד שידבר, שלא יאמרו לו הזהב שנתת לרבקה הוא תשלום המאכל והלינה. ולפיכך אמר להם, שהוא עבד אברהם. ופירוש הדברים שאין לו לא כסף ולא זהב, והכל רכוש אדונו אברהם, והוא אוכל ולן בחינם. ואפילו הזהב, יכול אברהם לתבוע אותו בחזרה. ולפי זה נתן לה הזהב, קודם שאמרו לו הוריה אם מסכימים להתחתן עם יצחק או לא. כיון שאברהם נתן כל רכושו ליצחק, אם כן יצחק עשיר הוא וגם מיוחס וקשה להשיב פניו ריקם. ואם בכל זה אינם מסכימים, יחזירו לו זהבו. ולפיכך לא ספר להם, שנתן לה הזהב קודם ששאל. שאם כן היו אומרים לו, מניין אתה יודע שהיא קרובת יצחק?! שמא היא אשה אחרת, ומסכימה להתחתן עם יצחק, שאז לא תוכל לתבוע בחזרה הזהב אחר שהיא מסכימה.
אבל עדיין יש לשאול, במקום לשנות ולומר ששאל אותה בת מי היא ואחר כך נתן לה הזהב, משום שחשש שלא יאמרו לו שהוא מפסיד הזהב כמו שכתבנו, היה לו לומר שהוא שאל אותה אם היא מסכימה להתחתן עם יצחק, והיא השיבה בחיוב. ובדרך זה אינו מפסיד זהבו שאם לא יסכימו להתחתן עם יצחק יחזירו לו זהבו?. תשובה. כשנתבשר אברהם אבינו, שיולד לו יצחק צחקה שרה בקרבה ואמרה, שאיך היא תלד הלא אברהם זקן?! וכשה' יתברך ספר את זה לאברהם אמר, שצחקה שרה בקרבה ואמרה, הלא היא זקנה?! ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, ששינה ה' יתברך לאברהם, מפני שלום בית. ומזה למדו, שמשנין מפני השלום. ולכך אליעזר כשהיה מספר ספורו, שינה ואמר ששאל רבקה ואחר כך אמר שנתן לה הזהב. אבל לא רצה לשקר ולומר, ששאל אותה והשיבה שהיא מסכימה להתחתן עם יצחק. שרק לשנות מותר, אבל לא לשקר.
ומזה תשובה לכמה אנשים, שמשקרים וסוברים שזה מותר, מפני השלום. והם טועים שאסור לשקר או לעשות איזה עבירות, ולתלות ולומר מפני השלום מותר. שרק לשנות התירה התורה, ולא לשקר! ואף על פי ששלום מותר עד שאמרו חכמינו זכרונם לברכה לא מצא ה' יתברך כלי מחזיק טובה לישראל אלא שלום, מכל מקום לא על חשבון מצוות אחרות. שתורתינו, אינה תורת סברא!!! שהרבה דברים אנחנו חושבים מצד הסברא שהם מותרים או אסורים, אבל הדין הם להיפך. והרבה רבנים התמידו בלימוד התורה עשרות בשנים, וחברו לנו חיבורים לדעת מה אסור ומה מותר. ואם כן לא נמשך אחר סברותינו, יש רבנים בעיר לשאול אותם מה אסור ומה מותר. שהרבה אנשים כבר טעו בדיני ממונות ובדיני רבית ובחילול שבת וכדומה, בחוסר ידע. אחי היקרים!!! יש רב בעיר לשאול אותו, מה אסור ומה מותר. וכמאמרם זכרונם לברכה, עשה לך רב והסתלק מן הספק. ואין שמחה, כהתרת ספיקות
?xml:namespace>
ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו לשמור מצוותיו ולעבדו בשמחה ובלבב שלם ויגאלינו גאולת עולם במהרה בימינו אמן!!!
?xml:namespace>
13/11/2009
חז"ל אמרו ארבעה אנשים ביקשו בקשה שאינה כשורה שלשה מהם עשה אותם להם הקב"ה כשורה ואחד לא כשורה א} אליעזר כשנתן לרבקה הזהב יכול להיות שאם ישאל אותה בת מי היתה לא תהיה ממשפחת אברהם. ב}כלב בזמן המלחמה כנגד שבעה אומות שהיו בארץ ישראל אמר מי שנלחם וינצח קרית ספר אתן לו בתי ונלחם נתנאל בן קנז ונתן לו בתו כשנפטר משה רבינו וישראל היו באבלות שכחו שלוש מאות דין של טומאה וטהרה והוא זכר אותם בפלפול שלו בתורה. אבל בקשת כלב היתה לא כשורה ואם זה שנלחם בקרית ספר היה עבד או בן אדם רע וכו'. ג} שאול אמר מי שיכול לנצח את גלית אתן לו את בתי. ואם במקום דוד נצחו עבד או בן אדם רע וכו' ד} יפתח אמר אם אנצח בני עמון מי שיצא הראשון מן דלתי ביתו אקרבו קרבן לה', ויצאה בתו. כאן יש שתי שאלות. א} איך אנשים כאלו כלב שקראו הקב"ה כלב עבדי, ושאול בחיר ה', ויפתח שאמרו עליו חז"ל יפתח בדורו כמשה בדורו. יטעו טעיות כאלו? ב} למה שלשה הראשונים הקב"ה עשה להם בקשתם כשורה ויפתח לא? אולם הם למדו מאליעזר שהקב"ה הביא לו רבקה. ואליעזר לא הסתכן רק בכסף שאם ימצאה שהיא לא ממשפחת אדונו לא יקח אותה ליצחק. וההפסד הגדול שיפסיד הוא צעקה מאדונו. ודבר אחר כלב באותו זמן ישראל לא היו נלחמים רק בנסים מהקב"ה אפי' שלא היו נכרים. ואם לא היה צדיק גמור לא היה מנצח כמו שראינו בזמן יהושע כשבא להלחם עם העי לא נצחו שעכן לקח מן החרם של יריחו. ואף שאול חשב שאחד כמו גלית שאמרו חז"ל כל התארים שתאר הנביא הם פחות ממחצה מהחזקה שלו אינו מנצחו אף אחד רק אחד שהוא צדיק והקב"ה עוזרו. אבל יפתח היה יכול לעשות נדר כשורה. ועוד להראות לו הקב"ה שהעיקר לא הנדרים. אבל הוא נצח בני עמון בתפלתו הראשונה שהתפלל. ואם על הנדר אינו חפץ בו כמו שנאמר "טוב לי תורת פיך מאלך" הקב"ה אמר לדוד המלך ע"ה התורה והתפלה שתאמר לי יותר מאלף קרבנות שמקריבם שלמה בנך בחנוכת בית המקדש.
?xml:namespace>
ומכאן אנו יכולים ללמוד א} לדעת מה אנו מוציאים מפינו ולא תמיד ה' ישמור. לא קללות ולא שבועות ולא דבר רע ולא לשון הרע. ב} להתפלל תפלה נכונה. לא להניח ידינו בשעת העמידה, או להוציא הפלפון לשחוק בו עם האנשים, או להוציא ניר לראות מה יש בו וכיוצא בזה, או לדבר עם חבירנו ברמזים. וביותר מה שנמצא בינינו שאדם מתפלל בעמידה ויבוא אליו אדם לדבר אתו. בזיון גדול כביכול להקב"ה. כאילו הוא חשוב יותר מהקב"ה שצריך לבטל מתפלתו להקשיבו, וגם אותו האדם שמקשיבו במקום לצעוק עליו, במקום לשאול צרכיו מהקב"ה הוא מקשיב לו, או יש שגומרים העמידה יושבים ושוחחים. חוץ מהאיסור שעושה הוא מפריע למי שהוא מתפלל, וביותר למי שמתפלל בעל פה. ולא תאמר שיקח סדור ויתפלל בו שכל אחד מתפלל כמו שירצה. ואם רוצה לדבר יש הרבה בתי קפה שמדברים בהם. ואף מי שמתפלל מהסדור תהיה דעתו אינה מיושבת עליו. ויש שלא מצא עם מי לדבר ידבר בעצמו בקול רם, או מפריע לבני אדם שאינו יכול לענות לו. כאילו יש לו מנהג לדבר וירא לבטלו. וביותר בקדיש ובחזרה שאם אדם מבין פירוש הדברים ונחת רוח שעושה להקב"ה אינו מדבר עוד פעם בכלל. יהי רצון שהקב"ה יעזרנו להתפלל כמו שירצה. ולא לשוחח עוד בבית הכנסת. ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה.
13/11/2009
פרשת חיי שרה
?xml:namespace>
מסופר שמתה שרה אמנו וכבר כתבנו את זה בפרשה הקודמת עיין שם ויבא אברהם מהר המוריה לספד ולבכות עליה ואמרו חכמינו למה כתיב ''ולבכתה'' כ''ף צעירה והשיבו ששרה ילדה עם יצחק בת ומתה איתה וכאילו כתיב ולבתה ורצה לקבור את שרה במערת המכפלה והטעם כשאברהם רצה לשחוט את השור לכבוד המלאכים שבאו אצלו ברח לו שור ורץ אחריו אברהם ונכנס למערת המכפלה וראה ששם קבורים אדם וחוה ולכן רצה לקבור את שרה שם וידבר אל בני חת ויאמר להם שרוצה לקנות חלקת אדמה לקבור שם את שרה ויאמרו לו קבור במקום שאתה רוצה ויאמר להם דברו עם עפרון החתי וימכור לי את שדה הכפלה אשר לו ועפרון היה שם ובתחילה אמר לו שיתננה לו במתנה ולא הסכים אברהם ורק לשלם עליה כסף בקש ממנו עפרון סכום גדול מאוד ושלם לו אברהם ויקבור את שרה במערת המכפלה.
אחר זה מסופר שאברהם רצה להשיא את יצחק ולא רצה להשיא לו מבנות הכנעני שקלל אותם נוח אלא רצה לחתן אותו עם משפחתו ויקרא לאליעזר וישביע אותו שלא יקח אשה ליצחק מבנות הכנעני כי אם ממשפחתו ויאמר לו אליעזר אולי לא תאבה האשה ללכת עמו ויאמר לו לא ויקח העבש עשרה גמלים מגמלי אברהם מלאים כל טוב וילך וה' יתברך קצר לו הדרך ובאותו יום הגיע לארם נהריים וילך עד עין המים ויאמר בלבו הנה עכשיו יוצאות בנות העיר לשאוב מים והאשה שיאמר לה שתשקהו ומסכימה וגם את הגמלים משקה ידע שאשה זאת היא מיועדת ליצחק.
הוא עדיין חושב ותצא רבקה בת בתואל קרוב אברהם לשאוב מים ויאמר לה השקיני מים ותשקהו הוא וגם הגמלים אחר שסיימה ההשקאה נתן לה אליעזר נזם זהב ושני צמידים ויאמר לה בת מי את? והאם אתם מסכימים לארח אותי ואת אנשי? ותאמר לו בת בתואל וברוך הבא בצל קורתינו ותרץ ותגד לאמה וישמח מאוד אליעזר שהיא קרובת אברהם כשראה לבן אחיה מה ספרה אחותו וראה את הזהב שעל ידיה וירץ ויביא את אליעזר לבית ויתן לפניו לאכול אבל אליעזר אמר שלא אוכל אלא עד אספר את דברי ויאמרו לו ספר ויספר אליעזר את הקורות אותו ואיך שלחו אברהם לכאן ובתואל לא היה מרוצה שיצחק יקח את רבקה וגם לבן רצה להמית את אליעזר לקחת את כל כספו וזהבו ונתן סם המות בצלחת ובינתיים כשהיה אליעזר מספר לבית לבן את כל הקורות אותו בא מלאך והחליף צלחת אליעזר בצלחת בתואל ואכל בתואל סם המות ומת ולבן ואמה הסכימו שיצחק יקח את רבקה.
בבקר אמר להם אליעזר שרוצה ללכת לארצו וגם רבקה הולכת עמו אמרו לו תשב איתנו רבקה שנה ואחר כך תלך אמר להם שיצחק הוא בן ארבעים שנה וצריך להתחתן ויאמרו לו נקרא לנערה ונשאלה את פיה ויקראו לרבקה ויאמרו לה התלכי עם האיש הזה ותאמר כן ויחזור העבד ואנשיו ועמו רבקה אל ארץ ישראל ששם גר אברהם וגם בדרך חזרה נתקצרה להם הדרך וביום שהלכו הגיעו.
ויצחק הלך להביא את קטורה שהיא הגר לאביו אברהם שישא אותה לאשה ויעמוד בשדה להתפלל ותרא אותו רבקה ותאמר לאליעזר מי האיש הזה ויאמר לה זה יצחק ותפול מעל הגמל ותתעטף ויקח אותה יצחק ויביאה האהלה שרה אמו וינחם יצחק אחרי אמו. כשהייתה שרה בחיים היה הנר דולק מיום ששי עד יום ששי והייתה הברכה שורה בעיסה והיה הענן על האוהל וכשמתה נפסק הכול וכשבאה רבקה חזר הכול ואברהם הוליד מהגר עוד ששה בנים ויתן והם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי וכשהגיע אברהם לגיל 175 נפטר ויקברו אותו יצחק וישמעאל.
ויש לשאול כמה שאלות:
א} כתיב ''ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים'' שאל רש''י למה כל פעם אמר שנה ? והשיב להגיד בת עשרים כבת שבע ליופי בת מאב כתב עשרים שאין לה עוונות ויש לשאול בשלמא בת מאה כבת עשרים שאין לה עוונות ללמדינו מוסר שנלך בדרכיה ולהיות צדיקים אבל בת עשרים כבת שבע ליופי מה אכפת לנו אם שרה הייתה יפה כל כך או לא?
ב} כתיב ''ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל'' ויש לשאול והלא כבר יודעים כשנולד יצחק אברהם בן מאה שנה היה ויצחק התחתן בגיל ארבעים ואם כן אברהם בן מאה וארבעים ולמה איצטריך הפסוק ללמדינו שהוא זקן?
ג} פירש רש''י ''בכל'' גמטריא בן ורוצה לומר שיש לו בן ורוצה לחתן אותו ויש לשאול למה איצטריך הפסוק לרמז לנו שיש לו בן והלא כבר יודעים שיש לו יצחק ואחר כך ספר הפסוק שרוצה לחתן אותו?
אמר רבי שמעון בן מנסיה בפרקי אבות היופי והגבורה והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והעשרות יפים לצדיקים ולעולם ונתקיימו ברבי ובבניו. וגם באברהם אבינו נתקיימו שהיה גבור שעשה מלחמה עם ארבעה מלכים ונצחם וגם היה עשיר דכתיב ''ואברהם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב'' היה חכם שהכיר את בוראו והוא רק בגיל שלש שנים שפירשו חכמינו זכרונם לברכה הפסוק ''עקב אשר שמע אברהם בקולי'' עקב גמטריא 172 פירוש שאברהם שמע בקול ה' יתברך 172 והוא חי 175 אם כן כבר בגיל שלש שנים הכיר את בוראו וזה חכמה גדולה. היה מכובד שבני חת אמרו לו כשבקש לקבור את שרה ''נשיא אלוקים אתה בתוכנו'' ולכן הפסוק מסיים את שבחי אברהם ואמר שהיה ''זקן'' והיא הזקנה ''בא בימים'' שיבה ''בכל'' פירש רש''י גמטריא בן ורוצה לומר שיש לו רק בן אחד וכבר כתיב ''כי ביצחק יקרא לך זרע'' ולכן סיים רש''י שרצה לחתן אותו שיזכה לבנים שרבי שמעון אמר ''בנים'' והיופי כבר נרמז בתחילת הפרשה בת עשרים כבת שבע ליופי.
