ויש לשאול כמה שאלות:

א} גם בפרשת בחוקותי כתוב התוכחה וכתובה בלשון רבים ואילו בפרשת כי תבא כתובה בלשון יחיד ולמה?

ב} בפרשת כי תבא כתוב הטעם למה באים כל היסורים הללו ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל'' ואילו בפרשת בחוקותי לא כתוב זה ולמה?

אולם כתוב בגמרא כשרצה ה' יתברך להפוך את סדום הציל את לוט בגלל אברהם והמלאך שהצילו אמר לו שילך ויברח להר השיבו לוט שאינו יכול להספיק ללכת להר אולם יש עיירה קטנה קרובה ילך לשם אף על פי שהיא שייכת לערי סדום. והמלאך הסכים וכשהיה לוט מתוכח על זה עם המלאך קרא אותה מצער ושאל הגמרא מה זאת אומרת מצער תירץ שהיא עיירה קטנה ואין בה הרבה עוונות כמו האחרות ונשתהה גזר דינה ונהפכה אחר שנה.

ואמרו מכאן למדים שיגור האדם בעיירה קטנה בשביל שעוונותיה מועטים. ויש לשאול הלא ה' יתברך מברך אותנו כדי שנרבה שנאמר בפרשת דברים ''ה' אלוהי אבותיכם יוסיף עליכם ככם אלף פעמים'' וכן במדבר היו בני ישראל כשש מאות אלף אנשים לבד נשים וטף והיו גרים ביחד. ואיך אומר בגמרא שטוב לגור בעיירה קטנה?

ויש לומר משום שיש חילוק בין אומות העולם לבני ישראל שאומות העולם אינם ערבים זה לזה וכל אחד עוונו לבדו ישא או מצוותיו לבדו ישא אבל בני ישראל ערבים זה לזה פירוש אם אחד עושה מצוה נחשב גם חבירו עשה מצוה וכן להיפך אם אחד עשה עבירה נחשב חבירו עשה עבירה אם לא הוכיחו או לא ידע אבל במצוה אפילו לא ידע נחשב לו למצוה דזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו. ולכן כשבני ישראל רבים זה יותר טוב משום שכל מצוה שעושה אחד נחשב גם חבירו עשה מצוה ועל זה הדרך צוברים הרבה מצוות שכל מצוה נכפלת כנגד כל בני אותה העיר. אבל העבירות אינם נכפלים כיון שלא ראוהו או הוכיחו אותו ולכן אם טעה אחד ועשה עבירה עדיין נחשב לצדיק כיון שיש לו פי כמה וכמה מצוות שעשה הוא וחביריו.

אבל אומות העולם אינם ערבים זה לזה שאם עשה עבירה אינה נחשבת גם לחבירו וכן לגבי העבירות ולפי זה מספר העבירות יכולים להיות יותר מהמצוות כיון שמצוות חבירו אינם עוזרים לו כנגד אותה עבירה ויותר טוב אם כן לגור בעיירה קטנה שאז אין בה הרבה עוונות.

כבר כתבנו שבני ישראל ערבים זה לזה במצוות ומכל מקום רק כשהם באחדות אבל אם אינם באחדות וכל אחד אינו עוזר לחבירו ויש מחלוקת ושנאת חינם אם כן גם במצוות אף אחד אינו עוזר לאף אחד וכמו שכתוב בתפילת יום שני וחמישי באל מלך יושב ''עושה צדקות עם כל בשר ורוח לא כרעתם להם גומל'' פירוש ב''צדקות'' שהם המצוות על כל בשר ורוח כל מצוה ומצוה שעושה אחד נחשב גם חבירו מצוה וזה בתנאי כשיהיו בשר ורוח אחד אבל ''ברעתם לא'' פירוש כשהם ברעה ובמחלוקת חס ושלום נפלה הערבות ואז ה' יתברך ילך עם בני ישראל בשלושה עשר מידות אל רחום וחנון וכו'.

וזהו החילוק שבשני התוכחות שהראשונה כתובה בלשון רבים פירוש שבני ישראל שרויים במחלוקת ומפורדים ואז כל מצוה ומצוה כשאחד מקיימה אינו נחשב חבירו שקיים מצוה ואם כן כשיבא דינם לפני ה' יתברך נמצא שעבירותיהם הרבה ומגיע להם עונש קשה בר מינן אבל בתוכחה השנייה כתובה בלשון יחיד שכל ישראל הם באחדות ואין בניהם מחלוקת ואם תאמר למה אם כן נענשים והלא כל מצוה שמקיים אחד חבירו נחשב גם הוא קיים ואם כן המצוות יותר מהעבירות ואינם נענשים על זה אמר הפסוק ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל'' פירוש שהמצוות שרוצים בני ישראל להינצל בזכותם הם משפה ולחוץ ואין בם יכולת להצילם ואם כן יש רק עבירות ולפיכך מגיע העונש.

וכאן משה רבינו מגודל אהבתו לעם ישראל ורוצה אותם תמיד בשופע ובמנוחה יעץ להם שיהיו באחדות ובלי מחלוקת ושנאה וגם שיעבדו את ה' יתברך ויקיימו מצוותיו בשמחה ואז ה' יתברך ישפיע עליהם רוב טובה. כיון שמצוה שמקיימה אחד גם חבירו נחשב קיים וכן כתיב בלשון יחיד ''והיה אם שמוע תשמע'' פירוש שאז בני ישראל באחדות ואין צריך אז לדאוג מהעוונות שיש להם כיון שהם קצת לדבי המצוות ואינם נענשים רק אם חס ושלום עזבו התורה והמצוות אבל אם לא עזבו התורה חיים בנחת וברוחה ובשפע גדול..

אחי היקרים!!! ראש השנה שהוא יום דין ומשפט על הפתח וכל אחד כמה שיכין את עצמו לדין נמצא מכין רק קצת וצריך עוד ועוד להכין את עצמו בשביל שאין אף אחד שלא טעה ולו נתגבר עליו היצר הרע ולא עשה עבירות שנאמר ''אין צדיק בארץ אשר לא יחטא'' ואם ה' יתברך ידון כל אחד ואחד לפי מעשיו בלבד נמצא שהוא מפסיד ואוי ואבוי לו. ובודאי שכל אחד רוצה לצאת זכאי בדינו וליכתב לשנה טובה ומבורכת ולכן העצה היא שצריך להיות באחדות ויש רווח מהרבה דברים.

א} המצוות יכפלו כפלי כפליים ואז מידת הדין אינה יכולה לקטרג.

ב} שעוון העיר יופחת כיון שכל אחד סלח לחבירו.

ג} ה' יתברך יסלח לשאר העוונות מידה כנגד מידה כיון שהוא סלח לחבירו גם ה' יתברך סולח לו. וגם מבחינת שאין לו עבירות שבן אדם למקום ואז ה' יתברך גם לו סולח.

ויהי רצון שה' יתברך יכתבנו לשנה הבאה שנה טובה ומבורכת ולחיים טובים ולשלום ויחיש לגאולינו במהרה בימינו!!!

 

פרשת השבוע יש בה שלשה דברים: א} פרשת בכורים ב} לומר הקללה והברכה על הר עיבל והר גרזים ששה שבטים בהר זה וששה שבטים בהר זה, והכהנים והלויים וארון הקדש בין שני ההרים ופונים הכהנים והלויים נגד הר גרזים ואומרים ברוך וכו' והכל עונים אמן, ואח"ך פונים נגד הר עיבל ואומרים ארור וכו' והכל עונים אמן. אם תשמעו דברי הנה נותן לכם כל הטוב ואם לאו להפך. יש לשאול מה השייכות שיש בפרשת בכורים ששמחתה מרובה שחז"ל אמרו הפועלים שעובדים יום ביומו אפי' שאין להם רשות לעמוד לרבנים ולאנשים זקנים שמאבד הזמן של אותו ששכרם כשרואים האנשים בבכוריהם עומדים ונותנים להם שלום וכשמביאים הבכורים יצאו הכהנים והלויים לקראתם ויאמרו מזמורי תהלים בכל הדרך עם התוכחה?

אולם כדי לתרץ נתחיל לתרץ שאילה אחרת שמי שהביא הבכורים יאמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה וכו' ארמי אובד אבי הכוונה על לבן שהיה רוצה להרוג יעקב אבינו ואח"ך אומר וירד מצרימה כאלו לבן הוא שהניח יעקב אבינו שירד למצרים מה השייכות שיש לו לבן בירידת יעקב אבינו למצרים? אבל חז"ל תירצו שאם לבן נתן רחל ליעקב קודם לאה יוסף יהיה הבכור ולא היה רב עם אחיו שהוא לא ידע שהם היו יודעים הקבלה והוא עודנו קטן ולא למדו אביו שעדין לא הגיע לגילם ואם היה גדול מהם הרי למד כמותם ולא היה קורה כלום. אבל יש לשאול והרי גזירת ועבדום וענו אותם נגזרה מזמן אברהם אבינו ר"ל צריכים שילכו לעבוד?

אולם ידוע שגזרת אברהם אבינו של ועבדום וענו אותם היא ארבע מאות שנה ואנו לא ישבנו רק מאתים ועשר שנים, עדין חסרים מאה ותשעים שנה ולמה יצאנו קודם הזמן? משום שאז ישראל הגיעו למ"ט שערי טומאה ואם יגיעו לחמשים שערי טומאה אינם יכולים לצאת עוד, אבל מאה ותשעים שנה שנשארו לא כלו לגמרי אלא משלמים אותם בזמן הזה {חז"ל אמרו שגזרת בין הביתרים כדי לקבל ניצוצי קדושה שאבדו בעון אדם הראשון שאכל מעץ הדעת והיה צריך ארבע מאות שנה כדי לקבל את כולם וכשיצאנו קודם הזמן נשארו מהם ולזה אנו יושבים בגלות כדי לחפש אחריהם ולקבצם} וידוע שמצרים היתה ערות הארץ שכל הטומאות בתוכה ר"ל אם הלכנו לעבוד בעיר אחרת היינו עובדים ארבע מאות שנה נצטרך לגלות הזה. וידוע שאמרו חז"ל שהתוכחה של בחקתי באה בחרבן וגלות בית ראשון ושל כי תבא בחרבן וגלות בית שני ר"ל לבן הוא שגרם לאבותינו שירדו למצרים ולא לעיר אחרת ובגללו אנו עכשיו בגלות ולזה הפסוק הסמיך לנו פרשת בכורים לפרשת התוכחה לדעת שהסבה של הגלות הזה הוא לבן.

אבל יש לשאול למה הקב"ה לא הניחנו לגמור מאה ותשעים שנה וננוח ואם על חמשים שערי טומאה שנגיעו להם יביא לנו רבי עקיבא שהגיע לחמשים שערי בינה ויוציאנו כמו שפירשו חז"ל על הפסוק שלח נא ביד תשלח שמשה רבינו אמר להקב"ה הניחם שיגמרו ואח"ך תביא להם רבי עקיבא ויוציאם, אבל כשנסיים לומר פרשת בכורים מתיישבת קושיתינו הפסוק אמר ונצעק לה' אלהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וכו' ויוציאנו ה' ממצרים שהתפלה שהתפללנו לה' היא שהוציאה אותנו קודם הזמן כשאדם יתפלל מעומק לבו וביותר כשיוריד דמעות ומחמת שהקב"ה אוהב אותנו שמע תפלתינו, ואבותינו כשהגיעו למ"ט שערי טומאה אינם יכולים עוד שיותר דבר שקץ לנו ומניחנו ללא שלוה היא הטומאה ולזה התפללו בכל לבם וה' שמע תפלתם והוציאם אפי' שצריכים אח"ך לשוב בגלות פעם אחרת.

מכאן אנו צריכים ללמוד אנו עם ישראל יותר דבר שמועיל לנו הוא התפלה אם תפלתינו תהיה מלב יכולים לשנות הרבה דברים, התפלה היא סוד הצלחתינו. אבל התפלה לא אדם יקח סדור וקורא כמצליף וסוגר הסדור וישוב לביתו ויאמר התפללתי. והתפלה שיש בה אפשרות לשנות הרבה דברים צריך לה שלשה דברים א} כשיכנס לבית הכנסת צריך לו לדעת שהוא נכנס לבית ה' אינו נכנס לבית קפה, צריך לו לכבד המקום שכנס בו לא ידבר ולא ישחק ולא יתלוצץ, לפניו הקב"ה שויתי ה' לנגדי תמיד ובפרט בתפלה ב} התפלה היא לטובתינו כשאנו מתפללים אין עושים חסד עם ה' להפך הוא שחמל עלינו והסכים לנו שנתפלל לו לא כל מי שרוצה לדבר עם המלך ידבר אבל הקב"ה מרוב אהבתו לנו ואפי' שהוא מלך מלכי המלכים הסכים לנו להתפלל לו ג} התפלה אפי' שהיא חובה וצריכים להתפלל, היא כולה בקשות שאנו מבקשים מהקב"ה, ולזה צריכים לדעת מה אנו מבקשים ר"ל האדם ישתדל להבין מה הוא אומר לא יוצא מפיו והוא חושב מחשבות זרות.

כשהאדם יבין שלשה דברים אלו ויעשה אותם נקרא שהוא מתפלל ותהיה תפלתו רצויה לפני הקב"ה ואז נבין כמה אנו קטנים לפני הקב"ה כמו שידוע המעשה שפעם שלמה המלך היה הולך בדרך ומצא איש בגדיו קרועים ופניו שחורים מחמת השמש ומלקט באשפה קרא לו ואמר לו למה אתה ככה? אמר לו אין לי מה לאכול. נתן לו כסף ואמר לו כשיכלה לך בוא לארמוני והוסיף לך, וצוה עבדיו שיכנסוהו תמיד ועשה ככה. פעם הלך לארמון ולא מצא שלמה המלך אמר להם איפה הלך? אמרו לו לבית המקדש, אמר אלך ואראה מה עושה שם. התגנב ונכנס מצאו מתפלל להקב"ה, אמר בלבו למה אבקש משלמה אלך ואבקש ממי שנותן לשלמה. שב לביתו התפלל להקב"ה. כשמצא שלמה שישב הרבה זמן ולא בא אליו שלח אליו ואמר לו למה לא באת אלי? אמר לו אותו שאתה מבקש ממנו לתת לך ואח"ך תתן לי אבקש ממנו אני ישר יותר טוב.

צריכים לדעת שכל מה שיש לנו נתנו לנו הקב"ה ואף הנפש שנושמים ממנו מאת הקב"ה ובכל יום הקב"ה מחדש בעולמו לא מסר פקודה ובוצע עד עכשיו אלא שבכל יום מוסר פקודה כדי שהעולם יתחדש ולזה בכל יום אפשר שישתנה המצב ולא יאמר האדם איך היום אין לי מה לאכול ומחר אהיה עשיר, הקב"ה יש לו אפשרות בכל דבר ואנו צריכים לעשות שני דברים כדי שהקב"ה יחון עלינו והם התשובה והתפלה, וביותר תפלה בדמעות ובפרט הימים שהם מראש השנה לכפור שאז אנו דנים אצל הקב"ה ואז התשובה והתפלה מתקבלים יותר וימים אלו קרובים לראש השנה ולכן צריך לו לאדם להכין עצמו וצריכים מעכשיו לנצל ההזדמנות כדי שהשנה הבאה תבוא עלינו יותר טובה ולזה מעכשיו נתחיל לשוב בתשובה ונתפלל כראוי כדי שהקב"ה יכתוב לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.

 

פרשת כי תבא

נצטווינו 3 מצוות עשה ו3 מצוות לא תעשה.

מצוות עשה הן:

א} ללמוד פרשת בכורים כשאדם נוטע אילן משבעה מינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל שלושה שנים הראשונות הפירות ערלה ואחר כך צריך להביא הפרות שיצאו ראשונות לבית המקדש וליתנם לכהן והוא כשיתחילו הפירות לצמוח ילך לכרם או לגן ויקשור כל פרי שצמח ראשון וימתין לו עד שיגדל ויתבשל ויקטוף אותו ויעלה עמו לירושלים ויתן אותו לכהן.

ב} ביום האחרון של פסח בשעת מנחה בשנה הרביעית לשמיטה או בשנה השביעית שהיא שנת השמיטה שאז פנינו המעשר ומתנות כהונה ומה שנשאר שורפים אותו קודם יום האחרון של פסח צריכים להתודות שלא השארנו ואומרים ''בערתי הקודש מן הבית וכו',,.

ג} ללכת בדרכי ה' יתברך ופירושו חכמינו זכרונם לברכה מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון וכדומה.

מצוות לא תעשה הן:

א} לא יאכל אדם מעשר שני והוא אונן. אונן פירוש מי שמתו מוטל לפניו ועדיין לא קברו והוא משבעה המתים שחייב להתאבל עליהם והם: 1.אביו. 2.אמו. 3.אחיו. 4.אחותו. 5.בנו. 6.בתו. 7.אשתו. בדאורייתא דיני אנינות רק עד הלילה.

ב} לא לאכול מעשר שני בטומאה.

