 RSS
על הבלוג
|
posts
24/03/2009
בס''ד מוסר בלערבי פרשת ויקרא
פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת ויקרא. פיהה 11 מצוות עשה ו5 מצוות לא תעשה. מצוות עשה הומאן 1] באש נקרבו קרבן עולה. אלי נזיבו וקתלי נגלטו ומה נעמלושי מצות עשה האו לא תעשה אלי אנתקל לעשה 2] באש נקרבו קרבן מנחה 3] וקתלי נקרבן קרבן נחטו אלמלח 4] אידה כאן בית דין גלטו פדין. וקאלו עלא אלחראם חלאל. פי חאזה אלי חייבים עליהה בלעאני כרת. ובגלטה חטאת קבוע. ועמלו רוב ישראל או לכל לחראם האדאך. אידה כאן גלטה פי עוון עבודה זרה. יזיבו 12 פרים ו12 שעירים קרבן. ואידה כאן פי חאזה אוכרה. יזיבו 12 פרים האכהוו. וילזם אלי גלטו בית דין הגדול מתאע 71 דיין. ולכביר מתאע לבית דין מעאהם. ורוב ישראל או לכל עמלו. ופי באלהם בית דין ורא צחיח. ומוש נחאו למצוה זמלה כאנשי גלטו פי חאזאת וחאזאת עמלוהם צחאח. וכאן מה תמאשי הסרוט האדון לכל. כל ואחד אלי עמל יזיב קרבן חטאת ואחדו כיף אלי גלטו יחידים 5] אלי גלט ועמל דנוב. מתלן טרף לחם פי באלו שחם וטלאע רדה. או פי באלו חלאל. או פי באלו מוש חייב כאן מלקות. יזיב קרבן חטאת 6] אלי יערף שהאדה פי נאזלה מתאע דיני ממונות וטלבו לבית דין או מול הנאזלה ילזמו יזי וישהד. כאנשי אידה כאן הווא חכם כביר יאסר ולבית דין אקל מנו פי חכמת התורה. לאכן אידה כאן דיני נפשות או באש ימנע מן לחראם. ילזמו יזי ישהד מהמה כאן. וחתה ואלו מה טלבו חד באש ישהד 7] באש נקרבו קרבן עולה ויורד. ו6 אלי יזיבו אלקרבן האדה 1] שאהד חלף בלכדב בגלטה או בלעאני 2] חליף בלכדב בגלטה 3] טמא כלה מן לקדש בגלטה 4] טמא אלי דכל למקדש בגלטה 5] למרה אלי תולד 6] למצורע 8] אלי סתנפע מן להקדש יכלץ האש סתנפע. ויזיד 25 פלמיה עלה קימתו 9] באש נזיבו קרבן אשם תלוי. ואחד אלי ענדו שך עמל הדנוב או לא 10] אלי חווץ חאזה ירזעהה 11] נקרבו קרבן אשם ודאי. ו5 אלי יזיבו 1] אלי חווץ חאזה ונכר פלבית דין 2] אלי סתנפע מן להקדש 3] אשם שפחה חרופה 4] אשם נזיר 5] אשם מצורע. מצוות לא תעשה הומאן 1] חראם נכלטו מעה לקטרת כמירה או עסל 2] חראם נקרבו קרבן מן גיר מלח 3] מה ינחיוושי ראש אלעוף וקתלי יעמלולהה מליקה 4] חראם יחטו זית פי מנחת חוטא 5] חראם יחטו הלובאן פי מנחת חוטא.
פלפרשה מתאע הזמעה האדי נבדאו בכלמת ויקרא לאלף זגיירה. לחז''ל פסרו עלאש לאלף זגיירה. עלא כאטר וקתלי משה רבינו וקף למשכן. כטה לענן למשכן. ומה נזמשי משה ידכל ללמשכן. ורבבי נאדאהו כיף אלי ואחד צאחבו קאעד לברה ומה דכלשי לדאר ינאדיה ויקולו אדכל האשביך לברה. ומשה רבינו מן כתרת לענוה מתאעהו חב יכתבהה ויקר כיף אלי בצדפה. לאכן רבבי מן כתרת מחבתו פי משה רבינו קאלו אכתב ויקרא. ומשה רבינו חשם. מחבה כיף האדי ענד רבבי תחשם ותביינלו מה ישתהאלשי. ובהאדה כתבהה זגיירה. האדה תפסיר פשט אלי פסרו לחז''ל. והתפאסר יאסר כאן עלא לפשט האו הסוד
פלפרשה מתאע הזמעה האדי. תבדא בכלמת ויקרא. הרש''י ז''ל פסר. אלי ויקרא האדי כלמת מעזה. ומוש כאנשי למררה האדי אלי רבבי ינאדי. כאנשי אקבל כל כלמת וידבר האו ויאמר האו וצאייה תמה ויקרא. ואחד ינשד. אידה כאן דימה תמה ויקרא. עלאש מה כתבהה כאן הוני. באהי אלי מן באעד נקולו אלי נפאהמוהם מן הוני ומה תמאשי עלאש יעאוודהם לפסוק. לאכן אלי קבל. עלאש מה כתבאשי פלאוולה. נשדה אוכרה. הרש''י ז''ל פסר עלא כלמת אליו. למעט אהרן. אלי מה שמע כאן משה התנאדייה
ואהרן מה שמאעשי. הוני ואחד ינשד. אידה כאן לפסוק כתב ויקרא אל משה. ודאי אלי מה נאדה כאן משה. עלאש סתחק באש ימעט אלי אהרן מה סמעשי. כיף מה פסר הרש''י ז''ל פי דבור ויקרא אל משה. הווא ברך אלי שמע וכל ישראל מה סמעושי.
ולאכן מערוף אלי משה רבינו הווא אלי כאן חיוולי כהן. כיף מה שפנה פי פרשת שמות. וקתלי רבבי קאל למשה רבינו באש ימשי יכרז ישראל מן מצרים וקעד שבעה הייאם ידוי מעאהו ומה חבשי. פלאכר קאלו הנה אהרן אחיך הלוי וכו'. לחז''ל פסרו. אלי אהרן כאן חיוולי לוי ואנתין כהן. ותווה הווא אלי חיוולי כהן. כאן לוי וחייוולי כהן. ותווה רבבי חיקול למשה רבינו הדינים מתאע לקרבנות. וחיקולו אלי אהרן הווא אלי חיוולי כהן. ומשה רבינו חיסתכד. ובהאדה רבבי ויקרא. נאדאהו. והאדה אלי רמזלנה הרש''י ז''ל. אליו למעט אהרן. מאענאהה קאעד יטייבלו כאטרו. ויפאהמו אלי התורה ענדהה קימה אכתר מן לכהונה. כיף מה פסר רבי מאיר בעל הנס זצוק''ל וזיע''א עלא לפסוק יקרה היא מפנינים. התורה יקרה אכתר מן כהן גדול אלי ידכל לפני ולפנים פי בית המקדש. וחתה גוי אלי יקרא פדינים מתאעהו אלי הומאן שבעה מצוות בני נח. וקתהה ענדו קימה אכתר מן כהן גדול.
אכואני לעזאז. ילזמנה נסתחפצ'ו יאסר באש מה נכליוושי האשכון יסתכאד מננה. אלי לחאזה האדי דונייה יאסר. ובלאכץ אידה כאן אלי חיסתכאד מננה יהבט דמעה. וקתהה חאזה דונייה יאסר. כיף מה קאלו לחז''ל. אפילו שערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו. מאענאהה חתה ואלו אלי הצלה מתאענה מוש כיף קבל אלי תקבל עלבלאצה. אידה כאן ואחד יבכי ויהבט דמוע פי צלאתו. הדמוע אלי הבטהם פי צלאתו תתקבל פיסע. ומוש כאן דמוע מתאע הצלה. כאנשי חתה הדמוע מתאע לגבן פי וקתהה יווצלו לרבבי. כיף מה קאלו לחז''ל. שערי הונאה לא ננעלו. ובהאדה אחנאן ילזמנה נסתחפצ'ו יאסר פי כלאמנה ופי מועמלאתנה מעה גירנה באש מה נגבנוהושי. ובלאכץ באש מה יסתכאדשי מננה ומה יהבטשי דמוע וקתלי גבננה. אלי לחאזה האדיך צ'רנה יאסר. ומה נקולושי האדי האש פיהה והאש קלתלו האנה. עלא כאטר מה נערפושי לעבד בהשנווה יסתכאד. ומראת כלמה מה פיהא שיי תדכל טול ללקלב ותכללי גצה פלקלב. ונזיבו הוני מעשה אלי כתבו חיים וולדר פי סדורו אנשים מספרים על עצמם ג'. והאנה מותאכד אלי הנאס לכל חתתעאטף מעאהו. ולאכן ילזמנה נערפו. אלי תמה האשכון באקל כלמה תמשו אכתר מלי נצאר ללעבד האדה . פי אוול חכאייתו יקול. האנה נכתב פזואב כרוז ראש השנה שנת התשס''ה. אלי כרוז כפור שנת התשס''ד. פי עקאב הליל סמע תרטיק עלא דארו. קאם קאל האשכון. קאלולו משטרה. חל לבאב לקא ארבעה בולישייה חדה הדאר וקאלולו תפצ'ל מעאנה. האשביכם האש עמלת. קאלולו תווה תערף. והווא יערף רוחו אלי הווא אנסאן מושאלם ומה ענדושי חתה מושכלה לא מעה לעבאד ולא מעא לחאכם. וצלו למרכז. נשדו עלא נהאר פי שהר אלול כאנשי פלבקעה לפלאנייה. קאלום ממכן ולאכן מה נתפכרשי. לאכן קולולי האש עמלת. קאלולו אלי הווא דרב בנת זגירה בלכרהבה מתאעהו הסובארו הזרקה והרב. הוני תהננה. קאלום אידה כאן קלתולי כנת נזרי חרקת צ'וו ממכן. לאכן תקולולי פסכת חד. מה עמרו מה יציר. קאלולו אמאלה תסתערף אלי כנת תזרי וחרקת צ'וו נהארתהה. וקתהה פהם אלי יחבו ילצקוהאלו. קאללהם האנה מה עדשי נתכללם חתה כלמה. בדאו ינשדו נשאייד
אוכרין הדדו שיי מה חבשי יתכלם. פלאכר חטו פלחבס ועדאוו ללמחכמה. הווא מבהדל. וקתלי דכלו ללחבס ואחד קאלו עלאש מווקף. כמם וקאלו האש יהמך יאכי כלפוך מוחאמי. וקאל אחסן מה עמלת. עלא כאטר שאף אלי זאבו נאס אוכרין ואלי חל מעאהם הדווה סתפזו ושתגלו ונחאוולו למאכלה אלי ענדו. וקף פלמחכמה. לחאכם קאלו כיפאש תעמל עמלה כיף האדי ותהרב. קאלו מה עמלת שיי. קאלו מכתוב סתערפת. קאלו וין תצחאחתי. הניאבה קאלת מה חבשי יצחח ומה חבשי יתכלם. לחאכם קאלו עלאש. קאלו עלא כאטר יחבו ילצקוהאלי. דזו למחכמה חתה יעמלולו מוחאמי. ורפעו לחבס אוכר אלי יתמננה באש חתה חד מה ישוף הנאס אלי פי וצטו. וקתלי שאפו קאלולו אנתין אלי כתבו עליך פזראייד אלי פסכת בנת והרבת. הווא וקתהה בדא יכמם המאלה מרתו וזגארו האש קאעדין יעאניוו לברה מן כלאם הנאס. זא למוחאמי אלי וכלתהולו מרתו. בדא יתכלם מעאהו וקאלו האו מכתוב סתערפת. קאלו אידה כאן מה תצדקנישי בארה רווח ותווה נעמל מוחאמי אוכר. וקתהה צדקו. וחכאלו האש נצארלו לכל. משא למוחאמי ונהאר למחכמה למוחאמי קאל אלי ענדי הדאלאייל אלי יבריוו מווכלי. לחאזה לאוולה קאלום אלי מווכלי נהארתהה פלוקת האדאך כאן פצפון פי קברי צדיקים וזאבלום תיכיאת אלי עטאווהומלו גאדי וקתלי דפע נדבה ווקתלי שרה חאזה. אלי הווא וקתלי כדאהם חטהם פלכרהבה. ותווה חתה הווא תפכר אלי נהארתהה משא לצפון. לחאזה התאנייה זאב למשרת מתאע ואחד מן הרביין אלי הווא כאן ענדו ושהד. ולאכן לחאכם קאלו אלי הדאלאייל מוש קויין קבאלת השהוד אלי שאפו אלי הווא פסך לבנת. מומכן לקבלות מזוורין וממכן למשרת מתאע הרבי זאהו ואחד ישבאהלו. כרזלום ישרכארט [ כיף לפיזה מתאע לבאנכה] אלי כלץ ביהה וקתלי עבה ליצאנץ בתאריך ולוקת השתה ונפץ מתאע לעשייה. ולחאדת נצאר פשבעה מתאע לעשייה. בטריקה אלי מוש ממכן יזי מלכיוסך ללבלאצה אלי נצאר פיהה לחאדת פי נפץ שעה. פיהה אסמו ונומרו לכרהבה. הניאבה טלבת היאמאת באש תבת מלחכאייה האדי. והוני זאבלהם אלי יכדם פלכיוסך אלי עקלו אלי הווא אלי עבאלו ליצונץ. קאלו הנאייב אנתין יתעדאו קדאמך אלף ואחד כיפאש חתתפכרו. קאלו אלי עטאנה בורבואר. אלי פלמיאת ואחד יעטיך ואחד. קאלו מאדאם ברשה יעטיוו כיפאש תפכרת כאן האדה. קאלו תימני יעטיה בורבואר מוש דימה תואתי. כלאהם לכל יצ'חכו. ומן באעד קאלו לחק אלי הווא באעד מה עבבא קאלי מה תערפשי אלי תווה שהר אלול. קלתלו נערף. קאלי המאלה חצ'ר רוחך באש תרזע בתשובה. וקעד יחכיה מעאייה שוייה עלא שהר אלול ועשרת ימי תשובה וכלאלי בורבואר ומשא. לחאכם קרר. מאדאם לעבד האדה מביין פיה אלי הווא מוש מוזרם. והדאלאייל מננה ומננה. קרר באש שיייבו. ולאכן קעדתלו תוושיכה. חתה לשהר אלול אלי בעדו. אלי השרטה שדד ואחד פי זארימה אוכרה. וסתערף עלא ברשה זראיים. ומנהם עלא הזרימה האדי. הווא כרהבתו סובארו זרקה כיף מתאעו. והשרטה ילזמהה תשכר למלף מתאעהה. שאפת סובארו זרקה ורכבתלו התהימה ושייבתו. הווא יקול. אלי לחדתה האדי התרת פיה יאסר. אלי עאש עאם כאמל עלא עצאבו. ויטלב מן הנאס אלי ילזמהם יראעיוו שועור לאוכרין. ומה יצ'למוהמשי. אלי הצ'לם יאתר יאסר. יהי רצון. אלי רבבי יזעל השלום בינאתנה. ויעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.
24/03/2009
בענין קרבן עולה ויורד מובן למה ארבעה אופנים הראשונים מביאים קרבן כיון שהם חטאו. אבל יש לשאול למה היולדת או המצורע צריכים להביא קרבן והלא הם לא חטאו?
ברם אמרו חכמינו זכרונם לברכה שהנשים בשעת לידתן כשתוקפים אותם צירי לידה מתחרטים על שהולידו הילדים שהם מתייסרים הרבה וישבעו שעוד אינם מולידים הילדים ולפיכך מביאים קרבן על שנשבעו.
ועוד אמרו חכמינו זכרונם לברכה בעוון לשון הרע צרעת באה על האדם כמו שמצאנו במרים שדברה על משה והיא אחותו הגדולה ולא הייתה כוונתה רעה מיד לקתה בצרעת. וה' יתברך בתחילה אינו מביא הצרעת על גופו של אדם אלא מביאה בביתו ואם לא יתעורר ויחזור בתשובה מביאה בבגדיו וכליו ואם בכל זה אינו מרגיש וחוזר בתשובה גם גופו לוקה בצרעת כדי שיהיה לבד שהמצורעים משתלחים מחוץ למחנה ישראל ושם לא ימצא מישהו לספר לו לשון הרע. ולכן האדם לא נסתמו עיניו מלראות בסכנה המתקרבת אליו כשרואה שכתלי ביתו מצורעים ויודע שאם אינו חוזר בתשובה גם גופו לוקה ובודאי שאז יזהר וגם נשבע שישוב בתשובה ולא ידבר עוד לשון הרע אלא שאחר כך אינו יכול לכבוש את עצמו ומדבר לשון הרע ואם כן צווהו ה' יתברך להביא קרבן עולה ויורד.
אלא שעדיין יש לשאול למה הנשבעים צריכים להביא קרבן עולה ויורד חוץ מהגזלן שמביא אשם ודאי?
ברם אמרו חכמינו זכרונם לברכה מי שנשבע לא רק הוא בלבד לוקה אלא אפילו בני ביתו לוקים עוד ולא עוד אלא שבעוונו יסורים באים על כל העולם ולכן ה' יתברך כשרוצה לעורר מישהו לחזור בתשובה מביא עליו יסורים כפי כוחו משל העני מפסידו 100 דינר והעשיר מפסידו 1000 דינר וכדומה כדי שיכול לחזור בתשובה ולפיכך מביא הקרבן כפי השגת ידו שאם הוא אינו יכול להביא הקרבן כפי השגת ידו אז הוא אינו מביא ויענש הוא וכל העולם. ולפיכך מי שגוזל ואפילו הכי אינו מתבייש לבא לבית הדין ולהישבע שלא גזל בן אדם כזה מורה על עצמו שהוא תמיד גוזל ונשבע על שקר שאמרו חכמינו זכרונם לברכה אם עשה עברה ושנה בה נעשית לו כהיתר פירוש שאינו מרגיש עוד שעושה איסור וחוזר עוד פעם ועובר. ואם כן צריך להביא קרבן על הרבה שבועות שקר ולכך מביא קרבן יקר.
ועוד מראה על עצמו שהוא עז פנים והפסוק אומר ''והעשיר יענה עזות'' ולפיכך בן אדם כזה הוא עשיר ובודאי משגת ידו להביא אשם ודאי.
ויש כמה בני אדם שתמיד נשבעים בה' יתברך או בספר תורה ואינם יודעים שיענשו הם וגם צדיקים שלא נשבעו מעולם ונראה להם שהם אינם עושים כלום ומצטדק ואומר שהוא נשבע באמת ואינו משקר ואינו יודע שאף שבועת אמת אסורה ודוקא בבית דין נשבעים. ולפעמים כשמוכיחים אותו ואומרים לו מי בקש ממך כלל לישבע ואפילו אם בקשו ממך לישבע האם הם דיינים והלא הם סתם בני אדם ואם כן לא תשמע בקולם! ולא צריך אתה כלל לישבע כדי שיאמינו אותך ומוטב שלא תשבע ולא יאמינו לך משתשבע ויאמינו לך. ולפעמים בא בטרוניה למוכיחים אותו ואומר מה אכפת לכם?! וזה טעות כיון שבגללו יענשו אחרים.
ועדיין יש לשאול למה מי שאכל מקרבנות או נכנס למשכן והוא טמא שמביאים קרבן עולה ויורד והלא הם לא נשבעו?
ויש להשיבשאם דוקא הנשבעים מביאים קרבן עולה ויורד שהוא קל שהעשיר לפי עשרו והעני לפי עניו הטועה יטעה לומר שעוון השבועות אם כן קל. ולפיכך התורה אמרה שגם האוכל קרבנות והנכנס למשכן והוא טמא שזה עוון חמור שמביאים אותו קרבן ללמדינו שגם השבועות הם עוון חמור ומה שהקל ה' יתברך בהבאת אותו קרבן כדי שלא יענשו אחרים בגללו.
ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו לחזור בתשובה ויגאלינו בקרוב אמן!!!
24/03/2009
בפרשת השבוע יש כמה שאלות: א} בית דין אם טעו והורו דין בטעות ועשו אותו כל ישראל מביאים שנים עשר פרים קרבן ואם טעו מאה אנשים אותו טעות משל חללו השבת והיו חושבים שעדיין עוד היום גדול מביאים כל אחד קרבן ר"ל מאה קרבנות, למה כשכל ישראל עשו הטעות מביאים רק שנים עשר ולא כל אחד יביא קרבן? ב} חז"ל אמרו למה הקב"ה צונו להביא קרבן וכי הקב"ה צריך לאותם הכבשים? הכל שלו! ותירצו כדי שהאדם יראה איך עושים בקרבן ארבע מיתות בית דין ויודע שהוא צריך לעשות לו ככה במקום הקרבן וישוב בתשובה. יש לשאול אדם ששגג למה חייב מיתה וכי האדם הוא מלאך שאינו טועה? נכון אם טעה משום שאינו יודע הדין אומרים לו לך למוד אבל מי שטעה משום שהיה חושב שזה בשר כשר והוא חלב למה חייב מיתה?
אולם כדי לתרץ נתחיל לתרץ קושיה אחרת במגילת אסתר חז"ל אמרו למה ישראל נתחייבו כליה בזמן המן ותירצו משום שנהנו מסעודת אחשורוש ושאלו למה חייבים כליה אם על המאכל אז בישולי גויים וסתם יינם עדיין לא גזרו עליהם חכמים ואם מאכל שהוא טריף חייבים מלקות ולא מיתה, אם הם אכלו? ותירצו משום שהשתחוו לצלם של נבוכדנצאר. יש לשאול והרי מזמן נבוכדנצאר עד אחשורוש יש ארבעה מלכים למה רק עכשיו? ועוד אם האנשים שהיו בזמן נבוכדנצאר נתחייבו מיתה האנשים שנולדו מחדש למה ואם תאמר משום שהכתוב אמר פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים כבר פירשו חז"ל זה רק אם עושים כמותם ולא מצינו בזמן אחשורוש שהשתחוו לצלם. אולם העולם אינו מתקיים בלא ישראל משום שהעולם קיים רק בשביל התורה שקוראים בה ואם ישראל יכלו העולם חוזר לתוהו ובוהו. אולם הקב"ה רצה להעירנו לשוב בתשובה על הצלם של נבוכדנצאר ולזה הביא לנו גזרת המן. ולזה שלחו מן השמים אליהו הנביא למרדכי והגזרה לא חתמוה רק בטיט. אבל למה רק עכשיו ולזה חז"ל אמרו משום שנהנו מסעודת אחשורוש שבעון קל כזה הקב"ה הביא לנו הצרה הזאת כדי לשוב בתשובה על הכל. ואף קרבן חטאת שצריכים להביאו אם אדם עשה עבירה לא רק על אותו טעות בלבד אלא הקב"ה הניחו לטעות כדי שיראה איך עושים לקרבן וידע שהאדם בעון שעשה נתחייב המיתות הללו וישוב בתשובה על שאר העוונות. כמו שמצינו שחז"ל אמרו מי שטועה ואינו אומר יעלה ויבוא צריך לחזור וצריך לירא כל אותו החודש ואם אחד טעה בתפילה של שבת שצריך לחזור צריך לירא כל אותו השבוע שאין הקב"ה מביא לו אותו טעות אלא כדי להזכירו בטעויות אחרים. ולזה צריך לירא ולחזור בתשובה ויבדוק עצמו מה העוון שיש לו ולזה כשיטעו הבית דין ויעשו הטעות כל ישראל הקב"ה הביא להם אותו טעות משום שיש להם טעויות אחרים עשו אותם. וטעות שעשו אותו כל ישראל ודאי נשיא השבט יתעורר בה ולזה התורה אמרה שנביא שנים עשר פרים כל שבט יביא אחד כדי שיתעורר ויוכיח על ישראל וטעות כזה ודאי שכל ישראל שומעים בו ובודקים עצמם.
ובדברים אלו יתיישבו שלשה שאלות במגלת אסתר א} למה אסתר בקשה ממרדכי שיצומו שלשה ימים? ב} למה אסתר היתה מוצאת חן בעיני כל רואיה והרי בגמרא אמר שאסתר היתה מצוהבת ר"ל לא כל כך יפה? ג} כשאסתר הלכה לאחשורוש הפסוק אמר ותלבש אסתר מלכות היה לו לומר בגדי מלכות? אולם אסתר ידעה כדי שנצול מן הגזירה הזאת לא תלוי בה אלא בתשובתם של ישראל ולזה בקשה הצום משום שהצום עוזר הרבה כדי שאחד ישוב בתשובה שהצום מתיש לו כוחו ואינו יכול לעשות אפי' חצי המעשים שהיה עושה אותם. ויזכור שיבוא יום כשיזקין יהיה ככה אפי' בלא צום וירגיש עצמו שאין בידו כלום ושהקב"ה הוא חומל עליו ויתן לו הכוח. ואסתר המלכה היתה צדקת גדולה מאוד.
חז"ל אמרו שהצדיקים יהיה להם צלם אלהים כמו שידוע המעשה של רבי חיים בן עטר שהיתה עבודתו צורף והיה עובד תכשיט ואינו חוזר לעבודתו רק אחר שיכלו לו הכסף והיה עוסק רק בתורה. המלך של אותה העיר כשמחתן לבתו שלח לצורף להביא לו תכשיטי זהב ואותו הצורף עובד לו רבי חיים ובת המלך ואשתו מצאו חן בעיניהם התכשיטים של רבי חיים, אמר המלך לצורף תביא לי תכשיט אחר כדי שיהיו זוג לבתי ושתי תכשיטים לאשתי אמר לו איני יכול משום שמי שעובד בהם ואינו יכול לעבוד אותם רק הוא אינו עובד רק פעם אחרי כמה זמן אמר לו המלך לך אליו ותאמר לו שהמלך אמר לך תעבוד אמר לו אינני יכול שב למלך ואמר לו לא רצה. שלח לו עבדיו ויאמרו לו בידך חודש כדי שתכין אותם. אחר חודש באו לו ולא הכין כלום שבו למלך ואמרו לו, אמר להם תניחו האריות רעבים ואח"ך השליכוהו להם. אחרי שלושה ימים באו ולקחו אותו והוא לקח עמו הספרים שלו והם מתלוצצים עליו אמרו האיש עדיין לו חמש דקות בחייו והוא הולך וספרים בידו! אולם כשהליכוהו לאריות מצאו שהאריות לא עשו לו כלום וכשפתח הגמרא לקרוא האריות ישבו לפניו ומקשיבים לו אמרו אולי שבעים השליכו להם חתיכת בשר ובשניות גמרו אותו הלכו וספרו למלך והלך המלך לראות בעיניו וראה הנס והוציאו משם ואמר לו תעבוד אימתי שתרצה ואם לא תרצה לעבוד לא תעבוד ואם אתה רוצה כסף אתן לך אבל תבאר לי הנס הזה אמר לו מי ששומע לדברי הקב"ה יהיה לו צלם אלהים ולא יכול אף אחד לגעת בו והחיות יהיו אוהבים אותו.
ואסתר המלכה שהיא היתה צדקת היה לה צלם אלהים ולזה כל האנשים היתה מוצאת חן בעיניהם וביותר שהחזירה כל ישראל בתשובה כשצמו ונעשה לה קדושה גדולה כמו שכתוב בזוהר הקדוש שמי שיודע הנחת רוח שעושה להקב"ה כשישוב בתשובה יעזוב במאכלו ובשתייתו ובצרכיו ובעבודתו ולא יעסוק אלא להשיב האנשים בתשובה ר"ל אסתר המלכה באותה זמן נהיית לה קדושה גדולה מאד ונתגבר לה צלם אלהים. ולזה הפסוק אמר ותלבש אסתר מלכות ולא בגדי מלכות שהגוף שלה לבש מלכות שהוא צלם אלהים שנתגבר לה יותר ולזה כשראה אותה המלך נכנסה לא יכול להעריך עם צלם אלהים שיש לה ומצאה חן בעיניו והושיט לה שרביט הזהב.
ומכאן אנו צריכים ללמוד שני דברים א} צריך כל אחד ואחד לבדוק עצמו ויראה במה הוא טועה וישוב בתשובה ב} אדם שיראה חבירו טועה צריך להוכיחו ולא אמרו חז"ל שאם אתה יודע כשאינם שומעים לך לא תוכיח אותם אלא בדבר שאינם יודעים אותו שאסור כמו שאמרו הטעם מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין אבל בדבר שיודעים אותו צריכים להוכיח אותם ונקיים מצות הוכיח תוכיח ונעשה נחת רוח להקב"ה ואז אף הקב"ה עושה לנו נחת רוח ויתן לנו הטוב והשלום והבריאות ויבוא משיח צדקנו במהרה בימנו אמן סלה.
24/03/2009
פרשת ויקרא
נצטווינו 16 מצוות. 11 מצוות עשה ו5 מצוות לא תעשה.
מצוות עשה הן:
א} אם טעה אדם ולא קיים מצות עשה מביא קרבן עולה.
ב} להקריב קרבן מנחה.
ג} לשים מלח בקרבנות.
ד} להביא קרבן העלם ציבור. כשבית דין הגדול שיש בו 71 סנהדרין טעו בהוראה בדבר שזדונו בכרת ושגגתו בחטאת והתירו ולא בטלו את כל המצוה אלא קצת ממנה ועשו כל הקהל או רובם על פיהם ואחר כך הכירו בטעות מביאים את הקרבן.
ה} מי שטעה ועבר עבירה מביא קרבן חטאת.
ו} צריך העד לבא לבית הדין ולהעיד ואסור לכבוש עדותו ואם הוא תלמיד חכם גדול יותר מהדיינים בדיני ממונות יכול להתעלם שלא לבוא אבל בדיני נפשות צריך לבא.
ז} להביא קרבן עולה ויורד. ומביאים אותו בששה אופנים:
1} מי שנשבע בעדות לשוא ולא חשוב אם במזיד או בשוגג.
2} מי שנשבע בשוגג לשוא.
3} טמא שאכל מהקדש.
4} טמא שנכנס לבית המקדש בשוגג.
5} האשה שיולדת.
6} המצורע לאחר שיטהר.
כל אלו מביאים קרבן עולה ויורד ורוצה לומר שהעני ביתר מביא רק שני תורים והעשיר מביא בהמה.
ח} הנהנה מהקדש בשוגג. .....................................................
ט} המסופק אם עשה עבירה משל היו לפניו שתי חתיכות חלב ושומן ואכל אחד מהם והשני אבד ולא יודע אם אכל האסור או המותר מביא על זה קרבן אשם תלוי ואם נודע לו אחר כך שאכל האסור מביא עוד פעם קרבן חטאת.
יו''ד} שיחזיר הגזלה לבעליה.
י''א} להביא החייב קרבן אשם.
קרבן אשם מביאים אותו על חמשה אופנים:
1} הגוזל ונשבע על שקר או מי שנתחייב לחבירו משוה פרוטה או יותר ונשבע על זה בבית דין לשקר.
2} הנהנה מן ההקדש מביא האשם מעילות.
3} אשם נזיר.
4} אשם שפחה חרופה.
5} אשם מצורע.
מצוות לא תעשה הן:
א} לא לשים חמץ או שאור או דבש בקטורת.
ב} לא לעשות קרבן בלי מלח.
ג} כשהכוהן עושה מליקה ורוצה לומר שעורף את העוף מאחורי צווארו בצפורנו אסור להסיר את ראשו על ידי כך.
ד} לא לשים שמן במנחת חוטא.
ה} לא לשים לבונה במנחת חוטא.
כבר כתבנו שהטועה במצות עשה מביא קרבן עולה שעולה כולו כליל לה' יתברך ואילו במצות לא תעשה מביאים קרבן חטאת שלוקחים ממנו הכוהנים חלק נמצא שמצות עשה יותר חמורה ממצות לא תעשה שבמצות לא תעשה נוטלים הכוהנים חלק ואילו במצות עשה אינם נוטלים ועוד כלל גדול בידינו שמצות עשה דוחה מצות לא תעשה {והכלל הזה בהרבה דינים ואסור לעשות כלל זה בלי שאלת הרב}
אבל אם נתבונן נראה שגם במצות לא תעשה יש חשיבות שלא כולם מביאים קרבן שוה שהאדם פשוט אינו מביא כמו הסנהדרין והסנהדרין אינם דומים לכוהן גדול וכהן גדול אינו דומה למלך שמביאים יותר מקרבן אחד מכאן רואים שמצות לא תעשה יותר חשובה ממצות עשה ולמה בענין זה יותר חשובה מצות לא תעשה?
וקצת יש להשיב לענין קרבן העלם ציבור שמן הדין צריך כל אחד ואחד מן הציבור שטעה להביא קרבן אבל כיון שההוראה המוטעת יצאה מן הסנהדרין ולא מן הציבור צריכים הסנהדרין להביא הקרבן ואם כן נמצא שהביאו פחות ממה שצריך אבל כהן גדול והמלך למה כשטועים במצות עשה מביאים כשאר אדם ואילו במצוות לא תעשה מביאים יותר משאר בני אדם?
ברם מטבע העולם מי שלא קיים מצות עשה משל אם לא הניח תפילין או לא עשה סוכה או לא עשה פסח וכדומה אינו מתפאר על שעבר על זה אלא להיפך מתבייש מזה. אבל אם עבר על מצות לא תעשה לפעמים יש שמתפארים שעשו את העבירה משל אם הלך למקומות האסורים כגון בתי מלונות וכדומה אינו מתבייש לספר את זה ולכן התורה החמירה בעונש מי שגדול משכמו ומעלה ויכול להתגאות כגון מלך או כהן גדול כדי שירגיש שרק ה' מלך גאות לבש ולא בן אדם שהיום כאן ומחר בקבר ובזה ישבר לבו ויחזור בתשובה וירצהו ה' יתברך.
אחי היקרים!!! לכל אחד מישראל יש נשמה קדושה וכל אחד מישראל רוצה לקיים את המצוות ולהתרחק מהעבירות אבל היצר הרע הוא קשה מאוד ואינו מניח לו להמשיך בשלוה בדרך התורה והמצוות ומניח מכשולים כמה שיותר להכשילו ולהפילו בפח לעשות יותר ויותר עבירות וה' יתברך ברחמיו הגדולים אמר לנו מי שטעה שיביא קרבן ויכופר לו ואפילו שכבר חרב בית המקדש אמרו חכמינו זכרונם לברכה שדי בתשובה בלי קרבן. אבל גם לזה חשב היצר הרע שיש אנשים טועים ובאים אחרים ומוכיחים אותם אותם הטועים במקום לחזור מדרכם הרעה מתלוצצים על המוכיחים אותם ומכנים אותם צבועים וכדומה ונמצא שהנם עושים עבירות ביד רמה שעל אמרו חכמינו זכרונם לברכה העושה עבירות ביד רמה אין לו חלק לעולם הבא נמצא שכל מה שטרח ועשה מצוות ומעשים טובים להיכנס לעולם הבא אבק וצללים ויכנס לגיהנום והכול בגלל שהתלוצץ על המוכיחים אותו לכן צריך האדם להתעורר ולא לתת להיצר הרע להפילו בפח ולהכשילו.
עבירות ביד רמה: הרבה פעמים בא נסיון לידי האדם בענין הזה והיצר הרע מטעה אותו ומראה לו שלא עשה כלום וזה מותר משלן דיבור בבית הכנסת ידוע שזה אסור וכשמדבר בקול רם ולא אכפת לו מאף אחד אפילו אם נגיד שאינו יודע שזה אסור מכל מקום אם אם יוכיחו אותו צריך להבין ולשתוק ולא יוסיף עוד עולה אבל אם לא אכפת לו וממשיך לדבר ולפעמים רב עם המוכיחים אותו נקרא עושה עבירות ביד רמה.
עוד יש כמה בני אדם שרואים את המצוות או העבירות אם אינם קשים להם או ובפרט אם יש בהם עונג משל עונג שבת ליל הסדר וכדומה יקיימו אותם ואם קשים להם מחפשים כמה וכמה אמתלאות להתיר ורוצה לומר שרוצה לקיים את תורת ישראל על פי תאוותו ולא אכפת לו מאף אחד גם זה נקרא עושה עבירות ביד רמה.
צריכים להבין ולהרגיש את תחבולות ועצות היצר הרע ולהינצל מהם שבתחילה מראה לנו שזה מותר אפילו אם כתוב בשולחן ערוך ובגמרא שזה אסור וגם מעודד אותנו לעשות את העבירה קבל עם ועדה כדי שתחשב עבירה ביד רמה שעל זה אין לאדם חלק בעלם הבא ולכן צריך על האדם להתעורר ואפילו אם קשה לו לפרוש מהעבירה אל יריב עם המוכיחים אלא להיפך יבקש ממנו עצה מה לעשות כדי שלא לחטוא עוד ועל ידי זה יעלה בדרך התשובה וינצל מעצות היצר הרע.
ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו להתגבר על היצר הרע ויטע בלבנו אהבתו ויראתו ויגאלינו גאולה שלמה בקרוב אמן!!!
