בתחילת פרשת אחרי מות צווה ה' יתברך את אהרון ובניו שלא יכנסו בכל זמן למשכן ורק בזמן העבודה והקרבנות יש להם הזכות ליכנס למשכן. כל שנה ושנה אנחנו לומדים הפסוקים הללו ואם נעיין בהם נמצא שיש ללמד מזה מוסר גדול שהפסוק לא אמר שלא יכנס למשכן אלא אמר ''ואל יבא בכל עת אל הקדש'' ופירוש הדברים שבכל מקום שהוא  קדוש. ועכשיו בעוונותינו הרבים שחרבה ערינו ושמם מקדשינו ולא נשאר לנו אלא מקדש מעט והם הבתי כנסיות והבתי מדרשות על זה כוונת הפסוק אל הקדש.

ועוד שה' יתברך לא צווה לאהרון שלא יקל ראשו שם אלא צווהו יותר מזה שלא יכנס שלא לצורך. ומזה מוסר גדול לכמה בני אדם כשאין להם מה לעשות הולכים לבית הכנסת לדבר ולשמע חדשות או לנוח שם וכדומה. נכון שמצוה לשבת בבית הכנסת ברם צריך לחשוב שהוא יושב שם לקיים מצות ''אשרי יושבי בתיך'' ולא לשבת שם כדי לנוח וכל שכן לשמע חדשות ולדבר ולהקל ראשו.

וזה אפילו שלא הזמן התפילה אבל בזמן התפילה כל שכן שיזהר בכל אלו בכל הזהירות שלא הוצרכו חכמינו זכרונם לברכה להזהיר אותנו על זה שזה פשוט שאסור ורק הוצרכו להזהיר אותנו שלא לדבר אלא בשעת הדחק. ובפרט שיש עוד כמה בני אדם שמדברים באמצע התפילה והזמירות וקריאת שמע ובקושי אינם מדברים באמצע העמידה שאיסור גדול הם עושים. וכן יש שאינם מדברים באמצע התפילה אבל אחר התפילה מדברים וגורמים שחבריהם שהם באמצע התפילה מדברים עמהם ואפילו שיש שמדברים רק עם חבריהם שגמרו התפילה מכל מקום חבריהם שלא גמרו מקשיבים לדבריהם וגורמים להם לדבר או שלא להתפלל כראוי. בוא וראה שצוו חכמינו זכרונם לברכה למי שרוצה לקרא לחבירו מבית הכנסת שצריך לקרא דברי תורה שלא יהא נראה שהלך לבית הכנסת לצורכו ומזה יש ללמוד קל וחומר שלא נעשה בית הכנסת בית ועד לחדשות ולדברי חולין.

וזה מה שצווה ה' יתברך לאהרון ולבניו ''ולא יבא בכל עת אל הקדש'' פירוש שצריך להעריך המקום שלא יכנס בכל זמן ורק לתפילה וללימוד יש לו הזכות ליכנס. וכן בתחילת פרשת קדושים כתיב ''קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם'' והשאלה ברורה האם האדם יכול להיות קדש כמו ה' יתברך? אלא התשובה היא שה' יתברך אמר שהוא קדוש ומבקש מבני ישראל כשיעמדו לפניו בתפילה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שיהיו גם הם קדושים. ואיך יהיו קדושים? זה כתוב בזמירות ''ובקרב קדושים תתהלל'' פירוש כשאחד ישבח לה' יתברך שצריך לשבח גם בלבו ולא ישבח בפיו ולבו בל עמו וחושב מחשבות זרות או משחק ורומז לחבירו ומשמיע קולות כאילו מותר להשמיע קולות ולשחק באמצע התפילה. וכן יש שמשחקים ומטלפנים לחבריהם באמצע התפילה בפלפון וכשפלפון חבריהם עושה רעש באמצע התפילה צועק עליו כאילו להוכיח אותו ואלו עושים איסור גדול כיון שהם באותה שעה מתפללים ומבקשים מאת ה' יתברך שיתן להם את טובו וכשהם משחקים ומתלוצצים עם חבריהם בטח שתפילתו חוזרת ריקם.

וידוע כשבן אדם מתפלל אינו עושה טובה לה' יתברך להיפך ה' יתברך עושה עמנו טובה שנותן לנו הזדמנות להתפלל לפניו ולבקש ממנו בקשותינו. ואם יעיין מה שמוציא מפיו בתפילה ימצא עצמו אוטוטו שהוא מעריך התפילה ומתפלל בכובד ראש. 

ואל יאמר האדם שהוא מלא כל טוב ואינו צריך להתפלל ורק בן אדם שיש לו בעיות הוא שצריך להתפלל. וזה טעות נוראה שהשמירה יותר טובה מהרפואה פירוש שיותר טוב לאדם שישמור עצמו שלא יחלה משלא ישמר עצמו ויחלה ויעשה תרופה. וכן יותר טוב לאדם להתפלל לה' יתברך כשהוא בסדר שאז מדת הדין אינה מתוחה עליו ומתנהגים עמו במדת הרחמים ויבקש ממנו שלא יפסיק טובו מעליו ולא יחלה משיתפלל לאחר שנחלה שאחר שנחלה יותר קשה לפדות עצמו שאז מתוחה עליו מדת הדין.

וזהו כוונת הנביא בהפטרה כתיב ''הלדרוש אותי אתם באים חי אני אם אדרש לכם נאום ה' אלוהים'' פירוש שה' יתברך שואל אותנו שאלה שכל אחד שואל אותה לעצמו האם בא לבית הכנסת כדי להתפלל? ''הלדרש אותי אתם באים'' האם באתם לבית הכנסת לבקש ולחפש אותי? ''חי אני אם אדרש לכם נאם ה' אלוהים'' פירוש שה' יתברך אומר לנו אם לא באתם להתפלל אלי עוד יבוא היום ותחפשו עלי ותאמרו אלי הצילינו ה' אלוהינו.

ובן אדם למה לו כל הקשיות עורף זה? הלא הוא הולך לבית הכנסת ואם כן למה לו שיתפלל בקלות ראש ובצחוק? הלוא טוב לו להתפלל להתפלל בכובד ראש ויבקש מה' יתברך מה שצריך לו כשהוא בסדר שזה יותר טוב ויותר קל משיבקש ממנו כשהוא בצער שאז מתוחה עליו מדת הדין ובקושי תפילתו מתקבלת. ואנחנו רואים שיש בני אדם שהיו בסדר גמור ובין לילה אחת אבד כל רכושם ופשטו את הרגל או חלו או אפילו מתו ולכן צריך כל אדם לבקש מה' יתברך כשהוא עדיין בסדר וה' יתברך יענהו שנאמר ''פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון''  ופירוש רצון היינו מה שיבקש אדם מה' יתברך בין בריאות וממון וכדומה וכמו המעשה של רב המנונא שפעם התעלף וכשהיו הסובבים אותו מנסים להעירו צחק ויצאה מאפו זיקוקי אש והתעורר וכששאלו אותו השיב שה' יתברך הראה לו מקומו בגן עדן ובקש ממנו רב המנונא שיוסיף לו שאל אותו ה' יתברך ומה ישאיר לחביריו? השיב לו רב המנונא האם מבקש הוא מאת מי שיכולתו מוגבלת?! הלא הוא מבקש מאת ה' יתברך שהוא הכל יכול שיכול להוסיף לו ולחביריו. ולכן כל אחד יעיין בתפילה ויכווין היטב ויבקש מה' יתברך מה שחסר לו.

מטבע הדברים מי שמבקש הרבה בקשות מחבירו חבירו משתעמם וכועס עליו ואינו עושה עוד בקשותיו אבל ה' יתברך להיפך הוא שמח כשמבקשים ממנו בקשה ועוד בקשה ומי שמרבה לבקש הרי זה משובח ולכן צריכים להתפלל הכובד ראש ולא להתלוצץ או לשחק או לדבר וכדומה.

ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו להתפלל בכוונה ובכובד ראש ולא נחשוב בדברים אחרים ובמחשבות זרות ויגאלינו גאולה שלימה בקרוב!!! 

בפרשת השבוע יש כמה שאלות: א} הפסוק אמר ואמרת אליהם קדושים תהיו לי רש"י ז"ל פירש הוי פרושים מן העריות שבכל מקום שאתה מוצא גדר מהערוה אתה מוצא קדושה. יש לשאול הפסוק אח"ך לא כתב דיני עריות אלא כתב שנירא מהורינו? ב} הפסוק סמך דין היראה מההורים לואת שבתותי תשמורו. רש"י ז"ל פירש שאפי' שאמרתי לך שתירא מההורים אם יאמרו לך תחלל השבת לא תשמע להם ואף בשאר המצוות. יש לשאול שתי שאלות א} למה היינו טועים לשמוע להם והא אף הם צריכים לירא את השם שהוא אב לכלנו? ב} רש"י אמר ואף בשאר המצוות מנין לו דילמא רק בשבת בלבד?

אולם ידוע מה שאמרו חז"ל שהבנים כדי שיבואו טובים או רעים תלוי בההורים אם ישמרו על טהרת המשפחה והאשה תכסה ראשה היטב ולא תגלהו מאחור ולבושה יהיה צנוע יבואו טובים. וצריכים גם כן לעסוק בחינוכם כדי לגדלם על יראת שמים ואין לומר שמי שהוא חנוכו יפה הוא מהקב"ה דבר זה חז"ל לא כתבוהו לא בגמרא ולא בשום ספר וזה אמרוהו עמי הארצות מסדורם. ולזה הפסוק אמר קדושים תהיו וכו' ואח"ך היראה מן ההורים ר"ל אם תהיו קדושים אז בניכם יהיו מכבדים אתכם ויראו מכם. על זה הפסוק סיים ואת שבתותי תשמורו ר"ל לא יאמר האדם הורי לא חנכו אותי יפה אני התנצלתי והעוון יהיה עליהם ועושה מה שאני רוצה. או יאמר הורי לא למדו אותו אני פטור מלמוד. צריך לו לאדם לירא את ה' מה שהיה חנוך ההורים. אולם האדם היה טועה לומר כבוד אב ואם הוא מצות עשה ואנו יש לנו הדין אם אדם צריך לו לקיים מצות עשה ובגללה הוא עובר על מצות לא תעשה יקיים מצות עשה ויעבור על לא תעשה {הכלל הזה יש בו הרבה דינים האדם לא יעשה שום דבר מדעתו אלא שבכל דבר שואל הרב} היינו אומרים כשהאדם יצוהו אביו כדי לעבור על מצות לא תעשה יעשה כבוד אב ואם ויעבור בא הכתוב ללמדנו לא! ואת שבתותי תשמורו. אולם עדיין יש לשאול דהא השבת היא מצות עשה ולא תעשה והדין הוא עשה לבדה אינה דוחה עשה ולא תעשה, מה בא ללמדנו הכתוב? על זה סיים רש"י ז"ל וכן לשאר מצוות ר"ל כדי שיאמר לנו כמו שהשבת אינה דוחה אותה מצות כבוד אב ואם אף שאר המצוות ככה.

ומכאן אנו צריכים ללמוד מוסר גדול כדי לעסוק בילדינו ונחנך אותם על יראת שמים שהפסוק קרוב לומר לנו שאם לא תחנכו ילדיכם עתידים שיהיו שלא יראו מכם ואינם מכבדים אתכם ואין אתם מלינים אלא על עצמכם. ואין אומרים איך הילדים של דורינו חצופים הרבה וקשים ואינם שומעים אלינו. אם אין מחנכים אותם כראוי ומניחים אותם לעשות מה שהם רוצים בילדותם ואנו שלמדנו אותם שהדבר העיקרי בעולם הוא הגבורה והכסף אפי' נגד מצוות התורה איך רוצים אותם שיגדלו מכובדים ויראי שמים? משל אם הילד ימצא אביו יבטל מתפלתו או יתפלל ביחיד או אינו מתפלל כלל משום שהולך לעבודתו איך רוצים שהילד יהיה מתפלל! ואם האב לא לקח סדור אפי' פעם בחייו לקרוא בו קצת פרקי תהלים משום שהולך לעבוד איך רוצים שהילד יקרא! ואם הילד כשיתחיל לעבוד אביו אינו מדבר עמו כלל אם התפלל או לא למד או לא יאמר הוא טורח בעבודתו ואז הוא זמן תוקף בחרותו איך תוכל להתלונן עליו כשהוא יצא בלילה עד שעות מאוחרות יאמר כל היום אני עובד רוצה להתענג קצת תבוא עכשיו ותעמידו על עצמו אם תוכל!

