רגע, אם אני פצוע קשה, מדוע נדחה
הניתוח?! ובכלל, האם אני פצוע קשה
יותר מאשר בפעם הקודמת?... כך תמה
אבי, ולא תיאר לעצמו בדמיון הכי פרוע
כי חדרו מלא במכשירי ציתות...                                                                                                 הקדמה: אבי חג'ני, עבריין מוכר למשטרה, נדקר בליבו בסכסוך עבריינים כשהיה סמוך לבית הוריו. כאשר מת מוות קליני, ראה מראות מדהימים בעולם העליון וגם ראה בדיוק מה מתרחש עם גופו למטה. הוא הביע רצון עז בפני הקדוש ברוך לחזור לאשתו ושתי בנותיו הקטנות והבטיח שיחזור בתשובה. אז מצא את עצמו בחזרה בגוף המוטל על שולחן הניתוחים. כחודש לאחר המקרה, הוזמן אבי לביקורת שגרתית בבית החולים כדי לבחון את מצב הלב. על גופו הייתה צלקת ענקית. נערכה לו בדיקת אולטרא-סאונד, ואיש הרנטגן דיבר בשפת הרופאים בהתרגשות רבה כאשר ראה את הלב על המסך. אבי נבהל מתגובתו והיה בטוח שיש לו בעיה רצינית. "בחור, בחור, אתה בטוח ש?..." אבי לא הבין ונחרד מעט: "מה?" אתה בטוח שנכנסה לך סכין בתוך הלב? הלב שלך חלק לגמרי! בוא תסתכל..." אבי התבונן במסך וראה תנועה גלית פועמת. הוא לא הבין דבר וחצי דבר, אבל שמח לשמוע את דברי איש הרנטגן, שקרא למביני דבר מסביבו לבוא ולהיווכח בפלא, איך שעל העור ישנה צלקת ענקית ומבפנים הכל בסדר... לאחר השחרור קיבל אבי על עצמו להתחזק בהנחת תפילין, לשמור שבת, ולהתרועע פחות עם חבריו מעולם הפשע, אבל, אט-אט, החל להדחיק ולשכוח את הבטחתו לאותו קול נורא כי יחזור בתשובה. העולם, כשמו, חזר להעלים את האור מחייו. אבי החל לרקום מזימות כדי לפגוע באותו בחור שדקר אותו ולמעשה רצח אותו. הוא לא היה מסוגל לסלוח לו. אותו עבריין אמנם הסגיר את עצמו למשטרה ונעצר, אך אבי ניסה כל העת למצוא דרך להגיע לתאו. יום ששי אחד בשעות הצהריים, חזר אבי עם אשתו לדירתם בפתח תקווה. הם נוכחו לדעת שדלת הפלדה של דירתם שבקומה הראשונה ננעלה באופן שלא ניתן היה לפותח אותה. בתחילה, רצה לבקש מהשכנה בדירה הסמוכה שייכנס לדירתה ומשם יעבור לדירתם, אבל היא לא הייתה בביתה. הוא התלבט אם להזעיק מכבי אש, ואשתו הייתה לחוצה בגלל בישולי השבת המתקרבת. אבל אז השתלט עליו דחף לעלות לקומה השנייה שמעליהם, לקחת חבל ולהשתלשל למרפסת ביתו. "תביאי לי חבל כדי לרדת לדירה שלנו!", ביקש מהשכנה בקומה השנייה. השתגעת, איך תוכל לעשות דבר כזה?!" אולם אבי התעקש והיא ויתרה לבסוף: "טוב, תיקח לבד את החבל שנמצא במגירה הזאת. אבל הוא לא כל כך חזק, זה מסוכן! אבל אם אתה מתעקש, אני יוצאת מהבית לגמרי. אני פוחדת לראות אותך יורד ככה..." כל בר דעת היה מבין שאי אפשר לקשור חבל כזה במעקה ולהשתלשל עמו לקומה התחתונה. אבי הרגיש שהוא פועל בלי שום היגיון, אבל לא הצליח לעצור את עצמו. גם אשתו לא הייתה באותו רגע לצידו כדי להניאו מכך. הוא קשר את החבל וכאשר ירד למטה, נקרע מיד החבל כמו חוט תפירה. הוא נפל על המדרכה כשרגליו ישרות לגמרי. רגלו הימנית התרוממה בגלל החבטה ונעקרה מהירך. אבי הרגיש כאבים עצומים ונוראים, הרבה יותר מהדקירה אותה חווה, בעיקר כשהוא בעולם העליון. כאן, על הקרקע, בעודו נתון בהכרה מלאה, חש את הכאבים הנוראים במלוא תוקפם ולא הרשה לאף אחד לגעת בו. לאחר זמן קצר הגיע אמבולנס שלקח אותו לחדר המיון ב"בלינסון", ארבעה חודשים בלבד לאחר מקרה הדקירה והמוות הקליני. שוב פעם אתה?!...", הרופאים טיפלו בו שוב, אבל לא הכניסו אותו לחדר ניתוח, כשמדי פעם הזריקו לו זריקה כנגד כאביו הנוראים. תכניסו אותי לחדר ניתוח!" צעק. חדר הניתוח תפוס" ענה אחד הרופאים, כשהוא מחליף מבטים עם אחד האחים. אבי השתגע מכאבים ולא הבין מדוע מעכבים את הטיפול בו. רק לאחר ארבעה ימים הודיעו לו שעליו להיכנס לניתוח. אבי לא ידע שהמשטרה ביקשה מבית המשפט אישור להשתיל מעל למיטת חוליו מכשירי האזנה, ולכן ניתוחו התעכב.  כאשר נותח לא הרדימו אותו הרדמה מלאה מחשש שליבו ייפגע. לאחר הניתוח נלקח אבי לחדר פרטי ללא חולים נוספים. "מה פתאום אני נמצא בחדר לבד?", שאל בפליאה את הרופא. תשמע, אתה פצוע קשה..." רגע, אם אני פצוע קשה, מדוע נדחה הניתוח?! הרהר בינו לבין עצמו, ובכלל, האם אני פצוע קשה יותר מאשר בפעם הקודמת?... כך תמה אבי, ולא תיאר לעצמו בדמיון הכי פרוע כי חדרו מלא במכשירי ציתות... האשפוז ארך הפעם כחודש. כאשר ביקש לטייל מעט במסדרון המחלקה או מחוץ לבית החולים, לא אפשרו לו משום שלא רצו שיתרחק ממכשירי הציתות הללו. חברים נכנסו וחברים יצאו. "איך עשית שטות כזאת לרדת עם חבל דק?" זה כל מה שהיה לי, החבל הזה..." יום אחד ביקר אותו אחיו. אבי התוודה לפניו על הפשע שבגללו הסתכסך עם הבחור שדקר אותו: "שרפתי לו את הדירה והמשטרה לא יודעת..." אבל הוא לא תיאר לעצמו שברגע זה ממש נודע למשטרה... כאשר השתחרר מבית החולים, היה אבי מיואש ומדוכא עד עפר, ואמר לאשתו שהוא רוצה לנוח יומיים-שלושה באיזה בית הבראה. למחרת הגיעה המשטרה וערכה אצלו חיפוש מדוקדק ביותר. אחד השוטרים נראה לו מוכר... אה, זה לא האח בבית החולים שהגיש לו עוגה?! כשהרגיש השוטר שאבי מזהה אותו, אמר בצחוק: "הא, אתה זוכר אותי? נדבר אחר כך..." אבי הבין כעת שהוא נעצר. במקום בית הבראה ינוח בבית המעצר. ליבו נשבר בקרבו לגמרי. הוא חש שאין לו עוד מה לעשות בעולם הזה. כעת נזכר בהבטחתו המודחקת לריבונו של עולם. הוא הצטער עד מוות שהטריח את הקדוש-ברוך-הוא להביא עליו מכות כואבות נוספות כדי שייזכר בנדרו. השוטרים הסבירו לאבי שלא יצליח להשתחרר מה'תיק' הזה, וכי הוא צפוי להיכנס לכלא לעשר שנים לפחות. יש עֵד תביעה ויש הקלטות. "אבי, גמרת את הקריירה..." אמר לו אחד השוטרים. אך למרות הכל הציפה את אבי אמונה עזה כי ישוחרר, "ישתבח שמו לא יעזוב אותי!" ענה לשוטר. השוטר היה בטוח שהוא יצא מדעתו, אבל אבי המלומד בניסיון השמימי ידע שאם אדם מאמין באמת, הוא יכול להפוך יום ללילה ולילה ליום. כל תכלית האדם בעולם הזה היא לזכות להאמין וזה קשה מכל, אבל דווקא כשנלקח מהאדם הכל, מתגלה אמונתו. "אני מבטיח לך הפעם, שמכאן אני הולך ישר לבית המדרש ולא אעזוב אותו בחיים!", אמר בחלל תאו הצר. בערב ראש השנה הגיע אבי לפני שופט, יחד עם עצירים נוספים, כדי לקבוע מי יצא לחג ומי יישאר בתא המעצר. השופט התיר לכל העצירים לצאת לבתיהם. כאשר הגיע השופט לאבי, אשתו ובנותיו שנכחו באולם התחננו בפניו שישחרר אותו לחג, אבל הוא פסק בהחלטיות שעליו לחזור לתא המעצר. כאשר חזר לתאו, נכנסה בו מחשבה שלא יתכן שהם יכחישו כך את הקדוש-ברוך-הוא. בעודו צועד לעבר תאו, כשהוא מלווה בשוטרים, בכה בסתר ליבו ללא דמעות. כעבור חמש דקות הגיע שוטר נוסף עם טופס החתמה: "השופט החליט בכל זאת לשחרר אותך לראש השנה, בתנאי שלא תהיה בביתך אלא בירושלים." אבי שמע והחליט להגיש בקשה גם לגבי יום כיפורים וחג סוכות, ולבסוף עבר את כל תקופת החגים בעיר הקודש. לאחר החגים חזר ובידו בקשה למעצר בית עם כל התנאים המגבילים. מה השתנה?..." הגיב השופט שראה את אבי עם כיפה לראשו וחייך חיוך דק. כבוד השופט, אני רוצה לחזור למוטב וזאת הדרך שבחרתי ללכת בה - להיות בישיבה!" השופט חשב מעט ואחר כך פנה לתובעת: "מה דעתך שנמצא איזה רב שיתעסק אתו? לא עדיף שבמקום שיהיה בבית סוהר, ילך ללמוד בישיבה, והרב יחתום על נוכחותו, והכל בפיקוח המשטרה?!" התובעת קיבלה את דברי השופט.
לאחר תקופה שבה התאקלם אבי בבית המדרש והתעדן בלימוד התורה, החל לחוש לפתע שהוא רוצה לסלוח לאותו בחור שדקר אותו. בדיוק אז הגיעה אליו שמועה שאותו בחור חזר בתשובה אף הוא, וכי הוא לומד בישיבה ברמלה. יום אחד, כאשר הלך ברחוב, ראה אבי לפתע את הבחור שניסה לרצוח אותו. כאשר זיהו איש את רעהו, התחבקו והתנשקו וביקשו סליחה איש מרעהו. במקום שני עבריינים שחרבו חייהם, ניצבו כעת שני יהודים חיים וקיימים שכל החיים לפניהם.                  סידי אבו יצחק אג'ביאנה נכתב ע"י ויקטור כהן תורגם לעברית ע"י מוטי כהן

לא הרחק מהעיר ספקס, במרחק של כ-30 ק"מ שוכן כפר קטן הקרוי אג'ביאנה. צרוף של שתי מילים ערביות אג'בי = הביא אותי,  אנה=פה.
בזמן התרחשות הספור חיו בכפר כחמישים משפחות יהודיות. עיקר עיסוקיהם התחלקו בין מטעי הזיתים ובין בית הכנסת ובו בין השאר בית מדרש ותלמוד תורה. העבודה בטיפול במטעים הותיר בידי יהודי הכפר שמונה חודשים פנאי אותם יכלו להקדיש ללימודי תורה.
חלק מהמשפחות היו אמידות . היו הבעלים של מטעים גדולים ובתי בד, "מאסרה" בלשון ערב.

בעת ההיא כיהן כרב הכפר הרב אליהו הכהן יליד האי ג'רבה. הוא הצטיין במוח חריף וחד ובידע רחב בקבלה ובסודות הקבלה. הוא החליף את הרב הקודם אשר נפטר.
ראש הכפר, חיים זייתון נסע לג'רבה על מנת לשכור שרותיו של רב מקומי. הוא לא הצליח לשכנע את רבני המקום לבוא ולשמש כרב הכפר אף לא רב אחד, פרט לאחד הרב אליהו הכהן.
הרב אליהו הכהן היה בעל מעלות רבות בנוסף להיותו רב מוסמך, הוא היה גם שוחט ומוהל. עם זאת היה לו חסרון אחד הוא לא היה ייצוגי מספיק וקולו היה דק כקולה של נערה צעירה ובנוסף הוא גמגם. בעיניו של ראש הכפר עלו מעלותיו של הרב על חסרונותיו ועל כן החליט לשכור את שרותיו.
תחילת דרכו של הרב בכפר לא הייתה סוגה בשושנים. אנשי הכפר לא קבלוהו בזרועות פתוחות. הם אף דרשו את פיטוריו של הרב, בקשותיהם נתקלו בהתנגדותו של ראש הכפר אשר נקט באמצעים שונים על מנת לדחות את הפיטורים. בלית ברירה הוא הודיע לאנשי הכפר שבאין רב והחגים בפתח הוא יודיע על פיטוריו של הרב אחרי עבור החגים.

ביתיים הרב לא נשאר בחיבוק ידיים הוא הפעיל יחד עם בנו יצחק את הפעילות של בית המדרש ושל תלמוד התורה .

באחד השעורים שאל אחד המשתתפים שהיה גם אחד מהמתנגדים העיקריים של הרב, למה ראש הכפר בחר בו להיות רב הכפר??? הרב השיב תוך כדי גמממגומממ... כי הוא אינו יודע למה הוא ראש הכפר, הווואה ג'ג'ג'באננניאנא הוא הביאני לכאן. 
ומאז אנשי הכפר התגרו בו וקראו אחריו ג'ג'גבאננהיאאנא.
אותה שנה היה שנת בצורת וחמה במיוחד. פרנסת אנשי הכפר הייתה בסכנה בהיותה תלויה ביבולי הזיתים. הרב החליט להכריז על "תענית ציבור" בימי שני וחמישי למשך שנה ולהוספת קריאה מיוחדת להורדת גשמים . הוא גם נדר להמשיך בתעניות ובתפילות למשך שנים בעתיד.
ביום שבת של אותו שבוע היה חם ביותר והאוויר יבש במיוחד. ולפתע לאחר תפילת שחרית התכסו השמיים בעננים כהים ונמוכים וגשם זלעפות ניתך על פני הכפר והסביבה הקרובה עד לסביבות ספקס. אשר הייתה בימים ההם אחד מהספקים העיקריים בתוניסיה של שמן זית. רבים ממטעי ספקס היה בבעלותם של יהודי ספקס.
הגשמים המשיכו לרדת עוד מספר ימים על אזור הכפר והשקו את מטעי הזיתים בגשמי ברכה.
היבולים שהתקבלו באותה שנה היו שופעים במיוחד. הביקוש לזיתים במדינה היה גדול והמחיר עלה בצורה נכרת. במשך שנים רבות לאחר "הנס" המשיכו הגשמים לרדת בשפע על אזור הכפר וסביבתו הקרובה. התנובה היתה מעל המעבר לידוע עד כה וכך גם איכותה.
הכנסות אנשי הכפר גדלו משמעותית והביאו רווחה לאנשי הכפר. השמועה על גשמי הברכה יבולי השיא והאיכות הגבוהה אשר נתקבלו מהמטעים של הכפר התפשטו בכל הסביבה וגרמו לעליה רבה במחירי הקרקעות הם ותרמו רבות לכלכלת הכפר.
בנו של הרב ,יצחק , שהיה בעל חן רב, ויחסי אנוש משופרים הצליח למשוך את תושבי הכפר לבית המדרש. הם התמידו לבקר בתדירות גבוהה את בית הכנסת ,בית מדרשו ואת תלמוד התורה.

אנשי הכפר למדו להעריך נכונה את סגולותיו ומעלותיו של הרב ושינו את יחסם כלפי הרב. הם הסיקו את המסקנות וחזרו בהם מדרישתם לפטר את הרב.

הרב אליהו הכהן הפך לרב מכובד ומוערך בקרב עדתו ובעיני כל היהודים והמוסלמים של האזור כולו. הוא נחשב בעיני כולם כ"צדיק".ומאז הוא נקרא  סידי אבו איז'באיאנה.

עם מותו הוא נקבר במקום. מאז כל יהודי איג'יבאיאנה עזבו את הכפר, ורבים ממטעי הכפר עברו לשליטתם של יהודי ספקס.

ויש לשאול כמה שאלות:

א} אמרו חכמינו זכרונם לברכה מה חוקת התורה פירוש מצוה שאין בה טעם ויש לשאול למה הפסוק האריך ואמר ''זאת חוקת התורה'' ולא אמר בקיצור ''זאת החוקה''?

ב} אמרו חכמינו זכרונם לברכה למה ה' יתברך נתן לנו מצוות פרה אדומה כדי לכפר על עוון העגל. והמשילו למשרתת בבית המלך שהביא את בנה עמה ולכלך הארמון אמר המלך תבא האם ותקנח מה שלכלך בנה. וגם כן בפרה אדומה תבא הפרה ותקנח מה שלכלך בנה העגל. ויש לשאול והלא אמרנו שמצוה זו אין לה טעם?

ג} במסכת שבת ציוו אותנו חכמינו זכרונם לברכה שאין ללמוד על אור הנר גזרה שמא יבוא להטות הנר כשמוציא אותו אינו דלוק יפה ואמר רב הונא אם הלומד הוא אדם חשוב שרי כיון שאין כבודו להטות לא יטעה והקשה הגמרא והלא רבי ישמעאל בן אלישע שהוא אדם חשוב ואמר אני אלמד על אור הנר ולא אטה ולמד ובא להטות ונזכר ואמר כמה גדולים דברי החכמים ויש אומרים שהטה וכתב בפנקס כשיבנה בית המקדש יביא קרבן חטאת. והקשו המפרשים האם רבי ישמעאל בן אלישע לא ידע כמה גדולים דברי חכמים רק עכשיו?! ותירצו שבמשנה לא כתוב הטעם למה אסור ללמוד לאור הנר. ועדיין יש לשאול והלא בברייתא כתוב הטעם וחזרה הקושיא למקומה? ועוד שרבי ישמעאל הוא רב גדול וידע הטעם לבדו בלי המשנה ולא הברייתא?

ברם מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שאין אנחנו יודעים טעם פרה אדומה אינו פירוש נצטווינו על פרה אדומה שזה ברור כדי לכפר על עוון העגל וכמו שכתבנו אלא שאין אנחנו יודעים טעם הפרטים של פרה אדומה שמי שמזה על הטמא מטהר אותו אבל הוא עצמו נטמא וזה אי אפשר להבינו מבחינת השכל שאם הפרה מטמאת אם כן איך מטהרת הטמא? ואם מטהרת למה אם כן מטמאה המזה שהוא טהור? וכן למה הנוגע במת יהיה טמא? ובכלל מה זאת אומרת טומאה? על זה אמרו שאין יודעים טעם פרה אדומה.