24/03/2009
|
בס"ד
|
עש"ק, פרשת ויקרא ב' ניסן המנוסה התשס"ט,
|
שנה שמינית, גיליון מספר 418
|
|
|
כניסת השבת: 18:20
|
ההפטרה: עם זו יצרתי ומסיים: ובישראל יתפאר ישעיה מ''ג
|
יציאת השבת:19:04
|
|
ברכת לבנה ליל שישי
|
|
|
עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א
העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net
|
|
ברכת לבנה ליל ששי
|
|
|
בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר
ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש
העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי
להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים
|
לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:
הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א . מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל. ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל. ולמנוחת הרב מרביץ תורה בישראל רבי חיים כהן בר פאנידה. ולמנוחת היקר מר פרץ צבאן בר תיתה המכונה זגנותה . ולמנוחת היקר הפייטן האגדי מר יעקב בשירי בר גזאלה. ולמנוחת האשה הכשרה מרת בחלה בת גזאלה לבית חדאד ז''ל.
|
|
נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים | נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה | שבת שלוםומבורך
|
המשך משבוע שעבר ראול ולנברג, חלק 2: העקשנות שהצילה עשרות אלפים ולנברג פרץ את גבולות היצירתיות והאומץ במירוץ שלו להצלת חיי יהודים. ''נדמה לי", כתב פקיד שבדי בכיר, "שמשרד החוץ שלנו חושש במקצת מפעילותו של ולנברג. הם חשים שהוא קפץ אל המים בעוצמה רבה מדי ועושה יותר מדי גלים". משרד החוץ השבדי לא היה היחיד שהחזיק בדעה הזו. עמיתיהם ההונגריים הרגישו גם הם שהציר החדש מגזים בדרישותיו להנפקת דרכוני חסות. הם הקציבו לו מכסה של 1000 דרכונים בלבד. ולנברג התעקש, עמד על שלו, וזכה לבסוף בהיתר להנפיק 1,500 דרכונים. אלא שגם המספר הזה לא סיפק את הדיפלומט הנמרץ: הוא הפעיל שלל הבטחות ואיומים, עד שהמכסה המותרת הוגדלה ל-4,500 דרכונים. למעשה, הוא הנפיק יותר מפי שלושה. החוק היה דבר שולי במאמצי ההצלה שלו: גניבת דעת, סחיטה, שוחד, הכל היה כשר בעיניו. "הוא הדהים אותנו בשיטותיו הבלתי-מקובלות", הודה עוזרו, פר אנגר, "אבל עד מהרה התברר שזו הייתה הגישה הנכונה". אוגוסט 1944 באוגוסט 1944 קרה דבר שגרם לולנברג לחשוב שהוא יכול לפרק את המחלקה המיוחדת שלו בשגרירות ולחזור לשבדיה. שליט הונגריה, הורטי, פיטר את ראש הממשלה הפרו-גרמני ונטל מידיו של אייכמן את האחריות לפתרון 'הבעיה היהודית'. הצעד עורר תדהמה כללית. הורטי היה בעל ברית נאמן לגרמנים עד אז, והם, בתמורה, הניחו לו לשמר את סמכויותיו גם אחרי שפלשו להונגריה. אבל לחץ בינלאומי עז וההכרה שתבוסתה של גרמניה קרובה גרמו להורטי לשקול מחדש את הנאמנויות שלו. ולנברג שמח על ההתפתחות הזו והתכונן לשיבה מהירה הביתה. האופטימיות התבררה כמוקדמת מדי. באוקטובר הכריז הורטי, בנאום ששודר ברדיו, שהוא מעוניין בשלום עם הסובייטים, שהתקדמו לאט אבל בהתמדה לכיוון הונגריה. הגרמנים איבדו את הסבלנות כלפי בן בריתם לשעבר. חיילים גרמניים השתלטו על ארמונו של הורטי והדיחו אותו מתפקידו. סלאשי, שהיה מנהיג התנועה הנאצית ההונגרית 'צלב החץ', הועלה לשלטון במקומו. אחד הצעדים הראשונים של המושל החדש, היה לתת אור ירוק לאדולף אייכמן להיפטר מהיהודים בכל דרך שנראית לו. האור הירוק לאייכמן היה אור אזעקה אדום עבור ולנברג. הוא גנז מייד את חלומותיו לשיבה מוקדמת למולדתו ונחלץ לעזרה. הוא לא הסתפק עוד בדרכונים: הוא התחיל לבנות את 'הבתים השבדיים': בניינים שעוטרו בשלטים כגון 'הספרייה השבדית' ודגל שבדי גדול התנופף בחזיתם. בבתים האלה יכלו היהודים למצוא מפלט. בגלל עקרון החסינות הדיפלומטית, הנאצים לא יכלו להציב את כף רגלם באותם בתים בלי רשות מהשגרירות השבדית, והם נאלצו לחרוק שיניים מהצד בעוד הבניינים מתמלאים בכ-15,000 איש. נציגויות ניטרליות אחרות, כמו שוויץ וספרד, החליטו גם הן ללכת בעקבות ולנברג. הן הבינו את דחיפות השעה ואימצו את רעיונותיו היעילים של הציר השבדי, מנפיקים תעודות חסות ופותחים 'בתים מוגנים' משלהן. דיפלומטים אחרים יכלו לחקות את פעולותיו של ולנברג, אבל איש לא השתווה לו בדבקותו במטרה. הוא סרב בתוקף להרים ידיים. כשממשלתו החדשה של סלאשי הודיעה שהדרכונים השבדים המוחזקים בידי יהודים אינם תקפים עוד, הוא טרח להתיידד עם הברונית אליזבת, אשתו של שר החוץ ההונגרי, ולשכנע אותה להביא לביטול ההחלטה. הברונית לחצה על בעלה, והדרכונים הוכרזו שוב כתקפים. לפעמים נדרש ולנברג למאמץ גדול בהרבה כדי לבצע את עבודת ההצלה שלו. עוזריו מעידים על עקשנותו הרבה שסירבה להיכנע לרשע שהשתולל בבודפשט. מספרת אגנס מנדל אדצ'י, שנמנתה על צוות עוזריו היהודים: "ראול הלך אחרי המגורשים (לאושוויץ) עד הגבול האוסטרי. פעם אחת עוזרו, פר אנגר, היה איתו ולראול היה ביד ספר שחור גדול. בדרך לתחנת הרכבת הוא עצר והתחיל לצרוח על הנאצים בגרמנית, הוא דיבר גרמנית מושלמת... 'איך אתם מעזים לקחת את האנשים שלנו, הם כולם נמצאים תחת חסותי' ואז הוא צעק לעבר המגורשים: 'כל האנשים שמחזיקים במסמכים שהנפקתי שיסתובבו.' בין המגורשות הייתה אחת מחברותי הטובות. היא חשבה - מה כבר יכול להיות? הם הרי יהרגו אותנו בכל מקרה". החברה החליטה להסתובב, על אף שלא היה ברשותה שום מסמך. אימה ואחותה עשו כמוה. ולנברג הורה להם לעלות על המשאית. אז הוא פתח את הספר והתחיל לקרא שמות בקצב של מכונת ירייה. ''האנשים תפסו את הרעיון", אומרת אגנס. "אלו שעוד יכלו ללכת, הלכו אל המשאית, בין אם השם שלהם נקרא ובין אם לא. הוא החזיר איתו לבודפשט אלף איש, אל הבתים המוגנים. בדרך חזרה פר אנגר שאל אותו: "ראול, לא ידעתי שיש לנו ספר עם כל השמות. מתי עשית את זה?" וראול התחיל לצחוק בהיסטריה ואמר: "כשאני אעשה את זה, אני אראה לך", "והוא פתח את הספר השחור ולא היה שם אפילו שם אחד. שום דבר". יצירתיות בהצלת חיים ולנברג מתח את גבולות היצירתיות שלו כדי להציל חיי אדם. יהודים שהועלו כבר על רכבות חשבו שגורלם נחתם, אבל ולנברג חשב אחרת. הוא ניצל את בורותם של הגרמנים בשפה ההונגרית כדי לאסוף מסמכים בהונגרית - פוליסות ביטוח, רישיונות נהיגה, ודרכוני חסות שפרטיהם טרם מולאו - ולהגיע אל תחנות הרכבת. שם הוא היה עולה על הפסים, קורא לאנשים ומכריז 'שיש לו את המסמכים שהם שכחו לקחת'. כשאנשים טענו לבעלות על המסמכים הנותנים להם חסות, הגרמנים השתכנעו. לקרוא את המסמכים הם לא ידעו, וסמכותיותו של ולנברג עוררה יראת כבוד אפילו אצל הנאצים. הוא לא התנצל, התחנן או גמגם: בגו זקוף הוא דרש שיצייתו לו. עמידתו האיתנה הרשימה תמיד את הגרמנים מעריצי הכוח. גם כשהוא הרחיק לכת וטיפס על הקרונות כדי להגיע אל היהודים הלכודים בתוכם ולתת להם את "תעודות החסות" המפוברקות, הם לא העזו לפגוע בו. אבל הרכבות לא היו קו הגבול האחרון מבחינתו של ולנברג. במרוץ שלו להצלת חיים לא היה בכלל קו גבול. אפילו לא הדנובה, שהנאצים ההונגרים עשו בה שימוש להשמדה מהירה וחסכונית. הם הובילו יהודים לנהר, קשרו יחד כל שלושה אנשים וירו בקשור האמצעי, כך שכל השלושה נפלו אל הנהר הקפוא למחצה. בלילה השלישי להרג הגיע ראול למקום, יחד עם צוות גדול מעוזריו. לכאורה לא היה מה לעשות. הנהר היה מלא באנשים שנורו קודם לכן, שגורלם נחרץ. אבל ולנברג סרב להרים ידיים. ''מי מכם יודע לשחות היטב?" שאל את אנשיו. אגנס, העוזרת היהודייה שצוטטה למעלה, ועוד שלושה גברים, אישרו שהם שחיינים טובים. "הבה נלך", אמר ולנברג. הם התגנבו אל הגדה השנייה מבלי שההונגרים ישימו לב אליהם: הם היו עסוקים מידי בקשירת חבלים ויריות. ארבעת האנשים נכנסו אל המים הזרועים בקרח והתחילו למשות החוצה אנשים רבים ככל שיכלו. ולנברג הגיע עם מכוניות שבהם המתינו רופאים ואחיות אשר קיבלו את פני היהודים שחולצו מהנהר, המומים ורועדים מקור. חמישים יהודים ניצלו בדרך זו, לפני שהמצילים הפכו קפואים מכדי להמשיך. אבל: "ללא ולנברג", מסכמת אגנס מנדל אדצ'י, "לא היינו מצילים אפילו אדם אחד". ארוחת ערב עם אייכמן אייכמן, שעבד במלא המרץ לחסל את יהודי הונגריה, ידע גם הוא מה טיבו של יריבו החדש. ולנברג ניחן במרץ גדול משלו, והקדיש את זמנו כדי לסכל את תוכניותיו, במסירות שגרמה לו להקציב לעצמו ארבע שעות שינה ביממה בלבד. ולנברג טרח גם הוא לתהות על קנקנו של הממונה על היהודים. הוא הזמין אותו ואת סגנו לארוחת ערב בשגרירות השבדית, בתקווה לגלות את חולשותיו של מנהל הרצח הנאצי. אחרי הארוחה התיישבו שני הגרמנים לדיון פוליטי עם ולנברג ושניים מעוזריו השבדיים. לולנברג לא היה באותו זמן אינטרס מיוחד לרצות את אייכמן, לפיכך הרשה לעצמו לדבר בחופשיות בגנות הנאציזם, כשהוא סותר אחד לאחד את עקרונותיו. "הוא פרק את הדוקטרינה הנאצית לחתיכות, ועשה זאת באופן מבריק", נזכר עוזרו. אייכמן ניסה בתחילה להגן על האידיאולוגיה של מפלגתו, אבל עד מהרה נכנע לעליונותו האינטלקטואלית של בן שיחו. ''אף פעם לא האמנתי בנאציזם", התוודה. "אבל הוא נותן לי עושר וכוח. לכן אעשה כל מה שביכולתי כדי להאריך את תקופת השלטון הנאצי, על אף שאני יודע שנובס לבסוף. ואני מזהיר אותך, אדוני הציר, שאעשה כמיטב יכולתי להפריע לך בעבודתך. הדרכון השבדי שלך לא יעזור לך אם אחליט שצריך להיפטר ממך. תאונות קורות, גם לדיפלומטים ניטרליים". זמן קצר לאחר מכן התנגשה משאית כבדה ברכבו של ולנברג. בדרך נס לא נפגע איש. אייכמן היה, כפי הנראה, האיש שעמד מאחורי ניסיון ההתנקשות. הוא רצה להוציא לפועל את איומו, או לפחות להטיל אימה על ולנברג. אבל ולנברג לא התיר לעצמו להתיירא כשהצלת בני אדם עמדה על הפרק. המשך בשבוע הבא
הלילה האחרון של העשיר "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'" (ב-א) כָּתַב רָשִׁ"י: לֹא נֶאֱמַר "נֶפֶשׁ" בְּכָל קָרְבְּנוֹת נְדָבָה, אֶלָּא בְּמִנְחָה. מִי דַּרְכּוֹ לְהִתְנַדֵּב מִנְחָה - עָנִי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ. וְאוֹמֵר הַמִּדְרָשׁ: "וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה מִּי שֶׁאֵינוֹ מַקְרִיב נֶפֶשׁ, כְּתִיב בּוֹ נֶפֶשׁ (כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ), מִי שֶׁהוּא מַקְרִיב נֶפֶשׁ - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה כְּאִלּוּ נֶפֶשׁ הִקְרִיב". סִפֵּר אֶחָד מֵחַכְמֵי הַתּוֹרָה זצ"ל מַעֲשֶׂה מֻפְלָא: וַיְהִי הַיּוֹם, אָנוּ הוֹלְכִים בִּזְהִירוּת בֵּין הַמַּצֵּבוֹת בְּתוֹכְכֵי בֵּית הֶעָלְמִין הַגָּדוֹל דְּוִילְנָה, וּלְפֶתַע צָדוּ עֵינֵינוּ נֻסָּח מֻפְלָא שֶׁעַל-גַּבֵּי מַצֵּבָה סְתָמִית: "פֹּה נִטְמַן הָאִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי / נִפְטַר וְנִסְתַּלֵּק לְבֵית עוֹלָמוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְנִטְמַן בְּיוֹם פְּלוֹנִי / ...כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן". בְּפָסוּק זֶה הִסְתַּיְּמוּ הָאוֹתִיּוֹת שֶׁעַל הַמַּצֵּבָה. פָּסוּק מֵ"אֵשֶׁת חַיִל" עַל אִישׁ מִוִּילְנָה, לֹא עַל אִשָּׁה! הַפְלֵא וָפֶלֶא, הֲנִשְׁמַע דָּבָר כָּזֶה, לַחְרֹט פָּסוּק מֵ"אֵשֶׁת חַיִל" עַל בַּעַל בְּעַמָּיו?! הַסַּקְרָנוּת הִתְעוֹרְרָה בָּנוּ לָדַעַת אֶת סוֹדָהּ שֶׁל מַצֵּבָה זוֹ, וְהֶחְלַטְנוּ לְעַיֵּן בַּמְּקוֹרוֹת, בְּפִנְקְסֵי הַ'חֶבְרָא קַדִּישָׁא' הַיְּשָׁנִים. וְאָכֵן, שָׁם מָצָאנוּ פִּשְׁרָם שֶׁל דְּבָרִים. יָגַעְנוּ, וּבָרוּךְ ה' מָצָאנוּ אֶת שְׁמוֹ שֶׁל הָאִישׁ וְאֶת הַסִּפּוּר שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו, מַעֲשֶׂה נִפְלָא וְנֶעֱלָם. יְהוּדִי הָיָה בְּוִילְנָה רַבָּתִי, אִישׁ רוּחַ, אוֹהֵב צְדָקָה וָחֶסֶד, תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד. עֲשִׁירוּתוֹ הָיְתָה לְשֵׁם דָּבָר בְּכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת, וּכְפִי גֹּדֶל עֲשִׁירוּתוֹ כֵּן גָּדְלָה נְדִיבוּת לִבּוֹ - לְהַרְבּוֹת צְדָקָה לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל. מַשְׂכִּיל אֶל דַּל. "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'" (תְּהִלִּים מא-ב). עָמַד הָאִישׁ שָׁנִים רַבּוֹת וְהִזִּיל מִמָּמוֹנוֹ הוֹן רַב לְכָל קְשֵׁי הַיּוֹם: עֲנִיִּים מְרוּדִים, וּסְתָם 'עַמְּךָ' הַזְּקוּקִים לְמַתַּת יָד. וְהַכֹּל עָמְדוּ מִשְׁתּוֹמְמִים עַל הַשִּׂמְחָה שֶׁהָיְתָה מְנַת חֶלְקוֹ בְּעֵת נְתִינַת הַצְּדָקָה. הוּא פָּשׁוּט אָהַב בְּכָל לִבּוֹ לְפַזֵּר אֶת נְכָסָיו, לִפְרֹט מָמוֹן וּלְהַעֲבִיר אֶת הַכֹּל לְכִיסָם הָרֵיק שֶׁל הָעֲנִיִּים. רוֹדֵף צְדָקָה! וְהִנֵּה הִגִּיעָה תְּקוּפָה חֲדָשָׁה. הָאִישׁ הַצַּדִּיק הֵחֵל יוֹרֵד אַט-אַט מִנְּכָסָיו. מִסְחָרוֹ הִתְנַהֵל בַּעֲצַלְתַּיִם. נְפִילָה קְטַנָּה גָּרְרָה אַחֲרֶיהָ מַפָּלָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר, וַיֵּלֵךְ הָאִישׁ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד כִּי יָבְשׁוּ הַמַּיִם... הִתְרוֹשֵׁשׁ מִמָּמוֹנוֹ הַמְּזֻמָּן, הַבּוֹר רֵיק. נוֹתַר לוֹ הָאִישׁ עִם בַּיִת מְפֹאָר, מָלֵא בִּכְלֵי כֶּסֶף וְזָהָב, אֲבָל כֶּסֶף לָעֲנִיִּים - אַיִן. וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר. הַשְּׁאֵלָה הִדְהֲדָה בְּרַחֲבֵי וִילְנָה, מָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמַה הִגִּיעַ לְאִישׁ זֶה, שֶׁהִרְבָּה צְדָקָה, וְאַף-עַל-פִּי כֵן נֶעֱנַשׁ בְּעֹנֶשׁ קָשֶׁה. "הֶסְתֵּר פָּנִים", לִכְאוֹרָה. הַדִּבּוּרִים הִגִּיעוּ גַּם לְאָזְנֵי רָאשֵׁי הַקָּהָל, דַּיָּנִים וּמוֹרֵי הוֹרָאָה, גְּדוֹלֵי תּוֹרָה וְיִרְאָה, עַד שֶׁהֶחְלִיטוּ לְהוֹשִׁיב בֵּית דִּין וְלָדוּן בְּעָמְקָהּ שֶׁל סוּגְיָה זוֹ: "עֹנֶשׁ גָּדוֹל זֶה, עַל שׁוּם מָה?!" הִתְכַּנְּסוּ כַּמָּה חֲכָמִים וְהֶעֱמִיקוּ בְּכָל דַּרְכֵי חַיָּיו שֶׁל הָאִישׁ, וּמָצְאוּ אֶת חֶטְאוֹ: יְהוּדִי זֶה לֹא שָׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי חֲזַ"ל, שֶׁאָמְרוּ: "הַמְּבַזְבֵּז, אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ". מֵרֹב תְּשׁוּקָתוֹ לְחַלֵּק צְדָקָה, לֹא שָׁת לִבּוֹ וּבִזְבֵּז הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ מִנְּכָסָיו. נוּ, מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת?... הַיְּהוּדִי - בַּעַל הַצְּדָקָה שֶׁנּוֹתַר לְלֹא מְזֻמָּנִים - לֹא נִלְאָה, אֶלָּא הִמְשִׁיךְ לְמַלֵּא אֶת תְּשׁוּקָתוֹ בְּשִׁיטָה חֲדָשָׁה: לְחַלֵּק כֵּלִים וּמַתָּנוֹת מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ פְּנִימָה, מֵהַנְּכָסִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לוֹ בַּבַּיִת. רָאוּ חַבְרֵי בֵּית הַדִּין אֶת מַעֲשָׂיו שֶׁמְּרֻבִּים מִנְּכָסָיו, טִכְּסוּ עֵצָה כְּדֵי לְהַצִּילוֹ מֵחֻרְבַּן כָּל בֵּיתוֹ, עַד שֶׁהוֹדִיעוּהוּ חֲגִיגִית עַל 'מַאֲסַר בַּיִת': "אֵין לְךָ רְשׁוּת לָצֵאת מִבֵּיתְךָ". חָשְׁבוּ הַדַּיָּנִים, כִּי בְּצוּרָה זוֹ יִמְנְעוּ אֶת גִּישַׁת הָאִישׁ לָעֲנִיִּים, וְכֵן לְהֶפֶךְ, וְכַאֲשֶׁר אֵלֶּה הָאַחֲרוֹנִים לֹא יִפְגְּשׁוּ בּוֹ בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, יָתוּרוּ לָהֶם אַחַר נְדִיבֵי לֵב אֲחֵרִים. עֲנִיֵּי הָעִיר וְהַסְּבִיבָה, שֶׁהִכִּירוּהוּ הֵיטֵב, לֹא הִתְיָאֲשׁוּ. לֹא פָּסְקוּ מִלְּחַפֵּשׂ אַחַר דְּרָכִים לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ נְדָבוֹת. הֵם הֵחֵלּוּ מִדַּפְּקִים עַל חַלּוֹנוֹת הַבַּיִת, הָיוּ מִתְכַּנְּסִים בִּשְׁעוֹת הַלַּיְלָה הַמְּאֻחָרוֹת לְבַכּוֹת אֶת עָנְיָם, עַד שֶׁהִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ וְקָם, הֵצִיץ - וְנִפְגַּע... כָּךְ, בַּלֵּילוֹת, הִשְׁלִיךְ לְעֶבְרָם הַחוּצָה מִכָּל הַבָּא לַיָּד: כֵּלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים, מְנוֹרוֹת כֶּסֶף, פָּמוֹטוֹת, שְׁעוֹנִים וְחֶפְצֵי עֵרֶךְ שֶׁנּוֹתְרוּ בַּבַּיִת, וְהַבַּיִת מְרוֹקָן מִכֹּל וָכֹל. אֵין כֶּסֶף וְאֵין זָהָב, וְהָאִישׁ נוֹתֵן בְּשִׂמְחָה, בְּמֶרֶץ וּבְמִשְׁנֵה עֹנֶג. "רוֹדֵף צְדָקָה" (שֶׁלֹּא כַּדִּין). עַד שֶׁהִגִּיעַ הַסּוֹף, עַד שֶׁהֵגִיחַ וּבָא הַלַּיְלָה הָאַחֲרוֹן... בַּלַּיְלָה הָאַחֲרוֹן, בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, נָקְשׁוּ עַל חַלּוֹן הַבַּיִת שְׁנֵי עֲנִיִּים בּוֹכִים. נִכְמְרוּ עֲלֵיהֶם רַחֲמָיו שֶׁל הֶעָשִׁיר (לְשֶׁעָבַר), וְנִכְנַס פְּנִימָה לְחַפֵּשׂ חֶפְצֵי עֵרֶךְ כְּדֵי לִזְרֹק לְעֶבְרָם. יָגַע וְחִפֵּשׂ אַךְ לֹא מָצָא כְּלוּם. כָּל הַחֲפָצִים כְּבָר שׁוֹכְנִים כָּבוֹד בְּבָתִּים אֲחֵרִים. הָעֲנִיִּים לֹא וִתְּרוּ, וּבִקְּשׁוּ: "אוּלַי בְּכָל זֹאת, רַחֵם עָלֵינוּ וְעַל מִשְׁפַּחְתֵּנוּ הָרְעֵבָה לְלֶחֶם". בַּעַל הַבַּיִת נִכְנַס שֵׁנִית, חִטֵּט בְּכָל הַחֹרִים וְהַסְּדָקִים, בָּאֲרוֹנוֹת וּמֵעַל הָאֲרוֹנוֹת, עַד שֶׁמָּצָא וְיָצָא לַמִּרְפֶּסֶת וּבְיָדוֹ כַּף עֲשׂוּיָה מִזָּהָב טָהוֹר. כַּף זָהָב, שֶׁקִּבְּלָהּ מֵחוֹתְנוֹ הֶעָשִׁיר בְּיוֹם נִשּׂוּאָיו. הַכֹּל שָׁרִיר, בָּרִיר וְקַיָּם. אֶלָּא שֶׁכָּאן בּוֹכִים שְׁנֵי עֲנִיִּים - וּבְיָדוֹ רַק כַּף אַחַת. מָה עוֹשִׂים? - שְׁנֵי עֲנִיִּים וְכַף אַחַת! גֵּרֵד הָאִישׁ בְּפַדַּחְתּוֹ, הִרְהֵר רֶגַע קָט וּמִיָּד עָלָה בְּמֹחוֹ רַעְיוֹן פָּשׁוּט. שָׁבַר אֶת הַכַּף לִשְׁנֵי חֲלָקִים: עָנִי אֶחָד קִבֵּל אֶת יָדִית הַכַּף וְהַשֵּׁנִי קִבֵּל אֶת הַכַּף בְּעַצְמָהּ. הֵחִישׁוּ הָעֲנִיִּים צַעֲדֵיהֶם, לִמְכֹּר אֶת הַזָּהָב וּלְקַבֵּל תַּחְתָּיו מָמוֹן לְרַוְחַת בְּנֵי מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם. בַּבֹּקֶר כְּבָר לֹא הָיָה בַּעַל הַבַּיִת בֵּין הַחַיִּים... הֵשִׁיב אֶת נִשְׁמָתוֹ לְבוֹרְאָהּ. זֶה הָיָה לֵילוֹ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הָאִישׁ עֲלֵי אֲדָמוֹת. עַל סִפּוּר זֶה - שֶׁעִמּוֹ הִסְתַּיְּמָה תַּעֲלוּמַת חַיָּיו, הֶחְלִיטוּ לַחְרֹט עַל מַצַּבְתּוֹ אֶת הַמִּלִּים "כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי" - זוֹ הַכַּף, לֶעָנִי הָאֶחָד, "וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן" - זוֹ הַיָּדִית לָאֶבְיוֹן הַשֵּׁנִי. מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה (מִפִּי עֵד נֶאֱמָן, שֶׁשָּׁמַע אוֹתוֹ מִפִּי רַבִּי יוֹשֶׁע בֶּער סוֹלוֹבֵיצִ'יק זצ"ל, שֶׁרָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה כָּתוּב בְּפִנְקַס חֶבְרָא קַדִּישָׁא דְּוִילְנָה) כְּשֶׁרַבִּי שָׁלוֹם שְׁבַדְרוֹן שָׁמַע סִפּוּר זֶה לָרִאשׁוֹנָה, פָּרַץ בִּבְכִי שֶׁל הִתְרַגְּשׁוּת: "וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם מִי שֶׁאֵינוֹ מַקְרִיב נֶפֶשׁ, כְּתִיב בּוֹ נֶפֶשׁ, כְּלוֹמַר כְּאִלּוּ הִקְרִיב אֶת נַפְשׁוֹ, מִי שֶׁהוּא מַקְרִיב נֶפֶשׁ - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה כְּאִלּוּ נֶפֶשׁ הִקְרִיב".
סיפור זה מקורו הוא מהרבי ר' בונם מפשיסחא זי"ע. כששאלו אותו בימי מלחמת נפוליון
עם הרוסים מי ינצח, הוא סיפר משל זה. וכן היה לבסוף. הרוסים נצחו כי היו עם אחד
אחדות
העשיר מופלג היה האיש. בעל עסקים חובקי עולם, אלפי פועלים עובדים למענו בעשרות מפעלים,
ספינות עמוסות בסחורותיו משייטות במימי האוקיינוס בדרכן למדינות רחוקות. איש עסוק היה גם
בטרם הפך העולם לכפר גלובלי. תמיד היה עסוק בקריאת מברקים ובכתיבתם. ביד רמה ניהל את מפעליו והרווחים היו בהתאם.
תמיד היה טרוד, וכמעט לא מצא פנאי לעיסוק אחר מלבד עסקיו המסועפים. כמעט, אמרנו, שכן לעיסוק
אחד היה לו פנאי תמיד, ועל חשבון כל דבר. החולשה שלו היתה נתונה לסוסים, מוכן היה לנסוע לקצה
העולם, אם רק שמע שיש שם סוס מגזע משובח, סוס גזעי עם עבר מפואר. מעולם לא חסך בממון ובמאמצים,
הכל היה כדאי כדי להאדיר ולהגדיל את אוסף הסוסים שלו.
ביום מן הימים שמע האיש על יריד סוסים גדול המתקיים אי שם באחת הערים הרחוקות. שמע כי מדובר
ביריד איכותי, וכי מארגני היריד הבטיחו הפתעות. מיודענו לא התמהמה, נטל שני סוסים משובחים ביותר,
האחד מזן מצרי והשני סוס הודי, רתם אותם אל המרכבה ויצא לדרך.
כל עוד השמש החמימה שלחה את קרניה ורוח נעימה הרעידה קלות את רעמות הסוסים, היו הללו שועטים
קדימה בהרמוניה מלאה ומסיבים מנה גדושה של נחת לבעליהם, אולם אך נעלמה השמש, נתכסתה
בעננים ורוח חזקה החלה נושבת ומורידה גשמי זלעפות, החלו הסוסים מתמרדים, זה פנה לימין וזה לשמאל.
לא ארכה השעה והעשיר מצא את עצמו שקוע עם צמד סוסיו היקרים בשלולית מים. בחמת זעם נטל
את השוט והחל מכה על ימין ועל שמאל, אך לשווא. הסוסים לא הצליחו לחלץ את העגלה מן הבוץ.
התיישב האיש על מושבו והמתין בייאוש לפתרון כל שהוא, והנה הוא רואה איש זקן, לבוש בגדים בלואים,
ישוב על עגלת קרשים עלובה, שאליה רתומים שני סוסים דלים וכחושים, שבקושי נושאים את עצמם.
ולמרבה הפלא השניים נושאים את עגלת הקרשים בזריזות, מדשדשים קלות בבוץ וממהרים להחלץ
ולהתקדם הלאה בקלילות.
האיש מביט ומשתאה, עומד הוא וקורא: "עצור!" הזקן עוצר וניגש לראות מה מבוקשו של האיש.
סיפר לו העשיר על סרבנותם של סוסיו, על הבוץ ועל התקלות שבדרך, עד כדי שסוסיו הכחושים
והדלים של הזקן נראים בעיניו שווים יותר מסוסים עצלים וסרבנים אלו.
חייך הזקן ושאל: "מה מקורו של הסוס האפור?", "מהודו!" השיב האיש. "ומה מקורו של הסוס השחור?",
"ממצרים!" באה התשובה.
"עכשיו הכל ברור", אמר הזקן, "הסוסים שלך משובחים וטובים כל אחד כשלעצמו, אך שניהם יחד
לא יצלחו למלאכה. שכן בעוד סוסי שלי, אחים הם, שגדלו באותה אורווה ואכלו מאותו איבוס, כך שבכל
מכה שאני מכה את האחד, מתגייס השני לעזרתו, למען לא יסבול אחיו. לכן, צולחים הם מסלולים
ארוכים ומצליחים לצאת מביצות טובעניות. כל אחד מגייס את כל כוחותיו כדי למנוע סבל מיותר ממשנהו.
לעומת זאת סוסיך זרים הם זה לזה, אין האחד כואב את כאב זולתו, כך שכל אחד מוביל לכיוון
אחר וכל אחד דואג לעצמו.
כל אח מוכן לעשות הכל כדי שלאחיו לא יכאב. יחד עם זאת, האחוה מסוגלת להתפשט,
ולכלול לאו דוקא אחים בני אם אחת. ידידות אמת כמוה כאחווה. ידיד אמת בעל לב רחב
ועמוק מסוגל לחוש היטב בצער של אחד מידידיו.
ספר המדות לרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א
ע''א] כשאין אהבה בין בני אדם. על ידי זה הם הולכי רכיל. ועל ידי רכילות באים לליצנות. ועל ידי ליצנות הם דוברי שקר
ע''ב] על ידי שנאה בא בהלות. ועל ידי שנאה בא שריפה
ע''ג] על ידי אהבת השם יתברך. נשמר הנפש מכל פגעים רעים
ע''ד] כשתשוב בתחלה על עוונותיך. תוכל לבוא לאהבת השם יתברך
ע''ה] מי שמתפלל על ישראל במסירות נפש. הכל אוהבין אותו
בדיחות ילד קטן אחד ישב על ספסל בגינה הציבורית וזלל ממתקים במהירות.
אחרי הממתק העשירי פנה אליו קשיש שישב על הספסל לידו ואמר לו, "אתה יודע ילד, לא בריא לאכול כל כך הרבה ממתקים. זה יעשה לך חצ'קונים, יהרוס לך את השיניים, ובסוף גם תהיה שמן!"
"סבא שלי חי עד גיל 107", ענה לו הילד הקטן.
"וסבא שלך זלל כל כך הרבה ממתקים בבת אחת?", שאל הקשיש.
"לא", ענה הילדון, "אבל הוא לא דחף את האף המזוין שלו לעניינים של אחרים..." בדיחה שאלה: "למה לארון מתים שתי מוטות ואילו לחופה ארבע?"
תשובה: "בארון מתים קוברים אחד, ואילו בחופה קוברים שתיים..." בדיחה "אתה בחור מאוד עצבני", אומר הפסיכולוג למטופל שלו, "זה לא אשמתך, זה הטבע שלך."
שואל אותו המטופל, "אז מה אתה מציע לי לעשות?"
"לקבל טיפול", הוא אומר, "נתחיל את הטיפול מחר, לכן אני רוצה שהיום תירגע במקום כלשהו, תלך לאיזה פאב ותשתכר להנאתך."
בערב מחליט המטופל לקחת את עצמו בידיים ולנסות את הטיפול של הפסיכולוג שלו, והוא יוצא לפאב.
כשהוא מגיע, הוא מתיישב מול המוזג, מזמין בירה ושותה להנאתו.
לפתע נכנס אדם וצועק לעברו, "יוסי, מכים את אישתך !!!"
הוא עוזב את הבירה, תופס סכין מהבר ורץ עם סכין לעבר ביתו.
בדרך הוא נדרס על ידי משאית והוא מובהל לבית החולים.
בזמן הנסיעה באמבולנס חושב לעצמו, "הדוקטור צדק, אני באמת חייב להירגע קצת ולהפסיק להיות כזה עצבני, הרי אני בכלל רווק וגם לא קוראים לי יוסי..."
בדיחה יום אחד אדם חוזר מאוחר מאוחר בלילה לביתו.
ברגע שהוא נכנס הוא רואה את חווה. היא עומדת שם, מסתכלת עליו, ועוד מעט מתפוצצת מכעס.
"הכל בסדר?", שואל אותה אדם, "למה את ערה בשעה כל כך מאוחרת?"
"איפה היית?", היא שואלת בעצבים.
אדם מבין במה מדובר, מצחקק לעצמו ואומר, "אני לא מאמין שאת מקנאה, את הרי האישה היחידה כאן!"
"באמת?", עונה לו החווה בחשד, "תרים רגע את החולצה ותראה לי את כל הצלעות..."
18/03/2009
בס''ד מוסר בלערבי פרשת ויקהל פקודי
פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת ויקהל פקודי. פיהה מצות לא תעשה ואחדה. והייא אלי לבית דין מה יחכמושי חכומה מתאע מות פשבת. וחתה למלקות מה יחכמושי פשבת. ולחז''ל גזרו באש מה יחכמושי פשבת זמלה. פלפרשה מתאע הזמעה האדי יחכילנה אלפסוק .באעד מה הבט משה רבינו מן הזבל. לם ולאד ישראל ווצאהום עלה השבת. ומן באעד קאללהום באש ידפעו נדבות באש יעמלו אלמשכן ומה לאזמו. ופי וקתהה אלעבאד אלכל זאבו הנדבות מתאעהום רזאל מעה נסה. ותמה נסה אלי כאנו חכמות יאסר. גזלו הצוף פוק לעלאלס. אקבל מה ינחיוו. והנשיאים זאבו אלחזר מתאע לאפוד ולחשן. והוני תמה מחלוקת בין לחכמים. תמה האשכון יקול נשיאים. מענאהה שיוך בלחק. ותמה האשכון יקול נשיאים מענאהה הסחאב. כיף מה יקול אלפסוק נשיאים ורוח וגשם אין. ותמה חכם קאל. אלי הסחאב זאבוהם מעה למן. ושיוך כדאווהם וזאבוהם לתרומת המשכן. ושיוך קאלו אלי יסתנאו חתה יזיבו ישראל והנאקץ יזיבו הומאן. ולאכן ישראל זאבו בלואפי. ומה צאת לנשיאים כאן לחזר מתאע לחושן. ומשה קאללהום אלי רבבי וצא באש בצלאל בן אורי בן חור הווא אלי יתכלף בלמשכן. ווקתההא כאן עמרו 12 אן עאם. ומשה פי באלו הווא אלי חיעמל אלמשכן. לאכן רבבי קאלו חור ולד כלב ומרים. אלי אתקתל עלא כאטר רץ' עלא ולאד ישראל וקתלי עמלו אלעגל. ולד ולדו הווא אלי יעמל אלמשכן. באש יכפר עלא מעשה לעגל. וחט באש יעאונו אהליאב בן אחיסמך מן שבט דן. ובקיית ישראל כל ואחד אלי צנאייעי פי חאזה זא יעאון. ובדאו אלכדמה והנאס מאזאלת תזיב פנדבות. ולקאו אלי ענדהום הסלעה אלי יכפיהום ויפצ'ל. וקאלו למשה. ומשה ברח באש מה עאדשי יזיבו שיי. ומן באעד פי פרשת פקודי .כתבתלנה התורה אלחשאב אלי זאבו ישראל וכיפאש חטוהם פלמשכן. וזאבו דהב 29 ככר ו730 שקל. וזאבו 100 ככר ו 1175 שקל פצ'ה. ולככר הווא 57 כילו ו600 גראם. והשקל 18.6 גראם. והנחאס 70 ככר ו2400 שקל. וכמלו אלמשכן פי25 כסליו. ווקתלי שאף משה אלי למשכן עמלו כיף מה וצאהם בארכהם. ורבבי קאל למשה באש יעמלו חנוכת אלמשכן פי 1 ניסן. וסתכאד כסליו. ורבבי קאלו תווה נעווצ'האלך אלי ישראל לכל יעמל חנוכה פי 25 פי כסליו. וכדאלך נצאר אלי נס אלחשמונאים נצאר פי 25 כסליו. וחתה לליום נעמלו חנוכה. ווקתלי כמל אלמשכן תגטטא בלענן. וחתה משה מה נזמשי ידכל. ווקתלי רבבי יחב יתכלם מעא משה אלענן ימשי פוק אלארון מתאע הלוחות. ווקתלי יתקאם אלענן כאמל יספרו ישראל. ווקתלי רבבי יחבהום יוקפו יהבט אלענן פלבקעה האדיך ויוקפו.
פלפרשה מתאע הזמעה האדי. לפסוק קאללנה אלי משה רבינו לם ישראל לכל. הוני ואחד ינשד. השנווה חיקוללהם אלי למהם לכל. וכאן חיקוללהם עלא למשכן. כאן ינזם ילם לחכמים אלי חיעמלו למשכן ויקולום עלא למשכן. וכאן עלא נדבת המשכן. כאן ינזם יברחלום והאכהוו. כיףמה שפנה אלי פי נהארין למו אכתר מלי יצטחקו. המאלה עלאש למום.
הרש''י ז''ל כתב עלא לפסוק אלי קאל זה הדבר אשר צוה ד' לאמר. לי לומר לכם. מאענאהה רבבי קאלי באש נקוללכם. תתזאווב הנשדה האדי.אלי
משה רבינו קאל לישראל. רבבי וצאני באש נקוללכם. והאנה נחב למצוות יאסר. ובהאדה למיתכם לכל באש יוולי ענדי בזאייד ואחד בזאייד מצוה.
לאכן וקתהה חקו ויקהל יקולהה לפסוק באעד לא תבערו אש בכל מושבותיכם. באש נפהם האנה אלי משה רבינו למהם באש יכתר מלמצוות.
לאכן נשופו. אלי הרש''י ז''ל פסר עלא לפסוק לא תבערו וכו'. יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת ויש אומרים לחלק יצאת. הוני תמה נשדה. והאדה למחלוקת האדי בין רבי יוסי ורבי נתן. עלאש מה קאלשי הרש''י רבי יוסי קאל ללאו יצאת ורבי נתן קאל לחלק מלאכות יצאת. עלאש קאל יש מרבותינו .
ולאכן הוני הרש''י ז''ל חב יזאווב הנשדה מתאענה. עלאש משה רבינו לם ישראל לכל. מערוף אלי משה רבינו קאל לישראל עלא השבת פי פרשת למן. ופי מרה קאלום דינים מן זמלתהם דיני שבת. כיף מה קאל לפסוק שם שם לו חק ומשפטוכו'. ופסרו לחז''ל אלי קאלום באעץ' למצוות ומן זמלתהם דיני שבת. והוני משה רבינו יחב יקולום אלי תמה נקט פי דיני שבת מאזאל מה קאלומשי. ובהאדה למהם לכל. אלי הנאס לכל תערף הדין איכה. ווקתלי חתבדלו חאזה. אידה כאן מה תפאהמאלושי מליח. מה יתפכראשי מליח. ובאש יעמלום המארה. למהם לכל באש כל ואחד יתפכר אלי משה רבינו למהם לכל באש יקולום לחאזה האדיך. והאדה האש חב יקוללנה הרש''י ז''ל. יש מרבותינו אומרים ויש אומרים. מאענאהה חאזה אלי דאכלה פספק. ובהאדה למהם משה רבינו.
אכואני לעזאז. התורה אלי עטאהלנה רבבי פיהה 613 מצוות. וכל דין פיה ברשה דכלאת וכרזאת. ואידה כאן מה נקראווהומשי מליח ומה נעמלושי פיהם המאייר. מה נזמושי נתפכרוהם. וכיף מה נשופו וקת התלמוד התנאים ולאמוראים וחתה לתווה. קדאש מן מחלוקת פדין. אלי מן קוות לגלות נשאו הדין כיפאש. וכליך אחנאן אלי מה נסתמאוו שיי קבאלתהם. ובהאדה קאלו לחז''ל. ותלמוד תורה כנגד כלם. אלי קראיית התורה פיהה כרה קד למצוות לכל. אלי לעבד אלי מה יקראשי. מה ינזמשי יתבת למצוות. אלי מה יערפשי. קדאש מן חאזה תתביינלו חלאל והייא חראם. וקדאש מן חאזה תתביינלו חראם והייא חלאל. ובהאדה תוולי התלמוד תורה הווא השאש. באש נערפו השנווה לחלאל והשנווה לחראם.וקד מה ואחד יקרא שוייה. ואידה כאן מה יכצשי וקת כל יום ללקראיה מה ינזמשי יוצל פלקראייה לחתה שיי. ובלאכץ נהאר השבת. אלי ואחד מרתאח ומכו מרתאח ילזמננה נכצצו כתרת לוקת ללקראיה. וואחד מה יקולשי תווה נקרא. אידה כאן ואחד מה יבדאשי מה עמרו מה יקרא. כיף מה קאל התנא פי אבות. אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. מאענאהה לעבד מה יקולשי תווה לאהי תווה עיאן וקתלי נפצ'ה נקרא ומאזאל ענדי לוקת באש נקרא. עלא כאטר אידה כאן ואחד מה יכצשי וקת מן תווה חתה ואלו לאהי ועיאן. מה יפצ'אשי. ונזיבו הוני מעשה באש נפאהמו האש מאענאהה תווה נקרא. משפחה פי ירושלים חוולת לדאר אוכרא. ולאכן מאזאל פדאר האדיך יסכן ואחד פי בית מלביות מתאע הדאר. כיף מה כננה קבל הוני פי בלאדנה אלי דאר פיהה קדאש מן בית. וכל פמילייה תסכן פי בית. ולאכן הסאכן אלי פלבית האדי הווא חלוץ. אלי מערוף וקתהה לחלוצים מה יעמלושי למצוות. ובהאדה נהאר הזמעה
משאת אם לפמילייה האדי וקאלת לראזל. תעמל מזייה אחנאן נאס דתיים מה נחבושי נשופו חלול שבת. קאללהה באהי תהנאיי. ופעלן עלא בררה מה כאן יביין שיי מן חלול שבת. ולאכן הנסה ענדהם חב אסתטלע כביר יאסר. ובהאדה למרה האדי ברקת מנקבה מתאע לבאב ושאפת אלי לחלוץ האדה קאעד יכתב פשבת. משאת קאלת לולדהה באש יערף כיפאש יתכלם מעאהו. משא לולד דק עלא לבאב. כרזלו לחלוץ קבלו בפרחה. שבת שלום שבת שלום. תפצ'ל. קעדו יחכיו חתה וצלו למוצ'וע לכתיבה פשבת. קאלו מה נערפשי אלי חראם. קאלו פי באלך האנה מאנישי מאמין ברבבי. אנה מאמין אכתר מנך. אלי שפת בעינייה. ובדא יחכילו. קאלו. אלי הווא תרבבה פי פמילייה חילונית פי רוסיה. בו ואמו רפורמים. פי וקת לחרב לעאלמייה לאוולה הזו ללעסכר. וכאן יחארב. מותה מן זיהת הרוס ומותה מן הזיהה לוכרה. וכאנו תממה חתה יהוד אוכרין פלעסכר. וכאנו פצבאח ילבשו תפילין ויצליו ויעמלו הדין מתאעהם. והווא כאן יכמם כיף מה כאנו יכממו ברשה עסכר. עלאש נקתל ועלאש נמשי ללמות ברזלייה. אידה כאן לקיסר מתאע בלאדו ולקיסר מתאע לבלאד לוכרין מגששין מעה בעצ'הם. ימותו אלאפאת עבאד פי זרתהם. האדה כאן התכמאם מתאעהו. נהאר פי וצט לחרב וקדאמו זמאעה יהוד אלי חתה הומאן כאנו יחארבו. קאם עיניה לסמה וקאל. ירבבי האנה נערף אלי אנתין מוזוד. ובאש תביינלי אלי אנתין קאעד לאהי בכל ואחד וואחד. תווה תזי צ'רבה פי צבעו אלי יוולי מה עדשי יגד יצ'רב בלבארוד. מאזאל מה כמלשי כלאמו וצבעו תצ'רב. הזו לספיטאר מזרוח דאואוו ולאכן צבעו ולא מה עדשי יתחרך. ופאת לחרב כרז מספיטאר כמם באש ימשי ירזע בתשובה. ולאכן כמם הווא מאזאלו תלאת שהור יכמל קראייתו. יכמל קראייתו ומן באעד ירזע בתשובה. כמל קראייתו דכל לכדמה ומן באעד זא לישראל. ויחב ירזע בתשובה. ולאכן מה ינזמשי. יערף אלי רבבי מוזוד. ויערף אלי רבבי יחבו באש יתבת התורה ולמצוות. ולאכן מה ינזמשי. תמה חש דאכלו יקולו ארזע. ולאכן יחש פי חראכאתו משלולה. הוני כמם הראזל וקאל. האדה הווא אלי קאלו לחז''ל פי פרקי אבות. אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. יצר הרע מה יכליכשי תפצ'ה. ובהאדה עלאוול מה תזיך לפרצה מה תשייבאשי. קאל מן סירת תוכיר מתאע תלאת שהור. כסרנה בעל תשובה כביר אלי אסמו דוקטור נתן בירנבוים. חתה אחנאן. אידה כאן מה נעמלושי וקת ללקראייה חתה פלחול. יצר הרע יזיבלנה שבאייל יאסר חתה פשבת ופלעיד. יקוללנה עיאן. ילזמני נקעד שוייה חדה למרה וזגאר. וקתאש קאעדין ילקאוו פייה פצ'ה. פלוצטאן נכרז נעמל ביהם דורה. ויופה לעיד ותופה השבת ומה קרינאשי. ''שמא לא תפנה'' יאסר עבאד כאנו מגראמין בלקראייה ולאכן וקתלי שאפו תענוגות עולם הזה בעדו. ויאסר עבאד יקולולוך אידה כאן זינה נערפו נקראו ראו מה נשלמושי . לזוז נקולולום. אלי מהמה כאן התענוג אלי יחשו לעבד פי עולם הזה. מה יסתמאשי קבאלת באש נעמלו לכיף מתאע רבבי. ואלי מה יערפשי יקרא נקולולו. ראו לעבאד תואלדו לכל מה יערפושי ידויוו זמלה. ורבי עקיבא בדא אלף בית עמרו 120 שנה. יהי רצון. אלי רבבי יעאוונה באש מה נחצלושי פלפכרה האדי מתאע יצר הרע. ויעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.