ומה שנתקיים היופי בשרה ללמדינו שכל אלו הטובות שגומל ה' יתברך צריך לנצל אותם לעבודת ה' יתברך כמו היופי של שרה אמנו שהייתה יפה עד מאוד שאפילו שהייתה בת תשעים שנה רצו אבימלך ופרעה לקחת אותה וגם כשבאו המלאכים לבשר לאברהם שהוא יולד בן ''ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באוהל'' פירוש ששרה הייתה צנועה באוהל אפילו שהייתה יפה ולא אמרה איך היופי הזה טמון באוהל.
מכאן לומדים מוסר גדול שמי שזכה לחכמה צריך לנצל אותה לחדש חידושים אמיתיים בתורה ולעסוק בה ולא לרמות את בני האדם והכבוד והזקנה והשיבה כדי להוכיח את בני האדם ולא להתגדל בהם והיופי של הנשים להראות אותו רק לבעליהם ולא לצאת ולהסתובב ממקום למקום להראותו לאחרים ואם כך יעשה האדם אשריו ואשרי חלקו וה' יתברך יוסיף לו כהנה וכהנה מלא חופניים נחת רוח וישלח משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן!!!
06/11/2009
בס''ד מוסר בלערבי פרשת וירא
פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת וירא. יחכילנה לפסוק. אלי אברהם אבינו כאן יתבת מצות הכנסת אורחים במחבה כבירה יאסר. וכאן כל יום יזיוו הצ'יאף לדארו. וכאן יפרח ביהם ויחאוול באש יכליהם יעבדו רבבי. ופלפרשה מתאע הזמעה אלי פאתת. שפנה אלי רבבי וצא אברהם אבינו באש יעמל למילה. ונהאר התאלת מתאע למילה. ואחד יוולי תאעב אכתר מן נהאראת לכל. ורבבי כאן יחב אברהם אבינו יאסר. ואברהם אבינו כאן הווא אלי יוקף מעה הצ'יאף ויפרח ביהם. חתה ואלו אלי ענדו ברשה כדאמה. ובהאדה רבבי. נהארתהה הבט שכאנה כבירה יאסר. באש הנאס מה תספרשי. ומה הצ'יאף מה יתעבושי אברהם אבינו. ולאכן אברהם אבינו וקתלי לקא אלי מה זאוושי הצ'יאף. כרז קדאם פם לכבה. ישוף יתעדאשי חתה צ'יף וידכלו. עלא כאטר מה ינזמשי יקעד מן גיר מה יתבת מצוות הכנסת אורחים. ורבבי תזללה עליה באש יעמלו בקור חולים. אלי הייא מצוה כבירה יאסר. ורבבי יחבהה יאסר. ובהאדה עמלהה הווא מעה אברהם אבינו. באש נתעלמו אחנאן. ורבבי מה חבשי יחייר אברהם אבינו. ובהאדה בעתלו 3 מלאכים בציפת עבאד. וזראלום אברהם וקאלום דכלו צ'אייפו ענדי. וחטהם תחת השזרה. ומשה זרה לשרה. וקאללהה באש תעזנלום לכבז. והווא משה באש ידבחלום 3 גנאדז. באש יעמלום כל ואחד לשאן בלכרדל. אלי וקתהה כאנת מאכלה מליחה יאסר. וואחד מן לגנאדז הרבלו. וזרה וראהו חתה אלי דכל למערת המכפלה. ושאף גאדי אברהם אבינו. אלי אדם וחוה מדפונין גאדי. ומן גאדי תמה לבאב מתאע גן עדן התחתון. ועטאהם אברהם יאכלו. והומאן עמלו רוחהם יאכלו. חתה ואלו אלי למלאכים מה יאכלושי. וקתלו הבטו לעולם הזה ילזמהם יאכלו לכבוד אברהם. וה3 מלאכים. הומאן זאו. ואחד באש ידאוי אברהם וימנע לוט. וואחד באש יבשר שרה אלי חתזיב ולד. וואחד באש יכלי סדום. וקאל למלאך לאברהם אלי שרה חתזיב ולד. ושרה כאנת תשמע פיהם ומה אמנתשי וצ'חכת. וקאלת כיפאש נולד ואברהם אבינו כבר. ורבבי קאל לאברהם כיפאש שרה מה תאמנשי וקאלת אלי הייא כברת. ובדל פי כלאם שרה מן סירת השלום. ומשאו למלאכים. וסייעהם אברהם.
ורבבי קאל לאברהם אבינו. אלי הווא חיכלי סדום. ואברהם אבינו חב ידאפע עליהם. וקאלו כאן יווליו 50 צדיק. מאענאהה פי כל בלאד 10 צדיקים. אלי הומאן כאנו 5 בלדאן. קאלו נסאמחהם. קאלו אידה כאן פי כל בלאד 9. תתשארך מעאהם השכינה באש ימנעו האו לא. קאלו תתשארך ונסאמחהם. קאלו אידה כאן 4 בלדאן פיהם וואחדה מה פיהאשי. קאלו ימנעו לארבעה. קאלו 3. קאלו ימנעו התלאתה. 2 ימנעו הזוז. 1 קאלו תמנע לבלאד האדיך. וקתהה ערף אברהם אבינו. אלי מה פיהאש תנייה באש ימנעו. אלי אקל מן 9. מה ימנעושי. כיף מה שפנה וקת למבול. כאן נוח ו3 זגארו ונסאהם 8 ומה מנעושי לעולם מן למבול.
ולמלאכים זאו לסדום. וקאבלהם לוט. וקאלום איזאו דכלו צ'אייפו ענדי. ומה חבושי. וגר ביהם יאסר. ומשאו מעאהו. ופיה סדום כאן ממנוע יקבלו הצ'יאף. ושאפו באעד נאס. וכברו עליה. והומאן קעדו באש יאכלו. ותלממו הנאס באש יכסרו לבאב. וכרזלום לוט וטלב מנהם באש מה יעמלו שיי לצ'יאף מתאעהו. והומאן האייזין. ודכלו למלאכים לדאכל. ולעבאד אלי דאיירין בדאר כלאהום מה עאדשי יתבתו מליח. וקאעדו יצ'ורו עלא לבאב ומה לקאוושי. וקאלו למלאכים
ללוט. אלי רבבי חיכלי סדום. ובהאדה בארה קול לנסאבך יכרזו מן הוני. ומשאלום לוט. וקאעדו יתפיסכו עליה. ובדה ילם רוחו ומרתו וזוז בנאתו אלי מוש מערסין. ועטל. ושדוהם למלאכים וכרזוהם פיסע. וקאלולו אמשי אזרי לזבל אקבל מה נכליוו סדום. קאלום מה נזמשי נכלט. ולאכן האו צוער תבנאת עאם באעד לבלדאן לוכרין. מאענאהה מאזאל ענדהה חק פי עאם. נמשילהה. קאלו באהי בארה אמשילהה. ונזידלהה עאם אוכר עלא כאטרך. ובאעד עאם תכלאת חתה צוער. וקאלו מה תתלפתשי לוראך. עלא כאטר חתה הווא כאן ינזם ימות מעאהם. ולאכן זכות אברהם אבינו וקפלו. ובהאדה מה ילזמושי ישוף כיפאש הומאן חימותו. ומשה לצוער. ולאכן מרתו תלפתת וקתלי רבבי כאן יכלי פי סדום. וולאת גדש מלח. ולחז''ל קאלו. עלאש כאן מלח. עלא כאטר וקלתלי למלאכים קאעדו באש יאכלו מעה לוט. קאללהה לוט זיבלנה שוייה מלח באש נגטצו פיה לכבז באעד למוציא. קאלתלו האשביך מאזלת מווכר יאסר. חתה השטות האדה תחב תעמלו קדאם הצ'ייאף תכליהם יתפיסכו עלינה. ובהאדה ולאת מלח. וזוז בנאת לוט זאבו זוז ולאד. אלי כרזו מנהם מן באעד מואב ועמון.
וספר אברהם וסכן פי גרר. וקאל עלא שרה אלי הייא אכתו. וכדאהה אבימלך למלך מתאעהם. ורבבי זאבלום צ'רבה כבירה יאסר. אלי מה עדשי יבולו האו יזיבו זגאר. וחתה הדזאזה מה ולדתשי עצ'מתהה. ורבבי זא לאבימלך פלמנאם. וקאלו. השנווה לעמלה אלי עמלתההאלי כדית מרת הראזל. קאלו מה נערפשי אלי הייא מרתו. קאלו צחיח מה תערפשי. ולאכן חתה ואלו כנת תערף. כנת חתאכדהה. ובהאדה תווה רזעאלו. והווא יצללי עליך באש תבראו. ובעתלו אבימלך. וקאלו האש עמתלך. קאלו כפת.
אלי נערף אלי הוני מה יכאפושי מן רבבי. כפת יקתלוני. ואבימלך כדה ברשה הדאייה ועטאהם לאברהם אבינו. ואברהם צלה עליה ובראו.
ומן באעד יחכילנה לפסוק. אלי רבבי עמל לשרה כיף אלי קאל. וחבלת וזאבת ולד וקתלי הייא עמרהה 90 שנה. ואברהם 100 שנה. וסמאהו אברהם. יצחק. ואברהם אבינו טאהר יצחק. עמרו 8 הייאם. והווא אוול ואחד. אלי יטאהר עמרו 8 הייאם. ולעבאד דימה מה ישופו כאן לכאייב. ודימה יחבו יתכלמו כאן לכאייב עלא לעבאד. וכאנו יקולו. אלי שרה מה ולדתשי. האדה לקאוו מלווח פתנייה. וזאבו. ורבבי עמל נס. אלי זאווהה הנסה מתאע לכבארת מתאע לבלאד. וחבו יזרבוהה. וחתה ואחדה מה זאבת למרצ'עה מתאע ולדהה מעאהה. וזאבו זגארהם. וטלבו מן שרה באש תרצ'עום. וחתה ואלו. אלי למרה כאן רצ'עת זוז זגאר. יופאלהה לחליב. ומה עאדשי תנזם תרצ'ע התאלת. שרה רצ'עתהום לכל. ולכל ערפו אלי שרה ולדת. ולאכן כאנו יקולו. אלי האדה ולד אבימלך. ורבבי עמל נס. אלי יצחק. כאן מנצ'ר ואחד הווא ואברהם אבינו. והנאס לכל סכתו.
ושרה שאפת אלי כו יצחק. כאן יעלם פי ולדהה. התלאת לעבירות לכבאר. אלי הומאן שפיכות דמים וגלוי עריות ועבודה זרה. ותמה חכמים קאלו. אלי כאן יחב יקתל יצחק. יעמל רוחו קאעד ילעב בלקוץ נשאב. ויחב יזיבו עליה. ורבבי סתרו. ובהאדה שרה קאלת לאברהם. מה יקעדשי ולד לכאדמה מעאנה. ואברהם אבינו כאדו. לאכן רבבי קאל לאברהם. אלי תקולך שרה עמלו. עלא כאטר. מה ינזמושי יעישו מעה בעצ'הם. אלי לקדושה וסטרא אחרה מה יעישושי מעה בעצ'הם. ואברהם סמע כלאם רבבי. ועמל אלי קאלתלו שרה. וקאם פצבאח בכרי.
וכדה כבז וגרבה מה. ועטאהם לאמו. וטרדהם. ומשאו ותלפו פתנייה. וופאלום למה. ולולד כאן חימות. ואמו בעדת עליה. באש מה תשופשי כיפאש חימות. וזאהה מלאך וקאללהה. קומי כודי ולדך. אלי רבבי סכף עליה. וחללהה עיניהה. ולקאת עין מה. ושקאת ולדהה. וכבר לולד. ורבבי עאוונו. וולה צנאייעי פלקוץ נשאב. וכדאתלו אמו מרה מן מצר. אלי הייא מן מצר. וכסכסלו ירזע לאצלו.
ואבימלך זא לאברהם אבינו. באש יעמל מעאהו שלום. ולאם אברהם אבינו אבימלך. אלי לכדאמה מתאעהו כדאוולו לביאר אלי כאן יחפרהם. וקאלו אבימלך אלי מה סמעשי. ולאם עלא וזיר הדיפאע מתאעהו אלי זא מעאהו. אלי מה קאלושי. וחתה וזיר הדיפאע קאלו מה סמאעתשי. ועמלו השלום בינאתהום. וחלפו באש חד מה יזי עלא חאל לוכר. ובהאדה לבלאצה האדיך תסמאת באר שבע.
ומן באעד. יחכילנה לפסוק. אלי רבבי זרב אברהם אבינו התזריבה לאכתר קוייה. אלי וקתלי יצחק אבינו עמרו 37 שנה. כו קאלו אלי הווא כיר מנו. אלי עמל למילה עמרו 13 סנה. ומה קאלשי לא. ויצחק עמל למילה עמרו 8 הייאם. מה יערף שיי. זאוובו יצחק. אידה כאן אנתין קאעד תתנפך עלייה במפצל ואחד. האנה יאלוכאן יקולי רבבי קרב רוחך זמלה כנת נקרב רוחי. וזיד אלי מדת הדין קאעדה תלום עלא אברהם אבינו. אלי עמל סעודה כבירה נהאר אלי תפטם יצחק. ומה קרב חתה קרבן לרבבי. זאוובהה רבבי וקאללהה. הסעודה לדמת האשכון עמלהה. מאו לדמת יצחק. האנה וכאן נקולו באש יקרבולי הווא בידו תווה יקרבולי. ומן זוז טעמים האדון. רבבי קאל לאברהם אבינו קרבלי ולדך יצחק. וקאם אברהם אבינו פצבאח. וקאל לשרה אלי חיאכד יצחק יעלמו עבאדת רבבי. ומשה הווא ואליעזר וישמעאל. ובאעד 3 הייאם. שאף אברהם אבינו ענן עלא הר המוריה. וקאלום שפתושי חאזה פוק הזבל. קאלולו לא. קאלום המאלה אנתון מוש פלמוסתאווה באש תשופו לעקידה. וכלאהם גאדי ומשא הווא ויצחק באש יקרבו. ופתנייה. השטן מה חבשי באש אברהם אבינו יעמל לעקידה. אלי הזכות מתאעהה מאזלנה נזבדו מנו לתווה עליך. ובהאדה זא לאברהם אבינו וקאלו. יאכי אנתין מהבול. תקרב ולדך אלי שפתו באעד 100 שנה. קאלו האנה אלי יקוללי רבבי האכהוו. קאלו מהאו רבבי קאלך כי ביצחק יקרא לך זרע. ותווה יקולך קרבו האדה תכלויץ'. קאלו האנה מה נפהמשי פלאומור האדי. אלי קאל רבבי נעמלו. משה בדל רוחו כיף ולד עמר יצחק. וזא ליצחק וקאלו. מהבול אנתין תשמע כלאם בוך השיבאני האדה. אלי אנתין מאזלת זגיר. ומה שפת שיי מדנייה. יקום בוך ידבחך. קאלו בוייה רבבי הווא אלי קאלו. והאנה מה נסמע כאן כלאם רבבי. וכלאמך אנתין פריח. משה עמל רוחו ואד. ודכלו פיה ווצלום למה לכרומתהם. וקתהה צלה אברהם אבינו לרבבי. וקאלו. כיפאש חנעמל. והאנה נחב נתבת למצוה מתאעך. ולואד האדה מה כלאנישי נתעדה. וקתהה רבבי חמק עלא השטן. ושייבהם. וקאל לאברהם אבינו. אלי סמעת אלי ולדך מה חיתקרבשי. וחיתקרב פי בלאצתו כבש. עלא כאטר יחב יכפף מן למצוה. קאלו האנה מה נאמנכשי. אלי יכדב מרה מה יאמנוהושי בלכאמל. משה השטן לשרה. וקאללהה אלי אברהם משה יקרב יצחק. ושרה קעדת תבכי. אלי חתה ואלו אלי ולדהה מה שאפתו כאן באעד 90 שנה. מה תנזם תעמל שיי קבאלת לוצאייה מתאע רבבי. ומשאת ללענקים מתאע וקתהה. אלי הומאן אחימן ששי תלמי ובוהם.