ואם נדקדק עוד יותר ונבין נמצא שכמעט כל המצוות אין להם טעם כמו השבת שטעמה ברור משום שה' יתברך ברא העולם במשך ששת ימים וביום השביעי שבת וינפש ולכן אנחנו נחים ביום השבת. אלא שאין טעם זה מספיק שיש לשאול למה ה' יתברך ברא את העולם במשך שבעה ימים ולא בראה במשך עשרה ימים כמו שכתוב בפרקי אבות פרק חמישי משנה א' כתוב בעשרה מאמרות נברא העולם? ועוד הרבה שאלות וכן בכל מצוה ומצוה כשמעיינים נמצא שאין יודעים כלל מה טעם המצוות העמוק ורק יודעים הטעם השטחי כמו הפרה אדומה שנתנו בה החכמים טעם אבל טעם העיקרי והעמוק אף אחד לא יודע ולכך כתיב ''זאת חוקת התורה'' ופירוש מחוקת פרה אדומה למדים שכל התורה חוקה. שאף על פי שנראה לכם שהבנתם הטעם מכל מקום זה טעם שטחי אבל הטעם העיקרי והעמוק אף אחד לא יודע.

וכמו שאמר החכם מכל אדם ''אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'' ופירשו חכמינו זכרונם לברכה ששלמה המלך בקש לדעת כל טעמי המצוות וכשהגיע לפרה אדומה לא ידע הטעם ואמר שהוא חשב שידע טעמי המצוות אבל מפרה אדומה גילה שהוא אינו יודע הטעמים האמיתיים. ולכך רבי ישמעאל שהוא היה רב גדול אמר כמה גדולים דברי החכמים שהם לא אמרו הטעם העיקרי רק השטחי ורבי ישמעאל היה יודע הטעם העיקרי ואמר שהטעם לא שייך אליו ולבסוף טעה גם בטעם השטחי שלא להטות. ולפי זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה בית דין שאסר דבר אין בית דין אחר יכול להתירו אלא אם כן הבית דין השני גדול מהראשון בחכמה ובמנין והטעם כדי לדעת הטעם העיקרי למה אסרו הבית דין הראשון ואז יכול לחלוק עליהם ולהתיר.

ומכאן מוסר גדול שלפעמים שומעים כמה בני אדם אומרים שמצוה זו פג טעמה חס ושלום בזמן הזה ואם כן אין צריך עוד לקיימה וכדומה משל:

א} חכמינו זכרונם לברכה אסרו להסתפר ולגלח בחול המועד וטעמם כדי שלא יכנסו לחג מנוולים ואומרים שאין להם עכשיו זמן ומגלחים בחול מועד. ואותם בני אדם אומרים שטעם זה לא שייך בזמן הזה נכון שבשער הראש שייך מכל מקום בזקן אינו שייך כיון שמגלחים הזקן פעמיים או שלושה בשבוע ואם כן אף על פי שמגלח בערב החג הוא חוזר ומגלח בחול מועד ויטעה ויבא להתיר. 

ב} וכן מה שצריכים הנשים לכסות שער ראשם יאמר אדם שבזמן הזה אינם צריכים עוד לכסות כיון שמה שהיו מכסים היינו משום שהיו תמיד בבית ואינם יוצאים לרחוב וכשיוצאים צריכים לכסות אבל עכשיו שהרבה גויות יוצאים ושער ראשם פרוע יטעה אדם לומר שאין צריכים לכסות.

ג} עוד אסרו חכמינו זכרונם לברכה שלא לשתות או לאכול תרופה וטעמם משום שבימי קדם היו מכינים בעצמם תרופה על ידי שחיקה וכדומה והשחיקה בשבת אסורה ולכן אסרו לאכול תרופה גזרה שמא ישחוק. ויטעה האדם לומר שבזמן הזה שאין שוחקים אלא הכל קונים מוכן אם כן מותר לשתות תרופה.

ד} וכן אסרו חכמינו זכרונם לברכה למחות כפים ולרקוד בשבת שמא יבא לשיר על ידי כינור ויקרע החוט ויבא לתקנו. ויבא אדם לטעות ולומר שבזמן הזה שהכינורים משוכללים מאוד מותר כיון שרק קצת יודעים לשיר על ידי כינור וכל שכן שקשה להם מאוד לתקנו אם נשבר להם.   

וזאת טעות גדולה שאף על פי שבטל הטעם מכל מקום לא בטלה התקנה ואף בזמן הזה אסור למחות כפים וכו' כיון שכל אותם טעמים הם טעמים שטחיים אבל הטעמים העיקריים לא יודעים.

ויש לשאול שכיון שהטעמים הללו הם שטחיים למה אם כן אמרום חכמינו זכרונם לברכה? ויש להשיב שהטעם נאמר לרבנים ולפוסקים שכל חייהם הם לומדים תורה ומתעמקים בה  כשישאלו שאלה שאינה כתובה באף מחבר אחר ישתמשו באותם טעמים לדמות בין שתי הלכות או לחלק ביניהם ובזה ידעו מה אסור ומה מותר.

ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו לשמור התורה והמצוות ויחיש לגאולינו במהרה בקרוב!!!    

פרשת בלק נקראת על שם הספור והפרשה האריכה בו הרבה והיא אחת מעשר זכירות שחייב כל אדם לזכר אותם בכל יום ומקיים עשרה מצוות עשה. ואם נתבונן היטב בספור נמצא שלא קרה נס גדול שאף על פי שבאותם ימים יצא ה' יתברך מהרגלו ולא כעס מכל מקום בהשואה לנס יציאת מצרים וקריעת ים סוף אינו נס גדול כל כך.

וכבר ספרנו בפרשת קרח שעצם הצלת און היא על ידי אשתו שגלתה שער ראשה ופרשו ממנו חביריו שחלקו על משה וכבר כתבנו שם שאף על פי שחלקו על משה מכל מקום היו צדיקים ואם כן למה בני ישראל חטאו בבנות מואב? אף על פי שהנסיון קשה מכל מקום הראשונים יטעו אבל יעירו ויוכיחו אותם אחרים אבל לא כן קרה אלא גם אחרים נשתרבבו וטעו ולא עוד אלא גם זמרי בן סלוא שהוא אחד מגדוןלי עם ישראל טועה עמהם?

ברם ידוע מאמר חכמינו זכרונם לברכה בפרקי אבות שכתבו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ופירוש דבריהם מי שעושה עבירה כוח החיסון שנגד היצר הרע שהוא יצר הטוב יחלש ויגרום גבורה ליצר הרע ויחטא עוד פעם אבל מי שעושה מצוה להיפך בזה מגבר היצר הטוב על היצר הרע ועושה עוד מצוה אחרת. ואמר רבי שמעון בן חלפתא בסוף מסכת עוקצין לא מצא ה' יתברך כלי מחזיק טובה לישראל אלא שלום. והטובה שבעולם הזה הם הבנים והבריאות והמנוחה והפרנסה והטובה שבעולם הבא הם המצוות והמעשים טובים.

וישראל אחר מחלוקת קרח הכלי שהיה מחזיק טובתם נפתח ולא יכול עוד להחזיק ולכן יכל להם היצר הרע ונכנס ביניהם והטעה אותם בבנות מואב. ולכן האריכה הרבה הפרשה בזה הסיפור ונקראת על שמו וציוונו ה' יתברך לזכר כל יום מעשה בלק ובלעם. כדי להיזהר משני דברים להתרחק מן היצר הרע שלא יחלש היצר הטוב ויסתבך בעוד עבירו שעבירה גוררת עבירה. וגם יתרחק מן המחלוקת שאז ישאר הכלי סגור ולא יכול היצר הרע להיכנס שם ולהחטיא אותו. ולאו דוקא בענייני העולם הבא אלא אפילו בענייני העולם הזה יזהר להתרחק מן המחלוקת שיש רבים עם חבריהם על כמה פרוטות ואינם יודעים שלפעמים על ידי המחלוקת מפסידים הרבה ואם היו יודעים לא היו מריבים ביניהם ויתרחקו מן המחלוקת כריחוק השמין מן הארץ.

ואין צריך לומר שלא יגרום מחלוקת בין אחרים וזאת סגולה טובה למי שרוצה לשמור על בריאותו וגם יתפרנס ברווח  שירוץ אחרי השלום שכל יום מתפללים עליו שלושה פעמים ''עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל'' ואם יש לו בעיה עם חבירו לא יעשה המחלוקת אלא ידבר עמו בדרכי שלום וה' יעזר שהכל על מקומו יבא בשלום. ואם לא יכול להחזיר את כספו לא יריב שלא יפסיד עוד יותר שאם יריב גם הבאים עמו במגע עבודה חושבים אותו לאיש מחלוקת ובעל ריב ויתרחקו ממנו ובזה יגרום הפסד לעצמו שבמקום להחזיר אותם פרוטות נמצא מפסיד הרבה ממון. ולא יודע מה ילד יום ושמא אותו האיש שרוצה לעשות עמו מחלוקת יהיה חבירו או קרוב משפחה באחד הימים ואז יתחרט שעשה עמו ומחלוקת ואומר שטוב לו אם שתק.

ויהי רצון שה' יתברך יברך את עמו בשלום כמו שמתפללים שלושה פעמים יום יום ועל ידי זה יחיש לגאולינו במהרה בקרוב.

רש"י ז"ל פירש זאת חקת התורה לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר בה. חז"ל שאלו והא יש מצוות אחרים שאין בהם טעם לפי דעתינו משל הכלאים לא תזרע קמח ושעורים יחדו או לא תחרש בשור ובחמור יחדו ולא אמר בה חקה ולא חשב על השטן ואומות העולם? ותירצו משום שפרה אדומה באה לכפר על העגל תבוא הפרה אם העגל ומקנחת לכלוך בניה, וכשידעו אומות העולם הטעם שלנו יתלוצצו עלינו על שעשינו העגל. אלא יש לשאול והא השטן מחשבתו לא כדי להתלוצץ עלינו ואף אומות העולם הם בעצמם עובדים עבודה זרה איך יתלוצצו עלינו?

אולם כדי לתרץ שאילה זאת נתחיל לתרץ שאילה אחרת למה המת מטמא באהל ר"ל אם אדם יושב במקום מקורה הוא ומת נטמא אפי' שלא נגע בו ולא כשאר הטומאות שאינם מטמאים רק אם נוגעים בדבר הטומאה. מה התוספת שיש למת וביותר למה רק בישראל בלבד אומות העולם אינם מטמאים רק בנגיעה?

אולם ידוע מה שאמרו חז"ל למה האשה שיולדת תהיה טמאה משום שידועים שלשה דברים שהקב"ה לא נתנם ביד המלאכים והם המטר ותחיית המתים והאשה כשתלד שהם ביד הקב"ה ולזה האשה קודם לידתה תהיה לפניה השכינה והטומאה כשתמצא הקדושה תבוא תמיד כדי שתמצא הזדמנות לשבת במקומה וכשתלד האשה השכינה הולכת אז תמצא מקום להכנס ולכן האשה תהיה טמאה והאדם כשהוא עדיין בחיים ובו נשמה קדושה לפי מה שכונסת בו הטומאה אינה יכולה להכנס בכח, כאדם כשישן עדיין יש בו קצת נשמה מכנסת הטומאה וכשיתעורר נשמתו הטמאה בורחת ומחזקת בידים שהם הסוף של האדם ולזה רוחצים ידינו וביותר החולה השכינה על ראשו וכשהטומאה רואה הקדושה משתדלת להכנס בו בכל כחה אבל הקדושה אינה מנחת אותה וכשיפטר האדם הטומאה תמצא כל ההזדמנות וכונסת באדם בכל כחה ולכן הטומאה תהיה גבורה מאד שמטמאת כל מי שיושב באותו מקום ולהפך לפי מה שמכנסת הקדושה תוציא הטומאה.

ולזה הפסוק אמר ושרף את הפרה וכו' ר"ל פרה אדומה צריכה שריפה להסיר כל הטומאה של העגל ומכנסת במקומה הקדושה. אבל כאן השטן ואומות העולם רוצים להטעותינו ויאמרו לנו למה שרפת אותה מסכינה! ואם כדי שימחל לכם עון העגל הוא כבר נעשה וזה שטות מעשה הפרה והוא משום שהם אין להם תשובה שאין מי שמוחל כלל רק לבניו ואנו נקראים בנים. ואם אנו רואים עכשיו מי שעובד עבודה זרה ודאי מתלוצצים עליו ואומרים לו מהו הטעם של העבודה זרה הזאת תעבוד מעשה ידי אדם אבל לפנים היה בה כיף גדול ומיותר העבירות שהיו רוב בני אדם מתדבקים בה. ולזה רש"י סיים אנו אומרים לאומות העולם חקה וגזרה היא מאת הקב"ה אין לך רשות להרהר אחריה ר"ל אתם האומות העולם והשטן שמפצירים בי לעבוד עבודה זרה אין לך רשות לחשוב על הטעם הזה שאם אתה שואל אותי מהו הטעם תתחיל לומר לי הטעם של העבודה זרה למה עובדים אותה.

רבותי! אין מי שמכחיש שהקב"ה ברא העולם ואין מי שמכחיש שהתורה נתנה לנו הקב"ה על ידי משה רבינו ואין מי שמכחיש שהתורה לא נחלפת ואינה מתחלפת לעולם ר"ל כל מה שכתוב בתורה מאת הקב"ה והוא צונו לעשותו. וכשהעולם היא של הקב"ה והוא עושה עמנו הטוב ונתנה לנו לשבת בה צריכים לשמוע לו אבל לפעמים היצר הרע מפציר באדם וטועהו לעשות עבירה ואחר שיתעורר האדם צריך לו לעשות תשובה והקב"ה יסלח לנו.

אולם לפעמים עושים עבירות שאין בהם שום טעם ואין בהם שום ריוח כמעשה העגל משל הנשים שאין מכסים ראשם כדין ולבושם אינו כפי הדין צר או חסר צניעות האם יכולה לומר למה עושה ככה וכי רוצה שתתחתן פעם אחרת! מקשטת עצמה כדי שיראוה, או השבועה האדם שישבע לצורך מה לא זמנה עכשיו נדבר בה פעם אחרת. לפעמים מוציאים אדם שנשבע ללא שום סיבה או על דברים בטלים כדי שיאמינו אותו מה שאמר ללא שום תועלת למה הטומאה כונסת בתוכו ומניחתו לעשות העגל. או הקללות והכפרות יאמר לך כעסתי וכי מי שכועס יקלל או יכפור במקום שתקלל תצעוק ותנוח דעתך או האנשים שמדברים לשון הרע פלוני למה לא עשה ככה והוא ברוך ה' או למה עשה ככה מנין לו הכסף מה איכפת לך ומה מרויח מדבריך רק קצת עבירות, כשיבוא ללוות ממך תאמר לו לא אפי' אם אין לך הצדק, או דיבור בבית הכנסת וכי הדיבור אינו בא רק בזמן התפלה אף אם מדבר דברים שיש בהם תועלת הרי זה חצי נחמה אלא תמצא אותו שאינו מדבר רק דברים בטלים ר"ל עבירות ללא שום ריוח ויבוא אדם ויוכיח אותו יאמר לו טוב ויש לך הצדק הוא יחזור פניו וימצא אותו חזר לדבר. וכי היראה היא ממי שמוכיח אותנו! היראה רק מהשי"ת ומי שהוכיח אותנו תודה לו שראה אותנו טועים ומחמת שאוהב אותנו לא רצה אותנו לטבוע בעבירות אבל היראה מהשי"ת. יהי רצון שהקב"ה יעזרנו שתהיה לנו יראת שמים ונקיים כל מצוותיו ויתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.

בפרשת השבוע יש לשאול למה מעשה בלק ובלעם התורה עשתה לו פרשה מיוחדת מה התוספת שיש בו על שאר המלחמות כמו של סיחון ועוג ואפי' של עמלק לא עשתה לו פרשה מיוחדת ודבר אחר שצונו הקב"ה שתמיד זוכרים אותו שאנו מצווים על עשרה דברים לזכור אותם ובכל יום שזוכרים ואומרים אותם על כל אחת ואחת עשינו מצות עשה כל אחת בטעמה ואלו נקראים עשר זכירות והם: א} יציאת מצרים לזכור נסים ונפלאות שעשאם לנו הקב"ה שתמיד הולכים אחר המצוות ב} השבת, לעשות השבת כהלכתה ג} המן, לדעת שהפרנסה שלנו היא ביד הקב"ה ויש לו הרבה דרכים להביא לנו הפרנסה כדי להרחיק מהגזל והגנבה וקובעים זמן לתורה ד} מעשה עמלק, כדי להורגם ה} מעמד הר סיני, לזכור התורה וקוראים בה ונקיים מצוותיה ו} מה שהקציפו אבותינו להקב"ה במדבר ובפרט בעגל שלא לעשות כמותם ונשוב בתשובה ז} מה שיעצו בלק ובלעם לעשות לאבותינו ח} מעשה מרים הנביאה, שלא לדבר לשון הרע ט} מצות וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, לירא את ה' יו"ד} זכירת ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, לשוב בתשובה ולהתפלל להקב"ה שיביא לנו המשיח ר"ל כלנו צריכים לזכור אותם לתקן עצמינו באותה מצוה. אבל כדי לזכור מעשה בלק ובלעם מה התועלת שיש בה ומה לומדים ממנה? ועוד למען דעת צדקות ה' במה יתיר דבר זה שלומדים ממנו צדקות ה' יותר מנסים ונפלאות שלמדם לנו הקב"ה?

אולם ידוע מה שפירשו חז"ל על וירא בלק מה ראה? ראה שמלכות בית דוד יוצאת ממנו שרות היא מזרע בלק ולא רצה שבתו תתחתן ביהודי וכדי להלחם עמם "ויגר" ירא אבל "ויקץ" קץ לו מאד ולזה שלח לבלעם אבל בסוף רואים ששלחו בנותיהם לישראל ר"ל הדבר שלא אוהבו בהיתר עשה אותו באיסור ומה שהיה קץ ממנו בהיתר עשהו בידו באיסור. וכאן האדם רואה איך בלק הפוך במחשבותיו אם אתה לא חפץ שבנותיך יתחתנו ביהודים למה שלחת אותם ואם אתה רוצה שיתחתנו למה שכרת בלעם והיית קץ מהם ולזה הקב"ה אמר לנו לזכור מה שעשו בלק ובלעם לא מה שעשו שרצו לקלל אותנו. אולם העצה של בנות מואב למען דעת צדקות ה' שהקב"ה יודע שמואב ועמון אינם ראוים שיתערבו עמנו ולזה צונו לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' אבל האדם שואל למה מה עשו? ולזה הפסוק אמר שלא נתנו לכם המאכל והמים ואם תאמר וכי אנו חסרים אמר לנו ראה עד היכן הגיעה מחשבתם, לא שכחו או אין להם, אלא רק מחשבתם באיסור אנשים אינם נקיים ולזה התורה עשתה לה פרשה שלימה לדעת שהקב"ה לא הרשיע אותם והם לא מגיע להם שיתערבו עמנו מחמת מעשיהם שמחשבתם רק לרעה.

