הח

הקדיש של אברהם אבינו                                                                                                                       יוחאי ארגן אירוע בבית תמחוי בשכונת התקווה בתל-אביב, שבו הוקרן סרט על בית המקדש, ופגש את חיים, אחד מאחראי המקום, יהודי מאיר פנים ובעל זקן לבן עם כיפה גדולה ולבנה המתנוססת על ראשו. הם שוחחו והיהודי הלבבי סיפר לו שבצעירותו עבד כמסגר ואילו כעת הוא אחראי על בית התמחוי. לאחר מכן שאל חיים בבת-שחוק: "מתי לדעתך חזרתי בתשובה?"  

יוחאי המופתע השיב: "אני לא מאמין שחזרת בתשובה! אתה נראה כמו אחד שנמצא לפחות אלף שנים בקדושה, אבל אם אתה אומר, אז חזרת לפני עשרים שנה לפחות".  

חיים צחק: "איפה, אתה רחוק רחוק מהאמת..."

"מה?! פחות?! חמש-שש שנים?"

חיים צחק בפה מלא, ויוחאי ביקש: "נו, אל תמתח אותנו... תגיד כמה זמן".

"חמישה חודשים..."

יוחאי נדהם: "לא! לא יכול להיות!"

"טוב, תשאל את האנשים כאן..."

יוחאי שאל מישהו סמוך והוא אישר את דברי חיים.

"תשמע, רבי עקיבא חזר בתשובה בגיל ארבעים והפך לצדיק גמור, אבל אתה נראה

קרוב לששים..." 

"אתה יודע מי החזיר אותי בתשובה?"

"בטח שמעת איזו קלטת, או קראת איזו חוברת..."

"אתה רחוק. מי שהחזיר אותי בתשובה היה אברהם אבינו..."

"נו. אני רואה שהחלטת לעשות ממני צחוק..." 

ואז החל חיים לספר את סיפורו. 

"תדע לך שרק אברהם אבינו היה מסוגל להחזיר אותי בתשובה! כיום אני בן חמישים וחמש. עוד מימי ילדותי בעיראק הייתי רחוק מהקדושה. אמנם סבי היה דתי מאוד, אבי הרבה פחות ואילו אני - כמעט שום דבר. כאשר עלינו לארץ ונאלצנו להתמודד במלחמת הקיום, התרחקתי עוד יותר, עד שהייתי מרוחק בתכלית הריחוקמאלוקים. 

בגלל שמטבעי אני אדם ישר, לא רציתי להעמיד פנים שאני אדם מאמין והשתדלתי לחיות בלי שום התחשבות בענייני הקדושה. לא שמרתי שבת, לא קיימתי ליל-סדר, וביום כיפורים לא צמתי, אפילו אכלתי חזיר לתיאבון. אם אני כבר חילוני, אז עדיף שאהיה חילוני עד הסוף! אני לא רוצה לעבוד על אנשים ובטח שלא על אלוקים.   

לא פשוט להיות חילוני גמור בשכונת התקווה, שבה רובם מסורתיים ולא חסרים דתיים ואפילו חרדים, ובשנים האחרונות יש גל של חזרה בתשובה. אבל אני הייתי מחוץ לעסק. כל מי שניסה לדבר אתי, בקשתי שיעזוב אותי במנוחה. טענתי תמיד שלא עשיתי רע לאף אחד ולכן אין לי צורך להתפלל. מדי בוקר הלכתי למסגרייה וחזרתי לביתי מדי ערב. ליד ביתי נמצא בית-כנסת ישן. ולפעמים, כאשר חזרתי מהעבודה, היה הגבאי יחזקאל פונה אלי: "חיים, תעשה טובה, אנחנו רוצים לומר קדיש! רק תענה אמן ותלך..."    

סירבתי באופן נחרץ.

"תעשה טובה. רק דקה, אתה עשירי!..."

"בחיים לא!" עניתי, והם נאלצו להמשיך לחפש להם מישהו אחר.

הדבר נשנה מדי פעם. ציפיתי שהגבאי יתייאש ממני ולא יפנה אלי יותר, אבל הוא לא וויתר. בכל פעם ביקש, כמעט התחנן שאשלים מנין, אבל אני הייתי בשלי: אני לא נכנס לבית-כנסת! כך התנהלו חיי. התבגרתי, ולא נראה כל שינוי המסתמן באופק.  

באחד הלילות, חלמתי חלום מיוחד.  

ראיתי את עצמי חוזר מהעבודה כמדי יום וחולף על פני בית-הכנסת השכונתי. מישהו ניגש אלי, הפעם לא הגבאי יחזקאל, אלא יהודי הדור פנים עד מאוד, בעל זקן לבן וארוך, לבוש ג'לביה לבנה ועל ראשו כיפה לבנה. למרות שלא ראיתיו בימי חיי, ואף יהודי בימינו לא ראה אותו, ידעתי מיד מיהו: אברהם אבינו! אל תשאל אותי איך ידעתי שמדובר באברהם אבינו. בחלום אנחנו יודעים באופן טלפתי דברים נסתרים שאיננו יכולים לדעת במציאות. 

הוא פנה אלי ברוך ובאהבה: "חיים, בוא תשלים לנו מנין!" 

עכשיו אני שואל אותך: איך אפשר לסרב לאברהם אבינו?! איך יהודי יכול לסרב לאברהם אבינו?! נכנסתי אחריו לבית-הכנסת. הבטתי סביבי ונדהמתי. בית-הכנסת היה ענקי, ממש אינסופי ומלא באורות נפלאים, לא גשמיים, אלא רוחניים, נעימים מאוד. מתפלליו לא היו המתפללים הרגילים, אלא אנשים מזוקנים ובעלי הדרת פנים, זוהרים. כולם לבשו ג'לביות לבנות כמו אברהם אבינו. לא הכרתי את רובם, אבל הכרתי בכל זאת את אלו ששמעתי עליהם במהלך חיי. פרט לאברהם אבינו, היו יצחק אבינו ויעקב אבינו. הכרתי גם את הרמב"ם, את רבי נחמן מברסלב ואת הבן-איש-חי, שאת תמונתו הכרתי עוד מימי ילדותי בבגדד.    

הבנתי שכל הצדיקים של עם ישראל בכל הדורות נמצאים במקום הזה, שזהו המדור העליון של גן-עדן. כולם עסקו בהשגות רוחניות עילאיות ופניהם הפיקו חכמה ואושר. אז ניגש אברהם אבינו, שכולם כיבדוהו במיוחד, אל תיבת השליח-ציבור והחל לומר קדיש: "יתגדל ויתקדש שמיה-רבה..."

מה יכולתי לעשות, כשאברהם אבינו אומר קדיש לפני כל הצדיקים?! עניתי עם כולם:

"אמן!", ואז התרחש דבר מופלא. קולות עליונים נשמעו לפתע בוקעים מרמקולים אדירים, שאין כדוגמתם בעולם הזה: "חיים חזר בתשובה! חיים חזר בתשובה!" 

לא ידעתי איך להגיב. יהודי פשוט כמוני ועוד אחד המתכחש לכל המצוות, מתפרסם בעולמות העליונים בזכות עניית "אמן" אחת פשוטה. לפני שהבנתי מה קורה, ראיתי שכל הצדיקים מתקרבים אלי ומקיפים אותי במעגלים ופשוט רוקדים סביבי, ממש רוקדים לכבודי. מצד אחד הייתי מאושר, ממש ברקיע השביעי, אבל מצד שני הרגשתי לפתע שאני מגושם לגמרי. הבטתי בבגדי העבודה המלוכלכים שלי וחשתי בושה נוראה על הווייתי הרחוקה לגמרי מהקדושה. איך אני עומד מגולח, ללא כיפה וללא טלית קטן, ומסביבי רוקדים קדושי עליון כאלו?! 

אברהם אבינו המשיך את הקדיש: "... בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל, ואמרו אמן!..." 

עניתי "אמן", ושוב נשמעו הרמקולים האדירים ביתר שאת: "חיים חזר בתשובה! חיים חזר בתשובה!" 

כאב הבושה שוב צרב את נשמתי. ואז כאשר חשתי שאני כמעט נגמר, התקרב אלי אברהם אבינו בחיוך, הניח על ראשי כיפה לבנה והלביש עלי טלית קטן. הרגשתי שהבושה מתחילה לחלוף, אבל מראה פני המגולחות עדיין העיק על נשמתי המתייסרת. אברהם אבינו המשיך להביט בי והצדיקים המשיכו לרקוד מסביבי ולאחר כמה שניות הרגשתי תחושה מוזרה בלחיי... הן החלו לצמח שערות לבנות... מעולם לא היה לי זקן, ולפתע בן-רגע צומח לי זקן ועמו גם פיאות... תוך כמה רגעים היו לי זקן ופיאות בדיוק כמו לכל הצדיקים מסביבי! הבטתי על בגדי עבודתי המלוכלכים וראיתי שהפכו בדרך פלא לג'לביה צחורה. נראיתי בדיוק כמו כל קדושי העליון וכל תחושת הבושה הנוראה הפכה לאושר עילאי, שאיני מסוגל לתאר לך...

 ואז בדיוק הסתיים החלום.  

מצאתי את עצמי מוטל על מיטתי לפנות בוקר, ונוכחתי שאני אותו אדם. כלום לא השתנה. ואז מיד, אבל מיד, החלטתי לחזור בתשובה! לא היו לי שום לבטים וספקות. חלום אחד פעל את כל הפעולה. החלטתי שבבוקר אלך לקנות כיפה וטלית קטן וכן סידור להתפלל.  לא הצלחתי להירדם עד הבוקר. אז יצאתי מביתי ולפתע ראיתי מולי שכן חסיד ברסלב, שניגש אלי ומבלי לומר מילה הלביש על ראשי כיפת ברסלב לבנה, מעשה שלא העז לעשות מעולם. קראתי בפליאה: "מאיפה אתה יודע?", השכן, שידע על ריחוקי הרב מהיהדות, צחק: "מה אני יודע?! אני לא יודע כלום. פשוט התחשק לי לשים לך כיפה על הראש, אם תרצה או לא..."  

פירש רש''י זכרונו לברכה מגודל חבת ה' יתברך לעמו ישראל ציווה את משה לפקד אותם כמצה פעמים פעם כשיצאו ממצרים ופעם אחר שמתו הרבה מהם בעוון העגל ופעם כשרצה להשרות שכינתו ביניהם.

ויש לשאול האם ה' יתברך לא יודע כמה חשבון בני ישראל כדי לצוות את משה לפוקדם ואם כדי להראות חיבתו להם והלא כבר עשה להם הרבה נסים ונפלאות כשהיו במצרים ובקריעת ים סוף ומלחמת עמלק והורדת המן והקיפם בענני הכבוד ונתן להם התורה?!

ונקדים מאמר רבותינו זכרונם לברכה בגמרא שכשרצה ה' יתברך להפוך את סדום ועמורה ואדמה וצבויים הציל את לוט בזכות אברהם. וכשיצא לוט מסדום אמרו לו המלאכים שימהר הרבה כדי להתרחק אמר להם שאינו יכול למהר ובקש מהם לשבת בצוער ''כי מצער היא'' ופירשו רבותינו זכרונם לברכה ''כי מצער היא'' פירוש שהיא עיר קטנה ואין עוונותיה גדולים ויכולים המלאכים להמתין עד שיתרחק לוט ואחר כך יחרבו אותה ושמעו לו המלאכים ויחרבו אותה אחר כך כשהגדישו עוונותיה את הסאה מכאן למדו חכמינו זכרונם לברכה שטוב לאדם לגור בעיר קטנה שאז עוונותיה מצער ואינם גדולים. וכעין זה פירש בספר מעינה של תורה מה שאמר הפסוק בפרשת בחוקותי ''ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו'' ויש לשאול אם חמשה יכלו לנצח מאה פירוש שכל אחד כנגדו עשרים איש ואם כן מאה יכולים לנצח רק אלפיים ולא רבבה? ותירץ שמאה עושים מצוות זכותם מתרבית וגדלה ויכולים לנצח אפילו רבבה אפילו שמן הדין מגיע להם רק אלפיים. ויוצא מזה שאם המקום הוא מקום רשעים יש להשתדל לשבת רק בערים קטנים שאז עוונותיהם קצת שלא יוזק הרבה ואם אותו מקום הוא מקום תורה ומצוות יש לדקדק לגור רק בעיר גדולה שאז מצוותיה מרובים ויהנה מהשפע המרובה שיורד. ולפי זה מתיישבת השאלה בפרשת דברים שאמר הפסוק ''ה' אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם'' ויש לשאול מה הועיל משה בברכתו והלא ה' יתברך מברך אותם כמו שאמר ''ויברך אתכם כאשר דבר לכם''? והתשובה לפי דברינו ברורה שאמר להם משה ''ה' אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים'' פירוש שישבן בערים שמרובים בבני ישראל ואז ייהנו מהשפע הגדול שיורד בעולם כמו שסיים ''ויברך אתכם'' וזה בתנאי ''כאשר דבר לכם'' פירוש כשישמרו תורה ומצוות.