וקאלתלום שופולי מן בעיד השנווה קאעד יציר.
ווקתהה אברהם וצל להר המורייה. וכתף יצחק מליח. ויצחק ישזע פיה באש יכתפו מליח. באש מה יצ'רושי בחרארת הרוח. בלוזאע יצ'רבושי ברזל. וחטו עלא לחטב. וזבד הסכינה וחב ידבחו. וקתהה זאהו למלאך קאלו מה דבחושי. ואברהם אבינו מן התבהדילה לואח הסכינה. ולאכן מן באעד קאל. המאלה זית הוני פלפארג. נעמלו באעד לחאזה. קאלו מה תעמלושי שיי. ואברהם אבינו מה כאנשי חיסמע כלאם למלאך. אלי רבבי הווא אלי קאלו באש יקרבו. וכיפאש יזי מלאך יבטל כלאם רבבי. וכאן רבבי יחב יבטל כלאמו כאנו יזיהו הווא בידו. לאכן למלאך פסרלו. וקאלו אלי רבבי קאלך העלהו לי לעולה. טלעולי. ומה קאלכשי דבחו. ואנתין פהמת דביחה. ורבבי מה וצאשי דביחה. וקתהה רכה אברהם. ותלפת ולקא כבש מעלק פשזרה מן גראניה. אלי רבבי מלי תכלקת הדניה. וצא עלא לכבש האדה באש יחצ'ר וקת לעקידה. באש יתקרב פי בלאצת יצחק. וקרב אברהם אבינו לכבש. ורבבי בארכו גאדי. והשטן משה לשרה. וקאללהה אלי תבדל יצחק בלכבש. ומלפרחה מתאעהה נפטרת. ווקתהה כאנת פי קרית ארבע קדאם לענקים. באש ישופולהה האש נצאר. והאדאך עלאש נשופו הזמעה הזאייה. אלי אברהם אבינו זא באש יעמל הספד לשרה פי קרית ארבע. ואחנאן נערפו אלי אברהם כאן יסכן פי באר שבע. ווקתלי מרווחין פתנייה. סמעו אלי בתואל נזאדתלו רבקה. אלי הייא מכתובת יצחק.
פלפרשה מתאע הזמעה האדי. לחז''ל פסרו מלכלמה אלי קאל אברהם אבינו לרבבי אדקי אל נא תעבר מעל עבדך. אלי אברהם אבינו קאל לרבבי אלי הווא חימשי יקבל לאורחים וסתנאלי. מן הוני תעלמו גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. לחז''ל נשדו. באהי אחנאן תעלמנאהה מן אברהם אבינו. ולאכן אברהם אבינו האשכון קאלו. וזאוובו מלי שאף אלי רבבי כרז סכאנה כבירה באש מה יתעבושי פלאורחים. ואידה כאן קבלת השכינה כיר ראו רבבי קעד חדאהו נהאר כאמל ומוש לאזם יבדל מן טבע לעולם. והווא מה ינזמשי יקבל לאורחים מן סירת אלי השכינה קדאמו. לאכן הוני תמה זוז נשדאת אידה כאן אברהם אבינו ערף אלי רבבי מה יחבושי ידכל לאורחים נהארתהה האש מכרזו ידור עלא לאורחים יאכי ענדנה שך אלי אברהם אבינו יכאלף כלאם רבבי חאזה אוכרה עלאש רבבי מה קעדשי קדאמו נהאר כאמל ומוש לאזם יזיב הסכאנה האדיך לכל ואברהם אבינו מה יערפשי אלי הכנסת אורחים אקווה מן קבלת פני השכינה ויקעד.
לאכן פלפרשה מתאע הזמעה אלי פאתת. הרש''י ז'ל פסר פי דבור והיה ברכה. ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלקי אברהם. ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק. ואגדלה שמך זה שאומרים אלקי יעקב. יכול יהיה חותמין בכלם תלמוד לומר והיה ברכה. בך חותמין ולא בהם. התפסיר לפשט. אלי פלעמידה נקולו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב. ופלאכר נקולו מגן אברהם האכהוו. ולחז''ל פסרו ץפסיר אוכר. אלי אברהם אבינו הוא הרמז מתאע לגמילות חסדים. יצחק הרמז מתאע הצלה ולקרבנות. ויעקב הרמז מתאע התורה. ויקצד הוני. אלי לגאולות יזיו בתלאת חאזאת. גמילות חסדים והצלה והתורה. ולגאולה לכראנייה אלי קאעדין נסתנאו פיהה. חתזי בגמילות חסדים. והאדה הווא בך חותמין ולא בהם. אלי לגאולה לכראנייה בלגמילות חסדים. ובהאדה מן הוני ינזם יתעלם אברהם אבינו אלי הכנסת אורחים כיר מן קבלת פני שכינה. אלי הכנסת
אורחים הייא גמילות חסדים אלי .גלבת לעבודה ותורה פלגאולה.
ולאכן מאזאלת נשדה. אמאלה עלאש רבבי קעד חדה חתה זאו למלאכים. כאן ינזם ימשי ומן באעד יזיו למלאכים.
לאכן מערוף אלי קאלו פלמדרש. אלי וקתלי משה רבינו טלע לסמה באש יזיב התורה. למלאכים כאנו יחבו יקתלו. יאכי רבבי עמלו למנצ'ר מתאעו כיף אברהם אבינו וקאלום האדה אלי עמללכום הכנסת אורחים תחבו תקתלו. הוני ואחד ינשד. למלאכים הומאן אלי עמלו למליח מעה אברהם אבינו. אלי עמלולו כיפו. ונחאוולו לוזע מתאע למילה. ובשרו שרה. השנווה למזייה אלי עמלהה עליהם אברהם אבינו. הומאן לתה למאכלה מה כלאו כאנשי עלא כאטרו. לאכן וקתלי נשופו אלי אברהם אבינו קאל לרבבי אל נא תעבור מעל עבדך ותבת אלי הכנסת אורחים אקווה מן קבלת שכינה. וקתהה כל שיי יתצאווב. אלי רבבי קאלום לגמילות חסדים אלי עמלהה אברהם אבינו ואלי זגארו קאעדין יתבעוהה. כלאווהם אקוה מנכום אלי דימה קאעדין קדאם השכינה. וכיפאש מה תחשמושי ותחבו צ'רו. ובהאדה עמל למנצ'ר מתאע משה רבינו כיף אברהם אבינו. באש למלאכים ישופו ויתפכרו גדולה גמילות חסדים יותר מקבלת פני שכינה. ואלי משה רבינו אקווה מנהם. והוני רבבי יחב יווריהה ללמלאכים מוש לאברהם אבינו אלי יערפהה מן לפרשה מתאע הזמעה אלי פאתת. באש וקתלי יזי משה רבינו מה יגדו יעמלולו שיי.
אכואני לעזאז. מצות גמילות חסדים ואחדה מן למצוות אלי קאלו עליהם לחז''ל אלי כלף כראהה לכביר פי עולם הבא נאכדו באי פי עולם הזה. לאכן ילזמנה נעמלו מצות גמילות חסדים לשם שמים. מוש באש הנאס יקולו שוף קדאש פלאן נאס מלאח. האו קלבו מה יעטיהושי באש מה יעאוונשי. כאנשי נכממו אלי קאעדין נעמלו לחאזאת האדון באש נעמלו נחת רוח להקב''ה. האדי הייא למצוה לאצלאנייה מתאע גמילות חסדים. וחתה ואלו מה כממנאשי איכה ענדנה כרה אלי עמלנה גמילות חסדים. לאכן אעלא דרזה וקתלי נעמלוהה לשם שמים. מצות גמילות חסדים הייא תמנע יאסר. ותעאון יאסר. באש מן השמים יסכפו עלינה. ויעמלולנה מדה כנגד מדה. כיף מה אחנאן סכפנה עלא לעבאד ועאוונאהם. חתה מן השמים יסכפו עלינה ויעאוונונה באש נמנעו מן כל גזרות. ויעמלו מעאנה לכיר מן השמים. ונזיבו הוני מעשה באש נפאהמו וין יוצל לכרה פי עולם הזה לאלי יעמל גמילות חסדים. טביב פרופסור. מלי תכרז ובדא יכדם כדא אסם מליח יאסר אלי הווא טביב מליח יאסר. וכאן נאזח. לאכן כאן דימה יחב יעמל עמלייאת. פלאוול תכמאמו באהי באש יתעלם אכתר וימנע אכתר עבאד. חתה ואלו אלי הווא גאלט חתה פלגלאט תמה מה תכטאר. ובהאדה חתה ואלו אלי מה ילזמשי עמאלייה כאן יקול ילזם עאמלייה. ולאכן מן באעד וקתלי שאף לפלוס ולא יעמל עאמאליית באש יצוור אכתר פלוס חתה ואלו אלי תעלם באעדה ומה עאדשי יצטחק באש יעמל עאמאליית. לעבאד כאנת מתקלקה. לאכן יערפו אלי השפה עלא ידו מוזוד. ובהאדה כאנו ירצ'או. ולאכן מה ידום חאל. טלע טביב אוכר נאזח יאסר. ומה כאן יעמל לעאמאלייה כאן פי חקהה. הנאס לכל בדלת ענדו וכדה אסם מליח. והטביב לאוול תמשי ותנקצלו לכדמה חתה וללה נהאראת מה ידכלו חד. סתעזב. נשד יאכי לעבאד מה עאדשי תמרץ'. חכאוולו. בדא יכמם כיפאש יעמל באש יתכלץ מטביב לוכר. ואלי מכו דוני מה יכמם כאן פדוני. משא כראלו האשכון יקתלו. כביר הזמאעה האדון
בעתלו ואחד. לאכן הנהאר האדאך זאתו חאלה אלי פי עוץ' אלי ירווח עלא כרהבתו תתלז באש ימשי מעאהו לספיטאר עלא לאומבילונס. ועאודת לחאלה תלאת מראת. ולמררה הראבעה צ'רבו עליה מא זאשי עליה. כביר לקטעייה בדא ישך פי זמאעתו אלי הומאן מה יחבושי יקתלו. ובהאדה קרר באש ימשי הווא בידו יקתלו. ורפאע מעאהו ארבעה מנאס. כל ואחד מן זיהה והווא יראקב. וקתלי צ'רבו עליה מה זאתשי עליה. הרב. זא קבאלת כביר לקטעייה. זבד סכינה באש יצ'רבו ביהה. וקתלי חיצ'רבו וקף ועייט לזמאעתו באש יווקפו. הטביב סתעזב. באעד מה כמם אלי מאת כיפאש לכביר מתאעהם לכל יווקף כל שיי. כביר לקטעייה קאלו נחכילך חכאייה ותערף עלאש מנעת. אקבל ארבעין שנה. שאב עמרו 19 שנה מאזאל כיף כדה לבאקאלורייה באש ידכל יקרא פלזאמעה. לאכן בו מה ינזמשי עלא מצרוף לזאמעה. כמם האש יעמל פלאכר קרר באש יכדם פציף באש ינזם יצרף מצרוף לזאמעה. ווקתהה כאן עיב יכדם ויקרא. מוש כיף תווה. ובהאדה כמם באש יכדם בשרקה. משא לבלאד אוכרה וכדם פי קהווה. ולאכן לחץ' מה כאנשי מעאהו. אלי ואחד מן התלאמדה אלי חיקראו מעאהו זא ללקהוה אלי יכדם פיהה ושאפו. ווקתלי דכלו ללקראייה עמלו פצ'יחה. והנאס לכל ולאו יתפיסכו עליה. פלאוול עארך באש יתקווה. ולאכן לעאם טויל וקלקו יאסר חתה ולא מה עאדשי מרכז פי קראייתו. ולעאם האדאך מה נזחשי. קלק מן רוחו וכמם באש יקתל רוחו. משא ללקנטרה אלי תחתהה ואד וקעד יסתננה חתה תפרג מן לעבאד וירמי רוחו פלואד. הווא איכה וקרבלו ואחד קאלו תעמל מזייה תנזם תוורילי ריצטורון. נעתו מה פהמשי. פלאכר משה מעאהו וראהולו. הראזל שד פיה צחיח באש יאכל מעאהו. וקת למאכלה קאלו ראני ולד בלאד ונערף לבלאייץ לכל. ולאכן תביינלי אלי תחב תרמי רוחך מן לקנטרה. ובהאדה חבית נחכי מעאך וחדנה. קולי השנווה משכלתך. והווא בכלאמו הראייד זבד לולד האדה וחכאלו כל שיי. קאלו תחבשי תזי תכדם מעאייה. קאלו נכדם. משה מעאהו וכדם מעאהו 10 שנין. ערס וזאב זגאר וכאן פרחאן. והראזל האדה ענדו ולד פריד וכאן יזי ילעב מעה זגארו. ולאכן מוש דימה הדניה תמשי מעה לעבאד. חל מעמל אוכר כיף למעמל מתאע הראזל האדה. ולכדמה נקצת חתה אלי ופאתלו זמלה. וסכרו למעמל. והראזל מרץ' ומאת בגבינתו. ולולד אלי ולא ראזל תווה לקא רוחו מררה אוכרה בלאש כדמה ונאקם עלא לעבאד אלי מה כלאוושי פי ראחה לא פי קראייתו ולא פלמעמל אלי כאן יכדם פיה. ולאכן מרתו וזגארו יחבו יאכלו. תערף עלא זמאעה פשארע. צ'ברולו כדמה מעאהם. פלאוול כאן זגיר ותווה ולא ראייס. לעבד האדה הווא האנה. ואנתין ולד הראזל אלי עמל מעאייה למליח. אנתין נשיתני אלי לחכאייה ענדהה תלאתין שנה. ולאכן האנה מוסתחיל באש ננשאכם. ומנצ'רכם דימה קבאלתי. ונזידך מעלומה אוכרה. אלי הטביב אלי בעתני באש נקתלך. הווא ולד אלי חל למעמל באש בוך סכר למעמל מתאעהו. ותווה זית אנתין וקלבת כל שיי לפאיידתך. ומוש איכה ברך. כאנשי הווא אלי פאק בייה נכדם פלקהוה. שוף הדניה כיפאש. בארה אכדם עלא רוחך ומה עאדשי תכאף. אלי האנה נעש עליך. ומוש איכה ברך. כאנשי חתה הטביב לוכר ילזמו יעש עליך. אלי נהאר אלי תנצארלך חאזה. הווא יתקתל. ומשה וכלאהו חאלל פמו ויראזע לחדאת אלי נצארו. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.