ואנו כדי להזהר בדברים האלה שיכולים לעשות בהיתר בקלות ולפעמים תמצא שעושים אותם באיסור משל המאכל האדם קודם שיאכל צריך שיברך אז הוא אוכל בהיתר אין דבר יותר קל מזה ארבעה מלים ברכה ויהיה מותר אבל לפעמים תמצא אדם שיאמר לך שכחתי או אינו חושש, כאן האדם מרגיש שנהיה כבלק מה יש אם ברך מה הפסד! כל מאכל שאוכל היה בהיתר ונעשה באיסור הפסוק אמר לנו שמי שאוכל בלא ברכה גוזל אביו ואמו ואמרו חבר הוא לאיש משחית אביו הוא הקב"ה שלא שלמו אמו היא כנסת ישראל שהחסיר ברכה מהעולם חבר הוא לאיש משחית נחשב חבר לירבעם בן נבט אבד עצמו ואבד כל ישראל בגללו.

וזהו מה ר"ל מה שאמר הפסוק על מעשה בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה מה ר"ל מה התוספת והחסרון שיש בברכה של אדם רשע כבלעם אבל הפסוק כוונתו שאם אתה רוצה שתהפך הקללה ותצול ממנה צריך לך לברך ואם תאמר מה השייכות שיש בה בבלעם כמו שכתבנו לעיל שמי שאינו מברך דומה למעשה שעשאוהו בלק ובלעם וביותר שצריכים להזהר כשאוכלים בחתונות שבעל החתונה שמח בנו ושלם ממון רב לשמוח בנו והביא לנו מיני מאכלות ומשקאות לא נותנים עליו מאות עבירות. ואפי' שיאמר איני יודע מי אינו מברך צריך לו להזהר בדברים שצריכים נטילת ידים וברכת המוציא וברכת המזון אם יטול להם ידיהם ויאמר לו שברכתו המוציא, או לא יעשה דברים כאלו כלל, ודבר שאינו יודע אותו ישאל לרב. ויש הרבה אנשים שאינם יודעים ולכן בעל החתונה צריך לו להזהר. והחתן בליל חתונתו נמחלים לו כל עוונותיו למה יתחיל מאותה לילה ליתן עליו כמה עבירות ואנו המאכל שלפנינו צריכים לברך עליו ודבר שיש לנו בו ספק נשאל עליו או לא נאכל אותו וכשאנו מברכים אף הקב"ה מברך אותנו ויתן לנו הטוב והשלום והבריאות ויבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.

פרשת חוקת בלק

נצטווינו שלושה מצוות עשה.

א} לעשות דין פרה אדומה.

ב} המת טמא הוא ומטמא.

ג} מי פרה אדומה מטהר הטמא ומטמא הטהור שמזה על הטמא.

בפרשה מסופר שבני ישראל בשנת הארבעים לצאתם מארץ מצרים כשהגיעו למדבר צין מתה מרים הנביאה אחות משה ואהרון והייתה אז בגיל 125 ובזכות מרים היה באר הולך אחרי בני ישראל בדרכם במדבר שהיו שותים ממנו וכשמתה נעלם הבאר ויצמאו בני ישראל למים ויבואו להתלונן על משה ועל אהרון ומשה ואהרון כשנקהלו עליהם בני ישראל הלכו לאוהל מועד ושם נגלה עליהם ה' יתברך ויאמר להם דברו אל הסלע ויתן מימיו ויקהילו משה ואהרון את בני ישראל וילכו לפני הסלע ויחשוב משה בלבו אם ידבר עם הסלע ויוציא את מימיו יווצר קטרוג בשמים על בני ישראל שהסלע שהוא דומם שומע בקול ה' יתברך אפילו בדיבור ואילו בני ישראל אינם שומעים בקול ה' יתברך ומכעיסים אותו לכם הכה את הסלע ויוציא את המים.

ה' יתברך כעס על משה ועל אהרון ויאמר אליהם למה לא שמעתם בקולי שאמרתי לכם לדבר את הסלע ואילו אתם הכיתם אותו לכן לא תביאו אתם את בני ישראל אל ארץ ישראל אלא תמותו במדבר.

אחר זה שלח משה שליחים למלך אדום ויאמר לו אנחנו רוצים ללכת לארץ ישראל דרך ארצך ואנחנו מבקשים ממך שתרשה לנו לעבור דרך ארצך ואפילו שיש לנו מי באר והמן נקנה האוכל בכסף מאיתך אבל מלך אדום לא רצה ויאסוף את צבאו להילחם עם ישראל וה' יתברך אמר למשה שלא ילחם עמו ויסוב ישראל מעליו.

אחר זה הלכו להר ההר ויאמר ה' יתברך אל משה שהגיע זמנו של אהרון להיפטר מן העולם ויעלו משה ואהרון ואלעזר בנו אל הר ההר ויפשט אהרון את בגדיו וילבש אותם אלעזר בנו וימת שם אהרון בהר ההר בגיל 123 ויראו כל בני ישראל כי גוע אהרון ויבכו עליו שלושים יום שהיו מאוד אוהבים אותו שהיה עושה שלום בית וגם אם היה רואה שני חברים נצים היה משלים עמהם שהולך לראשון ואומר לו שמעתי שחבירך מתחרט ואומר אני חטאתי לחבירי ואני רוצה לבקש ממנו מחילה והולך אחר כך לשני ואור לו כדברים האלה וכשהיו נפגשים בדרך היו מתנשקים ומתחבקים ומשלימים איש עם רעהו.

כשמת אהרון הוסרו ענני הכבוד שהיו לבני ישראל בזכותו אחר האבל חזרו בזכות משה כששמע עמלק שמת אהרון לבש לבוש כנעני וילחם עם בני ישראל ובני ישראל לא היה יודע מי הוא האויב שלבושם כנעני ושפתם ומראיהם עמלקי ויתפללו לה' יתברך ויאמרו אם תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם וה' יתברך שמע תפילתם וינצחו אותם.

אחר זה נסעו מהר ההר לסבוב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך וידברו וילונו על ה' ועל משה ויאמרו למה העלותונו ממצרים ויכעס ה' יתברך וישלח בם נחשים וינשכו אותם וימות עם רב מישראל וילכו למשה ויתפלל עליהם משה ויאמר לו ה' יתברך עשה לך נחש נחושת והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי.

אחר זה נלחמו עם סיחון מלך חשבון שהיה גבור מאוד וינצחו אותו ויקחו ממנו את כל ארצותיו גם עוג מלך הבשן שהיה ענק הלך להילחם עם בני ישראל ובתחילה פחד ממנו משה בשביל שעוג הוא אליעזר עבד אברהם ופחד משה שמא תעמוד לו זכותו של אברהם וגם עשה המילה והבטיחו ה' יתברך שינצח אותו.

ויקח עוג הר גדול שהיה אורכו 12 ק''מ ורוחבו 12 ק''מ כשטח שהיו חונים בו בני ישראל ויניח אותו על ראשו לזורקו על בני ישראל וה' יתברך זמן לו נמלים בראשו וינקבו את ראשו ויכנס ההר בראשו ורצה עוג להוציאו מפיו וה' יתברך האריך את שיניו שלא יכול להוציאו משה רבינו היה גבוה 5 מטר והביא חרב אורכה 5 מטר וקפץ 5 מטר והגיע לעקב עוג ויפל אותו וישבר ההר בראשו וימות וינצחו בני ישראל את צבאותיו ויקחו את כל עריו.

אחר זה הגיעו בני ישראל לגבול מואב ולא נלחמו איתם ולא עשו להם בני ישראל כלום אבל מואב רצה להורגם ולא זכר את החסד שעשה אברהם אבינו שהציל את לוט סבם כשהפך ה' יתברך את עיר סדום וסביבותיה {עיין פרשת לך לך} והתחילו לתכנן איך להרוג את בני ישראל ויאמרו שבני ישראל עיקר גבורתם היא בפיהם שבכל פעם שצריכים משהו מתפללים לה' יתברך אז נזכרו בבלעם שסיחון מלך חשבון בתחילה נלחם עמהם ולא יכול לנצחם ויביא את בלעם שהיה קוסם והיה יכול לכווין את הרגע שה' יתברך כועס בו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שבכל יום ויום ה' יתברך כועס רגע ובאותו רגע שה' יתברך כעוס כל קלל שיקלל האדם מתקיימת לכן שלח סיחון לבלעם ויקלל את מואב וינצח אותו ולכם חשבו בני מואב לשלוח לבלעם לקלל את בני ישראל וכיון שידעו שבלק הוא חבר בלעם לכן שמו את בלק למלך עליהם כדי שבלעם ישמע לקולו ובלעם יושב במדין ומואב ומדין תמיד היו נלחמים זה עם זה ומשנאתם לבני ישראל עשו שלום ביניהם וישלח בלק להביא משם את בלעם.

ויבואו השליחים אל בלעם ויאמר אליהם בלעם לינו פה הלילה ואראה אולי ירשה לי ה' יתברך ללכת אתכם וילינו אצלו שרי מואב אבל שרי מדין לא רצו ללון שאמרו להם החרטומים אם יאמר לכם שתלונו סימן שאינו הולך עמכם בלילה נראה אליו ה' יתברך ויאמר לו מי האנשים האלה עמך ויאמר לו בלעם בלק שלח אלי כדי שאקלל את העם שיצא ממצרים בכוונה אמר כן בלעם ולא אמר בני ישראל שחשב חס ושלום להטעות את ה' יתברך שכוונתו רק לקלל את הערב רב ולא את בני ישראל אבל ה' יתברך אמר לו לא תלך עמהם.

בבקר קם בלעם ויאמר אל שרי מואב חזרו לבלק כיון שה' יתברך לא רוצה שאלך אתכם ובכוונה אמר ''אתכם'' כדי שיחשבו שהם אינם לפי כבודו לכן שלח אליו בלק עוד שרים רבים ונכבדים מאלה וגם להם אמר שילונו אצלו הלילה אבל הפעם אמר לו ה' יתברך קום לך איתם ואך את הדבר אשר אומר אליך אותו תדבר אף על פי שבשמים אינם עוזרים לרשע לחטוא אבל כשרואים שהוא אינו מרפה ורוצה לחטוא עוזרים לו לחטוא כדי שייענש כראוי לו.

ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את חמורו בעצמו שהיה שמח מאוד לקלל את בני ישראל בדרך פגע בו מלאך ה' יתברך שריחם עליו שהוא מאבד בזה את חלקו לעולם הבא והאתון ראתה אותו אבל בלעם לא ראה אותו ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה ויך אותה בלעם להחזירה לדרכה וימשיך ללכת ויגש למקום שיש בו גדר מזה וגדר מזה וגם לשם נזדמן המלאך ותלחץ האתון אל הגדר ותלחץ את רגל בלעם ותחתוך אותה ויוסף להכותה שאותו גדר הוא הגל שעשו לבן סבו של בלעם ויעקב סבם של בני ישראל לברית שלא יעבור אף אחד מהם את הגל הזה לרעה וישבעו שניהם על זה וימשיך בלעם ללכת ויגיע למקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל גם המלאך נזדמן לשם ותרבץ האתון תחת בלעם ויוסף להכותה.

ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לו למה הכיתני זה שלוש פעמים ויאמר לה בלעם אם היה חרב בידי כבר הרגתיך בזה ביזה עצמו בלעם שהולך להילחם עם אומה שלימה רק בפיו ואילו לאתון צריך חרב ותאמר לו האתון הלא אנוכי אתונך מעודך עד היום הזה האם עשיתי לך משהו לא טוב עד אז ויאמר לה בלעם לא אמרה לו אם כן צריך שתבין שיש טעם למה עשיתי ככה באותו רגע פקח ה' יתברך את עיני בלעם וירא את מלאך ה' יתברך ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו ויאמר לו המלאך שהאתון שלוש פעמים הצילה אותך מידי ממות כיון שמעשיך לא מצאו חן בעיני ואילו אתה הכיתה אותה שלושה פעמים ויאמר אליו בלעם אם רע בעיניך אשוב למקומי את זה אמר בלעם בהתמרמרות כאילו אמר לו למה חזרת מדבריך הראשונים שבתחילה הרשית לי ללכת ועכשיו התחרטת ויאמר לו המלאך לך עם שרי מואב ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה.

וילך בלעם אל בלק ויצא בלק לקראתו ויאמר לו למה בקשת שרים נכבדים האם לא אוכל כבדך כאן ויוליך אותו למקום שממנו רואים את מחנה ישראל ויאמר לו בלעם עשה שבעה מזבחות והקרב עליהם שבעה קרבנות לה' יתברך וילך בלעם והיה ממתין לרגע שבו יכעס ה' יתברך אבל ה' יתברך באותו יום לא כעס כלל ולמרות שה' יתברך אינו מתגלה על נביאי אומות העולם אלא בלילה בחלום אבל באותו יום לכבוד בני ישראל נגלה אליו ביום ויבא בלעם אל בלק והתחיל לברך את בני ישראל ודבר זה נשנה ארבעה פעמים עד שרצה בלעם להכניס בהם עין הרע וגם לזה לא הרשה לו ה' יתברך.

ויכעס בלק על בלעם ויאמר לו חזור לארצך אבל בלעם קודם שחזר לעירו אמר לבלק איעצך עצה שה' יתברך אינו אוהב רק את הצנועים ושונא את הפרוצים וישמע אליו בלק וישלח את בנות מואב למחנה בני ישראל ויכשילו אותם בעברה וגם עבדו את בעל פעור וה' יתברך כעס על בני ישראל וישלח בם מגפה.

גם צור גדול מלכי מדין שלח את בתו צור להכשיל את משה רבינו בדרך מצאה את זמרי בן סלוא ותאמר לו שאביה שלחה למשה ויאמר לה שגם הוא גדול שבט שמעון וגדול לא פחות ממשה ותשמע אליו ויוליך אותה עמו אל משה ויאמר למשה אשה זו אסורה או מותרת אם תאמר שהיא אסורה למה אם כן לקחת את ציפורה בת יתרו שהוא מדיני ומשה ואהרון וזקני ישראל שכחו את הדין כדי שיבא פינחס ויטול שכרו והיו כולם בוכים ויאמר פינחס אל משה הלא למדתנו רבינו שבן אדם כזה חייב מיתה ויאמר לו משה כיון שאתה נזכרת בה קיים אותה וילך פינחס ויהרוג את פינחס את זמרי ואת צור וקרו לו עשרה נסים ויעצור את המגפה ויהיו המתים במגפה 24000.           

ויש לשאול כמה שאלות:

א} למה חיברו חכמינו זכרונם לברכה פרשת חוקת ובלק שמן הדין היה לחבר בלק ופינחס כיון שפרשת בלק מסיימת במעשה פינחס ואילו פרשת פינחס עוסקת בתשלום שכר פינחס על זה?

ב} בפרשת חוקת כתיב ''זאת חוקת התורה'' פירש רש''י שהשטן ואומות העולם מתלוצצים ומלגלגים על בני ישראל בשביל מצות פרה אדומה איזה טעם יש בה לכן אמר הפסוק חוקה ורוצה לומר גזרה מאת ה' יתברך ואין לך להרהר אחר הטעם ויש לשאול למה רש''י לא אמר את הדברים הללו אלא כאן והלא יש הרבה חוקות כמו הכלאים והשעטנז ועוד וכמו שכתיב ''אם בחוקותי תלכו'' שיש הרבה חוקות?

ג} כתיב ''זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' לאמר דבר אל בני ישראל וכו',, ויש לשאול למה כתיב ''אשר צוה ה',, והלא כל המצוות ציווה ה' את משה כדי לצוות את בני ישראל?

ד} פירוש רש''י ''ויקחו אליך'' שתהיה נקראת על שמך זאת הפרה שעשה משה במדבר ופירשו חכמינו זכרונם לברכה כל פרה שעשו בני ישראל אחר כך צריכים להניח קצת מאפר הפרה שעשה משה ויש לשאול למה רק כאן פירש רש''י כאן והלא כתיב בפרשת תצוה ''ויקחו אליך שמן זית זך'' ולא פירש רש''י כן?

ה} פרה אדומה צריכים לשחוט אותה מחוץ למחנה ורוצה לומר מחוץ לשלושה מחנות ויש לשאול והלא אפילו מי שנטמא בשבילה אינו יוצא מחוץ אותם המחנות כמו שפירש רש''י הפסוק ''אל המחנה'' ואם כן מה צריכים ללמוד משחיטת הפרה חוץ לשלושה המחנות?

ברם אמרו חכמינו זכרונם לברכה שפרה אדומה באה לכפר על מעשי העגל שהפרה היא אם העגל וידוע שהעגל שעשו בני ישראל כישפו אותו הערב רב והיה אומר אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים דהיינו שהעגל דבר לשון הרע על ה' יתברך ועל משה שהם אמרו שהוציאו את בני ישראל ממצרים והעגל גם הוא אמר שהוא הוציא את בני ישראל ממצרים כאילו חס ושלום ה' יתברך ומשה רבינו משקרים ולכן העגל שאמו באה לכפר על חטאו צריכים לעשות לה כמו המצורע שהמצורע ה' מעניש אותו על שדבר לשון הרע {עיין פרשת מצורע} כשאינו רוצה לחזור בתשובה שישלחו אותו אל מחוץ לשלושה מחנות ולכן גם הפרה משלחים אותה חוץ לשלושה מחנות ועוד שהעגל נתגאה במה שאמר שהוא הוציא את בני ישראל ממצרים כאילו חס ושלום הוא אלוה ועל בעל הגאוה אומר ה' יתברך ''אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת'' ולכן משלחים את הפרה שבאה לכפר על העגל מחוץ לשלושה מחנות שבאותם שלושה מחנות שרויה תדיר שכינת ה' יתברך.

ידוע שמשה רבינו עניו מאוד כמו שהעידה עליו התורה ''והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדם'' ולכן כשאמר ה' יתברך למשה שתהיה פרה אדומה קרויה על שמו נתן פתח לאומות העולם לקנטר את בני ישראל ולומר להם אתם אומרים שמשה עניו ואילו הפרה רוצה לקראתה על שמו שבה יתגדל שהוא מטהר אתכם.

לכן אמר הפסוק ''אשר ציווה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך'' ורוצה לומר שזה מציווי ה' יתברך שתהיה קרויה על שם משה שכל פרה שיעשו אחר כך בני ישראל ישימו בה קצת מאפר הפרה שעשה משה במדבר שפרת משה יש בה הרבה כוונות שאנחנו לא יודעים ולא יכולים לכוונם רק משה וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה מה שנאמר ''אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'' ששלמה המלך שהוא חכם מכל האדם חשב שידע טעמי כל המצוות כיון שהגיע למצות פרה אדומה לא ידע טעמה ומזה הסיק שגם טעמי שאר כל המצוות לא יודע אבל משה רבינו יודע אפילו טעם פרה אדומה כיון שהוא היה בשעת העגל ולא חטא בו ולכן לוקחים קצת מאפרה ונותנים בכל פרה ופרה שעושים אחר כך אבל אומות העולם אינם מבינים את זה וגם השטן עושה עצמו שאינו מבין ומטעה  את בני ישראל ואומר להם מה חשובה פרת משה משאר הפרות והלא כולם דומים וכיון שאנחנו לא יודעים מה הם כוונות משה אפשר לטעות וללכת אחריהם.

