שלום אורח - החשבון שלך
iisrelblib

 

 RSS
על הבלוג
קישורים

 

 

 

 

 

FREE

אולסייל

posts

בס''ד     מוסר בלערבי פרשת ויחי

פלפרשה מתאע הזמעה האדי. יחכילנה לפסוק. באעד לעדאב אלי תעדב יעקב אבינו מן זגרו חתה אלי וצל עמרו 130 סנה. זא לוקת באש ירתאח פ17 סנה אלי צאטולו פי חיאתו. ולאכן מעה זמיע האדה הראחה מה כאנתשי כאמלה. אלי כאן סאכן פי מצרים ומוש פי ישראל. והאו הדליל. אלי בעת ליוסף וקאלו מה תדפנישי פי מצר. ולחז''ל נשדו. עלאש מה וצאשי זגארו באש וקתלי יכרזו מן מצרים ירפעו מעאהם. כיף מה עמל יוסף. וזאוובו ברשה זואבאת. מנהם אלי מצרים חתוולי כלהה קמל. וחאזה אוכרה. אלי מן וקת אלי זא יעקב למצרים וקף הזוע אקבל וקתו. וכאף יעמלוהושי עבודה זרה. ובהאדה קאל ליוסף חלפלי. באש אידה כאן למצריין מה ירצ'אוושי באש ירפעו יעקב לישראל. יוסף ינזם יקולום אלי האנה חלפת. ולחאזה התאניה אלי חלפו. עלא כאטר יוסף כאן יערף לוגה זאיידה עלא פרעה. אלי הייא לעברית. ופי מצר. לקאנון אלי יערף לוגאת אכתר הווא אלי יוולי מלך. ובהאדה כאנו למלכים מתאעהם יעלמו זגארהם הלוגאת לכל. ולאכן לעברית מה כאנושי יערפוהה. ווקתלי יוסף פסר למנאם מתאע פרעה. וחיחטו וזיר. וילזמו יוולי יערף ה70 לוגה. זאד תכלם מעאהו בלעברית אלי מה יערפאשי פרעה. ופרעה חלפו באש מה יכשפשי הסר האדה. ותווה חלפו יעקב אבינו. ואידה כאן פרעה יקולו מה תרפעושי. יקולו חלפת. יקולו אעמל התרה. יקולו נעמל התרה חתה עלא לימין מתאע הלוגה.

ומן באעד יחכילנה לפסוק. אלי יעקב אבינו מרץ'. אלי קבל הנאס מה כאנתשי תמרץ'. ואלי וצל עמרו יטיח מיית חתה פתנייה. ויעקב אבינו צלה באש הנאס תמרץ'. באש תוולי ענדהם פרצה באש ירזעו בתשובה. וקאלו ליוסף אלי בו מריץ'. וזא יזרי הווא וזגארו יטל עלא בו. ויעקב אבינו בארך מנשה ואפרים באש יווליו זוז שבטים. ובאש הנאס תתבארך ביהם. וחט יד ימינו עלא אפרים. חתה ואלו אלי הווא הזגיר. ווקתלי יוסף חב יפייקו בלגלטה מתאעהו. אלי כאף מנשה ינגרשי מן אפרים. כיף מה נצאר ליה הווא. זאוובו יעקב. נערף אלי אפרים הזגיר. ולאכן מן סירת אלי חיכרז מנו יהושע בן נון. חטית עליה ידי לימין.

ומן באעד יעקב אבינו נאדה זגארו לכל. וכאן יחב יכספלום וקתאש חיזי למשיח. ורבבי נסאהולו באש מה יכשפשי. ובארכהם. ופלאוול בדה ילום עלא ראובן ושמעון ולוי. ווקתלי וצל ליהודה. יהודה בדה יתהרב. קאלו בו. גור אריה יהודה מטרף בני עלית. אנתין מוש כיפהם. אנתין טלעת ציד ותקוית עלא ליצר הרע מתאעך. אלי סתערפת פי ביעת תמר וקלת צדקה ממני. וכלית ראובן חתה הווא יסתערף ויעמל תשובה. ומנעת מן ביעת יוסף. אלי פלאוול כאן פי באלי אלי אנתין קתלת יוסף. אלי ''חיה רעה אכלתהו'' כאן נאוי עלא יהודה אלי הווא קתלו. ולאכן מנעת וקתלי קלת מה בצע נהרוג את אחינו.  אלי כאן פי באלו יהודה קתלו. עלא כאטר קאל אלי חיחסלטן עליהם. יסתממה מורד במלכות יהודה וחייב מיתה. וכמל בארך זגארו ונפטר.

ויוסף קאל לפרעה אלי יחב ידפן בו פי ארץ ישראל. קאלו דפנו הוני. קאלו חלפני. קאלו אעמל התרה. קאלו נעמל התרה חתה עלא לימין לאוול. קאלו פרעה. ''עלה קבור את אביך כאשר השביעך'' התרה לא מוש באהי. ורפעו לארץ ישראל וחידפנו פי מערת המכפלה. זאהם עשו. קאלום יצחק ענדו זוז זגאר. ומערת המכפלה צאתו פיהה זוז בלאייץ. ואחדה לייה וואחדה ליעקב. ויעקב באיו דפן פיה לאה. ולבלאצה אלי מאזאלת מתאעי האנה. קאלולו מאו בעתהה ליעקב. קאלום האנה מה בעתלו כאן לבכורה. קאלולו ענדנה כתיבה. קאלום

 וין. קאלולו פי מצרים. קאלום באר זיבוהה. בעתו נפתלי יזיבהה. וחושים ולד דן תכארלי יאסר. ומה יסמעשי מליח מן וקת הזוע. אלי אתר עלא ודאניה. ולקאהם ואקפין. ונשד האש תמה. וראוולו עלא עשו. זבד סיפו טיירלו ראסו. ותגרגבת ראסו וטאחת פי מערת המכפלה. עלא כאטר חיכרזו מנו ברשה גרים. ודפנו יעקב אבינו. ורזעו למצר. והשבטים כאפו מן יוסף יסתנקם מנהם. ובאעתולו קאלולו. אלי יעקב וצא באש יסאמחהם. וקאלום יוסף האנה מה עמרי מה כממת באש נעמללכם חאזה דונייה. ווקתלי קריב חינפטר יוסף. וצא וחלף בני ישראל. באש וקתלי יכרזו מן מצרים ירפעו מעאהם וידפנו פי ארץ ישראל. וחתה השבטים לכל וצאו זגארהם כיף כיף. ויוסף נפטר פי מצרים עמרו 110 שנין.

פי אוול לפרשה מתאע הזמעה האדי. לפסוק קאל ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. ואחד הוני ינשד. יעקב אבינו כאן סאכן פי ארץ גושן. חתה ואלו אלי ארץ גושן כאנת פי ארץ מצרים לפסוק אידה כאן יחב יקוללנה וין סכן יעקב חקו יקוללנה פי ארץ גושן. נשדה אוכרה. וקתלי קאלו ליוסף אלי יעקב אבינו מריץ' ומשאלו הווא וזגארו. וקתלי שאפום יעקב קאלו מי אלה. ויוסף זאוובו בני הם אשר נתן לי אלקים בזה. וקתהה קאלו קחם נא אלי ואברכם. הנשדה מתאע יעקב אבינו מלאוול מוש מפהומה. תיהווא וקת לברכה קלב ידיה באש יחט יד ימינו עלא ראס אפרים. מאענאהה עארף האשכון מנשה והאשכון אפרים. מאענאהה יערפהם מליח מן גיר מה יקולו יוסף. נשדה אוכרה. השנווה זאוובו יוסף זגארי אלי עטאהמלי רבבי הוני פי מצרים. נזיו נשופו נלקאו אלי יוסף טוול פלכלאם. יקולו זגארי והאכהוו. חאזה אוכרה יעקב אבינו קאלו קחם נא אלי ואברכם. עלאש כלמת נא. תמה האשכון ילקא ברכה מן ענד יעקב אבינו וירפץ'. השנווה מאענאהה נא.

לאכן מערוף אלי לכטר עלא לעבד יוולי וקתלי מה יחסשי בלכטר ויתביינלו אלי הווא קאעד פי המאן ולמה ילעב תחת רזליה. וקתהה יוולי כטר בלחק. ולאכן וקתלי ואחד יפיק בלכטר אלי קדאמו חתה ואלו אלי ינצ'ר. לאכן ינזם פלאכר ימנע חאזאת. כיף מה נשופו אלי וקתלי לאומות העולם כאנו יחאוולו באש יזברונה עלא תבדיל דיננה. יאסר נפטרו עלא קדוש ד' ומה בדלושי דינהם. ומה כאנושי יתכאלטו מעה לגויים. והאדאך עלאש לתווה עם ישראל מוזוד. ולאכן וקתלי תבדלו וולאו יקרבונה ויחבונה ותכלטנה מעאהם. וקתהה בדאו נשואי תערובת ויאסר גטצו פי וצט אומות העולם. עלאש פלאוול קד מה קתלו פינה מה נזמונאשי ומן באעד וקתלי לכוף לכל ופא שלמנה פי דיננה. אלי פי כל וקת אלי כננה נחסו בלכטר מתאע הדין ובהאדה כננה נעארכו באש נשדו פיה מליח. ולאכן וקתלי חשינה אלי לכטר ופא ותביינלה אלי הדין מתאענה מחפוץ'. וקתהה בדא יצ'יע מננה בשוייה. ויאלוכאן מוש מן הרביין אלי פאקו בלכטר וחאוולו באש ימנעו אלי ינזמו ימנעו. כאנת לכסארה אכתר.

יעקב אבינו וקתלי משא למצרים חס בלכטר. אלי מצרים כאנת ערות הארץ. וחתה ואלו אלי למצריין כאנו יבאעדו עלא לבראנייה. מעה זמיע האדה כאף יעקב אבינו. ובהאדה כאן דימה יחס ויחשש זגארו אלי הומאן קאעדין פי כטר פי ערות הארץ. באש יחאפצ'ו רוחהם. והאדה אלי קאל לפסוק ויחי יעקב בארץ מצרים. מאענאהה אלי כאן יחס בלכטר מתאע מצרים. חתה ואלו אלי כאן עאייש פי ארץ גושן ואחדו. מן סירת האדאך ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנים. מאענאהה כיף מה עאש פי ארץ כנען עאש זאדה פי ארץ

 מצרים. כלהם פי כוף רבבי. ובהאדה וקתלי זאוו זגאר יוסף נשדהם מי אלה. כיפאש יחסו רוחום. פי ארץ מצרים האו לא. קאלו אשר נתן לי אלקים בזה. אלי יחסו אלי הומאן בזה פי מצרים ערות הארץ. ובהאדה מה תכאפשי עליהם. וקתהה קאלו בטליבה מנך קרבמלי. כללי יתעלמו מנני אלי האנה עשת פי מצרים וחסית רוחי פי מצרים וכנת נחטאט באש מה נתכלטשי מעאהם.

אכואני לעזאז. לכטר ילזמנה דימה נתחצ'רולו באש נזמו נחארבו. ובאש נכסרושי יאסר. ולחטיאט מוש כאנשי פי חואייז כבאר. כאנשי תממה ברשה חאזאת זגאר אלי יתביינולנה מה פיהם שיי והומאן כטר כביר. ברשה טבאייע דוניין מה נפיקושי ביהם כיפאש תגרסו פינה. ברשה עבירות מה נפיקושי כיפאש ולאוולנה חלאל. קדאש מן מררה גלטנה ותביינלנה מה עמלנה שיי. עלאש. עלא כאטר מה חצ'רנאשי רוחנה ללכטר אלי כאן עלינה. ומה חטינאשי באלנה באש נמנעו. ובהאדה לכטר האדאך גלבנה וחצלנה. וטבאייע האדוך ולאוולנה עאדה. ולעבירות האדוך מה עדשי נחששו אלי האדוך דנוב. השנווה ילזמנה נעמלו. ילזמננה וקתלי נגלטו פי עבירה האו פי טבע דוני נחאוולו באש נצלחו ונפיקו בלכטר האדאך. באש נזמו נגלבו. ונזיבו הוני מעשה אלי כתבו חיים וולדר פי סדורו ילדים מספרים על עצמם. לולד אלי יחכי לחכאייה האדי אסמו מוטי. קאל אלי הווא כאן מחבוב יאסר פלכתה מתאעהו וכאן ילעב יאסר. לחכאייה האדי נצארת פצלה באעד ברכת לבנה. אלי כאנו ענדהם סדאדר מתאע ברכת לבנה יבארכו ביהם לבנה וכאנו יכרזו מן הצלה ויבארכו הלבנה ובאעד מה יכמלו יעטיו הסדאדר לזגאר באש ירזעוהם לצלה. וכאנו הזגאר יתגזלו יאסר. מררה באעד מה כמלו ברכת הלבנה לכבאר שאפו פי ידו שוייה סדאדר ובדאו כל ואחד יחטלו סדורו מעאהם והווא יתגזל. שאף צאחבו זאב זאתו פכרה. חט ידיה ורא צ'הרו ותקרב ל''זאב'' וקאלו חנעטיך מופזהה. קאלו השנווה הייא. שקולד בשכוטו חלוה לעבה. קאלו לא. סכר עיניך ומד ידיך. וחטלו פי ידיה הסדאדר האדוך. וקתלי חל עיניה ושאף הסדאדר תגזל יאסר וקעד יזרי פי זרתו באש ירזעומלו. והזגאר יצ'חכו. והווא מחמל בסדאדר מה נזמשי יכלט עליה. ובאעד מה רזע הסדאדר לצלה עאווד יזרי עליה ולאכן מה כלטשי עליה. ולאכן מן גדווה זאת למופאזהה. אלי זאב ולא יחשב מוטי כיף אלי מה תמאשי פלכתה. בלאצתו תקול עליהה פארגה. ופיסע התלאמדה לכל חסו בלווצ'ע. תמה האשכון חאוול באש יזיד ישעל הנאר ותמה האשכון חאוול באש יברד. ולאכן זאב קאלום מה תמאשי ולד פלכתה אסמו מוטי. והוני הווא חס בלגלטה אלי עמלהה. אלי חסם צאחבו קדאם לעבאד לכל. וגששו. ובדא יחש בדנוב אלי עמלו. ופכר אלי וצל ללחאלה האדי מן סירת אלי סתאנס ילעב לעאב בליד מעה צחאבו ומה כאנשי יכמם השנווה אלי יחשו צחאבו. ולאכן השנווה ינזם יעמל. מה לקא חתה חל. חתה זא השהר אלי בעדו. והומאן פצלה באעד מה יכמלו ברכת הלבנה כל ואחד יתקרב יקול לתלאת מנאס שלום עליכם. והומאן יזאוובו עליכם שלום. ומן באעד יגניו טובים מאורות בלקויי. לילתהה הווא משא לבו קאלו שלום עליכם. ומשה לכו קאלו שלום עליכם. ומן באעד תקרב חדה זאב וקאלו שלום עליכם. פלאוול סכת ומן באעד זאוובו עליכם שלום. אלי חס אלי קבל הדרס מליח. ופי וקתהה בדאו לכל יגניו טובים מאורות וכו'. וחס אלי כאנת אחסן גנאייה. ומן וקתהה ולא וחדו ילם הסדאדר וירזעהם לצלה. אלי כדה דרס כביר יאסר פי הלבנת פנים. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.     

תגובות

בס"ד

עש"ק,פרשת ט''ז טבת התש''ע,

שנה תשיעית, גיליון מספר 458

כניסת השבת: 16:58

ההפטרה: ויקרבו ימי דוד ומסיים: ותכון מלכותו מאד מלכים א' ב'

יציאת השבת:17:52

 

 

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

 

 

 

בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר

ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי ולרפואת זינה בת שלבייה יעיש

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א . ולמנוחת האשה הכשרה מרת בחלה בת גזאלה לבית חדאד ז''ל. ולמנוחת האיש היקר רודף צדקה וחסד מר חמוני חדאד בר מסעדה ז''ל. ולמנוחת האשה הכשרה רודפת צדקה וחסד מרת ששייה בת צ'יאמנטה לבית קאבלה ז''ל

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

למה צביקה גרינפלד לא משתדך?                                                                                        אמריקה לא ממש מאוהבת בטיפוס הישראלי שעשה בה מעשה קניין, ומוסר את נפשו כדי לקדש את ה''גרינקארד''.
אמריקה כידוע הפכה למדינת מהגרים, אבל זה לא סוד שמגוון הצבעים, העדות, הכתות, והטרופים, כבר מזמן עברו את הטעם הטוב. המהגרים לסוגיהם תרמו תרומה מכרעת למִינוּף הפשע ושאר מרעין בישין, שהגיעו עד לפתחי מדינת ישראל, שהתמקמה לה כעוד כוכב תרבותי עלוב נפש בדגל ארה''ב.
אבל מה לעשות, מליון וחצי ישראלים תקעו יתד עקשנית והיכו שורש אימתני במרחב היבשת הזו, שמספרים עליה שהיא נושאת בחובה אפשרויות בלתי מוגבלות. נו,נו.
הישראלים מגיעים לשם עם תקווה נאיבית משהו, לגרד את המיליון הדולרי הראשון כבר בשנה הראשונה. יחידים מצליחים, כל השאר רק עסוקים בגרוד אחר גרוד כדי להישרד, ובמקרה הטוב מצליחים להחזיק את הראש מעל גשר סאן-פרנציסקו, ולא לטבוע. אחרי שלושה או ארבעה עשורים, אחרי שילדיהם נשאו נוכריות, ושערם הלבין, הם ניגררים לארץ תשושים, כבויי עיניים, כדי למות בה, ולחסוך גילגול מחילות, חצי נחמה. גם זה משהו.
אבל יש כאלה שמצליחים להמלט ממלכודת הדבש הזו, לפני שהיא בולעת אותם.
האחים שוקי וצביקי גרינפלד גדלו בשכונה ממוצעת בחולון המשמימה, וכבר בשחר נעוריהם חלמו על המיליון שמחכה להם בארה''ב. אביהם, יהודי דתי, איש פשוט וישר-דרך ניסה לשכנע את בניו להישאר כאן. אבל אחרי השרות הצבאי, וכמה נסיונות עיסקיים כושלים החליטו האחים גרינפלד לעטות שש כנפיים לאחד, ובטפיפה אחת או שתיים, נחתו בניו-יורק כדי להוכיח לאבא שלהם, שהם מסוגלים להצליח בגדול. למותר לציין, שהאחים נמוכי הקומה ומקורזלי השיער , כבר מכיתה ו' שמטו את שמירת המצוות מדרס לגלגלי המהפכה הציונית. אביהם היה חלש מול עוצמתם של השניים, שיותר נהנו מצפיה בארוע ספורט מאשר מתפילת מנחה בבית הכנסת השכונתי.
אמריקה לא גלגלה שטיחים לכבודם, והם נאלצו לנדוד כדי לאסוף את פת-לחמם. פה ושם הם העבירו דירות מרובע לרובע, עסקו בשטיפת כלים במסעדות, וכל מלאכה בזוייה – שדולר בצידה – הפיחה בהם רוח חיים.
אבא ואמא גרינפלד התפללו עליהם מעומק ליבם, והשנים חלפו. הבנים היו מתקשרים מעת לעת, דיבור קצר, לקוני, מרגישים טוב, מרוויחים טוב, עד לחג הבא. כך חלפו להן חמש שנות געגוע. משפחת גרינפלד מחולון היתה רצוצה מגעגועים.
האמא גרינפלד החולנית התחננה לפני בעלה: ''סע לארה''ב, תיקנה להם כמה מתנות ותראה מה שלומם מקרוב. יש לי כבר הסתיידות עורקים מהניתוק הזה...''.
מאז שהגיע ארצה אחרי זוועות השואה, לא יצא מר גרינפלד מהארץ. מה יש לו לחפש בארץ טומאת העמים? כאן נחלת אבותיו, אך נוות ביתו לא היתה רגועה, ומה לא עושים בשביל שלום בית אמיתי.
היה זה יום שמש ניו-יורקי חבוט למדי כשמר גרינפלד הקשיש שרך רגליים לכוון אחד מרחובות ליבה של העיר. השעון אותת – תפילת מנחה. הוא הבחין בפינת הרחוב בבית כנסת קטן – ''שערי רחמים'' ונכנס פנימה, החזן בדיוק עמד ב''אשרי''. היו שם המון פרצופים ישראלים, והאבא הקשיש היה בטוח שהם יסייעו לו לאתר את בניו.
אחרי ''עלינו לשבח'' הוא פנה למתפלל צעיר ושאל אותו ''אתה במקרה מכיר את האחים שוקי וצביקי גרינפלד?''. הלה חייך במאור פנים: ''בוודאי, הם חברים טובים שלי'' והשניים צעדו עקב בצד אגודל לכוון דירתו של בנו הבכור שוקי גרינפלד.
החוויה היתה קשה. פתחה את הדלת, לא פחות ולא יותר, אשה צעירה, שהיתה עטויה שרשרת כסף ועליה... צלב. גם פניה העידו עליה, שהיא איננה בת ברית.
בנו היה ישוב על כורסא בוהה מול המרקע.
זו אשתך? שאל גרינפלד את בנו הבכור. והלה חיוור כסיד השיב: ''כן אבא''.
האבא סבב על עקביו, ונפנה לביתו של צביקי בנו השני. גם כאן חזרה הסצינה, באותו דיוק ממש. צביקי נשא אף הוא גויה... גרינפלד לא המתין לשובו של בנו מן העבודה ואמר לגבירתו: ''מסרי לו שאבא בא לבקר''.
הוא עלה אחרי 24 שעות על המטוס הראשון ושב לישראל, כאוב ומיוסר כשהוא ממלמל ''אני אב שכול, אני אב שכול''.
האחים שוקי וצביקי גרינפלד נועדו זה עם זה בחצות הלילה. שניהם היו נסערים. הם הקפידו לא לספר בבית על ''הנישואין'' הללו, אבל סוף דבר הכל נשמע... עוף השמים לא היה צריך להוליך את הקול. אבא שלהם, גילה את פרצופם האמיתי.
ידידם של הגרינפלדים מבית הכנסת השכונתי שליווה את אביהם לאותו ביקור היסטורי ביקש מהם להיפגש עם רבו, הרב שמריה גרוס.
''
תתייעצו עם הרב'' אמר ''הוא יעזור לכם לצאת מן הפלונטר המביך''.
הרב גרוס היה איש צעיר אף הוא, נמרץ וחד לשון.
''
אין פשרות מתוקים שלי. לנטוש את הגויות!!! זה איסור חמור. כל דקה היא עבירה'' נזף בהם הרב.
האחים גרינפלד רעדו כמו לולבים ברוח. הם כבר התרגלו לעבירה... חזר ושנה בה, נעשית לו כהיתר.
שוקי היה הנועז הראשון. יומיים אחר כך הוא ארז מזוודה, נטש את הנוכריה, נשק לאחיו ונסע ארצה. נקיפות מצפון אחזו בו, הוא נכנס לישיבה, עשה תשובה שלמה, וחצי שנה אחר כך כבר נישא למירב, בעלת תשובה מבית טוב.
מר גרינפלד היה מאושר. לפחות בן אחד ניצל. התפילות מועילות.
לצביקי היה קשה עוד יותר. הוא היה קשור בעבותות של עבירה... לעבירה. הקירבה לרב גרוס נתנה לו תקווה, עידוד, חיזוק, אבל עדין לא היתה בו את העוצמה לקום וללכת. הוא היה יותר מדי קשור, אחוז, בחבלי הקסם של מי שמצוי בעבירה... הוא הרגיש שהוא חותך בבשר החי שלו, אם הוא נוטש.
אחרי שנה, הוא פשוט אזר אומץ, עלה למטוס והגיע ארצה. אחיו חיכה לו בשדה התעופה, והביא אותו הביתה. ההורים גרינפלד בכו לילה ארוך. הבן חזר...
בכולל, בחולון, יכולתם להבחין באחים גרינפלד שוקדים על תלמודם. שוקי כבר הקים משפחה, אבל צביקי שכבר נראה חרדי לכל דבר, לא היה מסוגל להשתדך. כוחות טמירים ועלומים משכו אותו בחזרה לאמריקה, לאשה ההיא שאסורה לו עפ''י ההלכה.
הוא הלך לשידוך ראשון – כשלון.
גם השני, השלישי והרביעי היו כשלון.
לבו משום מה היה במערב.
ארבע שנות לימוד תורה חלפו עליו, הקפיד על קלה כבחמורה אבל שידוך לא רואים באופק. כשלון אחרי כשלון.
ראש הכולל, שניסה להיכנס אל ליבו, שמע אותו לוחש ''כבוד הרב אינני מסוגל להינשא לאף אשה... לבי קרוע''.
חלפה עוד שנה של יסורין, עד שראש הכולל פנה אל צביקי ואמר לו: ''ידידי יש לי שידוך מעניין עבורך, גיורת שלומדת בירושלים... תנסה. כבר מזמן לא ניסית להשתדך''.
חורף ירושלמי פרש את טלית ענניו האפורים על ארבע כנפות הארץ. צביקי גרינפלד המתין בלובי המלון לגיורת. הוא היה יקה כמו אבא שלו, וחצי שעה לפני המועד הנקוב, הוא התיישב על כורסא עמוקה עיין ב''מסילת ישרים'' ולגם מיץ אשכוליות. דייקן כרוני, בשעה 18:30 בדיוק נכנסה המיועדת, לבושה בצניעות מסוגפת ואיננה מישירה מבט.
''
אני צבי''.
''
שמי שרה מלכה''.
הקול היה מוכר לו מאד, גם תווי הפנים.
מסובב כל הסיבות העמיד לפניו את האשה האסורה לו מארה''ב, כאן בארץ ישראל, עם כל צדדי ההיתר. קתרין הנוצריה, עכשיו היא שרה מלכה.
כמו רבי עקיבא ומטרוניתא.
זו לא היתה פגישה. אלו היו מפלים של בכי, של הודייה לקדוש-ברוך-הוא, של הדבקות בשכינה, של התעלות באמונה ובהשגחה הפרטית. עכשיו הבין צביקי את פשר המעצורים והמחסומים.
קרוב לחמש שנים של ניתוק, מסתיימים בכתובה. כשעזבת את ארה''ב, הרגשתי צורך פנימי להדבק בעם היהודי, ידעתי שאולי יותר לא תהיה בעלי, אבל מי שיהיה בעלי לעתיד חייב להיות יהודי, רק יהודי. הרב גרוס שלח אותי לשיעורי טרום גיור, אח''כ באתי לישראל להתגייר ולמדתי בסמינר לבנות. זה השידוך הראשון שיצאתי אליו... וכאן אני פוגשת אותך''.
דמעות של גשם ירושלמי ליוו את צביקי ואת שרה מלכה הגיורת בדרכם אל החופה. הרבה אנשים שהכירו את הסיפור הרטיבו ממחטות.
''
הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל'', רעד קולו של צביקי.
היו מי ששמעו גם את ניו-יורק עונה: ''מקודשת מקודשת''.
שתיקה
בימי הנעורים לומדים לדבר, ובימי הזיקנה – לשתוק. וזו מגרעתו הגדולה של האדם, לומד הוא לדבר בטרם ידע לשתוק.
(
רבי מנדל מקוצ'ק)
פרשת השבוע - ויחי - / הרב אריה קרן                                     בברכת יעקב לבניו ננסה להשוות בין ברכתו של ראובן לבין ברכתו של יהודה.                                               בברכת ראובן נאמר "ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז, פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה" (בראשית ויחי מט, ג-ד). ואמרו בבראשית רבה (צח ד) שלשה כתרים היו בידך הכהונה המלכות והבכורה, ואבדת אותן. מי גרם לך? "פחז כמים אל תותר" ועכשיו שחטאת, ניתנה הבכורה ליוסף והכהונה ללוי והמלכות ליהודה, ע"כ. בברכת יהודה נאמר "יהודה את יודוך אחיך ידך בעורף אויביך ישתחוו לך בני אביך, גור אריה יהודה מטרף בני עלית...לא יסור שבט מיהודה" (בראשית ויחי מט ח-י) ואמרו בבראשית רבה (צח ז) "מטרף בני עלית" מטרפו של יוסף עלית ונתעלית מטרפה של תמר עלית ונתעלית ע"כ. ועל ידי מעשים אלו זוכה יהודה למלוכה "לא יסור שבט מיהודה וכו'". אם נשווה בין מעשיו של ראובן למעשיו של יהודה נמצא הרבה דמיון. אבל כל מעשיו של ראובן נזכרים לגנאי או לא מוזכרים כלל, ואילו כל מעשי יהודה נזכרים לשבח. ראובן במעשה בלהה למרות שלפי חז"ל (שבת נה ע"ב) אמר רבי שמעון בן אלעזר מוצל אותו צדיק (ראובן) מאותו עוון, עלבון אמו תבע, אמר אם אחות אימי היתה צרה לאימי שפחת אחות אימי תהא צרה. בסוף ימיו אמר יעקב את דבריו האחרונים לבניו, וגער קשות בראובן  שנאמר ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז. פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה. (ויחי מט  ג-ד) לדעת המפרשים משמעות דברי יעקב היא, כי ראובן בהיותו בכור ראוי היה להיות נישא על אחיו בבכורה ובמלכות, אבל מכיוון שנמשך אחרי יצרו לא יהיה לו יתרון עליהם. וכך אומנם מפרשים את דברי התורה אף בספר דברי הימים (דבה"א ה, א-ב). ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא התיחס לבכורה. כי יהודה גיבור באחיו ולקח ממנו הבכורה ליוסף.  ברור שיש בכך רמז למעשה של ראובן עם בלהה שסופר בספר בראשית (לה, כב) "ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל"  בגלל פזיזותו ניטלה הבכורה ממנו וניתנה ליוסף שקיבל פי שנים בנחלת הארץ (באמצעות בניו אפרים ומנשה) אבל הבכורה לא ניתנה לו בשלמות, שכן המלוכה נמסרה ליהודה. עם זאת רשאים אנו לשאול אם אכן היה זה הנימוק היחיד שגרם להעברת המלכות מראובן ליהודה התורה מעמתת יותר מפעם אחת את שני האחים ובעימותים האלה בולט כוח מנהיגותו של יהודה (בלשון זמננו היינו אומר "הכריזמטיות" שלו) לעומת חולשתו של ראובן. העימות הראשון הוא במעשה מכירת יוסף לשבטים הרוצים להתנכל ליוסף אמר ראובן "אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו" הייתה זאת רק חצי הצלחה של יוסף, כי מה יהיה אחרי שיושלך לבור? ואמנם העצה לא הועילה, כי השבטים נשמעו לדברי יהודה (שם כו). מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו? לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא. וישמעו אחיו. מה נלעגת היא דמותו של ראובן בייאושו, כאשר הוא חוזר אל הבור כדי להוציא ממנו את אחיו והנה הלה אינו שם וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא" (בראשית כט-ל). זה כל מה שידע לעשות בכור האחים האמור להיות מנהיגם להצלתו של יוסף. העימות השני מתחולל כאשר יש לשכנע את  יעקב שישלח את בנימין למצרים להתייצב לפני המשנה למלך "ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אתו על ידי ואני אשיבנו אליך" (בראשית מב, לז). לדעת רש"י (שם) הייתה תגובתו של יעקב "בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני"? יעקב לא השתכנע אפוא מדברי ראובן ואמנם תשובתו "לא ירד בני עמכם" (שם לח) נשארה כפתגם בישראל כדי לציין אמירה ללא טעם (בר רבה צא, לח). בשעה שהיה אדם אומר דבר תיקון לפני ר' טרפון היה אומר :"כפתור ופרח" ובשעה שהיה אדם אומר דבר שלבטלה היה אומר "לא ירד בני עמכם". אולם יהודה דיבר בתוקף ובהגיון (מג ד ה, ט). אם ישלח את אחינו אתנו נרדה ונשברה לך אכל. ואם אינם משלח לא נרד כי האיש אמר אלינו לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם...אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחוטאתי לך כל הימים. דברים אלה שכנעו את האב הזקן "ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו...ואת אחיכם קחו וקומו שובו אל האיש" (שם יא-יד). העימות השלישי אינו עימות כלל, כי רק יהודה פועל בו ואילו ראובן לא אמר מילה. כאשר האחים ניצבו מול המשנה למלך האומר לקחת לעבד את בנימין הנחש בגניבת הגביע קולו של ראובן לא נשמע כלל יהודה הוא זה המדבר בתקיפות נועזת בנאומו הארוך יש גם דברי פולמוס והגיון וגם בקשת רחמים, והוא מסיים את דבריו בהציעו את עצמו לעבד תחת איו הקטן (מד יח לד). ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל  יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה אדני שאל את עבדיו לאמר ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו. ותאמר אל עבדיך הורדהו אלי ואשימה עיני עליו...ועתה כבאי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו, והיה כראותו כי אין הנער ומת, והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאלה ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחריו. כנגד דברים אלה אין יוסף יכול לעמוד (מה, א). ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו. האומץ החכמה והתקיפות של יהודה הצילו את בנימין והיבאו את יוסף לוידוי. זוהי דמותו של מנהיג, לעומת דמותו החיוורת של ראובן אי כשירותו של ראובן למלכות התגלתה בכל חומרתה בפיגשה הראשונה בין יוסף לבין האחים. כאשר העמיד יוסף פנים שחשד בהם שהם מרגלים, ואסר את שמעון כבן ערובה עד שיביאו לפניו את בנימין (מב טו-כד) אמר ראובן לאחיו "הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש" (שם כב). זהו המשפט האומלל ביותר שהיה יכול ראובן להוציא מפיו המפקד אינו יכול להאשים את פיקודיו בכך שלא נשמעו לו ולהאשים אותם על התוצאה עליו להטל עליהם את מרותו ולהכריח אותם לציית! הלוא זה היה החטא של שאול כאשר שמואל האשים אותו בכך שלא הכרית את עמלק ואת רכושו כמצוות ה' השיבו שאול "מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען שבח לה' אלהיך ואת היותר החרמנו" (שמ"א טו טו). על זה קיבל שאול את התשובה ויאמר שמואל הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל (שם יז). הענווה מידה מעולה היא, אבל המלך מצווה לשמור על סמכותו ולממש אותה, האחריות היא על המלך ולא על העם שאול מצטדק ואומר "חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (שם כד). ועל זה אומר לו שמואל "כי מאסתה את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל" (שם כו). חז"ל השוו את החטא של דוד במעשה בת שבע לחטאו של שאול במעשה אגג (יומא כב ע"ב) ולכאורה השוואה זו מתמיהה, הלא החטא של דוד נראה חמור בהרבה משל שאול, ולא עוד אלא שמדויד לא הוסרה המלכות בשל כך, ומשאול הוסרה. (דעת מקרא, שמואל, עמ' ת"ל). נראה שמעשה שאול ומעשה דוד נבדלו זה מזה בשני דברים. הבדל אחד שבענין אגג נכשל שאול במצוה שנתחיב בה לקיימה בתורת מלך והוא אף הודה שלא קיימה מפני שיירא את העם בזה הודעה שאינו ראוי למלכות כי אסור למלך שיהא מורא אדם עליו ואילו במעשה שלנו (דוד ובת שבע) נכשל דויד בדבר שכל אדם מישראל מצווה בו ועמד וההבדל השני בתשובות שהשיבו שאול ודוד למוכיחיכם שניהם הודו ואמרו חטאתי אלא ששאול ביקש להצדיק את עצמו באמתלות שונות ואף גלגל את החטא על העם. הוא הדין לראובן בזה שגלגל על אחיו הצעירים את האחריות של מכירת יוסף ויתר הן על הבכורה  והן על המלכות (בן עמי צרפתי). ראובן עשה תשובה על זה ששכב אם פלגש אביו. בכל אופן זוכר זאת יעקב לגנאי אפילו שראובן עשה תשובה וישב בשקו ותעניתו, ואפילו שעברו הרבה שנים. ועל ידי כך ראובן איבד שלושה כתרים. לעומת זאת, יהודה במעשה תמר בא על כלתו, וגם שם ישנם הסברים להקלת המעשה, והנה ממעשה הזה נתגדל יהודה ואומר לו יעקב אבינו "מטרף בני עלית" ונתעלית. במכירת יוסף, האחים החליטו להרוג את יוסף, שנאמר "ועתה לכו ונהרגהו" (בראשית, וישב לז, כ) וראובן הצילו, שנאמר "וישמע ראובן ויצילהו מידם...למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו" (בראשית, לז כא-כב) למרות זאת, בברכת יעקב אבינו לא מוזכר כלל הצלת יוסף ממות על ידי ראובן. לעומת זאת יהודה, מציע למוכרו לעבד, ולפעמים עבדות קשה יותר ממות, ועל זה יעקב אבינו משבחו "מטרף בני עלית" ונתעלית. הצלת ראובן אינה מוזכרת כלל, ומכירתו של יוסף על ידי הצעת יהודה לא רק שמוזכרת אלא מקבלת שבח. מה ההסבר לכך?לאחר המפגש הראשון בין יוסף ואחיו כשדורש יוסף שיביאו לפניו את בנימין, ויעקב אבינו אינו מסכים, בא ראובן ומציע לאביו "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך"  (בראשית מקץ מב לז). אך יעקב אבינו משיב על ההצעה הזאת בשלילה, ודרשו בבראשית רבה (צא ט) רבי אומר הרי זה בכור שוטה, בניך, לא בני הם! אתמהה, ע''כ. יותר מאוחר יהודה מגיש את הצעתו ומציע את ערבותו "אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים" (בראשית מקץ מג ט), והצעת יהודה מתקבלת גם כאן צריך להבין מה ההבדל בגישה בין דרכו של ראובן לדרכו של יהודה? שורש ההבדל נעוץ בדרכו של מנהיג. מנהיג צריך לפעול בזהירות ובמחשבה כיצד דבריו יתקבלו, ולא להיות פזיז באמירות ובמעשים. הכשלון של ראובן הוא מפני שהוא באופיו "פחז כמים", ואומר רש"י: הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצם, ע"כ. לפיכך, יעקב לא בא לפגוע בראובן על ידי שמזכיר לו את מעשה בלהה, כי לפי חז"ל ראובן לא חטא, ורק לגבי ראובן זה נחשב לחטא. ועוד, שעשה תשובה. אלא יעקב אבינו בא לומר מה הסיבה שבגינה ראובן מאבד את הבכורה והמלכות מעשה בלהה הוא גילוי לכך שאין ראובן ראוי למלכות. יתכן שיעקב אבינו פגע בלאה בזה ששם את מיטתו אצל בלהה ולא אצל לאה, אבל לתקן זאת עושים בסבלנות ובהסברה לא על ידי מעשה פזיז (למרות שלפי חז"ל זהו מעשה קל). לעומת זאת יהודה, אמנם עשה מעשה עם תמר, אבל לאחר שהתברר המעשה, למרות שהיה יכול להכחישו, הוא לקח על עצמו אחריות ואמר "צדקה ממני" ובזכות שהודה  נתגדל ואומר לו יעקב אבינו "מטרף בני עלית". כמו כן מתבטא ההבדל ביניהם במכירת יוסף. אמנם ראובן עצר את התהליך, אבל לא סיים אותו, אם רואה שאחיו עומדים להרוג את יוסף ועדיין לא מסכימים לדעתו להחזירו לאביו, להיכן נעלם ראובן? והרי יוסף אחיו נמצא בסכנת מוות, האם מסתלקים מן המקום? (חז"ל דרשו לשקו ותעניתו חזר, או שבאותו יום היה תורו לשמש את יעקב אבינו). ראובן עשה מעשה ורצה להחזירו לאביו נגד רצון אחיו, והדבר לא התקבל. לעומת זאת יהודה, בנסיבות המצב הצליח להעביר החלטה שהיתה בבחינת הרע במיעוטו, כי חשש שאם יציע להחזירו לבית, האחים לא יסכימו ויהרגוהו. לכן אומר לו יעקב אבינו "מטרף בני עלית" ונתעלית, כי בנסיבות המצב גילה יהודה מנהיגות ודבריו התקבלו על האחים לא כפי ראובן שעוצר זמנית את תהליך ההריגה ואחר כך מסתלק. כמו כן מתבטא ההבדל ביניהם אצל בנימין. הצעת ראובן נובעת ממהירות ופזיזות שיהרוג את שני בניו אם לא יחזיר את בנימין, לכן יעקב מסרב לשמוע לראובן לעומת זאת יהודה, אינו קופץ ומציע תיכף הצעות, אלא ממתין ונותן לזמן להבשיל כדי שהצעתו תתקבל, וכמו שנאמר "ויהי כאשר כילו לאכול" (בראשית, מקץ מג ב) ומפרש רש"י (על פי בראשית רבה צא, ו) יהודה אמר להם המתינו לזקן (יעקב) עד שתכלה פת מן הבית, ע"כ. יהודה ממתין לזמן שיעקב אבינו יבין מעצמו שאין ברירה, ואז הוא מציע את הצעתו. מנהיג כדי שדבריו יתקבלו, צריך לומר את הדברים הנכונים בזמן המתאים ואם הוא פזיז או שאינו אומר דברים נכונים או שאינו אומר בזמן המתאים דבריו אינם מתקבלים. לפיכך יהודה ראוי למלוכה. ולא ראובן כי כפי שראינו למעלה שלשה אירועים אשר טופלו על ידי ראובן ויהודה ובכל אירוע רואים את ההבדל בגישה בין ראובן ליהודה הבדל זה הראה מי ראוי לזכות במלוכה,

קטיושה מתוקה שלי                               זה קורה במשפחות הכי טובות. היצר הרע יודע באומנות דייקנית כיצד להכניס מקלות רעים ולהבי סכינים, בגלגלי משפחות שראוי להתפאר בהן. השלום, האחווה והידידות יכולים לשוט להם על נחלי ופלגי מים של אהבה משפחתית חמה ונעימה, וממש ראוייה לקנאה. השמחות המשותפות, הטיולים המשפחתיים, האבא יושב בראש השולחן וכל אחד לפי התור אומר וורט מחודש שבדיוק מתאים לארוע, לשמחה, לבר-מצווה, וליום הנישואין של הזוג המארח. נכון, צפוף, לפעמים אפילו מלאה, אבל בכל זאת משפחה רחבה למופת. וזרעו לברכה, ממש תענוג לעיניים וגם לאוזניים.
יצר הרע סבלן. הוא יודע שמאחורי מנגינות השלום ונאומי האחווה מרחפת לה מאחור רוח מלחמה, שטנית, זוממת רעה, שרק ממתינה לסדק קטן בתמונה האופורית הזו, כדי לפרוץ קדימה ולחולל בוקא ומבולקא, אש ותמרות עשן, שינאה ופירוד, נאצות וגידופים, ושאר מרעין בישין.
''
אנחנו שלושה אחים ואחות בכורה אחת לאבא אחד, עליו השלום. אמא נפטרה כשהיינו צעירים למדי. אבא לא רצה להינשא בשנית, כדי שלא נסבול מסימפטום האמא החורגת. הוא היה אבא צדיק. הפיץ חום ואהבה לכל אחד מאיתנו באופן שווה, אף אחד לא הרגיש מקופח, וגם קינאה לא קיננה במעוננו. היינו ארבעה יתומים, אחותי הבכורה בת ה-16, אחי השני בן 15, ואנחנו התאומים בני 10. אבא עבד קשה כפועל בנין, ולא חסך מאיתנו דבר.
''
כולנו למדנו בישיבות קדושות, ואף פעם לא חסרו לנו דמי כיס. אבא דאג לטלפן פעם או פעמיים בשבוע, ואחת לשבועיים קפץ לבקר אותנו עמוס כל טוב הארץ. נכון, הלב היה שבור בלי אמא, הגעגועים קרעו לנו את הלבבות, אבל אבא היה נחמה גדולה. הוא ידע לחבק ולנשק כמו אמא, ולתת מכה כשצריך, כמו אבא. הוא ביצע את כפל התפקידים בצורה הכי מושלמת שניתן להעלות על הדעת.
''
גרנו בעיר צפונית בדירה בת שלושה חדרים, קטנטנים. היא היתה עבורנו ארמון מלכות, למרות שכל פינה בבית הזכירה את אמא, ותמונתה בסלון תמיד שבתה את ליבנו. אני זוכר את עצמי במשך שנים טומן את הראש עמוק בכרית, ובוכה מגעגועים. ואז מגיע אבא, מלטף את ראשי, מנשק ואומר לי ''איבני, אמא בשמים שמחה, אתה לומד תורה בישיבה...''. מילים פשוטות שנותנות כוח.
''
השנים חלפו. גדלנו. אבא ברגישות מופלאה חיתן אותנו אחד אחד. לא נח ולא רגע עד שבדק כל משודכת מן המסד ועד הטפחות, העיקר שבניו יהיו מאושרים. ''תראו בני'' היה אומר ''אני לא מאמין שאמצא לכם כלות כמו אמא שלכם ז''ל, אבל אני אעשה הכל כדי שיהיה לכם טוב עם עקרת הבית משורש נשמתכם, כמו שהיה לי טוב עם אמכם עד שהשיבה נשמתה בטהרה''.
''
התחתנו בעניות, ליתר דיוק בצניעות. אבא נתן לכל אחד מאיתנו כמה אלפי שקלים דמי שכירות לשנה. סייע במימון חתונה צנועה ורקד כמו נער צעיר בחתונות, למרות גילו המתקדם. הערצנו אותו כל האחים והשתוקקנו, כל אחד, להיות הורה נפלא כמוהו. כל כך פשוט, וכל כך גדול.
''
עשינו לו כבוד מלכים. כל שבת הוא התארח אצל אחד מאיתנו. בחגים, בימי הנישואין, בשמחות השונות, היינו נפגשים כל המשפחות עם אבא באחד הבתים. הוא ישב בראש השולחן כמו מלך, הנכדים היו מנשקים לו את היד ועטרו לראשו עטרת פז. במוצאי שבת היינו מחזירים אותו הביתה בנשיקות וחיבוקים. הוא היה מאושר, אנחנו היינו מאושרים, חשבנו שמשפחות כמו שלנו, אין בעולם. והאמן לי שזה לא רחוק מן האמת.
''
אבא חלה בסכרת, אחר כך בניוון שרירים. אין שליטה על הזיקנה. ערכנו אסיפת אחים והחלטנו שאחד מאיתנו חייב לטפל בו באופן רציף, השאר יעזרו. אני הצעיר מבין התאומים, התנדבתי לקבל את אבא אל ביתי השכור בפאתי אותה שכונה. אבא התעקש להשאר בביתו, ''אני לא עוזב את הבית שבו גידלתי אתכם עם אמא...'' אמר ''מי שרוצה לעזור לי שיבוא לגור אצלי''. אחי החליטו ''דוד, סיים את חוזה שכר הדירה שלך, ולך לטפל באבא בביתו.
''
עשיתי זאת בשמחה. כיבוד אב מצווה נפלאה, שיש לה שכר של אריכות ימים. רעייתי ברכה על הרעיון, וילדי מאד אהבו את סבא. נכנסנו לבית אבי, ובמשך למעלה מ-10 שנים מסרנו נפש בשבילו. באהבה. בשנתיים האחרונות הוא היה נכה ממש שאינו שולט על צרכיו, אך עדיין שמר על כבודו העצמי. הייתי מטפל בו בעדינות, ומשמיע לו מילות ניחומים ועידוד. ודברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. אשתי ואנוכי חשנו, שהילדים שלנו מתחנכים באווירת החסד הנדירה הזו, שהיא לכשעצמה מתנה משמים.
''
בשבת פרשת ''ראה'' לפני חמש שנים אבא נפטר. אחרי השבעה, הגיע הביתה עורך דין צעיר ובידו צוואה חתומה. לאבא היו מספר קופות גמל אותן הוא ביקש לחלק שווה בשווה בין ארבעתנו. את דירתו הקטנה הוא הורה להעביר אלי, רק אלי בטאבו. כך הוא ביקש לתגמל אותי על מסירות של 10 שנים. הרגשתי נבוך, אבל גם מאושר. סוף סוף יש לי דירה. וכאן נכנס השטן לתמונה. אחותי ושני אחי לא כל כך אהבו את הרעיון וניסו לשדל אותי למכור את הדירה ולחלק את שוויה בינינו. לאף אחד מאחי אין דירה והם משלמים שכירות חודשית בדוחק. אל תשאל למה ומדוע התעקשתי שהדירה שלי, והיא מגיעה לי על פי צוואת אבא. מכאן ואילך החלה מסכת של מריבות וגידופים, קנאה, שינאה ותחרות. אני עמדתי על שלי, והם בשלהם. ובשורה התחתונה המשפחה המפוארת התפרקה לחלוטין. אחַי, אחד אחרי השני עזבו את הצפון. אחותי עברה לאלעד-מזור החדשה, אחי הגדול התמקם בקרית-ספר, ואחי התאום עבר לאופקים. אני נשארתי בדירה שנתן לי אבא.
''
שלוש שנים אחר כך פרצה מלחמת לבנון השניה, 5,000 קטיושות נחתו בגליל ובצפון. הקטיושה פגעה בקיר המטבח של הדירה שירשתי מאבא וזרעה שם הרס רב. בנס לא נפגענו. ירדנו בזמן למקלט, כשעלינו למעלה ראינו את החורבן. הרהיטים חלקם עלו באש, המקרר התפרק, הארונות הוטחו על כל קירות הבית... נזק עצום. נמלטנו דרומה. אחי ואחותי לאחר שנות הניתוק חיפשו אותי, וביקשו לארח אותי עם משפחתי... הם העלימו את הקפדתם, או שסלחו כליל. אינני יודע.
''
התביישתי, לא הרגשתי נוח. אני מתגורר כאן בנתניה בפנימיית נוער, בתנאים של גלות ממש. סובל ושותק ומזיל דמעה.
''
תאמין לי שאני יודע למה אני בגלות. הקטיושה המתוקה שלי היא בת קול משמים שלימדה אותי לקח: לעולם יהא אדם וותרן בממונו. כשם שגרמתי לגלות ופיזור של המשפחה המורחבת שלי, קיבלתי גלות בעל כורחי. התפזרתי. הבית שלי מנופץ, המשפחה מפורקת.
''
בעזרת השם, עם תום המלחמה, אני מוכר את הדירה ומחלק את שוויה בין כולנו. טוב פת חרבה ושלווה בה, מבית הרוס ומשפחה של קרעים קרעים''.
כך סיפר לי דוד מאירי תושב הצפון בשלהי מלחמת לבנון השניה, ביום קייצי מהביל בנתניה. וכל מילה מיותרת.