ג} לא להנות במעשר שני או במעות שפדינו אותו בדברים שאינם לצורך אכילה או שתייה או למשוח בו כגון לשלם דמי המלון כששוהים בבית המלון בירושלים או להוציא הוצאות הדרך כשהולכים לירושלים או לקנות בהם לבוש וכדומה אלא צריך להנות בהם או לאכול או לשתות או למשוח וכן אסור להנות בו שלא כדרך הנאתן משל למשוח ביין כיון שדרך היין לשתייה ולא למשוח וכדומה.

בפרשה יש שלושה עניינים:

א} פרשת בכורים ופינוי המעשרות שנשארו.

ב} לומר את הקללה והברכה על הר עיבל ועל הר גרזים ששה שבטים יעלו על הר עיבל וששה על הר גרזים והכוהנים והלויים וארון הקודש באמצע בין שני ההרים ויפנו הכוהנים והלויים כנגד הר גרזים ויאמרו ''ברוך האיש וכו',, ובני ישראל עונים אמן ואחר כך פונים את פניהם להר עיבל ואמרים ''ארור האיש וכו',, והכול עונים אמן.

ג} פרשת התוכחה שבה ה' יתברך אומר לנו אם נלך בסדר ונקיים מצוותיו מגיע לנו כל טוב וכל הברכות ואם חס ושלום להיפך להיפך.

במצות הבכורים הייתה שמחה גדולה עד מאוד שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שפועל שכיר יום אסור לו להפסיק עבודתו אפילו אם רואה רבנים גדולים ומכובדים כיון שמפסיד את בעל הבית אבל כשרואה בני אדם שמוליכים את הבכורים יכול להפסיק ולדרוש בשלומם וכן הכוהנים והלויים יוצאים לקראתם ואומרים בדרך מזמורי תהילים עד שיגיעו לבית המקדש.

ויש לשאול כמה שאלות:

א} כשמביאים הבכורים לבית המקדש צריכים לומר ''הגדתי היום לה' אלוהיך וכו',, ויש לשאול שתיבת ''הגדתי'' היא לשון עבר והלא הוא עדיין לא הגיד?

ב} בפרשה כתוב שמוליכים הבכורים לכוהן דכתיב ''ובאת אל הכוהן אשר יהיה בימים ההם'' הקשה רש''י מה בא ללמדינו ''אשר יהיה בימים ההם''? ותירץ אין לך כוהן אלא שבימיך כמו שהוא ויש לשאול מה תירץ רש''י האם היינו חושבים שיוליך הבכורים לכוהן שבדור הקודם שכבר מת או לכוהן שבדור הבא שעדיין לא נולד?!

ג} כבר כתבנו שהבכורים מוליכים אותם בשמחה גדולה מאוד שהפועלים רשאים להפסיק ממלאכתם כדי לתת להם שלום וכן הכוהנים יוצאים לקראתם ומזמרים בדרך מזמורי תהילים ויש לשאול למה זה רק בבכורים ולא במצות תרומה או מעשר ראשון או מישר שני שאוכלים אותו בירושלים וכדומה?

ברם נחלקו רבותינו זכרונם לברכה יש סוברים שמצוות צריכות כוונה ויש סוברים שמצוות אינן צריכות כוונה ורוצה לומר אם חייב האדם לכווין בעשיית המצוה שתהיה לשם שצמים או לא והסיקו הפוסקים שצריכות כוונה.

ברם יש מצוות שאם עבר ולא כווין בהם אינה בעיה כיון שעצם המצוה מורה שהוא עושה לשם שמים למשל הנחת תפילין או הטלית מראה בעצמו שהוא עושה לשם שמים ולא לשום מטרה אחרת כיון שאין לו תועלת בזה ומכל מקום לכתחילה צריכים כוונה ואם לא כווין בדיעבד יצא.

ויש מצוות שצריך לכווין כדי להראות שעושה לשם שמים ולא לשם מטרה אחרת ואם לא כווין שמקיים לשם שמים לא יצא והם המצוות שעושים אפילו אם ה' יתברך לא ציווה אותנו כיון שהשכל מחייב אותנו בזה למשל מצוות שבין אדם לחבירו שהשכל מחייב אותנו לקיימם מצוות אלו צריכות כוונה שעושים אותם לשם שמים ולא כדי שחברנו יחזיק לנו טובה ומי שאינו מכווין לשם שמים הפסיד את אותה מצוה ובסדורים החדשים שמדפיסים אותם מקילים עלינו שעל כל מצוה שיש שם כותבים ''לשם יחוד'' לקרות אותה קודם קיום המצוה ושם כתוב שהמצוה היא לשם שמים ולעשות נחת רוח ליוצרינו.

והבכורים הם קצת פירות כמו שכתבנו למעלה שיקח רק הפרי הראשון מכל עץ מכל מין ומין שנשתבחה בו ארץ ישראל ויוליכנו לכוהן נמצא שאינו מוליך הרבה פירות אלא קצת ואינו ניכר שעושה טובה לכוהן במה שמביא לו קצת פירות וכן אין לו להוליכם לכוהן שירצה אלא הכוהן העובד בבית המקדש ואם כן הכוהן אינו מרגיש כלל שעושה עמו טובה ולא יחזיק לו טובה.

ולא כמו התרומה והמעשר שיכול להוליך אותם לכל כוהן שירצה וגם יוליך אליו הרבה שהתרומה היא אחוז מארבעים או חמישים או ששים כפי נדבת הנותן וכן המעשר נמצא אם כן הכוהן מחזיק לו טובה ואם כן אינו ניכר שעושה המצוה לשם שמים ולכן צריך לכווין שתהיה המצוה לשם שמים.

וכן מצות מעשר שני שנצטווינו להפרישו ולעלות ולאוכלו בירושלים אינו ניכר שעושה כן לשם שמים כיון שהוא נהנה שהולך לחופש וגם הוא אוכל אותו שם לכן צריך כוונה שיהיה לשם שמים.

לעומת זה הבכורים שהם מעט ואינו יכול לתת אותם לכל כוהן שירצה אלא לכוהן שבבית המקדש אם כן נראה שהוא מקיים את המצוה לשם שמים ולא לשם מטרה אחרת ולכן מכבדים אותם שאפילו הפועלים רשאים להפסיק לתת להם שלום כיון שניכר שמצותם נעשית בשלמות לשם שמים ולא לשם נטייה אחרת.

ולכן רש''י פירש שצריך לתת אותם לכוהן שבימיך ואין כוונתו שחי עמך שזה פשוט אלא כוונתו שתמצא אותו בבית המקדש בימים שאתה מוליך הבכורים שבזה ניכר שאתה מקיים את המצוה לשם שמים ובשלימות.

ולכן כשיקרא הוידוי יאמר בלשון עבר ''הגדתי'' פירוש ממעשי הגדתי ולא צריך להוציא בפה שהבאתי אותם לה' יתברך לשם שמים כיון שה' יתברך ציווה אותי ומכל מקום צריך לקרא גם כן פרשת בכורים למרות שמתוך מעשיו ניכר שהוא עושה לשם שמים.

מכאן צריכים ללמוד כשעושים מצוות צריכים לכווין שהמצוה היא לשם שמים ולעשות נחת רוח ליוצרינו נקח לדוגמה מצוה הנפוצה בעירנו והיא מצות גמילות חסדים שבערינו ברוך ה' מקיימים את המצוה הזאת למשל:

בחתונות שכולם עוזרים אחד לשני אם בעבודת המלצרות שעושים בחינם אם בסדור הכסאות והשולחנות אם בבישול אם שמשאילים את מגרשיהם לעשות בו החתונה בחינם וכדומה.

מי ששואל מאת חבירו איזה חפץ נותנו לו חבירו במאור פנים ואינו משיב אותו רקם.

מי שאין לו לא אופנוע ולא מכונית והולך רגלי לשוק ורואה אותו חבירו שיש לו אופנוע או מכונית מיד מעלה אותו.

מצוה זו יקרה מאוד לפני ה' יתברך ובזכותה אנחנו נגאלים מגלות המר הזה שכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה שבגלות האחרונה אנחנו נגאלים בזכות מצות גמילות חסדים ולכן צריכים לעשותה לשם שמים שתהיה בתכלית השלמות שאם לא נכווין לעשותה לשם שמים נראית שמקיימים אותה לשם מטרה היום אני עוזר לך ומחר אתה עוזר לי ולכן צריכה כוונה וזה קל מאוד והמצוה תהיה בתכלית השלמות.

יש מצוות שאפילו הם נראים שהם לשם שמים מכל מקום צריכים כוונה משל:

התפילה צריך אדם לכווין בתפילתו ולדעת מה הוא מבקש מאת ה' יתברך נכון שכולנו התרגלנו להתפלל בלי כוונה ואם כן קשה לכווין מכל מקום צריך האדם לעשות מאמץ לכווין ואם נכשל בהתחלה אחר כך יתרגל ולפום צערא אגרא פירוש כפי גודל הצער בקיום המצוות כן גודל השכר ועוד שהבא ליטהר מסייעים אותו.

גם צריך לכווין שלא יטעה במבטא התיבות או ידלג או יבלע כמה תיבות שלפעמים משנים את משמעות התפילה משל ''ומרפא'' יטעה ויבטא אותה ''ומרבה'' ''שערי'' ''צערי'' ''פותח'' ''בוטח'' וכדומה וזה מחוסר זהירות שאינו נזהר כשמבטא האותיות.

ובפרט שליח צבור שהוא מדבר בשם כל הקהל שצריך שיהיה אחראי על עצמו ויתפלל כראוי ויבטא ויחתוך את האותיות יפה יפה וכשמגיע לתיבת ''ה',, ימתין לקהל עד שיענו ''ברוך הוא וברוך שמו'' ואחר כך ימשיך וכן בסוף הברכה ימתין עד שיענו ''אמן'' ואחר כך ימשיך.

יש כמה בני אדם שמעריכים את עצמם ואומרים שלא ימתין השליח צבור עד שיענו הקהל בגלל טורח צבור וזה שולחן ערוך מפורש שלא ימשיך השליח צבור להתפלךל עד שתכלה ''אמן'' מפי העונים אבל אלו בני אדם כנראה גדולים יותר אפילו משולחן ערוך ועוד שמשמעות טורח ציבור הוא שמטריח את הציבור וכאן הציבור לא סיים עניית ''אמן'' ובמה מטריח אותם אם כן? ועוד שכיון שהציבור לא סיים תיבת ''אמן'' לא יכולים אותם בני אדם ועמהם השליח ציבור לכף אותם כדי שימשיך להתפלל נמצא אם כן הם שמטריחים על הציבור במרוצתם.

ועוד שאסור שהם מטריחים לפני ה' יתברך כשמתפללים לפניו במרוצה ובולעים והופכים אותיות ולפעמים תהיה משמעות לשונם קללות ולא ברכות ונמצא שהם מחריבים את העולם ועוד שאותם דקות שמוסיפים לא יזיקו כלל ובפרט שאחר כך הם מדברים ומבלים הזמן.

ולכן עדיף להתפלל כראוי ולהוסיף על חשבוננו כמה דקות לכבוד ה' יתברך ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שהתפילה עומדת ברומו של עולם ויש לשאול מה פירוש ''ברומו של עולם'' אם פירוש ''בשמים'' יאמר ''בשמים'' וחסל ולמה האריכות?

אלא שחכמינו זכרונם לברכה רוצים לומר לנו שהתפילה היא בגובה העולם מעלינו ממש אם נתפלל כראוי יוריד לנו ה' יתברך השפע ואם חס ושלום נהפוך את המלים ולא נבטא כראוי ונמצא מקללים חס ושלום יוריד ה' יתברך קללות במקום הברכות ומי רוצה קללות? לכן עדיף לקבל ברכות על ידי שנתפלל כראוי.

ויהי רצון שיעזרנו ה' יתברך להתגבר על יצרנו הרע להתפלל אליו כראוי ונקיים את כל מצוותיו לשם שמים ובזכות זה יחיש לגאולינו במהרה בימינו אמן!!!

 

 

 

מצווינו הפסוק שכשנלך למלחמה שלא נפחד בשביל שה' יתברך יעזור אותנו לנצח את אויבינו ולא כמו הגויים שהם בוטחים בגבורים שלהם שסופם למות שאנחנו בוטחים בה' יתברך שהוא חי וקיים לעד ויש לו היכולת להציל בכל זמן ובכל שעה. ויצווינו שבזמן המלחמה שצים כהן לצבא וקוראים לו כהן משוח מלחמה ויאמר לשוטרים והשוטרים יאמרו לחיילים את המלים הבאות:

א} מי שנטע כרם ועדיין לא אכל ממנו.

ב} מי שבנה בית ועדיין לא גר בו.

ג} מי שארס אשה ועדיין לא התחתן.

כל אלו יחזרו לביתם ולא ישתתפו במלחמה. ומוסיפים השוטרים לומר מי הירא ורך הלבב ילך וישוב אל ביתו ולא ימס את לבב אחיו. ויצווינו ה' יתברך כשנלך למלחמה עם שאר אומות העולם שאינם משבעה עממים שהיו גרים בישראל נתחיל בדברי שלום אם השלימו יהיה אותו העם למס ואם לא השלימו נלחם עמם ובשעת המלחמה אסור לקצוץ האילנות כדרך המלחמה.

אחר זה ציוונו הפסוק שאם נמצא בן אדם הרוג בשדה לא נודע מי הכהו יצאו זקני העיר היותר קרובה אל אותו המקום ומביאים משם עגלה ועורפים אותה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע ורוחצים ידיהם ואומרים שבן אדם זה לא ראינוהו ופטרנוהו בלי מזונות ובלי לויה והכוהנים אומרים כפר לעמך ישראל וה' יתברך סולח להם. אבל אם ידעו אחר כך מי ההורג חייבים להרוג אותו.

ונחלקו רבותינו זכרונם לברכה במסכת סוטה על הירא ורך הלבב שיחזור אל ביתו פירוש רבי עקיבא שירא מן המלחמה ורבי יוסי הגלילי אומר שירא מן העבירות שבידו ואפילו בעבירה שהיא מדרבנן משל אם דבר בין תפילין של יד לשל ראש חוזר ורבי יוסי בן חלפתא סובר שרק בעבירות שהם מדאורייתא חוזר אבל לא דרבנן. ולפי זה אם יחזור רק העובר עבירה כל העם מרגיש בו שהוא עבר ומתבייש ולפיכך אמרה התורה גם מי שנטע כרם וכו' יחזור ואם כן גם מי שעבר עבירה אינו מתבייש שלא יודעים חביריו שבשביל העבירה חזר ושמא בשביל שנטע כרם או בנה בית וכו'.

ויש לשאול כמה שאלות:

א} למה אמרה התורה שהשוטרים יאמרו לעם וכו' ולא אמרה מי שיש לו אחד מארבעה אלו לא יבא כלל לצבא וחסל?

ב} למה רבי יוסי הגלילי ורבי יוסי בן חלפתא פירוש על העבירות ולא פירשו כפשוטו שפוחד מן המלחמה כרבי עקיבא?

ג} לפי דבריהם למה נקרא מי שיש לו עבירות בידו ''ירא ורך הלבב''?

אולם אמרו חכמינו זכרונם לברכה שבמלחמת מצוה צריך ללכת ובמלחמת רשות יחזור. ורבי יהודה אומר במלחמת חובה ובמלחמת מצוה הולך אולם במלחמת רשות אינו הולך. ובגמרא פירש רבא לא נחלקו רבי יהודה והחכמים במלחמות כיבוש הארץ שנלחם יהושע שכולם סוברים שצריכים ללכת ובמלחמות שנלחמים בני ישראל כדי שלא יפריעו לנו האומות כולם מודים שאין הולכים ונחלקו במלחמות שנלחם דוד המלך בשביל להרחיב את ארץ ישראל שדעת החכמים צריך ללכת אבל אבי יהודה סובר שאינו צריך ללכת.

ויש לשאול מה החילוק למה באלו המלחמות הולכים ובאלו לא?

והתשובה היא שאמרו בגמרא שישראל הם האומה הכי קשה ואילולי התורה לא היו מפסידים במלחמה אבל כשקבלו התורה נהיו תלויים בקיומה שאם מקיימים אותה נוצחים ואם לאו חס ושלום אינם נוצחים ולכן מי שיש לו עבירות בגלל עבירותיו נמצא שישראל מפסידים בגללו שמדת הדין מקטרגת על עוונותיו אבל אם הוא עושה מצוה אינו פוחד כיון שיש לו זכות המצוה שסותם המקארגים עליו ואם כן במלחמת מצוה יכול להילחם כיון שהלחימה עצמה היא מצוה וזכותה מגינה עליו.