לכן פירש רש''י שחוקה זו אינה כשאר חוקות ואין לנו זכות לפלפל ולהתווכח כלום בטעמה כיון שהשטן ואומות העולם שואלים אותנו למה משה קראה על שמו והלא הוא עניו?

ולפי זה יתיישבו כל הקושיות שזהו כוונת הפסוק ''זאת חוקת התורה'' פירוש שמצות פרה אדומה היא חוקה ואינני רוצה שתתווכח בטעמה עם מישהו אחר והטעם בשביל שה' יתברך ציווה בה אל בני ישראל ויקחו אליך פירוש שציווה שפרה זו תהיה נקראת על שמו.

את כל זה ידענו על משה שהוא עניו ולא רצה שתקרא הפרה על שמו אלא רק בציווי ה' יתברך לעומת זה בלעם שהוא נביא של אומות העולם אמר על עצמו ''נאום שומע אמרי אל ויודע דעת עליון'' דהיינו שהוא מתגאה שיודע מה חושב חס ושלום ה' יתברך ולכן חיברו חכמינו זכרונם לברכה פרשת חוקת ובלק כדי לדעת ההבדל בין משה רבינו שהוא עניו מאוד שאמר על עצמו ''ונחנו מה'' וגם התורה העידה עליו ''והאיש משה עניו מאוד'' לבין בלעם שהוא מתגאה בשקר שהוא יודע מה חושב חס ושלחום ה' יתברך כדי לברור איזו דרך נבחר אם בדרך משה רבינו הענוה והיראה ואם דרך בלעם הגאוה וההפקרות והחכם בודאי שיבחר בדרך משה שהיא הדרך הנכונה.

אחי היקרים!!! כבר כתבנו שפרה אדומה באה לכפר על עוון העגל שיש בו גם גאוה וגם לשון הרע ויש לשאול מה הכניס הגאוה אצל לשון הרע אבל התשובה ברורה היא שמי שמדבר לשון הרע על חבירו שאינו בסדר אם כן הוא בעל גאוה כיון שהוא חושב את עצמו שהוא בסדר שאם הוא אינו בסדר למה אם כן ידבר על חבירו והלא גם הוא כמוהו ועוד מי אמר לו שחבירו טועה אולי הוא טועה שחשב את חבירו שאינו בסדר אלא אם נאמר שהוא חושב את עצמו שהוא חכם יותר מחבירו ודבר זה כשלעצמו הוא גאוה ועוד שהרשה לעצמו שידבר עליו לשון הרע ובפרט אם זה יהיה בליל שבת שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שכל אחד ואחד כשחוזר בליל שבת מבית הכנסת מסייעים אותו שני מלאכים אחד טוב ואחד רע עד לביתו אם מוצאים שהבית מסודר וטוב ונאה שהשולחן מסודר והנרות דולקות ויש שמחה ושלוה ושלום בבית המלאך הטוב יברך אותו ויאמר יהי רצון שגם השבת הבאה תהיה כזאת השבת והלאך הרע על כורחו שיאמר אמן ואם להיפך מוצאים את הבית אינו מסודר והשולחן אינו מסודר והוא צועק מכאן ואשתו צועקת מכאן ויש בוקה ומבוקה ומבולקה בבית המלאך הרע מקללו ואומר יהי רצון שהשבת הבאה תהיה כזאת והמלאך הטוב על כורחו אומר אמן.

בעירנו ברוך ה' כולנו מקיימים את השבת ולא הולכים לבית הכנסת עד שביתנו יהיו כראוי שולחן מסודר נרות דולקות מאכל טוב וערב אם כן בכל מוכן לברכה שני המלאכים אכל אם אחר התפילה במקום שנחזור הביתה נלך לדבר לשון הרע ברחובות אם כן אנחנו בעלי גאוה וכבר כתבנו למעלה שה' יתברך אינו יכול להיות עם בעלי הגאוה ולכן המלאכים הולכים להם ומפסידים את ברכתם וזה חוץ מעבירת לשון הרע והגאוה ולכן עלינו להישמר ולתקן את זה כדי שנזכה בברכת המלאכים.

ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו ויברך אותנו ברכות טובות ומרובות אמן ואמן!!!

הנאות היצר משעבדות האדם                                                                                            "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (טז-ג) כִּדְלֵקַת קוֹצִים בְּיוֹם חַמְסִין פָּרְצָה בְּמַחֲנֵה-יִשְׂרָאֵל הַקְּרִיאָה 'רוֹצִים דֶּמוֹקְרַטְיָה!'. קֹרַח הוּא שֶׁהִשְׁמִיעַ אֶת הַתְּבִיעָה הַזּוֹ לָרִאשׁוֹנָה: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?!" (שָׁם). אֲנַחְנוּ נִקְבַּע מִי יִהְיוּ נְצִיגֵינוּ, קֹרַח לַשִּׁלְטוֹן! חָלִילָה וְחָס, לֹא הָיָה לָהֶם מְאוּמָה כְּנֶגֶד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. מִי הוֹצִיא אוֹתָם מִמִּצְרַיִם? מֹשֶׁה רַבֵּנוּ! מִי בָּקַע לָהֶם אֶת הַיָּם? מֹשֶׁה רַבֵּנוּ! מִי הִמְתִּיק לָהֶם אֶת מֵי-מָרָה, מִי הוֹצִיא לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, מִי הוֹרִיד לָהֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם? - מֹשֶׁה רַבֵּנוּ! מִי הוֹצִיאָם לִקְרַאת הָאֱלֹקִים בְּהַר סִינַי, מִי הוֹרִיד לָהֶם שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים, מִי בָּנָה לָהֶם אֶת הַמִּשְׁכָּן, מִי נוֹשֵׂא בְּמַשָּׂא הָעָם כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק? - מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. הַכֹּל נָכוֹן, אֲבָל דֶּמוֹקְרַטְיָה צְרִיכָה לִהְיוֹת! שֶׁיַּצִּיג אֶת עַצְמוֹ לִבְחִירַת הָעָם, שֶׁיִּתְמוֹדֵד מוּל קֹרַח בִּבְחִירוֹת הוֹגְנוֹת, חֲשָׁאִיּוֹת וְדֶמוֹקְרַטְיוֹת, שֶׁהָעָם יֹאמַר אֶת דְּבָרוֹ. צוֹדְקִים? מַדּוּעַ לֹא. גַּם הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה קָבְעָה 'נְהָלִים דֶּמוֹקְרָטִיִּים': כְּשֶׁמּוּבֵאת שְׁאֵלָה לִפְנֵי חַכְמֵי הַסַּנְהֶדְרִין, יוֹשְׁבִים הַדַּיָּנִים וְדָנִים בָּהּ. יֵשׁ דַּיָּנִים זְקֵנִים וַחֲשׁוּבִים וּמְנֻסִּים יוֹתֵר, אֲבָל בַּדִּיּוּן מַתְחִילִים לִשְׁמֹעַ דַּוְקָא אֶת דַּעְתָּם שֶׁל הַצְּעִירִים שֶׁבַּדַּיָּנִים, כְּדֵי שֶׁהֵם לֹא יִהְיוּ מֻשְׁפָּעִים מֵחַוַּת דַּעְתָּם שֶׁל זִקְנֵי הַחֲכָמִים. לְכָל דַּיָּן, צָעִיר כְּזָקֵן, יֵשׁ קוֹל אֶחָד, וּכְשֶׁיֵּשׁ חִלּוּקֵי דֵּעוֹת הוֹלְכִים אַחֲרֵי הָרֹב: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שְׁמוֹת כג-ב). הֲרֵי לָנוּ דֶּמוֹקְרַטְיָה בְּמֵיטָבָה. וְאִם כֵּן, מַה הָיְתָה טָעוּתוֹ שֶׁל קֹרַח? נַמְשִׁיל זֹאת בְּסִפּוּר, מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה: בָּעִיר נַיְשְׁטָט הָיָה יֶלֶד פֶּלֶא יְהוּדִי, עִלּוּי צָעִיר כְּבֵן חָמֵשׁ שָׁנִים, שֶׁנּוֹדַע לְיָמִים בַּשֵּׁם "הַבַּעַל שֵׁם מִנַּיְשְׁטָט". שָׁמַע הַפָּרִיץ הַמְּקוֹמִי עַל יֶלֶד הַפֶּלֶא, וְצִוָּה שֶׁיָּבוֹא לְטִירָתוֹ בְּחָמֵשׁ אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם, לְבַדּוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צִוָּה הַפָּרִיץ לִמְשָׁרְתָיו לְהִסְתַּגֵּר בְּחַדְרֵיהֶם, וְאִלּוּ הוּא עָמַד בַּחַלּוֹן חַדְרוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן וְהִבִּיט לַחֲצַר הַטִּירָה. רָאָה אֶת הַיֶּלֶד הַקָּטָן מַגִּיעַ, וְעוֹבֵר בַּשַּׁעַר הַפָּתוּחַ. מִתְבּוֹנֵן בֶּחָצֵר הַנְּטוּשָׁה וּמִצְחוֹ מִתְקַדֵּר בִּדְאָגָה. אֵין לוֹ אֶת מִי לִשְׁאֹל הֵיכָן חַדְרוֹ שֶׁל הַפָּרִיץ, אֵין נֶפֶשׁ חַיָּה סָבִיב. הַיֶּלֶד הָרַךְ נָשָׂא אֶת עֵינָיו אֶל הַטִּירָה הָעֲנָקִית, וּלְפֶתַע אוֹרוּ עֵינָיו. הוּא נִכְנַס אֵלֶיהָ בְּרִיצָה וְכַעֲבֹר רֶגַע קָט נָקַשׁ עַל דֶּלֶת חַדְרוֹ שֶׁל הַפָּרִיץ... פָּתַח הַפָּרִיץ הַמֻּפְתָּע אֶת הַדֶּלֶת וְשָׁאַל: "מִנַּיִן יָדַעְתָּ הֵיכָן אֲנִי?" עָנָה הַיֶּלֶד: "רָאִיתִי שֶׁהֶחָצֵר נְטוּשָׁה וְהֵבַנְתִּי שֶׁכֻּלָּם קִבְּלוּ פְּקֻדָּה לְהִסְתַּגֵּר בַּחֲדָרִים. הִסְתַּכַּלְתִּי בַּטִּירָה וְרָאִיתִי שֶׁכָּל הַתְּרִיסִים מוּגָפִים מִלְּבַד בְּחֶדֶר אֶחָד. הֵבַנְתִּי שֶׁאַתָּה מִסְתַּתֵּר בְּחֶדֶר זֶה מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן כְּדֵי לַעֲקֹב אַחֲרַי, וְיָדַעְתִּי הֵיכָן אַתָּה". רָאָה הַפָּרִיץ שֶׁאָכֵן גָּאוֹן צָעִיר לְפָנָיו, וּבְמֹחוֹ עָלְתָה מְזִמָּה נִפְשַׁעַת, לְהַעֲבִיר אֶת הַיֶּלֶד עַל דָּתוֹ.  אָמַר לוֹ: "בְּוַדַּאי לָמַדְתָּ אֶת הַכָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'"... "בְּוַדַּאי", הֵשִׁיב הַיֶּלֶד. "אִם כֵּן", הִמְשִׁיךְ הַפָּרִיץ וְאָמַר, "הֲרֵי אֲנַחְנוּ הַגּוֹיִים רַבִּים מִכֶּם, וְאַתֶּם הַיְּהוּדִים - מְעַטִּים. עָלֶיךָ אֵפוֹא לְהִצְטָרֵף אֵלֵינוּ וּלְהִשְׁתַּמֵּד". חִיֵּךְ הַיֶּלֶד וְאָמַר: "אֲדוֹנִי הַפָּרִיץ, אֵין זֶה מַתְאִים לְךָ לוֹמַר כֵּן. רְאֵה נָא דֻּגְמָא: אִלּוּ לֹא הָיִיתָ מְצַוֶּה עַל מְשָׁרְתֶיךָ לְהֵעָלֵם מִן הֶחָצֵר, וְהָיִיתִי פּוֹנֶה אֶל חֲבוּרַת מְשָׁרְתִים וְשׁוֹאֵל עָלֶיךָ, וּשְׁלֹשָׁה הָיוּ אוֹמְרִים לִי לִפְנוֹת לַקּוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה וַעֲשָׂרָה לַקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה, כַּמּוּבָן הָיִיתִי פּוֹנֶה לַקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה, שֶׁהֲרֵי "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". אֲבָל כָּעֵת, כַּאֲשֶׁר אֲנִי כְּבָר יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה בַּקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה, גַּם אִם אֵצֵא לֶחָצֵר וַחֲמִשִּׁים אִישׁ יֹאמְרוּ לִי שֶׁאַתָּה בַּקּוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה הֲרֵי לֹא אֶתְיַחֵס לְדִבְרֵיהֶם. כִּי כַּאֲשֶׁר אֲנִי יוֹדֵעַ - אֵינִי צָרִיךְ לָלֶכֶת אַחֲרֵי רֹב דֵּעוֹת. הוּא הַדִּין בְּקֶשֶׁר לְדָתִי. כַּאֲשֶׁר אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהַיַּהֲדוּת הִיא דַּת הָאֱמֶת, שֶׁאוֹתָהּ הִנְחִיל הַקַּבָּ"ה לַאֲבוֹתֵינוּ בְּהַר סִינַי, לֹא אִכְפַּת לִי שֶׁכָּל הָעוֹלָם עוֹבֵד אֱלִילִים". כָּךְ נִצַּח הַיֶּלֶד הַקָּטָן אֶת הַפָּרִיץ הַגָּדוֹל. וְזוֹ הָיְתָה טָעוּתוֹ שֶׁל קֹרַח. דֶּמוֹקְרַטְיָה הִיא דָּבָר טוֹב כַּאֲשֶׁר לֹא יוֹדְעִים מִיהוּ הָרָאוּי בְּיוֹתֵר לְהִבָּחֵר. אֲבָל אִם הַקַּבָּ"ה בְּעַצְמוֹ בָּחַר בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אוֹת שֶׁרָאוּי הוּא לְתַפְקִידוֹ אֲפִלּוּ יִבְחַר כָּל הָעָם בְּקֹרַח פֶּה אֶחָד. אִם כֵּן, הַלִּמּוּד שֶׁעָלֵינוּ לִלְמֹד מִפָּרָשַׁת קֹרַח הוּא, כִּי לְחֻקִּים דֶּמוֹקְרָטִיִּים וּלְדַעַת הָרֹב יֵשׁ מִשְׁקָל וְצִדּוּק בְּכָל הַשְּׁטָחִים. אָמְנָם יֵשׁ לְהַנִּיחַ שֶׁהָרֹב צוֹדֵק יוֹתֵר מֵהַמִּעוּט. אֲבָל בִּדְבָרִים שֶׁהַתּוֹרָה קוֹבַעַת, בִּדְבָרִים שֶׁהַקַּבָּ"ה צִוָּה וְהוֹרָה עֲלֵיהֶם, גַּם אִם כָּל הָעָם כֻּלּוֹ יַגִּיד הַהֵפֶךְ, חָלִילָה, הֲרֵי נִשְׁמַע בְּוַדַּאי לְדִבְרֵי הַשֵּׁם. כִּי בְּמִקְרֶה זֶה יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁהָרֹב אֵינוֹ צוֹדֵק! זֶה הַלֶּקַח מִפָּרָשַׁת קֹרַח וְגַם מִסּוֹפוֹ שֶׁל קֹרַח... (מַעְיַן הַשָּׁבוּעַ)                                                                                                                    "וַיִּקַּח קֹרַח" (טז-א) מַה לָקַח? אוֹמְרִים חֲזַ"ל, "לָקַח מִקָּח רַע לְעַצְמוֹ". וְנִשְׁאֶלֶת הַשְּׁאֵלָה, וְכִי קֹרַח לְבַדּוֹ לָקַח מִקָּח רַע לְעַצְמוֹ, וַהֲלֹא כָּל עוֹבֵר-עֲבֵרָה לוֹקֵחַ מִקָּח רַע לְעַצְמוֹ. בְּמַה אֵפוֹא 'מִתְיַחֵס' הַמִּקָּח הָרַע שֶׁל קֹרַח?! אֶלָּא - כָּתַב רַבֵּנוּ "בֶּן אִישׁ חַי" זצ"ל בְּסִפְרוֹ "אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ" - אָמְנָם כָּל אָדָם שֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה לוֹקֵחַ מִקָּח רַע, אֲבָל יֵשׁ בְּאֶפְשָׁרוּתוֹ לְהִתְנַתֵּק מִמֶּנּוּ. הֲכֵיצַד? בְּכָךְ שֶׁמִּישֶׁהוּ יְדַבֵּר עָלָיו לָשׁוֹן הָרַע. כִּי כְּבָר אָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁהַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע עַל חֲבֵרוֹ נוֹטֵל מִמֶּנּוּ אֶת כָּל עֲווֹנוֹתָיו, רַחְמָנָא לִצְלַן. אֲבָל בַּעַל-מַחֲלֹקֶת לֹא יוּכַל לְהִשְׁתַּחְרֵר מִן הֶעָווֹן לְעוֹלָמִים מִשּׁוּם שֶׁמֻּתָּר לְסַפֵּר עָלָיו לָשׁוֹן הָרַע. לְפִיכָךְ, קֹרַח שֶׁהִתְחִיל בַּמַּחֲלֹקֶת, לָקַח מִקָּח רַע לְעַצְמוֹ מִבְּלִי יְכֹלֶת לְהִתְנַתֵּק מִמֶּנּוּ. וְזוֹהִי דַּרְכּוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרַע, מַבְטִיחַ טוֹבָה וַהֲנָאָה, אֲבָל אַחֲרִיתָהּ חֲרָטָה וְתוּגָה. הַגָּאוֹן רַבִּי בֶּנְצִיּוֹן הַכֹּהֵן יְהוֹנָתָן זצ"ל פָּתַח בְּמָשָׁל. מַעֲשֶׂה בְּרוֹעֶה וְלוֹ עֶדְרֵי בָּקָר וְצֹאן. הָיָה מַרְבִּיצָם בִּנְאוֹת-דֶּשֶׁא וּמְנַהֲלָם עַל מֵי-מְנוּחוֹת. עָיַף מֵהִתְרוֹצְצוּתוֹ לְכַנֵּס הָעֲדָרִים וְלֶאֱסֹף הַנִּדָּחוֹת, וְהֶחְלִיט לִרְכֹּשׁ סוּס לִרְכֹּב עָלָיו. קָנָה לוֹ אֻכָּף נָאֶה וְהִתְקִין לוֹ פַּרְסוֹת בַּרְזֶל.  הִתְפָּאֵר הַסּוּס בְּאָזְנֵי הָעֵדֶר: "לְמִי עָשָׂה כָּבוֹד וִיקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי? רְאוּ, רַק לִי קָנָה בִּגְדֵי יְקָר וּמִנְעָלִים". קִנְּאוּ בּוֹ כֻּלָּם. עָלָה בְּעָלָיו עַל גַּבּוֹ, נָעַץ בּוֹ דָּרְבָּנוֹתָיו וְהִדְהִירוֹ, מָשַׁךְ בָּרֶסֶן וְהִכָּה בַּשּׁוֹט. לָעֲגוּ לוֹ כֻּלָּם: "אָנוּ רוֹעִים בְּשַׁלְוָה, וְאַתָּה אֵינְךָ יוֹדֵעַ רֶגַע אֶחָד שֶׁל מְנוּחָה. מֻדְהָר וּמְרֻסָּן, מֻכֶּה ומֻצְלָף. לֹא לִכְבוֹדְךָ הוּשַׂם הָאֻכָּף וְהֻתְקְנוּ הַפְּרָסוֹת, אֶלָּא לְשַׁעְבֶּדְךָ!". וְהַנִּמְשָׁל: הַיֵּצֶר הָרַע אַף הוּא מַבְטִיחַ טוֹבָה וַהֲנָאָה, אַךְ אֵין הֲנָאָתוֹ נִמְשֶׁכֶת אֶלָּא מִתְפּוֹגֶגֶת. אַחֲרִיתָהּ חֲרָטָה וְתוּגָה וּמַפַּח נֶפֶשׁ. כִּי לֹא אֶת טוֹבַת הָאָדָם חָפֵץ הוּא, אֵינוֹ מְעֻנְיָן אֶלָּא לְשַׁעְבְּדוֹ וּלְיַסְּרוֹ, שֶׁעַל כֵּן קָרוּי הוּא 'שׂוֹנֵא' (סֻכָּה נב.). אֲבָל הַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ ה', טוֹבָתוֹ בְּטוּחָה וְנִמְשֶׁכֶת עֲדֵי עַד, וְאַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּהוּ כָּל יְמֵי חַיָּיו. (אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, עוֹזֵר צִיּוֹן)

ויש לשאול כמה שאלות:

א} יש חמשה פרשיות שנקראים על חמשה בני אדם והם: 1}נח.           2}יתרו. 3}קרח. 4}בלק. 5}פינחס. מובנים הפרשיות שנקראים בשמות נח ויתרו ופינחס כיון שהם צדיקים. וכן פרשת בלק שמסופר בה גם על בלעם מובנת למה נקראת על בלק אף על פי שהוא רשע כיון שגם בלעם הוא רשע. ואילו פרשת קרח יש לשאול למה אינה נקראת על און שהיה עם קרח וחזר בתשובה?