לפעמים אדם תאמר לו למה אינך מתפלל או אינך לומד יאמר לך נמאס לי מה ר"ל התפלה והלמוד הם שמניחים אותך נמאס לך אם אנו שמים עינינו על ילדינו בעודם קטנים ומוכיחים אותם בטעיות הקטנים אז אין יראים עליהם, שבודאי לא יגיעו לטעות טעויות גדולים ותמיד חושבים שאביהם כועס עליהם אפי' שנסתרו ממנו קצת טעיות קטנים כיון שאנו חנכנו אותו על יראת שמים יבוא יום ואף הטעויות הקטנים אין עושים אותם עוד אז הקב"ה יראה עמלנו ויעזרנו ויתן לנו הטוב והשלום והבריאות כדי שנוכל לגדל בנינו כראוי ויבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.

בפרשת השבוע יש לשאול הקב"ה אמר למשה רבינו שיאמר לנו שלא לעשות כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען רק את משפטי תעשו וכו' למה אמר רק כנען ומצרים וכי שאר אומות העולם חסידים גדולים שיכולים לעשות כמותם? בשלמא כנען יש לומר כדי שיסיים לומר לנו שארץ ישראל קדושה ואינה מקבלת טומאה ושלא תגרש אותנו כמו שגרשה הכנענים אבל ארץ מצרים למה ואפי' שמצרים היתה טמאה יותר מכולם היה לו לומר כמעשה הגויים ואז אני יודע שכ"ש מצרים לא אבל ככה יכולים לומר שרק מצרים שהיא טמאה הרבה אבל שאר העמים שפחות ממנה בטומאה יכולים לעשות כמותם?

אולם כדי לתרץ נתחיל לתרץ שאילה אחרת בכמה פעמים הפסוק אומר שאנו עבדים להקב"ה שהוא הוצאנו מעבדות מצרים ויש לשאול א} וכי הקב"ה הוצאנו מעבדות כדי שיתן אותנו בעבדות אחרת? ב} וכי אם הקב"ה לא הוצאנו ממצרים אין אנו עבדים להקב"ה אנו וכל העולם כולנו תמיד עבדים של הקב"ה ויש לשאול עוד בתפלה אנו אומרים את חג המצות הזה זמן חרותינו איפה החרות הזה הרי אנו עבדים? אולם ידוע מה שפירשו חז"ל על הפסוק כתוב על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות ואין מי שנקרא בחירות רק מי שקורא בתורה ומקיים המצוות. ולמה נקרא בחרות והרי הוא קשור במצוות? אולם חז"ל אמרו שהאדם בטבעו רוצה לשמוע דברי הקב"ה ויקיים המצות אבל יצר הרע הוא שאינו מניחו לעשותם בתחילה יבוא לו בקלות כמו האורח ואח"ך יהיה הוא האדון והאדם הוא העבד שלו. וכשהאדם לא יעשה רק הדבר שרוצה אותו הקב"ה נקרא נשתחרר מהעבדות של היצר הרע ונקרא בחרות. ובזה יתיישבו כל השאלות הקב"ה אמר לנו שאנו נעשינו עבדים שלו ונקראו בני חורין משום שהוציאנו ממצרים ששם היינו עבדים של היצר הרע בעזרת המצריים ולזה חג המצות קוראים לו זמן חרותינו שנשתחררנו מהיצר הרע והולכים לקבל התורה. ולזה הפסוק אמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו ולא אמר כמעשה אנשי מצרים ר"ל הדבריים שהייתם עושים אותם במצרים כשהיצר הרע היה שולט בכם רק את משפטי תעשו שעכשיו נשתחררתם ממנו ויכולים לעשות מצוות הקב"ה.

ובדרים אלו יתיישבו כמה שאלות בהגדה שקוראים אותה בליל פסח, ידועים השאלות ששאלות חז"ל על דברי המגיד שאמר אלו לא הוציאנו ה' אלוהינו משם עדיין אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים א} והא הקב"ה אמר לאברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ב} למה אמר משועבדים ולא עבדים? ויש לשאול עוד המגיד אמר אפילו כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים מה בא ללמדנו המגיד וכי יש מצוה שהחכמים פטורים ממנה וכי שמענו פעם שהחכם פטור מתפילין או מסוכה או ממצוה אחרת? ועוד שמביא ראיה ממעשה ברבי אליעזר וכו' שהחכמים אלו היו מספרים ביציאת מצרים אולי במקרה אם מספרים מה הראיה שיש? ועוד שאח"ך המגיד התחיל מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו מה ענין הספור הזה בספור יציאת מצרים מה איכפת לנו בהם עובדים מה שרוצים?

אולם בדברים שכתבנו לעיל יתיישבו כל השאלות נכון שאנו היינו יוצאים אחר ארבע מאות שנה אולם היינו משפיעים במעשים של פרעה וחביריו וממדותיהם ולזה המגיד אמר משועבדים לא עבדים אולם המחשבה שלנו משועבדת להם ונעשה כמותם ואדם היה טועה ויאמר סיפור יציאת מצרים למה כדי שהאדם יזכור שאנו יצאנו מתחת שעבוד מצרים והיצר הרע של מצרים ונהיה יראי שמים ובני חורין ולזה החכמים שהם יראי שמים אינם להם שום סיבה כדי לספר ביציאת מצרים ולזה המגיד אמר לנו אפי' שאנו חכמים צריכים לספר בספור יציאת מצרים תדע שרבותינו שאנו חיים מהם עד עכשיו ושאין עושים לעולם דבר ללא שום סיבה וכי אין להם מה לעשות שישבו לספר ביציאת מצרים לא חמש דקות ולא רבע שעה אלא עד הבקר אלא משום שאף כל האנשים צריכים לספר בספור יציאת מצרים.

וזהו מה שסיים המגיד כנגד ארבעה בנים דברה תורה לכל האנשים ולזה אח"ך התחיל מבתחילה וכו' לזכרנו שאבותינו היו עובדי עבודה זרה ואם אין עושים דברים שמרחיקים אותנו מהעוון אפשר שטובעים כאבותינו ולזה תמיד צריכים לזכור יציאת מצרים ובה נהיינו לבני חורין ואין נקראים בני חורין אלא אותם שמתגברים על יצר הרע וכאן אנו צריכים ללמוד מוסר גדול שבחג וביותר החג הזה שבו נהיינו לבני חורין אין עוברים זמנו בתוהו ובוהו לובשים מלבוש יפה ויוצאים ונפגשים עם האנשים ואין חושבים רק על תענוגי הגוף צריכים לשים לפנינו מה ר"ל זמן חירותינו בפירושו האמתי שצריכים להתגבר על יצר הרע ולומדים בו וזהו למה קראוהו חג המצות ולא חג הכבשים או חג היין שאנו אוכלים הבשר והיין עם המצות.

ובזוהר הקדוש קרא ליצר הטוב מצה ר"ל החג של היצר הטוב שבחג הזה זוכרים שצריכים להיות בני חורין וזהו מה שרוצה יצר הטוב. וזהו למה קרא הפסוק חג שבועות כדי לזכור בחג המצות שאנו יצאנו ממצרים כדי לספור שבעה שבועות ומקבלים התורה ולזה בכל החגים וביותר בחג הזה צריכים לעשות תוכנית כדי להעביר רוב הזמן בלמוד התורה. וידוע מה שאמרו חז"ל למה הקב"ה אמר לנו בחג שננוח ואין עובדים ואין עושים שום דבר כדי למצוא זמן כדי ללמוד התורה שהאדם בחול עסוק בעבודתו ובצרכיו ובשבת יאמר לך רוצה לנוח אבל החג ארוך יותר מדי ויוכל לנוח יום ואח"ך ישב וילמוד.

רבותי! צריכים לנצל ההזדמנות של החג הזה להעביר הזמן בלמוד וביותר שרואים שהאדם יאמר לך נמאס לי ולא מצאתי מה לעשות. מי שיש לו דבר חשוב כתורה שהכל בה מרפואה לפילוסופיה יאמר לך לא מצאתי מה לעשות! חז"ל אמרו האדם שלא מצא זמן ללמוד בחול ולומד בחג הקב"ה חושב לו כאלו כל חייו הוא לומד. ולזה הזדמנות כזה אין צריכים לאבדה שהקב"ה יאהבנו וישלח לנו הטוב והשלום והבריאות ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה

 

פרשת אחרי מות קדושים

נצטווינו 15 מצוות עשה ו64 מצוות לא תעשה.

מצוות עשה הן:

א} שכוהן גדול עושה עבודת יום הכפורים.

ב} אחר שחיטת חיה או עוף מכסים את דמו.

ג} לירא את האב והאם.

ד} להשאיר פאה לעניים.

ה} להשאיר לקט לעניים.

ו} להשאיר עוללות לעניים.

ז} להשאיר פרט לעניים.

ח} לשפוט בצדק.

ט} להוכיח את חברינו אם עושים עבירות.

יו''ד} לאהוב כל אחד ואחד מבני ישראל.

י''א} להביא פירות נטע רביעי לירושלים ולאכול אותם שם כמו מעשר שני.

י''ב} לירא מבית המקדש ומבתי כנסיות.

י''ג} לקום מלפני זקן בן שבעים שנה ויותר או אפילו צעיר אם הוא תלמיד חכם.

י''ד} לתקן מידות המשקל והלח.

ט''ו} שבית דין ישפטו החייב מיתה על ידי שריפה.

מצוות לא תעשה הן:

א} שהכוהן אינו נכנס לקודש אלא אם כן הוא בשעת העבודה.

ב} שלא לשחוט הקדשים חוץ מעזרת בית המקדש.

ג} שלא להתקרב לעריות.

ד} שלא להתקרב לאב.

ה} שלא להתחתן עם האם.

ו} שלא להתחתן עם אשת אביו.

ז} שלא להתחתן עם אחותו.

ח} שלא להתחתן עם בת בנו.

ט} שלא להתחתן עם בת בתו.

יו''ד} שלא להתחתן עם בתו.

י''א} שא להתחתן עם אחותו מאביו.

י''ב} שלא להתחתן עם אחות אב.

י''ג} שלא להתחתן עם אחות אם.

י''ד} שלא להתקרב לדודו.

ט''ו} שלא להתחתן עם אשת דודו.

ט''ז} שלא להתחתן עם אשת הבן.

י''ז} שלא להתחתן עם אשת אח אלא אם כן בשעת יבום.

י''ח} שלא להתחתן עם אשה ובתה.

י''ט} שלא להתחתן עם אשה ובת בנה.

כ} שלא להתחתן עם אשה ובת בתה.

כ''א} שלא להתחתן עם שתי אחיות בחייהן.

כ''ב} שלא להתקרב אל הנדה.

כ''ג} שלא להקריב בניו לעבודה זרה הנקראת מולך.

כ''ד} שלא להתקרב לזכר.

כ''ה} שלא להתחתן עם בהמה.

כ''ו} האשה לא תתחתן עם בהמה.

כ''ז} שלא לפנות לעבודה זרה משל כדי לדעת איך עובדים אותה.

כ''ח} שלא לעשות עבודה זרה אפילו לגוי.

כ''ט} מה שנשאר מהקרבנות אחר זמנו אסור לכוהנים לאוכלו.

ל} שלא להסיר הפאה מן השדה.

ל''א} שלא ללקט הלקט משדינו.

ל''ב} שלא להסיר העוללות מהכרם שלנו.

ל''ג} שלא ללקט הפרט מכרמינו.

ל''ד} שלא לגנוב.

ל''ה} שלא לכחש במי שחייבים לו כסף.

ל''ו} שלא לישבע לשקר למי שחייבים לו כסף.

ל''ז} שלא לישבע לשקר.

ל''ח} אם יש בידינו פקדון אסור לנו להשהותו אצלינו ולצער את חברינו אפילו אם נחזיר אותו אחר כך וכדומה.

ל''ט} שלא לגזול.

