לקוטים מספר ברית כהונה לאדמו''ר ועט''ר רבי משה כלפון הכהן זצוק''ל וזיע''א

רפ''ט] שבת חזון נתפשט פה המנהג ללבוש בשבת חזון ובתשעה באב שחל להיות בשבת מלבושי שבת

ר''צ] בליל שבועות ובליל הושענה רבה המנהג פה אחר סעודת הלילה הולכים לבית הכנסת ולומדים הסדר שבקריאי מועד

ספר המדות לרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א

תשמ''ו] כשנותנין ממון להשר בשביל איזהו התמנות. שיעביר את חבירו וימנה אותו. זהו כמו כשוף

תשמ''ז] הרהורי עבודה זרה והרהורי זנות ושפיכות דמים ולשון הרע. הם באים על מי שרגיל בנדרים. אבל נתבטלים על ידי המנהיג שבעיר המסדר הגביות והמסים על כל אחד ואחד לפי ערכו שיוכל לסבול

תשמ''ח] כשאיזה רשע נתגדל. אזי קשה לחדש איזהו סברה בפוסקים. גם דברי הדינים אינם נשמעים באזני הבעלי דינים

תשמ''ט] אדם כשר צריך להקטין את עצמו. כשרואה ממשלת הרשע

תש''נ] מי שנוטל שררה לעצמו. על ידי זה בתו יוצאת לתרבות רעה

אימונים של יחידה מובחרת                                                                                                           יצא לכם לנהוג ביום מעייף, ואפילו קצת מתיש, וכשהגעתם הביתה הבנתם שאתם בקושי זוכרים משהו מהנסיעה? נהגתם בתוך פקקי תנועה, בכבישים עמוסים, אבל כמו על טייס אוטומט. הדרך כל כך מוכרת וההחלטה להגיע הביתה הרשתה למוח לשחזר שרשרת אירועים, מאוד משותפים, שמכילים בתוכם השלכות והשפעות רוחניות. כאלה, שאם תרצה להתבונן בהם תגלה שהם שם, אם רק תיתן את דעתך אליהם.  בדרך שאדם רוצה ללכת, מוליכין אותו..." (גמרא, מכות י, ע"ב). לא פעם, אנשים שואלים אותי איך הגעתי לנקודה כל כך רחוקה, ועוד חמש שנים אחרי שחוויתי שרשרת אירועים ניסיים שחיברו אותי מחדש לבורא עולם. למרות שמאבקים רוחניים, בסדר גודל כזה, לא אופייניים לבעלת תשובה, הגעה אל יעדים לא רצויים ותהייה איך בכלל הגעתי לשם, לימדו אותי כמה שיעורים עמוקים ומאלפים שאולי יעזרו לאנשים אחרים שמתמודדים עם אותו מצב, פחות או יותר.  אבותינו עזבו את מצרים באותות ובמופתים, אבל סיימו עם מסע ארוך של ארבעים שנה במדבר. לא רק שאנו נדרשים להבין את התמונה הגדולה, אלא שאנו חייבים להתאים את התורה לחיינו הפרטיים. המסע שלי החל עם הרבה תלונות מכיוון שהוא התחיל בלי אמונה. הרב שלום ארוש מלמד אותנו, שהמטרה של חיינו בעולם הגשמי הזה היא להתקרב אל השם, להכיר אותו ולרכוש את מידת האמונה, אמונה שלמה שכל מה שהשם עושה – הכל לטובה! ושהריבונות שלו תואמת לכל אירועי חיינו. הכוח היחיד שניתן לנו הוא חופש הבחירה.... להחליט באיזו דרך ללכת. אף אחד לא הזהיר אותי בתחילת המסע שהיצר הרע יכה בי עם כל סוגי הצרות, ושאצטרך להאמין שהשם מאפשר לו לעשות זאת כדי לחזק לי את האמונה. כשהגירושין מהאקס הלא יהודי הגיעו, הקרב האבוד של המשמורת על הילדים, ובסוף אובדן של הבית וכל מה שהיה לי - התנהגתי כמו אותו אחד שלא מבין למה המאמן נותן לו אגרופים. בהתחלה, הייתי מבולבלת. אחר כך, כועסת. לא הבנתי את המסר הפשוט של אותם ימים: שאני בעיצומם של אימונים ביחידה מובחרת. מבלי לדעת בחרתי בנתיב הלא נכון. וכשהמצפן שלי הסתובב בפראות, כשתמרורים מבלבלים צצו על אם הדרך, נכנס לתמונה פרופסור, מכר ממקום הלימודים, שניסה "לעזור" לי להבין שאמונה דתית היא משהו לא הגיוני, ויכול מאוד להיות שגם מזיקה. ואז חברים יהודים, שהציגו את עצמם כאתיאיסטים, טענו שלהיות יהודי זה לא משהו שצריך לכוון או להתמקד בו כל כך. זה היה בימים שלמדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה, הצטרפתי לקבוצת אנשים סקפטיים ש"הבטיחו" לי הקלה במצב המתסכל של סתירות וקונפליקטים שכמעט הטביעו אותי. פתאום, מצאתי את עצמי מוקפת בחברה שרק העצימה והגבירה את חוסר האמונה. אבל מה שלא הבנתי הוא שהבאתי את זה על עצמי עם 'סדרת' החלטות שגויות שקיבלתי. במשך תקופה, שמרתי על היהדות שלי כלפי חוץ, אבל עם הזמן זה פחת. כי מה הטעם בבורא עולם כשהיהדות חסרה בעולמי? אט אט, נכנעתי ונחשפתי יותר ויותר לגחמות והשיגיונות של הטבע הסתמי. וכמו בחלום, לא היה לי מושג כמה רחוק הגעתי, עד שנשארתי בלי דלק באזור לא ברור של הדרך, מיואשת לגמרי. באותה תקופה עבדתי במזנון לאוכל מהיר, כמובן, לא כשר. את רוב ימיי העברתי בשינה ועבודה. הריקנות שחשתי בפנים גדלה וגדלה... עד שכבר הייתה בלתי נסבלת.  לילה אחד ישבתי במרפסת והסתכלתי על הכוכבים, ופתאום הבנתי שאני... אבודה. פניתי לאלוקים ואמרתי לו שאני אפילו לא יודעת איך הגעתי למצב הזה, שאין לי חשק לשום דבר, אין לי שום יעד בחיים, מה קורה פה? כמה ימים אחרי, מישהו נתן לי דיסק של אחד הרבנים מהאזור. זה היה שיעור על יעקב אבינו והאבנים שרבו ביניהן על מי מהן יניח הצדיק את ראשו. אלא שהשם פתר את הבעיה כאשר איחד אותן לאחת. פעמים רבות בחיי התלוננתי בלי סוף על כך שאין לי יחוס (כאילו שזה משנה משהו), והסיפור הזה הראה לי שאני לא צריכה שעל הכתפיים שלי יהיה מונח ראשו של יעקב אבינו. כי גם אני, חלק מאותה אבן. ניצוץ של אמונה קטן הוביל ללהבה בוערת בלב. נסעתי לאותו רב וסיפרתי לו מה יצא מהדיסק שלו. הוא אמר לי, שקרוב ל-18 שנים בהן הוא מקרב רחוקים, הייתי בעלת-התשובה היחידה שהגיעה אליו כל כך כועסת, אבל בכל זאת, חוזרת. הוא אמר לי שהוא לא יכול להבין את הקשיים של בעלי תשובה מתמודדים איתם מכיוון שהם צריכים, כביכול, להמציא מחדש את החיים, לאמץ גישה חדשה שתתגבר על ההשפעות והניסיונות שחוו בעבר. זה די בלבל אותי כשהוא התייחס אלי כאל חוזרת בתשובה כבר במפגש הראשון. אבל זה בהחלט נתן לי דחיפה. התחלתי לחשוב מה אני רוצה באמת בחיים שלי. השיעור היחיד הזה ששמעתי היה כמו אדם שאכל משהו אחרי ימים בלי אוכל. הבנתי שהנשמה שלי הייתה כל כך רעבה. כל כך צמאה. והפעם, הגעתי להחלטה. ישבתי שוב במרפסת, כמה שבועות אחרי הפעם הקודמת, ואמרתי להשם: "אם אתה רוצה שאהיה יהודיה, אני מוכנה. אבל אתה יודע שאני 'תפוסה' בעבודה עם אוכל לא כשר. אתה יודע שאני נמצאת במקום זר ומנוכר ליהדות. ואפילו בקהילה הקרובה נראה שאין שום סיכוי שאמצא את החצי השני, פרק ב', מי שירצה לחיות חיים של תורה ומצוות. ובטח לא עם מטען כמו שלי. מנקודת המבט שלי, הכל נראה כבלתי אפשרי. אבל אם תראה לי איך, אחזור בתשובה ואחיה חיים יהודיים..." והתכוונתי לזה. ואז צחקתי על עצמי, הרגשתי כל כך מטופשת... לא הגיונית... ומאוד מאושרת. שבועיים עברו. שידוך לא צפוי אורגן על ידי מכרים. החתן המיועד רצה לפגוש אותי. גם הוא, 'נפל' מחייו היהודיים לתוך שנים של קשיים ובלבולים לפני שהגיע להחלטה. כמוני, גם הוא התפלל לפני שבועיים (מוזר, שנינו התפללנו במקביל) רק מהצד השני של העיר... עכשיו, האיש עם הכובע השחור והזקן הארוך הוא בעלי. והמעשים הטובים ומלאי השמחה שלו מחזקים את כל הקהילה. אנחנו גרים קילומטר וחצי מבית הכנסת (אנחנו גרים בארצות הברית). אנחנו הולכים לישון כשברקע נשמעים דיסקים של אמונה, שרכשנו מאתר ברסלב ישראל. ואנחנו לא מפסיקים לומר תודה לבורא עולם. 

פרשת השבוע - פרשת ויגש נערך על פי מאמרו של הרה"ג דוד שאלתיאל שליט"א.                                                                                               נאמר בפרשתינו: "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו, ויקרא, הוציאו כל איש מעלי, ולא עמד איש איתו בהתודע יוסף אל אחיו". רבותינו במדרש אמרו על הפסוק בתהלים (קיד), "חנון ורחום וצדיק", זה יוסף הצדיק. והנה בתחילת הפסוק כתוב "זרח בחושך אור לישרים, חנון ורחום וצדיק", והכוונה בפסוק היא, כי הישרים הם אחי יוסף, ולהם זרח בחושך אורו של יוסף. והדבר צריך ביאור, וכי איזה אור הזריח יוסף על אחיו, מאחר שאנו רואים בפרשה כמה ציער יוסף את אחיו עד שנתגלה אליהם שהוא אחיהם, כאשר טלטל אותם ממקום למקום, ולקח מהם את בנימין אחרי שבא עליו בתואנות של גניבה, והאחים היו מפוחדים מאד איך יוכלו לראות פני אביהם כאשר בנימין אינו איתם, וכמעט שיצאו למלחמה עם כל מצרים בסיבתו של בנימין, ואם כן הדבר תמוה מאד שרבותינו קוראים על יוסף "חנון ורחום וצדיק", ואיה היא רחמנותו של יוסף שנהג כך עם אחיו, ולאן פרחה צדקתו בעת שהתעלל בהם כל כך. אולם רבותינו בראייתם הנכונה מגלים לנו היכן היא רחמנותו האמיתית של יוסף, שדוקא בעת שנדמה לנו שיוסף נוהג באחיו באכזריות, האמת היא שהוא נוהג עמהם בשיא הרחמנות, כי יוסף מצד טבעו רצה להתגלות מיד לאחיו, מרוב ההתרגשות שבלי ספק אחזה בו בעת שבאו לפניו לארץ מצרים, אולם הוא כבש את רצונו האישי למען מטרה נעלית יותר, כי ידע יוסף מענין החרון אף הגדול שהיה מאת ה' מן השמים על אחיו, ועתידים הם שיבאו לפני בית דין של מעלה חשבון על מעשיהם, ואז תאחז אותם בושה וכלימה על כל אשר עוללו לאחיהם הצדיק, ובודאי שבושה זו היא גדולה יותר מן הבושה שבייש אותם יוסף בארץ מצרים, על כן העדיף יוסף לגרום להם צער בעולם הזה, שיתעוררו על מעשיהם, ממה שכאן העולם הזה יחלוק להם כבוד מלכים, ולעתיד לבא לא יוכלו לבא במשפט אצל ה' יתברך. והנה מקום היה לחשוב, שאף שיוסף הצדיק בודאי נהג בכל דרכיו עם אחיו במדה טובה, לזכותם בתשובה ותיקון על חטאם, מכל מקום, עוד יש מקום לחשוב שמא היתה לו ליוסף גם תחושה של נקמה, כאשר התגלגל לידו הדבר, לצער את אחיו שגרמו לו רעה גדולה, להגלותו מבית אביו. אולם ראיה יש לנו שאין הדבר כן. שהרי אצל אנשים אחרים, אין ספק שכאשר היה בא אדם לנקום בחבירו, היה דואג לביישו במקום שנמצאים בו הרבה בני אדם, כדי שתגדל הכלימה של חבירו, אבל יוסף אינו כן, כי כאשר בא להכלימם שאמר להם כי הוא אחיהם, לא עשה זאת במקום גדול בנוכחות הרבה אנשים, אלא ביקש שיוציאו כל איש מעליו, ורק אז גילה לאחיו כי הוא אחיהם, ובושה כסתה את פניהם רק בפניו, ונתעוררו מתוך כל בתשובה לפני ה' יתברך. וגם מכח הייסורים והצער שהיה להם כאן בעולם הזה, נתכפר להם החטא שחטאו במה שעשו ליוסף הצדיק, ובזה זכו השבטים לחיי העולם הבא שהם חיים של נצח. חכמינו בגמרא במסכת בבא מציעא (פד.) מספרים, שהיה רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי גדול מאד בתורה, והיה מיחידי עולם בגדולתו, עד שאמר עליו רבי שמעון אביו (בסוכה מה:), ראיתי בני עליה והם מועטים, ואם שנים הם, אני ובני מהם. ורבותיו של רבי אלעזר היו מחבבים אותו ביותר, ומכבדים אותו יותר מרבי יהודה הנשיא חבירו שהיה בנו של רבן שמעון בן גמליאל. ודבר זה גרם לכאב לב וחלישות הדעת לרבי יהודה, הלך אצל אביו וסיפר לו את סיבת צערו, אמר לו אביו, אתה ארי בן שועל, וחברך רבי אלעזר הוא ארי בן ארי. ולכן ראוי הוא רבי אלעזר שיכבדוהו יותר ממך. ומספרת הגמרא שקרה מקרה לא טוב לרבי אלעזר, שקיבל על עצמו תפקיד, שהיה הוא האחראי על לכידת הגנבים והפושעים, והיה מוסרם למלכות שיענישו אותם, והדבר מאד לא מצא חן בעיני חכמי ישראל, עד שרבו רבי יהושע בן קרחה קרא לו "חומץ בן יין" (כלומר חומץ שיוצא מיין שהחמיץ, כמו כן רצה לומר לו, שאביו של רבי אלעזר הוא רבי שמעון, והוא משול ליין, אבל רבי אלעזר במה שעשה שלא כהוגן, כינה אותו רבי יהושע חומץ), שלח לו רבי אלעזר לרבי יהושע "קוצים אני מכלה מן הכרם", שכן בלאו הכי כל אלו שאני מוסרם למלכות הם אנשים רשעים וראויים הם לעונש שהמלכות מטילה עליהם. שלח לו רבי יהושע "יבא בעל הכרם (הוא השם יתברך) ויכלה את קוציו", כלומר, למה לך להתערב ולגרום סבל לבריות למוסרם למלכות. פעם אחת פגש כובס אחד את רבי אלעזר, אמר לו "חומץ בן יין", מפני שרצה לפגוע בו ולהכלימו על מעשיו. כעס עליו מאד רבי אלעזר על שאינו חס על כבוד התורה וכך הוא מדבר אל אחד מגדולי רבני ישראל, ואמר שאין אצלו ספק שאותו אדם הוא רשע, שאם לא כן לא היה מעיז פניו להתחצף כל כך. הלך ומסרו למלכות. לאחר מכן נח רבי אלעזר מכעסו, והתחרט על שמסר את אותו יהודי למלכות, אלא שכבר היה מאוחר מדאי ולא היה מה לעשות עוד בענין, מפני שכבר הוליכו את אותו אדם להרוג אותו. כשהוציאוהו להריגה ישב רבי אלעזר ובכה, אוי לי שכך גרמתי לאותו אדם. באו אליו רעיו ואמרו לו, אל תבכה, כי באמת אנו יודעים בו באותו אדם שהוא רשע גדול, וראוי הוא לעונש זה. אך לא נחה בכך דעתו של רבי אלעזר, וכל ימיו היה מצטער מאותו מעשה שנעשה, והיה מקבל על עצמו ייסורים קשים לכפרת חטאו, ובכל ערב היה מזמין את הייסורים, ואומר, בואו אחי בואו רעי, ובבוקר היה אומר להם שיסורו ממנו. וכל לילה היה זב דם מבשרו מרוב החולאים שהיו לו. עד שיום אחד גילתה אשתו את מעשיו ומנעה ממנו להזמין עליו את הייסורים, ומאז נח רבי אלעזר מן הייסורים. אדם כרבי אלעזר בן עליה, היה רואה בעיני רוחו את העולם הבא כבר פה בעולם הזה, ויודע שכל הייסורים בעולם הזה, אינם שוים למעט מן הייסורים בעולם הבא, ועל כן היה שמח בהם, שיבאו לכפר על חטאיו. וכמו כן מספרים, על גאון וצדיק, רבי מרדכי פרוגרמינסקי שמו, שנפטר לפני  כחמישים שנה, ובצעירותו היה חבר במפלגה הקומוניסטית ולא היה שומר תורה, וזכה לחזור בתשובה שלימה עד שנתעלה לאחד מגדולי הדור, והחזיר בתשובה גם את אחותו שהיתה חבירה בכירה בתנועה הקומוניסטית. ואף על פי כן בסוף ימיו, שמעו קרוביו שהיה מתפלל לה' שישלח לו עוד ייסורים, כי רצונו לחזור נקי לפני כסא הכבוד, והוא חושש ממה שעשה בצעירותו. וכשנפטר, קרע עליו קריעה בבגדו, הגאון מופת הדור החזון איש. אשרי מי שזוכה להיות נקי, ומגיע לעולם הבא זך מחטאיו. וה' יתברך יחוס עלינו לזכך אותנו מכל עונותינו, אבל לא על ידי ייסורים וחולאים רעים. אמן.