ב} כתיב ''ויקח קרח'' וכתוב בגמרת סנהדרין אמר ריש לקיש מקח רע לקח לעצמו. ויש לשאול מה היא הלקיחה שלקח קרח ועוד ממה שכתוב מקח רע זאת אומרת יש מקח טוב ומה הואט המקח טוב?

ג} כיון שה' יתברך הראה לבני ישראל שהוא בוחר באהרון להיות כהן גדול משמע שעיקר מחלוקת קרח היא על הכהונה גדולה ויש לשאול מה היה חושב קרח  והלא עמרם היה בכור ומן הדין שיטול שני חלקים והם המלכות למשה והכהונה לאהרון?

ד} רש''י פירש שעקר מחלוקת קרח היא על הנשיאות ולא על הכהונה וכמו שכתבנו למעלה ויש לשאול מניין למד רש''י את זה והלא מהפסוק משמע שהמחלוקת על הכהונה כמו שכתבנו ועוד שאמר הפסוק ''ואהרון מה תלינו עליו'' פירוש שהתלונה היא על אהרון שנטל הכהונה ולא על אליצפן שנטל הנשיאות?

ברם רש''י למד את זה משלושה מקומות:

א} ממה שאמר ריש לקיש שקרח מקח רע לקח לעצמו פירוש שהיה לו לקרח לחלוק על הנשיאות שנטלה אליצפו בן עוזיאל אחיו הקטן של יצהר אב קרח אבל קרח חלק על הכהונה שאין לו כלל זכות בה שמן הדין נטחה אהרון כיון שעמרם בכור ונוטל שני חלקים כמו שכתבנו. אלא שקרח חשב שהוא יבקש הכהונה ולפחות יפול בחלקו הנשיאות

ב} הוקשה לרש''י למה האריך הפסוק ואמר ''בן יצהר בן קהת בן לוי'' אלא שכוונת הפסוק לומר שקרח הוא משבט לוי ובן יצהר שהוא בנו השני של קהת שהוא נולד אחרי עמרם ועמרם כבר נטל שני חלקים כהונה ונשיאות ואם כן מן הדין שיצהר שהוא נולד אחריו שיטול הנשיאות ולא עוזיאל.

ג} מה שנקראת הפרשה על קרח ולא על און משום שאם נקראת הפרשה על און נראה שעיקר המחלוקת היא על הכהונה משום שראובן הוא הבכור ואון הוא משבט ראובן וכיון שאון יצא מהמחלוקת ונשאר רק קרח בזה נראה שתלונת הכהונה היא תלונה ריקנית ולכן אמר ריש לקיש שקרח מקח רע קנה לעצמו שהיה יכול לקנות מקח טוב שילך אל משה ויאמר לו למה לא שם אותו נשיא? והיה משה משיב לו ששם את אליצפן נשיא כיון שזה ציווי ה' יתברך. אבל כשבקש הכהונה לא יכול קרח לקבל תשובתו שיכול לומר לו כיון שאהרון אחיך שמת אותו כהן גדול. ולכן קרח היה תגר פסדן.

ומכאן מוסר גדול כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שמי שיש לו בעיה עם חבירו לא ישטמנו בלבו שדרך זו היא דרך רשעים שנאמר ''ולא דבר אבשלום עם אמנון למטוב עד רע'' כמו שכתב הרמב''ם ומסיים הרמב''ם שדרך הטובה היא ללכת לחבירו ולומר לו למה עשה לו את הרעה הזאת? ושמא אז יווכח שהוא חושד בחבירו חשד שוא. וכן טעה קרח ולא הלך אל משה ושאל אותו שאילו הלך אל משה בדרך ארץ ובמתינות היה משיבו משה ומוכיח לו שהוא עשה רק בציווי ה' יתברך וכמו שהוכיח אחר כך לבני ישראל כמו שכתבנו אבל קרח בחר דרך המחלוקת וגרם אבדון לעצמו שנבלע תחת האדמה.    

ועוד שכח בני ישראל הם באחדותם כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה לא מצא ה' יתברך כלי חזיק טובה לישראל אלא שלום וכן בזמן אחאב אף על פי שהיו כולם עובדי עבודה זרה כיון שהיו בשלום היו מנצחין במלחמותיהם ולא עוד אלא שלא היה להם אף מת אחד לא כן בימי דוד שהיו צדיקים ואף על פי שהיו מנצחים מכל מקום היו להם מתים במלחמה. ובפרט בעירנו שקהילתנו קטנה ואם נריב ונתפלג תקטן עוד יותר.

ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו ונתגבר על יצרנו לבלתי נריב ולבלתי נעשה מחלוקת ונהיה רק בשלום ובזכות השלום יגאלינו גאולה שלימה בקרוב!!!

אדם שקורא פרשת השבוע שואל למה קרח נענש כל העונש הזה הרי נבוא לראות שיש לו הצדק להתלונן שהנשיאות צריכה לו, נכון שאין לו צדק להתלונן על הקב"ה שכל מה שעושה הקב"ה צריכים לקבל אבל אם רוצה מה שצריך לו למה יענש? אבל אנו רואים שקרח בקש הנשיאות היה לו לבקש הכהונה שהיא מזכות אהרן בן עמרם הגדול ולא יבקש הנשיאות.

אולם יש לשאול משה רבינו כמה פעמים ילונו עליו וילונו בני ישראל על משה ולא רק זה בלבד אלא הגיעו לומר נתנה ראש ונשובה מצרימה  והיה מתפלל עליהם, למה הפעם הזאת בחר לקרח מיתה משונה במקום שיתפלל עליו? אבל נבוא לראות למה קרח עשה כל המחלוקת הזה? בשביל הכבוד שחפץ בנשיאות לצורך הכבוד. חז"ל בפרקי אבות אמרו שמי שרודף אחר הכבוד יצא מעולם הזה ומעולם הבא ר"ל שמי שרודף על הכבוד אין בו שום תרופה ולזה משה נתן בו לקח לבני ישראל כיון שאין בו שום תרופה.

אבל יש לשאול עוד קרח שהיה חכם עצום לא יודע דבר זה ולא רק זה בלבד הפסוק אמר והזר הקרב יומת ואיך הוא רוצה הכהונה? אולם ידוע מה שאמרו חז"ל בפרקי אבות שהכבוד טוב לצדיקים וקרח הבין שהצדיקים צריכים לרדוף על הכבוד ולזה אמר למשה כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' וצריכים הכבוד א"כ ומדוע תתנשאו על קהל ה' למה רק לכם בלבד הכבוד ומגודל אהבתו לכבוד הכניס עצמו בסכנה של והזר הקרב יומת ולא הבינה על בוריה שאנו צריכים לעשות כבוד לחכמים ולא החכמים רודפים עליו.

רבותי! הרדיפות אחרי הכבוד דבר רע מאד, ואין בה רק הקלקול כמו שראינו מה שקרה לקרח מחמת הכבוד וכמו שראינו בנביא שמואל שמחמת הכבוד אנו עכשיו בגלות הזה. איך? חז"ל אמרו שאם ישראל לא בקשו מלך בזמן שמואל הנביא וחכו שנתים וחצי הזמן שישב שאול מלך הרי היה שאחרי שנתיים וחצי ישב דוד המלך מלך והוא יהיה המשיח. וכשישב שאול שנתיים וחצי והיה רוצה להרוג דוד ודוד הלך לנוב עיר הכהנים ונתנו לו מאכל ושתייה וראה אותו דואג האדומי ואמר לשאול ושאול אמר לו תהרוג אותם והעוון הזה לא נמחל רק בזמן חזקיה מלך יהודה כדי שדוד לא יהיה משיח משום שיש עוון של נוב, ושאול כשאמר לו שמואל לך ואהרוג עמלק ולא תשאר ממנו אף אחד אפי' הצאן תהרגם והוא השאיר הצאן ואגג אמר לו שמואל שהקב"ה נותן המלכות לאחר אמר לו לך עמי עתה וכבדני נא נגד העם והלך עמו אם לא מאותו כבוד ואם שאול עזב המלוכה מאותו זמן לא היה הורג נוב ודוד יהיה המשיח. ושאול אינו כשאר בני אדם שהיה בורח מן הכבוד נחבה אל הכלים הניחוהו מלך בכח בחיר ד' ולא טעם טעם העון רק אותו עון ונענש עליו שנפטרו הוא ובניו במלחמה.

כל האנשים אומרים אנו אין הולכים אחר הכבוד וזה רואים אותו רק בדברים אבל לא בפועל כל היום רואים שכל האנשים רודפים אחרי הכבוד. משל כל הריבות הם רק בשביל הכבוד תבוא לומר לו מה יש לך עם פלוני יאמר לך אמר לי כך וכך בזה מכבודי וצריך לי שהביזהו מכבודו, ותמיד מבזה הבני אדם, העיקר הוא רק הכבוד. בבית הכנסת תמיד מדבר אם דיבר רק לצורך ושתק הרי זה מוטב אלא תמצא אותו מדבר על הגדולים ואומר דעתו להראות להם שהוא חכם עצום והם אינם יודעים כבודו או מספר על ההרפתקאות שלו ויאמר אמרתי לו כך וכך והוא אמר לי כך וכך ועשיתי כך וכך ועשה לי כך וכך ואין שום אדם כמותי בעולם, הוא רק כדי לעשות לו כבוד, ושכח כבוד השכינה שלפניו.

פעם אדם אחד היה לפני חבורה של גויים והיו אוכלים ונתנו לו לאכול והתבייש לומר להם לא אולי יתלוצצו עליו ומבזים לו כבודו לקח ואכל וחזר ואכל פעמיים או שלש ונהיה אוכל לבדו ללא שיציעו לו, מחמת הכבוד חזר לאכול בישולי גויים. ולפעמים תמצא אדם מקלל וכופר ויאמר תשמעו אותי אני לא חושש משום אדם ואפי' בהקב"ה ח"ו וצריכים שתראו ממני ותכבדוני. ולפעמים תמצא אדם שמספר על פלוני שלא היה צריך לו לעשות ככה כאילו הוא יותר טוב ממנו ואינו טועה כלל. כל זה בשביל הכבוד להראות שאין אדם אחר כמותו. איני רוצה לשמוע למה תשמיע אותו בכוח, קללות וכפרות ולשון הרע בשביל כבודך תניח אותי לעשות עבירה! ורוב הריבות והעבירות הם באים רק מכבוד שאדם רודף אחריו. ואם אדם יבוא ויבדוק עצמו ויבין שאין הכבוד הולך רק למי שמתרחק ממנו ומי שרודף אחריו בורח ממנו ידע שכל מה שעושה הוא רק לריק לפי מה שעושה ואפ"ה אינם מכבדים אותו כקרח שרדף אחרי הכבוד כל האנשים מקללים אותו ומשה רבינו שהיה בורח מן הכבוד שהקב"ה שבעה ימים היה מפציר בו שיהיה מנהיג ישראל כל האנשים מכבדים אותו ומנשקים ידיו כששומעים שמו. יהי רצון שהקב"ה יהיה עמנו וירחיקנו מכל דבר רע ויתן לנו הטוב והבריאות והשלום ויבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.

פרשת קורח

נצטווינו 5 מצוות עשה ו4 מצוות לא תעשה.

מצוות עשה הן:

א} להציב שומרים בבית המקדש לכבוד.

ב} לפדות הבן הבכור.

ג} שהלויים יעבדו בבית המקדש.

ד} להפריש מעשר מן התבואה לתתו ללוי.

ה} הלוי יפריש מעשר ממה שנתנו לו ויתננו לכוהן.

מצוות לא תעשה הן:

א} לא להסיר השומרים מבית המקדש.

ב} הכוהן לא יעבוד עבודת לוי בבית המקדש גם הלוי לא יעבוד עבודת כוהן בבית המקדש.

ג} לא יעבוד זר שאינו לא לוי ולא כוהן בבית המקדש.

ד} לא לפות בכור בהמה טהורה אלא לתתה לכוהן.

מסופר שקורח חלק על משה רבינו שמשה מינה את אליצפן בן עוזיאל נשיא על הלויים ואשת קורח אמרה לבעלה קהת יש לו ארבעה בנים עמרם ויצהר חברון ועוזיאל עמרם הבכור לקחו שני בניו מלכות וכהונה ואחריו צריך שיהיה יצהר ואתה בן יצהר זכותך שתהיה נשיא ולא אליצפן בן עוזיאל שהוא הקטן שבהם וישמע אליה קורח ובאו עמו דתן ואבירם ואון בן פלת מן שבט ראובן ו250 מראשי סנהדרין משבט ראובן שהיו שכנים לשבט לוי.

הלביש אותם קורח טלית תכל וילכו למשה ויאמר לו טלית זו צריכה ציצית תכלת או לא אמר לו משה צריכה אמר לו קורח והלא כולה תכלת עוד שאל אותו מי שיש לו ספר תורה בביתו חייב במזוזה או לא אמר לו משה חייב אמר לו והלא מזוזה היא רק פרשה אחת וזה יש לו תורה שלמה כנראה שאתה מתלוצץ על בני ישראל והלא כולם קדושים וכולם שמעו בהר סיני שני הדברות הראשונות ''אנוכי'' ''לא יהיה לך'' נכון שאתה שמעת את כולם ומגיע לך להיות מלך אבל למה אהרון יהיה כוהן גדול והלא הוא שמע כמונו?!

אז כעס ה' מאוד ויאמר אל משה שרוצה להרג את כולם ויתפלל משה לה' יתברך ויאמר לו האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?! ויאמר משה לקורח ואתה ועדתך הביאו מחר מחתות ותנו בהם אש ועשו קטורת וגם אהרון יעשה כן ומי שבחר בו ה' יתברך יחיה ואילו מי שלא בחר בו ימות דכתיב ''והזר הקרב יומת'' ויעשו כן וימותו חוץ מאהרון שבחר בו ה'.

אמרו חכמינו זכרונם לברכה שאון בן פלת הצילתו אשתו אמרה לו מה אכפת לך מהמחלוקת אם יהיה אהרון או קורח כוהן גדול כיון שאתה אינך משבט לוי ולא תהיה כוהן גדול אמר לה כבר הבטחתי אותם אמרה לו השאר את זה בידי מה עשתה השקתו יין עד שנשתכר ויישן ובבוקר ישבה לסרוק את שערה לפני פתח האוהל כשבאו חביריו לקרותו מצאו את אשתו מסרקת שערה חזרו לאחוריהם שאסור להסתכל בשער אשה חזרו עוד פעם מצאו אותה שעדיין מסרקת שערה עזבו אותו והלכו לדרכם זה מה שאמר החכם מכל אדם במשלי ''חכמת נשים בנתה ביתה ואולת בידה תהרסנו'' שיש נשים שמטעות את בעליהן והורסות אותם כמו אשת קורח ויש להיפך שמצילתם כמו אשת און.

וישלח משה לדתן ולאבירם ולא רצו לבא ויאמרו לו המעט כי העליתנו ממצרים שהיא ארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו ויחר מאוד למנשה ויאמר אל ה' יתברך שלא יקבל את חלקם שיש להם בקרבן אלא יישאר על גבי המזבח ולא ישרף ויבואו קורח ועדתו ויאמר משה אל בני ישראל אמר לכם ה' יתברך להתרחק מקורח ומעדתו וראיה שאני לא עשיתי כלום מראשי אלא הכול ציווי מאת ה' יתברך שאם ימותו אלו האנשים כדרך כל הארץ זה ראיה שה' לא שלחני וארם תפתח האדמה את פיה ותבלע אותם ראיה שה' שלחני והכול עשיתי על פי ציוויו.

הוא סיים דבריו ותפתח הארץ את פיה שנברא לה מששת ימי בראשית ותבלע את קורח וכל אשר לו נשים וטף ובהמה ורכוש חוץ מבני קורח שעשו תשובה ואש יצאה מאת ה' יתברך ותאכל את החמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת שהיו עם קורח כמו שספרנו למעלה ויאמר ה' אל משה שאלו המחתות נהיו הקדש ולכן הדבק אותם אל המזבח.

בני ישראל התחילו להתרעם על משה ויאמרו לו בקטורת שעשית גרמת שימותו בני ישראל ויכעס ה' יתברך ורצה להרג אותם ומשה אמר לאהרון קח את המחתה שלך וכפר בה על בני ישראל כדי שידעו בני ישראל שאין המחתות הורגות אלא העוון ומהר כפר עליהם שהתחיל הנגף.