וזהו מחלוקת רבי יהודה והחכמים מלחמת דוד רשות או מצוה. שדעת החכמים מצוה ולכן אין לו ממה לפחד שזכות המצוה מגינה עליו אבל רבי יהודה סובר שזאת מלחמת הרשות ואם כן לא ילך שמדת הדין מקטרגת על עוונותיו. ולכן רבי יוסי הגלילי ורבי יוסי בן חלפתא פירשו הפסוק ''הירא ורך הלבב'' מהעבירות שבידו שאם פירוש הפסוק כפשוטו אם כן למה במלחמת מצוה הולך הלא הוא פוחד? ומה שציוותה התורה שילך ואחר כך יחזור ולא אמרה שלא ילך מתחילה בשביל שעיקר טעם התורה שיחזור בתשובה ואם כן כשהוא הולך ושומע שמכריזים על מי שיש בידו עוונות נ\זכר בעוונותיו וחוזר בתשובה ונקרא ''הירא'' כיון שהאדם כשהוא טוב לו אינו נזכר לחזור בתשובה אבל כשהוא נמצא במצוקה נזכר וירא מהעוונות שבידו. ואם כן החייל שיש בידו עבירות יודע בעצמו שהוא הולך למלחמה ויודע שיש בידו עבירות ויודע שמדת הדין אז מקטרגת עליו ויש חשש שימות ויבדוק עצמו ויהיה ירא וימצא שכל חביריו הולכים למלחמה ורק הוא נשאר אז מתעורר וחוזר בתשובה וזהו מה שרוצה ה' יתברך.

ולפי זה ה' יתברך נתן לנו יום ראש השנה שהוא יום הדין וכל אחד ואחד יודע שבאותו היום הוא נידון ויהיה פוחד ויזכור מה שעשה עבירות ויחזור בתשובה ולא יחשוב האדם הלא הוא כמה שנים והוא נטמע בעבירות ולא קרה לו כלום ואם כן גם השנה לא יקרה כלום. זה טעות משום שה' יתברך ארך אפים ונותן הזדמנויות לאדם לחזור בתשובה ואותו בן אדם אינו יודע אם תמו ההזדמנויות או לא ואם כן צריך לחזור בתשובה מהר שמא לא נותנים לו עוד הזדמנות וזו ההזדמנות האחרונה. וה' יתברך יעזור אותו לחזור בתשובה ולפי זה נקרא חודש אלול אלול הרחמים בשביל שבזה החודש צריך לבקש רחמים תמיד מאת ה' יתברך בשביל שאינו יודע אם עדיין לא תמו ההזמנויות או כבר תמו.

ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שהתשובה היא מתנה גדולה לעם ישראל שמבחינת השכל מי שטעה צריך עונש ולא די בחזרה בתשובה וכן אומות העולם אין להם זכות התשובה ואם גוי עבר על מצוה אחת משבעה מצוות בני נוח נענש ואין זכות לחזור בתשובה אבל לעם ישראל ה' נתן מתנת התשובה שכשהם יחזרו בתשובה ה' יתברך מוחל להם את כל עוונותיהם וזה מאהבת ה' יתברך בעם ישראל.

ולכן צריכים לנצל המתנה הזאת ונרבה בתפילה לה' יתברך כדי לסלוח לנו ובשעת התפילה לא נהיה עוסקים בשחוק וקלות ראש עם הקטנים וכדומה ובפרט ביום ראש השנה ויום כפור. שיש כמה אנשים שבמקום שבאים להתפלל נקהלים ביחד ומדברים. ונמצאו שעשו כמה עבירות בבת אחת שדבר בבית הכנסת וגם דבר בשעת התפילה וגם פרש מהציבור שהציבור מתפללים והוא מדבר וחכמינו זכרונם לברכה אמרו אל תפרוש מן הציבור שאפילו משה רבינו שהיה זקן בן שמונים שנה כשנלחמו בני ישראל עם עמלק {עיין פרשת בשלח} ישב על אבן כיון שעם ישראל נמצא אז בצער. ועוד שמדברים לשון הרע ליצנות ורכילות ולפעמים עושים מחלוקת ביניהם ועוד כמה וכמה עבירות ואין כדאי להאריך.

הם נמצאים באותו זמן בבית המשפט והוא אינו עוסק כלל להציל ולהגן על נפשו רק צוחק ומתלוצץ ואחר כך אם קרה לו משהו מתרעם חס ושלום ואומר שהוא לא עשה כלום ולמה יקרה לו ככה מן השמים. הכן עצמך מוקדם כדי שתמצא עצמך ביום ראש השנה וביום כפור בסדר ותנצח בדינך ויסתמו כל המקטרגים ויליצו עליך כל הסניגורים ויגזר עליך רק גזרות טובות וישועות ונחמות.

ויהי רצון שנתעורר מוקדם לחזור בתשובה ובזכות זה ה' יתברך יכתוב אותנו לשנה טובה ומבורכת ולחיים טובים וארוכים ומתוקנים ויזכנו לראות בביאת משיח צדקנו בעגלא ובזמן קריב אמן!!!  

 

בפרשת השבוע יש כמה שאלות : א} רש"י ז"ל כתב על הפסוק כי תצא למלחמה במלחמת הרשות הכתוב מדבר שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו שהרי כבר נאמר בשבעה אומות לא תחיה כל נשמה, יש לשאול למה רש"י האריך היה לו לומר רק שמלחמת ארץ ישראל וכו'? ב} בפרשה שאחריה הפסוק אמר אם איש יש לו שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה והבכור הוא בן השנואה לא יתן הבכורה לבן האהובה, יש לשאול למה משאיר אצלו השנואה יגרש אותה כמו שאמר הפסוק אח"ך כי יקח וכו' אם לא תמצא חן בעיניו וכו' וכתב לה וכו' חז"ל אמרו שהאיש יוכל לגרש אימתי שירצה ואין לומר שאין לו כדי שיתן לה כתובה שכאן מדברים בירושה והבנים לוקחים כתובת אמם ואח"ך יחלקו הירושה ועוד למה האיש רוצה לקחת זכות בנו אם לא אוהב אמו מה השייכות שיש לו הבן? אולם בקשר שקשר לנו הפסוק האשה ובנה רוצה לומר לנו שהאשה הזאת שנואה מחמת בנה שבנה לא טוב ולזה רוצה לקחת לו הבכורה ובשבילו נעשתה אמו שנואה שהאיש הניח האחריות של חנוכו על אמו ואמר לה את לא חנכת בנך יפה שהרי בן השניה מחונך יפה. 

המלחמות של ישראל יש בהם שלשה מינים מלחמת חובה היא המלחמה כדי לקחת ארץ ישראל ומלחמת עמלק, מלחמת מצוה היא שאויבינו מפריעים לנו ויצאנו להם למלחמה, ומלחמת הרשות היא להגדיל ארץ ישראל או לקחת מאתם המס. מלחמות אלו יש בהם מחלוקת בין רבי יהודה ורבנן על מה שאמר הפסוק מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה או בנה בית חדש או נטע כרם ולא חללו ישוב לביתו ולא יצא למלחמה רבנן סברי לא ילחם רק במלחמת חובה שאז הוא עושה מצוה והעוסק במצוה פטור ממצוה וסברי שמלחמת מצוה נחשבת למלחמת רשות, ורבי יהודה סבר ילחם אף מלחמת מצוה שנקראת מצוה והעוסק במצוה פטור ממצוה אבל כאן כל האנשים אינם יוצאים רק למלחמת חובה כמו שפירש הטעם רש"י ז"ל. ואף בחתונה יש שלשה מינים חובה מצוה רשות, חובה הוא עדיין לא התחתן ועדיין לא הביא בנים, מצוה שנפטרה לו אשתו לא אליכם ויש לו בנים, רשות אשתו חיה ויש לו בנים אבל רצה לקחת אשה אחרת. רש"י כאן רוצה לרמוז לנו דבר אחר במלחמת הרשות הכתוב מדבר ר"ל החתונה הזאת שמדברים עליה רשות אלא שהאדם רוצה ללכת אחרי תאוות העולם הזה ואז עסוק באשה חדשה ולא עסוק בחנוך ילדיו ואשתו הביא לה אשה אחרת בביתו ודעתה תהיה אינה מיושבת עליה ואינה יכולה לחנך בניה יפה ולזה הבן יהיה חנוכו רע והאשה שנעשית שנואה מחמת בנה האיש הרי הוא טועה כשמניח כל האחריות עליה כמו שאמר הפסוק בפרשה שאחריה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה ר"ל הסבה של הילד שחנוכו אינו יפה הפסוק הניחו באיש כי יהיה לאיש האשה מסכינה שאין כל האחריות עליה אבל אין לומר שהאשה נצולה מכל האחריות הפסוק סיים איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ר"ל האחריות משותפת ושניהם האיש והאשה צריכים לחנך בניהם והאחריות על שניהם.

רבותי ! חנוך ילדינו הוא הדבר הראשון שצריך לשים אותו לפנינו שהם העתיד שלנו. כל אחד אפי' שהוא משתדל כדי שבניו יהיו יראי שמים צריך להשתדל יותר ויותר. וכל אחד צריך לחשוב לא כשהבן אכל המאכל היותר טוב ולבש המלבוש היותר טוב וכל דבר שרוצה אותו מביאים אותו לו ר"ל חנכנו אותו יפה, ולא כשהבן יצא לעבודה ומרויח כסף ר"ל חנכנו אותו יפה, צריכים לדעת שהיסוד שלנו ושל ביננו היא התורה ויראת שמים. נכון ברוך ה' שאנו רואים שהדעות נתחלפו וכל האנשים רוצים ילדיהם יראי שמים וכל האנשים מקווים שבניהם יהיו רבנים אבל התורה אינה ירושה כשאר הירושות שהאדם יכול לקחתה בשניה, התורה ירושה מיוחדת במינה אם האדם אינו לומד לגמרי ילמוד ויחזור וילמוד לא יורשנה. ודבר שני למה רואים כשהילדים יוצאים מבית ספר משתנים אין אומרים שהלמוד בבית ספר אינו יפה, כולנו יודעים שהלמוד בבית ספר התקדם הרבה ויכול האדם לצאת משם פוסק. וצריך לו לאדם לחשוב בינו לבין עצמו למה הילד נשתנה? יש שני טעמים לדבר אם משום שרואה הוריו שהתורה ויראת שמים אצלם אינם הם הדבר העיקרי שצריך להתעסק בו בכל יום ויום לפעמים מתפלל ולפעמים לא, נטילת ידים לפעמים, ברכה לפעמים, או דברים אחרים של יראת שמים שאינו נותן להם ערך ואינם חושבים רק בתענוגי עולם הזה והילד הולך אחריו, או אנו לא ידענו לחנך, ולזה צריכים להזהר בשני דברים הללו שיראת שמים שלנו לפני ילדינו צריכה להיות כראוי ומראים להם שיראת שמים הוא הדבר העיקרי וקודם לכל דבר, ודבר שני צריכים לעצות עם מי שגדול ממנו כדי לחנך בנינו חנוך על בוריו ולא נתבייש, שדבר זה יש לו איכפתיות בעתידינו וצריכים תמיד לחשוב איך לחנך ילדינו על התורה ויראת שמים. יהי רצון שהקב"ה יתן לנו הטוב והשלום והבריאות ויבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.

 

פרשת כי תצא

.נצטווינו בפרשה 27 מצוות עשה ו47 מצוות לא תעשה.

מצוות עשה הן:

א} לעשות דין יפת תואר.

ב} לתלות מי שגידף את ה' יתברך והעובד עבודה זרה.

ג}

ד} להשיב האבדה לבעליה.

ה} לעזור למי שבהמתו רבצה תחת משאו.

ו} מי שמוצא קן ציפור והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים ישלח את האם ויקח את האפרוחים או הביצים.

ז} לעשות מעקה.

ח} לקחת אשה על ידי קידושין.

ט} המוצא שם רע על אשתו לא יגרשנה.

יו''ד} לסקול מי שנתחייב סקילה.

י''א} שהמאנס יקח אנוסתו.

י''ב} לעשות שירותים לחיילים כשיוצאים למלחמה.

י''ג} לעשות בשירותים יתד לכסות בה את הצואה.

י''ד} לקחת רבית מן הגויים.

ט''ו} לקיים הנדר או השבועה.

ט''ז} שהבעל הבית ירשה לפועל לאכול ממה שעובד.

י''ז} לגרש אשה על ידי גט.

י''ח} החתן ישמח את אשתו שנה שלמה.

י''ט} להחזיר המשכון לבעליו כשיצטרך לו.

כ'} לשלם לפועל ביום עבודתו.

כ''א} להשאיר העומר ששכחנו בשדה לעניים.

כ''ב} להלקות למי שנתחייב מלקות.

כ''ג} ליבם אשת אח כשהאח מת לא הוליד ממנה.

כ''ד} אם לא רוצה האח החי ליבם אותה צריך לעשות לה חליצה.

כ''ה} להציל את הנרדף מיד רודפו.

כ''ו} לזכור מה עשה לנו עמלק.

כ''ז} למחוק ולהכרית את זרע עמלק.

מצוות לא תעשה הן:

א} לא למכור שבויה יפת תואר.

ב} לא יעבוד בה.

ג} מי שנתחייב תליה ונתלה לא ילינו אותו תלוי.

ד} מי שמצא אבידה לא יתעלם ממנה.

ה} לא להשאיר בהמת ישראל רבוצה תחת משאה.

ו} הגבר לא ילבש שמלת אשה.

ז} האשה לא תלבש שמלת גבר.

ח} אם מצא קן ציפור בדרך לא יקח האם.

ט} לא להשאיר היזק בבית.

יו''ד} לא לזרוע תבואה בכרם.

י''א} לא לאכול ולא להנות מתבואה שהצמיחה בכרם.

י''ב} לא לעשות עבודה בבהמה טהואה עם בהמה טמאה.

י''ג} לא ללבוש צמר ופשתים יחדיו.

י''ד} מי שהוציא שם רע על אשתו אסור לגרשנה.

ט''ו} לא לענוש מי שעבר עבירה באונס.

ט''ז} המאנס אסור לו לגרש אנוסתו.

י''ז} פצוע דכה וכרות שופכה אסור להתחתן עם בת ישראל.

י''ח} הממזר אסור לו להתחתן עם בת ישראל.

י''ט} גר עמוני ומואבי אסור לו להתחתן עם בת ישראל.

כ'} לא לשאול לשלום עמון ומואב.

כ''א} לא להרחיק אדומי שנתגייר יותר משני דורות.

כ''ב} לא להרחיק מצרי שנתגייר יותר משני דורות.

כ''ג} לא לבא טמא למחנה לוייה והוא הר הבית.

כ''ד} עבד עברי שברח מאדונו מחוץ לארץ לארץ ישראל לא להחזירו לאדונו.

כ''ה} לא להונות את העבד שבאח מאדוניו.

כ''ו} לא לקחת אשה בלי קידושין.

כ''ז} לא להקריב קרבן אתנן זונה או חליפי כלב.

כ''ח} לא להלוות ליהודי ברבית.

כ''ט} לא לאחר מלשלם נדרים ונדבות.

ל'} הפועל לא יאכל בשעת העבודה אלא אחר סיום העבודה.

ל''א} הפועל לא יניח מאכל בכיסו או יתן אותו לאחרים.

ל''ב} אסור להחזיר גרושתו שלקחה אחר ונתגרשה ממנו או מת.

ל''ג} החתן לא יצא למלחמה שנה שלמה.

ל''ד} לא יקח משכון כלי לצורך אוכל נפש.

ל''ה} לא למנוע המשכון מבעליו כשיצטרך לו.

ל''ו} הבית דין לא יקבלו עדות הקרוב.

ל''ז} הדיין לא יעוות דין גר או יתום.

ל''ח} לא לקחת משכון מאלמנה.

ל''ט} מי ששכח עומר בשדה לא יחזור לקחתו.

מ} אסור ללקות העבריין יותר מתשעה ושלושים מלקות.

מ''א} אסור למנוע הבהמה מלאכול בשעת העבודה.

מ''ב} מי שמת ולא הניח בנים אחריו אשתו לא תנשא לאחר קודם שיחלוץ לה אחי בעלה.

מ''ג} לא לרחם על מי שרוצה להזיק לחבירו כדי להצילו.

מ''ד} אסור להשאיר ברשותינו משקל או אבניו או מדה או משורה שאינם מתוקנים.

מ''ה} לא לשכוח מה עשה לנו עמלק.

מ''ו} לא לגרוע סימני הצרעת כדי שתהיה נראית טהורה.

מ''ז} לא לקחת משכון בחוזקה.

כתוב דין בן סורר ומורה והוא שאכל טרטימר לחם וחצי לוג יין וגנב מעות מאת אביו ואכל חוץ לבית שחייב סקילה.

שאל רש''י:

א} למה בן סורר ומורה נהרג האם בשביל שאכל לחם ושתה יין חייב מיתה?!

ב} ועוד והלא הוא עדיין קטן ואינו בר עונשים?

והשיב שדנה אותו התורה על שם סופו שגלוי וידוע לפני מי שברא את העולם שהוא מכלה ממון אביו ואינו מוצא עוד ממון לצורך תאותו ומלסטם את הבריות לכן אמרה תורה מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב.

ויש לשאול כמה שאלות:

א} מסופר בפרשת וירא שאחר שנולד יצחק גרש אברהם את ישמעאל והלך הוא ואמו במדבר וצמא למים והגיע עד דכדוכה של נפש וריחם עליו ה' יתברך וזמן לו עין מים להרוות צמאונו וניצל.

ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שבאותה שעה אמרו המלאכים לפני ה' יתברך שעתידים בניו של ישמעאל להרג את בני ישראל בצמא בגלות בחורבן בית ראשון כשחרב בית המקדש גלו הרבה מבני ישראל על ידי העכו''ם וכשראו את בני ישמעאל בקשו מהם לשתות נתנו להם בני ישמעאל דגים מלוחים וצמאו עוד יותר בקשו מים נתנו להם נודות נפוחות אויר וכשפתחו הנודות נכנס האויר בקרבם ומתו מהם הרבה מאוד ואם כן צריך לדון את ישמעאל מעכשיו למיתה בשביל סופו השיב להם ה' יתברך אני אדון רק לפי שעתו וכיון שעכשיו הוא צדיק מגיע לו להינצל ולחיות וזהו שאמר שם הפסוק ''כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם'' דהיינו ששמע ה' תפילתו ''באשר הוא שם'' כמו שהוא באותה שעה וניצל ואם כן מה נשתנה בן סורר ומורה מישמעאל?

ב} בדבור שאחר זה על הפסוק ''וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת'' שאל רש''י למה נסמכה פרשה זו לפרשת בן סורר ומורה?

והשיב שאם האב או האם ריחמו על בן סורר ומורה ולא מסרו אותו לבית דין סופו שיגדל ויהיה בו חטא שיתחייב עליו מיתה ויומת.

ויש לשאול דברים אלו כבר כתבם רש''י וכתבנום למעלה שסוף בן סורר ומורה ללסטם את הבריות ולמה חזר ושנאה בסמיכות זו?

ואם תאמר שר''י למד אותה מכאן אם כן לא היה לו לכתוב אותה בדבור הראשון אלא ימתין ויכתוב אותה כאן?

ג} כתיב ''וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ'' פירש רש''י בשם רבותינו זכרונם לברכה כל הנסקלים נתלין ויש לשאול והלא זה מחלוקת בין רבי אליעזר והחכמים שרבי אליעזר סובר כל הנסקלים נתלים ואילו החכמים סוברים דוקא אם גדף את ה' יתברך או עבד עבודה זרה ולמה אם כן רש''י כתב כדברי רבי אליעזר ולא כדברי החכמים?

ברם יש לתרץ הקושיא האחרונה שרש''י כתב כדברי רבי אליעזר כדי לפרש סמיכות הפרשיות פרשת בן סורר ומורה לפרשת ''וכי יהיה באיש'' ופירש משום שכל הנסקלים נתלים ואם כן נסמך בן סורר ומורה לפרשת ''וכי יהיה באיש'' ללמדינו שגם הוא צריך תלייה אחר סקילתו אבל לדברי החכמים שסוברים דוקא אם עבד עבודה זרה או גדף את ה' אינו מיושב למה נסמכו אלו הפרשיות כיון שלדבריהם בן סורר ומורה אינו נתלה.

ברם תשובה זו אינה מספיקה משום שרבי אליעזר למד חיוב תליית בן סורר ומורה מפסוק זה ''וכי יהיה באיש חטא מות'' ''איש'' מיעוט לבן ''חטא'' למי שאין בידו עוון ונענש על עוון שלא עשה דומיא לבן סורר ומורה שנענש על שם סופו ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות פירוש כשהפסוק ממעט שני מיעוטים להיפך כוונתו לרבות את אותו מעוט דומיא לנידון דידן שהפסוק מיעט בן סורר ומורה שני מיעוט מעוט א' שהוא בן ולא איש מעוט ב' שנענש על עוון שלא עשה אם כן הפסוק כוונתו לרבות אותו ולא למעטו ואם כן עיקר הלימוד שבן סורר ומורה צריך תלייה לא מפני הסמיכות אלא מפני שני המיעוטים ואם כן חזרו השאלות למקומן למה נסמך בן סורר ומורה לפסוק ''וכי יהיה באיש''?

נקדים עוד שאלה אמרו חכמינו זכרונם לברכה שצריך תנאים אימתי נקרא בן סורר ומורה דכתיב ''ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו'' מכאן שצריכים אביו ואמו להיות מדברים שנאמר ''ואמרו'' וגם צריך שלא יהיו סומים שנאמר ''בננו זה'' וגם צריך שלא יהיו חרשים שנאמר ''איננו שומע בקולנו'' ויש לשאול כיון שכתבנו למעלה שהבן נידון על שם סופו למה אם כן צריך כל אלו התנאים?

ברם עיקר חינוך הבנים אם הם צדיקים או בר מינן רשעים תלוי בהורים אם ההורים צדיקים ממילא מחנכים את בניהם לתורה ומצוות ויהיה צדיק ואם אינם צדיקים אלא רשעים חס ושלום ילמד לעשות כתועבותיהם ואם כן כשמביאים אותו לבית דין לדון אותו בדין סורר ומורה ולתלות אותו זה עונש קשה מאוד להורים שאמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת נדרים בעוון נדרים בניו של אדם מתים ופירש רש''י שהבנים הם רכוש אביהם ונענשים ההורים כשאינם מקיימים נדריהם במיתת בניהם.

ואם כן ההורים שהביאו את בנם לבית דין לתלייה בזה מראים על שהתחרטו שלא התנהגו כדרך ישראל סבא ולמד מהם בנם ועכשיו חוזרים בתשובה וראיה לזה שאם אינם בעלי תשובה למה אם כן מוליכים את בנם לתלייה ומה אכפת להם אם גנב בנם או לא גנב והלא הם עצמם שקועים בתשעה וארבעים שערי טומאה ולכן הפסוק רצה לתקן להם כיון שחזרו בתשובה לסלוח להם על עוונותיהם הראשונות ולא יוסיפו עוד עוון אחר עוון בניהם על עוונם שמי שבניו רשעים יענש גם הוא בסבת עוונותיהם משום שבגללו הם רשעים שלא חינך אותם ונמצא שהוא מחטיא אותם ואמרו חכמינו זכרונם לברכה כל המחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו.    

לכן רש''י מיעץ להורים שלא לרחם על הבן ולומר כיון שהעוון תלוי בנו מה עשה הבן ונניח אותו לחיות בשביל שסופו למות שהבן לא נהיה לסורר ומורה אלא אם כן אין לו תקנה ואם ירחמו עליו הוריו סופו אחר כך ללסטם את הבריות וימות חייב כמו שכתבנו למעלה.

ברם אדם שואל כיון שבן סורר ומורה נענש על שם סופו והוא זכאי למה אם כן צריך תלייה די לו במה שהוא מת ולא נתלה אותו שלא יתבזה יותר על זה סיים רש''י שרבותינו זכרונם לברכה שאמרו שבן סורר ומורה צריך תלייה הם הסוברים שכל הנסקלים נתלים ואם כן התלייה מוכרחת כיון שהוא נסקל לפי דעתם שכל הנסקלים נתלים ולכן הפסוק מיעץ להורים להביא את הבן לבית דין כדי שיכופר על עוונותיהם שלא חינכו אותו כראוי וימות בנם זכאי.

אחי היקרים!!! צריך ללמוד שני דברים:

א} האשה צריכה להיות צנועה שהיא היסוד הגדול לחינוך הבנים ליראת שמים.

ב} צריכים לחנך את בנינו על דרך ישראל סבא לא לנוח ולא לשקוט עד אשר נשיג את המטרה.

ובפרט כשיש חתונה בעיר וכדומה אנחנו רואים היפך מזה אם בגלל הלבוש שאינו צנוע ואם בגלל שהילדים בגיל צעיר בגיל 7 או 8 מוזנחים שם בחתונה עד שעה מאוחרת מאוד בלילה והוריהם כבר חזרו לבייתה לישון והשאירו אותם בחתונה או להיפך הולכים הבנים תחילה בשעה מוקדמת ונשארים שם ובאים ההורים בשעה מאוחרת לחתונה ואינם משגיחים עליהם אם נטלו ידיהם או מברכים וכדומה.

ולא זה בלבד אלא אף בימי הקיץ בשעה מאוחרת בלילה עדיין הילדים הקטנים מסתובבים ומשתובבים ברחובות העיר כאילו הם באמצע היום וההורים לא אכפת להם בכלל ובזה מראים להם ומעודדים אותם לאחר שיגדלו שילכו לבתי מלונות וכדומה ואוי להם ואי לנפשם ואחר שיגדלו הילדים לתרבות רעה יצטדקו ההורים ויאמרו שעשו כל המאמץ לחנך אותם לתורה ולמצוות ולא הצליחו וזה שקר גס אלא הם שגרמו לבניהם שידרדרו בתרבות עשו הרשע ועתידים לתת את הדין על זה.

אין זה אומר שלא ילכו לחתונה אלא שצריך להשגיח עליו שלא ילמד אותו להשאר בלילה עד שעה מאוחרת שאז יתרגל וילך כשיגדל לבתי מלונות ואחריתו מי ישורנו.

וכן לבוש הנשים יש שמגלות קצת משער ראשם ואינן יודעות ששער באשה ערוה ויש שלובשות לבוש אינו צנוע ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שיש אשה שהייתה צנועה כל כך שאפילו קורות ביתה לא ראו את שערה וזכתה שבניה כהנו בכהונה גדולה ראו עד כמה זה משפיע על הילדים להיות צדיקים או חס ושלום להיפך.

ויהי רצון שה' יתברך יעזרנו לקיים מצוותיו על דבר כבוד שמו וישפיע עלינו מלא נחת שלוה ויגאלינו גאולה שלמה בקרוב אמן!!!

 

   

יהודי עד הסוף המשך משבוע שעבר     כשפצעיו עדיין טריים, חזר ברוך לארץ. בני משפחתו שמעו על שחרורו מהעיתונות. האב שאל מדי פעם את יחזקאל קדמי, איש בית"ר, "היכן בני הבוגד?", אך לא נענה. לאחר מכן הוסיף בזעם "חמודה עוד ייפול בידינו, ויבכה בדמעות דם על מעשיו". משפחתו התייאשה מלהחזירו, ורק ביקשה את ראשו כדי לנקום על כבודה המושפל. נעשו כמה ניסיונות להתנקש בחיי ברוך, אך הם לא צלחו. 

ברוך חזר לחיפה ולאצ"ל. הוא נעצר שוב ונשלח ללטרון. הבריטים שיחררו אותו ואת צבי חרמוני, בתנאי שיתייצבו מדי יום במשטרה. יום אחד הגיע חרמוני לברוך וסיפר לו שמשוחררי בית"ר מהבריגאדה הקימו את גרעין "מרגולין". חבריו של ברוך התמקמו בבניין בפרדסים שליד כפר-יונה, וחרמוני הציע לו: "אתה בודד, אין לך משפחה. למה שלא תחיה איתנו?!" 

ברוך היסס. הוא חשש לכפות את עצמו על האנשים, שלמרות גיורו עדיין יחשדו בו. 

העניין עלה באסיפת החברים וברוך התקבל פה אחד. הם קבעו כי אם הוא נאמן על מפקדי האצ"ל, הוא נאמן גם עליהם. חרמוני חזר לחיפה ובישר לברוך על קבלתו. ברוך הגיע למרגולין ובתוך ימים ספורים התחבב על כולם. התגלה כאדם נעים בעל חוש הומור, המוכן לעזור לכולם. היה קשה להאמין שהפך ליהודי לפני זמן קצר. 

הוא המשיך למלא באדיקות אחרי המצוות, והקפיד לאכול בכשרות. כוח עבודתו הדהים. הוא עבד כמו שלושה ולאחר מכן רץ להתנדב. זהותו התגבשה. כאשר התקבלה באו"ם החלטת כ"ט בנובמבר, רץ באושר וחיבק את חבריו. 

באותה עת עבד במחלקה הערבית של האצ"ל ועסק באיסוף מודיעין. מדי פעם נעלם לכמה ימים וחזר מבלי לומר מילה. בגלל שכבר נאסר, היה לו ברור שאסור לו לבלוט, ידע שעליו לשמור על עבר לא ברור ועל הווה מעורפל. מדי יום התייצב לפני השוטרים הערבים במשטרת בית-ליד לפי תנאי השחרור שקבעו הבריטים. הוא ידע שכל קשר שלו עם ערבים מסוכן עבורו. למרות ההגבלות על תנועתו, הרגיש שמעגל בדידותו נפרץ. הוא הידק את קשריו עם חברי מרגולין והכיר בחורה מנתניה, עולה חדשה מרומניה, עמה חשב להקים בית בישראל.

ברוך ויענקלה עבדו ביחד. בלילה בתוך הפרדס, שוחחו ביניהם. ברוך התעניין בשואה, שאל מי היו חיות הטרף הנאציות ואיך התנהגו היהודים. הוא הלך עם תנ"ך קטן בכיס וסיפר ליענקל'ה מה קרא באותו יום: סיפורי האבות, הנביאים, והמלכים. 

מטול-כרם החלו להפגיז את כפר-יונה במשך שבוע, והמשפחות פונו ממרגולין לנתניה. אנשי אצ"ל ידעו שהמפקדה שפוקדת לירות נמצאת בג'נין, במטה קאוקג'י, ואמרו שצריך לפוצץ אותם. אז החל ברוך ללחוץ על מפקדת אצ"ל שיצא למשימה הנועזת, והסביר: "אני ערבי מלידה. אם אתפס, אוכל לעמוד בחקירה בענייני אסלאם ומנהגיה". 

בתחילה סירבו להצעתו, ולאחר שהפציר הועברה למטה. לאחר כמה ימים התקשר ראש המחלקה הערבית באצ"ל לברוך והזמינו לתל אביב. שם הוחלט לשולחו למשימה הנועזת. בתחילה רצו לשולחו לטול-כרם לאסוף מודיעין ומשם להמשיך לג'נין למטה קאוקג'י, אבל בגלל שהיו בטול-כרם שוטרים ממשטרת בית-ליד שהכירוהו, ירדה טול-כרם מהפרק, וההכנות לפעולה בג'נין גברו. 

התוכנית הייתה שברוך יגיע לעיר ויפוצץ מכונית תופת במטה קאוקג'י. הוא נפרד מחברי מרגולין, והפקיד את חפציו בידי חרמוני, ידיד נפשו. 

ביום הפעולה, כמה שבועות לפני הכרזת המדינה, קווי התחבורה בין הערים היהודיות לערביות עדיין פעלו. ברוך עלה על האוטובוס הערבי מחיפה לג'נין למשימתו. הוא שקע בשיחה עם שלושה ערבים שישבו לידו. לפתע נעצר האוטובוס במחסום הכנופיות בכניסה לג'נין. אנשי הכנופיה עלו ועברו בין הנוסעים. אחד מהם היה שוטר ממשטרת בית-ליד, שאצלו התייצב ברוך מדי יום. 

מבטו של איש הכנופיה הצטלב עם מבטו של ברוך... 

ברוך ידע שהגיע קיצו. האיש התקרב לעברו וליתר בטחון דרש ממנו לפתוח את פיו. שן הזהב שלו התגלתה, והוא זוהה בוודאות. אנשי הכנופיה הורידו אותו מהאוטובוס עם שלושת הערבים, הכוהו באכזריות וכפתו את כולם. ארבעתם נגררו לאורך הכפר עד לפתח מערה מרוחקת. שם העמידו אותם. לאחר מטח אחד של ירי, ברוך מזרחי בן ה-22 התמוטט ונפל.

במרגולין ראו החברים שברוך לא חזר והחלו לדאוג. הם ידעו שאין לו מקום אחר לשוב אליו. החלו להגיע פרטים ממרכז המודיעים הערביים של ה"הגנה", שנמצא בכפר-יונה, והתברר שברוך נורה למוות בידי הפורעים. 

חבריו התכנסו וניסו לשחזר בצער את שעותיו האחרונות. האם חשב על כך, שכל חייו חיפש את היהדות ובגללה מצא את מותו? אולי בכלל התחרט על הכל וכדי להינצל, סיפר שהוא ערבי שבורח מפני היהודים? אבל החברים לא האמינו שכך היה. הם הכירו את גאוותו היהודית של ברוך. יענקל'ה סיכם: "הוא היה כל כך מסור. לא חשבתי שיכול להיות בן אדם כזה בעולם..."

 למחרת פרסם האצ"ל מודעת אבל בתל אביב: "מפקדי הארגון הצבאי לאומי וחייליו עומדים דום לזכר אחיהם, החייל אברהם שנרצח בידי כנופיות ערביות בעת מילוי תפקידו המלחמתי מאחורי קווי האויב".

 

חלפו עשרים שנה ודבר לא נודע על ברוך מזרחי הי"ד. עד מלחמת ששת הימים הוכרז כנעדר ואף הוקמה מצבה לזכרו בהר הרצל. לאחר המלחמה פתח העיתונאי יחזקאל המאירי בחקירה בדבר גופתו של ברוך ושיתף את מושל ג'נין, סא"ל רסקי, בעניין. החקירה הובילה לכפר ג'בע, שניתן להשקיף עליה מגבעת שא-נור. התברר שמערת הגופות נמצאת במטע השקדים של ערבי בשם ג'מאל חסין מחמוד. הוא לקח אותם אליה, והצביע על הפתח הסתום. 