מ} שלא להשהות שכר פועל אלא כל יום נתן לו שכרו של אותו יום.

מ''א} שלא לקלל.

מ''ב} שלא להטעות אף אחד שבא להתייעץ עמנו בין בגשמיות ובין ברוחניות ואפילו גוי.

מ''ג} שלא להטות משפט.

מ''ד} שלא להעדיף במשפט אחד על השני.

מ''ה} שלא לדבר לשון הרע על חבירנו אפילו אם זה אמת.

מ''ו} אסור לעמוד על דם רענו וצריך להצילו אם יכולים בין אם הוא בסכנת נפשות או הפסד ממון.

מ''ז} אסור לשנא אף אחד מישראל אלא בעל עבירות.

מ''ח} אסור לבייש את חבירנו.

מ''ט} לא לנקום.

נ} לא לשמור את הרעה בלבנו שעשו לנו חבירנו.

נ''א} לא לחתן מין בהמה חיה ועוף עם מין אחר אלא כל אחד ואחד עם מינו.

נ''ב} לא לערבב שני מיני זרעים ביחד.

נ''ג} אסור לאכול נטע שנה ראשונה ושנייה ושלישית.

נ''ד} שלא לאכול מאכל כמו בן סורר ומורה והיא הרבה בשר ויין.

נ''ה} לא לנחש ורוצה לומר אם פגע בו צבי אומר שהיום יבא לו יום טוב וכדומה אלא מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה.

נ''ו} שלא לומר יום פלוני טוב ויום פלוני רע וכדומה אלא הימים שאמרו עליהם חכמינו זכרונם לברכה.

נ''ז} שלא לספר הפאה.

נ''ח} שלא לספר הזקן בתער.

נ''ט} שלא לעשות כתיבת קעקע.

ס} שלא לעשות אוב ורוצה לומר לדבר עם המתים.

ס''א} שלא לעשות ידעוני גם זה דבור עם המתים.

ס''ב} שלא לעשות משקל יתיר וחסר לקנות ביתיר ולמכור בחסר.

ס''ג} שלא לקלל אב או אם.

ס''ד} שלא ללכת אחרי הגויים.

ויש לשאול כמה שאלות:

א} כתיב ''וידבר ה' וכו' אחרי מות שני בני אהרון'' למה איצטריך הפסוק ללמדינו שדבר איתו אחרי שמתו בני אהרון בשלמא לחכם שפירש {עיין פרשת שמיני} שמתו בשביל שנכנסו למקדש בלי רשות ניחא שבא ה' יתברך לצוות את משה שיזהיר את אהרון שלא יכנס בלי רשות למקדש אבל לשאר החכמים שנתנו טעמים אחרים קשה למה איצטריך הפסוק לבאר שדבר איתו אחרי שמתו בני אהרון?

ב} כתיב ''וידבר ה' וכו' ויאמר ה' וכו',, אמרו חכמינו זכרונם לברכה שדבור הוא לשון קשה ואמירה בלשון רכה ויש לשאול למה שינה הכתוב שהתחיל בלשון קשה וסיים בלשון רכה?

ג} חכמינו זכרונם לברכה רצו שפרשת שמיני תהיה אחרי פסח ונשא אחרי שבועות וכיון שיש שנים שאינם מעוברות ולא מספיקים לקוראה אחרי פסח בדיוק לכן חיברו פרשיות ויש לשאול למה חיברו אחרי מות וקדושים ולא חיברו קדושים ואמור בשלמא פרשת תזריע ומצורע כיון שים ענין אחד חיברו אותם וכן בהר ובחוקותי מטות ומסעי כיון שהם בסוף הפרשה אבל אחרי מות למה?!

ברם אמרו חכמינו זכרונם לברכה שיש שני סיבות שבגללם נפטר הצדיק:

א} כשיש עוון בעיר ורוצה ה' יתברך לכפר על עוון הדור מסלק את הצדיק ומיתתו מכפרת על בני העיר ויש לו בזה נחת רוח כיון שכשיראו בני העיר שמת הצדיק יחזרו בתשובה בזכותו.

ב} כשה' יתברך רוצה להביא פורענות ואינו רוצה שהצדיק יצטער בגלל הפורענות ממתין ה' יתברך עד שיגיע זמן פטירת הצדיק ואחר כך מביא הפורענות כמו שכתבנו לעיל {עיין פרשת נוח} כשה' יתברך הביא המבול המתין עד שמתו מתושלח ולמך ואחר כך הביא את המבול.

עם כל זה ה' יתברך מעורר את בניו שיחזרו בתשובה כמו שכתבנו לעיל שנח שהה בבניית התיבה מאה ועשרים שנה עד שהגיעו ימי למך ומתושלח כדי שיראו בני האדם ויחזרו בתשובה ולא יביא עליהם המבול.

ידוע עוד שה' יתברך שונא חוסר הצניעות כמו שנכתוב לקמן {עיין פרשת בלק} שבלעם יעץ לבלק להחטיא את בני ישראל עם בנות מואב ועשה כן והצליח ונפלו מבני ישראל עשרים וארבעה אלף ולא עצרה המגפה אלא עד שבא פינחס וכפר עליהם על ידי שהרג את זמרי החוטא מכל זה לומדים מגודל אהבת ה' יתברך בנו אינו מביא המבול אלא עד שירמוז לנו כמו שראינו שנפטרו שני צדיקים בפעם אחת כמו למך ומתושלח ועל ידי נחזור בתשובה ויסלק מעלינו הפורענות וירחם עלינו.

וזהו כוונת הפסוק ''וידבר'' לשון קשה כמו שכתבנו ''אחרי מות שני בני אהרון'' שאז מידת הדין מקטרגת אחר זה כתב ''ויאמר'' בלשון רכה ורוצה לומר ה' יתברך מדבר עם הצדיק ''דבר אל אהרון אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת'' רוצה לומר לא תמיד מת לצדיק ועולה לקודש שהוא השמים ''אל פני הכפורת אשר על הארון'' כפורת מלשון כפרה ורוצה לומר לא תמיד הולך הצדיק כפרה על עוון הדור בשביל שלא קיימו את התורה שהיא נתונה בארון ''ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת'' רוצה לומר שהצדיק אינו מת קודם זמנו כשהענן שהוא רמז להסתרת פנים ולפורענות בא על הכפורת פירוש מעל לכפרה דהיינו שמידת הדין קשה מאוד אז מות הצדיק אפילו שהוא תמיד הולך כפרה לפעמים אינו מכפר ברם ''בזאת יבא אהרון אל הקודש'' פירוש אימתי מת הצדיק והולך כפרה כש''בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה'' פירוש כשישראל מרגישים ומתעוררים מטעותם ומעברותיהם ומביאים קורבנות לכפר עליהם ואינו מועיל שמביאים קרבן סתם וחושבים שה' יתברך מוחל להם אלא צריך לומר וידוי ויתחרטו על עוונותיהם אז כשיעשו בני ישראל תשובה נהיה הצדיק כפרה על עוונותיהם.

יש אומרים אנחנו לא עושים עבירות ולהיפך אנחנו שומרי שבת ואוכלים רק הכשר וגם מתפללים מה העבירה שעשינו שבשביל זה יכעס ה' יתברך עלינו חכמינו זכרונם לברכה חיברו פרשיות ''אחרי מות וקדושים'' ללמדינו אם נפטרו שני צדיקים בפעם אחת כמו שקרה לנו אז קדושים תהיו וכמו שכתב רש''י איפה שתמצא קדושה היא כדי לתקן עצמינו בצניעות.

אחי היקרים!!! כלנו יודעים ורואים שצניעות ערינו חסרה אם על ידי שהמלבוש שלובשות הנשים אינו לפי הדין ואם על ידי שאינם מכסות את כל שער ראשם ועוד הרבה דברים שעדיין לא שמענו והאשה הראשונה שחתכה קצת משער ראשה ולא מכסה את כל השאר וחברותיה למדו ממנה נענשת על עוונותיה ועל עוונות חברותיה ולכן כדי לכפר על עוונותיה צריכה לעשות תשובת המשקל דהיינו שתאמר לחברותיה שלמדו ממנה שאין זה נכון ותחזיר אותן בתשובה ואז יסלח לה ה' יתברך.

הרבה נשים אומרות ותמהות מה יש בזה?! והתשובה פשוטה אם כל הרבנים ממשה ועד ימינו אומרים שזה אסור האם הנשים יותר חכמות מהן כדי להתיר?!

אמרו חכמינו זכרונם לברכה האשה שאינה נוהגת בצניעות זרעה אינו גדל על דרך התורה והמצוות ולפי זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתם על שאינם זהירות:

א} בנדה. הטעם כמו שכתבנו שבניה לא יהיו צדיקים וטוב לה להסתלק.

ב} בחלה. הטעם שבניה יאכלו מאותו פת שיש בו איסור ויטמטם לבם וידרדרו ולא יהיו צדיקים.

ג} בהדלקת הנר. שכיון שאינה דולקת הנר והחדר חשוך באים לידי ריב ומחלוקת וכשיראו הבנים שיש ריב על ידי זה ילמדו לריב ולא יהיו צדיקים.

וכיון שהעיסות שלשות הנשים בערינו אינם חייבות בחלה כמעט כיון שהן קטנות וגם מקפידות מאוד בהדלקת הנרות אם כן לא נשאר אלא להקפיד על הצניעות ועל כל איש ואיש להוכיח בדרך רכה לאשתו שתתנהג בצניעות.

ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו לקיים מצוותיו ועל ידי זה ה' יתברך ירחם עלינו ויגאלינו גאולה שלמה בקרוב במהרה אמן ואמן!!!