ההבטחוה המשחררת                                                                                                                                                            היה זה תקופה קצרה לאחר נישואיו, עם לידת בנו הראשון, כאשר נקרא ר' אהרן מקיבליטש להתייצב בצבא הרוסי, כיון שהיה גבה קומה ובעל צורה התקבל מייד על ידי המפקדים בצבא הצאר, ולא ניתנה לו האפשרות לחמוק מצו הגיוס. ככל החיילים החל את תקופת שירותו, שאמורה הייתה להמשך ארבע שנים. הצאר, הידוע בעריצותו, לא דאג כלל למשפחות החיילים, ובבית נותרה זוגתו של ר' אהרן לבדה עם בנה הפעוט, באין לה מפרנס, אלמלא חסידי ברסלב ידידיו של ר' אהרן שנחלצו לעזרתה, עד כמה שהשיגה ידם הדלה, יכלו האם ובנה לגווע חלילה ברעב. במחנה הצבאי, הרחק מביתו, בודד בין חיילים נכרים מגושמים, שוהה ר' אהרן, ולמרות הכול רוחו אינה נופלת בקרבו, ושמחתו ואמונתו התמידיים אינם עוזבים אותו, ובשעות הלילה בעמדו לבדו על משמר המחנה, ומעליו פרושים שמיים כהים זרועים באלפי כוכבים, הוא מתבודד, ונושא תפילה לבוראו, ר' אהרן מרגיש שמצבו אינו אלא ביטוי לשכינה הקדושה, הנודדת מן קינה וביתה, לפיכך מאריך הוא באמירת תיקון חצות מעומק הלב, כאשר כל מילה מקבלת משמעות עמוקה ומוחשית. בשעות היום כולו שרוי ר' אהרן בשמחה, ומשרה שמחה על כל סובביו, וכל העת מתנגן ניגון עליז מפיו. כך מופלא היה במידת השמחה, עד שאמרו עליו חסידי ברסלב שהינו חד בדרא במידה זו. באחד הימים הרחק מקיבליטש יושב רבו ר' פנחס מקיבליטש, ואומר לתלמידיו, צריכים אנו לסור לביתו של ר' אהרן, לראות את שלום בני ביתו, בהגיעם אל הבית, מצאו את זוגתו עומדת ליד עריסת הילד ובוכה בכי תמרורים, נכמרו רחמיו של ר' פנחס, והוא אומר לה, אם אשאר בחיים לשנה הבאה איני יודע, אולם מבטיח אני לך, כי בעלך ישוב הביתה בזו השנה!, ר' פנחס יצא מביתה אך לא נח ולא שקט והבקיע בתפילותיו רקיעים. אותה תקופה ילדה הקיסרית, אשת הצאר, בן, שמחה גדולה פקדה את בית הצאר, וברוב אשרו שלח הצאר פקודה לכל מחנות הצבא מרחבי שלטונו, כי כל חייל אשר לו ילד רך בביתו, פטור משירותו, כאשר התקבל הצו במחנה בו שהה ר' אהרן, נקראו כל החיילים שהיו אבות לילדים צעירים אל המפקדה, שם התבשרו על שחרורם המפתיע. אך ר' אהרן שם לבו, כי הלא הוא היחידי שלא נקרא אל המפקד, באותה עת שלח מפקד הגדוד אגרת לצאר, ובה בישר לו על מילוי הפקודה, בשולי האיגרת הוסיף בקשה, היות ובמחנה בו הוא מפקד שוהה חייל בשם אהרן, מהעיר קיבליטש, המשרה שמחה על כל חיילי המחנה, מבקש הוא מהוד מלכותו, כי יתיר לו להשאיר אך ורק חייל זה בשירותו הצבאי. האומנם יאלץ ר' אהרן, זה שרק בעטיו ארעו צירופי הנסיבות הפלאיות האלו, להישאר בגלות בנכר? האם דווקא שמחתו התמידית, תעמוד לו במקרה זה לרועץ? אלא שרבו ר' פנחס, כך הבטיח לאמר. בזו השנה ישוב ר' אהרן הביתה!, הבטחתו יחד עם אין ספור הדמעות והתפילות, לא שבו ריקם, כעבור זמן קצר התקבלה התשובה החד משמעית מארמון המלוכה. את צו הצאר אין לשנות אפילו כמלוא נימה!. ר' אהרן המאושר שוחרר על אתר לביתו, אולם בבואו נודע לו כי ימים ספורים קודם לכך נסתלק מורו ורבו הצדיק לגנזי מרומים, דברי ר' פנחס נתקיימו במלואם, אחד מהם לא שב ריקם. הקרב בבינת ג'בייל: מקרבות השטח הבנוי הקשים                                                                             מראות הקרב בבינת ג'בייל עדיין חקוקים לרבים מאיתנו בזיכרון: בסוף חודש יולי 2006 התנהל אחד מקרבות השטח הבנוי הקשים ביותר שצה"ל ידע בשנים האחרונות. 9 חיילים נהרגו ו-27 נפצעו בקרב מטווח אפס מול לוחמי החיזבאללה, בכפר בינת ג'בייל שבדרום לבנון. 
"עשרות מחבלי חיזבאללה תקפו את חיילי צה"ל מהמארב, והלוחמים הפגינו קור רוח, אומץ לב ומקצועיות", אמר בסיום הקרב אלוף פיקוד הצפון דאז, אודי אדם. התקרית הקשה אירעה כאשר לוחמי גדוד 51 של גולני נכנסו לתוך מארב מתוזמן היטב של לוחמי החיזבאללה. כשהכוח נכנס לאזור הוא נתקל באש תופת, מטענים מכל עבר, טילי נ"ט וירי מקלעים. במסגרת הניסיון לחלץ את הפצועים לאחור, נזרק אל עבר הכוח רימון. הסמג"ד, רועי קליין, זיהה את הרימון וזינק עליו תוך קריאת "שמע ישראל". במותו הציל קליין את חייהם של חייליו, ואף זכה לעיטור העוז על הפעולה האמיצה. הוא היה אחד מ-16 לוחמים שזכו לעיטורים כלשהם בסיום הקרב.                                                                                                                                  החווה הסינית במלחמת יום כיפור: ניסיון נואש לחילוץ פצועים                                           החווה הסינית הייתה מתחם חקלאי מצרי נטוש בחצי האי סיני, שדרכו הוחלט לצלוח את תעלת סואץ. את שמה הדביקו לה חיילי צה"ל, לאחר שמצאו בה ציוד עם כיתוב ביפנית וסברו בטעות כי מדובר בסינית. 
כבר בלילה הראשון התנהל הקרב על כיבוש החווה מטווח של מטרים ספורים, ובסיומו נהרגו מעל מאה לוחמים. בלילה השני נכנס לתמונה גדוד צנחנים בפיקודו של איציק מרדכי, אך הוא נתקל בכוח מצרי ערוך למשעי, ספג אבידות – ועד מהרה הפך הקרב לניסיון נואש לחילוץ הפצועים. לאחר 17 שעות של לחימה עיקשת נאלץ הכוח המצרי לסגת, ואת המתחם כבשו, לאחר שלושה ימי לחימה רצופים נוספים, חטיבות שריוןוסיירת שקד.                                                                                                       הקרב על החרמון במלחמת יום כיפור: קרב שהפך לאישי                                                    עם פתיחת מלחמת יום הכיפורים נכבש מוצב החרמון על ידי כוחות סוריים, ובצה"ל הוחלט לכבוש אותו בחזרה בכל מחיר. בתחילה היה זה כוח של חטיבת גולני שנתקל בלחימה נגדית עזה ונאלץ לסגת, ושבועיים לאחר מכן נשלח כוח של סיירת מטכ"ל, בפיקודו של יוני נתניהו, לתצפת על האזור. נתניהו דיווח כי המוצב לא ערוך לקרב וכי ביכולתו לכבוש אותו, אולם בפיקוד התעקשו להשאיר את הפעולה בידיה של חטיבת גולני. 
כוח צנחנים הונחת בחרמון הסורי וכבש אותו בהצלחה, כאשר במקביל הסתער על החרמון הישראלי כוח גולני. במהלך הקרב הקשה נפגע מפקד החטיבה, אמיר דרורי, וזמן קצר לאחריו נפצע גם המג"ד, יהודה פלד. קצינים ומפקדים רבים נפצעו במהלך הקרב, וכתוצאה מהבלבול בפיקוד פגזי ארטילריה החלו לנחות בסמוך לחיילים הישראלים. פציעתם של רבים מהמפקדים גרמה לקרב להפוך לבלתי מאורגן ואישי, אולם בסופו של דבר נסוגו החיילים הסורים לאחור וכוח גולני הניף את דגל ישראל על החרמון.                בדיחות                                                                                                                                                פעם היו 3 אחים. יום אחד חטפה אותם מכשפה, שהעלתה אותם לראש המגדל שלה, ואמרה להם: “מי שיזרוק את השעון שלו מהחלון, ירוץ למטה, ויצליח לתפוס אותו, ישוחרר. אבל מי שלא יצליח לתפוס את השעון – אני אערוף את ראשו זרק האח הראשון את השעון מהחלון, רץ, ולא תפס אותו. המכשפה ערפה את ראשו .זרק האח השני את השעון, רץ, ולא תפס אותו. המכשפה ערפה גם את ראשו האח השלישי, אשר שבר את רגלו, ויכל לרדת רק עם מקל הליכה, זרק את השעון, והחל באיטיות לרדת מהמגדל. הוא הצליח לתפוס את השעון ?שאלה אותו המכשפה: “איך הצלחת לתפוס את השעון …אמר האח: “אה! השעון שלי מאחר בשעה                                                                    בדיחה                                                                                                                                             שלושה ילדים מסיימים קורס צניחה, והגיע היום שבו ההורים שלהם בהם לראות אותם צונחים .עולים השלושה למטוס, ומתכוננים לצניחה הראשון קופץ, פותח את המצנח ומתחיל לרדת למטה. אמא שלו אומרת בגאווה: “תראו את הבן שלי, כפרה עליו, איך הוא צונח השני קופץ, פותח את המצנח, ואביו משוויץ: “תראו את הבן שלי, איך הוא צונח השלישי קופץ, מושך בחוט, אך המצנח לא נפתח. מושך בחוט של הרזרבי, אך גם הפעם המצנח לא נפתח. אמו שמתבוננת מהצד, מתלהבת: “תראו את הבן שלי, עוקף את כולם                                       בדיחה                                                                                                                                                איש אחד נוהג במכונית סמארט קטנטנה, ונכנס בטעות באיזור של “אין כניסה שוטר עוצר אותו, ושואל: “ראית לאן נכנסה המכונית שלך האיש עונה: “אדוני השוטר, זו מכונית קטנה. היא לא מבינה

 

 

פרשת ויגש

 

יוסף הצדיק כשהתוודע לאחיו, אמר להם אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, ועתה אל תעצבו וכו' כי מכרתם אותי הנה וכו', יש לשאול כמה שאלות: אחיו עתה מתביישים ממנו, יבוא ויזכרם מה שעשו לו? ועוד הם לא מכרו אותו למצרים רק לישמעאלים? ועוד הוא אמר להם ועתה אל תעצבו וכו' כי מכרתם אותי הנה, לכאו' מלת כי מכרתם אותי יתירה, היה לו לומר רק ועתה אל תעצבו וכו' כי למחיה וכו' שהרי כבר אמר להם אשר מכרתם אותי?

אולם כאן יוסף הצדיק רצה ללמדנו מוסר גדול, האדם לפעמים עושה דברים, נראים לו שעשה דבר קל, אלא שממעשהו השחית בו העולם, ולפעמים הקב"ה מניחו לעשות דבר רע כדי לצאת ממנו דבר טוב. השבטים חשבו למכור יוסף לישמעאלים שאינם אלא אחי יצחק ויודעים הקב"ה, אולם מה קרה? שיוסף נמכר למצרים ערות הארץ היותר מקום מאוס בעולם, ונראה מה יצא ממעשה שלהם. וכאן יוסף רצה לנחם אחיו שהם עתה מרגישים במעשיהם הרע, שעד עתה אינם יודעים יוסף בשנים ועשרים שנה, היכן הגיע בדינו, ובודאי אם הוא נטה מהדת הם האחראים הראשונים על זה, ולזה יוסף התחיל לומר להם שאני יוסף כמו שאתם יודעים אותי, ונכון שהטעות שלכם לבסוף קרה שיוסף נמכר למצרים ונחשבים שהם מכרו אותו למצרים, אבל אל תעצבו, למה? שמכרתם אותי כאן ולא למקום אחר, שישראל הולכים בגלות רק במצרים ולא למקום אחר כדי שלא יתערבו עם אומות העולם, כמו שהשיב רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי בזוהר הקדוש שלמה הגלות ההראשונה, ולמה רק במצרים, כדי כשיגיע לקבל התורה לא יתערבו עם שאר אומות העולם, שהמצריים לא היו חפצים להתערב עם אומות אחרים, והתחיל יוסף ונתן מוסר לכל המצריים במעשהו עם אשת פוטיפר, כדי שאף מצרי או מצרית יחשבו לקרב ליהודים, ר"ל אתם חשבתם עשיתם דבר קל ויצא ממנו דבר קשה אלא שדבר זה יצא ממנו רק הטוב.

רבותי! האדם צריך לו לעשות רק הטוב ואולה יזכה, ומי שעשה הטוב לא יצא ממנו רק טוב. אבל לפעמים האדם יהיה בבעיה, מי ששייכים לה נראים לו רעים, נבקש מהקב"ה שיעזור אותנו ונעשה הדבר שנראה לנו שהוא יותר טוב. נביא כאן מעשה להבין יותר איך האדם צריך לו לעשות אם יהיה בבעיה שנראה לו ששניהם רעים, המעשה הזה הביאו חיים וולדר בסדורו אנשים מספרים על עצמם חלק ב', מורה מספרת שהיתה מלמדת בסמינר ואין מכניסים שם כל מי שרוצה לבוא, כל אחד יש לו סמינר שלו. בתחילת השנה מלמדת בנות בגיל חמש עשרה שנה, לקחה הרשימה והתחילה לקרות בשם כל אחת ואחת ומבטת בה ומכירה. אחרי שגמרה, אמרה אם יש מי שלא קריתי אותו? כולם נפנו לאחת שיושבת בסוף הכיתה, אמרה לה את אינך כתובה ברשימתי, אמרה לה נכון, אבל הורי אמרו לי לא אלמד רק כאן, צריך לי לשמוע להם, הלכה למנהלת ואמרה לה יבוא זמן ותקוץ ותצא לבדה, אלא שהבת האריכה והיתה תמיד יחידה, והבנות לא רצו לקרב לה, השתדלה המורה לדבר עמה, נראית כאינה נותנת ערך לשום דבר, אולם מרוב מידע הבינה שיש לי דבר מפריע לה והנה מתגברת עליו, דברה עם אמה, בתחילה לא רצתה לענות לה כלל, ולבסוף כשהבינה שהמורה אינה רוצה רק לתועלת הבת, אמרה לה המקום שהניחו אותה ללמוד בו אינם אוהבים אותה, וישבה הבת ועשו בחינות, ולא נתנו לה לעשות עמהם, וחשבו אותה כאחד מכותלי הכתה. אחרי פסח המורה היתה מספרת לבנות המעשה של תלמידי רבי עקיבא שנפטרו שלא היו מכבדים זה את זה, ונארך הדיבור ודיברו על שנאת חנם, ואח"ך ספרו על בר קמצא, המורה התחילה לקשט הדברים במעשה, שבר קמצא כשקראו לו בטעות, פונה ומוציא שאף אחד אינו חפץ לדבר אתו, ואף אחד לא רצה לשבת אתו, והמורה היתה מספרת ללא ככונה {ששכחה הבת כלל ונהית כאחד מנוי הכתה} ואיך יבוא בעל השמחה ויאמר לו צא, והוא אומר לו לא תבייש אותו ואשלם, אומר לו, לא! אומר לו אשלם לך כל הוצאות החתונה, אומר לו, לא! ורואים מה קרה, שבשבילו נחרב בית המקדש. ואז עתה התחילו לשמוע קול בכי גדול, פונים כולם לאותה בת, אותו הכותל התחיל לבכות, הבת שהיו חושבים שלבה כאבן, שאינה חושבת על שום דבר, ניכר מה מחביאה בלבה עתה ששה חודשים, והתחילה לדבר, אמרה להם אני הוא בר קמצא, ויותר מבר קמצא, אם בר קמצא לא סבל לילה אחת, אני עתה יש לי ששה חודשים סובלת כבר קמצא, והתחילה לדבר בבכיה כעשר דקות, דברים מובנים ודברים אינם מובנים. אולם אותו שיעור היה האחרו באותו יום, וסיימו הלימוד ויצאו כולם. הלכה המורה למנהלת, אמרה לה שזה באמת דבר כואב אבל אין יכולים להכניסה, שא"כ יהיה כל אחד שאין מכניסים אותו יבוא וישב בכיתה ויכריחם להכניס אותו. אלא שמאותו יום כל הבנות התחילו לקרב לה ונהיו חבירים לה. נכון שלא היתה עושה עמהם הבחינות אבל הצטרפה עמהם בלימוד, שהיא היתה חכמה גדולה, וסיימה עמהם אותה שנה. ובשנה שאחריה המורה שינו אותה למחנכת שכל האנשים מקווים שיהיו במקום כזה, וידעה שהמנהלת שלה היא שדיברה עליה הטוב, מחמת אותו מעשה של הבת שידעה איך להתנהג עמה. עדין הסיפור לא נגמר, אותה מורה אחרי זמן, גדלה וחתנה לכל בניה והיא בגיל החמשים, נתנו לה הפינסייה. אבל היא רצה לעבוד, הלכה להיות מורה ולא רצו לקבל אותה, יש להם צדק שהתרחקה הרבה זמן על הלימוד, אינה יכולה לשוב והיא באותו גיל. ולפעמים מדברת עמם בפליפון, כשישמעו קולה בפליפון נראה להם שהיא צעירה ויאמרו לה בואי, וכשיראו אותה אומרים לה לא. רצה לעבוד מזכרת גילה לא הניחה לעבוד בכל מקום. וכשקרוב לה להתיאש, הלכה לבית חינוך, נכנסה לפני המנהלת, וכשראתה אותה אמרה אין לה אפי' אחד אחוז שתקבל אותה, היא בגיל בתי, והמנהלות שהם קרובים לגילי לא קבלו אותי, אבל המנהלת שאלה אותי הרבה שאלות אפי' שהם חוץ מהעבודה, ולבסוף אמרה לה שמצאה חן בעיניה והנה מעברת לה בקשתה ואחראיים, היא חשב שר"ל לא, בכל הכבוד. וכשקמה לצאת שאלה אותה מה דעתה בבנות שנכנסים לסמינר בכוח ללא הסכמת בית ספר, לא רצתה לגלות לה שהיא מתנהגת עמם בכבוד ושהיא מרחמת עליהם, אבל לבסוף ספרה לה על מה שקרה לה. אמרה לה אני היא אותה בת, והכרתי אותך מתחילה. והדרך שהתנגת בה עמי, היא שעזרה לי להגיע למדרגה זאת, והנה אני מדברת עליך רק הטוב לאחראיים, והיא עתה עובדת שם. אנו נראה שהמורה שהיתה במעמד קשה שנכמרו רחמיה על הבת אלא שאינה יכולה להכניסה בכיתה, והשתדלה לעזור אותה אלא שלא יכלה, וכאן הקב"ה הביא לה הדרך הטובה, אנו ג"כ נשתדל לעשות תמיד רק הטוב, והקב"ה יעזרנו שלא יצא ממנו רק הטוב. יהי רצון שהקב"ה יתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.

 

 

פרשת ויגש

 

פרשת השבוע שעבר הכתוב ספר לנו על העלילות של יוסף שעשאם עם אחיו כדי שידע אם נתחרטו על שמכרו אותו, ושבו האחים למצרים ואמר לו יהודה שכולם יהיו לו עבדים, ויוסף לא רצה ואמר להם לא אקח רק בנימין. ואז יהודה חשב שלא מעון על מה שמכרו יוסף קרה להם כל הבעיות הללו, שבנימין לא היה עמהם במכירת יוסף והוא אינו חפץ רק בבנימין, ויהודה אמר זה צריך לדבר עמו קשות, ואז המלאכים שבשמים ירדו להקשיב הוויכוח שקורה בין יהודה ויוסף שהם שני מלכים.

ויהודה נתן הצעה ליוסף שיהיה הוא עבד במקום בנימין, אמר לו אני גבור יותר ממנו הרבה ויוכל לעשות לך הרבה צרכים, ויוסף לא רצה. אמר לו נראה ממך שאתה גבור מאד, ואם תכעוס תהרוג מי שהוא, ויהיה לנו כל יום הלויה כאן, חפץ באדם חלש, ויהודה כעס יותר ונקרב לפני יוסף למקום שאין לו רשות להתקרב לו, ואז יוסף שלח להביא לו חיילים גבורים לפניו, ירא אולי יהודה יעשה עמו מריבה, ויהודה אמר לו לא תכעוס עלי ר"ל מדבר עמו דברים שמכעיסים אותו, ואמר לו אחשוב אותך כפרעה, מלה אינה מובנה ויכולים לפרשה הרבה פירושים, אכבד אותך כפרעה שהוא מלך, הנך עתיד לענוש כמו שנענש פרעה על שרה אמנו, שקרן כפרעה ואם תכעיסני אהרוג אותך ופרעה, והתחילו בויכוח, ויהודה אמר לו משראית אותנו התחלת להתעולל עלינו, אביכם עודנו חי או לא, אם יש לכם אחיכם אחר, וכי אתה רוצה להיות חותנינו! ואנו אמרנו לך הכל, ואמרת תביאו אחיכם הקטון ואשימה עיני עליו ואתה מתעולל לקחת אותו, ויוסף היה משיבו למה אחיכם האחר לא עשיתם בו מאמצים כזה, והיה אומר לו דברים שיודע שאינו רוצה אותם. כעס יהודה ולקח אבן גדולה, היתה לפניו, וזרקה למעלה והחזיקה בידו, ושם אותה תחת רגלו ודרס עליה ונהית לעפר. בא מנשה שאז היה בן שמונה שנים ועשה כמותו, ואז יוסף חרה לו יותר ואמר לו וכי אתה חושב שאתה גבור, יש מי שהוא גבור יותר ממך, וצעק צעקה יהודה בכעסו והפילו כל המעוברות שבמצרים, וכל הזקנים נפלו להם שיניהם שנשארו להם, והחולים בלב לא נשאר בהם אף אחד, והחיילים שהיו לפניו ברחו ודרסו יחד ומתו מהם הרבה, ויהודה היתה לו שער בחזהו וכשיכעוס הרבה תעמוד ותנקב לו בגדיו, ונראית מבחוץ, וכשראה אותה יוסף אמר למנשה תלטף על כתף יהודה בנחת, ותנוח אותו מכעסו, ועשה ככה ונח יהודה קצת מכעסו, ויהודה אמר לנפתלי לך וראה כמה יש כפרים במצרים, ויוסף צוה להביא לו חיילים יותר גבורים ובאו לו. ובא נפתלי ואמר לו יש שנים עשר חומה, אמר להם כל אחד מכם יחריב כפר ואני אחריב השלשה האחרים, ויוסיף הוסיף לדבר עם יהודה שלא יניח אותו להתחיל במחשבה שחשב, והוסיף והכעיס אותו יותר, ויהודה צעק צעקה אחרת שבקולו נפלה חומת מצרים. ואף פרעה נפל מעל כסאו, ואז חושים בן דן נתגבר עליו הרעב, ואמר למה התרגזו, ויצא לראותם אם הם קרובים להגיע או לא, וקרב עד גבול מצרים ושמע צעקת יהודה, אמר זה צעקת דודי, ורדף אחרי הקול והלך במרוצה לעזור לו, ופרעה שאל על הצעקה הזאת וספרו לו. שלח ליוסף ואמר לו תעזוב מהם, וכי אתה רוצה להחריב לנו מצרים! הם עדין בויכוח הזה והשיגם חושים. האנשים שהיו שם כולם נהיו רועדים, אמרו הם עשרה ואנו יראים, נוסף עליהם אדם אחר! אז יוסף נודע לו מאה אחוז שאחיו אוהבים בנימין ועתידים להלחם כל מצרים בשבילו, ושהם נתחרטו שמכרו אותו. אמר להם הוציאו כל איש מעלי, תניחו אותי לבדי עמהם, שלא היה חפץ שהאנשים יראו איך אחיו מתביישים ממנו, וכולם שמחו, אמרו, יעסקו בו יותר משיעסקו בנו. וכשיצאו כולם אמר להם יוסף אם אביא לכם אחיכם האחר שמכרתם אותו למצרים, אמר לו תעשה עמנו גמילות חסדים גדולה מאד, ומה שאתה מבקש נתן לך, אמר להם אחיכם אצלי, אמרו לו איפה, אמר להם מי שעומד לפניכם, ונבהלו, אמר להם אני אחיכם יוסף, וינשק בנימין וינשק לכל אחיו ויאמר אליהם אל תעצבו כמו שאין לי שום בעיה עם בנימין כאן אין לי שום בעיה עמכם, וקרבו לו ודברו עמו.

ויוסף אמר להם לכו הביאו אבי לפני, ותאמרו לו שאני המלך של מצרים. ופרעה שמע שאלו אחי יוסף, ושמח משני צדדים שהעיר לא נחרבה, ושיוסף אינו עבד, והוא ממשפחה טובה של אברהם אבינו. ואמר ליוסף תשלח להביא אביך ואחיך לפניך, ויוסף נתן סימן להם כדי שאביו יאמין, ואמר לו כשיצא מלפניו היו לומדים בדין עגלה ערופה. ואז התירו החרם שעשו שאף אחד לא יגלה. ושרח בת אשר ידעה ברוח הקודש כל מה שקרה, והלכה לבשר יעקב בנחת, ושרה לו שירה והולכת ומגביהה בקולה מעט מעט, עד שהתחיל לשמוע מלת יוסף, וחזרה אותה לו כמה פעמים, והבין וידע שיוסף חי, וברך אותה יעקב אבינו שלא תראה המות, והיתה חיה אף בזמן הגמ', ואח"ך עלתה חיה לשמים. ובאו השבטים ואמרו לו שיוסף שלח לו לבוא לפניו, ונתנו לו הסימן, ויעקב אבינו היה ירא לרדת מצרים, והיה חפץ לראות את יוסף, והקב"ה אמר לו תלך למצרים ואל תירא אנכי אהיה עמך, והלך הוא ומשפחתו למצרים, ופגש יוסף. ויוסף פגש את אביו בפרעה הוא ואחיו הנרפים שלא ישעבד אותם בצבא, ואמר להם תאמרו לפרעה שאנו רועה צאן שהיא העבודה זרה של מצרים, שילכו לשבת לבדם בארץ גושן ויעקב ברך את פרעה כשילך לפני היאור יעלה וישקה כל מצרים.