18/03/2009
ויש לשאול כמה שאלות:
א}בצווי השבת אמר הפסוק ''לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת'' ויש לשאול למה אמר ''לא תבערו'' ולא אמר ''לא תדליקו''?
ב}למה הדגיש הפסוק ''ביום השבת'' והלא מתחילה היה הפסוק מדבר על השבת שאמר ששת ימים וכו'?
ג} רש''י פירש למה ה' יתברך הקדים הזהרת שמירת שבת לצווי עשיית המשכן וכליו ללמדנו שעבודת המשכן אינה דוחה את השבת. ויש לשאול מהיכן למד את זה והלא יש לפרש מה שהסמיכה התורה שמירת שבת לצווי המשכן ללמדנו שתשעה ושלושים מלאכות שעושים במשכן הם שאסורים בשבת?
ד}עוד פירש רש''י מה שאמר הפסוק ''לא תבערו אש'' יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת ויש אומרים לחלק יצאת. ויש לשאול למה לא פירש מהו החילוק ומה שם רבותינו שנחלקו ביניהם? ואם כוונת רש''י שיעיין הקורא במסכת שבת ויבין מאליו למה אם כן אמר נחלקו רבותינו וכו' יאמר רק עיין במסכת שבת?
ונתחיל בתשובת שאלה ג' שמה שכתב שהקדים אזהרת שמירת שבת לצווי עבודת המשכן כוונתו שמן הראוי להקדים צווי המשכן שאז נדע איזה מלאכות דרושות להקמת המשכן שהם אסורות בשבת ולמה הקדים אזהרת שבת למשכן? ותירץ ללמדנו שעבודת המשכן אינה דוחה את השבת ולפי זה הוקשה לרש''י למה אם כן אמר הפסוק ''לא תבערו אש בכל מושבותיכם'' שאם כוונת הפסוק ''בכל מושבותיכם'' אסור אבל בבית המקדש מותר להדליק האש אין מקומה כיון שעדיין לא נבנה המשכן? ולכך תירץ יש מרבותינו וכו'. ורמז רש''י על דבר אחר שאינו מענין המשכן וצריך להיזהר בו תמיד והוא שלא לעורר המחלוקת. שהבערה מתפרשת לשני פירושים 1. הדלקת האש. 2. פינוי כמו ביעור חמץ. ופירש רש''י יש מרבותינו שאמרו ''ללאו'' פירוש שצריך אדם להיזהר בזמן שאומר ''לא'' שלא יאמר אותם כמו ביעור חמץ ורוצה לומר שלא לומר ''לא'' בפנים זועפות ''ולאו מוחלט'' שלא ידליק על ידי זה אש המחלוקת אלא יברור מלותיו קודם שאומר ''לא'' ואומרה במקומה שלא לבא לידי מחלוקת ויש מרבותינו שאומרים ''לחלק'' פירוש שלפעמים אומרה ולפעמים אינו אומרה פירוש שבעסקי העולם הזה לא יאמרה אבל בעסקי שמים יעמוד בכל כוחו שלא יחטא ואל יזוז כמלא נימה מדרכי ה' יתברך ויאמר ''לא'' למחטיאים אותו. וכן יזהר מאוד בדבריו ביום השבת שהוא יום מנוחה ולא יוציא מלים סתם מהפה שלא לבא לידי מחלוקת. ולכן יותר טוב לנצל את יום השבת לתורה ולעבודה וזה הזדמנות גדולה שבימי החול הוא רץ אחרי הפרנסה אבל ביום השבת שהיא יום מנוחה ינצל את זה לבחון את בניו מה למדו במשך השבוע וילמד גם הוא עימהם. וזה יותר טוב מללכת לטייל ממקום למקום ולפעמים נגרר אחרי המחלוקת ונמצא העביר את יום השבת במחלוקת ובלי תורה.
אחי היקרים!כתוב בזוהר מי ששמח במשך יום השבת אז בכל השבוע שאחרי השבת יהיה שמח. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה כשאדם חוזר בליל השבת מבית הכנסת אחר תפילת ערבית מלווים אותו שני מלאכים אחד טוב ואחד רע ואם האדם יכנס לביתו שמח וימצא הבית מסודר כראוי המלאך הטוב יברך אותו שתמיד יהיה מסודר ושמח והמלאך הרע על כורחו יאמר אמן. ואם להיפך יכנס לביתו סר וזעף והבית אינו מסודר ומחלוקת שורה בו יקלל אותו המלאך הרע שיהיה תמיד במחלוקת והמלאך הטוב על כורחו אומר אמן.
אנחנו רואים שבני ערינו ברוך השם רצים אחרי התורה והמצוות ומתנדבים הון תועפות כדי להתברך מפי הרבנים וגם להתברך לפני הספר תורה וגם שומרים ומכבדים השבת אם כן כשהמלאכים נכנסים לבית רואים שהכול בסדר והמלאך הטוב יברך אותו שתמיד יהיה בסדר והרע על כורחו משיב אמן. אבל אם הולכים לטייל ואינם ממהרים לבית המלאכים משתעממים והולכים לדרכם ויפסיד ברכתם להיות שמחים תמיד.
ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו לשמור ולכבד שבת כראוי ובזכות זה נהיה תמיד שמחים ורעננים ויגאלינו גאולה שלמה בקרוב אמן!!!
18/03/2009
נבוא לראות שחוץ מהחשבון, פרשת ויקהל ופקודי כפולים מתרומה ותצוה אלא שהראשונים הקב"ה אמרם למשה רבינו כדי שיעשו והאחרונים הם עושים. ויש לשאול למה חזר ואמרם הפסוק היה לו לומר רק ויעשו כאשר צוה ה'? אולם נתחיל לתרץ שאלה אחרת משה רבינו בפרשת ויקהל כשהיה מצוה ישראל לעשות המשכן אמר להם וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו ובנשים הפסוק אמר וכל אשה חכמת לב ידיה טוו את העזים ובבצלאל ואחיסמך אמר מלא אותם חכמת לב יש לשאול דהא החכמה במוח ולא בלב ועוד הפסוק אמר בבצלאל עשה את כל אשר צוה ה' את משה וכי היינו חושבים שבצלאל שנה ואם שנה מי מניחו לעשות? {עיין רש"י ז"ל} אולם המשכן נעשה כדי לכפר על כל ישראל וכדי שתשרה בו השכינה ולזה מי שעובד המשכן צריך לו לעשות שני דברים לעשות הכוונה על כל כלי וכלי כדי שתשרה בו השכינה וצריך לו לעובדה בלב שלם עם הקב"ה ובאהבה רבה להקב"ה כמו שהקב"ה אהבנו ועשה לנו המשכן ר"ל צריך לו להיות חכם כדי לדעת לכוון ויהיה לו לב שאוהב הקב"ה ולזה צריך לו להיות חכם לב ולזה הפסוק אמר כאשר צוה ה' את משה ר"ל כאלו עשהו משה. האם יש מי שמסופק באהבת משה רבינו להקב"ה? אף בצלאל ואהליאב עשו באותה אהבה ובאותם הכוונות שאין מי שיודע הלב אלא הקב"ה.
וזהו למה אמר הפסוק ולחשוב מחשבות ולא אמר לחשוב חשבונות ר"ל מכוונים בכוונות שהם במחשבה ולזה חזר הפסוק עבודת המשכן משום שכל אחת בכוונותיה. וכדי כשאנו קוראים אותה, קוראים אותה על דעת בצלאל וחביריו ונקרא כאלו כוונו באלו הכוונות שכוונו הם. כשאנו קוראים בפרשת המשכן נחשב לנו כאלו עושים אותו כמו שאמרו חז"ל על הפסוק זאת תורת החטאת זאת תורת האשם שמי שקורא פרשיות אלו בהבנה כאלו הקריבם וכמו שאנו מתפללים על דעת אנשי כנסת הגדולה שלא נדע כוונותיהם ונחשב לנו כאילו כוונו כוונותיהם גם כן כשקוראים פרשת המשכן ונכוון על דעת בצלאל וחבורתו כאילו עשינו המשכן בכוונותיהם ובאהבתם להקב"ה ואחד מדברים שמכירים בה אהבת הקב"ה לנו היא התפלה שאם אחד הולך לפגוש מלך או שר לא בקלות יכול לפוגשו אבל הקב"ה מרוב אהבתו לנו נתן לנו רשות להתפלל לו ולא רק זה בלבד אלא שאמרו חז"ל שהקב"ה מתהוה לתפלתם של צדיקים ר"ל הקב"ה עושה נחת רוח כשהצדיקים מתפללים לו. למה רק הצדיקים ולא כולנו? משום כשהם מתפללים, מתפללים בלב שלם ובאהבתם להקב"ה ומבינים מה הם מתפללים.
נכון שצרכים שיש לו לאדם ר"ל בעיות החיים שלו לא יניחוהו להעמיק בתפלתו אבל זה רק כשאנו יבואו לנו מחשבות בתפילה ונשתדלו להרחיקם כדי שיכולים להעמיק אבל אם אנו מביאים המחשבות ומאבדים ההתעמקות שלנו אז מרשיעים עצמנו ומאבדים הזדמנות גדולה שנתנה לנו הקב"ה כדי לשאול מה שרוצים ועושים נחת רוח להקב"ה. האדם אינו חושב שבמחשבותיו הוא מצליח בחייו ולפי מה שהוא חושב ימצא הרבה עצות. נכון שהאדם צריך לו לחשוב במוחו כדי לדעת מה לעשות אבל רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום ר"ל ההחלטה האחרונה אצל הקב"ה שהוא שמחליט אם תצליח או לא ולזה האדם יחשוב רק מעט ויתפלל הרבה כדי שהקב"ה יתן לו העצה הטובה ויתפלל לה' כדי שלא יבוא עלינו מעתה שום דבר רע משום שאם נגזרה גזרה לא בקלות היא נבטלת צריך להביא לעצמו זכות גדולה כדי שיצול כמו שקרה מעשה ברבי שמעון הצדיק שהיה בידו הקופה של הצדקה פעם בשנת רעבון באה לו אשה ואמרה לו פרנסני אמר לה הקופה ריקנה אמרה לו אם אתה לא מפרנסני אשה ושבעה בניה מתים ברעב הלך ופרניסה מנכסיו. אחר כמה זמן חלה שמעון הצדיק ונכנס בסכנה גדולה באו מלאכי השרת לפני הקב"ה ואמרו לו אתה אמרת מי שמחיה נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ושמעון הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בגיל צעיר? הוסיפו לו שתים ועשרים שנה בחייו ר"ל שמעון הצדיק שקראוהו צדיק ודאי יש לו מאות המליונים של מצות ולא זו בלבד אלא שהיה אחראי על הקופה של הצדקה וצדקה תציל ממות ולא הצילתו אלא מצוה גדולה מאוד שהחייה אשה ושבעה בניה.
לא כל האנשים באה לידם מצוה כזאת ולכן האדם מעכשיו יתחיל להתפלל להקב"ה כדי שיביא לנו הטוב. אדם לא אליכם אם יחלה עתיד לשלם כל נכסיו כדי שיתרפה ואולי יתרפה או לא ואם נתרפה מעולם אינו חוזר כמו שהיה ועכשיו מי שבידו הזדמנות כדי שלא יחלה כלל מאבד אותה! אם יבטל קצת זמן מעבודתו וילך להתפלל מנחה וערבית וכי לא יעלה לו בריוח! ולכל הפחות אם מצא זמן מנחה וערבית עובר יתפלל ביחיד יותר טוב מלא יתפלל כלל או בשעת התפלה יתחיל לחשוב מה יעשה כדי שירויח יותר, לא יותר טוב שמניח מחשבותיו אחר התפלה! נכון שהאדם צריך לו לחשוב אבל לא בשעת התפילה ונכון שצריך לו לאדם לרוץ אחר מזונותיו ומזונות בניו והמזון קשה אולם אם יודע שלא הוא שמביאו ולא חכמתו ולא מזכותו אלא הקב"ה הוא שנותן אותה לנו מרוב אהבתו לנו אז יהיה מוכן להתפלל בכל מוחו ולבו להקב"ה ויהיה עוזר לחבירו לפי מה שיכול ולא נאמר שהוא גוזל לו מזונותיו כמו שאמור בגמרא למה הרבנים הראשונים היה הקב"ה שומע לדבריהם כשמתפללים לא כמו הם שקורים יותר מהם ואין כלום שרב יהודה כשימצא המטר חסרה עדיין לא גמר להפשיט נעל מנעליו כדי לעשות תענית תרד המטר אבל הם מתפללים כל היום ואין כלום משום שהם היו עושים קדוש ה' ומתקנאים על קדושת ה' ומה אומרים אנו! ולא יאמר האדם הריני איני מתפלל וברוך ה' צריכים לדעת שהטוב שנותן לנו הקב"ה כשמתפללים לו לא שייך למזלנו ולא נחתם מראש השנה אלא מתנה מאת הקב"ה משום שעשינו לו נחת רוח.
ולזה רבותי! אם אנו רוצים הטוב והשלום והבריאות דבר אחד מועיל לנו והוא התפלה וזה לא ר"ל אדם ישב בבית ויאמר הקב"ה מגיע לי פרנסתי עד לכאן או יתן סודות עבודתו לאחר. כל אחד צריך לרוץ על עצמו כמו שראינו שהמשכן עשהו בצלאל ולא ירד מן השמים משום שבאותו מקום נמחלים לנו עוונותינו ויבוא לנו הטוב צריכים אנו לעשות בידינו אבל לא נשכח העיקר שהתפילה תהיה מסודרת ובהתעמקות ובלא דבור ובשמחה ובאהבה להקב"ה אז הקב"ה יתן לנו הטוב והשלום והבריאות ויבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.
18/03/2009
בפרשת השבוע יש כמה שאלות: רש"י ז"ל פירש על הפסוק ששת ימים משה רבינו הקדים להם דיני שבת קודם שיצום על מלאכת המשכן כדי שיאמר להם שמלאכת המשכן אינה דוחה השבת. למה הקדים להם השבת והא אחר שיאמר להם על המשכן יכול לומר להם שאינו דוחה השבת וכמו שמצינו בפרשת כי תשא שהקב"ה צוה משה רבינו על השבת אחרי המשכן ושם פירש רש"י על הפסוק ואתה דבר אל בני ישראל למה אמר ואתה אפי' שצוותך כדי שתאמר להם על המשכן אינו יקל בעיניך כדי שתדחה השבת ר"ל יכול לומר להם לבסוף אם כן למה משה רבינו שנה? אולם אם נבוא לעיין בדברי רש"י בפרשת כי תשא אל יקל בעינך לדחות השבת ר"ל שמשה רבינו היה נראה לו שמלאכת המשכן דוחה השבת. למה? משום שידוע הדין אם אדם באה לידו מצות עשה כדי שיעשנה וצריך לו לעבור על לא תעשה עשה דוחה לא תעשה אתי עשה ודחי לא תעשה. חז"ל ביארו אך צריכה להיות העשה כדי שתהיה דוחה ואף אחד לא יעשה מה שעולה לו במוחו אבל אם העשה צריכה לדחות עשה ולא תעשה אינו עושה אותה משל השבת היא עשה ולא תעשה זכור היא מצות עשה ושמור היא מצות לא תעשה ועבודת המקדש היא עשה נעשה הקרבנות נדליק המנורה וכו' היה לו להיות עבודת המשכן אינה דוחה השבת אבל הקב"ה אמר למשה רבינו שעבודת המקדש דוחה השבת כמו שאמר הפסוק על השבת כי קדש היא לכם לכם ולא לגבוה ולזה משה רבינו היה חושב עבודת הקודש או מלאכת המשכן שוים ולזה הקב"ה אמר לו אל יקל בעיניך לדחות השבת, נכון עבודת הקודש דוחה השבת אבל מלאכת המשכן שאין מתחילים לקרב בו אלא בר"ח ניסן אפי' שהוא מוכן מ25 כסלו לא. ולזה בתחילה הקהיל בני ישראל קודם שיתחיל לצוותם ויבינם על המשכן התחיל ואמר להם לא תטעו כמותי אצויכם על דבר חשוב אבל לא תעשוה בשבת אפי' שלא תבערו אש בכל מושבותיכם אבל במקדש מותר מלאכת המשכן לא.
אבל יש לשאול למה הכתוב כשצונו לעשות עבודת המשכן אף בשבת לא כתב רק לא תבערו מלאכת ההבערה למה לא כתב דבר אחר משל שחיטה או צביעה או ברירה או מרקד או דבר אחר למה לא כתב רק ההבערה? {עיין רש"י ז"ל} אבל כאן רוצה לרמוז לנו שאפי' שההבערה צריכים לה לצורך עונג שבת כדי לאכול מאכל טרי או לחמם המאכל אנו יכול לומר עונג שבת עשה וההבערה לא תעשה אתי עשי ודחי לא תעשה ולזה הפסוק אמר לא תבערו וכו' יבוא האדם ויאמר למה הרי רוצה לעשות עונג שבת! משום שזה לא עונג שבת רק עונג הגוף יש בה שהאדם מיום שישי מכינה ויקיים מצות לא תבערו. נכון כשהאדם מענג גופו בשבת מצוה שצריכים לאכול שלש סעודות ונאכל המאכל היותר טוב זה כדי שהאדם אח"ך יכול לענג השבת באמת. עונג שבת הוא קריאת התורה כמו שאמר בזוהר הקדוש על יום שבת יומא דנשמתין ז"א יום של תורה ואם האדם בחול עוסק בעבודתו ואף כשיעשה שיעור מוחו יהיה אינו בנחת ואינו מבין הלמוד על בוריו אבל בשבת מוחו יהיה בנחת ויוכל לקרות ולהבין על בוריו, שהאדם צריך לו ליישב דעתו בשבת כמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת כי תשא על הפסוק שבת שבתון מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי ר"ל צריך לו לאדם שתהיה נפשו בשלוה ולא יחשוב בשבת על עבודתו, זה לא שלוה גמורה!
חז"ל אמרו אסור לו לאדם שיקרא שטרי הדיוטות כדי שלא יהיה חושב בהם בשבת. ובזוהר הקדוש אמר מי שנפשו נוחה בשבת ויהיה שמח משמים ישמחוהו. למה כל זה כדי שיהיה נפשו בנחת ויוכל לקרות קריאה על בוריה לא רק כדי שיענג גופו בלבד. נראה לפעמים האדם מחכה עד שתבוא השבת יאמר לך כדי שישב מעט בשלוה נתעיף רוצה לנוח גופו יקום בשעה עשר ילך להתפלל קצת אם מצא עדין תפלה ואח"ך יצא לחוץ ויעשה סיבוב ויחזור לבית ויאכל וישון ויקום ונגמרה השבת ויאמר לך עשיתי עונג שבת. נבוא לראות למה קם מאוחר משום שישן מאוחר מה הוא עושה הלילה וכי היה קורא! לא זה עונג שבת. צריך לו לאדם לישון מוקדם בליל שבת כדי שיוכל לקום מוקדם, בחול ישן מאוחר שהיה עסוק בעבודתו ובצרכיו ויהיה עיף ולזה יקום מאוחר וקריאת שמע אינה בזמנה ומוחו עוסק בדברים אחרים לכל הפחות ביום השבת נפשו תהיה בנחת יקום מוקדם ויקרא קריאת שמע בזמנה ויתפלל בעיון ואח"ך יקדש ויקח סדור ויקרא מעט ואחר סעודה שניה אם רוצה לישון מעט ילך וישון ולא ישכח סעודה שלישית אפי' שהוא שבע כדי להראות על עצמו שהמאכל שאכלו קודם אינו משום שהוא רעב אלא כדי לקיים מצות שלש סעודות וביציאת השבת לא ישכח סעודה רביעית וביותר הנשים המעוברות שעוזרת להם הרבה ומקלת להם הלידה.
נבוא ונראה בגמרא מספרים על אחד שנהיה לעשיר גדול משום שהיה טבח וכשהיה רואה בהמה טובה מניחה ושוחטה לצורך השבת ואדם אחר מחמת שהיה מכבד מאוד השבת עד שקראו לו יוסף מוקיר שבת ונהיה לעשיר גדול. יבוא אדם וישאול הרי אנו ממלאים מאכלים ממינים מינים שונים ואיפה העשרות הגדולה שאומרים בגמרא? אבל החילוק בינינו לביניהם שהם היו מחזרים על המאכל הטוב בשבת כדי שאח"ך יענגו בו השבת בלמוד והם נוחים לא כדי למלאת כריסם בלבד אנו היינו גומרים סעודת שבת קודם חצות ואח"ך הולכים לבית קפה ואח"ך הולכים לקול נוע ונאמר עשינו עונג שבת שהרי התענגנו בבית קפה ובקול נוע ומאכל וכי עשינו עונג שבת כראוי? מי שתאמר לו זה הוא מתלוצץ עליך ויאמר לך אם הלכת לישון מעט ונחת יותר טוב לך. וכי השינה והמאכל לבדם נקראים עונג שבת? האדם בשבת צריך לו לייחד יותר הזמן ללמוד הלמוד של השבת חוץ ממה שהוא צריך ללמוד שאין לו מה לעשות ולזה אם אינו לומד נענש אפי' על ימי החול אפי' שהיה עסוק בצרכיו, השכר שלו כפול כמה פעמים ר"ל השעה בדבר פלוני אצל הקב"ה. והאדם צריך לו להצל ההזדמנות הזה כדי שיתקן עצמו אצל הקב"ה ולזה אמר הפסוק לא תבערו אפי' שיש בה עונג הגוף בשבת אסור. ולזה משה רבינו אמרה קודם מלאכת המשכן לרמוז לנו שעונג השבת הוא בקודש כמו המשכן לא בתענוגי הגוף ולזה אם אנו באמת רוצים לענג השבת צריכים לקבוע שלש או ארבע שעות לכל הפחות לצורך הלמוד כדי שנהיה עשינו השבת כהלכתה וכמו שאמרו חז"ל אלמלא שמרו בני ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין ר"ל הגאולה תלויה בשבת אם אנו עושים השבת כהלכתה הקב"ה יביא לנו משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה.
18/03/2009
פרשת ויקהל פקודי
נצטווינו מצות עשה אחת. שהבית דין לא ידונו דיני מלקות מלקות או מיתה בשבת. ומדרבנן לא ידונו כלל.
בפעם האחרונה ירד משה ביום הכפורים מן השמים ולמחורת כפור אסף את בני ישראל ויצוים על מלאכת המשכן ויאמר להם שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת וציוום שיתנדבו תרומה וגם יבואו חכמי לב לעשות את מלאכת המשכן והראשים הם בצלאל ואהוליאב.
בני ישראל התנדבו בלב רחב גם הנשים היו עוזרים בעבודת המשכן והיו טווים את הצמר בעודו על הכבשים ולא היו מפריעים להם והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן ומאיפה הביאו אותם הנשיאים? אמרו חכמינו זכרונם לברכה שתיבת ''נשיאים'' מתפרשת לשני פירושים: 1. עננים דכתיב נשיאים ורוח וגשם אין. 2.זקנים. ורוצה לומר שהעננים הורידו את אבני השוהם והנשיאים הביאו אותם. בני ישראל הביאו הרבה נדבה יותר ממה שצריך עד שציווה אותם משה שלא להביא עוד ובפרשת פקודי כתוב החשבון כמה הביאו וכמה צריך למשכן אחר זה ממשיך לספר על עשיית המשכן.
ויש לשאול כמה שאלות:
א} כתיב ''לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת'' פירש רש''י יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת ויש אומרים לחלק יצאת פירוש דבריו שהמחלל שבת במזיד ויש עדים ועשו לו התראה חייב סקילה ואם בלי עדים או יש עדים בלי התראה חייב כרת ואם בשוגג חייב להביא קרבן חטאת ושאלו חכמינו זכרונם לברכה הלא יודעים שהמלאכות האסורות בשבת הם המלאכות שהיו במשכן וגם ההבערה הייתה במשכן ולמה אם כן פרט בה הכתוב ''לא תבערו אש'' רבי יוסי השיב שההבערה היא במלקות ולא בסקילה או בכרת כשאר המלאכות והחכמים חלקו עליו ואמרו שרצה הכתוב ללמדינו שאם עשה שני מלאכות שחייב שתי חטאות ולא יסתפק בחטאת אחד. ויש לשאול למה כתב רש''י ''יש מרבותינו'' והלא הוא רבי יוסי ולמה לא כתב רבי יוסי וכו'? ועוד למה אמר ויש אומרים במקום לומר ויש מרבותינו שהיה לו לומר בהיפך יש מי שאומר שהוא רבי יוסי וכו' ויש מרבותינו שהם החכמים?
ב} התחיל הפסוק בציווי השבת ואחר כך המשכן ופירש רש''י הטעם ללמדך שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת ויש לשאול היה לו הפסוק להתחיל בציווי המשכן לדעת איזה מלאכות המשכן ואחר כך ילמדינו שאסור לעשותם בשבת ולא ילמדינו תחילה שאסור לעשותם בשבת ואנחנו לא יודעים מה הם שאסור?
ג} למה אמר הפסוק ''לא תבערו'' ולא אמר ''לא תדליקו'' שפירוש הבערה היא פינוי כמו ביעור חמץ?
נתחיל בשאלה האחרונה והשיבה רש''י ברמז שכתב ''יש מרבותינו אמרו הבערה ללאו יצאה'' ויש לפרש כוונת דבריו שמדבר על שני אופני בני אדם יש חסידים שמדקדקים מאוד על עצמם וכל דבר שיש בו ספק מחמירים בו ומבעירים את האסור ומנקים את עצמם מעל חשש כמה שאפשר ''ויש אומרים לחלק יצאה'' פירוש שיש דברים אסורים ויש מתירים ומוצאים לזה הרבה אמתלות פרנסה שלום בית וכדומה. ולכן אמר רש''י בתחילה יש מרבותינו כיון שהם חסידים ומחחירים על עצמם אבל כשמדברים אחר כך על סתם בני אדם שמתירים ואוסרים כפי ראות עינם אמר ויש אומרים.
ולכן התחיל הפסוק בציווי השבת ללמדינו שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת כשנתבונן נראה שזה דבר פשוט מאוד דקיימא לן עשה ולא תעשה דוחה את עשה פירוש מצוה שיש בה עשה ולא תעשה ומצוה אחרת יש בה רק עשה ויש זמן רק לקיים אחת מהן המצוה שיש בה עשה ולא תעשה היא הקודמת ולא נאמר כשיעשו את מלאכת המשכן יש רק לא תעשה לבד ואם כן מלאכת המשכן עשה והשבת לא תעשה והדין הוא עשה ולא תעשה עשה קודם {אין לסמוך על זה לא להלכה ולא למעשה ומי שיש לו ספק ילך לרב העיר לשאול אותו} בשביל כשהם עוסקים במלאכת המשכן מבטלים גם עשה של עונג שבת ועוד שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שהשבת היא עשה ולא תעשה שנצטווינו ''זכור'' שהיא מצות עשה ''שמור'' היא מצות לא תעשה. ושניהם נאמרו בדיבור אחד ואם כן מה בא הפסוק לצוותינו? ברם פירש רש''י בפרשת כי תשא הפסוק ''אך את שבתותי תשמורו'' פירוש שאפילו אפילו אם ממהרים בעבודת המשכן אינה דוחה את המשכן ורוצה לומר אפילו יש להם חשק אל תטעו לחפש אמתלאות וצדדים כדי להתיר מלאכת המשכן בשבת שמטבע הדברים שמי שיש לו נטייה לעשות דבר פלוני מחפש לו כמה התרים כדי לעשותו ולכן התחילה התורה בציווי השבת לומר שלא נטעה מגודל החשק לעשות את המשכן להתיר את מלאכתו בשבת ולאו דוקא במשכן אלא בכל ענין וענין ולאו דוקא סתם אדם אלא אפילו גדול כמשה איצטריך ה' יתברך לצוותו.
ולכן צריכים לדעת וללמוד מוסר שלא להסיק מסקנות לבד בדין שלפעמים מוצאים שיש מתירים ואומרים שזה מותר מבחינת הפרנסה או שלום בית וכדומה נכון שיש דברים שדוחים דברים אחרים אבל זה יודע רק רב מוסמך ולא אנחנו ואפילו שלמדנו קצת לא למדנו ככל הצורך ואין לנו הזכות לומר מה אסור ומה מותר ועוד שהאדם קרוב לעצמו ואינו מרגיש שזה אסור אם אותו דבר מצערו ולכן צריך לשאול את רב העיר שיש לו סייעתא דשמיא להגיד לנו מה אסור ומה מותר.
גם צריך שלא נחמיר לאסור ל דבר שלפעמים במקום לתקן בא קלקול משל בברכות ידוע שעל הכול אם אמר שהכול יצא יש כמה בני אדם כשאינם יודעים מה ברכת דבר פלוני מברכים שהכול ואינם יודעים שמה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה על הכול אם אמר שהכול יצא דוקא בדבר שאפילו אחר שעיינו בו לא ידעו מה ברכתו אבל אם לא עיינו בו צריכים לעיין ואסור לברך עליו שהכול אלא לשאול את הרב מה דינו ובפרט בזמן שקל מאוד לשאול שיש פלפון.
צריכים לדעת עוד את ערך הברכות שערכם גדול ידוע שאמרו חכמינו זכרונם לברכה קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף ויש לשאול האם קשה לה' יתברך להביא מזונות לאדם? ברם כתוב בזהר שמזונותיו של אדם קשים לפני ה' יתברך וכשהוא מברך עושה נחת רוח לה' יתברך בשבע אז יהנה האדם בזכות הברכה ממזון של מטה וממזון של מעלה גם בזוהר האריך הרבה בזה ויש הרבה סודות בברכות שאנחנו לא מבינים אבל דבר אחד שהוא קל ופשוט ויכולים להבין שמי שאוכל בלי ברכה אינו נעים ואינו טוב וגם אסור ומי שאוכל על ידי ברכה יאכלו ענוים וישבעו ולכן צריכים לזכור תמיד את הברכות ולא לומר שכחנו וכו' שיש לפעמים קטיגוריא כשאוכלים וכשמברכים נתבטלה הקיטגוריא ונהפכת לסינגוריא ובפרט אם מברך ברכת המזון מתוך הסדור ויכווין בה ויברך אותה בשמחה אז ה' יתברך שולח לו פרנסה בשפע ונמצא שטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא.
ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן ואמן!!!
18/03/2009
|
בס"ד
|
עש"ק, פרשת ויקהל פקודי כ''ד אדר התשס"ט,
|
שנה שמינית, גיליון מספר 417
|
|
|
כניסת השבת: 18:13
|
ההפטרה:כה אמר ד' ומסיים: עולת תמיד יחזקאל מ''ה
|
יציאת השבת:18:57
|
|
שבת החדש שני ספרי תורה בראשון פרשת השבוע בשני החדש הזה לכם פרשת בא
|
ומסיים תאכלו מצות
|
|
עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א
העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net
|
|
ראש חדש יום חמישי
|
|
|
בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר
ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש
העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי
להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים
|
לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:
הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א . מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל. ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל. ולמנוחת הרב מרביץ תורה בישראל רבי חיים כהן בר פאנידה. ולמנוחת היקר מר פרץ צבאן בר תיתה המכונה זגנותה . ולמנוחת היקר הפייטן האגדי מר יעקב בשירי בר גזאלה. ולמנוחת האשה הכשרה מרת בחלה בת גזאלה לבית חדאד ז''ל.