גאוות אדם :תשפילנו
בסלוניקי חי יהודי עשיר, שרוחו היתה גסה עליו מאד, עד שגם בני ביתו לא יכלו לסבול את גאותו. בביתו היה סופר חכם שניהל את כל חשבונותיו בחריצות וביושר, ודחק הפרנסה אלצו לסבול בדומיה את שגיונותיו של אדונו. האיש הכריח לחלץ לו את נעליו כדרך העבדים ולנופף עליו במניפה בימי הקיץ החמים. ובסוף החודש היה מעניק לו את שכרו בבוז.
ביום שרב אחד, עלה בדעתו של האדון הגאה לשגר את סופרו אל המעין, למלא כד במים צוננים ולרחוץ את רגלי אדוניו… לא אמר הסופר דבר, כבש את כלימתו והלך. תור ארוך השתרך לפני המעין, והוא התקדם לאיטו. לבסוף מלא את כדו ושב לאדוניו. נתן עליו הלה בקולו, מדוע התמהמה בדרך, הרים עליו יד וסתר על לחיו. בכך גדש את הסאה.
הרים הסופר את הכד ונפצו על ראש אדוניו, והמים זלגו על ראשו והתערבו בדמו, נטפו על בגדיו ועל שטרותיו.
זעק הגביר חמס, וצוה למשרתיו לאסור את הסופר המתמרד. יצא רץ בהול להביא את הרופא, והוא חבש את ראשו של הגביר במשחות וברטיות. ואת הסופר הוליכו למושל העיר להשפט בפניו.
כשהגיעו ללשכת המושל, לא יכול היה להתפנות אליהם, כי עסוק היה בחקירת ערבי אחד, שסוחר מרגליות האשימו בגניבת מרגלית יקרת ערך. הערבי הכחיש זאת נמרצות, ובחפוש מדוקדק לא נמצא דבר. עמד המושל ופטרו מחוסר ראיות, אבל הסופר, שעמד שם והאזין לתביעת הסוחר, נוכח בצדקתו.
מהר וכתב דבר מה בפתק, קרא לאחד מעבדי המושל ואמר לו: "תן את הפתק לאדונך!"
הציץ המושל בפתק, הרים את גבותיו בתמיהה וחיוך הזדקר בקצות שפתיו. פנה אל הערבי ואמר לו: "אתה טוען כי חף אתה מפשע, ואך עלילת שוא טפלו עליך. בחפוש על גופך ובבגדיך לא נמצא דבר. אבל מבקש הייתי שיוסר כל ספק מליבות כלם. התסכים לתת יד להסרת הספק?""ודאי!" קרא הערבי.
"ובכן, לא נותר בידינו אלא לבדוק אם בלעת את המרגלית. ודאי תסכים שנקחך לבית החולים, שם יבצעו ניתוח בבטנך לראות אם נמצא שם המרגלית. אם ימצאו את המרגלית – היא תחזר לבעליה, ואתה – דייך בצער הניתוח. רק את מחירו תשלם שאתה גרמת לכל זאת. אבל אם המרגלית לא תמצא, יאלץ הסוחר לשאת בכל הוצאות הניתוח והריפוי, עד להחלמתך". חורו פניו של הערבי, והתחנן שלא ינתחוהו.
"מדוע?" רעם קולו של השופט, "ננתח ויבואר הענין!"
החל הערבי לרעד והודה בגניבה. אף הראה היכן טמן את המרגלית, בקפל נסתר שבבגדיו. מיד הושבה המרגלית לבעליה, והערבי נידון למאסר ולמלקות. עתה קרא המושל לסופר והודה לו בחם על עצתו המחכמת, אחר שאלו לסיבת בואו.
אמר הסופר: "הובאתי על כרחי להשפט לפניך משפט צדק".
תמה המושל, ובני הסוחר באו וסחו את אשר עשה לאביהם, מעבידו. "מה בפיך?" שאל המושל.
והסופר פתח פיו וספר על מסכת היסורים וההשפלות שעבר. "שקר", קראו הבנים, "עלילה זדונית ומרושעת היא!"
"תן לי זמן שלושה ימים", אמר הסופר "ואביא עדים. ואם לא, אענש בכפלים- על הכאת מעבידי, ועל העלילה שטפלתי עליו".
ראה המושל את חכמתו והסכים לדבריו כשהוא תוהה בליבו מהיכן ימציא לו עדים. שבו הבנים אל אביהם ונשאלו מה עונש קבל הסופר. אמרו: "נשא חן בעיני המושל. ספר שהתעללת בו ואמר כי יביא עדים".
"מאין ישיג עדים?" גחך העשיר, "הן בעוד שלושה ימים אתיצב בעצמי לפני המושל, וככל אשר אומר לו יעשה!" למחרת היום, בא הסופר אל בני העשיר וידבר עמם דברים היוצאים מן הלב. אמר: "איך הכחשתם בפני המושל את גאותו של אביכם, את השתררותו עלי ואת התעללותו בי?"
ענו ואמרו: "אמת בפיך ומי כמונו סובלים משחצנותו ומרודנותו אבל אבינו הוא ואיך נוכל להעיד כנגדו?"
משך בכתפיו והלך.
ביום השלישי בא העשיר לפני המושל בכדי למצות את הדין עם עבדו הסורר אשר נפץ כד על ראשו של אדונו.
"ואתה מה בפיך?" שאל המושל את הסופר. "הבאתי את עדי" אמר הלה והצביע על שנים שהיו עמו. "מיהם?" תמה העשיר. "מעולם לא ראיתים".
"ודאי", אשר הסופר, "אבל שלשום שוחחתי עם בני מעבידי אשר הודו ברשע אביהם כלפי. שנים אלו האזינו לכל שמעו כל מילה והעלוה על הכתב!"
מסרו השנים את עדותם ופני העשיר חפו. נוכח המושל בחכמת הסופר ומנהו ליועצו. מצבו של העשיר הלך והדרדר עד שנאלץ לעבור לעיר אחרת ומת מר נפש וחסר כל והוא שאמר החכם מכל אדם "גאות אדם תשפילנו

בפרשת השבוע יש כמה שאלות: חז"ל אמרו למה האשה שתלד תביא קרבן משום כשהיא יולדת באותו צער הלידה תשבע שלא תלד עוד בנים ואח"ך מתחרטת ולזה בילד שמיד היא מתחרטת תביא אותו אחרי ארבעים יום אבל לבת אינה מתחרטת מיד שצערה קשה יותר ולזה תביא אותו רק אחר שמונים יום שתנח ומתחרטת על השבועה. חז"ל שאלו דהא האשה אין בידה כלום שהיא משועבד לבעלה כמו שאם ישבע אדם על דבר של חבירו אינה נקראת שבועה ואמרו מ"מ צריכה להביא קרבן על שיצאה שבועה מפיה. אבל יש לשאול עוד נכון שהאשה ששבעה אומרים לה שתביא קרבן אבל מי שלא שבעה למה אומרים לה שתביא קרבן?

ויש לתרץ שתי תשובות א} הקב"ה יודע שהנשים יוצאים במהירות מפיהם השבועה כשיכעסו כמו שאנו רואים האשה שכועסת על בנה מקללת אותו ותשבע כמה שבועות ואפי' שהקרבן משלמו בעלה עונש לו שלא הוכיח אותה. ב} הקב"ה אמר שכל הנשים מביאים כדי שלא יתביישו הנשים ששבעו כמו שאמרו חז"ל על הפסוק שאמר במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת למה? משום שמי שעשה עון ומביא חטאת אינו מתבייש. וכאן הפסוק רוצה ללמדנו שני דברים א} שנזהר משבועות שלא רק הנשים הם משביעים כל האנשים משביעים שבועות קשים מאד ללא שום סיבה ואין להם על מה לשבוע וכמה פעמים כתבנו על גודל העון הזה ב} צריכים להזהר שלא לבייש האנשים, חז"ל אמרו כל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. האדם אם תתן לו כל התענוגים והכסף שבעולם כדי שימכור חלקו של העולם הבא אינו מסכים לך כלל ויתלוצץ עליך על ההצעה ויקרא אותך שוטה יאמר לו וכי אני שוטה להחליף תענוגי עולם הבא בצואת העולם הזה! ולפעמים תמצא כדי לצחוק על חבירו וכדי לצחק האנשים שלפניו או משום בעיות ישנות יאבדו בשניות ויאמר אני מצחק עמו. משחק כזה הפסדו הרבה מאד! או תמצא אותו רב עם חבירו ויתחיל לומר לו מה שעשה לפנים ומה שעשו אבותיו ויאמר לו כל טעויותיהם כאלו הוא לא טעה כלל, כל זה למה? כדי להתענג. נכון שהוא מתענג עכשיו אבל לאחר שנים רבות יבואו לו צרות גדולות מי אמר לו לעשות ככה! אם יש לו בעיה עם חבירו יתווכח עמו באותו מעשה למה זוכר לו דברים אחרים? ידוע שאנו בפרשת כי תשא הכהן ולוי יקראו בספר תורה יותר מחצי פרשה משום שפרשת כי תשא מספרת על עון העגל ואנו כולנו שותפים בו חוץ משבט לוי ולזה כדי שלא נתבייש יעלו הם שלא עשו העגל.

רואים בכמה מקומות שהקב"ה חושב עלינו כדי שלא נתבייש והולכים אנו כדי לבייש אחרים! זה בענין העון ועולם הבא. ובענין עולם הזה נבוא לראות וכי לא נמאס לנו אח"ך חבירנו שביישנו אותו ישוב אלינו ואם נצרכו לו במשהו אי אפשר למלך בלא נתינים עושה אותה לנו! והמלה שיצאה מפינו אינה חוזרת לעולם והמלה שמעלבת היא תמיד בלב האדם. לו נשתתקנו יותר טוב! ועוד האדם יניח עצמו במקום חבירו מה אנו מרגישים כשהיינו במקומו ובמקום שאנו מביישים הוא מבייש אותנו מה תהיה תגובתינו וכי שמחים ומתענגים שביישנו אותו! ולא יאמר אני משחק המשחק המכוער אינו טוב וסופו לעשות ריבות וזה בנסיון ורואים אותה בכל יום. יותר טוב שקודם שנוציא מלה מפינו צריכים לבדוק אותה אם יש בה הזקה לעצמינו ולחבירנו או לא. ואז יקיים בנו הפסוק שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו והקב"ה יצילנו מכל נזק ויתן לנו הטוב והבריאות ויבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.

בתחילת הפרשה יש לשאול הפסוק אומר זאת תהיה תורת המצורע לכאו' מלת תורת יתירה? ואין לתרץ כמו שאמר רבי יצחק במסכת מנחות למה הפסוק אמר זאת תורת החטאת זאת תורת האשם ללמדנו שמי שקורא בפרשת חטאת כאילו הקריב קרבן חטאת ומי שקורא בפרשת אשם כאילו הקריב אשם ואף כאן רוצה ללמדנו הפסוק שמי שקורא בפרשת המצורע כאילו קיים כל מצוות המצורע. שיש לשאול בדבריו שתי שאלות: א} הא כבר למדנו זה מזאת תורת החטאת ומזאת תורת האשם שמי שקורא דבר בתורה כאלו עשהו ולמה חוזר אותה כאן? ב} היה לו לאומרה משהתחיל לומר לנו הדינים של המצורע בפרשת תזריע למה אמרה רק כאן? אולם הפסוק כאן רוצה ללמדנו דבר חדש כמו שאמר הנביא כי לא חפץ ה' במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה וחיה ר"ל שהקב"ה אינו חפץ להרוג הרשע בעוונותיו רק רוצה אותו שיחזור בתשובה ויחיה בעולם הזה ובעולם הבא ר"ל הקב"ה כשמביא יסורין על האדם לא משום שרוצה לצערו או רוצה להנקם ממנו ח"ו אלא רק כדי להעירו וישוב בתשובה או באותם היסורים נמחלים לו עוונותם ונחיה בעולם הזה ובעולם הבא,

כמו שידוע המעשה ברב שהיה דורש ומתאר להם גהינם ועונשה, אחד מן התלמידים שלו כששמע זה מרוב הפחד נחלה חולה גדול ולא נתרפא רק לאחר עמל וטורח וכשספרו לרבו אמר להם כל מה שאמרתי לכם כולו אמת אבל אם הוא סיים ושמע כל הדרוש וכמה היסורין מצילין מהעונש לא יקרה לו כלום. וזהו בדיוק מה שרצה לרמוז לנו הפסוק זאת תהיה תורת המצורע ר"ל מעשה של המצורע והתורה שכתבנו אותו כולו זאת תהיה משום שהדבר שאני אומר לכם עכשיו והוא ביום טהרתו שיבוא יום ויטהר מעוונו אם בתשובה או ביסורין והובא אל הכהן אז יכולים להביא לפני הקב"ה שהקב"ה הוא כהן ר"ל אנו צריכים ללמוד מכאן דבר חשוב כשאדם יבואו עליו יסורין לא יחשוב שזה במקרה או אם עשיתי כך הייתי נצול לא! היסורין שבאו עליו בכוונה מאת הקב"ה ולזה צריך להתעורר ויראה מהו העוון שיש לו כדי לשוב בתשובה כמו שאמרו חז"ל שכל החולים בידי שמים חוץ מצנים ופחים ר"ל חוץ מהאויר והחמימות. ולמה רק אלו? משום שלא יבוא אדם בטבת ומטר נתך ארצה וישב תחתיה ויאמר אם גזור עלי שלא החלה לא החלה, או בתמוז יבוא בצהרים וישב תחת השמש ויאמר החולה הוא גזירה מהקב"ה. אבל אם אדם יזהר על עצמו וימצא עצמו שחלה זה אחד משני צדדים אם יש לו עוון והוא מקבל העונש כדי שיתנקה או יש לו עוון ולא שב עליו בתשובה והקב"ה זוכר אותו עכשיו כדי לשוב בתשובה. וכמו שאנו רואים האדם לפעמים עושה טעויות ואפי' ילד קטן אינו טועה בהם, כשיתעורר יאמר כמה אני חמור ואיך אעשה טעות כזה כל זה למה וכי משום שהוא טפש טפשנות גדולה כזה ומוחו אינו עובד עוד! כל זה מהקב"ה, והקב"ה מעיר אותנו לשוב בתשובה או שימחלו לנו עוונותינו.