ובשני הרעב המצריים כלה להם הכסף, והלכו ליוסף ואמר להם, הביאו מקניכם, וכלו להם מקניהם, אמר להם אקנה ממכם אדמתכם, והוציאם מעירם וגר אותם בעיר אחרת כדי שאחיו לא יהיו נחשבים חיצוניים ומתביישים, רק הכהנים לא קנה מהם והיה נותן להם המאכל, שהם במעשה אשת פוטיפר אמרו שהצדק עם יוסף, ועתה יוסף גמל להם הטובה. וכשבא יעקב אבינו כלה הרעב בזכותו, ויוסף נתן למצרים שדות לזרוע ואמר להם מה שמביאים החומש יתנו אותו לפרעה, ויעקב ובניו ישבו בארץ גושן, והקב"ה ברך אותו ופרו ורבו.

האדם שקורא פירוש הפרשה שואל, ראינו שיהודה רצה להחריב כל מצרים, למה הצריך עצמו לכל זה, והא מתחילה כשבא לו השליח של יוסף וידע שרוצה לקחת בנימין, היה יכול להורגו הוא וארבעה האנשים אשר עמו, ויברחו וירחיקו עצמם ממלחמה עם כל העיר?

רש"י ז"ל פירש על פסוק כי כמוך כפרעה חשוב אתה בעיני זהו פשוטו ומדרשו סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקחה פרעה על ידי זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה, ד"א מה פרעה גוזר ואינו מקיים מבטיח ואינו עושה אף אתה כן וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו, ד"א כי כמוך כפרעה אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך. האדם יבוא יעיין בדברי המפרשים שויכוח גדול קרה בין יהודה ויוסף, אולם אנו רואים שרש"י ז"ל לא הביא רק מלה זאת, מה רצה ללמדנו רש"י ממלה זאת?

בגמ' כתוב האדם אם גבר עליו יצרו ילך לבית המדרש, אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע, אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה, יש לשאול למה לא יזכור מתחילה יום המיתה, שהיא התרופה האחרונה שיכול להתגבר על יצר הרע? אולם הגמ' אומרת לנו על שלשה דרכים של חיי האדם, האדם בקטנותו יתחיל לחשוב על העתיד שלו, ואיך יכול להיות עשיר, ולא איכפת לו באיזה דרך יתעשר, וכשיגדל קצת יתחיל לעשות כל דבר בדעת, וכשיגדל יותר יתחיל לחשוב על המיתה. ולזה הגמ' אמרה לנו שהאדם בקטנותו כשיתגבר עליו יצר הרע יתחיל ללמוד התורה ששם אנו רואים כשהאדם ישמע לדברי הקב"ה יבואו עליו הברכות, ואח"ך נעשה לו הרגל ולא איכפת לו כמו שהיה בתחילה, ואז גדל קצת צריך לו לעיין בקריאת שמע שאמור בה, שהקב"ה מושל בכל העולם, ואח"ך יתרגל, ואז האדם נהיה זקן צריך לחשוב על המיתה והעונש שאחר המיתה.

יהודה כשנכנס לפני יוסף אמר לו כולנו נהיה לך לעבדים, יוסף אמר לו לא אקח רק בנימין אז יהודה ידע מאה אחוז שלא מעון שמכרו יוסף, הקב"ה רצה לענוש אותם, והוא לא היה ירא רק מהעון, אם צריך להם לקבל העונש הוא מקבל עליו, ולזה כשבא לפני יוסף התחיל לעשות חשבון לעצמו ובאותו זמן מתלונן על יוסף שלא שם לב לדברים אלו, ואמר אני בקטנותי הייתי לומד התורה וירא שמים, וזה רמזו לנו רש"י ז"ל בצרעת שאמר לו סופך לענוש כפרעה שלא למד התורה, ושהוא מגיע לו עונש כפרעה, אבל יהודה לא, שלמד התורה וירא שמים. וכשגדל קצת עיין בשמע ישראל, אבל יוסף לא היה מקיים אותה, וזהו מה שאמר וכי זו שימת עין ר"ל וכי זו היא שמניחים ידיהם על עיניהם סתם ככה, לא! צריכים לשים ידיהם על עיניהם לחשוב שהקב"ה הוא אחד. וסיים ועתה כשגדל חושב על המיתה, וזהו מה שאמר לו אהרוג אותך אתה ופרעה, ועתה יוסף גדל צריך לו להיות ירא שמים, וישיב לו בנימין, שיהודה הורג אותו וצריך לו לעשות תשובה. וזהו למה לא הרג אותם ששלחם לו מתחילה וברח, שחשב שיש לו עון שמכרו יוסף, ויהודה הוא שאמר להם למכור אותו, ולזה צריך לו להיות עבד, מדה כנגד מדה, ובנימין יחזור. ועתה כשהוא אינו מחמת עון יוסף ר"ל הוא אינו ירא שמים ומתעולל עליהם. ולזה אמר לו עשה תשובה עתה ותן לנו בנימין יותר טוב לך.

רבותי! חז"ל כשאמרו לנו שיצר הרע בדרך כדי להתגבר עליו אינם משחקים, וכל אדם אם יבדוק דברי חכמים יהיה בטוח שיכול לנצח היצר הרע. ודבר זה אנו רואים אותו בבחורים שלנו, האדם שתמצא אותו לומד תורה תמצא אותו ירא שמים, שהתורה חוץ ממה שעוזרת אותו לנצח היצר הרע, מראית לו הדרך שיכול לחיות בה בנחת, וללא שיעשה עבירות, ומי שאינו לומד ימצא עצמו טועה בכמה דברים, וכמו שאנו רואים עתה בעירנו שבחורים שלנו התחילו לתקן עצמם, למה? משום שנתרבית התורה בעירנו, ונרבו הספרים בעירנו. והאנשים שבו ללמוד ויודעים האסור והמותר. דבר שני כשהאדם יבוא לעיין בפסוק הראשון של קריאת שמע ולא יקרא אותו כמצליף וישים סתם ככה ידו על עיניו, יתעורר שאנו צריכים לשמוע לדברי הקב"ה, אפי' ללא השכר שנותן אותו לנו, שהעולם כולו שלו הוא, והוא ששם אותנו בעולם כדי לעשות מה שחפץ הוא ולא מה שאנו חפצים, ובכל זה נתן לנו החירות, נתן לנו דברים השייכים לגופינו, ואין בהם שום מצוה, אלא שאינם אסורים ויכולים לעשותם. כאן אנו נדע כמה הקב"ה אוהב אותנו וכמה טוביות הוא עושה עמנו, ובפרט כשנזכור יום המיתה, ונזכור שעתיד לבוא יום ופוגשים בהקב"ה אם אנו לא קיימנו מצוותיו באיזה פנים אנו פוגשים אותו, כאדם שעשה הרבה טוביות עם חבירו ולבסוף חבירו שורף לו חנותו, איך יכול לפגוש אותו, יראה אותו כאן יברח למקום אחר. כשהאדם זוכר שלשה דברים הללו ישב במקומו ולא יוסיף לעבור על מצוותיו ובעזרת ה' יתברך יתגבר על יצרו. יהי רצון שהקב"ה יעזרנו להתגבר על היצר הרע ויתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.

 

 

לקוטים מספר ברית כהונה לאדמו''ר ועט''ר רבי משה כלפון הכהן זצוק''ל וזיע''א

רפ''ז] בשבת של חג הסוכות אין נוהגים לומר ההושענות כלל

רפ''ח] שבת חזון המנהג פשוט שאין אומרים שום קינה לא בשבת זו ולא בתשעה באב שחל בשבת ואפילו במוצאי שבת שהוא תשעה באב אין מתחילין הקינות רק אחרי עבור תוספת השבת

ספר המדות לרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א

תשמ''א] התנשאות של האדם היא טובת השעה

תשמ''ב] מי שנכנס בתחומו של חבירו. גדולתו נתמעט

תשמ''ג] אין הקדוש ברוך הוא נותן גדולה לאדם. עד שבודקו בדבר קטן

תשמ''ד] על ידי בלבול הדעת נתקלקל היראה. גם על ידי בלבול הדעת ממשלתו נופלת

תשמ''ה] על ידי זריזות זוכה להיות רועה נאמן. וסימן לדבר ''לך אל נמלה עצל'' וכתיב ''מש'ם רוע'ה אב'ן ישרא'ל

בדיחות                                                                                                                                    ליד קרית הוותיקן ברומא יושב לו קבצן יהודי חובש כיפה ותליון בצורת מגן דוד. לא הרחק ממנו יושב קבצן אחר, עונד צלב קטן. העוברים ושבים, בעיקר מאמינים הבאים לבקר בוותיקן, מדלגים על פני הקבצן היהודי אשר לידו אוסף קטן מאד של מטבעות, ותורמים ביד נדיבה לקבצן האחר, אשר גורף מדי יום ערימה נכבדת של מטבעות.  כומר אשר עובד במקום מדי יום, שם לב לעובדה, ולבסוף נכמרים רחמיו על הקבצן היהודי. הוא עוצר לידו ושואל: "אתה מודע לכך שכאן זה קרית הוותיקן, ובאים לכאן בעיקר תיירים נוצרים מאמינים?" "בעזרת השם יהיה בסדר," משיב לו היהודי.  לאחר שמסתלק הכומר, פונה הקבצן הראשון לשני ואומר לו: "יענקל - ראית איך הגוי מנסה ללמד אותנו לעבוד?"                                          בדיחה                                                                                                                               מס הכנסה שלח מפקח לבית הכנסת. הוא מבצע את כל הבדיקות ואז פונה לרבי, ואומר: "שמתי לב שאתם קונים המון נרות." "כן," עונה הרבי. "ומה אתם עושים עם הטיפטופים של חלב הנרות?" שואל המפקח. "שאלה טובה," אומר הרבי, "אנחנו שומרים אותם, וכשיש לנו מספיק אנחנו שולחים אותם חזרה ליצרן הנרות, וכל תקופה מסוימת הוא שולח לנו קופסת נרות חינם." "אה," עונה המפקח, קצת מאוכזב שלשאלתו יוצאת הדופן יש תשובה מעשית. ואז ממשיך להציק לרבי: "רבי, מה עם כל רכישות המצות האלה? מה אתם עושים עם פירורי המצות?" "אה," עונה הרבי ברוגע. "אנחנו אוספים את כל הפירורים מהמצות, וכשיש לנו מספיק, אנחנו מחזירים אותם בקופסה ליצרן, אשר כל פעם שולח לנו קופסת קניידלעך." "אה," עונה המפקח, בחשבו כיצד לעצבן את הרבי. "תגיד, רבי," הוא ממשיך, "מה אתם עושים עם הערלות מברית המילה?" "גם כאן אנחנו לא מבזבזים," עונה הרבי. "מה שאנחנו עושים זה שומרים את כל הערלות, וכשיש לנו מספיק, אנחנו שולחים אותם למס הכנסה." "למס הכנסה?!" שואל המפקח, בחוסר אמון. "כן", עונה הרבי, "למס הכנסה. ובערך פעם בשנה הם שולחים לנו מפקח קטן כמוך..."

בדיחה                                                                                                                                    כומר ורב אשר גרו בשכנות שוחחו ביניהם, ואז שאל הרב את הכומר לגבי נושא "תא הווידוי" בכנסיה. "יש לי רעיון," אמר הכומר, "למה שלא תשב יחד אתי בצד האחד של תא הווידוי, וכך תוכל לשמוע הכל בעצמך? אף אחד לא ידע." הרב הסכים וכך התיישבו שניהם בצדו האחד של תא הווידוי בכנסיה. איש נכנס לתא ואמר את הטקסט המוכר: "ברך אותי אבי, כי חטאתי." "מה בדיוק עשית?" שאל הכומר. "גנבתי." "כמה פעמים?" "חמש פעמים." "ובכן," אמר הכומר, "ברך חמש פעמים את מריה הקדושה, הניח חמישה דולרים בקופסת התרומות של הכנסיה, ואלוהים יסלח לך." לאחר זמן מה נכנס איש נוסף ואמר: "ברך אותי אבי, כי חטאתי." "מה בדיוק עשית?" שאל הכומר. "גנבתי." "כמה פעמים?" "שלוש פעמים." "ובכן," אמר הכומר, "ברך שלוש פעמים את מריה הקדושה, הניח שלושה דולרים בקופסת התרומות של הכנסיה, ואלוהים יסלח לך." אז פנה הכומר אל הרב: "האם תרצה לנסות ולטפל בעצמך בווידוי הבא?" הרב ניסה להתנגד, אבל הכומר שכנע אותו: "נסה, זה קל מאד." לבסוף השתכנע הרב לנסות. איש נוסף נכנס ואמר: "ברך אותי אבי, כי חטאתי." הפעם שאל הרב: "מה בדיוק עשית?" "גנבתי." "כמה פעמים?" "שתי פעמים," אמרה האיש. "אין בעייה," אמר הרב, "ברך עשר פעמים את מריה הקדושה, הניח עשרה דולרים בקופסת התרומות של הכנסיה, ומותר לך עוד שמונה פעמים."

חנוכה של אנוסים                                                                                                                       החברה המסחרית של האחים דל-מדיליה מסיביליה היתה ידועה ומפורסמת בכל רחבי ספרד. החברה עסקה ביבוא בדי משי יקרים, בשמים ומצרכים אחרים, שבאו ממדינות רחוקות ויחד עם זאת היא גם ייצאה סחורות עור וזכוכית בעיבוד אומנותי, שטח אשר בו יצא שמה של ספרד לתהילה בקרב עמים רבים. האחים יעקב וראובן דל-מדיליה ירשו את העסק מאביהם, אשר לעת זקנתו קיבל אות הצטיינות ממלך ספרד על שירותיו שהביאו תועלת רבה למדינה. אלמנתו, דונה רחל דל-מדיליה, היתה ידועה בלבה הטוב וידה הרחבה בעזרה לעניים ונצרכים. היא עזרה לישיבות ומוסדות תורה ובנתה בית חולים, בו אושפזו חולים עניים חינם אין כסף. בעת המלחמה עם המורדים מצפון-אפריקה עזרה האלמנה רבות לנכים ופצועים, טיפלה בהם במסירות וזכתה לאות הצטיינות וציון לשבח מידי המלכה. כולם שיבחו ורוממו את משפחת דל-מדיליה הכבודה, אולם –כרגיל במקרים כאלה – לא חסרו גם אנשים צרי-עין שקנאו בהצלחתם. במיוחד קנאו בהם הסוחרים הנוצריים של סיביליה והכמרים שלא יכלו לסבול את הרעיון שמשפחה יהודית תהנה ממנה כה גדושה של עושר וכבוד.                                                                גדולה היתה השמחה במשפחת דל-מדיליה, כאשר אשתו של יעקב ילדה תאומים, שתי בנות, וכאשר, שנה לאחר מכן, גם אשתו של ראובן ילדה בת. שלוש הבנות נולדו בשבוע של חג החנוכה ואת יום ההולדת שלהן חגגו מידי שנה בשנה, בשבוע החנוכה, כאשר השמחה המשפחתית היתה כפולה: שמחת חג האורים ושמחת יום ההולדת. הילדות גדלו בחופש ושמחה, מבלי לדעת על העננים הכבדים שהחלו מכסים את שמי ספרד, ובמיוחד ספרד היהודית. כמרים קנאיים הסיתו את ההמון נגד היהודים, במיוחד העשירים שבהם. מפעם לפעם רבו ההתנגשויות, מקרי ההתנפלות על היהודים ושוד רכושם. מגמת הכמרים היתה להכריח את היהודים – באמצעות הרדיפות ושפיכות דמים – להמיר את דתם, להשתמד ולקבל את הנצרות. במידה מסויימת עלה הדבר בידיהם, כאשר נמצאו יהודים עשירים שלא יכלו לעמוד ברדיפות הקשות ולא היו מוכנים לוותר על רכושם. הללו המירו את דתם מן השפה ולחוץ, העמידו פנים שהם הפכו לנוצרים, אך לאמיתו של דבר המשיכו לשמור בסתר ובמחתרת על דיני התורה. יהודים אלו נקראים בהיסטוריה היהודית בשם "אנוסים", לאחר שהיו, כביכול, אנוסים ומוכרחים להמיר את דתם. הם עשו זאת רק מתוך לחץ וכפיה, ורבים מהם חזרו בגלוי אל חיק היהדות ברגע שהצליחו להימלט מספרד ולהגיע לחוף מבטחים. את האנוסים האלה שנאו הנוצרים עוד יותר מאשר את היהודים וקראו להם כינוי-גנאי "מאראנים", שפירושו "חזירים". הם ראו בהם צבועים, שאינם מאמינים באמונה שלימה בדת החדשה שקיבלו עליהם באונס ולא ברצון.                                                                                                       לעומת האנוסים שהתנצרו למראית-העין נשארו יהודים רבים נאמנים לאמונת אבותיהם, ביניהם היתה משפחת דל-מדליה. הם השתתפו בצער אחיהם האנוסים וניסו לעזור להם ולעודדם, שיוכלו להמשיך ולשמור על היהדות בסתר ומתוך סכנת נפשות. אולם הכמרים צמאי-הדם, נציגי "דת האהבה" הנוצרית, לא נחו ולא שקטו. הם הוסיפו לחרוק שן והחריפו את מאבקם נגד האנוסים ונגד היהודים העוזרים להם. כך הוקמה האינקוויזיציה הידועה לשימצה: היא עצרה חשודים ועינתה אותם במרתפיה בעינויים אכזריים, כדי לסחוט מהם "הודאות" על כך שהם "בגדו" באמונתם החדשה. רבים מהאנוסים שילמו בחייהם בעד חולשתם הרגעית: הם הועלו על מוקדי האינקוויזיציה ונשרפו חיים על קידוש השם. אחרים יצאו "בחסד", בקנס כספי גדול ואזהרה חמורה. בשני המקרים גם יחד נהנו שני גורמים מרכושו המוחרם של הנידון המסכן: בית המלוכה הספרדי והכנסיה הקתולית צמאת-הדם התחלקו ברכוש היהודי השדוד. דונה רחל ובניה, האחים יעקב וראובן דל-מדיליה, ידעו יפה על הסכנה הצפויה להם. באמצעות קשריהם, הם הצליחו להוציא קצת כסף לאותן מדינות עמהן הם עמדו בקשרי מסחר וקיוו כי יבוא יום בו יוכלו לעזוב את ספרד, המדינה המקוללת שהיתה כה כפויית-טובה כלפיהם, ולהתחיל בחיים חדשים בארץ חופשית שאינה רודפת יהודים. אך לא היה זה קל, כי עיני סוכניו של של טורקוומדה, ראש האינקוויזיציה, בלשו בכל הארץ. כך בא חג החנוכה, החמישי מאז נולדו התאומות במשפחת דל-מדיליה. כמו בכל שנה, הוחג גם בחנוכה זו יום ההולדת של הילדות. הסבתא דונה רחל הוציאה שלוש תיבות ובהן שלוש סיכות זהב, עשויות בדוגמה של מנורה ואבני אודם נוצצות קבועות בקניהן, כאילו אש להבה יוקדת בהן. הסבתא רחל הזמינה במיוחד את המנורות-סיכות הללו אצל הצורף הגדול ביותר של העיר, לפי הדוגמה של הסיכה שלה. הילדות הוקסמו מהמתנה שקיבלו וגם המבוגרים הביטו בהתפעלות על המנורות הקטנות העשויות מעשה-חושב. הסבתא תלתה את השרשרת עם המנורה בצווארי הנכדות שלה ושאלה: "היודעות אתן, שרה'לה, רבקה'לה ורחל'ה, מדוע נתתי לכן הפעם מנורה קטנה, דמוית חנוכיה, כמתנה"? - "כן, סבתא יקרה, אנו יודעות" – השיבו הילדות – "בוודאי בגלל שאנו נולדנו בחנוכה"! "זה נכון" – השיבה הסבתא רחל – "אולם יחד עם זאת היתה לי כוונה נוספת. אני הייתי רוצה, שמנורות אלו אשר אותן תשאו תמיד על צווארכן, יזכירו לכן את הסיפור של חנוכה. "לפני הרבה-הרבה שנים, כאשר אנו, היהודים, עוד חיינו בארצנו הקדושה, התנפל עלינו מלך גדול, חזק ורשע מרושע, אנטיוכוס היה שמו. חיילותיו הציפו את ארצנו ובפקודתו של המלך האכזרי ניסו להכריח את היהודים שיקבלו את חוקי אנטיוכוס ויחדלו מללמוד תורה ולשמור את מצוותיה. במיוחד ביקש אנטיוכוס לקרב אליו את הילדים היהודיים, לפתות אותם ולהוריד אותם מהדרך הישרה. אולם הילדים היהודיים היקרים לא נפלו בפח שטמן להם המלך אנטיוכוס"... דונה רחל סיפרה לנכדותיה את הסיפור המלא של חנוכה. היא סיפרה על חנה ושבעת בניה, על מסירות-הנפש הנפלאה והגבורה העילאית בה הם מסרו נפשם על קידוש השם. דמעות עמדו בעיני הילדות, שעה שהאזינו לסיפור העצוב. "האם היה לכן האומץ להתנהג כמו הבן הכי צעיר של חנה?" – שאלה הסבתא את הילדות, והן השיבו בהתלהבות: "כן, סבתא, כן, ללא שום ספק" אמרו ועיניהן נצצו בגאוה ומתוך החלטה נחושה. "מי יתן ולא תתנסו בכך" – אמרה סבתא רחל ועיניה העצובות נראו עתה עצובות עוד יותר. את מועקת השקט שהשתרר בחדר הגדול הפר ראובן באמרו: "די! הלא חנוכה היום. הבה לא נהיה עצובים, אלא נשיר ונשמח כל עוד נרות החנוכה דולקים. הבה נקווה כי השם יתברך לא יעזוב אותנו והוא יעשה לנו נסים, כמו שעשה לאבותינו". קול דפיקה נשמע בדלת. המשרתת נכנסה והודיעה כי סניור דיאגו דה-סוזאן בא לביקור. ראובן ויעקב יצאו, כדי לקדם את פני האורח. הם נכנסו עמו לחדר וסגרו את הדלת. "חנוכה שמח לכולכם" – אמר האורח – "ויום הולדת נעים" – המשיך בפנותו אל הילדות. לאחר מכן הוא נתן מתנה לשלוש הבנות, מזוזה קטנה, עשויה מזהב, הקשורה על שרשרת של זהב. בינתיים הכניס יעקב שמן לחנוכיה וסידר את הפתילים. ראובן הגיש לאורח מים וסניור דיאגו נטל את ידיו. לאחר מכן בירך האורח על הנרות, ושעה ארוכה עמד לידם והסתכל עליהם בהביטו באורם. הוא עמד ליד הנרות והביט עליהם בלי משים, עד שלבסוף ניתק את עצמו משם בכוח, פנה אל האחים ואמר להם כי הוא רוצה לדבר אתם פנים אל פנים. שלושת הגברים יצאו את החדר ונכנסו לחדר סמוך. "סבתא" – שאלה רחל'ה – מדוע בא אלינו סניור דיאגו, כדי להדליק נרות חנוכה"? "ומדוע הוא בכה" הוסיפה לאה להקשות. "כאשר תגדלו, אספר לכן, אם ירצה השם את סיפורו של סניור דיאגו ואז תבינו הכל" – אמרה הסבתא רחל. לאחר מכן היא חיבקה את נכדותיה ושאלה אותן בנימה רצינית אם הן מסוגלות לשמור סוד. "כן, כן, כמובן" השיבו הילדות פה אחד. "בוודאי שאנו מסוגלות לשמור סוד". "אתן לא ראיתן כאן את סניור דיאגו. הוא לא היה כאן ואתן אל תספרו לאף אחד על אודותיו. זה סוד. אסור לדעת למישהו שהוא היה פה". – "סניור דיאגו הוא מן האנוסים, נכון"? – שאלה שרה'לה. "הסי, ילדתי! שכחי מסניור דיאגו! זהו סוד. סוד כמוס"! בינתיים שוחחו שלושת הגברים בחדר הסמוך שיחה רצינית למדי. סניור דיאגו נמנה על קבוצה של אנוסים עשירים, שהיו קשורים ביניהם בקשר הדוק ביותר. היה להם סוכן משלהם במטה האינקוויזיציה וידעו מראש על כל התכניות השטניות של טורקוומדה. עתה נודע לסניור דיאגו, כי ראשי האינקוויזיציה אוספים חומר נגד הקבוצה שלהם ונגד ידידיהם היהודים. "חיינו בסכנה ואני מצטער לומר כי גם חייכם בסכנה"! – אמר סניור דיאגו בארשת רצינית. "נותרו ימים אחדים ואולי רק שעות אחדות, עד שטורקוומדה יתפנה אלינו. אני גם מוכרח לגלוח לכם כי העוזרת החדשה, אותה שכרה דונה רחל אף היא סוכנת סמויה של האינקוויזיציה". "עלינו להתייעץ עם אמנו, דונה רחל. הלא יודע אתה, דיאגו, כי איננו עושים מאומה בלי הסכמתה. בעוד ימים אחדים ניתן לך תשובה", השיבו האחים. "בעוד כמה ימים יכול להיות מאוחר מדי"! אמר דיאגו בהתרגשות. "אין לנו זמן מיותר. אתם צריכים להחליט מיד. וכי מדוע לא תקראו לדונה רחל ונשמע את דעתה מיד"? ראובן קם כדי לצלצל למשרתת, אך בסופו של דבר החליט לגשת בעצמו לחדר השני ולקרוא לאמו. הוא נכנס לחדר ונשאר עומד ליד הדלת כאילו הוכה בהלם: בחדר עמד טורקוומדה, לבוש בגלימתו האדומה, ובידו צלב גדול. "ערב טוב, סניור דל-מדיליה" – אמר הרוצח בחיוך מעושה – "עליך לסלוח לי שלא הודעתי מראש על ביקורי. אנו, בעבודתנו הקדושה, אין לנו זמן לגינוני נימוסין. אני באתי להודיע כי אתה, אחיך והאורח שלכם, סניור דיאגו, הנכם עצורים על פי החוק, ומתבקשים להילוות אלי. הבית מוקף באנשי ואין טעם לנסות לברוח או להתנגד. אמכם, נשיכם ובנותיכם יישארו בינתיים בבית, תחת משמר, לא ארשה שהאספסוף ישתלט על הבית היפה הזה ויעשה בו שמות. זה יהיה חבל ולא נרשה זאת. אך אתם, רבותי, קומו ובואו עמי"! דונה רחל עמדה זקופה והסתכלה לתוך עיניו האכזריות של הרוצח. היא עמדה בגאוה והביטה על בניה. היא החליטה לא ליפול לרגלי הצורר ולא לבקש ממנו רחמים. ממילא אין רחמים בלבו ומדוע תשפיל עצמה?... הבנים ניגשו ונפרדו מאמם. "השם יחזק אתכם וישמורכם מכל רע" – אמרה להם אמם. דונה רחל לא עצמה עין כל הלילה. בבוקר השכם היא לבשה את שמלתה היפה ביותר וענדה את מדליון הזהב, אותו היא קיבלה מהמלך בעד שירותיה למען המולדת, בעת המלחמה נגד המורדים באפריקה הצפונית. כאשר גמרה את הכנותיה, היא שמה את פעמיה לארמון המלוכה. מאז שהמלך פרדיננד התחתן עם המלכה איזבלה, שהיתה ידועה לשימצה בשנאתה הכבושה ליהודים – לא הרבתה דונה רחל בביקורים בחצר המלכותי, בה היו פעם כל הדלתות פתוחות בפניה. לגביה נהגה איזבלה מינהג של יוצא מן הכלל, בקבלה בסבר פנים יפות את דונה רחל הקשישה והמיוחסת. לא מעט השפיעו על יחסה זה גם המתנות היקרות, אותן הביאה עמה דונה רחל מפעם לפעם... על יסוד זה קיוותה דונה רחל כי מאמציה לבקש את המלכה לסייע בידיה בשחרור שני בניה ישאו פרי. אולם היא טעתה הפעם טעות מרה. במקום לפגוש את המלכה, היא פגשה בחדר ההמתנה המפואר את... טורקוומדה. שאף הוא בא, כדי לשוחח עם איזבלה. בראותו את דונה רחל אמר לה הצורר כשארשת של אכזריות שפוכה על פניו, כי חבל על כל הטירחה שלה. כאשר נכנסה המלכה היא נישקה בלהט את הצלב הגדול שהיה תלוי על מעילו של טורקוומדה, בעוד שעל דונה רחל כמעט ולא נתנה מבטה. המלכה והאינקוויזיטור נכנסו לחדר צדדי ודונה רחל נותרה לבדה. היא ישבה עוד זמן-מה, לבה נשבר בקרבה ולאחר מכן הסירה את מדליון הזהב, הניחה אותו על השולחן ויצאה את ארמון המלוכה. היא הלכה הביתה כששני סוכני-חרש של האינקוויזיציה שעקבו אחריה גם בבואה, נשרכים בעקבותיה. עתה היא ידעה בבירור כי אין לה ממי לצפות לעזרה, בלתי מה' לבדו. היא דאגה עתה בראש וראשונה להציל את כלותיה ובנותיהן, לפני שטורקוומדה הארור ישים את ידיו גם עליהן. האסון נחת עליהם במהירות כה גדולה עד שדונה רחל לא הספיקה לתכנן את תכנית הצלתן. בחדר השינה שלה היתה דלת נסתרת, ממנה הובילו מדריגות, למינהרה תת-קרקעית, שהגיעה עד שפת הנהר. במקום זה המתינה תמיד ספינה קטנה, נכונה לשעת סכנה. אולם לאן אפשר לברוח עתה, כאשר שום דבר אינו מוכן?... דונה רחל שלחה את העוזרת החדשה לשוק כדי שתקנה מצרכי אוכל שונים. בהיעדרה היא קראה לחדר את המשרתת הזקנה, בה היא נתנה אימון מלא, ויחד הן עיבדו את תכנית ההצלה. תוך כדי שהן מדברות על פרטים שונים של תכנית ההצלה הגיע לבית קצין גבוה ועמו חיילים אחדים. הקצין הושיט לדונה רחל צו מלכותי, בו נאמר כי כל רכושה של משפחת דל-מדיליה הוחרם לטובת בית המלוכה. נשי המשפחה יישארו בינתיים תחת חסות המלך,           