|
|
נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים | נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה | שבת שלוםומבורך
|
ראול ולנברג, חלק 1: "המלאך" מעולם לא חבו רבים כל-כך, הרבה כל-כך, לאדם יחיד - שסיפור חייו נקרא כמו דרמה שייקספירית ושגורלו, יותר משישים שנה לאחר השואה, עדיין לוט בערפל הוא הציל מאה אלף יהודים ואתם אפילו לא שמעתם עליו", זעקו האותיות האדומות ממודעת הקיר. אבל, לא ההכרזה הזו היא שגרמה לי לעצור מלכת. עצרתי כשזיהיתי את תמונתו של ולנברג. תמונה מוכרת לי היטב, שהופתעתי להיתקל בה ברחובה של עיר. "תראי!" אמרתי לחבר שהיה עימי. "זה ראול ולנברג!" ''מי זה ראול ולנברג?" היא שאלה. על 'מי זה ראול ולנברג?', אפשר לענות במילה אחת ולומר "מלאך." אבל אפשר, ואולי גם צריך, להאריך מעט בתשובה, למען המוני אנשים, שלמרות היותם מבוגרים אינטליגנטיים, לא ידעו את ולנברג, ושלא באשמתם. צ'רצ'יל טבע את האמרה המפורסמת על הטייסים הבריטיים האמיצים, לפיה: "מעולם לא חבו רבים כל-כך, הרבה כל-כך, למעטים כל-כך". על אותו משקל ניתן לומר, שמעולם לא חבו רבים כל-כך, הרבה כל-כך, לאדם יחיד - שסיפור חייו נקרא כמו דרמה שייקספירית ושגורלו, יותר משישים שנה לאחר השואה, עדיין לוט בערפל. מארס 1944 האובר-שטורם-באן-פיהרר אדולף אייכמן, היה אדם מאוכזב במארס 1944. אחרי חמש שנים בהם ניקה בחריצות את אירופה מהיהודים, לא נותרו לו עוד יהודים להשמיד. ולפיכך נאלץ לעסוק בעבודות זוטרות, כמו פיקוח על הקמת אכסניה עבור קציני גסטאפו בגרמניה. המשימה שיעממה את אייכמן. לא בשביל זוטות כאלו הוא הצטרף לס"ס. אבל המציאות טפחה על פניו: אחרי ביצוע הפתרון הסופי בארצות הכיבוש הנאצי, דומה שלא נותרה לו עבודה טובה יותר. מצב רוחו השתפר להפליא כאשר, בהמשך החודש, הגיע אליו שליח מיוחד עם הוראות ממפקדו הישיר - "התכונן לצאת להונגריה עם יחידת המבצע המיוחדת שלך". גרמניה עמדה לכבוש את הונגריה, שבה חיו שלושת-רבעי מיליון יהודים. הם חיו תחת אפליה קשה וגזירה של עבודת כפייה לגברים, אבל הם עדיין היו חיים. הידיעה הזו הייתה כל מה שנדרש כדי לרומם את רוחו של אייכמן. ראול ולנברג היה גם הוא קודר למדי באותו אביב. סיום החורף השבדי ופריחת הכלניות המרהיבה בשבדיה הניטרלית לא היטיבו עימו. האיש המוכשר והחולמני מאס בעבודתו כמשווק מוצרי מזון ברחבי אירופה. הוא אמנם ביצע אותה על הצד הטוב ביותר, כמו כל דבר אחר שעשה, אבל ליבו התמרד כנגד פעילות בנאלית שכזו בזמן שבעולם השתוללה מלחמה אכזרית בה הנאצים, כפי שחזה במו עיניו במסעות העסקים שלו, שקדו על השמדת היהודים. הוא רצה לעזור. שנתיים קודם לכן צפה יחד עם אחותו בסרט "פימפרנל סמית", שבו הצליח פרופסור שקט ומפוזר לחטוף קורבנות מבין ציפורני הנאצים. הסרט הלהיב את ראול. "הייתי רוצה לעשות משהו כזה", אמר לאחותו. במאי הגיעה ההזדמנות לה ציפה. הוא נשאל על ידי משרד החוץ השבדי אם יוכל לנסוע להונגריה בשליחות דיפלומטית, מצויד בכסף רב, כדי לעשות כל שיוכל להצלת יהודי הונגריה. השבדים התבקשו באותה תקופה על ידי ארצות-הברית לתגבר את הצוות הדיפלומטי שלהם בהונגריה. בקשה זהה הופנתה לכל המדינות הניטרליות. אמריקה נאלצה להכיר באותו זמן באמיתות השמועות על השמדת היהודים, והממשל סבר שדיפלומטים ממדינות זרות יוכלו למנוע מעשי ברבריות כנגד היהודים. ההחלטה הגיעה באיחור רב עבור רוב הקהילות היהודיות באירופה: אבל הקהילה בהונגריה עוד הייתה קיימת, אם כי בסכנה גדולה בגלל הכיבוש הגרמני המתקרב.ולנברג הסכים להיות השליח המיוחד להונגריה. התנאים שהציב, עם זאת, הכו בתדהמה אפילו את הדיפלומטים הותיקים. הוא דרש, בין השאר, יד חופשית להשתמש בכל שיטה שימצא לנכון כולל מתן שוחד, תבע שימונה למזכיר הראשון בשגרירות, כדי שיהיה בעל מעמד שיאפשר לו לשאת ולתת עם הגרמנים, וגם ביקש שיותר לו לאכסן אנשים בעלי תעודת חסות שבדית בבנייני השגרירות. התנאים הללו היו כה בלתי-רגילים, שהם דרשו את אישורו של ראש ממשלת שבדיה דאז, שאישר אותם רק לאחר התייעצות עם המלך גוסטב.ולנברג התמרמר בחודשים הקודמים בשל העבודה שבה עסק: אבל למעשה, דרכה הוא השיג את השליחות הדיפלומטית להונגריה. שותפו הבכיר היה יהודי פליט הונגרי בשם קולומן לאוור, שצורף לועדת החירום להצלת יהודי הונגריה, ועדה שהוקמה על ידי הנציג המקומי של 'הועד לפליטי מלחמה' האמריקני. היה זה לאוור שהציע את ולנברג לתפקיד. לאוור סיפר לוועדה, שולנברג הוא המועמד האידיאלי. הוא שלט בשפות רבות, היה מבריק וחריף שכל, והאנושיות העמוקה שלו הבטיחה שהוא יעשה כל שביכולתו כדי לסייע ליהודי הונגריה הנרדפים.ולנברג לא היה שבדי אופייני. במדינה הניטרלית המאוכלסת באנשים קרי מזג שלא סבלו מהמלחמה שהשתוללה סביבם, הוא היה אדם יוצא דופן. הוא חונך על ידי סבו, דיפלומט בעצמו, ששלח אותו ללמוד ולעבוד במקומות שונים בעולם, מתוך רצון להפוך אותו לאדם רחב אופקים וחופשי מדעות קדומות. הוא גדל להיות מה שהוריו וסבו קיוו: אדם משכיל ורגיש שמצוקת הזולת נוגעת לליבו. כשקרא את המברקים האחרונים שהגיעו למשרד החוץ השבדי, חלפה בו צמרמורת. "אסור לי להתעכב כאן אפילו ביום אחד", אמר לחבריו. "כל יום משמעו אובדן חיי אדם". הונגריה אייכמן התמסר למשימתו החדשה בהונגריה במרץ רב, מתוך תקווה שמסירותו להשמדת הקהילה היהודית הגדולה תזכה אותו בדרגת הקולונל הנכספת. פירות מאמציו התבטאו בדיווחים בהולים של שגרירי המדינות הזרות: "מהמספר המקורי של יהודי הונגריה נותרו רק 400,000 יהודים הנמצאים בעיקר בבודפשט".ולנברג החליט שאסור לו להתמהמה. ב-6 ביולי יצא בדרכו אל בודפשט.בודפשט, העיר היפה המורכבת מבניינים ישנים וחדשים ומתפארת בנהר הדנובה העובר דרכה, הפכה למלכודת מוות ליהודים. הם רוכזו בגטו, וגירושים אל אושוויץ התבצעו דבר יום ביומו. הרכבת שהביאה את ולנברג לבודפשט, יכלה כמעט להתנגש ברכבת אחרת של 29 קרונות בקר שנסעה אל אושוויץ, ועליה שארית יהודי ערי השדה של הונגריה. אייכמן חיכך את ידיו בסיפוק: אבל הסיפוק היה קצר מועד. ממשלת הונגריה לא עמדה בלחץ הבינלאומי הכבד והחליט להשהות לעת עתה את המשלוחים. יהודי בודפשט היו נתונים בייאוש כבד. רבקה לאה קליין מתארת בספרה "ניחוח פרחי שלג", איך קרסה מתעלפת כששמעה על פלישת הגרמנים להונגריה. ולא שהיהודים שם ליקקו דבש לפני כן: אבל אפילו מחנות העבודה האכזריים היו טובים ממחנות ההשמדה, ואפילו אלו שעוד הטילו ספק בקיומן של המשרפות, הבינו את משמעותה המפלצתית של ההשתלטות הגרמנית.ולנברג הגיע לבודפשט בצומת הקריטית הזו, עם השעיית הגירושים. השגריר השבדי דניאלסון קיבל אותו בשמחה. הוא היה דיפלומט שמרן, בעוד שולנברג השליך את השמרנות לכל הרוחות בעבודתו. אבל דניאלסון הניח לולנברג לעשות כרצונו, ואף סמך את ידיו על שיטותיו הבלתי מקובלות. זמנים שכאלה דרשו אמצעים מיוחדים.עוד לפני בואו של ולנברג, החלה השגרירות להנפיק תעודות חסות ליהודים. על אף שלא הייתה להן משמעות אמיתית, הן כובדו על ידי הגרמנים. ראול ולנברג לא המציא את השיטה הזו; אבל הוא שכלל אותה, ועשה בה שימוש נרחב הרבה יותר. כשמדובר היה בהצלת חיי אדם, הוא חשב בקנה מידה גדול. הדיכאון שאיבחן בקרב היהודים השפיע עליו עמוקות. "היהודים נתונים בייאוש עמוק", כתב בדיווח הראשון שלו לשבדיה. "בדרך זו או אחרת, עלינו לטעת בהם תקווה". סבלם של היהודים לא היה חדש לולנברג. בעברו, עבד בבנק בחיפה, שם התוודע לצעירים יהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית. זו הייתה הפעם הראשונה בה האיש אוהב-האדם זועזע עד עמקי נפשו מהעובדות על רדיפת היהודים. מלבד היותו הומניסט אמיתי, בעורקיו שלו זרם מעט דם יהודי. סב-סבו מצד אימו היה יהודי בשם בנדיקס, שהתיישב בשבדיה ונשא נערה נוצרייה. הקשר היהודי הזה היה מרוחק מאד, אבל ולנברג נהג להתגאות בו. אותו קשר יהודי גם גרם להזדהות גדולה יותר מצידו עם סבלם של היהודים. גם בשנים בהן עבד בשיווק מוצרי מזון באירופה הוא היה עד לא פעם למעשיהם של הנאצים, אבל כשניסה לספר על כך לחבריו, הם לא תמיד האמינו לו. השבדים הניטרליים העדיפו לחיות בבועה המוגנת שלהם בסקנדינביה, ולסרב להאמין לשמועות על מעשי זוועה. ולנברג לא היה מסוגל לאמץ את הגישה הזו. ולנברג היה ארכיטקט בהשכלתו, והוא ניצל את כישורי השרטוט שלו לעיצוב דרכון שבדי מיוחד, שישמש כתעודת חסות ליהודים. הוא ידע שהגרמנים וההונגרים מתפעלים מסמלים מרשימים וצבעוניים, ובחר לעצב דרכון בשני צבעים, זרוּע חותמות, בולים וחתימות. אמנם, לדרכון שולנברג עיצב לא היה שום תוקף בינלאומי, אבל הוא פעל כפי שהדיפלומט הצעיר קווה. לא רק שהוא עורר כבוד אצל הגרמנים וההונגרים, נושאי צלב הקרס ונושאי צלב החץ, הוא גם השיג את מה שולנברג קבע שיש לעשות: הוא נטע תקווה בלב היהודים. "שוב הרגשנו כבני אדם", כך בחרה אחת מהניצולות לתאר את הרגשתה כשקיבלה לידיה את מה שזכה לשם: "דרכון ולנברג". המשך בשבוע הבא
השבת - חותם האמונה "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" (לה-ב) הָרַב "תּוֹלְדוֹת אַבְרָהָם" אַבּוּחֲצִירָא זצ"ל פֵּרֵשׁ: חֲזַ"ל אָמְרוּ (ע"ז ג.) שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִימֵי הַמַּעֲשֶׂה, וְהָעוֹלָם הַבָּא - לְשַׁבַּת קֹדֶשׁ (שֶׁהִיא מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא), וּמִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת יֹאכַל בְּשַׁבָּת. וְעַל כָּךְ אָמְרוּ בַּגְּמָרָא (עֵרוּבִין כב.), שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה הוּא עוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה, מַעֲשֵׂי מִצְווֹת, וְהָעוֹלָם הַבָּא, עוֹלַם הַשָּׂכָר. וְזֶה הָרֶמֶז בַּפָּסוּק: "שֵׁשֶׁת יָמִים" - הַמְּשׁוּלִים לִתְקוּפַת חַיֵּי הָאָדָם - "תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה". מְלָאכָה, נוֹטָרִיקוֹן: "מְחֻיָּב לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְווֹת", וְאָז, "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ" - זֶה בְּגַן עֵדֶן, כַּאֲשֶׁר תֵּהָנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה (בְּרָכוֹת יז.). הַשּׁוֹמֵר שַׁבָּת מוֹדֶה בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם עַל-יְדֵי הַבּוֹרֵא, וְחֶלְקוֹ עִם הַמַּאֲמִינִים, "עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי". וְאִלּוּ הַמְּחַלֵּל שַׁבָּת, מַפְקִיעַ עַצְמוֹ מִן הָאֱמוּנָה וּכְכוֹפֵר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ (חֻלִּין ה.). וְהַגָּאוֹן רַבִּי יְשׁוּעָה סוֹפֵר זצ"ל הִטְעִים זֹאת בְּמָשָׁל: מַעֲשֶׂה בְּעָשִׁיר מֻפְלָג שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו. הִשְׂתָּרְגוּ עָלָיו חוֹבוֹתָיו, וְהֻכְרַח לִמְכֹּר טִירָתוֹ וּלְהִתְגּוֹרֵר בְּבִקְתָּה. כָּל רְכוּשׁוֹ נִלְקַח מִמֶּנּוּ עַל-יְדֵי נוֹשָׁיו, וְלֹא נוֹתַר אֶלָּא בְּכֻתָּנְתוֹ לְעוֹרוֹ... גַּם זוֹ הִתְרַבְּבָה וְנִתְרַפְּטָה, הֻטְלְאָה וְנִבְעוּ בָּהּ חֹרִים. בִּקְצָרָה, הָיָה מַרְאֵהוּ כְּאַחַד הָאֶבְיוֹנִים. לְכָל זֶה הִסְכִּין, הִתְרַגֵּל וְנַעֲשָׂה אָדִישׁ לְמַבְּטֵי הַחֶמְלָה וְאַף לַסְּלִידָה. אֲבָל יוֹם אֶחָד עָבַר וְשָׁמַע שְׁנַיִם מִתְלַחֲשִׁים עַל אוֹדוֹתָיו: "שׁוֹטֶה הוּא, חֲסַר דֵּעָה"... עַד כָּאן! פָּנָה אֲלֵיהֶם בִּטְרוּנְיָה: "עָשִׁיר הָיִיתִי וְיָרַדְתִּי מִנְּכָסַי. לֹא אִבַּדְתִּי תִּקְוָתִי, גַּלְגַּל הוּא שֶׁסּוֹבֵב בָּעוֹלָם. אַךְ עַתָּה, עָנִי מָרוּד אֲנִי. תִּרְצוּ, תִּקְרְאוּ לִי אֶבְיוֹן חוֹבֵק אַשְׁפַּתּוֹת, דַּל וְעָנִי - אֲבָל מַדּוּעַ תַּחְשְׁבוּנִי לְשׁוֹטֶה?! אֶת הוֹנִי אִבַּדְתִּי - לֹא אֶת שִׂכְלִי!"... מִהֲרוּ לְפַיְּסוֹ: "חָלִילָה, לֹא רָצִינוּ לִפְגֹּעַ. אֲבָל לָבוּשׁ אַתָּה קְרָעִים מְהוּהִים, טְלָאִים מְאֻחִים - וְעַל אֶצְבָּעֲךָ טַבַּעַת יַהֲלוֹם הַשָּׁוָה הוֹן עָתֵק. אִלּוּ הָיִיתָ מוֹכְרָהּ, הָיִיתָ קוֹנֶה בִּמְחִירָהּ אֹכֶל לִשְׂבֹּעַ וְלֹא הָיִיתָ מְזֵה רָעָב; הָיִיתָ קוֹנֶה בִּגְדֵי כָּבוֹד וְזוֹכֶה לְהַעֲרָכָה. אֱמֹר מֵעַתָּה, הַאֵין זוֹ שְׁטוּת וְאָבְדַּן בִּינָה?!" עָנָה וְאָמַר: "אַל תָּדוּן אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ! הֲלֹא תָּבִינוּ, אִבַּדְתִּי מָמוֹנִי, וַאֲנִי מְקַוֶּה לָשׁוּב וּלְהִשְׁתַּקֵּם, לַחְזֹר לְעָשְׁרִי וּלְמַעֲמָדִי. עוֹד אֶלְבַּשׁ מַחְלָצוֹת וְאֶתְעַדֵּן שֵׁנִית. שׁוֹמֵר אֲנִי עַל הַטַּבַּעַת מִכָּל מִשְׁמָר. אֵינִי מְסִירָהּ מֵאֶצְבָּעִי. אַדְרַבָּה, הִיא הַמַּזְכִּירָה לִי אֶת עָשְׁרִי בֶּעָבָר וְאֶת תִּקְוָתִי לֶעָתִיד".שָׁמְעוּ וְהִתְחָרְטוּ עַל דִּבְרֵיהֶם: "הַצֶּדֶק עִמְּךָ", הוֹדוּ, "וַחֲכָמִים דְּבָרֶיךָ". וְהַנִּמְשָׁל: בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים אָמְרוּ, שֶׁהָאָדָם רוֹכֵשׁ לוֹ בְּמִצְווֹתָיו עֹשֶׁר רַב לָעוֹלָם הַבָּא וּבֶגֶד אוֹרָה לְנִשְׁמָתוֹ. וְהִנֵּה, יֵשׁ שֶׁהִתְרוֹשְׁשׁוּ. מְעַטּוֹת מִצְווֹתֵיהֶם וּמְרֻבּוֹת עֲבֵרוֹתֵיהֶם, הִצְטַמֵּק חֶלְקָם בָּעוֹלָם הַבָּא וְנִקְרְעוּ בִּגְדֵי הַיְּקָר. אֲבָל כָּל עוֹד הַשַּׁבָּת - הַיַּהֲלוֹם הַזּוֹהֵר - בִּרְשׁוּתָם, קְשׁוּרִים הֵם לְשָׁרְשָׁם הַמְּפֹאָר וְנוֹשְׂאִים עַיִן לְעָתִיד טוֹב יוֹתֵר. הַשַּׁבָּת - טַבַּעַת מוֹרֶשֶׁת הַדּוֹרוֹת וְחוֹתַם הָאֱמוּנָה! משמירת השבת רק מרויחים אֵלֶּה הַדְּבָרִים... שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" (לה א-ב) פֵּרֵשׁ רַבֵּנוּ חַיִּים הַכֹּהֵן מֵאֲרַם צוֹבָא זצ"ל בְּסִפְרוֹ "תּוֹרַת חָכָם": מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם פָּתַח אֶת צִוּוּי שְׁמִירַת הַשַּׁבָּת בַּמִּלִּים "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" כְּנֶגֶד חֵטְא הָעֵגֶל שֶׁאָמְרוּ בּוֹ "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל". וְאָמְרוּ חֲזַ"ל: יֵשׁ בִּשְׁמִירַת הַשַּׁבָּת מִשּׁוּם תִּקּוּן לְחֵטְא עֲבוֹדָה זָרָה, רַחְמָנָא לִצְלַן. וּמַדּוּעַ? מִשּׁוּם שֶׁבִּשְׁמִירַת הַשַּׁבָּת מֵעִיד כָּל יְהוּדִי שֶׁהוּא מַאֲמִין בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם עַל-יְדֵי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. וְכֵן כָּתַב רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם זַ"ל (הִלְכוֹת שַׁבָּת פ"ל הט"ו): "הַשַּׁבָּת וַעֲבוֹדָה זָרָה, כָּל אַחַת מִשְׁתֵּיהֶן שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד שְׁאַר כָּל מִצְווֹת הַתּוֹרָה, וְהַשַּׁבָּת הִיא הָאוֹת שֶׁבֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵינֵינוּ לְעוֹלָם. לְפִיכָךְ כָּל הָעוֹבֵר עַל שְׁאַר הַמִּצְווֹת הֲרֵי הוּא בִּכְלַל רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, אֲבָל הַמְּחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וּשְׁנֵיהֶם כְּגוֹיִים לְכָל דִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ מְשַׁבֵּחַ הַנָּבִיא וְאוֹמֵר: 'אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ, שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ' (יְשַׁעְיָה נו-ב)". בַּעַל 'אוֹר הַחַיִּים' מַסְבִּיר, שֶׁהַבְּרָכָה שֶׁנִּתְּנָה לְיוֹם הַשַּׁבָּת גּוֹרֶרֶת עִמָּהּ שֶׁפַע רַב כָּל כָּךְ עַד שֶׁשְּׁבִיתָתוֹ שֶׁל הָאָדָם מֵעֲבוֹדָה בְּשַׁבָּת, לֹא תְּבִיאֵהוּ לְעוֹלָם לִידֵי הֶפְסֵד גַּשְׁמִי כָּלְשֶׁהוּ, אַף שֶׁבְּחִשּׁוּב סְטָטִיסְטִי פָּשׁוּט צְרִיכִים לְהַגִּיעַ לַמַּסְקָנָה, שֶׁעֲבוֹדָה הַמִּתְמַשֶּׁכֶת עַל פְּנֵי שִׁבְעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ מְנִיבָה רְוָחִים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עֲבוֹדָה שֶׁל שִׁשָּׁה יָמִים... זוֹ הָיְתָה אֱמוּנָתָם הַפְּשׁוּטָה שֶׁל הַיְּהוּדִים בְּכָל הַדּוֹרוֹת. וּבֶאֱמֶת, עֵינֵינוּ רָאוּ וְלֹא זָר, שֶׁיְּהוּדִי הַשּׁוֹבֵת מִכָּל מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וְאֵינוֹ מִתְעַסֵּק בִּכְלָל בִּצְרָכָיו הַגַּשְׁמִיִּים, רַק מַרְוִיחַ מִכָּךְ. נְצַיֵּן כָּאן, שֶׁלְּאַחַר שֶׁחֶבְרַת הַתְּעוּפָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חָתְמָה בְּחֹרֶף תשס"ז עַל הֶסְכֵּם לִשְׁמִירַת הַשַּׁבָּת, סִפֵּר לָנוּ מַזְכִּיר וַעֲדַת הָרַבָּנִים שֶׁל גְּדוֹלֵי הַתּוֹרָה דָּבָר מֻפְלָא: מִיָּד לְאַחַר שֶׁמְּנַהֲלֵי הַחֶבְרָה חָתְמוּ וְהִתְחַיְּבוּ שֶׁלֹּא לְחַלֵּל שַׁבָּת, זִנְּקוּ מְנָיוֹת הַחֶבְרָה בְּכַמָּה אֲחוּזִים, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי, כַּיָּדוּעַ, בִּמְחוֹזוֹת הַבּוּרְסָה. גַּם הַחֲבָרוֹת הַגְּדוֹלוֹת, שֶׁמְּנָיוֹתֵיהֶן נִסְחָרוֹת בִּקְנֵה מִדָּה נִרְחָב, יוֹדְעוֹת שֶׁ'זִּנּוּק' מֻצְלָח פֵּרוּשׁוֹ עֲלִיָּה שֶׁל מַחֲצִית הָאָחוּז בְּעֵרֶךְ הַמְּנָיוֹת וְלֹא יוֹתֵר מִזֶּה. בַּחֲלוֹמוֹתֵיהֶם הַוְּרֻדִּים בְּיוֹתֵר, לֹא צִפּוּ בַּעֲלֵי חֶבְרַת הַתְּעוּפָה לַעֲלִיָּה שֶׁל כְּשִׁבְעָה אֲחוּזִים בְּיוֹם אֶחָד, כְּפִי שֶׁקָּרָה לִמְנָיוֹתֵיהֶם בַּיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי חֲתִימַת הַהֶסְכֵּם. הַמֻּפְלָא בְּיוֹתֵר הָיָה שֶׁכַּאֲשֶׁר בָּחֲנוּ אַנְשֵׁי הַמִּקְצוֹעַ אֶת הַשּׁוּק כְּדֵי לְזַהוֹת אֶת הַסִּבָּה לְזִנּוּק מְנָיוֹתֶיהָ שֶׁל חֶבְרַת הַתְּעוּפָה, לֹא מָצְאוּ כָּל סִבָּה שֶׁתַּצְדִּיק וְתַסְבִּיר אֶת הַתּוֹפָעָה. תֹּאמְרוּ: הַפְתָּעָה חַד-פַּעֲמִית, "קוֹרֶה"... בְּרַם, בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי שֶׁלְּאַחַר חֲתִימַת הַהֶסְכֵּם, חוֹזֶרֶת שׁוּב הַתּוֹפָעָה הַמֻּפְלָאָה, וְהַמְּנָיוֹת מְטַפְּסוֹת בְּעוֹד כַּמָּה אֲחוּזִים. וְאִם לֹא דַּי בָּזֹאת, הֲרֵי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי צָנְחָה הַבּוּרְסָה בְּתֵל אָבִיב מִסִּבּוֹת כָּאֵלּוּ וַאֲחֵרוֹת, וּמְנָיוֹתֵיהֶן שֶׁל כָּל הַחֲבָרוֹת יָרְדוּ בְּאֹפֶן מַשְׁמָעוּתִי. רַק מְנָיוֹתֶיהָ שֶׁל חֶבְרָה אַחַת, לֹא רַק שֶׁשָּׁמְרוּ עַל כֹּחָן אֶלָּא עוֹד הִמְשִׁיכוּ לְטַפֵּס. הַמְּנָיוֹת שֶׁל חֶבְרַת הַתְּעוּפָה. הַדְּבָרִים הִגִּיעוּ לִידֵי כָּךְ שֶׁגַּם בַּתִּקְשֹׁרֶת הַכְּלָלִית דִּבְּרוּ הַמֻּמְחִים בְּצוּרָה מְפֹרֶשֶׁת עַל כָּךְ שֶׁהַדָּבָר נוֹבֵעַ אַךְ וְרַק מֵחֲתִימַת הַהֶסְכֵּם עִם הַמִּגְזָר הַחֲרֵדִי וּמִכֹּחַ בִּרְכַּת הַשַּׁבָּת שֶׁהֻשְׁפְּעָה מִמֶּנָּה חֶבְרַת הַתְּעוּפָה. (בָּרְכִי נַפְשִׁי)
הכסף שנתן לצדקה הוא הרכוש האמיתי "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" (לח-כא) פָּרָשָׁתֵנוּ פּוֹתַחַת בַּמִּלִּים: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת". בֵּאֵר רַבֵּנוּ הָ"אוֹר הַחַיִּים" הַקָּדוֹשׁ זַצַ"ל: "אָמְרוּ אֵלֶּה - לִפְסֹל כָּל מִנְיָנִים שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי כָּל מַה שֶּׁמָּנָה הָאָדָם מֵהַקִּנְיָנִים הַמְּדֻמִּים, אֵין מִנְיָנוֹ מִנְיָן. אֲבָל מִנְיָן זֶה - עוֹמֵד לְעוֹלָם". וּבְעִנְיָן זֶה - סִפּוּר: רַבֵּנוּ דּוֹן יִצְחָק אַבַּרְבַּנֵּאל זצ"ל הָיָה שַׂר הַכְּסָפִים שֶׁל מֶלֶךְ סְפָרַד. הוֹצִיאוּ שׂוֹנְאָיו אֶת דִּבָּתוֹ רָעָה, שֶׁהוּא מִתְעַשֵּׁר מֵאוֹצַר הַמֶּלֶךְ. הוֹרָהוּ הַמֶּלֶךְ לְהַגִּישׁ לְפָנָיו סִכּוּם שֶׁל רְכוּשׁוֹ וּנְכָסָיו. חִשֵּׁב הַשַּׂר, וְהוֹדִיעַ לַמֶּלֶךְ שֶׁרְכוּשׁוֹ מִסְתַּכֵּם בְּכָךְ וְכָךְ זְהוּבִים. קָרָא הַמֶּלֶךְ וְאָמַר: "עַתָּה יָדַעְתִּי שֶׁהַמַּלְשִׁינִים צָדְקוּ! הֲלֹא הַקַּרְקָעוֹת שֶׁבִּרְשׁוּתְךָ לְבַדָּן - שָׁווֹת כִּפְלַיִם, שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל הַמִּטַּלְטְלִין וְעַל הַכְּסָפִים". נַעֲנָה הַשַּׂר וְאָמַר בְּהַכְנָעָה: "אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אַתָּה בִּקַּשְׁתָּ מִמֶּנִּי אֶת פֵּרוּט נְכָסַי. הַקַּרְקָעוֹת, הַבָּתִּים, הַמִּטַּלְטְלִין וְהַכֶּסֶף - אֵינָם נְכָסַי. בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע יִתָּכֵן שֶׁאֲאַבֵּד אוֹתָם, אוֹ שֶׁהֵם יִשָּׁאֲרוּ וַאֲנִי אֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. בְּכָל רֶגַע גַּם יָכוֹל אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ לְהַחְרִימָם, וַאֲנִי עָלוּל לָמוּת. הַסִּכּוּם שֶׁהִגַּשְׁתִּי הוּא הַכְּסָפִים שֶּׁנָּתַתִּי לְצָרְכֵי צְדָקָה וְלִתְמִיכָה בְּלוֹמְדֵי תּוֹרָה. אֵלּוּ הֵם נְכָסַי הָאֲמִתִּיִּים, אוֹתָם לֹא יִקַּח מִמֶּנִּי אִישׁ". וְרַבֵּנוּ הַ"בֶּן אִישׁ חַי" זצ"ל הִמְשִׁיל לְכָךְ מָשָׁל: אָב אֶחָד בָּחַן אֶת בְּנוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן: "עֶשֶׂר צִפּוֹרִים עָמְדוּ עַל גַּג. צַיָּד יָרָה וּפָגַע בְּאַחַת מֵהֶן. כַּמָּה צִפּוֹרִים נִשְׁאֲרוּ?" הֵשִׁיב הַבֵּן: "צִפּוֹר אַחַת". אָמַר לוֹ הָאָב: "טָעִיתָ, בְּנִי. אִם אַחַת מֵתָה, הֲלֹא נִשְׁאֲרוּ תֵּשַׁע"... עָנָה הַבֵּן: "בִּמְחִילָה, אָבִי, כְּשֶׁהַצַּיָּד יָרָה - הִתְעוֹפְפוּ הַתֵּשַׁע, וְלֹא נִשְׁאֲרָה אֶלָּא זוֹ הַיְּרוּיָה"... כָּךְ מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם - מִתְעוֹפֵף הוּא, הַיּוֹם מַרְוִיחַ וּמָחָר מוֹצִיא. אֲבָל מַה שֶּׁנּוֹתֵן לִצְדָקָה וּלְמִצְוָה - שֶׁלּוֹ הוּא לָעַד. וַהֲרֵי זוֹ אֱמֶת יְשָׁנָה-נוֹשָׁנָה: תָּנוּ רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה בְּמוּנְבַּז הַמֶּלֶךְ, שֶׁבִּזְבֵּז אוֹצְרוֹתָיו וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתָיו בִּשְׁנוֹת בַּצֹּרֶת, לְהַחְיוֹת נַפְשׁוֹת הַנְּמַקִּים מֵרָעָב. הִתְקוֹמְמוּ אֶחָיו וּקְרוֹבָיו וְאָמְרוּ לוֹ: "אֲבוֹתֶיךָ גָּנְזוּ וְהוֹסִיפוּ עַל אוֹצְרוֹת אֲבוֹתֵיהֶם, וְאַתָּה מְבַזְבְּזָם?!" אָמַר לָהֶם: "אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לְמַטָּה (בָּעוֹלָם הַזֶּה) וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה (בָּעוֹלָם הַבָּא). אֲבוֹתַי גָּנְזוּ בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ. אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לַאֲחֵרִים וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי!" (בָּבָא בַּתְרָא יא.) וְלֹא רַק עַל צְדָקָה וְחֶסֶד וּמִצְווֹת שֶׁבְּמָמוֹן חָל הַכְּלָל. נִסְקֹר אֶת פְּעִילוּתֵנוּ בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם. מֶה עָשִׂינוּ? הִתְפַּלַּלְנוּ, אָכַלְנוּ, הָלַכְנוּ לָעֲבוֹדָה, חָזַרְנוּ, אָכַלְנוּ, הָלַכְנוּ לְשִׁעוּר תּוֹרָה, בִּלִּינוּ עוֹד שָׁעָה, וְעָלִינוּ עַל יְצוּעֵנוּ. טוֹב וְיָפֶה. וְעַכְשָׁו, נִזָּכֵר נָא כִּי בְּעוֹד חֲצִי שָׁנָה נַעֲמֹד בְּפִתְחָם שֶׁל הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים. נַעֲרֹךְ חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ וְנִבְדֹּק, בַּמֶּה בָּאִים אָנוּ לַדִּין. הַאִם נִסְקֹר אֶת הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה וְנֹאמַר: 'אָכַלְנוּ אֶלֶף אֲרוּחוֹת'?! - וַדַּאי שֶׁלֹּא. אֱמֶת, אָכַלְנוּ וְנֶהֱנֵינוּ, הָיָה טָעִים - אֲבָל מִכָּל זֶה לֹא נָטַלְנוּ עִמָּנוּ אֶלָּא אֶלֶף נְטִילוֹת יָדַיִם וּבְרָכוֹת, אֶלֶף בִּרְכוֹת מָזוֹן, אֶלֶף תְּפִלּוֹת, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁעוּרֵי תּוֹרָה! זֶה הַקִּנְיָן הָאֲמִתִּי, וְכָל הַשְּׁאָר "עוֹרְבָא פָּרַח", כַּחֲלוֹם יָעוּף... עוֹד שִׁעוּר תּוֹרָה, עוֹד מַעֲשֵׂה חֶסֶד - וְקָנִינוּ קִנְיַן נֶצַח נוֹסָף! (מַעְיַן הַשָּׁבוּעַ)
כוחה של תפלה ה'גברת' החליפה צבעים. "למה אתה מדבר כך?" ניסתה להתגונן, "אני מחלקת, יש לי כתובות של משפחות! אני יכולה להביא לכם מספרי טלפון, ותאמתו את דברי!" "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים את חרפתם ואינם משיבים... עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת, פח, ב).היום הגדול הפציע. בני הבכור נישא היום, בשעה טובה. פלא שלא עצמתי עין כל הלילה?התארגנו ליציאה, בעלי, בני החתן ואני. רצינו להתפלל תפילת שחרית על יד שריד בית מקדשינו. שמש חיוורת התגלגלה במעלה הרקיע, שולחת קרניים של אור לעיני טרוטות השינה. לשם כך עלינו לנסוע מרחק של כמחצית השעה ממקום מגורינו, ישוב סמוך לירושלים הזמנו רכב, ישבנו בו שלושתנו, נרגשים מכדי לדבר.בדרך, בתחנת האוטובוסים ראיתי את מוריה – אישה פשוטה וחביבה, אשר מבצעת עבודות בית קלות במספר בתים בשכונה. כיוון שבאותו יום חיפשנו להרבות בזכויות, עצרנו לה.מוריה נראתה נורא. השביס שעל ראשה תלוי היה בצורה מרושלת, עיגולים שחורים עיטרו את עיניה ופניה היו נפולות. שאלתי אותה למחוז חפצה. והיא, קולה עולה ממצולות של כאב, סיפרה לנו על המקום שאליו היא נוסעת בשעת בוקר כה מוקדמת: "אני נוסעת לבית החולים... בתי, אפרת... מין מחלה מוזרה נדבקה בה, נדירה ובלתי מוכרת... מחלה שעושה בה שמות. מה לא ניסו הרופאים בכדי להצילה? אך היא, הולכת ודועכת... והיא כולה בת... 10", קולה התרסק והיא הליטה פניה בידיה. מוריה הייתה כל כך מיוסרת! אפרת היא בתה היחידה, והיא כל עולמה. הוצאתי דף ועט, וביקשתי לדעת את שמה. "יום גדול הוא לנו היום, בני הבכור מתחתן בשעה טובה ומוצלחת, ואנו בדרכנו לכותל המערבי, נתפלל על בתך, ונקווה שה' ישלח לה רפואה". מוריה התעודדה מעט, זיק של אמונה ותקווה שב לרצד בעיניה הכבויות. היא המשיכה לספר על תלאות המחלה, על אפרת האומללה אשר גופה מצטמק מיום ליום. הרופאים מאבדים תקווה... היא סיפרה וסיפרה, ואני הקשבתי בדומיה, עד אשר הגיעה לצומת, ממנו יש לה קו ישיר לבית החולים אליו רצתה להגיע. נפרדנו באיחולים חמים, ואנו המשכנו בנסיעתנו, שותקים. כעבור כחמש דקות הגענו לכותל המערבי. אבנים עתיקות, נוצצות בטללי שחרית מול קרניים זהובות, הלב מלא וגדוש, עולה על גדותיו. ליוויתי במבט רך ודומע את בני, הצועד לצד אביו, לעבר רחבת הגברים. ליבי פרפר, שמח והודה, אך גם נצבט. לא קל... לשלוח גוזל קטן הרחק... ביום אחד. פתחתי את סידורי ושקעתי בתפילה נרגשת. לפתע נקטעה תפילתי. דרמה מוזרה התחוללה מול עיני. במרחק מספר מטרים, על יד המחיצה המבדילה, נעמדה קבוצת סטודנטים. הם בחנו בעניין קופת צדקה גדולה וצבעונית המקפצת בין ידיה של אישה קטנת קומה ואצילה. "צדקה לעניים!" התנגנו המילים במבטא דרום אמריקאי מובהק, "את קופת הצדקה הזאת אני מרוקנת בכל ערב שבת, ומחלקת ממנה אוכל למשפחות שאין להם, כדאי לכם לתרום, זו מצוה גדולה!" הצעירים הקשיבו בתום. חלק מהם החלו לשלשל מטבעות. "היי אתם!" הגיח מאי שם זקן מקריח, כנראה המדריך שלהם, "אל תאמינו לדברי הגברת! זה שקר גס! הבלים! את הכסף שהכנסתם היא לוקחת לעצמה! היא שקרנית, כל אוספי הכספים וצדקות הם שקרנים! במיוחד, אלו הדתיים..." הנמיך את קולו בארס. "שלא תתנו אף פעם כסף לצדקה, כל אלו שאוספים – לעצמם הם אוספים". ה'גברת' החליפה צבעים. מעליהם, הניפו יונים צחורות את כנפיהם בקול מחאה. "למה אתה מדבר כך?" ניסתה להתגונן, "אני מחלקת, יש לי כתובות של משפחות! אני יכולה להביא לכם מספרי טלפון, ותאמתו את דברי!" "שטויות", הרים הזקן את אפו, "הכסף הולך אליה, ואליה בלבד!" – קבע נחרצות, מבלי לחונן אותה במבט, והחל להתרחק מהמקום. אחריו הסטודנטים, נשמטים אחד אחד, שולחים לעברה מבטי בוז... האישה הקטנה הייתה חיוורת כסיד, קומתה הקטנה כמו התכווצה עוד יותר, והיא החלה מתייפחת חרישית. עוזבת אישה בית מטופח וכל חמודי תבל, אורזת את משפחתה ועולה לירושלים, לעבר סמטאות של תום ושל טוהר. מחפשת את הטוב והנאצל, ומוצאת מרחב של חסד להתגדר בו. מכתת רגליה במקום שאין קדוש ממנו. לפתע, כמו פטיש רב עוצמה הכה בה, רמס את כבודה עד עפר. ישותה מפוררת כשברי זכוכית, והיא, אנה היא באה?! המשיכה לעמוד כך, נכלמת. עוברים ושבים נדו בראשם ברחמים, יונים צחורות נדמו ממשק כנפיהם. ואני לא יכולתי לעמוד יותר מנגד. התקרבתי אליה, הנחתי יד רכה על כתפה. היא נתנה בי את עיניה הרטובות, מיוסרות. "למה הוא אומר עלי ככה? למה?" סימן השאלה גדולה היה ותובע, ושפתיה חשוקות. "קשה לך עכשיו... גברת..." "חנה". "קשה לך חנה, העליבו אותך, פגעו בך קבל עם ועדה... לא נתנו לך אפילו לענות... אך את יודעת, את בעיצומם של רגעים גדולים, זו שעת רצון גדולה בשמים, אני רוצה שתתפללי על בני החתן שיינשא היום, שהכל ילך כשורה, שהשמחה תהיה תמידית..." חנה נגבה את עינה. רוגע אצילי ירד על פניה. קומתה הזדקפה. היא הרימה את ידה וביקשה. נתתי לה את השם של אפרת, בתה של מוריה. שתבקש עבורה רפואה שלמה. ציבור גדול של נשים הלך והתאסף סביבה בטבעת אוהדת. חנה הפכה בין רגע לרבנית מבוקשת..."יונה בת מיכל לחזור בתשובה"... "דוד בן חכימה לזיווג הגון..." "כוכבה יעל בת שמחה להצלחה"... "כתריאל עמנואל בן צופיה לקבלה לישיבה"... שמות החלו מתעופפים סביבה, שמות ובקשות. וחנה, ברצינות וברגש התפללה ודמעה, העתירה ובכתה, התחננה והתייפחה.. כוס נשברה מתחת לחופה, ועוד הרבה כוסות נשברו במטבחי הקט. הזוג הצעיר נישא באושר, חלפו עברו להם הימים בטוב ובנעימים. יום אחד, אפרורי למדי, פגשתי את שרה לאה, שכנתי מהבניין הסמוך, זו שאצלה מגהצת מוריה. נזכרתי במוריה ובבתה, נזכרתי ביום ההוא, ושאלתי בחשש: "מה שלום אפרת, הבת של מוריה, היא... חיה?" חיוכה של שרה לאה קרן: "איך ידעת? אתמול היא הביאה אותה, כל כולה זורחת, 'הנה הנס המהלך', אמרה מוריה, 'הבאתי אותה שתראי במו עיניך, אפרת קמה לתחייה! לרופאים אין שום הסבר על כך, ואני יודעת שזה התפילות שלכם'. ועוד תפילה אחת קטנה, גורלית.
ספר המדות לרב הקדוש רב נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א
ס''ו] גדולה הכנסת אורחים מהשכמת בית המדרש והקבלת פני השכינה
ס''ז] כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו ככותים דמי
ס''ח] על ידי הכנסת אורחים אימתו מטלת על הבריות
ס''ט] סגולה להחזיר לאשה וסתה על ידי הכנסת אורחים
ע'] על ידי קדשת השם יתברך ההתנשאות של ראשי הדור בתוקף ועז. ועל ידי זה נחשב בעיני כל המצוה של הכנסת אורחים.ועל ידי זה הלומדים זוכים שהלכה כמותם
בדיחות קולקציה של פולונית (-: אומלל אחד התחתן עם אלמנה פולניה, ואחרי כמה זמן נמאס לו ממנה, והוא אומר לה שהוא רוצה לסיים את הקשר. היא אומרת לו "מאמאלה, קיבלת אותי אלמנה, תחזיר אותי אלמנה"
בדיחה
(-: פולניה אחת מבקרת יום יום את בעלה הגוסס. לאחר מספר שבועות ניגש אליה הרופא ואומר לה "אני מצטער, אבל לבעלך נותרו עוד מספר ימים לחיות". משיבה לו הפולניה: "חיכיתי כל כך הרבה זמן, אני יכולה לחכות עוד כמה ימים"
בדיחה
(-: בעלה של פולניה שוכב גוסס ברגעיו האחרונים ומריח את השטרודל שהיא מכינה. "תני לי לטעום בפעם האחרונה את השטרודל הנפלא שאת מכינה" הוא מבקש, והיא עונה "השתגעת? זה בשביל השבעה..."
בדיחה ביום הנישואים ה-25 שלו, פנה לאשתו ואמר: "תראי, לפני 25 שנה היה לנו בית קטן וזול, מכונית זולה, טלוויזיה
21 אינץ' שחור לבן, וישנו במיטת ספה נפתחת. אבל אשתי היתה בת 25.
היום יש לנו בית גדול ויקר, מכונית טובה, טלוויזיה LCD
42 אינץ' ומיטת קינג-סייז עם מזרון מים. אבל אשתי בת 50".
אשתו, שהיא אישה הגיונית אמרה לו: "לך תמצא לך אשה בת 25 להתחתן אתה ואני כבר אדאג לזה שתגור בבית קטן וזול, תנהג במכונית זולה ותישן על ספה נפתחת".
11/03/2009
בס''ד מוסר בלערבי פרשת כי תשא
פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת כי תשא. פיהה 4 מצוות עשה ו5 מצוות לא תעשה מצוות עשה הומאן 1] באש כל ואחד יעטי מחצית השקל 2] באש אלכהנים יכסלו ידיהם וקתלי חיעמלו עבודה פי בית המקדש 3] באש נעמלו שמן המשחה 4] באש פשמטה מה נכדמושי לארץ'. מצוות לא תעשה הומאן 1] באש חתה חד מה ידהן בשמן המשחה 2]באש מה נעמלושי שמן המשחה כאן לבית המקדש 3] באש מה נעמלושי לקטורת כאן לדמת בית המקדש 4] באש מה נאכלושי מן אלחאזה אלי תקרבת ללעבודה זרה 5] באש מה נאכלושי לחם אלי אטייב פלחליב. פלפרשה מתאע הזמעה האדי. יקוללנה אלפסוק עלא מעשה העגל. אלי משה רבינו טלע לסמה נהאר 6 פי סיון באש יזיב התורה. ורבבי עטאהו הלוחות אלי מכתובין מן ענד רבבי. וקאלום אלי חנהבט באעד 40 יום. והומאן חשבו אלי נהאר 16 פי תמוז יכמלו ל40 יום. והווא נהאר 6 פי סיון מה יתחשבשי עלא כאטר מן גיר ליל. ומה יסתמה טלאע כאן נהאר 7 סיון ויהבט נהאר 17 פי תמוז. והומאן וקתלי לקאו משה מה הבטשי נהאר 16 תמוז. קאלו לאזם השנווה נצארלו. וזיד השטן וראלהום מלאכים יהזו פלארון מתאע מיית. קאלו ודאי משה רבינו נפטר. ומשאו לאהרן קאלולו שופלנה האשכון ישד בלאצת משה. ווקתלי חור ולד כלב ומרים קעד ירץ' עליהם קתלו. ואהרן כאף עליהם. עלא כאטר אידה כאן יקתלו חתה הווא. יווליו קתלו נביא ומה יתסמחלומשי דנובהם. ובהאדה קאלום זיבולי הדהב מן ענד נסאכם. עלא כאטר יערף אלי הנסה מה תשלמשי פי דהבהה. יאכי המאן נחאו אלכראץ אלי ענדהם ועטאוהמלו. ותמה ואחד אסמו מיכה. אלי וקתלי ישראל כאנו פי מצרים. כאנו אלי מה יכמלשי חשאב אליאזור מתעהו יחטולו ולדו פי בלאצת ליאזור. ומשה רבינו קאל לרבבי נחב נמנע הזגאר האדון. רבבי קאלו אנה נערף אלי הומאן מוש באהיין וסראחלו באש ימנע ואחד. ומנע מיכה האדה. ווקתלי ישראל חיכרזו מן מצר ומשה חב יטלע לארון מתאע יוסף הצדיק מן לבחר. כדה טרף דהב וכתב עליה שם מפורש וכתב עליה עלי שור ולווחו פלבחר. וטלע לארון מתאע יוסף. ווקתלי תצק לבחר מיכה לקא הטרף דהב האדה וחטו מעה הדהב אלי למו ללעגל. וחטו אהרן פלבוט לסבאך וטלע עגל יקול אני אלקיך ישראל אשר הוצאתיך ממצרים. ובנה אהרן מזבח הווא בידו. עלא כאטר אידה כאן יקולום אבניו. כל ואחד יעמל חאזה פי דרז יכמלו. וקאלום תווה מוכר גדוה עיד. והווא קאל גדוה יזי משה רבינו וכל שיי יופה. ולאכן הומאן קאמו בכרי ובדאו יעבדו לעגל. ורבבי קאל למשה בארה אהבט אלי ישראל גלטו גלטה כבירה.ורבבי קאל למשה רבינו אלי חיקתל ישראל לכל. ווקתהה הבטו 5 מלאכי חבלה באש ינפדו. ומשה רבינו צלה לרבבי. ווקתלי קאלו זכור לאברהם יצחק ויעקב. קתל מנהם 3. וואחד קתלו רבבי. וואחד קתלו משה וקתלי קתל 3000 מן בני ישראל. ורבבי קאל למשה אלי חיעמל מן משה רבינו עם ישראל באעד מה יקתל ישראל. ווקתלי צלה משה רבינו רבבי מה קתלומשי. לאכן לברכה אלי כרזת מן ענד רבבי מה תרזעשי פארגה. ותווה זגאר משה רבינו קד ישראל לכל במה פיהם עשרת השבטים. והבט משה ומעאהו הלוחות. ווקתלי שאף לעגל כסר הלוחות. ורחה לעגל וקאל האשכון מה עבדשי לעגל יזיני. וזאוו זמיע שבט לוי. וקאלום קתלו אלי עבדו לעגל. וקתלו 3000 ואחד. ומן באעד טלע משה לסמה וקעד יצלי עלא ישראל 40 יום ורבבי סאמחהם. ונהארתהה ראש חדש אלול. ולאכן קאלו אלי תווה יעאקבהם בשוייה וכל גלות אלי כרזנה פיה וכל גזרות אלי זאו עלינה פיהום באי מן עון לעגל. ומן באעד עאוד טלאע והבט הלוחות התאניין אלי כתבהום הווא. והבט נהאר כפור. ונהארתהה רבבי קאלו סלחתי כדבריך. ועטאנה רבבי נהאר כפור באש כל עאם יסאמחנה פיה וקתלי נרזעו בתשובה
. מאענאהה משה רבינו טלע 3 מראת לסמה. וכל מרה קעד 40 יום לא כלה ולא שרב. ווקתלי הבט וזהו ולא יצ'וי ומה נזמושי בני ישראל יברקו פי. ומשה רבינו כטה וזהו. באש ינזמו ישראל יתקרבולו. ווקתלי יטלע הסמה האו יקררי ישראל התורה ינחיה. ומן באעד יעאווד יכטיה.