וזה כוונת רש''י בפרשתינו שכתב ''מתוך חבתן מנה אותם'' פירוש שה' יתברך מתוך חבתו לעמו ישראל שהיו צדיקים כשיצאו ממצרים שהרשעים מתו בשלושת ימי החושך והצדיקים יצאו והכשירם ה' יתברך והוציאם מתוך תשעה וארבעים שערי טומאה כדי לקבל את התורה וכן אחר שחטאו בעוון העגל ומתו החוטאים והשאר חזרן בתשובה וניצולו חזר ומנאם להראותם שאף על פי שהם עם רב שהאנשים בלבד היו כשש מאות אלף ובצירוף הנשים והילדים מונים כחמשה מליונים כיון שהם צדיקים יגורו ביחד ויוסיפו בשפע העולם.

אחי היקרים!!! ערינו זרבה קטנה היא וגם מצוותיה מצער וכדי לעשות הרבה מצוות ולהוריד שפע לערינו צריכים להוכיח איש את רעהו שיעשו מצוות ולבל יעשו עברות שצוער אף על פי שהיא עיר קטנה נחרבה בסוף על ידי שהגדישה את הסאה ולכן בל נגדיש סאת ערינו בעוונות ולהיפך נגדיש הסאה במצוות ונחייה ברוחה בעולם הזה וגם נירש עולם הבא שכל העולם רוצים לחיות בלי בעיות ולכן צריכים להזהר וגם להזהיר את חבירנו ולהוכיחם לבל יעשו עבירות ובפרט בעברות שאדם דש בעקיביו ונראים לו כאילו הם התר ולא איסור ומתרגלים לאותם עבירות ומוסיפים עליהם עוד עבירות אחרות וכן על זה הדרך ואם בהתחלה היינו מוכיחים אותם שזה אסור לא היו ממשיכים בעוונותיהם ולא יתגלגלו עוד עבירות אחרו על ידם ויעברו עליהם בשאט נפש ונראים להם כהיתר.

וכמו שקרה במוצאי שבת שקרתה מחלוקת ומריבה עצומה ואם בתחילה עצרו המחלוקת לא הייתה קורה מריבה ומכות. וכן בהרבה דברים אחרים שכל אחד אומר שלום עליך נפשי ולא יוכיחו את חבריהם העוברים ולא יודע שהוא גם יוזק בעוון זה.

וכן הבנות שיוצאים ומטיילים בלילה ברובע בזמן מאוחר ויש שגם מדברים עם הבנים ואומרים שאין זה אסור. והם טועים שזה אסור ואם עצרו אותם מתחילה לא היו ממשיכים.

וכן הדיבור בבית הכנסת שהיו בתחילה מתפללים רק מדברים קצת ואחר כך היו להיפך מדברים הרבה ומתפללים רק קצת אם נשאר להם זמן תפילה ואם מתחילה כשהיו מדברים השתיקו אותם לפחות היו מתפללים ולא יגיעו למה שהגיעו עכשיו שאינם מתפללים כמעט ורק מדברים כאילו חס ושלום בית הכנסת היא בית קפה וזה חוץ מהעוון שהם מדברים בבית הכנסת שכתוב בזוהר מי שמדבר בבית הכנסת אין לו חלק באלוהי ישראל שזה עונש קשה מאוד מאוד.

וכן אותם שאוכלים ברחובות קריה ואינם נוטלים ידיהם לא מים ראשונים ולא מים אחרונים וכן לא מברכים ברכת המזון אם לא נגיד גם ברכה ראשונה אם מתחילה הוכיחום ואמרו להם שלא לאכול ברחובות והיו אוכלים בביתם היו נוטלים ידיהם מים ראשונים ואחרונים ומברכים ברכה ראשונה וגם ברכת המזוןם כדת וכדין. וכדומה הרבה דברים שעד שלא שקעה שמשה של עבירה אחת מיד מתעוררת עבירה שנייה וכן הלאה ואם עצרום מתחילה לא היו מגיעים למה שהגיעו.

ויש שאומרים שאין זה עניינם וזה ענין רב העיר שיתקן ויוכיח את בני העיר וזה טעות מרה שהפסוק אמר ''הוכיח תוכיח את עמיתך'' וזה שייך לכל אחד מבני ישראל ולא רק לבני העיר ועוד שרב העיר אינו יכול לבדו לשאת במשא העיר וצריכים לעוזרו להוכיח את מי שרואים אותו שעושה עבירות ולפחות כל אחד יוכיח בני משפחתו ויקלו מעול הרב. נכון שיש אנשים שמתעוררים וחוזרים בתשובה וה' יתברך יברך אותם ויעזרם הלאה להמשיך בקיום התורה והמצוות אלא שיש עוד הרבה שנטמעו ועוד הרבה שהם בתחילת הטמיעה וחושבים שהם בני חורים ואין זכות לאף אחד להוכיחם ואלה צריכים להבין שאין הקהל מרוצה ממעשיהם ומבקשים למושכם ולהחזירם בתשובה ואין להם הזכות לומר להם מה אכפת להם מהם כיון שהם מפחיתים מהשפע היורד בעולם כמו שכתבנו בפרשה הקודמת שמי שעושה עבירה מפחית השופע שיורד לעולם עליו ועל בני עירו וכן מי שעושה מצוה מוסיף השופע עליו ועל בני עירו.

ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו להתגבר על יצרנו הרע ונעשה ונקיים רק מצוות ונתרחק כמטחוי הקשת מהעבירות ואז יגאלינו בזכות זה גאולה שלמה בקרוב!!! 

רש"י ז"ל בתחילת הפרשה פירש על החשבון שצוה הקב"ה למשה לחשוב ישראל מתוך חבתן לפניו מונה אותם בכל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנאן לידע הנותרים וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן ובא' באייר מנאם. יש להקשות בדברי רש"י שהיה לו לומר מרוב חיבתן ולא מתוך? ועוד לפי דברי רש"י שמנאם אחר העגל משום שנפטרו מהם היה לו למנותם אחרי מעשה בעל פעור ובנות מואב שאז נפטרו 24000 ולא בזמן העגל שנפטרו רק 3000? ועוד שדבריו נראים הפוכים בתחילה אמר כשרוצה להשרות שכינתו עליהם מנאם ואח"ך אמר שבאחד בניסן הוקם המשכן ולא מנאם רק אחרי חודש.

אולם רש"י ז"ל כל מלה ומלה שכותב אותה מכוין בה דבר, רש"י ז"ל כתב מתוך חבתן לפניו מונה אותם בכל שעה ר"ל שבשעה שיהיו חביבין לפניו ולא כעסן עליהם מונה אותם שמכניסם במנינו כמו שאמר הפסוק וקשר רשעים אינו מן המנין. צדיק גוזר והקב"ה מקיים אבל אימתי נהיה חביבין רש"י ז"ל אמר לנו כשיצאו ממצרים מנאן ר"ל אף כשיצאו ישראל ממצרים היו חביבין לפניו אפי' שהיו טבועים במ"ט שערי טומאה. למה? חז"ל אמרו בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים. מה עשו נשים אלו? ותירצו שבני ישראל באו בני ישראל יצאו, שלא נתערבו עם הגויים. האנשים אינה ראיה שהיו עסוקים בעבודתם ואין להם זמן, והזכות הזה נקרא רק על הנשים שאפי' שהיה להם זמן ואפ"ה היו צנועות כדי שבני ישראל באו בני ישראל יצאו.

וכשנפלו בעגל מנאן לידע הנותרים שבעגל הפסוק אמר וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק שעשו השלשה עבירות היותר חמורים שהם עבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים ואמרו כשהפסוק אומר העם כוונתו על הערב רב שישראל לא עשו כלום מזה, ונענשו משום שלא מחו בידם והניחום לעשות ר"ל מסכימים להם. ולזה מנאן בעגל לומר לנו שעדין הם חביבין עליו שעדין הם צנועות והנשים לא נשתתפו בעגל. וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן ר"ל כשעשינו המשכן והקב"ה השרה שכינתו עלינו מנאן עדיין חביבין לפניו ונחשבים עם המנין. וכדי שלא יטעה האדם ויפרש כדרך הפשט שהקב"ה מנאן כדי לידע הנותרים סיים ואמר בא' בניסן הוקם המשכן ובא' באייר מנאן ר"ל שכוונתו כאן לא על החשבון אלא שהם היו חביבין לפניו והם מן המנין שאז היו קדושים וצנועות. והשרה שכינתו קודם החשבון שהשכינה אינה שורה על האדם שאינו קדוש. והיסוד של הקדושה הוא הצניעות כמו שכתב רש"י ז"ל בפרשת קדושים שאחרי מעשה בעל פעור ובנות מואב אז נחסרה הצניעות ולא היו חביבין לפניו ולא מנאן.

רבותי! כמו שאנו רואים שהצניעות היא היסוד שלנו והיא שהוציאה אותנו ממצרים והיא המדרגה הראשונה כדי שבנינו יתרגלו ביראת שמים. ידוע המאמר שאמרו חז"ל שהזכות של אבותינו שיצאו ממצרים קודם הזמן הוא שלא שנו לשונם ושלא שנו שמם ושלא שנו מלבושם. וכל אלו משום שהם משפיעים ביראת שמים על הבנים. לשונם שלא היו מדברים לשון הרע או שבועות או קללות ואירורים, כמו שאמרו חז"ל מגילות היו לאבותינו במצרים מיעקב אבינו והיו משתעשעין בהם בשבת ר"ל בזמן הפנוי היו לומדים התורה שהיא לשוננו. שמותם שהשם ישפיע על הבן מה יגדל. ולבושם שהצניעות של הנשים היא המדרגה הראשונה כדי שהבן יגדל ביראת שמים, ולזה נשמתם היתה קדושה ויכולה לקבל התורה. ולזה יצאו ממצרים אפי' שהיו טבועים במ"ט שערי טומאה שהיהלום לפי מה שהוא מתלכלך בקצת קנוח יחזור ויבריק כמו שהיה.

רבותי! יש דברים שאנו אין מרגישים בהם ונראים לנו שאין בהם כלום אולם כשבאו אחיותנו המבקרים העירו אותנו בדבר חשוב שהצניעות בג'רבא שהיא עיר הצניעות נחסר הרבה אם מהשער שהיו קוצצים אותו ומניחים אותו מגולה מאחור שהוא אסור גמור וחוסר צניעות שאסור לו לאדם לקרוא נגדו שמע ישראל ואפי' נגד אשתו, ועכשיו בלא שמקצצים אותו מניחים אותו מגולה ויאמר לך למה מפנים מותר שתי אצבעות? אף זה לא התירו אותו רק משום מנהג שתי אצבעות מפנים לבד, ותלך למקומות אחרים יאמר לך חוסר צניעות ואנו מוסיפים כפי מה שאנו רוצים, שנה או שנתים יהיה כולו מגולה. ואם מצד המלבוש כולו צר ואם מצד האיפור וכוסמיתיק עמוק מאד שמושך העין או מלבוש אחר שמושך העין של האנשים, זה כולו אסור וחוסר צניעות. וחוץ מזה משפיע על הבנים שיגדלו בדרך לא טובה.