אנו מאמינים בהשגחת הקב"ה ומאמינים שאין לנו שום יכולת לפני הקב"ה וכלנו רכוש הקב"ה והוא שנוהג אותנו כמו שרוצה. וההפסדים שיבואו לנו הוא שרוצה להעירנו והריוח שמרויחים הוא שנותן לנו העצות כדי להרויח ולזה צריכים לשמוע לדבריו כדי שתמיד יתן לנו העצות הטובות. וצריכים להתנהג ביחד בהתנהגות טובה שידוע מה שאמרו חז"ל הקב"ה כופה האדם מדה כנגד מדה אם אנו עושים גמילות חסדים זה עם זה וסולחים זה עם זה אף הקב"ה עושה עמנו גמילות חסדים וסולח לנו שאנו חיים רק בחסד שעושה עמנו הקב"ה והוא מחכה לנו וסולח לנו עוונותינו. וגמילות חסדים חז"ל שבחו בה הרבה ובמסכת סוכה אמרו חז"ל גמילות חסדים גדולה מצדקה בשלשה דברים א} הצדקה אינה עושים אותה רק בכסף או בדבר השוה כסף מאכל או מלבוש וכו' וגמילות חסדים יכולים לעשות בכסף ובלא כסף משל עצה או ישא עמו משאו וכו' ב} צדקה רק לעניים וגמילות חסדים אף לעשירים ג} צדקה רק לחיים וגמילות חסדים אף למתים. משל אדם שהולך במטתו של מת או קורא פרקי תהלים למנוחת הנפטרים.

אנו בעירנו ברוך ה' אף אחד אינו מאחר בנתינת צדקה להפך כלנו שמחים כשהקב"ה מביא לנו עניים כדי שנתן להם. האדם יאמר כמה עוד עניים בעיר! ואף גמילות חסדים בעירנו ברוך ה' עוזרים זה לזה ועושים גמילות חסדים זה עם זה אבל אנו רואים שלפעמים האדם אינו מתעורר במצוה שבאה לידו מרוב קלותה משל אדם שהולך לשוק עולה עמו אדם אחר מה יש בה אין בה כלום, ולפעמים האדם עושה אותה כדי שאף הוא פעם אחרת משיבה לו או חבירו עשה לו משהו מקודם ורוצה עכשיו להשיבה לו. כאן אנו רואים הכוח של היצר הרע שהאדם עושה מצוה ובמחשבתו אחד מהמחשבות הללו יקל לו בה הרבה ותהיה המצוה קלה מאד והוא בין כך ובין כך עושה אותה. כשעושים מצות גמילות חסדים שעוזרים חבירנו בכל דבר אם קל או חמור צריכים לחשוב רק כדי לקיים מצות גמילות חסדים ולא משום כדי שחבירנו ישיב אותה לנו או אנו רוצים להשיב לו הגמילות חסדים שעשה לנו קודם. צריכים לעשותה רק לשם שמים משום שהקב"ה צוונו לעשות גמילות חסדים. והאדם צריך להזהר כשחבירו מבקש ממנו טובה אז הוא חושב שעושה אותה לו כדי לקיים המצוות של הקב"ה כדי לעשות הטוב ביחד ואז תהיה המצוה לשם שמים והקב"ה אף הוא עושה עמו הטוב ויתן לנו הטוב והשלום והבריאות ויבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.

אמרו חכמינו זכרונם לברכה בעוון לשון הרע באה צרעת על האדם. ובתחילה באה על בגדיו ואם התעורר וחזר בתשובה ה' ירחם אותו ואם לא התעורר באה הצרעת בביתו ואם התעורר ה' ירחם עליו ואם בכל זה לא התעורר באה על גופו כדי שיוציאוהו חוץ לעיר כמו שכתבנו ושם לא ימצא עם מי לדבר לשון הרע.

ויש לשאול בהפטרת פרשת תזריע מסופר על נעמן שר צבא ארם שהיה מצורע ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שנצטרע בשביל שהיה בעל גאוה וריפא אותו אלישע על ידי שצווהו שיטבול בירדן שבע פעמים וכשטבל נעמן ונתרפא רצה ליתן מתנות לאלישע ואלישע לא רצה לקבל ממנו מה עשה גיחזי משרת אלישע? רדף אחרי נעמן ולקח ממנו כסף וכמה דברים וכעס עליו אלישע וקלל אותו שצרעת נעמן תהיה עליו. הרי שהצרעת באה לא רק על הלשון הרע אלא על הגאוה וגם על חמדת ממון?

ויש להשיב על ידי שנקדים עוד שאלה כבר כתבנו שמי שכול עורו נהיה לבן טהור הוא ואינו מצורע. ויש לשאול ומה אם קצת עורו לבן אמרנו שזה צרעת וטמא כל שכן אם כל עורו לבן שהוא מצורע ולמה אם כן טהור הוא?!

ברם כבר כתבנו שהצרעת באה לעורר האדם על חטאיו ולחזור בתשובה אם כן מי שכולו נהיה לבן סימן מובהק שכולו חטאים ועוונות ואין תועלת לומר שהוא מצורע וטמא כיון שבלאו הכי אינו חוזר בתשובה רק ה' יתברך עושה לו סימן על ידי שנצטרע להרחיק ממנו שאר העם שלא ילמדו ממעשיו הרעים.

אלא שעדיין יש לשאול שכיון שבן אדם זה אינו חוזר עוד בתשובה למה אם כן ה' יתברך לא ימיתנו כדי שלא ילמדנו ממנו שאר העם ורק עושה לו סימן?!

והתשובה ברורה שהוא חי בזכות הבנים שיש לו שהם צדיקים שיפרנס אותם או בשביל איזה עסק שרוצה ה' יתברך לעשות על ידי אותו בן אדם שה' יתברך אינו מעניש בן אדם בעונש שאינו ראוי לו.

ואף על פי שגיחזי לא דבר לשון הרע מכל מקום הוא רשע ונצטרע כדי להציל על ידו עם ישראל מה עשה ה' יתברך? הביא צרעת על נעמן בגלל עוון הגאוה שעונש גוי שונה מעונש ישראל וסבב שאלישע קלל את גיחזי שיצטרע וקללת חכם אפילו על תנאי באה ונצטרע גיחזי ויצא מחוץ לעיר ועל ידו ניצולו בני ישראל מרעב כמו שמסופר בהפטרה וארבעה אנשים מצורעים שהם גיחזי ובניו.

ומזה צריך כל אדם להתעורר ולהבין שלא במקרה באים עליו היסורים או חס ושלום ככה רצה ה' יתברך לייסר אותו ולא יחשוב שאם עשה ככה או ככה היה ניצול מאותם יסורים אלא הכל בחשבון והיסורים באים בגלל עוונותיו ולעורר אותו לחזור בתשובה בטרם יאוחר שה' יתברך אינו רוצה במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה. וכמו שראינו שבתקופה האחרונה שני מרבני ערינו שהם צדיקים גדולים חלו בסבת עוון העיר לעורר את בני העיר לחזור בתשובה וכשעשו פדיון לקהילה ברוך ה' יש בשורות טובות שהרבנים מתאוששים וחוזרים לבריאותם. אבל צריכים להתמיד בתשובה לשמור על הרבנים שעדיין לא נתבטלה הגזרה שלא נתרפאו  לגמרי וצריכם להתרחק מן העבירות ובפרט בעבירות שבן אדם לחבירו בין בעבודה ובין במחלוקת או להתלוצץ על חשבון אחרים ולהקניט אותם וכן בפרט עוון לשון הרע שכל עניין אלו הפרשיות על זה העוון כמו שנאמר ''השמר בנגע הצרעת'' ''זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים'' שמרים הייתה נביאה ואחות משה ואהרון והייתה אשת כלב שלא שמע בעצת המרגלים ואמו של חור שנהרג כשהוכיח את בני ישראל שלא יעשו את העגל. כשדברה על משה אחיה הקטן שהיא גדלה אותו ולא דברה עליו רע רק אמרה שהיא ואהרון אחיה נביאים כמו משה נענשה ונצטרעה שבעה ימים בצרעת.

וזה מוסר גדול לבני דורינו שעוון זה נפוץ מאוד מאוד בעיר כאילו אין מה לדבר רק לשון הרע ומה שלא מביא ה' יתברך עכשיו הצרעת על עוון זה בשביל שהרבה מאוד בני אדם נכשלים בו ואם כן הרבה בני אדם יצטרעו ולא רוצה ה' יתברך לעשות את ישראל בעלי מומין בגלל אהבת ה' יתברך את עמו ישראל.

ויהי רצון שה' יתברך יתן בנו הכוח לעמוד מול היצר הרע ונתגבר עליו לשמור את עצמינו מהעבירות ובפרט מעוון לשון הרע ונקיים רק תורה ומצוות ובזכות זה נזכה לגאולה שלימה בקרוב!!!  

פרשת תזריע מצורע

נצטווינו 16 מצוות עשה ו2 מצוות לא תעשה.

מצוות עשה הן:

א} היולדת נטמאת ומטמאה.

ב} היולדת כשתיטהר עליה להביא קרבנות.

ג} המצורע טמא ומטמא.

המצורע הוא: כשילבין קצת עורו ויש ארבעה אופנים של לבן והם: לבן כשלג. לבן כצמר הנקי. לבן כסיד הלבן. לבן כמו הצבע הלבן של הביצה. אבל פחות מזה אינו נקרא מצורע ואפילו אם יש קצת אודם בלבן נקרא מצורע ויש שלושה סימנים שיהיו בלבן והם: אם יש בלבן שתי שערות לבנות. מקום אינו לבן בתוך הנגע. אם גדל הנגע. והסימן האחרון לאחר שיסגרו הכוהן אבל הסימנים הראשונים אפילו קודם שהסגירו הכוהן נקרא מצורע ואם אין בהם שתי שערות לבנות או מקום שאינו לבן סוגרו הכוהן שבעה ימים ואם אחר השבעה מצא בו אחד מאלו הסימנים טמא ואם לא סוגרו הכוהן עוד פעם שבעה ימים ואם נמצא בו מאלו הסימנים טמא ואם לא טהור ואם אחר שטהרו הכוהן נמצא בו אחד מאלו טמא ואם כל עורו נהיה לבן טהור הוא.

והמצורע אינו נטמא אלא אם כן אומר הכוהן שהוא טמא והכוהן שטמא את המצורע יוצא המצורע מחוץ לעיר ויש רשות לכל אחד ואחד לראות את המצורע ולהציע את דבריהם אם טעה הכוהן בהבחנתו או לא ואם אין הכוהן יודע אימתי טמא ואימתי טהור רואה החכם את המצורע ואומר לכוהן אם הוא טמא או טהור ומטמא אותו הכוהן.

ד} המצורע קורע את בגדיו כמו האבל בר מינן וגם אינו מסתפר וטמא טמא יקרא.

ה} לראות צרעת הבגדים. והצרעת היא בשלושה אופנים: ירוק. אדום. אם גדל מקום הנגע. אם מצאו בבגדים מקום ירוק או אדום סוגרים את הבגד שבעה ימים אם גדל הנגע שורפים אותו ואם לא גדל או היה צבעו בהיר או כהה מכבסים אותו מקום וחוצה לה קצת וסוגרים אותו עוד שבעה ימים ואם אחר כך היה צבעו בהיר מכבסים את הבגד וטהור ואם נשתנה הצבע מירוק לאדום או להיפך חותכים אותו מקום ושורפים אותו ושאר הבגד טהור. טומאת הבגדים אינה חלה אלא בבגד צמר או פשתן לבן ובגדי עור אפילו אינם לבנים אבל אינם צבועים וטומאה זו נוהגת בבגדי ישראל ולא בבגדי גויים.

ו} לטהר המצורע ביום שיתרפא.

ז} ביום השביעי לטהרת המצורע יסיר את כל שער גופו.

ח} ביום השמיני מביא את קרבנותיו.

ט} הטמא טובל במקוה מים שיש בו ארבעים סאה מים.

יו''ד} לראות נגעי בתים. אם אחד ראה בקירות ביתו צבע ירוק או אדום הולך לכוהן ואומר לו ''כנגע נראה לי בבית'' ואינו אומר ''נגע'' והכוהן אומר להם שיפנו את הבית מכל הכלים וסוגר אותו שבעה ימים ואם נעלם הצבע או נהיה בהיר יקציע את מקום הצבע וטהור ואם לא נשתנה ולא גדל סוגרים אותו עוד שבעה ימים אחרים ואם נעלם הצבע או נהיה בהיר יקציע את מקום הנגע ויטהר את הבית על ידי קרבן ציפורים ואם גדל הנגע או נשאר כמות שהוא יסיר את האבנים שבהם הנגע וישליכו אותם מחוץ לעיר אל מקום טמא ובונה במקומם אבנים אחרות וסוגר עוד פעם את הבית שבעה ימים ואחר שבעה ימים אם חזר הנגע נותצים את כל הבית אם לא חזר הנגע מטהר את הבית על ידי קרבן ציפורים וכל זמן שלא עשה הציפורים וחזר הנגע נותצים את הבית ואם חזר אחר שעשה קרבן הציפורים חוזר עוד פעם מהתחלה ומונה שבעה ימים וכו' כמו שכתבנו למעלה טומאת בתים דוקא בארץ ישראל חוץ מירושלים ודוקא בבתי ישראל ולא בבתי גויים.