נדרשה שנה לקבל אישור לפתיחת המערה. כעבור שנה הגיעו נציגי הרבנות הצבאית ונציגי חיילי אצ"ל. הם פגשו את מוכתר ג'בע, שהציל במלחמת השחרור יחידת פלמ"ח שנלכדה. הוא סיפר שבכפר ישב בית-הדין של מפקדת קאוקג'י, שבפקודתו הוצאו להורג "שלושת הערבים והיהודי". ברגע שאמר "היהודי", ידעו שברוך החליט למות כיהודי. 

הם החלו לחפור. השלדים של שלושת הערבים, הגדולים יותר, נמצאו ראשונים. אחריהם נמצא שלד קטן. הם זיהו את ברוך לפי הפציעה באגן הירכיים ולפי שן הזהב. 

23 שנים לאחר שביקש על שולחן הניתוחים שיקברוהו בקבר ישראל, הובא ברוך למנוחות בחלקה הצבאית בנתניה. ב-כ"ז בתשרי תש"ל התקיים לכבודו טקס צבאי מלא עם משמר צה"ל שירה שלושה מטחי כבוד. מפקד האצ"ל ומנהיג חירות, מנחם בגין ז"ל, אמר על קברו: "נולדת ערבי והיית ליהודי אוהב ישראל. חונכת כמוסלמי והיית ליהודי שומר תורה ומצוות. אהבה רבה אהבת את עמנו ולוחמיו ואנחנו אהבנוך. בעומדנו סביב קברך, בשם מפקדי האצ"ל וחייליו, הריני מצדיע לך, גיבורינו הקדוש".

 

ויש לשאול כמה שאלות:

א} למה אמרה התורה שהשוטרים יאמרו לעם וכו' ולא אמרה מי שיש לו אחד מארבעה אלו לא יבא כלל לצבא וחסל?

ב} למה רבי יוסי הגלילי ורבי יוסי בן חלפתא פירוש על העבירות ולא פירשו כפשוטו שפוחד מן המלחמה כרבי עקיבא?

ג} לפי דבריהם למה נקרא מי שיש לו עבירות בידו ''ירא ורך הלבב''?

אולם אמרו חכמינו זכרונם לברכה שבמלחמת מצוה צריך ללכת ובמלחמת רשות יחזור. ורבי יהודה אומר במלחמת חובה ובמלחמת מצוה הולך אולם במלחמת רשות אינו הולך. ובגמרא פירש רבא לא נחלקו רבי יהודה והחכמים במלחמות כיבוש הארץ שנלחם יהושע שכולם סוברים שצריכים ללכת ובמלחמות שנלחמים בני ישראל כדי שלא יפריעו לנו האומות כולם מודים שאין הולכים ונחלקו במלחמות שנלחם דוד המלך בשביל להרחיב את ארץ ישראל שדעת החכמים צריך ללכת אבל אבי יהודה סובר שאינו צריך ללכת.

ויש לשאול מה החילוק למה באלו המלחמות הולכים ובאלו לא?

והתשובה היא שאמרו בגמרא שישראל הם האומה הכי קשה ואילולי התורה לא היו מפסידים במלחמה אבל כשקבלו התורה נהיו תלויים בקיומה שאם מקיימים אותה נוצחים ואם לאו חס ושלום אינם נוצחים ולכן מי שיש לו עבירות בגלל עבירותיו נמצא שישראל מפסידים בגללו שמדת הדין מקטרגת על עוונותיו אבל אם הוא עושה מצוה אינו פוחד כיון שיש לו זכות המצוה שסותם המקארגים עליו ואם כן במלחמת מצוה יכול להילחם כיון שהלחימה עצמה היא מצוה וזכותה מגינה עליו.

וזהו מחלוקת רבי יהודה והחכמים מלחמת דוד רשות או מצוה. שדעת החכמים מצוה ולכן אין לו ממה לפחד שזכות המצוה מגינה עליו אבל רבי יהודה סובר שזאת מלחמת הרשות ואם כן לא ילך שמדת הדין מקטרגת על עוונותיו. ולכן רבי יוסי הגלילי ורבי יוסי בן חלפתא פירשו הפסוק ''הירא ורך הלבב'' מהעבירות שבידו שאם פירוש הפסוק כפשוטו אם כן למה במלחמת מצוה הולך הלא הוא פוחד? ומה שציוותה התורה שילך ואחר כך יחזור ולא אמרה שלא ילך מתחילה בשביל שעיקר טעם התורה שיחזור בתשובה ואם כן כשהוא הולך ושומע שמכריזים על מי שיש בידו עוונות נ\זכר בעוונותיו וחוזר בתשובה ונקרא ''הירא'' כיון שהאדם כשהוא טוב לו אינו נזכר לחזור בתשובה אבל כשהוא נמצא במצוקה נזכר וירא מהעוונות שבידו. ואם כן החייל שיש בידו עבירות יודע בעצמו שהוא הולך למלחמה ויודע שיש בידו עבירות ויודע שמדת הדין אז מקטרגת עליו ויש חשש שימות ויבדוק עצמו ויהיה ירא וימצא שכל חביריו הולכים למלחמה ורק הוא נשאר אז מתעורר וחוזר בתשובה וזהו מה שרוצה ה' יתברך.

ולפי זה ה' יתברך נתן לנו יום ראש השנה שהוא יום הדין וכל אחד ואחד יודע שבאותו היום הוא נידון ויהיה פוחד ויזכור מה שעשה עבירות ויחזור בתשובה ולא יחשוב האדם הלא הוא כמה שנים והוא נטמע בעבירות ולא קרה לו כלום ואם כן גם השנה לא יקרה כלום. זה טעות משום שה' יתברך ארך אפים ונותן הזדמנויות לאדם לחזור בתשובה ואותו בן אדם אינו יודע אם תמו ההזדמנויות או לא ואם כן צריך לחזור בתשובה מהר שמא לא נותנים לו עוד הזדמנות וזו ההזדמנות האחרונה. וה' יתברך יעזור אותו לחזור בתשובה ולפי זה נקרא חודש אלול אלול הרחמים בשביל שבזה החודש צריך לבקש רחמים תמיד מאת ה' יתברך בשביל שאינו יודע אם עדיין לא תמו ההזמנויות או כבר תמו.

ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שהתשובה היא מתנה גדולה לעם ישראל שמבחינת השכל מי שטעה צריך עונש ולא די בחזרה בתשובה וכן אומות העולם אין להם זכות התשובה ואם גוי עבר על מצוה אחת משבעה מצוות בני נוח נענש ואין זכות לחזור בתשובה אבל לעם ישראל ה' נתן מתנת התשובה שכשהם יחזרו בתשובה ה' יתברך מוחל להם את כל עוונותיהם וזה מאהבת ה' יתברך בעם ישראל.

ולכן צריכים לנצל המתנה הזאת ונרבה בתפילה לה' יתברך כדי לסלוח לנו ובשעת התפילה לא נהיה עוסקים בשחוק וקלות ראש עם הקטנים וכדומה ובפרט ביום ראש השנה ויום כפור. שיש כמה אנשים שבמקום שבאים להתפלל נקהלים ביחד ומדברים. ונמצאו שעשו כמה עבירות בבת אחת שדבר בבית הכנסת וגם דבר בשעת התפילה וגם פרש מהציבור שהציבור מתפללים והוא מדבר וחכמינו זכרונם לברכה אמרו אל תפרוש מן הציבור שאפילו משה רבינו שהיה זקן בן שמונים שנה כשנלחמו בני ישראל עם עמלק {עיין פרשת בשלח} ישב על אבן כיון שעם ישראל נמצא אז בצער. ועוד שמדברים לשון הרע ליצנות ורכילות ולפעמים עושים מחלוקת ביניהם ועוד כמה וכמה עבירות ואין כדאי להאריך.

הם נמצאים באותו זמן בבית המשפט והוא אינו עוסק כלל להציל ולהגן על נפשו רק צוחק ומתלוצץ ואחר כך אם קרה לו משהו מתרעם חס ושלום ואומר שהוא לא עשה כלום ולמה יקרה לו ככה מן השמים. הכן עצמך מוקדם כדי שתמצא עצמך ביום ראש השנה וביום כפור בסדר ותנצח בדינך ויסתמו כל המקטרגים ויליצו עליך כל הסניגורים ויגזר עליך רק גזרות טובות וישועות ונחמות.

ויהי רצון שנתעורר מוקדם לחזור בתשובה ובזכות זה ה' יתברך יכתוב אותנו לשנה טובה ומבורכת ולחיים טובים וארוכים ומתוקנים ויזכנו לראות בביאת משיח צדקנו בעגלא ובזמן קריב אמן!!!  

 

בפרשת השבוע יש כמה שאלות: א} התורה צותה אותנו כשנמצא אדם מת ואין יודעים מי הרגו מביאים עגלה מהעיר היותר קרובה מהמקום שמצאו בו המת ושוחטים אותה מערפה בנהר חזק שלא נעשה בו חקלאות מקודם, הפסוק שם אמר ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע למה כל התוארים האלה לכהנים וכי אין יודעים אותם מה הם ושהם בני לוי? ועוד נכון שהכהן הוא שיעריך בנגע הצרעת טמא או טהור, אבל בריבות, הרבנים הם שמעריכים אפי' שאינם כהנים? ב} רש"י ז"ל פירש בד"ה וערפו וכו' אמר הקב"ה באה העגלה שלא עשתה פרות ושוחטים אותה בנהר שלא עשה פרות כדי שתכפר על הנהרג שלא הניחוהו לעשות פרות, יש לשאול למה ההשחתה אם אדם הרג מפסידים אנו עגלה שמביאה הרבה פרות לכל הפחות יאמר לנו פרה גדולה?

אולם כדי לתרץ נתחיל לתרץ קושיה אחרת במסכת סוטה נאמר שבזכות אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר ה' נתן לנו שני מצוות אפר פרה אדומה ועפר סוטה, וידוע שהתורה היתה גנוזה אצל הקב"ה אלפי שנים קודם שנברא העולם והיא הבלום של העולם ר"ל המצוות האלו בין כך ובין כך היו צריכים ועוד ידוע השלשה עבירות היותר קשים הם עבודה זרה שפיכות דמים וגלוי עריות, למה כאן חסר שפיכות דמים שהיא עגלה ערופה למה אמר אבינו לא מצא לה דבר?

בפרשת וירא כשאברהם אבינו לא מצא אורחים ושלח לו הקב"ה שלשה מלאכים בדמות אדם כדי שיארח אותם שם אמר וירץ אברהם אל הבקר חז"ל פירשו שאברהם אבינו הביא שלשה פרות כדי שיטעמם לשון בחרדל אחת ברחה לו למערת המכפלה וראה שאדם וחוה קבורים שם וראה גן עדן התחתון. יש לשאול למה רצה להטעימם לשון בחרדל וכי כל אורחיו מטעימם לשון בחרדל? ועוד למה לא לקח רק פרה אחת וכל אחד יקח קצת ולמה אברהם היה רץ אחר הבקר יביא אחד מעבדיו וירץ עליה וילך הוא ויביא פרה אחרת?

אולם ידוע שהקב"ה נתן לנו פרה אדומה שתכפר על הע"ז ועפר סוטה יכפר על גלוי עריות כמו שאמר הפסוק בפרשת נשא ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה ועגלה ערופה תכפר על שפיכות דמים. וידוע שהלשון הרע שקול נגד שלשה עבירות הללו ולזה אברהם אבינו רצה למצוא לנו דבר שיכפר על לשון הרע ורצה לחתוך הלשון של שלשה פרות נגד שלשה עבירות הללו שהלשון הוא לשון הרע ששקול נגדם אבל אחת ברחה הלך ורדף אחריה לראות למה לא הועיל דבר זה וכשמצאה שנכנסה למערת המכפלה מקום שקבורים בו אדם וחוה רמזו לו שהסוטה בעפר ולא בפרה וכשנפרדה החבילה לא קרה כלום ואינו מועיל ללשון הרע רק התשובה.

ולזה חז"ל במסכת סוטה אמרו שבזכות שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר הקב"ה נתן לנו אפר הפרה ועפר סוטה לא ר"ל שאותם מצוות אז הוחלט ליתנם לנו אלא מאז נעשו לכפר ולא בפרות ששחטם אברהם אבינו למלאכים שאותם היה חושב אברהם אבינו לצורך לשון הרע.

ולמה אברהם אבינו לא מצא לנו דבר שיכפר על שפיכות דמים? כבר תירץ רש"י ז"ל ואמר שהעגלה אינה עושה פירות ר"ל הקודמת ממנה שהיא פרה אדומה עשתה פירות והביאה לה עגלה ערופה ולזה לא הצטרך אברהם אבינו לדבר אחר לצורך שפיכות דמים שפרה אדומה מביאה לנו עגלה.

וידוע שהכהן עולה לספר תורה הראשון שהפסוק אמר וקדשתו, והלוי עולה שני. למה? חז"ל אמרו מפני דרכי שלום שהכהן קדוש ומברך אותנו וכל אחד רוצה לעלות אחריו שידבק בו כדי שיקבל קצת מקדושתו ומברכותיו ולזה תקנו חז"ל שהלוי הוא שעולה אחריו ואח"ך ישראל אבל אם אין לוי הכהן עולה שני פעמים מפני השלום ואם אין כהן נפרדה החבילה ואין צריך לעלות לוי השני.

וזהו כוונת הפסוק כאן שאפי' שהקב"ה צונו על הפרה אדומה ועכשו על העגלה ערופה אין אומרים שאברהם אבינו עשה תקון שיכפר על לשון הרע שקצץ שתי לשונות רוב הפרות אלא נפרדה החבילה כספר תורה, ונגשו הכהנים הם הראשונים ואח"ך בני לוי, למה? כי בם בחר ה' שהם הכהנים מקודשים ומברכים ישראל ועל פיהם יהיה כל ריב שהלויים יעלו השניים כדי שלא יהיה ריב אבל העיקר בכהן שאם אין כהן נפרדה החבילה שלא יהיה ריב ואפי' שיש שני לויים וישראל שהם הרוב, ולזה וכל נגע שהעון של לשון הרע שעונשו נגע צרעת אפי' שיש הרוב שני פרות חסרה אחת נפרדה החבילה ואינו מועיל רק בתשובה.

רבותי! לשון הרע הוא מיותר העבירות הקשים שבא אחרי חלול ה', חז"ל שיערו לשון הרע נגד שלשה עבירות היותר קשים עבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים, אנו בעירנו ברוך ה' לשון הרע נחסר לנו הרבה וכל אחד דואג לעצמו אבל לפעמים שומעים לשון הרע פעמים בכוונה ופעמים בשחוק אבל כולו לשון הרע. נכון שיש הרבה תנאים כדי שיהיה לשון הרע שאפשר אדם צדיק מפסיד כל מצוותיו בדקה ויקחם אותו שדיברו עליו והוא יקבל עבירות חבירו, וצריכים שלא לדבר על שום דבר משני צדדים שאין אנו יודעים מהו נקרא לשון הרע ועוד שמלה מושכת מלה ויצר הרע קשה ואינו עוסק רק בדברים אלו ורוצה להטעותינו לדבר לשון הרע. למה האדם יפתח פיו לדבר? ואפי' אם נאמר שאין אנו מדברים לשון הרע מהו הריוח שיש לנו מה איכפת לנו בחבירנו מה עשה וכי אנו שלמים במעשינו! ודבר זה מתרבה בזמן ההתאספות משל בליל שבת ההתאספות שאחר התפלה גורמת הרבה לשון הרע במקון שהשבת היקרה מנצלים אותה בקריאת התורה להפך נדבר לשון הרע, וכשהאדם יהיה פנוי אז יחפש מה מדבר. וצריכים לצוות נשינו שיש להם הרבה זמן פנוי שישמרו פיהם ויודעים מה הם מדברים כשמתאספים ואם במקום דבורם יקחו תהלים בידם אז זכותם גדולה מאד. יהי רצון שהקב"ה יעזרנו להתרחק מלשון הרע ויעזרנו שלא לעשות עבירות ואין עושים רק מצוות ויתן לנו הטוב והשלום והבריאות ויבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.   

 

פרשת שופטים

נצטווינו בפרשה 14 מצוות עשה ו27 מצוות לא תעשה.

מצוות עשה הן:

א} למנות שופטים לשפוט אם יש סכסוך בינינו ושוטרים לבצע הפסק.

ב} לשמוע בקול דברי בית דין הגדול.

ג} לשים עלינו מלך.

ד} המלך צריך לכתוב ספר תורה בשבילו.

ה} מי ששחט בהמה טהורה צריך לתת לכוהן את הזרוע והלחיים והקובה.

ו} להפריש תרומה ולתת אותה לכוהן.

ז} לתת לכוהן ראשית הגז.