וירץ אהרון ויעש את הקטורת ויעמוד בין החיים ובין המתים ולא הרשה למלאך המות להרג ויאמר לו המלאך המות הסר את הקטורת ותן לי לגמור עבודתי שציווה אותי ה' יתברך אמר לו אהרון אני ציווה אותי משה למנוע בעדך שלא תהרוג את בני ישראל אמר לו מלאך המוות דברי מי שומעים דברי משה או ה' יתברך אמר לו אהרון משה לא יעשה שום דבר מדעתו אלא רקמה שציווה אותו ה' יתברך ואם אינך מאמין בא נלך לאוהל מועד שעדיין משה שם וזהו מה שנאמר ''וישב אהרון אל משה אל פתח אוהל מועד והמגפה נעצרה'' כדי להראות למלאך המות שמשה אינו עושה שום דבר מדעתו אלא הכול מציווי ה' יתברך והראיה שעודנו שם לפני ה' באוהל מועד.

באותה מגפה מתו 14700 חוץ מקורח ודתן ואבירם ומשפחותיהם ומאתיים וחמישים איש שהיו עמהם וכדי להסיר את המחלוקת שלא תהיה ציווה ה' יתברך למשה שיביא כל שבט ושבט מקל וכל אחד יכתוב את שמו על המקל ואהרון הכוהן יביא משבט לוי ויניחו אותם באוהל מועד ויעשו כן וממחרת והנה מקל של אהרון הפריחה ויצאו ממנה שקדים ויאמר ה' תברך למשה שיניח אותה לסימן כדי שידעו בני ישראל שבחר באהרון הכוהן שיהיה לכוהן גדול ולא יערערו עוד.

ספרנו בסוף פרשה הקודמת על המחלל שבת שרגמו אותו בני ישראל ובתחילת הפרשה זו מסופר מעשה קורח והשאלה למה הסמיכה התורה סיפור חילול שבת למחלוקת קורח ובפרט שרש''י פירש הפסוק ''ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת'' הפסוק מספר בגנותם של ישראל שלא שמרו אלא שבת אחת והשנייה בא זה וחילל אותה אם כן סיפור חילול שבת הוא כמעט שנה לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים ואינה סמוכה לסיפור קורח ולמה אם כן הסמיכה הפסוק?

ברם כתוב בזוהר שהמחלוקת היא נגד השלום ומי שעושה מחלוקת על השלום כאילו עשה מחלוקת נגד ה' יתברך חס ושלום שה' יתברך לא ברא את העולם אלא עד שברא השלום ומה הוא השלום שבראו ה' יתברך זו שבת.

לפי זה מיושב טוב ויפה הסמיכות ספור קורח לחילול שבת כיון ששניהם נגד השלום שמי שאינו בעל מחלוקת סימן שהוא שומר שבת טוב ויפה ומי שהוא שומר שבת סימן שאינו בעל מחלוקת וכן להיפך מי שהוא בעל מחלוקת סימן שאינו שומר שבת כהלכתה ועובר על כמה איסורים בידיעתו או בלי ידיעתו והעצה היא שלא יעשה המחלוקת ונמצא אוטוטו שומר שבת כהלכתה שמשמים עוזרים לו.

אדם שואל הלא בעירנו ברוך ה' כולם שומרים שבת ובכל זאת יש מחלוקת ברם חכמינו זכרונם לברכה אמרו אלמלא שמרו בני ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין ויש לשאול האם יש שמירת שבת כהלכתה ויש שמרת שבת שלא כהלכתה אלא שהתשובה היא שמצות שבת יש בה מצוות לא תעשה ויש בה גם מצוות עשה והם שצריך האדם לכבד את השבת בבגדים נאים ובמאכל טעים ובשתייה ערבה וכדומה וגם זה ברוך ה' יש בערינו שכולם לובשים בגדים נאים ומכבדים אותה בשתייה ובמאכלות נאים וערבים לחך ואפילו בשינה. ברם עדיין חסרה מצוה גדולה שלא כל אחד מקיים אותה והיא מצות תלמוד תורה כמו שכתוב בזוהר שיום השבת הוא יומא דנשמתין פירוש של שני נשמות כמו שהגוף צריך לאכול ולשתות כדי לחיות גם הנשמה צריכה למאכלה כדי לחיות כשיש גוף אחד צריך מאכל פי אחד וכשיש שני גופות צריך כפול מאכל פי שניים בחול נתן לנו ה' יתברך נשמה אחת בשביל שאנחנו לא יכולים ללמוד הרבה כיון שכולנו עסוקים לפרנסתינו אבל בשבת שאין עבודה ואין דאגת הפרנסה נתן לנו ה' יתברך שתי נשמות כדי ללמוד פי שניים לנשמה הראשונה ולנשמה השניה וכן מה שלא לומדים בחול צריכים ללמוד ולהשלים את זה בשבת שחובה על האדם לקבוע עתים ללמוד ביום השבת ומי שאינו לומד בשבת אינו נקרא קיים מצות שבת אבל לא כהלכתה ולפי זה יובנו היטב דברי רבותינו זכרונם לברכה.

וכן מי שאינו לומד דיני שבת עלול לטעות בכמה דינים כיון שדיני שבת ארוכים מאוד ומפורטים גם מסובכים שאפילו מי שלומד קשה לו שלא ישכח ולא יטעה בכמה דינים קל וחומר למי שאינו לומד כלל ולא יאמר האדם אני אקיים רק מה שאני יודע כיון שכלל זה אינו הולך בשמים ששגגת תלמוד עולה זדון.

אמרו חכמינו זכרונם לברכה משל לעם הארץ שאינו יודע ללמוד והיה אומר כשיגיע זמנו להיפטר מן העולם ויבא ליתן דין וחשבון על מעשיו יטען ויאמר שלא היה יודע ללמוד כשנפטר מן העולם אמרו לו בית דין של מעלה למה עשית עבירה פלונית ופלונית והתחילו למנות את העבירות כחול אשר על שפת הים אמר להם אני לא יודע ללמוד ולא ידעתי שזה אסור אמרו לו אם כן דינך לגן עדן אבל צריך להישאר לכל הפחות שעתיים בגיהנם לניקוי מהעוונות אמר להם ואם לא ירשה לי השומר לצאת לכן נתנו בידו פתק שבו כתוב שלאחר שעתיים יכול לצאת מגיהנם וילך העם הארץ ויכנס לגיהנם וישאר שם שעתיים אחר השעתיים רצה לצאת אבל השומר לא הרשה לו לצאת אמר לו יש בידי פתק מבית דין של מעלה המרשה לי לצאת מגן עדן לאחר שעתיים אמר לו אני לא יודע לקרות ומי אומר שכתוב בו כך.

ולכן צריכים ללמוד כדי שנקיים מצות שבת כהלכתה ובזה יעזרו לנו מן השמיים להסיר את המחלוקת שיש בערינו ושב יעקב ושקט ושאנן שבח ולא מחריד.

יהי רצון שה' יתברך יעזרנו ויתן בלבינו אהבת התורה והשלום ויגאלינו במהרה בקרוב אמן!!!

ויש לשאול 3 שאלות:

א} רש''י פירש מאי כתיב ''שלח לך'' פירוש שה' אמר למשה שלח לך לדעתך ואני לא אומר לך לשלחם. וסיים שבני ישראל בקשו ממשה לשלוח מרגלים כמו שכתוב בפרשת דברים ''ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וכו'' אמר להם ה' יתברך אני אמרתי לכם שהיא טובה מאוד ואתם לא רציתם להאמין אכשיל אותכם עם המרגלים. רש''י האריך הרבה שהיה לו לומר אני לא אומר לך ואתה אם רוצה לשלחם שלח ואם רוצה להגיד למה נענשו אין כאן מקומו ויכתוב אותה כשנגזר עליהם שלא ליכנס לארץ ישראל? 

ב} תיבת ''לדעתך'' אינה מובנת?  

ג} כששלח משה המרגלים כתיב ''ויקרא משה להושע בן נון יהושע'' ופירשו חכמינו זכרונם לברכה והביאם רש''י שהתפלל עליו משה יה יושיעך מעצת המרגלים. אם כן משה היה יודע שהמרגלים יחטאו ולמה אם כן שלחם?

ויש להקדים דברי חכמינו זכרונם לברכה ששאלו למה ה' יתברך גילה לאדם הראשון שלא יוכל מעץ הדעת והלא יכול שלא לומר לו ולא יעלה על דעת אדם הראשון לאכול ממנה ובפרט שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שלא נצטווה אדם הראשון אלא אותו יום בלבד?

ותירצו שעיקר בריאת האדם היא שקודם שנברא הנשמה הייתה בשמים והייתה ניזונת מכסא הכבוד בדרך צדקה והייתה מתביישת ולכן ירדה הנשמה לעולם הזה בתוך הגוף כדי לקיים המצוות ואז יכולה ליהנות בעולם הבא בזכותה ולא בתור צדקה. וכמו שאמר רבי חנינא בן עקשיא ''רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'' פירוש כמו אחד שאין לו עבודה ומתפרנס מן הצדקה וחומל עליו חבירו ומוסר לו עבודה ליהנות ממנה בכבוד ובודאי כל זמן שהמלאכה מרובה ניכרת יותר טובת החומל כך ה' יתברך הרבה התורה והמצוות כדי שהנשמה תיהנה מפרי עמלה ולא מתורת צדקה וזה הטובה שעשה ה' יתברך לישראל.

ולכן אם אין המיתה בעולם אם כן השכר של המצוות והעונש של העבירות צריכים יהיו על המקום שמיד כשעושה מצוה בא לו שכר וכן להיפך אם כן לא נכרת הבחירה ביד האדם שעל כורחו של האדם לעשות רק טוב כיון שתיכף רואה השכר והעונש ולכן קבע ה' יתברך את המיתה כדי שיהיה השכר והעונש לאחר המיתה ואז תהיה הבחירה ביד האדם. וכדי שלא תהיה תלונה חס ושלום על ה' יתברך לכן בתחילה ברא ה' יתברך את העולם בלי מיתה ורק ציווה את האדם שלא לאכול מעץ הדעת ובזה ינצל מן המיתה אבל אדם הראשון נכשל ולכן התלונה היא רק על אדם הראשון.

ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שצריכים בני ישראל לשהות במדבר ארבעים שנה ללמוד תורה שאם יכנסו מהר לארץ ישראל אינם יכולים ללמוד תורה כראוי כיון שזה פונה לגפנו וזה פונה לתאנתו ותורה מה תהא עליה? ועוד שמשה רבינו שמלמדם תורה אינו נכנס עמהם ואף על פי שעדיין לא קרה מעשה מי מריבה שעל זה נגזר על משה שלא ליכנס לארץ מכל מקום אמרו חכמינו זכרונם לברכה הרבה טעמים למה משה לא נכנס לארץ. ואם היו נכנסים לארץ מיד אם כן לא נשאר למשה רבינו זמן ללמד תורה לישראל אלא כמה חודשים שאחר שירד מן השמים ביום כפור עשו המשכן וסיימוהו ב25 בכסליו ולא נשאר להם זמן ללמוד תורה אלא עד תשעה באב כשחזרו המרגלים.

וזהו כוונת רש''י שכתב ''לדעתך'' פירוש שאתה שולח אותם כדי שישהו במדבר ארבעים שנה וללמדם דברי תורה שהם ''בדעתך'' וכיון שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים לכן לא אמר לו ה' יתברך לשלוח ושלחם משה אף על פי שיודע שיחטאו כדי שישהו מספיק זמן שילמדו בו תורה ולכן התפלל על יהושע שלא יחטא עמהם.

אלא שעדיין יש לשאול למה אם כן נענשו שלא ליכנס לארץ ישראל? על זה כתב רש''י בשביל שהם בקשו ממשה לשלוח מרגלים ולא האמינו בדברי ה' יתברך.

אחי היקרים!!! כיון אבותינו שהו במדבר ארבעים שנה כדי ללמוד תורה וזה מספיק כדי לדעת כמה גדול ערך התורה ולא מספיק לקנות ספרים ולהניחם בספרייה ואף על פי שזה טוב כיון שמסייע בידי המחבר כשקונה ספר ומשלם כסף כדי להוציא עוד ספרים אחרים מכל מקום צריך ללמוד בהם כל אחד כפי מעלתו מי שאינו יכול ללמוד אלא מקרא ילמד תהלים וזהר וכדומה ומי שיודע ללמוד משנה משנה גמרא גמרא פסק פסק וכן על זה הדרך. ומעשה בינאי המלך שהייתו לו בעיא עם החכמים אמר לו שרו שיהרג אותם השיבו ינאי ותורה מה תהא עליה? השיבו השר מי שרוצה ללמוד ילמד ולא יבטח על אחרים וכן היה שהרג ינאי את כל החכמים כמעט. עד שלא מצאו מי שיברך בהם ברכת המזון ואחר שנשבע לאשתו שלא יהרג את החכם שהיא תביא אצלו לברך בהם הביאה לו אחיה שמעון בן שטח שהחביאה אותו בשעת הגזרה.

אם לא לומדים תורה ומזניחים אותה נמצא שכל ארבעים שנה שהתעכבו בני ישראל ללמוד תורה לריק התעכבו. ולא עוד אלא כשבני ישראל ילמדו תורה ה' יתברך יברך אותם וישמור צאתם ובואם.

ויהי רצון שבזכות התורה ה' יתברך יגאל את עמו ישראל מן הגלות המר הזה במהרה בקרוב!!!!

בפרשת השבוע יש שאלה ידועה למה הקב"ה לא אמר למשה שלא ישלח מרגלים שהרי הקב"ה יודע שעושים העוון וקודם שהלכו היו צדיקים? {עיין רש"י ז"ל} אבל כדי לתרץ נתחיל לתרץ שאלה אחרת חז"ל פירשו מה ר"ל שלח "לך" ותירצו שתי תשובות לדבר לך לדעתך אני לא אומר לך שתשלחם ואם אתה רוצה לשלחם הרשות בידך וכתבו רש"י ז"ל. ותירוץ שני ר"ל להנאתך ולטובתך כמו לך לך של אברהם אבינו שמשה רבינו אינו נכנס לארץ ישראל אפי' שבאותו זמן עדיין לא קרה המעשה של מי מריבה. חז"ל נתנו הרבה טעמים למה משה רבינו אינו נכנס לארץ ישראל המעשה של מי מריבה הוא רק כדי שלא יתלונן העם ר"ל שמשה רבינו היה צריך לו שיפטר מאותו זמן וכשנגזר עליהם שיוסיפו לשבת ארבעים שנה במדבר נוסף למשה ארבעים שנה אחרים. יש לשאול למה החכם שפירש לדעתך לא פירש לטובתך והחכם שפירש לטובתך לא פירש לדעתך?

אולם ידוע מה שאמרו חז"ל שהמרגלים היו צדיקים ראשי בית אב איך טעו טעות כזה ולמה לא רצו ללכת לארץ ישראל ותירצו שמחשבתם בתחילה היתה טובה שחשבו שאם יכנסו עכשיו לארץ ישראל ויתעסקו במלחמה ואח"ך כל אחד יעסוק בעבודתו אימתי ילמדו תורה אצל משה רבינו. א"כ כשמחשבתם היתה לשם שמים למה נענשו? ותירצו כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת והם בקשו החכמה ולא חשבו ביראת שמים שאסור לדבר לשון הרע ולזה אף החכמה אינה נשארת להם ובסוף היו חושבים שהם ראשי בית אב ואם נכנסים לארץ ישראל איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו לא יהיה להם הכבוד שיש להם עכשיו ולזה העצה נתגדלה במוחם ולא רצו להכנס עוד לארץ ישראל ולזה נענשו. ובזוהר הקדוש אמר הטעם שנשארו ישראל במדבר ארבעים שנה ולא הכניסם הקב"ה מיד שהיה יכול להרוג הגדולים ומכניס הקטנים מיד לארץ ישראל כדי שילמדו התורה אצל משה רבינו כמו שחשבו המרגלים.

ולזה החכם שאמר לטובתך ולהנאתך סבר שעיקר הטעם שהקב"ה לא אמר למשה שלא ישלח אותם והניחם ללכת כדי שישאר משה רבינו חי וילמדם תורה והחכם שאמר לדעתך סבר שמשה רבינו ודאי לא הבין ככה שאם משה רבינו הבין לטובתך ודאי שלא ישלח אותם שמשה רבינו היה אוהב ישראל הרבה מאד והיה מוכן למסור עצמו בשביל ישראל התחיל ממצרי שהרגו במצרים והוא עדיין צעיר עד זמן העגל שאמר להקב"ה ואם אין מחני נא מספרך שאז היה נלחם עם חמשה מלאכי חבלה גבורים מאד.

וזהו למה הקב"ה לא אמר למשה שלא ישלחם שיוצאת ממנה תועלת לישראל והדבר שיוצא ממנו תועלת אין עוזרים בו מן השמים ואם יצולו כמו שנצולו כלב ויהושע יצולו. וכאן משה הבין שיוצאת ממנה תועלת לישראל ולזה שלחם אפי' שמהפסוק נראה שמשה הבין מהקב"ה שעושים העון שהתפלל על יהושע יה יושיעך מעצת המרגלים ולא חשב על התועלת שלו שהיה משתוקק שיכנס לארץ ישראל ושאז עדיין לא קרה המעשה של מי מריבה וכשהבין שיש תועלת לישראל בטל תענוגיו שהיה רוצה ליכנס לארץ ישראל בזמן היותר קרוב ובסוף קרה לו שלא נכנס כלל.

רבותי! אנו כולנו התלמידים של משה רבינו שהוא שלמדנו התורה ויותר דבר שנתפרסם בו משה חוץ מנבואה והענוה הוא אהבתו לישראל שהקב"ה קראו נאמן ביתי ששמר לו על בניו וקיים הפסוק ואהבת לרעך כמוך בתמימותו. ואנו תלמידיו צריכים ללמוד ממנו. נכון שאין יכולים להיות כמותו שהוא מוסר עצמו ומוותר על זכותו בשביל ישראל אבל אנו לכל הפחות צריכים לקיים אותה עם פירוש חז"ל מה דשאניה לך לא תעביד לחברך הדבר שאין אתה רוצה שיעשוהו לך לא תעשהו לחברך ואין מקווים לחבירנו רק הטוב ואוהבים אותו וכשרואים אותם טועים באיזה דבר מעירים אותם. ולפעמים מלה או עצה מצלת האדם מכמה דברים וכשחבירנו יודע שאנו אוהבים אותם ישמע לעצתינו ולא יחשוב דילמא מרמים אותו ויוצא מזה תועלת גדולה שלפעמים אם מצילין חבירינו ולפעמים חבירנו מצילנו ואפי' שיש הרבה דעות באנשים זה לא ר"ל שאין אנו אוהבים זה את זה וכשאני אומר לך דעתי משום שאוהב אותך וירא עליך דילמא תזוק. ואם אנו מוצאים תועלת לחבירנו אין להשתדל למצוא עצה כדי שנקח אותה אנו. צריכים לחשוב להפך חברינו מצא תועלת לנו ולקחה ממנו מה היינו מרגישים! ולא רק בדברים של עולם הזה אלא אפי' בדברים של עולם הבא כשחבירנו יודעים שאוהבים אותם באמת כשמוכיחים אותם שומעים אלינו ואף הם מוכיחים אותנו וכל אחד יחשוב בינו לבין עצמו שאם כלנו עושים יד אחת ועוזרים זה לזה ואוהבים זה לזה איך תהיה החיים שלנו. ולא יאמר האדם אני עושה וחבירי לא יעשה שאם כל אחד יאמר ככה מעולם אין יכולים לעשות שום דבר אלא שכל אחד יקח ההתחלה הוא ומעט מעט נהיה כלנו יד אחת ואפי' שלא מצאנו תועלת עם חבירנו מוצאים אותה אצל הקב"ה שיברכנו בטוב והשלום והבריאות ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה.