?xml:namespace>
06/11/2009
|
בס"ד
ס"ד |
עש"ק,פרשת וירא י''ט מרחשון התש''ע,
|
שנה תשיעית, גיליון מספר 450
|
?xml:namespace>?xml:namespace>
?xml:namespace> |
|
כניסת השבת: 16:59
|
ההפטרה: ואשה אחת ומסיים: ותאמר שלום מלכים ב' ד'
|
יציאת השבת:17:50
|
|
?xml:namespace> |
?xml:namespace> |
|
עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א
העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net
?xml:namespace> |
|
?xml:namespace> |
?xml:namespace> |
?xml:namespace> |
בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר
ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש
העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי
להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים
?xml:namespace> |
לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:
הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .ולמנוחת היקר הפייטן האגדי מר יעקב בשירי בר גזאלה ז''ל. ולמנוחת האשה הכשרה מרת בחלה בת גזאלה לבית חדאד ז''ל. ולמנוחת האיש היקר רודף צדקה וחסד מר חמוני חדאד בר מסעדה ז''ל. ולמנוחת האשה הכשרה רודפת צדקה וחסד מרת ששייה בת צ'יאמנטה לבית קאבלה ז''ל
|
|
נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים | נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה | שבת שלוםומבורך
מבורך |
תוכחה אקדמית תוצרת סורבון'' הנער הנעים שלמה משה נ''י עלה ממרוקו לישראל, עם שאיפה יוקדת להפוך לתלמיד חכם וגדול בתורה. והימים, ימי מדינת הבוסר, שנות ה- 50 למניינם, הצנע הסגפנות, מצב בטחוני מעורער, העליות הגדולות בצפון-אפריקה. שלמה משה הקטן ידע כי הסכנה מבית חמורה מן הסכנות מבחוץ. מסע העברה על דת שניהלה התנועה הציונית אכל כל חלקה טובה ואיים גם עליו. רבבות ואלפים נשאבו אל תוך הואקום הציוני, למושבים, לקיבוצים, לתנועות הנוער, ומשם קצרה היתה הדרך לאבד את הצלם היהודי, ולצעוד בעינים עיוורות אחרי ההבל.
בחסדי השם, ועם הרבה שאר-רוח ואמביציית נעורים חסרת פשרות, הצליח שלמה משה להיכנס לד' אמותיה של הישיבה המעולה והקדושה ''תפארת ציון'', שהוקמה בהנחיית ''החזון איש'' כדי לקלוט ולרומם גם בני נוער עולים, כדי להצילם מיד הכורת הציוני שהרחיב את מעגלי הצחיחות והשממה בקרב בני עדות המזרח התמימים, שרובם צעדו לעברו כצאן המובל לטבח הרוחני.
חינו של הנער כבש לבבות, ובמיוחד קרב אותו הגאון הגדול הרב שמריהו גרינימן זצ''ל, שהיה מגדולי תלמידי החכמים שבדור. פקחותו, שנינותו ותמימותו של הנער שבו את ליבו, והוא נהג לאמצו בחום אל ליבו, ולהשתעשע עמו בפלפולי הגמרא. הנער העולה ממרוקו, היה חריף ובקיא, וזכרונו חבק מכמנים עצומים בכל הש''ס, אשר על כן ניהלו השניים פולמוסים סוערים ובוערים על אמיתותן של סברות במצולות האינסופיים של הוויות אביי ורבא.
הרב שמריהו אמר לכל מי שהאזין לו ''זה הקטן גדול יהיה''.
באחד הימים הובהל הרב שמריהו גרינימן לבית החולים. לאחר איבחון ובדיקות מקיפות, הוחלט לאחר התייעצות עם ה''חזון איש'', כי יש להטיסו לצרפת, לרופא בעל שם עולמי, המתמחה בבעיה הרפואית ממנה סבל.
הפרידה בין הנער למיטיבו היתה נרגשת. פיו של שלמה משה לא פסק מתפילה ומתהילים לרפואת רבו מיטיבו.
אחרי מספר שבועות חזר הרב גרינימן מצרפת, חזק ובריא יותר. לאחר מספר ימי מנוחה ביקש שלמה משה לבקר את הרב, ולשמחו עד כמה שניתן. עיניו ברקו מהתרגשות כשנפתחה הדלת, הוא צעד פנימה אל הקודש והתיישב סמוך למיטתו.
''אמור לי ידידי הצעיר'' פנה אליו הרב גרינימן ''האם למדת לאחרונה מסכת גיטין?''.
כן. השיב.
''האם אתה מונח היטב על פרק פלוני?''.
כן.
''האם אתה שולט כמו שצריך בדף פלוני אלמוני?''.
דומני שחזרתי עליו כמה פעמים.
''האם זכורים לך דברי התוספות בדיבור המתחיל...?''.
זכורים, כבוד הרב.
''אם כן, חזור על דברי התוספות במקום''.
הנער שלמה משה חזר על דברי התוספות כמעט מילה במילה...
ואז הקשה הרב גרינימן קושיה על דברי התוספות וביקש מידידו הצעיר להשיב על הקושיה.
ובכן, השיב שלמה משה, קושייתך כבוד הרב, היא קושייתו של המהרש''ל על דברי התוספות והוא אף מתרץ את קושייתו וזה לשון התרוץ...
אורו עיניו של הרב, ופיו לא הפסיק מלחייך חיוך מאושר של חדוות התורה.
שלמה משה שאל בביישנות על מה גדולה השמחה, הלוא סוף סוף סוגיה זו ידועה ומפורסמת ואין כל חידוש בדבר, הקושיה והתרוץ מוכרים.
''ובכן ידידי'' סיפר הרב ''במהלך הטיפול הרפואי שלי בצרפת נפגשתי עם גוי משכיל, פרופסור הנושא 13 תארים באוניברסיטת סורבון. לאחר שווידא שאני יהודי, שאל אם אני לומד תורה. סיפרתי לו שכל אחי ובני עוסקים בתורה ואז שאל אותי את הקושיה העצומה על דברי התוספות . אלא שמזכרוני נשמטה קושיית המהרש''ל. אבל לאחר הרהור קל, תרצתי לפרופסור הגוי בדיוק את תרוצו של המהרש''ל''.
עיניו של שלמה משה נפערו בתמהון. אינני מבין, כבוד הרב מספר לי שגוי צרפתי היקשה עליך קושיה מדברי התוספות במסכת גיטין, הלוא היה עליו לדעת את דברי רש''י בסוגיה על בוריים, ולהיות מונח ישר והפוך בפשט הסוגיה על כל אופני השקלא והטריא... קשה להאמין, פשוט קשה להאמין.
''כן ידידי, אכן כך. הפרופסור הגוי היה בקיא בסוגיה כמו אחד מן הצורבים... אף אני תמהתי מן העובדה הזו ולשאלתי השיב הגוי: אני מדען מאד מפורסם בצרפת ובעולם כולו. לפני מספר שנים נפגשתי עם קבוצת מדענים יהודיים שעסקו בלימוד ובהתנצחות סביב ספר... שאלתי אותם על מה הויכוח, והם השיבו לי יש כאן ספר תלמוד, ובספר הזה טמונות כל החוכמות עלי אדמות. כל החוכמות? כן השיבו המדענים היהודים, הכל טמון כאן, ב''מדע התלמודי'', שהוא בעצם נקודת החיבור עם השכל האלוקי, של מי שאמר והיה העולם. הסקרנות אכלה בי בכל פה, והחלטתי ללמוד את ''המדע היהודי'' שבספר המשונה שלהם. התחלתי ללמוד א' ב', ואחר כך כתב רש''י, ומשם התחלתי ללמוד חומש, פסוק אחר פסוק, ותנ''ך ומשניות, עד שהגעתי לגמרא. ואני כבוד הרב גיליתי שאכן כנים דבריהם, וכל החוכמות בתבל גנוזות כאן בתלמוד. אסטרונומיה, פיסיקה, כימיה, רפואה, גאולוגיה, גאוגרפיה, חיזוי העתיד, תעלומות העבר. ה-כ-ל. ומאז כבוד הרב, אני שוקד על התלמוד יומם ולילה. מתרוצץ כאחוז אמוק ממסכת למסכת גומע את דברי הראשונים ואת דברי האחרונים מתעכב על כל קוצו של יוד. ומאחר וגיליתי שכל החוכמות כאן בתלמוד, אינני פותח אף ספר מדע אחר. רק גמרא וגמרא, אין שום צורך בספר אחר...''.
''ואז'' מספר הרב גרינימן לתלמידו ''שאג לפתע הגוי, שאגה גדולה ומבהילה. שמריהו!!! למה אתם אוכלים ושותים? מאיפה יש לכם את החוצפה להתבטל מלימוד הגמרא? אם הייתם יודעים איזה עומק יש בגמרא, איזה חוכמות מופלאות עד אין חקר, לא הייתם ישנים, הייתם שקועים בה מבוקר עד בוקר... אני שואל אותך קושיה קטנה בתוספות ואתה צריך לחשוב? ככה לומדים שמריהו? ככה לומדים?!''.
בתוכחה דוקרת זו תקף הפרופסור הגוי את הגאון האדיר ר' שמריהו גרינימן... והדברים נוקבים ומבהילים.
הסיפור המדהים הזה סופר לא מכבר על ידי הראשון לציון הגאון רבי שלמה משה עמאר, בעצרת אלפים לסיום הש''ס בישיבת ''תפארת למשה'' בעיר נתניה.
הראשל''צ הוא הנער בסיפורנו, ולמותר לציין שאוזניו שמעו מפי קודשו של הרב גרינימן זצ''ל את התוכחה של הפרופסור מסורבון. יהודים! על מה ולמה ביטול תורה?''. הגוי אומנם נשאר גוי, אך מה יהא עלינו.
וכל מילה מיותרת. ''לא לפגוע בהורי הכלה'' בחור ישיבה מתמיד ועילוי קיבל על עצמו חומרה, הוא לא אכל ולא שתה באף בית, למעט בבית הוריו. חומרה זו קנתה לה פרסום רב, וכולם כיבדו אותו על הנהגה זו שבהחלט מצירה ומדכאה את תאוות האכילה, ובמידה רבה שומרת על היהודי מפני נפילה כזו או אחרת בענייני כשרות, וכבר היו דברים מעולם.
גם ראש הישיבה קיבל בהבנה את החומרה הזו ובמשך שנים לא הגיש לתלמידו האהוב אפילו כוס מים, כאשר זה היה סר אליו מעת לעת, להיוועץ עמו או לשאלו בענייני הלכה.
למחרת האירוסין אץ רץ הבחור לבשר לרבו כי בשעה טובה הכיר בחורה מבית מיוחס, בעלת מידות נאצלות ובעוד כחודשיים הוא יבוא בברית הנישואין. עיני הרב אורו, הוא פנה לארון והוציא משם בקבוק יין, שתי כוסות, פתח קופסה של עוגיות והניח לפני תלמידו, ''בוא נרים כוסית ''לחיים'' ונטעם גם עוגיה...''.
התלמיד נדהם, ובעדינות פנה לרבו, ''כבוד הרב יודע שאני מקפיד לא לטעום באף מקום, ואף כיבדני הרב על כך''.
''כן'' השיב הרב בחיוך ''כל זה היה נכון כל עוד היית רווק, והחומרה שקיבלת על עצמך היתה בשבילך, לצרכך. אך מה לעשות, אתה עומד לישא אשה בקרוב, ובוודאי תוזמן לבית הוריה, והם יגישו לך מאכל ומשקה... ואם תדחה אותם, העלבון יהיה גדול, וזו חומרא הבאה לידי קולא. להעליב יהודים ולגרום צער לארוסתך, אלו איסורים מן התורה. לפעמים כדאי לוותר על החומרה, לטעת ביהודים, ועוד קרובים, תחושה של שלום, אחווה ורעות... לחיים''.
והם השיקו כוסיות. מזל טוב.
?xml:namespace>
'' חומרות? במתינות' החומרות שאדם מקבל על עצמו הן בדרך כלל טובות ובונות הרבה יראת שמים. עולמו הפנימי הבריא של היהודי עובד השם, מקבל חיזוק ותימוכין בריאים מן החומרות והסייגים שהוא מקבל על עצמו. הרגישות כלפי כל מצווה והלכה הופכת אותה לעדינה יותר, דקה יותר, שואבת את חיותה מעולם האצילות.
יש איזה זיק אלוקי רם ונישא, נשגב ומרומם, באותם אנשים שפורשים להם מהבלי העולם ונדבקים ברקיע השביעי, רחוקים מהמולת החומרנות הדביקה והסינטטית של העולם הזה. אדם עם יראת-שמים, ולו הקטנה ביותר, נשבה מול הקסם הזה של עובדי השם שמקפידים על קלה כבחמורה, מתוך עידון הנפש ואמונה צרופה ונקיה מכל סייגים.
ייאמר מיד, לא כל נפש בנוייה לחומרות וסייגים. כדי לקבל חומרות ודקדוקי מצוות צריכים לבנות את כלי-הנפש, להרחיבם, להקשיחם, ולהכביר עוצמות מחודשות של התמדה, עקביות, והמון לימוד תורה. וגם אז, כאשר אדם כבר מרגיש בשל להוסיף על עצמו חומרות מחומרות שונות, טוב ונכון יעשה אם ייוועץ באחד מגדולי הדור ומחכמיו, כדי שלא יגלה חלילה להוותו, שהחומרה הפכה לקולא, והטהור לטמא, והכוונה הטובה לדבקות, לחורבן ואבדון.
והדברים דקיקין, ודקיקי דקיקין כנימי הדם שבתוך תבלול העין. ומי שאינו מתקדם בסולם החומרות עם תובנה והנחייה מתאימה, ובמתינות הנכונה, עלול לגלות את עצמו באמצעה של הדרך, שבור ונפול ובלי כוחות.