י''א} הזב טמא ומטמא.

י''ב} הזב בעל שלושה ראיות מביא קרבן.

י''ג} שכבת זרע טמא.

י''ד} הנדה טמאה ומטמאה.

ט''ו} זבה טמאה ומטמאה.

ט''ז} זבה גדולה מביאה קרבן.

מצוות לא תעשה הן:

א} הטמא לא יאכל הקודשים.

ב} לא מספרים את הנתק שאם נמרט שער ראשו או זקנו ועלה בתוכו שער צהוב דק או גדל הנתק אחר שסגר אותו שבעה ימים אלה סימני טומאה.

וסימן הטהרה הוא אם עלה בתוכו שער שחור.

ואם אחר שסגרו שבעה ימים לא עלה בו לא סימן טומאה ולא סימן טהרה מספר סביב ומניח שתי שערות לדעת אם גדל הנתק או לא ואם ספר גם אותם לוקה ולא לא גדל הנתק טהור ואם גדל אפילו אם טהרו כבר הכוהן יטמא.

ויש לשאול כמה שאלות:

א} למה הסמיך הכתוב פרשת היולדת לפרשת המצורע?

ב} היולדת מביאה קרבן ואמרו חכמינו זכרונם לברכה הטעם שהיולדת בשעת לידה נשבעת שלא תביא עוד ילדים מגודל הכאב ואחר שחלף הכאב ונולד הילד תתחרט על השבועה ולכך מביאה קרבן למחול לה על שנשבעה ויש לשאולה אם כן היה לתורה לומר שהיולדת שנשבעה תביא קרבן ואם לא נשבעה לא תביא קרבן?

ג} אמרו חכמינו זכרונם לברכה בעוון לשון הרע באה צרעת ובתחילה לוקה בביתו ואחר כך בבגדיו ואם לא חזר בתשובה לוקה גם בגופו ויצא על ידי זה מחוץ לעיר כמו שכתבנו למעלה ויהיה בודד ואז לא ימצא עם מי לדבר לשון הרע.

עוד טעם אחר נתנו רבותינו זכרונם לברכה על צרעת הבית בשביל שהאמוריים כשהיו בארץ ישראל היו מחביאים את רכושם בקירות הבתים ואחר שנחלו בני ישראל את הארץ מביא ה' יתברך צרעת באותם בתים וכשנותצים אותם מוצאים את הרכוש ויש לשאול למה עושה ה' יתברך את זו הדרך להביא צרעת בבית כדי שאותו יהודי ימצא הרכוש ועל ידה יתבזה  שיחשידו אותו שהיה מדבר לשון הרע?

כתוב בתורה כשיצאו בני ישראל למלחמה חתן בן שנתו או מי שבנה בית חדש או נטע כרם חדש אינם יוצאים למלחמה ועוד כתיב ''מי הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'' ופירשו חכמינו זכרונם לברכה שכוונת הפסוק למי שיש בידו עבירות ועדיין לא עשה תשובה שיחזור לביתו ויש לשאול ניחא מי שיש בידו עבירות שיחזור ולא ימות אבל מי שלקח אשה או בנה בית או נטע כרם למה יחזור לביתו? והתשובה היא שאם דוקא החוטא חוזר יתבייש ולכך אמר הפסוק שגם אלו חוזרים ואם כן החוטא לא יתבייש כיון שלא ירגישו בו שמחמת העוונות חוזר ולכן ה' יתברך התחיל במדבר לשון הרע להביא על ביתו צרעת שאם יחזור מרשעתו לא תבוא הצרעת על בגדיו ולא יכירו בו שבאה הצרעת מחמת העוון שמא באה אליו מחמת שיש מטמון בקירות ביתו ומצאו ולא הגיד עליו אבל אם לא חזר צריך שיתבייש ולכן הצרעת תבוא אליו בבגדיו וגם בגופו ולפי זה לא חילק הכתוב ביולדת שנשבעה או לא נשבעה שכולם מביאים קרבן כדי שלא תתבייש היולדת שנשבעה וגדול כבוד הבריות ולכן הסמיכם הכתוב שנלמד משניהם מוסר אחד.

אחי היקרים!!! מוסר גדול צריכים ללמוד שלא לבייש את פני חבירנו ואמרו חכמינו זכרונם לברכה המבייש את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ועוד אמרו המבייש את פני חבירו כאילו שופך דמים כשמבייש אותו פניו מאדימים ואחר כך מצהיבים ורוצה לומר ששופך אותו אודם דהיינו הדם וכתוב בגמרא שבארץ ישראל היו מקפידים שלא לבייש את חבריהם.

לכן כל אחד ואחד צריך להזהר על זה לפעמים בן אדם טועה ומבייש את חבירו ואומר שכוונתו רק לצחוק ולפעמים המתבייש הוא חולה סכרת או יש לו לחץ דם וזה מזיק לו נורא ובא חבירו ורב עמו ומטיח בו דברים קשים וכדומה.

ולא עוד אלא שעיקר המחלוקת דבר מגונה ואין יותר טוב משילך לחבירו שיש לו עמו בעיות ויתפייס עמו ולא יריב עמו ויבייש אותו ויאמר לו אתה כך וכך וגם אביך וכדומה מאלו הדברים ולפעמים אחר המחלוקת חושב אדם בינו לבין עצמו ומתחרט למה רב עם חבירו ואילו שלט  על עצמו ושתק היה יותר טוב בשבילו.

אומרים קדמוננו כשהוציא האדם את המילה לא יכול להחזירה עוד ונשארת תקועה בלבו של הנפגע ומעשה שיש בן אדם שהיה מתעצבן הרבה והיה תמיד מקלל ומטיח דברים קשים בחביריו אמר לו אביו כל פעם שאתה מטיח או מקלל את חבירך וכדומה תתקע מסמר בכותל וכך עשה הבן ואחר שראה שגדל מספר המסמרות חשב והחליט שלא לקלל עוד אמר לו אביו כל יום שיעבור בלי שתקלל או תטיח דברים קשים תוציא מסמר אחד וכך עשה הבן ועברו הימים עד שהוציא כל המסמרות אמר לו אביו מה יש במקום המסמרות אמר הבן נקבים אמר לו אביו להוי ידוע לך שכל בן אדם שהטחת בו דברים קשים ותקעת לו מסמר בלב אפילו שנתפייסת עמו והוצאת את המסמר מכל מקום נשאר בלבו נקב שכואב לו.

ובפרט אם אומר המבייש הייתי משחק איתך וכדומה האם מצא עצמו שלם בכול עד שיוכל להתלוצץ על חשבון חבירו?! והאם חביריו אינם יכולים להתלוצץ גם הם על חשבונו?!

אלא כל זה בא רק מחמת הגאוה שחושב את עצמו שהוא יותר טוב מחבירו ובמה יותר טוב מחבירו אם הוא יותר עשיר ממנו הרבה בני אדם היו עשירים כקורח ונהפך עליהם הגלגל עד פת לחם והרבה בני אדם היו עניים מרודים ונתעשרו עושר גדול ה' מוריש ומעשיר. ואם הוא יותר גבור ממנו הכול בידי ה' יתברך שיכול לעשות אותו חולה ולהשתיק את כל גופו בר מינן ואם הוא יותר חכם ממנו הרבה בני אדם היו חכמים ונשתטו אחר כך שהכול בידי ה' יתברך ולכן אין סבה לאדם למה הוא מתגאה על חשבון חבירו וצריך לכבד את חבירו דכתיב ''ואהבת לרעך כמוך'' ומדה כנגד מדה כשאדם מכבד את חביריו גם ה' מכבד אותו שכתוב בפרקי אבות כל שנוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו.

ויהי רצון שה' יתברך יתן לנו הכוח להתגבר על היצר הרע ובפרט שלא לדבר לשון הרע או לבייש את חבירנו או לריב עמם ותהיה ביננו אהבת חינם שבזכותה נזכה לגאולה שלמה בקרוב אמן!!!