בדיחות                                                  הכי שמן                                          שלושה אנשים שמנים רבים מי מבניהם יותר שמן. הראשון אומר: "אני הכי שמן! אני בקושי נכנס דרך הדלת לבית שלי!". השני אומר: "אני עוד יותר שמן! שאני רוצה לשבת אני צריך שלושה כיסאות!". ולבסוף השלישי אומר: "כולכם טועים! אני הרבה יותר שמן! ששלחתי את המכנסיים שלי לכיבוס הם שלחו לי את המכנסיים בחזרה עם פתק שבו כתוב 'סליחה, אנחנו לא מכבסים אוהלים'!"

בדיחה                                          איש אחד קנה לאישתו ליומולדת בפעם הראשונה פרחים ביומולדת שלאחר מכן קנה לה קבר וביומולדת השלישית לא קנה לה כלום. בא חבר שלו ושואל אותו למה בפעם השלישית לא קנית לאשתך כלום? ענה לו האיש: קודם שתשתמש במתנה השניה אחר כך נחשוב על מתנה שלישית!!!

לקוטים מספר ברית כהונה לאדמו''ר ועט''ר רבי משה כלפון הכהן זצוק''ל וזיע''א

ס''ג] על הזיקים כעין כוכב היורה כחץ באורך השמים ממקום למקום ונמשך אורו כשבט ועל הרעמים והברקים מנהגינו לברך שכוחו וגבורתו מלא עולם בשם ומלכות

ס''ד] על כלי זכוכית מנהגינו להכשיר אותו בשטיפה בלבד בין לענין חמץ בפסח בין לענין שאר איסורים

ספר המדות לרב הקדוש רב נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א

רע''א] מי שהצדיק נעשה אכסניה אצלו. נתברך בבנים

רע''ב] מי שמשתוקק לעשות איזה מצוה. ואין זוכה לעשות אותה. על ידי זה יזכה לבנים. וגדולתו מוריש לבניו. ובניו יזכו לעשות המצוה הזאת.

רע''ג] מי שמקפח פרנסה. לסוף שבניו מתים

רע''ד] מאגינט סגלה לבנים

רע''ה] בניו של אדם מתים כשעוסק בשמות הטמאה או בכשפים או שמאמין בהם
תגובות

ויש לשאול 2 שאלות:

א} איך השבטים חשדו ביוסף הצדיק שינקם מהם והלא כתיב לא תקום ולא תטור?

ב} כתיב שהשבטים אמרו ''לו ישטמנו יוסף והשיב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו'' בלשון עתיד היה הכתוב צריך לומר ''לו שטמנו'' בלשון עבר שאם יוסף ינקם מהם אז המשטמה היא מזמן המכירה ג}כתוב בתורה שיוסף אמר להם ''ואתם חשבתם עלי רעה אלוהים חשבה לטובה'' היה צריך לומר ''ואתם עשיתם לי רעה אלוהים עשאה לטובה'' ולא חשבה כיון שבאמת פעלו ועוד היה הכתוב לומר ''לרעה'' ולא ''רעה''?.

ברם כבר כתבנו בפרשת ויגש שמחלוקת יש בין יוסף ובין שאר השבטים שיוסף יוסף שכל זמן שלא ניתנה התורה שייך בהם דין בני נוח והשבטים סוברים אף על פי שלא ניתנה תורה מכל מקום אם יקבלוה עליהם שייך בהם דין בני ישראל ולא בני נוח ואם כן השבטים פחדו שמא יוסף ינקם בהם כיון שסובר שלא שייך עדיין הפסוק ''לא תקום ולא תטור'' כיון שלא ניתנה התורה.  אלא שעדיין יש לשאול למה הפסוק אמר לא תקום קודם לא תטור והלא מצד הסברא לא תטור צריכה קודם כיון שקודם באה הנטירה ואחר כך הנקימה ויש להשיב שאם התורה מתחילה בלא תטור אם כן לא תקום אינה צריכה שאם אין נטירה נקימה מניין? וכיון שהתורה רוצה ליתן שכר משנה למי שלא יטור שאז ממילא אינו נוקם וכן למי שהוא נוקם יענש שהוא עבר על הנטירה והנקימה אם כן אם כן כתה לא תקום בתחילה וסיימה בלא תטור ולפי זה הרשעים ניחא להם אם התורה התחילה בלא תטור שאז צריכה לדלג לא תקום ואם כן יעברו רק על לאו אחד ולא שניים אבל הצדיקים להיפך ניחא להם אם התורה כתבה שניהם כדי שיקיימו שניהם ואז שכרם יהיה מרובה וכאן השבטים אמרו ''לו ישטמנו'' שצריך להתחיל בלא תטור כדי שהרשעים יענשו רק אחת ויוסף השיבם אתם חשבתם רעה פירוש על הרשעים שלא יענשו הרבה אבל אלוהים חשבה לטובה פירוש חשב על הצדיקים שלא יעברו עליהם ואז שכרם כפול ולפיכך התחיל בלא תקום לסיים עלה ולא תטור ולפי זה צריך האדם להבליג אפילו אם חברו עשה לו רעה אף על פי שזה קשה כשחבירו יעשה לו רעה והוא צריך לשכוח מזה מכל מקום שכרו מרובה ועל זה נאמר ''ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'' פירוש שה' יתברך אוהב מי שמבליג ועוד דרשו חכמינו זכרונם לברכה מה שנאמר ''תולה ארץ על בלימה'' שהקדוש ברוך הוא תולה הארץ שלא להחריבה בזכות מי שבולם את פיו בשעת מריבה. ועוד שמצוות התורה יש שבהם טעם כמו כבוד הורים וגניבה וכדומה ויש אינם מרוכבים על שכל אנוש וצריך אדם לקיימם אף על פי שאינו מבין הטעם כמו מצות תפילין מצות פרה אדומה וכדומה ואם יבליג על חבירו ולא יתקוטט ולא ישטמנו ויקום אותו בזה מראה שהוא מקיים מצוות התורה רק בשביל שה' יתברך כך צוונו בלי נטייה אחרת. ואשריו לאדם שעובד את ה' יתברך מאהבה ולא משום נטייה אחרת.

ויהי רצון שנוכל לקיים מצוות ה' יתברך שבזכותם יגאלינו גאולה שלימה בקרוב אמן!!!

תגובות

פרשת ויחי

 

פרשת השבוע מספרת על פטירת יעקב אבינו ע"ה. יעקב אבינו כשהגיע לגיל ששים ושלש שלחו אותו אביו ואמו לקחת אשה מאצל לבן והוא הלך לישיבה של שם ועבר וישב שם ארבע עשרה שנה ובגיל שבעים ושבע הלך אצל לבן ובגיל שמונים וארבע לקח לאה ורחל ובגיל תשעים ואחד היו לו אחד עשרה בנים ובת ובגיל מאה ושמונה נמכר יוסף למצרים ובגיל מאה ושלשים נפגש עם יוסף וחי במצרים שבע עשרה שנה ובגיל מאה וארבעים ושבע הרגיש עצמו שהולך למות וישלח ויקרא לבנו ליוסף ואשביעו שלא יקברו במצרים אלא במערת המכפלה. ולמה השביעו? שפרעה יוכל לומר ליוסף שלא לשאת אותו שמשעה שבא יעקב למצרים כלה הרעב ובא השבע בזכותו. ופרעה לא יוכל לומר ליוסף עשה התרה, שכשפרעה הניח יוסף שרו הראשון יוסף דבר עמו בשבעים ואחת לשונות ופרעה אינו יודע אלא שבעים לשונות וישבע את יוסף כדי שלא יגלה שהוא יודע יותר ממנו. ואם יאמר לו עשה התרה יאמר לו אעשה התרה גם על השבועה הראשונה. ואח"ך חלה יעקב אבינו ויאמרו ליוסף הנה אביך חולה ויקח את שני בניו עמו וילך לפני אביו ויאמר לו יעקב שנתן לו הבכורה וכשיחלקו ארץ ישראל יקח שני חלקים ומנשה ואפרים נקראו שני שבטים. ויברך אותם יעקב אבינו. ואח"ך אסף כל בניו ורצה לגלות להם את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה משום שאם יגלה להם שאפי' בזמן הזה עדיין לא בא האנשים מתייאשים ואינם יכולים לסבול אבל גלה להם מה עתיד לבוא עליהם עד הבית הראשון. חז"ל אמרו הפרשה הזאת רמוז בה מה עתיד לארע לנו עד המשיח. ונפטר יעקב אבינו ויחנטו אותו הרופאים של יוסף ארבעים יום ויספדו עליו במצרים שלשים יום אחרים. ואחר שבעים יום אמר יוסף לפרעה אעלה לקבר את אבי בארץ ישראל והלכו וכשהגיעו המלכים של ארץ כנען עשו לו כבוד גדול כשמצאו הכתר של יוסף תלוי על ארונו כל אחד מהם הביא הכתר שלו ותלה אותו על הארון. וכשבאו לקברו בא להם עשו ויאמר להם שיצחק יש לו שני בנים ומערת המכפלה נשארו בה שתי מקומות מקום לי ומקום ליעקב, ויעקב כבר קבר במקומו את לאה ויאמרו לו הלא מכרת אותה ליעקב ויאמר להם לא מכרתי לו רק הבכורה ויאמרו לו יש לנו שטר מכירה ויאמר להם איפה ויאמרו לו במצרים ויאמר להם הביאוהו ונראה. שלחו נפתלי, וחושים בן דן היה איש גברי הרבה ועל לא דבר הוא כועס ואינו שומע היטב ולא שמע הויכוח שהיה להם עם עשו. ומצא הארון של יעקב עומד ויאמר לא כבוד זה שאל אותם למה עומדים ככה הראו לו עשו והוא הבין שעשו לא הניח אותם לקבור את יעקב, לקח חרבו וחתך לו ראשו ונתגרגבה ונפלה במערת המכפלה. ולמה נזכית ראשו שתקבר במערת המכפלה? מפני שעתיד לצאת ממנו הרבה גרים רבנים גדולים כמו אנקלוס ושמעיה ואבטליון ורבי מאיר ורבי עקיבה וכו' שהיו קדושים הרבה. ויקברו את יעקב ושבו למצרים. ואחיו שלחו לו ואמרו לו שאביהם צוה לפני מותו שתשא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך וסלח להם ויאמר להם שאלהים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב. ויוסף צוה לאחיו ואשבע בניהם שכשיצאו מארץ מצרים יעלו עצמותיו לארץ ישראל וימת יוסף בן מאה ועשר שנים.

פרשת השבוע נקראת סתומה ר"ל שכל הפרשיות כשתגמר הפרשה מניחים שורה חלקה ומתחילים שאחריה בשורה חדשה אבל פרשת ויחי רחוקה על פרשת ויגש כדי שאדם יכתוב אות אחת. ורש"י ז"ל כתב למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד שהתחילו לשעבדם. והא ידוע שלא התחילו ישראל לעבוד תחת מצרים אלא אחר שמת האחרון שבשבטים שהוא לוי שנפטר שבעים שנה אחר יעקב. וגודל השעבוד הוא שמונים ושש שנים בלבד ר"ל אחר שנפטר לוי בשלשים ושבע שנים ועוד מה רוצה לומר רש"י במלות בעיניהם ובלבם? אולם כדי ליישב דברי רש"י ז"ל נתרץ קושיה אחרת. חז"ל אמרו כשנפגש יעקב עם יוסף הכתוב אומר שיוסף חבק אביו ונשקו אולם לא אמר שיעקב נשק יוסף. למה? ותירצו משום שבאותו זמן יעקב היה קורא קריאת שמע. והקשו למה יוסף לא קרא ויעקב אינו יכול לדחותה אחר חמש דקות? ותירצו שיוסף היה עוסק במצות כיבוד אב ואם והעוסק במצוה פטור ממצוה. ויעקב רצה להראות שאהבתו להקב"ה יותר מהכל אפי' מאהבתו ליוסף שהיה אוהבו הרבה.

אולם השאילה היא למה רק עכשיו היה לו משהיה בארץ ישראל ואף כשהיה במצרים אחר שנפגש עם יוסף יקרא קריאת שמע? אולם ידוע מה שפירשו חז"ל על זבוב עקרון שהגויים היו עושים תמונה לעבודה זרה שלהם גודל הזבוב וכשזוכרים אותה מוציאים אותה ומנשקים אותה. וכשיעקב אבינו היה בארץ ישראל לא היה ירא על בניו משום שארץ ישראל ארץ קדושה ועוזרתם שלא יטבעו בטומאה אבל כשבא למצרים שהוא ארץ הטומאה והע"ז וירא על בניו שיטעו. ולכן כשפגש ביוסף התחיל לקרוא קריאת שמע כדי להבינם שאם הגויים צריכים להכניס ידיהם לכיסם כדי לעבוד ע"ז שלהם אנו הקב"ה שהוא מלא כל הארץ כבודו ובלא שאתה מכניס ידך בכיסך הוא כבר בלבנו. והם זוכרים הע"ז רק כשנפשם בנחת אנו לא! אפי' שהוא משתוקק יוסף הרבה ומוחו עוסק ביוסף זכר הקב"ה. ובכל זמן שיעקב אבינו היה חי משפחתו היו זוכרים המעשה הזה שהוא דבר קשה ומספרים אותו מאחד לאחד. אבל אחר שנפטר התחילה להשתכח שהקב"ה גזר שהמת משתכח אחר י"ב חודש כדי שבני אדם יכולים לחיות. ואף המעשה הזה התחיל להשתכח. ולזה אמר רש"י ז"ל שנסתמו עיניהם ולא רואים עוד יעקב ולזה נסתם לבם ושכחו המעשה של יעקב מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. לא עבודה ממש אלא עבודה זרה בשוגג. ובזה יתפרשו על נכון הדברים שאמרו חז"ל למה נאמר ברוך שם כבוד מלכותו בנחת? ותירצו משום שמשה לא אמרה בפרשה. ויעקב אבינו כשבאו אליו בניו קודם שנפטר היה ירא דילמא התחילו לטעות ועובדים ע"ז והם הבינו אותו ואמרו לו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. באותה שעה הודה יעקב להקב"ה ואמר ברוך שם וכו' ולזה תקנו לאומרה בנחת. אבל כאן יש לשאול א} שכשיעקב אמרה הוא מודה להקב"ה שבניו צדיקים ב} אם אנו אומרים אותה למה לא אומרים אותה בקול והא כל האנשים יודעים שאנו אומרים אותה? אולם כאן חז"ל רצו לרמוז לנו דבר שהיה לנו שלא לאומרה משום שמשה לא כתבה בפרשה אבל אנו צריכים לזכור את יעקב שקרא קריאת שמע כשנפגש ביוסף. ולזה אמרו לנו לאומרה בנחת כמו שאדם אומרה בלבו לזכור את יעקב אבינו שאמרה להראות לנו שצריכים לאהוב הקב"ה בכל לבנו. וזהו למה ננחו ידינו על עינינו כשנקרא קריאת שמע לזכור שכשנפטר יעקב אבינו נסתמו עינינו ולבנו.

ולזה למה החתן מקודם לא היה קורא קריאת שמע שאם יקראה כולה בהבנה והוא עסוק אינו יכול לכוין בה היטב אבל עכשיו שנסתמו עינינו ולבנו ואין יודעים כל הכוונות קוראים אותה אבל לא אומרים אותה כמצליף, לכל הפחות צריכים להבינה. ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך לאהוב הקב"ה בכל לבינו. לא נזכור הקב"ה אלא בזמן המעונן אבל בזמן התענוגים כל אחד עושה מה שעולה בראשו או וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' כשנלבש הטלית הקב"ה יעזרנו לזכור המצוות ולא עושים עבירות או ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם בשעה שנלבש הטלית הקב"ה יעזרנו להתגבר על יצר הרע ולא נראה דברים אסורים או להרהר בדברים אסורים. נכון שהאדם נוהג לקראה כמצליף אולם ישתדל לתקן וצריכים אנו לעוזרו. לא יתחיל אדם להעמיק ויבוא אדם וידבר או יתלוצץ על חביריו ויאבד לו ההתעמקות. זה יהיה חוט ומחטיא, חוטא שדבר בבית הכנסת ומחטיא שאבד ההתעמקות של אותו אדם שהשתדל לתקן עצמו ומתפלל כראוי. יהי רצון שהקב"ה יעזרנו להעמיק בתפלותינו ונבין מה שאנו מוציאים מפינו ויבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.
תגובות

בס''ד       מוסר בלערבי פרשת ויגש

פלפרשה מתאע הזמעה אלי פאתת. חכאלנה לפסוק. עלא השבאייל מתאע יוסף אלי עמלהם מעה כואתו. באש יערף אידה כאן נדמו עלא אלי באעו. ואלי יחבו בנימין כיף כוהם האו לא. וכיפאש שבל עלא בנימין אלי שרק לכאס מתאעהו. ורזעו לכואת לכל למצר. וקאלו יהודה אלי כלהם יווליו כדאמה ענדהו. ואלי יוסף מה חבשי. וקאלום מה נאכד כאן בנימין. וקתהה יהודה כמם אלי מוש מדנוב אלי באעו יוסף נצארלהם למאשאכל האדון. עלא כאטר בנימין מה כאנשי פלביעה מתאע יוסף. והווא מה יחב כאן בנימין. וקאל האדה מה ינפע פיה כאן לקווה. ווקתהה למלאכים אלי פשמים הבטו באש יתצנטו הניקאש אלי חינצאר בין יהודה ויוסף. אלי הומאן זוז מלכים.

ויהודה אקתארח עלא יוסף. קאלו נשד האנה פי בקעתו. אקוה מנו יאסר ונקצ'ילך כיר מנו. יוסף מה חבשי. קאלו אנתין מביין פיך קויי יאסר. ואידה כאן תתגשש תקום תקתל באעד לחד. תווליש כל יום זנאזה הוני. נחב ואחד מרכי. וזאד גש יהודה. ותקרב קדאם יוסף לבלאצה אלי מה ענדושי חק יתקרבלהה. ויוסף וקתהה בעת באש יזיבולו עסכר קויין חדה. כאף יהודה יעמלשי באעד להרזה. ויהודה קאלו מה תתגששי עלייה. מאענאהה חיתכלם מעאהו כלאם אלי יגשש. וקאלו נחשבך כיף פרעה. כלמה מסכרה ופסרהה כיף מה תחב. נקצ'רך כיף פרעה אלי הווא מלך. ראו חתתעאקב כיף מה פרעה תעאקב עלא שרה אמנו. כדאב כיף פרעה. ואידה כאן תגששני נקתלך אנתין ופרעה מתאעך. ובדאו פניקאש. ויהודה קאלו אנתין מלי שפתנה קעד תתסבל עלינה. בוכם מאזאל חיי האו לא. ענדכמשי כו אוכר. יאכי באש תנאסבנה. ואחנאן מה כבינה עליך שיי. וקלת זיבו כוכם הזגיר ונעס עליה. ואנתין תתסבל באש תאכדו. ויוסף כאן יזאוובו. וקאלו האשביכם כוכם לוכר מה זריתושי עליה כיף האדה. וכאן יקולו לכלאם אלי יערפו מה יחבושי. תגשש יהודה וכדה חזרה כבירה כאנת קדאמו. ועיינהה לפוק וקאבלהה בידו. וגפצהה תחת רזלו רזעהה תראב. קאם מנשה אלי וקתהה עמרו 8 שנין עמל כיפו. ויוסף זאד נרפז יהודה. וקאלו פי באלך מה קויי כאן אנתין. ענדי האשכון אקוה מנך. ועייט עיטה יהודה בלגש מתאעהו. ביהה רמאו לחבלאת לכל אלי פי מצר. והשייאבן לכל טאחולום השנין אלי מאזאלולום פי פמהם. ולמראץ' בלקלב מה צאת פיהם חד. ולעסכר אלי כאנו חדה הרבו. ורפשו בעצ'הם ומאתו מנהם יאסר. ויהודה כאן ענדו שערה פי שדרו. ווקתלי יוצל לקמת אלגש. תוקף ותנקב חואייזו ותביין לברה. ויוסף וקתלי שאפהה קאל למנשה אצ'רב עלא כתף יהודה בשוייה וברדו. ועמל איכאך וברד יהודה שוייה. ויהודה קאל לנפתלי בארה שופלי קדאש תמה חומה פי מצר. ויוסף וצא וזאבולו עסכר אכתר קויין וזאו. וכלט נפתלי וקאלו תמה 12 אן חומה. קאלום אנתון כל ואחד ישד חומה יכליהה. והאנה נכמל האך התלאתה לוכרין. ויוסף זאד ידוי מעה יהודה באש מה יכליהושי יבדא פתכמאם אלי כמם. וזאד נרפזו יאסר. ועייט עיטה אוכרה יהודה. אלי בלחס מתאעהה טאח הצור מתאע מצר. וחתה פרעה טאח מלכרסי מתאעהו. ווקתהה חושים ולד דן תקווה עליה הזוע. וקאל האשביהם עטלו. וכרז ישופהם קריב יוצלו האו לא. וקרב חתה לחדוד מצר. וסמע לעיטה מתאע יהודה. קאל האדה עיטת עמי. ותבע לחס ומשה יזרי באש יעאוונו. ופרעה נשד עלא אלעיטה האדי. וחכאוולו. בעת ליוסף קאלו שייב עלינה מנהם נאוי תכלי מצר. הומאן מאזאלו פלכומאצ'ה האדי. וכלט חושים. הנאס אלי גאדי ולאו לכל ירעשו. קאלו הומא 10 ואחנאן כאייפין. וזאד עליהם ואחד אוכר. וקתהה יוסף תאכד אלי כואתו יחבו בנימין. ומוסתעדין יחארבו מצר כאמלה עלא כאטרו. ואלי הומאן נדמו אלי באעו. קאלום כרזו לעבאד לכל מן קדאמי כליווני האנה ויאהם ראס ראס. עלא כאטר מה יחבשי ישופו כיפאש כואתו חיתחשמו מנו. והנאס לכל פרחו. קאלו אכטה ראסי ואצ'רב. כליהם יתלתהאו ביה. ווקתלי כרזו הנאס לכל. קאלום יוסף אידה כאן נזיבלכם כוכם לוכר אלי בעתו למצר. קאלולו תעמל עלינה אכבר מזיה ואלי תטלב נעטויווך. קאלום כוכם קאעד ענדי. קאלולו וין. קאלוםאלי ואקף חדאכם.

 ותבאהדלו. קאלום האנה כוכם יוסף. ובאס בנימין. ובאסהם לכל. וקאלום מה תכמושי. כיף מה ענדי חתה שיי עלא בנימין. מה ענדי פי קלבי חתה שיי עליכם. ותקרבולו וכלמו.

ויוסף קאלום בארו זיבו בוייה חדאיה. וקולולו אלי האנה למלך מתאע מצר. ופרעה סמע אלי האדון כואת יוסף ופרח מן חאזתין. אלי לבלאד מה חתכלאשי. ואלי יוסף מוש כדים. והווא מן פאמילייה מליחה מתאע אברהם אבינו. וקאל ליוסף אבעת זיב בוך וכואתך חדאך. ויוסף עטה אמארה ליהודה באש בו יאמן. וקאלו אלי וקתלי כרז מן חדה כאנו יקראו פדין עגלה ערופה. ווקתהה חלו לחרם אלי עמלו באש מה יכשף חד. וערפת שרח בנת אשר האש נצאר לכל ברוח הקדש. ומשאת באש תבשר יעקב בשוייה. וגנאתלו גנאיה ותקוי חסההה בשוייה. חתה אלי בדא יסמע כלמת יוסף. ועאוודתהאלו קדאש מן מרה. ופהם וערף אלי יוסף חיי. ובארכהה יעקב אבינו באש מה תשופשי למות. וכאנת עאיישה חתה וקת לגמרה. ומן באעד טלעת לסמה חייה. וכלטו השבטים וקאלולו אלי יוסף בעתלו באש יזי חדה. ועטאוו לאמארה. ויעקב אבינו כאן כאייף יהבט למצר. וכאן יחב ישוף יוסף. ורבבי קאלו אמשי למצר ומה תכאפשי האנה מעאך. ומשה יעקב הווא ולפמילייה מתאעו למצר וקאבל יוסף. ויוסף קאבלו בפרעה הווא וכואתו למרכיין. באש מה יאכדומשי ללעסכר. וקאלום קולו לפרעה אחנאן ראעיין גנם. אלי הווא לעבודה זרה מתאע מצר. באש ימשיו יקעדו פי ארץ גושן וחדהם. ויעקב בארך פרעה אלי וקתלי ימשי חדה הניל יטלע וישקי מצר לכל.

ופשנין הזוע למצריין ופאוולום לפלוס. ומשאו ליוסף. וקאלום זיבו זואייל מתאעכם. וופאו הזואייל. וקאלום נשרי עליכם לוטיאן. וחוולהם מן בלדאנהם באש כואתו מה יסתמאוושי בראנייה ויחשמו. כאנשי לביבאצה מה שראשי מן ענדהם. וכאן יעטיהם למאכלה. אלי הומאן פי ביעת מרת פוטיפר. קאלו לחק מעה יוסף. ורזעלום יוסף למזייה מתאעהם תווה. ווקתלי זא יעקב אבינו. בזכות מתאעהו ופא הזוע. ויוסף עטה ללמצריין וטיאן באש יזרעו. וקאלום אלי יזיבו 20 פלמיה לפרעה. ויעקב וזגארו קעדו פי ארץ גושן. ורבבי בארכהם וכתתרו ותמרו פיהה יאסר.

פלפרשה מתאע הזמעה האדי. יחכילנה לפסוק. אלי וקתלי יוסף תערף לכואתו כואתו תבהדלו ומה נזמו יתקרבולו כאנשי באעד מה כלמהם הווא. הוני ואחד ינשד עלאש תבהדלו. והאדה הומאן אקבל מה באעו עמלו בית דין וטלע חייב מיתה. אלי הווא מורד במלכות יהודה. והומאן סכפו עליה ובאעו ומה קטלוהושי. וכיף מה נשופו אלי ראובן וקתלי קאלום אלי רבבי קאעד יעאקבנה עלא כאטר מה תצנטנאשי לכונה וקתלי כאן יצ'רע לינה. מאענאהה חתה הווא מואפק מעאהם אלי ענדום חק ולאכן חקום סאמחו. המאלה עלאש תבאהדלו וקתלי כשף רוחו ליהם. מאדאם ענדום חק מה תמאשי עלאש יתבהדלו.

ולאכן מערוף הדין. אלי הדיין מה ענדושי חק יחכם צאחבו האו קריבו האו עדו. עלא כאטר אידה כאן צאחבו האו קריבו חיזי מעאהו. ועדו חיזי צ'צ'ו. חתה ואלו יקול האנה נערף רוחי אלי נמשי מעה לחק. לא. וחתה ואלו חכם חכומה צחיחה חכומתו מה תתחשבשי. והוני השבטים פסולים באש יחאכמו יוסף. כאן מן סירת אלי הומאן קראבו. וכאן מן סירת אלי הומאן כאנו יכרהו. כיף מה קאללנה לפסוק פי פרשת וישב. ובהאדה חתה ואלו אלי לחכומה מתאעהם צחיחה. מה ינזמושי ינפדוהה. אלי מה תתחשבשי חכם. והאדאך עלאש תבהדלו.

אכואני לעזאז. פלפרקי אבות קאל התנא הקנאה והשנאה והתחרות מוציאים את האדם מן העולם. מאענאהה אלי הנגרה ולמכרהנייה ולעבד אלי יזרי באש יגלב צאחבו יכרזו לעבד מן עולם הזה ומן עולם הבא. אלי לחאזאת האדון יכליוו יגלט ויתהם פי צאחבו ויעמל מעאהו חואייז דוניין אלי רבבי חיעאקבו עליהם האדה פי עולם הבא. וצאחבו מה חיסכתלושי וחירזעלו ויכסר פי עולם הזה. כלף מן האדה אלי למכרהנייה אלי נכרהו בעצ'נה יכליוונה נדורו עלא לחואייז הדוניין מתאע צחאבנה באש נכשפו ביה. ונווליו נתכלמו לשון הרע. ומראת חתה חאזאת אלי מה פיהושי מן כתרת למכרהנייה מתאענה נקולוהם עליה. ויוולי מוציא שם רע. וקדאש מן חאזאת דוניין יכרזו מן השנאה. לאכן אידה כאן אחנאן נשופו

 לעדאר לצחאבנה. ונכממו אלי הווא גאלט. ואידה לזם נמשיו נחכיו מעאהו. ממכן יאסר נווצלו לחל מן גיר משאכל. וחתה ואלו הווא מה חבשי יסמאענה. נזמו נשופו האשכון ינזם יאתר עליה ויחכי מעאהו ונבעדו מן למאשאכל לכל. וינזם יכון אלי לחאזה אלי עמלהאלנה צאחבנה כאנת פי וקת גש. והווא מה יקצדשי באש יצ'רנה. ונזיו נכממו. צאחבנה האדה אידה כאן מרץ' וסתחק באש נעטיוו הדם האו סטחאק למעאוונה מן נוע אוכר. זעמה כננה נווכרו ומה נעטיוושי. ובהאדה ילזמנה נכממו אקבל מה נעמלולו חתה מצ'רה. נסתכאיילו אלי בלמצ'רה האדיך ממכן יאסר ימות. זעמה כננה נסאמחו רוחנה אידה כאן פי זרת לחאזה אלי עמלנאהה מאת האו מרץ' מרצ'ה כבירה יאסר. ובהאדה ולזמנה פי וקת לגש מתאענה נברדו עצאבנה ונסתנאו נהאר האו תנין חתה נברדו שוייה ומן באעד נחכמו עלא צאחבנה. ונזיבוו הוני מעשה אלי כתבו חיים וולדר פי סדורו אנשים מספרים על עצמם .לבנת אלי תחכי לחכאייה תקול. אלי הייא עמרהה 20 שנה. וכאנת ענדהה מאשאכל מתאע ערס. אלי כל ואחד אלי תקדמלהה מה כאנשי מונאסב בנסבה ליהה. משאת לכותל המערבי תצללי גאדי. ומן באעד משאת לקו נומרו 2 באש תרווח. לקאת צף כביר יאסר. סתנאת גאדי וכאר ימשי וכאר יזי והנאס דז בעצ'הה. הייא מה חאוולתשי באש דז לאכן כאנת שאדדה צחיח פצף. ווקתלי וצל כאר אוכר והנאס בדאת תטלע והייא מתשככה תטלע האו לא. ווקתלי חתטלע בצ'בץ' זאת בנת אוכרה ודכלת בדזאן. קאלתלהה מה יהמכשי הנאס אלי קאעדה תסתננה. קאלתלהה חתה הייא ענדהה נפץ שעה והייא תסתננה. תגששת יאסר ועמלת רוחהה מוש מגששה. לבנת לוכרה קאלתלהה טלעי וראייה והייא דכלת ללכאר. וחתה הייא חאוולת באש תדכל לאכן השופיר קאל חיסכר לבאב וסכר והייא מה טלעתשי. לבנת עמלתלהה בידהה אללא גאלב. תגששת יאסר. קאלת נשאללה מה תוצלשי. לכלאם האדה קאלתו מן כתרת לגש והייא מוש מסתאנססה תקול כלאם כיף האדה. ומן כתרת לגש מתאעהה טלעת פי כרהבה ''חאפר'' משאו פתנייה לעאדייה ומן באעד שמעו תפליקה כבירה. ומן באעד חס לאומבולנסים. השאייק קאל האדה פגוע. ווקתלי תעדאו קריב עליה שאפת אלי האדאך הווא לאוטובוס אלי כאנת נאוייה תטלע עליה. פהמת אלי מנעת מן למות. ומן באעד כממת עלא לבנת אלי טלעת פי עוצ'הה. והוני בדאת תחאשב רוחהה אלי ממכן יאסר לבנת מאתת והייא הסבב אלי תעאדלהה. פלפגוע האדאך נפטרו 23 ואחד. תבעת לחדשות וקאלו אלי פיהם בנאת. כדאת הזאראייד כתבו לאסאמי לאכן מה חטושי תצאוור. תקלקת יאסר ובדאת תשתכאייל אלי לבנת האדיך מלפוק תקוללהה אלי בדעה מתאעך סבבתלי למות. באעד זמעה משאת לכותל וצלאת גאדי וטלבת מן לבנת האדיך באש תסאמחהה. משאת ללמחטה מתאע לכאר באש תרווח וכממת באש מה תחאוולשי תטלע בסיף. ווקתלי וצלת ללמחטה לקאת גאדי למופזהה. לבנת האדיך קאעדה פלמחטה. משאתלהה תזרי קאלתלהה תתפכריני. לבנת ברקת פיהה וקאלתלהה אנתין לאבאש. קאלתלהה הייא האנה אלי קאעדה נכמם עליך. קאלתלהה האנה אלי כנת נכמם עליך. קאלתלהה כיפאש אנתין אלי טלעתי פלכאר מוש האנה. קאלתלהה אלי הייא הבטת פלמחטה אלי באעדהה. אלי הייא נשאת התהלים מתאעהה פלכותל ורזעת עלא רזליהה באש תאכדו. ומן באעד סמעת עלא לפגוע ועלא קד לחשאב יוולי לאוטובוס אלי כרז באעד מה כרז לאוטובוס אלי כאנת ראכבה עליה אלי כממת אלי הייא רכבת עליה. והייא הסבב אלי מה כלאתאשי תטלע פלאוטובוס לאוול אלי כממת מנע. קאלתלהה לא הייא טלעת פל''חאפר'' ותבעת לאוטובוס ולאוטובוס אלי כאנת נאוייה באש תטלע פיה הווא אלי נצאר פיה לפגוע. והייא מנעת מן סירת אלי מה טלעתשי בסבב לבנת האדיך. ולבנת לוכרה מנעת בזכות התהלים. קעדו שעתין יחכיו פלמחטה. ופלאכר כממו באש יכתבו לחכאייה האדי באש הנאס תערף אלי כל שיי בלכתבה. ומן גיר גש ולא דעה. יהי רצון אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.

תגובות

בס"ד

עש"ק,פרשת ויגש ח' טבת התש''ע,

שנה תשיעית, גיליון מספר 457

כניסת השבת: 16:53

ההפטרה: ויהי דבר ומסיים: בתוכם לעולם יחזקאל ל''ו

יציאת השבת:17:48

צום י' בטבת יום ראשון  התחלת הצום 6 :10 סיום הצום 17 :41

 

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

 

 

 

בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר

ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי ולרפואת זינה בת שלבייה יעיש

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א . ולמנוחת האשה הכשרה מרת בחלה בת גזאלה לבית חדאד ז''ל. ולמנוחת האיש היקר רודף צדקה וחסד מר חמוני חדאד בר מסעדה ז''ל. ולמנוחת האשה הכשרה רודפת צדקה וחסד מרת ששייה בת צ'יאמנטה לבית קאבלה ז''ל

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

גדלתי על כך שהיהודים הם היצורים הנחותים ביותר שהגיעו לעולם רק כדי להרוג ערבים – ואז גיליתי שאני יהודי...                                       גדלתי בכווית והיה לי את הטוב ביותר מכל דבר. לאבי הייתה חברת בנייה מצליחה, והוא העניק לנו, לחמשת ילדיו, מותרות שכללו שעורי פסנתר, שחייה וקליגרפיה וטיולים בכל העולם. למרות שהיינו מוסלמים כמו כולם, היינו חילוניים לחלוטין ואבא שלי תמיד עשה כל שביכולתו כדי לשמור עלינו מהדתיים, אותם הוא תיאר כמטורפים. גדלתי על כך שהיהודים בכלל והישראלים בפרט הם יצורים מהזן הנחות ביותר שקיים, ושהם הגיעו לעולם רק כדי להרוג ערבים. בשיעורי המתמטיקה המורה היה שואל "אם טיל הרג X יהודים, כמה יהרגו ששה טילים?" אבא שלי היה קנאי אנטי ישראלי. הוא היה תוצר של אסכולת החשיבה של נאצר: חילוני מנקודת מבט מוסלמית אך עדיין מסור לרעיון האחדות הפאן-ערבית. ישראל - כך הוא האמין - היא בא כוח אמריקאי במזרח התיכון הפוסט-קולוניאלי. אבי תמך כלכלית באש"ף מאז 1960, כשיאסר ערפאת (שהקים את אש"ף כשהתגורר בכווית) אסף כספים מפלסטינאים עשירים שעבדו במדינות המפרץ. כמהנדס, אבא שלי היה שותף לתוכנית שבה אגודת המהנדסים הכוויתית הייתה מפרישה כספים מהמשכורות החודשיות, כדי לשלחם ישירות לאש"ף. הוא עמד על כך שמלחמה והתנגדות עיקשת הן הדרך היחידה לטפל במדינת ישראל. בקיץ 1990, כשהייתי בן 12, חיינו השתנו מן הקצה אל הקצה. היינו בחופשה כשסדאם חוסיין פלש לכווית וסיפח אותה לעיראק. עסקיו של אבא – יחד עם חלק ניכר מהמדינה – נבזזו. כל חסכונותינו הפכו לפיסות נייר חסרות ערך. לא יכולנו לחזור לכווית, אז היגרנו לקנדה. אבא שלי הצליח להתגנב חזרה למספר ימים, כדי להשיב לעצמו כמה מסמכים עסקיים חשובים, שמאוחר יותר מלאו תפקיד חשוב בהשגת כספי פיצויים מקרן האו"ם. תפילה בחשיכה מכל המשפחה, אני היחיד שנשאר לגור בקנדה בסופו של דבר. למעשה, אבא שלי מעולם לא הצליח להסתגל לחיים בעולם החדש, ומכיוון שהיו לו קשרים עסקיים טובים בירדן, הוריי החליטו לעבור לגור שם. כל אחיי חזרו אף הם לחיות במזרח התיכון - אח אחד מנהל חברה מצליחה בירדן, שני אחים לומדים במצרים (אחד רפואת שיניים והשני מנהל עסקים), ואחותי מתגוררת בדובאי ועובדת שם בבנק. ערב אחד בשנת 2003, למדתי בספריית האוניברסיטה בלונדון-אונטריו, כשהבחנתי בגבר מבוגר הלבוש במעיל חסידי, ונראה כיהודי דתי. מראהו עורר בי סקרנות, אז ניגשתי אליו ושאלתי, "אתה יהודי?" בחיוך קל על פניו הוא אמר, "לא, אני סתם אוהב להתלבש ככה." לא ידעתי אם הוא צוחק או שהוא רציני. כל האנשים הדתיים שפגשתי בעבר היו מפחידים למדיי. האם היהודים אמורים להיות מצחיקים? קראו לו ד"ר יצחק בלוך, והוא היה פרופסור לפילוסופיה בדימוס. החלפנו מספר מילים ואז הוא שאל מה הרקע שלי. מכיוון שההיסטוריה המשפחתית שלי מורכבת למדיי, ואני מקבל כאב ראש בכל פעם שאני צריך להסביר אותה, הסתפקתי בלומר לו שאני ערבי מכווית, ובדרך אגב הזכרתי שסבתא שלי, מצד אמי, היא יהודייה. הוריה של אמי נפגשו בירושלים כשסבא שלי, ערבי מהגדה, שירת בתור לוחם בצבא ירדן נגד הציונים. הוא היה אז בן 18 וסבתא שלי הייתה בת 16. אבא שלה ניהל בית ספר בירושלים – ומהחומה המקיפה את אותו בית-ספר היא הייתה קופצת כדי לפגוש את סבי הנאה לבוש המדים. הם התאהבו, התחתנו, וחיו במשך מספר שנים בשכם. אחרי שסבא שלי השתחרר מצבא ירדן, המשפחה עברה לכווית, שבה עסקי הנפט יצרו פרויקטים גדולים של בנייה ועסקאות ענק. בכווית אמא שלי הכירה את אבי ונישאה לו. המודעות לעברה היהודי של סבתי, עוררה בי תמיד סקרנות לגבי היהודים. בכל פעם שהיינו מגיעים לחופשה ברבת עמון שבירדן, הייתי צופה בקביעות בערוץ הישראלי – כשההורים שלי לא היו בסביבה. מאוד אהבתי את ההמנון הלאומי היהודי, והייתי נשאר עד מאוחר כדי לשמוע את התקווה בסוף שידורי הטלוויזיה. באותו יום בספריית האוניברסיטה, היהודי ההוא - ד"ר בלוך - הביט בי ואמר, "לפי האיסלם, אתה נחשב מוסלמי, מכיוון שהדת נקבעת על פי האב. אבל לפי היהדות אתה יהודי, מכיוון שהזהות הלאומית עוברת דרך האם." הראש שלי התחיל להסתחרר וזיכרונות מילדותי בכווית החלו צפים. נזכרתי שעל המסמכים של סבתא שלי הופיע השם "מזרחי" שהיה עבורי שם מוזר ומנוכר. היה לה גם ספר תפילות קטן עם אותיות בעברית, והיא הייתה מתפללת בחושך ובוכה (חשבתי שמכנים את הכותל "כותל הדמעות" בגלל שבכי הוא חלק מהתפילה). להוציא אגדה משפחתית מעורפלת, סבתא שלי מעולם לא הזכירה מילה על מוצאה היהודי – אבל עכשיו החלקים נפלו במקומם. הודיתי לד"ר בלוך על השיחה, ומיהרתי הביתה כדי לספר לשותף שלי לדירה את מה ששמעתי. הוא חייך ואמר, "אז אתה מוסלהוּדי!" לא התלהבתי. נכנסתי לחדר והתקשרתי לאמא שלי. היא דחתה את הסיפור ואמרה, "אל תקשיב לאנשים כאלה. אנחנו מוסלמים וזהו." החלטתי להתקשר בעצמי לסבתא שלי ולהעלות את הנושא. תחילה דיברתי סחור סחור - אחרי הכל, היא מתכחשת לנושא כבר 50 שנה – ובסוף פלטתי, "סבתא, את יהודייה?" היא לא ענתה לשאלה ישירות, אבל היא התחילה לבכות והיא דברה על שנות הקונפליקט הערבי ישראלי. היא ספרה לי כיצד אחיה, זאכּי, נהרג בירושלים לפני הקמת המדינה. עבורי היה זה אישור מספיק ליהדותה ואני החלטתי להניח לנושא בשלב זה. במשך החודשים הבאים, התעלמתי מנושא היהדות כולו, בעיקר כדי לא להדאיג את אמי. חוץ מזה עמדתי לסיים את האוניברסיטה, ומציאת קריירה עמדה אצלי בעדיפות ראשונה. הסתפקתי בלהגדיר את עצמי כבן למשפחה מעורבת. דמעות שוטפות כשנה אחר כך, נפלתי כשגלשתי בשכונה על רולר-סקייט, ונקעתי קשות את כף היד. הדרך הייתה חלקה ולא יכולתי למצוא שום גורם לנפילתי. לא יכולתי שלא לחשוב שזוהי דחיפה מלמעלה. המחשבות האלה הפתיעו אותי, משום שמעולם לא עסקתי ברוחניות ולא היה לי שום קשר לדת. עסקתי בספורט, היו לי המון חברים ועמדתי בראשיתה של קריירה מוצלחת בתחום המט"ח. אז למה זה קרה? מכיוון שכף ידי נחבשה בצורה מאסיבית, נאלצתי לקחת חופשה מהעבודה למספר ימים. בשיחתנו הזכיר ד"ר בלוך את שם בית הכנסת שלו, כך שבאותו בוקר יום שבת, החלטתי ללכת ולבדוק מה קורה שם. קצת נרתעתי מהמחשבה שכל האנשים שם יהיו ממוצא אירופאי ואני אבלוט בתור המזרח-תיכוני היחיד, אבל החלטתי ללכת בכל אופן. הזמנתי מונית וירדתי ליד בית הכנסת. האדם הראשון בו הבחנתי בכניסתי, נראה ממוצא הודי. הוא לחץ את ידי, אמר "שבת שלום" והושיט לי כיפה. ואז הופתעתי באמת לגלות שם אדם שחור, וגם ד"ר בלוך היה שם. נתנו לי סידור, הראו לי את העמוד הנכון, ולפני שקלטתי מה קורה כולם כבר שרו 'ושמרו':

"ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש."פתאום הרגשתי כאילו אני מכיר את השיר. עמדתי לי שם, סופג את הצלילים, הריחות והמראות. הכל נראה לי שלם ומושלם. זה היה ההיפך הגמור מכל מה ששמעתי אי פעם על יהודים או יהדות. בשלב זה דמעותיי זלגו להן בחופשיות.זה היה ההיפך הגמור מכל מה ששמעתי אי פעם על יהודים או יהדותאחרי התפילה פגשתי את כולם בקידוש. שוחחתי עם זוג מצרי ושיתפנו זה את זה בסיפורינו האישיים. יהודים מכל מיני רקעים התאספו יחד, כשכל אחד מהם מהווה חלק נוסף בפאזל השלם.אחרי הקידוש, נעניתי להזמנתו של ד"ר בלוך לארוחת צהריים. אמרתי לו: "אני לא יכול להאמין שאני כאן, שר ומתפלל בעברית. בחיים לא יכולתי לדמיין דבר כזה."הוא חייך ואמר, "לא כל כך קשה להאמין. כל יהודי נולד כשבתוכו תורה קטנה ומנורה קטנה". ואז הוא דחק את כתפו אל כתפי ואמר, "כל מה שהוא צריך זה יהודי אחר שייתקל בו וידליק אותה".חלומות לשלוםמנקודה זאת התעוררה והתפתחה התעניינותי ביהדות, ואני התחלתי ללמוד תורה ולשמור שבת. בשנה שעברה הייתי חודש בישראל ולמדתי בתוכנית ה-Fellowships של אש התורה בירושלים. זאת הייתה "חזרה הביתה" נפלאה.אני עדיין שומר על קשר קרוב עם משפחתי וידידיי מהעבר. הם אנשים נפלאים ואני אוהב אותם מאוד. ובכל זאת, קשה לי להתחבר אליהם בתחומים רבים. בעולם הערבי יש המון דעות קדומות ומושגים שגויים על ישראל, לכן אני שוקד על פיתוח תוכנית שתלמד ערבים על יהדות ויהודים, ותמוסס את התעמולה הסטריאוטיפית של המדיה ובתי-הספר המוסלמיים עליה הם גדלו. אני מקווה שהרקע הייחודי שלי יוכל לעזור לגשר על משהו מהפערים הללו.דרך אחרת בה אני מקווה להשיג את המטרה הזאת היא לעזור לכונן יחסים כלכליים בין ישראל ומדינות ערב. יחסים כאלה עשויים ליצור אמון וניסיון משותף, שיוכלו לחבור למטרה של שלום אמיתי ובר קיימא.בעיה נוספת באותו תחום, עליה אני מנסה לענות, היא תופעת הכחשת השואה הגודשת את העולם הערבי. בקיץ האחרון נסעתי לאושוויץ, ואני עובד כעת על הפקת סרט תיעודה ערבי ראשון בנושא השואה. אני רוצה להסביר למוסלמים, בשפה שלהם, מה בדיוק קרה שם.פעמים רבות נראה שהקונפליקט הערבי-ישראלי אינו ניתן לפתרון. ובכל זאת, אני מאמין שבעולם של ימינו קיימת הזדמנות ממשית לפריצת דרך אמיתית. הערבים של היום זוכים לחינוך יותר אוניברסאלי, שהופך אותם לסקרנים ופתוחים יותר. הם גם פוגשים ישראלים ויהודים במסעותיהם בעולם, דבר ששובר סטיגמות. וכפי שראינו במחאות האחרונות באיראן, צעירים רבים בעולם המוסלמי כמהים לרפורמות. ומעל לכל, יש להם אינטרנט מהיר שפותח נתיבי תקשורת שונים, ואת האפשרות ליצור חברויות חדשות שאינן מוגבלות על ידי גבולות או אג'נדות פוליטיות. יתכן שכל זה יכול להוות בסיס לתנועה ציבורית שתתקן את היחסים ואולי אף תביא יום אחד שלום.כל בני דודותיי חיים כמוסלמים במדינות המזרח התיכוןתחום נוסף שזקוק בדחיפות לתשומת לב הוא נישואי התערובת בישראל. לרוע המזל, סיפור כמו של סבתא שלי אינו נדיר במיוחד. לצעירות יהודיות רבות יש מחזרים ערביים אשר מביאים אותן לחיות בכפריהם. לילדים ולנכדים אף פעם לא מספרים את האמת, בייחוד עם המתח הפוליטי והתסיסה הרגשית שמידע כזה עלול להביא על המשפחה. כתוצאה מכך, יהודים רבים אובדים לעמנו. לאמא שלי יש חמש אחיות נשואות, שהן אמהות לכמה עשרות ילדים שכולם יהודים – וכולם חיים כמוסלמים במזרח התיכון. לא מזמן פגשתי יהודי בן לדור שביעי בישראל, שבת דודו נישאה לפלשתיני ועברה לגור בערב הסעודית; צאצאיה הם יהודים החיים בערב הסעודית.כל קרוביי יודעים שאני חי כיהודי, ולרוב הם מקבלים את זה. אני יכול לשוחח איתם על יהדות והם מתעניינים בנימוס במה שקורה איתי. אנחנו אוהבים ומכבדים זה את זה. עם זאת, אבי מתנגד נחרצות לדרך חיי, וזה די מובן בהתחשב בכך ששני עקרונותיו האידיאולוגיים הראשיים הם חילוניות ומלחמה נגד ישראל. כשהתחלתי להתעניין ביהדות, לא סיפרתי לו על כך ישירות. היו לנו שיחות פוליטיות ואני רמזתי על כך שאני תומך במדינת ישראל. רמיזה זאת הציתה עימות רציני, כך שלמדתי לדבר איתו על הנושאים האלה רק באופן עקיף, ואני יודע שברגע שאחצה את הקו הוא יכעס ויכנה אותי "ציוני".יוצא הדופן הגדול השני, כמובן, הוא סבתא שלי. ביקשתי ממנה מספר פעמים שתיתן לי מידע נוסף על משפחתה ומוצאה, אבל היא מסרבת לדבר על הנושא. אולי יום אחד אמצא את המפתח לגלות את צפונות ליבה.חונכתי שהיהודים הם שורש כל רע, שמוצאם מקופים וחזירים. מצד שני, עומדת מולי דמותה של סבתי האוחזת בספר התפילה הקטן שלה עם האותיות העבריות, ומתפללת בדבקות עדינה. היא האדם המתוק ביותר שאני מכיר, ואין שום סיכוי שהיא באה מחבורת רוצחים צמאי דם. היא העניקה לי נשמה יהודית, ובדרכה שלה, היא זאת ששמרה שהניצוץ היהודי שבי לא יכבה.