ומה הועלנו בחומרותינו.
אחד מתלמידי הרב מבריסק ידוע ומפורסם היה באדיקותו הרבה. ההתמדה שלו בלימוד היתה לשם ולדבר. ''אין ספק'' אמרו כל רואיו ומכריו ''מדובר בבן עליה שעדיו לגדולות''.
ברכותיו היו נישאות על שפתיו כשיר הלל של מלאכי עליון. ''ברוך אתה ד''', החיתוך והגימור והכוונות שבשמות השם היו לעילא ולעילא.
גם עבודת התפילה שלו היתה מעוררת קינאה. כמו החסידים הראשונים היה עוסק בהכנות שלפניה, לא שלוש שעות, אבל זמן מספיק כדי שיהודי כשר וצדיק יעמוד לפני אלוהיו מרוכז ומעוטף ביראת שמים, במינון המדוייק כדי לעמוד לפני מלכו של עולם.
אך סולם העליה הרוחנית, כידוע, ענק הוא למאד. הוא מוצב ארצה, אך ראשו... בהחלט מגיע השמימה.
אותו תלמיד יקר היה ידוע כמדקדק בהלכות שבת, על כל קוצו של יוד. החל ממלאכת בורר העצומה, וכלה באיסורי שבות אמירה לגוי, ובגוונים השונים והנפלאים של מצוות עונג שבת.
יום אחד ניגש אותו תלמיד יקר לרב מבריסק וביקש ממנו בקשה צנועה. ''כבוד הרב'' אמר ''אני מבקש לקבל על עצמי שבת כבר בצהרי יום שישי, בעוד היום גדול. כך אוכל להאריך את קדושתה ולזכות בנועם ובשפע האינסופי הטמון ביום קדוש זה. כמו-כן אוכל להקדיש את שעותי עד כניסתה בעמל התורה. וכידוע כבוד הרב, עמל התורה ביום השבת, ערכו לאין-ערוך מעמל התורה בימות החול''.
הרב מבריסק ידוע היה ביכולותיו העצומות לחדור לעמקי נפשו של כל אדם, וידע לנתח באיבחת סכיני לשונו את המומים הקטנים הצפונים אי שם בעמקי הנפש.
''יפה תלמידי'' אמר הרב ''תוכל בהחלט לקבל שבת בצהרי היום, ובעוד היום גדול, אך זאת בתנאי אחד שאתה חייב לעמוד בו. בעודך מקבל שבת בשעה זו, אל יראו בעיניך חבריך כמחללי שבת...''.
למותר לציין שהתלמיד היקר, הפנים את המסר, פישפש בעצמו, ונמנע לפחות באותו השלב לקבל שבת בצהרי היום
אשרינו שהאבות הדריכונו "וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" (יח-ב) כָּל יָמָיו שֶׁל הַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ מַהֲרִי"ל דִּיסְקִין זַצַ"ל, "הַשָּׂרָף מִבְּרִיסְק", שֶׁהֵאִיר אֶת שְׁמֵי יְרוּשָׁלַיִם לִפְנֵי כְּמֵאָה שָׁנִים, הָיוּ קֹדֶשׁ לַה'. לֹא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵעִיּוּן בַּתּוֹרָה וּמִדְבֵקוּתוֹ בְּבוֹרְאוֹ לְרֶגַע קָט. בְּעֵת הָאֲרוּחוֹת הֵסֵבּוּ אוֹרְחִים רַבִּים לְשֻׁלְחָנוֹ, אַךְ הוּא עַצְמוֹ לֹא נָטַל יָדָיו. אָכַל אֲכִילַת עראַי וְיָשַׁב בְּרֹאשׁ הַשֻׁלְחָן כְּשֶׁהוּא שָׁקוּעַ בְּתַלְמוּדוֹ. יוֹם אֶחָד, בִּשְׁעַת הָאֲרוּחָה, נִנְעַר לְפֶתַע וְקָם מִמְּקוֹמוֹ, פָּסַע לְיַרְכְּתֵי הַשֻׁלְחָן וְהִתְיַשֵּׁב שָׁם. הַכֹּל הִפְנוּ אֵלָיו מַבָּטָם. הִתְבָּרֵר שֶׁהִבְחִין בְּקָשִׁישׁ חֲסַר שִׁנַּיִם שֶׁהִתְקַשָּׁה בִּלְעִיסַת הַלֶּחֶם. בָּצַע לוֹ 'הַשָּׂרָף' אֶת הַפְּרוּסָה, הֵסִיר אֶת הַקְּרוּם הַקָּשֶׁה וְהִגִּישׁוֹ אֶת הַחֵלֶק הָרַךְ בִּמְאוֹר פָּנִים. ְּשֶׁסִּיְּמוּ הַסּוֹעֲדִים וְהָלְכוּ לְדַרְכָּם, פָּנָה אֵלָיו בֶּן-בֵּיתוֹ, הַגָּאוֹן רַבִּי דֹּב בֶּער גְּרוֹסְבֶּרְג זַצַ"ל, וּבִקֵּשׁ רְשׁוּת לִשְׁאֹל שְׁאֵלָה: "הֵן שָׁקוּעַ הָיָה הָרַב בְּלִמּוּדוֹ, כֵּיצַד אֵפוֹא הִבְחִין בְּכָךְ שֶׁהַיָּשִׁישׁ מִתְקַשֶּׁה בָּאֲכִילָה?"... "יָפֶה שָׁאַלְתָּ", אִשֵּׁר 'הַשָּׂרָף', "אַךְ מַדּוּעַ נִזְכַּרְתָּ לִשְׁאֹל זֹאת כָּאן, וְלֹא הִקְדַּמְתָּ לִשְׁאֹל בְּפָרָשַׁת וַיֵּרָא?" נָבוֹךְ הַשּׁוֹאֵל. בְּפָרָשַׁת וַיֵּרָא? מַה יֵשׁ לִשְׁאֹל בָּהּ?! וְ'הַשָּׂרָף' הִסְבִּיר: " בְּפָרָשַׁת וַיֵּרָא מְסֻפָּר, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ נִגְלָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ. הֲיֵשׁ לָנוּ מֻשָּׂג בְּנֹעַם הַנְּבוּאָה וּבְרוֹמְמוּתָהּ?! הֲיֵשׁ לָנוּ מֻשָּׂג בִּדְבֵקוּת הַנָּבִיא בַּבּוֹרֵא בְּעֵת הַנְּבוּאָה, עַד בִּטּוּל כָּל חוּשָׁיו?! וְהִנֵּה, בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל הַהִתְגַּלּוּת, רָאָה אַבְרָהָם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עוֹבְרֵי אֹרַח, וְרָץ לְהַכְנִיסָם בְּצֵל קוֹרָתוֹ. מַדּוּעַ בַּמָּקוֹם הַהוּא לֹא שָׁאַלְתָּ כֵּיצַד הִבְחִין וְכֵיצַד רָאָה?" הִשְׁתָּאָה רַבִּי דֹּב בֶּער: אָכֵן, שְׁאֵלָה כַּהֲלָכָה."אֶלָּא מַאי", עָנָה 'הַשָּׂרָף', "שָׁם וְכָאן הַתְּשׁוּבָה אַחַת: כְּשֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד - רוֹאִים!". וְיָדוּעַ הַמַּעֲשֶׂה בַּגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ הַ'צֶּמַח צֶדֶק' מִלּוּבָּאוִיץ' זַצַ"ל, שֶׁשָּׁהָה בִּימֵי אַבְרֵכוּתוֹ בְּבֵית סָבוֹ, הַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ 'בַּעַל הַתַּנְיָא' זַצַ"ל. שָׁקוּעַ הָיָה בְּתַלְמוּדוֹ, הֵן גָּאוֹן אַדִּיר הָיָה, בַּנִּגְלֶה כְּבַנִּסְתָּר, וּבְעֹמֶק הָעִיּוּן לַאֲמִתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. לְפֶתַע פָּרַץ תִּינוֹקוֹ בִּבְכִי. הוֹאִיל וְשָׁקוּעַ הָיָה בְּתַלְמוּדוֹ, לֹא שָׁמַע מְאוּמָה. בָּכָה הַתִּינוֹק בְּכִי תַּמְרוּרִים, וּבִכְיוֹ הָלַךְ וְגָבַר עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאָזְנֵי הַסָּב, שֶׁיָּשַׁב מְסֻגָּר בְּחַדְרוֹ בַּקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה, וְשָׁקַד עַל הַתּוֹרָה. קָם הַסָּב הַגָּדוֹל וְיָרַד מֵחַדְרוֹ, וְהוֹפָעָתוֹ הֵסֵבָּה אֶת תְּשׂוּמַת לֵב נֶכְדּוֹ. קָם בְּכָבוֹד וּבְמוֹרָא, אַךְ הַסָּב - פָּנָיו לְעֶגְלַת הַתִּינוֹק. נְטָלוֹ בְּיָדָיו הַקְּדוֹשׁוֹת וְהִרְגִּיעוֹ. הִתְנַצֵּל הַנֶּכֶד, אֲבִי-הַתִּינוֹק הָרַךְ: "שָׁקוּעַ הָיִיתִי בְּתַלְמוּדִי, לֹא שָׁמַעְתִּי דָּבָר". וְהַסָּב הֵשִׁיב: "יָדַעְתִּי, בְּנִי, יָדַעְתִּי. אַךְ אֱמֹר נָא לִי, כְּלוּם שָׁקוּעַ הָיִיתִי בְּלִמּוּדִי פָּחוֹת מִמְּךָ אוֹ שֶׁמָּא קָרוֹב הָיִיתִי יוֹתֵר לַעֲרִיסָה... אֶלָּא מַאי? אֹמַר לְךָ כְּלָל, זְכֹר וּנְצֹר אוֹתוֹ בְּלִבְּךָ: יְהוּדִי, בְּאֵיזוֹ דַּרְגָּה שֶׁלֹּא יִהְיֶה, וּבְאֵיזֶה גֹּבַהּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה, לֹא יִתָּכֵן שֶׁלֹּא יִשְׁמַע קוֹל יְהוּדִי בּוֹכֶה, יְהֵא קָטָן כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה וְנָמוּךְ כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה. וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁלֹּא יַפְסִיק מֵעִסּוּקוֹ, יְהֵא נַעֲלֶה כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה, וְיֵרֵד כַּמָּה שֶׁיִּדָּרֵשׁ לָרֶדֶת, כְּדֵי לַעֲזֹר בְּכָל יְכָלְתּוֹ לְהַשְׁקִיט אֶת בִּכְיוֹ". אֵלֶּה הֵן דֻּגְמָאוֹת מוּחָשִׁיּוֹת לָנוּ, לְנֶגֶד עֵינֵינוּ, מִמָּרָנָן וְרַבָּנָן גְּדוֹלֵי הַדּוֹר שְׁלִיטָ"א, הַמְּיַקְּרִים כָּל כָּךְ כָּל שָׁעָה וְכָל דַּקָּה, וְעִם כָּל זֹאת יוֹרְדִים הֵם "מִן הָהָר אֶל הָעָם", לְהָפִיץ תּוֹרָה וּלְהַשְׁרִישׁ אֱמוּנָה. בְּרַם, בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה – כַּמָּה גָּדוֹל וְרַב הַלֶּקַח לְגַבֵּינוּ. טְרוּדִים אָנוּ כָּל אֶחָד בְּעִסּוּקָיו, בְּעִסְקֵי קֹדֶשׁ אוֹ חֻלִּין – אַךְ אָסוּר שֶׁטְּרָדוֹת אֵלּוּ יַסִּיחוּ אֶת הַדַּעַת מֵאִבְחוּן שְׁדָרֵי מְצוּקָה. וּמִשֶּׁמַּבְחִינִים בִּמְצוּקָה, בְּבֶכִי גָּלוּי אוֹ סָמוּי, יֵשׁ לְהֵחָלֵץ מִיָּד לְעֶזְרָה, לִפְתֹּחַ לֵב וּלְהוֹשִׁיט יָד! (מַעְיַן הַשָּׁבוּעַ) "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו" (יח-יט) רַבֵּנוּ יוֹסֵף חַיִּים זַצַ"ל מִבַּגְדָּד נָשָׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: מַעֲשֶׂה בֶּעָשִׁיר שֶׁבְּנוֹ חַי חַיֵּי רְוָחָה עַל חֶשְׁבּוֹן אָבִיו. אָמְנָם בִּימֵי בַּחֲרוּתוֹ בִּקֵּשׁ אָבִיו לְלַמְּדוֹ אֶת מְלֶאכֶת הַצּוֹרְפוּת, אַף שָׂכַר אֶת הַמֻּמְחֶה שֶׁבַּצּוֹרְפִים שֶׁיְּלַמְּדוֹ וְשִׁלֵּם לוֹ שְׂכָרוֹ בְּיַד רְחָבָה, אֲבָל הַבֵּן סֵרֵב לִלְמֹד, בְּאָמְרוֹ: מַה לִי וּלְצָרָה זוֹ, לָמָּה אֶטְרַח בְּחִנָּם כַּאֲשֶׁר אֵינִי חָסֵר מְאוּמָה. מַה עָשָׂה הָאָב? שִׁחֵד אֶת בְּנוֹ בְּמָמוֹן, וְנָתַן לוֹ חֲמִשָּׁה זְהוּבִים בַּעֲבוּר כָּל שְׁעַת לִמּוּד. נֵאוֹת הַבֵּן, לָמַד אֶת הַמִּקְצוֹעַ, אֲבָל כִּכְלוֹת תְּקוּפַת הַלִּמּוּד הִנִּיחַ אֶת כְּלֵי הָאֻמָּנוּת בְּקֶרֶן זָוִית וְאָבִיו לֹא מָחָה בְּיָדוֹ. לְיָמִים, נָשָׂא אִשָּׁה וְהֵקִים מִשְׁפָּחָה, וְכָל הוֹצָאוֹתָיו - עַל חֶשְׁבּוֹן אָבִיו הֶעָשִׁיר. הִגִּיעַ הַיּוֹם, וְהֶעָשִׁיר נִפְטַר לְבֵית עוֹלָמוֹ. הִתְאַבֵּל עָלָיו בְּנוֹ כַּדָּת, וְכִכְלוֹת יְמֵי הָאֵבֶל עָלָה לְבֵית אָבִיו וְאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. פָּתַח אֶת הַכַּסֶּפֶת וְגָרַף אֶת תְּכוּלָתָהּ. כֶּסֶף וְזָהָב, שְׁטָרוֹת וּנְיָרוֹת עֵרֶךְ, אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. אִם עַד כֹּה חַי בִּרְוָחָה, הִנֵּה הִגִּיעָה עוֹנַת שֶׁפַע. בִּזְבֵּז בְּיַד רְחָבָה, הוֹצִיא בְּלֹא חֶשְׁבּוֹן, וְהַהוֹן הָלַךְ וְהִדַּלְדֵּל, הָלַךְ וְהִצְטַמֵּק, עַד שֶׁנּוֹתַר בְּחֹסֶר כֹּל. וּמִתּוֹךְ שֶׁהֻרְגַּל לְחַיֵּי רְוָחָה וָעֹשֶׁר, הֵמַר לוֹ עָנְיוֹ שִׁבְעָתַיִם. בַּצַּר לוֹ נִזְכַּר בִּכְלֵי עֲבוֹדַת הַצּוֹרְפוּת. הוֹצִיאָם מִגְּנִיזָתָם וְיָשַׁב לְהַכּוֹת בַּקֻּרְנָס וְלִפְצֹר בַּפְּצִירָה. וְעַל כָּל הַכָּאָה וְהַכָּאָה הָיָה אוֹמֵר: "בְּרָכוֹת יָחוּלוּ עַל רֹאשׁ אָבִי, נוּחוֹ עֵדֶן, תְּהֵא נִשְׁמָתוֹ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים. תְּהֵא מְנוּחָתוֹ כָבוֹד וְזִכְרוֹ לִבְרָכָה". תָּמְהָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁאֲלָה: "פְּלִיאָה לִי עָלֶיךָ. כַּאֲשֶׁר עָלִינוּ לִפְתֹּחַ אֶת הַכַּסֶּפֶת וְגָרַפְנוּ אֶת הַמָּמוֹן הָרַב שֶׁהוֹרִישׁ לְךָ אָבִיךָ, לֹא שָׁמַעְתִּי שֶׁבֵּרַכְתָּ אוֹתוֹ אוֹ הִלַּלְתּוֹ בְּכָל פֶּה. וְעַתָּה, שָׁאַתָּה עָמֵל בְּפָרֶךְ לְהַרְוִיחַ זְהוּבִים מְעַטִּים בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, אֵין פִּיךָ פּוֹסֵק מִלְּהַלְּלוֹ". אָמַר לָהּ: "כְּשֶׁהָיִיתִי נַעַר