ח} שהמשמרות תהיינה שוות בחג שמשה רבינו חילק את הכוהנים לשמונה משמרות כל משמרה תעבוד שבוע בבית המקדש ושמאל הנביא ודוד המלך חילקום לארבעה ועשרים משמרות כל משמרה תעבוד שבוע ובחג מצווינו הפסוק שכל כוהן הרוצה לעבוד יכול לעבוד אפילו שעדיין לא הגיע תור משמרתו לעבוד.

ט} לשמוע בקול דברי נביא האמת.

יו''ד} ליחד ערי מקלט בארץ ישראל. שכל ההורג יברח לשם ואחר כך יעיינו הדיינים בדינו אם נמצא שהרג בשוגג ישב שם בערי המלט עד מיתת הכוהן הגדול ואם הרג במזיד חייב מיתה.

י''א} לעשות לעדים זוממים מה שחשבו לעשות למי שהעידו עליו. עדים זוממים הם שהעידו עדות ויבא עדים אחרים ויאמרו להם שאותו זמן שאמרתם שראו את פלוני שעבר עבירה הייתם עמנו במקום אחר אלו נקראים עדים זוממים אבל עדים שהכחישו זה את זה אינם נקראים זוממים והעדים זוממים יענשו באותו העונש שהיה נענש חבירם שהעידו עליו בשקר אם למיתה או למלקות או לקנס כסף ואמרו חכמינו זכרונם לברכה דוקא אם עדיין לא הומת חבירם שהעידו עליו בשקר אבל אם נהרג חבירם אינם נהרגים עליו והיושב בשמים יפרע מהם.

י''ב} למנות כוהן משוח מלחמה לדבר עם הצבא כשיוצאים למלחמה ''מי האיש וכו',,.

י''ג} קודם המלחמה נשתדל לעשות עם האויבים שלום.

י''ד} לעשות דין עגלה ערופה.

מצוות לא תעשה הן:

א} לא לטעת עץ בבית המקדש.

ב} לא לעשות מצבה בבית המקדש והיא אבן שמשתחווים עליה או מקריבים עליה קרבנות.

ג} לא להקריב קרבן שיש בו מום.

ד} לא להמרות את דברי בית דין הגדול.

ה} לא לשים מלך שאיננו מזרע ישראל.

ו} שהמלך לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו.

ז} שהמלך לא ירבה לו נשים יותר משמונה עשר.

ח} שהמלך לא ירבה לו כסף וזהב.

ט} לא לשבת בארץ מצרים.

יו''ד} לא יקח שבט לוי חלק משלל מלחמה.

י''א} שבט לוי לא יקח חלק בארץ ישראל.

י''ב} לא לקסום והוא מין כישוף.

י''ג} לא לכשף.

י''ד} לא לעשות חובר חבר והוא מין כישוף.

ט''ו} לא לשאול באוב והוא מין כישוף.

ט''ז} לא לשאול בידעוני והוא מין כישוף.

י''ז} לא לשאול המתים על ידי כישוף.

י''ח} לא להתנבאות בשקר ויש בזה שני אופמים: 1. יגיד נבואת חבירו בשמו ולא בשם חבירו. 2. יתנבא בשקר.

י''ט} לא לומר התנבאתי בשם עבודה זרה.

כ'} לא לפחוד מנביא השקר אלא נהרג אותו.

כ''א} לא לרחם ולחמול על ההורג או החותך אבר מאברי חבירו.

כ''ב} לא לגזול אדמת חבירנו.

כ''ג} אין לבית דין לשפוט על פה עד אחד.

כ''ד} לא לפחוד מהגויים במלחמה ולנוס.

כ''ה} לא להשאיר אף אחד מאותם שבעה אומות שהיו בארץ ישראל אלא צריך להרג את כולם. בזמן הזה אינם נמצאים.

כ''ו} בשעת מצור לא להשחית את האילנות כדי שהאויב לא ימצא ממה להתפרנס אלא צריך לבטוח בה' יתברך שיציל אותנו מיד אויבינו.

כ''ז} לא לעבד את האדמה שלפני הנחל שערפו בו עגלה ערופה.

בסוף הפרשה כתוב דין עגלה ערופה והיא אם מצאו חלל מוטל בשדה ואין ידוע מי הרג אותו מביאים הדיינים עגלה ועורפים אותה בקופיץ בתוך נחל איתן ואומרים ''ידינו לא שפכו את הדם הזה וענינו לא ראו כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל''.

ויש לשאול כמה שאלות:

א} ויש לשאול למה דוקא עגלה ולא עז או תרנגולת וכדומה?

כבר כתבו לעיל בפרשת חוקת שהטעם שעושים פרה אדומה ולא משהו אחר היינו כדי לכפר על עוון העגל והמשילו חכמינו זכרונם לברכה לבן המשרתת שלכלך את ארמון המלך מה אומר המלך תבא האם ותקנח צואת בנה גם כן כאן תבא הפרה ותכפר על עוון העגל שהוא בנה אבל בעכלה ערופה מה עניין עריפת העגלה לעניין עוון העגל?

ב} כבר כתבנו שהזקנים אומרים ''ידינו לא שפכה את הדם הזה וענינו לא ראו'' שאל רש''י האם חשודים בית הדין חס ושלום להרג בן אדם?

והשיב שאין הכוונה שהם הרגו אלא שאומרים שאנחנו לא ראינו אותו ושלחנוהו בלא אכילה או בלא לויה.

אבל עדיין יש לשאול הלא הדיינים הם צדיקים ואם כן לא נחשדו גם כן שישלחו את הנרצח בלא לויה או בלא אכילה?

ג} מה הכניס סבת מיתתו לענין שלא שלחוהו בלא לויה או בלא אכילה ולהיפך הסברא נותנת כשלא נתנו לו לאכול אם כן הוא שהורג כדי לאכול ולא להיהרג?

ד} רש''י פירש שהכוהנים אומרים ''כפר לעמך ישראל'' ויש לשאול הלא מדרך רש''י לקצר בלשונו ולכתוב רק ההכרח ואם כן למה לא אמר בנוסח זה ''שהכוהנים אומרים כפר וכו',,?

ה} אם הם לא הרגו ואין להם כלל יד בעניין הריגתו למה אם כן אומרים ''כפר וכו',, כיון שהם לא הרגו ואינם יודעים את ההורג אם כן מה עוון יש להם?

ו} סיים הפסוק ''ונכפר להם הדם'' רש''י פירש שהפסוק מבשר אותם שאם יעשו כך ה' יתברך יסלח את העוון ויש לשאול היה לו לומר שיסלח את ההרג?

ז} אם הם לא הרגו אם כן מה יסלח להם והלא הם לא עשו עוון?

נקדים מאמר חכמינו זכרונם לברכה מי שכועס ושובר כלי בכעסו נחשב כאילו עובד עבודה זרה והטעם כיון שהיצר הרע הצליח להתגבר עליו עד ששבר כלי הוכיח תחילתו על סופו שיתגבר עליו היצר הרע לאט לאט עד שיטעה ויעבוד עבודה זרה.

ויש לשאול למה אמרו חכמינו זכרונם לברכה זה רק בכעס ולא אמרו מי שאכל פעם טרפה כאילו עובד עבודה זרה שהוכיח תחילתו על סופו שהיצר הרע יתגבר עליו לאט לאט?

ברם אם הוא שבר כלי והפסיד ממונו בזה מראה שאינו יכול לשלוט כלל בעצביו היום שבר כלי ומחר מי יודע יכול להרג אפילו בן אדם ומעשה שקרא בערינו לפני תקופה קצרה שאיש אחד פעם התלוצץ על איש אחר והשני הוא אדם מעוצבן דחף אותו בגודל הכעס וחבטו על ראשו בלי כוונה וכמעט שהרג אותו.

עוד ידוע כשבני ישראל אמרו בשעת מתן תורה נעשה ונשמע בטלה מהם מיתה וכשעשו העגל חזרה המיתה והרוצח הוא עוזר בדבר בגורם בעוון העגל והיא העבודה זרה ולכך אמרו חכמינו זכרונם לברכה כאילו הוא עובד עבודה זרה שמגודל הכעס אפשר להרג עמו שאמרנו והמיתה באה בעוון העגל נמצא אם כן כאילו עבד עבודה זרה.

ברם יש לשאול והלא גם אדם הראשון וחוה גרמו מיתה לעולם על ידי שאכלו מעץ הדעת?

ברם ידוע שחומת ירושלים בזמן חורבן בית ראשון נבקעה בתשעה בתמוז ובחורבן בית שני נבקעה בשבעה עשר בתמוז והצום נקבע בשבעה עשר בתמוז ולא בתשעה והטעם שכיון שנבנה אחר כך בית המקדש פעם אחרת נפתרה הבעיה אבל בבית שני עד עכשיו לא נבנתה ולא נפתרה הבעיה עדיין לכן נקבע הצום לשבעה עשר בתמוז גם כן במיתה אפילו שנגזרה מיתה בימי אדם הראשון מכל מקום נפתרה הבעיה כיון שבטלה בזמן מתן תורה אבל כשחזרה בעוון העגל עד עכשיו לא נפתרה ולכך הבעיה שנייה יותר חמורה כיון שעדיין לא נפתרה.

ולכן ציוונו ה' יתברך להביא עגלה ערופה כדי לזכור שהגורם למיתת בן אדם זה הוא עוון העגל ולכן תבא עגלה ערופה ותכפר על עוון העגל.

בא ונראה שגם עוון העגל בא על ידי כעס שאמרו חכמינו זכרונם לברכה כשבאו הערב רב אל אהרון לבקש ממנו לעשות העגל הוכיח אותם חור שלא לעשות את זה וכעסו עליו והרגו אותו ופחד מהם אהרון ויעש להם העגל כדי שלא יהרגו אותו.

ושאלו חכמינו זכרונם לברכה למה עשה אהרון העגל והלא יש שלושה עבירות שיהרג עליהם ולא יעבור והם שפיכות דמים גילוי עריות ועבודה זרה ולמה לא מסר אהרון עצמו להריגה כדי שלא לעשות העגל?

ויש לזה שני תשובות:

א} שאהרון לא חשב כלל ועיקר לעשות העגל אלא רצה למשוך בזמן עד שיבא משה והכול יתבטל אלא שמעשה שטן הצליח ויצא העגל וכבר כתבנו את זה באורך בפרשת כי תשא.

ב} חשב אהרון אם יהרגו אותו יחטאו בזה חטא גדול אחר שהם הרגו נביא ה' והעגל בין כך ובין כך הם עושים שבחורבן בית ראשון נכנס נבוזראדן {שר הטבחים של נבוכדנצאר מלך בבל שהחריב את בית המקדש} לבית המקדש ומצא דם מפעפע שאל את הכוהנים מה זה? אמרו לו אלו דמי הקורבנות שחט צאן ובקר ודמם לא פעפע הגידו לו הכוהנים שדם זה הוא של זכריה הנביא שחלי לפני כמאה שנה והיה מוכיח אותם והרגו אותו ועד היום דמו אינו שוכך אמר להם נבוזראדן אני אנקום את נקמתו עד שישכך שחט אנשים ונשים וטף לרוב ולא שכך דם נקי אז נשא עיניו לשמים ויאמר זכריה הנביא האם אתה רוצה שבני עמך כולם ימותו?!!! מיד שכך הדם לצמדים מכאן כמה קשה עונשו של הריגת נביא לכן אמר אהרון טוב שיכשלו בעגל לבד ולא יכשלו עוד בהריגת נביא.

מכל זה למדנו שהטעם שהרגו חור הוא מבחינת הכעס ואילולא הכעס לא היו הורגים אותו וראיה לזה שאיך היו מעיזים להרג את חור שהיה בנה של מרים אחות משה אם לא הכעס ולא עוד אלא שגם אהרון עצמו היה בסכנת מיתה וזה בגלל הכעס.

ולכן פירש רש''י הפבוק ''ידינו לא שפכה וכו',, שלא ראינו אותו ושלחנו אותו בלא לויה או בלא אכילה שאם שלחנו אותו בלא לויה ובלא אכילה הוא כועס וקובל על זה לפני ה' יתברך ואמרו חכמינו זכרונם לברכה מי שמוסר וקובל על חבירו בשמים מתחילים לדון אותו שאומרים לו אתה לא רוצה לסלוח ומבקש מה' יתברך להעניש את חבירך בא נדקדק בחשבון שלך אם יש לך עבירות וכיון שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אם כן ימצא בו עוון ויתחייב על זה מיתה ובשביל זה נהרג ולא בשביל שרב עם חבירו כדי לאכול ונהרג.

ברם אם הם לא ראו אותו אם כן מה קבל ומסר דינו לשמים? וצריך לומר שראה בעיר משהו לא טוב ועל זה מסר הדין לשמים ולכן רש''י כתב שצריכים הכוהנים לומר ''כפר לעמך ישראל'' שהכוהנים הם שמתפללים לה' יתברך שיסלח לעוון ישראל ואינם מתפללים על עוון הריגתו אלא על העוון שקבל עליו לפני ה' יתברך ובגלל זה נגזרה עליו מיתה כמו שכתבנו.

וזהו כוונת רש''י בדבור שאחריו שאם עושים כן בודאי שכל בני ישראל עשו תשובה על עוונותיהם ואינו מדבר על ההריגה שההריגה אין לה עניים לאף אחד כיון שהם לא הרגו כמו שכתבנו.

ומהטעם זה יש לפרש כוונת חכמינו זכרונם לברכה כשרבו הרוצחים בטלה עגלה ערופה כיון שהיא נעשית כדי שיחזרו העם בתשובה שאפילו הרוצח הוא רצח בשגגה וה' אינה לידו כדי שנחזור בתשובה אבל כשרבו הרוצחים בטלה מצות ''עגלה ערופה''.

אחי היקרים!!! צריך ללמוד מזה כמה דברים:

א} הכעס מזיק והוא דבר רע מאוד.

ב} השנאה אפילו אם לא כעס על חבירו אם עשה לו רעה אסור ליטור שנאה בלבבו דכתיב ''לא תשנא את אחיך בלבבך'' אלא צריך ללכת אליו ולשאול אותו למה עשה לו רעה? ובדרך זו על הרוב תוסר השנאה ויגיעו לעמק השוה.

ומי שכועס קשה מאוד לעשות זה כיון שמגודל הכעס הוא צעק על חבירו וגם חבירו צעק עליו וכל אחד הוציא כמה מילים כואבות ועל ידי תווצר השנאה ותשאר בלב וקשה להוציאה.

ומי שיש בלבו יראת שמים אמתית צריך לרוץ ולרצות את חבירו ויבקש ממנו סליחה אם הוא טעה לו או אם חבירו טעה ילך אליו ויראה לו שהוא טעה ועל ידי יגיעו לעמק השוה ויחזרו חברים כבתחילה.

אבל אם כל אחד יטור בלבבו תגדל השנאה מיום ליום ותעמיק יותר בלב ובפרט אם יש הולכי רכיל שבאים לראשון ואומרים לו שמענו שחברך דבר עליך כך וכך והוא משיב להם וכועס עוד יותר ומדבר על חבירו כמה מלים קשות והם הולכים לחברו וארומרים לו שחברך הגיד עליך כך וכך ומוסיפים שמן למדורה ואז קשה מאוד מאוד להוציא השנאה.

ובשביל זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה שעוון לשון הרע חמור מאוד וקשה אפילו מגילוי עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה שבית ראשון נחרב בעוון אלו שלושה דברים ואפילו הכי נבנה אחר כך ואילו בית שני נחרב בגלל עון אחד והוא שנאת חינם ועכשיו קרוב לאלפיים שנה ועוד לו נבנה מכאן רואים ששנאת חינם ולשון הרע וכדומה קשים יותר מאותם שלוש עבירות חמורות.

בערינו ברוך ה' אין אנשים שמדברים לשון הרע במזיד כדי להגדיל את השנאה אלא להיפך רואים שאם יש שנאה בין שני אנשים או בין שני משפחות שמיד מתרוצצים להשלים ביניהם.

אך זה אינו מספיק כשרואים כמה בני אדם מדברים לשון הרע למרות שאינם מכוונים כלל מכל מקום חבירם ניזוק על ידי זה וכמו שנאמר ''כמתלהלה היורה זקים חצים ומות ואמר הלא משחק אני'' פירוש שהמדבר לשון הרע כאילו יורה חצים להרג את חבירו ואם כן אינו יכול להצטדק אחר כך ולומר הלא משחק אני כיון שחבירו מכל מקום נפגע.

ברם זה קל יחסית למדבר במזיד שכיון שהם מדברים בלי כוונה אם כן כשמוכיחים אותם ומראים להם שזה אסור מיד יכירו בטעותם ולא יוסיפו לכסלה ואמת ושלום ואהבה תשרה בננו.

לכן אחי ורעי בואו החזיק במידה טובה שבזכותה יבנה בית המקדש והיא אהבת חינם מדה כנגד מדה נחרב הסית בגלל שנאת חינם עתיד להיבנות בגלל אהבת חינם ואם יש מחלוקת בנינו לא נגדיל אותה אלא לדבר עם בעל נחלוקתינו בדרכי שלום והכל יסתדר גם אם נראה שניים רבים נעשה שלום ביניהם ולא נשאיר אותם עם שנאתם ואם בכל זאת לא הצלחנו יש רב העיר להגיד לו והוא יעשה ויסדר הכול על הצד הטוב ביותר.