פרשת שלח לך

נצטווינו שני מצוות עשה ואחת מצות לא תעשה.

מצוות עשה הן:

א} לתת לכוהן חלה מן העסה ושיער חכמים שהיא אחוז מ24 לבעל הבית ו48 לאופה.

ב} לעשות ציצית בבגדים שיש בהם ארבע כנפות

מצות לא תעשה היא:

א} לא ללכת אחר לבינו וענינו ורוצה לומר לא לפרש פירושים בתורה כמו שנראה לנו אלו כמו שפירשו לנו רבותינו ולא ללכת אחר מראה עיננו לרעה.

מסופר שבני ישראל בקשו ממשה רבינו לשלוח מרגלים לרגל את ארץ ישראל וישאל משה את ה' יתברך ויאמר לו ה' אני לא אומר לך תשלח ואם אתה רוצה לשלוח שלח.

וישלח אותם משה וירגלו את ארץ ישראל ארבעים יום וארץ ישראל שטחה 1600 ק''מ כפול 1600 ק''מ ובן אדם ממוצע יכול ללכת ביום 40 ק''מ ולפי החשבון צריכים לרגל במך 160 יום ולא 40 אבל ה' יתברך יודע עתידות ויודע שיחטאו ויגזר עליהם שישהו במדבר ארבעים שנה כנגד ארבעים יום שרגלו את הארץ לכן קיצר להם הדרך שלא ישהו הרבה במדבר.

כלב בן יפונה היה אחד מהמרגלים והיה שייך למטה יהודה וילך לחברון וישתטח על קברי האבות שלא יהיה בעצת המרגלים לרעה גם יהושע שהיה משבט אפרים לא הייתה כוונתו לרעה  אבל לא הלך להשתטח על קברי האבות כיון שהיה שמו הושע ומשה התפלל עליו ושינה את שמו יהושע ורוצה לומר יה יושיעך מעצת המרגלים יהושע מתחילת הדרך אמר לשאר המרגלים שלא ידבר לשון הרע אבל כלב אמר להם שהוא ידבר עמהם לשון הרע שאם יאמר להם שידבר יפצירו בו ולכן אמר להם בתחילה שהוא עמהם.

ויקחו מפרי הארץ אשכול ענבים והיה כבד מאוד וישאו אותו שמונה אנשים ויש מרבותינו שאמרו שהיה שוקל 15600 ק''ג בקירוב והקל ביותר שוקל 9000 ק''ג והשניים שנותרו לקחו רמון ותאנה שכל אחת שוקלת  650 ק''ג בקירוב וכלב ויהושע לא רצו לקחת פרי שלא רצו לדבר לשון הרע כמו שכתבנו.

ויחזרו המרגלים למשה ולבני ישראל ויאמרו להם נכון שארץ ישראל טובה מאוד וזה פריה וכמו שפריה גדול וכבד גם אנשיה גבורים וענקים שהיינו נראים להם כנמלים וגם שמענו אותם מדברים הנה נמלים דומים לבני אדם ואם כן קשה מאוד לנצח את הענקים האלו במלחמה וגם הארץ היא אוכלת יושביה שכל מקום שהיינו הולכים ראינו אותם מתאבלים ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שבאותו יום מת איוב שהיה חביב עליהם והתאבלו עליו כולם ארבעים יום וזה היה מאת ה' יתברך שיהיו עסוקים באבלות ולא ירדפו אחרי המרגלים.

ויתחילו בני ישראל להתרעם על משה ויאמרו לו האם הוצאתנו מארץ מצרים להיהרג על ידי האמוריים והכנעניים וכדומה וישתק אותם כלב ויאמר האם רק את הדבר הזה עשה חנו משה המרגלים שלא ידעו שכב אינו עימהם שהוא הטעה אותם כמו שכתבנו שתקו ונתנו לו לדבר שחשבו שידבר גם הוא לשון הרע אבל כלב אמר והלא משה הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים ויוריד לנו את המן וגם יכניס אותנו לארץ ישראל וננצח אותם גם יהושע אמר להם כיון שה' יתברך הבטיח לנו שננצח בטח שננצח שה' יתברך הוא כל יכול אבל בני ישראל לא שעו לדבריהם ורצו לרגום אותם באבנים ובכו כל הלילה.

ה' יתברך כעס עליהם שאינם מאמינים בו ורצה להורגם אבל משה המתיק את הגזרה בתפילתו ונגזר עליהם שמגיל עשרים שנה ומעלה לא יכנסו לארץ ישראל וכולם ימתו במדבר חוץ מכלב ויהושע בן נון שהאמינו בו ואותה לילה הייתה ליל תשעה באב ואמר להם ה' יתברך אתם בכיתם בכייה של חינם אני אקבע לכם בכייה לדורות שבאותה לילה אחר מאות בשנים נחרב בית המקדש ראשון ושני ועד היום קרוב לאלפיים שנה לא נבנה בית המקדש ואותה לילה יום אבל זכר לחורבן.

גם המרגלים לא שפר גורלם ומתו במיתה משונה שנשתרבב לשונם עד טבורם ויצאו נמלים מלשונם ונכנסו לטבורם עד שמתו כששמעו בני ישראל את הגזרה התחרטו מאוד והחליטו לעלות לארץ ישראל ומשה עצר בידם לומר הלא ה' לא יעזור לכם ולמה תמותו במלחמה אבל הם לא שמעו בקולו ויעלו להר להילחם עם יושבי הארץ ויצאו מההר הכנעני והעמלקי וינצחו את בני ישראל וינוסו בני ישראל והאויבים רדפו אחריהם עד החורמה.

בסוף הפרשה מסופר שבני ישראל מצאו איש אחד מקושש עצים ביום השבת ויניחוהו במשמר עד שיאמר להם ה' יתברך מה דינו ויאמר ה' אל משה שדינו בסקילה ויוציאו אותו אל מחוץ למחנה ויסקלו אותו וימות.

ויש לשאול כמה שאלות:

א} כתיב ''וידברה' אל משה לאמר שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען'' כבר כתבנו למעלה שרש''י פירש שה' יתברך אמר למשה אני לא אומר לך לשלוח אלא אם רצונך לשלוח שלח ויש לשאול מניין לו לרש''י את זה והלא הפסוק אמר שה' יתברך אמר לו לשלוח ואם תאמר משום שתיבת ''לך'' מיותרת ולכן למד רש''י שלח לדעתך ולא לדעתי את זה אפשר לפרש שה' יתברך אמר למשה שלח לתועלת שלך  משום שנגזר על משה שימות במדבר כמו שכתבנו בפרשה הקודמת שאלדד ומידד מתנבאים שימות משה ומכניס יהושע ואם כן כשישלח משה את המרגלים וידברו לשון הרע ויתעכבו עוד ארבעים שנה במדבר נמצא שזה לתועלת משה ולמה אם כן פירש רש''י לדעתך?

ב} למה אמר ה' למשה שישלח אחד מכל שבט ולמה לא הסתפק בשני אנשים לבד כמו שהסתפק יהושע ששלח שני מרגלים לירחו אחר מיתת משה?

ג} אחר שדברו המרגלים לשון הרע על ארץ ישראל כתיב ''ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה הוא'' ויש לשאול שתיבת ''כל'' לכאורה מיותרת והיה יכול לומר ''ותשא העדה''?

כתוב בנביא יהושע שאחר שבני ישראל ניצחו את יריחו החרימו את כל השלל לה' יתברך אבל עכן עבר ולקח מן החרם וכשנלחמו בני ישראל עם העי הפסידו במלחמה ומתו מהם שלושים וששה חיילים ויש מרבותינו אומרים שמת רק פינחס בן יאיר שהיה שקול כנגד ששה ושלושים רוב אנשי הסנהדרין שהיו מונים שבעים ואחד וכתוב בגמרת סנהדרין שעכן לא פעם הראשונה שלקח מן החרם אלא כבר לקח שני פעמים בימי משה ויש אומרים שלקח ארבעה פעמים ושאל בגמרא למה לא נענשו אז בני ישראל כמו שנענשו עכשיו?

והשיב שבאותו זמן לא היו נענשים בני ישראל על העבירה שעשה חבירם והביא ראיה מברייתא שאמרה כתיב ''הנסתרות לה' אלוהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם'' שבני ישראל קודם שעברו את הירדן היה מי שעשה עבירה בסתר נענש עליה רק הוא ואם עשה עבירה בגלוי כל ישראל היו נענשים ואחר שעברו את הירדן והיו ערבים זה לזה היו נענשים אפילו על העבירות שעשה חבירם בסתר ולכן עכן אף על פי שלקח מן החרם בימי משה מכל מקום לא היו עדיין נענשים על זה כיון שהיה בסתר אבל אחר שעברו את הירדן ועוד פעם לקח אף על פי שלקח בסתר מכל מקום נענשים כמו שכתבנו את הדברים הללו אמר רבי יהודה.

אבל לרבי חנניה הייתה דעה אחרת שקודם שעברו את הירדן לא היו נענשים כלל על עבירות שעשה אחר אף על פי שעשה בגלוי אבל אחר שעברו את הירדן היו נענשים רק על הגלוי ולא על הסתר ושאל בגמרא ולמה אם כן נענשו על עוון עכן שהיה בסתר? והשיב כיון שאשתו ובניו היו יודעים נקרא גלוי.

ולכן אמר הפסוק תיבת ''כל'' שאין צריך לומר לדברי רבי יהודה שייענשו כולם על העבירו בגלוי ולכן כולם נענשו ולא נכנסו לארץ ישראל אלא אפילו לדברי רבי חנניה שאין נענשים על העבירו שבגלוי אפילו הכי כולם לא נכנסו לארץ כיון שכולם בכו וכולם התרעמו על ה' יתברך.

ולפי זה אמר ה' יתברך למשה שישלח מכל שבט ושבט שיהיו כולם משותפים ולא יצטדק אחד לומר שלא השתתף בעבירה ולכן פירש רש''י ''לך'' אני לא אומר לך שלח אלא אם אתה רוצה לשלוח שלח שאם ה' יתברך ציווה אותו לשלוח לא היה צריך לומר לו שלח הכל שבט ושבט אלא היה מסתפק בשניים או שלושה אנשים והיה אומר להם שהם ערבים זה לזה ואם כן פירש רש''י שלא ציווה אותו לשלוח.

ואין לומר כיון שיהושע וכלב לא דברו למה נענש שבטם משום שאנשי שבטם בכו ועוד שהרוב דברו ומה שנאמר ''וידבר ה' וכו',, לא נאמר כדי שישלח אלא נאמר שאם רוצה לשול שישלח שנים עשר איש כל אחד משבט.

אחי היקרים!!! אנחנו בני ישראל מאוחדים וערבים זה לזה ואם אחד יעבור עבירה כולנו נענש בגללו ובשביל זה מצות ''הוכח תוכיח'' כל אחד אכפת לו ממנה וכל אחד צריך להוכיח את חבירו כשעושה עבירות וחוץ ממצוה עשה שעושה אלא שגם מציל את עצמו שלא יענש בעוון חבירו כיון שמונעו ומשל למי שחופר בור בדרך שכל אנשי השכונה מיד מוכיחים אותו וסותמים אותו שלא יכשלו בו הם ואם כן צריכים להוכיח כל אחד ואחד שעושה עבירה ולא להשתמט ולומר שלא אכפת לנו ממנו משום שגם אנחנו נקבל עונש בגלל מעשיו וגם הוא לא יכול לומר למוכיחים אותו מה אכפת לכם משום שהוא מזיק אותם בגלל מעשיו.

לא יאמר האדם אם אוכיח את חברי לא ישמע אותי וגם יתלוצץ עלי אלא יתן בין עיניו אל ההפסד שיפסיד כשיענש בגלל עוון חבירו ונמצא שהוא מציל ת עצמו מהיזק ויש לו כל הזכות שיוכיח אותו למשל אם הוא מרויח מאה דינרים ומוצא את חבירו שמזיקו ומפסידו עשרה דינרים ודאי שהוא יוכיח אותו לומר לא תעשה את זה כיון שאתה מפסיד אותי והנמשל הוא שאם חבירו עושה את העבירה השופע שירד בעולם יהיה מעט ויפסיד גם הוא ולכן צריך לדבר עם חבירו כדי שיבין שמה שהוא עושה אסור שיש הרבה בני אדם שאינם מודעים כלל לעוונותיהם וחושבים שזה מותר וכשהוא מוכיח ירוויח פי שניים הכרת הטוב של חבירו שהוא לא היה יודע שזה אסור וכשמעיר לו ידע שזה אסור דבר שני שהוא לא יענש בגללו ולא עוד אלא שיש לו מצות הוכיח תוכיח.

ולכן על העובר את העבירה כשמוכיחים אותו לא יתחצף ולא יתלוצץ על המוכיח אלא יכיר לו טובה שמצילו מן החטא ועוד שהמוכיח יש לו זכות כמו שכתבנו שלא יענש גם הוא בשביל וגם הוא מצווה במצות הוכח תוכיח ועל ידי זה תרבה האהבה והאחוה בינינו.

ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו לשמור מצוותיו ולהתרחק מהעבירות ויחיש לגאולינו במהרה אמן!!!

ויש לשאול כמה שאלות:

א} חכמינו זכרונם לברכה אמרו מה שלא נצטרע גם אהרון שזכות התורה שהוא לומד הגינה עליו. ויש לשאול שבמסכת סוטה אמרו שיש זכות שמצילה את הסוטה מלשתות המים המרים שלש שנים ושאלו מה היא הזכות? אם היא זכות התורה והלא הנשים אינם מצווים ללמוד תורה ואף על פי שהיא לומדת אין לה זכות גדול כמו האיש כדי שיגן עליה?! והסיקו בשביל שהיא מולכת את ילדיה ומחנכה אותם ללמוד תורה עוזרת לאישה ללמוד תורה וממתינה לו כשיחזור להכין לו סעודתו וצרכיו. ובודאי מרים הנביאה גם היא הייתה עושה אותה מצוה ולמה אם כן לא הגינה עליה כמו שהגינה על אהרון ונצטרעה?

ב} למה משה לא התפלל עליה בתחילה עד שאמר לו אהרון?

ג} פירש רש''י זכרונו לברכה שמשה אמר לה' יתברך תענה אותי אם אתה מרפאה או לא. ויש לשאול האם זה הפעם הראשונה שמבקש משה דבר מאת ה' יתברך והלא הוא תמיד מבקש ונענה?

ונקדים עוד שאלה אחרת בפרשת שלח לך שרש''י זכרונו לברכה שאל למה נסמכה פרשת מרים לפרשת המרגלים והשיב שהמרגלים היה להם ללמוד מוסר ממה שקרה למרים שדברה על משה והיה להם להיזהר שלא להוציא שם רע על הארץ. ויש לשאול מה המוסר שלימדו והלא אינו דומה נידון מרים לנידון המרגלים שמרים דברה על אדם והם דברו על עצים ואבנים? ובפרט שלאהרון לא קרה שום דבר!!! ועוד שרש''י כתב וזה לשונו ''לפי שלקתה על עסקי שדברב באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר'' שהיה לו לקצר ולומר ''שדברה במשה ולא לקחו מוסר'' ולמה כל האריכות?

ברם רש''י הדגיש דבריו וכתב ''על עסקי דבה'' ולא כתב דבה פירוש שמרים לא דברה דבה ואפילו הכי לקתה ולא עמד לה זכות התורה שעוזרת לבניה ולבעלה ללמוד תורה כמו שעמד לאהרון אלא לקתה כדי שילמדו ממנה המרגלים ואחרים קל וחומר למדבר דבה ובפרט שאין לו זכות שיגן עליו. ועוד הדגיש רש''י וכתב ''על שדברה באחיה'' פירוש כמו שהיא דברה על אחיה ואמרה שהוא נביא כמו כל הנביאים הם אמרו שארץ ישראל טובה מאוד אלא שאנשיה גבורים ואי אפשר לנצחם וכאילו אמרו שכמו כל הנביאים אינם שומעים בפירוש דברי ה' אלא שומעים חידות ומשלים והם מפרשים אותם גם משה רבינו שומע כן וחס ושלום לא הבין כראוי דברי ה' שאמר לו שהוא מנחיל לבני ישראל את הארץ. וה' אמר למרים ולאהרון שהוא מדבר עם משה פה אל פה ומדבר עמו ברור ולא בחידות ומשלים ולכן משה לא התפלל בתחילה על מרים כדי שילמדו אחרים שלא לדבר לשון הרע. אבל אהרון בקש ממשה בקשה אחרת '' אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו'' פירוש שלא תהיה מרים כמו המת שאין לו עוד זכות לקיים תורה ומצוות ואם תאמר שתעשה מצוות והיא חוץ למחנה על זה סיים ''אשר יצא מרחם אמו'' פירוש שאינה יכולה לקיים מצות חינוך הילדים והולכתם לתלמודי תורה ''ויאכל חצי בשרו'' פירוש שיש לה שכר מחצי לימודם כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה ותלמוד תורה כנגד כולם. ולכן משה אמר לה' יתברך השיבני אם דברי אהרון נכונים ואז יש לרפא את מרים או לא.

ומכאן יש ללמוד מוסר גדול לעסוק ולעמול הרבה בחינוך הילדים לתורה ולמצוות ולעקוב אחריהם אם הם בסדר או חס ושלום מפגרים כמו שראינו שזכות גדול לנשים לחנך את ילדיהם לתלמודי תורה. בעירנו ברוך ה' כולם יראי שמים ורודפי תורה ומצוות ואם יתעסקו טוב גם בחינוך הילדים לתורה ולמצוות עוד ישפיע ה' יתברך הרבה טובה ונחת ויסר הגזרות רעות והבעיות כמו שקורים כל יום בפתיחה ''אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וכו' ותלמוד תורה כנגד כולם'' ובפרט הנשים שפטורים מלימוד התורה שצריכים להתעסק בחינוך הילדים כדי שיחשבו להם שכרם בשמים כאילו הם בעצמם לומדים. ויש כמה בני אדם שמחליפים פרה בחמור פירוש במקום שהם מחנכים את בניהם ועוקבים אחריהם בתלמודי תורה להיפך לא אכפת להם מלימוד התורה אלא עוקבים אחריהם בלימודם בבית ספר ממשלתי. והם טועים שהתורה היא עיקר חיות עם ישראל ובה צריך ולעסק ולחנך את הילדים כדי שיגדלו דור ישרים מבורך.

ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו לחנך את ילדינו לתורה ולמצוות ויחיש לגאולינו במהרה בימינו!!!  

בפרשת השבוע חז"ל פירשו על הפסוק שאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם וכו' ותקעתם בחצוצרות על הקרבנות ועל כל צרה שלא תבוא כדי לשוב בתשובה ודיני חצוצרות רק בזמן בית המקדש ודיני תשובה עד עכשיו. יש לשאול אם החצוצרות עושים אותו כדי שיעיר אותנו לשוב בתשובה למה רק בחג ולמה רק בזמן בית המקדש ולא גם בזמן הזה?

אולם ידוע מה שאמרו חז"ל שדור המדבר לא היו ראוים לעשות העוון של העגל ואף דוד המלך לא היה ראוי לעשות העוון של בת שבע אבל כדי להראות על התשובה עשו ושניהם צריכים משום שאם מעון העגל לבד אין ראיה שהיינו אומרים רק רבים שתשובתם מתקבלת אבל יחיד לא ואם מדוד המלך לבד אין ראיה שיש לומר יחיד בלבד תשובתו מתקבלת שהיא עבירה אחת אבל רבים שהרבה עבירות לא. ויש לשאול והא הדין הוא שהאדם לא יעשה אפי' עון היותר קל כדי להציל חבירו אפי' מעון חמור ואיך הם עושים כדי שאנו לומדים מהם וביותר שהתשובה היא מצות עשה כמו שאמר הפסוק איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם וכו'?

אולם ידוע מה שאמרו חז"ל שהתשובה של רבים מתקבלת ומיד הקב"ה סולח להם עוונותיהם שתפלה של רבים אינה נמאסת מאיזה סבה שתהיה אבל יחיד יש מצוות שנמחלים לו מיד ויש מצוות עד שיבוא יום כפור ויש מצוות שצריכים יסורין ויש שאינם נמחלים רק אחר שימות ר"ל אם חזר יש עבירות שנמחלו לו כבר והישן אינו נחשב ויש שאם חזר כולם נחשבים לו ,,סורסי" אבל של רבים מה שהיה העון כשעושים תשובה נמחלים מיד ואם נגזרה גזרה של רבים כשעושים תשובה מיד הקב"ה מוחל להם ומבטל הגזרה אבל יחיד לפעמים תהיה לו תלויה שאם יחזור פעם אחרת גוזרים עליו אותה גזרה ואם תמיד עומד בתשובתו יבוא יום ותתבטל לגמרי, וכמו שראינו בחטא העגל שהקב"ה אמר למשה סלחתי כדברך ואותו יום שהוא יום כפור הוקבע יום סליחה וכפרה ועשו המשכן וכל האנשים ידעו שהקב"ה סלח עוון העגל אבל דוד באו עליו יסורין ולא נודע שהקב"ה סלח לו רק אחר שנפטר בזמן בנו שלמה. ושניהם עוונותיהם חלול השם שאינו נמחל רק במיתה. והם היה לה לתורה שתגן עליהם כדי שלא יעשו העוון שהעגל מעשה שטן שעלה מדבר. ודוד בבת שבע אף הוא מעשה שטן שראה אותה אבל משום שיוצאת ממנה תועלת לאנשים לא עזרוהו כדי שיצול אבל אם אין בה שום תועלת אז התורה היתה תגן עליהם ולא ר"ל שהקב"ה ח"ו הטעה אותם כדי שיעשו העוון אלא שלא עזרם ואם יכלו מעצמם ונצולו יצולו. אבל אם אינה יוצאת ממנה שום תועלת אז הקב"ה עוזר אותם כדי שלא יטעו.

ולזה הקב"ה צונו לתקוע בחצוצרות בבית המקדש שאז היה התמיד מכפר על העוונות והאנשים סומכים על התמיד ולזה הקב"ה עשה להם החצוצרות כדי שיתעוררו וישובו בתשובה ואין סומכים על התמיד שהעיקר בתשובה. ולזה הפסוק אמר לנו אחר וכי תבא מלחמה וכו' והרעתם בחצוצרות לומר לנו כשם שהחצוצרות הראשונים לצורך התשובה אף אלו לצורך התשובה. ולמה רק בחג? שבחג האדם מרגיש עצמו שהוא ברוך ה' לבוש יפה מאכל יפה ואינו מעיר בעוונו כמו שאמר הפסוק וישמן ישורון ויבעט ובחג אף העני מרגיש עצמו ברוך ה' כמו שאמר בגמרא כל ימי עני רעים. ושאל והרי איכא השבת והחגים שאף העני אוכל יפה ולובש יפה? ותירץ ששינוי המאכל גורם לו כאב הבטן ומעיו. וזהו למה תוקעים בשופר בראש השנה שאז הזמן היותר טוב של התשובה של היחיד. ולזה הקב"ה אמר לנו לתקוע בחצוצרות רק בזמן בית המקדש ששם אנו טועים ובחג משום שאז טועים יותר.

רבותי! חז"ל אמרו שוב יום אחד לפני מיתתך והאדם אינו יודע את עתו ולזה בכל זמן צריך לו לעשות חשבון לעצמו, וביותר שהקב"ה נותן לנו הטוב כדי שנוכל לקיים התורה והמצוות בנחת ולא אדם ימצא עצמו בטוב ישכח עצמו וישכח למה הקב"ה נתן לו הטוב ויתחיל לעשות מה שהוא רוצה, כמו שאמר משה רבינו להקב"ה אכן חטא העם הזה חטאה גדולה ועשו להם אלהי כסף ואלהי זהב. חז"ל שאלו והרי לא עשו רק עגל זהב? ותירצו שמשה רבינו אמר לו הקב"ה אתה שהנחתם לעשות העגל שנתת להם הכסף והזהב. ולזה צריך לו לחשוב יפה שהקב"ה הוא שנותן לנו כל הטוב ומי הוא השוטה שעדיין הוא אומר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. כל האנשים יודעים שהקב"ה הוא שמזיז כל דבר. וכמה עשירים היו ובלילה אחת שבו עניים וכמה עניים שפתחו עיניהם ומצאו ממון רב. ולזה האדם צריך לו לעשות רק הדבר שרוצה בו הקב"ה כדי שיתן לנו הטוב ומי הוא רוצה לטרוח בחייו! ולזה צריכים לשוב בתשובה והטעות שעשינו אותו נשתדל שלא לעשותו עוד.

חז"ל אמרו שיש שני מינים בתשובה, יש מי שישוב מיראה שירא מהעונש, שעוונותיו שעשה אותם בשוגג חוזרים למצוות ונוטל עליהם שכר, והעוונות שעשה אותם במזיד חוזרים לשגגות, העונש שלהם קל. ומי שחוזר מאהבה אף העוונות שעשאם מאהבה יהיו מצוות ונוטל עליהם שכר. אבל איך תהיה תשובה מאהבה תמיד שומעים יראת שמים ויראת ה' ר"ל מיראה וביותר שמאהבה אפי' שטעה יראה לו שלא עשה כלום שיאמר וכי בינינו אני והוא! אבל חז"ל פירשו איך תהיה מאהבה יראת הרוממות ר"ל כשאדם זוכר הכח של הקב"ה יהיה לבו תקפו לא מהעונש אלא מהכבוד שמכבד הקב"ה כמו שאנו רואים להבדיל אדם שפוגש עשיר גדול או שר גדול בבית המשפט אפי' שאינו עושה לו כלום לבו נשבר וכשיזכור הכוח של הקב"ה אז יהיה לבו נשבר הרבה וזהו מה ר"ל יראת שמים ירא מכוחות הקב"ה שברא השמים שהוא דבר גדול שאף אחד אינו יכול להגיע לו וכ"ש שלא יוכל לעשותו ואף התשובה מראית לנו כוחו של הקב"ה שמה שהיה האיש בטוביות שלו אינו משלם אדם שעשה עמו הרע על אותו הרע שעשאו עמו רק הקב"ה כשנעשה תשובה עוונותינו חוזרים למצוות ונוטלים עליהם שכר ולא יאמר האדם מה אני עושה האדם כל היום הוא נטבע בעוונות ולא מתעורר ולכן האדם כשעושה דבר צריך לו לחשוב אם יש בו איזה איסור או לא ואם אינו יודע ילמד או שואל לרב. יהי רצון שהקב"ה יעזרנו לשוב בתשובה ויתן לנו הטוב והשלום והבריאות ויבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.

פרשת בהעלותך

נצטווינו בפרשה שלושה מצוות עשה ושני מצוות לא תעשה.

מצוות עשה הן:

א} טמא בפסח שהוא אסור להקריב קרבן פסח בשביל שאסור לו להיכנס לבית המקדש או מי שהיה רחוק שמונה עשרה ק''מ ביום ערב פסח מירושלים ולא הקריב קרבן פסח יחוג פסח שני בארבעה עשר באייר.

ב} כשיעשה פסח שני צריך לאכול קרבן פסח במצות ומרורים.

ג} כשמקריבים הקרבנות תוקעים בחצוצרות.

מצוות לא תעשה הן:

א} מי שעשה פסח שני אסור להשאיר ממנו עד בוקר.

ב} פסח שני אסור לשבור את עצמותיו אלא יאכל אותו שלם.

בפרשה הורה לנו ה' יתברך איך להדליק את המנורה של המשכן ואהרון עשה כמו שציווה ה' יתברך את משה נרות המנורה צריך שיהיה אורם כנגד נר האמצעי שלא יאמרו האפיקורסים שה' יתברך זקוק לאור המנורה חס ושלום ורק עשויה לכבוד.

אחר זה מסופר שה' יתברך ציווה למשה להקדיש את הלויים לעבודת המשכן אחר זה מסופר שבני ישראל בחמישה עשר בניסן עשו את הפסח ויש אנשים שהיו טמאים ויאמרו למשה שגם הם רוצים להקריב קרבן פסח וכיון שהם טמאים אם כן אינם יכולים להיכנס לאוהל מועד כמו שכתבנו למעלה ויאמר ה' אל משה שאותם אנשים יעשו את הפסח בארבעה עשר באייר.

אחר זה מסופר איך היו נוסעים ואיך היו חונים בני ישראל שהיו הולכים על פי הענן אם הענן על המשכן סימן לחנייה ושם יחנו וישבו שם ואם עלה הענן מעל המשכן סימן לנסיעה ויסעו.

ה' יתברך ציווה את משה לעשות לו שתי חצוצרות אם יתקע באחת סימן לאספת הנשיאים ואם תקעו בשתיהם סימן לאספת כל העם ואם תוקעים תקיעה תרועה תקיעה יסעו המחנות הראשונות {עיין פרשת במדבר} ויחזרו ויתקעו עוד פעם ויסעו המחנות השניים ועוד תוקעים ויסעו השלישים ועוד תוקעים ויסעו הרבעים גם בשעת מלחמה תוקעים בחצוצרות וה' יתברך ירחם עליהם ויעזרם ויתגברו על אויביהם. ובחגים בשעת הקורבנות גם כן תוקעים.

בעשרים באייר בשנה השנית כשיצאו בני ישראל מארץ מצרים נסעו בני ישראל בסדר שאמר להם משה שבט יהודה הראשון ועמו יששכר וזבולון ויורידו המשכן בני גרשון ובני מררי ויסעו גם הם ואחריהם בני ראובן ושמעון ודן ואחר כך בני קהת ואחריהם שבט אפרים ומנשה ובנימין ואחריהם אחרונים שבט גד ואשר ונפתלי אחר זה מסופר שיתרו חותן משה רצה לחזור לארצו ומשה הפציר בו לשבת איתם אבל יתרו לא הסכים וחזר לארצו.

אחר זה מסופר שבני ישראל התחילו להתלונן ויחר אף ה' ותבער בם אש ותהרג את הרשעים ויתפלל משה אל ה' יתברך ותכבה האש גם הערב רב שיצאו איתם ממצרים {עיין פרשת בשלח} התחילו להתלונן ויאמרו שרוצים לאכול מאכל חוץ ממן שהיו טועמים בו כל טעם שהם רוצים ובני ישראל גם הם התחילו לבכות ולהתלונן כמו ערב רב והדבר הזה לא מצא חן בעיני משה וה' יתברך כעס הרבה ויאמר לו משה אני לא יכול לסבול את משא העם הכבד הזה ויאמר לו ה' יתברך תביא עמך שבעים זקנים לעזור לך ולבני ישראל תאמר שהוא נותן להם בשר.

יש שנים עשר שבט ואם יקח מכל שבט ששה זקנים יהיו שבעים ושתיים וה' יתברך אמר לו רק שבעים ואם יקח רק חמש יהיו ששים ולא שבעים מה עשה משה הביא שבעים ושתיים פתקאות שבעים פתק כתוב עליהם נשיא ושתיים חלק וכל זקן משך פתק מי שנמצא כתוב בה זקן יהיה זקן ומי שנמצאת הפתק שלו חלק סימן שה' יתברך לא בחר בו.

אלדד ומידד שהם משבעים ושתיים הזקנים חשבו שיש שני זקנים שיתביישו כשתמצא פתקם חלקה אז החליטו שלא ללכת וממילא ישארו רק שבעים ולא יצטרכו לגורל אבל ה' יתברך בחר בם שיהיו זקנים לכך השרה עליהם נבואה והם בתוך המחנה והיו מתנבאים ואומרים שמשה מת ויהושע מכניס את בני ישראל לארץ ישראל ויבא אחד ויגד למשה ויאמר לו אלדד ומידד מתנבאים במחנה ויהושע לא הרשה לו לסיים ויאמר למשה שיניח אותם בבית הסוהר ויאמר לו משה מי יתן כל עם ה' נביאים.  

ה' יתברך קיים הבטחתו והביא להם מיני עופות שהיו קוראים להם שלו והיה השלו מעופף למעלה מטר על הארץ כדי שלא יהיה קשה לבני ישראל לאוספם והשלו פרש על המחנה מהלך יום שלם שהוא כמעט ארבעים ק''מ והיה מסובב על כל מחנה ישראל ויאספו ממנו הרבה בני ישראל ויאכלו ממנו אבל הבשר עודנו בין שניהם וישלח בם ה' יתברך מגפה ומתו הרבה מהם.

אחר זה מסופר שמרים ומשה דברו על משה שהוא כמו שאר הנביאים וה' יתברך נראה אליהם ויתרעם עליהם לאמר איך חשבתם את משה כשאר הנביאים והלא משה הוא גדול מכל הנביאים שכשידבר עמו ה' יתברך נשאר עומד כאילו מדבר עם חבירו וכשעלה הענן ראה אהרון את מרים והנה היא מצורעת כשלג ויאמר אהרון אל משה תסלח לנו ותתפלל לרפואת מרים ויתפלל משה ויאמר לה' יתברך תשיב לי האם אתה מרפא אותה או לא ויאמר לו ה' יתברך שהיא תשב שבעה ימים מצורעת וישראל המתינו למרים עד שנתרפאה שהענן לא עלה מהאוהל {עיין פרשת.......} וזה בשביל שמרים המתינה למשה כשאמו השליכתו לים {עיין פרשת שמות} וזה שכרה שלקחה בעולם הזה חוץ מהשכר שיש בעולם הבא ואחר שנתרפאה עלה הענן ויסעו בני ישראל למדבר סיני.

ויש לשאול כמה שאלות:

א} אחר שהתרעם ה' יתברך על אהרון ומרים כתיב ''ויחר אף ה' בם וילך'' ויש לשאול והלא צריך הפסוק לכתוב זה בשעה שדברו וקודם שנתגלה עליהם?

ב} כתיב שם ''והאיש משה ענו מאוד'' ויש לשאול מה הכניס פסוק זה לכאן והלא לא אכפת אם דברו לשון הרע על איש ענו או גאה? ואם תאמר כדי שהמרגלים ילמדו מזה לקח {עיין פרשה הבאה} שרש''י פירש סמיכות פרשת מרים למרגלים שהפסוק בא לרמוז שהמרגלים היה להם להבין ולראות איך מרים דברה על משה שהוא עניו מאוד ולא אכפת לו אם דברו עליו או לא וגם היא שחינכה וגדלה אותו ואפילו הכי נענשה אבל הם לא למדו את זה ודברו לשון הרע על ארץ ישראל אבל המפרשים הקשו על פירוש זה של רש''י שאינו דומה כיון שמשה הוא בן אדם ולא עוד אלא שהוא נביא לה' יתברך אבל ארץ ישראל היא עצים ואבנים?

ברם נקדים עוד שאלה שאיסור לשון הרע הוא עוון חמור מאוד ואמרו  חכמינו זכרונם לברכה שאיסור לשון הרע הוא כשמדבר אמת אבל אם משקר נקרא מוציא שם רע שזה חמור יותר ויש לשאול למה אם כן המדבר אמת עוונו חמור? ולא עוד אלא גם השומע עוונו יותר חמור מהמדבר ולמה?

ברם עוון לשון הרע גורם את הדבר שהוא שנאוי מאוד אצל ה' יתברך שה' יתברך בשעת בריאת העולם ציווה על הארץ לפתוח את פיה במחלוקת קורח שהשומע שדברו עליו לשון הרע יצטער ולפעמים הולך ורב עם המדבר אף על פי שהמדבר מפסיד שמצוותיו הולכות למי שדבר עליו וכן המדבר לוקח עוונות מי שדבר עליו ואם כן מי שדברו עליו נהנה מזה ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שיש רב שעשה שאלת חלום בעניין זה והשיבו לו שהכול אמת אפילו הכי יש אנשים בעלי חמה כששומעים מי שדבר עליהם לשון הרע מיד מתמלאים חמה ועושים מחלוקת ואפילו אם אינם עושים מחלוקת שומרים את זה בלבם ועובר על הפסוק ''לא תשנא את אחיך בלבבך''.

לכן עוון לשון הרע הוא חמור מאוד ואם כן צריכים המרגלים ללמוד שהלשון הרע מביא את המחלוקת וכדומה ולכן אמר הפסוק ''והאיש משה עניו מאוד'' שאינו מקפיד אם דברו עליו לשון הרע או לא ואינו עושה מחלוקת בשביל זה ואפילו הכי מרים נענשה כשדברה עליו ואם כן המרגלים צריכים ללמוד מזה קל וחומר ומה משה שאינו מקפיד ואינו עושה מחלוקת נענשה מרים כשדברה עליו הם כשידברו על ארץ ישראל לשון הרע ועל ידי זה גורמים מחלוקת שבני ישראל יחלקו ויריבו עם משה ויתרעמו על ה' יתברך וכמו שקרה כן לבסוף כל שכן שישמרו לשונם ולא ידברו לשון הרע ולכן אמר הפסוק לבסוף ''ויחר אף וכו',, ללמדינו שהבעיות שיצאו מזה הם אחרי דיבור לשון הרע ולא בשעת הדיבור.

ויהי רצון שה' יתברך ירחיקנו ממחלוקת ויעזרנו לשמור תמיד את פינו ויקיים בנו מאמר הפסוק ''שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו'' וישפיע עלינו בריאות טוב ושלוה וישלח לנו משחינו במהרה אמן!!!