רַךְ, בִּקֵּשׁ אָבִי לְלַמְּדֵנִי אֻמָּנוּת זוֹ, וְשָׂכַר אֶת הַמֻּמְחֶה שֶׁבַּצּוֹרְפִים לְלַמְּדֵנִי וְסֵרַבְתִּי. הֻכְרַח לְשַׁחֲדֵנִי בְּמָמוֹן רַב כְּדֵי שֶׁאַסְכִּים לְלָמְדָהּ, וּבְכָל יוֹם הָיִיתִי תָּמֵהַּ מֵחָדָשׁ: מַה רָאָה לִשְׁטוּת זוֹ, לְהַקְנוֹת לִי אֻמָּנוּת שֶׁלֹּא אֶצְטָרֵךְ לָהּ לְעוֹלָם. וְהִנֵּה, עַתָּה, שֶׁהַמָּמוֹן שֶׁהִנְחִיל לִי אָבַד וְנוֹתַרְתִּי חֲסַר כֹּל, וְלֹא נוֹתְרָה לִי אֶלָּא אֻמָּנוּת זוֹ שֶׁהִנְחִילָנִי עַל כָּרְחִי, יוֹדֵעַ אֲנִי כִּי חָכָם גָּדוֹל הָיָה. טוֹבָה רַבָּה עָשָׂה עִמִּי שֶׁהִקְנָה לִי אֶת מְלֶאכֶת הַצּוֹרְפוּת, שֶׁאִלְמָלֵא הִיא - הָיִינוּ מֵתִים, חָלִילָה, בָּרָעָב. עַל כֵּן, אֲנִי מְהַלְּלוֹ וּמְשַׁבְּחוֹ וּמְבָרְכוֹ בְּכָל פֶּה, כְּנֶגֶד מַה שֶׁבָּזִיתִי רְצוֹנוֹ בְּלָמְדִי אֶת הַמְּלָאכָה וַחֲשַׁבְתִּיהָ לְדָבָר שֶׁל שְׁטוּת". וְזֶהוּ שֶׁאָמַר בַּר קַפָּרָא (בְּרָכוֹת סג.): "לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה". מַהוּ "לְעוֹלָם"? אֶלָּא אֲפִילוּ יֵשׁ לוֹ עֹשֶׁר עָצוּם וְרַב, וּמְשַׁעֵר שֶׁבְּנוֹ לֹא יִצְטָרֵךְ לְעוֹלָם לַעֲמֹל לְפַרְנָסָתוֹ, לֹא יִמָּנַע מִלְּלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, אוּלַי יִתַּם הָעֹשֶׁר וְיִצְטָרֵךְ לַעֲסֹק בִּמְלָאכָה לְפַרְנָסָתוֹ. וּלְעִנְיָנֵנוּ, הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים, עֲשִׁירִים גְּדוֹלִים הָיוּ בִּזְכֻיּוֹת, בְּמִצְווֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֲבָל אָנוּ נָגַסְנוּ מִן הַקֶּרֶן שֶׁהוֹתִירוּ אַחֲרֵיהֶם וְכִלִּינוּהָ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בִּגְמָרָא (שַׁבָּת נה.): תָּמָה זְכוּת אָבוֹת". לְאָשְׁרֵנוּ, הִדְרִיכוּנוּ לָלֶכֶת בְּאָרְחֹותֵיהֶם, "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"; לִמְּדוּנוּ אֶת הָאֻמָּנוּת הַנִּפְלָאָה בָּעוֹלָם, לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ ה', לִשְׁמֹר חֻקּוֹתָיו וּמִצְווֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו, אֻמָּנוּת שֶׁנּוּכַל 'לְהִתְפַּרְנֵס' מִמֶּנָּה בְּעַצְמֵנוּ, לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים. (אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, בֶּן יְהוֹיָדָע)
?xml:namespace>
''וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו'' (יח - ב)
אחד בא לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות... ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט. (רש''י).
מקשים המפרשים, אם אין מלאך עושה שתי שליחויות, מדוע איפוא לא נשלח מלאך מיוחד כדי להציל את לוט?
ברם, באמת ניצול לוט בזכותו של דוד המלך, שעתיד היה לצאת ממנו. והנה, מה שהיה דוד המלך מותר לבוא בקהל, על אף מוצאו המואבי, הרי זה על פי ההלכה: ''לא יבוא עמוני ומואבי – עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית''. ומפרשים טעמינו טעמה של הלכה זו, שהרי נאמר בתורה: ''לא יבוא עמוני ומואבי... על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים'' – ואין דבר זה שייך בנקבות, שכן ''דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אישה לקדם'', כי על האשה להיות צנועה, ''כל כבודה בת מלך פנימה'' – ואינה צריכה לקדם פני אנשים זרים בלחם ובמים, (יבמות ע''ו).
והרי ידוע, שבשמים תובעים הלכה בהתאם לפסק דין של מטהץ יוצא איפוא, שבשעה ששאלו המלאכים את אברהם: ''איה שרה אשתך'' והוא השיב להם: ''הנה באהל'' – ''צנועה היא'' (להלן פס' ט' רש''י) – אזי נתחדשה ההלכה, ש''אין דרכה של אשה לקדם'', וממילא גם ההלכה של ''מואבי ולא מואבית''.
לפיכך, בשעה שנשלחו המלאכים, עדיין אי אפשר היה לשלוח מלאך מיוחד להציל את לוט, כיון שעדיין לא היה אז ברור אם ראוי להצילו אם לאו, מאחר שזכותו של דוד עוד לא היתה בטוחה כל עוד לא נתבררה ההלכה, אם יהא כשר לבוא לקהל לאחר אשר יצא מלוט. רק כאשר השיב אברהם.: ''הנה באוהל'' ונתבררה ההלכה, כי ''עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית'' – נתברר יחד עם זה, כי צריך להציל את לוט בזכותו של דוד, ורק אז נמסרהלמלאך השליחות להציל את לוט... (בשם החידושי הרי''מ ז''ל).
כאשר עלה הגאון רבי שלמה קלוגר ז''ל על כסא הרבנות בברוד, נתכבד עוד ביום הראשון בסנדקאות. כשהגיע למקום הברית שמע, כי אבי הילד מוטל גוסס ר''ל; ומנהג היה בברוד, כי במקרה כזה היו מעכבים את ברית המילה עד לאחר פטירתו של האב, כדי לקרוא לילד בשם אביו. אולם, רבי שלמה קלוגר ציווה לאסוף חיש מהר מניןיהודים ולמול את התינוק. הדבר נעשה מיד ולאחר מכן קם האב מחליו והבריא לגמרי. מובן, כי כל העיר רעשה ותססה בקשר למופת זה.
אותה שעה אמר רבי שלמה קלוגר ז''ל, כי הוא למד לנהוג כך מתוך רש''י שהזכרנו לעיל. שכן לכאורה קשה, כלום חסרים היו מלאכים בשמים, כדי לשלוח מלאך מיוחד להציל את לוט, ששליחות זו נמסרה לאותו מלאך שבא לרפא את אברהם? אלא מסתבר, שזכותו של לוט לא היתה כה גדולה, עד כדי לשלוח מלאך מיוחד להצלתו, ולפיכך חייב היה הדבר להתרחש בדרך אגב, על ידי מלאך שכבר נשלח בין כה וכה בשליחות לרפא את אברהם.
אף אני – אמר רבי שלמה קלוגר – חשבתי כך. מן הסתם הרי דנים עכשיו בשמים את אבי הילד ואפשר שאין בידו זכויות במידה מספקת כדי לשלוח במיוחד את אליהו ולהחיש לו רפואה שלימה; לפיכך ציויתילמול חיש מהר את הילד, שאז בודאי יבוא אליהו לברית המילה, ודרך אגב יביא כבר גם רפואה שלימה לאב החולה...
אחד בא בדמות טעיא (סוחר מדברי) ואחד בא בדמות סדקי (סוחר תבואות) ואחד בדמות חובל (מנהיג ספינה). מדרש.
מדרך העולם הוא, שסוחר גדול המנהל עסקים גדולים, מעסיק במסחריו השונים כל מיני פקידים וסוכנים, המתפרנסים הימנו; וכאשר הסוחר נופל למשכב, הרי הראשונים הבאים לבקרו הם, כמובן, האנשים הללו, שכן הוא מפרנס אותם.
והנה חכמינו אמרו, כי כל העולם לא נברא אלא בזכותו של אברהם אבינו – ''אלא תולדות השמים והארץ בהבראם – באברהם''. והרי העולם עשוי שליש מדבר, שליש ים ושליש ישוב, ועל כל שליש ממונה מלאך מיוחד – ''וגויתו כתרשיש כתרי אלפי פרסה'' (חולין צ''א). לפיכך באו עתה שלושת המלאכים הללו לביקור חולים אצל אברהם, אשר בזכותו נבראו. נראה, איפוא, מלאך שליש המדבר בדמות ''סוחר מדברי''; מלאך שליש הישוב – בדמות ''סוחר תבואות'', שאינו מצוי אלא במקום ישוב; ומלאך של שליש הים – בדמות ''מנהיג ספינה''... (זרע ברך).
הטבעת הקסומה יום אחד, החליט המלך שלמה ללמד את אחד מאנשיו, בניה בן יהוידע, שיעור בצניעות וענווה, "בניה",קרה אליו שלמה, "יש איזו טבעת מיוחדת שאני מבקש שתשיג בשבילי. אני רוצה לענוד אותה ביום שמחתתורה, כך שיש לך שישה חודשים מהיום למצוא אותה", בניה. בטוח בכוחו וביכולתו להשיג כל דבר שירצה, ענה לו: "אם זה משהו שקיים אי שם על פני האדמה, אני אשיג את זה", התרברב, "אין שום בעיה, אני אמצא את הטבעת ואביא אותה אילך עד סוכות. אבל תגיד לי, שלמה החכם באדם, מה כל כך מיוחדבטבעת שאתה חושק בה", אמר לו שלמה המלך, אה זו טבעת מיוחדת במינה, יש לה כוחות קסם, אם איש מאושר מסתכל בה, בטבעת מיד הוא הופך לעצוב, אם איש עצוב מסתכל בה, מיד הוא הופך לשמח ומאושר,הטבעת הזו מעבירה מיד את מצב הרוח של האדם המביט בה, למצב המנוגד לו, שלמה המלך ידעיפה מאוד שלא קיימת בעולם טבעת כזאת, אבל מאחר ורצה לחנך קצת את בניה, וללמד אותו מידה של ענווהוהכנעה, החליט לטרטר אותו קצת, יצא בניה לדרך, ותר את הארץ לארכה ולרחבה בחיפושים אחר הטבעתשלא קיימת, האביב חלף והקיץ גם כן, ובמוצאי כיפור, כאשר רק ימים ספורים הפרידו בין תאריך היעדשהציב בפניו המלך שלמה, חזר בניה אבל וחפוי ראש לכיוון ירושלים, איכה אראה את פני הארמון, חשבכולם ילעגו לי על כי לא עמדתי במשימה, בערב שמחת תורה הגיע אל השוק בירושלים, ועוד הוא הולךברחוב ומהרהר מה יגיד למלך בערב, ראה לפתע יהודי זקן אחד מתחיל לארוז ולקפל את הסחורה המוצגתבפתח חנותו, מה יש לי להפסיד, חשב בניה לעצמו, עוד נסיון אחד ודי. שאהיה בטוח שעשיתי כל מה שניתןלעשות כדי למצוא את הטבעת, סלח לי זקן. יש לך אולי במקרה טבעת קסמים שגורמת לאיש העצוב שעונדאותה לשכוח את צרותיו ולהיות מאושר, או לאיש העליז והשמח לשכוח את צחוקו, להפתעתו. ראה את המוכרהזקן מוציא מבין חפציו טבעת זהב פשוטה למראה, ובחרט חד חורט עליה משהו, בניה. שהגיעחזרה לירושלים מדוכא עד מאוד,מבוייש בגלל כשלונו, נתן מבט אחד בטבעת ואורו עיניו, הנה. בדקההתשעים הצלחתי להשלים את משימתי, הסתכל בניה בטבעת ובאותיות שחרט עליה המוכר הזקן ורוחוצהלה, אכן טבעת הקסמים היא זו, דכאונו התחלף בשמחה עד אין קץ, והוא נחפז אל הארמון כדילהספיק לתת לשלמה המלך את הטבעת לפני כניסת החג, באותו ערב. התכנסו כל אנשי החצר כדי לקבל אתהחג בשמחה ובשירה, המלך שלמה. שראה את בניה מתקרב אליו, קידם את פניו בלבביות. ידידי בניה.ברוך שובך אלינו נו, הצלחת למצוא את מה שביקשתי ממך, כל השרים ציחקקו. כיון שבינתיים סיפר להםהמלך על התרגיל שעשה לבניה, ואילו המלך עצמו הצליח בקושי להסתיר את חיוכו, כדי לא להסגיר את הבדיחה, לתדהמתו. שלף בניה טבעת זהב פשוטה והגיש לו אותה, "חה" צחק המלך. שמח וטוב לב על שהצליח להכשיל האיש היהיר הזה, "אני מאושר שסוף סוף לימדתי אותך את הלקח שלך,"אמר.כאשר הוא נוטל לידו את הטבעת ומתכונן לספר לבניה על הטריק שעשה לו, לספר לו שטבעת קסמים כזאת איננה קיימת כלל וכלל, והנה נפל מבטו של המלך על האותיות החרוטות על הטבעת, וחשכו עיניובבת אחת עבר לו כל המצב רוח הטוב שהיה לו, הטבעת והקסם שלה אכן פעלו, ומה שחרט עליה המוכר הזקן,שכנראה היה חכם יותר מהמלך שלמה בעצמו, הייתה אחת האמיתות הכי גדולות של החיים שלנו, "גם זה יעבור" היה כתוב שם. אדם עצוב מביט בה, קורא שגם זה יעבור. ונהיה שמח . אדם מאושר קורא את המשפט, קורא את מילות הטבעת ומיד נהיה עצוב כי הוא מבין שגם מצב האושר הזה שלו יעבור,הכל בר חלוף...ואין כמו תזכורת קלה כדי "לנער" אותך ממצבך הנוכחי יהא אשר יהא - ולהזכיר לך שגם זה יעבור:
?xml:namespace>
כשלון הבנים מחנכים רבים וטובים מכירים היטב את טרוניותיהם של הורים, על כי המחנך לא קשוב לבנם, הוא סתם העניש אותו, הוא לא מבין לליבו וכו' וכו'. ולכן בנם נכשל, סובל ומתחצף.