קריעת ים סוף בשניה                                                                                                                       מַדּוּעַ רָדַף פַּרְעֹה אַחַר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? אָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתְּשׁוּבָה: מִשּׁוּם שֶׁחָשַׁב שֶׁהֵם נְבוֹכִים. וְהָיוּ לוֹ רְאָיוֹת לְכָךְ: הֵם הוֹלְכִים יוֹמָם וָלַיְלָה כִּרְדוּפִים וּכְבוֹרְחִים; הֵם שָׁבִים עַל עִקְּבוֹתֵיהֶם כַּאֲבוּדִים; שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים שֶׁקָּצַב לָהֶם הַבּוֹרֵא, חָלְפוּ; הַשְׁגָּחָתוֹ נָטְשָׁה אוֹתָם, כִּבְיָכוֹל. רָדַף, וְרָאָה שֶׁטָּעָה! הֵם מְסוֹכָכִים בְּעַנְנֵי כָּבוֹד, עַמּוּד אֵשׁ מֵאִיר דַּרְכָּם, עַמּוּד עָנָן הִתְיַצֵּב לַחְצֹץ בֵּינוֹ לְבֵינָם. וּבְכֵן, מָה? הַאִם בְּכֹחוֹ לִלְחֹם בְּבוֹרֵא עוֹלָם?! הֲלֹא כְּבָר נִסָּה וְהֻכָּה... זִכְרוֹן עֶשֶׂר הַמַּכּוֹת חַי וְצוֹרֵב. כִּסְבוּרִים הָיִינוּ שֶׁיּוֹדֶה וְיֹאמַר: "סָבַרְתִּי, חָשַׁבְתִּי, כַּנִּרְאֶה טָעִיתִי. אָשׁוּב אֵפוֹא עַל עִקְּבוֹתַי". אַךְ לֹא זֶה מַה שֶּׁקָּרָה. הוּא הִמְשִׁיךְ בַּמִּרְדָּף, מְשַׁגֵּר חִצִּים לְתוֹךְ הֶעָנָן. מֶה חָשַׁב? אוּלַי קִוָּה שֶׁיַּם סוּף יַחְסֹם דַּרְכָּם. הִגִּיעַ לִשְׂפַת הַיָּם וְעָצַר בְּתַדְהֵמָה: בַּיָּם סְלוּלִים שְׁנֵים-עָשָׂר שְׁבִילִים, מַסְלוּלִים רְחָבִים, גְּדוּרִים בְּחוֹמוֹת מַיִם נִשָּׂאוֹת, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִים בָּהֶם קוֹמְמִיּוּת. וְהוּא מְצַוֶּה לְחֵילוֹ: "אַחֲרֵיהֶם". לְתוֹךְ הַמַּלְכֹּדֶת. לְאָבְדָּנוֹ. בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת. הָכֵיצַד?                                                                                                                                        כִּי אֵין בּוֹ הָעֹז לְהוֹדוֹת, שֶׁהַדֶּרֶךְ שְׁגוּיָה; שֶׁהַכִּוּוּן מֻטְעֶה; שֶׁיֵּשׁ לַעֲצֹר, לַחְזֹר, לָשׁוּב, לְהִנָּצֵל כְּדֵי לִשְׂרֹד. אֲבָל הַאִם עַד כְּדֵי כָּךְ אָבְדָּנוֹ, לִרְאוֹת אֶת הַיָּם נִבְקָע בְּנֵס - וּלְהִכָּנֵס לְתוֹכוֹ... מִי יָבִין זֹאת? יֵשׁ תְּשׁוּבָה גַּם לְכָךְ, וְאֵין בְּכָךְ כָּל פֶּלֶא. פַּרְעֹה הִתְנַהֵג בְּאֹפֶן אֱנוֹשִׁי לְמַדַּי. פַּרְעֹה - כּוֹתֵב רַבֵּנוּ הָרַמְבַּ"ם ז"ל - הוּא סֵמֶל לַיֵּצֶר הָרָע, כְּלוֹמַר, לְאָדָם שֶׁיִּצְרוֹ הָרָע שׁוֹלֵט בּוֹ. וּמַהוּ כֹּחוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע? לְהַדְחִיק אֶת יְדִיעוֹתָיו שֶׁל הָאָדָם; לְהַפְרִיד בֵּין הַמֹּחַ לַלֵּב. מַה שֶּׁאֲנִי יוֹדֵעַ - יִשָּׁאֵר בְּמֹחִי, וְהַלֵּב יַמְשִׁיךְ בְּשֶׁלּוֹ, בִּרְצוֹנוֹתָיו וּבְתַאֲווֹתָיו; לָדַעַת שֶׁה' שַׁלִּיט יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ וּלְהִתְנַהֵג כְּאִלּוּ אֲנִי הַשַּׁלִּיט הַבִּלְעָדִי; לָדַעַת שֶׁעוֹמֶדֶת לִנְחֹת מַכָּה אֲיֻמָּה, וּלְהַשְׁכִּיחַ אֶת הַיְּדִיעָה; לְהִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה וְלָלֶכֶת לִישֹׁן... כַּמָּה זֶה אֱנוֹשִׁי. וְכַמָּה זֶה נוֹגֵעַ לְפֶתַע גַּם אֵלֵינוּ, כִּי אִם פַּרְעֹה מְסַמֵּל אֶת הַיֵּצֶר הָרָע, הֲרֵי גַּם בָּנוּ מְקַנֵּן אֵיזֶה "פַּרְעוֹנִי" קָטָן, וְהוּא מְנַסֶּה לְהַפִּיל אוֹתָנוּ בְּרִשְׁתּוֹ וּלְהָקִים חַיִץ בֵּין הַיְּדִיעוֹת לְבֵין הַמַּעֲשִׂים. לְדֻגְמָה: כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ, כִּי כַּאֲשֶׁר מְקַבְּלִים מַתָּנָה, יֵשׁ לוֹמַר תּוֹדָה. כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהֵחָשֵׁב כְּפוּיֵי טוֹבָה, כַּמּוּבָן. וְאֶת הַתּוֹדָה, כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ, יֵשׁ לוֹמַר מִכָּל הַלֵּב, בְּמִלִּים בְּרוּרוֹת, לְהִתְכַּוֵּן לְכָל מִלָּה. וּלְעִנְיָנֵנוּ, כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ, כִּי הַקָּבָּ"ה מְסַפֵּק לִבְנֵי אָדָם אֶת אָכְלָם, לְלֹא סָפֵק "הוּא קֵ-ל זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל וּמֵיטִיב לַכֹּל". כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ גַּם כִּי יֵשׁ לוֹמַר לוֹ תּוֹדָה, זֹאת הִיא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וְכָעֵת נִשְׁאֶלֶת הַשְּׁאֵלָה: הַאִם אָנוּ מְבָרְכִים מִכָּל הַלֵּב, בְּשָׂפָה בְּרוּרָה וּבִנְעִימָה? הְמְמְ, קָשֶׁה לוֹמַר... יוֹדְעִים הַכֹּל, אֲבָל כְּשֶׁזֶּה מַגִּיעַ לְבִצּוּעַ, קַיָּם פַּעַר בֵּין הַיְּדִיעָה לַמַּעֲשֶׂה. אָז אוּלַי, בְּנוֹסָף לִיצִיאַת מִצְרַיִם, נֵחָלֵץ גַּם מִ"פַּרְעֹה" שֶׁבְּתוֹכֵנוּ?! (מַעְיַן הַמּוֹעֵד)                                                                                              שאלה טובה של ילד                                                                                                                     "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם" (שְׁמוֹת יד-לא). וְיֵשׁ לִשְׁאֹל: הֲרֵי "הַגְּדֹלָה" הִיא מִדַּת הַחֶסֶד, וְאִלּוּ בְּמִקְרֶה זֶה הָיָה רָאוּי יוֹתֵר לִכְתֹּב "הַיָּד הַחֲזָקָה"! אֶלָּא הַכַּוָּנָה הִיא לְחֶסֶד ה' עִמָּנוּ בִּהְיוֹתֵנוּ בְּמִצְרַיִם. אַף בַּגָּלוּת וּבַשִּׁפְלוּת, בַּצָּרוֹת וּבָעִנּוּיִים, הִתְקַיֵּם עַם יִשְׂרָאֵל בְּנֵס בְּדָתוֹ וּבְיַהֲדוּתוֹ. חוֹבָה עָלֵינוּ אֵפוֹא בְּעֵת פְּדוּתֵנוּ וְרַוְחָתֵנוּ לְקַיֵּם: "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שָׁם), הַיְנוּ לָלֶכֶת לְאוֹר מַנְהִיגָיו הָרוּחָנִיִּים. מְסֻפָּר עַל גְּאוֹן עֻזֵּנוּ, מָרָן הַחִידָ"א זצ"ל, שֶׁהִתְיַצֵּב פַּעַם לִפְנֵי הַקֵּיסָר נַפּוֹלְיוֹן בּוֹנַפַּרְטֶה. הַקֵּיסָר אָמְנָם הֶעֱנִיק שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת לַיְּהוּדִים, אֲבָל בִּקֵּשׁ לִכְפּוֹת עֲלֵיהֶם הִתְבּוֹלְלוּת וְנִשּׂוּאֵי תַּעֲרֹבֶת, רַחְמָנָא לִצְלַן. שָׁאַל בּוֹנַפַּרְטֶה אֶת רַבֵּנוּ הַחִידָ"א: "כֵּיצַד יִתָּכֵן שֶׁנְּבִיאֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִתְנַבְּאוּ עַל כָּל הֶעָתִיד לִהְיוֹת, לֹא רָמְזוּ עָלַי, עַל הַקֵּיסָר, שֶׁעָתִיד אֲנִי לִפְעֹל גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת וְלִכְבֹּשׁ כִּמְעַט אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ?" עָנָה הַחִידָ"א עַל-אֲתָר: "חֲכָמֵינוּ אָמְרוּ, כִּי אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָמוּז בַּתּוֹרָה. אַף הַקֵּיסָר, יָרוּם הוֹדוֹ, רָמוּז בָּהּ, וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ הִתְנַבֵּא עָלָיו בְּחָכְמָתוֹ: 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ' (מִשְׁלֵי ד-ב). לֶקַח טוֹב - תִּרְגּוּמוֹ בְּצָרְפָתִית 'פַּרְטִי בּוֹן'. וְהוֹאִיל וְסֵדֶר הַמִּלִּים בַּשָּׂפָה הָעִבְרִית הוּא הָפוּךְ, הֲרֵי כָּאן "בּוֹנֶפָּרְטִי". וְלֶקַח טוֹב הוּא, שֶׁכֵּן הַקֵּיסָר הִכְרִיז עַל חֹפֶשׁ וְחֵרוּת כַּאֲשֶׁר בִּטֵּל אֶת גְּזֵרַת הָאִינְקְוִיזִיצְיָה וְהִגְבִּיל אֶת סַמְכֻיּוֹת הָאַפִּיפְיוֹר". הִתְפַּעֵל הַקֵּיסָר מִן הַדְּבָרִים וְהִתְגָּאָה עַד מְאֹד שֶׁשְּׁמוֹ רָמוּז בַּתָּנָ"ךְ. "אֲבָל", הִמְשִׁיךְ רַבֵּנוּ הַחִידָ"א, "יֵשׁ לְפָסוּק זֶה הֶמְשֵׁךְ. אָמְנָם לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, קֵיסָר שֶׁל חֶסֶד, אֲבָל 'תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ'. דַּוְקָא בְּעֵת כָּזוֹ נִדְרָשִׁים אַתֶּם לִדְבֹּק בַּתּוֹרָה בְּיֶתֶר-שְׂאֵת וּבְיֶתֶר-עֹז וּלְהִשְׁתַּדֵּל בָּהּ בְּכִפְלַיִם". הֵבִין הַקֵּיסָר, שֶׁחֲכַם הַיְּהוּדִים מוֹכִיחוֹ בְּרֶמֶז עַל פְּעֻלּוֹתָיו לְהַטְמָעַת הַיְּהוּדִים בַּגּוֹיִים, וּמַתְרִיעַ שֶׁהַחֹפֶשׁ לֹא יְהֵא מֵאִיץ לְ"חָפְשִׁיּוּת"... (דְּרִישַׁת הַחֲכָמִים) יֵשׁ מִדְרָשׁ מַרְעִישׁ בְּעִנְיַן קְרִיעַת יַם סוּף. הַמִּדְרָשׁ מְסַפֵּר, כִּי דָּתָן וַאֲבִירָם - אוֹתָם שְׁנֵי הָעִבְרִים הַנִּצִּים, אֲשֶׁר הִלְשִׁינוּ עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לִפְנֵי פַּרְעֹה, וְהֵבִיאוּ לְכָךְ שֶׁפַּרְעֹה גָּזַר עָלָיו מִיתָה, וְנֶאֱלַץ לִגְלוֹת וְלִבְרֹחַ לְמִדְיָן - הֵם שֶׁעָמְדוּ נִצָּבִים לְהַתְרִיס כְּנֶגֶד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן; הֵם שֶׁהִתְסִיסוּ כָּל הָעֵת, וְאָבְדוּ לְבַסּוֹף בְּמַחֲלֹקֶת קֹרַח. דָּתָן וַאֲבִירָם לֹא רָצוּ לָצֵאת מִמִּצְרַיִם. הֵם הִסְתַּפְּחוּ לַחֲצַר פַּרְעֹה וְאַף הִצְטָרְפוּ אֵלָיו בִּרְדִיפָתוֹ אַחַר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא כְּשֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַּיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, חָצַץ הֶעָנָן בֵּינֵיהֶם לְבֵין מַחֲנֵה פַּרְעֹה. וּכְשֶׁפַּרְעֹה וְחֵילוֹ שָׁעֲטוּ לְתוֹךְ הַיָּם שֶׁהָפַךְ לְיַבָּשָׁה, הֵבִינוּ דָּתָן וַאֲבִירָם שֶׁהֵם הוֹלְכִים, לְמַעֲשֶׂה, לִקְרַאת אָבְדָּנָם, וְנִשְׁאֲרוּ לַעֲמֹד עַל שְׂפַת הַיָּם. סוֹף דָּבָר, נָפְלוּ חוֹמוֹת הַמַּיִם עַל פַּרְעֹה וְעַל חֵילוֹ - וְטִבְּעוּם. הַיָּם חָצַץ עַתָּה בֵּין דָּתָן וַאֲבִירָם לְבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר הַמִּדְרָשׁ, שֶׁהָיָה זֶה בַּעֲבוּרָם רֶגַע שֶׁל חֲרָטָה, רֶגַע שֶׁל הַכָּרַת הָאֱמֶת, כְּמוֹ גַּם הַכָּרָה בַּטָּעוּת. אוֹ-אָז נִבְקַע לָהֶם הַיָּם וְעָבְרוּ בּוֹ בֶּחָרָבָה, וְהִצְטָרְפוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נִסְפְּחוּ אֲלֵיהֶם וְהָלְכוּ יַחַד עִמָּם לִקְרַאת מַתַּן תּוֹרָה. מַרְעִישִׁים הַדְּבָרִים, וּכְשֶׁמִּתְבּוֹנְנִים בָּהֶם - מַתְאִימִים כָּל כָּךְ לִתְקוּפָתֵנוּ. לִכְאוֹרָה, נֶחְלָק הָעָם לִשְׁנַיִם: יֵשׁ חֵלֶק אֶחָד הַדָּבֵק בְּ"מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן", בִּגְדוֹלֵי הַדּוֹר, בַּתּוֹרָה וּבַעֲבוֹדַת ה', וְהוֹלְכִים בְּעִקְּבוֹתֵיהֶם בְּיָד רָמָה, בְּדֶרֶךְ סְלוּלָה, בְּאוֹר ה'. אֲבָל יֵשׁ חֵלֶק אַחֵר שֶׁהִתְנַכֵּר, שֶׁהִסְתַּפֵּחַ לְתַרְבּוּת זָרָה, נָכְרִית וְכוֹפֶרֶת, תַּרְבּוּת שֶׁל "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ"; תַּרְבּוּת שֶׁסּוֹפֶגֶת מַכָּה אַחַר מַכָּה, שֶׁהָאַלִּימוּת וְהָרִקָּבוֹן פּוֹשִׂים בָּהּ בְּאֵין מַעֲצוֹר; תַּרְבּוּת שֶׁמַּכְפִּישָׁה וְאַף רוֹדֶפֶת עַד חָרְמָה כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. אֲבָל לְנֶגֶד עֵינֵינוּ קוֹרֶסֶת אוֹתָהּ תַּרְבּוּת, נִשְׁטֶפֶת וְאוֹבֶדֶת. וְאֵלּוּ שֶׁנִּסְתַּפְּחוּ אֵלֶיהָ - עוֹמְדִים לִפְנֵי שֹׁקֶת שְׁבוּרָה, אוֹבְדֵי דֶּרֶךְ. וּמִן הַשָּׁמַיִם סוֹלְלִים לִפְנֵיהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ לְהִסְתַּפֵּחַ אֶל נַחֲלַת ה', מְעָרִים עֲלֵיהֶם רוּחַ טָהֳרָה לַחְזֹר אֶל הַשָּׁרָשִׁים, אֶל הַמּוֹרֶשֶׁת וְהַמָּסֹרֶת; לְהִצְטָרֵף אֵלֵינוּ בַּדֶּרֶךְ לְהִתְגַּלּוּת הַשְּׁכִינָה, לַגְּאֻלָּה הַקְּרוֹבָה. (יוֹסֵף דַּעַת, צְאֶינָה וּרְאֶינָה)