עד שבית המשפט של האינקוויזיציה יוציא את משפטם של הגברים.  או אז יוכרע גם גורל הנשים. הקצין והחיילים התאכסנו בבית, כדי לפקוח עין על המתרחש בו. המשרתת הזקנה, ששמה היה דואנה, לא התחשבה הרבה בחיילים שהסתובבו בבית. היא עשתה את עצמה חרשת, אינה רואה ואינה שומעת מה שמדברים אליה. כל בוקר היא לקחה את שלוש הילדות ויצאה אתן לטייל, על אפם ועל חמתם של החיילים. הללו ניסו בתחילה לעכב בעדה, אולם דואנה הקימה קול צעקה, דחפה אותם הצידה ויצאה, באומרה כי הילדות זקוקות לאויר צח. באחד הטיולים הגניבה דואנה מכתב מאת דונה רחל, שהיה מיועד אל אחיה הגר בקונסטנטינופול. במכתבה הודיעה דונה רחל בקצרה על המצב בו נתונה המשפחה וביקשה לעשות הכל כדי לכוון את האניות שלהם לחופי מבטחים, כדי שלא יפלו לידי האינקוויזיציה או חיילי מלך ספרד. בימים הראשונים נוהג היה חייל מחיילי המשמר ללוות את דואנה המטיילת עם הילדות, אולם חיש מהר נמאס לו הדבר, כשראה כי אכן בכוונת הזקנה רק לטייל עם הילדות ותו לא. כאשר הוא יצא, יחד עמהן, נוהג היה איפוא להשתרע על הדשא הרך שבגינה ולחטוף תנומה בריאה. פעמים אחדות העירה אותו דואנה, באומרה כי הגיע הזמן ללכת הביתה, אולם פעם אחת הוא התעורר בעצמו ונוכח, לתדהמתו הרבה, כי הזקנה והילדות נעלמו כלא היו. הוא התרוצץ אנה ואנה, חיפש אותן בכל המקומות האפשריים ומשלא נמצאו, רץ הביתה והודיע לקצין הממונה על היעלמן. בבית קמה מהומה, דונה רחל פרכה את ידיה מרוב התרגשות וביקשה לרוץ ולחפש את נכדותיה. החיילים לא נתנו לה לצאת, אולם התרגשותה והתרגשות כלותיה נראתה כה כנה ואמיתית, עד שהחיילים "השתכנעו" כי לא היה להן חלק בהיעלמן של הילדות. כשנודע הדבר לראש האינקוויזיציה, התמלא טורקוומדה חימה. הוא שלח סוכנים מיוחדים שחיפשו בכל רחבי הארץ אחר הילדות שנעלמו. שמירה מיוחדת הופקדה על החופים, כדי שלא יוכלו להבריח את הילדות לחו"ל על סיפון אחת האניות. בינתיים היו דואנה והילדות אצל אחיה של המשרתת הזקנה שהיה זפת לפי מקצועו. בית המלאכה שלו, בו היה מכין את הזפת, היה ביער. מכאן הוא היה נוסע מפעם לפעם העירה, כדי למכור את סחורתו. במקום זה היו הילדות בטוחות מפני עיניה הבולשות של האינקוויזיציה. בימים שהם עשו ביער, תפרה דואנה לילדות שמלות פשוטות ואף הרשתה להן לשחק בזפת ולהתלכלך כהוגן. איש לא היה מכיר בילדות הלבושות בבגדים המלוכלכים את הילדות המפונקות והעדינות של משפחת דל-מדיליה. כעבור ימים אחדים רתם האח את עגלתו המלאה סחורה, באחד השקים החביאו את שרה'לה ובשעה טובה ומוצלחת הגיעו לעיר הנמל ומסרו את הילדה לידי רב-חובל שהיה מוכן לקחתה לקונסטנטינופול. למחרת היום עשה אחיה של דואנה סיבוב נוסף ורבקה'לה הלכה בעקבות אחותה התאומה. בסיבוב השלישי, שהיה למחרת היום, קרה אסון. סוכני האינקוויזיציה, שחשדו בנסיעותיו התכופות של הזפת, בדקו את מטענה של העגלה וגילו את לאה'לה. הם נלקחו לחקירה ושתי האחיות ציפו לשוא לבואה של לאה, כשהן יושבות מפוחדות, בתאו הצר של קברניט האניה, שהבטיח לקחתן אל החופש. בתא תת-קרקעי חשוך וטחוב ישב ראובן דל-מדיליה והתפתל ביסורים. אנשי האינקוויזיציה הירבו לענותו, כדי לסחוט ממנו שמות וכתובות של "אנוסים" שעמדו בקשר עמו. אולם שפתיו של ראובן היו חתומות ועל אף יסוריו העל-אנושיים הוא לא השמיע הגה. לפתע נפתחה הדלת של התא התת-קרקע ונכנס טורקוומדה, רב הטבחים. בחיוך ידידותי, מעושה כמובן, הוא ניסה לשדל את קרבנו להמיר את דתו ולקבל את האמונה הנוצרית, ובדרך זו להציל, לא רק את חייו כי אם את רכושו וחיי בני משפחתו. "חבל על הדיבורים שלך, טורקוומדה" – השיב לו ראובן בעוז רוח, שלא הותיר צל של ספק לגבי נכונותו למות מות גבורה על קידוש השם. "אתה רוצה שסופך יהיה מר כסופו של אחיך יעקב, שמת מיתה אכזרית ומשונה"?! שאל האינקוויזיטור בקול מאיים. טורקוומדה ממש יצא מדעתו מרוב שקידתו להוביל לפחות אחד משני האחים דל-מדיליה אלי שמד. הוא קיווה כי זה יעשה רושם עז על היהודים וישבור את התנגדותם העקשנית. אולם ראובן נשאר איתן בהחלטתו למות על קידוש השם. "כמה טיפש אתה טורקוומדה" – הוא אמר לו – "אם אתה חושב שיהודי הבוגד באמונת אבותיו, יהיה לך נוצרי נאמן, ומה גם שה"אמונה" החדשה נכפית עליו ממש בכוח הזרוע". דברי ראובן דל-מדיליה היו מלאים לעג מר והם פגעו עמוקות בנפשו היהירה של האינקוויזיטור. "אני טיפש, אה"? – נהם טורקוומדה וחיוך שטני הצטייר על פניו – "תיכף נראה מי מאתנו פיקח יותר" – הוסיף ויצא מן התא. לפי סימן נסתר שהוא נתן נכנסה עתה לתא הצר לאה'לה הקטנה, ניגשה אל אביה וחיבקה את צווארו. "לאה'לה יקרה, כיצד את מגיעה לכאן"? – שאל ראובן בחרדה. בפעם הראשונה מאז מעצרו הוא הרגיש כיצד הוא נשבר וכוח ההתנגדות שלו הועמד במבחן חמור. "אני משאיר אתכם לבד לזמן קצר" – אמר טורקוומדה עם חיוך אפל על שפתיו. – "אשוב בעוד חמש עשרה דקות, כדי לשמוע החלטה סופית". הוא היה משוכנע כי מה שלא עלה בידו באיומים ופיתויים יצליח עתה בעורת בתו הקטנה של ראובן. מבצעי סחיטה כאלה מצליחים בדרך-כלל – זאת ידע הרוצח בשם "דת החסד" מנסיונו הרב. כאשר ראובן נשאר לבדו עם בתו הקטנה, הוא חיבק אותה ודמעותיו התערבו בדמעותיה. "בתי היקרה" – אמר ראובן ללאה'לה – "האם את זוכרת את יום הולדתך האחרון, בחנוכה, כאשר הסבתא נתנה לך, וגם לבנות הדודה שלך, מנורה קטנה במתנה"?... "הם לקחו אותה ממני" – שיסעה אותו לאה'לה. "כן, אבל את המילים שסבתא אמרה לכן באותה הזדמנות, אין הם יכולים לקחת מכן. הזוכרת את מה היא אמרה? היא אמרה כי ישנם דברים הגרועים ממות. בלי תורה ומצוות אין חיים ליהודים. ה"טובות" שחיות אלה בדמות אדם מבטיחים לנו – הם לאמיתו של דבר רעות היורדות לחיינו. הם אומרים שוהו לטובתנו אך למעשה זה אסון בשבילנו. הדוד שלך, יעקב, ידע זאת והוא בחר במוות וגם אני מוכן ללכת בעקבותיו. אם את לא רוצה להיפרד ממני לעולמים, תזכרי כיצד שבעת בניה של חנה לא נפרדו מאמם ובחרו את המות, מות גבורה, על פני חיי חרפה ואיבוד-לדעת רוחני. התחזקי ילדתי ואל תתני להם שיבלבלו את מוחך. הם לא מתכוונים לטובתך. תבטיחי לי, ילדתי, כי לא תתני להם לשכנע אותך ואו אוכל למות בלב שקט..." לאה'לה מחתה את דמעותיה והחלטה נחושה הצטיירה על פניה הצעירות. "מישהו הולך" – היא אמרה, בשמעה צעדים שקטים מתקרבים – "אל תדאג, אבא, אני לא אפרד ממך"... הדלת נפתחה בלאט וצללית של אשה עמדה בפתח. לאוזניהם של ראובן ולאה'לה הגיע עתה קולה של המשרתת הוקנה דואנה: "קומו, מהר" – היא אמרה בלחישה. הם הלכו אחריה והיא הובילה אותם דרך מבואות אפלים ומסדרונות עקלקלים. הם עלו במדריגות אינסופיות ולבסוף נעצרו. כאן אמרה דואנה לראובן בשקט: "הנה המפתח לדלת האחורית, זו הדלת הנמצאת לפניך. מאחורי הדלת עומד שומר אולם הוא ידידנו. תעשה מה שהוא יגיד לך. אני אבוא אליכם מיד כשתהיה אפשרות. השם יהא בעזרכם"! בזאת חזרה דואנה הזקנה והנאמנה על עקבותיה ונעלמה. ראובן, בהחזיקו ביד לאה'לה, ניגש אל הדלת, אשר מאחוריה חיכה לו הדרור... על סיפון האניה שהיתה נהוגה בידי הקברניט הידידותי, שסיכן את חייו תמורת הסכום הגדול שהובטח לו, נפגשו ראובן ולאה'לה עם המשרתת הנאמנה דואנה. עתה היא יכלה לספר להם את הסיפור המלא של הצלתם וכיצד עלה בידה לבצע את התכנית הנועזת. עלה בידה להשכיר עצמה כפועלת נקיון במרתפים של האינקוויזיציה. תוך זמן קצר היא התמצאה בכל המסדרונות, המבואות והמדריגות ואף נודע לה על קיומה של הדלת הסודית. לא היה זה מן הדברים הקלים למצוא את המפתח של הדלת האחורית, אך כאשר נגזר ממרומים כי על הישועה לבוא, משחק המזל לעוסקים במצות הצלת נפשות. היה לילה והאניה המשיכה בדרכה על גלי הים הרוגעים. לפתע הופיע באופק סירה קטנה וניגשה בלאט סמוך לירכתי האניה הגדולה. בעזרת סולם חבלים עלו מן הסירה לאניה שלוש דמויות של נשים, בהן נכיר את דונה רחל הקשישה ואת שתי כלותיה, אשת ראובן ואלמנת יעקב. שמחת איחוד המשפחה והצלתה היתה מהולה בעצב על מותו הטראגי של יעקב דל-מדיליה שמת על קידוש השם.

          

 