גם אם יש ממש בדברים, הרי שישנה חזקה שמורֶה בישראל, איננו רואה בתלמיד יריב, חלילה, שיש לפגוע בו, והטרוניות והטענות הללו, ברוב המקרים, הם תרוץ שהורים נצמדים אליו, כדי להוריד מעל צווארם את האשמה מכישלון ילדיהם.
כל העולם אשם. המחנך, המנהל, המזכירה, החברים לכתה, המזגן המקולקל בכיתה. כל מה שזז, חוץ מהם עצמם. הם טובים ורגישים ותמיד עוסקים בחינוך בנם למידות טובות ודרך ארץ. נניח.
אגב, מניסיון לא מבוטל עולה, כי דווקא הורים שמשקיעים בבניהם, שיושבים עמם לעשות שיעורים, מתעניינים בנעשה בכיתה, ומשוחחים מעת לעת עם ילדיהם, נמנעים בדרך כלל מלבוא בטענות להנהלה ולמחנך. מדוע? כי עצם הענין בבן, ישיבה ללמוד משותף, שיחות מוסר קטנות ונעימות, מונעות את כל הצרות והבעיות הכל כך מוכרות.
מחנך גדול פעם אמר לי: ''תבקש מההורים להשקיע בבנם, רק 8 דקות ביום, לא יותר. במהלך יום שלם, מדובר בפרק זמן מזערי ממש. אנשים משקיעים עצמם בעישון, בקריאת עתון, בשיחה בטלה בפלאפון, אבל לא מוצאים 8 דקות נקיות לשבת עם ילדם, לזמן של איכות. אבא ובנו, אתה ואני מבלי כל הטירדה העולמית. אם תצליח לשכנע הורים להקדיש 8 דקות ביום, הם יחסכו מעצמם המון ריצות ובזיונות וטרדות מיותרות, שניתן למנוע אותן בתשומת לב קטנה ממש''.
''חנוך לנער על פי... דרכו'' מציע שלמה המלך, ''גם כי יזקין... לא יסור ממנה''.
הצעה קדמונית זו, יכולה להצליח רק כאשר ההורה יודע ומכיר את נפש בני-ביתו, רק אז יוכל לתהות על נטיות ליבו, מחשבתו, ותכונותיו של בנו. מבלי להקדיש תשומת-לב יומיומית לרחשי הלב של הזאטוטים, לעולם לא נוכל לדעת מהי הדרך להנחותו, כדי שלא יסור ממנה.
נפנים עצה קטנה זו אל ליבנו.
?xml:namespace>
לקוטים מספר ברית כהונה לאדמו''ר ועט''ר רבי כלפון משה הכהן זצוק''ל וזיע''א
מ''ז] מנהגינו שהחזן מברך על ההלל אפילו בשנת פטירת אביו או אמו ויש חזנים ששותקים ואחר מברך אבל מנהגינו לברך
מ''ח] על ההנדי מברכים בורא פרי העץ
ספר המדות להרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א
רל''א] כל השורף תבואתו של חבירו. אינו מניח בן ליורשו
רל''ב] אשה שמשכלת בניה בשעת לידה. תניח על ראשה תפוח
רל''ג] כל העושה דבר מצוה ולא גמרו. קובר אשתו ובניו
רל''ד] הנושא אשה לשם ממון. הוין לה בנים שאינם מהוגנים. ומפסיד את הממון בזמן קצר
רל''ה] העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה להרבות בנים
בדיחות תשתקו או שיפטרו את כולנו משה, שחקן יהודי שפוטר מעבודתו לא מזמן, היה הרוס וחסר כל.
הוא היה מוכן לקחת כל עבודת משחק שרק ימצא.
סופסוף הוא מוצא תקווה בדמות מודעה במדור דרושים במילים: "דרוש שחקן לגלם קוף".
"אני יכול לעשות זאת", אמר משה.
להפתעתו מתברר שהמעסיק, מפרסם ההודעה, הוא לא אחר מאשר גן החיות המרכזי בניו-יורק.
מסתבר שעקב ניהול כושל, הנהלת הגן הוציאה סכומי עתק לשיפוץ וחידוש הגן, עד שלא יכלה להרשות לעצמה לייבא קוף חדש על מנת להחליף את הקוף המנוח.
ההנהלה החליטה שעד שיתאפשר ליבא קוף, הם יציבו בכלוב שחקן בתלבושת קוף כתחליף.
מטעמי יאוש, משה לוקח את ההצעה.
בהתחלה מצפונו מייסר אותו , על שמרמה את מבקרי גן החיות.
הוא גם מרגיש מאוד לא מכובד בתחפושת הקוף, נתון למבטי הקהל שעוקב אחר כל תנועה שלו.
אך לאחר כמה ימי עבודה הוא מתחיל להנות מכל תשומת הלב שהקהל מרעיף עליו, ומתחיל לעשות הופעות לכל מבקרי הגן. משה נתלה בענפי העץ עם רגליו, מתנדנד על שריגי הגפנים ומטפס על קירות הכלוב תוך כדי שהוא שואג בכל כוחו ומכה באגרופיו על חזהו. מהר מאוד הוא מושך כמות מרשימה של קהל.
יום אחד, בעוד משה מתנדנד על שריגי הגפן כדי להרשים קבוצת ילדי בית-ספר , מחליקות ידיו והוא מתעופף הישר לכיוון הכלוב השכן- כלוב האריה.
אחוז אימה משה נצמד לגדר, הרחק ככל שניתן מהאריה, מכסה את עיניו עם כפות הידיים וצועק עד עמקי כוחו ונשמתו "שמע ישראל א-דוני אלוהינו א-דוני אחד"!
האריה פוער את מלתעותיו ושואג בתגובה
"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"!
מהכלוב הסמוך צועק דוב הקואלה: "שתקו יא מפגרים או שיפטרו את כולנו"!!....
?xml:namespace> בדיחה פנסיונר קשיש אחד - משהו כמו 70+ -היה תחביב, הוא אהב לשחק גולף.
כמעט כל יום הלך לשחק, ותמיד היה חוזר הביתה שמח וטוב לב.
יום אחד בא אל אשתו וסיפר לה בדאגה,שמצב הראייה שלו הידרדר בזמן האחרון עד כדי כך, שקשה לו לראות לאן עף הכדור שהוא חובט בו.
לאחר מחשבה קצרה,ענתה לו האשה: "אני חושבת, שאולי כדאי שתבקש מאחי שיבוא ויעזור לך".
"אבל הוא כמעט בן 85" אמר הבעל בספקנות.
"זה לא חשוב", ענתה האשה, "הוא רואה טוב מאוד".
הבעל הלך אל הגיס, ושאל אותו, אם הוא מוכן לבוא ולעזור לו, ולשמחתו, האיש הסכים.
למחרת בבוקר, יצאו שניהם למגרש הגולף.
הבעל הניח את הכדור במקום המיועד וחבט בו.
"ראית את הכדור"? שאל את הגיס.
"כן" ענה הגיס, "ראיתי".
"לאן הוא עף"? שאל הבעל.
"לא זוכר" ענה הגיס.
06/11/2009
והנה כאן יש כמה שאלות:
?xml:namespace>
א} למה שרה לא אמרה האמת שרוצה שיגרש את ישמעאל שלא ילמד ממנו יצחק ואמרה שלא ירש עם יצחק?
ב} האם צדקת כשרה חושבת על הירושה עד שאומרת כי לא ירש בן האמה עם בני עם יצחק?
ג} כשה' רצה להפך סדום אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה והלא אני יודע שאברהם מצוה את בניו לשמוע בקול ה' ואם כן למה ה' אמר לו לשמוע בקול שרה ויגרש ישמעאל ואם בשביל מעשיו הרעים אברהם יחזיר אותו בתשובה?
ד} למה שרה הדגישה עם בני ''עם יצחק'' ומספיק לומר עם בני לבד כיון שיש לה רק יצחק?.
?xml:namespace>
ונקדים מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שמשה רבינו התפלל 515 תפילה לה' כדי שיכנס לארץ ישראל עד שאמר לו ה' אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שמה שמשה רצה להיכנס לארץ ישראל היינו בשביל לקיים גם המצוות השייכות לארץ ישראל למשל מעשר ובכורים ותרומה וכדומה ואף על פי שכל השונה פרשת עולה כאילו הקריב קרבן עולה וכל השונה פרשת חטאת כאילו הקריב קרבן חטאת אפילו הכי רצה משה רבינו להיכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצות מעשר ובכורים ולא הסתפק בלמידת דיניהם כמו שכתבנו משום שבני ישראל לא נתחייבו עוד באותם מצוות אלא בכניסתם לארץ ישראל ואם כן כל זמן שלא נתחייבו בקיום אותם מצוות אם יקיימם משה אינו זוכה לשכר כאילו הוא מחוייב וקיימם שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה ולפיכך רצה משה להיכנס לארץ ישראל שאז חל עליו חיוב קיום אותם מצוות ויש לו שכר יותר משיקיים אותם כשאינו מחוייב.
וגם כן שרה שאמרה כי לא ירש בן האמה לא חשבה על כסף וזהב רק חשבה על ירושת הארץ וקיום מצוותיה שישמעאל אינו יכול לעמוד בעול המצוות הכרוכים בה שאפילו שבע מצוות בני נוח לא יכל לעמוד בהם כמו שכתבנו שהיה מלמד את יצחק דברים רעים וכל שכן תרי''ג מצוות ולכך אמרה לאברהם לגרש אותו ולא רצתה שאברהם יחזיר אותו בתשובה שפחדה שמא ילמד ממנו בינתיים יצחק שהוא בן שרה הצדקת וגם הוא עולה תמימה קודם שיחזור ישמעאל בתשובה שצריך להזהר הרבה שלא יחטא ולפיכך אמרה לאברהם כי לא ירש בן האמה עם בני פירוש כיון שהוא בן גדולים בן שרה הצדקת וגם הוא עצמו גדול שהוא יצחק עולה תמימה שנתקרב למזבח ואברהם נצטער על זה שיתרחק ישמעאל ממנו ולא יוכל להחזירו בתשובה וה' עודדו ואמר לו ששרה צודקת שהיא פוחדת שמא בנה בינתיים ילמד ממעשיו הרעים ויש לה הזכות להציל בנה מהחטא ושמע בקולה אף על פי שעל ידי זה יצא ישמעאל לתרבות רעה.
ומזה תשובה להורים שאינם משגיחם על ילדיהם והילדים מסתובבים ברחובות ממקום למקום וכלום אינם יודעים מה עושים הילדים וכשמוכיחים את ההורים על זה יש שמשיבים הכל בידי שמים וזה טעות שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכמו שכתבנו ששרה אמנו גרשה את ישמעאל שלא ילמד ממנו יצחק אבינו אף על פי שהוא צדיק גדול כל שכן אנחנו שצריך להזהר מאד על הילדים שיתחנכו על דרך תורה ומצוות ויש אבות שמצטדקים לומר שעבודה רבה לפניהם ואין הילדים שומעים בקולם והאמאות אומרות שאין יכולים לבדם ואבותיהם אינם עוזרים להם כיון שעובדים ואין להם זמן וכשיגדלו הילדים חס ושלום לתרבות רעה זועקים האנשים לומר איפה עיר זרבה המעטירה? איפה הצדיקים? איך גדלו הילדים בלי חינוך? וזה בשביל שלא חנכו אותם כראוי כשהיו קטנים והיו יכולים להם רק חשבו על הכסף ןהזהב ומכוניות ודירות פאר וכדומה מעניני העולם הזה ולא חשבו על הילדים שהם העיקר שבשעת מותו של אדם אין מלויים אותו לא כספו ולא זהבו וכו' רק מעשיו הטובים שעשה בעולם הזה או בניו ותלמידיו שחנך על דרך התורה ומצוות הם שיכולים להצילו מהגהנם ולהכניסו לגן עדן ולהיפך אם לא יחנכם כראוי ויגדלו לתרבות רעה יענש עליהם בעולם הבא שלא חנכם כראוי.
אחי היקרים! אל תחשבו רק על ההוה תחשבו על העתיד שאחר אריכות ימים ושנים שזה העיקר כדי לזכות למנוחת עולמים בעולם הבא בגן עדן!!!!
!!!
ויהי רצון שה' יתן לנו יצר טוב לעבדו באמת וביראה ובאהבה ויחיש לגאולינו במהרה בימינו אמן!!!
!!
06/11/2009
בפרשת השבוע יש כמה שאלות: א} הקב"ה כשמחריב סדום אמר המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, זה צוואה קלה מאד? ב} כשהמלאך בשר לאברהם כעת חיה ולשרה בן המלאך שאל אותו איה שרה אשתך הרש"י אומר שאל אותו להראות כמה שרה צנועה ותהיה חביבה לא יודע עד כמה שרה היא צנועה והלא הוא חי עמה יותר משמונים שנה? ג} שרה כששמעה שיהיה לה בן אמרה איך אלד ואברהם זקן, אבל הקב"ה כשדיבר עם אברהם אמר ששרה אמרה איך אלד והיא זקנה, ובאמת למה לא אמרה שרה שהיא זקנה ואמרה רק על אברהם שהוא זקן? ד} חז"ל אמרו ששרה נענשה בגלל יצחק כששמעה שניצל מן העקידה. משום ששחקה למה נענשה דהא המלאכים היו נכרים כשאר בני אדם, וברכו אותה כדי שתוליד בנים, דבר משחק? ה} דהקב"ה אמר לאברהם ששרה תוליד בן, וודאי אברהם אינו מכסה על שרה דבר כזה?