אדם שאל אותי וכי הנשים שלכם אינם מוצאים חן בבעליהם! או רוצים להחריב לכם העתיד שהבנים יגדלו בדרך לא טובה. מספרים בגמרא על רבי יוסי בר אבין שהיה לומד אצל רבי יוסי המן יוקרת, שנה והלך ללמוד אצל רב אשי, כשידע רב אשי שהוא רבי יוסי בר אבין אמר לו למה שנית? אמרו לו ירא ממנו שלא רחם על בנו ובתו. ואיך מעשה בתו? פעם מצא אדם שנוקב בחומת ביתו אמר לו למה אתה עושה ככה? אמר לו רבי אם לא אזכה לקחת בתך לכל הפחות אזכה לראותה. אז רבי יוסי המן יוקרת נכנס לבתו ואמר לה את מנחת הבני אדם לעשות עבירות שובי לעפרך, ונפטרה בתו.

מכאן אנו לומדים שני דברים א} גודל העוון של האשה הלובשת או תעשה דברים שמושכים העין. בתו שלא עשתה כלום מזה אמר לה שובי לעפרך. ב} אין אומרים למה דבר זה אסור או מה יש בו, שרבי יוסי בר אבין היה חכם גדול מאד ולא אמר לרבי יוסי מן יוקרת למה עשית ככה או איך שהוא רבו ויודע יותר ממנו, נבוא אנו ונשאול על הרבנים ששעה אחת מלמודים כפי שנה מלמודינו, ולמדו שלשים או ארבעים שנה למה אמרתם אסור? או מה יש בו? אמרו לנו האשה צריכה לכסות כל ראשה ללא שום ויכוחים. נתנו לנו תוארים במלבוש של הנשים וצריכה שלא תלבש או תעשה דברים שמושכים העינים של האנשים. צריכים לעשות ללא שום ויכוחים וכי האנשים האלו מוחם גדול יותר מהחכמים שלפנים! התנאים והאמוראים והגאונים שאין אנו באים אפי' הצפורן של הרבנים של זמנינו וכ"ש של הרבנים שלפנים.

על האנשים האלו אמר שלמה המלך ע"ה במשלי דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ. עושים האיסור בפני הכל ויאמר אני צדיק, כשעושים ככה חושבים שנקראים מודרן. לא! יצר הרע קודם ליצר הטוב בשלש עשרה שנה ר"ל הם מאוחרים שלש עשרה שנה. האשה אומרת לולי בני יהיה כרבי רפאל או כרבי צמח או כרבי עובדיה, עשית משהו כדי שיעלה כמותם עשית המדרגה הראשונה! התוכחת על בעליהם שמניחים אותם לעשות ככה שאומרים אין יכולים לדבר עמהם כלום מפני שלום בית. ואחרי שיגדלו הנערים תשמע הצעקות בשפוך. איפה השלום בית? אם הוכחת מעט מתחילה לא יותר טוב! ושלום בית יהיה על בוריו ויבוא ויאמר הילדים קשים הרבה לא יכולתי להתגבר עליהם. עכשיו שהתעוררת, אם התעוררת מתחילה לא יותר טוב! אם הוכחת על אשתך הנך מוצא נשמה שמקבלת מוסר ושומעת אותך ותנוח אותך בזקנותך ותראה הקדושה שבבניך ותהיה שמח לא יותר טוב! זה קצת דברים ממה שצריך לומר שיש הרבה דברים שצריך לאומרם על דבר זה. כל הקהל צריכים לעשות יד אחת לעצור הדבר הזה שהוא נגדל יום אחר יום ואז נקרא שעשינו לבנינו המדרגה הראשונה של חנוכם ביראת שמים ואף הקב"ה יעזרנו בחנוכם וישלח לנו הטוב והשלום והבריאות ויבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.          

פרשת במדבר

ה' ציווה את משה רבינו למנות את בני ישראל על ידי שכל אחד יתן מחצית השקל שאסור למנותם בנפשות שיש בזה חשש עין הרע.

חשבון כל השבטים שוה חוץ משבט לוי חשבון השבטים רק לאנשים גיל עשרים שנה ומעלה והנשיאים עזרו למשה בזה והחשבון עלה:

שבט ראובן 46500.

שבט שמעון 59300.

שבט גד 46050.

שבט יהודה 74600.

שבט יששכר 54400.

שבט זבולון 57400.

שבט אפרים 40500.

שבט מנשה 32200.

שבט בנימין 35400.

שבט דן 62700.

שבט אשר 41500.

שבט נפתלי 53400.

בסך הכול: 603550.

אחר זה ציווה ה' יתברך את משה לצוות לשבטים שבשעת הנסיעה צריך דגל לכל שבט ויסעו מסודרים סביב המשכן.

הראשון שבט יהודה ועמו שבט יששכר וזבולון. והם ילכו הראשונים אחר שיעלה הענן מעל המשכן והם יהיו במזרח ומניין אלו השבטים 186400.

בדרום הולך השני שבט ראובן ועמו שבט שמעון וגד ומניינם 151450.

במערב שבט אפרים ומנשה ובנימין ומניינם 108100.

בצפון שבט דן ואשר ונפתלי ומניינם 157600.

עוד ציווה ה' יתברך למשה שהלויים יעבדו בבית המקדש עם אהרון הכוהן ועבודתם היא שמירה ושירה ומשא המשכן בעת הנסיעות.

אחר זה ציווה ה' יתברך למנות הלויים מבן חודש ומעלה ונמצא מניינם 22000. גם ציווהו ה' יתברך למנות הבכורים מבני ישראל ונמצא מניינם 22370.

קודם שעשו בני ישראל את העגל רצה ה' יתברך שהבכורים הם שישרתו בבית המקדש כיון שהציל אותם במכת בכורות שהרג בכורי מצרים והציל בכורי ישראל אבל כשעשו בני ישראל את העגל ועימהם הבכורות ורק הלויים לא עשו עימהם החליט ה' יתברך שהלויים ישרתו במקום הבכורות ולכן אמר למשה שהלויים יהיו במקום הבכורות וכיון שהבכורות יתרים 370 איש לכן צריכים היתרים לשלם פדיון חמשה שקלים וכדי שלא ישתמטו מלשלם שכל אחד אומר שלוי במקומו לכן עשה להם משה גורל שלקח 22000 פתק וכתב עליהם לוי ו370 פתקים כתב עליהם 5 שקלים וכל אחד ואחד מהבכורות הוציא פתק מי שנמצא כתוב על פתקו לוי נפדה על ידי לוי ואינו צריך לשלם ומי שנמצא כתוב על פתקו חמישה שקלים לא נפדה על ידי לוי וצריך לשלם פדיון. אחר זה נצטווה משה רבינו למנות את הלויים מבן שלושים שנה כדי שישרתו בבית המקדש. 

בתחילת הפרשה פירש רש''י הפסוק ''וידבר וכו' במדבר סיני באחד לחודש'' מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנה לידע הנותרים וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאן ויש לשאול למה רש''י בפרשת פינחס כשמשה ואלעזר הכוהן מנו את בני ישראל לא פירש כן רש''י אלא פירש זה דומה לרועה שבאו זאבים על עדרו וטרפו ממנו וכשהלכו מנה את הנותרים ואם תאמר שסמך רש''י שהקורא ילמד מה כתב כאן ויבין אם כן למה אמר שבאחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנה את בני ישראל והלא זה מפורש בפרשה שבאחד בניסן הקים משה את המשכן ובפרשתינו כתיב ''באחד לחודש השני בשנה השנית'' ולמה אם כן כתבם רש''י ועוד למה כתב את זה כשמנה כמה מתו בזמן העגל ועוד מניין לו לרש''י שמתוך חיבתן מנאם שמא יש לו טעם אחר?

ברם רש''י נשאלת לו שאלה למה באר הפסוק שאמר ה' יתברך למנות את בני ישראל באחד באייר ואילו בשאר המנאות לא כתב התאריךוכאן תלה רש''י שבאחד בניסן הקימו את המשכן ואחר זה מתו נדב ואביהוא ורוצה לומר שנסלח להם עוון העגל במיתת שני בני אהרון שהיו צדיקים ובפרט שמאותו זמן היו מקריבים קרבן תמיד לכפר על עוונותיהם שהתמיד של בוקר מכפר על עוון הלילה שלפניו ותמיד של ערב מכפר על עוון היום שלפניו וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה לא נחרבה בית המקדש אלא על ידי שבטלו התמיד. ידוע המעשה שבזמן בית שני היו בני ישראל מורידים מהחומה קופה מלאה זהב לאויב ובתמורה נותן להם כבש והיו מקריבים אותו לקרבן תמיד וכך היו עושים פעמיים בכל יום אחד לתמיד של בוקר והשני לתמיד של ערב היה שם זקן אחד אמר לאויב אם אתם נותנים להם את הכבשים להקריב הקרבן אי אפשר לכם לנצח שהקרבן מכפר על עוונותיהם מה עשה האויב כשהורידו לו את הקופה כנהוג לקח את הזהב ובתמורה העלה להבם חזיר וכשנעץ החזיר צפורניו בחומה נזדעזעה ירושלים ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה וכשבוטל התמיד ניצח האוב וחרב בית המקדש.

וממה שכתב הפסוק התאריך משמע שמנה אותם בשביל היותם צדיקים ורק מאהבת ה' יתברך מנה אותם שאין כאן סבה אחרת כמו מעשה העגל וזמרי בן סלוא שמתו מהם ולמה אם כן מנאם כאן אלא כדי ללמדינו שמאהבת ה' יתברך מנאם ומכאן למדים שבכל פעם שמנה ה' יתברך את בני ישראל אפילו בזמן העגל וזמרי בן סלוא שמתו מהם מכל מקום זה נובע מאהבת ה' יתברך ולכן כתבה כאן רש''י משום שרש''י למדה מפרשתינו ממה שציווה ה' יתברך למנותם באייר בלי סבה ולכן כתב רש''י באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם ללמדינו שמכאן למד את זה.

אחי היקרים!!! עכשו יותר מחודש שנפטרו שני צדיקים שהייתה זכותם מגינה עלינו ידוע שמיתת הצדיק מכפרת על עוון הדור בימי קדם כשהיה בית המקדש קיים היו הקורבנות מכפרים על העוון ועכשיו שנחרבה בית המקדש אין אנחנו יכולים להביא קרבנות לכפר עלינו וגם מיתת הצדיקים אינה בידינו כדי לכפר עלינו ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שבזמן הזה התפילה היא במקום הקרבנות והיא מכפרת ואין אף אחד בערינו שאינו מקווה שה' יתברך ישגיח עלינו ויעזור לנו כמו שהיה עוזר בימי קדם לאבותינו כשהיו במדבר ועכשיו יש הזדמנות לפנינו שנפטרו שני צדיקים שכולם יודעים את גודל צדקתם אבל עדיין חסר קרבן התמיד שיש לנו תמורתו שהיא התפילה. לכן עלינו להזהר בתפילה כדי שה' יתברך ישגיח עלינו כמו שהשגיח על אבותינו כשהיו במדבר והזהירות בתפילה היא כשהולכים לבית הכנסת הולכים להתפלל ולהודות לה' יתברך מה שנתן לנו ולבקש ממנו שיתן לנו עוד ועוד ולא ללכת כדי רק לקרא מה כתוב בסידור ולחשוב על העסקים שיש לנו צריכים לדעת כשאנחנו בתפילה השכינה והמלאכים חונים שם להקשיב לתפילתנו וצריך אם כן להתפלל כראוי כמו שהזמר בשעת ההופעה מתרכז כדי שהזמר והשיר שמוציא מפיו יהיה יפה ובפרט אם להופעה הולכים אנשים חשובים וכל שכן וקל וחומר בשעת התפילה שיש המלאכים מקשבים ולא עוד אלא שגם השכינה מקשבת ואם כן צריכים להתרכז עוד ועוד להתפלל יפה יותר ולא לדבר.