ויהי רצון שיתן לנו ה' יתברך הדעת והסבלנות לעשות שלום בננו ואז תשכון בתוכנו האהבה והשלוה ובזכות זה יחיש לגאולינו במהרה בימינו אמן!!!  

 

   

יהודי עד הסוף                                                                                                                                  ברוך הרגיש שהוא פוסע אל עולם

חדש ואמר לידידו: "אני מנתק את כל

קשריי עם העבר. אני בן לעם היהודי

ומוכן לעמוד בכל החובות כיהודי".

חמודה נולד בשנת 1926 לאביו מחמוד ולאמו פטימה. היו שמועות כי אמו הייתה ממוצא יהודי. הילד יצא נמוך כאביו, אבל מוצק יותר. היו לו שפתיים בשרניות והבעה מיוחדת בעיניו, ולכן נקרא "אבו אל-עינן" - בעל העיניים. היה ילד חברותי שאהב לצחוק ולחשוף את שיניו הבוהקות. הוריו התקינו בפיו שן זהב כדי לייפותו.

הוא למד בבית הספר הממשלתי הערבי בצפת מטעם המנדט. בשנה השביעית ללימודיו החליט לבקר בבית ספר "אליאנס" והוקסם ממנו בגלל הסדר והמשמעת ששררו שם. אהבת הלימודים וקסם העברית בערו בו. הוא התקבל לבית הספר, למרות התנגדות משפחתו והסתייגות ההנהלה. כולם נדהמו לראות תלמיד ערבי יחיד בבית ספר יהודי. 

שתי נשמות, ערבית ויהודית, התרוצצו בגופו הקטן. בתוך כמה חודשים הנשמה היהודית כבשה את הערבית, והסדק בינו לבין משפחתו התרחב לתהום. הוא התקרב לחבריו היהודים וישב עמם עד אור הבוקר כשהוא משנן פרקי תהילים. הוריו הבחינו בחרדה בשינוי שחל בו. החלו להתלקח בבית ויכוחים עזים בנוסח "איזו דת צודקת יותר?", או "האם מגיעה ליהודים מדינה?". לילות שלמים חמודה בילה מחוץ לביתו, וחיפש בגשם ובשלג מחסה בין חורבות הבתים. 

הוא הסתובב בבתי כנסיות ובארגון בית"ר. עמד שעות ליד חלונות המחלבה, בלע את סיפורי הגבורה על הרוג המלכות שלמה בן יוסף הי"ד, ושמע בשקיקה את נעים המאירי, מפקד בית"ר בצפת משוחח עם חניכיו. הוא עקב אחרי הבית"רים שיצאו לפעולות, והתחנן להצטרף אליהם, כשהוא נשבע באללה שיהיה בית"רי מסור. בתחילה חשדו בו. אמרו שהוא בלש או מרגל, ופעם אפילו הכו בו והותירו צלקות בגופו, אבל המלקות שספג רק הגבירו את תשוקתו להיות יהודי. 

שבתות וחגים נהג לבלות בבתי היהודים. אביו עוד ניסה להלחם על נפש בנו שחצה את הגדר. פעם הזמינו לארוחת צהריים, ונדהם לשמוע את בנו זועק "איני אוכל טריפות!" 

בגיל 17 סיים חמודה את לימודיו ב"אליאנס". אמו נפטרה ויחסיו עם אביו התדרדרו, עד שאביו איים להורגו אם ימשיך להסתפח ליהודים. חמודה עזב את ביתו ועבר לחיפה כשבליבו מחשבה אחת: להתגייר. הוא התייצב במשרד הדתות בחיפה ואמר: "אני רוצה להיות יהודי נאמן". 

הרבנים נדהמו ולאחר דרישה וחקירה מלו אותו. וכך נכתב באישור הגיור הרשמי שקיבל מרבנות חיפה: "הננו מאשרים בזה שלפי בקשתו של מר מחמד אחמד אל-עניין גיירנו אותו ונקרא שמו בישראל אברהם בן-אברהם, וידוע גם בשם ברוך מזרחי. על החתום: הרב ברוך מרכוס". 

הוא העדיף להיקרא ברוך מזרחי, מפני שחשש כי השם אברהם, המעיד על היותו גר צדק, עלול להסגירו, ופרט לכך רצה לבחור שם שיאפשר לו להיבלע בקרב היהודים. "ברוך מזרחי" נשמע כיהודי מבטן ולידה. כשחבריו שאלוהו למה דווקא מזרחי, השיב: "אם הייתי קורא לעצמי בשם אשכנזי, כמו אפרים גולדמן, הייתי מושך תשומת לב מיותרת. ככה לא ישאלו שאלות ולא יגלו שום דבר". 

ברוך הרגיש שהוא פוסע אל עולם חדש ואמר לידידו אבנר חי-שאקי: "אני מנתק את כל קשריי עם העבר. אני בן לעם היהודי ומוכן לעמוד בכל החובות כיהודי". הוא החל לדקדק במצוות, ופתח את יומו עטוף בטלית ועטור בתפילין.

מיד לאחר גיורו התייצב בסניף בית"ר בחיפה והתקבל כחבר. הוא נשא בגאון על דש הבגד את הסמל עם שתי גדות לירדן, ותרגל את ההדר הבית"רי. כשפנו אליו בערבית סרב לענות. הוא החל לעבוד כפקיד במשרד ממשלתי. בלילות ישב ולמד עברית. בינתיים הסתיימה מלחמת העולם השנייה, והאצ"ל התכונן למתקפה מחודשת נגד הבריטים וצרף את ברוך לשורותיו. כשאר חבריו למחתרת עבר הכשרה במרתפים אפלים בסמטאות חיפה. ברוך גילה קנאות יתירה, חירף את הבריטים והכריז בפני חבריו בעברית רהוטה: "סופה של בריטניה הגדולה, להיות קטנה!"

הוא החל להפיץ כרוזים של האצ"ל בחיפה, והשתתף בהלקאת סרג'נטים בריטיים על משמרתם. ב-1945 למניינם נלכד עם שניים מחבריו. הבריטים האשימו אותם בהכאת חייליהם. אמנם לא היו להם הוכחות ממשיות, מפני שהסרג'נטים לא הצליחו לזהות את מכיהם, ובכל זאת הם נשלחו למחנה מעצר בלטרון. ברוך ידע שאם יכריז שהוא מוסלמי וינטוש את דרך המאבק ישחררוהו, אבל הוא התעקש להכריז באוזני חבריו למעצר כי הוא יהודי-לאומי. כמה חודשים הוחזק בלטרון. בוקר אחד הוטס עם 55 חברים נוספים לאריתריאה בצפון-מזרח אפריקה. לא התירו לו לקחת כלום, והוא התעקש על טלית ותפילין. באריתריאה הקפיד להתעורר בהנץ החמה, והעיר את חבריו לתפילת שחרית. כעבור כמה חודשים גילו הבריטים שברוך היה חמודה אבו אל-עניין. משפחתו בארץ פתחה במשא ומתן לשחררו, בתנאי שיחזור אליהם. הוא בז להצעתם ואמר: "לא אבגוד בעמי ובמולדתי". יום אחד התקרב אל הגדר עצור ירושלמי בשם עזרא. אחד השומרים, סודאני ענק, קיללו ועזרא השיב לו קללה. הסודאני ירה ועזרא נפגע. אסירים רצו מהצריפים להצילו ולהזמין רופא. גם העצורים האחרים רצו לעברו. הסודאנים ירו בהם ללא הבחנה. עזרא חטף כדור נוסף ונהרג. שלושה כדורים פגעו בגבו של ברוך. הוא התמוטט והועבר במצב קשה לבית החולים. כאשר שכב על שולחן הניתוחים נזכר שאיבד במחנה את תעודות גיורו, וחשש שאם ימות בניתוח, ייקבר כגוי. הוא ביקש בדמעות מחברו, אליהו קדוש: "אם אמות, תדאג להעביר אותי לקבר ישראל... קדוש השיב בחיוב, וברוך בקושי נרגע.                                                                                                           הרב הרצוג ביקר אצל הפצועים וברוך ביקש ממנו אותה בקשה. הרב הבטיח שידאג לו לניירות חדשים, הניח את ידו על ראשו של ברוך ואיחל לו החלמה. כך נודע לעצירים האחרים שהוא גר צדק. 

ויש לשאול כמה שאלות:

א} כתיב ''ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה'' ויש לשאול מה שייך ראייה בקללות וברכות?

ב} היה צריך לומר ''נתתי'' כיון שהתורה כבר ניתנה ולא ''נותן''?

ג} במצוות הדם כתיב ''למען ייטב לך וכו',, ופירש רש''י יש ללמוד מכאן קל וחומר לשאר המצוות מה הדם שהאדם קץ ממנו ומתעב אותו וממילא אינו אוכלו נתן ה' יתברך שכרו ''למען ייטב לך'' גזל ועריות שהאדם מחמדן לא כל שכן ששכרם גדול?! ויש לשאול למה רש''י לא הביא משל רק ''גזל ועריות'' ולא שארק דברים אחרים שהאדם מחמדן?

ד} כתוב בפרקי אבות הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרם של מצוות ופירשו המפרשים זכרונם לברכה שלמדו רבותינו זה ממה שאמר הפסוק שכר מי שמקיים מצות שילוח הקן שהיא מצוה קלה שישלח את האם ויגדל את האפרוחים ושכרה אריכות ימים וכן מצות כבוד אב ואם שהיא מצוה חמורה מאוד שנמשכת עשרות שנים וגם קשה ושכרה גם כן אריכות ימים אם כן צריך האדם לא לזלזל במצוות כיון שיש מצוות שנראים קלים אבל שכרם גדול ואם כן מה הקל וחומר שעשה רש''י שמא הדם יותר גדול מהעריות והגזל למשל?

ברם הוקשה לרש''י קושיא ראשונה ושנייה שכתבנו מה שייך ראייה בקללות וברכות ועוד שהפסוק צריך לומר נתתי ולא נותן כיון שכבר ניתנה תורה. והתירוץ הוא שראה פירוש ראה בעיניך כדי ללמוד שכל יום ויום ה' יתברך נותן לאדם ברכות וקללות שהם המצוות והעבירות וצריך האדם לקיים המצוות ולהתרחק מהעבירות. אבל עדיין יש לשאול למה הפסוק אמר שכר מצות הדם ובשאר מצוות לא כתב אמת שגם במצות שלוח הקן ובמצות כיבוד אב ואם כתוב השכר מכל מקום למה כתב השכר גם בדם? ולפיכך פירש רש''י שכוונת הפסוק ללמדינו דברים אחרים. לפום צערא אגרא פירוש מי שמצטער על ידי שמקיים מצוה נותנים לו שכר יותר גדול בשמים כיון שמראה שהוא עושה המצוה לשם שמים והראיה שנצטער על ידי עשייתה. והדם אין לו טעם אסור לשתות אותו אף על פי שאמר הפסוק ''כי הדם הוא הנפש'' מכל מקום מבחינת שכלית לא מבינים למה כשהוא הנפש אסור לשתותו נמצא שמצות הדם היא חוקה שאין להבינה מבחינת השכל ומקיימים אותה בני אדם כיון שבלאו הכי מתעבים את הדם. אבל הגזל והעריות אף על פי שבן אדם מחמדם אבל מתרחק מהם מבחינה שכלית כיון שהוא מתבייש. נמצא ששני מיני מצוות אלו האדם לא עובר עליהם זה מבחינת הבושה וזה מבחינת שהוא מכוער נמצא ששני מצוות אלו שוים אלא שעדיין יש חילוק שעבירת הגזל האדם מתאוה לה וכובש את יצרו ואם שכרו יותר גדול כמו שכתבנו שלפום צערא אגרא לא כן מצות הדם שאין לו צער כלל כשמקיימה ואם כן רש''י דבריו נכונים במה שלמד קל וחומר גזל מהדם.

מדברים אלו למדים שלהיפך עונש העובר על מצוות לא תעשה שאין בה צער כלל כשמקיימה יותר חמור שהעובר על מצוות לא תעשה שיש בה צער כשמקיימה כיון שהוא אינו מצטער ואפילו הכי עובר בזה מראה שהוא עובר כדי להכעיס חס ושלום את ה' יתברך ועונשו גדול לא כן השני שעבר על מצוות לא תעשה שקה לקיימה כיון שלא יכל לגבור על היצר הרע ואם כן עונשו יותר פחות.

ומכאן מוסר גדול שיש נשים כשהם יוצאים חוץ לבית מתייפות הרבה בלי שיש להם תועלת שעיקר התייפות האשה היא בביתה כדי שיראה אותה בעלה ולא בחוץ. שאם היא מראה שיש לה הרבה כסף לקנות בושם ובגדים יקרים כבר יודעים!!! ואם היא מתייפת כדי שיראו אותה אחרים האם האחרים עסוקים רק בה?! ואפילו אם יראו אותה אחרים הרי היא מכשילה אותם בהסתכלות וזה עונש חמור מאוד ועוד שאין לה תועלת כלל מזה. ולהיפך האשה שלובשת בגדים כאלו חושבים אותה שהיא פתיה וקלת דעת שהיא עושה איסור גדול בלי תועלת. ואין לאשה להתנאות כי אם לבעלה. ואפילו האנשים שבאים מארצות אחרות העירו על זה וגם העירו על הבגדים הצרים שלובשים ועוד העירו על השער שיוצא לחוץ ואינו מכוסה כדין.

ויהי רצון שה' יתברך יעזור אותנו להתגבר על היצר הרע ולשמור את מצוותיו ולהתרחק מהעבירות ויגאלינו גאולה שלימה בקרוב!!!  

בפרשת השבוע יש כמה שאלות: א} הפסוק אמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, נותן פירושה אדם נותן דבר ששכיח אולם הברכה והקללה אינם באים רק אחרי עשיית המצוות? ב} הפסוק אמר את הברכה אשר תשמעו היה לו לומר אם תשמעו כמו שאמר בקללה אם לא תשמעו? ג} מהו הרמז שהקללה אומרים אותה על הר עיבל והברכה על הר גרזים למה לא להפך? ד} רש"י ז"ל פירש על הפסוק וסרתם מן הדרך וכו' הא למדת שכל העובד עבודת כוכבים סר מכל הדרך שנצטוו ישראל מכאן אמרו המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה מנין למד רש"י שנקרא שנתרחק מכל התורה כולה הפסוק לא אמר מכל הדרך ועוד שמתחילה אמר מכאן למדנו שנתרחק ומכאן אמרו שכפר אלו דבר אחד ואם רוצה לומר לנו שמכאן למדו חז"ל היה לו לומר מכאן אמרו שכפר ואח"ך יאמר איך למדו.

אולם כדי לתרץ נתחיל לתרץ שאילה אחרת אנו בכל יום שני וחמישי באל מלך יושב אומרים מוחל עוונות מעביר ראשון ראשון וכו' ז"א שהקב"ה מוחל לנו עוונותינו כשימצא זכויותינו יותר מעבירות מוחל לנו על העון הראשון ואח"ך השני נעשה ראשון ומוחל אותו לנו והשלישי נעשה ראשון עד שימחול לנו כל עוונותינו. העון שמוחל אותו לנו עשינו עליו תשובה או לא אם עשינו למה יצטרך למחול לנו בדרך הזאת והא אמרו חז"ל כשאדם עושה תשובה נמחלים לו כל עוונותיו אפי' שהיה טבוע בעבירות ואם לא עשינו תשובה הרי הפסוק אמר לא יקח שוחד ופירשו חז"ל לא יקח מצוה כנגד עבירה רק מי שעשה עבירה נענש עליה ואח"ך יקבל שכר על המצוות?

אולם חז"ל במסכת שבת אמרו כשיחלה האדם צריך לו לדעת שאז עומד במשפט לפני הקב"ה ולפי מה שיתקשה לו החולה המשפט יתקשה יותר ואם נפל למשכב יחשוב עצמו יושב במשפט היותר קשה ששופטים בו על הריגת נפשות אם יש לו עורך דין טוב יצול, והעורך דין שלנו הוא התשובה ומעשים טובים והמלאכים שנבראים מהם ואפי' אחד מאלף ידבר עליו הטוב יצול, ורבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי אמר אפי' אותו מלאך יש לו חלק אחד מאלף טוב יצול. יש לשאול והא אמרו חז"ל כשהאדם יחלה אומרים לו תביא זכות גדול ותצול ועכשיו אומרים לו אפי' אחד מאלף תצול?