פרשת השבוע - פרשת מקץ - שבת חנוכה מרן הרב עובדיה יוסף שליט''א                              נאמר בפרשה: "ויען יוסף את פרעה לאמר , בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה" (מא, טז). אחר ששהה יוסף הצדיק כל כך הרבה שנים בבית הסוהר של מצרים, אחר כל מה שעבר עליו בבית פוטיפר, עתה מריצים אותו מבית הסוהר, והוא צריך לרחוץ את עצמו ולהסתפר, להחליף בגדיו ולעמוד בפני המלך האדיר, מלך מצרים, והנה פרעה אומר לו אני שמעתי עליך שאתה יודע הרבה מחכמת פתרון החלומות, אז ודאי היה לו ליוסף לומר לפרעה, אכן כן!, הנני יודע היטב מחכמה זו, שכן למדתי כל זאת עוד לפני בואי לארץ מצרים, ובכך ישבח את עצמו ואת בית אביו, אולי בזכות זו ירחם עליו פרעה ויחון אותו לצאת לחופשי. אבל יוסף הצדיק אינו עושה כן, הוא אינו שוכח את חינוכו מבית אביו, ומיד הוא עונה בפשטות לפרעה, "בלעדי", אין זאת מחכמתי!, אלא הכל הוא מאת השם יתברך, אני עצמי אין בי חכמה כלל בענין זה של פתרון חלומות, הכל מאת ה'. יוסף הצדיק זכה על ידי החינוך שקיבל מבית אביו, לקדש שם שמים בארץ מצרים, ודוקא בזכות ענתנותו זכה ליקר וגדולה ומצא חן בעיני מלך מצרים, שמיד הסיר טבעתו מעל ידו ויתנה ביד יוסף, ונתן לו את כל מלכות מצרים בידיו. ולא נחה דעתו עד שקרא לו "צפנת פענח", וכמו שתירגם אונקלוס, "מי שכל הסודות גלויים לו". ומאין זכה יוסף לכל זה, הכל היה לו מכח החינוך שקיבל מאביו יעקב אבינו עליו השלום. מובא במגילת אנטיוכוס, בעת שניקנור כבר היה בירושלים והר הבית ובית המקדש היו בידו, ואי אפשר היה להכנס לבית המקדש, בא יוחנן בנו של מתתיהו כהן גדול, וביקש להכנס למקדש אחר שהיתה צפונה בבגדו חרב חדה, ולא היה אף אדם יודע ממנה. באו השוערים ואמרו לניקנור, הכהן הגדול מהיהודים עומד בפתח, ענה להם שיכנס. אמר לו ניקנור, אתה הוא אחד המורדים הגדולים שאינם רוצים בשלום המלך? ענה לו יוחנן, עתה באתי וכל אשר תאמר לי אעשה. אמר לו ניקנור, אם תעשה את רצוני, הנה אלביש אותך בבגדי מלכות ותרכב על סוס המלך ותהיה מאוהביו ומקורביו. ומה רצונך, שאלו יוחנן, ענה לו ניקנור, לך קח את החזיר והעלה אותו עולה על גבי המזבח ותשחט אותו. ענה לו יוחנן, כן אעשה, אבל בתחילה מבקש אני ממך שתוציא כל איש מהעזרה כי ירא אני מבני ישראל שישמעו על מעשי ויהרגוני. מיד הורה ניקנור והוציאו כל איש מהעזרה, ולא נשארו אלא ניקנור ויוחנן, נכנס יוחנן ונשא עיניו לשמים, ואמר, ה' אלקי ואלקי אבותי אברהם יצחק ויעקב, אל תתנני ביד הערל הזה. אם יהרגני רשע זה, ילך להשתבח בבית דגון אלהיו ויאמר אלהי נתנו בידי, ויהיה מכך חילול שם שמים גדול. באותה שעה, רץ לעבר ניקנור ותקע את החרב בלבו וישלך אותו חלל לפני אלקי השמים. חזר ואמר, ה' אלקי, לא תשים עלי חטא כי הרגתי בקודש, עתה כן תתן לי את כל אשר באו עמו להצר ליהודה וירושלים. ויצא יוחנן וחבריו המכבים והרגו בחיילי ניקנור שבע מאות אלף חיילים.  עומד יוחנן, אדם יחיד בעזרה ואומר לה', אני ודאי אין בי כח לנצח את כל מאות ואלפים חיילי ניקנור אשר מחוץ לעזרה, אבל אתה ה', הכל בידך, בידך להושיע בין רב למעט. ומנצח!  כאן מגלה לנו יוחנן את הסוד של הנצחון "תפילה לה'", אדם שעומד בפני ה' בתפילה מעומק הלב בבטחון שביד ה' להושיעו, מסוגל הדבר שה' יתברך יהא בעזרו. רבותינו אמרו שקודם התפילה יחשוב אדם את עצמו שהוא "אביון", אפילו לא עני, כי בהגדרת חז"ל אביון הוא יותר מעני, כי אין לו כלום. וכך כאשר אדם עומד בצורה כזו לפני ה', ומבקש מאת ה' גם את מינימום הדברים שהוא צריך כדי חייו, וגם את מה שהוא צריך מעבר לכך, אז תפילתו נשמעת לפני ה'. ואיך ניתן להגיע למדרגה של כוונה כזו, רק בעזרת מדה אחת, היא מדת הענווה, מדת ההתבטלות, אדם שעומד לפני ה' ומרגיש שהוא כלום, והכל מאתו יתברך, זוכה שתפלתו נשמעת. וכן אנו מוצאים בהמשך מגילת אנטיוכוס, שקודם מלחמת המכבים עם בגריס הרשע, הקדימו תפילה, וגזרו צום, ובקשו רחמים מאת אלהי השמים, כי לא היה להם ספק, שבלי תפילה אין תקוה שינצחו, ורק בכח התפילה יוכלו לנצח את האוייב הגדול. אבל ברגע שיודעים זאת, אזי גם חמשה אחים ומעט שבאו לעזרתם, יכלו לגבור על צבא עצום ורב, עם פילים וכלי מלחמה משוכללים, אזי הכל נעשה אחרת לגמרי, כמו שלבסוף זכו המכבים להכרית את הצבא שנלחם בהם, ואנטיוכוס עצמו ברח בספינה ונעשה ללעג וקלס בכל מקום בו דרכה כף רגלו. ועל זה אנו מתפללים בנוסח "על הנסים", "גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", ונשאלת השאלה, וכי היכן כתוב שתמיד הרבים צריכים לנצח, הלא בודאי שצבא חכם יותר ואמיץ לב יותר יוכל לנצח צבא גדול ממנו. אלא סוד הדבר הוא, שכאשר יודעים המעטים שהם מעטים, והרגישו זאת בכל מהותם, אז תלו בטחונם בה' שהוא יושיעם, ולא תלו את הנצחון בגבורתם. וזה שנרמז גם בפרשת השבוע, "ויהי כאשר פתר לו, כן היה", ורבותינו אומרים כל החלומות הולכים אחר הפה, שיש ביד הפותר להסב את פתרון החלום לטובה או לרעה, ולכן אדם שיש לו חלום רע, ונפשו עגומה מכך, יתפלל לה' בפיו שיושיעו, ואז ה' יקבל את תפילתו. הקשר וההבדל בין יוסף למרדכי בהתגלגלותם בעולם – ובחנוכה                                                                                           'אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:הקציף הקב"ה אדון על עבדיו לעשות רצון צדיק,ומנו?-יוסף,שנאמר "ושם אתנו נער עברי" וגו' .עבדים על אדוניהם לעשות נס לצדיק,ומנו?-מרדכי,דכתיב "ויודע הדבר למרדכי "וגו' '(מגילה יג,ב). ולכאורה לא מובן מה בא ר"י לומר בזה,מה חידושו?-ובפשטות בא להדגיש שהכל מתגלגל בשביל בנ"י ובפרט בשביל הצדיקים.שאמנם עבדי פרעה עשו לו דבר לא טוב,שלא ניזהרו מספיק.ועבדי אחשורוש רצו להרגו,שזה ניראה כמשהו פרטי שלהם.בא ר"י להדגיש שאין מקריות והכל נעשה בשביל להיטיב לצדיקים(ולבנ"י בכלל)ועוד שבכך ה' מוכיח את עליונותו בעולם.שאותם אדונים היו מלכים גדולים.ולכן מדגיש לנו ר"י שגם הם כלי משחק ביד ה',שזה בשביל צדיקיו. ובכך ה' מראה את אדונותו על הכל,שגם האדונים הם עבדיו.והנה אצל יוסף נאמר 'רצון צדיק' ואצל מרדכי 'נס לצדיק'. כיון שיוסף רצה להיות מלך(כמו שראה בחלומותיו)ולכן זהו רצונו.ואילו מרדכי לא רצה ביקרו,אלא ה' עשה לך נס שינצל מהמן ויעלה לגדולה.ובזה גם מובן עוד משהו.שהנה מרדכי בא משבט בנימין(שם יב,ב)ואם כך לכאורה צריך להיות דומה ליוסף.כיון שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל-כך שיש קשר בין יוסף ובנימין(כמעלה מול עשו,ולכן המן שבא מעמלק נפילתו קשורה בילדי רחל,ואם כך יוסף ובנימין דומים בהקשר זה)ואם כך לכאורה היה צריך מרדכי להיות כמו יוסף,שע"י קצף של אדון על עבדיו יגיע לגדולה.אז מדוע אצל מרדכי זה קרה הפוך-שעבדים קצפו על אדוניהם?-לכן מדייק ר"י שזה רצון וזה נס.ולכן אצל יוסף שזה בא לעשות רצונו,זה בא מהגדול להראות שאפילו המלכים עושים בשביל רצון הצדיק.שכפופים לו .ואילו אצל מרדכי זה היה לעשות נס,ולכן יותר מעלה בנס זה שע"י העבדים שהם הלא חשובים,כתוצאה מהם יוצא נס.שזה מעלה את מעלת הנס ומחדדו.ומימלא בשניהם המטרה היא להעלותם,ובכוונה זה מתגלגל כך וזה כך,להראות ולהוכיח את מעלת הצדיקים בעולם.ולכן כיון ששניהם לא שונים בשורשם-לכן אפשר גם להשוות דברים אחרים.שאצל יוסף כששר המשקים אומר "ושם אתנו נער עברי" זה אחרי שנתים ולא מיד.וכך אצל מרדכי מהזמן שבו קרה המקרה של בגתן ותרש והסגרתם ע"י מרדכי ועד הזמן של הנס של פורים לקח הרבה זמן... ואולי אפשר שחידושו של ר"י על יוסף הוא שהנה נאמר בברכות(נה,ב)' דא"ר אלעזר מניין שכל החלומות הולכין אחר הפה?שנאמר "ויהי כאשר פתר לנו כן היה"'.ואם כן שהכל הולך אחר הפתרון מדוע לא קיבל פרעה את הפתרונות של חכמיו "ואין פותר אותם לפרעה"(מא,ח)?-ואולי לזה אומר ר"י 'הקציף הקב"ה אדון על עבדיו' פרעה כאן הוא השליח,הוא הכלי משחק.ולכן גם אם פתרו פתרונות שיכלו להתקיים,כמו שאומר ברמז שר המשקים שהפתרון גורם למציאות.בכ"ז פרעה מיועד לעשות רצון יוסף,ולכן כל פתרון שיתנו לו לא יתקבל בעיניו-רק פתרון יוסף. (ויש גם קשר שאצל יוסף שר המשקים מדבר לפרעה על יוסף בלשון זלזול כדי שפרעה לא יחשיבו.וכך גם אצל מרדכי,המן דיבר בזלזול על היהודים לאחשורוש כדי שלא יחשיבם ויוכל להרגם). והנה עכשיו יוצא חנוכה.וגם בחנוכה נעשה נס שניצחו מעטים את הרבים.וכיון שזה נס זה בא מלמטה-כמו בפורים ,שעבדים קצפו על אדוניהם.שבנ"י החליטו להתמרד באדוניהם היונים ששלטו בארץ.והנה בשונה מפורים ויוסף אע"פ שהגיעו יוסף ומרדכי(ואסתר)גבוה מאד,עדיין מעליהם היה המלך-פרעה ואחשורוש.ואילו בחנוכה לא היה מעל היהודים,שהשלטון חזר אלינו.וניראה בפשטות שזה משום מעלת א"י שהיא מקום היהודים ומחוברת לבנ"י. ולכן בה מגיעים לשלמות שלטון בנ"י.אבל בחו"ל לא ראוי שיהודי ישלוט משם על כל העולם ובנ"י,ולכן מגיעים עד כמעט לשיא,אבל לא לשיא..

 

 

פרשת מקץ

 

בפרשת השבוע יש כמה שאלות: הפסוק אמר ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה "חולם" ר"ל בהווה, עתה הוא חולם, אולם אח"ך הפסוק אמר ויישן "ויחלום" ר"ל בעבר, היה צ"ל אם שניהם בהווה או שניהם בעבר? ועוד הפסוק אמר ויקץ פרעה והנה חלום ויהי בבקר ותפעם רוחו, היה לו להפך, כשמצא אותו חלום ישמח, שזה חלום ולא אמתות? ועוד יוסף אמר לפרעה חלום פרעה אחד הוא, היה לו לומר פתרון החלום אחד הוא, שאנו רואים שפרעה חלם שני חלומות, איך יאמר חלום אחד?

אולם ידוע מה שאמרו חז"ל שטבע האדם חומד ומתאוה ולפי מה שיש לו לא ישבע, והפרשה שהיא עשויה ממעשה, אין כוונתה לספר לנו המעשה, חוץ ממה שיש פירוש לפי הדרש והסוד, יש דברים שכותב אותם לנו הפסוק ברמז, ואנו נבין מהם איך צריכים לילך.

כאן הפסוק אמר לנו שפרעה שהוא מלך חלומוהיה שראה עצמו עומד על היאור, שהיאור אהוב מאד במצרים שהיה משקה להם כל השדות, ושבע פרות יפות מראה שמעולם לא ראה כמותם, כאן הכתוב מראה לנו התאוה והחמדה של האדם אפי' שהוא מלך ויש לו הכל, חולם על דברים שאין לו כמותם, וכאן כוונתו על כל האנשים שתמיד מקווים לדברים שאין להם מהם, ולזה הפסוק אמר "חולם" שעד עתה כל אדם חולם ככה, אולם ויקץ, כשיתעורר מחלומו זה ימצא עצמו שחלומו נהיה על השבולים, רץ אחר פרנסתו ופרנסת בניו, אלא בחלום הזה נחשב לו דבר ישן הוא, שחלם הרבה מאד כזה, ולזה כשהתעורר בסוף והנה חלום, מצא שכל מה שהיה חושב עליו כולו חלום, והאמת לא ככה, ולזה ותפעם רוחו, וזהו מה שאמר יוסף בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה ר"ל האדם צריך לו לחשוב בלעדי, לא אני שיכול לעשות כל מה שאני חפץ, אלא הקב"ה הוא שנותן לו, ולזה נבקש ממנו יענה, נתפלל לו לענות לנו תפלתינו, את שלום, והעיקר בשלום, ולזה יוסף אמר לפרעה חלום פרעה אחד הוא ר"ל החלום שחולם אותו פרעה הוא חלום של כל האנשים, כולם יש להם חלום אחד, יגיעו למעלה לפי מה שאפשר, ומה היתה העצה של יוסף? ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם ר"ל כל אדם צריך לעשות שני דברים, חכם, יראה אדם חכם בתורה להראות לו דרך התורה, וצריך שיהיה נבון, שיבין מהו הדבר שיכול לו, ועל מה יכול לחלום, ויפקד פקדים וכו' וחמש את ארץ מצרים צריך לו להכין עצמו על הארץ קודם שיעלה לשמים, וחמש כמו וחמושים עלו בני ישראל, יחזיק דבר בידו, שיקבוץ אוכל בימי השבע, שהאדם בעולם הזה נקרא יושב במי השבע, שכשימות אינו יכול לקיים המצוות, ועולם הבא הוא נקרא ימי הרעב, כשהאדם עודנו בעולם יכול לעשות מצוות, ולזה צריך לו לאכול לפי מה שיכול לצורך ימי הרעב, שאז אינו יכול לעשות המצוות, ויאכל מאותם המצוות.

רבותי! כשהכל ביד הקב"ה למה האדם ישתדל יותר ממה שצריך, נכון האדם צריך לו להשתדל, אבל לו יותר ממה שצריך לו, ומה ר"ל יותר ממה שצריך? יותר ממה שכתוב לו אצל הקב"ה, ועוד שמטריח הקב"ה, שהאדם שחושב איך יקח דבר מחבירו נקרא מטריח את ה' אפילו שהקב"ה מעולם לא יעף, שהקב"ה נותן לאדם שלקחו לו זכותו ממקום אחר, והוא יפסיד מה שלקח ללא זכות, וכל זה הוא מחוסר אמונה, שאם האדם יש לו אמונה שהקב"ה נותן לו חלקו עד למקומו, מי הכריחו לקחת כסף אינו שלו, האדם צריך לו לפתוח חנותו ויעבוד, והקב"ה מביא לו חלקו עד מקומו. ולפי האמונה והבטחון שיש לו בהקב"ה מקלת לו עבודתו, אם אדם יש לו בטחון גדול בהקב"ה פרנסתו תהיה קלה, ממי שיש לו חוסר בטחון, לפעמים רואים שני חנויות שוים, כל מה שיש לזה יש לזה, המחיר שוה, אחד חנותו מלאה ואחד חנותו ריקנה, ולפעמים הסחורה שיש לו האחר יותר טובה, ואפ"ה העבודה חסרה, לא מחמת חוכמה והבנה בעבודה, רק זה מה שכתוב לו מהקב"ה, ודבר זה ראיתי אותו הרבה פעמים בתונס וגם בג'רבא. ונביא מעשה שנדע גודל האמונה, הרב הגדול ר' ינון חורי בן הרב רבי חיים חורי, רבה של תונס ז"ל, היה נחבא אל הכלים, ר"ל שלא היה ידוע בחוכמתו בתורה רק אצל אנשים, יש מי שבא לידו המחברת של העבירות שלו, שכל עבירה שהיה עושה אותה כותב אותה שם. מה מצא כתוב? התפללתי קודם שאגמור הפתיחה וסיימתי אותה לבסוף, לא הקשבתי החזרה מהתחלה, שהחזן סיים קודם ממני, וכולם ממינים אלו. ולא ידעו בקדושתו רק אחרי פטירתו, ובאו אנשים מאמינים, רבנים גדולים, וספרו על הנסים ונפלאות שראו אותם בעיניהם. הסיפור שמספרים אותו, ספר אותו רבי אליהו לענקרי חותן רבי מצליח מאזוז ז"ל, שפעם אמר לו רבי ינון רוצה לעשות כולל בגבעתיים, אמר לו לא מצאת רק גבעתיים עיר כולה חילוניים, אמר לו אני עושה היסוד הראשון של התורה, לך ותמצא לי בית, לעשות אותו כולל. הלך ופגש בן הרב של גבעתיים במקרה, אמרו לו על הענין הזה, אמר לו אף הוא חשב ושלם 150000 דולר ולבסוף סגר ועזב את הכל, וחפש רבי אליהו ולא מצא. חזר ואמר לו לא מצאתי, אמר לו שוב למחר, ג"כ לא מצא. אמרו לו נכון עמל הצדק, כשברכתי אותה לא אמרתי שם אמה, לך למחר ותמצא. הלך ופגש אותו אדם שיודע אותו, ושאל אותו על ביאתו, אמר לו חפץ לעשות כולל ולא מצאתי בית, אמר לו יש אדם שנפטר לפני כמה זמן והניח ביתו הקדש, תקח אותה ועשו לה כולל. שב לרבי ינון, אמר לו נלך לראותה קודם כל, הלכו וראה אותו, אמר לו לך והביא עשרה כוללים ללמוד, אמר לו יודע אתה שצריך לשלם להם 10000 דולר, אמר לו יודע, אמר לו מנין אתה מביא אותם, אמרו לו וכי אין לך אמונה בהשי"ת, הנה עתה יגיע זמן התשלום יביא לנו הקב"ה, הלך ואסף עשרה כוללים והיו לומדים. עוד שלוש ימים, הלך לרבי ינון ואמר לו על הכסף, אמר לו עדין לא הגיע הזמן, אמר לו עדין רק שלושה ימים, אמר לו וכי אין לך אמונה בהשי"ת! כשיגיע הזמן יבואו. הלך, ושב לו למחר, אמר לו עדין זמן, שב לביתו והנה טךפין אותו אדם שיודע אותו וחפץ שרבי ינון יברך אותו, אמרו לו אשאל אותו, טלפין לרבי ינון ואמר לו מוטב, הביאו לרבי ינון וברך אותו, והלך. וכשיצא אמר רבי ינון לרבי אליהו, שאותו האיש גר, הלך ורץ אחריו, אמר לו באמת אתה גר, אמר לו כן, אביו יהודי ואמו גויה ובא התגייר, אבל מי אמר לך? אמר לו רבי ינון, למחר טלפין אותו ואמר לו חפץ ברכה אחרת מרבי ינון, אמר לו אשאל אותו, טלפין אותו ואמר לו הפסוק אמר ואהבתם את הגר, תאמר לו יבוא, בא וברך אותו, אמר לו הנה אתמול כשברכת אותי עשיתי עסקה חדשה והרוחתי 120000 דולר והנה הביתי לך 12000 דולר מעשר, אמר לו תן אותם לרבי אליהו, אמר לו עשרה של החודש הזה, ושנים תניחם לחודש הבא, ענה אותו רבי אליהו ושמונה האחרים? אמר לו אין לך אמונה, הנה הקב"ה יביא אותם לנו. זה אחד ממעשיות שספרו אותם ברש על מטתו, אנו אפשר שאין יכולים להיות לנו אמונה של רבי ינון, אבל לכל הפחות יהיה לנו אמונה שלא נקח רק שלנו. יהי רצון שהקב"ה יתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.

 

פרשת מקץ

 

פרשת השבוע שעבר ספרה לנו שיוסף היה בבית הסוהר והיו עמו שר המשקים ושר האופים של פרעה, ויחלמו חלומות ופתר להם יוסף ששר האופים תולה אותו פרעה ושר המשקים משיב אותו לכנו, ואמר יוסף לשר המשקים לדבר עליו לפני פרעה להוציאו מבית הסוהר, ושר המשקים שכח אותו. ואז היה יוסף יוצא עמהם, שפרעה אותו לילה היה חולם החלום אלא שמחמת שיוסף בקש המלצה משר המשקים, ויוסף היה רואה שה' עמו, ובפרט אדם צדיק כיוסף שלא היה לו לסמוך עליו, רק יבטח בד', ולזה הקב"ה הוסיף לו שנתים אחרים בבית הסוהר. ואחרי שנתים חלם פרעה החלום שהיה לו לחלום אותו לפני שנתים, ויחלום והנה עומד על היאר ושבע פרות בריאות בשר עולים מן היאור ועולות אחריהם שבע פרות רקות מאד ואכלו הפרות הבריאות ולא נתמלא כריסם, וחלם הפתרון של החלום וקץ משנתו, ולא הצטער הרבה שחשב שאם אין בשר לא צריך, נאכל הלחם בשבע שנים הללו, וחזר לישון, ויחלום שבע שבולים מלאות עולים, ואחריהן עולים שבע שבולים דלות מאד, והדלות בלעו המלאות, ולא נשתנה מהם כלום. והביא החרטמים ושופטיו לפתור לו החלום, חברה אומרת לו אתה יולד שבע בנים ומתים לך, וחברה אומרת לו עתיד אתה לרכוש שבע עיירות וחוזרים ולוקחים אותם לך. אבל הוא לא נתיישבה דעתו לפירושים אלו, וכעס על החרטומים ועל השופטים וצוה להרוג אותם. ואז זכר שר המשקים את יוסף ובא לפרעה ואמר לו כשהיה בבית הסוהר היה שם נער קטן עבד עברי ופתר לנו את חלומותינו אני ושר האופים ונתקיים. ואותו לילה גם יוסף חלם חלום פרעה ופתרונו ויקראו ליוסף מן הבור ויגלח ויגלף שמלותיו ויבא לפני פרעה, וספר לו חלומו, ואמר לו שבאים שבע שנים שבע גדול בכל ארץ מצרים, ואח"ך באים שבע שנות רעב, והקב"ה הראה לפרעה מה הוא עושה, ושנה לו החלום פעמים שדבר זה מתקיים ואין הקב"ה חוזר מדבורו, ומיד הוא מתקיים, ולזה צריך לפרעה לראות איש נבון וחכם שיודע לצבור המאכל של שני השבע לשני הרעב. חז"ל שאלו מה איכפת לו יוסף כדי ליתן עצה, הם קראו לו רק לפתור להם החלום ולא כדי שיועץ להם? ותירצו שזה שייך לפירוש החלום, שפרעה חלם בליל ראש השנה שאותו יום יום דין ומשפט של האדם, שהדגן ראש השנה שלו בניסן, וא"כ היה לו לפרעה לחלום בניסן ולמה חלם בראש השנה? א"כ צריך אדם לעלות במדרגה ויהיה הוא עוסק בדבר הזה, ולזה פירש לו גם למה חלם בליל ראש השנה, והושיבו יוסף לבית הסוהר.

ויאמר פרעה לשריו אין נבון וחכם כיוסף לתת לו שיעסוק בדבר הזה, אמרו לו החוק של מצרים מונע העבד להיות שר, אמר להם החוק של מצרים דבר רק על סתם עבדים ולא על עבדים כיוסף שאין כמוהו, אמרו לו אינו יודע הרבה לשונות, אמר להם נביא אותו מחר לכאן ונראה אותו, ובלילה בא מלאך גבריאל ליוסף והשקה אותו מבאר מרים ולמדו שבעים לשונות, ופרעה היה לו כסא שבו שבעים מדרגות ומי שמדבר עם פרעה רואה אותו כמה יודע לשונות, ועל כל לשון עולה מדרגה ומדבר בלשון אחר, ופרעה יורד מדרגות לפי מה שעלה האחר וידבר עמו משם. והביאו יוסף ועלה לו יוסף עד למעלה והוסיף לדבר עמו בלשון עברית שלא יודע אותו פרעה, ואז פרעה עשה עמו עסקה, אמר לו תשבע לי שלא תגיד שאתה יודע לשון יותר ממני, ואני אשים אותך על כל השרים ותעשה בעיר כל מה שאתה חפץ, ואני גדול ממך רק לעיני האנשים, ועשו הסכם ביניהם, ושם יוסף הגדול שבשרים והוציאו אותו בעיר בעגלה נאה ויפה מאד וסובבים בו שידעו כל האנשים שיוסף נהיה הוא הגדול בכל מצרים.