אחי היקרים!!! צריכים לדעת התפילה איננה משחק והתפילה היא משהו חשוב ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שהאמאות היו בתחילה עקרות ששרה לא ילדה את יצחק אלא בגיל תשעים ורבקה הייתה עקרה עשרים שנה עד שהתפלל יצחק לה' יתברך גם לאה הייתה עקרה דכתיב ''וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה'' פירוש שבתחילה הייתה לאה עקרה וגם רחל כמו שכתוב בפסוק ולמה עשאם ה' יתברך בתחילה עקרות משום שה' יתברך מתאוה לתפילתם של צדיקים ראו אם כן מה גדול ערך התורה.

ברוך ה' בעירנו כולנו חכמים כולנו צדיקים וה' יתברך מתאוה לתפילתינו ולמה אם כן לא נעשה לו נחת רוח על ידי תפילתנו שכל אחד שהולך לבית הכנסת ובמקום התפילה מפטפט במקום התענוג והנחת רוח שעושה לה' יתברך להיפך הוא מכעיס אותו.

ה' יתברך שהוא מאוד אוהב אותנו ונותן לנו יום יום מה שחסרים ומספק את צורכינו מגיע לו בודאי לפחות שעה של תפילה כראוי ועכשיו הוא מזכיר אותנו על ידי פטירת אותם צדיקים שהיינו נהנים בזכותם ולכן עלינו להתפלל כראוי כדי לזכות עוד בשופע אף על פי שיש בינינו עוד כמה וכמה צדיקים מכל מקום נחסרו לנו הצדיקים ולא קל שיהיו לנו עוד צדיקים כמותם והדרך היחידה היא להרים את עיננו לאבינו שבשמים ולהתפלל לפניו ובזכות התפילה יוריד לנו ה' יתברך את השופע.

ויהי רצון שיתן בלבינו ה' יתברך לעובדו בלבב שלם ובזכות זה יחיש לגאולינו גאולה שלמה בקרוב אמן ואמן!!!

בס"ד	עש"ק,פרשת בהר בחוקותי כ''ג אייר התש''ע,				שנה עשירית, גיליון מספר 478
כניסת השבת: 18:44		ההפטרה: ד' עוזי ומעוזי ומסיים: כי תהלתי אתה ירמיה י''ז				יציאת השבת:19:38
עלון זה יוצא לאור על ידי ישיבת רבי אליעזר זצוק''ל וזיע''א חארה כבירה זרבה תוניסיה יע''א העלון מתפרסם במקביל בפורום אתר האינטרנט עמי"ת www.amit4u.net
ראש חדש יום שישי				כניסת השבת הבאה פרשת במדבר 18 :50
בעלון חידושים מפרשת השבוע, ליקוטים, סיפורים בעברית, מוסר בערבית כולל מצוות השבוע, תמצית באור פרשת השבוע, חידושים ודברי מוסר ניתן להקדיש העלון להצלחה או לרפואה ולהבדיל, לעילוי נפש העלון השבוע מוקדש לרפואת חיים יוסף בר מרגלית נעמן ולרפואת כרמל חייה בת יפה חדוק ולרפואת דיאמנטה בת שתרונה מאזוז ולרפואת עזיזי בר כמונה חדוק ולרפואת ליליאן חייה בת קוטי ולרפואת זינה בת שלבייה יעיש ולהצלחת מר מעתוק בשירי הי''ו ושיזכהו ד' לבנים זכרים של קיימא בקרוב להצלחת כל עם ישראל ואנו תפילה כי יחדלו הפיגועים ותאונות הדרכים			לע"נ כל נפטרי עם ישראל ובכללם: הרה''ג רבי מסיעד בר כמונה מאצ'אר זצוק''ל וזיע''א ואשתו מרת טיטה בת מישה ז''ל .היקר מר ציון בן מסעדה הכהן ז''ל ואשתו מרת עשושה בת מישה ז''ל .מו''ר הרב הגאון רבי צבי חיים מאצ'אר בר טיטה זצוק''ל וזיע''א .מו''ר הרב הגאון רבי חנינא בוגיד בר ורדאנה סעדון זצוק''ל וזיע''א.מו''ר הרב הגאון רבי ציון בר גרצונה דיעי זצוק''ל וזיע''א .ולמנוחת האשה הכשרה מרת לאה מזיאנה בת חנה לבית סוסי ז''ל. ולמנוחת האיש היקר מר וצייף ציאדה בר שלבייה ז''ל ולמנוחת האיש היקר מר מעראבי מאזוז בר זינה ז''ל. ולמנוחת היקר מר וזיפה עשוש בר חנה ז''ל. ולמנוחת היקר מר כמוס כהן בר שמחה ז''ל
נא לשמור על קדושת העלון ולצרפו לגיליונות הבאים   |   נא לא לעיין בזמן התפילה וקריאת התורה   |   שבת שלוםומבורך

בן חורין בכלא                                                                                                                   יוסף מנדלביץ נולד לאחר מלחמת העולם השנייה בריגה, לטביה. מקום רווי זיכרונות ופחדים מהמלחמה. אביו היה קומוניסט יהודי, שהיה בו שילוב משונה של אמונה בקומוניזם ושמירת מסורת. מחד האב דיבר אידיש, ומאידך האמין בקומוניזם. הדבר טשטש את חושיו של הילד יוסף, והוא היה בטוח שרוסיה היא מדינה מתוקנת שטוב לחיות בה.  

כשהיה בן 11, אביו נעצר באשמת שווא. לא עזרה לו העובדה שהיה אוהד המשטר וחינך את ילדיו כקומוניסטים נאמנים. יום אחד חזר יוסף עם אחיותיו ממסיבת הסילבסטר ומצא שוטרים מחפשים זהב בביתם. הם לא מצאו דבר אצל המשפחה הענייה, ובכל זאת האב נלקח לחקירות ועמד למשפט. ביום המשפט עמד יוסף ליד בית המשפט ומצא את עצמו מתפלל: "יעשה כך שאבי ישוחרר!..." 

מי יעשה? זו הייתה תפילתו הראשונה בחיים. לפתע, בשעת מצוקה יצאה ממנו האמונה, למרות שהיה רחוק לגמרי מתפילה, ואדרבא, למד שלא להתפלל. לבסוף האב נשפט ונידון לשש שנות מאסר על לא כלום. 

לאחר חצי שנה הצליחו ידידים, בעזרת כסף רב, להוכיח שהאב חף מפשע ושיחררוהו, אבל הדבר עלה ביוקר למשפחה. האב לקה בליבו, ואילו האם נפטרה בנסיבות טרגיות. וכך נותר יוסף עם שתי אחיותיו כשהם כמעט יתומים לגמרי. הצער והאכזבה מהקומוניזם העוין גרמו לכך שיוסף מצא את עצמו בגיל 14 נער שמתלהב מכל רמז ואזכור של מדינת ישראל. הגלויה הראשונה שקיבל מישראל הייתה של בריכת-השחייה בכפר בלום והיא גרמה לו לבכות. נולד אצלו חלום שהוא היה מוכן לעשות הכל כדי להגשימו. המפלט היחידי עבורו מהרדיפות היה להיות יהודי, לחלום על מדינת ישראל וארץ ישראל.

אז נכנס לראשונה בחייו לבית כנסת כדי לאפות מצות. המקום היה מוזר ואפילו מפחיד, אבל הוא התגבר על רתיעתו ונכנס פנימה. כאשר החל ללמוד באוניברסיטה, הקים עם נערים נוספים תא מחתרתי. הם הדפיסו בסתר חומר תעמולה ציוני והפיצו אותו. באופן טבעי הגיע בחגים לבית הכנסת כדי למצוא נערים נוספים ולקרבם. יוסף נכנס לבית הכנסת ב"דלת האחורית", כחילוני למטרה ציונית, ואט-אט הרגיש שבית הכנסת הוא ביתו ומקלטו. בגיל עשרים עמד יוסף לקבל תואר שני באוניברסיטה ואמר לעצמו: אתה משקר את עצמך. מצד אחד אתה משכנע אחרים שיעלו לישראל, אבל אתה נשאר כאן ולומד הנדסה. אם תהיה מהנדס, תהיה בעל ערך לשלטון והם לא יתנו לך לצאת. אסור לך להמשיך ללמוד! יוסף הפסיק את לימודיו, וכתגובה מיידית קיבל צו גיוס לצבא. כמו רבים, החליט להתחזות לאדם לא שפוי כדי שיפטרוהו מגזירת הגיוס.  

הקצין שאל אותו: "למדת בטכניון ועמדת לקבל תואר. מה פתאום עזבת את הלימודים?!" כדי לשקר במדינה משוגעת, יש צורך לומר את האמת, וכך עשה יוסף: "אני מרגיש משועבד במדינה הזאת. אני חייב ללמוד, חייב לעבוד, רק חייב וחייב... ואני רוצה להיות חופשי לגמרי, לנסוע לאיפה שאני רוצה..." 

הקצין נתן לו מיד הפנייה לבדיקה בבית חולים לחולי נפש... בערב כשיצא לבדיקות, ידע שזו שעת מבחן. אם חלילה ישרת בצבא הכל יהיה אבוד, הרי לא יוכל להגיש בקשה לעליה לפחות עשר שנים. הוא חש שעליו לעשות מעשה. כאשר קם בלילה, הרגיש כי שיקר לעצמו שנים רבות כשלא שמר מצוות. הוא אמר לעצמו: 'אם אני רוצה להיות יהודי שלם, אני מוכרח לשמור מצוות!'. לפני כן הדחיק זאת בחושבו שזה מסובך להיות דתי ולשמור מצוות. כעת חש שהוא מוכרח לתת משהו כדי לקבל ואמר: "אני נודר שאם אצא מבית החולים עם פטור מהצבא, אתחיל לשמור מצוות!" 

שבוע שלם וכלל לא פשוט עבר עליו בבית החולים לחולי נפש. הוא התנהג בטבעיות וקצת במוזרות. לבסוף נקרא לוועדה ונאמר לו: "נראה לנו שאתה בריא, אבל אנחנו לא יכולים לסמוך עליך שתשרת טוב בצבא. לכן החלטנו שתישאר בבית החולים חצי שנה, תקבל זריקות ותרופות, ואז נבחן אותך שוב..." 

הוא חש שנפל מהפח אל הפחת ואמר להם: "שיקרתי לכם. אני נורמאלי לגמרי. פשוט לא רציתי לשרת בצבא...", הם, שהתפעלו מכנותו, אמרו לו: "אתה יכול ללכת ונודיע לך על החלטתנו..." 

הוחלט שיוסף אינו שפוי ויש לשחררו לגמרי...  

הוא חזר לעסוק בהדפסת חומר המשכנע יהודים לעלות לארצם, והגיש עם כל משפחתו בקשה חוזרת לעלות לישראל. בתגובה קיבל סירוב וגם פוטר מעבודתו. אז נודע לו ולחבריו בריגה שקבוצת יהודים בלנינגרד מתכננת בריחה לישראל והם החליטו להצטרף. בראש הקבוצה עמד מארק דימשיץ, טייס קרב סובייטי, שהציע להשתלט על מטוס והבטיח שאם יצליחו, לא תהיינה בעיות לאחר מכן. החברים העלו חששות פן יעצרו אותם, יירו עליהם טיל, ואילו יוסף טען שעצם היציאה למבצע היא ההצלחה. כך יפרסמו בעולם שעם ישראל נמצא בגלות רוסיה ושצריך לחלצו.  

הם תכננו להשתלט על מטוס קטן בשדה תעופה קטן בגבול רוסיה ומשם לטוס לשבדיה. הם השאירו מכתב הצהרה ובו כתבו שלא מדובר במאבקם הפרטי, אלא במאבקו של עם ישראל כולו. יוסף הצטייד בכיפה וספר תנ"ך, ולמד את מועדי החגים למקרה שייעצרו וייאסרו לתקופה ממושכת.  

הכל הלך כשורה. ביום האחרון, כאשר הגיעו למקום האיסוף ביער סמוך לשדה-תעופה, נודע להם שהק.ג.ב. עלו על עקבותיהם. לא היה להם להיכן לחזור, ואפילו מי שפחד, הסכים שחייבים להמשיך הלאה. הם חשו שמדובר באירוע גדול מהם.