אולם ידוע שהמצוות שנתנם לנו הקב"ה נגד מאתים וארבעים ושמונה איברים של הגוף והנשמה שלנו ושלש מאות וששים וחמש גידים של הגוף והנשמה שלנו, וכשאדם עושה את כולם אז תיקן עצמו בעולם הבא ואם חסר איזה מצוה יש אבר שעדיין לא נתקן וחוזר עליו בגלגול, והמצוות לפעמים האדם עושה אותם חסרים משל קורא קריאת שמע שלא בזמנה נקראת חסרה ולזה משמים מניחים אותו לתקן. וזהו כוונתם שאמרו חלק מאלף מצלת אותו ר"ל אם הוא עושה המצוות אבל חסרים ותמיד הוא מתקן נותנים לו הזדמנות כדי שיסיים ויתקן אבל אם אדם אינו עושה מצוות אז אומרים לו תביא זכות גדולה כדי שתראה על עצמך שאתה רוצה לתקן כדי שתיצול.

וזהו הכוונה של מעביר ראשון ראשון אם אדם עושה כל המצוות ותיקן עצמו ותיקן כל האיברים של נשמתו אבל יש לו קצת עבירות אז הקב"ה יתחיל להחסיר לו אחת אחת. איך מעביר? לא ר"ל יסלח לו את כולם, מעבירם וכל אחת יקבל עליה יסורים כדי שימחלו כולם והקב"ה מרוב אהבתו אותנו אינו מביא לנו היסורים בפעם אחת.

וזהו מה שאמר לנו משה רבינו ראה אנכי נותן, אני נתתי לכם התורה כמו שאמר הפסוק על הלוחות שהם התורה ויתנם ה' אלי אבל אנו לפניכם היום ברכה וקללה כשמקיימים התורה אנו חושבים על היום שלפנינו שהוא עולם הזה, ברכה וקללה רק על הברכות של העולם הזה, ולזה סיים לנו משה רבינו את הברכה אשר תשמעו לא ר"ל כשמקיימים התורה הקב"ה נותן לנו הברכה, הברכה היא כשעושים המצוות זהו נקראת ברכה שתקננו כל איברינו, ובקללה אמר אם לא תשמעו שהקללה העיקרית היא כשהאדם אין לו שום מצוה ולא תיקן אף אבר אחד מאיבריו ולזה אמר לנו אם לא נשמע ונרחיק מן הדרך. ולזה רש"י ז"ל אמר מדברים אלו נראה שמי שעובד עבודה זרה סר מכל הדרך שנצטוו ישראל כשבוודאי באה לו הקללה. ומכאן אמרו כאלו כפר בכל התורה כולה ר"ל כשהוא עובד העבודה זרה נהיית בו קללה גמורה ואין מי שיש בו קללה גמורה רק מי שאין לו שום מצוה. וזהו הרמז שהקללה על הר עיבל, עיבל מלשון עלב מסכין שאין לו שום מצוה, והברכה על הר גרזים מלשון גזרים איברים איברים שהברכה היא כשהאדם מתקן איבריו אחת אחת.

רבותי! אנו בעירנו ברוך ה' כל האנשים עושים מצוות ורובם אין מי שהניח מצוה ולא עשאה אבל לפעמים המצוות יהיו חסרים וביותר כשיהיו אינם לשם שמים רק חושבים כדי שיתן לנו ה' הטוב בעולם הזה. הקב"ה תמיד נותן לנו הטוב אבל אנו צריכים לחשוב שאנו עושים אותה כדי לעשות רצון ה', ואנו בין כך ובין כך עושים המצוה רק בקצת מעשה תהיה שלמה. למה עושים אותה חסרה! משל הולכים לבית הכנסת להתפלל למה נדבר כדי שתהיה תפלתינו חסרה אם מדברים בבית הכנסת איפה מתפללים! וצריכים להראות לעצמינו שמחשבתינו רק כדי לעשות רצון ה', כשנבוא לבית הכנסת קודם שיעבור זמן קריאת שמע ולא הולכים לתפלה משום הרגלות, בשבת מרבים בלמוד לא רק במאכל ושתייה לעשות היכר שאנו אוהבים השבת לא משום להשבתת גופנו אלא רק בשביל הקב"ה והרי לומדים תורתו. גמילות חסדים בעירנו אין מי שאינו מקיימה שהיא מצוה גדולה מאד שבה יוצאים מגלות אבל כדי שתהיה שלמה צריכים כשעושים אותה חושבים כדי לעשות רצון ה' לא כדי שחבירי ישיב לו או יאמר מה ההפסד שיש לי אם עשיתי לו, מחשבה קטנה שאין בה שום הפסד תסיים לנו המצוה ומרויחים שני דברים אבר שלם מתוקן בעולם הבא והקב"ה יתן לנו הטוב והשלום והבריאות בעולם הזה ויבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.

פרשת ראה

בפרשה נצטווינו 17 מצוות עשה ו37 מצוות לא תעשה.

מצוות עשה הן:

א} להסיר העבודה זרה והנגררים אחריה מארץ ישראל.

ב} להביא הקרבנות שנתחייבנו בהם או שנדרנו עליהם לבית המקדש בחג הראשון משלושה רגלים.

ג} להקריב קרבנות בבית המקדש.

ד} הקדשים שיש בהם מום צריכים לפדותם.

ה} צריך לשחוט הבהמה או החיה או העוף קודם אכילה.

ו} לעשות הקורבנות שבאו מחוצה לארץ.

ז} הבית דין צריך לחקור היטב את העדים.

ח} לשרוף את עיר הנדחת.

ט} לבדוק סימני העוף.

יו''ד} להפריש מעשר שני. בזמן שבית המקדש היה קיים מי שיש לו שדה צריך לפרוש ממנה תרומה ושערו חכמינו זכרונם לברכה שלב רחב יפרוש אחוז מארבעים מיבול השדה והבינוני אחד מחמישים והצר עין אחוז מששים. והנותר יסיר ממנו מעשר ללוי והנותר בשנה הראשונה והשנייה והרביעית והחמישית של השמיטה יפרוש ממנו עוד מעשר ויעלה בו לירושלים ושמה יאכל אותו.

י''א} בשנה השלישית והששית במקום להפריש מעשר שני מפרישין מעשר עני ויתן אותו לעניים.

י''ב} בשנת השמיטה והיא השנה השביעית מי שיש לו חוב ביד חבירו צריך למחול לו.

י''ג} לנגוש את הנכרי שיפרע את חוב שיש לנו בידו.

י''ד} לתת צדקה לעניים.

ט''ו} מי שקנה עבד עברי בשעת שחרורו צריך להעניק לו מצאנו ומגורנו.

ט''ז} לשמוח בחגים.

י''ז} בחג הפסח והשבועות והסוכות שנקראים שלוש רגלים צריכים לעלות לירושלים.

מצוות לא תעשה הן:

א} לא להשחית דבר קדוש ולא למחוק שם ה'.

ב} לא להקריב קרבנות חוץ לעזרה.

ג} אסור לאכול מעשר שני חוץ לירושלים אלא אם כן נפדה.

ד} לא לשתות יין של מעשר שני חוץ לירושלים אלא אם כן נפדה.

ה} לא לאכול בשמן של מעשר שני חוץ לירושלים אלא אם כן נפדה.

ו} אסור לכוהן לאכול בכור חוץ לירושלים.

ז} אסור לכוהן לאכול בשר חטאת או אשם חוץ לעזרה או קדשים קלים חוץ לירושלים.

ח} אסור לאכול מבשר העולה.

ט} אסור לאכול מבשר קדשים קודם זריקת הדם.

יו''ד} אסור לכוהנים לאכול את הבכורים חוץ לירושלים.

י''א} לא לעזוב את הלויים ולא נשמחם ולא לתת להם את מעשרותיהם.

י''ב} לא לאכול מבשר בהמה קודם שחיטה.

י''ג} לא להוסיף על מצוות התורה.

י''ד} לא לגרוע ממצוות התורה.

ט''ו} לא לשמוע בקול נביא השקר.

ט''ז} לא להפציר באחד מבני ישראל לעבוד עבודה זרה.

י''ז} לא לאהוב את מי שמפציר באחר לעבוד עבודה זרה.

י''ח} לא להסיר את השנאה על מי שמפציר לעבוד עבודה זרה.

י''ט} לא להציל ממיתה את מי שמפציר באחר לעבוד עבודה זרה.

כ'} לא ללמד זכות בבית דין למי שמפציר לעבוד עבודה זרה.

כ''א} לא לשתוק אם יש לקטרג על מי שמפציר לעבוד עבודה זרה.

כ''ב} לא לבנות עיר הנדחת.

כ''ג} לא להנות מעיר הנדחת.

כ''ד} לא לעשות חבורה ולא לשרוט את עצמינו לעבודה זרה.

כ''ה} לא לקרוח קרחה בראשינו על מת.

כ''ו} לא לאכול מפסולי מוקדשין.

כ''ז} לא לאטכול שרץ העוף.

כ''ח} לא לאכול נבילה.

כ''ט} לא לתבוע את החוב אחר השמיטה.

ל'} לא לקמץ את ידינו מעניי ישראל.

ל''א} לא למנוע את עצמינו מלהלוות לחבירנו קודם השמיטה בטענה שמא לא יחזיר לנו קודם השמיטה.

ל''ב} לא לשחרר עבד עברי בלי להעניק לו מהצאן והגורן.

ל''ג} לא לעבוד בבהמת קדשים.

ל''ד} לא לגזוז בהמת קדשים.

ל''ה} לא לאכול חמץ בערב פסח אחר חצות.

ל''ו} לא להשאיר מבשר קרבן חגיגה של פסח ליום השלישי.

ל''ז} לא לבא לבית המקדש בשלוש רגלים בידים רקות.

בתחילת הפרשה אמר לנו משה רבינו שה' יתברך מתן לנו ברכה וקללה הברכה אם נשמע סקול ה' אלוהינו והקללה אם לא נשמע בקול ה' אלוהינו ויאמר לנו כשנכנס לארץ ישראל יש שני הרים הר גרזים והר עיבל ויעלו ששה שבטים על ההר האחד והששה הנותרים על ההר השני והלויים ישארו באמצע ויפנו פניהם כנגד הר גרזים ויברכו ברוך האיש וכו' ואחר כך יפנו פניהם כנגד הר עיבל ויאמרו ארור האיש וכו'.

 

 

 

 

ויש לשאול כמה שאלות:

א} כתיב ''ראה אנוכי נותן לפניכם היום וכו' אשר אנוכי מצווה אתכם היום וכו' וסרתם מן הדרך אשר אנוכי מצוה אתכם היום'' ויש לשאול למה כתיב שלוש פעמים היום?

ב} כבר כתבנו שמשה ציווה שיתחילו לברך ואחר כך יקללו ויש לשאול והלא חכמינו זכרונם לברכה אמרו לעולם יפתח אדם בכי טוב ויסיים בכי טוב פירוש שהעולה לספר תורה מתחילים לקרות לו מדבר טוב ומסיימים בדבר טוב ולמה לא אמר משה שאחר הקללה יברכו עוד פעם?

ג} הברכה והקללה אומרים אותם לאחר שיכנסו לארץ ישראל דהיינו לאחר פטירת משה רבינו שמשה רבינו לא נכנס לארץ ישראל ולמה אם כן אמר להם משה ''היום''?

ברם אחד שאל לרב אתם יש לכם הרבה מצוות שהעובר עליהם חייב מיתה ויש לכם ארבע מיתות בית דין ברם התנאים כדי שבן אדם יתחייב מיתה הם מסובכים ומפורטים ולפי זה נדיר לבית דין להרג את אותו עבריין ולא עוד אלא אמרו חכמינו זכרונם לברכה שבית דין ההורגת אפילו אחת לשבעים שנה נקראת קטלנית ולמה אם כן כל המיתות הללו כשקשה מאוד שיתבצעו?

השיב הרב אמשול לך משל למי שרוצה להוכיח את בנו הוא מפחידו בכמה וכמה עונשים כדי שלא יעבור אם שמע הבן מוטב ואם לא שמע מחפש האב כמה אמתלאות כדי לפוטרו מהעונש האכזר שכל העונש הוא רק כדי להפחידו ולא לבצע גם כן ה' יתברך רוצה להפחיד את בני ישראל שלא יעשו העבירות בעונשים קשים ואם בכל זאת טעו מחפש כמה אמתלאות כדי להצילם.

ולכן משה התחיל בברוך וסיים בארור כדי לפחוד ולהתרחק מהעבירות ולא כדי לקלל ממש ולכן אפילו אם סיים בארור אינה בעיה כאינו שאין כוונתו כלל לקלל וגם הוא נותן לנו עצות איך להנצל מארור שאמר בתחילה ''ראה אנוכי נותן לפניכם היום'' כאילו משה רבינו הוא לפנינו ואומר לנו היום איך היא הברכה ואיך היא הקללה ורוצה לומר כשאדם יטעה ויעשה איסור יחשוב בדעתו כאילו משה רבינו לפניו ואומר לו ראה מה אתה עושה!!! האם אתה יודע שעבירה זו חייב עליה קללה?! ואז ימנע מלעשות עבירה.

וכן להיפך אם הוא מתעצל מלעשות מצוה יחשוב בדעתו כאילו משה רבינו לפניו ואמר לו אם תעשה את המצוה יש לך ברכה ומי לא ישמח לעשות אז את המצוה?!.

וזה דוקא באדם שהוא יודע מה אסור ומה מותר אלא שלפעמים מתגבר עליו היצר הרע אבל אם אינו יודע מה אסור ומה מותר ותמיד טועה ועובר עבירות תקנתו היא על ידי שילמד את התורה וידע מה אסור ומה מותר.

וגם לזה רמז משה רבינו כמו שנבאר בהמשך דברינו שידוע שהאדם כמעט תמיד עסוק וטרוד לפרנסתו ואינו מוצא זמן כדי ללמוד תורה ואפילו אם הוא לומד בלילה מכל מקום אינו יכול להתרכז היטב כיון שמוחו עסוק בעבודה ואינו מרפה לחשוב עליה וגם הוא עייף והעצה והדרך הטובה היא ללמוד ביום שבת שאין טרדות פרנסה ומוחו צלול ואינו עייף וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה.

ולכן משה רבינו כתב לנו שלושה פעמים תיבת ''יום'' אחת לצורך השבת ושני תיבות ''יום'' הם ''ימים'' רמז לימים טובים פירוש שמשה רבינו אומר לנו אם אתם רוצים להינצל מהקללות ותבא אליכם הברכה צריכים לעשות את הדבר שצריכים לעשות אותו ביום שבת וימים טובים שהיא לימוד תורה.

אחי היקרים!!! תלמוד תורה היא מצות עשה ואינה מצות רשות אם רוצה לעשותה או לא ואינה דומה לשאר לילות של חג הסוכות חוץ מלילה ראשונה שאם אכל כזית פת חייב לאוכלה בסוכה ואם לא רוצה לאכול פת הרשות בידו אלא חייב תמיד ללמוד תורה וללמד מי שאינו יודע ללמוד.

ואמרו חכמינו זכרונם לברכה תחילת דינו של אדם לאחר אריכות ימים ושנים קבעת עתים לתורה? והטעם שמתחילים לשאול אותו על תלמוד תורה ולא על שאר דברים אחרים בשביל שאדם שלא למד תורה אינו יודע מה אסור ומה מותר ובודאי שטעה הרבה טעויות ועשה הרבה עבירות ובזה יענש בחומר הדין ולכן מתחילים לשאול אותו אם למד תורה שאם הוא באמת למד אז בודאי עשה הרבה מצוות ואפילו אם עשה עבירות מכל מקום לא עשה הרבה והמצות יותר ומוצאים לו בשמים פתח להציל אותו מעונשו של גהינם שזכות התורה מצילתו שלא לעשות עבירות וגם מצילתו מאבדון בגהינם.

ובפרט אם אותו בן אדם למד את חבירו וזכה אותו לקיים תורה ומצוות שאמרו חכמינו זכרונם לברכה כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו וכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

אדם שואל והלא כתיב ''אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'' פירוש שאפילו הצדיק הכי גדול שיש מכל מקום יטעה ויעשה עבירות והלא כתבנו למעלה כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו?

אלא הכוונה אין חטא בא על ידו שיענש עליו בעולם הבא שה' יתברך מצרף אותו בעודנו בעולם הזה ומביא עליו יסורים לטהרו מעוונותיו ולאחר ימים ושנים נכנס ישר לגן עדן וזה בזכות התורה שלומד בעולם הזה שמצילה אותו מרדת שחת בגהנם.

לכן בואו אחי נקבע עתים לתורה ונקבל על עצמינו בלי נדר שלא לבטל אותו קביעות כלל ועיקר ובזה זוכים למצות תלמוד תורה וגם נדע מה אסור ומה מותר כדי לקיים את המצוות ולהתרחק מהעבירות וגם בשבתות ובחגים צריכים לתכנן ולקבוע זמן כדי ללמוד בו ולא נפספס את הזמן בטיולים רקים ואפילו אם אינו מתענג בלימוד תורה מכל מקום זה רק בתחילה אבל כשילמד שוב ושוב יטעם טען התורה האמיתי וילמד בתענוג ועל זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה ''שמתוך שלא לשמה בא לשמה'' פירוש שילמד תורה אפילו אם אינה לשם שמים כיון שאחר כך ילמד לשם שמים.

ויהי רצון שה' יתברך יעזור לנו לקבוע עתים לתורה ויחיש לגאולינו במהרה בימינו אמן ואמן!!!