ודינה בת יעקב ילדה בת משכם וקרא אותה יעקב אסנת, והשבטים היו חפצים להורגה, וכשגדלה קצת בשנים שם לה יעקב פסת זהב בצוארה כתוב בו שהיא מזרע יעקב אבינו, והוציאה מביתו ונמכרה לפוטיפר, וכשיצא יוסף בעגלה בתוך העיר כל האנשים היו זורקים לו מתנות בעגלתו, ואסנת היתה שפחה ואין לה כלום רק אותו פסת זהב וזרקה אותו לו, ובאה לו בברכיו, וכשראה אותה שלח על פוטיפר ולקחה לו לאשה, והביאה לו מנשה ואפרים. כל זה קרא בשנות השבע, ואז ויצבר יוסף בר כחול הים, והניחם בחדרים וכל חדר שם בו קצת עפר של אותו דגן כדי שלא ירקבו, ואנשי מצרים גם הם היו מחביאים הדגן אבל לא ידעו מה לעשות לו כדי שלא ירקב, וכשבאו שנות הרעב פתחו חדריהם ומצאו שכל התבואה נרקבה והלכו ליוסף ואמרו לו תן לנו דגן לאכול, אמר להם לא אתן לכם רק אם תעשו המילה, הלכו לפרעה להודיע ביוסף, אמר להם פרעה למה לא החביתם הדגן כמו שעשה הוא, אמרו לו החבינו ונרקב, אמר להם אם הוא צוה על הדגן כדי שירקב, תשמעו לדבריו יותר טוב ממה שיצוה על מלאך המות להרוג אתכם, ועשו כולם המילה, והיה יוסף מוכר להם הדגן, והשבע לא בא רק במצרים, והרעב בא בכל העולם, וכל האנשים שמעו שבמצרים מוכרים הדגן והיו באים מכל הארצות לשבור אוכל ממצרים, ויוסף חשב שעתה אביו שולח אחיו לשבר בר, ולזה שם שומרים על עשר הפתחים של מצרים, וכל מי שנכנס רושמים את שמו ושם העיר שלו.

ויעקב אמר לבניו לכו למצרים ושברו לנו משם, והלכו האחים העשרה, וצוה אותם שלא יכנסו מפתח אחד שהיה ירא עליהם מעין הרע, שהיו גבורים מאד. ובדרך חשבו שילכו לחפש אחר יוסף ויחזרו בו בקלות או בכוח, וכנסו למצרים, ויוסף כשראה ברשימה שבאו אחיו, סגר כל חדרי המכירה ולא הניח רק חדר אחד, והוא ישב שם, והם הלכו לחפש אחר יוסף, ואחרי שלשה ימים שלח יוסף לחפש אחריהם והביאום אליו, אמר להם למה לא באתם לקחת הבר, אמרו לו מחפשים אחר אחינו שנמכר למצרים, אמר להם אם תמצאו אותו מה תעשו, אמרו לו קונים אותו באיזה מחיר שיהיה, אמרו לו אם אינו חפץ למכור אותו, אמרו לו נקח אותו בכוח, אמר להם וכי אין שופט בארץ! ולמה נכנסתם מעשרה פתחים? אמרו לו שאנו שנים עשר אחים, אחד נמכר ולא מצאנו אותו, ואחד אצל אבינו, ואבינו ירא עליו מאד, וירא עלינו מעין הרע, אמר להם כל דבריכם עלילות, ואתם מרגלים ורוצים להלחם בעיר, אמרו לו לא! אמר להם אם כנים אתם ילך אחד מכם ויביא את אחיכם שאצל אביכם, והניחם שלושה ימים במשמר, ואח"ך הביאם לפניו ואמר להם לכו שובו אל אביכם והניחו אחד ערבון, והביאו אחיכם האחר בידכם, ורצה לקחת להם שמעון ולא רצה ללכת עמו, קרא לו שלוש מאות חיילים גבורים, צעק להם צעקה ברחו כולם, והיו דורסים אחד השני ומתו מהם הרבה, מחמת דריסתם ויראתם, והשיבו להם כספיהם בשקיהם ושבו השבטים.

ובדרך לוי פתח את שקו ומצא את כספו באמתחתו, ויראו השבטים, ואמרו מה העלילה שרוצה לשים עלינו, ובאו לאביהם וספרו לו מה קרה להם, ושרוצים להוליך עמהם בנימין, ויאמר להם לא, ירא עליו, ויאמר לו ראובן אנכי אערבו ואם לא אביאנו אליך אמית לי שני בני, ויעקב לא רצה שיערב בו ראובן אלא יהודה, ויאמר להם יהודה נחכה עד שיכלה לנו השבר ונראה מה נעשה, וכאשר כלה להם השבר אמר להם יעקב שובו שברו לנו מעט אוכל, אמר לו יהודה לא נוכל, רק אם ילך עמנו בנימין, אמר להם למה דברתם לו על בנימין, אמרו לו הוא שאל לנו, ומנין נדע כי יאמר לנו הורידו את אחיכם, ואם אתה ירא עליו אנכי אערבו, אביא אותו אליך הולך על רגליו, אז יעקב נתן להם מתנה ליוסף, ויאמר להם כסף משנה קחו בידכם ואת הכסף המושב באמתחותיכם תשובו אל האיש, והלכו והגיעו למצרים ועמהם בנימין, וכשראה אותם יוסף צוה את אשר על ביתו להוליכם לביתו לאכול עמו.

וכשראו עצמם שהובאו בית יוסף אמרו אלו אומרים לנו על הכסף, וקודם שיגיעו אמרו לאשר על ביתו על הכסף, אמר להם כספיכם בא אלי ואולי כסף אחר שלחם לכם הקב"ה וכנסו לבית יוסף והביא להם יוסף את שמעון. ואכלו עמו ולנו שם, ויוסף צוה למלא שקיהם ולהשיב כספיהם ויניחו גביעו באמתחת בנימין, ובבקר יצאו לשוב לעירם, הם יצאו את העיר לא הרחיקו, וישג אותם אשר על ביתו, ויאמר להם איך תגנבו הגביע של יוסף, אמרו לו חלילה לעבדיך לעשות זאת, הנה הכסף שמצאנו אותו באמתחותינו השיבונו אליך, ואם תמצא הגביע אצלינו כולנו נהיה עבדים של יוסף, ויאמר להם נכון שהחוק כן הוא שכולכם משותפים, אבל אני איני לוקח עבד רק מי שיש לו הגביע, נכון שאתם אמתיים שהחזרתם לנו הכסף, אבל שמעון ובנימין איני יודע אותם, ולזה בתחלה חפש שמעון ואח"ך בנימין, וימצא הגביע באמתחת בנימין, ושבו כל השבטים למצרים, ויאמר להם יוסף אארח אתכם ותגנבו אותי! אמרו לו אנו כולנו עבדים לך, אמר להם לא אקח רק בנימין, כאן אמר יהודה לאחיו עד עתה הייתי חושב שכל זה עוון מה שמכרנו יוסף, אבל הוא רוצה לקחת בנימין שאין לו שום שייכות במכירת יוסף ר"ל מתעולל עלינו, עתה תראו מה אעשה, ואז המלאכים שבשמים ירדו לשמוע הויכוח שקורה בין יהודה ויוסף.

בפרשת השבוע הפסוק אומר שאחרי שנתים חלם פרעה וכו', חז"ל פירשו אחרי שנתים משיצאו שר המשקים ושר האופים, שיוסף בקש המלצה משר המשקים, הקב"ה הוסיף לו שנתים בבית הסוהר, יש לשאול כמה שאלות: ידוע ששאלו המפרשים ז"ל מה יש אם יוסף ביקש המלצה וכי אסור לאדם להציל את עצמו? ועוד למה רק שנתים ולא יותר או פחות? ועוד מה ר"ל שנתים ימים היה לו לומר רק שנתים?

אולם כדי לתרץ שאלות אלו, נתחיל לתרץ שאלה אחרת, בפרשה של השבוע שעבר, הפסוק אמר ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, רש"י ז"ל פירש לא זכר בו ביום, וישכחהו לאחר מכאן מפני שתלה בו יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים, יש לשאול אפי' שהפסוק אמר רק ולא זכר נבין ששכח אותו אח"ך כמו שמצינו שהפסוק אח"ך אמר כשחלם פרעה, שר המשקים זכר את יוסף? ועוד הפירוש הזה שיוסף סמך על שר המשקים ולזה הוסיפו לו שנתים היה לו לרש"י לכתוב אותו על הפסוק ויהי מקץ?

אולם רש"י ז"ל רצה לומר לנו, שהפסוק הזה רוצה לתרץ לנו כל שאלותינו, למה יוסף הוסיפו לו שנתים, מהו החשבון של שנתים, ולזה פירש שלא זכר אותו באותו יום ושכח אותו אח"ך, ר"ל השנה שאחריו שהיה לו לזוכרו ביום הולדת פרעה כשעושים שמחה, שאותו יום יצאו מבית הסוהר, אבל כשעברו שנתים שהיה לו לזכור אותו ולא זכר אותו, כאן הבין יוסף שמה' קרא לו שלא יזכור אותו, ולזה הפסוק אמר שנתים ימים שר"ל שנתים לצורך ימים, השני ימים שהם יום הולדת פרעה. סיים רש"י ז"ל שנאמר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ולא בטח על מצרים הנקראים רהב, במדרש אמר זה יוסף, והוא תמוה! שלהפך יוסף בטח על שר המשקים? אולם רש"י רצה לומר לנו שיוסף לא בטח על שר המשקים, רק בטח בה', א"כ למה דיבר לשר המשקים? משום שחשב שהקב"ה הביאם לו כאן רק כדי שיוציאו אותו, והוא לא בטח במצרים. אלא מה טעה יוסף? שהוא לא פנה אל רהבים לא פנה ולא חשב למה קרה לו כל זה, ולמה ירד למצרים, ואם חשב וידע שמאת הקב"ה צריך לו לרדת למצרים בשביל גזירת בין הביתרים, ושנגזר כדי שישראל יאספו ניצוצי הקדושה שאבדו כשאדם הראשון אכל מעץ הדעת, וכדי שיעקב אבינו ירד בכבוד, לא היה מדבר עם שר המשקים, ולא יצטרך לעזרתו. וזהו הפסוק אמר את יוסף, היה יכול לומר ולא זכר אותו שר המשקים? משום כשהוא יוסף היה לו לחשוב לבד, למה בא למצרים, ולזה נחשב לו עון. וכשאדם עושה עון מאבד ניצוצי קדושה, ולזה הצטרך להוסיף שנתים אחרים לאסוף הניצוצים שאבדם בבית הסוהר.

רבותי! מכאן אנו לומדים שאדם שטועה צריך לו ליענש, לפי האדם ומעלתו ומקומו שלוקח אותו בעולם הבא, ולזה אנו עם ישראל שנקראים בנים לה', הטעות שנטעה אותו יש לו ערך גדול, ולזה צריכים תמיד לבדוק עצמינו ונראה מה הם הטעויות שעשינו אותם, שלא נחזור אותם פעם אחרת, שעונש העבירה ודאי מקבלים אותו, אין לנו מקום לברוח ממנו, אם יסורים בעולם הזה, ומי שאינו שם לב כלל ואינו עסוק רק בצרכי עולם הזה עונשו יהיה בעולם הבא, ששם עונשו גדול מעולם הזה. ודבר זה מרגישים אותו בכל יום, שהאדם באים עליו יסורים, וכל פעם צריכים לדעת שיסורים אלו בשביל העונשים שעשינו אותם. ולזה צריכים להזהר כדי שלא יבואו עלינו עוד יסורים, ואם מצאנו שאין לנו יסורים צריכים לחשוב יותר, למה הקב"ה לא הביא עלינו יסורים, ודאי שאנו עשינו הרבה עבירות, והקב"ה משאיר לנו העונש בעולם הבא, ולזה צריכים לבדוק עצמינו יותר, וכמו שאמר הפסוק אשרי אדם מפחד תמיד, תמיד חושב, אם יש יסורים נתקן עצמינו, ואם לאו צריכים לתקן יותר. יהי רצון שהקב"ה ירחיק מעלינו היסורים הקשים, ויתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.

 

רבי שלמה אליעזר אלפנדרי זצוק''ל וזיע''א                                                                                   הרב שלמה אליעזר אלפנדרי, ידוע בכינוי "הסבא קדישא", (ה'תק"פ, פ"ב לערך - כ"ב באייר ה'תר"צ) היה רב, פוסק ומקובל - רבה הראשי של דמשק ולאחר מכן של צפת ומגדולי התורה הבולטים בדורו.                   תולדותיו
ה"סבא קדישא" נולד באיסטנבול אז בירת האימפריה העות'מאנית, לרבי אהרן מרבני העיר ולחוה, כנצר למשפחת רבנים שעל פי המסורת מיוחסת עד לבצלאל בן אורי משבט יהודה. עוד בנעוריו התכתב עם גדולי דורו; רבי עקיבא איגר וחתנו רבי משה סופר החת"ם סופר, במשא ומתן הלכתי. מספר שנים לאחר נישואיו, החל רבי שלמה אליעזר לאסוף אל ביתו יתומים צעירים ושימש להם כאומן. בשנת ה'תרי"ב לערך, החל לשמש כר"מ בישיבת הנגיד פואה בקושטא, אך הוא סירב לקבל משכורת גבוהה יותר מהמלגה שניתנה לאברכי הישיבה. בשנת ה'תרנ"ז נבחר על ידי קהילת דמשק ובהסכמת הפחה כרב הראשי, הראב"ד והחכם באשי של דמשק והמחוז, משרה בה נשא במשך עשרים שנה, עד לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת ה'תרע"ז, עקב מחלוקת שפרצה בקהילה היהודית בצפת, נקרא הרב אליפנדרי להשכין שלום בין הפלגים הניצים. מאחר שעלה לארץ ישראל החליט שלא לצאת יותר מגבולותיה. בעקבות זאת התבקש על ידי הקהילה הצפתית ליטול את שרביט הרבנות, תפקיד בו שימש במשך שנים ספורות ובתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 עלה להתיישב בירושלים, שם ישב בביתו בעיר החדשה ברחוב הקרוי כיום על שמו, עד לפטירתו.                                                                                                                     הנהגתו
ה"סבא קדישא" נודע בחריפותו ועמקנותו, דרכו בפסיקה היא לשלב את דברי הראשונים עם הכרעותיהם של בעלי הקבלה מבית מדרשם של האר"י והרש"ש, אולם הוא לא היסס לחדש פסקים גם כנגד פסיקות הלכתיות של פוסקים שקדמו לו בשנים. תקיפותו וקנאותו לדבר ה' היו לשם דבר, ובעת מגוריו בירושלים הייתה הכניסה לביתו מיועדת רק לקבוצה קטנה של תלמידי חכמים שנבחרו על ידו בקפידה. בחג הסוכות, נהגו רבים מבני ירושלים לעלות לרגל לביתו. נוהג זה, הדריך את מנוחתו מאחר שהדבר ביטלו מלימודו. לשם כך, קבע הרב שעה מסוימת בכל יום מימי חול המועד לקבל קהל, ומשהסתיימה נעל את דלת סוכתו והמשיך בלימודו. בהזדמנות הגיע אליו הרב יוסף חיים זוננפלד, לאחר שתמה שעת קבלת הקהל, אולם קול לימודו של ה"סבא קדישא" הדהד בחוץ, ר' יוסף חיים דפק על הדלת כמה פעמים, אך הרב אליפנדרי פשוט לא שמע את הדפיקות מאחר שהיה שקוע בלימוד. למחרת הגיע הרב זוננפלד בשעה היעודה, ושאל את הרב אלפנדרי: "מדוע לא ענה כבודו לדפיקותי על דלת סוכתו?" - נענה ה"סבא קדישא" בתקיפות: "הלוא גם אני דופק ודופק לפעמים בכותל למען חולי ישראל ולא עונים לי!". בליל פסח שינה ה"סבא קדישא" ממנהגו. הוא החל מוקדם בעריכת ליל הסדר וסיים אותו בזריזות, לאחר מכן הורה לפתוח את דלתות ביתו, על מנת שכל המעוניין לשאול שאלה הלכתית, יוכל להיכנס ללא חשש, ורק בשעת ליל מאוחרת המשיך לשבת ולעסוק בסיפור יציאת מצרים עד התפילה. הוא הסביר את מנהגו זה בכך, שרבים נמנעים מלשאול שאלות הלכתיות המתעוררות במהלך הלילה, מאחר שמורי ההוראה והרבנים טרודים במצוות החג, או נמנעים מלפסוק הלכה כיון ששתו יין, "לכן, פותח אני את דלתות ביתי בלילה זה, על מנת שכל מי שרוצה לשאול דבר הלכה יוכל לעשות זאת". הרב אליפנדרי נמנה עם גדולי המתנגדים לציונות, כמו גם לתנועת המזרחי ואגודת ישראל. נותרו מספר מכתבים שלו כנגד התנועה הציונית, וחתימתו מתנוססת על כמה אגרות ומנשרים כנגד הועד הלאומי וכנגד חילולי שבת ופרצות שונות ביהדות, בארץ ישראל של אותה תקופה. מסופר כי כאשר ביקר בביתו האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא רבה של מונקאטש, התלונן הוא בפני ה"סבא קדישא", כי חתנו הרב ברוך רבינוביץ מעשן המון ומתקרב בדעותיו לחוגי ה'מזרחי', נענה הרב אליפנדרי בחיוך: "העישון טוב לעיון, וה'מזרחי' בר-מינהון". יחד עם זאת עמד בקשרי ידידות עם הרב צבי פסח פרנק, אף שהרב פרנק היה ממייסדי הרבנות הראשית וחבר במועצת הרבנות הראשית. עמד בקשרים עם כל גדולי דורו, שקבלו את דעתו ללא עוררין. על פי עצתו, זנח רבי ישראל מאיר הכהן בעל ה"חפץ חיים", את תוכניתו לעלות לארץ ישראל. בהזדמנות כאשר שהה ה"סבא קדישא" בבית החולים שערי צדק, נכנס הרב חיים זוננפלד כדי לבקרו. בתום הביקור התיישב הרב זוננפלד על הרצפה על מנת שהרב אלפנדרי יוכל להניח את ידיו על ראשו ולברכו. למרות שזכה לזקנה מופלגת, כושרו הגופני היה כשל אדם צעיר והוא צעד על רגליו ללא סיוע, עד זמן קצר לפני פטירתו. כמו כן מעולם לא נזקק למשקפי קריאה, למרות שלמד מספרים ישנים המודפסים בכתב קטן וכתב פסקי הלכות וחידושים עד יומו האחרון.                                           אחרית ימיו
את ליל הסדר האחרון של חייו, ניהל ה"סבא קדישא" עד לתפילת "ותיקין", ואף קיבל קהל לשאלות הלכתיות כמנהגו כל השנים. ימים ספורים לאחר חג הפסח, החלו מקורביו להבחין בחולשתו, אולם הוא המשיך בסדר יומו הקבוע שכלל תיקון חצות, תפילת "ותיקין", לימוד יומי, מסירת שיעורים לתלמידיו בהלכה ובתורת הנסתר, וכתיבת תשובות להלכה לשואלים מרחבי העולם. בליל כ"ב באייר ה'תר"ץ, לאחר אמירת "תיקון חצות", כתב את תשובתו ההלכתית האחרונה ואחת מהארוכות שבין תשובותיו. בבקרו של יום, לאחר עלות השחר הניח הרב אליפנדרי תפילין וקרא קריאת שמע ומיד בסיומה, עוד בטרם הספיק להתחיל בתפילת שחרית, נפטר על כסאו כשהוא מעוטר בטליתו ותפיליו, והוא בן כמאה ושמונה. חלק מפסיקותיו ההלכתיות בארבעת חלקי השולחן ערוך, נדפסו לאחר פטירתו בשו"ת מהרש"א אליפנדרי, המכונה גם שו"ת "הסבא קדישא". כתביו האחרים בקבלה ובסוגיות הש"ס, נותרו בכתב יד.                                      בדיחות                                                                                                                                       טפש אחד נכנס לחנות והבחין במכשיר נוצץ. "מה זה?", הוא שואל את המוכר. "זה תרמוס", הסביר המוכר, "זה מכשיר ששומר על דברים קרים שיישארו קרים ועל דברים חמים שיישארו חמים".
הטפש התלהב רכש את המכשיר והביא אותו לעבודה. "מה זה?", שאל החבר שלו, גם כן טפש. "זה תרמוס", ענה, "הוא שומר על דברים קרים שיישארו קרים ועל דברים חמים שיישארו חמים"
"ומה יש לך בתוכו?", התלהב החבר.  "שתי כוסות קפה וגלידה...".                                                    בדיחה                                                                                                                                          מהנדס נפטר והגיע לשער גן העדן. המלאך שבשער בדק את התיק שלו, ואמר: "אהה... אתה מהנדס, אתה במקום הלא נכון...". המהנדס נשלח לגיהנום, ודי מהר הוא לא אהב את התנאים שם. לאחר כמה ימים הוא התחיל לתכנן שיפורים, כמו מיזוג אוויר, ביוב זורם ומדרגות נעות.
יום אחד מלאך גן עדן קרא לשטן ושאל אותו על התנאים בגיהנום. "התנאים למטה ממש מעולים", ענה לו השטן, "יש לנו מיזוג אוויר, ביוב זורם ומדרגות נעות, ואין לי מושג מה עוד הולך המהנדס לבנות".
"מה? יש לכם שם מהנדס?", מלאך הגן עדן השיב, "זו טעות! לא היו צריכים לשלוח אותו למטה. שלח אותו למעלה לגן העדן". "בחיים לא!", אמר השטן, "אני אוהב את הרעיון שיש לי מהנדס ואני אשמור אותו". "שלח אותו בחזרה מיד או שאני אתבע אותך לדין", צעק עליו מלאך הגן עדן.
השטן צחק בקול ואמר לו: "כן, בטח, ואיפה בדיוק תמצא עורך דין?".                                                   בדיחה                                                                                                                                         גבר שואל את חברו: "איך זה שהנשים זוכרות את יום הנישואין והגברים לא?".  עונה לו השני בשאלה: "אתה זוכר את הדג הכי גדול שתפסת אי פעם?".  "בטח", משיב הראשון, "לא שוכחים דבר כזה!".  "אתה רואה", אומר החבר, "אבל הדג כבר לא זוכר". לקוטים מספר ברית כהונה לאדמו''ר ועט''ר רבי משה כלפון הכהן זצוק''ל וזיע''א                     רפ''ה] מנהגינו פה בליל שבת לומר תחלה מזמור לדוד הבו וגו' ואח''כ לכה דודי מעומד ואח''כ במה מדליקין מעומד או מיושב ואח''כ קדיש דרבנן ואח''כ מזמור שיר ליום השבת מעומד רפ''ו] שבת ויום טוב נוהגים פה הדיינים לעשות עירובי תבשילין בעיו''ט בעדם ובעד הקהל הי''ו ואם יש מי ששכח ולא עשה עירובי תבשילין ובא לשאול את פיהם אומרים לו להזהר מן הוא והלאה ולעת עתה יסמוך על עירוב הדיינים                       ספר המדות לרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א תשל''ו] על ידי תוכחה לשם שמים זוכה להתנשאות                            תשל''ז] על ידי בנין שבונה בארץ ישראל זוכה להתנשאות                   תשל''ח] על ידי כבוד התורה זוכה להתנשאות                             תשל''ט] לאו בכל עת יכול אדם להנהיג נשיאותו. כי לפעמים בא עת. שאין לעת הזאת חיות כי אם מנשיא אחר תש''מ] מי שנשא אותו הקדוש ברוך הוא. תנהג בו כבוד ותלך אצלו