לקוטים מספר ברית כהונה לאדמו''ר ועט''ר רבי משה כלפון הכהן סצוק''ל וזיע''א

ס''א] פה בחארה כבירה מצרפים קטן שיודע למי מברכים לזימון אבל בחארה זגירה לא מצרפים

ס''ב] על הזקוקו [ בעברית אורן] ועל הבנדק מברכים פורא פרי העץ

ספר המדות לרב הקדוש רב נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א

רס''ו] על ידי רדיפת שלום מציל את בניו ממיתה ומגלות

רס''ז] מי שעושה איזה דבר.והדבר הוא אחר כך מכשיל לבני אדם. על ידי זה הטובה נפסק מזרעו

רס''ח] לרוב העקרות. כשהן נפקדות. מולידות זכר

רס''ט] על ידי הונאת דברים הבנים מתים

ר''ע] יש כח בצדיק לקלל את האדם. שלא יהיו לו בנים הגונים

בדיחות                                                                                                                                                                         אישה אחת מגיעה לכותל המערבי להתפלל כי בעלה מת.

היא בוכה ובוכה עד 3 בלילה.

פתאום היא נהיית צמאה מהבכי, אז היא מתחילה לחפש משהו לשתות.

בטעות היא מגיעה לרובע הערבי. מגיעה לקיוסק ומבקשת משהו לשתות.

שואל אותה המוכר, "בכית?"

"כן", היא משיבה, "בעלי מת."

המוכר שואל שוב, "בכית?"

"כן אתה לא רואה?", היא אומר, "העניים שלי אדומות."

המוכר מתעקש ושואל שוב, "בכית?"

האישה, "אני אומרת לך שכן!"

אז המוכר מתעצבן, "גבירתי בכית או בקבוק??"

בדיחה                                                                                                                                                                           שני קבצנים יושבים זה לצד זה בשוק ליד הוותיקן, לאחד צלב ולאחר מגן דוד.

הרבה מהעוברים מביטים בשני הקבצנים אך זורקים נדבות רק לקבצן עם הצלב.

כשעובר שם כומר ורואה שהקהל נותן נדבות רק לקבצן עם הצלב, הוא ניגש לקבצן עם המגן דוד ואומר לו, "בחורי המסכן, אינך מבין כי זו ארץ קתולית, אנשים לא יתנו לך נדבות אם תשב עם מגן דוד ובמיוחד כשאתה יושב ליד קבצן עם צלב. למעשה, חלק מהם יתנו נדבה לקבצן עם הצלב דווקא כדי להכעיס ולהעליב אותך!"

פונה הקבצן עם המגן דוד, לקבצן עם הצלב ואומר לו ביידיש, "מויישה, תראה מי מנסה ללמד אותנו איך לעשות כסף…"

בדיחה                                                                                                                                                                          איש אחד נולד ביום חמישי, החמישה בחודש החמישי, 1955.

מספר המזל שלו היה 5.

ביום ההולדת ה-55 שלו הוא הלך למירוץ סוסים, והבחין שהמירוץ החמישי שהיה אמור להיות באותו יום בשעה חמש וחמישה, משתתף סוס שההימורים עליו היו 55 לאחת.

האיש טלפן לבנק שלו על מנת לברר את יתרת החשבון שלו, והתברר לו שיש לו בדיוק 555,555 דולר.

מיד השקיע את כל הכסף הזה בהימור על הסוס.

מיותר לציין שהסוס הגיע חמישי
פרשת השבוע - ויגש / הרב אריה קרן                                                                                        ויגש אליו יהודה (ויגש מד-יח)                                                                                                            בעצם אלו טענות היו לו עכשיו ליהודה, שדיבר אל יוסף בכעס? הלא הוא עצמו פסק את דינו "הנו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" ויאלו עתה כאשר הקל יוסף על העונש ואמר רק האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, נמלך פתאום יהודה להתגנד ובתוקף רב, לפסק הזה? ברם בתחילה היה סבור יהודה כי הגיעה שעתם להענש על חטא מכירת יוסף, ומידה כנגד מידה לא בטלה, הם מכרו את יוסף לעבד, והריהם נלקחים עתה כולם לעבדים, והצדיקו את דינם, וע"כ אמר מה שאמר, אבל משראה יהודה, שהוא משחרר את כולם, ולוקח דווקא את בנימין לעבד, שבכלל לא השתתף במכירתו אז התברר לו שזו רק סתם עלילת שוא, וע"כ "ויגש יהודה" להתנגד לעלילה זו, בתוקף ובדברים קשים (אלשיך לוקט מאמרי חן)                                                                                                                            וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים (בראשית מז-יד)               וכשראה יוסף שעל כל המטבעות היתה צורה של עכו"ם, והלכה אומרת שאין יהודי יכול לבטל עבודה זרה שברשותו אלא טעונה שריפה, אבל אם הגוי ביטל את העבודה זרה מותר להנות מימנה אחר כך, לכן כשהיו הגויים נותנים לו המטבעות היה אומר להם שיבטלו את העבודה זרה ע"י שישברו את המטבעות ואחר כך יביאו לו, וזהו שכתוב "בשבר אשר הם שוברים" (ממרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א). וכיוצא בזה מסופר בתלמוד על רבן גמליאל שהיה הולך בדרך ומצא צלם של זהב טהור, לפני שהגביהו אמר לילד גוי שישבור את הצלם ולאחר מכן זכה בו רבן גמליאל. (לבוש יוסף) יש לנו מיצווה לאבד ע"ז וזה מה שנאמר במזמור עלינו לשבח...להעביר גילגולים מין הארץ ואלילים כרות. וימצא הגביע באמתחת בנימין (בראשית מ"ד י"ב). מובא במדרש שבשעה שראו האחים את הגביע נמצא באמתחת בנימין צעקו לו האחים "גנבא בר גנבתא" כלומר גנב בן גנבה, שהרי גם אמך רחל גנבה את התרפים אשר לאביה והחביאתם בכר הגמל, ואפשר להסביר שהרי רחל גנבה את התרפים מכיון שלבן היה עובד ע"ז ורצתה למנוע אותו מכך, וכן כאן כאשר ראו האחים שיוסף מנחש בגביע א"כ גם חשדו אותו בע"ז, ולכן זו היתה סיבת הגניבה כדי למנוע אותו מע"ז ולהפריש אותו מכך, וזהו גנבא בר גנבתא, ז"א זו סיבת הגניבה בשני המקומות (וידבר יוסף).                                                                                                                    ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך הקשה מורנו הראשל"צ, וכי זה יפה לשאול ב"א זקן בן כמה אתה? ותירץ ע"פ מעשה עם בעל השאגת אריה שהיה נוהג להחמיר מאד באיסור חדש ולא היה אוכל בשום מקום וכאשר היה מתארח היה דרכו לשאת עמו גם כלים שלו אולם הרב היה תקיף מאד ובמיוחד באיסור חדש ולכן לא אהבו אותו כ"כ ולא מינוהו כרב עליהם. לימים הזדמן הרב בבית הנודע ביהודה וכמובן היבא עמו את כליו וכן את קמחו, וביקש מהרבנית שתבשל לו אוכל בכליו. הרבנית נפגעה וכי כליי טרפים אמרה זאת לבעלה, אמר לה בעלה לא חשוב כיוון שרב גדול הוא תכבדי את רצונו. באותו זמן ששהה בבית הרב נודע ביהודה, בא מכתב מעיר מייץ לכב’ הרב נודע ביהודה וביקשוהו שיבוא להיות רב עליהם, הרב לא רצה וביקש משאגת אריה שהוא ילך, שלח הרב מכתב אני לצערי לא יכול אבל שולח אני לכם ת"ח לא פחות ממני והוא יגיע בעוד ד’ חודשים. כאשר הגיע הזמן המיוחל ערכו טקס קבלת פנים לרב שאגת אריה אולם הרב רק הגיע, האנשים החלו לעקם את אפם, משום שהרב היה אז בגיל שבעים אמרו אחד לשני מה שלח לנו הנודע ביהודה, רב שרגלו האחת בקבר? הרב שאגת אריה שמע זאת, כאשר הגיע תורו לשאת את דבריו הקשה קושיה זו היתכן שפרעה שואל את יעקב כמה ימי שני חייך, האם זה דרך ארץ? כיוון שכאשר יעקב הגיע היה צריך להיות עדיין עוד חמש שנים רעב, אבל זכותו של יעקב גרמה שפסק הרעב, ולכן כאשר ראה פרעה את  יעקב זקן כ"כ חשש שהוא ימות עוד מעט, ולכן פחד ושאל כמה ימי שני חייך? ואז השיבו יעקב אל תדאג מה שאתה רואה אותי כ"כ זקן אין זה כן אלא מעט ורעים היו ימי שני חיי. אמר הרב שאגת אריה שיודע את את ליבכם שאינכם חפצים ברב כזה זקן מבטיח אני לכם שאני אחיה ואהיה עמכם עוד עשרים שנה. ובאמת כך היה הרב חי עד גיל תשעים. ומסופר ביום אחרון למותו הלך לספריה כדי לקחת איזה ספר, והספרייה נפלה עליו ובשעת גסיסתו שמעו תלמידיו שהיה ממלמל ואומר כל הספרים מחלו לי על אף שהייתי תוקפם בלשון חריפה ובוטה אבל החייט – ז"א כך היה מכנה את הלבוש מרדכי, הוא לא מחל לי ולכן נענשתי במיתה כזו. מכאן לומדים מוסר השכל כמה אדם צריך לנהוג כבוד ברבותיו ובמיוחד בראשונים וגם שאינו מבינם לא יבטלם אלא יתלה זאת במיעוט. וכמו שמסופר על החת"ס שהיה מוסר שיעור בישיבה והביא את דברי הרשב"א אך איזה בחור אמר על דברי הרשב"א דברים אלו עקומים נזף בו הרב ואמר לו: חמור! תלמידיו לא הבינו מדוע כינה את אותו תלמיד דווקא בשם חמור, השיב להם הרב, נאמר אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הם כבני אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של פנחס בן יאיר...וא"כ אם תלמיד זה לא מחשיב את הרשב"א כמלאך אלא כב"א רגיל הרי הוא חמור. כמה אדם צריך ליזהר בכבוד ת"חף וכן לא לשמוע בזיון ת"ח ואם שמע חייב למחות, כמו שמובא מעשה (בגמ’ בב"מ דף פד ע"ב) על ר"א בנו של רשב"י, כשנפטר ביקש מאשתו שיניחו אותו בעליה, משום שאז הת"ח כעסו עליו וחשש שלא יקברוהו בכבוד, והגמ’ אומר שהוא שהיה שם לא פחות משמונה עשרה שנה ולא יותר מעשרים ושתיים שנה ולא הסריח, אבל יום אחד ראתה אשתו שיצא מאזנו תולעת, פחדה מאד וחששה שכעת הוא יסריח, בא לה ר"א בחלום ואמר לה אל תפחדי זה כלום, והתולעת מה שיצא מאזני משום שיום אחד שמעתי בזיון של ת"ח אחד ולא מחיתי. (מאמר אפרים) ומעשה היה בתלמיד חכם אחד שהיה הולך בספינה לעיר אחרת, והיו עמו הרבה סוחרים עשירים והוא היה עני מרוד, שלא היה לו שום דבר על ערך. ומידי פעם היו שואלים אותו הסוחרים שיאמר להם היכן סחורתו ולהיכן הוא הולך לעסוק במסחר, אמר להם: הסחורה שאני מביא עמי היא הטובה שבכל הסחורות. וטרחו וחיפשו הסחורה בכל הספינה ולא מצאו כלום. והתחילו מלגלגים עליו והחזיקו אותו כשוטה על שדיבר דברים כאלו. אחרי הדברים האלו עברה על ידם ספינת שודדים, ותפסו הספינה ונכנסו בה "אנשי מלטה" ולקחו מהם כל נכסיהם ורוקנו את הספינה, עד שלא נשאר בה שום דבר, ואפילו את בגדיהם שעליהם לקחו. וכשבאו ליבשה יצאו לעיר אחת, ולא היה להם לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש, ואיש לא הפנה פניו אליהם, ואיש לא שאל לשלומם. אבל תלמיד חכם זה נכנס לבית המדרש וכיון שפתח פיו נודע מי הוא. וכך חלו לו כל בני אותה העיר כבוד גדול, והלבישוהו מכף רגליו ועד ראשו, וכל אחד היה מזמין אותו לבוא לביתו. וכשהיה הולך ממקום אחד לשני היו מהלכים אחריו כל הגבירים וכל חשובי העיר כדי ללוותו. ואותם הסוחרים כשראו את הכבוד הגדול שחולקים לו הלכו אצלו ופייסו אותו בדברים. אמרו לו: עשה עמנו חסד ודבר עלינו דברים טובים אל חשובי העיר שיעשו עמנו צדקה שאנו מתים מרעב שהרי כל נכסינו אבדו בים. והבטיחם החכם לעשות להם טובה כשיזדמן לידו, עוד יותר מכפי שהם חושבים. ואח"כ הוכיחם בדברים ואמר להם הרי עכשיו אתם רואים שסחורתי משובחת מסחורתכם עליכם לדעת שיש הבדל גדול בין זו לזו. שכל הסחורות שבעולם עלולות להישרף או ליאבד בים או ליגנב, או שעלול לבוא שבר בעסקו, וכדומה מן המאורעות המתרגשים בעולם, שיש הרבה אנשים העולים על משכבם כשהם עשירים וקמים עניים. ואילו התורה סחורה יקרה, ששום נזק אינו שולט בה.
תגובות

ויש לשאול 2 שאלות:

א}אחר שהתודע יוסף לאחיו למה שאל לשלום אביו והלא יודע שהוא חי שיהודה אמר לו בשעת הויכוח שהוא שאל אותם אם יש להם אב או אח? והשיבו לו כן. ועוד אמר לו אם ישמע יעקב מה קרה לבנימין ימות מרוב צער משמע שהוא עדיין חי?

ב}ועוד שבפרשה הקודמת כתיב אחר שנתגלה הגביע באמתחת בנימין ''וישובו העירה'' והקשה רש''י והלא מצרים מעצמה גדולה היא ואיך קורא אותה הפסוק העירה כאילו היא עיירה קטנה?! ותירץ שהיתה בעיניהם כאילו היא עיר קטנה שהיו גבורים גדולים ויכולים להחריבה. משמע שהיו פניהם הולכים למלחמה ועוד כבר כתבנו בשם חכמינו שיהודה התווכח קשות עם יוסף עוד ראיה שפניו הולכים למלחמה ועוד ששלח את נפתלי לספור השווקים שבמצרים והכין עצמו ואת אחיו למלחמה ואילולא יוסף שגלה עצמו כבר החריבו את מצרים ואם כן נשאלת השאלה כשנתגלה הגביע והיו לבדם במדבר עם עבדי יוסף למה לא הרגו אותם וחסל?!

ברם אמרו חכמינו זכרונם לברכה שמחלוקת היתה בין יוסף ובין אחיו קודם שנמכר. שידוע שבני נוח נצטוו שלא לאכול אבר כשהבהמה חיה ויוסף היה רואה את אחיו כשהיו שוחטים הבהמה לא היו ממתינים עד שתמות היא שבזמן שהיתה גוססת היו מחתכין ממנה ואוכלים ולפי ההלכה כיון שהבהמה נשחטה כראוי אינה נקראת אבר מן החי והיה יוסף סובר שזה נקרא אבר מן החי אף על פי שנשחטה כדין מכל מקום זה אחר מתן תורה אבל עכשיו עדיין לא ניתנה תורה והיה מוכיחם על זה אבל השבטים השיבו לו אף על פי שעדיין לא ניתנה תורה מכל מקום הם קבלוה עליהם כבר ומקיימים אותה ואם כן נקראים בני ישראל ומותרים לאכול הבהמה אף על פי שהיא גוססת כיון שנשחטה כראוי ואין זה נקרא אבר מן החי.

ומטעם זה לא רצו השבטים להרג את עבדי יוסף כיון שכתוב בפרשת שופטים ''כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום'' ולפיכך חזרו השבטים לארץ מצרים לחפש דרך שלום כדי לשחרר את בנימין ועל זה הדגיש הפסוק ''וישובו העירה'' פירוש לקיים מה שנאמר ''כי תקרב אל עיר''  ושם במצרים המשיכו בויכוחיהם שידוע שכיצאו בני ישראל ממצרים ונקרע להם ים סוף ראו את ה' יתברך בכבודו ובעצמו ונראה להם כאיש מלחמה ועל זה אמרו ''ה' איש מלחמה'' ופעם אחרת עוד ראו אותו כשנתן להם את התורה ואו אותו בדמות איש זקן יושב על כסא. ועל זה אמר יהודה אתה יוסף שאלתנו ''היש לכם אב או אח'' פירוש האם אתם הולכים בדרך אבותינו שקיימו וקבלו עליהם את התורה ואז נקראים בני ישראל או כאחינו בני נח שלא קבלו עליהם את התורה והשבנו לך יש לנו אב זקן פירוש שאנחנו קבלנו את התורה שבזמן מתן תורה נראה ה' אל ישראל בדמות איש זקן וראיה לזה שאנחנו לא הרגנו את עבדיך אלא רצינו לקיים מה שנאמר ''כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום'' ולפיכך יוסף גילה להם רק עכשיו את עצמו ושאל בשלום אביו כיון שמה ששאל היש לכם אב או אח אין זה כפשוטו אלא כמו שכתבנו. 

ולקח גדול אנחנו למדים מפרשה זו שאם השבטים מיהרו והרגו את עבדי יוסף והלכו להילחם במצרים בשביל שחשדו בבנימין שגנב גביע הכסף קרוב למאוד שהיו הורגים גם את יוסף שבזמן מלחמה אין מבחינים בין טוב לרע ובפרט שאינם יודעים עוד שהוא יוסף אבל כשהלכו בדרך השלום הוחזר להם בנימין וגם מצאו את יוסף ושמחו את אביהם. אחי היקרים!!! כתוב בסוף מסכת עוקצין רבי שמעון בן תחלפתא אומר לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק טובה לישראל אלא שלום. יש כמה אנשים שקונים ברכות בסכומים אדירים ולמחר על סכום פעוט או שמע מי שהוא דבר עליו לשון הרע עושה מחלוקת ואינו יודע שאז הברכה שקנה נהיית בלי שמירה בגלל המחלוקת שבשביל סכום פעוט הפסיד אותה ברכה שקנה בסכומים אדירים ולא עוד אלא שנשאר במחלוקת עם אותו בן אדם כיון שהכאיב לו שמכה עוברת ומלה נשארת ואינו יודע שמא מחר אותו בן אדם יהיה קרובו והוא עמו במחלוקת.

אחי היקרים!!! נרוץ אחרי השלום ובפרט בתוך הבית שאז ה' יתברך יברך אותנו וישמור עלינו ויגאלינו גאולה שלמה בקרוב אמן!!!

 

תגובות

בפרשת השבוע יש כמה שאלות: א} רש"י ז"ל פירש על הפסוק אל יחר אפך בעבדך מכאן אנו לומדים שדבר עמו קשות ואח"ך על הפסוק כי כמוך כפרעה הביא ארבעה פירושים. כשנבוא לעיין נמצא שאין כאן אלא פירוש אחד קשה א} אמר לו חשוב אתה בעיני כפרעה, איזה קושה יש בו! ב} כשפרעה לקח את שרה נחלה מזהיר אותו איזה קושה יש בו! ג} אמר לו לא שמת עינך עליו כראוי, מגין על עצמו איזה קושה יש בו! ואין הדברים קשים אלא בפירוש הרביעי שאמר לו אהרוג אותך? ועוד למה רש"י לא הביא רק פירושים אלו והא חז"ל פירשו הרבה פירושים? אולם רש"י ז"ל בדבריו אלו רצה לתרץ הרבה קושיות א} למה יהודה לא הרג העבד של יוסף כשנמצא הגביע אצל בנימין וחזרו לעירם, כשחזר למצרים ר"ל שהוא מתכונן למלחמה? על זה ענה יהודה את יוסף ואמר לו שאתה כמו המלך ואני מלך והחוק שאדבר עם פרעה ולא עמך ולא אהרוג העבדים ב} יהודה כשהיה מספר ליוסף איך הביאו בנימין אמר לו שיעקב אבינו אמר להם והורדתם את שיבתי ברעה שאולה אבל הוא אמר ביגון שאולה ואף יהודה בסוף אמר לו והורידו עבדיך וכו' ביגון שאולה למה שנה על זה תירץ שיעקב אבינו היה ירא דילמא יש לנו עוונות ולא נאכל לחזור בבנימין ברעה ר"ל בדברים הרעים שהם העוונות. וענהו יהודה ואמר לו יודעים עצמינו שכולנו צדיקים ואם תקח בנימין עתיד שתזוק כפרעה כשלקח את שרה שהיתה צדקת ומשיבו אח"ך. אולם יעקב היה עתיד להזקה ביגון שהיה חושב שבניו רשעים וזהו למה אמר לו והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו שהיה לו לומר לו והורדת שיוסף הוא שהיה הסיבה ולא הם. ג} למה יהודה קורא לבנימין נער והוא באותו זמן היה בגיל שלשים שנה והיו לו עשרה בנים על זה תירץ רש"י ז"ל שיהודה אמר ליוסף שהילד אם עושה דבר רע מתלוננים על אביו שלא שם עינו עליו. אולם אתה נדרת לנו שתשים עינך על בנימין ואם תאמר שהוא גנב ההתלוננות עליך שלא שמת עינך עליו. ולזה קראו נער שהאחריות על מי שהוא עינו עליו. וזהו מה שהוסיף לו לבסוף כי עבדך ערב את הנער וכו' ר"ל לפני אבי הוא באחריותי ואם לא אביאנו אליו וחטאתי לאבי כל הימים שיאמר כל זה מעוונותי.

רבותי! צריכים אנו ללמוד דבר חשוב וידוע מאוד שאנו עם ישראל דבוקים ביראת שמים אם נהיה יראי שמים נהיה בשלום ובשלוה ולא בכוחינו ובכספינו ולא בכוחנו. הרי השבטים הקדושים ועמהם יהודה שבצעקתו בהל כל המצריים לא היו יכולים להלחם עם יוסף אלא אם כן ידעו שאין להם עוון ועתידים להלחם על כל מצרים ולא פחדו. אנו צריכים ללמוד מהם שהעיקר הוא היראת שמים, ותענוגי עולם הזה אח"ך. ולכל הפחות יהיו שוים. משל אדם שיש לו צרכים בבקר מוקדם או נוסע יקום מהאשמורת אבל ללכת לתפילה יקום בשעה עשר ולא איכפת לו כלום. תאמר לו עבר זמן קריאת שמע יאמר לך מה יש לי לעשות ואין עבודה והשוק יפתח מאוחר. בני! יש לך התפילה ותאמר אין לי מה לעשות! לכל הפחות תחשוב אותה כמו שאתה נוסע שתקום מוקדם. או לפעמים מקלקל עצמו ושוכח עצמו לגמרי משל בחתונה הכל יהיה מותר אם בבגדים או בברכות מברך ברכה אחת ושוכח השאר ומקיף על השכרות. או מתלוצץ על פלוני ופלוני ומדבר ליצנות ומבייש האנשים ומקיף על השכרות. רבותי! צריכים לדעת דבר חשוב ולשים אותו לפנינו שאם אנו מקיימים המצוות ולומדים התורה אין לנו על מה לפחד ונהיה בשלום ובשלוה. יהי רצון שהקב"ה יעזרנו לשמור התורה והמצוות ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה. 

תגובות

פרשת ויגש

בפרשה הקודמת ספרנו על תעלולי יוסף שהעליל על אחיו כדי לדעת אם אחיו מתחרטים על שמכרו אותו לעבד ואם אוהבים את בנימין כאחיהם או לא וכו' יהודה ניגש אל יוסף ויעץ לו שהוא ישאר במקום בנימין כיון שהוא גבור יותר ממנו אבל יוסף לא הסכים ויאמר לו אתה גבור מאוד וחושש שמא תכעס על איזה בן אדם ותהרגהו ואני רוצה אחד חלש ואינו עושה בעיות ונוסף כעס יהודה ונתקרב עוד יותר אל יוסף במקום שאסור היה לו להתקרב שם ויוסף שלח להביא את חייליו הגבורים לפניו שפחד שמא יהודה יעשה בעיות ויאמר לו יהודה שהוא רוצה לדבר אליו ולא יכעס על דבריו ויאמר לו ''כי כמוך כפרעה'' משפט סתום ויש לפרשו הרבה פירושים אם לטובה אם לרעה:

1.    מעריך ומכבד אותך כמו פרעה שהוא מלך.

2.    שאתה תענש על שמעכב אותנו כמו שנענש פרעה שעכב את שרה.

3.    שאתה שקרן כמו פרעה שכתוב בנימוסי מצרים שאין עבד עולה לשררה והמליך אותך גם אתה הבטחת שתשים עיניך על בנימין ועכשיו רוצה לגוזלו להיות לך עבד. 

4.    שאם יכעיס אותו יהרוג אותו ואת פרעה.

והתחילו להתווכח אמר לו יהודה מתחילה בעלילה באתה אלינו שאלת אם אבינו חי או לא האם יש לנו אח או לא כאילו רוצה להתחתן אבל אנחנו לא כחדנו והגדנו לך הכול אמרת להביא האח הצעיר ותשים עינך עליו ועכשיו אתה מתעלל להחזיקו אצלך ולא רוצה לשחרר אותו לחזור לעירו אבל יוסף הכאיב אותו במלים ויאמר לו למה אם כן מכרתם את אחיו יוסף אם אתם כל כך אוהבים אחיכם? יהודה כעס מאוד ויקח אבן גדולה שהייתה לפניו ויזרקה למעלה ויתפוס אותה בידו ויניחה תחת רגלו וידרוס אותה ויחזירה לעפר גם מנשה בן יוסף שהיה רק בגיל שמונה חיקה אותו ויקח אבן ויזרקה ויתפסה בידו וידרסה ברגלו ותהי לעפר ויוסף אמר ליהודה האם חושב שרק לכם יש גבורה הלא בני בגיל שמונה יכול לעשות כמוך ויצעק יהודה נגודל הכעס ותפלנה כל המעוברות שבארץ מצרים את עובריהן והזקנים הפלו את כל שניהם והחולים בלב כולם מתו והחיילים שהיו לפני יוסף מגודל הפחד ברחו וידרסו איש את רעהו ויפלו מהם ויהודה הייתה לו שערה בחזהו וכשהיה כועס עד מאוד עומדת אותו שערה ונוקבת את כל בגדיו ויוסף כשראה שהשערה עומדת ידע שיהודה כועס עד מאוד אמר למנשה שיטפח על כתף יהודה וינח יהודה קצת מכעסו.

ויאמר יהודה לנפתלי מהר תספור כמה יש שווקים בכל ארץ מצרים כדי להחריבה ויוסף ציווה לאסוף את כל גבורי מצרים להפחיד את יהודה ויבא נפתלי ויאמר ליהודה שיש שנים עשר שווקים ויאמר יהודה לאחיו אנחנו עשרה כל אחד מכם ילחם בשוק אחד והשלושה הנשארים אני אלחם עמם ויוסף רצה לעכב את יהודה מלבצע את זממו והיה ממשיכו בדברים והכעיסו עוד יותר ויצעק יהודה עוד צעקה גדולה ובגודל ובחוזק הצעקה נפלה חומת מצרים גם פרעה נפל מכסא המלוכה.

באותו זמן גבר הרעב על חושים ויאמר למה התעכבו השבטים מלהביא הלחם וילך לבדו למצרים וכשהגיע לגבול שמע צעקת יהודה ויאמר זאת צעקת דודי בטח שהוא הולך להילחם ואבוא לעזור לו וישאל פרעה לרעש הגדול הזה ויספרו לו עבדיו וישלח אל יוסף ויאמר לו מה אתה חושב לעשות האם אתה רוצה להחריב את מצרים?! שחרר את אחיהם וילכו ולא יחריבו את הארץ ובאותו רגע הגיע חושים ויבהלו אנשי מצרים ויאמרו מעשרה אנחנו פוחדים ועכשיו נתווסף עוד אחד כשראה יוסף שהם באמת רוצים להלחם עם כל המצריים כדי לשחרר את אחיהם ידע שבאמת אוהבים את אחיהם והם נתחרטו כשמכרו אותו אז אמר לעבדיו שיצאו כולם וישמחו כל הנאספים שם כי פחדו מהם ויצאו כולם וישאר רק יוסף עם אחיו ויאמר להם יוסף אני יכול להביא את אחיכם יוסף האבוד ויאמרו לו השבטים זה הטובה היותר גדולה שאתה עושה עמנו ואנחנו נשלם לך את טרחך טבין ותקילין ויאמר להם יוסף אחיכם אצלי ויאמרו לו איפה ויאמר להם אני אחיכם יוסף ויבהלו אחיו ובפרט יהודה שהתחצף הרבה לפניו ויגש אליהם וישק להם וגם לבנימין ויאמר כשם שאין לי טינה על בנימין שלא השתתף במכירתי גם עליכם אין לי טינה. 

אמרו חכמינו זכרונם לברכה שיוסף הכניס עצמו באותה שעה בסכנה גדולה שאחיו היו מאוד כועסים ובפרט יהודה וכשאמר יוסף שיצאו כל עבדיו שהיו מגינים עליו היו אחיו בנקל הורגים אותו ולמה עשה כן כדי שלא יראו המצריים את אחיו כשהם מתביישים כשהוא מגיד להם שהוא יוסף על שמכרו אותו מכאן למדו חכמינו מוטב לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין את פני חבירו ברבים. {עיין בפרשת וישב בסיפור יהודה ותמר}. 

ויאמר להם יוסף לכו והביאו את אבי הנה ותאמרו לו שאני מלך על כל ארץ מצרים וישמע פרעה וישמח מאוד שארץ מצרים לא תחרב ועכשיו נתוודע שיוסף אינו עבד והוא מזרע אברהם ויאמר ליוסף אמור אל אחיך שיביאו את אביהם וכל אשר להם הנה ויעש כן יוסף ויתן להם עגלות ויתן סימן ליהודה כדי שאביו יאמין לכל זה ויאמר לו כשנפרד יוסף ממנו היו עוסקים בפרשת עגלה ערופה {דין עגלה ערופה עיין בפרשת שופטים}.

כשהגיעו השבטים לארץ כנען שלחו את שרח בת אשר כדי לבשר את יעקב לאט לאט שלא יוזק מגודל השמחה ותבא אליו שרח והתחילה לזמר בתחילה בלחש ואחר כך בקול רם וכששמע יעקב שיוצאת מפיה תיבת יוסף הטה אוזנו לשמע את המילים וידע שיוסף חי ויברך אותה שתחיה לעולמים ולא תטעם טעם מיתה והייתה חיה עד זמן חכמי הגמרא ואחר כך עלתה לשמים חיה.

ויגיעו השבטים ויאמרו לאביהם שיוסף חי וישלח לו את העגלות וגם מסרו לו את הסימן ויעקב היה פוחד לרדת למצרים והיה רוצה לראות את יוסף וה' יתברך הבטיחו שלא יפחד ושהוא עמו וילך הוא ומשפחתו למצרים ויפגוש את יוסף ויוסף הוליכו לקבל את פני פרעה הוא ומקצת אחיו שהיו נראים כחלשים כדי שלא יוליך אותם לצבא ויאמרו לפרעה רועה צאן אנחנו שהמצריים היו עובדים לצאן וכדי שירחיק אותם מעליו וישבו בארץ גושן ויעקב בירך את פרעה כשילך לנילוס יעלה נילוס וישקה את ארץ מצרים.

ובשני הרעב נגמר הכסף מכל המצרים וילכו אל יוסף ויאמרו לו נגמר הכסף ואין לנו בנה לקנות ויאמר להם יוסף החליפו במקניכם את התבואה ויביאו לו את מקניהם ויתן להם יוסף לחם תמורת מקניהם ובשנה שאחריה נגמר להם המקנה ויאמר להם מכרו את שדותיכם ויקנה אותם מידם והעביר את אנשי מצרים מקצה מצרים ועד קציה כדי שלא יאמרו לאחיו אתם זרים הארץ וגולים אבל הכוהנים לא לקח את אדמתם {שהם זיכו אותו בדינו בפרשת אשת פוטיפר ולא גזרו עליו מיתה עיין בפרשת וישב} וכשהגיע יעקב למצרים בזכותו נפסק הרעב שלא נמשך אלא שנתיים ויתן יוסף למצריים אדמות לזורעם ולתת חמישית מזרעם לפרעה ויעקב ובניו ישבו במצרים ויברך אותם ה' יתברך ויפרו וירבו מאוד.   

ויש לשאול כמה שאלות:

א} כשאמר יהודה ליוסף שכולם יהיו עבדים אבל יוסף רצה רק את בנימין ופטר את כולם אמר יהודה עכשיו אני מבין שאין זה בעוון מכירת יוסף שאם לא כן למה נענש רק בנימין שלא היה כלל במכירת יוסף ויש לשאול והלא צדיק נתפש בעוון הדור ורוצה לומר שלפעמים נענש הצדיק ובגללו ינצלו כמה וכמה בני אדם ואם כן בנימין נענש כדי שאחיו ינצלו שישראל ערבים זה לזה?

ב} יוסף רוצה לענוש הגנב ויהודה מתחיל לספר אדוני שאל וכו' מה ענין זה לזה?

ג} איך יהודה קרא לבנימין וילד זקונים קטן ובנימין כבר בן שלושים ואחד שנים ויש לו עשרה ילדים?

ברם עיקר הבעיה בין יוסף ואחיו נובעת ממחלוקת שיוסף סובר אפילו שהם מקיימים כל התורה יש להם גם כן דין בני נוח והשבטים סוברים שיש להם רק דין בני ישראל ולא בני נוח משל כששוחטים הבהמה ועדיין מפרכסת לפי דין בני נוח אסור לאכול ממנה כיון שעדיין נקראת חיה ואסור לאכול אבר מן החי אבל לפי דין ישראל כיון שנשחטה כהלכתה נקראת מתה ואין בה איסור אבר מן החי ומותר לאכול ממה ולכן השבטים היו אוכלים ממנה אפילו עדיין מפרכסת ויוסף היה מגיד לאביו שהם אוכלים אבר מן החי כיון שלפי דעתו אסור כמו שכתבנו והם גזרו עליו מיתה ואחר כך ריחמו עליו ומכרו אותו.

ויהודה כשהיה מדבר עם יוסף דבריו מתפרשים לשני אופנים אופן אחד על פי הפשט כמו שספרנו למעלה ואופן השני היה מגן על עצמו מקטרוג שיש לו בשמים ויאמר ליוסף שהוא שאל אותם היש לכם אב או אח פירוש אם יש לכם עוון שצערתו את אביכם כשמכרתם את יוסף דהיינו שיש לכם דין ישראל שבני נוח אינם מצווים על כיבוד אב ואם ואם תאמרו שיש לכם דין בני נוח למה אם כן מכרתם את אחיכם שלפי דין בני נוח הוא זכאי ויאמר לו יהודה יש לנו אב זקן פירוש שיש לנו שצערנו את אבינו אבל זה שייך לזקננו שהוא יצחק שיעקב נענש על שיוסף נעדר ממנו במשך כל אותם שנים כנגד שהוא יעקב נעדר מבית אביו כשהיה אצל לבן {עיין פרשת ויצא} ואם תאמר שיש לנו דין בני נוח וחייבים עונש על שמכרנו את יוסף ונתפס על זה בנימין שצדיק נענש בעוון הדור וילד זקונים קטן כשנמכר יוסף היה בנימין רק בגיל תשעה שנים ואחיו מת ויוותר הוא לבדו שאפילו יש לנו דין בני נוח ועוון מכירת אחינו ותחייב על זה בנימין מיתה האם ויוותר רק הוא לבדו פחות מגיל עשרים והלא כל השבטים חוץ מראובן שמעון לוי ויהודה לא היו בגיל עשרים עדיין ולא נענשו?! אלא שזה רק עלילה ואחר שסיים להגן על הקטרוג שאולי יש בשמים אמר ליוסף אתה אמרת ואשימה עיני עליו שאם באמת שמת עיניך עליו היית מרגיש משעה ראשונה שהוא גנב את הגביע אלא שאין זה רק עלילה וזה אחד מהפירושים שפירשו חכמינו זכרונם לברכה על הפסוק ''כי כמוך כפרעה'' פירוש שאתה שקרן כמו פרעה {עיין למעלה פירוש שלישי}.

מכאן יש ללמוד מה שאמר הפסוק ''בכל דרכיך דעהו'' פירוש שכל דבר ודבר שעושה האדם צריך לפשפש אולי זה עבירה ויחזור בתשובה כדי שה' יתברך יסלח לו את כל עוונותיו ולא יאמר האדם הלא שכחתי מה אכלתי אמש ואיך אזכור מה שעשיתי לפני כמה ימים ושבועות או אפילו לפני כמה שנים?! ועל זה תיקנו לנו חכמינו זכרונם לברכה בתפילת העמידה שני ברכות ברכת ''סלח לנו'' וברכת ''השיבנו'' לכווין בהם כדי שה' יתברך יסלח לנו כל עוונותינו ויזכנו לחזור בתשובה שלימה לפניו כמו שספרנו שיהודה הגן על עצמו מקטרוג שיש לו על מכירת יוסף אבל אנחנו שמלאים עוונות ואין לנו במה להגן על עצמנו לכן נכווין באותם שני ברכות ולא נתפלל כמצליף ומחשבותינו משוטטות על העסקים וכדומה ואמר הרא''ש {רבינו אשר והוא משלושה עמודי הוראה שמסתמך עליהם מרן השולחן ערוך ואביו של רבינו יעקב בעל הטורים} שצריך האדם כל יום לחזור בתשובה על שאמר ברכת ''סלח לנו'' בלי כוונה.

ויהי רצון שיעורר אותנו ה' יתברך לחזור בתשובה שלימה לפניו ויסלח לנו על כל עוונותינו וישלח לנו משיח צדקנו ויגאלינו מהגלות המר הזה במהרה בקרוב אמן ואמן!!! 

 בפרשת השבוע יש כמה שאלות: א} רש"י ז"ל פירש על הפסוק אל יחר אפך בעבדך מכאן אנו לומדים שדבר עמו קשות ואח
תגובות

בס''ד      מוסר בלערבי פרשת מקץ

פלפרשה מתאע הזמעה אלי פאתת. חכאלנה לפסוק. וקתלי יוסף כאן פלחבס וכאנו מעאהו כביר השרב וכביר לכבאזה מתאע פרעה. וחלמו מנאמאת. ופסרלום יוסף אלי כביר לכבאזה חיקתלו פרעה. וכביר השרב חירזעו לבלאצתו. וקאל יוסף לכביר השרב באש יתכלם עליה חדה פרעה באש יכרזו מלחבס. וכביר השרב נסאהו. ווקתהה כאן יוסף חיכרז מעאהם. אלי פרעה כאן חיחלם מנאם לילתהה. ומן סירת אלי יוסף טלב ואצטה מן ענד כביר השרב. ויוסף כאן ישוף אלי רבבי מעאהו. וזיד ואחד צדיק כיף יוסף. מה חקושי תכל עלה חד כאן עלא רבבי. ובהאדה רבבי זאדלו עאמין אוכרין פלחבס. ובאעד עאמין חלם פרעה למנאם אלי כאן ילזמו יחלמו אקבל עאמין. וחלם אלי הווא קאעד עלא הניל. ו7 בגראת שמאן טלעו מן הניל. וטלעו וראהם 7 בגראת צ'עאף יאסר. וכלאו אלבגראת השמאן. ומה שמנושי. וחלם התפסיר ופאק. ומה תקלקשי יאסר. עלא כאטר כמם. מה תמאשי לחם מוש לאזם. נאכלו הנעמה פ7 שנין האדון. ועאוד נעס וחלם. 7 שבולת שמאן טאלעין. וטלעו וראהם 7 שבולאת צ'עאף יאסר. והצ'עאף בלעו השמאן. ומה תבדל מנהם שיי. וחלם התפסיר. ופאק מקלק יאסר. ונסה התפאסר לכל. וזאב הסחארה ולחוכאמה מתאעהו באש יפסרולו למנאם. וזמאעה קאלולו. חיולד 7 ולאד וחימותו. וזמאעה קאלולו חימלך 7 בלדאן וחיעאוודו יאכדוהמלו. ולאכן הווא מה רתאחשי לתפאסר האדון. ותגשש עלא הסחארה ועלה לחוכאמה מתאעהו. ווצא באש יקתלוהם. ווקתהה תפכר כביר השרב יוסף. וזא לפרעה וקאלו. אלי וקתלי כאן פלחבס. כאן גאדי ולד זגיר כדים ויהודי. ופסרלנה מנאמתנה האנה וכביר לכבאזה ותבתו. ולילתהה יוסף חתה הווא חלם למנאם מתאע פרעה ותפסיר מתאעהו. ונאדאו יוסף מן לחבס ובדלולו וחזמולו. ומשה לפרעה. וחכאלו למנאם. וקאלו אלי חיזיו 7 שנין כיר כביר יאסר פי מצר. ומן באעד 7 שנין זוע. ורבבי קאל לפרעה השנווה חינצאר. ועאודלו למנאם מרתין. באש יקול לפרעה אלי אלחואייז האדון חינצארו ומה פיהמשי רזעה. וחיבדאו פיסע. ובהאדה פרעה ילזמו ישוף עבד חכם אלי יערף כיפאש יכבבי למאכלה מתאע שנין השבע לשנין הזוע. ולחז''ל נשדו. האש מדכל יוסף באש יעטיה צ'בארה. הומאן זאבו באש יפסר למנאם האו מוצ'בר. וזאוובו אלי האדה תאבע תפסיר למנאם. אלי פרעה חלם לילת ראש השנה. אלי הווא נהאר אלי יתחאכמו פיה לעבאד ומוש הנעמה. אלי הנעמה ראש השנה מתאעהה פי ניסן. חקו פרעה חלם לילת ניסן. ועלאש חלם לילת ראש השנה. לאזם תמה האשכון ילזמו יכבר פדרזה ויתלתהה בלחאזה האדי. ובהאדה פסרלו חתה עלאש חלם לילת ראש השנה. ורזעו יוסף ללחבס.