?xml:namespace>
וכדי לתרץ יש להקדים מ"ש חז"ל על הפסוק רני עקרה לא ילדה מה השמחה שיש, ופירשו הכוונה לא ילדה בנים לע"ז דהיינו לא ילדה בנים שאינם יראי שמים. והפסוק הזה מספר על ירושלים שתשמח בנו כשיבוא המשיח ונהיה כלנו צדיקים ויראי שמים והיא כמה שנים בניה לא היו בקרבה כמו העקרה. ובזה ניחא המלאכים אמרו לאברהם שבזכות צניעות שרה תלד יצחק נשמה קדושה אבל שרה לא נתנה ערך לצניעות ואמרה איך אלד בן ואברהם זקן איך יתחנך. וזהו שאמר הקב"ה לאברהם ששרה אמרה האמנם אלד דהיינו שתלד סתם ילד שאינו ירא שמים מה מועיל ילד כזה, ולזה אמר הקב"ה היפלא מה' דבר דהיינו שהקב"ה יעשה פלא ונס שתלד כשהיא בת תשעים ואפילו שאברהם היה זקן ולא יכול לקחת המקל ולהרביץ ליצחק ולהשגיח עליו יעשה מה שהוא יכול לעשות שהוא רק יצוה אותו ויהיה ילד ירא שמים, כמו שאמר הפסוק כי ידעתיו את אשר יצוה את בניו אחריו זהו מה שיכול. ולכן שרה נענשה שלא נתנה ערך לצניעות כדי שנלמד ממנה אנחנו בניה שהצניעות יכולה להוריד נשמה קדושה כמו יצחק אבינו ואפילו שאברהם אמר לשרה שתלד בן היא לא חשבה רק על הבן אלא גם על חינוכו. ולכן צריכים אנחנו ללמוד מאבותינו הקדושים אם אנשים או נשים כדי שיהיו בנים יראי שמים וכל נשינו צריכות להיות צנועות וישגיחו על ילדיהם. וכן האבות ולא לסמוך רק על חנוכו בישיבה שהמלמד יש לו הרבה ילדים ואם לא נעזור לו כל טורחתו עולה לתוהו. ואם יש לו איזה דבר עם הרב על בנו אל ידבר בנוכחות בנו אלא בינו לבין הרב וכן נוכל לחנך ילדינו על ברכי התורה והמצוות והקב"ה יחיש לגאלנו בעגלא ובזמן קריב אמן.
06/11/2009
פרשת וירא
?xml:namespace>
מסופר שביום השלישי למילתו של אברהם אבינו שאז פצע המילה קשה וכואב מאוד היה אברהם עומד על פתח האוהל לחפש אורחים שה' יתברך חס על אברהם אבינו שפצעו אותו יום כואב מאוד והוציא חמה מנרתיקה שלא להטריח את אברהם אבינו במצות הכנסת אורחים אבל אברהם נצטער מאוד שלא יוכל לקיים את המצוה שהיה נוהג בה יום יום ולכן יצא לפתח אהלה בחום היום לראות איזה עובר או שב לקיים בו מצות הכנסת אורחים שלח לו ה' יתברך שלושה מלאכים בדמות ערבים ושמח אברהם שמחה גדולה שיקיים בהם מצות הכנסת אורחים ושלושה המלאכים תפקידם אחד לבשר את שרה ששנה הבאה יולדת בן והשני תפקידו להפוך את סדום והשלישי לרפאות את אברהם ולהציל את לוט שלא היה לו זכות להינצל וניצל בזכות אברהם ולכך לא בא אליו מלאך מיוחד להצילו והצילו המלאך שהלך לרפא את אברהם ומה שלא שלח ה' יתברך מלאך אחד לעשות את כל התפקידים משום שאין מלאך עושה שתי שליחויות.
כשראה אותם אברהם שמח שמחה גדולה וירץ לקראתם ויביאם אל ביתו ויאמר לשרה לאפות להם וילך אל עדרו וישחט שלושה שוורים להאכיל את אורחיו את לשונותיהם בחרדל שהוא טעים מאוד. ואחר שסיימו אכילתם אמרו לאברהם ששרה יולדת בן ושרה שמעה ותשחק ותאמר בלבה איך היא יולדת ואברהם בן מאה אבל ה' יתברך כשדבר עם אברהם אמר לו למה שחקה שרה ותאמר בלבה איך היא יולדת והיא זקנה מכאן למדים מוסר שמפני דרכי שלום מותר לשקר אבל צריך להתבונן מה נקרא דרכי שלום ולא סתם לשקר ואומרים שזה נחשב דרכי שלום.
אחר שהלכו המלאכים הלך עמהם אברהם ללוותם הראשון שבשר את שרה גמר את תפקידו ועלה לשמים והשנים הלכו לסדום אחד להפוך את סדום והשני להציל את לוט כמו שכתבנו ויאמר ה' אל אברהם שנתמלאה סאת סדום ורוצה להפוך את העיר אבל אברהם לא טמן ידו בצלחת ויאמר לה' אולי יש 50 צדיקים בתוך העיר האם אינם יכולים להגן על כל הערים? ויאמר אליו ה' אם יש בה חמשים צדיקים לא אהפוך ויאמר אליו עוד אברהם אולי יש בארבעה ערים 40 צדיקים האם לא ינצלו בזכותם? ויאמר אליו ה' אם יש ארבעים לא אהפוך ויוסף עוד לדבר אליו עד שהגיע לעשרה צדיקים שבזכותם תינצל עיר אחד וגם לזה הסכים ה' יתברך וידע אברהם שאין לאנשי סדום זכות להצילם.
ויבואו המלאכים לסדום בערב וירא אותם לוט ויביאם אל ביתו והחוק היה בסדום לבל יכניסו אורחים וכשראו אנשי סדום שלוט הכניס את האורחים לביתו נאספו כל אנשי סדום סביב ביתו ויצא אליהם לוט לנהל איתם משא ומתן אבל אנשי סדום הייתה כוונתם רק להרע והמלאכים הכניסו את לוט הביתה ויסגרו את הדלת ויכו את הנאספים בסנוורים ולא מצאו את הפתח.
ויאמרו המלאכים אל לוט מי יש לך פה הוצא מן המקום הזה כי משחיתים אנחנו את העיר וילך לוט אל חתניו ויאמר אליהם קומו צאו מן המקום הזה כי משחית ה' את העיר אבל הם לא האמינו לו ויחזור אל ביתו והתחיל מאסף את ממונו אבל המלאכים האיצו בו מיד לצאת ויחזיקו בו הוא ואשתו ושתי בנותיו הנותרות ויוציאו אותו מחוץ לעיר ויאמרו לו לך להר ויאמר אליהם לא אוכל ללכת אל ההר הלא יש עיר קרובה ושמה צוער ועוונותיה מועטים אלך אליה ויסכימו עמו המלאכים ויאמרו להם שאין להם הזכות לפנות אחריהם לראות בחורבן הערים אבל אשת לוט לא יכלה לשלוט בעצמה ותבט לאחוריה ותהי נציב מלח ולוט נמלט לצוער ובנותיו ילדו מאביהם שני בנים אחד שיצאה ממנו אומת מואב ויצאה ממנו רות שיצא ממנה דוד המלך והשני יצאה ממנו אומת עמון ויצאה ממנו נעמה אשת שלמה המלך אם רחבעם שיצא ממנו מלך המשיח.
אחר זה הלך אברהם אל גרר ויאמר ששרה היא אחותו ויקח אותה אבימלך מלך פלשתים וה' העניש אותו שאף אחד לא יכול עוד ללכת לנקביו ואף אשה לא ילדה אף התרנגולת לא הטילה בצה וגם אמר לו בחלום הלילה אם לא יחזיר את שרה ימות ויפחד אבימלך ויקרא לאברהם ויחזיר לו את שרה וגם נתן לו הרבה מתנות ויאמר לו בטוב בעיניך שב.
אחר שעברה שנה מבשורת המלאכים לאברהם נולד בנו יצחק וימל אותו אברהם בן שמונה ימים וביום הגמל יצחק ויעש אברהם משתה גדול ותרא שרה שישמעאל מלמד את יצחק דברים רעים ותאמר לאברהם גרש את האמה ואת בנה וירע הדבר בעיני אברהם אבל ה' יתברך עודדו ויאמר לו שמע בקול שרה ויגרש אברהם את הגר ותלך במדבר היא ובנה וכמעט מתו בצמא אבל ה' רחם עליהם ושלח להם מלאך והראה להם עין מים וישתו ויגורו במדבר פארן.
וכשהגיע יצחק לגיל 37 שנים אמר ה' אל אברהם שיקריב את יצחק קרבן על המזבח ויאמר אברהם לשרה שהולך עם יצחק ללמדו תורה וילכו שניהם אבל השטן לא רצה שאברהם יקיים מצות ה' יתברך וילך אל אברהם ויאמר לו זקן כמותך שיש לו רק בן יחיד הולך עכשיו לשוחטו ולא שמע אליו אברהם וילך אל יצחק ויאמר לו בחור כמותך הולך לישחט ויאמר לו יצחק שהוא הולך בשמחה להתקרב על מזבח ה' וילך לשרה ויספר וה שאברהם הולך לשחוט את יצחק ולהקריבו קרבן למזבח וייצר לה מאוד אבל קבלה את גזרת ה' ותאמר לעוג שהיה ארוך מאוד לראות מה עושה אברהם ויגיד לה בינתיים אברהם עקד את יצחק על המזבח ויקח את המאכלת לשוחטו אבל ה' רצה רק לנסותו מיד שלח אליו מלאך ויאמר לו שלא ישחוט אותו ויקרב במקומו כבש שהיה מוכן לכך מששת ימי המעשה וכששמעה שרה שיצחק לא מת שמחה מאוד ומגודל שמחתה פרחה נשמתה ומתה ובאותו פרק נולדה רבקה לבתואל קרובו של אברהם.
ויש לשאול כמה שאלות:
א} פירש רש''י שמלאך אינו עושה שתי שליחויות ולכן שלח ה' יתברך שלושה מלאכים אבל לא נשלח מלאך מיוחד להציל את לוט אלא המלאך שריפא את אברהם הוא שהציל את לוט ויש לשאול מניין לו לרש''י את זה שלא בא מלאך רביעי להציל את לוט?
ב} אחר שסיים ה' יתברך מלדבר עם אברהם על עניין הפיכת סדום כתיב ''ואברהם שב למקומו'' ויש לשאול מה בא ללמדינו שאברהם שב למקומו?
ג} כתיב ''ויהי בשחת אלוקים את ערי הככר ויזכור אלוקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה'' פירש רש''י שה' יתברך זכר את הטובה שעשה לוט כשאברהם ירד למצרים ויאמר על שרה שהיא אחותו ולא אמר למצרים שהוא משקר? ויש לשאול מה הצריך את רש''י לפרש כן ולא פירש כפשוטו שבזכות אברהם קרובו ניצל לוט?
מסופר בגמרא שהייתה מגפה בעיר שהיה גר בה רב אבל בשכונת רב מאום לא קרה ואף אחד לא מת ויחשבו האנשים שבזכות רב ניצלו וכמעשה הזה קרה גם בימי רב הונא והגידו מן השמים שזכות רב ורב הונא יותר גדול אבל ניצלו בזכות צדיק אחר שהיה גר באותה שכונה ובזכותו ניצלו אנשי אותה שכונה ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שאילו רב או רב הונא היו ניצולים לבד בשביל שזכותם גדול ויכול המשחית להיכנס לאותה שכונה בלי שיזיק אבל כשיש גם אותו צדיק שלא היה גדול כמותם אם יכנס לאותה שכונה יוזק גם הוא שכיון שניתנה רשות למחבל לחבל אינו מבחין בין טוב לרע ולכך חס ה' יתברך על אותה שכונה בגללו.
ולכן בא הכתוב לומר ''ואברהם שב למקומו'' בשביל שיש לשאול למה לא הלך אברהם לסדום ובזה ינצלו אנשי סדום בגללו כמו מעשה של אותו צדיק ולכן הדגיש הפסוק שאברהם שב למקומו שאף על פי שהולך לשם לא היה עושה כלום כיון שהוא אדם גדול ויכול המחבל להיכנס לעיר ולהפוך אותה בלי שיזיק לאברהם. אבל לוט אם היה לו זכות להינצל בזכותו למה אם כן כתיב ''ויזכור אלוקים את אברהם וישלח את לוט'' והלא ניצל בזכותו ואם ניצל בזכות אברהם למה אם כן אברהם לא הציל רק את לוט ולא הציל עמו את אנשי סדום ולפיכך פירש רש''י שלוט ניצל בשביל שעשה טובה לאברהם כמו שכתבנו למעלה ולכן פירש רש''י שהמלאך שהציל את אברהם הוא שהציל את לוט שאם יש מלאך אחר אם כן למה המלאך לא בא רק ביום השלישי ולא ביום הראשון אלא על כורחך שאותו מלאך שריפא את אברהם הציל את לוט ובא רק ביום השלישי שהוא יום הפיכת סדום שאם בא ביום הראשון והציל גם את לוט ביום הראשון יאמר לוט המלאך שקר עלי שאמר שהוא הופך את סדום והנה עכשיו אינה הפוכה ולפיכך המתין המלאך עד היום האחרון.
ויש לשאול למה באמת לא הועילה זכות אברהם להציל את לוט? ויש להשיב כתיב ''למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה',, הרי שזכות אבות אינה מועלת אלא אם כן בני ישראל בדרך כלל שומרים תורה ומצוות ורק אם טעו אז זכות אבותם עומדת להם שאם הם תמיד טועים במהרה כלה זכות אבות וכמו שפירשו חכמינו זכרונם לברכה הפסוק ''ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך'' שיש גבול לברית וזכות אבות לכמה עבירות מצלת וזה דומה למי שיש לו ממון אבל אינו יושב ובטל אלא עובד ומחייתו ושומר הממון לשעת הצורך אותו בן אדם לא יצטרך לאף אחד כיון שהוא עובד ואפילו אם יצטרך פעם יש לו כבר ממון השמור לעת הצורך אבל מי שיושב ובטל ובוטח על אותו ממון עוברת תקופה וכלה הממון ולכך ה' לא הציל את לוט בזכות אברהם בשביל שלוט אינו צדיק ואם מציל אותו בזכות אברהם במהרה כלה אותו זכות.
אחי היקרים!!! יש בידינו זכות אבות בואו שלא נאבד אותו ונשמר עליו מכל משמר ונסמך על המצוות שנעשה כולנו ראינו כיצד אנשי ערינו לא מרוצים מעזיבת מורינו רבי משה כלפון הכהן כדי שזכותו תגן עלינו שאם רוצים שזכותו וזכות הרבנים תגן עלינו בואו נשמר על מצוותינו ואז מצוותינו ומצוות אותם רבנים יגינו עלינו כמו שכתבנו שאין זכות הצדיקים מגינה אלא אם כן לא נשב בחיבוק ידיים ונקיים התורה והמצוות.
ויהי רצון שנשתדל לשמור את מצוות ה' יתברך ובזכות זה ובזכות הרבנים יחיש לגאולינו במהרה בימינו אמן!!!
|