 

פרשת השבוע - פרשת וישב מרן הרב עובדיה יוסף שליט''א                                                      אמרו רבותינו במסכת שבת (י:) לעולם אל ישנה (לא יפלה) אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים כסף מילת (כתונת הפסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. ובאמת הרבה יש להתקשות בדברי רבותינו בזה, שהרי הדבר ברור שיעקב אבינו היה צריך לקרב את יוסף ולכבדו יותר משאר בניו, שהרי יוסף היה בנו החכם, והיה יושב בישיבה יחד עם יעקב, והיה לומד את תורתו, ולא היה כשאר בני יעקב שהלכו לרעות את הצאן. וגם בלא זה, הרי אין ספק שהיה לו ליעקב אבינו טעם הנסתר מאתנו במה שהיה אוהב את יוסף יותר משאר בניו, ואם כן מה זה ועל מה זה שראו רבותינו לומר כך על מעשהו של יעקב אבינו, כאילו היה פגם במעשיו כלפי יוסף ביחס לאחיו. אלא שרבותינו ירדו בחכמתם לסוף דעתו של יעקב אבינו, וברור היה להם כי היה במעשה יעקב גם נטיה פשוטה של אהבה מיוחדת כלפי יוסף, שהיה מחבבו יותר מאחיו, ובזה קנאו האחים, עד שנתגלגל הדבר שירדו אבותינו למצרים. (אם כי הדבר ברור, שאין זה אלא לפי מדרגתו של יעקב אבינו, בבחינה דקה מן הדקה). יוצא אם כן, שבאמצעות משקל שני סלעים כסף מילת ביטא יעקב אבינו את אהבתו הפשוטה האמיתית כלפי יוסף, באמצעות דבר גשמי וחיצוני "כתונת פסים". ובזה הפסיד כביכול יעקב אבינו את המטרה העיקרית שלה נועדה אהבתו ליוסף, והיא האהבה לתורתם של אברהם ויצחק, אותה למד יוסף מפי אביו כדברי רש"י ז"ל. ועל ידי זה הגיעו אחי יוסף לשנאה תהומית כלפי יוסף, עד שנמנע מהם לראות את מעלותיו של יוסף הצדיק, והגיעו עד כדי רצון להורגו. זאת ועוד, כי באמת היו האחים יכולים ללמוד מאהבת אביהם ליוסף דוקא דבר חיובי, כי מצוה גדולה היא לאהוב ביותר את לומדי התורה, ולכבדם מאד. אלא שמצדו של יוסף היה כביכול דבר שאינו הגון, מצד מה שהביא את דיבת האחים רעה אל אביהם, ומכך הסיקו האחים כי אין אהבת אביהם ליוסף מצד מה שהוא לומד תורה, אלא מצד מה שהוא מתכבד בעני אביו על ידי קלונם, ועל ידי זה באו לשנאה גדולה כלפיו. ומכללם של דברים אלו אנו למדים, כי אדם יכול לעשות מעשה נעלה ומשובח, וכוונתו כולה לטובה, אלא שבדבר קטון הוא מאבד את כל המעשה. וכמו שאמרו רבותינו, זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה, נעשית לו סם המוות. מובא משל במדרש, מעשה באדם אחד, שמצא עשב שהיתה סגולתו להחיות מתים, ובעודו הולך בדרך ותוהה אם באמת יש בעשב שבידו כח להחיות מתים, ראה גויית אריה מוטלת בצד הדרך. מיד נתן מעט מן הסם שבידו בפי האריה, ואכן קם האריה וניצב חי לפניו, אלא שהאריה היה מורעב עד מוות, ומיד טרף את אותו האדם שהחיה אותו.  נמצינו למדים, כי מהאריה המת, כלומר מדבר שאין בו מעלה כל כך, אין מה לחשוש, רק יש לחשוש הרבה ממי שיש בו מעלה, שיכול להחיות מתים, ודוקא בכוחו הגדול הוא עשוי להביא על עצמו קללה גדולה, על ידי שגיאה קטנה שעל פי גדולתו, היא שגיאה גדולה שתוצאתה הרסנית. וכן הדבר לכל אורך ימי חיו של האדם, שככל שהוא עולה ומתעלה יותר בעבודת ה', כך כוחו גדול יותר, לטוב ולמוטב, וכמו שהיה רגיל לומר ראש ישיבת פורת יוסף הגאון מהר"ר יהודה צדקה, כי אברכים היושבים ולומדים כל ימיהם תורה, אין ספק כי מעלתם גדולה עד מאד, אך אם יבא איזה אורח לבקר בישיבה, ויראה איזה דבר שלילי, איזה לכלוך על רצפת בית המדרש, או התבטאות לא יפה מצד אחד הלומדים, הלא הדבר מהווה חילול ה' גדול עד מאד. ישמע החכם ויוסיף לקח.             "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר" (לט,כ). הרב מנחם אזולאי שליט''א
כמה יסורים עובר יוסף. כמה יסורים עובר כל אדם במהלך החיים, כל אחד יש לו את המסלול שלו, עם הרבה תיקונים, עם הרבה יסורים, עם הרבה דברים קשים. אבל דבר אחד חייבים לזכור: גם כשאתה בתוך החורבן הפרטי שלך, גם אז ה' משגיח עליך. ה' אף פעם לא עוזב אותך. עצם הידיעה הזאת שה' תמיד אתך צריכה לתת לך כוח. תזכור שזו הדרך של ה' להעלות אותך עוד מדרגה. לקרב אותך אליו. היסורים מזככים אותנו, מטהרים אותנו, ממרקים את הגוף, מאירים את הנשמה, מקרבים אותנו אל ה'. כל אדם עובר באיזה שהוא שלב בחייו תקופה קשה וכואבת, אבל דווקא שם הוא מוצא את ה'. דווקא בתוך היסורים הוא מגלה את יד ה', את השגחתו, את הרצון של הקב"ה להמעיט ביסורים, לעודד, לשמח היכן שאפשר, לתמוך. הוא מבין לבסוף שאין כאן עונשים, שמשמים לא דוחים את האדם, לא מרחיקים אותו, להיפך. היסורים נועדו לקרב את האדם, 'את אשר יאהב ה' יוכיח'. יבוא יום ונראה כי בעומק הדין היה מונח עומק של רחמים וחסדים. סיפר המגיד הירושלמי רבי שבתאי יודלביץ מעשה מופלא באדם שהיה למוד ביסורים ומכאובים שונים, מחלות פקדוהו ואת אנשי ביתו, פרנסתו לא היתה מצויה ברווח, ועוד קשיים שונים ליוו אותו בימי חייו. יום אחד החליט שהוא נוסע אל הצדיק המקובל רבי שלום שרעבי כדי לשאלו כיצד עליו לפרש את הנהגת ה' עמו, ומה עליו לעשות כדי שיוקל לו. כאשר בא לבית הרב נתבקש ע"י הרבנית להמתין עד שהרב יתפנה אליו. התיישב האיש באחת הכורסאות שניצבו בחדר, וכיון שהיה עייף מטורח הדרך, שקע בשינה עמוקה. בחלומו הוא רואה את עצמו מגיע לשמים ורואה לפניו דרך שוממה אף נפש אחת לא נראתה באופק, דממה מוחלטת שררה במקום. אט אט החל צועד במעלה הדרך. לפתע שמע מאחריו קול רעש גדול, הקול הולך ומתקרב אליו. לפתע עוקפת אותו מרכבה גדולה מלאה מלאכים צחורים כשלג, ובעקבותיה מרכבות רבות ובכולן מלאכים לבנים. כאשר תמה שיירת המלאכים הלבנים, החלה לעבור על פניו שיירה ענקית של מרכבות נושאות מלאכים שחורים מטילי אימה. הדבר עורר את סקרנותו, הוא החיש את צעדיו, עד אשר הגיע לעבר מרכז הככר שם עמדו מאזנים ענקיות והמלאכים החלו לעלות עליהם. האיש לא הבין מה מתרחש לנגד עיניו, עד שהוסבר לו שכאן הוא בית דין של מעלה וכעת דנים דינו של אדם. פנה לעבר המרכבות, ואכן ראה שעל כל אחת מהן ישנו שלט שעליו כתוב שם של מצוה או של עבירה. על המרכבות שבהן היו המלאכים הלבנים היה כתוב: ת"ת, תפילה, כיבוד אב ואם, גמ"ח, שמירת שבת ועוד. ועל המרכבות של המלאכים השחורים, היו השלטים שנשאו שמות עבירות כגון: ביטול תורה, לשה"ר, חילול שבת, גזל, קנאה ועוד. האיש התעניין לדעת מי הוא האדם הנדון במשפט זה. כאשר משיבים לו, שהוא עצמו נידון במשפט הוא נדהם ונחרד לראות כי כל המלאכים כבר ניצבים על המאזנים, וההכרעה נוטה לצד המלאכים השחורים. ידוע ידע, כי אם זו תהיה התוצאה הסופית, יהיה דינו כדין הרשעים, ועל כן החל רועד כולו מפחד. והנה הכרוז מכריז ושואל, האם נשארו עוד מלאכים? התשובה היא: "לא!" ושוב שואל הכרוז, אולי סבל היהודי יסורים בימי חייו, ואם כן אפשר לצרפם לצד הזכויות? מיד מופיעה מרכבה ענקית של מלאכים שנבראו מכח היסורים שסבל, וכנגד כל מלאך של יסורים הורידו מהמאזנים כמה מלאכים שחורים. שכן יסורים ממרקים ומצרפים את האדם מעוונותיו. כעת רווח לו מעט, כאשר ראה שמשקלם של השחורים הולך ויורד וכפות המאזנים כמעט השתוו זו לזו. כאשר תמו גם מלאכי היסורים ראה שהכף עדיין נוטה במשהו לצד העבירות, ומזה הבין האיש שמצבו בכי רע. הנה עוד מעט קט יוכרז על פסק דין, והכף נוטה לרעתו. בצר לו נפלטה לפתע מפיו זעקה גדולה ומרה: "הבו לי עוד קצת יסורים!!"... מקול הצעקה התעורר האיש מחלומו, ובני ביתו של הרב, אשר נבהלו מהזעקה חשו לעברו ושאלוהו מה קרה. רק עכשיו הבין שהכל היה חלום, קם מהכורסא ופנה לעבר הדלת. לרבנית שקראה אחריו: "הרי רצית לדבר עם הרב", השיב: "כבר אין צורך, קיבלתי את התשובה המתאימה מהשמים...".

מדוע כבה הנר?                                                                                                                              היה זה ליל חורפי סוער, כאשר הצדיק רבי ברוך ממז'יבוז' הדליק את הנר הראשון בחנוכיה. חסידיו התגודדו סביבו והביטו בהתפעלות בשלהבת הקטנה, והאזינו בהתלהבות לברכות שבירך רבי ברוך. אולם, אך סיים הרבי את אמירת "הנרות הללו", החלה השלהבת הקטנה לרקד בעצבנות גדלה מרגע לרגע ולפתע נעלמה, כאילו נלקחה על ידי כוח עליון. תלמידיו וחסידיו של רבי ברוך הוכו בתדהמה. הם הביטו על רבם וציפו לראות כיצד יגיב הרבי לנוכח תופעה מוזרה זו. אך הרבי עמד ללא ניע, שקוע בהרהורים, כאילו חיפש אף הוא את הסיבה לתופעה. כשהשמש ביקש לשוב ולהדליק את הנר רמז לו רבי ברוך שלא לעשות כן. לאחר כמה דקות של המתנה מתוחה אורו פניו של רבי ברוך. הוא החל לזמזם את הפזמון "מעוז צור" וחסידיו הצטרפו אליו ופצחו בשירה אדירה. "הבה נשב ליד השלחן ונחוג את חג החנוכה כמו שצריך" – אמר רבי ברוך לחסידיו – "נר החנוכה ישוב אלינו, אחרי שיסיים שליחות חשובה, שהוטלה עליו על ידי בורא העולם". אמונתם של חסידיו היתה איתנה והם לא הרהרו לרגע אחר דבריו הקדושים. הם הסבו אל השולחן הארוך כדי להשתתף במסיבת חנוכה בחברת רבם, תוך צפייה מתוחה שיוודע להם מה היתה הסיבה להיעלמו של נר החנוכה. רבי ברוך ביקשם להתאזר בסבלנות באשר עוד באותו לילה יוודע להם הסוד וישמעו את הסיפור המלא. כך שרו החסידים שירי חנוכה עליזים, האזינו לחידושי התורה העמוקים שהשמיע רבם וחגגו את ליל חנוכה הראשון בשמחה והתלהבות, כפי שהיו נחוגים כל המועדים בחצרו של רבי ברוך. היה זה שעת חצות כאשר אחד החסידים שישב בקירבת החלון, קרא לפתע: "רבי, רבי, ראה! נר החנוכה חזר"! כל הנוכחים הרבים קמו על רגליהם והביטו בפליאה באור הקטנטן שריצד שוב במקומו, ממנו נעלם לפני כן. הנר האיר שוב באור יקרות, כאילו נשא את בשורת חג החנוכה מסוף העולם ועד סופו. רבי ברוך אמר לחסידים הנרגשים לחכות עוד כמה דקות ומיד יוודע להם מה בדיוק קרה לנר החנוכה, מדוע הוא נעלם וכיצד לפתע שב. תום רגעים ספורים נשמע רעש גובר והולך של עגלה רתומה לסוס עד שהעגלה נעצרה ליד ביתו של רבי ברוך. עד מהרה נפתחה הדלת ואחד החסידים הקרובים והמסורים ביותר של רבי ברוך, שהתגורר בעיירה קטנה למרגלות ההרים, נכנס אל בית-המדרש. בגדיו של האיש היו פרועים ועל פניו היתה הבעת אימים, כאילו עבר חוויה קשה ביותר. בניגוד בולט למראהו החיצוני הקודר, זהרו עיניו של האיש והוא כולו אמר אושר ושלווה רוחנית כאשר התכופף, כדי לנשק את ידו המושטת של רבי ברוך. הרבי לחץ את ידי האורח בברכת "שלום עליכם" וביקש ממנו להתפלל ערבית ולהצטרף אל השלחן לאחר שידליק נר ראשון של חנוכה. כך אכן עשה החסיד, ולבסוף התיישב ליד השלחן ופתח בסיפורו, כשכל החסידים מטים אוזן: לפני ימים אחדים פתחתי במסע כדי להגיע לכאן ולבלות את חג החנוכה במחיצתו של רבינו" פתח החסיד ואמר. "לפי החשבון הייתי צריך להגיע לכאן יום אחד לפני נר ראשון של חנוכה. הייתי מאושר לעצם המחשבה שעוד מעט אהיה כאן וציפייה זו מילאה את לבי חום והתרגשות, עד שלא הרגשתי את הקור העז, את הגשם המזרזף ואת הרוח הסוערת. כנראה שהייתי צריך להתאכסן בפונדק דרכים, לפחות ללינת לילה, ולחכות שמזג האויר ישתפר קמעה. אולם הייתי חסר-סבלנות וכבר רציתי להיות פה בכל מחיר. חשבתי שאם אמשיך לנסוע ללא הרף, גם בשעות הלילה, אוכל להגיע לכאן יום אחד לפני הזמן המשוער מראש. החלטתי ליטול סיכון ולהמשיך במסע גם בלילה, כדי להקדים ולהגיע לכאן". זו הייתה טעות גדולה" שיסע רבי ברוך את דברי החסיד. "אסור להסתכן בצורה כזו". אכן, רבי, עד מהרה נאלצתי להודות בעצמי בטעות החמורה שטעיתי. כאשר עברתי קטע ביער, שהיה חשוך ועבות במיוחד, שמעתי לפתע איוושה מוזרה ולפני שידעתי מה מתרחש, תפסו אותי ידיים שריריות, הפילו אותי מהעגלה וערכו חיפוש מדוקדק בחפציי. מיד התברר לי כי נפלתי קרבן לכנופיה של שודדי-דרכים, שחשבו שאני סוחר עשיר במסע עסקים דחוף, הנושא בכיסו סכום כסף ענק... כשלא מצאו אצלי את האוצרות שקיוו למצוא, דחפו והיכו אותי ולבסוף החליטו לקחת אותי אל ראש הכנופיה שלהם, שיצליח – כך הם קיוו – להוציא ממנו את "סודותי" והעיקר, את רכושי המוחבא. שני שודדים מזויינים התיישבו לידי בעגלה ואילו שלישי נטל לידיו את המושכות. הם נסעו זמן רב ובסופו של דבר נעצרה העגלה במקום כלשהו, שהיה מוסתר בסבך העצים וכפי הנראה שימש מקום מיסתור עבור הכנופיה. הורידו אותי מהעגלה והביאו אותי בפני ראש הבריונים, פרא-אדם אכזרי, שחקר אותי על אודות העסק הדחוף, שבגללו העזתי לעבור את היער העבות, לבדי באישון לילה. בעיקר עניין אותו, כמובן, לדעת, היכן אני מחזיק את כספי... שוב ושוב ניסיתי לשכנע אותו כי אני אומר את האמת ורק את האמת, אולם הכל היה לשוא. ה' היה בעזרי וכך הצלחתי להחזיק מעמד בעינויים הקשים שהיו מנת חלקי בשעות הבאות. גבי היה זב דם מהמכות שספגתי, כאשר השודדים כלאו אותי בתוך מרתף לאחר שלא סיפקתי את סקרנותם ולא יכולתי לתת להם תשובה אחרת מזו שנחתי כבר קודם לכן. איכשהו הרגשתי כי זהו העונש המגיע לי על הצעד הפזיז שעשיתי. שהיתי באותו מרתף במשך כל הלילה וכן ביום לאחר-מכן. השמש כבר עמדה לשקוע, כאשר ראש הבריונים נכנס והעיר אותו בגסות. שוב הוא ניסה לחקור אותי ושוב הסברתי לו את אשר אמרתי אינספור פעמים קודם לכן. ניסיתי לתאר באוזניו את התענוג הרוחני הגדול שנופל בחלקו של מי שעושה את החג במחיצת רבו וכן את קשר האמונה והאימון ההדדי, הקושר אותנו, חסידים, כחבורה אחת. כאשר סיימתי לדבר, ראיתי כי ראש השודדים שקוע בהרהורים. לאחר דקות מספר הוא קם לפתע, הביט היישר לתוך עיני ואמר: "אנחנו נבדוק ונראה אם הסיפור שלך אכן נכון ואם אמנם יש לך אמונה בלתי מעורערת בה' וברבי שלך. הרי אתה יודע שהיער הזה שורץ סכנות מכל הסוגים. אפילו האנשים שלי פוחדים לעבור בו לבד ועושים את דרכם בו בקבוצות. יש כאן זאבים רעבים ושאר חיות טרף למיניהם. אנחנו נשחרר אותך, נחזיר לך כל מה שלקחנו ממך ותלך לדרכך לחיים ולשלום. יש לך סיכויים שווים להיטרף על ידי חיות או ליפול לאחד הבורות ולמצוא את מותך שם. כמעט שאין לך סיכוי לצאת מכאן בחיים. האם אתה מוכן לנסות את מזלך"? נחרדתי למחשבה לעבור ביער לבדי, בהיותי מודע לכל הסכנות שראש השודדים תיאר באוזני בצורה כה מושלמת. אולם, חשבתי לעצמי כי ה' חנון ורחום ובוודאי ישמור את דרכי. היישרתי מבט אל עיניו של רב השודדים ואמרתי לו כי בעזרת השם אני אעשה כפי מה שהוא אומר ומקווה לצאת מזה בשלום. שוב ננעצו בי העיניים, כאילו ניסו לחדור למעמקי נפשי ולאחר מכן אמר לי השודד: "אם תגיע בשלום לפרברי עירו של רבך, זרוק את הממחטה שלך לתוך התעלה שמאחורי תמרור הדרך העומד שם. אנשי יהיו שם כדי למצוא ולהביא אלי את הממחטה. אם אכן יביאו אותה, זה יהיה לי האות שהצלחת לצאת מן היער בשלום. במקרה כזה אפרק את הכנופיה שלי ואחזור בתשובה". שמחה גדולה מצד אחד, על האפשרות לקדש שם שמים שנפלה בחלקי, ופחד גדול ממה שמצפה לי בשעות הקרובות – היו הרגשות שאפפו אותי כאשר עליתי על העגלה שהוחזרה לי ועזבתי את מקום מחבואם של השודדים. הלילה היה חשוך ומכל הצדדים נשמעה יללת הזאבים שהריחו כנראה, כי טרף קל מחכה להם. הסוס שמשך בעגלתי עמד מלכת, הואיל ולא יכל לראות אף שביל ביער העבות. אולם לפתע פתאום נראתה לפני העגלה שלהבת קטנה, דקיקה, וככל שהיא התקדמה, הלך הסוס בעקבותיה וכך עברנו בהשקט וביטחה את קטעי היער הבלחי חדירים ביותר, כשהשלהבת צועדת לפנינו, כאילו היתה נר חנוכה שנשלח במיוחד על ידי ה' כדי להדריך אותי בשלום עד בואי אל הבית הזה. חיות רעות התגודדו סביבינו, מוכנות כל רגע להסתער על הסוס ועלי, אולם ברגע שהבחינו בשלהבת, נסוגו ונעלמו כלעומת שבאו. כאילו נפתח שביל במעבה היער ואני עברתי בו, כמו בני ישראל בשעתם שעברו בתוך הים ביבשה, עברתי כשאני אומר פרקי תהילים ומודה לה' על חסדיו שלא תמו. כך המשכתי בדרכי עד שהגעתי אל התמרור שהזכיר ראש השודדים ואשר סימן לי כי הגעתי אל העיר שלך, רבי. שמתי את הממחטה שלי במקום שצויין על ידי השודד ובכך אותתי לו כי קיימתי את חלקי בהסכם והגעתי בשלום למחוז חפצי. מי ייתן ויחזרו השודדים למוטב, יכפרו על עוונותיהם ויתמו חטאים מן הארץ" האיש סיים את סיפורו וכל העיניים הופנו שוב אל השלהבת הקטנה של נר החנוכה שעמדה לדעוך, לאחר שסיימה את תפקידה.