וקאל פרעה ללוזרה מתאעהו. מה תמאשי האשכון חכם כיף יוסף אלי נעטיה יתלתהה בלחאזה האדי. קאלולו אלי לקאנון מתאע מצר ימנע באש כדים יוולי וזיר. קאלום לקאנון מתאע מצר תכלם עלא לכדאמה לעאדיין. מוש עלא כדים כיף יוסף. אלי מה תמאשי כיפו. קאלולו מה יערפשי יתכלם ברשה לוגאת. קאלום נזיבו גדוה ונשופו. ופליל זא מלאך גבריאל

 ליוסף ושקאהו מן ביר מרים ועלמו ה70 לוגה. ופרעה כאן ענדו כרסי פיה 70 דרזה. ואלי חיתכלם מעה פרעה. ישופו קדאש יערף יתכלם מן לוגה. ועלא כל לוגה יטלע דרזה ויתכלם בלוגה. ופרעה יהבט דרזאת קד אלי טלע לוכר ויתכלם מעאהו מן גאדי. וזאבו יוסף. וטלעלו יוסף חתה לפוק וזאד תכלם מעאהו בלעברית אלי מה יערפהאשי פרעה. וקתהה פרעה עמל מעאהו שפקה. קאלו חלפלי באש מה תקולשי אלי תערף לוגה אכתר מני. והאנה נחטך כביר לוזרה לכל. ואעמל האש תחב פלבלאד. והאנה אכבר מנך בלאסם. ותפאהמו. וחט יוסף כביר לוזרה. וכרזו פלבלאד בכרוסה מליחה ידורו ביה. באש הנאס לכל תערף אלי יוסף ולא הווא לכל פי מצר.

ודינה בנת יעקב אבינו ולדת בנת מן שכם. וסמאהה יעקב אסנת. והשבטים כאנו יחבו יקתלוהה. ווקתלי כברת שוייה. עלקלהה יעקב בלאכה דהב פי רקבתהה. מכתוב פיהה אלי הייא מן זרע יעקב אבינו. וכרזהה מן דארו. ותבאעת לפוטיפר. ווקתלי כרז יוסף בלכרוסה פי וצט לבלאד. הנאס לכל כאנו יעיינולו הדאייה פלכרוסה מתאעהו. ואסנת כדימה מה ענדהה שיי כאן האך לבלאכה. עיינתהאלו. וזאתו פי טרפו. ווקתלי שאפהה בעת עלא פוטיפר וכדאהה מרתו. וזאבתלו מנשה ואפרים. האדה כולו נצאר

 פי סנין השבע. ויוסף וקתהה לם נעמה יאסר. וחטהם פי מכאזן. וכל מכזן חט פיה שוייה מן התראב מתאע הנעמה האדיך. באש מה תתשוושי. ונאס מצר חתה המאן כאנו יכביו הנעמה. ולאכן מה יערפושי הסר באש מה תתשוושי. ווקתלי זאו שנין הזוע. חלו למכאזן מתאעהם לקאו הנעמה לכל משוושה. ומשאו ליוסף קאלולו עטינה נעמה נאכלו. קאלום מה נעטיכם כאן מה תעמלו למילה. משאו לפרעה ישכיו ביוסף. קאלום האשביכם מה כביתושי הנעמה כיף מה עמל הווא. קאלולו כבינה ותשוושת. קאלום אידה כאן הווא וצא עלא הנעמה באש תתשווש. שמעו כלאמו כיר מה יווצצי עלא מלאך המות יקתלכם. ועמלו למילה לכל. וקעד יוסף יביעלהם הנעמה. ושבע מה זא כאן פי מצר. והזוע זא פלעולם לכל. והנאס לכל סמעו אלי פי מצר יביעו הנעמה. וולאו יזיו מן לעולם לכל ישריו הנעמה. ויוסף כמם אלי תווה בו חיבעת כוואתו באש ישריו הנעמה. ובהאדה עמל עששה עלא 10 ביבאן מתאע מצר. וכל ואחד ידכל יקיידו מנין זא והאש אסמו.

ויעקב קאל לזגארו בארו אמשיו למצר שריו הנעמה. ומשאו ל10 כואת. ווצאהם באש מה ידכלושי מן באב ואחד. כאף עליהם מן עין הרע. אלי כאנו קויין יאסר. והומאן פתנייה כממו באש ימשיו ידורו עלא יוסף פי מצר. וירווחו ביה בסיאסה האו בלקווה. ודכלו למצר. ויוסף וקתלי שאף פתקייד אלי כואתו זאו. סכר מכאזן לביע לכל. ומה כלה כאן מכזן ואחד והווא קעד גאדי. והומאן משאו ידורו עלא יוסף. ובעד 3 הייאם בעת יוסף ידורו עליהם וזאבוהם. קאלום האשביכם מה זיתושי תאכדו הנעמה. קאלולו קאעדין נדורו עלא כונה אלי תבע פי מצר. קאלולו אידה כאן לקיתו האש תעמלו. קאלולו נשריוו בכל שום. קאלום אידה כאן מה חבשי יביע. קאלולו נאכדו בלקווה. קאלום השנווה מה תמאש חאכם פלבלאד. ועלאש דכלתו מן

 10 ביבאן. קאלולו אלי אחנאן 12 כואת. ואחד תבאע ומה לקינאהושי. וואחד ענד בונה. ובונה יכאף עלינה יאסר. וכאף עלינה מן עין הרע. קאלום לכלאם האדה כולו סבאייל. אנתו דואשיש ותחבו תחארבו לבלאד. קאלולו כאטינה. קאלום אידה אנתון כאטיכם. ימשי ואחד מנכם יזיב כוכם אלי מאזאל חדה בוכם. וחטהם פלחבס 3 הייאם. ומן באעד זאבום וקאלום אמשיו רווחו וכליו ואחד צ'אמאן. וזיבו כוכם לוכר פי ידכם. וחב יאכד שמעון. מה חבשי ימשי מעאהו. נאדאלו 300 עסכר קויין. עייטלהם עיטה הרבו לכל. ורפשו בעצ'הם. ומאתו מנהם קדאש מן ואחד ברפיש ולכוף. וקתהה זאהו מנשה ודכלו ללחבס. ויוסף וצא באש יעביולהם השכאייר מתאעהם. וירזעולהם פלוסהם פשכאייר. ורווחו השבטים.

ופתנייה לוי חל השכארה מתאעהו ולקא פיהה לפלוס מתאעהו. וכאפו השבטים וקאלו השנווה השבאלה הזדידה אלי יחב ישבלהה עלינה. וזאו לבוהם וחלו שכאיירהם ולקאו כל ואחד פלוסו פי שכארתו. וכבר לכוף. וחכאו לבוהם האש נצאר. וקאלולו אלי יחבו יהזו בנימין מעאהם. וקאלום לא נכאף עליה. קאלו ראובן האנה צ'אמן פיה. וכאן מה נזיבושי נעטיך זוז זגארי קתלהם. ויעקב מה חבשי בצ'מאן ראובן. יחב צ'מאן יהודה. וקאלום יהודה סתנאו חתה תופא למאכלה ומן באעד נשופו. ובאעד מה ופאת למאכלה. קאלום בארו זיבו נעמה מן מצר. קאלו יהודה מה נזמושי כאן מה ימשי מעאנה בנימין. קאלום עלאש קלתולו עלא בנימין. קאלו הווא נשד עלא כל שיי. וין נערפו עליה אלי חיקוללנה זיבו בנימין. וכאן עלא לכוף מתאעך. האנה צ'אמן פיה אלי נזיבולך ואקף עלא רזליה. וקתהה יעקב עטאהם הדייה ליוסף וקאלום רפעו פלוס דובל באש תרזעולו פלוסו. ומשאו ווצלו למצר ומעאהם בנימין. ווקתלי שאפהם יוסף. וצא עלא למשהול עלא דארו באש ירפעהם לדארו יאכלו מעאהו.

והומאן וקתלי שאפו רוחהם חירפעוהם לדאר יוסף. קאלו האדון חיקוללנה עלא לפלוס. ואקבל מה יווצלו. קאלו ללמשהול עלא דאר יוסף עלא לפלוס. קאלום פלוסכם וצלו. והאדוך פלוס אוכרין בעתהומלכם רבבי. ודכלו לדאר יוסף. וזאבלום יוסף שמעון. וכלאו מעאהו ונעסו גאדי. ויוסף וצא באש יעביוולום השכאייר מתאעהם. וירזעולהם פלוסהם. ויחטו לכאס מתאעהו פי סכארת בנימין. ופצבאח קאמו באש ירווחו. הומאן מאזאלו כיף כרזו מלבלאד. וכלט עליהם למשהול עלא דאר יוסף. ווקפהם וקאלום. כיפאש תשרקו לכאס מתאע יוסף. קאלולו אחנאן מה שרקנאשי. תיאחנאן לפלוס אלי לקינאהם פשכאייר רזענאהם. ואידה כאן תלקא לכאס ענדנה כלנה כדאמה ליוסף. קאלום צחיח לקאנון אלי כלכם תתסמאו מתשארכין. לאכן האנה מה חנאכד כדים כאן אלי נלקא ענדו לכאס. ואנתון צחיח תיקא אלי רזעתו לפלוס. לאכן שמעון ובנימין מה נערפהומשי. ובהאדה ברבש שמעון ומן באעד בנימין. ולקא לכאס פי שכארת בנימין. ורזעו השבטים לכל למצר. וקאלום יוסף כיפאש נצ'אייפכם תשרקוני. קאלולו אחנאן כלנה כדאמה מתאעך. קאלום לא מה נאכד כאן בנימין. הוני יהודה קאל לכואתו. חתה לתווה כנת נכמם אלי האדה הדנוב אלי בענה יוסף. ולאכן

 הווא חב יאכד בנימין אלי מה ענדו חתה דכל פי ביעת יוסף. מענאהה קאעד יתשובך. האו תווה נוורי. ווקתהה למלאכים אלי פסמה. הבטו באש יתצנטו הניקאש אלי באש ינצאר בין יהודה ויוסף.

פלפרשה מתאע הזמעה האדי תמה באעץ' הנשדאת. פי אוול לפרשה לפסוק קאל ויהי מקץ שנתיים ימים. הוני נשופו אלי לפסוק טוול. כאן ינזם יקול ויהי אחרי שנתיים האכהוו. חאזה אוכרה. לחז''ל קאלו האמי הומאן שנתיים. הומאן באעד מה טלב יוסף מן שר המשקים באש יתכללם עליה ענד פרעה באש ישייבו. ומן סירת אלי תכל עלא שר המשקים רבבי זאדלו עאמין. אלי כאן ינזם יכרז אקבל עאמין. הוני ואחד ינשד. עלאש פסרו לחז''ל איכה. עלאש מה פסרושי באעד עאמין מלי דכל לחבס. וכאן נקולו ל10 שנין לוכרין וין עדאהם. אלי יוסף תבאע עמרו 17 שנה וולא מלך עמרו 30 שנה. נקולו כאן כדאם פי דאר פוטיפר. חאזה אוכרה השנווה חב יעלמנה לפסוק הוני אלי יוסף מן סירת אלי תכל עלא שר המשקים תעאקב. והאדה לחאזה האדי מה תהם כאן יוסף הצדיק ואמתאלו. אלי אחנאן מה נתעאקבושי באש נשופו ואצטה באש יעאוונה. המאלה עלאש כתבאלנה לפסוק הוני.

ולאכן באש נזאוובו הנשדאת האדון נבדאו נזאוובו נשדה אוכרה. אלי הרש''י ז''ל פסר עלא לפסוק שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר. עלאש פלמנאם לבגראת כאנו מזיאנין. כאן עלא השבע יווליו שמאן יזי. וזאווב. סימן הוא לימי השבע שהבריות נראות יפות זו לזו שאין עין בריה צרה בחברתה. מאענאהה יביין עלא לכיר אלי וקת לכיר הנאס יביינו מזיאנין האדה להאדה אלי חתה חד מה יחשד צאחבו. הוני ואחד ינשד. ולדמת השנווה חלם פרעה איכה פלמנאם. והאדה ינזם יחלם אלי לבגראת שמאן מאענאהה חייזי לכיר והאכהוו.

ולאכן מערוף אלי פסרו לחז''ל. עלא לפסוק נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. אלי רבבי מראת יזיב הסחאב וריח תקול עליה חתצב למטר. ומן באעד מה תצבשי למטר. עלאש. עלא כאטר עבאד יוועדו באש יעאוונו והומאן מה יעאוונושי. כאן פצדקה האו צאחבהם. כיף מה הומאן טמעו עבאד בלכיר ופלאכר כלאוולהם כייבת אמל. חתה רבבי איכאך. יטמעהם אלי למטר חתזי ולכיר חיהבט ומן באעד כל שיי יופה.

ומערוף אלי כל שיי פתורה תכתב באש נתעלמו מנו אחנאן. והוני האדה האש יקצד לפסוק. נשופו אלי שר המשקים ועד יוסף באש יתכלם עליה חדה פרעה באש יכרזו. ולאכן ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. האש מאענאהה ולא זכר וישכחהו. אידה כאן מה תפכרושי ודאי חינסה. לחז''ל פסרו אלי כאן מתעמד באש ינסה. כיף מה נשופו פלפרשה מתאע הזמעה האדי וקתלי קאל עליה לפרעה. בדה ידם פיה. נער עברי עבד. מאענאהה ולד זגיר ויהודי וכדים. ולאכן  יוסף כאן ענדו אמל אלי חיתכלם עליה. ויהי מקץ שנתיים ימים. האש מאענאהה ימים. כיף מה כתב לפסוק פי יעקב ויהיו בעיניו כימים אחדים. אלי מה חסומשי. אלי תעדאו פיסע. אלי כל יום יקול האו חיתכלם עלייה ליום ויכרזוני. ולאכן ויהי

מקץ. סתננה חתה אלי כלו כל הקצים ותייאש יוסף. וקתהה זא למנאם מתאע פרעה. אלי שר המשקים ועד וכלה יוסף פי אמל. ובהאדה תעאקבת מצרים באש יזיהא הזוע. ותעאקב יוסף עלא כאטר כלה לעבאד תתעאקב פי זרתו עלא אלי טלב מן שר המשקים באש יתכלם עליה. אלי מערוף אלי קאלו לחז''ל אלי לעבד אלי יכלליה לעבאד תתעאקב פי זרתו חתה הווא יתעאקב. ובהאדה אחנאן פי כל לילה פי קריאת שמע שעל המטה נסאמחו בעצ'נה הריני מוחל וסולח וכו'. ובהאדה פלמנאם מתאע פרעה חלם אלי לבגראת כאנו מזיאנין. אלי לפסוק קאעד יוורילנה האש ילזמנה נעמלו באש יזי לכיר ללעולם. נווריו וזה באהי לצחאבנה. ומה נחשדו חד. באש יזי לכיר. האדה הווא האש חבו יקולולנה לחז''ל פרמזים מתאע לפסוק.

אכואני לעזאז. חאזתין ילזמנה נתעלמוהם מלכלאם האדה. ילזמנה מה נחשדושי וילזמנה מה נכליוושי האשכון יחשדנה. ילזמנה מה נצ'למושי ומה נכליוושי האשכון יצ'למנה. ילזמנה מה נגשושי ומה נכליוושי האשכון יגשנה. ואחד יקול השנווה האדה לוגז. האשכון אלי יחב באש יחשדו והאשכון יחב באש יצ'למו והאשכון יחב באש יגששו. לאכן אידה כאן נזיו נתבתו. נלקאו אלי אחנאן תסבבנה באש לוכר יחשדנה האו יצ'למנה האו יגשנה. כיפאש. אידה כאן אחנאן נווריו עלא רוחנה אלי נזמו נעמלו. אלי גירנה מה ינזמשי יעמלו. וקתהה נכליוו יחשדנה וישוף תנייה באש יצ'למנה ובאש יגשנה וחתה יסרקנה. נזיו נקולו אחנאן האש עמלנה. ולאכן אחנאן אלי סבבנאלו. ובהאדה נזמו נתעאקבו פי זרתו. ואחד יקול אידה כאן ענדי אמכאנייה באש נעיש מליח עלאש מה נעיששי. האנה כדמת ותעבת באש נעיש מליח. והאש נעמללו אידה כאן הווא מה יחבשי יכדם האוולה הדנייה מה משאתלושי. ולאכן נזמו נעישו כיף מה נחבו מן גיר מה נגרו מננה חד. מתלן האנה נזם נאכד צבאט ב200  דינאר. ונחב נאכדו אלי הווא נחסו מרתאח עלא שאקייה. מוש לאזם נקול אלי הווא ב200 דינאר. נקול ב30 האכהוו. האש עמלנה וקתהה. כדינה אלי נחבו מן גיר מה נגר מננה חד. בעיבארה אווצ'ח. מה נתואהרושי בלי ענדנה. ובלעכש מאדאבינה מה יפיק בינה חד אלי שרינה ואלי עמלנה. אלי הסתרה דימה באהיה. ומה נכמושי וקתלי חנווריו הנאס חתקדרנה. בלעכס וקתהה חינגרו מננה. וחתסבבלנה מאשאכל. והנאס פי וזוהנה יצ'חכו ופי קפאנה ישבבו. ונזיבו מעשה הוני אלי כתבו חיים וולדר פי סדורו ילדים מספרים על עצמם. אלי יחכי למעשה האדה אסמו אלי. הווא כאן מן התלאמדה למלאח מתאע לבית ספר אלי יקרא פיה. וכאן דימה יעארך באש יכון לאוול. וכל פרצה מתאע אמתיחאן ובלאכץ פלאמתיחאנאת אלי יחצ'רו פיהם למודיר ולואלדין כאן יעמל תחצ'יר כאץ. כאן יחס רוחו אלי הזגאר לכל יחבו ויקצ'רו ויברקו פיה באחתיראם. חתה זא הנהאר אלי זאתו צדמה כבירה. והווא נהאר אלי עמלו אמתיחאן עלא התנ''ך. הנהאר האדה יזיו משהולין כבאר ולואלדין מתאע הזגאר לכל ותסתממה נהאר פיסטה. חצ'ר רוחו מליח. אלי פליל כאן ינעש 4 שואייע בסיף באש יעבר. וזא הנהאר אלי יסתננה פיה ודכלו הזגאר לכל ללאמתיחאן. אלי כאנו

 ינשדוהם וכל מררה יכרז ואחד. חתה אלי צאטו הווא ויוסי. אלי חתה הווא כאן תלמיד מליח יאסר ודימה למונאפשה בינאתהם האשכון יזי לאוול. ולמורים כאנו ינשדוהם והומאן כאנו יזאוובו. ובאעד מה זאוובו עלא הנשדאת לכל דכלו למורים וכרזו באעד רבוע שעה באש יעטיוו הנתיזה. והוני למופזהה לאוולה. אלי וקתלי דכלו למורים הזגאר לכל כאנו יעייטו יוסי יוסי יוסי. כמם האש עמלתלהם אלי יחבו יוסי כיר מנני. ובאעד מה קאלו הנתיזה אלי הווא אלי רבח. כמם באש יבדלו הטריקה מתאעהם ויספקולו. ולאכן הזגאר בדאו יזפרו. הוני הדמוע בדאו יהבטו מן עיניה. וחתה ואלו אלי יוסי ברוחו תקרבלו והנאהו וקאלו יעטיך הצחה אלי אנתין חצ'רת כיר מנני. ולאכן הזגאר מה חמלושי כיפאש הווא גלב יוסי וקעדו יצייחו באסמו. מאענאהה מוש ראצ'יין בנתיזה. באעד מה כרזו הנאס לכל קעד הווא מה נזמשי יכרז. תקרבלו למורה מתאעהו קאלו האשביך יאלי מה רואחתשי. והוני בדא יבכי. קאלו מה שפתשי האש עמלולי הזגאר ליום. הוני למורה קאלו אנתין הסבב. אלי אנתין כנת תתואהר בחדאהם ותחב תוורילהום אלי אנתין כיר מנהם. ותחששהם בנקץ מתאעהם. קאלו האו יוסי חתה הווא תלמיד מליח יאסר. קאלו יוסי מוש כיפך. אלי הווא כאן יחשש הזגאר אלי הווא כיפהם ולאכן הזהר מתאעהו אלי הנשדאת זאוו אלי עברהם הווא. הוני אנתין כלית הזגאר ינגרו מנך ויכרהוך. זאוובו ולאכן הומאן כאנו לכל צחאבי. קאלו פי וזהך יביינולך צחאבך ולאכן פי קפאך ינגרו מנך ויתמנאוו ויסתנאוו וקתאש טיח. ונהאר האדה כאנו יסתנאו פיך באש טיח. ולאכן רבחת. מה עדשי ינזמו יתחמלו וכרזו אלי פי קלבהם. קאלו כיפאש נעמל באש נחילהום הנגרה האדי. קאלו תקרב אכתר ליוסי הווא יעלמך. ווקתלי קאם באש יכרז לקא בו ואמו יסתנאו פיה. קאלולו אלי קאלך למורה כלו צחיח. ואחנאן כננה נחשו ביה. ולאכן מה נזמנאשי נקוללך שיי אלי אנתין כאן יתביינלך אלי אנתין צחיח. כרז מן חדאהם בזרייה ומשה לדאר יוסי. דק עלא לבאב כרזלו יוסי. לקאהו יבכי. קאלו האשביך מאו לאבאש. חכאלו האש תכלם מעה למורה וטלב מננו באש יעאוונו. קאלו האנה נשוף פיך אלי לחאזה אלי מה תתקנאהשי מליח תחאוול תתהרב מנהה. אלי אנתין מה תחבשי האשכון יגלבך זמלה. ולאכן מוש איכאך. ילזמך תלעב מעה הזגאר לעב אלי הומאן ינזמו כיר מנך באש יחששו אלי הומאן כיפך. מראת תגלבהם ומראת יגלבוך. ולאכן אידה כאן תגלבום דימה חינגרו מנך. תלפת ליוסי וקאלו אחנאן מן כתה א' ונקראו מעה בעצ'נה. ולמונאפשה דימה בינאתנה האשכון לאוול. ואחנאן צחאב. וחתה מררה מה נצחתני עלאש. קאלו חשיתך אלי אנתין ענדך הנפכה. ובלכלאם מה חתשמעשי. ובהאדה כליתך באש תזרב ומן באעד נצחך. רואח מן דאר יוסי וקאעד יכמם. זעמה ינזם יעמל בנציחת יוסי. וזעמה אחנאן נזמו נסמעו בנציחה מתאע יוסי. זעמה נזמו נכליוו חתה חד מה ינגר מננה. חאזה ממכנה. והייא אלי מה נווריוושי עלא רוחנה אלי אחנאן כיר מן צחאבנה. וקתהה יוולי ענדנה צחאב ומה ינגר מננה חד. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.     

תגובות

בס"ד

עש"ק,פרשת מקץ ראש חדש טבת התש''ע,

שנה תשיעית, גיליון מספר 456

כניסת השבת: 16:50

ההפטרה: ויעש חירום ומסיים: להיכל זהב מלכים א' ז'

יציאת השבת:17:44

שבת שנייה של חנוכה שני ספרי תורה בראשון פרשת השבוע בשני ביום השמיני ומסיים כן עשה את המנורה פרשת נשא

 

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

ברכת לבנה ליל שישי

 

 

בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר

ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי ולרפואת זינה בת שלבייה יעיש

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .ולמנוחת היקר הפייטן האגדי מר יעקב בשירי בר גזאלה ז''ל. ולמנוחת האשה הכשרה מרת בחלה בת גזאלה לבית חדאד ז''ל. ולמנוחת האיש היקר רודף צדקה וחסד מר חמוני חדאד בר מסעדה ז''ל. ולמנוחת האשה הכשרה רודפת צדקה וחסד מרת ששייה בת צ'יאמנטה לבית קאבלה ז''ל

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

שנים של מגורים בלוס אנג'לס הביאו לו את ההיכרות מקרוב עם הראפ. חודשים של חיפוש מתמשך אחר משמעות, גילו לו את ה' יתברך, באי יפהפה בתאילנד. את שניהם הוא הביא איתו לארץ ושילב באלבום בכורה. יחד עם להקת "יוניפלו" המפורסמת הוא חיבר שיר חדש שסחף אפילו את הרב שלום ארוש. תכירו, אלי-רן, הראפר מהכותל, מחבר ראפ למילים של קדושה.                                  לקראת סיום השיעור השבועי הפופולארי של הרב שלום ארוש בירושלים, נוכח הקהל הרב שהיה שם והצופים בשידור חי המועבר באינטרנט בחוויה מסוג אחר. במקום הסיום הקבוע של השיעור, הזמין הרב את להקת הראפ הידועה "יוניפלו", ועמם בחור צעיר, חבוש כיפה גדולה, אלי-רן שמו. אל מול מבטיהם המופתעים של הנוכחים, הם עלו לבמה, לצדו של הרב, והחלו לשיר שיר ראפ סוחף שזה עתה סיימו להקליט יחד. המנגינה, סוחפת כמו שמוסיקת ראפ יודעת לעשות, והמילים – מילות קודש, שלא ממש נשמעו בסצנת הראפ עד כה. כתבתי אבא שיר של קודש לקרב את הרחוקים
לא לכבוד ולא לכסף אנחנו כאן לך שרים
רק להזכיר מאיפה באנו, ובסוף לאן הולכים
מבקש אני ממך אב רחמן שבמרומים, תן את המילים שיצרבו לאנשים
שיפתחו להם את הלב, שיעזבו ת'בלבולים
שיזכו גם הם כמוני את השקר לעזוב, להתקרב אליך אבא ולקבל את כל הטוב..." באמצע השיר הרב קם והחל למחוא כפיים, ולרקוד בהתלהבות. בפזמון השני כבר כל היושבים בקהל הצטרפו אליהם ושרו במרץ: "אבא, קרב אותי אליך". כשסיימנו את השיר הרב תפס לי את היד ולא עזב אותה במשך בערך עשר דקות ואמר במיקרופון: 'זה השיר עם הכי הרבה מילים יפות ששמעתי בחיים שלי'. הוא בירך אותי שאזכה לקדש את ה' ולהוציא אלבום שכל מי שישמע אותו יחזור בתשובה" מספר אלי-רן, הבחור הצעיר והסולן, שעומד מאחורי השיר, על המפגש שלו עם הרב הסוחף לפני כחצי שנה. מפגש שהוליד אלבום בכורה שיוצא בימים אלה לחנויות, אלבום שכולו ראפ משולב במילים של קודש. לפני הפגישה עם הרב לא היו לי שירים, לא התחלתי בכלל לעבוד על אלבום, זה השיר היחיד שהוצאתי. ומאז נהייתה לי סייעתא דשמיא אדירה, כאילו הקב"ה כותב לי את המילים והלחנים. תוך פחות מחצי שנה האלבום היה מוכן", הוא מספר בהתרגשות ומוסיף בכנות: "האמת היא שאני לא יודע בכלל לכתוב שירים, לא לשיר ולא להלחין. אין לי מושג בזה. אבל באלבום הזה ה' עשה הכל. הוא לא עזר לי, הוא באמת ממש עשה הכל". קוראים לו אלי-רן, הוא בן 30, נשוי פלוס, ואת שם משפחתו הוא לא מעוניין לפרסם, מטעמי ענווה. זה השם שגם מוטבע על אלבומו החדש, "אצבע אלקים – מוזיקה מהנשמה". עד לפני שנים ספורות הוא חי בכלל בלוס אנג'לס, כבחור חילוני שאוהב חופש, מושפע מתרבות הראפ המקומית הפורחת. "בכל מקום חיפשתי את עצמי, ניסיתי למצוא את האמת כי כל דבר נראה לי שלא בשבילו באתי לעולם". הוא חיפש בדנבר שבקולוראדו, בטוסון שבאריזונה ובסיאטל שבוושינגטון, עד שהבין שאת האמת כנראה הוא לא ימצא שם. הוא החליט להמשיך לתאילנד. הייתי שם חודשיים, באחד האיים הכי יפים בכדור הארץ, שנראה ממש כמו גן עדן. דווקא שם בא אלי איזה חב"דניק והציע לי להניח תפילין". אז הוא הניח תפילין בהתרגשות וכך גילה את האור? כמעט, אבל לא ממש ככה. הייתי כולי מרוח בשמן קוקוס ואמרתי לו שאני לא יכול להניח תפילין. אמרתי לו שאם יהיה פה מאוחר יותר, אחרי שאתקלח, אז אניח". אלי-רן המשיך בעיסוקיו, כמעט ושכח מהמפגש עם הניצוץ היהודי, ורק כעבור שעות ארוכות נפנה להתקלח. אך החב"דניק, כדרכם של חב"דניקים מסורים, לא שכח. הוא גילה במעמקי אי קסום ורחוק מארץ הקודש נשמה יהודית, והוא לא יוותר עליה כל כך בקלות. כעבור כחמש שעות גילה אלי רן שהחב"דניק לא התייאש והוא עדיין מחכה לו שיניח תפילין. הנחתי תפילין ואז נדלק לי משהו בנשמה", משחזר אלי-רן את הרגע שהביא אותו לחפש את האמת בבית. "הרגשתי שאני רודף אחרי כלום בעצם. שמה שאני באמת מחפש – נמצא אצלנו. הוא נתן לי חוברת קטנה בשם "מסע", קראתי אותה וזה גרם לי לרצות לחזור לארץ, לרצות להיות באמת יהודי. ידעתי שמהרגע הזה אני מפסיק לחפש כי מצאתי. מצאתי את ה' באחד האיים הכי יפים בעולם. בתאילנד. החלטתי שאם זה באמת ככה, אני חייב להאיר לכולם את זה. זה דברים שאנשים בעצם יודעים אבל עוד לא נפל להם האסימון". ואלי-רן רוצה להפיל את האסימון לאותם אנשים ובעצם לכולנו, על ידי המוסיקה שלו, כראפר. "הייתי גר בלוס אנג'לס ורוב הזמן הייתי שומע שם מוסיקה של הגויים, זו המוסיקה שהכי חביבה עלי. אז המקצבים באו לי דווקא מהצד האחר, והחלטתי לקחת את כל זה ולקדש אותו. דרך מוסיקת הראפ בשילוב מילים של קדושה לחדור ללב האנשים". הוא חזר לארץ והחל בפרויקט של לקרב אנשים לה' יתברך, כדבריו. הוא כתב את המילים לשירו הראשון, "תן לי אות" והתפלל לה' שישלח לו את האנשים הנכונים ואת המקצב המתאים. ואז שמעתי את השיר "ירושלים" של להקת הראפ יוניפלו, שהיא בכלל להקה חילונית. ממש אהבתי את השיר שמדבר על הכותל ועל ירושלים וקדושה. החלטתי שאני חייב להתחבר אליהם". ואכן, ממש כמו שהתפלל, חברי הלהקה הגיעו עד אליו. "זה היה בליל הושענא רבה. הם שאלו אותי אם אני מכיר את רבי נחמן מברסלב, אמרתי שבטח. בדיוק סיימתי לקרוא ספר אודותיו. הם שאלו מה אני יכול לספר להם עליו, וסיפרתי להם סיפורים כל הלילה". ומאז הם הפכו לשותפים מוסיקליים ולחברים טובים. מלבד שיר משותף שהפך פופולארי ביוּ-טיוּב, החברות גם הובילה את חברי הלהקה להתקרב ליהדות ואף לשמור שבת.
למרות שאין לו עניין בהופעות, אלא רק בהפצת אלבומו ("אני מאוד מפחד מגאווה" הוא מסביר), ביום העצמאות האחרון הוא הוזמן להופיע במעלה אדומים מול קהל של למעלה מעשרת אלפים איש. "שרתי שם את שיר אהבה לה' וכולם מחאו כפיים".
את עטיפת אלבומו מעטרת תמונה גדולה ויפיפייה של הכותל המערבי. ולא בכדי בחר אלי-רן דווקא את התמונה הזו. מלבד אהבתו למקום הקדוש, הוא עובד שם כבר כמעט שנתיים ופוקד אותו יום יום. "אני משוגע על הכותל. מאוד אוהב להיות שם. כשאני רואה את האבנים של הכותל אני מרגיש שאני מקבל מהן כוח. אם יום אחד אני לא נמצא שם, אני מרגיש שאין לי את העוצמה הזו. האבנים האלה הם לא רק סמל, יש בהן כוח אינסופי". אתה נמצא בכותל יום יום, זה מקום העבודה שלך. ההרגל לא שוחק? לא. כל יום מחדש כשאני רואה את הרחבה של הכותל אני מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה ומודה לה' על שאני זוכה להיות שם".          סיפור אמיתי מהחיים ישראל רחמנים בני רחמנים,                  שני ישראלים מרוקאים היו בטיול בשוייץ ישבו בבית קפה ודברו בניהם בדבור שלהם פעם עברית מעורב מרוקאית צרפתית, שמע אותם אחד בבית קפה נראה איש מכובד ,ידע שהם מרוקאים,ביקש לשבת על ידם בערבית מרוקאית,אמרו אתפדל, ישב וביקש מה אתם רוצים לשתות או לאכול על חשבוני,לא לא ענו בנימוס לא אתם חייבים אפילו קולה, הזמין קולה,והוא אומר להם אני נולדתי במרוקו ,ואמי הייתה אלמנה עם ילדים ולא היה מה לאכול,עכשיו אני תושב שוויץ  ויש לי מכל ברוך השם  מאמר אחד יש לי בראש מאימא ז'ל (יא בני אוקאן מא קנו ליהוד כונא נמותו מזוע)אם לא לא היו יהודים שכנים שלהם שריחמו עליהם ונתנו להם אוכל ,הוא ואחיו לא היו קיימים,לכן מה שאני אכבד אותכם כאיין וכאפס למה שנתתם לנו, תמיד חפשתי להחזיר טובה לאלה שנתנו לנו את החיים  לעומת זאת יש ערבים שמחנכים ילדיהם  לשינאת יהודים  על לא עול בכפם,יצאו משלחת ישראלית לעזרה לעיר מוסלמית ,איפה שהייתה רעידת אדמה ,ישראלית נותנת אוכל לילד יתום קטן והוא רועד מפחד, שואלת אותו ממה אתה מפחד?אומר( מליאהוד) מהיהודים, בחיים שלו לא ראה יהודים, אבל זה החינוך שהם מקבלים  אלוקים ישמור אותנו בדיחות                                                                                                                                אשתי השוטרת

אחרי תקופה מאד ארוכה נפגשים שני חברים.אחד מספר: בסוף התחתנתי והחיים בזבל. השני שואל: למה? מה קרה? הראשון עונה: היא שוטרת תנועה. נו?! משיב השני: תחשוב שבליל הכלולות היא נתנה לי דו"ח על עקיפה, מהירות מופרזת, וחניה במקום אסור...

בדיחה

חייל חדש שומר בשער הראשי של הבסיס. הוא קיבל הוראות ברורות: מכונית לא תיכנס, אלא אם כן זה תהיה מדבקה מיוחדת על שמשה קדמית.פתאום מתקרב רכב צבעי ובחלקו האחורי יושב אלוף. החייל אומר: "עצור, מי אתם?הנהג אומר לו לפתוח את השער. אני מצטער, אני לא יכול לתת לך לעבור. אין לך מדבקה על שמשה קדמית."
הגנרל אומר: לך לעזאזל. החייל עונה: רגע, אתה באמת לא יכול לעבור בשלום. יש לי פקודות לירות במי שמנסה להיכנס בלי מדבקה. הגנרל : אני אומר לך, בני, אנחנו נכנסים. החייל הולך עד החלון האחורי של האוטו ואמר: אני חדש בזה. האם אני אירה בך קודם או בנהג?
תכונה של ענוה טבעית                                                                                                          "בִּלְעָדָי" (מא-טז) מִצְרַיִם הָעַתִּיקָה שְׁטוּפָה הָיְתָה בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים, עֲבוֹדָה לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיְּאוֹר, לַכֶּבֶשׂ וְלֶחָתוּל. נָהֲתָה אַחֲרֵי חַרְטֻמִּים וּמְכַשְּׁפִים, אִצְטַגְנִינִים וּבַעֲלֵי אוֹב. לַכְּמָרִים הָיָה מַעֲמַד-עַל, פַּרְנָסָתָם מֵחֲצַר הַמַּלְכוּת וְהֵם יוֹעֲצִים רִשְׁמִיִּים לַמֶּלֶךְ, לְפַרְעֹה. בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר הֻזְעֲקוּ כָּל אֵלֶּה לַחֲצַר הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוּ מִפִּיו חֲלוֹם כָּפוּל. נִסּוּ לְפָתְרוֹ, זֶה בְּכֹה וְזֶה בְּכֹה, וְלֹא נִכְנְסוּ הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ. לְבַסּוֹף נִזְכַּר שַׂר הַמַּשְׁקִים בְּנַעַר עִבְרִי, הַנָּמֵק בְּבוֹר כִּלְאוֹ, קָרְבַּן עֲלִילַת שָׁוְא. מִיַּד שׁוֹלְחִים וּמְרִיצִים אֶת יוֹסֵף, מְגַלְּחִים אֶת שַׂעֲרוֹתָיו וּמַחְלִיפִים אֶת בְּגָדָיו, וְהִנֵּה נִצָּב הוּא בְּאַרְמוֹן הַמְּלוּכָה, וְעֵינֵי כֹּל נְשׂוּאוֹת אֵלָיו. וּפַרְעֹה, הַמֶּלֶךְ הָאַדִּיר, שׁוֹאֲלוֹ בְּמוֹ פִּיו: הָאֱמֶת הִיא שֶׁאַתָּה הֶחָכָם מִכֹּל? "חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר: תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ". וּמַה הַתְּשׁוּבָה שֶׁעוֹנֶה יוֹסֵף? מִלָּה אַחַת: "בִּלְעָדָי". פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: אֵין הַחָכְמָה מִשֶּׁלִּי! וְהַסְּפוֹרְנוֹ פֵּרֵשׁ: אֵין זוֹ אֱמֶת שֶׁאֲנִי הַיָּחִיד הַיּוֹדֵעַ לִפְתֹּר. אֵין בְּלִבִּי סָפֵק שֶׁיֵּשׁ פּוֹתְרִים בִּלְעָדַי. לָמָּה עָשָׂה כֵּן וּמַדּוּעַ הִצְטַנַּע? הֲרֵי זֶה עַתָּה שָׁהָה בְּבוֹר הַכֶּלֶא, וְגַם עַתָּה טֶרֶם קִבֵּל חֲנִינָה. וּבִמְקוֹם שֶׁיֹּאחַז בְּהִזְדַּמְּנוּת הַפָּז שֶׁנִּקְרְתָה לְפָנָיו וְיַגְדִּיל אֶת תְּלוּתוֹ שֶׁל פַּרְעֹה בּוֹ, וִיאַשֵּׁר כִּי מֻמְחֶה הוּא מֵאֵין כָּמוֹהוּ בְּפִתְרוֹן חֲלוֹמוֹת, הַגָּדוֹל מִכֻּלָּם, מַצְהִיר הוּא שֶׁאֵין הַחָכְמָה שֶׁלּוֹ, וְכִי יֵשׁ בִּלְתּוֹ... מַדּוּעַ עָשָׂה כֵן? הוּא עָשָׂה כֵן כִּי יְהוּדִי הוּא. וְזוֹ בְּדִיּוּק הַנְּקֻדָּה הַמַּפְרִידָה בֵּין הַיְּהוּדִי לְבֵין הַגּוֹי. יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁלוּ לַלְּבָנָה, שֶׁאֵין לָהּ אוֹר עַצְמִי, שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ. יְהוּדִי יוֹדֵעַ שֶׁהַבּוֹרֵא חָנַן אוֹתוֹ בְּכָל דָּבָר. הָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנָיו, וְהַחָכְמָה שֶׁלּוֹ הִיא. הַחַיִּים וְהַבְּרִיאוּת, הָאֹשֶׁר וְהַנַּחַת. אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עַל אֱמוּנָתוֹ, שֶׁעָמַד בַּעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת, שֶׁהָיָה נָבִיא, עָשִׁיר וְנִכְבָּד - מַה אָמַר? "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בְּרֵאשִׁית יח-כז). כְּשֶׁלְּעַצְמִי - מְאוּמָה. בִּלְעָדָי; מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שְׁנֵי עֲנָקֵי הָאֻמָּה, תְּאוֹמֵי צִבְיָה, נֵצַח וְהוֹד - מַה אָמְרוּ? "וְנַחְנוּ מָה"? (שְׁמוֹת טז-ז); דָּוִד הַמֶּלֶךְ, נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל, רֶגֶל רְבִיעִית בַּמֶּרְכָּבָה - "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" (תְּהִלִּים כב-ז), "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דִּבְרֵי הַיָּמִים א כט-יד).  אֲבָל פַּרְעֹה וּנְבוּכַדְנֶצַּר וְחִירָם מֶלֶךְ צוֹר, עָלְתָה לָהֶם גְּדֻלָּתָם לְרֹאשָׁם. עָשׂוּ עַצְמָם אֱלֹהוּת, הִכְרִיזוּ עַל עַצְמָם כֶּאֱלִילִים חַיִּים! אֲלֶכְּסַנְדֶּר מוֹקְדוֹן הוֹרָה לִפְסֹל אֶת דְּמוּתוֹ כְּשֶׁהוּא מַחֲזִיק בְּיָדוֹ אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ (יְרוּשַׁלְמִי ע"ז ג-א). זֶה גּוֹיִי כָּל כָּךְ, נָכְרִי כָּל כָּךְ - וְכוֹזֵב כָּל כָּךְ. 'אוֹתוֹ הָאִישׁ', מְשִׁיחַ הַכָּזָב שֶׁל הַנּוֹצְרִים, לָמַד לַהֲטוּטֵי כְּשָׁפִים בַּאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה שֶׁל מִצְרַיִם וְהִצְלִיחַ לְהַבְרִיחַ מִשָּׁם סַמְמָנֵי כִּשּׁוּף (שַׁבָּת קד:). שָׁב לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִצִּיג אֶת עַצְמוֹ כְּבַעַל כֹּחוֹת פִּלְאִיִּים. הָיוּ אֲחָדִים שֶׁנִּפְתּוּ וְנָפְלוּ בְּרִשְׁתּוֹ. אֲבָל לֹא נָחָה דַּעְתּוֹ עַד שֶׁהִכְרִיז עַל עַצְמוֹ כֶּאֱלוֹהַּ, וּבְכָךְ הוֹכִיחַ עַד כַּמָּה רָחוֹק הָיָה מִן הַיַּהֲדוּת. כַּמָּה קָרוֹב הָיָה בְּדֵעוֹתָיו לְשִׁגְיוֹנוֹתָיו שֶׁל פַּרְעֹה, שֶׁהָיָה רָץ בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר אֶל הַנִּילוּס בַּחֲשַׁאי עַל מְנָת לְהִתְפַּנּוֹת, כִּי סִפֵּר לַכֹּל שֶׁהוּא אֱלוֹהַּ וְאֵין לוֹ צָרְכֵי אֱנוֹשׁ... גַּם חִירָם מֶלֶךְ צוֹר בָּנָה לְעַצְמוֹ, בְּשִׁגְיוֹנוֹ, רָקִיעַ שֶׁל צַעֲצוּעַ וּבוֹ מִזְרָקוֹת 'שׁוֹפְעוֹת גֶשֶׁם' וְכַדּוּרִים מִתְנַגְּשִׁים הַמַּשְׁמִיעִים 'קוֹלוֹת וּבְרָקִים'. וְיָשַׁב שָׁם 'בַּמָּרוֹם' מְשַׂחֵק אֶת הָאֱלִיל... (יַלְקוּט שִׁמְעוֹנִי יְחֶזְקֵאל כח). כֹּה מְגֻחָכִים הָיוּ, כֹּה נִלְעָגִים.ממַה רַב הַמֶּרְחָק בֵּינֵיהֶם לְבֵין הַיַּהֲדוּת הַנֶּאֱצֶלֶת. יַעֲקֹב אָבִינוּ, בְּחִיר הָאָבוֹת, "דְּמוּת אָדָם שֶׁבַּמֶּרְכָּבָה", אוֹמֵר בְּשֵׁפֶל רוּחַ: "קָטֹנְתִּי". וּמְצַוֵּה שֶׁיַּעֲלוּהוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִיַּד וְלֹא יִקְבְּרוּהוּ בְּמִצְרַיִם אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּהוּ עַל כָּרְחוֹ, לְאַחַר פְּטִירָתוֹ, לַעֲבוֹדָה זָרָה. אַף מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אֲבִי הַנְּבִיאִים, מִבְחַר הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, הָיָה הֶעָנָיו מִכָּל אָדָם, וְהִתְחַנֵּן "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שְׁמוֹת ד-יג) - הַכֹּל רְאוּיִים יוֹתֵר מִמֶּנִּי לִנְבוּאָה. וּבְמוֹתוֹ לֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּהוּ לֶאֱלוֹהַּ. וְהַתּוֹרָה נִצְחִית הִיא, וּלְקָחֶיהָ שַׁיָּכִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. יִבְחַן כָּל אָדָם אֶת עַצְמוֹ בְּאֵיזֶה צַד שֶׁל הַמִתְרָס הוּא עוֹמֵד: שֶׁל יוֹסֵף אוֹ שֶׁל פַּרְעֹה. הַאִם אוֹמֵר הוּא "בִּלְעָדָי", "קָטֹנְתִּי", כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לִי - מַתְּנַת חִנָּם הוּא, בְּחֶסֶד וְלֹא בִּזְכוּת. וְעַל הַכֹּל ה' אֱלֹקֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ, כִּי לֹא מַגִּיעַ לָנוּ מְאוּמָה. וּגְדוֹלִים חֲסָדֶיךָ, נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ "וְנַחְנוּ מָה". אוֹ נַחְשֹׁב שֶׁהַכֹּל מַגִּיעַ לָנוּ, וְאָנוּ וְאֵין בִּלְתֵּנוּ. מַגִּיעַ עוֹד וְעוֹד, מַגִּיעַ בִּשְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת, "כִּכְלָבִים דְּצוֹוְחִין: הַב, הַב" (תִּקּוּנֵי זֹהַר כב, א)... "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: "חוֹשְׁקַנִי בָּכֶם, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיעַ לָכֶם גְּדֻלָּה אַתֶּם מְמַעֲטִים עַצְמְכֶם לְפָנַי" (חֻלִּין פט.). נִתְאַזֵּר אֵפוֹא בַּעֲנָוָה, וְנִזְכֶּה לְטוֹבָה רוּחָנִית וְגַשְׁמִית כְּיוֹסֵף: לִגְדֻלָּה וּלְאַהֲבַת ה'. (מַעְיַן הַשָּׁבוּעַ)               ויהי מקץ שנתים ימים                     הרב הצדיק ר’ מאיר’ל מפרמישלאן ז"ל סיפר בשם אביו, שפעם אחת היתה לו "עליית נשמה", וראה כי הביאו לעולם העליון איש אחד צעיר לימים, ואחריו איש זקן ושבע ימים. והנה להצעיר קראו שם זקן וישיש, ולאיש הזקן - קטן וילד. ושאל: - הלא פה הוא עולם האמת, ולמה תתלוצצו? השיבו לו, כי האמת כן הוא, כי האיש הצעיר פעל בשנותיו המועטות הרבה מאוד, ויום לשנה נחשב לו, אבל הזקן לא פעל כלום בכל שמונים שנות חייו, ועל-כן הוא ילד מסכן. ואמר הצדיק ר’ מאיר ז"ל, שזהו שאמר הכתוב: "ויהיה מקץ שנתים ימים", שיש אשר בהגיע האדם לקץ חייו, והנה הוא רואה "שנתיים ימים", שמכל השנים הרבות שלו אין אצלו אלא ימים אחדים של תורה ומעשים טובים. יש אדם שיושן ואוכל ועוד ולומד לשם שמים ותמיד זוכר מה למעלה ממנו. יהודי כזה כל שנותיו נחשבים לו למצוה ולא לבטלה. מעשה היה שאירע בזמנו של רבי יצחק לוריא ז"ל, שבא אליו עשיר אחד מעיר אחרת שעבר על כל העבירות שבעולם, ובא לנסות את הרב לראות אם הוא יודע לגלות העבירות שעשה מעודו ועד היום. וכשבא לפני הרב התחיל הרב למנות לפניו כל העבירות שעשה ובכלל העבירות שמנה מנה גם עבירה שעשה עם שפחתו. והגביר הזה הודה בכל מה שאמר לו הרב שאמת הדברים, אבל כיחש בעבירה זו עם השפחה ואמר שדבר כזה לא אירע כלל. אמר לו הרב: עכשיו אראה לך השפחה הארורה הדבוקה בך. ומיד הושיט הרב ידו למעלה הימנו, והופיעה הזונה הזאת והגביר ראה אותה לצידו. וכשראה אתה הכירה, ולא נותר בו נשמחה, ומיד נפל לרגלי הרב ואמר חטאתי. ואז הושיב אותו הרב והתחיל הגביר לצעוק בקול מר שיסיד ממנו הארורה הזאת. אמר לו, לא נעשה הדבר אלא להודיעך עד כמה גדולים דברי חכמים שאמרו כל המזנה עם גויה היא מלפתת אותו בעוה"ז ובעוה"ב, ואינה סרה ממנו אלא ע"י תשובה גדולה. ואז הורה לו תיקונו כנגד העבירה הזאת. אמר הגביר הזה: מוכן אני לכל ד’ המיתות שבעולם ולכל עונש שבעולם. אמר לו הרב" תיקונו באחת המיתות והיינו שריפה. וכששמע הגביר דבר זה הוציא כסף מכיסו ואמר שילכו מיד ויקנו עצים לשורפו. אמר לו הרב: דע שהשריפה לפי דינינו אינה בעצים, כדרך שדנים הגויים. אלא לוקחים כוס עופרת מותכת ויוצקים לפי הנידון ושורפת בני מעיו. אמר הגביר: תהא המיתה ככל שתהיהי. אני מוכן ומזומן לקבל עלי עונשי ויהיה כפרה על עונותי. אז צוה הרב להביא לפניו עופרת ואש, והתיך העופרת לפניו ואמר לו להשתרע על הארץ. וכך עשה. ואמר לו: פשוט ידיך, ופשט ידיו. אמר לו: עצום עיניך, ועצם עיניו. אמר לו: פתח פיך, ופתח פיו. אז לקח הרב כוס סירופ ושפכו לתוך פיו ואמר לו: וסר עונך וחטאתך תכופר. והקב"ה יכפר עונך ולא תמות. והקימו וסידר לו תיקונים על עונותיו. ובכללם לקרוא בספר "אזנים לתורה" מובא סיפורו של הרב מבריסק שסיפרו בשם אביו רבי חיים הלו סולוביצ’יק: כל יום כמה דפים של הזוהר אע"פ שאינו מבין מה שהוא קורא, לשון הזוהר רפואה לנשמה.                                                                                                                             וייקץ פרעה ויישן ויחלום שנית זהו הההבדל שבין יעקב לפרעה, יעקב משמקיץ משנתו, מיד מזדרז אל התורה והעבודה, אומר: "אכן יש ה’ במקום הזה" ואילו פרעה משמקיץ הוא משנתו, מיד "וישן שנית" - חוזר ושוכב שנית לישון... ולא מנסה לחקור לברר מה היה החלום המוזר הזה ומעלים מעיניו את ההשגחה הפרטית של הקב"ה כמו שכל הרשעים עושים שאינם רוצים לחקור ולדעת את האמת ומעדיפים להישאר עם תאות העולם הזה וכל נס שקורה או כל תוכחה שהם מקבלים מהזולת הם משיכים את זה למיקרה או מנסים להסביר את ניסיו של הקב"ה על פי הטבע, האדם צריך לחפש אחר האמונה כי אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים, עלינו להחזיר עטרה ליושנה ולהביא את משיח צידקנו שנאמר "ובא לציון גואל לשבי פשע בבית ישראל" כי עם שאין לו עבר אין לו עתיד והעבר של עם ישראל הוא מעמד הר סיני שם קיבלנו תורה ומיצוות ואת ארץ ישראל שנאמר ונתתי לכם ארצות גוים למען תישמרו חוקותי.