היה יום קיץ יפה. כאשר הגיע יוסף לשדה-התעופה, היה שרוי בשמחה גדולה. 15 איש צעדו לכיוון המטוס. לפתע התעוררה בהלה: הטייס דימשיץ נעדר. יוסף חיפש אותו ולבסוף מצאו אוכל. הסתבר שלא שמע שכעת עליהם להגיע למטוס. כאשר חזרו שניהם למטוס, ראו שאנשי הק.ג.ב. תפסו את כולם ואזקו אותם. אז נשמעה ירייה ויוסף ראה את מארק דימשיץ שותת דם בפניו. אשתו ובנותיו התייפחו. היה ברור: הכל נגמר. החלום התרסק.  

יוסף נלקח לכלא לחקירות ממושכות. הודיעו לו שהוא עומד בפני גזר דין מוות. בכל זאת הוא סרב למסור עדות. לפתע הגיע חוקר נחמד, שדיבר אחרת: "יוסף. אני לא מבין אותך. אתה סובייטי כמוני. מה קרה לך?! תעשה מאמץ, תתנהג יפה ונעזור לך..." אך דווקא הדיבור הזה הפחיד את יוסף. לאחר שגילה את האושר בלהיות יהודי מאמין ולהשתייך לעם ישראל, החוקר אומר לו שהוא יכול להיות כמוהם... 

קול אחד בתוכו אמר: מושיטים לך חבל הצלה. תפוס אותו! קול נגדי אמר: יוסף, תזכור שאתה הולך לדבר עם נאצי. כל מה שהוא אומר, גם מה שנראה לטובתך, הוא נגדך! לבסוף החליט להוכיח לחוקר שהוא אינו כמוהם. שוב עלה נושא המצוות. יוסף הרגיש שדורשים ממנו יותר בשמים. לא היה לו סידור, אבל הוא זכר שבתפילה יהודי צריך לבקש קודם כל את טובת כולם, ורק לאחר מכן את טובת עצמו. הוא התפלל: "אני מבקש שתציל את עם ישראל מגלות רוסיה! תעזור לאבא החולה, אני רוצה לראותו! וגם תציל אותי מהמקום הזה, כי קשה לי מאוד!..." 

הוא החליט לשמור שבת בכלא וביקש מהסוהר סמרטוט ומים לשטוף את הרצפה המטונפת שלא נוקתה כמה שנים. הוא שטף את הריצפה, ניקה את הקירות, ולבש גופיה לבנה, שאביו שלח לו, לכבוד שבת. במשך השבוע אגר לחם שיספיק לשבת, ובשבת כיסה את ראשו בממחטת אף. החוקר אמר: "זה לא תרבותי!"

"היהודים מכסים את הראש. זה תרבותי ומה שאתה מבקש אינו תרבותי! לא אוותר לך!" 

החוקרים הגיעו למסקנה שמנדלביץ פנאטי, שאי-אפשר לדבר אתו על כלום, וכך גם הגדירו התובע במשפט. מבחינתם זה היה גידוף, ומבחינתו היה זה שיר ניצחון. יוסף הרהר: 'הם מודים שאני יהודי ושאין שום אפשרות להשפיע עלי. הם חשבו שאני עבד ומתוך פחד אשנה את מחשבותיי, אבל הוכחתי להם שאני בן-חורין בכלא, והכל בכוח המצוות'. אז הבין שהמצוות אינן נטל שהוא חייב בו, אלא שהן הצלתו, הן ממש חייו. ידע שאם יקיים מצוות יישאר עצמו, ואם יתכופף יאבד הכל. הוא הרגיש את מציאותו של ה', איך שהוא פונה אליו ובאמת עוזר לו. לפני כן למד פיזיקה ותרמודינאמיקה וחשב במושגים רציונאליים. לא היה פשוט עבורו לעבור לחשיבה מטאפיזית, אבל הוא חש בבירור שיש דברים שאי-אפשר לקלוט אותם בשכל, אלא באמצעות עין פנימית. 

פעם חיפשו אותו בשבת ומצאו אותו יושב ומתפלל שחרית בחדר ההלבשה של המפעל. סגן מפקד הכלא קרא לו: "למה אינך עובד?!"

"שבת היום ואסור ליהודי לעבוד!"

"אתה חושב שפה בית הבראה?! נשים אותך בצינוק לכל החיים! תעלה לישראל ושם תשמור את המצוות שלך. פה אין מצוות!" 

יוסף לא פחד ממנו כי כבר היה בצינוק לפני כן. כאשר לקחו אותו, חשב: 'הנה, יש יהודי אחד בעולם היום שמענישים אותו על כך שהוא שומר שבת!' הצינוק היה חדר קטן מבטון בלי כלום. ניתן להשתגע מהשהות בו, אבל יוסף הרגיש שיש לו זכות גדולה וכך החזיק מעמד. לאחר שישב חודש, העמידוהו למשפט על שהוא מסרב לעבוד בשבת ודנו אותו לשלוש שנות מאסר נוספות בתנאים חמורים יותר. הוא נשלח לבית כלא קשה יותר, שבו ישבו פושעים גדולים. בדרך לשם התברר, שלפי החוק יש להחזיר לאסיר את כל הדברים שמנעו ממנו לקבל בזמן מאסרו. לפתע קיבל חומש, טלית קטן ודברים שלא חלם עליהם. הסתבר לו שחבר שלו בשם שמעון שעלה ארצה, ידע על רצונו ללבוש טלית קטן ושלח לבית הסוהר חבילת בגדים ומזון. בבית הסוהר הציגו בפניו את הטלית ושאלו: "מה זה?" יוסף, שמעולם לא ראה טלית קטן, תפס במה מדובר וענה: "סתם גופיה...", "לא, אנחנו יודעים שזה פריט דתי."  

הוא ידע שיוכל להניח את הטלית רק בדרך לבית הסוהר הבא, אבל הדבר היה יקר בעיניו. חשב איך יוכל להסתיר את הטלית והחומש. הוא הוציא את הציציות צמר מהטלית וחיברן לגרבי הצמר. לאחר מכן הדביק בעזרת לחם לעוס את עטיפת ספרו של ברז'נייב על החומש... כשהגיע לבית הסוהר, אישרו לו להכניס את הספר ה'קומוניסטי' ואת הגרביים עם החוטים... הוא חיבר את הציציות שוב לטלית וחש שזכה בה ובחומש בזכות שמירת שבת במסירות נפש. הוא החל ללמוד תורה ואפילו לימד יהודים אחרים. למזלו, לא היו חייבים לעבוד בשבת.  

פעם, כאשר ישב עם חבר בתא ולמד תורה, הודיעו ברמקול של הכלא שעתה אסיר אחד רצח את השני. יוסף אמר לחברו: "תראה, יצחק, מה ההבדל בינינו לבינם. הם משחקים קלפים ורוצחים אחד את השני, ואילו אנחנו לומדים תורה. ובסך הכל, מפריד בינינו קיר..." הוא ראה במוחש איך שדווקא בגיהינום, ה' מזמן לו דברים שלא חלם עליהם. במשך הזמן הצליח להשיג בסתר ספרי קודש נוספים. 

עם זאת, חיי הכלא לא היו כמובן פשוטים. לאחר 11 שנים בכלא הרגיש שבור ולא נותרה בו שמחת חיים. הוא רצה לעשות מעשה ולצום מצום גדליה עד ליום כיפור, אך ברגע האחרון ויתר על הרעיון. יום אחד גילו הסוהרים את ספרי הקודש שלו והחרימום. אז אמר לעצמו: 'ה' מאותת לי שבגלל שלא קיימתי את כוונתי, עלי לפרוע את כל הצומות!' הוא החליט לצום כנגד כל יום שרצה לצום - עשרה ימים, עד שיחזירו לו את ספרי הקודש. לאחר שלושה שבועות של צום הכניסו אותו לתא מיוחד. במשך הצום הרגיש התעלות עצומה, חש ששמחת החיים שלו חוזרת, הרגיש כמו משה רבינו שעמד בפני קבלת התורה וצם ארבעים ימים. הצום נתן לו להתבונן פנימה בשקט. הוא הרגיש שליבו מתמלא במים טהורים שאי אפשר להגדירם במילים. חש קשר פשוט לקב"ה, שהוא בפנים.  

לאחר 56 ימים של שביתת רעב, הגיע מפקד הכלא ואמר: "קח את ספריך בחזרה, ותפסיק את שביתת הרעב!", יוסף חש בתחושה פנימית, כמעט נבואית, שבזכות המאבק הזה, שחרורו קרב.

לאחר חודש העלו אותו לפתע בלילה לג'יפ עם קצינים מלווים והם נסעו דרך יער סבוך. כולם היו לבושים בבגדים אזרחיים. תוך יום אחד הגיעו למוסקבה, לכלא המרכזי של הק.ג.ב. יוסף ישב שם שבועיים, ובסופם הוכנס לחדר מואר. אחד האנשים שם, אמר לו: "לפי החלטת המועצה העליונה, אנחנו מגרשים אותך מברית המועצות, מפני שבהתנהגותך הינך פוגע בכבודו של האזרח הסובייטי..."

 יוסף אמר בספונטניות: "ברוך השם!"

"מה אמרת?"

הוא הסביר שהוא מודה לה', והחוקר הוסיף: "איני מבין מה אתה כל כך שמח, הרי אנחנו מגרשים אותך ממולדתך...""אתם מגרשים אותי למולדת שלי..." לפני שיצא, נתנו לו להתקלח, סיפרו את שערותיו והלבישו אותו בבגדים מהודרים - בחליפה שחורה ובכובע. הוא הרגיש שנעשה לו נס כפי שנעשה ליוסף הצדיק שיצא מבור האסורים. לאחר מכן נתנו לו כרטיס, לקחו אותו לשדה התעופה והסיעו אותו לארץ ישראל. שם ציפתה לו קבלת פנים חמה וחיים חדשים כיהודי במולדתו.   

ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם (בחוקתי כו-מב)                                                      אפילו שאני נותן לבני ישראל את הפורענות אשר אמרתי, לא מאסתים לכלותם לגמרי ולהפר בריתי אשר איתם. בתקופת נפולאון, הקיסר הצרפתי, היו יהודים רבים שתלו בו תקוות רבות. סבורים היו אותם יהודים, כי אם נפולאון אכן ביטל כמה גזרות שהיו תלויות נגדם שנים רבות ועוד העניק להם כמה זכויות – זהו אות כי הגאולה קרבה.... אל אותם יהודים תמימים הפנה החת"ם סופר את המעשה הבא: בנו האהוב והמפונק  של המלך סר לפתע פתאום מהדרך הטובה, והחל לעשות מעשים אשר לא יעשו. החליט אביו להגלותו לכפר נדח. ושם, בכפר, התגורר בן המלך בביתו של איכר עני. קשים היו חייו של הנסיך המורגל בתפנוקים: האיכר העבידו בפרך, ותמורת עבודתו לא נתן לו אלא פת יבשה ומים. באופן זה, קיווה המלך, ילמד בנו להכיר את החיים הקשים, ושוב לא יטה לבו אחר דרכים מפוקפקות. ובבוא היום – לכשיגיע זמנו לעלות על כס המלוכה – יהא הבן ראוי לשבת על הכסא הרם. בן המלך לא התמרד. הוא קיבל באהבה את כל היסורים שכפה עליו אביו. תקוה אחת פיעמה בלבו: בקרוב יחזירנו אביו אל ארמונו! חי לו הבן בכפר וספר את הימים עד ליום המיוחל. והנה, באחד הימים ראה קבוצת פועלים מגיעה לכפר. עקב אחריהם ונוכח כי הם יוצקים יסודות ומתחילים להקים בנין גדול ומרווח. "בשביל מי מקימים אתם את הבית הזה?" הסתקרן בן המלך. והפועלים השיבו בשמחה: "המלך ציוה עלינו להקים פה ארמון מפואר בעבורך, בן המלך!" מה הופתעו הפועלים לראות כי במקום לשמוח ולצהול פורץ הנסיך בבכי מר. "האם אין הבנין מוצא חן בעיניך כבוד הנסיך?" חרדו הפועלים.  מבעד לדמעותיו השיב להם הנסיך: "הארמון נפלא, נהדר. ומשום כך בוכה אני".... "משום כך?" לא יכלו הפועלים להבין. "מדוע ולמה??" "כל עוד התגוררתי בבית האיכר, עבדתי בפרך ואכלתי פת חרבה – ידעתי כי קרוב היום בו יגאלני אבי וישיבני אל ארמונו", הסביר הבן. "אך כעת, כששלח אתכם אבי לבנות לי ארמון מפואר – מי יודע כמה זמן חפץ הוא להשאירני כאן, בנכר, מרוחק מארמונו שלו"... היהודים שהאזינו לדברי החת"ם סופר הרכינו ראשיהם. כן, הם הבינו את הנמשל. אך החת"ם סופר המשיך ואמר: "עם ישראל סובל בגלות, אך בתוך חשכת הגלות יש קרן אור אחת: התקוה לגאולה הקרובה. אך עתה, כשהקב"ה שולח את הקיסר הצרפתי להקים לנו היכל נאה בגלות – היכל של שויון זכויות – מי יודע עוד כמה זמן תמשך גלותנו?.... אין לנו לשמוח על כך, אלא להצטער ולבכות בכי תמרורים". (מעשיהם של צדיקים) אל ארמונו של מלך ספרד הגיעה קבוצת נכרים. בפי הבאים היתה האשמה חמורה: בביתו של יהודי מיהודי העיר נמצא הרוג מבין בני העיר! בטרם הספיק המלך להשיב דבר למתלוננים, פצה פיו יועצו של המלך. הלה, שונא יהודים מושבע היה, ומפיו נטפו דברי ארס ושטנה נגד היהודים. דבריו של היועץ עודדו את המתלוננים והם אמרו: "אם המלך לא יעשה משפט ביהודים – נלך אנחנו בעצמנו אל שכונת היהודים, ושם נהרוג כל יהודי ויהודי שנמצא!" לשמע דבריהם אמר המלך: "ידוע לי כי אין בפיכם אלא עלילת שקר בלבד. השארו כאן – ועד מהרה תוכחו בדבר, וידעו הכל כי עלילה חרשם על יהודי עירנו". נותרו המתלוננים בהיכלו של המלך, והמלך שלח לקרוא לאותם יהודים, עליהם ספרו המתלוננים כי בביתם נמצא ההרוג. "אמרו לי את האמת", פנה המלך אל היהודים שנכנסו לחדרו, "מה היתה כונתו של דוד המלך שאמר בתהילים: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"? שמעתי מחכמים הבקיאים בלשון הקודש, כי לתנומה ולשנה יש משמעות זהה. אם כך, מדוע יש כפל בפסוק?" היהודים דממו. ניצבו מחרישים אל מול המלך, אינם יורדים לסוף כונתו. "אתם שותקים. אינכם יודעים להשיב. אבל לי יש הסבר לפסוק, ואותו הבנתי לאחר מה שראו עיני בלילה האחרון. "בלילה הזה התהפכתי על משכבי ולא הצלחתי להירדם. משנקפו השעות החלטתי לקום ולצאת לחצר. טיילתי אפוא בחצר, לאור הירח המלא, ופתאום ראיתי – מבעד לאשנבי הגדר המקיפה את חצרי – קבוצת אנשים רצה ברחוב. קרבתי אל אחד האשנבים והבטתי החוצה. ומה רואות עיני? אחד מן האנשים הרצים החזיק אדם על כתפו....'בודאי יש דברים בגו', הרהרתי, ונחפזתי לשלוח שלושה מעבדי בעקבות הרצים. ציויתי על עבדי לעקוב חרש חרש אחר האנשים ולודא אם האיש שנושאים הם על כתפיהם חי הוא או מת. "ואכן, עבדי לא הכזיבו אותי. הם עקבו אחר האנשים הרצים ונוכחו שנושאים הם אדם מת על כתפיהם ומניחים אותו בחצר ביתם של אותם היהודים העומדים כאן בחדר. "ומי היו האנשים שנשאו את המת? – מבקשים אתם לדעת", הרעים המלך בקולו, "הללו היו אותם אנשים היושבים פה בחדר, אותם בני בליעל שחרשו מזימה נגד יהודי העיר! "ועכשיו מבינים אתם את כפל הלשון בפסוק "לא ינום ולא יישן"! – הקב"ה, אלקי היהודים, היושב בשמים לא ינום, אף לא יניח לאחרים לישון, כאשר יש הכרח בדבר. וכך גרם לי בלילה האחרון נדודי שנה, כדי שאראה את הדברים במו עיני והעלילה תתבטל!"             

אותיות מוצלות מאיש                                                                                                        כאשר נפתחה מלחמת ששת הימים התגייסתי אליה כחייל מילואים בן 26 בתפקיד חובש. בשירותי הסדיר שרתתי בנח"ל המוצנח, ובמלחמה הוזעקתי לסיירת שריון, הכוח שפורץ את הדרך לטנקים הנעים לתוך מדבר סיני. ידענו שמטוסי חיל האוויר הצליחו בפעולתם. בבוקר כ"ו באייר תשכ"ז, הצוות שלנו חבר לגדוד שריון כדי להובילו למשימה של עקיפת אבו-עגילה ואיגוף של כוחות מצריים, כדי שהאויבים לא יקבלו תגבורת ולא יוכלו להימלט. באתי למלחמה עם הסידור שאותו קיבלתי כשי לקראת הגיוס. היה זה סידור פשוט, קטן ונוח ששימש אותי בשירות הסדיר ואחר כך במילואים. מוקדם בבוקר התעטפתי בטלית, הנחתי תפילין והתפללתי מהסידור. הייתי הדתי היחידי בצוות הזחל"ם. כאשר ראו אותי שאר החיילים, כולם ביקשו באופן ספונטאני להתעטף בטלית, להניח תפילין ולהתפלל בסידור.
בתום התפילה התחלנו לנוע דרך חולות חלוצה והגענו ליעד הראשון - כיבוש מוצב אויב. אחרי התארגנות קצרה של הטנקים עלינו עם הזחל"ם על גבעה לצפות על השטח, ואז גילינו טנקים מצריים מכינים מארב לטנקים שלנו. הודענו לטנקים על המצרים שהיו בטווח שני קילומטר מהם. בינתיים, המצרים החלו להפגיז אותנו. התחלנו לנוע לאחור ואחרי כמה מטרים הזחל"ם נעצר בגלל איזו תקלה טכנית. "כל אחד עם כל מה שעליו, יצא החוצה מיד!", אמר לנו המפקד. כולנו קפצנו החוצה עם החגור שהיה עלינו ותו לא. מצאנו איזו תלולית קטנה והסתתרנו מאחוריה, כשהמצרים ממשיכים להפגיז לעברנו ללא הרף. בינתיים טנק שלנו עבר לידינו. המפקד שלנו קפץ על הטנק וביקש מהמפקד לחלץ אותנו מהגבעה המופגזת. ישבנו כל העשרה חבר'ה סביב הצריח של הטנק. ואז לפתע נורה פגז ופגע בטנק... הפגז החליק והתפוצץ על הקרקע ליד השרשרת. לטנק לא קרה כלום ואף אחד מאיתנו לא נשרט! מהחיכוך של הפגז רשת ההסוואה של הטנק החלה לבעור. זרקנו אותה מיד לארץ. ובדיוק אז, ראינו את הזחל"ם שלנו עולה באש. הטנק הצליח לחלץ אותנו ולאחר חיסול המארב המצרי התפזרנו בזחל"מים האחרים. המלחמה נמשכה. המשכנו להוביל את הטנקים, הצלחנו לכבוש יעדים ולהתגבר על מארבים. ראינו הרבה מאוד ניסים במלחמה, דברים שמנוגדים לכל היגיון. באחת הפעמים נפגע הזחל"ם של מפקד הגדוד והחל לעלות באש. רצתי לעבר הזחל"ם וחילצתי את המפקד מתוך המשוריין הבוער, כאשר המצרים יורים לעברנו ללא הרף. כדורים נותבים חלפו ממש בין רגליי...אבחנתי את המפקד כפצוע אנוש והזעקתי מסוק. תוך כמה דקות הגיע המסוק. איש הצוות נתן לו עירויי דם, חילץ אותו וכך ניצלו חייו. בכ"ח באייר, ביום השלישי למלחמה, נחת לידינו מסוק בעיצומם של הקרבות. "שארם א-שייח והכותל בידינו!", אמר לנו הטייס. לגבי שארם-א שייח אתה צודק. לגבי הכותל, אנחנו לא מאמינים לך..." השבנו.לא היה ניתן לתפוס זאת. בערב שמענו ברדיו שידור ישיר מהכותל. כולם הדמימו את המנועים ושמעו את החדשות המדהימות. לאחר שהתרגשו עד דמעות וקראו קריאות צהלה, הפעילו את המנועים והמשיכו הלאה. בכל ששת ימי המלחמה התפללתי ללא סידור, טלית ותפילין. אמרתי את מילות התפילה מתוך הזיכרון בלבד. כל חפצי הקדושה נשארו בזחל"ם שעלה באש. כעבור שישה ימים הסתיימה המלחמה והגיעה ההודעה המיוחלת שאנחנו משתחררים הביתה. בדרך חזרה מתעלת סואץ אורגן מסדר של כל החטיבה. הגענו לשם והמכונאי של הצוות אמר לי: "שני מכונאים מהחטיבה מחפשים אותך. יש להם משהו שהם רוצים לתת לך באופן אישי..." לא הבנתי במה מדובר. ניגשתי איתו אליהם. הם סיפרו שתפקידם במלחמה היה לבדוק את כל כלי הרכב שנשארו בשטח, לוודא שלא נשאר איזה פצוע חלילה, ואחר כך לבדוק מה מצב הכלים, אולי ניתן לתקנם בקלות ולהכשירם לפעילות. כאשר ראינו את הזחל"ם השרוף שלכם, לא האמנו שמישהו יצא משם בחיים. כל מה שהיה בפנים נשרף לגמרי ולא היה ניתן לזיהוי, פרט לזה..." המכונאי הושיט את ידו ובה הסידור הקטן שהיה חרוך בחלקו... כשהגעתי הביתה רכשתי קופסה מיוחדת ובה הנחתי את הסידור. הוא נמצא אצלי במרכז הספרייה כזיכרון היקר ביותר שיש לי. בבדיקה שעשיתי אחרי הקרבות התברר שלא הייתי צריך לטפל באף אחד מאנשי הצוות שלי. אף אחד מהם לא נפגע כלל. חשתי שהסידור היקר שבו התפללנו כולנו בתחילת המלחמה שמר עלינו. כאשר סיפרתי לאחותי תרצה המתגוררת בחו"ל על מופת הסידור, ואיך שמהיום השני למלחמה נאלצתי להתפלל ללא טלית ותפילין, היא אמרה לי בהתרגשות רבה: "מה אתה אומר?! בדיוק ביום השני למלחמה ביקשתי מבעלי, שכאשר יניח תפילין יתכוון להוציא ידי חובה את כל החיילים שרוצים להניח תפילין במלחמה ואינם יכולים..." בדיחות                                                                                                                                                מורה כועס על תלמיד סומלי:
"מדוע לא הכנת שיעורי בית?"
הסומלי: "שכחתי..."
המורה: "עוף מיד מהכיתה..."
הסומלי: "לא רוצה."
המורה: "אני מזהיר אותך... עוף או שאדליק מאוורר."                                                                                        בדיחה                                                                                                                                              אישה שמנה הולכת ברחוב ועוברת ליד קבצן אחד.
הקבצן מתחנן בפניה: "בבקשה, גברת...
לא הכנסתי לפה דבר כבר שלושה ימים."
עונה השמנה: "הלוואי והיה לי את כח הרצון שיש לך".                                                                               בדיחה                                                                                                                                        המורה ליוסי: " אם על הגדר ישנן 5 ציפורים.. ויריתי בציפור כמה נשארו על הגדר?
יוסי: " כלום כי הם עפו מהרעש"
המורה: "התשובה היא 4 אבל אני אוהבת את צורת החשיבה שלך. יוסי למורה: "גם לי יש שאלה בישבילך..
אם 3 נשים יושבות בגינה אחת מהן לפניה ילדים ,והשנייה נוגסת בגלידה, והשלישית יושבת לבד, מי מהן נשואה?
המורה נבוכה ועונה: " זאת שלפניה ילדים"
יוסי למורה: " לא נכון הנשואה זאת שיש לה טבעת נישואין  באצבע, אבל אני אוהב את צורת התשובה שלך..!