איסור הנקימה                                                                                                                                  ידועה ומפורסמת חומרתה הרבה של מידת הנקמה, שזוהי מידה רעה מאוד,
ולכן מצווה אותנו התורה : "לא תקום ולא תטור".
וצריך כל אדם לדעת שגם אם פגעו בו הכול מכוון משמים וצריך למחול ולא להקפיד על אף אדם.
ובכדי להבין זאת נביא את המשל הבא :
משל לאדם שיש לו כלב, הוא רוצה לאלף את הכלב ולחנך אותו, ולכן אם הכלב עושה משהו שלא כשורה,
 בעל הבית מכה את הכלב עם המקל בחזקה.
הכלב מתרגז מכך שהיכו אותו והוא מתחיל לנשוך את המקל, כי הוא חושב שהמקל הזיק לו,
ובעצם הוא לא מבין שהוא רק כלי בידו של בעל הבית להכות אותו.
והנמשל הוא : שגם אם החבר פגע בנו וציער אותנו, צריך לדעת שהחבר הוא כמו המקל,
תסתכל מי שלח אותו ומה הוא רוצה ממך, שלא נהיה חלילה דומים לכלב שנושך את המקל.                                    

הטעיית היצר הרע
אדם שדר בעיר הסמוכה לגבול, היה עובר בכל יום כשהוא רכוב על אופניו אל המדינה השכנה לצורך פרנסתו. יום אחד הבחינו שומרי הגבול שבחזרתו לפנות ערב, הוא נושא עמו על האופניים דלי מלא חול, כאשר שאלוהו לפשר הדבר, אמר להם שהוא מתכונן לבנות בית. הואיל ומחיר החול במדינה הסמוכה הינו זול ביותר, הוא מתכונן להעביר מדי יום כמות שיוכל לשאת עמו. סיפורו לא שכנע את אנשי המכס אשר חשדו שתוך החול הוא מטמין חפצי ערך מוברחים, אי-לכך שפכו את החול לתוך מסננת כדי לבדוק את הענין. אחרי שהוברר להם שהחול "נקי", הורשה האיש להמשיך בדרכו עם מטענו.
כך נמשך הענין ימים רבים. בבוקר היה חוצה את הגבול כאשר על אופניו תלוי דלי ריק, ובערב היה שב ועמו דלי מלא חול. במשך תקופה ארוכה היו אנשי המכס מסננים את החול, אך כיון שבכל פעם יצאה צדקתו של האיש לאור, חדלו מלבודקו, והסתפקו בבדיקות פתע מפעם לפעם. יום אחד הודיע האיש לשומרים: "היום הוא היום האחרון להובלת החול, מלאכת הבניה נסתיימה, ושוב אינני זקוק לחול".
ליתר בטחון נגשו השומרים לסנן את החול, אך גם הפעם לא מצאו בו מאומה,
לפני שהמשיך האיש בדרכו, ניגש אליו אחד השומרים ולחש אל אוזנו: "הבה נדבר גלויות. הסיפור שלך לא נראה לי אמיתי. אני מבין שהשכלת להערים עלינו. אנא ספק את סקרנותי וגלה לי את האמת, ואני מבטיחך שלא יאונה לך כל רע, ולא תיענש על מעשיך". האיש חייך ואמר לשומר: "אכן צדקת, וכיון שהבטחת לי שלא יטילו עלי עונש או קנס אגלה לך את האמת. דליי החול שהייתי מעביר לא היו נחוצים לי כלל, הם נועדו אך ורק להטעות אתכם ולהסיח את דעתכם מלהבחין בסחורה היקרה שהייתי מבריח".
"אילו הייתם מתבוננים היטב, הייתם רואים שבבוקר הייתי רוכב על אופניים ישנים ובערב הייתי שב רכוב על אופניים חדשים. במדינה השכנה, מחירם של אופניים הינו זול במיוחד. אי-לכך הייתי יוצא לדרך רכוב על אופניים ישנים, ומחליף אותם מעבר לגבול באופניים חדשים. את החדשים הייתי קונה שם במחיר מוזל, ומוכרם במדינתנו ביוקר רב. אתם נתתם לבכם לחול, לפיכך יכולתי להעביר באין מפריע את האופניים ולהתעשר מהברחתם".
זוהי דרכו של היצר. הוא מסיח את דעתנו מחובותינו ומתפקידנו האמיתיים, על ידי פיתוי לעשות דברים שלעתים הם טובים לכשעצמם, אך אינם צריכים לעמוד בראש סולם העדיפויות

הפוך על הפוך
מסורת היתה במשפחתו של חיים מאבות אבותיו, דור אחר דור, שאחד מאבותיהם הכהנים ההין פעם לעלות
 אל הר הבית כשמנעליו לרגליו, ומאז רובצת קללה על בני אותה משפחה, וכל רגליהם חולות. כל פגע ונגע שאפשר
למצוא ברגלי אדם מצוי ברגליהם.
כמעט שנתייאש חיים ממציאת מזור לרגליו, וכבר ביקש להשלים עם המצב, אלא שביום מן הימים תוך כדי שהיה מהלך
 בינות לחלונות ראווה, הבחינו עיניו בשלט גדול באותיות קידוש לבנה, וזה לשונו: "אל תלך על פחות!"
על החתום: ד"ר נעל.
חיים מגרד בפדחתו, מנסה להבין מה פשרו של ד"ר נעל זה. האמנם דוקטור הוא? וכי ממתי שמענו על נעל חולה
 הזקוקה לדוקטור? אלא שזה מכבר נתייאש חיים מלהבין מנהגו של עולם חדש. הביט שנית בשלט, ופנה לאותו
 דוקטור שמא תימצא עבורו נעל בריאה המתאימה לרגלו החולה.
בדק האיש את רגליו של חיים במיני מכשירים שלא ראה מימיו, ומשסיים המהם קלות ואמר: "קשה היא הבעיה ברגלך,
 אולם באפשרותי להתאים לך נעלים נוחות הפלא ופלא, ושוב לא תחוש מכאוב". שמח חיים על השמועה הטובה,
אולם מששמע את הסכום שעליו לשלם עבור הנעל, פג לבו וביקש לשוב לאחוריו.
למרות הכל, נתיישב על הספסל, והד"ר בודק ומודד, מתאים לרגליו נעלים ואומר: "הרי שלך לפניך. בדוק נא וראה
 הטובות הן אם לא". בחשש מה הוריד חיים את רגליו והציגן על הקרקע, והנה הפלא ופלא, אין פרץ ואין צווחה,
 רגליו נשמעות לו והכאב נעלם.
מיהר חיים, הסיר את הנעליים החדשות מעל רגליו, שילם את שכרו של אותו דוקטור, ופנה לביתו.
אך הגיע אל ביתו, סבבו אותו בני ביתו וביקשו לחזות בפלא הגדול. נטל חיים בהדרת כבוד את הקופסה,
הוציא את הנעליים אחת על של ימין ואחת על של שמאל, ביקש לפסוע פסיעה של כבוד, אך אויה, כל יסוריו
חזרו בכפל כפליים. הסבל רב, איום ונורא, קשה מנשוא. באנחה של ממש נופל הוא לאחוריו וראשו סחרחר.
בלא דין ודברים מיהר חיים לשוב עוד בטרם תשקע החמה לנקום את נקמתו כיד הנקמה הטובה עליו.
 ואף אינו מסיר מנעליו מעל רגליו, מוכן הוא לסבול עוד זמן של יסורים, ובלבד שיראה אותו דוקטור את אשר
עולל הוא לאדם.
בהגיעו אל חדר הדוקטור, מביט הלה על רגליו ופורץ בצחוק מתגלגל... "אי לך שוטה, הלא לבשת את נעליך הפוך,
 של ימין על שמאל ושל שמאל על ימין, וכיצד תבקש לחוש בטוב וללכת בנעימים...?"
הבורא משפיע לנו שפע ברכה, נותן לנו את הכלים הטובים ביותר בעולם, ואילו אנו זועקים חמס. צר לנו,
כואב לנו, לא נוח לנו, ועוד מבקשים פיצויים.
הבורא צוחק, כי לבשנו את הנעליים הפוך. שהרי לא די בכלים טובים, יש גם לדעת כיצד להשתמש בהם
 כדי שנחוש בטובה ונודה עליה.                 

ספר המדות לרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א

פ''ו] חכמי הדור שיש ביניהם אהבה. שרואים זה עם זה לפרקים. אזי יש כח בידם לדון את כל העולם ודיניהם דין. ואין מי שישנה ויבטל דינם. כי הקב''ה אב בית דין שלהם

פ''ז] על ידי שנאת חנם נכשל בטריפות

פ''ח]על ידי תאות אכילה הוא אוהב בן אחד יותר משאר בניו

פ''ט] צריך להאמין בהשם יתברך בדרך אמונה ולא בדרך מופת

צ] על ידי ענוה תזכה לאמונה

בדיחות                                                                                                                                                                          תלמידה: “המורה, תראי את הציור שלי!” מורה: “מה ציירת?” תלמידה: "ציירתי פרה אוכלת עשב .” מורה: “אבל איפה העשב?” תלמידה: “הפרה אכלהאותו?” מורה: “ואיפה הפרה?” תלמידה: “היא התעייפה מהאכילה והלכה לנוח ברפת". מורה: “ואיפה הרפת?” תלמידה: “אה, את זה  לא אמרתי שציירתי''                                                                                                                     בדיחה                                                                                                                                                                      אישה אחת מגיעה הביתה ורואה את הבן הקטן שלה משחק שחמט עם הכלבשלהם. “וואו", מתפעלת האישה, “איזה כלב חכם!”. “מה חכם?”, שואל הילד, “זה המשחקהרביעי שהוא מפסיד לי!”                                                                                                   בדיחה                                                                                                                                                                         איש אחד הלך ברחוב, ופתאום ראה בקבוק. הוא הרים אותו ופתח אותו. מהבקבוק יצא שד שהבטיח לאיש לקיים משאלה. האיש אמר: “אני רוצה לגור בתוך ארמון". השד התעצבן עליו ואמר: “אני גר בבקבוק אתה רוצה ארמון?!”                                                        בדיחה                                                                                                                                                                         שני משוגעים רואים הליקופטר עושה סיבובים באוויר. הראשון: "הוא לאזז לשום מקום, בטח התקלקל לו המנוע" השני: "מה פתאום התקלקל המנוע, אם המנוע היהמתקלקל ההליקופטר היה נופל. בטח רק נגמר לו הדלק"