קיטרינג ושמו צניעות                  ''בני הדור הצעיר, איבדו במידת מה את האמון, החיבור, את ההוד וההדר הטמונים במילה ''ברכה''. לאו דווקא במילה, אלא בתוכן הפנימי שלה, במהות שלה, זה שמחבר בין המציאות הגשמית האפורה והנוקשה, לבין אותם עולמות עליונים מהם משתלשלים אלינו החיים, הפרנסה, החיוּת, הבנים והשמחה. וכמובן שמול הצד הטוב והשפע המבורך של הברכה האלוקית ניצב לו הסיטרא-אחרא בכבודו ובעצמו ומנסה לחולל תעתועים, בלבולים, הטעיות וכמובן כפירות רח''ל. והצד האחר ססגוני הוא, מיופייף, מפתה, וכובש את לבבות אותם צעירים שמשליכים יהבם על כוחות הטבע הגלויים, כאילו הם ורק הם מכתיבים את המציאות והשלכותיה. אפילו בקרב היהדות המאמינה ושומרת המצוות, מסתובבים לא מעטים הסבורים שיש קשר בין עמל הכפיים לבין הפרנסה, והם מעלים על נס את חשיבותה על המלאכה כגורם מפרנס ולא את ברכת השם, שהיא היא זו המעשירה...''.
את המונולוג החכם הזה השמיעה לי סבתא הדסה מן המושב בשרון. לא, היא לא יודעת לקרוא, גם לא לכתוב, אבל האמונה שלה בהשגחה האלוקית, ובעיקר בברכה של הצדיקים שהם לעיתים המחברים ביננו לבין השפע האלוקי, גדולה ונעלה לא פחות משל תלמידי חכמים מובהקים.
למה את מתכוונת סבתא הדסה, אני שואל, שצעירים לא מאמינים בברכה מן השמים, ולא מחוברים אליה?
''
תראה, אתה אדם צעיר, וספק אם נתקלת בחייך בניסים גלויים מעל לטבע. ספק רב. אבל אני יכולה לספר לך, שלפני כ- 70 שנה בעודי נערה צעירה בעיירה קטנה בתימן חוויתי סוג של נס, שכל בני משפחתי היו שותפים לו, והוא נשמר בין כותלי ביתנו הקטן במשך שנים לא מעטות.
''
אבא שלי היה יהודי מלומד אך פשוט. הוא יצא מדי בוקר לאחר תפילת הנץ לעמל יומו בשדה, ולעת ערב עסק בחוכמת הקבלה בבית המדרש עד אחרי חצות לילה. אחרי תיקון חצות היה נרדם לשעות ספורות, קם לתפילה, לעמל וחוזר חלילה. לאבא ואמא נולדו בלי עין הרע 11 בנות. רק בנות. ביתנו הקטן היה סמוך ונראה לבית הכנסת הגדול בעיר. פתח מול פתח, כשהרווח המפריד בין הפתחים הוא לא יותר משלושה מטר. רב העיר שהיה ידידו האישי של אבא ביקש ממנו שיקפיד על בנותיו, שלא תצאנה החוצה – חלילה וחס – בזמן התפילות, וכמובן בתחילת סדרי הלימוד או בסופן, כדי שלא יהיה מפגש מיותר בין הלומדים והמתפללים לבין בנותיו.
''
ואני זוכרת שזה היה אצלנו אורח-חיים. גדלנו על יסוד הצניעות כמו האוויר שנשמנו. בת גדולה חינכה את אחותה הקטנה להקפיד על לבוש צנוע, ולימדה אותה שאין יוצאים סתם כך לרחוב, ובוודאי לא בזמן התפילות והלימודים. ''כל כבודה בת מלך פנימה'' לא היתה סיסמא סתמית, זו היתה שיגרה שאין מפרים אותה, אלא שומרים עליה באדיקות.
''
הרב אמר לאבא ''תשמע יחיא, אתה יודע שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אז תדע לך, שאם תשמור את בנותיך סמויות מן העין, מעונך יחוש בחוש בברכת השם''.
''
ועכשיו אני אגלה לך מה היתה הברכה שזכינו לה. אבא היה משתכר פרוטות ספורות, ואותם היה מעביר לידי רב העיר לסייע למשפחות נזקקות. אנחנו, למרות שהיינו משפחה ברוכה, תמיד היינו שבעות ובריאות. מעולם!!!, תשמע טוב, מעולם! לא חסר לנו סוכר, או קמח, או אורז או פחמים. המוצרים הללו היו מוצנעים בתוך כדי חרס ענקיים ומשם מדי יום היינו מוציאות את מנת המזון היומית שלנו.
''
מעולם לא נשלחנו לחנות שבעיר להביא סוכר, קמח, פחמים או אורז. במשך שנים רבות היינו דולים מן הכדים ומתפרנסים, כמו אותו נס כד השמן שמילא כלים על כלים עד כי תמו הכלים. אנחנו חיינו בתוך הנס הזה, וכמעט התרגלנו אליו. אבא היה אומר לנו מדי פעם ''בנות, הכי טוב לשתוק, כמו שאתן יושבות בבית צנועות ושלוות, תשמרו גם את הפה צנוע ושקט. הצניעות והשתיקה זו הברכה''.
''
אינני זוכרת שחלינו אי פעם. היינו חסונות ובריאות, יעילות וחרוצות, מן הבית שלנו יצאו מאכלים ותבשילים לכל עניי העיר, ובשפע. וכשהיו שמחות אנחנו הבנות של יחיא, היינו הקייטרינג של אותה שמחה, חינם אין כסף. אבא היה קונה כבש על חשבונו, ושאר המאכלים נשלפו אחר כבוד מכדי החרס אל הסירים והתנור. וכל חיינו, עד נישואינו, עברו עלינו בתוך ארבע האמות הקדושות של הבית... עד שיום אחד... אבא נסע לדרך ארוכה, עם בית דינו של רב העיר לעשות איזו מצווה. לאחר מספר ימים שמענו נקישה על הדלת, בשעת בוקר. אחותינו הקטנה היתה בת תשע או עשר והיא פתחה בזהירות את הדלת. בפתח ניצב אחד מפרנסי העיר, הוא ביקש מאחותי להודיע שיש היום שמחה בעיר, וצריך להכין סעודה גדולה, ואבא הבטיח לו שנעזור. הוא הוציא מארנקו 10 מטבעות הניחם על השולחן ואמר: ''הנה כאן 10 פרוטות, תקנו בהן את המצרכים שאתן זקוקות להן...
''
אחותי הקטנה, בתמימותה אמרה ''לא צריך כבודו, אנחנו אף פעם לא קונות מצרכים. כל הזמן אנחנו מוציאות קמח, אורז, סוכר מכדי החרס, ואף פעם זה לא נגמר...''.
''
וכאן זה נגמר'' מתאנחת סבתא הדסה. ''אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין מן הרגע שהעין נכנסה לתוך הברכה, הסתיימה הברכה ונעלמה לה. אתה מבין, סוג כזה של ברכה כבר לא מכירים בדור הזה. מה תשתה? קפה עם חוואג' או תה?''.
מעשה ניסים
כל נס הוא יש מיש. אך יש ניסים שהם בריאה חדשה ונבלעים בדרך הטבע.
(
רבי צדוק הכהן מלובלין)

נושא: סיפור מקסים!                                                                                                                           הכוח של מאור פנים ואכפתיות הוא עצום ורב.  לאחרונה התפרסם סיפור אמיתי שארע ליהודי שעבד במעבדה בבניין משרדים ענק בארה"ב.  יום אחד בשעת ערב מאוחרת הוא נתקע בתוך אחד המקררים שבמעבדה ולא הצליח לצאת.  לאחר שצעק וצעק הוא הבין שכולם כבר הלכו והיה משוכנע שימצאו את גופתו הקפואה רק בבוקר למחרת.  לאחר שעשה וידוי ואמר 'שמע ישראל' פתאום הגיע השומר של הבניין ופתח את הדלת מבחוץ.  אחרי שאותו יהודי נרגע הוא שאל ''איך ידעת שאני פה?'' אמר לו השומר ''לא ידעתי שאתה פה. חיפשתי אותך'' ''חיפשת אותי?!'' ענה היהודי בתדהמה.  השומר השיב: ''אתה היחיד מבין אלפי עובדי הבניין שאומר לי שלום בכל בוקר והיחיד שבחמש בערב מברך אותי ערב טוב. אף אחד חוץ ממך לא רואה אותי. אני מחכה לשעה חמש כדי לשמוע ממך ברכת שלום, והיום כשהגיע השעה ולא יצאת - החלטתי לבוא ולראות מה קרה לך. עליתי למעבדה, שמעתי אותך צועק ופתחתי את הדלת''.

נישואין מאושרים                                                                                                              היה היו איש ואישה שהיו נשואים  ביחד, באושר יותר מ-60 שנה.  הם  שיתפו זה את זו בכל עניין ושוחחו ביניהם על כל נושא, לא הסתירו זו מזה וזה מזו כלום כל שנות נישואיהם מלבד העובדה, שלאישה הזקנה הקטנה הייתה קופסאת נעליים מוסתרת בארון למעלה ודאגה להזהיר את בעלה, לבל ישאל אותה מה פשר הקופסא אי פעם.  במשך כל שנות נישואיהם הוא לא שאל לפשר הקופסא ומה יש בה אבל, יום אחד חלתה מאד האישה הזקנה והרופא אמר שהיא, כבר לא תחלים לעולם.  אז סבר הבעל, כי עליו לפתור את התעלומה, הוריד את הקופסא ממרומי הארון, הניחה על המיטה, בצד, על יד רעייתו.  גם היא ידעה שזה הזמן הנכון לספר לבעלה מה יש בה בקופסא.  בפתחו את הקופסא, נדהם לגלות בה 2 מפיות קרושה וחבילת כסף בסך 25,000  $ .  בעלה שאלה מה פשר העניין והקשר?   והזקנה השיבה לו: "כשעמדנו להינשא, סבתי סיפרה לי מהו סוד הנישואין המאושרים, באמרה כי אסור לעולם לכעוס וכי אם פעם ארגיש בי כעס או עלבון צורב שאנצור לשוני, אהיה שקטה  וארקום מפית.  האיש הזקן היה נרגש , נסער ועצר את דמעותיו,  רק שתי מפיות אצורות בקופסא? זה אומר שהיא כעסה עלי או התווכחה איתי רק פעמיים במשך כל שנות חייהם הארוכות, המשותפות והאהובות?! ופרץ בו גל של שמחה ואושר. דובשנית שלי, השיבה לו הזקנה כאלו קראה מחשבותיו וחשה ברגשותיו, זה ההסבר למפיות הקרושה אך אין בזה הסבר מה קשור לכאן סכום כה מכובד של כסף? מאין זה בא?  אוי יקירי, זה הכסף שעשיתי ממכירת המפיות!

לקוטים מספר ברית כהונה לאדמו''ר ועט''ר רבי משה כלפון הכהן זצוק''ל וזיע''א

נ''ט] מנהגינו ביום ראשון של ראש השנה לאחר מנחה אומרים ותשליך לפני באר מים ואם חל ראש השנה בשבת אומרים ביום שני

ס] בראש השנה וביום כפור מנהגינו כאשר אומרים הזמירות לאחר כל פסקה ממתינים הקהל עד שהממונה אומר הפסוק אחרון בקול רם

ספר המדות לרב הקדוש רב נחמן מברסל''ב זצוק''ל וזיע''א

רס''א] מי שמקבל את היסורים באהבה. זוכה לזרע שיאריכו ימים

רס''ב] פעולות השם נמשכין אחר השם של אדם. כי שמא גרים

רס''ג] מי שמגביה קולו כדי להתפאר בו. באים בניו לשביה

רס''ד] מי שאין לו בנים. יהא רגיל בשמן

רס''ה] ולפעמים יעקור דירה ויחיו בניו
תגובות

ויש לשאול כמה שאלות:

א}למה רש''י לא כתב מה טעם תרגום אונקלוס?

ב}ועוד למה יוסף לא הביא להם משהו אחר כדי שיאכלו אתו המצרים?

ג}ועוד למה לא פירש אונקלוס משום שיש שנאה למצרים על העברים סתם?

ברם אם אונקלוס יפרש שהיו המצרים שונאים סתם את העברים טעם זה לא יכון לגבי יוסף שעשה להם הרבה טובות שהצילם מהרעב שיהיו שונאים אותו ?! ועוד שהוא מלך וכל העם מחניפים למלך להתקרב אליו ואם כן למה לא אכלו עם יוסף? ולפיכך צריך לומר שאכלו מאכל שהוא תועבה למצרים שהוא בשר בהמה ומה שלא נתן להם יוסף משהו אחר לאכול כדי שיאכלו אתו המצרים נקדים מה שכתוב בזוהר רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי ע''ה שאל את אביו למה גלו למצרים? השיבו אביו האם יש לך שאלה אחת או שתיים? כלומר האם שאלתך למה למה הלכו לגלות מצרים והיא שאלה אחת או שאלתך למה הלכו לגלות? ולמה דוקא גלות מצרים? שהיא שתי שאלות. השיבו נשאלו לי שתי שאלות. השיבו אביון על שאלותיו שאם ישבו בני ישראל בארץ כנען היו מתערבים עם העמים שהיו שם והקדוש ברוך הוא רוצה שבני ישראל יהיו זרע טהור ולא מעורבים עם הגויים ולפיכך הוציאם לגלות שיהיו עבדים למצרים שהם בעלי גאוה ולא אוהבים אנשים זרים ובפרט יהודים ולכך לא יתערבו בני ישראל עמהם וכשיצאו בני ישראל ממצרים העיד עליהם הפסוק שלא נתערבו דכתיב ויעלו בני ישראל ממצרים שהם זרע ישראל ולא מעורב עם אומות העולם ועוד אמרו חכמינו זכרונם לברכה כשמנה אותם ה' למשפחותיהם כשיצאו ממצרים לכל משפחה הוסיף אות ''ה'' בתחילה ואות ''יו''ד'' בסוף שהוא שם ''יה'' להגיד שהם זרע אהב ה' שלא נתערבו עם המצרים.ולפיכך יוסף שהבין וגם נתנסה בדבר הזה בענין אשת פוטיפר רצה להרחיק עצמו מהם שלא יתקרבו לו ולכך היה אוכל בשר בהמות שהיה שנאוי על המצרים וגם כשבאו אחיו המשיך בדרך זו להרחיק גם את אחיו מן המצרים ובפרט ששתו יין דכתיב וישתו וישכרו עמו. שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שתבשיל שבשלוהו גויים אסור משום שמא יבא לשתות יינם וכשישתה יינם שמא יבא לקחת את בנותיהם ולפיכך לא אמר רש''י טעם אונקלוס כיון שיש בו הרבה פירושים וכל אחד יפרש כמו שנראה לו.

ויהי רצון שזכות יוסף והשבטים ואונקלוס ויוסף הצדיק יעמד לנו וה' יתברך יבטל מעלינו כל גזרות קשות ורעות אמן!!!

תגובות

בפרשת השבוע יש כמה שאלות: א} הפסוק אמר ויהי מקץ שנתים ימים היה לו לומר שני ימים או שנתיים שפירושה שתי שנים? ב} יוסף אמר לפרעה אלהים יענה את שלום פרעה, אלהים היא מדת הדין היה לו לומר ה' שהיא מדת הרחמים? ג} יוסף אמר לפרעה ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם, וכי פרעה מוחו מטומטם! זה לא כבוד?

אולם כאן הכתוב אמר ויהי מקץ שנתיים ר"ל רבים של שנים הרבה שנים אולם הם ימים כמו מעט ימים לא קוראים להם שנים כמו שאמר הכתוב אדם להבל דמה ימיו כצל עובר אדם הראשון חי תשע מאות ושלשים שנה והבל בנו חי כמה שעות אולם הם דומים ימיו כצל עובר שהימים הם כמו הצל של הצפור העובר ופרעה חולם האדם נדמה לו שהוא מלך ועוסק אלא בחלומותיו שבע פרות מליאות תענוגי עולם הזה ושוכח הדבר העיקרי שבא אליו לעולם הזה אולם הקב"ה אינו מניחו ככה יעיר אותו וכל אותו הטוב יכלה ויבואו שבע פרות דלות ויאכלו המליאות וייקץ פרעה האדם צריך לו להתעורר, אולם האדם מיד הוא שוכח וחוזר לישון וטובע בשבלים המליאות ר"ל בחיים ובעבודה שלו, אולם הקב"ה אינו מניח אותו ככה יחזור ויעיר אותו ויבואו שבע שבלים דקות ויאכלו המליאות. באותה שעה הוא מתעורר ותפעם רוחו ודעתו תהיה אינה מיושבת עליו ורואה שיסורין באים עליו. וזהו שאמר יוסף לפרעה אלהים שהוא מדת הדין והיסורין יענה את שלום פרעה באים לאדם כדי שיתעורר ויחזור בתשובה ויהיה בשלוה אח"ך, וכל זה לטובת האדם. וזהו למה אמר לו ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם אם פרעה הוא חכם היה לו להתעורר מהחלום הראשון ולא בשני ר"ל מהיסורין הראשונים שבאים עליו יתעורר ולא בסוף כשיהיו קשים עליו יותר. באותו זמן אומרים לו קיים הרבה מצוות כדי שתצול.

רבותי! פעם הייתי רואה בקלטת של הרב אמנון יצחק שהביא עמו אדם שיש לו זקן על כסא גלגלים אינו יכול ללכת כדי לשורר וקרבו להם ואמר להם זה זקי מקייטן. האדם הזה אני יודע אותו כשהייתי צעיר שהיה משורר והיה בשלום ובשלוה והיה חילוני. והוא היה מספר שעשה תאונת דרכים ולא יוכל עוד ללכת ושרר והוא בוכה וכל האנשים התחילו לבכות עמו. ואמר בשירתו בני תחזרו בתשובה קודם שיעורר אתכם הקב"ה כמוהו שהיסורין קשים הרבה.

הסיפור הזה זכרתי אותו יום שנפטר הרב שלנו משום שחז"ל אמרו כל החולים בידי שמים חוץ מצנים פחים ר"ל לא יבוא האדם בחדש טבת ומטר גדול יורד מן השמים ויושב תחתיה ויאמר איני חולה בשפעת או יבוא בתמוז בצהרים טומפירטור ארבעים וישב תחתיה ויאמר איני חולה בחמימות. רבינו חלה לא בברד ולא בחמה. הקב"ה זוכרינו שצדיק כמוהו אינו ראוי שיבואו לו שום מיני יסורין אפי' שהם קלים מאוד ר"ל שהחולה שלו מצד העוון שלנו. והקב"ה חכה לנו אבל אנו לא התחכמנו וחזרנו בתשובה כמו שצריך. פטירת רבינו זה צרה גדולה לנו שהוא יושב בגן עדן ואנו שהפסדנו. ולכל הפחות עכשיו נתעורר ולא נהיו פחות מפרעה שהתעורר בפעם השניה. כל האנשים הספידו עליו ואינם צודקים מה שקרה וחושבים שהם עכשיו בחלום וכשיתעוררו רואים שלא קרה כלום. הראינו עצמינו שבאמת אנו אוהבים הרב שלנו. ואם באמת אנו אוהבים אותו צריכים לעשות בפועל דברים שמראים שאנו אוהבים אותו שנחזור בתשובה שזהו הדבר שמקוה בחייו שיראה כולנו יראי שמים וזהו היכר שאנו אוהבים אותו באמת. לכל הפחות נעשו לו עכשיו נחת רוח. האדם שואל מה אנו עושים אנו צדיקים. לא! אין שום אדם שהוא לא טועה ואם יבוא ויבדוק עצמו רואה שעשה מאות עבירות והוא לא התעורר. וביותר ששמענו שיש מי שאוכל בישולי גויים ואומר דגים או עוגה מה יש בהם! הרב שלנו כשהביאו הטונה מפאריז אמר לי לא תאכל ממנו שהוא בהשגחת רבנים אשכנזים ואסור עד שהעיין בו וטלפין ועיין וידע שהשומרים הם מרבנות פאריז. וטלפין להם ואמרו לו שהם עשו כמו דעת מרן. באותה שעה אמר לי תאכל.

רבותי! הדברים שאני אומר אותם עכשיו איני רוצה לאומרם אולם צריך לי לאומרם אפי' שהם דברים קשים קצת. צריכים לדעת שפטירת רבינו ז"ל לא סלחה לנו עוננו. היא רק זכרון שנחזור בתשובה. ואם לא נתקן עצמינו עתידים לבוא עלינו יסורין ולא יראה האדם עצמו שהוא עכשיו ברוך ה'. העולם יש מי שמושל עלו ונוהג אותו כמו שירצה ולא אנו. ואם לא נתקן עצמינו לא יודעים מה שעתיד לקרוא לנו. לא רציתי לומר הדברים הללו שהם מפחידים אולם אני מרגיש בזה ופוחד על כל העיר. יהי רצון שהקב"ה יעזרנו לחזור בתשובה ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה.

רש''י פירש שמה שישבו יוסף לבד והשבטים לבד והמצרים לבד ''כי תועבה'' למצרים אם יאכלו עם היהודים ובתרגום אונקלוס כתוב הטעם שהיו יוסף ואחיו אוכלים בשר כבש שהוא העבודה זרה של המצרים.                                              
תגובות

פרשת מקץ

כבר ספרנו ששר המשקים שכח להזכיר את יוסף ולהוציאו מהכלא וזה בשביל שבטח בבשר ודם שצדיק כמותו היה צריך להתחזק בבטחונו בפרט כשרואה שה' יתברך מצליח בידו ונענש על זה שישב בכלא עוד שתי שנים ואחר שתי שנים חלם פרעה שהוא עומד על היאור ומן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ותרענה באחו ואחריהם עולות שבע פרות דלות ורעות תואר ויבלעו את הפרות הבריאות ולא השמינו ויקץ משנתו ויישן ויחלום עוד והנה שבע שבולים עולות בקנה אחד בריאות וטובות ושבע שבולים אחרות עולות אחריהן רעות ושדופות קדים ויאכלו את השבולים הטובות ולא ניכר שבאו אל קרבנה ויגידו לו את פתרונות החלומות וייקץ בבקר וישכח את הפתרונות ולא זכר רק את החלומות.

ויקרא לחרטומים ולחכמי מצרים להגיד לו את פתרונות החלומות מהם שפירשו שהוא מוליד שבע בנות וקובר שבע אחרות ומהם שפירשו שהוא כובש שבעה ערים וכובשים ממנו שבעה ערים אחרות ולא מצאו חן בעיניו ויכעס עליהם מאוד ויצו להרוג אותם אז נזכר שר המשקים את יוסף ויאמר אל פרעה כשהיה בבית הסוהר היה איתם נער עברי עבד לשר הטבחים והיה משרת אותם פעם חלמו הוא ושר האופים ויוסף פתר להם וכאשר פתר כן היה ובאותו לילה חלם יוסף חלום פרעה ופתרונו ויקראו את יוסף ויספרו את שערו וילבישו אותו חליפה לכבוד המלכות ויבא אל פרעה.

ויספר לו פרעה את חלומו ויאמר לו יוסף שה' יתברך  עתיד להביא שבע שנים שבע גדול ואחריהם שבע שנים רעב גדול ומה שהחלום נשנה פעמיים להגיד לו שנכון הדבר מאתו וממהר לעשותו ולכן ירא פרעה איש נבון וחכם וישתהו על ארץ מצרים להטמין ולאסוף בשבע שני שבע לשבע שני רעב.

שאלו חכמינו זכרונם לברכה האם פרעה בקש עצה מיוסף?! והלא לא בקש אלא רק הפתרון ולמה אם כן מיעץ לו יוסף? ותירצו שחלום פרעה הוא בליל ראש השנה שבו נידונים בני אדם ואילו פרעה חלם על התבואה שנידונה בניסן ואם כן יכול פרעה להגיד לו שאם פתרונו נכון היה חולם בניסן ולכן אמר יוסף שבגלל חלום זה יש מישהו שהוא עולה לגדולה ויטמין את התבואה לשבע שני שבע ובגלל זה חלם בליל ראש השנה אחר זה החזירו את יוסף לבית הסוהר.

ויאמר פרעה אל שריו אין נבון וחכם כיוסף ואני ממנה אותו על עסק זה שיטמין את התבואה לשבע שני שבע השיבו שריו והלא כתוב בנימוסי מצרים שאין העבד יכול לקבל שררה אמר להם פרעה זה כתוב על סתם עבד ולא על עבד חכם כיוסף אמרו לו והלא אינו יכול לדבר בהרבה שפות אמר להם נבחן אותו מחר באותו לילה בא אליו מלאך גבריאל והשקה אותו מבארה של מרים ונפתחו לו מעיינות חכמה וידע כל שבעים שפות וכסא פרעה היה לו שבעים מדרגה והמדבר עמו יעלה מדרגות כמה שיודע שפות ופרעה יורד גם הוא אותם כמות מדרגות משל אם אותו בן אדם יודע עשר שפות יעלה עשר מדרגות ופרעה יורד עשר מדרגות ומדבר עמו ויוסף כשבא אל פרעה היה מדבר ועולה ממדרגה למדרגה עד שהגיע למעלה ודבר עמו בלשון הקודש שאותה שפה פרעה אינו יודע אז הסכים עמו פרעה שישבע שלא יגיד שהוא יודע שפה יתירה על פרעה ופרעה ימנה אותו לגדול השרים וישבע לו יוסף וירכיבו אותו במרכבת המשנה ויוציאו אותו ברחוב העיר שידעו ההמון שהוא הגדול ומושל בכל ארץ מצרים.

דינה בת יעקב ילדה משכם בת ושמה אסנת ורצו השבטים להורגה וכשגדלה קצת תלה לה יעקב חתיכת זהב בצווארה כתוב עליו שהיא מזרע יעקב ושלחה לדרכה ובדרך מצאו אותה סוחרים וימכרו אותה לפוטיפר וכשיצא יוסף בארץ מצרים היו המון העם זורקים לו מתנות גם אסנת זרקה אותה חתיכת זהב ונפלה בחיקו וכשקרא יוסף מה כתוב בה שלח לפוטיפר ויבקש ממנו לתת לו את אסנת לאשה וילדה לו את מנשה ואת אפריים כל זה קרא בשבע שני השבע.

יוסף הצדיק במשך אותם שבע שנים לא ישב בחיבוק ידים אלא אסף כל מה שיכול תבואה לצורך שני הרעב והניח שם מעפר אותה תבואה שלא תתליע גם אנשי מצרים הטמינו תבואה אבל לא הניחו מעפר התבואה וכשהגיעו שני הרעב מצאו כל תבואתם מתולעת וילכו ליוסף לתת להם תבואה אבל יוסף לא הסכים אלא אם כן ימולו ולא רצו וילכו אל פרעה ויאמר להם פרעה למה לא הטמנתם גם אתם תבואה ויאמרו לו שהטמינו אבל לא התליעה ויאמר להם פרעה לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו הוא אמר לתבואה והתליעה אולי יאמר למלאך המוות ויהרוג את כולכם ויעשו את המילה וימכור להם יוסף את התבואה.

השבע בא במצרים לבד אבל הרעב בא בכל העולם וכל העולם שמעו שיש במצרים תבואה למכור וילכו כולם למצרים לקנות אוכל ויוסף חשב שגם אחיו ירדו למצרים לקנות אוכל ולכן עשה שומרים על שערי מצרים שכל מי שיכנס וכתבו את שמו ומאין בא.

יעקב אמר לבניו לכו למצרים והביאו אוכל וילכו כולם חוץ מבנימין ויצו אותם יעקב שלא יכנסו בשער אחד מחשש עין הרע שהיו כולם גבורים ונאים ובדרך חשבו לחפש אחר יוסף ולהחזירו הביתה בנחת או בזרוע ויבואו למצרים כשראה יוסף שאחיו נכנסו למצרים סגר את כל החנויות שמוכרות לחם ופתח רק אחת והוא בעצמו המוכר והשבטים בלכו לחפש את יוסף שלושה ימים וישלח יוסף את השומרים ויביאום אליו ויאמר להם יוסף למה לא באתם ישר לקנות והייתם מסתובבים ממקום למקום ויאמרו לו שהלכו לחפש את אחיהם שנמכר במצרים לפדותו ויאמר להם יוסף ואם יבקשו מכם סכום עצום ויאמרו לו שהם מוכנים לשלם ויאמר להם אולי אדונו לא רוצה למכור ויאמרו לו שיקחו אותו בכוח הזרוע ויאמר להם האם אין שופט בארץ לקחתו בזרוע ולמה נכנסתם בעשרה שערים ולא בשער אחד ויאמרו לו שהם שנים עשר אחים האחד אבד והשני אצל אביו ולא שלח אותו שפוחד עליו הרבה וגם פוחד עלינו מעין הרע ויצוונו שלא נכנס בשער אחד מחשש עין הרע וכל אחד יכנס בשער אחר ויאמר להם יוסף כל אלו הדברים עלילות ואתם מרגלים ורוצים להלחם עם העיר ויאמרו לו שאין זה נכון ויאמר להם יוסף אם דבריכם אמיתיים אתם השארו כאן ואחד ילך להביא את אחיכם הנשאר בבית ויניחם בבית הכלא שלושה ימים ואחר שלושה ימים אמר להם שיוכלו ללכת כולם להביא את אחיהם אבל אחד ישאר פה ורצה לכלוא את שמעון ויביא לקראתו שלוש מאות חיילים אבל שמעון היה גבור מאוד ויזעק זעקה גדולה ותפול עליהם אימה ויברחו וידרסו אחד את השני וימותו מהם אז בא אליו מנשה שהיה גם הוא גבור והכניסו לבית הכלא.

ויצו יוסף לעבדיו שימלאו את כליהם בר ולהשיב את כספיהם לתוך שקיהם ויחזרו השבטים לביתה בדרך במלון פתח לוי את שקו לתת מספוא לחמורו וירא והנה כספו מונח באמתחתו ויפחד ויגיד לאחיו ויפחדו גם הם ויאמרו מה העלילה החדשה שרוצה להעליל מושל מצרים לאמור שהם גנבו את הכסף ויבואו אל אביהם ויפתחו את שקיהם וימצאו שכל כספם הושב אליהם ויפחדו עוד יותר ויספרו לאביהם את כל הקורות אותם ויבקשו ממנו לתת להם בנימין להביאו אל מצרים ולא הסכים אביהם ויאמר לו ראובן שהוא יערב עליו אום לא יחזיר אותו יהרוג את שני בניו ולא הסכים יעקב ויאמר והלא גם בניך הם בני? ויאמר יהודה נמתין עד שיכלה הלחם ואחר שנגמר הלחם אמר להם חזרו למצרים והביאו עוד אוכל ויאמר לו יהודה שאינם יכולים עד שיתן להם את בנימין ויאמר להם יעקב למה הגדתם לו על בנימין ויאמרו לו הוא שאל לנו ולמשפחתינו והגדנו לו ולא ידענו שהוא יאמר הורידו אותו ויאמר לו יהודה אם על בנימים הוא יערוב לו שיביאנו אליו בריא ושלם אז הסכים יעקב ויתן להם מתנה ליתנה ליוסף וכסף המושב קחו אותו להחזירו ועוד משנה כסף קחו אולי נתייקר הלחם וילכו וירדו למצרים.

כשראה אותם יוסף אמר לאשר על ביתו הביא את האנשים הביתה וטבוח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרים כשראו השבטים שהם מובאים לבית יוסף פחדו ויחשבו שרוצים להעליל עליהם על דבר הכסף המושב ולקחת אותם לעבדים וקודם שהגיעו אמרו לאשר על הבית שמצאו את כספם מוחזר אליהם ויאמר להם אל תתנו דעתכם על זה הדבר אני לקחתי את כספכם ובטח שזה מתנה מהשמים ויכנסו לבית יוסף ויביא אליהם את שמעון ויאכלו עם יוסף וישנו שם.

בבקר ציווה יוסף את הממונה על ביתו למלא אמתחות השבטים לחם ולהשיב את כספיהם ואת גביעו גביע הכסף ישים אותו באמתחת בנימין ויעש כן וישאו השבטים את שקיהם על חמוריהם וילכו בחזרה לעירם הם עדיין לא הרחיקו ויוסף ציווה להממונה לרדוף אחריהם ולומר להם למה שלמתם רעה תחת טובה וגנבתם את גביע הכסף וירדף אחריהם וישיגם וידבר אליהם כדברים האלה ויאמרו לו הלא הכסף השב באמתחותינו השיבונו אליך ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב את אשר ימצא מאת עבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים ויאמר אליהם הממונה אמת דבריכם אבל שמעון ובנימין לא היו אתכם ולא יודע את צדקתם ולכן אתחיל לבדוק את שקיהם ויבדוק את שק שמעון ואחריו את בנימין וימצא הגביע באמתחת בנימין ויאמר להם אני אתנהג עמכם לפנים משורת הדין ורק בנימין יהיה עבד לאדוני ואתם עלו לשלום אל אביכם ויאמר יהודה אל אחיו בתחילה חשבתי שזה בגלל עונינו שמרנו את אחינו אבל עכשיו אני מרגיש שאיש זה רוצה רק להתעולל עלינו וראיה לזה שבנימין חף מפשע מכירת יוסף ורק הוא האשם בכל הפרשה ואמרו חכמינו זכרונם לברכה גם המלאכים ירדו לעולם הזה להקשיב לויכוח ולדו שיח שיתנהל בין יוסף ויהודה.

ויש לשאול כמה שאלות:

א} כתיב ''חלומות שוא ידברו'' פירוש שהחלומות כולם שקר ולמה אם כן חלומות יוסף ושר המשקים ושר האופים ופרעה כולם נתקיימו?! ואפילו שהגמרא פירש שהפסוק מדבר בתימה ובשאלה מכל מקום אין פשט הפסוק כן!

ב} כתוב בגמרא שהחלום הולך אחר הפתרון שאם תפרו את החלום לטובה יתקיים לטובה ואם פתרו אותו לרעה חס ושלום יתקיים לרעה כמו שקרא לאביי ורבא ששניהם היו חולמים חלום אחד והולכים לפותר חלומות אחד היה משלם לו כסף והיה פותר לו לטובה והשני לא יודע שמקבל כסף ולא היה משלם לו והיה פותר לו לרעה ושני הפתרונות נתקיימו למרות שחלום אחד הוא ולמה אם כן כשפתרו חרטומי מצרים לפרעה שהוא קובר שבע בנות וכו' כמו שספרנו למעלה לא נתקיימו?

ברם מן השמים מגלים לאדם משתי סבות:

1.    אם הוא צדיק מגלים לו מה יקרה.

2.    אם עשה עבירה מגלים לו את הרעה שבאה אליו כדי שיחזור בתשובה על מעשיו הרעים.

אבל פרעה לא היה רב וגם לא היה צריך לעשות תשובה כיון שמצרים ערות הארץ הייתה ועוד שחלם בשנות השבע ואחר כך הרעב ואם מן השמים רוצים לעוררו לחזור בתשובה היה להם להגיד לו אחר השבע ולא קודם ובזה טעו חכמי מצרים ולא הבינו שה' יתברך רוצה לעשות דבר שעובר את פרעה ועל יד פרעה שאם כוונת השמים שיכבוש שבעה ערים ויפסיד אותם או יוליד שבעה בנות וימותו לו אחר כך צריך לחלום זה אחר שיכבוש או אחר שיוליד כדי שיחזור בתשובה ולא יפסיד ולא ימותו. אבל כוונת השמים שיקרה משהו שעובר את פרעה ורמזו את זה שפרעה עומד על היאור שהוא החיים של כל המצרים שמשקה את שדותיהם ואם כן זה נוגע לכל המצרים אבל אינו רומז למצרים ולכן פירושם מוטעה. אבל יוסף הבין את טעותם שזה אינו ענין לפרעה אלא לאותו אדם שיהיה ממונה על הלחם שאילולא אותו אדם לא היו מגלים לו מה יקרה כיון שפרעה אינו צדיק שיגלו לו ואם בשביל התשובה היו ממתינים עד שיכלו שבע שיני השבע ואחר כך יגלו לו על הרעב כדי שיחזור בתשובה.

ולכן אמר הפסוק ''חלומות שוא ידברו'' בשביל שהצדיקים שיאמרו להם מה יקרה הם מעט והפסוק מדבר עם כל האנשים ואם יראה האדם חלום רע מיד צם וחוזר בתשובה וקורעים לו גזר דינו הרע מן השמים ולזה אמר הפסוק ''שוא'' ולא אמר ''שקר'' כיון שאמת הם מדברים אבל מדברים לבטלה כיון שהאדם צם וחוזר בתשובה.

אחי היקרים!!! ה' יתברך אוהב אותנו מאוד ולכן כל פעם שימצא אותנו חוטאים ויש בידינו עוונות חס ושלום יעורר אותנו בתחילה יעורר על ידי חלומות שאמרו חכמינו זכרונם לברכה מי שאינו יכול לצום יחזור בתשובה ויקרא פרקי תהילים וה' יקרע רוע גזר דינו משום שהעיקר בתשובה ולא בצום. ואם התעוררנו מה טוב ואם לא חס ושלום מביא יסורים קלים אם יש התעוררות מה טוב ואם לא יגביר קצת את היסורים ואם בכל זאת לא הועיל אז יסתיר את פניו בר מינן ויעזב הכול בדרך הטבע החשבון והעונש יהיו בעולם הבא ולא בעולם הזה.

אבל אנחנו עוררו אותנו חכמינו זכרונם לברכה ואמרו אם יסורים באים על האדם יפשפש במעשיו שה' יתברך כשהביא את היסורים הביאם כדי לעורר אותנו ולחזור בתשובה ולא יאמר האדם לא עשיתי כלום ואני צדיק אלא צריך לדעת את טעויותיו לתקן ולא יהיה להוט אחר הבלי עולם הזה וישכח מהעולם הבא או יתפלל ויעשה המצוות כדי לקבל בעדם שכר טוב אלא יתפלל ויקיים המצוות כדי לעשות נחת רוח לבורא עולם ואז ירגיש בחסרונותיו ויחזור בתשובה ולא יאמר מה שקרה לו זה בשביל שהוא עשה כך ואם לא עשה כך לא היה קורה לו שזה טעות משום ולמה הוא עשה כך בתחילה אלא הכול מאת ה' יתברך שעשה כך ונגרם לו הפסד לעוררו שיחזור בתשובה על עוונותיו כיון שה' יתברך אינו רוצה במותו אלא בשובו מדרכיו וחיה.

ויהי רצון שה' יתברך יעורר אותנו כדי לחזור בתשובה שלמה לפניו ובזכות זה יחיש לגאולינו במהרה בימינו אמן!!!

תגובות

בס''ד     מוסר בלערבי פרשת וישב

פלפרשה מתאע הזמעה האדי. יחכילנה לפסוק. אלי יעקב אבינו באעד מה צפה חשאבאתו מעה לבן ומעה עשו. משה יסכן חדה בו פי ארץ כנען. וכאן נאוי באש ירתאח. ולאכן וקתהה וצל לוקת באש תתבת פינה גזרת בין הבתרים. אלי רבבי קאל לאברהם אבינו. גר יהיה זרעך בארץ לא להם. אלי לגזרה האדי תקצמת עלא תלאת קצמאת. פלאוול נמשיו פלגלות. ומן באעד יכדמונה. ומן באעד יעדבונה. ווקתהה וצל באש תתבת פינה אלי נמשיו ללגלות. ואידה כאן מה נצארתשי לביעה מתאע יוסף. כאן יעקב אבינו יהזו משלשל למצרים. ולאכן רבבי חב באש יעקב אבינו ימשי בזמיע לכבוד למצרים. ובהאדה צבק יוסף באש ולא מלך. וזיד אלי רבבי הצדיקים מה יכליהומשי בדנוב מתאעהם. כאנשי יעאקבהם פי עולם הזה. באש ימשיו לעולם הבא נצ'אף. ויעקב אבינו כאן בעיד עלא בו 22 שנה. ורבבי חב באש יעאקבו עלא אלי מה כאנשי יקצ'ר בו פי האך ה22 שנה. יזי ואחד ינשד. והאדה יעקב אבינו משה באש יערס ובאש יכדם עלא רוחו. צחיח אידה כאן יעקב אבינו באעד מה רואח מן ענד לבן משה טול לבו. וקתהה מה יתעאקבשי זמלה. ולאכן. מן סירת אלי משה לסוכות ושכם ותעטל עאמין. רבבי חשבהומלו לכל.

כיפאש נצארת חכאית יוסף. יעקב אבינו כאן יחב יוסף יאסר אכתר מן כואתו לכל. והאדי גלטה אלי כלה כואתו ינגרו מנו. וזיד יוסף הצדיק וקתהה עמרו 17 שנה. ומה כאנשי יערף לקבלה. ושאף פי כואתו אלי קאעדין יעמלו חאזאת אלי תביינלו חראם. והומאן מוש חראם. כאן מן סירת אלי השבטים ענדהם אלי הומאן ענדהם דין ישראל באעד מה קבלו התורה. ויוסף כאן יתביינלו מאדאם מה קבלנאשי התורה הדין מתאענה דין בני נוח. ותמה חאזאת אלי הווא מה פהמהומשי. עלא כאטר מה כאנשי יערף לקבלה. למוהם. מה כאנושי מתפאהמין. הווא תביינלו קאעדין יעמלו לחראם. והומאן פי באלהם מה קאעדינשי יעמלו לחראם. משה שכה ביהם לבוהם. וזאד בוהם שראלו זבה חריר. ולאו יכרהו ומה עאדשי ינזמו יתכלמו מעאהו זמלה. וזאד אלי יוסף חלם זוז מנאמאת. אלי יביין מנהם אלי הווא חיתסלטן עליהם. האדיך אלי כלאתהם יכממו באש יקתלו. אלי הומאן תביינלהם חייב מיתה. מורד במלכות מתאע יהודה. אלי הווא מלי תוואלד תעטאתלו למלוכה. ונהאר יעקב אבינו בעת יוסף באש יטל עלא כואתו. והאדי גלטה אוכרה. אלי יערפהם מה יחבוהושי. ולגלטאת האדון אלי גלטהם. ואחד חכם עצום כיף יעקב אבינו. באש רבבי יורילנה. מהמה כאנת לחכמה מתאע לעבד. וקתלי רבבי יחב חאזה. יגלטו פי חאזאת. אלי חתה לולד זגיר מה יגלטומשי. והומאן מלי שאפו. כממו באש יקתלו. ותלממו בעצ'הם ועמלו בית דין. וחייבו מיתה. ולאכן ראובן סכפו. וקאלום עלאש נמדו ידנה פי כונה. נחטו פלביר ותווה ימות ואחדו. והווא כמם. אלי מן באעד יזי יאכדו וירואח ביה. ועמלו איכאך. ונחאוולו הזבה מתאעהו. ורמאוו פי ביר אלי מה פיה כאן לחנושה ולעקארב. והומאן מה יערפושי. פי באלהם פארג. ונהארתהה הטריק עלא ראובן באש ימשי יטל עלא בו. ומשה ראובן. קאם יהודה קאל לכואתו. עלאש נכליו כונה ימות. האיה נטלעו ונביעו כיר מה ימות. ועמלו איכאך. ובאעו ללישמעאלים. וראובן וקתלי רואח מן ענד בו. משה יטל עליה מה לקאהושי. וזא יבכי לכואתו. ופאהמהם קוות לעמלה אלי עמלוהה. ובעתו נפתלי באש ירזעו. ולאכן מה לקאהומשי. משאו דבחו מעזה. וגטצו הזבה מתאעהו פדם מתאעהה. ובעתוהה ליעקב אבינו מעה נפתלי. ועקלהה יעקב ובכה עלא יוסף. וקאל וחשה דונייה כלאתו. ולחז''ל קאלו. אלי נייתו עלא יהודה אלי הווא אלי קתלו. עלא כאטר מורד במלכות. והשבטים עמלו חרם באש מה יקולו לחד האש נצאר. ויצחק אבינו וקתהה כאן עאייש.וערף ברוח הקדש. ומן סירת לחרם מה נזמשי יקולו. ויוסף תבאע קדאש מן מרה. חתה אלי וצל למצריים. ושראהו פוטיפר כביר השזארה מתאע פרעה.