לקוטים מספר ברית כהונה לאדמו''ר ועט''ר רבי משה כלפון הכהן זצוק''ל וזיע''א

ק''ד] המנהג פשוט פה להדליק בערב יום טוב שני נרות ומברכים קודם הדלקה

ק''ה] הבקשות הנדפסים קודם נשמת כל חי וקודם היוצר של ראש השנה ויום הכפורים מנהגינו לאומרם אחר החזרה

ספר המדות לרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א

שע''א] כשמביישין אותך תתן צדקה

שע''ב] על ידי צדקה תזכה למדת בושה

שע''ג] בזיון המלך הקדוש ברוך נפרע. אפילו אומה שבזה מלך אחר שלא מאומתה

שע''ד] החוטא יתבייש בעולם הבא בפני רבותיו

שע''ה] המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו

פרשת בחוקותי נקראת פרשת התוכחה שה' מוכיח את עמו ישראל לשמר מצוותיו וחוקותיו ותורותיו שאם ישמעו בני ישראל בקול ה' יתברך אז ה' יתברך ישמור אותם ויגן עליהם ויברך אותם וישגיח עליהם בהשגחה פרטית.  ואם חס ושלום לא ישמעו בקול ה' יתברך ולא ישמרו מצוותיו חוקותיו ותורותיו יענשם עד שיחזרו למוטב.

ויש לשאול כמה שאלות:

א} ידוע שהבחירה היא ביד האדם אם יעשה מצוות או עבירות והשכר והעונש הם בעולם הבא ולא בעולם הזה שאם השכר והעונש באים מיד בעולם הזה אם כן אין הבחירה ביד האדם שבודאי האדם על כורחו יהיה צדיק כיון שרואה שכשעושה עבירה מיד הוא נענש וכשעושה מצוה מיד מקבל שכר. ואילו בפרשה בחוקותי רואים שהשכר והעונש הם גם בעולם הזה כמו שכתבנו?

ב} כתיב ''וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכר והארץ תעזב מהם וכו''' ונשאלת השאלה כיון שה' יתברך יזכר לנו צדקת אבותינו אם כן מן הצדק שירחם עלינו ולא ''והארץ תעזב מהם''?

ג} כתיב ''וזכרתי את בריתי יעקב'' פירוש הפסוק שה' יתברך יזכור את בריתו שעם יעקב ונשאלת השאלה היה לו להפסוק לומר ''וזכרתי בריתי את יעקב'' ולא ''את בריתי יעקב'' כאילו יעקב עצמו הוא ברית?

ברם ידוע שה' יתברך ברא בנו יצר הרע שמפציר ומחטיא את האדם וגם עוזרו שכשעושה האדם העבירה רואה מיד שהוא מרויח משל אם גנב האדם נמצא שהוא הרויח כסף וכדומה ואילו המצוות להיפך שכשעושה האדם מצוה רואה שהוא מפסיד למשל אם נתן צדה נחסר כספו וכדומה. ולפי זה כף המאזניים נוטה לעבירות שהעבירות מרויח מיד ואילו המצוות מפסיד וכאילו חס ושלום ה' יתברך גם הוא מפציר אותנו לעשות עבירות. ולכן כנגד זה עשה ה' יתברך חוק כשרוב הציבור רשעים יענשו כל בני העיר ואם רוב הציבור צדיקים זוכים כל בני העיר. כדי שידעו שלמצוות יש שכר ולא כמו שחושבים שמפסידים על ידי נתינת הצדקה. ומי שהוא ירא שמים יודע למה יש טובה או חס ושלום רעה בעולם שזה בזכות המצוות או בר מינן העוונות אבל מי שלא אכפת לו ואומר סתם ככה השנה יש פחות טוב בעולם בזה מראה שהוא אינו ירא שמים כראוי.

ובן אדם כזה צריך להוכיחו כדי להבין שהרעה והטובה תלויה במעשי בני אדם ואם לא מוכיחים אותו נמצא שגם הם מפסידים בגללו שהטוב היורד בעולם נחלק על בני אדם יש בני אדם שמגיע אליהם עשרה אחוז ויש עשרים אחוז וכדומה ואם יש עוונות בעולם גם הטוב נחסר ומי שהיה מגיע לו לפי האחוזים 500 דינר מפסיד ואינו מרויח אלא 200 דינר ואם כן יותר טוב לעוזרו על ידי הוכחה שיזהר לשמור מצוות ה' יתברך ואז יחזור השפע לרדת לעולם כמו שהיה מקודם ויחיו בשפע במקום לשתוק ואז יענש ויפסיד הרבה כסף ואז מתעוררים להתנדב לו כסף כדי לעוזרו.

ואין זכות לאף אחד לומר כשמוכיחים אותו שלא אכפת להם ממנו כיון שמזיק אחרים בגלל עוונותיו וכל אחד יכול להוכיחו כיון שגם הוא ניזק בעוונותיו ובפרט שיש עוונות שאין בהם כמעט הנאה והעושה אותם כאילו מראה את עצמו שהוא חס ושלום כופר ולא איכפת לו מהאיסור ויכבדו אותם. להיפך ממה שהוא חושבים שבודאי המון העם בזים להם בלבם אם לא מדברים עליהם ואפילו שרואים שלפעמים מכבדים אותם היינו מפני הבושה אבל לאחר שילך בזים להם או בשביל שלא אכפת להם מהם מניחים אותם ברשעתם.

וכמו שיש כמה נשים שקוצצים קצת משער ראשם מאחור ולא מכסים אותו ואין להם כלל הנאה מזה האם המון העם עוסקים רק להביט בשער ראשם? וזה איסור חמור ובגללה יופחת השפע שיורד בעולם.

וכן יש כמה בני אדם שנשבעים שבועות בה' יתברך לשוא או מגדפים חס ושלום את הדין ואומרים דברים אסורים סתם ככה בלי הנאה מי הכריחם לישבע או לגדף את הדין ובכלל בשביל מה לישבע כלל?!! ואינם יודעים כלל מההפסד הגדול שהם מפסידים בעולם הזה ובעולם הבא שבעולם הזה נחסר השפע וגם בעולם הבא עין לא ראתה איזה עונשים ממתינים להם. ואם קונסים אותו על שגדף את הדין או שנשבע לשוא ולשקר אפילו דינר מיד היה נזהר שלא לישבע כלל.

וזהו כוונת הפסוק ''וזכרתי את בריתי יעקב'' פירוש שיזכור ה' יתברך בריתו יעקב ולא בריתו שעם יעקב ופירוש הדברים שיזכור מה קרה ליעקב שנתייסר הרבה ועם כל זה היה שומר תורה ומצוות כמו שדרשו חכמינו זכרונם לברכה הפסוק בפרשת וישלח והביאם רש''י ''עם לבן גרתי, ותרי''ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים'' ויסתכל על בני ישראל אם הולכים בדרכי אביהם יעקב ואם לא יכלו להלוך בדרכיו יזכור מה קרה ליצחק שהיה חי ברוחה יחסית ליעקב והיה עוסק בתורה ומצוות ואם גם זה לא יכלו בני ישראל לעשות כמוהו אז יזכור את אברהם שהיה גומל חסדים שגמילות חסדים יותר קל מלימוד תורה ואם בכל זה לא יכלו לקיים אז יזכור ויראה מה מעשיהם בארץ בענייני העולם הזה ואם הם בסדר אז מה שלא יכלו לקיים תורה ומצוות זה בסבת הזנחה ואינם רוצים לשמור מצוות ה' יתברך ומגיע להם העונש ולכך סיים ''והארץ תעזב מהם''.

ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו לשמור מצוותיו וחוקותיו ותורותיו וישפיע עלינו בשפע גדול ויחיש לגאולינו במהרה בימינו אמן!!!

בפרשת השבוע יש כמה שאלות: א} למה התוכחה של השבוע הזה מדברת בלשון רבים והתוכחה שבפרשת כי תבוא מדברת בלשון יחיד? ב} למה אחר התוכחה הפסוק אומר ואף גם זאת וכו' לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכו' ובפרשת כי תבוא אמר רק אלה דברי הברית וכו'? ג} הפסוק אחרי התוכחה אמר אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל וכו' היה לו לאומרה בסוף סדר במדבר או לכל הפחות בסוף הפרשה אם כוונתו על כל התורה?

אולם ידוע כשהקב"ה מעניש אותנו לפעמים העונש יבוא על כלל ישראל ולפעמים ישא צדיק שהוא כנגד הרבה אנשים כמו שמצינו ביהושע אחרי שבני ישראל נלחמו עם יריחו ויהושע עשה חרם על כל שללה ויש מי שלקח מהחרם ואח"ך הלכו להלחם עם העי ומתו בני ישראל 36 איש חז"ל אמרו שלא נפטר רק אחד והוא יאיר בן מנשה שנחשב כ36 איש מן הסנהדרין וכמעשה של רבי משה לוי ז"ל וזיע"א {בעל מנוחת אהבה וברכת ה'} שנפטר בן 39 שנה ובשעת הלויתו היו דורשים עליו ועמד רב מקובל לדרוש ואמר להם אני מגלה לכם סוד גדול שנגזרה גזרה משמים כדי שיפטרו 12000 איש מישראל, והקב"ה החליפה באדם שערכו כ12000 שהוא הרב הזה. ועכשיו אני רואה בעיני כמה מלאכי השרת באים להקבילו בשמחה רבה ואנו שהפסדנו הפסד גדול.

והצדיק לפעמים נענש על דבר אחר אם לא מוכיח כל האנשים כמו שכתוב במסכת שבת שהאדם שיכול להוכיח על אנשי ביתו ואינו מוכיח נתפס בעוונם ומי שיכול להוכיח לאנשי עירו ואינו מוכיח נתפס על העוון של כל אנשי עירו ומי שיכול להוכיח על כל העולם ואינו מוכיח נתפס על העוון של כל העולם אפי' שהוא לא עשה עון כלל. כמו שקרה בזמן חרבן בית ראשון שהקב"ה אמר למלאך גבריאל לך וכתוב אות תא"ו בדיו במצחם של צדיקים ותא"ו במצחם של רשעים בדם כדי שהמשחית יבחין בין צדיקים לרשעים. ותא"ו ר"ל תחיה והאחרת ר"ל תמית. באה מדת הדין לפי הקב"ה ואמרה לו מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה אלו צדיקים גמורים ואלו רשעים גמורים אמרה לו היה להם להוכיח אותם ולא הוכיחו. אמר לה אני יודע שלא שומעים להם אמרה לו לפניך גלוי וידוע אבל לפניהם לא. מיד הקב"ה נתן לו רשות להרוג אף הצדיקים ולא זה בלבד אלא אמר לו שיתחיל להרוג אותם הראשונים. וידועה השאילה וכי הקב"ה אינו יודע דברים אלו? אולם חז"ל תירצו כדי שאנו נתעורר ונוכיח זה את זה. וידוע שמזמן ירבעם בן נבט עד שבא סנחריב והגלה עשרת השבטים היו עובדים עבודה זרה והקב"ה לא הגלה אותם רק בזמן יהושע בן אלה שאמר להם שמי שרוצה ללכת לבית המקדש ילך, שמתחלה היו נענשים רק המלכים שלא היו מניחים אותם ללכת. וישראל היו אומרים שאנו אוהבים רק הקב"ה ויראים להרוג אותנו אבל כשיהושע בן אלה הרשה להם שהציל עצמו מעוונם והם נענשו.