פי אוול לפרשה מתאע הזמעה האדי. רבבי וצא משה רבינו. כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כופר נפשו לד' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם וכו'. מאענאהה וקתלי תחב תחשב ישראל מה תחשבומשי טול. כאנשי תאכד מנהם כל ואחד מחצית השקל. כל ואחד ידפע באש רבבי מה יזיבשי עליהם מגפה. והרש''י ז''ל פסר באש מה תחוכשי פיהם לעין הרע. הוני ואחד ינשד. אידה כאן תמה כטר כיף האדה. עלאש רבבי מה יווצישי באש מה יחשבושי והכהוו. כיף מה קאלו לחז''ל. חמירא סכנתא יותר מאיסורא. מאענאהה תקיל וקתלי ואחד ידכל רוחו פסכנה אכתר מלחראם. חאזה אוכרה השנווה אלי חידפע כל עבד כופר נפשו. האש עמל לעבד באש ידפע כופר נפשו.
לאכן מערוף אלי קאלו לחז''ל. אלי לא ענשה תורה אלא אם הזהירה. מאענאהה פתורה וקתלי תלקא עקובה מלקות האו מיתה. לאזם תלקא פי בלאצה אוכרה מכתוב לחראם מתאע לעבירה האדיך. ולחז''ל קאלו. חתה פי ענינים מתאע עולם הזה. מן השמים מה יעאקבו לעבד כאנשי אידה כאן יביינולו מן השמים אלי הווא ענדו גלאט וילזמו יצלח רוחו וירזע בתשובה. מתלן לעבד אידה כאן ילקא יזיו עליה יסורים כפאף. מה ישבלשי עלא כאטר מה סתחפצ'שי האו שבאלה אוכרה. ילזמנה נערפו לי האדיך המארה מן השמים באש יפייקונה באש נרזעו בתשובה. כיף מה קאלו לחז''ל. הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים. מאענאהה לברודה ושכאנה. והשנווה זאייד פיהם? לחז''ל קאלו. יקצד הוני. אלי ואחד מה יקעדשי תחת למטר ויקול מה ינצארלי שיי האו פי תמוז יקעד שואייע פסמס ויקול מה ינצארלי שיי. כאנשי ואחד ילזמו יסתחפץ' עלא רוחו. ואידה כאן סתחפץ' וזא עליה יסורים. יערף אלי האדיך המארה מן השמים.
והוני לפסוק חב יקוללנה. אידה כאן ואחד ילקא אלי יחשבו ישראל ותמה חשש מתאע סכנה מתאע עין הרע. אלי יקרא חשאבו מלאוול וידפע כופר נפשו. אלי מערוף אלי הצדקה תמנע חתה מלמות. כיף מה קאלו לחז''ל וצדקה תציל ממות. ובהאדה רבבי מה חרמשי לחשאב. עלא כאטר הייא ואשילה מן ענד רבבי באש יעאקב אלי יחב יעאקב. כיף לעקארב וציודה ולמראץ' לא אליכם אלי מוזודין פלעולם. אלי רבבי עמלהם באש יעאקב ביהם אלי יחב יעאקבו. כיף מה שפנה וקת דוד המלך. אלי רבבי חב יעאקב ישראל חט פי קלב דוד המלך באש יחשב ישראל ונפטרו מנהם ברשה .
אכואני לעזאז. לחז''ל קאלו וו עלא אלי יזיו עליה יסורים וקאלו זאדה מוש באהי לעבד בלאש יסורים. הוני יתביינלה כלאם מקלוב. ולאכן התפסיר מתאעהו. אלי לעבד אלי יזיו עליה יסורים והווא יתביינלו הטבע מתאע לעולם איכאך. האו הווא גלט באעד לגלטה פלסתחפאץ'. וקתהה וו עליה. אלי קאעד יקבל פליסורים ומה קאעד יסתנפע מנהם חתה שיי. ולאכן מוש באהי לעבד אלי מה יזיוושי עליה יסורים בלכאמל. אלי מה יפיקשי בלגלאט מתאעהו ולעקובה תקעדלו פי עולם הבא. וגאדי לעקובה אצעב ביאסר מן עולם הזה. כיף מה נצאר מעשה פי ואחד רבבי אלי כאן יוצף פדרש מתאעהו לעקובאת מתאע עולם הבא. ואחד מתלאמדה מתאעהו מן כתרת לכוף טאח דאך. הזזו לדארו והווא מה פאקשי אלי כאנת הצלה מעבייה. ובאעד מה תעדדה לכטר באעד עדד הייאם. קאלולו אלי התלמיד לפלאני נצארלו איכה ואיכה וקת הדרש מן לכוף. קאלום אידה כאן צבר שוייה ושמע האש כמלת פדרש קדאש ינקצו ליסורים מן מלעקובאת. מה כאן ינצארלו שיי . ובהאדה אחנאן וקתלי נלקאו יסורים
ילזמנה נפיקו פיסע ונרזעו בתשובה. אלי רבבי פי ידו כל שיי. והווא ינזם יווצי עלא ליסורים מה יזיוונאשי. ינזם יעטינה לכיר וינזם יאכדו. ינזם יעטינה הצחה וינזם יאכדנה. מאענאהה לעבד אלי חיזרי עלא לחאזה אלי יחבהה אכתר מן הלאזם. ינזם מן השמים ירפצ'ו והזריי מתאעהו לכל יטלע פלפארג. ובלאכץ אידה כאן יתבע פי טרק מתאע חראם. וקתהה אלי יאכדו לכל חתה ואלו אלי מן השמים כתבולו באש יעטיוו. יעאוודו יאכדוהומלו. ואחד תלקא יעמל עמלה פלכדמה מתאעהו ויקעד ינדם עליהה כאן עמלת איכה כיר וכאן עמלת איכה כיר ויתביינלו אלי הווא פי ידו כל שיי. וכאן יתבת רוחו עלאש מן השמים עאקבו כיר. אלי וקתהה יסאמחו משמים וירזעולו כל שיי. ונזיבו מעשה אלי נצאר וקת רבי חי טייב זצוק''ל וזיע''א. אלי תמה עשיר כביר יאסר אלי כאן לילת שבועות יעמל מביתה. אלי יביית עשרה מנאס האו אכתר פי דארו ויזיבלהם מאכלאת ושראבאת מלאח ויעטיהם פלוס. מנהו יעאוונהם אלי כאנו לפלוס קלאל ולעניים יאסר.עלא לעיד. ומנהם אלי יסתממה מחזיק. וירבח זוז מצוות פי מררה. וכאנת תתכלפלו והווא פרחאן. ולאכן לווקת בדא ימשילו לתאלי וכל יום לתאלי. באע זמיע מה ענדו באש יאכל ומה צאתלו שיי. ובאעד לעשרות לכבירה ולמובילייה למליחה. רזאע ינעש הווא ופמילתו עלא חצירה. שבועות קרב והווא בדא יכמם עלא למביתה. וסתכאד יאסר אלי מה חינזמשי יעמלהה אלי מה ענדושי פלוס. מרתו כאנת אשת חייל. ווקתלי שאפת לחיאר עלא וזה ראזלהה פהמת. קאלתלו אסמע מאזאלת ענדי קטעה דהב אלי זבתהה מן דאר בוייה. בארה ביעהה ואעמל ביהה למביתה. קאללהה כיפאש האדי לקטעה לכראנייה והייא עטאהלך בוך ונערף אלי עזיזה עליך יאסר לא מה נאכדאשי. שדד צחיח וגרת ביה ולא ורצ'ה. כדאהה משא באעהה. כדה פלוסהה ומשא באש יחצ'ר למביתה. הווא פתנייה וקאבלו רבי חי טייב. קאלו ענדך פלוס. קאלו קדאש תחב. קאלו אלי ענדך לכל. הראזל מה ערפשי האש יזאווב. מן זיהה האדי לקטעה לעזיזה מתאע מרתו באעהה לדמת למביתה. ופלאכר למביתה מה יעמלאשי. האש יקול למרתו. ומן זיהה ואקף קדאמו רבי חי טייב בכבודו ובעצמו. פלאכר מד ידו לזיבו ועטאהו הצרה מתאע לפלוס לכל ותם מרווח יכמם האש חיקול למרתו. הווא פתנייה וקאבל הצאנע מתאע לביי. קאלו אסמע. סידו לביי חיערס לבנתו התאנייה. ויחב יעטיהה שרביס לפלאני כיף מה עטה לבנתו לאוולה. וקד מה לווזת מה לקיתשי מנו. ותווה רבבי זאבך קבאלתי. ונערף אלי אנתין תאזר קדים יאסר ולאזם תלקא ענדך מקיום מננה האו מננה. שופלי והאו לערבון. ועטאהו שומה כבירה. ואידה כאן תלקא מנו נעטיך דובל קדאש מן מררה מלי פי ידך. ואקבל מה יזאוובו משא וכלאהו. כאיינהו באש ימנע הווא רמאהה פי רקבת לעשיר האדה. וקף יכמם מנין חיזיבלו תווה. הווא איכה וזאהו ואחד עשיר צאחבו קדים. קאלו אסמע יא פלאן. ענדי סלעה זדידה זאייה ונחב נכמל הדיבו. אקבל עלייה הסלעה אלי פדיבו. קאלו בקדאש. קאלו בלי פי ידך. כדה לפלוס ומשה. לעשיר משה לדיבו לקאהו אלי עמל ספקה מליחה יאסר. ובדה יכמל וירפע לדארו. פי וצט התכמיל לקא השרביס אלי חאזתו ביה לביי. כמל רפאע הסלעה לכל לדארו וכדה השרביס ורפעו ללביי. לביי שכרו יאסר. וקאלו חתה האנה מלי קאלי לכדים אלי כלפך אנתין ערפת אלי לאזם תלקאלי. ועטאהו סומה כבירה פלוס ורואח. פתנייה קאבלו רבי חי טייב. קאלו האמה כיר אלי עטיתני האו אלי עטיתך. פי וקתהה קאם כבלו עלא ראצו. ורבי חי כרזלו הצרה מתאע לפלוס אלי כדאהה מן ענדו ורזעהאלו. ומן וקתהה רזאע לעשרות מתאעהו ואכתר מלי כאן. מן הוני נשופו. אלי רבבי ינזם פי דקיקה יכללי ואחד תחת הספר ופי דקיקה ינזם ירזעו מן לעשירים לכבאר. ובהאדה אחסן חאזה נעמלו גרץ' רבבי. ויהי רצון אלי הווא יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.
11/03/2009
|
בס"ד
|
עש"ק, פרשת כי תשא י''ז אדר התשס"ט,
|
שנה שמינית, גיליון מספר 416
|
|
|
כניסת השבת: 18:08
|
ההפטרה:בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם ומסיים: דברתי ועשיתי יחזקאל ל''ו
|
יציאת השבת:18:53
|
|
שבת פרה שני ספרי תורה בראשון פרשת השבוע בשני זאת חקת התורה פרשת חקת
|
ומסיים עד הערב
|
|
עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א
העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net
|
|
|
|
|
בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר
ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש
העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי
להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים
|
לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:
הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א . מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל. ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל. ולמנוחת הרב מרביץ תורה בישראל רבי חיים כהן בר פאנידה. ולמנוחת היקר מר פרץ צבאן בר תיתה המכונה זגנותה . ולמנוחת היקר הפייטן האגדי מר יעקב בשירי בר גזאלה. ולמנוחת האשה הכשרה מרת בחלה בת גזאלה לבית חדאד ז''ל.
|
|
נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים | נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה | שבת שלוםומבורך
|
חושלה בגיהינום סוניה שיינוולד נמלטה בגיל 16 מן הטבח ביהודי הגטו, וסיכנה את חייה כלוחמת פרטיזנית. סוניה אורבך לא אוהבת חולשה. אבל היום, בביתה הבטוח, עם וילונות בצבע אפרסק המתנודדים קלות ברוח - סוניה מתחילה לדמוע.זה לא מפתיע, בהתחשב בסיפור שהיא מספרת: הסיפור על סוניה שיינוולד בת ה-16 שנמלטת מהטבח בגטו היהודי בלובומל, בפולין, ובסופו של דבר מגיעה ליערות ומצטרפת ללוחמים הפרטיזנים, שיצאו למשימות שגרתיות לפיצוץ רכבות נאציות ולשיבוש התקשורת. הקריעה מחייה הקודמים הייתה נוראית, אבל המנהיגים הפרטיזנים הקנו שיעור מפתח אחד: אסור לבכות.עד היום, מדגישה סוניה, היא לא בוכה - רק עכשיו, בגלל הזרוע שלה שנשברה לאחרונה מנפילה ומוחזקת בעניבה. סוניה היא בת 82, לבושה בטרנינג קטיפה חום, נתמכת במקל ועיניה פחות ערניות מבעבר.אני יותר רגשנית עכשיו בגלל משככי הכאבים", היא מסבירה כבדרך אגב במבטאה הפולני העדין, ומצביעה לעבר קופסת בונבוניירה, "תתכבדי בשוקולד".שיערה הענברי מסודר בקפידה והיא זוקפת את אפה המלכותי באצילות. אפילו כשעיניה לחות, אי אפשר לטעות בכוח הטמון בה, הכוח אשר החזיק אותה באותן שנות מלחמה. סוניה הייתה תמיד כזאת שמתמודדת עם מצבים קשים. כשהייתה נערה, הסתתרה במשך יומיים מהגרמנים במחבוא צר ונמוך שחייב זחילה, יחד עם 16 יהודים אחרים. סוניה הבינה שאמה לא תוכל להחזיק מעמד כך עוד זמן רב, וכשהגרמנים התחילו לחסל את הגטו, הודיעה בפשטות לאביה שהם חייבים לברוח.במסתור, לא היה למשפחות מזון, רק עגבנייה אחת על מקל, שאותה היו מעבירים ביניהם כדי ללחלח את שפתותיהם. "מאין הייתה לי הזכות להגיד לאבא שאנחנו צריכים לברוח?" שואלת סוניה ומשיבה: "ראיתי שזה עניין אבוד, אם נצא לפחות יהיה לנו סיכוי. ואבא שלי אמר, כן, הולכים."לרוע המזל, שמענו מייד אחר כך ירייה", מספרת סוניה. הכדור קטל את דודתה.יתר בני המשפחה זחלו מתחת לגדר והגיעו לרחוב מכותר בחיילים. אביה של סוניה רץ וירייה הדהדה. אמא שלה רצה אחריו ועוד ירייה נשמעה. דודה אחרת אמרה לסוניה שהם חייבים לברוח חזרה, אבל היא סירבה, כיווצה עצמה לכדור על הקרקע. ואז אמא שלה חזרה. אביה הצליח לחצות את הרחוב. שוטר ירה באוויר. אמא של סוניה שיחדה אותו בטבעת, והוא איפשר למשפחה לברוח.הם הלכו בערך 20 קילומטר עד לכפר נודיז, שבו נולדה אימה של סונייה, בתקווה למצוא שם חברים. דיירי הבית הראשון שאליו ניגשו, הציעו להם לחם ומים, אבל ביקשו מהם לעזוב. ואז נזכרה אמא של סוניה באחיה, צבי, גשש מנוסה, שגר בכפר. "אם תמצאו את אחי אז נלך", היא אמרה ל'מארחיהם'.כשדוד שלי בא, התקווה שלי התחזקה כל כך", סוניה נזכרת. "חשבתי לעצמי, עכשיו תהיה לנו אפשרות לשרוד. הוא גר בכפר הזה, הוא מכיר את כולם, הוא אדם אהוד. הוא יוביל אותנו למקום מסתור."מסתבר ששפתו המליצית של האח לא הועילה מייד, כפי שקיוותה המשפחה. הוא הוביל אותם ליער במפגש הגבולות של בלארוס, פולין ואוקראינה, שם הגיע אליהם איכר והתחיל לבכות כשראה את סוניה. "הוא אמר לדוד שלי, 'אתם הזקנים כבר חייתם, אבל לה לא היו חיים. תסתכל עליה! אם תיכנסו עמוק יותר ליער אני אעזור לכם עם אוכל.'"לאיכר הזה קראו טיכון מרטינז, והוא אכן התגלה כמושיעה של המשפחה - ובסופו של דבר אף הוביל אותם ללוחמי ההתנגדות. עם תפוחי האדמה שנתן והבגדים שניקה, הצליחה המשפחה לשרוד את החורף הקשה, כשהיא מתגוררת במעין סוכה. באביב 1943, הזהיר אותם טיכון מלאומנים אוקראינים האורבים ביערות. המשפחה נמלטה בחזרה לבית בכפר, שם החזיקה אותם אלמנה אחת באסם, אבל מכיוון שהאביב עמד בפתח, היא חששה שהם יתגלו. תוך זמן קצר הגיע אליהם טיכון. "הוא אמר, 'יש פרטיזנים בסביבה, אבל השמועה אומרת שהם הורגים יהודים'", מספרת סוניה. "לא הייתה לנו ברירה." בני המשפחה היו חלושים מהרעב המתמשך, ולא יכלו ללכת ברגל. הם יצאו לפגוש את הפרטיזנים על סוס ועגלה.בסוף, מישהו יצא והסתכל עלינו, שלדי עצמות, לאבא שלי היה זקן אדמוני", סוניה אומרת. "הוא אמר, 'בסדר, כמה מכם מאומנים להשתמש בדינמיט? איפה כלי הנשק שלכם?' לא היו לנו כלי נשק. אבל דוד שלי היה מקומי והוא הכיר כל נקודה."הפרטיזנים קיבלו את המשפחה - וסוניה גילתה ביער חיים שמעולם לא יכלה להעלות בדמיונה. ללוחמי ההתנגדות היו בונקרים תת קרקעיים, סידורים לכביסה ובישול מזון - מערכת חברתית שלמה. דודה של סוניה מונה לתפקיד הגשש של המפקד הראשי. תפקידה של אמה היה לבשל, של אביה לאסוף או לגנוב מזון מהכפרים, וסוניה הפכה לאחות בלתי-מוסמכת ועבדה יחד עם רופא המחנה.הטיפול בפצעי הלוחמים היה, לעתים קרובות, מבעית. אבל למרות שסוניה, אז בת 17, טיפלה בהם בגבורה, היא לא קיבלה יחס מועדף לאורך זמן: לאחר מספר חודשים, החלו הרוסים לרטון שסוניה אף פעם לא נשלחה למשימה. תוך זמן קצר היא יצאה. במהלך הקרב בקובל שבפולין ב-1944, היא אף הייתה בחזית במשך עשרה ימים. "ביום היינו צריכים לשכב בלי תנועה כי המטוסים שלהם (-הגרמנים) טסו למעלה והשליכו פצצות", היא נזכרת. "ובכל זמן שיכולנו, עזרתי לרופא לכרות איברים וכן הלאה." לרוסים היו 70 עגלות של פצועים במשימה הזאת. כשסוניה חזרה למחנה, הוריה לא זיהו אותה.ובכל זאת, אפילו בזמנים הכי קשים, היה בסוניה רצון לחיות, שהתחדש במשנה מרץ בקרב הפרטיזנים. "כל כך שמחתי שאני יכולה לקחת חלק במלחמה נגד הנאצים האלה שהרגו אותנו", היא אומרת. "פתאום לא פחדתי מהפצצות, אני, הקטנה במשפחה, ילדה שפחדה אפילו מזבוב."למרות תחושת הכוח שרכשה, היה לה קשה לסבול אבדות. דודה של סוניה, צבי, נורה למוות באחת ממשימות הסיור המקדימות. כשהמפקד חזר למחנה ומסר את הידיעה למשפחה, נשברה אמה של סוניה. אז אמר לה המפקד: "כאן אסור לך לבכות."סוניה איבדה גם חבר. כשהצטרפה לפרטיזנים הבהירה לה אשתו של המפקד שכדאי לה, לסוניה, להיות בת זוגו של הסגן, אחרת תיאלץ להתמודד עם לחצים קשים יותר. אז הציע יהודי צעיר אחר בקבוצה, פיוטר מנקר, להציג כאילו הוא החבר ובן הזוג שלה. הוא היה מנגן בגיטרה שלו תוך כדי רכיבה על סוס. הוא וסוניה היו שרים ומשוחחים, אבל הוא מעולם לא נגע בה. יום אחד הוא יצא למשימת סיור שממנה לא שב. סוניה עדיין מחזיקה באחד ממכתבי האהבה שלו.בסופו של דבר, הצבא האדום הסובייטי התקדם, והפרטיזנים ידעו שהם חייבים ליצור עמם קשר. סוניה התלוותה ליחידת סיור אל גבול היער. זה היה זמן מבלבל, וקשה היה לדעת מי שייך לאיזה צד. ראש היחידה החליט לרכב החוצה. הוא נתן לסוניה תרמיל וביקש להחזיר אותו למחנה אם הוא לא יישאר בחיים. התברר שהקבוצה שלקראתה רכב הייתה של לאומנים אוקראינים, ולא של הצבא האדום כפי ששיער. הוא נורה, וסוניה חזרה ליער עם רכושו.כשבסופו של דבר הצליחו הפרטיזנים ליצור קשר עם הצבא האדום, חששו הוריה של סוניה להצטרף, כי ידעו שעלולים לשלוח אותם למוסקבה, וידרשו מסוניה להתגייס. קצין פרטיזני יהודי לחץ עליה לעזוב במקום זה את היחידה, כך שתוכל לחמוק מצו הגיוס. החזית המשיכה להתקדם, ומשפחתה של סוניה ברחה מהקרָבות הקרֵבים. הם מצאו מחסה בבניין נטוש עם יהודים חסרי בית אחרים. אבל הבניין היה נגוע בטיפוס, ואמה של סוניה נפטרה מהמחלה.האובדן האחרון היה הקשה מכולם. אחרי המלחמה, חזרה סוניה ללובומל וגילתה שמ-15,000 היהודים שחיו שם, נותרו בחיים רק 50. ששים מבני משפחתה המורחבת של סוניה נרצחו. היא איבדה את שני אחיה, כמו גם את אמה. אביה ניצל ונישא מחדש.סוניה פגשה את בעלה לעתיד, יצחק אורבך, בדרכה מערבה למחנה פליטים עם אביה. סוניה ויצחק בילו 4 שנים במחנה עקורים ובסופו של דבר היגרו לברוקלין, שם זכו לשני ילדים ו-52 שנות חיים יחד, עד לפטירתו של בעלה ב-1997. במשך רוב השנים האלה, סוניה בקושי דיברה על חייה ביערות פולין.הכאב היה כל כך עז", היא אומרת. "ותמיד חשתי שהסיפור שלי לא חשוב. האנשים שעברו מחנות ריכוז, הסיפור שלהם הרבה יותר חשוב."אבל לפני שש שנים, שמע חבר צוות במרכז הקהילה היהודית, על עברה הפרטיזני של סוניה, וביקש ממנה לדבר על זה. השיחה בת ה-15 דקות הובילה אותה לקרן החינוך הפרטיזאני היהודי, שערך תוך זמן קצר ראיון ממושך, וסוניה התחילה למצוא את קולה, ולתת ביטוי לסיפורה.מה שאני הכי רוצה זה לדבר אל ילדים, כי להם צריכים לספר את הסיפור ולהעביר להם את המסר שאף פעם, אף פעם, אסור להיכנע", היא אומרת. "אסור להגיד 'אי אפשר לעשות את זה'. מוכרחים לעשות את זה."היא מעולם לא העלתה בדעתה שתשתף את העולם כך בסיפורה האישי. "החלום שלי ביער היה: אילו רק היו לי עיפרון ודף", היא אומרת, ונדה ראשה בצער קל. "תכתבי על העונות המתחלפות, על החיות הצוברות מזון, על צבעי העלים וכל מה שעברנו."הראש שלה תיעד מה שהדף לא יכול. היום, סוניה מספרת את סיפורה עשרות פעמים בשנה, למרות שרואים, מתחת לכוחות הפלדה שלה, שזה עדיין מכאיב לה.אני חייתי את זה!" היא אומרת, מנענעת בראשה, כמו לא מאמינה. ואז היא בולעת דמעה, ומחייכת במאמץ
הפרה שעלתה בסלם "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ל-יב) מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד מִן הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, הַצַּדִּיק רַבִּי יִצְחָק מִנַּשְׁכִיז זצ"ל, שֶׁהָיָה מִתְבּוֹדֵד בְּחַדְרוֹ אֲשֶׁר בַּעֲלִיַּת הַגַּג וְלוֹמֵד תּוֹרָה בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. וְהָיָה מְצַוֶּה לִמְשָׁרְתוֹ בְּאַזְהָרָה חֲמוּרָה, שֶׁלֹּא יַפְרִיעוּ לוֹ וְלֹא יִכָּנְסוּ לְחַדְרוֹ. רַק פַּעַם אַחַת בְּיוֹם פָּתַח בְּעַצְמוֹ אֶת דַּלְתּוֹ, וְאָז הָיוּ הַכֹּל נִכְנָסִים לְחַדְרוֹ בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ, לְקַבֵּל בִּרְכָּתוֹ וּלְהִוָּשַׁע בַּעֲצָתוֹ. בֵּין אֲנָשָׁיו הָיוּ שְׁנֵי סוֹחֲרֵי בָּקָר, שֶׁלֹּא עָשׂוּ צַעַד בְּלֹא בִּרְכָּתוֹ. לִפְנֵי כָּל קְנִיָּה אוֹ מְכִירָה - שָׁאֲלוּ בַּעֲצָתוֹ, וְאָכֵן הִצְלִיחוּ בְּכָל מַעֲשֵׂיהֶם. פַּעַם אַחַת פָּרְצָה מַגֵּפָה בְּעֶדְרֵי הַבָּקָר. פָּרוֹת וּשְׁוָרִים חֲסֻנִּים מֵתוּ כִּזְבוּבִים, עֲדָרִים שְׁלֵמִים נִמְחוּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. חָרְדוּ שְׁנֵי הַסּוֹחֲרִים לְגוֹרַל עֶדְרֵיהֶם, וּמִהֲרוּ אֶל הַצַּדִּיק שֶׁיַּעֲתִיר בַּעֲבוּרָם שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם נֶגֶף. הִגִּיעוּ לְבֵית הַצַּדִּיק, וְהַמְּשָׁרֵת עָצַר בַּעֲדָם: הַצַּדִּיק לוֹמֵד וְאֵין לְהַפְרִיעוֹ! יֵשׁ לְהַמְתִּין וּלְחַכּוֹת עַד שֶׁדַּלְתּוֹ תִּפָּתַח. הִתְחַנְּנוּ וְאָמְרוּ: "כָּל רְכוּשֵׁנוּ עָלוּל לָרֶדֶת לְטִמְיוֹן, בְּכָל דַּקָּה מֵתִים שְׁוָרִים לַעֲשָׂרוֹת! בַּעֲדָרֵינוּ מֻשְׁקָע הוֹנָם שֶׁל אַלְמָנוֹת וִיתוֹמִים. שֻׁתָּפִים הֵם בַּעֲסָקֵינוּ וְיִשְּׂאוּ אִתָּנוּ בְּהֶפְסֵדֵינוּ". פָּג לִבּוֹ שֶׁל הַמְּשָׁרֵת, וְהוּא פִּנָּה אֶת הַדֶּרֶךְ. עָלוּ הַסּוֹחֲרִים בַּסֻּלָּם, נָקְשׁוּ עַל הַדֶּלֶת וּפְתָחוּהָ, וְנִכְנְסוּ לְחַדְרוֹ שֶׁל הָרַב. הָרַב יָשַׁב בְּחַדְרוֹ, עָטוּף בְּטַלִּית וּמֻכְתָּר בִּתְפִלִּין, וְעָסַק בְּסִתְרֵי תּוֹרָה. כְּשֶׁשָּׁמַע אֶת הַדֶּלֶת נִפְתַּחַת, נָשָׂא רֹאשׁוֹ, רָאָה אֶת הַבָּאִים - וְעֵינָיו קָמוּ. פִּיו נִפְעַר בְּתַדְהֵמָה וְחִוָּרוֹן כִּסָּה אֶת פָּנָיו. כִּמְעַט הִתְעַלֵּף. כַּעֲבֹר רֶגַע אָרֹךְ הִתְעַשֵּׁת, שָׁמַע אֶת זַעֲקָתָם וּבֵרְכָם כִּמְבֻקָּשָׁם. וְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, רְצוֹן יְרֵאָיו עָשָׂה וַתִּפָּסֵק הַמַּגֵּפָה. לְאַחַר שֶׁהָלְכוּ, קָרָא הָרַב לַמְּשָׁרֵת וְאָמַר לוֹ: "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ? הֲרֵי הוֹרֵיתִי לְךָ שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס אֲנָשִׁים לְחַדְרִי בִּשְׁעַת הַלִּמּוּד". הִתְנַצֵּל הַמְּשָׁרֵת וְאָמַר שֶׁהָיְתָה זוֹ שְׁעַת הַדְּחַק, כִּי אַלְמָנוֹת וִיתוֹמִים הָיוּ עֲלוּלִים לְהַפְסִיד אֶת כַּסְפָּם. הִתְרַצָּה הָרַב וְאָמַר: "טוֹב עָשִׂיתָ, אַךְ דַּע לְךָ שֶׁלֹּא בִּכְדִי צִוִּיתִיךָ עַל כָּךְ. כְּשֶׁאֲנִי לוֹמֵד, מָצוּי אֲנִי בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אוֹר וְזֹהַר, רוּחָנִיּוּת וְהִתְעַלּוּת. וְעָלַי לְהָכִין אֶת עַצְמִי וְלָרֶדֶת עֶשֶׂר מַעֲלוֹת אֲחוֹרַנִּית, כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת קְהַל הַפּוֹנִים, הַמְּצוּיִים בְּעוֹלָם שֶׁל חֻלִּין וְשֶׁל גַּשְׁמִיּוּת. כְּשֶׁהֵם פָּתְחוּ אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנְסוּ מִבְּלִי הוֹדָעָה וַהֲכָנָה מֻקְדֶּמֶת, כִּמְעַט הִתְעַלַּפְתִּי! לְפֶתַע רָאִיתִי שְׁוָרִים לְבוּשִׁים כִּבְנֵי אָדָם, וְהִרְהַרְתִּי בִּבְעָתָה: מֵאֵימָתַי יוֹדְעוֹת פָּרוֹת לַעֲלוֹת בְּסֻלָּם?!"... כָּכָה זֶה, "הַמַּחְשָׁבָה הִיא הָאָדָם" וּ"בַמָּקוֹם שֶׁהָאָדָם חוֹשֵׁב - שָׁם הוּא" (צַוָּאַת הָרִיבַּ"שׁ). אַבְרֵךְ אֶחָד נִצְרַךְ לְפַרְנָסָה וְהֶחְלִיט לִהְיוֹת עֶגְלוֹן. כְּשֶׁבָּא לִפְנֵי רַבּוֹ, הִזְדַּעְזַע וְסָפַק כַּפָּיו: "מַה קָּרָה לְךָ?! הָפַכְתָּ אֶת רֹאשְׁךָ לְ... אֻרְוָה?!" אִם כֵּן, אֵיךְ הָיוּ רוֹאִים אוֹתָנוּ הַ"בֶּן אִישׁ חַי" אוֹ הָ"אוֹר הַחַיִּים" הַקָּדוֹשׁ, הַאִם כַּחֲפִיסַת מְנָיוֹת מְעֻנֶּבֶת... כְּכַרְטִיס אַשְׁרַאי מְהַלֵּךְ... כִּמְכוֹנִית מְדַבֶּרֶת?! מְזַעְזֵעַ לַחְשֹׁב עַל כָּךְ! מַדּוּעַ הִתְעוֹרַרְנוּ לְנוֹשֵׂא זֶה? בִּגְלַל דְּבָרָיו שֶׁל הָ"אוֹר הַחַיִּים" הַקָּדוֹשׁ בִּתְחִלַּת פָּרָשָׁתֵנוּ. כּוֹתֵב הָ"אוֹר הַחַיִּים" עַל הַפָּסוּק: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", שֶׁהָאָדָם הוֹלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, כְּשֶׁרֹאשׁוֹ לְמַעְלָה, מִשּׁוּם שֶׁהוּא שׁוֹאֵף לְרוּחָנִיּוּת וּלְהִתְעַלּוּת. וְאִלּוּ הַבְּהֵמָה הוֹלֶכֶת כְּפוּפָה וְרֹאשָׁהּ לְמַטָּה, שׁוֹאֶפֶת לְגַשְׁמִיּוּת. אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁחוֹטֵא, יִתָּכֵן שֶׁבְּפֹעַל הוֹלֵךְ הוּא עַל שְׁתֵּי רַגְלָיו, גַּם דֹּב מְסֻגָּל לְכָךְ... אֲבָל בְּמַהוּתוֹ הָרוּחָנִית כְּבָר הֻשְׁפַּל לָאָרֶץ, לָאַרְצִיּוּת וְלַגַּשְׁמִיּוּת. "נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תְּהִלִּים מט-יג). עַל גְּחוֹנוֹ יֵלֵךְ, עֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת אַחַר עֵשֶׂב לְמַאֲכָל, אֵינָן נְשׂוּאוֹת אֶל-עָל, לֵאלֹקָיו. לְפִיכָךְ נִצְטַוָּה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לָשֵׂאת אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לִזְקֹף אֶת קוֹמָתָם הָרוּחָנִית, לְרוֹמֵם אֶת מֻשְּׂגֵיהֶם, לְהָפְכָם לִבְנֵי אָדָם; לַעֲשׂוֹת "נִקּוּי רֹאשׁ", לְפַנּוֹת אֶת הָאֻרְוָה הַשּׁוֹכֶנֶת בְּרֹאשָׁם - אוֹ אֶת הַבַּנְק, אֶת הַמַּכֹּלֶת וְכָל הַשְּׁאָר. כָּל אֵלֶּה צְרָכִים חֲשׁוּבִים וּנְחוּצִים, אֲבָל אָסוּר לָהֶם לִהְיוֹת בַּמֶּרְכָּז, וְאָסוּר שֶׁהֵם יִשְׁתַּלְּטוּ עַל כָּל הַמַּחְשָׁבָה. בַּמֶּרְכָּז חַיֶּבֶת לִהְיוֹת הַתּוֹרָה!!! (מַעְיַן הַשָּׁבוּעַ) התניא להשראת השכינה "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (לא-יג) רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה סְפוֹרְנוֹ זצ"ל כָּתַב, שֶׁבְּמַתַּן תּוֹרָה זָכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה, וּבְחֵטְא הָעֵגֶל - אִבְּדוּהָ. בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהַשְּׁכִינָה תָּשׁוּב וְתִשְׁכֹּן עִמָּנוּ, וְאִם לָאו, יִשָּׁאֲרוּ בַּמִּדְבָּר: "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (שְׁמוֹת לג-טו), כִּי בְּאֵין שְׁכִינָה - לֹא נַחְזִיק מַעֲמָד בָּאָרֶץ וְנִגְלֶה מִמֶּנָּה עַד מְהֵרָה. נַעֲנָה לוֹ ה' וְהוֹרָהוּ עַל הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁבְּאֶמְצָעוּתוֹ תִּשְׁרֶה הַשְּׁכִינָה עַל עַם יִשְׂרָאֵל. אֲבָל הָיָה תְּנַאי אֶחָד לְכָךְ שֶׁהַשְּׁכִינָה תִּשְׁרֶה בַּמִּשְׁכָּן: "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם". וּפֵרֵשׁ הַסְּפוֹרְנוֹ: "וְאִם תְּקַלְקְלוּ זֶה הָאוֹת, אֵין שׁוּם מָקוֹם לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּן לְשִׁכְנִי בְּתוֹכְכֶם". בְּאֵין שַׁבָּת, בְּאֵין שְׁמִירַת שַׁבָּת - אֵין שְׁכִינָה! בְּאֵין שְׁכִינָה בָּעָם, אֵין לוֹ קִיּוּם אֲרֹךְ טְוָח בְּאַרְצוֹ. בְּאֵין שְׁכִינָה בַּבַּיִת, שׁוֹרֶה בּוֹ הַצַּד הָאַחֵר: "אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ - שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם. לֹא זָכוּ - אֵשׁ אוֹכַלְתָּם", חָלִילָה. בְּאֵין שְׁכִינָה בָּאָדָם, אֵין נְשָׁמָה יְתֵרָה, אֵין הִתְעַלּוּת וְזִכּוּךְ, אֵין מְאוּמָה. מַה נּוֹאֲלוּ אֵלּוּ שֶׁחָרְטוּ עַל דִּגְלָם אֶת סִלּוּק הַשְּׁכִינָה מֵהָעָם, אֶת הַמִּלְחָמָה בַּשַּׁבָּת. כַּמָּה מֻטָּל עָלֵינוּ לְהִתְחַזֵּק שִׁבְעָתַיִם בִּשְׁמִירָתָהּ, לְהַקְדִּים הֲכָנוֹתֵינוּ, לְהִשָּׁמֵר בְּכָל הִלְכוֹתֶיהָ וְלִזְכּוֹת לְכָל בִּרְכוֹתֶיהָ, וּבָרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה: הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה בְּבָתֵּינוּ. כְּשֶׁחוֹזְרִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, אָנוּ אוֹמְרִים: "שַׁבַּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ", וְאוֹמְרִים: "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת". נִשְׁאֶלֶת הַשְּׁאֵלָה: מַדּוּעַ בַּפְּתִיחָה שֶׁל הַמִּזְמוֹר "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם" מְכֻנִּים הַמַּלְאָכִים בַּכִּנּוּי "מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת", וּמִשָּׁם וְאֵילָךְ - בַּכִּנּוּי "מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם"? הָרַב שַׂר שָׁלוֹם זצ"ל הִמְחִישׁ אֶת הַתְּשׁוּבָה בְּמָשָׁל: הַבּוֹלֶשֶׁת הִפִּילָה חִתִּיתָהּ עַל הָעִיר. בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר הָיָה צֶמֶד בַּלָּשִׁים מִדַּפֵּק עַל דַּלְתוֹת הַתּוֹשָׁבִים: "בְּשֵׁם הַחֹק, פִּתְחוּ!". נֶעֶרְכוּ חִפּוּשִׂים יְסוֹדִיִּים, נִמְצְאוּ מִמְצָאִים מַרְשִׁיעִים וּבַעֲלֵי הַבַּיִת נִלְקְחוּ לְמַאֲסָר. הַבַּלָּשִׁים הָיוּ אֵימַת הַתּוֹשָׁבִים, וְעַל כָּךְ גָּאֲתָה גַּאֲוָתָם. מוּדָעִים הָיוּ לַפַּחַד שֶׁמְּעוֹרֶרֶת הוֹפָעָתָם: לַשִּׁתּוּק, לְחֹסֶר הָאוֹנִים, לַהִתְרַפְּסוּת לִפְנֵיהֶם. הוֹלְכִים הָיוּ בִּזְקִיפוּת קוֹמָה, בִּקְשִׁיחוּת מַבָּט. נָהֲגוּ כַּאֲדוֹנִים: הֵן מְשָׁרְתֵי הַמֶּלֶךְ הֵם, נְצִיגָיו וְעוֹשֵׂי דְּבָרוֹ. יוֹם אֶחָד נִקְרְאוּ לַמְּמֻנֶּה עֲלֵיהֶם. הִתְיַצְּבוּ לְפָנָיו לִקְרַאת הַמְּשִׂימָה הַבָּאָה. "שָׁמַעְתִּי שֶׁבִּכְתֹבֶת פְּלוֹנִית, בְּבֵית מִשְׁפָּחָה פְּלוֹנִית, תִּהְיֶה הָעֶרֶב תְּכוּנָה רַבָּה. רְצוֹנִי לָדַעַת עַל מָה וְלָמָּה הַדָּבָר. אִם הִתְכַּנְּסוּת מַחְתַּרְתִּית הִיא, עָלֵינוּ לְגָדְעָהּ בְּאִבָּהּ". "מִשְׁפָּחָה זוֹ?! הֵן יְדוּעִים הֵם כְּתוֹמְכֵי הַמְּלוּכָה!" קָרְאוּ הַבַּלָּשִׁים. הַמְּפַקֵּד מָשַׁךְ בִּכְתֵפָיו: "בְּיָמִים אֵלּוּ, אֵין לָדַעַת. חוֹבָה לַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁמָר!" בָּעֶרֶב הִדַּפְּקוּ שְׁנֵי הַבַּלָּשִׁים עַל דֶּלֶת הַמִּשְׁפָּחָה. הַדִּירָה הָיְתָה מוּאֶרֶת. תְּכוּנָה רַבָּה נִכְּרָה. "בְּשֵׁם הַחֹק, פִּתְחוּ!" הִכְרִיזוּ אֶת הַכְרָזָתָם מַקְפִּיאַת הַדָּם. הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה לִפְנֵיהֶם. הַדִּירָה הָיְתָה מוּצֶפֶת אוֹר, הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ בַּחֲגִיגִיּוּת. כָּל הַמִּשְׁפָּחָה הִתְכַּנְּסָה לְבוּשַׁת חַג. הַמֵּידָע שֶׁבְּפִי הַמְּפַקֵּד הָיָה מְהֵימָן. הַשֶּׁקֶט הַמָּתוּחַ, הַפַּחַד בָּעֵינַיִם, הַהִתְרַפְּסוּת הַמֻּכֶּרֶת - הַכֹּל הָיָה צָפוּי. "אָנוּ מְשָׁרְתֵי הַמֶּלֶךְ. עַל מָה הַהִתְכַּנְּסוּת?" בַּעַל הַבַּיִת בָּא וְעָמַד לִפְנֵיהֶם: "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, מְשָׁרְתֵי הַמֶּלֶךְ. הַיְדַעְתֶּם שֶׁהַיּוֹם יוֹם חַג לְמַלְכֵּנוּ?" אָכֵן, הֵם שָׁמְעוּ עַל כָּךְ. בָּאַרְמוֹן נֶעֱרֶכֶת מְסִבָּה לְמִשְׁפַּחַת הַמְּלוּכָה וּלְשָׂרֶיהָ. "וּבְכֵן מָה?" "אִם הַמֶּלֶךְ שָׂמֵחַ וְעוֹרֵךְ מְסִבָּה בְּאַרְמוֹנוֹ, לְרֶגֶל הַיּוֹם שֶׁבּוֹ יָשַׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ - שְׂמֵחִים אָנוּ עִמּוֹ, שְׂמֵחִים שֶׁזָּכִינוּ לִמְלוּכָתוֹ. הוּא חוֹגֵג בִּטְרַקְלִינוֹ, וְאָנוּ מִתְכַּנְּסִים בִּטְרַקְלִינֵנוּ הַצָּנוּעַ, לָחֹג אֶת חַגּוֹ..." נִפְעֲמוּ הַבַּלָּשִׁים. בַּאֲנָשִׁים רַבִּים נִתְקְלוּ. מֵהֶם הַחוֹתְרִים נֶגֶד הַמֶּלֶךְ וּמְאַרְגְּנִים מֶרֶד, מֵהֶם אֶזְרָחִים שְׁלֵוִים וְנֶאֱמָנִים. אֲבָל בְּאֶזְרָחִים הָאוֹהֲבִים כָּךְ אֶת הַמֶּלֶךְ, הַשְּׂמֵחִים בְּמַלְכוּתוֹ וְחוֹגְגִים עִמּוֹ - בְּכָךְ טֶרֶם נִתְקְלוּ! בְּטוּחִים הֵם שֶׁכַּאֲשֶׁר יְדַוְּחוּ עַל הַדָּבָר, יְעוֹרֵר הַמַּעֲשֶׂה הֵדִים, יַגִּיעַ עַד לָאַרְמוֹן, וְהַמִּשְׁפָּחָה תֻּזְמַן אֶל הַמֶּלֶךְ לְקַבֵּל אֶת הוֹקָרָתוֹ. וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי יִתְמַנֶּה רֹאשָׁהּ לְשַׂר, יַעֲלֶה לְרוּם הַמַּעֲלָה. "הַרְשׁוּנוּ לְהִשְׁתַּתֵּף עִמָּכֶם", בִּקְּשׁוּ הַבַּלָּשִׁים... וְהַנִּמְשָׁל מוּבָן. שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת פּוֹקְדִים אֶת מְעוֹנֵנוּ בְּלֵיל שַׁבָּת, וְאָנוּ מְקַדְּמִים אוֹתָם בְּיִרְאַת כָּבוֹד, כְּפִי שֶׁקִּבֵּל בַּעַל הַבַּיִת אֶת פְּנֵי הַבַּלָּשִׁים: "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, מַלְאֲכֵי (שְׁלוּחֵי) הַשָּׁרֵת", מְשָׁרְתֵי "מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא". "מַה מַּעֲשֵׂיכֶם כָּאן?" מִתְעַנְיְנִים הַמַּלְאָכִים. וְהַתְּשׁוּבָה הֵן פְּשׁוּטָה: בְּיוֹם קָדוֹשׁ זֶה, "שֶׁבַח נוֹתְנִים לוֹ כָּל צְבָא מָרוֹם, תִּפְאֶרֶת וּגְדֻלָּה... לָאֵ-ל אֲשֶׁר שָׁבַת מִכָּל הַמַּעֲשִׂים, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי הִתְעַלָּה וְיָשַׁב עַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ". חוֹגְגִים בַּמָּרוֹם, וְאַף אָנוּ נִתְכַּנַּסְנוּ לַחְגֹּג... אִם כָּךְ, הוֹפְכִים הַמַּלְאָכִים לַחֲבֵרֵינוּ. אֵינָם מְאַיְּמִים וּמַפְחִידִים עוֹד, אֶלָּא דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ. וְאָנוּ מְקַדְּמִים אֶת הִצְטָרְפוּתָם בִּבְרָכָה: "בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם - בָּרְכוּנוּ לְשָׁלוֹם", וּמְלַוִּים אוֹתָם בְּבִרְכַּת "צֵאתְכֶם לְשָׁלוֹם" לְהַמְלִיץ טוֹב בַּעֲדֵנוּ. (אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, "דּוֹבֵר שָׁלוֹם")