והשבטים וקתלי שאפו לחיאר מתאע בוהם. הבטו יהודה. מה עדשי כביר עליהם. וקאלולו חקך מה כליתנאשי נגלטו. ומשה יהודה תשארך מעה חירה. וכדה מרה. וזאבתלו ער ואונן ושילה. וכדה מרה לולדו ער. תמר בנת שם.  וער עמל לחראם. רבבי

 קתלו. קאל יהודה לאונן באש יעמל יבום למרת כו. וחתה הווא עמל לחראם ורבבי קתלו. והדין למרה אידה כאן מאתולהה זוז רזאל. מה תאכדשי התאלת. ובהאדה יהודה כאף עלא שלה באלכשי ימותחתה הווא. ובהאדה שבללה וקאללהה. מאזאל זגיר. ומשאת לדאר בוהה. ומן באעד שאפת אלי שלה כבר ומה כדאתושי. ובהאדה עמלת חילה באש כדאת יהודה. וזאבת מנו זוז תואמה. אלי הומאן פרץ וזרח. ומנהה כרזת מלכות בית דוד.

ויוסף פי מצר. ערפו פוטיפר. חטו הווא לכל פי דארו. אלי שאף. אלי רבבי מעאהו. אלי וקתלי יווצי עלא חאזה. ווקתלי יזיבהה יוסף. יכטרלו יחב חאזה אוכרה פי עוצ'הה. ילקאהה תתבדל ותוולי לחאזה אלי יחבהה הווא. ומרת פוטיפר חבת יוסף. ולאכן יוסף כאייף רבבי. וקתלי מה לקאת פיה חתה חל. שבלתלו שבאלה וחטו פלחבס. חתה ואלו אלי פוטיפר יערף. אלי יוסף מה עמל שיי. לאכן. מן סירת אלי מרתו כאנת מן פאמיליית פרעה. כאף מנהה. ורבבי כאן מעה יוסף חתה פלחבס. וכביר לחבאשה חט יוסף הווא למשהול פלחבס. ומרה כביר לכבאזה מתאע פרעה. וכביר השרב מתאע פרעה. זאבוהם ללחבס. אלי לקאו תראב פלכבז. ודבאנה פלכאס מתאע פרעה. וחלמו מנאם. וכאנו מחיירין. וזאהם יוסף וקאלום. חכיוולי מנאמתכם והאנה נפסרלכם. וחכאוולו. וקאלום. אלי כביר לכבאזה באש יתעלק באעד 3 הייאם. וכביר השרב באש ירזעו פרעה לבלאצתו. וטלב מן כביר השרב באש יתכלם עליה כלימה ענד פרעה באש יכרזו מלחבס. וכדאלך צאר. באעד 3 הייאם. עיד מילאד פרעה. חכם הזוז וזרה האדון. לקא. אלי לכבאז גלט. ולאכן כביר השרב מומכן הדבאנה טאחת וקתלי כאן לכאס חדה פרעה. ובהאדה קתל כביר לכבאזה. ורזע כביר השרב לבלאצתו. כיף מה קאל יוסף. ולאכן כביר לכבאזה. כרז מלחבס. ונסה יוסף זמלה. ומה תכלמשי עליה חדה פרעה.

פי אוול לפרשה מתאע הזמעה האדי פסרו לחז''ל עלה לפסוק וישב וכו'. חב יעקב יקעד בשלוה. קאל הקב''ה מה יזיהומשי הצדיקים אלי מחצ'רלום פי עולם הבא יחבו יקעדו פי עולם הזה מתהניין. פי וקתהה זאהו לחיאר מתאע יוסף. הוני מערופה הנשדה. ועלאש מה ענדומשי חק באש יקעדו מתהניין. חאזה אוכרה והאדה אחנאן נשופו אלי ברשה צדיקים לאבאש עליהם ומתהניין.

לאכן באש נזאוובו הנשדה האדי. נבדאו נזאוובו הנשדה פי מעשה אלי מכתוב פלגמרה. אלי רבי המנונה טאח דאך פתנייה. רפעו לדארו. וקתלי לאהיין ביה באש יפייקו לקאהו בכה וצ'חך ומן באעד כרזת פטוצה נאר מן דמאגו. וקתלי פאק נשדו עלא אלי שאפו. קאלום אלי הווא חס אלי טלע לסמה. ורבבי קאלו האשביך יא ולדי. קאלו מלעניות אלי האנה פיהה. קאלו כאן תחב נכליה לעולם ונעאווד נכלקהה מררה אוכרה באלכשי יזי למזל מתאעך כיר. קאלו האמה אכתר עשת האולה מאזלת חנעיש. קאלו עשת אכתר. קאלו המאלה מה תמאשי עלאש תכליהה. ווקתהה בכה אלי קריב חינפטר. ומן באעד וראלו בלאצתו פי גן עדן. וקתהה צ'חך. קאלו זידלי. קאלו וצחאבך האש נעטיהם. קאלו יאכי האנה קאעד נטלב מן ואחד ענדו חד קדאש ענדו. האנה קאעד נטלב מן ואחד אלי מה ענדושי חד קדאש ענדו. וקתהה צ'חך מששו פי מככו וכרזת לפטוצה האדיך. פלמעשה האדה ואחד ינשד. עלאש רבבי יחב יכליה לעולם באש באלכשי יתצאווב למזל מתאע רב המנונה. והאדה כאן ינזם יצאוובלו מזלו והאכהוו. ולאכן הזואב מתאע הנשדה האדי. אלי רבבי כל שיי פי ידו. ומה כללה פי יד לעבד כאן כוף רבבי. מאענאהה. מלי יתואלד יתגזר עליה יוולי עשיר האו עני קויי האו מרכי מזיאן האו לא וכל שיי. לאכן פי כוף רבבי. פי יד לעבד. רבבי גזר באש לעבד יוולי כיף מה יחב. ינזם יוולי צדיק וינזם יוולי רשע. וחתה חד מה יגזר עליה האש יוולי. ווקתלי חיתואלדו לעבאד לכל יחלפוהם באש יווליו צדיקים. וילזם יוולי פלעולם הנואע לכל. לעשיר ולעני לקויי וצ'עיף וכל שיי. ובהאדה כל ואחד יתואלד ומזלו. ואידה כאן מן סירת אלי הווא צדיק יתבדל ויוולי לאבאש עליה. וקתהה ופאת לכתיאר אלי פי יד לעבד יוולי צדיק האו רשע. ובאש מה תתנחאשי לכתיאר האדה רבבי מוסתעד באש יכליה לעולם ויעאוודו . והאדאך עלאש קאלו באלכשי תזי פי מזל באהי. ומה קאלושי

 נזיבך פי מזל באהי. עלא כאטר ממכן פלעולם הזדיד מה יולישי צדיק. כיף מה קאל לפסוק הן בקדושיו לא יאמין. ויוחנן כהן גדול כאן 80 עאם כהן גדול ופי אכר עמרו ולא מין.

ובהאדה הוני אלי יעקב אבינו יחב יקעד מתהנני ותגזר עליה באש יתעדב לעדאב מתאע יוסף. רבבי קאלו מה יזישי לכרה אלי ענדום הצדיקים פי עולם הבא יחבו יזידו פי עולם הזה. אלי שכר מצוות מוש פלעולם האדי. באש כל ואחד יוולי לכתיאר מתאעו פי ידו. ויעקב אבינו תגזר עליה מלי תואלד באש יתעדב חתה אלי יהבט למצרים. אלי וקתהה לכתיאר פי ידו ינזם יוולי צדיק וינזם יוולי רשע. כיף מה כאן עשו ינזם יוולי צדיק. וואחד יקול המאלה עלאש ואחד יוולי צדיק. עליהה קאל אלי מה יזיהומשי כרה מתאעהם פי עולם הבא. מאענאהה הווא חקו חתה לכרה פי עולם הבא מה יאכדושי. ולאכן רבבי בכתרת מחבתו פינה עטאנה כרה פי עולם הבא.

אכואני לעזאז. ילזמנה נווליו כאייפין רבבי מן גיר חתה שיי. מאענאהה ילזמנה נכאפו רבבי ונחבו מוש עלא כאטר לכרה אלי חנאכדו. אלי תמה ואחד רזע בתשובה. באעד מדה קאל אלי למאשאכל מתאעהו מה תחלולושי כיף צאחבו אלי רזע בתשובה וברשה מאשאכל תחלולו. קאלולו אידה כאן רזעת בתשובה באש תחל מאשאכלך. מה תסתמאשי תשובה. צאחבך אלי רזע בתשובה עלא כאטר מחבת רבבי. ליסורין אלי כאנו יזיוו מן סירת לעבירות אלי עמלום נחאוומלו. עלא כאטר אלי ירזע בתשובה מאהבה יתסאמחולו הדנוב מתאעהו לכל ולעבירות יווליוולו מצוות. ולוכר אלי רזע בתשובה קצ'יאן חאזה. אלי לעבירות מתאעהו יוליוולו כיף לגלטאת. ילזמו יתעאקב עלא לעבירות אלי עמלום באש יתסאמחולו. ובהאדה אחנאן ילזמנה נרזעו בתשובה ונעמלו למצוות מתאע רבבי עלא כאטר נחבו באש רבבי יוולי ראצ'י עלינה. ולחז''ל קאלו. אלי מחבת רבבי ילזמהה תוולי בטריקה אלי חתה ואלו אלי יעמל למצוות ידכל לגיהנם ואלי יעמל לעבירות ידכל לגן עדן. נעמלו למצוות ונדכלו לגיהנם עלא כאטר נחבו נעמלו לכיף מתאע רבבי. האדי הייא אהבת ד' בלחק. צחיח מוש כל עבד ינזם יוצל ללמחבה האדי. ולאכן מערוף אלי קאלו לחז''ל אלי יחב ירזע יחלולו לביבאן. ובשוייה בשוייה ינזם יוולי בעל תשובה כאמל. נזיבו מעשה יוורילנה מעאוונת רבבי פרזוע בתשובה. אלי יחכיה למעשה האדה קאל. אלי הווא מן משפחה חילונית כאמלה. ולאכן כאן ענדהם אהבת ישראל. אלי כאנו יחבו ליהוד יאסר. וכל מעאוונה אלי יסתחקהה יהודי והומאן ינזמו יעאוונו מה כאנושי יווכרו. מררה כו קאלו אסמע מן תווה ילזמנה נווליו נלבשו תפילין. אלי תממה ואחד ענדו תפלינות וידור ביהם מן בלאצה לבלאצה וילבש הנאס תפלין. והווא ראזל כביר ווקתלי לבשלי תפלין ליום חשית בלפרחה לכבירה פי עיניה. ובהאדה ילזמנה נמשיו נפרחו האנה ויאך כל יום. קאלו באהי. ופעלן כל יום ימשיוולו. והומאן כאנו ימשיוולו באעד מה ירווחו מלכדמה. מאענאהה מעה התלאתה מתאע לעשייה. מררה באעד מה כמלו לבשו תפילין תקרבלהם ואחד וקאלום אלי הומאן נאקצין זוז מנאס באש יצליוו מנחה ינזמושי יזיו יכמלו מעאהם מנין. ומאו קלנה אלי ווקתלי ינזמו יעאוונו מה יווכרושי. משאו מעאהו. מן גדוה כיף כיף לקאוו יסתנה פיהם. קאלולו מוש לאזם תאעב רוחך. מן ליום באעד התפילין יזיוו לצלה יצליו מעאהום. מררה סתהדונהם באש ידכלו מעאהם לבלאצת למאכלה מתאעהם. אלי נהארתהה תמה ואחד ענדו סעודת הודייה. דכלו מעאהם. ורבי מתאע הצלה עמל דרש זגיר וכפיף אלי עזבהם יאסר. הראזל אלי זאבהם לצלה חס ביהם אלי עזבהם הדרש. קאלום אלי הרבי האדה כל יום אקבל ערבית יקול כלימה מן נוע האדה. קררו באש יזיו כל יום לערבית.  ודרש האדה דכלהם לדין בשוייה. ותווה הומאן מן הנאס אלי ירזעו לעבאד בתשובה. אלי מה ינזמושי ישופו עבאד גארקין ומה ימנעוהמשי. אלי האדי הייא הטביעה מתאעהם יעאוונו לעבאד. ותווה קאעדין יעאוונו לעבאד באש ירזעו בתשובה. ובהאדה אחנאן ילזמנה נצאוובו רוחנה ורבבי יעאוונה. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.     

תגובות

בס"ד

עש"ק,פרשת וישב כ''ד כסליו התש''ע,

שנה תשיעית, גיליון מספר 455

כניסת השבת: 16:48

ההפטרה: רני ושמחי ומסיים: תשאות חן חן לה זכריה ב'

יציאת השבת:17:42

שבת חנוכה שני ספרי תורה בראשון פרשת השבוע בשני וידבר ד' וכו' דבר אל אהרון וכו' כה תברכו וכו' יברכך ד' ומסיים זה קרבן נחשון בן עמינדב פרשת נשא

 

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

ראש חדש יום חמישי ושישי

 

 

בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר

ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי ולרפואת זינה בת שלבייה יעיש

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א ולמנוחת האשה הכשרה מרת בחלה בת גזאלה לבית חדאד ז''ל. ולמנוחת האיש היקר רודף צדקה וחסד מר חמוני חדאד בר מסעדה ז''ל. ולמנוחת האשה הכשרה רודפת צדקה וחסד מרת ששייה בת צ'יאמנטה לבית קאבלה ז''ל

 נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

"העקיצה"                                                                                                                                         עזרא אזוגי היה רס''ר בכל רמ"ח אבריו שס''ה גידיו ובכל שערה שהזדקרה משפמו האדיר, שהפיל חיתתו על אלפי הטירונים שבקושי נשמו לידו. שמו הלך לפניו (גם מצדדיו וגם מאחוריו) כמי שיודע להשליט סדר משמעת גם בקרב קצינים ותיקים שהיו מתנשאים מעליו ומגחכים מתחת לכומתותיהם, על משובתו וצעקותיו הרמות. אזוגי לא היה עושה שום חשבון, ולא אחת היה משלח מפקדי פלוגות ולוחמים אמיצים למשפט צבאי על התרשלות בלבוש או שיער ארוך מדי.
כמי שחונך על פי אסכולת מייסדי צה''ל, הוא ראה במשמעת הצבאית אבן יסוד להצלחה המבצעית של הצבא. ''חייל לא מסופר ושלומפר, עלול לגרום נזק בטחוני לגדוד שלו'' היה צווח אזוגי לאוזני הטירונים באותם מסדרים משמימים תחת להט השמש הקופחת.
דורות של חיילים מגדודי החי''ר הצנחנים וגולני עברו תחת ידיו המיומנות של רס''ר אזוגי נמוך הקומה, ודמותו המבריקה, המגוהצת למשעי והמסופרת כדבעי, היתה ניצבת לנגד עיניהם במשך שנים רבות. הם תמיד זכרו לטובה את רצינותו מחד, אבל את אהבתו לכל חייל וחייל שהיתה באה לידי ביטוי בעיקר בתאי המעצר הגדודיים. שם הוא נתן להם הפסקות בשפע, דאג שהשקמיסט יעביר להם ממתקים ושתיה קלה פעמיים שלוש ביום, ובעיקר הירבה להתבדח עמם כדי לפוגג מהם את הלם המעצר. כולם ידעו שעמוק עמוק בפנים, מתחת לתחפושת הרס''ר מסתתר לו לב ענק וטוב.
הזמן כידוע אץ רץ לו, צה''ל השתנה, החיילים גם הם, וגם רס''ר אזוגי התעייף לו. אחרי 35 שנות שרות הוא פרש מן הצבא בטקס צבאי מלא בו הוענקו לו אותות ותארים, תזמורת צה''ל ניגנה, הרמטכ''ל הגיש לו אות כבוד וקצינים בכירים ביותר הצדיעו לו אחד אחרי השני, כהוקרה על פועלו ומסירותו.
באיבחה קצרה אחת, הפך בוקר אחד, רס''ר אזוגי המיתולוגי לאזרח פשוט מן השורה, ללא הילה וללא אלפי טירונים הסרים למרותו. נכון, העתונות הצבאית פירגנה לו עם המון תמונות, אבל גם עתונים נשכחים ונעלמים כידוע.
''
אני פנסיונר דשן'' חשב לעצמו, הפקדתי בבנק כמיליון וחצי ₪ פיצויים ושאר קרנות וזכויות, ויש לי זמן מספיק כדי להשקיע קצת בעצמי. נו, אז מה אני עושה עם עצמי?
ובכן, מכאן היתה קצרה הדרך לכמה עיסקאות והשקעות עם הממון שצבר, אבל יש עדיין המון זמן פנוי...
בית כנסת.
האזרח אזוגי התחיל לפקוד את בית הכנסת השכונתי ומהר מאד למד את התפילות, הרגיל את עצמו לקרוא תהילים, ובין מנחה לערבית האזין בקשב רב להלכות שלימד רב בית הכנסת הרב משה חיים קופשיץ. סקרנותו לא ידעה גבול, ושאלותיו החוזרות ונשנות היו מכעיסות את הלומדים, שהיו רוטנים כלפיו.
''
ששש... הוא שואל טוב מאד'' היה מהסה אותם הרב קופשיץ ''מי שלא שואל לא לומד''.
היה זה ערב חורפי וצונן עם משבי רוחות. אזוגי ישב מול הרב קופשיץ ובלע כל מילה, עד שלפתע תוך כדי דיבור החל הרב לקרוא מתוך ''הפלא יועץ'' ענייני איסור ריבית ''נכסיו של מלווה בריבית מתמוטטין, ויורד ואינו עולה, ואין לו חלק באלוקי ישראל'' הרים הרב קולו ''זאת ועוד איננו קם בתחיית המתים, ודעו, כי שבאותם עצמות שהחייה יחזקאל הנביא נשאר אחד שלא החיה ומדוע? משום שהיה מלווה בריבית...''.
''
הו, הו'' זעק הרב קופשיץ בגרון ניחר ''רבים הם מעמי הארץ שמלווים בריבית ולא יודעים חומרת העוון הנורא... חבל שיאבדו ממונם, ממון של היתר בצד ממון של איסור... שהרי כל ממונם יאבד להם עוד בחיי חיותם''.
אזוגי הרס''ר העוצמתי התחיל לחוש רעד ברגליו, גם כמה אגלי זיעה ביצבצו במצחו. ''אתה בטוח כבוד הרב שנכסיו מתמוטטין, הלוא אם הוא מלווה 100 ומקבל ריבית עוד 50, יש לו 150. אז מה יתמוטט פה?''.
הרב קופשיץ חש כי מתחת לשאלה טמונה בעיה. הרעד שבקולו של אזוגי הסתיר איזה סוד כמוס.
''
ריבית היא כמו נחש שנושך. היא גורמת נזק נורא ללווה, אבל באותה מידה היא גם מפוררת את הונו של המלווה. האיסור הזה הוא כמו רעל בגוף עסקיו של היהודי. ואם חז''ל מתריעים, שעסקיו של אדם מתמוטטין. אין לנו לערער על כך''.
אחרי תפילת ערבית התלווה האזרח אזוגי לרב קופשיץ ואמר: ''תראה כבוד הרב, בהתחלה הפחדת אותי, מה זה שאני לא אקום בתחיית המתים? אבל עכשיו אני יותר רגוע. עם כל הכבוד, אני לא מאמין שעסקים מתמוטטים בגלל ריבית''.
''
ביננו ידידי, אתה מלווה בריבית?'' שאל הרב.
''
כן, בהחלט. כמעט כל הפנסיה שלי מושקעת בשלוש הלוואות בריבית. וההכנסות? בלי עין הרע'' לחש אזוגי.
הרב קופשיץ פער עיניו בתדהמה: ''עשה לי טובה, עשה לעצמך טובה, בוא ניגש עכשיו לאחד מפוסקי הדור שיכין לך במקום חוזי הריבית, חוזים של היתר עיסקא. העסקה הזו יכולה להיות כשרה, היא מעוגנת בכך שאתה הופך לשותף לעסקים שהלווית להם, מבלי להרעיל את ממונך בריבית שהיא ארס נורא... אתה פשוט שותף לרווחים, ולא מלווה בריבית קצוצה...''.
לאחר כמה וכמה הפצרות, הרס''ר במיל' עזרא אזוגי נכנע, והשניים נכנסו לביתו של הרב שמואל צביאלי מגדולי הפוסקים, ובעל שם עולמי בהלכות ריבית.
אזוגי שלף את חוזי ההלוואות שלו.
''
אוי א-ברוך'' אמר הרב צביאלי ''זה ממש נשך ותרבית. נורא ואיום, אני יושב עכשיו לכתוב לך שלושה חוזי היתר עיסקא. בוא אלי מחר בבוקר, קח ממני את החוזים תחתים עליהם את הלווים שמחר הם הופכים לשותפיך, וממחר ההלוואות האסורות הופכות לכסף מושקע בעסקים שלהם. זה דורש ממך קצת עזות ד'קדושה, כי סוף סוף מדובר בלווים חילוניים שלא יבינו אותך. אבל דע לך ידידי כי בכך אתה שומר על הונך... חבל להחזיק את השרץ הזה בידיים... זו סכנה גדולה...''.
למחרת ב- 10 בבוקר התייצב עזרא אזוגי וקיבל מדי הרב צביאלי את חוזי היתרי העיסקא, מודפסים ומוסברים כקילורין לעיניים.
''
שא ברכה ידידי ר' אזוגי'' אמר הרב צביאלי ''אני שמח שאתה עולה על דרך המלך. אשריך שאתה שומע בקול חכמים ומקיים את התורה הקדושה על כל פרטיה ודקדוקיה''.
חמש שנים חלפו מאז אותו היום בו אחז אגוזי הרס''ר במיל' את היתרי העיסקה ופנה לדרכו. הרב קופשיץ שאל עליו מעת לעת, והמתפללים הודיעו לו בצער: ''אין לנו מושג לאן נעלם אזוגי, פשוט בלעה אותו האדמה. הוא לא הגיע לשיעורים, גם לתפילות שבת לא''.
ערב קייצי אחד מיהר הרב שמואל צביאלי להגיע לבר-מצווה בעיר השכנה. הוא סיים את שיעור הדף היומי שלו בשעה 8:40 והזמין מונית. אחרי 3 דקות עצרה סמוך לידו מונית. הוא נכנס פנימה, התיישב ליד הנהג וביקש: רח' הכלנית 36, בפתח-תקווה. אולמי כינור השלום''.
הרב צביאלי חגר חגורה, שלף את פנס הכיס שלו, הוציא מכיס חליפתו ספר משניות מסכת ''כלאיים'' והחל ללמוד.
15
דקות מאוחר יותר, שלף הרב שטר של 50 ₪, וביקש לשלם.
''
הרב לא זוכר אותי?'' שאל הנהג.
הרב צביאלי הביט באיש, אך פניו לא אמרו לו דבר. ''נסה להזכיר לי'' ביקש בנימוס מן הנהג ''אנא קח שכרך, אני ממהר''.
''
שמי עזרא אזוגי כבוד הרב, מלווה בריבית...''.
''
הו, הו, אני זוכר, מה שלומך ידידי, איך העסקים?''.
אזוגי השעין את ראשו על ההגה ופרץ בבכי קורע לב שנמשך דקה ארוכה.
הרב צביאלי סגר את הדלת וחיכה שיירגע. ''צר לי, אך האם אוכל לעזור לך? קרה חלילה... משהו...?''.
אזוגי הרים ראשו וחשף שתי עיניים אדומות ופנים עצובות.
''
כבוד הרב, אתה באמת התכוונת לעזור, וכתבת לי שלושה היתרי עיסקא. במשך שלושה חודשים סחבתי אותם בכיסי והתביישתי להחתים את הלווים. היצר הרע אטם את ליבי ואף הרחיק אותי מבית הכנסת... לא רציתי לשמוע יותר את הרב קופשיץ שמפחיד אותי שעסקי יתמוטטו... אחרי שלושה חודשים קרעתי את היתרי העיסקא והתחלתי לפתח את עסקי הריבית. ראיתי אז כביכול ''ברכה בעמלי''. הכרתי עורך דין סימפטי אחד, שהיה לוקח ממני סכומי עתק ואחרי חודש מחזיר לי ריבית של 20%. זו היתה מלכודת דבש. במשך שלוש שנים עשיתי איתו עסקים. מכרתי דירה שהיתה בבעלותי, ואחר כך גם את דירת מגורי כדי להגדיל את מחזורי הרווח שלי. על הנייר היו לי כבר 5 מיליוני ₪. שכרתי דירה מפוארת והייתי זחוח ומאושר. עורך הדין הממולח ריפד מדי חודש את חשבון הבנק שלי בכסף גדול, ואחרי יומיים הייתי משיב לו אותו כדי לזכות ברווח נוסף. לפני שנתיים התעוררתי בבוקר ולעיני כותרת עתון: ''עורך הדין פלוני ברח מן הארץ והותיר עשרות אומללים ששיתפו עמו פעולה''. העתונות קראה לזה: ''העקיצה הגדולה'' אתם דיברתם על נשיכה וזה מאד דומה. תוך שעתיים גיליתי שאין לי פרוטה לפורטה. הוא גנב את כל הוני, את שתי דירותיי, והותיר אותי חסר כל, שבור ורצוץ ומדוכא, עם בעיה של שלום בית, השם ישמור...''.
רס''ר אזוגי ניגב דמעותיו, והפטיר ''עכשיו אני נהג מונית שכיר. יש לי אומנם פנסיה למחייתי, אבל כל ההון שצברתי נמוג לו... ככה זה שלא שומעים בקולם של חכמים... אני דוגמא ומופת, כבוד הרב, ליהודי שמנסים להציל אותו מן הבור שהוא שקוע בו, שולחים לו חבל הצלה, אבל הוא שולף מכיסו מספריים וחותך אותו. במחשבה שניה אני יודע שעדיף לי לשמוח שהכסף הלך, אבל החיים עדיין איתי. יש לי עוד אפשרות לתקן. כבוד הרב ילך לשמחת בר-המצווה, אני ממתין לרב כאן מול הכניסה''.
אחרי 20 דקות נכנסו הרבנים צביאלי וקופשיץ למוניתו של אזוגי, שחנתה מול האולם ולחצו ידיו בחום רב.
''
הרב קופשיץ, ממחר אני מגיע לשיעור שלך בבית-הכנסת, תקבל אותי? אני מבטיח להיות ילד טוב ולשמוע בקולכם...''.
השלושה פרצו בצחוק שופע טוב לב, שהעלה מעלה מעלה את מפלס האמונה התקווה והשמחה של רס''ר, שלמד אמונה על הבשר.

מעשה בחמש חלות                                                                                                          "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב" (לז-א) מְפָרֵשׁ רַשִׁ"י: בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, קָפַץ עָלָיו רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף. צַדִּיקִים מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּן לַצַּדִּיקִים מַה שֶׁמְּתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁמְּבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה? וּכְבָר שָׁאֲלוּ: מַדּוּעַ, בֶּאֱמֶת, לֹא יֵהָנוּ הַצַּדִּיקִים מִשְּׁנֵי הָעוֹלָמוֹת. זוֹ, לְמַעֲשֶׂה הַשְּׁאֵלָה הָעַתִּיקָה עַל-אוֹדוֹת 'צַדִּיק וְרַע לוֹ'. וְהֵבִיא רַבֵּנוּ רְפָאֵל כָּדִיר צַבָּאן זַצַ"ל בְּסִפְרוֹ (זֶרַע יַעֲקֹב, דְּרוּשׁ ו) מַה שֶׁכָּתַב הָרַב 'בְּנֵי צִיּוֹן' זַצַ"ל, בְּשֵׁם סֵפֶר 'תּוֹלְדוֹת הרעב"ע'. מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ, בְּיַד הָאֶחָד שָׁלוֹשׁ חַלּוֹת, וּבְיַד הַשֵּׁנִי – שְׁתַּיִם. הִצְטָרֵף אֲלֵיהֶם עוֹבֵר אֹרַח, שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָדוֹ מְאוּמָה. בַּצָּהֳרַיִם הִזְמִינוּהוּ לֶאֱכֹל עִמָּם וְלַחְלֹק עִמָּם אֶת לַחְמָם. אָכְלוּ וְשָׂבְעוּ וְנִפְרַד מֵהֶם לְשָׁלוֹם. לֹא לִפְנֵי שֶׁהֶעֱנִיק לָהֶם חָמֵשׁ מַטְבְּעוֹת זָהָב תְּמוּרַת הָאֹכֶל שֶׁאָכַל. הָאִישׁ הָלַךְ לְדַרְכּוֹ, וְהַשְּׁנַיִם הֵחֵלּוּ לְהִתְנַצֵּחַ. בַּעַל שְׁלֹשׁ הַכִּכָּרוֹת טָעַן שֶׁמַּגִּיעִים לוֹ שְׁלֹשָׁה דִּינָרִים וְלַחֲבֵרוֹ שְׁנַיִם, שֶׁכֵּן שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים מֵהַלֶּחֶם הָיוּ שֶׁלּוֹ. וְאִלּוּ בַּעַל שְׁנֵי הַלְּחָמִים טָעַן לַחֲלֻקָּה שָׁוָה, שֶׁכֵּן הַזָּר אָכַל מִלַּחְמוֹ בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁאָכַל מִלֶּחֶם חֲבֵרוֹ, וְלֹא הִקְפִּיד לֶאֱכֹל מִלֶּחֶם חֲבֵרוֹ יוֹתֵר. בָּאוּ לִפְנֵי הַשּׁוֹפֵט שֶׁיִּבְרֹר בֵּינֵיהֶם. עִיֵּן הַשּׁוֹפֵט, וּפָסַק אֶת דִּינוֹ: בַּעַל שְׁלֹשׁ הַחַלּוֹת יְקַבֵּל אַרְבָּעָה דִּינָרִים, וּבַעַל שְׁתֵּי הַחַלּוֹת יִקַּח מַטְבֵּעַ אֶחָד בִּלְבַד. מוּבָן, שֶׁפְּסַק הַדִּין הַתָּמוּהַּ עוֹרֵר סְעָרָה. הַכֹּל הִלְעִיזוּ עַל הַשּׁוֹפֵט וּמָתְחוּ בִּקֹּרֶת עַל דִּינוֹ הַמְּעֻקָּל וְהַמְּעֻוָּת. הֵן 'מִשְׁפַּט סְדוֹם' הוּא, הֲרֵי בַּעַל שְׁלֹשׁ הַחַלּוֹת בְּעַצְמוֹ לֹא בִּקֵּשׁ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשָׁה דִּינָרִים – וְאֵיךְ הֶעֱנִיק לוֹ הַשּׁוֹפֵט אַרְבָּעָה?! אֲבָל הַדִּין הַמּוּזָר נִפְסַק, וְאֶת הַנַּעֲשָׂה אֵין לְהָשִׁיב. בָּא בַּעַל שְׁתֵּי הַחַלּוֹת לִפְנֵי רַבֵּנוּ אַבְרָהָם אִבְּן עֶזְרָא זַצַ"ל, סָח אֶת הַמְּאֹרָע, וְאָמַר: "קוֹבְלָנִי עַל הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה, אֵיךְ הֶעֱמִידָה שׁוֹפֵט כֹּה סָכָל, שֶׁהוֹרָה לָתֵת לִי פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר בַּעַל דִּינִי הִסְכִּים לָתֵת". ָּעַר בּוֹ רַבֵּנוּ הראב"ע, וְאָמַר: "הוֹי, סָכָל וַפֶּתִי. אֵיךְ תִּקְבֹּל עַל הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה וּמִשְׁפָּטֶיהָ, אִם קָצְרָה דַּעְתְּךָ לְהָבִין אַף אֶת מִשְׁפְּטֵי בְּנֵי הָאָדָם. דַּע לְךָ, שֶׁהַשּׁוֹפֵט שָׁפַט בְּצֶדֶק וּבְמֵישָׁרִים. הֵן אֲכַלְתֶּם בְּשָׁוֶה מִן הַלְּחָמִים, הֲלֹא כֵן?" "בְּוַדַּאי", אָמַר הָאִישׁ. "אִם כֵּן, כָּל אֶחָד מִכֶּם אָכַל שְׁלִישׁ מִכָּל כִּכָּר, הֲלֹא כֵן?" "אָכֵן", אִשֵּׁר הָאִישׁ. "לְפִיכָךְ", אָמַר הראב"ע, "אִם נְחַלֵּק אֶת חֲמֵשׁ הַחַלּוֹת שֶׁלָּכֶם לַחֲמִשָּׁה-עָשָׂר שְׁלִישִׁים – אָכַל כָּל אֶחָד מִכֶּם חֲמִשָּׁה שְׁלִישִׁים. נָכוֹן?" "נָכוֹן" "וּבְכֵן, לְךָ הָיוּ שְׁתֵּי חַלּוֹת, הַיְנוּ שִׁשָּׁה שְׁלִישִׁים. אָכַלְתָּ חֲמִשָּׁה, וְנָתַתָּ אֶחָד לַזָּר. לַחֲבֵרְךָ הָיוּ שָׁלֹשׁ חַלּוֹת וּבָהֵן תִּשְׁעָה שְׁלִישִׁים. אָכַל חֲמִשָּׁה, וְנָתַן אַרְבָּעָה לַזָּר. הִנֵּה כִּי כֵן, גָּזַר הַשּׁוֹפֵט שָׁאַתָּה תְּקַבֵּל דִּינָר אֶחָד, וַחֲבֵרְךָ אַרְבָּעָה". שָׁמַע הָאִישׁ, וּפָעַר פִּיו בְּתַדְהֵמָה. פָּשׁוּט כָּל כָּךְ, וְיָשָׁר כָּל כָּךְ – וְלֹא עָלָה בְּדַעְתּוֹ כְּלָל וְעִקָּר. סִיֵּם רַבֵּנוּ רְפָאֵל כָּדִיר צַבָּאן זַצַ"ל: "נִמְצָא, שֶׁמִּצַּד שֶׁאָנוּ קִצְרֵי הַמַּדָּע וְהַהֲבָנָה אָנוּ בָּאִים לְהִתְלוֹנֵן עַל כִּי 'צַדִּיק וְרַע לוֹ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ', כְּדִמְיוֹן אוֹתָם שֶׁהִתְרַעֲמוּ עַל הַשּׁוֹפֵט יַעַן שֶׁהָיָה שִׂכְלָם קָצָר וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְהָבִין הַטַּעַם הָאֲמִתִּי. וּבָזֶה פֵּרֵשׁ הָרַב בְּנֵי צִיּוֹן זַצַ"ל אֶת כַּוָּנַת הַתַּנָּא: "אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים" (אָבוֹת ד-טו) – כְּלוֹמַר, אֵין בְּכֹחַ שִׂכְלֵנוּ לְהַשִּׂיג דָּבָר זֶה אַף זֶה. וְלָכֵן אֵין לָנוּ לְהִתְרַעֵם, חַס וְשָׁלוֹם, עַל הַהַשְׁגָּחָה, רַק נַאֲמִין כִּי יֵשׁ אֱלֹקִים שׁוֹפֵט בָּאָרֶץ, וּלְפָנָיו נִגְלוּ כָּל תַּעֲלוּמוֹת, וְהַכֹּל בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית". (מַעְיַן הַשָּׁבוּעַ)

ויקחוהו וישליכו אותו הבורה והבור ריק אין בו מים (וישב לז- "והבור ריק אין בו מים" אבל נחשים ועקרבים יש בו (בראשית רבה ) ויש לדקדק מנין לומר שהיו בבור נחשים ועקרבים, אולי היה בו אבנים וכדומה? ברם ממה שכתוב "והבור ריק" משמע שהיה בבור דבר שלפעמים מתרוקן, והוי אומר שהכונה היא על נחשים ועקרבים שפעמים מתרוקנים מהבור שנכנסים ויוצאים לחורי וסדקי הבור (דעת זקנים מבעלי  ויש מי שאומר שהנחשים היו בפנים הבור ואחי יוסף לא ראו אותם, משום שהבור היה עמוק, שאילו היו יודעים השבטים שיש נחשים ועקרבים בבור, אז לאחר שנתגלה הנס שהנחשים לא הזיקו את  יוסף, לא היו האחים מנסים להרע לו משום שהיה נגלה לעין כל שיוסף הוא צדיק וזכותו תצילו מכל רע, ואיך  יגעו במשיח ה’ אשר הוא חפץ בו? (הרמב"ן) ולמעשה היו שם שני בורות, האחד היה מלא אבנים והשני מלא נחשים ועקרבים  (בראשית רבה פ"ד ט"ז) ומסתבר לומר שראובן בחר לו בור של אבנים, אלא שהשבטים העדיפו בור של נחשים ועקרבים. והשאלה היא מדוע השבטים לא הסתפקו מלזרקו לבור של אבנים ובחרו דוקרא בור של נחשים ועקרבים? אלא כך הוא ענשו של בעל לשון הרע להיות נשוך על ידי נחש כמו שכתוב (קהלת י יא) "אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון" ואומרת הג’ (ערכין טו) לעתיד לבוא מתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות לו ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? עונה להם ומה יתרון לבעל לשון הרע? לכן זרקוהו בור כזה (שפתי כהן). כך גם מצינו בתורה שבעלי הלשון נדונים בנחשים כמו שאמר הכתוב "וידבר העם באלהים ובמשה", ולאחר מכן כתוב "וישלח ה’ בעם את הנחשים" יבא הנחש שחטא בלשונו ויפרע מבעלי הלשון (כלי יקר). יתר על כן אמרו רבותינו (ילקוט שמעוני וישב קמ"ב) וז"ל כיון שנתנוהו בתוך הבור, היה שמעון מצוה והיו משליכים אבנים כדי להורגו, אבל כשנפל הוא ביד יוסף היה משליך עליו פטומות כדי להאכילו. והסיבה שציוה שמעון שיזרקו אבנים על יוסף, כי כך דינו של מספר לשון הרע, כפי שאמרו בתלמוד (ערכין דף טו) "כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבן" (לבוש יוסף)
שק פחם
יום אחד נכנס יוסי הביתה בועט בריצפה,צועק  ומאוד לא שקט. אבא שלו קרא לו ,והוא המשיך בשלו,עד שסיפר:''אני מתפוצץ!שמוליק עיצבן אותי ממש!היה אסור לו לעשות מה שעשה לי!בגלל זה אני מאחל לו את כל הרע שבעולם!אני רוצה להרוג אותו ממש!'' אבא של יוסי,איש פשוט אבל מלא חכמה,הקשיב בשלווה לבנו ,שהמשיך לספר:''שמוליק השפיל אותי מול חבריי,ואני לא מוכן לקבל את זה!הייתי רוצה שהוא יהיה חולה מאוד ושלא יבוא לבית הספר יותר!'' האבא המשיך להקשיב,הביא מפינת הגינה שק מלא פחם,והציע ליוסי:''אתא רואה את החולצה הלבנה התלויה שם?תדמיין שזה שמוליק,ותזרוק עליו פחמים עד החתיכה האחרונה.אחר כך אני אבוא לראות איך יצאה''. הילד התחיל במשחק הנקמה שלו,וזרק במרץ את כל הפחמים,אבל מכיוון שהחולצה היתה תלויה מעט רחוק,הצליח לקלוע רק חלק מהפחמים עליה. האב חזר ושאל:''בני,איך אתא מרגיש עכשיו?'' ''אני עייף אבל שמח,הצלחתי לקלוע כמה חתיכות על החולצה!'' האבא לקח את ידו ואמר:''בוא ,אני רוצה להראות לך משהו'',והוביל אותו אל מול הראי. יוסי נבהל מאוד כשראה את עצמו כולו שחור,למעט עיניו ושיניו. האבא אמר:''כפי שאתא יכול לראות,הפחמים שזרקת לכלכו קצת את החולצה,אבל אין מה להשוות,אתא התלכלכת הרבה יותר.כשאנחנו מאחלים למישהו דברים רעים,זה חוזר אלינו ומכפיל את עצמו בנו. כמה שנרצה או נוכל לקלקל למישהו את החיים,השאריות והלכלוך נשארים בנו והופכים להיות חלק שלנו''. היזהר במחשבותך,כי הן תהפוכנה למילים. היזהר ממילותיך,כי הן תהפוכנה למעשים. היזהר במעשיך,כי הם יהפכו להרגלים. היזהר בהרגלך,כי הם מעצבים את האופי שלך. היזהר מאופיך,כי תלוי בו מה יהיה גורלך                                        ספור שקרא לי ומאז בתחלתי להאמין חזק יותר                                                                                שלום לכם אחיי ואחיותיי כתבתי במייל הראשון שלי שאני נוטה להתפלל להשם ולדבר איתי מידי יום , כעת אספר לכם גם למה.
אני מנהלת צוות בחב' הייטק והתבקשתי לצאת לפגישה חשובה עם לקוחות , יש לי בעיה רצינית עם דרכים ולרוב אני מוצאת את עצמי טועה בדרכים ומבזבזת זמן יקר במציאת הרחוב..
נסעתי לפגישה הזו לאחר הכנות מראש (מפה, הסברים למציאת הרחוב וכו..) למרות זאת במהלך הנסיעה פניתי לכיוון הלא נכון ומצאתי את עצמי במקום אחר לגמרי , לא היה לי מושג איך אני מגיעה ליעד וכל אדם ששאלתי כיוון אותי למקום אחר , התייאשתי ,כמעט ובכיתי , כולם מחכים לי בחדר הישיבות ואני מתברברת בדרכים . נותרו לי חמש דקות להגיע והרגשתי שאין מצב שזה יקרה .
כבר דימיינתי את הפרצופים המאוכזבים נישאים לפניי , את ההשפלה שאני  - מנהלת הצוות שאמורה להיות הכי מתוחכמת תפיל עסקה רק משום שהיא לא מצאה את הרחוב .
באותו הרגע קיבלתי הארה -עצרתי בצד ובכיתי , דיברתי אליו ,התחננתי אליו -אל בורא עולם בבקשה שיעזור לי להגיע לפגישה שלא תגרם לי עוגמת הנפש הזו ,
התפללתי חזק בתוכי ... חזק כמו שבחיים לא התפללתי ... פתחתי את עיניי ,נסעתי ישר כל הזמן בלי לבכות , נרגעתי , הרגשתי טוב פתאום ,
ולא תאמינו או שכן.. הסתכלתי לצד ימין וראיתי את הרחוב .הייתי בשוק מוחלט נכנסתי לפגישה עם עיניים נפוחות מבכי , אבל בזמן !!!
גמלתי החלטה בליבי באותו הרגע שהוא באמת שומע , הוא באמת מקשיב אפילו לדברים הקטנים , ישתבח שמו לעד.... ''תפילת אם על בנים''                                                                                                          מספרים על אשתו של שר בממשלת ישראל הראשונה, דומני שהשר שמו זלמן ארן, אשה זו כבר היתה רחוקה מתורה ומצוות, אך שמץ של אידישקייט עדיין נשמר אצלה, היא היתה מדליקה נרות שבת, ומתפללת – כפי שסבתה התפללה על צאצאיה שיהיו מוצלחים כמו... בן גוריון.
עולם המושגים של גברת זו, הצטמצם עד להערצה עיוורת ל''זקן'', מי שניהל את ענייני המדינה הצעירה.
לימים, חזר בן גוריון מפגישתו ההיסטורית עם ה''חזון אי''ש''. באותה פגישה המשיל רבן של ישראל באותה תקופה, את הנעשה בארץ, לשתי עגלות המגיעות לגשר. אחת ריקנית, ואחת עמוסה כל טוב.
שאל החזו''א את בן גוריון, ''למי ראוי לתת זכות קדימה?''
השיב ראש הממשלה ד'אז, ''כמובן לעגלה העמוסה''.
''
אנחנו העגלה העמוסה'' הסביר לו החזו''א. ''אנחנו עם ישראל המקורי, השורשי, סוחבים על גבינו חוכמה עתיקה, תורה מופלאה מהר סיני עד ימינו, אלפי שנים. אתם, הדור החדש, עגלה ריקנית. כמה עשרות שנים של מה שאם מכנים ''ציונות'' ותו לא... אז מן הראוי שתתנו לנו לעלות ראשונה על הגשר ולהנהיג את הדור''.
כשבן-גוריון חזר מן הפגישה ההיא, הוא אמר לשרי ממשלתו, כי ''החזו''א הוא ממש מלאך'', זלמן ארן סיפר זאת לאשתו, והיא עשתה חשבון פשוט, אם בן-גוריון שהיא כה מעריכה אומר על איש כלשהו שהוא מלאך, אזי יש ממש בדבריו, מכאן ואילך היא התפללה שבניה ''יהיו כמו החזון אי''ש''.
לימים תפילותיה התקבלו, ונכדיה הם כבר דור שני לבעלי תשובה, תלמידי חכמים. כוחה של תפילת אם.                                      לקוטים מספר ברית כהונה לאדמו''ר ועט''ר רבי משה כלפון הכהן זצוק''ל וזיע''א                                               נ''ז] מנהגינו ביום כפורים אחר ויעבור אומרים בשחרית וערבית בעבור כבוד שמך המצא לנו רחום וחנון למענך רחם נא במוסף המצא לנו מוחל וסולח למענך מחל נא במנחה המצא לנו מוחל וסולח מחל נא סלח נא ובנעילה המצא לנו מוחל וסולח מחל נא סלח נא כפר נא                                     נ''ח] ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור מנהגינו לומר כן במוסף של ראש השנה                 ספר המדות לרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א                                      רנ''ו] לפי אכילותיו של אדם. כן בניו ובנותיו    רנ''ז] דריכת הקשת בל''ג בעומר היא סגולה לבנים. גם התפלה. שמתפללין לפני העמוד בנגינה. היא סגולה לבנים                      רנ''ח] צריך ללמד את התינוק דרך ארץ מנעוריו                                           רנ''ט] השירות ותשבחות שאומרין קודם אור היום הוא סגולה לבנים. גם לאשה שנחסר חלבה. גם לאשה רעה כעסנית                     ר''ס] מי שהוא מקטין עצמו בפני רבו. ושואל ממנו הספקות. אף על פי שרבו מבייש אותו. על ידי זה זוכה. שיצא ממנו בן. שהוא גדול בתורה יותר מרבו                               בדיחות                                                                                                                                   שני חברים טובים, דוד ומשה, שעבדו ביחד, כל יום בסיום העבודה, נפגשו בבית קפה עים הרבה אנשים ושתו לחיים "בכיף". יום אחד, הודיע משה לדוד שהוא חולה במחלה סופנית ונשאר לו זמן מאוד קצר לחיות, ובקשתו האחרונה מחברו דוד, היא להמשיך בהרגלם לשתות בבית הקפה הרגיל, ושיזמין כל פעם שתי כוסות ערק, וירים אותם לחיים, כשהכוס השנייה,הוא יקדיש לזיכרו.אכן, אחרי שהלך משה לעולמו, דוד קיים את הבטחתו וכל יום אחרי העבודה, היה נכנס לבית הקפה הרגיל ומבקש מהברמאן למזוג לו שתי כוסות ערק, אחת בשבילו והשנייה לזיכרו של משה חברו הטוב ז"ל.יום אחד, נכנס דוד לבית הקפה וביקש מהברמאן למזוג לו רק כוס אחת.שואל אותו הברמאן: דוד, מה קרה אתה מזמין רק כוס אחת? ענה לו דוד:אני החלטתי ששתייה חריפה מזיקה לבריאותי ולכן אני מפסיק לשתות, ואת הכוס השנייה,אני אמשיך לשתות,כמו שהבטחתי לחברי דוד ז"ל.                                                                              בדיחה                                                                                                                                                               פולניה מגיעה אל מגיד עתידות לבקש ברכה לחיי משפחה טובים משום שנעלמו עקבותיו של בעלה מזה מספר חדשים.
המגיד  שאינו מקבל נשים פנים מול פנים, מבקש מהגבאי שהאשה תכניס פתק עם שמה, שם בעלה ושם אמו.
לאחר קריאת הפתק, אומר המגיד לגבאי שימסור לאשה שבעלה יחזור בקרוב.
הגבאי: "הוא לא יחזור !"
המגיד: "תמסור לה שהוא יחזור בקרוב !".
הגבאי: "רבי, הוא לא יחזור !"
המגיד: "רגע, מי כאן המגיד עתידות ? אני או אתה? תמסור לה שהוא יחזור בקרוב מאד !"
הגבאי: "אדוני,אתה ראית את הפתק,  אני ראיתי את האשה"...!!!
תגובות

יוסף ידוע בכינוי יוסף הצדיק על שניצל מאשת אדוניו, ולא שמע אליה. ויש לשאול שיש אחרים שניצולו מעון זה ולא נקראו בשם צדיק. כמו שמסופר בנביא שמואל, שגלית הרשע המצביא של צבא פלשתים, חרף את ה'. ושאול מלך ישראל אמר מי שיהרוג את גלית שיהיה חתן למלך. קם דוד והרגו והתחתן עם מיכל בת שאול. אבל שאול נתקנא בהצלחת דוד וטען שדוד חס ושלום פסול לבא בקהל כיון שבא מרות המואביה, וכתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. ולא ידע שפירוש הפסוק עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ופירוש שהנקיבות מעמון ומואב אינם פסולים להתגייר ורק הזכרים פסולים, אם כן רות שהיא נקבה יכולה להתגייר ודוד שבא ממנה כשר לבא בקהל. ולכך חתנה עם פלטיאל בן ליש. אבל פלטי היה יודע שפירוש הפסוק עמוני ולא עמונית וכו', ונעץ חרב חדה בינו לבינה וחיה עמה 12 שנים בלי שיקרב אליה. ולמה לא קראו לו פלטיאל הצדיק?!