וזהו מה שרוצה לרמוז לנו הפסוק לפעמים נענשים רבים ר"ל כל האנשים ולפעמים יחיד שהוא הצדיק. ולזה התוכחה נשתנית מלשון רבים ללשון יחיד שלא יאמר האדם הרי אני עושה עבירות וברוך ה', יש צדיק מסכין שלא עשה כלום קבל עוונך ועוון האחרים אולי תתעורר ותשוב בתשובה. ובסוף התוכחה שבלשון רבים סיים הפסוק ואף גם זאת וכו' לא מאסתים ולא געלתים לכלותם כשהאדם יראה שהרבה אנשים נפטרים יראה אולי כלים ח"ו כמו שקרה בזמן הגרמנים ימח שמם מי היה חושב שישארו מן היהודים שאטלר ימח שמו היה גבור מאוד וכל המדינות לא חשבו כלל להציל היהודים, ולהפך מצינו הרבה שלא רצו לקבל אותו והניחו אותנו שנפול בידם. אבל הקב"ה אמר לנו לא מאסתים ולא געלתים לכלותם והצילנו.

כשיפטר צדיק אין אנו מרגישים שהיתה באה כליה בישראל ח"ו, נפטר אדם אחד והוא ערכו בכמה אלפים. ולזה הפסוק אמר רק אלה דברי הברית שהקב"ה כרת עמנו שלא נכלה ח"ו. ולזה הפסוק בסוף התוכחה אמר אלה דברי החקים שאם אתה רוצה אותם חק שאינך יודע הטעם כמו שאנו רואים שכמה אנשים מלינים על מעשה הגרמנים הקב"ה איפה היה ח"ו או על צדיק שיפטר בגיל 39 שנה, והמשפטים ותוכל לראותם משפטים שטעמם שכיח והקב"ה יודע מה לעשות. ואיך אתה יודע? והתורות שפירש רש"י הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה תלמד התורה ותמצא שהקב"ה הוכיח אותנו ולמד במסכת שבת ותדע למה נפטרים הצדיקים. וזה למה כאן אמר בינו ובין בני ישראל שהעונשים ישר לבני ישראל ובכי תבוא אמר את בני ישראל על ידי אדם אחר שהוא הצדיק. וזהו למה בפרשת כי תבוא הפסוק אמר מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ר"ל לא תאמר שוים כל אחד ומינו.

רבותי! לפני עשרים שנה אף אחד לא היה עולה בתוכחה ביום השבת בספר תורה וקרוב מאד היו מעבירים אותה שחושבים שהתוכחה היא קללות אבל האנשים התעוררו וידעו שהתוכחה היא התוכחת שמוכיח אותנו הקב"ה לשוב בתשובה אבל אנו קוראים אותה כמצליף ואין אנו יודעים מה יש בה שהקב"ה אומר לנו הטוב שאנו מקבלים אם עושים המצוות והעונש שאנו מקבלים אם עושים עבירות. אבל האדם יאמר הריני ברוך ה', זהו למה חזר ושנאה בפרשת כי תבוא לומר לנו שלפעמים העונש שמעניש אותנו בו הקב"ה הוא פטירת צדיק אבל פטירת הצדיק אינה מועלת תמיד כמו שראינו בזמן החרבן שנפטרו צדיקים עם הרשעים וגם בזמן הגרמנים משני סיבות א} כשהקב"ה יתן רשות למשחית אינו ניצל רק מי שיש לו זכות גדולה ב} שלא הוכחנו זה את זה שאנו ישראל ערבים זה בזה וכאלו אדם אחד.

ולזה צריכים כשהאדם מוכיח אותנו אין רבים עמו ואין עונים אותו תירוצים של שטות ומקבלים התוכחות בסבר פנים יפות ואומרים לו טעינו יצר הרע נתגבר עלינו אולי ימצא עצה מחבירו איך ישתלט על היצר הרע, וכשהוא מקבל התוכחות חבירו תמיד מוכיח אותו כשימצא אותו טועה, והוא שהרויח. שאנו עם ישראל לפי מה שאנו עושים עבירות תמיד יש לנו ניצוצי קדושה בתוכינו ואין אנו יודעים אימתי יתגבר הנצוץ הזה. ואם לא שמענו דבריו היום יבוא יום ומקבלים דבריו ונשוב בתשובה. משל כשתמצא חברה אוכלים גרעינים בליל השבת קודם הקדוש תאמר לו אסור יאמר לך התנהגתי ככה והמנהג קודם הדין. וכשהאדם ישמע התירוץ הזה יאמר זה מתלוצץ עלי ואיני מוכיח אותו עוד פעם, ושניהם הפסדו. או יאמר לו מה יש בו המעשה הזה שעשיתי אותו או יאמר לו העולם נשתכלל עתה זמן האנטרנית, חללית, ותאמר לי דבר זה אין עושים אותו!

נכון שהעולם נשתכלל אולם ההשתכללות בכלל לא היתה נגד הדין יכולים לעשות הפלפון ותכתוב על המחשב ותעבוד באנטרנית ותשמור דינך ולא ר"ל מחמת האנטרנית צריכים לחלל השבת או אוכלים הטריף או אין מתפללים, מה הקשר שיש זה בזה! יש גוי שהיה מספר עמי אמר לי למה עדיין אתם מאוחרים אתם שומרים השבת העולם נשתכלל אמרתי לו אני עדיין עומד בשבת ובוא נלך לשוק ביחד אתה בשטריך ואני בלא שום דבר ונראה מי עושה צרכיו יותר מזה. מעולם ההשתכללות לא היה הוא היסוד. נכון שההשתכללות עוזר לאדם שיקל לו בעבודתו ועושה צרכיו מיד אבל היסוד הוא כשהאדם עומד בדינו שהמצאת השפע וחסירתו הוא ביד הקב"ה. והקב"ה אמר לנו בפרשת השבוע אם אתם שומעים דברי אני נותן לכם הטוב ואנו כולנו יודעים שהדבר שרוצה הקב"ה לעשותו אינו יכול להעמידו אף אחד לא אנטרנית לא מטוס לא טיל ולא חללית והקב"ה עושה מה שהוא רוצה. ונתן לנו כל זה רק להקל לנו העולם כדי ללמוד התורה ונקיים המצוות בשלוה אז כל ההשתכללות יהיה לטובתינו והקב"ה ישלח לנו הטוב והשלום והבריאות ויבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה. 

בפרשת השבוע יש כמה שאלות: א} ידועה השאלה ששאלוה חז"ל והביאה רש"י ז"ל למה בענין השמטה הפסוק אומר בהר סיני והא כל המצוות אמרם הקב"ה למשה רבינו בהר סיני? ב} הפסוק בשמטה אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך וכו' ולבהמתך ולחיה וכו' אם אנו יכולים לאכול ודאי אף העבדים והבהמות יכולים לאכול? {עיין רש"י ז"ל}

אולם כדי ליישב נביא דברי הזוהר הקדוש ששאל למה הפסוק במלכים כשבנה שלמה המלך ע"ה בית המקדש אמר שבע שנים הבית בהבנותו היה לו לומר בשבע שנים הבית נבנה ותירץ שבשמים יש מקום ששמו שבע וממנו אנו מושכים הקדושה ושלמה המלך בכוונה בנה בית המקדש בשבע שנים היה יכול לבנותה בפחות מאותו זמן אבל כדי שימשיך קדושת שבע בנאה בשבע שנים ולזה הפסוק אמר שבע שנים ר"ל קדושת שבע נשרה בבית המקדש כשנבנה. ובזה תתיישב השאלה שאנו רואים השבת ביום השביעי והשמטה בשנה השביעית והיובל אחרי שבע שמטות והעומר שבע שבעות תספר לך. אולם שני דברים משונים שהם המילה ביום השמיני והקרבן מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן. יש לשאול למה נשתנו אלו מהשאר?

אולם לפי דברינו אלו יתיישבו שהילד כשמקרבים אותו לפני הקב"ה לעשות לו המילה צריך לו קודם כל קדושת שבע ואף הקרבן אינו מקבלו הקב"ה אלא אם כן יקבל קדושת השבע. ובמעינה של תורה שאל החכם למה עושים שמיטה ותירץ משום שאנו שובתים ביום השבת אבל הארץ אינה נשבתת עובדת הזרע שזרענו אותו בחול ואחרי שש שנים יתקבצו להיות שנה של שבתות 52 * 7 סה"כ 364, שנה. ולזה צריכה שתשבות באותה שנה כנגד השבתות. ולזה הפסוק ביאר לנו שההשבתה רק לארץ שהבהמות והחיות והשאר כבר שבתו בשבת וקבלו קדושת השבע שלהם בשבת אבל הארץ לא קבלה אותה קדושה ולזה צריכים בשנה שביעית שתקבל קדושת השבע שלה. ולזה אמר והיתה שבת הארץ מיוחדת לארץ נגד השבת. וזהו למה השמטה אין עושים אותה רק בארץ ישראל שהיא הארץ היחידה שאיכפת לנו בה בקדושתה אבל בחוצה לארץ אין צריכים לקדושה ולזה הפסוק בשמטה אמר וידבר ה' אל משה בהר סיני כשאנו נהיה קדושים כשקבלנו התורה בהר סיני אף דין השמטה הוא כדי שהארץ תהיה קדושה כמותינו.

רבותי! ה' נתן לנו השבת שהיא באה ביום השביעי כדי שכל שבוע מקבלים קדושת השבע שהאדם בחול יהיה עסוק בעבודתו ושוכח עצמו ולזה באה השבת כדי לחדש קדושתינו. וזהו למה עירנו ברוך ה' אפשר לומר שהיא העיר היחידה שכל אנשיה דתיים ששומרים השבת ובכל שבוע מחדשים קדושתינו ואותה קדושה עוזרת אותנו כדי לשמור עצמינו בשאר ימי החול.

אולם השבת יש בה הרבה דינים שלפעמים האדם לא יעיר בהם ויטעה ויבוא לידי חילול שבת בשגגה ולזה צריכים ללמוד היטב דיני שבת כדי שעירנו תהיה נקיה ועוד שהשבת היא לא רק מצות לא תעשה יש דברים שצריכים לעשותם בשבת משל שלש סעודות של שבת אינו מעביר אפי' על אחת מהם ואפי' אדם בסעודה שלישית יהיה שבע שסעודה שלישית כנגד יום חמישי ושישי שכל סעודה היא כנגד שני ימי השבוע אם בקדושה אם בברכה שימי החול מתברכים מן השבת. וזהו למה הקב"ה אמר לנו לענג גופנו בשבת שהנשמה היא מקודשת כמנהגה אבל צריך לנו לקדש הגוף ובאותם הסעודות שנהנה מהם הגוף והם קדושות יתקדש. אבל האדם אינו צריך לעסוק רק בגוף צריך לו לזכור נשמתו בשבת ואינו מעביר כל היום במאכל ושינה צריך לו להקביע זמן ללימוד שישן מוקדם בליל שבת ויקום מוקדם ואחר התפלה יקח סדור וקורא בו כל אחד לפי מה שאפשר לו. ואם יקום מאוחר ר"ל ישן מאוחר בלילה במקום שיצא ויספר על הגדולים או על האנשים מה עשו יקח סדור וילמד בו.

וזהו למה אנו רואים בעירנו שיש דברים שהיצר הרע מנצל אותנו משום שחסרים בקדושת השבת ולזה הקב"ה צונו לקבל השבת מוקדם ונצא מאוחר שנקח מעט זמן מהחול ונכנס בשבת כדי לקדש ימי החול ומנצחים היצר הרע בחול ויכולים להקביע זמן ללמוד אף בחול וכמו שאמרו חז"ל שמי שמקבל עליו עול מלכות שמים הקב"ה יפשיט לו עול מלכות של הארץ ר"ל כשיקבע זמן ללמוד אינו חושב שהוא הפסיד בדבר אלא הקב"ה מביא לו הריוח ממקום אחר של אותו זמן שאבדו בלמוד שעבודתו נעשית מיד שבמקום שיסיים עבודתו בששה שעות יסיים רק בחמשה שעות או במקום שהיה מרויח מאה דינרים מרויח מאה ועשרים או בדרך אחר שהקב"ה יש לו הרבה דרכים. הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אולם היצר הרע קשה מאוד איך מנצחים אותו בקדושת השבת שהיא באה משבע אם אנו מקדשים השבת כמו שצריכה להיות אם בסעודותיה ואם תפלה בזמנה לא הולך בשעה אחת עשרה או יבוא בקריאת התורה אז נהיה קדושים אף בימי החול ויכולים לנצח היצר הרע. יהי רצון שבזכות התורה והשבת הקב"ה יתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.