המכונית הקדושה הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי מהחיים בעקבות החתונה עברתי דרומה. בן זוגי מרצה במוסד אקדמי בדרום הארץ והנסיבות הובילו אותי לעזוב את גבעתיים המנומנמת לטובת שכונה בה שורר נמנום מדברי מסוג חדש, דרומי וקשוח.כשעברתי לשכונה החדשה במבט ראשון הכל נראה חמוד ופסטורלי, הרחוב של בן-זוגי היה כולו בתים פרטיים בני קומה או שתיים, מוקפים חצר צנועה. חיי החדשים נראו מבטיחים והכל הלך ברגל ימין, אולם לאחר מספר ימים של התאקלמות בביתי החדש הופיע הדבר הלא צפוי...זה התחיל כמהלומה עזה על דלת הבית, שהקפיצה אותי ממש לפני שהלכנו לישון. בן זוגי בדיוק היה במקלחת ואני מבוהלת לגמרי, הצצתי בחור המנעול וראיתי את גיורא השכן מהבית הסמוך. מאחר וזיהיתי אותו פתחתי את הדלת כשאני תוהה אם הוא זקוק לעזרה? אולי פרצה שריפה? שוד? או חס וחלילה מישהו מת?השכן עמד שם אדום מכעס "זאת הפיג'ו שלך שם, הא?" "כן" עניתי בהלם "מה קרה?""את חנית במקום החניה שלי!""באמת???" שאלתי כולי הפתעה... "אבל חניתי ברחוב, זו סתם חניה פשוטה. לא ראיתי סימון... זו חניה שלך בטאבו?""לא מעניין אותי טאבו, שמאבו" ענה בזעף "כולם פה ברחוב יודעים שזה הבית שלי, ומול הבית שלי צריכה לעמוד המכונית שלי וזו של הבת שלי מיד אחריה" אמר כשהוא מצביע בתנועה עצבנית על הטריטוריה שנכבשה על ידי בתום לב...כבר יצא לי לשמוע בעבר שהשכנים פה הם אנשים לא עדינים (בלשון המעטה...) אבל כששמעתי מה לשכן היה להגיד לי ממש התעצבנתי. איך הוא מעז החצוף הזה להשתלט על הרחוב ולנשל אותי מחניה ציבורית? "אדוני היקר, הרחוב הוא של כולם. שלא תעיז לדפוק לי על הדלת בשעות כאלה בגלל השטויות שלך...לא יקרה לך כלום אם תחנה 50 מטר מהבית שלך." אמרתי בתוקפנות ובזאת נעלתי את הדיון ואת הדלת.בימים שאחרי כן הסתבר לי שזו לא פעם ראשונה שהגיורא הזה מתכסח על החניה שמול הבית שלו. יש כמה משפחות ברחוב הקטן הזה שלא מדברות איתו בגלל זה כבר שנים. "מה הפלא?!" חשבתי לעצמי והמשכתי לעצבן אותו, כמו כולם, ולתפוס בכיף את "החניה שלו". האמת היא שלא היו לי מי יודע מה הרבה הזדמנויות לתפוס את החניה "שלו" כי בעצם רוב הזמן המכונית שלו עמדה ברחוב והוא בתוכה... פתאום שמתי לב שהוא מבלה שעות רבות ברחיצת המכונית, שואב את הריפודים, פותח מכסה מנוע כדי שהמכונית תתאוורר (זו לא בדיחה)... מדליק את הרדיו ויושב במכונית עם חברים ומשפחה כשכל הדלתות פתוחות. השכן ממש "מארח" בסלון הזה שעומד על 4 גלגלים. ההערצה של גיורא למכוניתו נראתה לי מוגזמת וסרבתי להכיר בכל הענין של קדושת "החניה שלו" כאשר המקום היה פנוי ונגיש. כך במשך שבועות עקבתי לחפש אחריו כל אימת שנכנסתי ויצאתי מהבית, וליבי פעם בחוזקה כאשר הייתי תופסת את החניה הנכספת. בוקר אחד מצאתי על הפיג'ו שלי פתק: "זו פעם אחרונה שזה קורה. עוד פעם אחת את חונה פה ואין לך אויר בגלגלים!" קראתי את הפתק שוב ושוב ובהלה החלה לאחוז בי. לא רק מהאיום האלים של השכן, שמי יודע כמה רחוק הוא מסוגל להגיע (שמעתי עליו כל מיני שמועות שאין לי חשק לברר עד כמה הן נכונות) אלא גם מעצמי. נבהלתי מזה שנסחפתי, שהפכתי להיות חלק פעיל בסיטואציה אגרסיבית. שאלתי את עצמי "למה אני צריכה את זה בכלל, ואיך הגעתי למקום הנמוך הזה של משחקי כוחות?". פתחתי את התיק שלי ושלפתי מתוכו חוברת ששוכנת שם כדרך קבע - הדרך אל האושר מדריך הגיוני לחיים טובים יותר, שזה ספרון קטן וחכם שאני נעזרת בו באופן שוטף כדי לפתור קונפליקטים שונים בחיים שלי, גם בעבודה, גם בזוגיות וגם בכלל, כדי להתפקס על העיקר ולזכור להתעלם מהשולי. עלעלתי בדפי החוברת וסרקתי את הפרקים בתקווה למצוא עוגן של היגיון, ומצאתישורה שנראתה לי לב הענין: "קיימת תופעה מעניינת שפועלת ביחסי אנוש. כאשר אדם צועק על חברו, מתעורר אצל האחר דחף לצעוק בחזרה. אדם זוכה ליחס שדומה במידה רבה לאופן שבו הוא מתייחס אל אחרים: האדם עצמו משמש דוגמא לאופן שבו יש להתיחס אליו." כתוב היה בפרק 20. הסתכלתי על המצב והיה מובן מאליו שגיורא השכן התחיל. הוא דיבר אלי בגסות וזה גרר את אותו היחס הגס מצידי, בדיוק כמו שכתוב. ועכשיו מכיון שאני דיברתי בגסות - גיורא נהיה עוד יותר גס...כי גם אני זכיתי ליחס דומה לזה שנתתי... וכל זה מוביל לאלימות. המשכתי בקריאת פרק 20 "השתדל להתייחס לאחרים כפי שהיית רוצה שהם יתייחסו אליך" ותוך כדי קריאה עלה במוחי רעיון כיצד לפתור את התסבוכת!!! למחרת, בשובי מהעבודה אזרתי אומץ וניגשתי לגיורא, שכמובן קרא את העיתון במכונית החונה מול ביתו... "הי גיורא, מה שלומך?" שאלתי. התגובה שהגיעה אלי בתמורה להתעניינותי היתה מבט זועם ומפחיד. התגברתי על המבוכה והמשכתי: "אני יודעת שפגעתי בך, ולא התחשבתי בעובדה שזה מאוד חשוב לך, שהמכונית שלך תעמוד ממש מול הבית. אני באמת מצטערת." עיני השכן נפערו בהפתעה, זה היה מהלך שהוא לא צפה, ולקח זמן עד שהוא הוציא מפיו "מממ..." אחד קטן והנהון. המשכתי ושאלתי אותו מה יכול להיות הסידור האופטימאלי מבחינתו, וגיורא התחיל להסביר, תחילה בהיסוס ואחרי כן פירט בביטחון, מה נוח עבורו, באילו ימים ובאיזה שעות מותר לחנות שם וכן הלאה. רשמתי לי על פתק את הזמנים בהם הוא לא צריך את החניה וראיתי שהוא מאוד התרשם מכך. הבטחתי להתחשב בו ונפרדנו בברכת ערב טוב. במהלך החודשים הבאים דברים מאד מעניינים התחילו להתרחש ברחוב. ראשית, אני באמת הפסקתי לתפוס לו את המקום והייתי מחנה לפעמים ברחוב הסמוך אם לא היתה אופציה אחרת, וממש לא הרגשתי פראיירית. היתה לי הקלה שאין סביבי זמזום עצבני של מחשבות, אין משחקי כח ואין מבטי זעם שמכוונים לעברי. זה נכון שחוקית אין לו חזקה על החניה, אבל מה לעשות- זה מה שחשוב לבן-אדם בחיים, מה אכפת לי להתחשב בו? הרי כשמשהו נורא חשוב לי גם אני מצפה מהסביבה להתחשב בי, כמו שלא יעשנו לידי, ושלא יסדרו את השולחן שלי וכל מיני כאלה. כל אחד והשריטה שלו. לא? הקטע המעניין היה שלאט לאט גם שכנים נוספים ברחוב התחילו לברך את האיש לשלום, ומישהו שהיה ברוגז איתו במשך שנים עמד לראשונה, לפתע מזה שנים ודיבר איתו בסמוך למכונית. זה היה לי מאוד מוזר. ערב אחד דסקסתי את מוזרות הענין עם בן-זוגי. "תגיד מותק, זה לא משונה שפתאום שכנים נוספים הפסיקו לריב איתו? וגיורא אוטוטו הולך לעשות להם כבוד ולהזמין אותם לשבת איתו במכונית..." "כן, מאמי. זה באמת מוזר", הודה יקירי, "אבל מצד שני- בספרון הדרך אל האושר כתוב שזה מה שאמור לקרות. הנה, תקראי פה..." והוא פתח לנגד עיני ממש את הפרק שיישמתי בעצמי ("השתדל להתייחס לאחרים כפי שהיית רוצה שהם יתייחסו אליך") כהסבר לתעלומה של כל הידידות שפרחה ברחוב: "אדם יכול להשפיע על התנהגותם של אחרים סביבו... מלבד התועלת האישית יכול אדם לתת יד, ולא משנה עד כמה היא קטנה, לפתיחת עידן חדש של יחסי אנוש. חלוק אבן קטן, המושלך אל האגם, יכול ליצור גלים עד למרוחקת שבגדות". "אז תמשיכי להשליך חלוקי אבן כאלה. את התחלת פה משהו אחר ותראי איזה גלים יצרת..." הקשבתי לו סמוקה, ואם עדיין התקשיתי להאמין שאני זו שגרמה לכזה שינוי התנהגותי ברחוב כולו - המאורע שקרה ימים אחדים אחרי אותה שיחה הסיר את אותו ספק מליבי: שהיתי בבית והיה נדמה לי שמישהו דופק בדלת. התאמצתי להקשיב וזיהיתי דפיקה חרישית. פתחתי ומולי עמד לא אחר מאשר גיורא, עם חיוך מבויש. "נורא לא נעים לי" הוא אמר, "את יוצאת בקרוב?" "יוצאת לאן?" שאלתי ופתאום קלטתי שתפסתי את מקומו בטעות! איזה פדיחה... "אה! כן, אני מיד יוצאת" אמרתי, והתנצלתי על האי-נוחות שגרמתי. "לא נורא, זה בסדר" אמר גיורא. "קחי את הזמן שלך... "
ספר המדות לרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א ס''א] מי שאין מכניס אורחים. בזה מחזיק בידי מרעים שלא יחזרו בתשובה ס''ב] עיר שאין בה הכנסת אורחים. באים לידי גלוי עריות. ועל ידי גלוי עריות בא עליהם הריגה ס''ג] הכנסת אורחים מזכה את האשה לבנים ס''ד] הכנסת אורחים כהכנסת שבת ס''ה] המארח תלמיד חכם בתוך ביתו. מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב תמידין
בדיחות איש גוסס פונה במלותיו האחרונות לאישתו ואומר: "הבקשה האחרונה שלי היא אחרי מותי אני רוצה שתתחתני עם השכן."
האישה המופתעת שואל: "השכן? מה פתאום השכן?! הרי אתה שונא אותו!"
הבעל ממלמל: "בטח שונא זאת היא הסבה בדיחה דוד מגיע לבית שלו עייף מהעבודה.
הוא נכנס ורואה את חמותו יושבת
בשולחן בסלון. תוך שהוא אוכל ארוחת
ערב, היא קמה ללכת הביתה. בדיוק
באותו רגע השעון הגדול, שתלוי על
הקיר מעל ראשה, נופל ושובר את
הכיסא שהיא ישבה עליו.
דוד קם ומתעצבן: "לעזאזל עם השעון
הזה! הוא תמיד מאחר!!!" בדיחה מרוקאי עבר השתלת אוזניים
התורם היה כורדי
אחרי חודש מגיע המרוקאי לרופא לבדיקה
הרופא מתרשם מהאיחוי המושלם ושואל: נו, איך השמיעה?
המרוקאי: דווקא שומע מצויין, אבל לא מבין כלום...
11/03/2009
צווי השבת בא בחמשה פסוקים: א}את שבתותי תשמרו כי אות היא בני וביניכם. ב} ושמרתם את השבת. ג} וביום השביעי שבת שבתון. ד} ושמרו בני ישראל את השבת. ה} ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם.
ויש לשאול למה יש שינויי נוסחאות בצווי שמירת שבת?
ויש להקדיםמה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה מה שאמרה התורה בעשרת הדברות בפרשת יתרו זכור את יום השבת וכו' ואילו בעשרת הדברות בפרשת ואתחנן אמרה שמור את יום וכו' כדי לחייב עשה ולא תעשה עשה היא מצות זכרו ולא תעשה היא מצות שמור ועוד אמרו שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו והטעם כיון שמצות עשה שהזמן גרמא {שתלויה בזמן} נשים פטורות ואם כן מצות זכור היא תלויה בזמן ונשים פטורות ולכך אמרה ה' יתברך עם שמור בדבור אחד להגיד כמו שבשמור נשים חייבות כיון שהיא מצות לא תעשה ולא שייך בה הטעם שהזמן גרמא גם בזכור הם חייבות ולכך אמר הפסור את שבתותי {בלשון רבים} תשמורו להגיד שחייבים בעשה ולא תעשה וסיים כי אות היא ביני וביניכם זאת אומרת אות היא לכל ישראל בין לאנשים ובין לנשים.
ומה שאמר הפסוקושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. פירוש שצורכי גופכם צריך להיות קדש ורוצה לומר שצריך להראות את עצמו שהוא אוכל לקיים מצות עונג שבת שבחול לא יאכל מאכלות משובחות וישאיר אותם לשבת וכן אם רגיל בחול לאכול מוקדם בשבת יאחר קצת וכן להיפך אם רגיל לאחר בחול בשבת יקדים. וכן יאכל סעודה שלישית ורביעית ואם הוא שבע ידחוק עצמו קצת או יאכל מיני מזונות ואם אי אפשר יאכל כמה פירות.
ומה שאמר הפסוקוביום השביעי שבת שבתון קדש לה'. פירוש אף על פי שבן אדם נח ביום השבת לא יבלה אותה בצחוק וקלות ראש ושינה ואומר שזה עונג שבת אלא יעסוק בתורה.
ומה שאמר הפסוקושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת. פירוש שגם בחול צריך לשמור את השבת כדי לעשות את השבת ורוצה לומר שבחול ילמוד דיני שבת שבזה יכול לקיים ולשמור את השבת ולא יחללה אפילו בשוגג.
ומה שאמר הפסוקביני ובין בני ישראל וכו'. ידוע שהמילה דוחה את השבת פירוש אם תינוק נולד ביום השבת שיום השמיני ללידתו שהוא יום המילה יחול ביום השבת ימולו באותו היום אף על פי שעל ידי זה נגרם חילול שבת בשביל שהפסוק אמר ''וביום השמיני ימול בשר ערלתו'' ולא אכפת אם בא יום מילתו ביום שבת או בחול ולכך הפסוק אמר שהאות שבני ובין בני ישראל לעולם שהיא המילה ששייכת רק בבנים ולא בבנות וגם היא קיימת לעולם היא קודמת ועל זה מסיים כי ששת ימים וכו' פירוש שהשבת אינה נמשכת אלא יום אחד בשבוע ולכך המילה שהיא קיימת בכל יום ובכל שעה לעולמים היא קודמת ומחללים עליה את השבת.
אחי היקרים!השבת היא יקרה מאוד אצל ה' יתברך ונתנה לנו במתנה כמו שרואים שביום השבת אדם שוכח בעיותיו ולכן צריכים לנצלה כדי ללמוד תורה ולא לבלות יום שלם במאכל ומשתה וטיול ושינה וכדומה כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעשות בהם בתורה ועוד אמרו שבשעת כניסת בני ישראל לארץ ישראל אמרה התורה לפני ה' יתברך כשנכנסים בני ישראל לארץ זה פונה לגפנו וזה פונה לתאנתו ותורה מה תהא עליה? אמר לה ה' יתברך השבוע יש בו שבעת ימים כל יום יש לו בן זוגו רק השבת אין לה בן זוגה ולכן עושה את השבת בן זוג לתורה שאז בני ישראל נחים מעבודתם ויש להם זמן לעסוק בתורה וכתוב בזוהר שיום השבת כולו שייך לנשמה ולא לגוף ולכן צריכים לנצל אותו היום ללמד תורה ככל שאפשר ובפרט דיני שבת שהם דינים ארוכים ומסועפים ויש גם מסובכים שצריכים ללומדם היטב כדי לדעת האסור והמותר ולא לבא לידי חילול שבת.
אמרו חכמינו זכרונם לברכה אם ישמרו בני ישראל שני שבתות כהלכתם מיד היו נגאלים. ולאו דוקא כלל ישראל אלא אפילו אם בן אדם יש לו בעיה רפואית ישמור את השבת וה' ירפאהו רפואה שלמה.
ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו לשמור שבת כהלכתה ובזכותה יגאלינו גאולה שלמה בקרוב אמן!!!
11/03/2009
בפרשת השבוע יש כמה שאלות: א} בפרשת תרומה ותצוה הפסוק היה מדבר לנו על המשכן ובגדי כהונה ובפרשת כי תשא התחיל איך חושבים בני ישראל ואח"ך חזר לכיור ולשמן המשחה וכו' למה הפסיק באמצע? ב} למה הפסוק אמר בנוסח כי תשא ולא אמר כי תפקוד או כי תחשוב שהוא לשון חשבון? ג} מה רוצה לומר ונתנו איש כופר נפשו הוא לוקח מהם כדי לחשוב ולא כופר? אולם נקדים כאן מה שפרשו חז"ל על הרש"י שפירש על הפסוק בפרשת לך לך ונברכו בך בך חותמים ולא בהם יש פירוש כשנתפלל העמידה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ובסוף חותמים מגן אברהם לבד ויש פירוש שהגלות שאנו בו יהיה העבודה שהיא נמשלה ביצחק חסרה. והתורה שהיא נמשלה ליעקב חסרה אבל הגמילות חסדים וצדקה שהם נמשלו לאברהם ישנם ובהם נצא מהגלות ר"ל החתימה של הגלות בגמילות חסדים. ואנו יכולים לפרש כך בך חותמים ר"ל אין חותמים על הגזרות אלא אחר שיראו אם יש לו צדקה וגמילות חסדים או לא אם יש לו יצול כמו שכתוב בגמרת בבא בתרא וצדקה תציל ממות. וידוע מלת פקוד פירושה על החשבון ועל החיסרון.
וזהו מה שרצה לרמוז לנו הפסוק כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ר"ל אם אתה רוצה שתשא ראש בני ישראל לפקודיהם בזמן החיסרון שלהם כשהם חסרים בתורה ובעבודה ונתנו איש כופר נפשו ר"ל ישלמו כדי שיצולו מן הגזירות ומדת הדין אינה יכולה לעשות להם כלום בפקוד אותם כשאתה חושב אותם אבל ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם ר"ל יתחילו לשלם קודם שנגזרת הגזירה שאפי' שהצדקה אפי' בזמן הגזירה מועלת אבל לא בקלות כשאחד לא אליכם נגזרה עליו גזרה יאמרו לו תן זכות גדול כדי שתצול ולזה צריכים קודם כל ליתן הצדקה ולעשות הטוב זה עם זה. אולם האדם אומר מאין בא לי כדי לשלם עד שאוכל לחיות את משפחתי? כאן הפסוק אומר לנו דבר קל שאין אנו מעיינים בו היטב משל ולקחת כיור וכו' ר"ל רחיצת ידים שרב חסדא היה אומר אני אמלא ידי במים בשעת נטילת ידים והקב"ה ממלא אותם לו בטוב מצוה קלה וכיוצא בה הרבה. אבל צריכה להיות כדין בכלי ולא רק כשאוכל הלחם בלבד חז"ל אמרו הרבה דרכים שמביאים הברכה משל כשאדם קורא פרשת המן בכל יום ויתפלל להקב"ה שיתן לו הפרנסה בעזרת השם יהיה לו הטוב או כשקורא השירה בבוקר חושב עצמו כאלו הוא אז עם משה רבינו ועבר הים והוא אומר השירה עם משה רבינו ואח"ך יבקש מכל לבו מהקב"ה מה רוצה.
אנו ברוך ה' בעירנו אין מאחרים בצדקות אולם יש דבר שצריכים לדעת אותו שצדקה אינה מצלת רק בעולם הזה אבל בעולם הבא אינה מצלת רק התשובה ולזה הפסוק סיים אחריה מעשה העגל שהקב"ה אמר חי ה' אם יכופר לכם העוון הזה ובתשובה נסלח. ולא יאמר האדם הריני משלם ועושה מה שרוצה, יש רב שהיה דורש ובאמצע הדרש אמר לקהל יש לי שאלה ולא מצאתי לה תשובה ובכל שנה תתקשה עלי יותר. כל האנשים הטו אזניהם כדי שישמעו השאלה אמר להם כמה יהודים יש בעיר? האנשים נתמהו מה ענין שאלתו לתוך הדרש אמר להם כשרוצה לחשוב אלך לבתי כנסיות ואחשוב קל מאד אלך לטבח ואחשוב אבל עכשיו יש הרבה אנשים שאינם מתפללים ויש הרבה אנשים שאוכלים בשר בהמה טרפה.
אנו ברוך ה' בעירנו כלנו מתפללים ולא נאכל רק הכשר אולם לפעמים תראה דברים תתמה מהם. דברים שאין בהם ריוח ועבירות גדולים וכל האנשים עושים אותם משל השבועה תשמע שבועות מזעזעים העולם יש בשקר ויש לפעמים שאין לו סיבה כדי לישבע. ואם הוא מבין מה ז"א ונקה לא ינקה שאמרה הקב"ה על השבועות נראה אותו אם עודו ישבע או לא. או נבלות הפה חז"ל אמרו שמי שיש לו נבלות הפה אפי' שנותנים לו טוב של שבעים שנה יקחו אותם לו. האדם תמצא אותו יצא בלילה עד שעות מאוחרות והוא עיף והולך ממקום למקום כדי להרויח מעט כסף ואח"ך בדבר שאין בו ריוח מאבד הכל. נכון שבעירנו אין לנו הרבה אנשים אלו אבל צריכים לעצור אותם כדי שלא יתפשט הדבר הזה ונתקשו בו כמו הרבה דברים כדי שהטוב שיכתוב לנו הקב"ה ישאר לנו ונחיה בשלוה. יהי רצון שהקב"ה יעזרנו לעשות רצונו ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה.
11/03/2009
כי תשא
נצטווינו 4 מצוות עשה ו5 מצוות לא תעשה.
מצוות עשה הן:
א} כל אחד צריך לשלם מחצית השקל בשביל הקרבנות.
ב} קודם עבודת בית המקדש צריכים הכוהנים והלויים ליטול ידיהם.
ג} לעשות שמן המשחה שמושחים בה כוהן גדול ומלך.
ד} בשנה השביעית לא לעבוד את האדמה ונקראת שנת השמיטה.
מצוות לא תעשה הן:
א} לא למשוח בשמן המשחה.
ב} לא לעשות כמו שמן המשחה שבבית המקדש לצורכינו.
ג} לא לעשות כמו קטורת שבבית המקדש לצורכינו.
ד} לא לאכול או לשתות מדבר שנתקרב לעבודה זרה.
ה} לא לאכול בשר שנתבשל בחלב וכן להיפך לא לשתות חלב שנתבשל עם הבשר.
ה' יתברך ציווה את משה רבינו כשימנה את בני ישראל אסור לו למנותם לפי נפשות שלא תכנס בהם עין הרע אלא ציווה למנותם על ידי שיתנו כל אחד מחצית השקל ואחר כך ימנה כמה יש מחצית השקל וידע מספר הנפשות אחר כך ציווה את משה שצריך למשכן ויאמר לו שבצלאל בן אורי בן חור הוא שיעשה את המשכן ויעזור לו אהוליאב בן אחיסמך ועוד עוזרים אחרים ויצווה אותו שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת ויתן לו את הלוחות.
אחר זה מסופר על מעשה העגל שמשה רבינו אמר לבני ישראל שהוא עולה להר סיני בששה בסיון ושם ישאר ארבעים יום ובני ישראל טעו בחשבון וחשבו שיום ששה בסיון יחשב יום אבל הוא אינו נחשב כיון שעלה בו משה ביום ואין לילו עמו ולפי חשבון בני ישראל צריך משה לרדת בששה עשר בסיון ואילו לפי חשבון משה האמיתי צריך לרדת בשבעה עשר בתמוז.
ביום ששה עשר בסיון המתינו בני ישראל לרדת משה וכשלא ירד התחילו לחשוב ולהרהר אחריו והשטן הטעה אותם ויראה להם בשמים מלאכים מוליכים מיטת מת כאילו משה מת ויחשבו בני ישראל שמשה נפטר וגם הערב רב הבהילו אותם ובאו אל אהרון ויאמרו לו שמשה מת והם רוצים מנהיג תחתיו וחור בן כלב ומרים אחות משה ואהרון הוכיח אותם ויאמר להם ה' יתברך לא העלה את משה להורגו אלא לתת לו את התורה ומה שאתם רואים זה מעשה שטן שרוצה להטעות אתכם והתאזרו בסבלנות עד שיבא משה אבל הם לא שמעו בקולו ויהרגו אותו.
כשראה אהרון שנהרג חור חשב שאם יוכיח אותם יהרגו גם אותו ויעבדו עבודה זרה ואי אפשר אחר כך לשכך חרון אף ה' והדרך היחידה היא למשוך בזמן עד למחר שיבא משה ולא יעלה זממם ויאמר להם אהרון הביאו את הזהב אשר אצל נשיכם ויחשוב אהרון שהנשים חביב עליהם זהבם ולא יתנו להם אבל האנשים הביאו את הנזמים אשר באפם ויתנו אותם לאהרון ויחשוב אהרון שהוא ישהה בהתכה ועשיית העגל עד שיבא משה אבל מעשה שטן שעם הנזמים הייתה חתיכת זהב שכתוב בה עלי שור וברגע אחד בלי מאמץ עלה עגל זהב והערב רב אמרו לבני ישראל אלה אלוהיך ישראל.
ואמרו חכמינו זכרונם לברכה איזה סגולה יש באותה חתיכת זהב שכתוב בה עלי שור עד שעלה העגל ואיך נתגלגלה? ברם נחזור אחורה כשהיו בני ישראל במצרים היו המצריים מענים אותם מאוד ומי שלא השלים את מניין הלבנים שצריך לבנות היו לוקחים את בניו ובונים אותם במקום הלבנים קבל על זה משה רבינו לפני ה' יתברך ויאמר לו במה חטאו אלו התינוקות שנקטפים בדמי ימיהם אמר לו ה' יתברך אם אתה רוצה להציל תציל ואז תדע למה לא הצלתי אותם אז משה הציל אחד מהתינוקות ששמו היה מיכה.
כשיצאו בני ישראל ממצרים היו עוסקים באספת ושאלת הכסף והזהב מהמצריים אבל משה יודע היה שאינם יכולים לצאת אלא אחר שיביאו איתם את עצמות יוסף {עיין פרשת ויחי ופרשת בשלח} ופרעה היה יודע את זה מה עשה הניח את עצמות יוסף בארגז ברזל שהוא כבד מאוד והשליך אותו עמוק בים ובזה נחה דעתו שבני ישראל לא יצאו עוד לעולם מארץ מצרים כיון שאינם יכולים להוציא איתם את עצמות יוסף אבל משה סכל את עצת פרעה שהביא חתיכת זהב וכתב בה בכוונות גדולות עלי שור שיוסף נמשל לשור דכתיב ''וליוסף וכו' בכור שורו'' והשליך אותה לים ועלה ארון יוסף שהיה כבד ויקח אותו משה ויוציא עמו את עצמות יוסף ויצאו בני ישראל ממצרים.
כשהגיעו בני ישראל לים סוף ונקרע בפניהם הים מצא מיכה שהציל אותו משה ובינתיים גדל והיה לאיש את אותה חתיכת זהב והשליך אותה עם הזהב ועלה העגל וזה מה שאמר ה' יתברך למשה שיציל אחד מהם ובזה ידע למה ה' יתברך היה הורג אותם כיון שאותם תינוקות כשיגדלו יהיו רשעים כמו מיכה שהוציא את העגל.
כשראה אהרון שעלה העגל מהר רצה למשוך בזמן עד למחורת ויאמר להם שהוא רוצה לבנות מזבח ורק הוא לבדו יבנה אותו כדי שיתעכב בו כשגמר המזבח אמר להם שמחר חג ולא היום ויחשוב שבינתיים יבא משה מחר ולא יעבדו את העגל אלא יעשו חג לה' יתברך אבל מעשה שטן הצליח שבני ישראל השכימו בבוקר קודם ביאת משה ויעבדו את העגל.
ה' יתברך כעס מאוד על בני ישראל ויאמר למשה שהחליט להרג אותם ויוציא ממשה אומה אחרת ויצאו מלפני ה' יתברך חמישה מלאכי חבלה להרג אותם חס ושלום ויתפלל משה לפני ה' יתברך ויאמר ''זכור לאברהם ליצחק ולישראל'' ויהרג מהם שלושה ויבקש מה' יתברך לעזור לו להרג עוד אחד ונשאר רק אחד.
וירד משה מן ההר וימצא את יהושע ממתין לו וישמעו רעש ויאמר יהושע קול מלחמה במחנה ויאמר לו משה אין זה קול שמחה ולא קול צער אלא קול העוון ויתקרב משה אל המחנה וירא את העגל ומחולות וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם.
וילון משה על אהרון ויאמר לו אהרון שהוא עשה כל מה שיכול לדחותם אבל מעשה שטן הצליח ויאמר משה אל בני ישראל מי הוא השבט שלא עשה את העגל ויאספו אליו כל שבט לוי ויצו אותם להרג את החוטאים ויהרגו ביום ההוא שלושת אלפי איש ועל ידי זה ניצח משה את המלאך הנשאר ויבטל אותו.
ויקח משה את האוהל ויפרש אותו מחוץ למחנה וכשהיה משה נכנס אל האוהל ירד הענן על האוהל וישתחוו כל בני ישראל לכבודו.
אחר זה עלה עוד פעם משה להר והיה מתפלל לפני ה' יתברך כדי שיסלח לבני ישראל ארבעים יום וארבעים לילה בראש חודש אלול שהוא יום הארבעים קבל ה' יתברך תפילת משה ויצווה אותו לעשות עוד לוחות אחרות לכתוב עליהם עשרת הדברות וישאר עוד פעם ארבעים יום וארבעים לילה וביום כפור אמר ה' יתברך למשה ''סלחתי כדבריך'' פירוש שסלח ה' יתברך לבני ישראל על עוון העגל.
וירד משה מהר סיני ביום כפור והיו פניו קורנים ויפחדו בני ישראל מגשת רליו ויקרא אליהם משה ויתקרבו אליו והיה שם על פניו סודר ולא היה מסיר אותו אלא כשהיה מלמד את בני ישראל תורה או כשהיה מדבר עם ה' יתברך.
ויש לשאול כמה שאלות:
א} כתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש'' פירוש שה' יתברך ציווה למשה כשיבא למנות את בני ישראל לא ימנה אותם לפי נפשות כיון שיש סכנת עין הרע אלא כל אחד יתן מחצית השקל של בית המקדש שהוא כפול על השקל הנורמלי כפרה על בני ישראל ויש לשאול למה לא אמר להם שיתנו שקל שלם נורמלי ולמה אמר להם מחצית השקל של בית המקדש שהוא שקל נורמלי?
ב} למה כתב הפסוק פרשת שקלים עם פרשת העגל ולא כתבה לעיל עם פרשת תצוה ופרשת העגל יכתוב אותה לבד?
ג} עם פרשת השבוע קוראים פרשת פרה והיא בפרשת חוקת שבה ציוונו ה' יתברך על פרה אדומה וכתב לנו שהיא חוקה ואין לנו רשות להרהר אחריה.
ואמרו חכמינו זכרונם לברכה למה ציוונו ה' יתברך על פרה אדומה כדי לכפר על מעשה העגל תבא האם שהיא ותקנח את הלכלוך שלכלך בנה העגל.
ושאלו חכמינו זכרונם לברכה למה אם כן כתיב ''זאת חוקת התורה'' שאין לנו רשות להרהר אחריה בשביל שאין לזה טעם.
והשיבו שאם נאמר הטעם ילגלגו עלינו אומות העולם ויביישו אותנו על מעשה העגל.
ויש לשאול והלא אמרו חכמינו זכרונם לברכה שאסור לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים ואם יש אדם רשע והזכיר את בעל התשובה במעשיו הראשונים אל לו להתעצב אלא להיפך ישמח כיון שעל ידי זה מתכפרים עוונותיו ולכן מה בכך אם הזכירו אותנו אומות העולם וביישו אותנו על מעשה העגל והלא עלינו לשמוח כיון שעל ידי זה תהיה לנו כפרה?
ברם כשנתן לנו ה' יתברך את הטומאה הלכה לה זוהמת הנחש וכשחטאנו בעגל חזרה הטומאה ועל ידי מעשה הזאת מימי פרה אדומה נטהר ותלך לה טומאת וזוהמת הנחש וערך הטהרה אינם מכירים אלא בני ישראל כיון שהרגישו מה היא טהרה ומה היא טומאה אבל אומות העולם שכולם טומאה ואין להם טהרה כלל אינם מרגישים את טהרה ויבואו להתלוצץ ולשכנע את בני ישראל שלא יטהרו שיאמרו אליהם למה לכם הצער הזה כדי להיטהר והלא אנחנו טמאים ולא מרגישים שיש לנו דבר חסר ותהיו כמונו ולכן אמר הפסוק ''זאת חוקת התורה'' שהטעם הזה לא נאמר לאומות העולם כדי שלא לשכנע אותנו וילכו אחריהם הקלי דעת.
ידוע שהאדם הוא גוף ונשמה הנשמה רוחנית ושייכת לעולם הבא והגוף גשמי ושייך לעולם הזה ולא נברא אלא בשביל הנשמה והבחירה ביד הגף אם להרע או להיטב ולכן אמר לנו הפסוק לתת מחצית השקל איש כופר נפשו שהגוף אין ערכו אלא מחצית השקל אבל כשהאדם יטהר ויקדש את עצמו אז יהיה מחצית השקל בשקל הקודש שהוא שקל שלם ומושלם כיון שהוא מושלם וכל כמה שיעשה עוד מצוות ויתרחק מן העבירו כל כמה שיתקדש ויטהר לפני ה' יתברך ויעלה ממדרגה למדרגה שאפילו אחר מיתתו רמה לא תשלוט בו.