ועוד מעשה שקרה בזמן קרוב שעולה זקן מרוסיה חשוך בנים מת. וכשבאו הרבנים לאשתו שתגיד להם שבחי הנפטר השיבה לרבנים שהיא תדרוש על המיטה. ועמדה אצל המיטה ואמרה לקהל שבאו להלויה, שהסיבה שהם חשוכי בנים לא מחולי בר מינן, אלא משום שלא היה מקוה ברוסיה ולכן לא קרב אליה במשך 40 או 50 שנה כיון שהיתה נדה. דבר זה זעזע השומעים עד שבצבצו דמעות מעניהם ואם כן למה דוקא ליוסף הדביקו את הכינוי צדיק?!

אלא משום שיוסף נתייסר הרבה בשנאת אחיו ובמכירתו שנהיה לעבד, וכשהתחיל להתאושש מיסוריו והיה הגדול בבית השר, באה עליו צרת אשת פוטיפר שבשבילה ישב בבית כלא 12 שנים, ואפילו שהיתה באה אליו לבית הכלא להפציר בו לא היה שומע לה. ואילולא שמע בקולה היה חי בנעימים. אלא שכבש יצרו ונתייסר כל אותם יסורים, להנצל מעבירה. ועוד ראיה לזה שהוא צדיק שנענש ונשאר בבית כלא עוד שנתיים ימים, בשביל שבטח על שר המשקים. אף על פי שדבר זה מותר, מכל מקום ה' מדקדק על חסידיו כחוט השערה כדי להרבות להם שכר בעולם הבא. ודומה לזה מצינו ביהודה שאחר מכירת יוסף כתיב וירד יהודה מאת אחיו וכו', ופירש רש''י שהורידו אחיו מגדולתו שאמרו לו אתה שגרמת לנו שמכרנו יוסף. שאם אמרת לנו להחזירו לאבינו, היינו שומעים לך שיש לך מרות עלינו. וכשילדה לו תמר פירש רש''י צדיקים כמותו גבורים כמותו ע''כ, שרצה לרמז שאף על פי שהורד מגדולתו לא בעט בה' ולא אמר איך הוא צדיק ומתייסר, אלא החזיק בצדקותו.

ומכאן תשובה לכמה אנשים שאינם קובעים ארבע אמות הלכה, ואינם מתפללים בבית הכנסת ובמנין. וכשמעירים להם משיבים שאין המצוות הולמים אותם כיון שיש להם בעיות. וזה טעות שלהיפך בזכות המצוות, טובה באה לעולם. ואם יש לו בעיות, זה לא מסבת המצוות אלא מסבת שיש לו עוונות. וה' רוצה לייסרו בעולם הזה, להכניסו לעולם הבא. ובן אדם זה אינו מבין זה, ומוסיף עוון על עוונותיו ומוסיף שמן למדורה. שעיקר בריאת האדם בעולם, היא קיום המצוות. והעבודה, היא רק אמצעי כדי שיוכל לחיות ויקיים מצוות. ובן אדם זה תופס הטפל ומניח העיקר.        וכמו שמצינו ביוסף הצדיק שאף על פי שנתייסר ביסורים קשים ומרים, ואילולא שמע בקול אשת פוטיפר לא היה מתייסר, אפילו הכי לא שמע בקולה ולא בעט בה' ולא התגבר עליו יצרו. אלא להיפך הוא נתגבר על יצרו ןלפיכך נקרא בשם יוסף הצדיק וגם ה' ריחם עליו והיה למלך מצרים.

ויהי רצון שזכות יוסף הצדיק וכל השבטים יעמוד לנו וה' יגאלינו במהרה אמן!!!

תגובות

בפרשת השבוע יש לשאול כמה שאלות: א} יוסף הצדיק היה מתלונן על אחיו לאביו כמו שאמר הפסוק ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. ורש"י ז"ל פירש כל דבר רע שיראהו היה אומר אותו לאביו ואביהם לא הוכיח אותם אם הם טועים למה לא הוכיח אותם ואם הם אינם טועים היה לו להוכיח את יוסף שמדבר עליהם לשון הרע? ב} הפסוק אמר שהיו שונאים אותו משום שאביהם היה אוהבו יותר מהם ועשה לו כתונת פסים והא היו שונאים אותו מקודם שהתלונן עליהם? ג} איך השבטים ישנאו יוסף והא הפסוק אומר לא תשנא את אחיך בלבבך וכו'? אולם ידוע שחז"ל אסרו לנו הרבה דברים מפני מראית העין ר"ל אולי אדם יראהו ויראה לו שהוא עושה איסור. משל אדם שרטבו בגדיו בשבת אסור לו לנשרם בחבל משום שמי שרואהו שהוא נושר בשבת אומר זה רחצם בשבת. וידוע דהשבטים לא עשה העון שהתלונן עליהם יוסף שהיו משתמשים בקבלה מעשית. משל אוכלים הבקר ובאותו זמן מותר לאוכלם חיים אבל יש איסור מפני מראית העין שמי שרואה אותם מאין יודע שהם בראו אותם. ויעקב אבינו כשאמר לעשו עם לבן גרתי חז"ל אמרו ותרי"ג מצוות שמרתי. ואף האחיות שלקחם אינם נקראים אחיות שהם נקראים גרים, והגר נקרא נולד מחדש כשנתגייר. אבל החכמים אסרו לגר לקחת אחותו מפני תקון העולם ר"ל יעקב אבינו לא קיים דברי חכמים בזה ולזה כשבניו היו עוברים על מראית העין לא היה יכול להוכיחם אפי' שיעקב יש לו מה לענות, אבל כדי שיבינו בניו שהם טועים קנה ליוסף כתונת פסים. אבל הם לא הבינו כך והכתונת הפסים עשתה שנאה לאחיו. שבתחילה היו אומרים ידבר מה שירצה, אבינו יוכיח אותו. אבל כשאביו קנה לו כתונת פסים נכר שהם היו טועים. שיש דבר אחר שנאמר חוץ ממראית העין. שהם הרגישו שהם ואביהם שוים ובזה נעשו שונאים אותו שהיה בעל עבירות שמוציא שם רע עליהם. ומי שהוא בעל עבירות נוכל לשנוא אותו.

מכאן אנו לומדים שהילדים רוב הטבע שלהם יקחוהו משני אנשים שנחשבו בעיניהם שהם הכל והם הרבנים שלהם והוריהם. ובזה תהיה אחריות גדולה עליהם שיזהרו שלא יטעו וביותר לפני בניהם. אנו אומרים הילדים לא כמו מלפנים שעכשיו הילדים קשים וחצופים הרבה מי שמוכיח להם זועקים עליו. נבוא לראות כל זה למה? נמצאו שאנו הטועים שאם הילד רואה אביו או רבו מדבר בבית הכנסת ואתה תאמר לו שלא לדבר בבית הכנסת יזעוק עליך משני צדדים. משום שאדם שהוא ירא ממנו הוא עושה כמוהו ולא עושים לא כלום. שיראה לו שאתה מפריע לו שאביו ורבו יודעים יותר טוב ממך, והוא רוצה לעשות כמותם. ולזה צריך לההורים שיזהרו בכמה דברים בדבריהם, וביראת שמים שלהם ביותר לפני בניהם. אם האב יחזור מהעבודה יושב ומסתכל בטליפיזיה או בעתון איך רוצה שבנו ילך לארבע אמות הלכה או שלא יזהר שיברך בשעת האכילה או יתפלל בבית או יקום מאוחר לבית הכנסת ויעשנה כיתירה, או על שום שבר יתחיל לזעוק אם בביתו או בחוץ. הילד יהיה כמוהו קשה ואין לו יראת שמים שיראה לו שזה הוא הדרך האמתי שגדל בה אביו. אולם אם קובע לו זמן לארבע אמות הלכה ויקום מוקדם לבית הכנסת ויעשה ערך לתפילה ויבטל מעסקיו כדי ללכת להתפלל מנחה וערבית. ודבריו יהיו בנחת ובהבנה הרי זה עשה דרך טובה כדי שבניו יהיו יראי שמים. יהי רצון שהקב"ה יעזרנו כדי שתהיה לנו יראת שמים ונחנך ילדינו על יראת שמים ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה.

תגובות

בס''ד      מוסר בלערבי פרשת וישלח

פלפרשה מתאע הזמעה האדי. פיהה למצוה התאלתה אלי כתבתהה התורה. והייא אלי חראם נאכלו מן גיד הנשה.

ויחכילנה לפסוק. באעד מה רווח יעקב אבינו מן ענד לבן. וופאת למשאכל מתאעהו. ואלי עמלו עהד באש חד מה יזי עלא חאל לוכר. כמם יעקב אבינו פלמושכלה מתאע עשו אלי יחב יקתלו. וקאל עשו קאעד יסתננה חתה אלי ימות בו באש יקתלו. האיה נמשי נתפאהם מעאהו מן תווה ונתצאחבו. ובעתלו זמאעה באש ירצ'יוו. ותמה חכמים קאלו. אלי בעתלו מלאכים אלי כאנו מעאהו פי חוצה לארץ. ואלי חיטלעו לסמה. אלי זאוו מלאכים מתאע ארץ ישראל באש ימשיו מעאהו. ומשאו למלאכים לעשו. ולקאו עשו לם מעאהו 400 שיוך. ולעסכר מתאעהם. באש ימשי יקתל יעקב. ולמלאכים קעדו יצ'רבו פיהם. קאלולום מנין אנתון. זמאעת עשו. יצ'רבו פיהם. ולד יצחק עולה תמימה. יזידו יצ'רבו. זדו אברהם. יזידו יצ'רבו. פלאכר קאלולום כו יעקב. קאלולום הא אנתון מתאענה מענאהה. ושייבוהם. וכאפו ורווחו לעסכר לכל. ומה פצ'לו מעאהו כאן השיוך. וקאלולו למושכלה בינך ובין יעקב. אחנאן נמשיו נתפרזו ונרווחו. כאפו. ורזעו למלאכים ליעקב. וקאלולו אלי עשו זאי ומעאהו 400 ואחד באש יקתלו. וכאף יעקב ותקלק יאסר. כאף באלכשי עשו יקתלו. וכאף הווא יקתל עשו אלי חיכרזו מנו ברשה גרים. ובלאכץ רבי מאיר בעל נס. וקצם אלי ענדו לזוז קצמאת. קצמה קעד פיהה הווא. וקצמה חט פיהה הנסה מתאעהו וזגארו. וקאל אלי חיחטהום בעאד עליה משיי נהאר. אלי אמו קאלתלו אלי חימותו נהאר ואחד הווא ועשו. ואידה כאן עשו יגלבו ויקתלו. מה יוצל לזגאר כאן באעד מה ימות הווא וימנעו. וצלה לרבבי באש ימנעו מן עשו. ובעתלו הדייה. 200 מעזה ו20 עתרוש. 200 נעזה ו20 כבש. 30 זמאל מרצ'עאת וזגארהם. 40 בגראת 10גנאדז. 20 אתאן אלי הומאן נסה לבהים 10 זחוז. ועטה פי יד כדאמו. ועמל ושע כביר בין זלב לזלב. באש יביינו יאסר. עשו מאזאל יתכלם מעה לאוול יכלטלו התאני מאזאל מה כמלשי מעה התאני יכלטלו התאלת. באש יביינו יאסר וישבע. ובאש יכאף. וקאלום קולולו הדייה מן ענד יעקב. ופליל עדה הנסה וזגאר וזמיע אלי ענדו ואד יבוק. ופצ'לולו שוייה ברם זגאר רזע יזיבהם. וזאהו השר מתאע עשו וקעד יצ'ארב מעאהו. ומה גדושי. ווקתלי קרב לפזר צ'רבו עלא גיד הנשה וכלאהו יערז. וקאלו שייבני חיטלע לפזר תווה כליני נעמל שירה לרבבי מעה למלאכים. ומה חבשי ישייבו יעקב כאן מה יסתערפלו עלא לברכות אלי בארכו יצחק אלי הומאן מתאעו. וסתערפלו ושייבו. וזרקלו רבבי סמס כאצה באש תבריהו. והווא מאזאל יצאווב פי רוחו. ולקא קבאלתו עשו. ופי וקתהה צאוב רוחו שוייה. ותקרב הווא לעשו. ווראהו בלהה וזלפה וזגארהם. ווראהום לאה וזגארהה. ווראהם יוסף ורחל. אלי יוסף שבק אמו וכטאהה. באש מה ישופהאשי עשו. ודינה יעקב אבינו כבאהה באש מה יקולושי עשו עטיהאלי נאכדהה מרתי. וזרה יעקב לעשו וענקו ובאסו. ולחז''ל קאלו. אלי וקתהה עשו ולא ענדו רחמים עלא יעקב מן ענד רבי ובאסו בלקלב. ותמה חכמים קאלו. אלי זאהו יזרי באש יקתלו. לקא רוחו מה יגדשי. חב יגדמו פי רקבתו. שניה ולאו קטן ורקבת יעקב ולאת רכאם. וקאל עשו ליעקב השנווה אלי בעתלי לבארח. קאלו הדייה מן ענדי. קאלו ענדי יאסר כוד מתאעך. קאלו לא כודהם וגר ביה וכדאהם. וקאלו עשו איזה אסכן מעאיה פי שעיר. קאלו מה נזמשי נמשי כאן בשוייה עלא כאטר הזגאר ולגנם. אסבק ותווה נכלט עליך. וסבק עשו. ולתווה קאעד יסתננה פי יעקב באש יזיהו לשעיר. ואחנאן קאעדין נסתנאו ללמשיח באש נמשיולו לשעיר. באש נעאקבו עלא אלי עמל פינה תווה 2000 שנה.

ומן באעד יעקב אבינו משה לסוכות. ומן גאדי משה לשכם. ושרה טרף וטה מן ענד חמור. אלי כאן השיך מתאע שכם. ושכם ולד חמור שאף דינה וכטפהה. וחב יאכדהה מרתו. וסמע יעקב ושמעו זגארו אלי וקתהה כאנו ירעאו בלגנם ותגששו ורווחו. וזאווהם חמור ושכם וקאלולום אלי יחבו דינה לשכם. וקאלולום ילזמכום תעמלו למילה וכאן לא עטיוונה אכתנה. וקאלולום באהי. ועמלו למילה לבלאד לכל. ופנהאר התאלת והומאן מוזועין. דכלו עליהם שמעון ולוי וקתלוהם לכל. וכדאו דינה וכרזו מן שכם אלי מה עדשי פיהה סכאן. ולחז''ל קאלו. אלי באעד מדה רזעו הנאס תשכן פיה שכם. ורזעו יעקב וזגארו ללארץ' מתאעהם אלי שראווהה מן ענד חמור. ותלממו לבלדאן למוזאוורה ועמלו מעאהם חרב. ווקתתהה וראו השבטים לקווה מתאעהם. ובלאכץ יהודה. וגלבוהם לכל וכרזו מן שכם. וולאו הנאס לכל תכאף מנהם.

ורבבי קאל ליעקב אבינו באש ימשי יעמל הנדר מתאעהו אלי ועדו אקבל מה משא ענד לבן. ומשא יעקב וזגארו לבית אל וקרבו קרבנות. וגאדי נפטרת דבורה למרצ'עה מתאע רבקה. אלי בעתתהאלו אמו באש תסתקבלו. ותזללה עליה רבבי ובארכו. ויעקב כרז באש ימשי חדה בו. ווקתלי קריב חיוצלו לבית לחם רחל זאבת בנימין ונפטרת. ודפנהה יעקב גאדי. ומן באעד יחכילנה לפסוק אלי יצחק אבינו נפטר עמרו 180 סנה. ודפנו יעקב ועשו. ותמה חכמים קאלו.אלי באעד הדפינה עשו חב יקתל יעקב. ופאק ביה יהודה וקתלו. ואלי קאלתלו אמו. חינפטרו פי נהאר ואחד האדאך אידה כאן נפטר יעקב לאוול. ותמה חכמים קאלו אלי עשו קתלו חושים ולד דן וקתלי חידפנו יעקב אבינו.

פלפרשה מתאע הזמעה האדי תמה באעץ' הנשדאת. יעקב אבינו השנווה שאף באש יבעת לעשו תווה. מאדאם עשו כאן יקצ'ר בו יאסר. חקו סתננה חתה וצל חדה בו ומן באעד בעתלו אלי וקתהה ינזם יתצאלח מעאהו אכתר. חאזה אוכרה. וקתלי שמע יעקב אלי עשו זאיי יחב יחארבו. לפסוק קאל ויירא יעקב מאד וייצר לו. הרש''י פסר ויירא שמא יהרג וייצר לו שמא יהרוג אחרים. הוני מערופה הנשדה. השנווה מקלקו אידה כאן קתל עשו. והאדה מערוף הבא להרגך השכם להרגו. חאזה אוכרה עלאש הרש''י ז''ל קאל שמא יהרוג אחרים. חקו קאל שמא יהרוג עשו. חאזה אוכרה השנווה כאן יסתננה יעקב. יאכי כאן יסתנה חיזי עשו יבוסו ויקולו תבארך אללא ופיך אלי כדיתלי לברכות. מהאו מערוף אלי חיזי יחארבו ויחב יקתלו ליום האוולה גדוה.

לאכן וקתלי נשופו לפסוק לאוול מתאע לפרשה אלי קאל וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. עלאש קאעד יקוללנה לפסוק וין קאעד עשו. והשנווה מענתהה לפניו. בטבע מלאכים חימשיו אקבל מננו. יתזאוובולנה הנשדאת לכל. אלי יעקב מאכאנשי יחב יתקאבל מעא עשו בלכאמל. כיף מה שפנה אלי באעד מה תקאבלו קאלו בארה אמשי ותווה נזיך. האש עמל יעקב. אקבל מה יכמם עשו באש יזי ליעקב ויתפאהם מעאהו כאן בלחרב האו בסיאסה. בעתלו מלאכים גאדי וין מה סאכן בעיד הר שעיר שדה אדום. נתפאהמו מן תווה ואנתין גאדי. והאדה האש מאענאהה לפניו. אקבל מה נזיך האנה האו למלאכים מתאעי תפאהם מעאהום ואלי תחב כוד. למוהם מה יחבשי יקאבלו. זעמה עלאש? וקתלי נשופו התפסיר מתאע הרש''י ז''ל שמא יהרוג אחרים. נפאהמו עלאש יעקב מה כאנשי מקלק יקתל עשו. ולאכן כאן מקלק מן סירת אלי וקתלי יקתל עשו יתקתלו ואחדין אוכרין פי זרתו. מוש אלי זאיין מעאהו אלי האדוך הומאן שאריין שבוך. הווא כאייף בטריקה גיר מובאשרה. אלי הזגיר מערוף יתעלם מן בו אכתר מן עבד אוכר. וזגארו וקתלי חישופו יקתל עשו ואלי מעאהו. חיתעלמו מנו. והווא יערף אלי זגארו קויין. כיף מה שפנה פי שמעון ולוי אלי מה כאנושי קויין יאסר כיף לוכרין קתלו 300 ואחד פי שכם. ויווליו יקתלו ואחדין אוכרין. ובהאדה הווא באש מה יתעלמושי מנו לקתיל כאן מקלק. והאדאך עלאש מה כאנשי יחב יקאבל עשו. אלי אידה כאן יקאבלו ויתצאחבו חתה זגארו יצאחבו עבאד רשעים והווא מה יחבשי באש מה יתעלמושי מנום. וזיד אלי חיתצאחבו מעה ולאד עמהם אלי כאנו רשעים כיף בוהם.

אכואני לעזאז. רבאיית הזגאר חאזה צעיבה יאסר. ומוש כלמה פארגה אלי קאלו לחז''ל צער גדול בנים אצעב חאזה. אחנאן ילזמנה נרדו באלנה עלא זגארנה פי רבאייתהם באש נרביווהם רבאייה מליחה. ואכתר ילזמנה נסתחפצ'ו עליהם מן הצחאב אלי מוש באהיין. אלי הצחבה מעה צחאב מוש מתרביין ומוש כאייפין רבבי. יסבב מאשאכל ללאבאת ולזגאר. חנכתלבם הוני מעשה אלי כתבו חיים וולדר פי סדורו ילדים מספרים על עצמם. למעשה האדה מה יחכישי עלא ולד תעלם רבאייה מוש באהייה מן צחאבו. אלי למעשיות האדון מוזודין יאסר. ולאכן למעשה האדה יעלמנה חתה ואלו אלי רבינה זגארנה תרבייה באהייה ומתהניין עליהם אלי מה יתעלמושי מן הצחאב הדוניין. תמה מושכלה אוכרה אלי ממכן תקלק זגארנה יאסר. ואידה כאן פלמעשה האדה לולד ערף כיפאש מנע רוחו. מה נערפושי זגארנה בתצרופאת מתאע צחאבהם השנווה יזראלהם. יקול לולד האדה אלי הווא עמרו 12 שנה ויסכן פי ניויורק. יקול אלי הווא כאן מחבוב פלכתה מתאעהו ומה כאן ענדו חתה מושכלה מעה צחאבו. אלי הווא מן הנאס אלי יהרב מן השבוך ולהרז. ולאכן מעה זמיע האדה פציף אלי תעדדה כאן ילזמו יחארב עדו. מוש לאזם עדו ענדו סלאח האו יצ'רב בלבונייה. לאכן לעדו האדה כאן סלאחו

 פמו. מערוף אלי פי אמריקה הזגאר פלחופש ימשיו ל''קמף'' אלי הווא הזגאר ימשיו וחדהם יתקאבלו מעה זגאר כיפהם ימשיו לזבולאת ולבלאייץ אלי מה ינזמושי ישופוהם וחדהם. ותמה שאריכאת אלי לכדמה מתאעהה האדי. תוופרלהם זמיע מה יצטחקו. פציף אלי פאת משא לקמפ גאלי. צחאבו פלכתה משאו לקמפ אלי עמלו לבית ספר. והווא חב יבדל משא לקמפ האדה אלי ידפעו כל ואחד 3500 דולר. קד מה עמלולו צחאבו באש ימשי מעאהם מה חבשי חב יכתסף לקמפ לוכר. חטו פי בית מעה תלאתה אוכרין זוז כאנו באהיין ואחד חשאם וואחד יתכלם יאסר ולאכן התאלת מלי דכל בדה בשבוך. פלאוול קאלו חד מה חב יקבלך זית הוני. מן באעד קאלו רד באלך תכסר לפרש אנתין שמין יאסר. פלאוול פי באלו קאעד ילעב מעאהו. ולאכן מן באעד אכתסף אלי יחב יפסדלו הציף מתאעהו. וקת למאכלה לקאהו דאייר בצחאבו הווא דכל וקאלום האו אלי קלתלכם עליה ושדוהה צ'חאך. וכל פרצה ילקאהה יקולו חאזה חתה אלי כלאהו פליל מה עדשי יזיהו הנעאס ונדם אלי זא להוני. ופי עוץ' אלי חירתאח זאד תקלק אכתר וכאן קעד פי דארו כירלו וקריב באש ירכבלו לעצב. באעד זמעתין זאו ואלדיה יטללו עליה. קאלולו האשביך וזהך אצפר יאכי אנתין מריץ' קאלום לא לאבאש. ושאף מן לבעיד צאחבו האדה יחכי מעה צחאבו ויברקו פיהם ויצ'חכו. פלאכר כמם באש יחכי מעה למשהול. למשהול משה דווה מעה צאחבנה האדה וקאלו הווא קאל מה עאדשי יזי עלא חאלך. ולאכן בלמקלוב השבוך זאד אכתר ואכתר חתה אלי הווא בלחק ולא מריץ' בלכתיהאב. ולאכן זמעה אקבל מה יופה לקמפ זאתו לפרצה. אלי הואמן דימה יעמלו אלי יחב יעמל רואייה זגירה יקדם רוחו. ויזיו המאלין הזגאר לכל גאדי. הווא פליל כתב השנווה יחב יעמל ופצבאח קדם רוחו מעה זגאר אוכרין. ווקתלי וצל דורו כדה מכנשה ולבש תקול עליה אלי יכנש ובדה יעמל כיף הרואייה ויתפיסך עלא אלי נצאר מו גיר מה יזרח חד. פלאוול פי באלהם אלי הווא זא חינצ'ף למשרח. ולאכן מן באעץ' ערפו אלי הייא רואייה ובדאו יצ'חכו וצפקולו יאסר. ומן באעד שאפו אחסן רואייה רבח הווא. אלי מסתאנס פי כל עאם יכתב רואיית פורים מתאע לכתה מתאעהו. וטלעו ללמשרח באש יעטיוו הזאייזה. ועטאוו למקרופון באש יקול כלמה. והוני הנאס לכל כאנו יסתנאו באש ישכר למשהולין יאסר. ופעלן הווא פלאוול קאלום אלי למשהולין עמלו זמיע זהדהם באש ירתחוהם. ולאכן הווא יחב יקול ל300 פאמילייה אלי חטו זגארהם הוני. תמה חאזה נשאווהה אלי יקבלו כל ואחד אלי ידפע ה3500 דולר ומה יהמהומשי האש יכון. ולאכן מה יערפושי אלי תמה זגאר ילזמהם מה יקבלוהמשי. אלי הומאן יקלקו הזגאר לוכרין יאסר וינדמוהם אלי זאוו ללקמפ זמלה. יאנדרה נשאו ללאיתיפאק אלי כתבו הומאן. הזגיר אלי יקלק זגיר אוכר יטרדו. אלי תמה ולד מן ניוג'רזי קלקני יאסר. ותלקא פי כל עאם יתלתהה בואחד. אלי שמעת אלי הווא דימה יעמל לקמפ מתאעהו הוני. ומררה אוכרה נשכר למשהולין עלא הזהד אלי בדלו באש ירייחונה. ולאכן קאעד נקול לכלאם האדה לדמת לעואמאת הזאיין. אלי תמה זגאר חיתקלקו יאסר. אלי האנה מוש מסתעד באש נרזע הוני מררה אוכרה. הוני הנאס לכל סכתת ולמודיר קאם וקאל אלי הווא מן תווה ילזמו יתבת השנווה קאעד ינצאר מעה לולאד. בו צאחבו האדה כאן מרכאנתי יאסר ומה כאנשי לאהי בוולדו מליח. באעד שוייה וקת תקרב ליה ולבו וקאלו פלאוול שכית אלי ולדי הווא צאחב למושכלה. אלי תשכאוו מנו ברשה נאס. ותווה נשדת וערפת אלי הווא. והאנה למשהול אלי מה קעדשי לאהי ברבאייתו מליח. ותווה עטיתני דרס באש מעה זמיע מאשאגלי ילזמני נכצץ וקת לוולדי. והאנה נטלב מנכם הסמאח. ומן באעד קרב ולדו יטלב מנהם הסמאח. וקתלי רואח נשדו צחאבו השנווה השיכאת אלי שאפום פלקמפ האדה. קאלו כאן משית מעאכם כיר. באעד עשרה שהור זאהו זואב מן משהולין לקמפ אלי יטלבו מננו באש ישארך מעאהם השנה פלקמפ מתאעהם באש יעווצ'ולו עלא לעאם אלי פאת. ומן באעד זאהו זואב מן בו לולד צאחבו ויטלב מנו באש יזי השנה מעה וולדו לקאמפ האדה. ופיה התסכרה כאלצה. וקאלולו אלי ולדהם כדה דרס מלעאם אלי פאת. ויחב יעאווד יקאבלו ויווליו צחאב. וחתה הומאן כדאו דרס וולאו לאהיין בולדהם כיף מה ילזם. והווא תווה מתרדד מה יערפשי יקבל מנהם האו יסתדעיה ללקמפ מתאע לבית ספר מתאעהם. לולד האדה מנע לולאד לוכרין ינזמו יתקלקו מן מושכלה כיף האדי. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.

תגובות

בס"ד

עש"ק,פרשת וישלח י''ז כסליו התש''ע,

שנה תשיעית, גיליון מספר 454

כניסת השבת: 16:47

ההפטרה: חזון עובדיה ומסיים: והיתה לד' המלוכה עובדיה א'

יציאת השבת:17:41

 חנוכה ליל שבת הבאה

 

עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א

העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net

 

 

 

בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר

ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש

העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי ולרפואת זינה בת שלבייה יעיש

להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים

לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:

הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .ולמנוחת היקר הפייטן האגדי מר יעקב בשירי בר גזאלה ז''ל. ולמנוחת האשה הכשרה מרת בחלה בת גזאלה לבית חדאד ז''ל. ולמנוחת האיש היקר רודף צדקה וחסד מר חמוני חדאד בר מסעדה ז''ל. ולמנוחת האשה הכשרה רודפת צדקה וחסד מרת ששייה בת צ'יאמנטה לבית קאבלה ז''ל

אפסים בצמרת                        המשך משבוע שעבר                  פרק רביעי
ענן קודר וכבד של טינה ואי-שקט רבץ על הידידים קלופט את פילץ. הם לא יכלו לשאת את העובדה שסילקו אותם מן המנין בבוקר יום השבת, וכבר במוצאי שבת, תוך שהם אורזים מזוודות וגולשים במעלית לכוון לובי המלון, גמלה ביניהם החלטה ללכת ולשאול רב חשוב, שמבין ענין, שיתן להם תרוץ מניח את הדעת, על מה ולמה הם נאלצו לנטוש בבושת פנים את מנין החסידים הסגור שבמלון ''נוף צפון''. איזו חוצפה?! איזו עזות פנים?! הזו דרכה של תורה?!
''
תראה מאיר'' אמר איתן קלופט לידידו, ''יש לי חברותא, ידיד טוב. סיפרתי לך עליו, אחת לשבוע אנו לומדים בצוותא שיעור מוסר, וכמה הלכות. הוא מבין ענין ולדעתי כדאי שננהל עמו פולמוס בנדון. אני ממש מצוי בטלטלה רצינית, ואני אפילו שוקל – כמו שאמרתי לך – לבטל את התרומות שלי. אם אלו אנשי תורה, אז זו בוודאי לא התורה שלנו...''.
הרב חגי בן שאול בן ה- 33 היה ראש מתיבתא בישיבת המצויינים ''נחלי תורה''. שיעוריו נישאו לשם ולתהילה, בעיקר על רקע פילפוליו העצומים בהם היה מצליח להכניס פיל לקוף של מחט, ולהוכיח בסופם של מהלכים משובבי-דעת שבעצם המחט היא הפיל, והפיל הוא המחט. במשך שנה שלמה, אחת לשבוע, נפגשו איתן קלופט איש העסקים והרב חגי בן שאול לשיעור שבועי. חיבה עמוקה שררה בין השניים והחקירות באמונה ובהשגחה וחידוד דרכי המוסר, שבו את ליבו של קלופט פעם אחר פעם. קלופט זכה להכיר את הרב בן שאול בזכות קלטת שנקלעה לידו, הוא האזין לה בקשב רב, והיא הרטיטה נימים דקים בליבו. ''האיש הזה שדורש בקלטת יהיה הרב שלי. המילים שלו יוצאות מן הלב ונכנסות אל הלב''.
לאחר חקירה ודרישה איתר קלופט את הרב בן שאול, ומכאן ואילך זרמה לה ידידות רוחנית נפלאה. קלופט גם נהג מעת לעת להעביר תרומות נכבדות לקופת הישיבה. הוא עשה זאת מרצונו הטוב. החברותא שלו מעולם לא רמז לו לתרום.
הרב חגי בן שאול האזין בקשב רב לידידו הנרגש, מעבר לקו הפלאפון, שסיפר לו כיצד ניגש אליו יהודי קשיש כבן 80 וביקש ממנו ומחברו לעזוב את המקום, כי המניין סגור. ''אנחנו פשוט התעלפנו. נכון, אנחנו לא נראים דוסים, נכון אנחנו מגולחים ועדיין לא מקפידים על קלה כבחמורה, אבל הסבא הזה פשוט העיף אותנו משם... אתה קולט... אני ומאיר פילץ מרגישים שחרב עלינו עולמינו הרוחני. תסלח לי הרב חגי, אבל אני כל כך סוער ומצומרר שהעסק הזה פשוט מקרר אותי באמונה. ותבין!!! היו שם עוד כמה חסידים, שפשוט שתקו ולא הגיבו. איך אוכלים את זה?''.
הרב בן שאול היה קשוב, ושתק שתיקה ארוכה. ''באיזו מלון התארחתם השבת?''.
במלון ''נוף הרים'', השיב קלופט.
''
בסדר איתן. עשה לי טובה, תגיעו מחר אתה ומאיר פילץ למשרדי הישיבה, נשוחח על הנושא. אני בהחלט מבין את סערת הנפש שלכם''.
קלופט את פילץ הגיעו בדיוק בשעה 21:00 ונקשו על דלת משרדו של הרב חגי בן שאול. הוא פתח את הדלת במאור פנים, לחץ ידיהם והושיבם על כסאות הפלסטיק הלבנים, והגיש להם שתי כוסות מיץ תפוזים דיאט.
''
ברוכים הבאים...'' שני האורחים הבחינו לפתע ביהודי מבוגר, שזקנו לבן ויורד על פי מידותיו, ניצב ליד הספריה במשרד הרב ומעלעל בספר. משום מה הוא נראה להם מוכר, או שכנראה כל החרדים דומים זה לזה...
''
תכירו זה סבא שלי... ליתר דיוק סבא של אשתי''.
נעים מאד.
''
סבא, אלה הם ידידים שלי מוקירי התורה ולומדיה. כן איתן, כן מאיר, אני מבין שמשהו מעיק עליהם''. שני הגבירים הצעירים תארו שוב בפרוטרוט את תחושתם הנוראה, ואת השבת הקשה שעברה עליהם, עד כדי ערעור באמונה ובמוסר היהודי.
''
תסלחו לי שאני מתערב'' סבו של הרב חגי נכנס לשיחה. השניים הנהנו בראשם לאות הסכמה.
''
תבינו אנשים צעירים, ויקרים, גדלותו של האדם היהודי נמדדת ביכולתו הרוחנית והנפשית לדון לכף זכות את חבריו. יש מי מגדולי ישראל שמסביר שהסברה העקומה, כלומר ניתוחי מציאות של השכל המעוות, נועדו כדי להשתמש בהם לדון לכף זכות. מי שמרגיל עצמו לחשוב חשיבה חיובית, מבלי לחפש מומים בזולתו, לעולם איננו כועס, לעולם איננו מקפיד, ומפתח אהבת חינם לכל יציר נברא. הוא לא נוקם ולא נוטר, הוא אוהב אהבת חינם. אדם שבוחן ומייחס למציאות מימדים של הטבה ונאמנות, הוא אדם מאושר, הוא מורם מעם, הוא היהודי המתוקן. זו עבודת השם נוראה ועצומה, והיא דורשת תעצומות נפש, ועבודה יומיומית. לצאת מתוך האגו הנפוח, לנפץ את בועת הגאווה האישית, ומתוך ריסוק האישיות הנפוחה לפתוח חיים חדשים שהם מצד אחד התבטלות, אך לאמיתו של דבר אלה חיים של גדלות. משה רבנו למשל, למרות שחשדו בו בעבירות נוראות, דיברו עליו לשון הרע, התקוממו כנגדו בחוצפה מזוויעה, שמר על קור-רוח ומסר נפשו על כלל ישראל, ''מחני – נא – מספרך'' הוא ביקש מהקב''ה, רוצה לומר אני – משה רבנו – למרות חטאיהם ובגידתם בקב''ה מוכן לאבד את עולמי, העיקר שעם ישראל בכלל, וכל יהודי בפרט לא תפול שערה משערות ראשו. איזו אהבת ישראל, איזו ענווה, איזו ראייה שכולה כף זכות. מבהיל הרעיון. ''ואתם יקירי, איתן ומאיר, קיבלתם נסיון קטן. ממש זערורי. ניגש אליהם יהודי זקן וביקש בשיא הנימוס והרגישות שתחפשו מנין אחר. כי זה מנין סגור. אתם חשתם זעם איום, ואפילו רצון לנקום ולנטור בעולם התורה... טלטלה שגרמה לכם קרור באמונה. נו, נו.
''
ושוב נעים מאד, שמי גדליה קופלמן ואני כמו סבא של חגי בן שאול, שהוא במקרה נשוי לנכדתי. יש לי אבא (שמריה נתן קופלמן) השם יאריך ימיו ושנותיו בנעימים. הוא, הוא האיש שפנה אליכם ביום שבת וביקש שתחפשו מנין אחר...''.
ומכאן ואילך חשף ר' גדליה בפני הידידים קלופט את פילץ את מסכת חייו של בנו שאול צבי קופלמן, שיצא לתרבות רעה בגיל 20 והפך לזמר הפופולרי ג'וני סטיוארט. ''סטיוארט?'' קראו השניים בתמיהה. ''זה הנכד שלך...?! הוא זמר נערץ בעולם''.
''
היה נערץ!'' חייך ר' גדליה, והמשיך לתאר בפני השניים, כיצד לאחר 12 שנות נדודים, וקריירה מדומה כמעט מצא שאול צבי – ג'וני סטיוארט את מותו בנסיבות טראגיות. נפילה מטה מגובה של 127 קומות. כיצד? שניות ספורות לפני שצנח אל המוות, הוא שמע נקישה על הדלת, פתח אותה וזכה להכיר את סבו החסיד של הילד אפרים פישל גולדן ז''ל. הילד החולה ששבה את ליבו של שאול צבי, ושבטרם כניסתו לניתוח, נשבע שאם הוא יוצא משם חי, לעולם הוא לא יקרא לג'וני, ג'וני, רק שאול צבי... אפרים פישל גולדן נפטר שלושה ימים אחרי הניתוח, אבל במותו הוא הגיש חיים רוחניים במתנה לבני, שברוך השם חזר אלינו, וכרגע הוא לומד בכולל האברכים שליד ישיבת ''יקירי קרתא'', כאחד האברכים. הייתי אפס שהגיע לצמרת, אמר לנו שאול צבי, אבל זו צמרת מדומה, ריחם עלי הקב''ה ושלח ילד יהודי שיחזירני בתשובה''.
קלופט את פילץ פערו פיהם בתדהמה, בולעים כל מילה בשקיקה.
''
תבינו ידידי'' הדגיש ר' גדליה ''אבא שלי שיחיה, ידע ששאול צבי נכדו אמור להגיע למלון ''נוף צפון'' לתפילת השבת. זו היתה ההפתעה של בר-המצווה. הוא שמר את הענין בסוד, כי כך ביקש גם בני שאול צבי, שרצה לעמוד בפני כל בני המשפחה ולבקש סליחה פומבית ונוגעת ללב מהוריו, מסביו, מאחיו. תסכימו איתי שרגעים מרטיטים אלו, שייכים אך ורק לבני המשפחה, ואדם זר לו נקלע לשם, לא היה מוצא את מקומו. זו חוויה משפחתית שכל חדירה אליה, היא ממש פגיעה, ואם הייתם במקום אבא שלי, שידע את מכאובי ודמעותי במשך 12 שנה על בני האבוד, לא הייתם מבקשים בקשה דומה מאנשים שאינם קשורים למשפחה...!?''.
ר' גדליה לחץ בחמימות את ידיהם, נפרד מהרב חגי ופנה לדרכו.
פילץ את קלופט ישבו דוממים דקה ארוכה. את השתיקה הפר קלופט במילים הבאות ''הרב חגי, סליחה. היום קיבלנו מאיר ואני פרק מעשי בהלכות כף זכות, ותיקון המידות. זה לא כתוב באף ספר, רק בספר נסיונות חייו של כל אדם. ואני לא מתבייש להודות, ומאיר יסכים איתי, ג'וני סטיוארט – שאול צבי, היה אפס שהגיע לצמרת, אבל מאיר ואני, אנחנו זוג אפסים שהגיעו לצמרת, לצמרת המדומה. ואני מאמין שסבא גדליה, החזיר אותנו אל קרקע המציאות, כדי להיבנות מחדש''.
כוכבי הלילה קרצו לשני הידידים הטובים, כמו אומרים להם: אתם תהיו תלמידים טובים.    סוף
חזה את השואה ואת ההצלה                                                                                                  "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד" (לב-ח) עַם יִשְׂרָאֵל מָצוּי בִּתְקוּפָה לֹא קַלָּה, תְּקוּפָה שֶׁהִיא אוּלַי מֵהַקָּשׁוֹת בְּתוֹלְדוֹתָיו. אָכֵן, מֵאָז וּמֵעוֹלָם רִחֲפָה עָלֵינוּ סַכָּנָה קִיּוּמִית, פְּעָמִים מִבְּחִינָה רוּחָנִית, כְּמוֹ - סַכָּנַת הַצְּדוֹקִים בִּימֵי בַּיִת שֵׁנִי, הַמִּינִים בְּשִׁלְהֵי הַתְּקוּפָה, הַפִילוֹסוֹפִים בְּתוֹר הַזָּהָב וְהַהַשְׂכָּלָה בָּעֵת הַחֲדָשָׁה; וּפְעָמִים מִבְּחִינָה גַּשְׁמִית - בִּימֵי הַחֻרְבָּן וְהַמֶּרֶד וּבִימֵי הַפּוֹגְרוֹמִים וְהַפְּרָעוֹת. הִתְיַחֵד דּוֹרֵנוּ - וּשְׁתֵּי הַסַּכָּנוֹת כְּאַחַת מְרַחֲפוֹת עַל רֹאשׁוֹ... הִתְבּוֹלְלוּת אֲיֻמָּה וְנִשּׂוּאֵי תַּעֲרֹבֶת בְּשִׁעוּר מַבְהִיל בַּפְּזוּרָה, נִתּוּק מִשָּׁרְשֵׁי הַיַּהֲדוּת בְּקֶרֶב הָעָם הַיּוֹשֵׁב בְּצִיּוֹן, וְסַכָּנָה קִיּוּמִית הַמְּרַחֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ כָּאן, כַּאֲשֶׁר שׂוֹנְאֵינוּ מְצֻיָּדִים בְּטִילִים הַמְּטַוְּחִים אֶת כָּל אַרְצֵנוּ, וּמִתְקָרְבִים לִיכֹלֶת גַּרְעִינִית. אֵיךְ לֹא נִירָא, כַּאֲשֶׁר יָרָא יַעֲקֹב אָבִינוּ מִפְּנֵי עֵשָׂו הַשּׁוֹעֵט לִקְרָאתוֹ וְאַרְבַּע מְאוֹת אִישׁ עִמּוֹ, לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד. אֲבָל יַעֲקֹב יָדַע אֶת הַסּוֹד: לֹא עֵשָׂו מֵמִית אֶלָּא הַחֵטְא מֵמִית. "פָּחַד שֶׁמָּא יִגְרֹם הַחֵטְא". אוּלַי בְּעֶטְיָם שֶׁל הַחַטָּאִים תִנָּתֵן לְעֵשָׂו הָרְשׁוּת לַהֲרֹג, חָלִילָה. מִכָּךְ צָרִיךְ לְפַחֵד, הֵן מִן הַחֵטְא וְהֵן מֵעָנְשׁוֹ. וְעַל כֵּן, כָּל מִי שֶׁגּוֹרָלוֹ וְגוֹרַל מִשְׁפַּחְתּוֹ נוֹגֵעַ לְלִבּוֹ, וְגוֹרַל חֲמֵשׁ מְאוֹת רִבּוֹא יְהוּדִים לְנֶגֶד עֵינָיו, יִרְאֶה לְהוֹסִיף בַּמִּצְווֹת כְּמִשְׁקַל-נֶגֶד, לְהַטּוֹת אֶת הַכַּף לְטוֹבָה. כִּי זוֹ הַהֲגָנָה וְאֵין בִּלְתָּהּ. יַעֲקֹב אָבִינוּ שָׁב לְאֶרֶץ אֲבוֹתָיו עַל מְנָת לִפְגֹּשׁ אֶת אָבִיו הַצַּדִּיק. וְהִנֵּה דֻּוַּח לוֹ שֶׁעֵשָׂו אָחִיו הוֹלֵךְ לִקְרָאתוֹ, וְאַרְבַּע מְאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. נֶחְרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ". אָמַר – אוֹמְרִים חֲזַ"ל (בְּרֵאשִׁית רַבָּה עו-ב) – שֶׁמָּא תַּעֲמֹד לְעֵשָׂו זְכוּת כִּבּוּד אָב וָאֵם וּזְכוּת יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁחָסְרוּ לִי עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים? אָמְנָם, עֵשָׂו מָלֵא וְגָדוּשׁ בַּעֲבֵרוֹת נוֹרָאוֹת. אֲבָל, חוֹשֵׁב יַעֲקֹב, גַּם אֲנִי אֵינִי מֻשְׁלָם... הָאֻמְנָם, הֲיֵשׁ מַה לְהַשְׁווֹת? דּוֹמֶה, שֶׁמְּשָׁלוֹ שֶׁל רַבֵּנוּ הַ'בֶּן אִישׁ חַי' זַצַ"ל (בְּסִפְרוֹ "בֶּן אִישׁ חַיִל" ח"ד-יט) יַמְחִישׁ אֶת הַהֶבְדֵּל. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁבִּקֵּר בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְרָאָה שָׁם אָסִיר הַנֶּהֱנֶה מִתְּנָאִים מְשֻׁפָּרִים. תָּמַהּ. הִסְבִּירוּ לוֹ שֶׁזֶּהוּ סוֹחֵר מְהֻגָּן, תָּם וְיָשָׁר, שֶׁהִסְתַּבֵּךְ בַּעֲסָקָיו וְהַנּוֹשִׁים הִגִּישׁוּ כְּנֶגְדּוֹ תְּבִיעָה לְתַשְׁלוּם חוֹבוֹתָיו. כְּלָאוּהוּ עַד לַדִּיּוּן בְּעִנְיָנוֹ, וּכְשֶׁהַשּׁוֹפֵט יִוָּכַח שֶׁאָכֵן אֵין לוֹ בְּמַה לְשַׁלֵּם, הוּא יְשֻׁחְרַר וְיֻכְרַז כְּפוֹשֵׁט רֶגֶל. אוֹ אָז יִתְאַפְשֵׁר לוֹ לְשַׁקֵּם אֶת עֲסָקָיו מֵחָדָשׁ. שָׁמַע הַמְּבַקֵּר, וְהִשְׁתּוֹמֵם: הָאֻמְנָם כֵּן הוּא? אָדָם שֶׁלָּוָה כְּסָפִים וְאֵין בְּיָדוֹ לְפָרְעָם, נֶאֱסָר לִזְמַן קָצָר וּמְשֻׁחְרָר? אִם כֵּן, יַעֲשֶׂה כָּךְ אַף הוּא וְיִרְאֶה עוֹלָמוֹ בְּחַיָּיו. מֶה עָשָׂה? לָוָה כְּסָפִים מִכָּל הַבָּא לַיָּד, קָנָה סְחוֹרוֹת בְּהַקָּפָה וּמְכָרָן בַּחֲצִי הַמְּחִיר, וּבִזְבֵּז אֶת כָּל הַכֶּסֶף בְּהִלּוּלוֹת וּבְחִינְגָאוֹת עַד לַפְּרוּטָה הָאַחֲרוֹנָה. אֲבָל דָּאַג שֶׁעַל כָּל הוֹצָאָה מֵהוֹצָאוֹתָיו יְקַבֵּל קַבָּלָה. בָּאוּ הַנּוֹשִׁים וְדָרְשׁוּ אֶת כַּסְפָּם. הֵשִׁיב: "אֵין לִי, בִּרְצוֹנִי לְהַכְרִיז עַל פְּשִׁיטַת רֶגֶל". תְּבָעוּהוּ לְדִין. אָמַר לַשּׁוֹפֵט: "אֵין לְךָ בְּרֵירָה, עָלֶיךָ לְשַׁחְרְרֵנִי. רְאֵה, אֶת כָּל הוֹנִי הוֹצֵאתִי עַל מְסִבּוֹת וּמוֹתָרוֹת, יֵשׁ לִי קַבָּלָה עַל כָּל דָּבָר". חָרָה אַפּוֹ שֶׁל הַשּׁוֹפֵט, וְהוֹרָה לְהַלְקוֹתוֹ בְּכִכַּר הָעִיר וּלְחָבְשׁוֹ בְּצִינוֹק. צָעַק הַלָּהּ: "הֵיכָן הַצֶּדֶק? הֲרֵי אוֹתוֹ סוֹחֵר הוּצָא לְחָפְשִׁי". הֵשִׁיב לוֹ הַשּׁוֹפֵט: "מֻשְחָת שֶׁכְּמוֹתְךָ! הַלָּהּ הִסְתַּבֵּךְ שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ, עַל כָּרְחוֹ. אֲבָל אַתָּה עָשִׂיתָ זֹאת מֵרְצוֹנְךָ וּבְכַוָּנָה תְּחִלָּה". הוּא הַדִּין כָּאן: יַעֲקֹב אָבִינוּ בָּרַח מִפְּנֵי עֵשָׂו, עַל כָּרְחוֹ יָצָא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמִבֵּית הוֹרָיו. אֲבָל עֵשָׂו הָרָשָׁע, מִי הִכְרִיחוֹ לַחֲטֹא? יְקַבֵּל אֶת עָנְשׁוֹ בִּמְלֹאוֹ. נִלְמַד מִכָּאן לְגַבֵּינוּ, לְעַצְמֵנוּ: אִם לְעִתִּים, בְּלַחַץ הָעֲבוֹדָה וּבַעֲמַל הַפַּרְנָסָה, מִזְדַּמֵּן לָנוּ לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה בִּיחִידוּת, לֹא נוֹרֶה הֶתֵּר לְעַצְמֵנוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן כַּאֲשֶׁר הַלַּחַץ פּוֹחֵת. אִם בְּטִרְדוֹת יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ נִבְצָר מֵאִתָּנוּ לְהַקְדִּישׁ שָׁעוֹת לְתוֹרָה, אֲזַי לְפָחוֹת בְּבוֹא שַׁבָּת מְנוּחָה נְקַיֵּם אֶת דִּבְרֵי חֲזַ"ל: "שַׁבָּת יַעֲשֶׂה כֻּלּוֹ תּוֹרָה" (תַּנָּא דְבֵי אֵלִיָּהוּ רַבָּה א). וּכְפִי שֶׁפָּסַק מָרָן הַ'בֵּית יוֹסֵף' זַצַ"ל בְּשֵׁם הַיְּרוּשַׁלְמִי (אֹרַח חַיִּים רפח, ברמ"א רצ-ב), שֶׁהָעוֹסְקִים בִּמְלָאכָה כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ, גְּדוֹלָה יוֹתֵר חוֹבָתָם לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בְּשַׁבָּת. (מַעְיַן הַשָּׁבוּעַ)                                        "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי" (לג-יא)                                                                                                 רַבּוֹת הִתְלַבַּטְנוּ אִם לְהַשְׁמִיעַ אֶת הָרַעְיוֹן אִם לָאו. הוּא נוֹקֵב מִדַּי. אֲבָל דַּוְקָא מִשּׁוּם כָּךְ אוּלַי יַצְלִיחַ לְעוֹרֵר לְבָבוֹת. אוּלַי בְּאֶמְצָעוּתוֹ יִפָּקְחוּ עֵינַיִם. בְּפָרָשָׁתֵנוּ שׁוֹלֵחַ יַעֲקֹב דּוֹרוֹן לְעֵשָׂו, מִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וּמַצִּיג אֶת יְלָדָיו לְפָנָיו. אַךְ אֵין זוֹ הַשְׁלָמָה שֶׁל אַחְוָה, אֶלָּא שָׁלוֹם קַר שֶׁל פֵּרוּד: אֲנִי לְדַרְכִּי וְאַתָּה לְדַרְכְּךָ. מַצִּיג הוּא אֶת אַחַד עָשָׂר בָּנָיו. "וְדִינָה הֵיכָן הָיְתָה? נְתָנָהּ בְּתֵבָה וְנָעַל בְּפָנֶיהָ, שֶׁלֹּא יִתֵּן בָּהּ עֵשָׂו אֶת עֵינָיו. וּלְכָךְ נֶעֱנַשׁ יַעֲקֹב, שֶׁמְּנָעָהּ מֵאָחִיו, שֶׁמָּא תַּחֲזִירֶנוּ לְמוּטָב, וְנָפְלָה בְּיַד שְׁכֶם". מִי מֵאִתָּנוּ מוּכָן הָיָה שֶׁבִּתּוֹ הַיְּחִידָה תִּנָּשֵׂא לְעֵשָׂו, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, הָאִישׁ שֶׁ"כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה צָד נָשִׁים וּמְעַנֶּה אוֹתָן", הָאַרְכִי-רוֹצֵחַ. כֵּיצַד קַיֶּמֶת תְּבִיעָה עַל יַעֲקֹב אָבִינוּ? אֶלָּא, עֵשָׂו הוּא אָח וְאֵין לַחֲסֹך כָּל מַאֲמָץ לְהַחְזִירוֹ לְמוּטָב. גַּם אִם הַהַקְרָבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, וְסִכּוּיֶיהָ מוּעָטִים כָּל כָּךְ. וְאָנוּ, אַחֵינוּ הַיְּקָרִים אֵינָם כְּעֵשָׂו, חָלִילָה. יְהוּדִים יְקָרִים וְנִפְלָאִים הֵם, תִּינוֹקוֹת שֶׁנִּשְׁבּוּ וְנֶעֶקְרוּ מִמּוֹרַשְׁתָּם. וּמוּכָנִים הֵם לִשְׁמֹעַ, חֲפֵצִים לְהִתְוַדֵּעַ לַתּוֹרָה וְלָאֱמוּנָה. הַהַקְרָבָה מְעַטָּה וְהַהַצְלָחָה מֻבְטַחַת. כַּמָּה גְּדוֹלָה הַהַקְפָּדָה שֶׁעֲלוּלִים אָנוּ לִמְשֹׁךְ עָלֵינוּ אִם לֹא נֵצֵא לְקָרְבָם. אִם נִנְעַל אֶת עַצְמֵנוּ. מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה - אָמַר הַגָּאוֹן רַבִּי מֹשֶׁה חִירָארִי מִבָּבֶל זַצַ"ל - לְמֶלֶךְ רָם וְנִשָּׂא וְלוֹ מָחוֹז נִדָּח בִּקְצֵה הַמַּמְלָכָה. מָחוֹז פּוֹרֶה וְדָשֵׁן, גָּדוּשׁ בְּכָל טוֹבָה, אֲבָל הַיְּלִידִים שָׁם נִבְעָרִים מִדַּעַת, פְּרָאִים וְחַסְרֵי תַּרְבּוּת. אֵין שָׁם מוֹסְדוֹת שִׁלְטוֹן, אֵין סְדָרִים וְאֵין קִדְמָה. מְאוּמָה. קָרָא הַמֶּלֶךְ לְאֶחָד מִשָּׂרָיו הָעוֹמְדִים לְפָנָיו, וְאָמַר לוֹ: "לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ לְאוֹתוֹ מָחוֹז, תִּסְלֹל דְּרָכִים וְתָקִים מוֹסְדוֹת שִׁלְטוֹן, תְּלַמְּדֵם חָכְמָה וְדַעַת וְתַּהַפְכֶם לִבְנֵי תַּרְבּוּת". שָׁמַע הַשָּׂר וְחָשְׁכוּ עֵינָיו. כָּאן סָמוּךְ הוּא עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ, בֶּן-בַּיִת בְּאַרְמוֹנוֹ. סְבִיבוֹ אַךְ נִמּוּסִים מְעֻדָּנִים וַהֲלִיכוֹת-מַלְכוּת. וְאִלּוּ שָׁם, שְׁמָמָה תַּרְבּוּתִית, שְׂפַת אִכָּרִים תַּחְתִּית וּבַהֲמִית. וְחַיָּב יִהְיֶה לְהַתְחִיל מִן הַשִּׁתִּין, לְיַסֵּד מִבְּרֵאשִׁית. כַּמָּה עָמָל וִיגִיעָה, כַּמָּה טֹרַח וְסֵבֶל. וְהַהַצְלָחָה - אֵינָהּ מֻבְטַחַת. וְאִם לֹא יַצְלִיחַ, יִזָּקֵף הַכִּשָּׁלוֹן לְחוֹבָתוֹ. כָּל זֶה, לָמָּה לוֹ. הִתְחַנֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּפְטֹר אוֹתוֹ מֵחוֹבָה זוֹ, שֶׁיַשְׁאִירֶנוּ בִּמְחִצָּתוֹ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: "אָנֹכִיּוּת הִיא מִצִּדְּךָ לַחְשֹׁב עַל תּוֹעַלְתְּך בִּלְבַד. לְהוֹתִיר אֶת תּוֹשָׁבֵי הַמָּחוֹז בְּבוֹרוּתָם וּבְבַּעֲרוּתָם, וּלְמַעֲשֶׂה אֲבוּדִים הֵם גַּם לַכֶּתֶר, אֵינָם אֶזְרָחִים מְקַבְּלֵי מָרוּת, אֵינָם מְשַׁלְּמֵי מִסִּים, אֵינָם נֶחְשָׁבִים כְּלָל כִּנְתִינִים! אֲבָל אִם תֵּלֵךְ וּתְמַלֵּא אֶת יִעוּדְךָ, תּוֹעִיל לָהֶם וְתוֹעִיל לַמַּמְלָכָה. גַּם אִם לֹא יְקַבְּלוּ מָרוּתִי בִּמְלֹאָהּ, וְגַם אִם לֹא יִהְיוּ בְּנֵי תַּרְבּוּת לַחֲלוּטִין, כְּיוֹשְׁבֵי הַמֶּטְרוֹפּוֹלִין, כְּבָר לֹא יְהֵא זֶה מָחוֹז אָבוּד וְנִדָּח, וּכְבָר יִמָּנֶה עַל מְחוֹזוֹת הַמַּמְלָכָה. וְאָז, בְּשׁוּבְךָ, תִּזְכֶּה לְהוֹקָרָה וּלְהַעֲרָכָה, וְתִהְיֶה מֵהַיּוֹשְׁבִים רִאשׁוֹנָה בַּמַּלְכוּת!". וְהַנִּמְשָׁל: הַמֶּלֶךְ, מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם. וְהַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם, כְּמֶטְרוֹפּוֹלִין שֶׁל מֶלֶךְ. אַךְ מָחוֹז מְרֻחָק וְנִדָּח יֵשׁ, הוּא הָעוֹלָם הַזֶּה, וּבוֹ כָּל טוּב. אַךְ רַבִּים כָּל כָּךְ נִבְעָרִים, אֵינָם מַכִּירִים אֶת מַלְכָּם וְאֵינָם מְקַבְּלִים אֶת עֻלּוֹ. מְשַׁגֵּר הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֶת הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה, כְּדֵי שֶׁהַגּוּף יְקַבֵּל אֶת מָרוּת הַמֶּלֶךְ וִיקַיֵּם תּוֹרָה וּמִצְווֹת; יָקִים מִשְׁפָּחָה שֶׁתְּקַבֵּל אֶת עֹל הַמֶּלֶךְ, וִיחַנֵּךְ צֶאֱצָאָיו לְתוֹרָה וּלְמִצְווֹת; יִקְרָא בְּשֵׁם ה', יְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּכָל הֲלִיכוֹתָיו, וְיָפִיץ אֶת דְּבַר הַמֶּלֶךְ, מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּכָל סְבִיבוֹתָיו. וְהַנְּשָׁמָה, הַנֶּהֱנֵית מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, פּוֹחֶדֶת לָרֶדֶת לְאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה, לְמִדְבַּר שְׁמָמָה רוּחָנִי הָרָחוֹק כָּל כָּךְ מִנֹּעַם ה' וְאוֹרוֹ בַּמְּרוֹמִים. אֲבָל נֶעְתֶּרֶת לְכָךְ לְבַסּוֹף כְּדֵי לְהַרְבּוֹת אֱמוּנָה וּלְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם, כְּדֵי לִזְכּוֹת וּלְקָרֵב לַבּוֹרֵא. וְאָז תָּשׁוּב וְתַעֲלֶה, וְתִזְכֶּה לְאוֹר פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂכָר עָצוּם וְרַב, שִׁבְעָתַיִם מִמַּעֲמָדָהּ הַקּוֹדֵם, וּלְעוֹלְמֵי עַד. (אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, וַיִּבְחַר מֹשֶׁה)

הקשר שבין נעליו של וולוולה לרבנו יונה
חלום מן הסוג הזה, כל יהודי עבד השם, היה מאחל לעצמו.
ובכלל טוענים מעתיקי השמועה כי ככל שאדם עוסק בחידושי תורה ובחוכמת המוסר של רב פלוני פלמוני, אזי נוצר קשר הדוק בין הנשמות, קרי בין הלומד לבין המלמד, גם אם החיבור ביניהם נוצר ע''י ספר. וככל שעוסק הלומד בתורת המלמד, אזי ישנו סיכוי סביר בהחלט, כי בעת פטירת הלומד, יבוא המלמד ויקביל את פני התלמיד. כך למשל רבים הם הסיפורים על אומרי תהילים צדיקים שזכו בשעת פטירתם לקבלת פנים ע''י... דוד המלך.
הסבא מקעלם, כך מספרים, חלם באחד מלילות עשרת ימי תשובה חלום מצמרר. והנה בחלומו רבנו יונה מגירונדי, מי שחיבר את ספר המוסר הקדמון ''שערי תשובה'', מגיע עוד מעט לבית הכנסת המרכזי בקעלם, ועומד לשאת דרשת מוסר לקראת יום הכיפורים.
התרגשות ותכונה בעיירה. רבנו יונה, מי לא קרא, מי לא שינן את אימרות המוסר הקולעות שלו, החדות, החודרות אל הקרביים כחיצי אש. מי לא מדפדף בין הדפים המצהיבים של ''שערי תשובה'' ומחפש שם את עצמו, מנסה לזהות את העקמומיות הפנימית שלו, את עיוותי ההשקפה והדעה, מי לא חושף שם, בין המילים החכמות היוצאות מלבו של ראשון, את נבכי יישותו הרוחנית, ומגלה להוותו, כי הוא שייך לאחת מארבע הכתות. אולי חנפן, אולי שקרן, או מספר לשון הרע, או אולי ליצן... השם ירחם.
וכשרבנו יונה עוזב את כל ספריו, כתביו וחידושיו ועומד לשאת דרשה בקעלם, מי לא יוצא? החנוונים סוגרים חנויות, הירקנים אוספים ומאחסנים ירקות, הסנדלרים לוקטים מסמריהם ופטישם, עוטים על עצמם חליפות ושטריימלים ואצים לכוון בית הכנסת, שהרי להפסיד מילה מדיברות קודשו של רבנו יונה מגירונדי, זה הפסד רוחני שאין לו מחיר, ואין לו רֵע.
גם הסבא, יישר את דש חליפתו, הדביק כובעו לראשו, והרים רגליו לכוון בית הכנסת. הוא לא האמין למשמע אוזניו, הנה עוד מעט הוא יוכל להביט בהדרת פניו של אחד מגדולי הדורות, ולהתבשם מחוכמה עילאית שבוודאי תעורר אותו לתשובה שלמה ותזקק את יראתו כצרוף הכסף, או כצרוף הזהב.
וכבר מרחוק רואה הסבא מקעלם, את תושבי עיירתו האהובים נכנסים לבית הכנסת ומתיישבים והנה גם הוא ניצב סמוך לכניסה, ובפתח עומד לו שומר גברתן זעוף פנים, אשר מודיע לו חד וחלק: ''אתה אדוני לא נכנס!!!''
הסבא מקעלם משתומם, ''אני לא נכנס?'' הוא שאל בשפה רפה ''אני הסבא מקעלם...''.
''
הסבא מקעלם והסבא מטוקיו, אתה לא נכנס'' חזר השומר על הצהרתו המפתיעה והמחוצפת והמשיך לחסום את הפתח, ומאידך נתן לכל מי שרק רצה להיכנס ולתפוש מקום טוב.
''
יסלח לי כבודו'' אמר הסבא בענווה ''אבל אני הרב של העיר הזו...''.
שטויות...
''
אני ראש הישיבה''.
נו, אז מה.
''
אני... מרביץ כאן תורה לכל האנשים שאתה רואה כאן, אני מורה ופוסק הלכות...''.
נו, אז מה.
הסבא היה המום והוסיף ''תשמע נכבדי, אתה אולי לא מביןעם כל הענווה – אבל כל התורה והחוכמה והמוסר של קעלם בעשרות השנים האחרונות, זה ממני''.
השומר היה עקשן, וכאילו המילים הרכות והמתחננות של הסבא, עברו הרחק הרחק מעל ראשו.
הסבא עצם עיניו, ולא האמין. איזה בזיון. כל התושבים בפנים, והוא בחוץ. רק לו אין זכות לשמוע את הדרשה המופלאה של רבנו יונה, אוי לאותה בושה, או לאותה כלימה. הסבא חש סערה יוקדת מפעפעת בחזהו וחיפש מוצא מן הסבך, עד שצץ רעיון במוחו...
''
תשמע יקירי, אתה אולי לא יודע, אבל אני האבא של נחום זאב, המכונה וולוול. הוא הבן שלי...''.
''
מה? באמת?'' אורו עיניו של השומר הקשוח. ''חבל שלא אמרת זאת קודם. אם נחום זאב הוא בנך, אזי אין שום בעיה, הכנס פנימה בכבוד, בכבוד רב''.
''
תודה'' אמר הסבא וצעד קדימה.
אבל כאן, ממש בנקודה הזו, הוא התעורר מן ... החלום. אין דרשה, אין בית כנסת, אין רבנו יונה. חבל.
הסבא הזעיק מיד את בנו ושאל ''הסבר לי בני יקירי, מה פשר הדברים? הלוא בוודאי יש לחלום הזה אחיזה, יש בו מסר. מה עשית? במה זכית שבזכותך נתנו לי להכנס – אמנם בחלום – לבית הכנסת המרכזי לשמוע את דרשתו של רבנו יונה?''.
וולוול, היה מופתע, האיתות השמיימי הזה הדהים גם אותו.
''
אולי אבא'' אמר ''אולי בזכות מעשה חסד קטן שעשיתי עם יהודי לפני מספר חודשים. בעצומו של חורף גיליתי שסוליות נעלי קרועות לחלוטין, השלג הקפיא אותי, הלכתי לסנדלר ושם ראיתי זוג נעליים גבוהות עם פרווה של דֹב. ממש מיוחדות וקורנות חמימות. במשך חודשיים שלושה אספתי פרוטה לפרוטה, ואפילו לווייתי מכאן ומשם, כדי לאסוף את הסכום הגבוה שעלו נעלי הפרווה. נכנס בי יצר רע, מן דחף לא לקנות נעליים רגילות, רק את נעלי הפרווה. ואכן לפני כשבועיים רכשתי אותן והנחתים בארון עד לערב שבת כדי לחדשם. והנה בליל שישי דפיקה בדלת. אני פותח, ובפתח ניצב לו שם קבצן יהודי, שפוף רזה, וביקש צדקה. הכנסתי אותו בזריזות פנימה, הושבתי אותו ליד התנור. הגשתי לו כוס תה חם, עוגות, פירות, ודאגתי שישבע וירגיש טוב. שלשלתי לידו כמה רובלים כדי שיוכל להתקיים בימים הבאים. הוא הודה לי בחום רב וביקש לצאת. ובעודו פותח את הדלת, מנשק את המזוזה, ובחוץ השלג נערם לגובה של מטר וחצי וכבדרך אגב אני מביט לכוון רגליו, ולא מאמין!!! היהודי יחף, פשוט כך, ועל רגליו צלקות ופצעים וחריצים, והן נפוחות. נקרע לבי בקרבי. ביקשתי שימתין, ניגשתי לארון אבל עם הרבה היסוסים, שלפתי משם את זוג נעלי הפרווה. ביקשתי שינעל אותם, והם תאמו לרגליו כמו כפפה ליד, ממש יכולתי להבחין בו, כאילו הוא נולד מחדש, זיק של אושר ושמחה פרץ מעיניו... הוא הודה וברך אותי ויצא לקעלם המושלגת... זה הכל''.
הסבא מקעלם נשק את בנו ואמר ''בני אהובי, אין לי ספק שחסד אדיר זה, ההטבה שנבעה מלב טהור כלפי בן של הקב''ה, היא שפתחה לי את הדלת של בית הכנסת לשמוע את דרשת רבנו יונה...''.
תלמידי הסבא מקעלם יודעים לספר, כי אין להם ספק שהחלום הסתיים ברגע שהשומר השתכנע והתיר לסבא להכנס, כי אם החלום היה ממשיך ורבנו יונה היה דורש... הסבא היה מוציא לאור את הפרק האחרון שב''שערי תשובה''.

בדיחות                                                                                                                                                         נאשם אומר בבכי: "אדוני השופט, מעולם לא ישבתי בבית הכלא."
שופט אומר ברחמים: "אל תבכה ידידי, עכשיו תשב...                                                                                         בדיחות שאלות
שאלה: "מה פרסי רושם על הדלת שלו?"
תשובה: "מי שבא ברוך הבא מי שלא בא ברוך השם..."                                                                               .שאלה: "מה אמר בלונדיני כשהוא פגש קבוצת כושים?"
תשובה: "איפה הייתה פה שריפה?!"                                                                                                        .שאלה: "איזה חיה תהיה נאמנה לך ולא תעזוב אותך אף פעם?"
תשובה: "זבוב..."

לקוטים מספר ברית כהונה לאדמו''ר ועט''ר רבי משה כלפון הכהן זצוק''ל וזיע''א

נ''ה]מנהגינו שכאשר נכנס החתן או בעל הברית לבית הכנסת אין אומרים וידוי ונפילת אפיים בין במנין שמתפלל בו בין במנין שקדמו לבואו וגם אם נתאחר לאחר התפלה המנין שמתפלל והוא בבית כנסת אין אומרים וידוי ונפילת אפים

נ''ו] מנהגינו לומר כל הויעבור עם השליח צבור רק ששליח צבור מגביה קולו יותר

ספר המדות לרב הקדוש רב נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א

רנ''א] בעוון נדרים. גם בעוון בטול תורה. גם בעוון מזוזה. גם בעוון ציצית. גם בעוון שנאת חנם. בנים מתים כשהם קטנים

רנ''ב] מי שנותן מעשר מן מעותיו. בניו נצולים מהחולי הנקרא סמקא

רנ''ג] תינוקות של בית רבן נתפסים על עוון הדור

רנ''ד] על ידי הדסים בשבת זוכה לבנים תלמידי חכמים

רנ''ה] אשה שמשכלת בניה. הסגולה היא. שתרחץ הכלה קדם החופה
תגובות

והנה יש לשאול כמה שאלות

א}כבר ספרנו שיעקב פחד מעשו ונשאלת כאן שאלה למה פחד יעקב מעשו הלא שמעון ולוי שהם היו חלשים {עיין רש''י בפרשת ויגש בד''ה ומקצה אחיו} יכלו על עיר שכם כולה כל שכן אם יאספו יעקב ובניו כולם על מחנה עשו שיוכלו להם!?

ב}כשהתפלל יעקב אבינו לה' שיצילהו אמר לה' כשהלכתי לחרן הייתי לבד ועכשיו הייתי לשני מחנות איך מדגיש יעקב לשני מחנות והלא הם היו מחנה אחד ורק הוא פיצלם לשני מחנות?

ג}פירש רש''י מאי דכתיב וירא יעקב מאוד ויצר לו כפל הלשון וירא שמא יהרג ויצר לו שמא יהרוג הוא את אחרים איפה נרמז בתורה שיעקב פחד שמא יהרוג את אחרים והלא להיפך כתוב בתורה פן יבוא והכני אם על בנים ולא זכר כלל שמא יהרוג את אחרים.

ד}הלא יעקב פוחד מהמיתה ולא מהמכות ומי חשב בכלל על המכות בשעת מלחמה?! ואם כן היה לו לפסוק לומר ויהרגני במקום והכני?.

ברם יעקב לא היה פוחד כלל מעשו הרשע בשביל שהוא גבור יותר ממנו כמו שכתבנו ועוד שבוטח בה' שיצלה אלא שפחד יעקב מרשעות עשו שמא ילמדו ממנו בניו שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ובשביל זה כשהתפלל הזכיר פו יבא והכני אם על בנים פירוש שעיקר הפחד לא על עצמו כיון שהוא יודע בעצמו שיעמוד בנסיון  ולא ילמד ממנו כמו שעמד בנסיון כשהיה בבית לבן 20 שנה ולא למד ממנו כמו שכתב רש''י בתחילת הפרשה בד''ה עם לבן גרתי ותרי''ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים רק פחד שמא בניו שהם עדיין צעירים ואמותיהם לא יעמדו בנסיון וילמדו ממעשי עשו ומה שכתב רש''י וירא שמא יהרג ויצר שמא יהרוג אחרים פירוש  וירא שמא ילמדו בניו מעשו הרשע וימות  מגודל הצער או שמא יהרוג את עשו שלא ילמדו ממנו בניו ובשביל זה הזכיר יעקב ועתה הייתי לשני מחנות פירוש שבהליכתו היה לבד ויכול לשמר את עצמו אבל עכשיו צריך לשמור על אחרים דהיינו הבנים ואמותיהם שהם שני מחנות שלא ילמדו מעשו ועל זה מתפלל לה' שיעזרהו כיון שקשה לשמור על שני מחנות בבת אחת.

ומזה יש ללמוד מוסר גדול על חינוך הילדים שאין הוריהם יודעים עליהם כלל איפה הולכים ועם מי מתחברים ואיך מתנהגים ביהדות וכשחוטאים הילדים ועושים עברות ההורים מצטדקים לומר שלא יכולים לו וזה בשביל שלא חנכו אותו בילדותו ולא השגיחו בו כלל ובפרט להורים שהם בעצמם גורמים שילדיהם מזלזלים במצוות למשל שאם ההורים אוכלים בלי נטילת ידים ובלי ברכה או הולכים בלי כיסוי ראש או הם בעלי מחלוקת ועושים בעיות כשרואים אותם ילדיהם לומדים מהם וגם הם הולכים בראש מגולה ואוכלים בלי נטילת ידים  ובלי ברכה וגם יהיו בעלי מחלוקת ואפילו אם הילד אינו רואה אביו במעשהו הרע אם אביו אינו משגיח עליו ילמד מאחרים ובפרט כשיגדל קצת ירגיש  עצמו שהוא אחראי על עצמו ויחזור לבית בלילה בשעת חצות או לאחר חצות וכשירגישו בו הוריו שהוא הולך בדרך רעה משתוממים ושואלים במה חטאו בחינוכו ואם שואלים אותם אם למדתם אותו כראוי משיבים שהוא לומד בישיבה ותירוץ זה אינו מוצדק בשביל שההורים אינם יודעים אם בנם הולך לישיבה או מסתובב ברחובות ומשקר ואומר שהלך לישיבה ואפילו אם הוא באמת הולך  בישיבה אינם יודעים אם בישיבה מתרכז בתלמודו או מבלה סתם בישיבה ולהפך בלימוד בבית ספר ממשלתי הוריו שואלים אותו מה למד היום? האם הוא בסדר בבית הספר או מפגר? וזה בשביל שרוצה שבנו ידע כמה שפות שיעזרו אותו אחר זמן כשיגדל בעבודה וכשמרגיש הילד שאביו לא  אכפת לו על תלמוד תורה ואינו שואלו איך המצב בישיבה ולהפך שואלו רק על הלימוד החילוני יבין שאביו אכפת לו רק בעניני כספים כדי שיוכל לעבוד אחר זמן אבל בשביל התורה לא אכפת לו בכלל ובשביל זה הילד יגדל בחינוך רע. 

ואחר זמן כשיגדל הילד ויצא לעבודה האם שואלו אביו אם התפלל או  אם ברך או שואלו אביו איך המצב בעבודה או מצטדק ואומר הבן לא התפלל בשביל שהוא עייף והעיקר שלבו טוב וכשיגדל הבן ויהיו לו ילדים ושואלים אותו ילדיו להסביר להם משהו לא מובן בתלמוד איזה בושה מכסה את פניו ואז יבין מה עולל לו אביו שלא לחץ עליו כדי ללמוד כמו שיש אנשים שמתחרטים הרבה שלא למדו בנעוריהם.

אחי היקרים! זאת הפעם השנייה שמדברים על הנושא הרגיש הזה. הילדים הם העתיד וצריך לשמור עליהם מכל משמר ללמדם ולחנכם על דרך התורה והמצוות שנוכל אחר אריכות ימים ושנים להשיב על תשובת בית דין של מעלה כן! העמדנו דור ישרים אחרינו.                                                                                                                                        

ויהי רצון שה' יעזרנו לחנך את ילדינו על דרך התורה  והמצוות ויחיש לגאולינו במהרה בימינו אמן!!!

 

תגובות

בפרשת השבוע יש לשאול: א} חז"ל אמרו יעקב נענש ששכם לקח דינה משום שהוא החביאה מפני עשו, שאם היא לקחה עשו היתה חוזרת אותו בתשובה והא אמרו חז"ל שישתדל אדם לקחת בת תלמיד חכם, שאם הוא יסע תוכל האם לגדל אותם על יראת שמים. וישתדל לתת בתו לתלמיד חכם. ויעקב אבינו רצה ליתן אותה לתלמיד חכם ולמה נענש? ב} אם לא רצה לתת אתה לעשו משום שהוא רשע למה רצה בשכם שהוא רשע יותר מעשו וחרה על שמעון ולוי? אולם ידוע כשהגמרא אומר בו ביום ר"ל אותו היום שהסירו רבן גמליאל מן הנשיאות שבייש רבי יהושע והניחו רבי אלעזר בן עזריה. שרבן גמליאל לא היה מניח שום אדם להכנס לבית המדרש ללמוד אלא אם הוא ירא שמים בתכלית. ואותו יום פתחו דלתי בית המדרש ואמרו מי שרוצה לאכנס ללמוד יכנס. ובאו הרבה אנשים לשאול בדין. ויעקב אבינו בתחילה היה לו הדין כמו רבן גמליאל שלא יתן את בתו אלא למי שהוא ירא שמים בתכלית וכשראה עצמו שהוא נענש ידע שהוא טעה ובתו יכולה לחזור אישה בתשובה ולזה כעס על בניו. והם ענו ששכם היה חייב מיתה שהוא מבני נח, ובני נח מי שעשה עבירה חייב מיתה. ואנשי העיר שלא הוכיחו אותו גם הם חייבים מיתה. ואינו ענין במחלוקת רבן גמליאל וחכמים.

חז"ל אמרו למה ישתדל האדם לקחת בת תלמיד חכם אבל לא אמרו למה האדם יתן בתו לתלמיד חכם. וכי עם הארץ ישאר בלא אשה ועוד שאנו ערבים זה בזה נתנו בנות תלמידי חכמים לעמי הארץ לשוב אותם בתשובה יותר טוב? אולם החכמים כשאמרו האדם ישתדל לתת בתו לתלמיד חכם עזרו הרבה לעם הארץ כשרואה הבנות הטובות כולם לוקחים אותם התלמידי חכמים ישתדל ללמוד ליציל עצמו ויציל כל העיר בגללו. דידוע כשהאדם עושה מצוה הוא מוריד שפע לכל העיר בגללו. ומי שעושה עבירה הוא מזיק כל העיר בגללו. ואם אדם אינו לומד תמיד הוא מטעה אף אם הוא לא רוצה לעשות עבירות. משל יש אנשים שטועים בבית הכנסת אם יש להם איזה צורך, או עובר להם זמן שמע, או בתפילה האחרונה, או אם הוא עומד בתפילה בזמירות או בשמע ושומע קדיש או קדושה, אם האדם אינו לומד הדינים שלהם יטעה כמה טעיות ויענה בזמן שאסור לו לענות. דבר מצוי תמיד, כמה דינים משובכים או דיני ברכות כמה ספיקות יש בהם. האדם אפי' שהוא למד יקרהו לו כמה מספיקות וביותר מי שלא למד כלום. דיני שבת שהם יש בהם הרבה דינים ויש בהם כמה מיני צדדים. ואם אדם לא לומד איך יעשה ולא יאמר די מה שאני יודע שבפרקי אבות כתוב שגגת תלמוד עולה זדון ר"ל מי שטועה מטעם שהוא לא למד נקרא כאילו עשה במזיד משום שאומרים לו למוד! רבותי! צריכים אנו ללמוד וללמוד התורה ואולי לא נטעו! ותלמוד תורה כנגד כולם. צריך לאדם שיקבע לו זמן בכל יום ללמוד בו. יהי רצון שהקב"ה יעזרנו ללמוד התורה ולא נטעו ויביא לנו משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה. 
תגובות

פרשת וישלח

נצטווינו המצוה השלישית והיא מצוה שלא לאכול גיד הנשה.

מסופר אחר שחזר יעקב אבינו מחרן וניצול מלבן חשב עכשיו על צרת עשו שמבקש להרג אותו והסכים בדעתו לעשות עמו שלום וישלח אליו שליחים ויש מרבותינו אמרו ששלח אליו המלאכים של חוצה לארץ שעולים לשמים אחר שבאו אליו מלאכי ארץ ישראל וילכו המלאכים אל עשו וימצאו אותו שהולך לקראת יעקב ועמו ארבע מאות מפקדי צבא ויתחילו המלאכים להכות אותם אנשים ויאמרו להם מאין אתם ויאמרו אנחנו חבורת עשו ויוסיפו עוד להכותם ויאמרו האנשים חבורת יעקב בן יצחק ויוסיפו עוד להכותם ויאמרו חבורת עשו נכד אברהם יוסיפו עוד להכותם ויאמרו חבורת עשו אחי יעקב אז הרפו המלאכים ויפחדו אנשי הצבא מאוד מיעקב וילכו איש לדרכו ולא נשארו עם יעקב אלא ואתם מפקדי צבא ויאמרו ליעשו שלא ילחמו אלא יהיו צופים מה יקרה.

וישובו המלאכים ויאמרו ליעקב שעשו הולך לקראתו ועמו ארבע מאות איש ויפחד יעקב שמא יהרוג אותו עשו ויצר לו שמא יהרוג הוא את עשו שמזרעו יוצאים הרבה גרים ובכללם רבי מאיר בעל הנס ויחץ את אשר לו לשני מחנות החלק הקדמי עם יעקב והשני יש בו נשיו וילדיו וירחקים מעליו מהלך יום שאמו נתנבאה קודם שברח אל לבן שהוא ועשו ימותו ביום אחד ואם יהרוג עשו את יעקב לא יגיע לשאר משפחתו אלא אם כן מת.

ויתפלל יעקב אל ה' יתברך להצילו ויכין מנחה לעשו עזים 200 תיישים 20 רחלים 200 כבשים 20 גמלים מניקות ובניהם 40 פרות 40 ושורים 10 אתונות 20 וחמורים 10 ויעש רווח בין עדר לעדר כדי שיראו נראים הרבה ויתנם ביד עבדיו כדי שיהיה עשו עדיין מדבר עם הראשון יגיע עדר השני ועוד לא הספיק לסיים עמו יגיע השלישי כדי לסנוור עיניו ויצוו אותם שיאמרו לו שזה מנחה מיעקב.

בלילה העביר את כל אשר לו את נהר יבוק ולא נשארו אלא מעט קדרות חרס ויחזור להביאם ויבא המלאך הממונה על עשו וילחם עמו ולא יכול לו ועם עלות השחר הכהו על גיד הנשה ויהיה יעקב חגר ויאמר לו המלאך שלחני כי עלה השחר להגיד שירה לפני ה' יתברך ולא רצה יעקב לשלחו אלא עד שהודה לו על הברכות שברך אותו יצחק במקום עשו.

ותזרח לו השמש לרפאותו והוא עדיין מכין את עצמו וירא את עשו וחבורתו ויקרב הוא לעשו ואחריו בלהה וזלפה ובניהם ואחריהם לאה ובניה ואחריה יוסף ורחל שיוסף הקדים את אמו שלא יראה אותה עשו שהייתה יפת תואר ויעקב החביא את דינה בתיבה שלא יראה אותה עשו ויבקש לשאת אותה לאשה.

וירץ יעקב אל עשו אחיו ויחבק וינשק אותו ואמרו חכמינו זכרונם לברכה אף על פי שעשו שונא ליעקב באותבה שעה נכמרו רחמיו ונשקו בכל לבו ויש מרבותינו שאומרים שעשו רץ כדי להורגו ולא יכול רצה לנשכו בצוארו נעשו שיניו רכים כצמר וצואר יעקב קשה כאבן.

ויאמר עשו ליעקב מה שלחתי לי אמש ויאמר לו יעקב מנחה ויאמר לו עשו יש לי רב וקח את שלך ולא הסכים יעקב והפציר בו עד שלקחם ויאמר לו עשו בא וגור אתי בשעיר ויאמר לו יעקב שלא יכול למהר לדרכו וצריך ללכת לאט בשביל שיש לו ילדים קטנים וצאן עד אשר יבא אליו לשעיר וילך עשו ועד עכשיו ממתין ליעקב שיבא אליו לשעיר וגם אנחנו עדיין ממתינים למשיח שילך ונלך לשעיר לענוש אותו מה שעולל לנו במשך 2000 שנה.

אחר זה הלך יעקב לסוכות ואחר הלך לשכם ויקח חלקת אדמה מאת חמור אבי שכם שהיה נשיא הארץ שכם בן חמור ראה את דינה ורצה לשאת אותה לאשה ויחטוף אותה וישמע יעקב וגם בניו שהיו בשדה שמעו ויכעסו מאוד ויחזרו לבית ויבואו אליהם חמור ושכם ויבקשו את יד דינה וישיבו אותם בני יעקב שקודם כל כל בני העיר ימולו את עצמם ויעשו כן ויהי ביום השלישי כשהם כואבים לקחו שמעון ולוי את חרבם ויהרגו כל זכר ויקחו את דינה ויצאו מן העיר שאין בה עוד אנשים.

אמרו חכמינו זכרונם לברכה שאחר זמן חזרו בני האדם לגור בשכם גם יעקב חזר לגור בשכם וישמעו עמי הארץ ויאמרו איש לרעהו הנה חזר יעקב לשכם ויהרוג עוד פעם את אנשי שכם ויאספו כולם להילחם עם יעקב וה' עזר את השבטים ויהרגו בהם הרג רב ויראו את גבורתם ובפרט יהודה ותפול אימתם על כל עמי הארץ.

ויאמר ה' אל יעקב שילך לקיים את נדרו שנדר כשהלך אל לבן וילכו יעקב והשבטים אל בית אל ויקרבו קרבנות בבית אל ושם נפטרה דבורה מנקת רבקה ששלחה אותה אמו לקראתו וירא ה' אל יעקב ויברך אותו ויצא יעקב ללכת אל אביו וכשהיה קרוב להגיע לבית לחם ילדה רחל את בנימין ומתה בלדתה ויקבר אותה שם יעקב.

אחר זה מסופר שהגיע יצחק לגיל 180 ויפטר מן העולם ויקברו אותו עשו ויעקב בניו ויש מרבותינו שאמרו שבאותו פרק רצה עשו להרג את יעקב והרגיש בזה יהודה והרג את עשו ומה שאמרה אמו שיפטרו ביום אחד היינו אם יפטר יעקב הראשון ויש מרבותינו אמרו שלא מת עשו באותו פרק אלא אחר שמת יעקב והלכו לקברו הרג חושים את עשו.

כתיב ''הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנוכי אותו פן יבא והכני אם על בנים'' נשאלת השאלה והלא עיקר הבעיה של עשו היא עם יעקב ולא עם השאר ואם יעקב יתפלל על עצמו שלא יוזק אם כן עשו לא יזיק לא לו ולא לשאר?

ונקדים עוד שאלה למה יעקב פחד מעשיו והלא הבטיחו ה' יתברך שישמור אותו? והשיבו שפחד יעקב שמא יגרום החטא אבל עדיין יש לשאול והלא ידוע שאם ה' יתברך הבטיח לעשות טובה אפילו אם יש עוון אינו חוזר ממחשבתו הטובה? ואינו חוזר אלא אם כן חשב להביא פורענות וחוזרים בתשובה אז שב מחרון אפו ומרחם ולמה אם כן פוחד יעקב?

אמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת נדרים מי שנודר ואינו מקיים בניו מתים בר מינן ומי שנשבע לבטלה אשתו ובניו מתים בר מינן והטעם שהנדר קל יותר משום שהנדר הוא נדר משל לשלם צדקה אבל העני לכך אינו נענש כמו שבועה אבל מכל מקום יענש שהיה לו להיזהר שלא לנדור אבל בשבועה שנשבע על שקר שיודע שזה שקר ונשבע אז מגיע לו עונש קשה.

וכן יעקב אבינו נדר לשלם מעשר לה' יתברך ואיחר אותו ולכך פחד על הבנים והתפלל עליהם וגם על הנשים פחד כיון שיש ביכולתו לקיים ולא קיים והתפלל גם עליהם ומה שאיחר יעקב את נדרו משום כשנדר אמר ''ושבתי בשלום אל בית אבי וכו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך'' והוא עדיין לא הגיע אל אביו ומכל מקום פחד שכיון שהוא צדיק מדקדקים עמו כחוט השערה כמו שכתבנו בפרשה הקודמת ואולי נחשב שהגיע לבית אביו כיון שנכנס כבר לארץ ישראל.

מכאן למדים מוסר:

א} שמי שנודר נדר לה' יתברך שאסור לאחרו אלא יקיימו במהירות וגם צריך להזהר מאוד בשבועות שיש אנשים בר מינן שתמיד נשבעים אפילו על דבר קטן ואינם יודעים כמה גדול עונשם ורק משום אריכות אפיים שמאריך עמהם ה' יתברך עדיין לא נענשו ולכן אותם בני אדם צריכים לחזור בתשובה ולתקן עוונם וגם להוכיח את אחרים שהם טועים.

ב} תפילה. ראינו איך שיעקב כשהיה בצרה מיד התפלל וצריך ללמוד לעשות כמותו להתפלל לה' יתברך בלב שלם ולא לחשוב בזמן התפילה על העבודה וכדומה ולהיפך יתבונן האדם ויראה שכל עבודתו וכל מה שמרוויח הם מאתו יתברך ואם כן יתפלל בכובד ראש ובכוונה לה' יתברך וידע שהוא עומד לפני השכינה ומקשיבה לו וגם יבקש על כל בעיותיו ואחר התפילה יחשוב בעבודתו ובעזרת ה' יתברך ידרכהו ה' בעצה טובה ויוצא אותו מצרתו.

ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן!!!

תגובות
אAR
04/12/2009 12:33:42
אשר
לר' חי כמוס מאזוז היקר. אני עוקב ולא שוכח אחר הדברים שאתה כותב, רוב הזמן איני מגיב וכשאני מגיב אני עושה זאת משום שריגשת אותי. שבת שלום לך ולמשפחתך בג'רבה. אשר
04/12/2009 12:34:42
חי כמוס מאזוז מהאי ז'רבה דרום טוניסייה
תודה רבה לך ידידי היקר מקודם כאשר פרשת השבוע היתה בדף הבית הייתי יודע כמה אנשים קראו את זה עכשיו לא יודע וכשרואה שיש מי שקורא משמח אותי מאד תודה לך
07/12/2009 19:20:53