ומעשה ברבי אלעזר בן רבי שמעון שהיה בעל בשר והיה תופס את הגנבים והיה פוחד שמא טעה ותפס מי שחף מפשע מה עשה היה מוציא את השומן מבטנו ומניחו בשמש לבדוק אם תצא ממנו רמה אז הוא מושלם ואם לאו אינו מושלם ויש בו חטא ולא היה מוציא בו רמה כשמת כשמת הניחה אותו אשתו בביתו כמה שנים ולא הבאיש ורמה לא הייתה בו והיה נראה כאילו הוא ישן ולא מת פעם מצאה אשתו שרמה יצאו מאוזנו ופחדה שמא יבאיש בלילה בא אליה בחלום והניח דעתה ויאמר לה שהוא לא יבאיש אלא אותה רמה יצאה כיון ששמע פעם אחד מבזה תלמיד חכם ולא הוכיח אותו כראוי.
ולכן כתב הפסוק ערך האדם בפרשת העגל לומר שאפילו שעוון העגל חמור מאוד אפילו הכי יכול האדם לתקן שאפילו במחצית השקל שנותן לצורך הקורבנות ויחזור בתשובה יכפר לו ה' יתברך על עוונותיו ופרה אדומה זה משהו אחר ואפילו עכשיו שחרב בית המקדש ואינו יכול לתת מחצית השקל יכול לקיים מצוה זו על ידי לימוד פרשת מחצית השקל שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שה' יתברך הראה לאברהם אבינו את היסורים והגלויות שעתידים לבא על בני ישראל ויאמר לו שלא יפחד כיון שבזכות הקרבנות ולימוד תורה יתכפרו עוונותיהם ויגאלם ואפילו אחר שנחרב בית המקדש יכולים לקיים מצות הקרבנות על ידי שילמדו תורת הקרבנות ומכל מקום צריכים ללמוד בהבנה ולא כמצליף.
עוד אמרו חכמינו זכרונם לברכה שהעיקר הוא בחזרת בתשובה שאפילו הקריב אלפי קרבנות ולא חזר בתשובה לא עשה כלום ולפי זה אמרו שבזמן בית המקדש צריך מי שעשה הקרבנות לדמיין ולחשוב שמה שעושים לבהמה ששוחטים ומקריבים אותה מן הדין שישחטו ויקרבו אותו על המזבח ולא הבהמה אלא ברחמי ה' יתברך אמר לו להביא בהמה במקומו ועל ידי זה יישבר לבו ויחזור תשובה שלמה.
ולכן עלינו לדעת שהכול הוא קיום התורה והמצוות ואותם אנשים שחושבים רק על התענוגות ובפרט אם זה על ידי איסור לא יפה הם עושים שמחליפים חיי עולם שהיא העולם הבא בחיי שעה שהיא העולם הזה ולכן צריכים לרוץ אחרי התורה והמצוות ולהתרחק מן העבירות. ואין זה אומר שלא להתענג אלא שאין להתענג על חשבון התורה והמצוות.
ויהי רצון שה' יתברך יאיר עיני שכלנו לדעת איך להתנהג כדי שנזכה לחיי העולם הבא ויחיש לגאולינו במהרה בימינו אמן.!!!
04/03/2009
בס''ד מוסר בלערבי פרשת תצוה
פלפרשה מתאע הזמעה האדי. פרשת תצוה. לפסוק יכמל יקוללנה עלא בקיית מלאכת למשכן. והוני רבבי וצא משה רבינו עלה הזית מתאע למנורה. ועלה לבאש לכהנים. ועלה לקרבנות אלי ילזמום יקרבוהם באש יתקדשו. ועלה מזבח הקטורת.
פלפרשה מתאע הזמעה אדי פיהה 4 מצוות עשה ו4 מצוות לא תעשה. מצוות עשה הומאן 1] באש לכהנים יצאוובו למנורה וישעלוהה 2] באש ילבשו לכהנים בגדי כהונה וקת לעבודה פי בית המקדש 3] באש לכהנים יאכלו באייהם מן לחם לחטאת ולאשם 4] באש לכהנים יעמלו לקטורת כל יום פצבאח ולעשייה. מצוות לא תעשה הומאן 1] באש מה ינחיוושי לאפוד מן עלא לחושן 2] באש מה יקטעושי לחואייז מתאע לכהנים שמאתה 3] אלי מוש כהן מה יאכלשי לחם קדש קדשים 4] באש מה יקרבושי לקרבנות פוק מזבח הזהב. אלי מה תעמל כאנשי ללקטורת.
פלפרשה מתאע הזמעה האדי. רבבי וצא משה רבינו וקאלו באש יקול לישראל יחצ'רו השמן מתאע למנורה. לפסוק קאל ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך וכו'. הוני תמה נשדה. יאכי הזית חייזיבו למשה רבינו. האש חיעמל ביה. חתה למנורה מה ישעלהה כאן לכהן. המאלה עלאש לפסוק קאל ויקחו אליך.
לאכן באש נזאוובו הנשדה האדי. נבדאו נזאוובו נשדה פי מגלת אסתר. וקתלי מרדכי שמע האש חב יעמל המן קטע חואייזו וקעד קדאם באב הצלטאן עלא כאטר מה ינזמשי ידכל לבאב הצלטאן וחאואייזו מקטעין. ובעתתלו אסתר עלאש. ובעת לאסתר וחכאלה האש נצאר וקאללהה באש תמשי לאחשוורוש באש ינחיה לגזרה. קאלתלו תערף אלי ידכל ללמלך מן גיר מה ינאדי יקתלו. והייא תווה תלאתין יום מה נאדאהאשי למלך וקריב חינאדיהה. מרדכי בעתלהה קאללהה אידה כאן תכממי חתמנעי פי דאר למלך. רוח והצלה יזי לליהודים מן בלאצה אוכרה. והייא ודאר אובוהה יצ'יעו. הוני תמה באעץ' הנשדאת. עלאש מרדכי מה צברשי שוייה. חאזה אוכרה אידה כאן אסתר מה חבתשי תמשי ללמלך כאייפה. מה תשתמאשי עמלת חאזה דונייה אלי מרדכי יקוללהה חצ'יע הייא ובוהה. ולעזב לאכתר הווא. אלי וקתלי קאללהה מרדכי לכלאם האדה נשופו אלי אסתר רצ'את באש תמשי. השנווה אלי תבדל.
לאכן מרדכי האש מקלקו יאסר. כאן עלא לגזרה מתאע המן. והאדה מוש ממכן באש תציר. אלי רבבי אקבל מה כלק לעולם סרט עליהה אידה כאן ישראל מה יקבלושי התורה תעאווד תכלה. ואידה כאן ליהוד לכל חימותו כיפאש חתנזם תתקיים לעולם.
לאכן ודאי מרדכי יערף אלי מוש ממכן באש יופאוו לכל. לאכן אידה כאן תממה גזרה. לאזם חינפטרו ברשה יהוד. והווא כאן יכמם עלא אלי חינפטרו. ובהאדה משא קאל לאסתר באש תמשי תתכלם עליהם לאחשוורוש. ולאכן וקתלי קאלתלו נצברו שוייה. כמם אלי הייא קאעדה תכמם אלי ליהוד אלי חיציתו חיכרזו מנהה הייא. כיף מה קאל רבבי למשה רבינו נקתל ישראל לכל ונכרז מנך קום כביר יאסר פי עוץ' ישראל. הוני מרדכי כמם
אלי אסתר קאעדה תכמם עלא רוחהה באש ישראל לכל יכרזו מנהה. ובהאדה קאללהה מה תכמישי התכמאם האדה אלי אנתין קאעדה פי דאר הסלטאן וחתמנעי ויכרזו מנך עם ישראל. עלא כאטר ודאי אלי רבבי חימנע ישראל. אלי רבבי קאל למשה רבינו אלי ישראל יתחאשבו לבית אבותם. אלי חתה ואלו אלי אמו יהודייה יסתממה יהודי. ולאכן ימשיו עלא אבאתהם. שבט ראובן שמעון לוי וכו'. וכיף מה שפנה אלי ולד שלומית בת דברי אלי הייא מן שבט דן מה יסתמאשי מן שבט דן. עלא כאטר הווא ולד מצרי. צחיח יסתממה יהודי ולאכן מוש תאבע השבטים. ובהאדה קאללהה אלי הייא ודאר אובוהה חיצ'יעו. אלי זגארהה מה יסתמאוושי עלא דאר בוהה. ובהאדה מה יצלחשי באש יכרז מנהה עם ישראל. עליהה זאובתו אסתר האנה מה קאעדשי נכמם עלא האדה. האנה קאעד נכמם באש ישראל מה יתכלושי עלייה וירזעו בתשובה. ובהאדה קאלתלו אמשי לם ליהוד לכל ויצומו תלאתה הייאם באש ירזעו בתשובה. וכאן עלייה האנה כאשר אבדתי אבדתי. מלאוול נערף רוחי אלי האנה צ'אייעה ומוסתעדדה באש נצ'יע אכתר באש נמנע ליהוד.
ולאכן מאזאלת נקטה. עלאש מרדכי קאללהה את ובית אביך תאבדו. מאענאהה חיצ'יעו הייא ודאר בוהה. חקו קאללהה אלי הייא חצ'יע והאכהוו.
ולאכן הוני מרדכי חב יפכרהה בנקטה מוהמה. אלי רבבי דימה יעמל מדה כנגד מדה. אידה כאן הייא קאעדה תכמם באש ישראל לכל יווליו עלא אסמהה ואסם בוהה. חצ'ייע מעאהה חתה דאר בוהה. ואידה כאן חתמנע ישראל. אלי הייא ברוחהה תמנע. כיף מה שפנה אלי חתה לתווה אסם אסתר המלכה פי פם כל ישראל מהמה כאן. אלי תקולו תערפשי אסתר המלכה. יקולך ותמה האשכון מה יערפאשי .
ומערוף אלי פסר הרש''י ז''ל פי פרשת בהעלותך. אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. אלי למנורה לקנאדל מתאעהה ישעלו קבאלת בעצ'הם. באש מה יצ'ויוושי. באש מה יקולושי אלי חס ושלום רבבי מסתחק לצ'וו מתאעהה פי בית המקדש. כאנשי למנורה הייא ללכבוד מתאע בית המקדש. ומערוף אלי משה רבינו אכתר חאזה תשהר ביהה הייא לענוה. כיף מה שהד עליה לפסוק והאיש משה עניו מאד. ומן סירת אלי רבבי יעמל מדה כנגד מדה. קאל למשה רבינו אנתין עניו יאסר. בהאדה וצצי באש יקחו אליך. אלי הזית אלי חנשעלו ביה למנורה ליך אנתין. אלי לכבוד מתאע למנורה ליך אנתין. וכיף מה קאלו לחז''ל. אלי יהרב מן לכבוד. לכבוד יזרי פיה זרתו. ואלי יחב לכבוד. לכבוד יהרב מנו. ומשה רבינו מן כתרת לענוה מתאעהו מה כאנשי יכמם עלא לכבוד. רבבי קאלו למנורה אלי הייא סמל לכבוד פי בית המקדש תוולי עלא אסמך.
אכואני לעזאז. ילזמנה נכממו עלא לחאזה האדי מליח. אלי רבבי יעמל מדה כנגד מדה. ובלאכץ פלמליח. אלי מערוף אלי קאלו לחז''ל אלי לחאזה למליחה אלי כרזת משמים מה תרזעשי. מוש כיף לחאזה הדונייה אלי בתשובה תרזע. ובהאדה אידה כאן ואחד ילקא שרקולו חאזה. ילזמו יכמם באלכשי הווא שרק חאזה. אידה כאן לקא רוחו בכצו. באלכשי
הווא בכץ ואחד אוכר ובהאדה תערץ' ללבכץ. אידה כאן לקא רוחו פי פמאם לעבאד והנאס תדוי עליה. לאזם הווא דווה עלא לעבאד. ואידה כאן בלמקלוב עמל חאזה באהייה. לאזם יזי נהאר וירזעוהולו משמים. ונזיבו הוני מעשה אלי בעתהולי יוסי בן יצחק מאמו הי''ו. אלי ואחד רבי פי אמריקה. אסמו א.ר. ילזמו ימשי יעמל דרש. ולאכן פרדיו קאלו אלי התנייה כטר אלי חיצב תלז כביר יאסר וינצחו לעבאד באש מה ימשיוושי פתנייה האדיך. ולאכן הווא כמם אלי הנאס חתקעד תסתננה והווא מה יזישי עיב ויערף אלי חיזיו נאס יאסר. ובלאכץ אלי לחאזה האדי הייא מתאע מצוה שלוחי מצוה אינם נזוקין. ובהאדה כדם כרהבתו וקצד רבבי. ופעלן התלז כאן יצב וימשי ויקוה. חתה פלאכר פי וצט התנייה לקא רוחו אלי אידה כאן חיואצל חידכל רוחו פי כטר. ולחז''ל קאלו סלם רעוע היה. אלי מאענאהה לעבד מה ידכלשי רוחו פי כטר כביר ויקול שלוחי מצוה אינם נזוקין. ותווה בדא יכמם וין חיבאת. ובהאדה וקתלי שאף הותיל קבאלתו משאלו טול. הבט מלכרהבה מתאעו ודכל ללהותיל. ולאכן מול לותיל קאלו סאמחני מעבבי. אלי ברשה נאס כרזו לתנייה וקאלו מה יהמשי התלז ופלאכר לקאו רוחהם מה תמאשי חל ודכלו לותיל. קאלו שופלי היי בלאצה. קאלו מעבבי. משא לותיל התאני התאלת כיף כיף. ולברד בדא ינפך פיה ובדא יפקד לאמל. הווא איכה וילקא קבאלתו דאר שיאב. קאל נמשי נשוף באלכשי ירצ'ה יבייתני ענדו. דק עלא לבאב כרזלו למשהול קאלו האדי דאר שיאב מוש הותיל. כנקתו לבכיה ובדא יבכי. קאלו תכליני נזמד פלכרהבה. סכפו. קאלו אסמע. חנעמל מעאך חאזה צ'ץ' לקאנון ומה תקול לחד. תמה ואחד שיבאני מאת האמש ודפנו ליום. אדכל באת פי ביתו לילה ואקבל מה תשרק השמש אכרז. סתכתר כירו ומשא באת גאדי. פצבאח וקתלי קאם יחצ'ר רוחו באש יכרז לקא תפילין פוק הטאוולה. נשד למשהול עלא לחכאייה. קאלו דאר השיאב האדי יזיווהה אלי מה ענדהם חד. ויקעדו גאדי ומן באעד הומאן יוורתוהם. והאדה מה כאן ענדו חד וקעד ענדהם. והווא כאן יהודי. ועטאהו אסמו והאש יכון בצ'בץ'. הרבי כרז פרחאן. וקאל רבבי זאבלי מצוה כיף האדי באש נזכה יהודי באש יתדפן פי קבר ישראל. ומשא טול ללקבר מתאעהו כרזו מן גאדי ומשא ביה לחברא קדישא. וחכאלום חכאייתו וקאלום אלי רבבי בעתו לגאדי בלעאני באש יזיב יהודי לקבר ישראל. ובהאדה הומאן ילזמהם ידפנו פי קבר ישראל אלי לחאזה האדי מן השמים. חתה הוני מעשה עאדי. ולאכן נווצלו ללחאזה אלי תוורילנה להשגחה מתאע רבבי עלא כל ואחד וואחד מננה. אלי וקתלי שאפו לחברא קדישא אסמו ובקיית התאפאציל האש יכון. וקפו באהתין. וקאלו לרבי אלי לעבד האדה תווה מדדה זא להוני ודפע שומה פלוס כבירה באש ידפנו ביהה 20 ואחד מלי מה ענדהומשי האשכון לאהי ביהם. ותווה דפנו 19 ופצ'ל קבור ואחד ליה הווא. אכואני לעזאז. האדי עיינה מן לעיינאת ליאסר אלי מוזודין פלעאלם אלי יביינו אלי רבבי יעאמל לעבאד מדה כנגד מדה. ובהאדה אחנאן ילזמנה נעמלו לכיר ונבעדו עלא הדוני. ויהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.
04/03/2009
בפרשה כתוב ''ובהעלות אהרון את הנרות בין הערביים יקטירנה'' פירוש כשיבא אהרון להדליק בערב נרות המנורה יקטיר הקטורת. ויש לשאול למה לא אמר הפסוק ''ובהדליק'' במקום ובהעלות?
ונקדים בסיפור מרדכי ואסתר כשאמר מרדכי לאסתר שתלך למלך אחשורוש לבטל גזרת המן השיבה לו לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי שלושת ימים לילה ויום. ויש לשאול למה אמרה ''וצומו עלי'' היה לה לומר ''וצומו עליהם'' שהגזרה היא לאבד את כל היהודים?
ויש להשיב על פי מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שהימים שבין ראש השנה ויום כפור והושענא רבה הם זמן הדין ומסוגלים לתשובה. וביום הושענא רבה גמר החתימה ויתחיל הביצוע גזר הדין ואם אדם חזר בתשובה קודם גמר החתימה יקרע גזר דינו אבל אם חזר אחר הושענה רבה לא מבטלים גזר דין וגם לא מבצעים אותו אלא תולים לו עד כפור הבא אם לא חזר לסורו ניצל ואם חזר לסורו יבצעו לו גזר דינו וכל זה דוקא ביחיד. אבל בתשובת רבים תמיד מבטלים גזר דין ואין ממתינים לכפור הבא. ואם כששמעו היהודים מגזרת המן חזרו כולם בתשובה כמו שכתוב במגילה '' ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יוצע לרבים'' וכשחזרו בתשובה ה' ריחם עליהם ובטל הגזרה כיון שתשובתם תשובת רבים. ולפי זה אסתר בקשה מהם שיצומו עליה ולא עליהם שהם כבר נתקבלה תשובתם אבל תשובתה שהיא תשובת יחיד צריכה להמתין עד יום הכיפורים וכשהם יצומו עליה תכלל תשובתה עם תשובתם ותנצל גם היא.
ועדיין יש לשאול שאמרו חכמינו זכרונם לברכה ''שלוחי מצוה אינם נזוקים'' פירוש מי שהולך לעשות מצוה אינו ניזוק ואם כן אסתר שהולכת להציל עם ישראל כולו מגזרת כליון אין לך מצוה גדולה מזו ולמה פחדה שמא תמות עד שבקשה מהם שיצומו?
ויש להשיב על פי הכתוב בגמרא שיש זכות לנשים שמציל אותם במשך שלושה שנים. ושאל בגמרא מיהו הזכות? אם זה זכות לימוד תורה והלא הנשים פטורים מלימוד תורה ואמרו חכמינו זכרונם לברכה ''גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה'' פירוש שמי שאינו מצווה שכרו מועט ואיך ינצלו הנשים בזכות שהם לומדים תורה שזה זכות מועטת במשך שלושה שנים? ואם זה זכות מצוה אחרת נכון מי שעושה מצוה שהיא מצילתו מן הגזרות כל זמן קיומה אבל אחר קיומה אינה מצילתו מן הגזרות אלא מצילתו אם נסתבך בבעיות?! והכריע הגמרא שבזכות שהנשים ממתינים לבעליהם ולילדיהם כשחוזרים מבית המדרש ומכינים להם צורכיהם אותה זכות תעמוד להם שלושה שנים להצילם מן הגזרות. ועוד אמרו חכמינו זכרונם לברכה שאחשורוש הוא מלך הפכפך שהרג את ושתי בהלשנת המן ואחר כך הרג את המן בשביל אסתר. ועוד אמרו חכמינו זכרונם לברכה שאחשורוש בתחילה לא היה מדבר עם אסתר פנים בפנים אלא על ידי שליח שחשב שאינה מזרע מלכים אבל כשידע שהיא מזרע שאול המלך היה מכבדה והיה מדבר עמה פנים בפנים. ואסתר לא הייתה פוחדת כשאמרה למרדכי שיצומו עליה כיון שבוטחת שבזכות המצוה לא יקרה לה כלום ששלוחי מצוה אינם נזוקים אבל פחדה שאחרי גמר המצוה כשידבר עמה אחשורוש שמא יכעס עליה כמו שכעס על ושתי ויהרגה שאין לה ילדים שממתינה להם כשחוזרים מתלמוד תורה שהזכות זאת תעמוד לה להצילה ולכך בקשה מבני ישראל שיצומו עליה שבזכות זאת תנצל. וידוע שהקטורת מבטלת כל מיני פורעניות וגזרות קשות שבמחלוקת קרח כשהתחיל הנגף בעם אמר משה לאהרון להקטיר הקטורת ונעצרה המגפה.
ובזה נפרש הפסוקים ''והקטיר עליו אהרון קטורת סמים בבקר בבקר'' פירוש שאהרון שהוא האיש ילמד התורה שמצילה מגזרות רעות כמו הקטורת. אבל האשה שאין לה זכות גדול בלימוד תורה זוכה ''בהטיבו את הנרות יקטירנה'' פירוש כשהיא מתקנת ומטיבה הנרות זה נחשב לה כקטורת ומצילתה מגזרות רעות ומסיים הפסוק הטעם ''ובהעלות אהרון את הנרות בין הערביים יקטירנה'' פירוש שאותם נרות שהתקינה האיש מעלה אותם במעלה גדולה שמקיים בהם מצות תלמוד תורה בין הערביים אז יקטירנה פירוש יקטיר הקטורת גם בשביל האשה ובזה נצולה מגזרות רעות ומפורעניות קשות ועל זה סיים הפסוק ''קטורת תמיד לפני ה''' פירוש שאותה קטורת תמיד עומדת לפני ה' להצילה. וזה בזכות שהיא עוזרת לבעלה ללמוד תורה ומסיים הפסוק ''לדורותיכם'' פירוש לא רק בזכות הבעל אלא גם בזכות הבנים אם עוזרתם ללמוד תורה שגם כן ניצולה בזכותם ותחלוק עמהם שכר בעולם הזה ובעולם הבא בזכות עזרתה. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה לא יחשוב הלומד כשחולקים עמו שכר שהוא מפסיד המחצה אלא הוא אינו מפסיד כלל וזה בבחינת זה נהנה וזה לא חסר. ודומה למי שיש לו נר ובא אחר ומדליק מנרו שהראשון בודאי לא יחסר לו נרו על ידי זה.
ויהי רצון שה' יתברך יגאלינו גאולה שלמה בזכות לימודנו בתורה אמן!!!
04/03/2009
בפרשת השבוע יש שלשה פעמים מלת ואתה וכל אחת במינה ואתה תצוה ואתה הקרב ואתה תדבר למה לא כולם ואתה תדבר? אולם כדי לפרש הרמז שרצה לרמוז לנו הכתוב נתחיל להקדים דברי הגמרא במסכת שבת המשנה אמרה אסור לקרות יחידי לאור הנר בשבת והברייתא אמרה דילמא יהיה עוסק בלימודו וימצא הנר אינו מאיר היטב יבוא ויטה מעט. רבי ישמעאל אמר אני אקרא ולא אטה ולמד יש מי שאמר שבא להטות ויש מי שאמר שהוא אטה וכתב במחברתו כשתבנה בית המקדש במהרה בימינו יביא קרבן חטאת. ואמר רבי ישמעאל ראה כמה גדולים דברי חכמים. והמפרשים ז"ל פירשו שלא אמרו הטעם כדי שלא יראה לו שהוא יכול לעבור על דברי חכמים שהוא יטעה.
אולם יש לשאול דהא בכמה מקומות בגמרא אחרי שהמשנה אומרת דברים שואלים מאי טעמא ר"ל מהו הטעם ואם במשנה לא אמרה כדי שלא יאמרו האנשים אעשה ולא אטעה למה שואלים הטעם? אולם הגמרא כששואל מהו הטעם לא רק כדי שיאמר לנו הטעם אלא כדי שיוסיף עליו דין אחר שלא כתוב במשנה משל בגמרת גיטין המשנה אמרה שליח שיביא גט ממדינת הים צריך לו לומר בפני נכתב ובפני נחתם והגמרא שאל מאי טעמא ונחלקו בה רבה ורבא, רבה אמר משום שבחוצה לארץ לא ידעו שצריכים לכתוב לצורך אותה האשה ואם אשה אחרת גם היא שמה ככה אינו מוציא. ורבא אמר משום שאין עוברים ושבים הרבה ואם יבוא אישה ויאמר לא נתתים לי נהיה אחד בפני אחד ויוכל לפוסלו אבל כשיאמר שראה העדים יהיה נאמן משום העיגון. והגמרא שאל במאי קא מפלגי מאי איכפת לנו בטעם ותירץ שאם באו שני עדים והביאו הגט או בחוצה לארץ בעיר אחת לרבא אינו צריך לומר ולרבה צריך לומר משום שאינן בקיאים לשמה אלא בארץ ישראל. ואם בארץ ישראל בעיירים שאין עוברים ושבים ביניהם לרבה אינו צריך לומר ולרבא צריך לומר.
וזה מה שרוצה לרמוז לנו הפסוק ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך ר"ל ילמדו המשנה ערוכה אבל כתית למאור שאם תדקדק בה כדי שתדע הטעמים שלו זה למאור להעלות נר ר"ל כדי שיאיר ויעשה נר אחר ר"ל דין חדש משל באהל מועד מחוץ לפרוכת הדין כשיבוא מחוץ לפרוכת מחוץ למקום שבה אהל מועד שהיא ארץ ישראל על העדות יערוך אהרן ובניו ר"ל שמי שיבוא לומר העדות שזה עשאוהו הדיינים העדות שלו צריכה מערב עד בקר לפני ר"ל צריך לו לומר מתחלתו ועד סופו לפני נעשה. חקת עולם מאת בני ישראל זה דין בלא טעם אבל ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ר"ל כאן רומז לדברי רבא שאמר שכולם בקיאים לכתוב לשמה ר"ל הקריבם למשה שודאי שהוא בקי. למה? משום אתו ר"ל שאם בא עד אחר עמו ובאו ביחד או מתוך בני ישראל ר"ל מעיר אחד או בני ישראל ר"ל מתוך ארץ ישראל לכהנו לי ר"ל הדברים הללו לשם שמים כדי שיאמר דין חדש לא כדי שיאמר רק הטעם או ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה כאן רומז לרבה שאמר שאין כותבים אותה רק החכמים הגדולים שהם בארץ ישראל אוירה מחכים הם ועשו אבל אחרים לא אף הוא לקדשו לכהנו לי ר"ל לשם שמים אז תוכל לומר הטעם.
ובדברינו אלו נפרש מה שאמר התנא בפרקי אבות אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח. בסיפא הדברים מובנים שצריכים ללמוד התורה כדי שימצא הטוב אבל ברישא אם אין קמח אין תורה, תורה בלבד אין אף הבני אדם אין? אולם התנא כאן רוצה לרמוז לנו למה שאמרנו לעיל אם אין קמח ר"ל שאין כאן הקמח הדק והלמוד הדק שבה נדע הטעמים של המשניות אין תורה אין יכולים ללמוד התורה שהיא עמוקה הרבה, על זה סיים אם אין תורה אין קמח אם אין לומדים ממנה תורה חדשה אין צריך לחזור אחרי הקמח והטעמים. ויש לתרץ תירוץ אחר בדברי התנא אם אין קמח אין תורה ר"ל אם מצאת מי שהחיים קשים עליו זה מחמת חוסר תורה בעיר משום שהאדם נולד הוא ומזלו יש מי שהוא עשיר ועני ובינוני והשפע שיוריד בעולם לפי התורה והמצוות שעושים אותם וכל אחד יש לו חלק יש מי שהוא אחד אחוז ויש מי שהוא שלושים אחוז שאם מצוי השפע מי שיש לו אחד אחוז תמצא אותו חי בשלוה אבל אם השפע חסר תמצא אותו החיים קשים לו. ולזה התנא מצוינו אם אין קמח שאם יש מי שטורח בחייו משום שאין תורה בעיר חסרה משום אם אין תורה אין קמח לפי מה שתחסר התורה יחסר השפע ואותו לא נשאר לו כלום מחמתינו שחסרנו בתורה ולזה אנו צריכים להבין כדי שכולנו נחיה בטוב צריכים לקיים התורה והמצוות. האדם אינו רואה רק עצמו ואינו חושש על שום אדם, צריך לו לחשוש על חבירו שכשיחסר הטוב יטרח וחוסר לו ממזונו וממזונות בניו, אף אחד אינו רוצה לקחת ממזון חבירו וביותר ממזון העני ומי רואה משפחה דלה ולא יאמר זאת אביונה! ואינו מקוה שיהיה להם הטוב! ולהפך לפעמים אותו אדם שהוא בעל תורה וירא שמים אבל מזלו לא טוב ונחשב כאלו הוא שמביא לנו השפע ואנו נגמל אותו הוא יתן לנו הכל ואנו לא נשאיר לו כלום.
ידוע המאמר של הגמרא שרבי חנינא בן דוסא שכל הטוב שהיה יורד בעולם בזכותו ר"ל מאות אלפים המליאראת והוא ומשפחתו חלקם רק קב כרוב בשבוע ר"ל עושה הטוב לכל האנשים בזכותו והאנשים בעוונם יחסרו הטוב והוא מחמת שמזלו רע נשאר שאוכל בכרוב ומעט ולא הרבה ואם אנו עושים יותר מצוות לכל הפחות ישאר לו שתי קבים ולזה אנו עשירים או עניים או בינוניים צריכים לעשות יד אחת ונוסיף בתורה ומצוות כדי שהקב"ה ישלח לנו השפע ונחיה בשלוה ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה.
04/03/2009
פרשת תצוה
נצטווינו 4 מצוות עשה ו4 מצוות לא תעשה.
מצוות עשה הן:
1. שהכהן צריך לתקן נרות המנורה.
2. שהכוהנים יעבדו בבית המקדש בלבוש הכהונה.
3. שיאכלו הכוהנים בשר החטאת והאשם.
4. שיקטירו הכוהנים קטורת בבקר ובערב.
מצוות לא תעשה הן:
1. שלא להסיר את האפוד מעל החושן.
2. שלא לקרוע בגדי כהונה.
3. שהזר לא יאכל מקדשי הקדשים.
4. שלא יקרבו הכוהנים קרבן על מזבח הזהב שמיוחד רק לקטורת.
הורה ה' יתברך למשה איך עושים את שמן המנורה ויצוויהו לעשות בגדים מיוחדים לכהן גדול ולשאר הכוהנים ויורהו בשבעת ימי המילואים איך לעבוד ולהקריב הקרבנות וציווהו לעשות מזבח הזהב לצורך הקטורת.
כתיב ''ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך'' ויש לשאול מה משמעות ''אליך'' והלא הזית הוא למנורה ולא למשה והיה לו לומר ''לי'' כמו שכתב בעשיית המשכן ובתרומה או יאמר ''ויקחו אל אהרון'' כיון שהוא עוסק במנורה ועוד שאחר זה כתיב ''ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך'' היה לו לכתוב ''הקרב אלי''?
ויש להקדים עוד שאלה שבמגילת אסתר ציוו מרדכי ואסתר בכל תוקף את היהודים לקיים את מצות הפורים וקריאת המגילה ויש לשאול למה ציווה אותם בכל תוקף והלא אוטוטו אינם שוכחים את הנס ואפילו אם הם שוכחים והלא הרבה נסים קורים לעם ישראל ואין עושים חג לזכרם?
אמרו חכמינו זכרונם לברכה שבני ישראל נענשו אז על שנהנו מסעודת המלך אחשורוש ויש לשאול למה אם כן יענשו כל עם ישראל והלא די שיענשו רק אותם שנהנו שמרדכי היה מוכיח אותם ולא רצו?
ועוד למה יענש מרדכי שהיה מוכיח אותם ואם תאמר שצדיק נתפס בעוון הדור ומיתתו מכפרת עליהם זה רק כשיש מחנה לפלטה אבל אם נגזרת הגזרה בא מינן על כללות עם ישראל אינו שייך שצדיקים מכפרים על עווןן הדור?
עוד שאלה כתוב בפיוט ''מי כמוך ''ממוכן הוא המן לפורענות מוכן'' ויש לשאול מה רוצה הפייטן ללמדינו שממוכן הוא המן ומה אכפת למו אם הוא המן או לא ומה זאת אומרת לפורענות מוכן שאם בני ישראל חייבים עונש ה' יתברך הוא שעונשם ולא המן?
ברם ידוע שושתי היא מזרע נבוכדנאצר והייתה רשעית שהייתה מכריחה את בנות ישראל לעבוד בשבת וכשנהרגה ושתי בעצת ממוכן שהוא מזרע עמלק היה לבני ישראל להתעורר שה' יתברך רצה לעורר אותם לחזור בתשובה שלא תבא גזרה רעה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שבגלל שהשתחוו לצלם נבוכדנאצר באה עליהם הגזרה ולדעת שמזרע עמלק לא תבא הישועה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב ורוצה לומר כשה' יתברך רוצה להציל בן אדם מצילו על ידי צדיק שהוא זכאי וכשרוצה להעניש אותו מענישו על ידי רשע שהוא חייב ולכן לא נאה ולא יאה להמן להציל את ישראל והיה להם להרגיש את זה ולכן המן המשורר ''ממוכן הוא המן. ולפורענות מוכן'' ולכן נגזרה הגזרה עכשיו ולא קודם שה' יתברך עורר אותם והם במקום להתעורר נהנו מסעודת אחשורוש.
ידוע שסיפור פורים המשך 9 שנים דהיינו מהתחלת מלוכת אחשורוש עד שנהרג המן כשרואה בן אדם נס פורים אינו נראה לו שהנס גדול שאחשורוש קרא לושתי ולא באה מטבע הדברים שכועס והורג אותה גדול השרים רע והפציר בו ושכנע אותו עד שהסכים להרג את עם ישראל מטבע הדברים כשידע שאשתו השנייה היא יהודייה שישמע לקולה ויבטל הגזרה וזה בשביל שהנס נמשך 9 שנים אבל כשקורים המגילה בשעה מרגישים את הנס ולכן מרדכי ואסתר תיקנו בכל תוקף לקיים את פורים שלא נאמר שזה קרא מדרך הטבע אלא נרגיש שזה באמת נס.
גם במנורת בית המקדש הי קורא נס גדול שבכל ערב נותן הכהן שמן במנורה כדי שתדליק לילה שלמה אפילו בלילי טבת הארוכים אבל ממחורת בערב כשבא עוד פעם להדליקה מוצא שכל בנרות כבו רק נר המערבי לא כבה יכול לחשוב שאין זה נס ובאקראי לא כבה נר המערבי אבל כשבכל יום ויום קורה כן שנר המערבי לא בה והשאר כבו מזה ראיה שזה נס ולכן אמר ה' אל משה ''ויקחו אליך'' פירוש שיביאו אליך כדי שתראה להם את הנס וגם תראה להם שמה שנבחר אהרון להיות כהן גדול מפני שהוא רודף שלום ולכן נאמר ''הקרב אליך'' פירוש שהוא מקריב את בני ישראל ועושה ביניהם שלום שאם יש לו איזה ריב עם אחרים כשיכפר על בני ישראל ויחשוב שאלו שרב עמהם אינו מכפר עליהם אם כן אפילו על עצמו אינו מכפר ולכן אלו שתי הדברים שבן אדם אינו מרגיש בהם נס המנורה ועשיית השלום שכל אחד אומר אני תמיד עושה שלום ואינו מרגיש שאינו עושה כלום לכן ציווה ה' למשה שיפרש את זה לבני ישראל.
ואם נתבונן נראה שיש קשר חזק בין נס המנורה ובין אהרון שהיה לכהן שאם נבין שכל מה שקורה בעולם אפילו מה שנראה שהוא על דרך הטבע הוא באמת נס מן השמים ושיש הרבה נסים ונפלאות שהאדם לא מרגיש בהם כלל אז כל אחד ואחד לא יריב ולא יעשה מחלוקת שהוא מבין שיש השגחה בשמים ואפילו שחבירו עשה לו רעה לא יגמול לו רעה כיון שה' יתברך צופה ומביט והוא עונשו נכון שצריך האדם לשמור על ממונו ורכושו ועל כבודו אבל בדרך שלום ולא בבעיות ומחלוקת ובפרט אם המחלוקת היא על דבר מצוה משל שכל אחד רוצה להיות חזן ורבים זה עם זה מי יתפלל ובודאי שה' יתברך לא רוצה אותה מצוה כלל אם היא על ידי מחלוקת ולהיפך כשרואה האדם שחבירו רב עמו יוותר ויתן לחבירו להתפלל וה' יתברך מעלה עליו כאילו הוא התפלל בכוונות אהרון הכהן.
היוצא מזה שיש שני דברים שצריכים ללמוד והם:
א} שכל חיינו הם בנסי נסים.
ב} שצריך להיות בינינו שלום שבזכות זה קורים לנו הנסים.
ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו להתגבר על יצרנו ויהיה שלום בינינו אמן!!!
04/03/2009
|
בס"ד
|
עש"ק, פרשת תצוה י' אדר התשס"ט,
|
שנה שמינית, גיליון מספר 415
|
|
|
כניסת השבת: 18:03
|
ההפטרה:ויאמר שמואל ומסיים: אל ביתו גבעת שאול שמואל א' ט''ו
|
יציאת השבת:18:47
|
|
שבת זכור שני ספרי תורה בראשון פרשת השבוע בשני זכור את אשר עשה לך עמלק
|
פרשת ראה
|
|
עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א
העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net
|
|
פורים יום שלישי
|
|
יום שני תענית אסתר תחלת התענית05 :22 סוף התענית18 :41
|
בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר
ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש
העלון השבוע מוקדש לרפואת אילן בר אסתר חדאד ולרפואת נאית בת עדינה צביה פלולה ולרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי
להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים
|
לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם:
הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א . מר פרץ המכונה ברוצה בר סעדה יעיש ז''ל. ולמנוחת הרב יוסף בר סעדונה חורי ז''ל. ולמנוחת הרב מרביץ תורה בישראל רבי חיים כהן בר פאנידה. ולמנוחת היקר מר פרץ צבאן בר תיתה המכונה זגנותה . ולמנוחת היקר הפייטן האגדי מר יעקב בשירי בר גזאלה. ולמנוחת האשה הכשרה מרת בחלה בת גזאלה לבית חדאד ז''ל.
|
|
נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים | נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה | שבת שלוםומבורך
|
חסידי אומות העולם אירנה סנדלר שהלכה לעולמה בשבוע שעבר, הותירה אחריה מורשת יוצאת דופן: 2,500 חיים שהצילה בזמן השואה. אירנה סנדלר נפטרה בשבוע שעבר, בגיל 98. זהו גיל הזכאי ללא ספק לתיאור 'שיבה טובה', אך עדיין, אינו מצדיק בפני עצמו כותרות עיתונים ברחבי העולם. ובכל זאת, משנפטרה סנדלר, העיתונים בעולם פרסמו את תמונתה: תמונת אישה פולניה שפניה העגולות זורחות בחיוך של טוב לב, וסרט שחור קשור לראשה. בתלבושתה הכהה, המיושנת, ובקמטים המעטרים את פניה, היא רחוקה מלהראות כמו סלבריטאית ממוצעת. מעטים יזהו את תווי פניה. ובכל זאת, היא זכתה לטורי הספד בכל מקום, מהניו-יורק טיימס ועד לאתרי חדשות ישראלים. אירנה סנדלר היא האישה והאגדה, גם אם האגדה אינה ידועה דיה. האישה שהצילה 2,500 ילדים יהודים בזמן השואה. הכיבוש הגרמני של פולין ב-1939 המיט אסון על הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה. רובה הגדול הושמד, בסיועם הפעיל או במבטם האדיש של שכניהם הגויים. פולין מעולם לא התיימרה להיות שום דבר אחר מאשר מדינה אנטישמית בגלוי: חלק גדול מהאוכלוסייה צפה בסיפוק במעשי ידיהם של הגרמנים. אבל, כמו במקומות החשוכים ביותר בתקופה הזו, גם כאן היו נקודות של אור. אירנה סנדלר הייתה, אולי, הגדולה והזוהרת שבהן במקצועה הייתה עובדת שירותי הבריאות, ובתוקף תפקידה הותר לה להיכנס לגטו וורשה. שם, מאחורי חומות גבוהות ועל פני שטח זעיר, נדחסו כ-400,000 יהודים, כמעט שליש מאוכלוסייתה של וורשה. המדיניות הכללית של הגרמנים אסרה כניסת 'אזרחים אריים' לאזור הגטו, אבל עובדי הבריאות היו יוצאים מן הכלל. אחרי כל, מנקודת מבטם של הגרמנים, היהודים כולם היו נגועים במחלות, והצפיפות ותנאי התברואה הירודים בגטו לבטח לא היו מקדמי בריאות טובה אירנה לא יכלה לשבת בשקט בביתה, בצד הארי של וורשה, בעוד אסון מתרקם בגטו. לאישה הצעירה היה הכל: בית משלה, מקצוע מכובד, ילדה אותה אהבה בכל לב. אבל, בניגוד למרבית שכניה הפולניים, היא לא למדה להסיט את מבטה מהזוועות. כך החלה לפקוד את הגטו לעיתים קרובות, מבריחה אליו מזון, תרופות ובגדים התמחות: הברחת ילדים לא היה בכך די. בשנת 1942 כבר היה ברור שהגטו הוא תחנה זמנית מאד בדרך, שסופה אחד: השמדה. אז הוקם בפולין ארגון המחתרת היחידי שפעל להצלת יהודים: ארגון ז'גוטה, שפעיליו הונעו חלקם ממצפון קתולי מפותח וחלקם מרגש דמוקרטי, וקיבלו מימון מהממשלה הפולנית הגולה ששהתה בלונדון. הם עזרו בהברחת יהודים מהגטו, סיפקו להם תעודות מזויפות, וחיפשו עבורם מקומות מסתור. הסניף הגדול והפעיל ביותר היה בבירה הפולנית, וורשה. בראש מחלקת הילדים שלו עמדה עובדת הבריאות הצעירה והנמרצת: אירנה סנדלר 2500 הוא מספר שקל לומר וקל לכתוב. כשמדובר בהצלת חייהם של 2,500 ילדים יהודים שוכני הגטו, המילה 'קל' לא מהווה שום חלק בנוסחא. כדי להציל את הילדים, לא די היה בחילוצם הפיזי מהגטו, היה צריך למצוא להם חוף מבטחים. אירנה, עם קומץ נשים פולניות שעזרו לה, ניהלה את טווית הקשרים המורכבת הדרושה למציאת מעונות לילדים, ולהנפקת תעודות שיעידו על דבר היותם אריים טהורים, נוצרים מלידה.עדיין, לא היה בכך ביטחון מלא. "האימהות היו כל כך אמיצות. הן היו שואלות אותי אם אני יכולה לערוב לחיי ילדיהן", היא סיפרה. "תמיד עניתי שלא... חלקן נתנו לי את הילדים בכל זאת. חלקן אמרו לשוב מאוחר יותר. לא פעם, כששבתי מאוחר יותר, מצאתי את הבית ריק. המשפחה כבר גורשה למחנות." גם כשהאימהות, מתוך תקווה או ייאוש, מסרו לידיה את הילדים, לא היה בכך די. רבים מהם היו צעירים מכדי להבין את חומרת הסכנה ולשתף פעולה. אירנה נאלצה למצוא פתרונות יצירתיים כדי להבטיח את שלומם: חלקם הורדמו והוברחו מהגטו בתוך שקי תפוחי אדמה. לעיתים נעשה שימוש בדרך מילוט אחרת, ביזארית יותר: הגטו גבל בבית הקברות המקומי, וילדים שהורדמו הובלו בארונות קבורה - אל הסיכוי לחיות. גם כשלא היה ניתן, מסיבה זו או אחרת, לתת לילד סמי הרדמה שיוודאו את שמירת השקט, אירנה לא התייאשה. הפיתרון המקורי שנמצא היה הברחת הילד באמבולנס, כשלצד הנהג יושב כלב בעל מזג רועש. נביחותיו הבליעו כל קול שהילד המפוחד השמיע. הכד מתחת לעץ התפוח שלא כמו גורמים נוצריים מסוימים שפעלו להצלת ילדים יהודים בתקווה לגאולת נשמותיהם בהטבלתם לנצרות, אירנה חיה בתקווה שהמשפחות תשרודנה, ושאחרי המלחמה תושב לילדים זהותם היהודית. למטרה הזו היא שמרה רשימה של פרטי הילדים, כתובים על ניירות טישיו דקיקים. ברשימה הזו הופיע השם היהודי המקורי של הילד, שמו הפולני בניירות המזויפים, וכתובת המחבוא שלו. את הניירות הללו שמרה בתוך כד, אותו טמנה תחת עץ תפוח בחצר האחורית של אחת מעוזרותיה. הזהירות לא הייתה מיותרת. הגרמנים חשדו במעשיה ועצרו אותה באוקטובר 1943. הם עינו אותה באכזריות כדי להוציא ממנה מידע על מבצעי ההצלה שניהלה. אירנה לא דיברה. נגזר עליה מוות, אבל המחתרת הצליחה לגייס מספיק כסף כדי לפדות את חייה. אירנה ניצלה, אבל מהמאסר בידי הנאצים יצאה עם נכות שתלווה אותה כל חייה. גם זה לא עצר אותה, פצועה ונזקקת לקביים, היא שבה לפעולות ההצלה. הרשימה בכד המשיכה להתארך. היה זה הכד שפרסם לבסוף את שמה, שנים ארוכות אחרי סיום המלחמה. מסך הברזל שירד על מזרח אירופה ירד גם על גבורתה של אירנה. הקומוניסטים התייחסו בחשדנות כלפי אנשי המחתרת שעבדו במימון הממשלה הפולנית הגולה - והאנטי קומוניסטית. אירנה, שחששה בעיקר לביתה, נצרה את סיפוריה בליבה. ב-1965 העניק לה יד ושם את תואר חסידת אומות העולם, ומאוחר יותר ניטע גם עץ לכבודה בשדרת חסידי אומות העולם. אבל מלבד מחוות אלו, שמה עדיין לא היה מוכר. בשנת 1999, לו חיפשת באינטרנט את השם 'אירנה סנדלר' היית מוצא רק אתר אחד המזכיר את שמה. היום יעלה החיפוש עשרות אלפי תוצאות. העולם שומע על אירנה מי שאחראיות לשינוי הן שלוש בנות אמריקניות מקנזס, שכפרויקט בהיסטוריה קיבלו מהמורה שלהן גזיר עיתון הקרוי 'השינדלרים האחרים'. הידיעה קצרה הזכירה כמה אנשים שעשו רבות להצלת יהודים בוורשה, ביניהם אירנה סנדלר. הן החליטו לערוך את הפרויקט על אירנה. שיחזור הישגיה ההרואיים, כולל מפגש עם ילדים שהצילה, הביא להם הפתעה מענגת: הן היו בטוחות שאירנה כבר אינה בין החיים. להפתעתן, הסתבר שאירנה, בסוף שנות השמונים שלה, עדיין חיה בוורשה. הנערות החליטו שהיא ראויה ליותר הכרה. הן העלו מחזה על פועלה בשם 'חיים בתוך כד' על שם כד הרשימות שתחת עץ התפוח. הן גם נסעו לפולין להיפגש עם האישה שאת חייה הן חקרו. המרץ שלהן הביא לתוצאות מרשימות: לפתע, העולם נזכר באירנה. פולין העניקה לה אות גבורה, המחזה על חייה הועלה מאות פעמים בארצות הברית ובקנדה, וחוקרים גילו עניין מחודש במעשיה. עבור אירנה, החלק המרגש ביותר בפרסום שמה היה שיחות הטלפון. "ראיתי את תמונתך בעיתון", כך התחילה שיחת טלפון אופיינית. "אני זוכר את הפנים שלך - את האישה שהוציאה אותי מהגטו!" בשנתיים האחרונות נשמעו דיבורים לא מעטים על הענקת פרס נובל לשלום לאירנה. ממשלת פולין רצתה להגיש את ההצעה בשיתוף עם מדינת ישראל. עד למותה של אירנה, הפרס הזה לא הוענק לה. אבל כל היודעים את קורות חייה יסכימו שאין אות כבוד בעולם שבכוחו להעצים את גדולת מעשיה. היא הלכה לקברה מתוך ידיעה שאלפי חיים יהודים ניצלו בזכותה - הם וכל צאצאיהם. אבל המורשת המופלאה הזו מעולם לא סיפקה אותה: "הייתי יכולה לעשות יותר", היא אמרה תמיד, "תחושת הצער הזו תלווה אותי עד יום מותי". ואולי אין בכך שום דבר מפתיע. לולי הייתה מסוגלת להרגיש כך, לחוש צער על רשימה-לא-ארוכה-דיה בכד המוטמן, היא לא הייתה אירנה סנדלר: האישה שיכלה להציל נפשות בגבורה עילאית שכזו.
לעשות חר בקיר "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" (כז-כ) פָּתַח ר' שָׁלוֹם שְׁבַדְרוֹן אֶת שִׂיחָתוֹ וְחִיּוּךְ רָחָב נָסוּךְ עַל פָּנָיו: "כָּתִית לַמָּאוֹר" - "כִּתְתוּ עַצְמְכֶם עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה". אִם אַתָּה רוֹצֶה לְהָאִיר בְּאוֹרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר' - אוֹרָה זוֹ תּוֹרָה" (מְגִלָּה טז), "כָּתִית" - כְּתֹת אֶת עַצְמְךָ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה. אֲסַפֵּר לָכֶם מָשָׁל. יְהוּדִי שָׁאַל פַּעַם אֶת הָרַבִּי מִקּוֹצְק זי"ע: מַדּוּעַ אֵין הָרַבִּי יוֹצֵא לָעוֹלָם לְהַצִּיל נְפָשׁוֹת? הֲרֵי יֵשׁ הַרְבֵּה מַה לַּעֲשׂוֹת. מַדּוּעַ נִשְׁאָר הָרַבִּי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ פְּנִימָה? אָמְנָם נָכוֹן, הַחֲסִידִים בָּאִים לְבֵית מִדְרָשׁוֹ וְהָרַבִּי מְדַבֵּר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה עֲמֻקִּים, אֲבָל מַדּוּעַ אֵינוֹ יוֹצֵא עַל פְּנֵי הָעוֹלָם?! עָנָה לוֹ הָרַבִּי: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה.בְּבֵית הָאֲסוּרִים נֶחְבְּשׁוּ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים. הוֹשִׁיבוּ אוֹתָם בְּבוֹר חָשׁוּךְ וְקָטָן. וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ, בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין לְתָאֵר אֶת הָעִנּוּיִים שֶׁהָיוּ מְנַת חֶלְקָם שֶׁל אֲסִירֵי מַלְכוּת.שְׁנַיִם מֵהֶם הָיוּ פִּקְּחִים, בַּעֲלֵי דַּעַת. הַשְּׁלִישִׁי הָיָה 'גֹּלֶם', בּוּר וְעַם הָאָרֶץ. הַסּוֹהֲרִים הוֹרִידוּ לָהֶם בְּכָל יוֹם אֹכֶל לַבּוֹר. הַ'גֹּלֶם', שֶׁהָיָה חֲסַר דַּעַת, לֹא הִסְתַּדֵּר עִם עַצְמוֹ בִּגְלַל הַחֹשֶׁךְ הַנּוֹרָא שֶׁשָּׂרַר בַּבּוֹר. לֹא מָצָא אֶת הָאֹכֶל וְאֶת הַכַּף, נָפְלוּ לוֹ הַמַּאֲכָלִים וְאָבְדוּ לוֹ הַחֲפָצִים. הַשֵּׁנִי, הֶחָכָם, שֶׁנִּמְלְאוּ רַחֲמָיו עָלָיו, סִיַּע בְּיָדוֹ רַבּוֹת: לָקַח אֶת יָדוֹ וְהִכְנִיס לְתוֹכָהּ אֶת הַכַּף, אַחַר כָּךְ סִיַּע לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת הָאֹכֶל מֵהַיָּד לַפֶּה... כָּךְ פְּעָמִים רַבּוֹת מִדֵּי יוֹם הִתְיַגַּע לְהַדְרִיכוֹ בַּחֹשֶׁךְ הַמֻּחְלָט, לְהִסְתּוֹבֵב לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל, לַעֲמֹד וְלִשְׁכַּב וְכוּ'. אֲבָל הַשְּׁלִישִׁי, כְּאִלּוּ עָמַד מִן הַצַּד, לֹא סִיַּע בְּיָדוֹ וְלוּ בְּמִקְצָת. יוֹם אֶחָד, פָּנָה הַשֵּׁנִי לַשְּׁלִישִׁי וְשָׁאַל אוֹתוֹ בִּתְמִיהָה: "אָנוּ סוֹבְלִים יַחַד כָּאן בַּבּוֹר, וְאַתָּה בְּוַדַּאי מַבְחִין אֵיךְ אֲנִי מִתְאַמֵּץ עִם הַ'גֹּלֶם' הַזֶּה פְּעָמִים רַבּוֹת בַּיּוֹם עַד שֶׁהוּא מַצְלִיחַ לְהִתְקַדֵּם. מַדּוּעַ אֵינְךָ מְסַיְּעֵנִי, מַדּוּעַ תַּעֲמֹד מִן הַצַּד?" הֵשִׁיב לוֹ הַשְּׁלִישִׁי: "בּוֹא וַאֲגַלֶּה לְךָ: אָנוּ נִמְצָאִים בַּחֲשֵׁכָה. חָשׁוּךְ בַּבּוֹר. וְכַאֲשֶׁר הַחֹשֶׁךְ שׂוֹרֵר וְלֹא רוֹאִים מְאוּמָה, אַתָּה וְהוּא מִתְיַגְּעִים כִּמְעַט לָרִיק. הִנְּךָ מַשְׁקִיעַ בּוֹ מַאֲמַצִּים - לְלַמֵּד אוֹתוֹ אֵיךְ לֶאֱכֹל וְאֵיךְ לָזוּז - וּכְפִי הַנִּרְאֶה, הַדָּבָר לֹא יִסְתַּיֵּם לְעוֹלָם. כְּבָר כַּמָּה שָׁבוּעוֹת אַתָּה מִתְאַמֵּץ, וְהוּא עֲדַיִן לֹא לָמַד כְּלוּם. אַךְ אֲנִי, בִּזְמַן שֶׁאַתָּה עָסוּק אִתּוֹ, חוֹפֵר אֲנִי בַּקִּיר, קוֹדֵחַ בְּאֶצְבְּעוֹתַי חֹר. כַּאֲשֶׁר הַחֹר יִהְיֶה עָמֹק דַּיּוֹ - תַּחְדֹּר קֶרֶן אוֹר. יַחְדְּרוּ פְּנִימָה קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ מֻעָטוֹת, מְעַט מִן הָאוֹר יִדְחֶה הַרְבֵּה מִן הַחֹשֶׁךְ, וְאָז מִמֵּילָא הוּא יִרְאֶה וּכְבָר לֹא יִצְטָרֵךְ לֹא לְךָ וְלֹא לִי. הוּא יֵדַע בְּעַצְמוֹ אֵיךְ לִשְׁתּוֹת וְלֶאֱכֹל..." פִּלְאֵי פְּלָאִים. "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר". הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן: "אוֹרָה זוֹ תּוֹרָה" - לִקְדֹּחַ וּלְהַכְנִיס אוֹר. אִם יֵשׁ תּוֹרָה - נִכְנָס אוֹר, וּמִכָּאן וְאֵילָךְ יֵשׁ כְּבָר הַכֹּל: שִׂמְחָה, שָׂשׂוֹן וִיקָר, כִּי חוֹדֵר בָּאָדָם פְּנִימָה - אוֹר! וְאֵיךְ תָּאִיר לְךָ אֶת הָאוֹר? כֵּיצַד קוֹדְחִים כְּדֵי לְקַבֵּל אוֹר מֵהַתּוֹרָה? "כָּתִית לַמָּאוֹר" - כִּתְתוּ עַצְמְכֶם עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה. הַכַּוָּנָה הַפְּשׁוּטָה הִיא: לְהִתְיַגֵּעַ בַּעֲמַל הַתּוֹרָה, "לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה". מְרֻמָּז כָּאן עוֹד: "כִּתְתוּ עַצְמְכֶם", כְּתֹת אֶת עַצְמִיּוּתְךָ, אֶת הָ'אֲנִי', תַּכְנִיעַ אֶת הַגַּאֲוָה. הַתּוֹרָה אֵינָהּ סוֹבֶלֶת אָדָם שֶׁלֹּא נִכְנָע - תַּשְׁלִיךְ אֶת הָ'אֲנִי' שֶׁלְּךָ לָאַשְׁפָּה... כַּאֲשֶׁר אַתָּה לוֹמֵד תּוֹרָה, תְּבַטֵּל אֶת הָאָנֹכִיּוּת שֶׁלְּךָ. תַּלְמִיד חָכָם, בַּעַל חוּשׁ הַבְחָנָה מְיֻחָד, פִּקֵּחַ הַיּוֹדֵעַ לִבְחֹן אֲנָשִׁים, לָחַשׁ בְּאָזְנִי אֶת הַדָּבָר הַבָּא: פַּעַם אַחַת חִדֵּד אֶת מֹחוֹ וְהִצִּיב לְעַצְמוֹ מַטָּרָה לִבְחֹן אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁמְּשׂוֹחֲחִים אִתּוֹ. וְלֹא הָיָה אִישׁ מֵאֵלּוּ שֶׁשּׂוֹחַח עִמָּם, שֶׁלֹּא שָׁמַע מִמֶּנּוּ שְׁלֹשִׁים פַּעַם אֶת הַמִּלָּה "אֲנִי". וּבְמֶשֶׁךְ יוֹם שָׁלֵם אָמַר כָּל דּוֹבֵר וְדוֹבֵר לְפָחוֹת מָאתַיִם פְּעָמִים אֶת הַמִּלָּה "אֲנִי": אֲנִי אָכַלְתִּי, אֲנִי אָמַרְתִּי לְךָ, אֲנִי... אֲנִי... וַהֲרֵי אָנוּ יוֹדְעִים מַה נּוֹתַר מִכָּל הָ'אֲנִי' הַזֶּה בְּסוֹף יָמָיו - רִמָּה וְתוֹלֵעָה, שֶׁכֵּן כָּתוּב: "וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר, רִמָּה וְתוֹלֵעָה". יְהוּדִי אֶחָד סִפֵּר לִי כִּי הוּא נוֹלַד לִפְנֵי חָמֵשׁ שָׁנִים, לֹא לֵדַת הַגּוּף אֶלָּא לֵדַת הַנֶּפֶשׁ - שָׁב בִּתְשׁוּבָה. אַךְ הִתְאוֹנֵן בְּאָזְנַי וְכֹה אָמַר: "בַּשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה, שָׁנָה וָחֵצִי אוֹ שְׁנָתַיִם לְהִתְחַזְּקוּתִי, הָיְתָה לִי סִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא בְּאֹפֶן נוֹרָא מַמָּשׁ. בְּכָל פְּנִיָּה, בְּכָל תְּנוּעוֹתַי בְּדֶרֶךְ חַיַּי הַחֲדָשָׁה, קִבַּלְתִּי סִיּוּעַ מֵהַשָּׁמַיִם. 'שָׁפְכוּ' עָלַי עֶזְרָה. אֲבָל אַחַר כָּךְ, הִתְחַלְתִּי לְאַבֵּד... כְּבָר לֹא נִתַּן לִי הַסִּיּוּעַ כְּמוֹ שֶׁהָיָה בַּתְּחִלָּה. מַה קָּרָה? לָמָּה זֶה קוֹרֶה לִי?" שָׁאַל. הֵשַׁבְתִּי לוֹ: כָּתוּב בְּקֹהֶלֶת "וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר" (קֹהֶלֶת ט-יא). הַפְּשָׁט, שֶׁהֶחָכָם לֹא מַשִּׂיג לֶחֶם יוֹתֵר מֵהַטִּפֵּשׁ. עֲשִׁירִים רַבִּים אֵינָם חֲכָמִים, כִּי לֹא הַחָכְמָה מְבִיאָה אֶת הַלֶּחֶם הַיּוֹמִי. שָׁאַל הָרַב מִקּוֹצְק: בְּסֵדֶר, הַלֶּחֶם לֹא מַגִּיעַ דֶּרֶךְ הַחָכְמָה, אֲבָל לָמָּה הֻזְכְּרוּ רַק הַחֲכָמִים? וְכִי דַּוְקָא לַחֲכָמִים אֵין לֶחֶם?! וּבֵאֵר: כֵּן, כֵּן, דַּוְקָא הֵם מַפְסִידִים, לָהֶם לֹא מְכִינִים. לָמָּה וּמַדּוּעַ? כִּי אוֹמְרִים לוֹ, לֶ"חָכָם": אַתָּה חָכָם גָּדוֹל, לֵךְ תְּחַפֵּשׂ בְּעַצְמְךָ... הֲרֵי אַתָּה יוֹדֵעַ לְהִסְתַּדֵּר לְבַד, כִּבְיָכוֹל - בְּבַקָּשָׁה! --- וְכָךְ גַּם בְּרוּחָנִיּוּת. בַּתְּחִלָּה חָשַׁבְתָּ לְעַצְמְךָ: אֲנִי עֲדַיִן 'כְּלוּם', הִנְנִי דַּל בְּמַעֲשִׂים. וְכַאֲשֶׁר חָשַׁבְתָּ כָּךְ - נָתְנוּ לְךָ מִן הַשָּׁמַיִם. אֲבָל אַט-אַט הִתְחַלְתָּ לַחְשֹׁב: אֲנִי כְּבָר צַדִּיק... אֲנִי... אֲנִי... אוֹמְרִים לְךָ מִשָּׁמַיִם: נוּ-נוּ, אַתָּה צַדִּיק, לֹא זָקוּק יוֹתֵר לְעֶזְרָה, בְּסֵדֶר גָּמוּר... וּכְבָר לֹא נוֹתְנִים לְךָ אוֹתָהּ סִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא. (לְהַגִּיד - חֻמַּשׁ -עם לבדד ישכן "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" (כז-כ) שָׁנִים רַבּוֹת יִחַלְנוּ לְכָךְ שֶׁמָּסַךְ הַבַּרְזֶל יִפָּתַח, שֶׁשִּׁלְטוֹן הַדִּכּוּי וְהָרֶשַׁע יִקְרֹס. גַּם כַּאֲשֶׁר הָיָה בְּשִׂיאוֹ - כַּאֲשֶׁר מְאוֹת מִילְיוֹנִים סֻנְוְרוּ בְּתַעֲמוּלַת כָּזָב, וְהָלְכוּ שְׁבִי אַחַר סִיסְמָאוֹת מִתְלַהֲמוֹת; חָלְמוּ עַל מַהְפֵּכָה עוֹלָמִית, וְשָׁרוּ עַל הֲקָמַת 'עוֹלָם חָדָשׁ' בִּמְקוֹם 'הָעוֹלָם הַיָּשָׁן' שֶׁיַּחְרִיבוּ עַד הַיְּסוֹד - גַּם אָז יָדְעוּ רַבּוֹתֵינוּ אֶת הַפָּסוּק: "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד" (תְּהִלִּים צב-ח). אֵין הַגּוֹיִים אֶלָּא כְּצִיץ נוֹבֵל, כְּעֵשֶׂב קָמֵל, שֶׁפְּרִיחָתוֹ כֹּה קְצָרָה. בְּאוֹתָם יָמִים בָּאָה אִשָּׁה אַחַת לִפְנֵי הַגָּאוֹן רַבִּי אִיסָר זַלְמָן מֶלְצֶר זצ"ל, רַבָּהּ שֶׁל סְלוּצְק, וְסִפְּרָה כִּי לִפְנֵי שָׁבוּעַ יָמִים נוֹלַד לָהּ בֵּן. הִיא רוֹצָה לְמוּלוֹ, לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אַךְ בַּעֲלָהּ, קָצִין גָּבוֹהַּ בַּצָּבָא הָאָדֹם, מִתְנַגֵּד לַמִּילָה בְּאֹפֶן עֶקְרוֹנִי. הַדָּת וּמִצְווֹתֶיהָ שַׁיָּכוֹת, לְדַעְתּוֹ, לָעוֹלָם הַיָּשָׁן. עַכְשָׁו הִפְצִיעַ שַׁחַר חָדָשׁ וּבוֹ כָּל הָאֲנָשִׁים שָׁוִים, כָּל הַפּוֹעֲלִים - אַחִים, וְאֵין מָקוֹם לְהַבְדִּיל בֵּין יְהוּדִי לְבֵין נָכְרִי עַל-יְדֵי חוֹתַם הַבְּרִית. אָמַר הָרַב: "אִמְרִי לוֹ שֶׁיָּבוֹא אֵלַי. רְצוֹנִי לְשׂוֹחֵחַ עִמּוֹ". הַקָּצִין בָּא אֵיתָן בְּדַעְתּוֹ, וְהִשְׁמִיעָהּ בְּאָזְנֵי הָרַב. שָׁמַע הָרַב בְּסַבְלָנוּת, וְאָמַר: "שְׁמַע נָא, אִישִׁי הַצָּעִיר, לִדְבָרָיו שֶׁל אָדָם קָשִׁישׁ. רַעְיוֹן הַקּוֹמוּנִיזְם מְנֻגָּד בִּבְסִיסוֹ לַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי, וְסוֹפוֹ - כִּשָּׁלוֹן. לֹא, אַל תַּעֲנֶה לִי כָּעֵת. הַסְכֵּת לִדְבָרַי עַד תֻּמָּם. מָשׁוּל הוּא לִסְבִיבוֹן שֶׁסּוֹפוֹ לִפֹּל, אַךְ בֵּינָתַיִם מַחְזִיק הוּא מַעֲמָד בְּכֹחַ הַתְּאוּצָה. כָּל עוֹד הָרַעְיוֹן חָדָשׁ וּמַלְהִיב - יִכְבֹּשׁ לְבָבוֹת. כְּשֶׁתֵּחָלֵשׁ תְּאוּצָתוֹ, יָאֵט מַהֲלָכוֹ וְיִקְרֹס. זֶה יִקְרֶה, לְהַעֲרָכָתִי, בְּעוֹד כְּשִׁבְעִים שָׁנָה. אוֹ-אָז יָסוּר הַדֶּבֶק הַמְּאַחֵד אֶת אֻמּוֹת בְּרִית הַמּוֹעָצוֹת וְהֵן תִּדְרֹשְׁנָה עַצְמָאוּת: לִיטָא, לַטְבִיָּה וְאוּקְרָאִינָה, שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל פּוֹלִין וְהוּנְגַרְיָה, עַל רוֹמַנְיָה וְעַל צֶ'כְיָה. וְאָז יְחַפֵּשׂ כָּל אֶחָד אֶת זֶהוּתוֹ, יְבַקֵּשׁ אֶת שָׁרָשָׁיו, לַחְזֹר לִמְקוֹרוֹתָיו. בֵּינֵיהֶם, גַּם הַיְּהוּדִים; בֵּינֵיהֶם, גַּם בִּנְךָ! אִם תָּמוּל אוֹתוֹ, יֵדַע שֶׁיְּהוּדִי הוּא. יֵדַע לְאָן לַחְזֹר". "מָה הָרַב מְדַבֵּר?" הִתְקוֹמֵם הַקָּצִין הַגָּבוֹהַּ. "שׁוֹגֶה הוּא בְּאַשְׁלָיוֹת. הַקּוֹמוּנִיזְם יִכְבֹּשׁ אֶת הָעוֹלָם וְיִתְקַיֵּם לָנֶצַח!" כַּיּוֹם אָנוּ יוֹדְעִים מִי שָׁגָה בְּאַשְׁלָיוֹת וּמִי צָדַק... אֲבָל, לְמַעַן הָאֱמֶת, אֵין לְהַאֲשִׁים אֶת הַקָּצִין. הַקּוֹמוּנִיזְם הָיָה בְּשִׂיאוֹ, דָּרַס וְרָמַס בְּכָל עָצְמָתוֹ, בָּטוּחַ בְּכֹחוֹ וּבְצִדְקַת דַּרְכּוֹ. מְאוֹת מִילְיוֹנִים קִבְּלוּ אֶת עֻלּוֹ, וְתָאִים קוֹמוּנִיסְטִיִּים פָּעֲלוּ בְּכָל מְדִינוֹת הָעוֹלָם כְּדֵי לְקַדֵּם אֶת הַמַּהְפֵּכָה. מִי חָשַׁב אָז עַל קְרִיסָה כֹּה מְהִירָה, כֹּה מֻחְלֶטֶת? רַק מִי שֶׁמַּבָּטוֹ - מַבָּט שֶׁל תּוֹרָה. וְזֶה דּוֹמֶה כָּל כָּךְ לְמַצָּבֵנוּ. שְׁבוּיִים אָנוּ בִּתְנָאֵי חַיֵּינוּ, חוֹשְׁבִים עַל הֶעָתִיד כְּעַל תַּעְתִּיק שֶׁל הַהוֹוֶה. אֲבָל אָדָם שֶׁמַּבָּטוֹ מַבָּט שֶׁל תּוֹרָה, יוֹדֵעַ, שֶׁעַד מְהֵרָה יִקְרֹס הַכֹּל "וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (מַלְאָכִי ג-א); פִּתְאוֹם יִשָּׁמַע קוֹל שׁוֹפָרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, פִּתְאוֹם יִשְׁתַּנֶּה הַכֹּל לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה. נָשׁוּב לְעִנְיָנֵנוּ. כָּאַבְנוּ אֶת נִתּוּקָם שֶׁל שְׁלֹשָׁה מִילְיוֹנֵי יְהוּדִים מִמּוֹרַשְׁתָּם, וְיִחַלְנוּ לַיּוֹם שֶׁבּוֹ יִפָּתַח מָסַךְ הַבַּרְזֶל וְיִקְרֹס שִׁלְטוֹן הַדִּכּוּי וְהָרֶשַׁע; הַיּוֹם שֶׁבּוֹ יוּכְלוּ הַיְּהוּדִים לָשׁוּב לְמוֹרַשְׁתָּם, וְיִנָּתֵן לָהֶם לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵיהֶם. שָׂמַחְנוּ כָּל כָּךְ בְּבוֹאָם, אַךְ לֹא שִׁעַרְנוּ שֶׁבְּכַוָּנָה תְּחִלָּה יְעוֹדְדוּ הַשִּׁלְטוֹנוֹת עֲלִיַּת נָכְרִים גְּמוּרִים, הַנּוֹהֲגִים עַל-פִּי אָרְחוֹת חַיֵּיהֶם, עַל פִּי דָּתָם וְדַעְתָּם, נוֹצְרִים מֻצְהָרִים וְאַנְטִישֵׁמִיִּים מֻשְׁבָּעִים. וְאָנוּ חֲרֵדִים, בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, לְצִבְיוֹן הַחַיִּים כָּאן בְּאֶרֶץ הַיְּהוּדִים, בְּאֶרֶץ שֶׁנֶּחְשְׁבָה מוּגַנָּה מִפְּנֵי נִשּׂוּאֵי תַּעֲרֹבֶת, בְּאֶרֶץ שֶׁחָשַׁבְנוּ לִיצֹר בָּהּ תַּרְבּוּת עִבְרִית שָׁרְשִׁית. גַּם אֲנִי חָרַדְתִּי מִפְּנֵי הֶעָתִיד, עַד שֶׁרָאִיתִי אֶת דִּבְרֵי הַמִּדְרָשׁ בִּפְתִיחַת הַפָּרָשָׁה: "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ" (יִרְמְיָה יא-טז). מָה רָאָה יִרְמְיָהוּ לִמְשֹׁל אֲבוֹתֵינוּ כַּזַּיִת? אֶלָּא כָּל הַמַּשְׁקִים מִתְעָרְבִים זֶה בָּזֶה, וְהַשֶּׁמֶן אֵינוֹ מִתְעָרֵב אֶלָּא עוֹמֵד לְבַדּוֹ. כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָם מִתְעָרְבִים עִם נָכְרִים! אֵין זוֹ בְּרָכָה אוֹ הַבְטָחָה, אֶלָּא מְצִיאוּת וְעֻבְדָּה: עַם יִשְׂרָאֵל יִשָּׁמֵר בְּטָהֳרָתוֹ, וְהַנָּכְרִים יַעַזְבוּנוּ כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאוּ. אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁקּוֹשֵׁר אוֹתָם לְכָאן, וּקְשָׁיֵי הַחַיִּים יַבְרִיחוּם: הַמַּצָּב הַבִּטְחוֹנִי, הַכַּלְכָּלִי וְעוֹד. וּמִי יוֹדֵעַ, אִם לֹא נוֹצַר מַצָּב זֶה אֶלָּא כְּדֵי לְהַבְרִיחָם... (מַעְיַן הַשָּׁבוּעַ)
החיפושית כשחשבתי עד כמה היצור הקטן הזה
לא מתאים לשולחן שלי, זה הכה בי פתאום –
אני היא זו שלא מתאימה לשולחן שלי יותר
מאשר החיפושית! יהודי לא שייך לבניין
משרדים באמריקה...
זה היה נראה כמו עוד אחד מאותם ימים קשים. התמודדתי עם סיטואציה מפותלת ומסובכת, כשהאור בקצה המנהרה לא נראה באופק בכלל. השתדלתי, התאמצתי וניסיתי לעשות את הדבר הנכון, אבל ללא הצלחה. לבסוף, התקשרתי לאחד מיועציי הנאמנים כדי לקבל עצה והדרכה נכונה, גם לגבי מצבי וגם כדי להתחזק מול מתקפת הרגשות בה הייתי נתונה. באותו רגע שהנחתי את השפופרת במקומה, ראיתי פתאום את החיפושית הקטנה הזאת, עושה דרכה על שולחן העבודה שלי. הבנתי שמשהו מוזר, אבל מעניין, מתרחש כאן – הרי לא יכול להיות שמישהו ימצא חיפושית בקומה ה-41 של בניין בעיר סואנת, ובטח לא באמצע החורף...כשחשבתי עד כמה היצור הקטן הזה לא מתאים לשולחן שלי, זה הכה בי פתאום – אני היא זו שלא מתאימה לשולחן שלי יותר מאשר החיפושית! יהודי לא שייך לבניין משרדים באמריקה – יהודי שייך למקום היחידי שיכול להזין את נשמתו וגופו, הארץ שהשם הבטיח לנו, המקום עליו נאמר שהאוויר בו מחכים ותורם לאמונה וללימוד התורה – ארץ ישראל הקדושה. מקומה של החיפושית הוא ביער, ומקומו של היהודי הוא בארץ ישראל.העם היהודי הוא כמו החיפושית – קטנה, אומללה וחסרת אונים, מנסה להגיע בחזרה הביתה. בכל אופן, כמו שהחיפושית המסכנה הזאת לעולם לא הייתה מצליחה להיחלץ מהמבוך, כלומר מהבניין, ולחזור לטבע ללא עזרתי, אף עם ישראל חסר אונים כאשר הוא מנסה לצאת ממבוך הגלות ולחזור למקום אליו הוא שייך – לישראל ולבית המקדש שיבנה במהרה – ללא עזרתו של השם.אבל גם התובנה הזאת לא סיפקה אותי. עדיין לא הגעתי לפתרון הבעיה שהטרידה אותי וגרמה לסערת רגשות בתוכי. לכן הוצאתי מהתיק את ה"פרק שירה" שלי, חלק מהגמרא בו נמצאים פסוקים שחיות שונות אומרות אותם בשבחו של השם, ומקווה, אולי, שכך אגלה את המסר שהשם מלמד אותי. לא שבתי ריקם – גיליתי, שהחיפושית שייכת לקבוצת השרצים, יצורים קטנים שדרכם להתגנב ל'שטח שלנו', והפסוק המתייחס אליהם אומר:ישמח ישראל בעושיו, בני ציון, יגילו במלכם" (תהלים קמ"ט, ב).החיפושית מזכירה לנו את העבודה שרק בגלל שאתה קטן אין זה אומר שאינך חשוב – ויותר מזה, שלא תגדל. כיום, עם ישראל קטן, כמו החיפושית. אנו כל כך נמוכים, קטנים בכמות ובכוחות שלנו, חסרי כוח ממש, יחסית לכל אותם עמים שהיו רוצים שפשוט נעלם, ח"ו. וזה עוד כלום, לעומת אלה שלא אומרים את זה בקול, אבל מייחלים לזה בליבם, כי הם אפילו לא ימחו על כזה דבר.בכל אופן, יום אחד, בעזרת השם ובמהרה, בני ציון יגילו (ישמחו) במלכם – מכיוון שמלכותו של השם מתגלה בכל העולם, לא רק מאחורי הקלעים, אלא לפניהם ממש. כל בריה בעולם תבין שהשם הוא האלוקים, המלך הכל יכול.וכשהיום הזה יגיע, ישראל ישמח בעושיו - ביוצרו, מכיוון שעם ישראל לא יהיה קטן יותר. נזכה למלא את משימתנו – להיות אור לגויים, ונלך בגאווה ובשמחה. נגלה את הגדולה הנסתרת שתמיד הייתה שם – כמו, למשל, הכוח שלנו לעזור לאלה הזקוקים לנו – ובמיוחד! – בזמנים של משברים ומצוקות, לאחוז באמונה שלנו ולא משנה מה האויבים שולחים לעברנו, אפילו למסור את חיינו על קידוש השם – כמו אותם יהודים קדושים שנרצחו על ידי טרוריסטים במומבאי לא מזמן. למרות שהחיפושית הזאת קטנה וחסרת אונים, היא מזכירה לנו שיום אחד, לא נהיה יותר קטנים ורדופים, אלא גדולים ומכובדים.אבל איך נגיע לזה? החיפושית מלמדת אותנו גם את זה, באותו הפסוק. בתחילת הפסוק מדובר על שמחה. אנו נגיע ליום הגדול הזה כאשר נהיה שמחים בחלקנו ובכל מה שהשם מזכה אותנו. אבל לא מדובר רק על אותו יום שעתיד לבוא, אלא גם היום, ובכל יום. נצליח לגדול כשנתמלא בהכרת הטוב להשם, ונחיה בשמחה בכל יום ולא משנה מה היום מביא בכנפיו, כך נכתיר את השם כמלך בחיינו, ונעבוד אותנו בכל כוחנו.אני האחרונה שאומר לכם שזה קל. כי רוב הזמן זה דורש מאמצים רבים ועצומים. בכל אופן, למען אותם רגעים, למרות השברים שבחייך ולמרות והשממה שבליבך, כל גופך ונשמתך ייפתחו לשמחה עצומה רק מהידיעה שהשם אוהב אותך, והוא כל כך איתך, מחזיק אותך בזרועותיו ובוכה איתך, ואז תרגיש שאתה ממריא מעלה. כן, זהו רגע של גדלוּת טהורה. הוא שווה את כל העמל והיזע הרגשיים שאנו משקיעים כדי להגיע אליו – למרות שחווים אותו אפילו לחלקיק שנייה בלבד, אבל יש בכוחו להחזיק אותך שנים!ועד כמה שזה קשה, כל אחד מאיתנו חייב לעבוד על מידת השמחה. אנו צריכים לשמוח בכל מה שיש לנו, ולהודות על כך להשם (אפילו כשאנו מתפללים שחיינו ישתפרו ויהיו טובים יותר). "עבדו את השם בשמחה" – אנו חייבים לעבוד את השם בשמחה ולחיות עם השמחה הזאת כי זה רצונו, ולא רצוננו. עלינו להכיר בעובדה שהשם הוא המלך, הוא המנהיג, הוא המנהל, והוא המוביל אותנו. הוא רחמן, אוהב ומלא חסדים ורחמים, הוא המלך הכל יכול. יש ביכולתו להעניק לנו כל מה שהוא רוצה, לכן גם ברור, שכל מה שהוא מעניק לנו הוא הדבר הטוב ביותר עבורנו, אפילו שבאותו רגע זה לא נראה כך.וכשכל הכוח הזה עומד לצידנו ומאחורינו, ובעצם מקיף אותנו, למרות שאנחנו כל כך קטנים ופגיעים, נזכה, בעזרת השם ובמהרה, להגיע ליום הזה, כשנקלף מעלינו את כל השכבות המסתירות יושלכו הצידה. וביום הזה, לא רק שנראה בבירור איך כל דבר היה באמת רק לטובה והטוב ביותר – אלא אנו בעצמנו נבין ונגלה זאת – ובגדול! – הן כעם והן כפרט.והחיפושית? אהה, אל תדאגו, בזהירות רבה הוצאתי את החיפושית מהבניין ושמתי אותה במקום שאףאחד (אני מקווה) לא ידרוך עליה.
ספר המדות לרב הקדוש רב נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א
נ''ו] מי שאינו משנה בדבורו. הוא יכול להשביל הגבוהים ולהגביה השפלים
נ''ז] מי שאינו מדבר אחד בפה ואחד בלב. אינו מתירא מטביעת מים
נ''ח] האמת מביא שובע
נ''ט] השלשול והעצירות בא על ידי שקר
ס'] על ידי אמת בא הקץ
בדיחות שאלת רב יהודי עשיר הגיע אל הרב וסיפר לו על אביו
שנפטר. **
מספר היהודי : "איני יודע מה לעשות. העסק שלי
בצרות ואני חייב לנסוע לחו"ל
ולהציל את העסק, אחרת אני פושט רגל. לכן,
שכרתי תמורת 1000 ש "ח, אדם שילך
להלוויה במקומי. עוד 1000 ש" ח אני משלם לו, על
מנת שישב שבעה במקומי. הוספתי לו
עוד 1000 בהבטחה שיגדל זקן במשך חודש ועוד 1000
ש "ח על מנת שיגיד קדיש בכל יום"
"אם סדרת את כל זה " , שאל הרב, " לשם מה באת אלי?"
"באתי לשאול אותך" , השיב האיש , " האם אני צריך
ללכת לנחם אותו?"* בדיחה אחד ניגש לברמן, מבקש בירה ושואל
כמה זה עולה. הברמן משיב שזה עולה
שני שקל.
הבחור אומר: "בסדר, תביא אחת".
הברמן מוזג ספל בירה ומגיש לבחור.
הבחור מוציא מכיסו שני שקלים וזורק
לתוך הבר. הברמן מתעצבן אבל לא אומר
כלום, הולך ואוסף את השקלים מהבר.
למחרת מגיע אותו בחור ומבקש בירה,
אבל הפעם מוציא מכיסו מטבע של חמישה
שקלים ושם על הבר.
הברמן, עדיין זוכר את הבחור מאמש,
לוקח את הכסף, ואת העודף שלושה
שקלים זורק בכל הכוח אל מחוץ לבר.
הבחור רואה את זה, מוציא עוד שקל
אחד מהכיס ואומר:
"בעצם, תביא לי עוד שתי בירות".
|