 

 

פרשת וישב

 

בפרשת השבוע יש כמה שאלות: אנו רואים שיוסף הצדיק מכרו אותו אחיו, ר"ל יוסף הצדיק נענש משום שעשה איזה טעות, מהו הטעות שעשה אותו יוסף שבשבילו נענש ונמכר, ואם על מה שהודיע בהם לאביו מצא אחיו טועים ישתוק! לא דיבר עליהם לשון הרע, רק הודיע בהם לאביהם להוכיח אותם? ועוד בין יוסף ואחיו ודאי יש אחד מהם טועה, איך יעקב אבינו ישתוק, היה לו לדבר עם הטועה? ועוד יוסף יודע שאחיו אינם אוהבים אותו, למה סיפר להם החלומות, וכי יש לו תענוג כשישנאו אותו אחיו יותר, וכשהם גבורים הרבה ממנו?

אולם ידוע המעשה של רבי אליעזר הגדול שהוא רבי אליעזר בן הורקנוס עם החכמים בענין תנורו של עכנאי שהיה מחלוקת בינו לבין חביריו טמא או טהור, והוא עמד בדבריו ואמר להם אם האמת אצלי העץ שלפנינו יעקר ממקומו, ונעקר, אמרו לו אין מביאים ראיה מן העצים, אמר להם עין המים תיבש, וכן היה, אמרו לו אין מביאים ראיה מעין המים, אמר להם כותלי בית המקדש יפולו ונטו ליפול, וגער בהם רבי יהושע, ולא הוסיפו לנטות עוד, ואמר יצא בת קול מן השמים שהאמת אמלי, ויצא, וחביריו אמרו לו לא בשמים היא, והתורה אמרה אחרי רבים להטות, ומחמת שהחזיק הרבה בדבריו, עשו לו נדוי אפי' שהיה חכם גדול ונצרכים ללמודו, ולא רק זה אלא כל דבר שהיה משמו לא הראו הדין כמותו עד שנפטר.

ואף השבטים ויוסף הצדיק הבעיה שהודיע בהם לאביהם היא מחלוקת ביניהם, יש להם דין בני נח או דין בני ישראל, וכאן יוסף הצדיק הביא להם החלום הראשון, וממה שבחלום הראשון משתחוים לו האמת אצלו, לא רצו לענות לו. בא החלום השני ואמר להם אף משמים נראה שהאמת אצלי, והנה הכוכבים והשמש והירח עוזרים לי, אמרו לו לא בשמים היא, הלך ואמר לאביו, ואביו גער בו, למה? משום שאחרי רבים להטות. ולזה יוסף הצדיק נתחייב למכור אותו שעמד הרבה בדבריו. ולזה יעקב לא הוכיח אף אחד מהם שזה מחלוקת בדין וכל אחד ודעתו. ואפי' במעשה רבי אליעזר נראה שרבי עקיבא אחד מעשרה הרוגי מלכות שנגזרה עליהם הגזירה בעוון השבטים, הוא שאמר לרבי אליעזר שהוא רבו שחביריו עשו לו נדוי.

רבותי! הדברים שכתבום לנו רבותינו הקדמונים לא סתם ככה, אלא אחרי שנאספו כל הרבנים והסכימו. ולזה אנו צריכים לשמוע לדבריהם, ולא יבוא אדם ויאמר איך יאמרו דבר זה, שאפי' רבותינו הגדולים אינם יכולים לחלוק על אותם הרבנים שבאו לפניהם. ונביא כאן שלשה מעשיות שמהם נדע גודל העוון למי שחולק או מתלוצץ על החכמים, בעירנו ג'רבא היה אדם אחד ירא שמים והיה בכל ליל שבת מעורר האנשים לבוא ללמו הזוהר, ועושה להם קפה, בתחילה היה עני ואח"ך נהיה לעשיר, ולא בטל מנהגו, פעם היה מחלוקת בדין בין הרבנים, שמע בה, אמר אני דעתי כרב פלוני, והוא היה עם הארץ לא יודע ללמוד היטב, חלה מחלה מסוכנת וכל אנשים חשבו שאינו יכול לקום ממנה עוד, אולם בליל שבת בחצות הלילה גופו נהיה בו הרבה זיעה והתעורר וביקש המים לשתות, והחזיק עצמו ואמר להם שראה שהוא נפטר ומוליכים אותו לבית דין, בדרך עמדה עגלה מהודרת ויפה מאד שמעולם לא ראה כיופיה בעולם, וירד ממנה אדם אחד ופניו מאורים כשמש ואמר לו קום, מחלו לך הפעם הזאת שתמיד אתה לומד בסדור של אבי, ופעם אחרת לא תתן דעתך במחלוקת הרבנים.

ומעשה אחר קרה בזמנינו, איש ואשה חלונים יושבים בבית קפה נגד ישיבת רבי עובדיה יוסף הי"ו, ראו המכונית של הרב נעצרה, וכל האנשים סביבה וכל אחד מקוה לנשוק הרב מרחוק, האשה אמרה לבעלה, ראה הדתיים כמה הם משוגעים, הנה אני אעשה להם צחוק, חכה כאן ותסתכל מרחוק, ותצחוק. נכנסה במרוצה בתוך הקהל וצועקת רבי הציליני! רבי הציליני! האנשים חשבו אשה יש לה בעיה דחופה, פנו לה הדרך, קרבה לפני הרב ואמרה לו אישה מת לפני כמה זמן והבית דין אינה נותנת לה רשות להתחתן פעם אחרת, והיא יש לה בנים וצריכה לאיד לעזור לה בחינוכם ופרנסתם. הרב פנה אליה ואמר לה "מהיום את יש לך רשות להתחתן במה שאת חפצה" ופניה היו צוחקות שהצליחה לעשות מה שחפצה, אולם איפה שהיה בעלה מצאה קבוצת אנשים, הלכה במרוצה לראות, והנה מצאה אישה עשה תאונת דרכים, ומת מיד.

ומעשה אחר, חברת שלום עכשיו רצו להראות לאנשים שהבית דין אינו צודק ותמיד הוא טועה, שכרו איש ואשה. נסעו לעיר אחרת, וחזרה האשה והביאה עדים בדין באופן שחשבו על כל דבר, שאישה מת מחוץ לעיר, והביאה אפי' תעודת פטירה ואיפה נקבר, שלפי הדין הכל בסדר, הבית דין חקר, וכמצא הכל בסדר נתן לה הניר שלה שיכולה להתחתן. כשלקחו הניר שלחו לאישה לחזור, להראות לכל האנשים שהבית דין נתנה לאשה רשות להתחתן ובעלה עודנו חי, ועם המקשורת חילונית עבודתם היתה מסודרת מאה אחוז, אלא ששכחו שיש הקב"ה בעולם. כשהגיע האיש לשדה תעופה נפל ומת מיד.

מכאן אנו לומדים שאינו קל לצחוק על הרבנים, ובפרט בדברים של בית דין, ולזה אין צריכים לומר דבר זה מה יש בו או למה אסור. נכון שיש לנו רשות להתווכח עם הרב בדרך כבוד, וזה רק כדי להבין ולא כדי להראות שהרבנים הקודמים טועים. ויש דבר שרציתי לכתוב עליו השבוע הזה שרבי חיים מאצ'אר ז"ל הדרש האחרון שדרש אותו הוא באזכרת רבי חויתא ז"ל, דרש על הרבית, אנו בג'רבא אף אחד אינו מסכים לקחת הרבית, אבל דיני רבית יש בהם הרבה פרטים שאנו אין יודעים אותם, ולזה מי שהוא משתתף עם אחד או פותחים חנות או מוכרים בהקפה בדרך חדש, צריכים לשאולם הרב, שאם אדם יעיין בסדורים ימצא כמה דברים שנראים לנו מותרים והם אסורים לגמרי, וכמה דברים שנראים לנו אסורים והם מותרים לגמרי. יהי רצון שהקב"ה יעזרנו לקיים מצוותיו ונרחיק מן העבירות ויתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה. 

 

פרשת וישב

 

פרשת השבוע מספרת שיעקב אבינו סיים חשבונו עם לבן ועשו, הלך לשבת לפני אביו בארץ כנען והיה חושב לשבת בשלוה, אלא שאז הגיע הזמן שתתקיים בנו גזירת בין הביתרים, שהקב"ה אמר לאברהם אבינו גר יהיה זרעך בארץ לא להם, שהגזירה הזאת נחלקה לשלושה מחלוקות, בתחילה נלך בגלות ואח"ך ישעבדו אותנו ואח"ך יענו אותנו. ועתה הגיע להתקיים בנו ללכת בגלות, ואם לא קרא מעשה יוסף היה יעקב מוליכים אותו למצרים בשלשלאות. אלא שהקב"ה רצה שיעקב אבינו ילך למצרים בכל הכבוד ולזה הקדים יוסף שיהיה מלך, ועוד שהקב"ה אינו מניח הצדיקים בעוונם רק מענישם בעולם הזה כדי ללכת נקיים לעולם הבא, ויעקב אבינו היה רחוק על אביו שנים ועשרים שנה, והקב"ה רצה לענוש אותו שלא היה מכבד אביו באותם שנים ועשרים שנה. יש לשאול והרי יעקב אבינו הלך כדי להתחתן ולעבוד על עצמו? אולם נכון אם היה יעקב אבינו אחרי שחזר מאת לבן, מיד הלך לאביו אז לא יענש כלל, אלא מחמת שהלך לסוכות ושכם ושהה שנתים, הקב"ה חשב לו את כולם.

איך קרה מעשה יוסף? יעקב אבינו היה אוהב אותו הרבה יותר מכל אחיו, וזה טעות שהניח אחיו מתקנאים ממנו, ועוד שיוסף הצדיק היה בן שבע עשרה שנה ולא היה יודע הקבלה, וראה אחיו שעושים דברים שנראים לו אסורים והם אינם אסורים, אם מחמת שאצל השבטים שהם יש להם דין ישראל אחר שקבלו התורה, ויוסף היה נראה לו כשעדין לא קבלנו התורה דינינו דין בני נח, ויש דברים שלא הבין אותם שלא היה יודע הקבלה, ולא היו מסכימים זה לזה, הוא היה נראה לו שעושים האסור והם נראה להם שלא עושים האיסור, הלך והודיע בהם לאביהם, ואביו ג"כ קנה לו כתנת פסים, ואז נעשו שונאים אותו ולא היו יכולים לדבר עמו כלל, ובפרט שיוסף חלם שני חלומות שנראה מהם שהוא מולך עליהם, הדבר הזה הניח אותם לחשוב להרוג אותו, שנראה להם שהוא חייב מיתה, מורד במלכות יהודה, שמשנולד הוא נתנה לו המלוכה. יום מימים שלח יעקב אבינו את יוסף לראות שלום אחיו, וזה טעות אחר שיודע בהם שאינם אוהבים אותו, וטעויות אלו טעה אותם חכם עצום כיעקב אבינו, להראות לנו שמה שתהיה חכמת האיש, כשהקב"ה חפץ לעשות דבר טועה אותו באיזה דברים שאפי' ילד קטן אינו טועה בהם, והם משראו אותו חשבו להרוג אותו, ונאספו ביחד ועשו בית דין וחייבו אותו מיתה, אולם ראובן נכמרו רחמיו עליו ואמר להם למה תשפכו דם נשליך אותו בבור וימות לבדו, והוא חשב שיבוא אח"ך ויעלה אותו וישיב אותו לאביו, ועשו ככה, והפשיטו לו כתנתו והשליכו אותו בבור שאין בו רק נחשים ועקרבים והם לא יודעים, היו חושבים אותו ריקם כלל, ואותו יום התור על ראובן ללכת לראות שלום אביו, והלך ראובן, ובא יהודה ואמר לאחיו למה נהרוג את אחינו, נלך ונמכרנו יותר טוב, ועשו ככה, ומכרו אותו לישמעאלים. וראובן כששב מאת אביו והלך לראות את יוסף ולא מצא אותו, ובא לאחיו והוא בוכה, והוכיחם על המעשה שלהם, ושלחו נפתלי להשיבו אלא שלא מצא אותם, הלכו ושחטו שעיר עזים וטבלו הכתונת בדמה ושלחוה ליעקב אבינו עם נפתלי, ויכירה יעקב ויבךּ על יוסף ויאמר חיה רעה אכלתהו. חז"ל אמרו שכוונתו על יהודה שהוא הרגו, שהוא מורד במלכות, והשבטים עשו חרם שלא יאמרו לאף אחד מה קרה, ויצחק אבינו היה בחיים וידע ברוח הקודש, ומחמת החרם לא היה יכול לומר לו, ויוסף נמכר הרבה פעמים עד שהגיע למצרים וקנה אותו פוטיפר שר הטבחים של פרעה.

והשבטים כשראו האבלות של אביהם הורידו יהודה מגדולתו ואמרו לו היה לך שלא תניחנו לטעות, והלך יהודה והשתתף עם חירה ויקח אשה והביאה לו ער ואונן ושילה, ויקח אשה לער בכורו ושמה תמר בת שם, ועשה ער האיסור והרגו ה', אמר יהודה לאונן לעשות יבום לאשת אחיו ואף הוא עשה האיסור והרגו ה', והדין הוא האשה שמתו לה שני בעלים אינה לוקחת השלישי, ולזה יהודה ירא על שלה אולי ימות גם הוא, ולזה העליל ואמר לה עדין צעיר והלכה לבית אביה ואח"ך ראתה כי גדל שלה ולא לקחה אותו, ולזה רמתה כדי לקחת יהודה והביאה ממנו שני תאומים שהם פרץ וזרח וממנה יצאה מלכות בית דוד.

ויוסף במצרים אדונו פוטיפר שם אותו אדון לביתו שראה שכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו, כשיצוה על איזה דבר כשיביא אותו לו יוסף ואינו מוצא חן בעיניו ורוצה לשנותו בדבר אחר במקומו ימצא אותו ישתנה לבד ויהיה הדבר שחפץ בו הוא, ואשת פוטיפר אהבה את יוסף אלא שיוסף היה ירא שמים, וכשמצאה שאינה יכולה לעשות לו כלום העלילה עליו עלילה ושמה אותו בבית הסוהר, אפי' שפוטיפר יודע שיוסף לא עשה כלום אלא מחמת שאשתו היתה ממשפחת פרעה ירא ממנה. וה' היה עם יוסף אפי' כשהוא בבית הסוהר, ופעם שר האופים ושר הטבחים של פרעה הניחום בבית הסוהר שמצאו עפר בלחם, וזבוב בכוס פרעה, ויחלמו חלום והיו זועפים ובא להם יוסף ואמר להם ספרו לי חלומותיכם ואני אפתור אותם לכם, וספרו לו ויאמר להם ששר האופים תולים אותו אחרי שלשה ימים, ושר הטבחים משיב אותו פרעה על כנו, ובקש משר המשקים שיזכור אותו לפני פרעה כדי שיצא אותו מבית הסוהר, וכן היה אחרי שלשה ימים יום הולדת את פרעה שפט שני השרים הללו, מצא שהאופה טעה, אבל שר המשקים היה יכול שהזבוב נפל על הכוס לפני פרעה, ולזה הרג שר האופים והשיב שר המשקים למקומו כמו שאמר להם יוסף, אלא ששר המשקים יצא מבית הסוהר ושכח את יוסף לגמרי ולא דיבר עליו לפני פרעה.

רש"י ז"ל הביא במדרש וישב יעקב ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם בעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה. יש לשאול מה יש הם ישבו בשלוה בעולם הזה והא הצדיקים מגיע להם יותר מזה, והנה אנו רואים שיש הרבה צדיקים שהיו בשלוה? ועוד והא יעקב אבינו ישב בשלוה תשע שנים, כשנולד יוסף יעקב אבינו אמר ללבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי, והוסיף עמו שש שנים ושהה בדרך שנתים עד שהגיע לבית אביו, ר"ל יוסף כשהגיע לפני יצחק היה בן שמונה שנים ועתה הוא בן שבע עשרה שנה, ר"ל ישב בשלוה תשע שנים? ועוד מה ר"ל רוגזו היה לו לומר עצבון, רוגז ר"ל עצבון של יראה ר"ל שהיה ירא עליו, ועצבון ר"ל עצבון של דבר שאבד שאין לו שום תקנה?

אולם יעקב אבינו כשיוסף עודנו צעיר עדין לא ישב בשלוה שידוע צער גידול בנים קשה, שההורים תמיד חושבים על בניהם ורוצים לגדלם חינוך טוב מאד, ולזה אפי' כשחזר לפני אביו אז יש לו יוסף ובנימין צעירים, ולזה לא היה בשלוה, אבל אחרי שגדלו וראה אותם שהם יראי שמים בתכלית, אמר עתה צריך לי לשבת בשלוה, אלא שהקב"ה אינו חפץ ככה, חפץ באדם שישים עיניו בבניו ומורה להם הדרך הנכונה אפי' אחרי שגדלו, ולפום צערא אגרא, ולזה כשיעקב אבינו נראה לו שבניו גדלו ורצה לשבת בשלוה הקב"ה אמר לו לא! עדין צריך לך לשים עינך עליהם, לכל הפחות כדי שתבטיח לך שכרך של חנוכם בעולם הבא, ואיך הראה לו הקב"ה? שיוסף הוציא דבה רעה על השבטים, וזהו מה ר"ל רוגזו, רוגז ומחשבה, איך יוכל לחנך בנו יוסף שלא הבין השבטים, שממה שיעקב אבינו לא הוכיח את השבטים, יראה שיעקב אבינו היה מסכים להם, והמדרש אין כוונתו ששם עיניו על יוסף רק הרוגז של החינוך, ואין צריך לומר על בנימין שהוא צעיר יותר ממנו.

רבותי! כמה פעמים כתבנו על חינוך הבנים, ואפשר שיאמרו האנשים, למה תומך בדבר זה ולא רוצה לבטל ממנו, הנה כבר שמענו אותו! אולם ערך הדבר הזה של חינוך הבנים הוא שהניח אותנו לכתוב ולחזור ולכתוב כדי לעורר עצמינו, שהאדם יש לו עסקיו, והרבה פעמים ישכח, או יראה לנו שהבנים גדלו, וכמה אנו נשים עינינו עליהם! אבל ההפך הוא האמת, שלפי מה שיגדל הבן, האדם צריך לשים עיניו בו יותר, ויראה אותו באיזה דרך הולך, וכמו שאמר הרב בליל שני בדרש שתחילת היציאה של הבנים בלילה עד לשעה מאוחרת מתחילה שהבנים ילכו לבתי מלון הוא לחתונות, דבר זה מראה לנו כמה צריכים לשים עינינו על בנינו, שהגנב מנצח השומר. כאן האב אומר מה אעשה לו, אחכה לו עד לשעה ארבע עד שתגמור החתונה, אני מחר יש לי עבודה, ואיני יכול לישון מאוחר הרבה, ואם מונע אותו מכל דבר, איני שומע לי עוד כלל, אולם כבר קדמו אותנו חז"ל ונתנו לנו עצה איך נדע המחשבה של בנינו, שכתוב בגמ' לא בא זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא ממינו, ר"ל שבימי הגמ' היה עוף ששמו זרזיר ולא ידעו אותו אם טהור או טמא, ראו אותו עם מי הולך, מצאו אותו שיושב עם העורב, אמרו לא בא לפניו אלא מפני שהוא טמא כמותו. ולזה אנו צריכים ללמוד דבר זה מכאן, שצריכים לראות בנינו עם מי מתחברים, ואם מתחברים עם אנשים שהולכים למקומות אינם טובים ר"ל יבוא יום ויעשו כמותם. ואם מתחברים עם אנשים שלומדים תורה יבטח עליהם שיהיו טובים. יש דבר שצריכים לדעת אותו שאמרו חז"ל שצער גידול בנים קשה מאד, לא אומרים סתם ככה, צריכים לפתוח עינינו היטב היטב, ואולי נוכל להצליח. והנה הבן אחרי שיגדל מרגיש בחנוך שחנכו אביו, אם חנוך יפה מרחם תמיד על אביו וידבר עליו בכל מקום, ואם חנוך שהגיעו לדברים מלוכלכים, תמיד אומר הסיבה מאביו, שלא חינך אותו יפה, כמו שרואים עכשיו הרבה אנשים מתחרטים שלא למדו התורה היטב בקטנותם. ולזה רבותי! צריכים תמיד לשים לפנינו העתיד של בנינו, ומה הנחת רוח שעושים אותו לנו אחרי מאה ועשרים שנה, כשיהיו טובים ויראי שמים. ודברים אלו הוא מנסיונות של הרבה אנשים. ויהי רצון שהקב"ה יתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.

 

 

הכותל והאשפה

בשנת חמשת אלפים מאתים שבעים ושבע לבריאת העולם כבש הסולטאן סלים את ירושלים מיד הממלוכים וישם משכנו בהר הבית, סמוך למקום בית-המקדש. ויהי יום אחד והוא נשקף בעד חלון ביתו ותבוא אשה זקנה אחת ובידה סל מלא אשפה והיא משליכה אותו על גל אשפה סמוך לביתו. ויחר אפו מאוד וישלח להביא לפניו את האשה, וישאל אותה בחרון-אפו, אי מזה תבואי ומה זאת עשית? ותען האשה ותאמר, מבית לחם אנוכי ומצאצאי הרומאים הקדמונים אנוכי וקבלה בידי מאבותי להשליך זבל ואשפה במקום זה, שהיה בו בית-מקדשם של היהודים, שלא יכלו אבותי הרומאים להחריבו ולערותו עד היסוד בו. נכנסו דברי האשה אל לבו של המלך ויצו לעבדיו לפזר מעות הרבה על ערימת האשפה כדי שיקפצו עליה בני-אדם ומתוך כך מפנים את האשפה. נתקבצו ובאו המון רב והיו מפקחים את הגל במגרפות ובקרדומות עד שלאחר שלושים יום נתגלה הכותל המערבי, שריד מחמדנו מימי קדם. באו והגידו זאת לסולטאן. מיד ציווה לכבד את הכותל ולרחצו במי בשמים. ואמרו, שדוד המלך צפה זאת ברוח- קדשו, והוא שכתב בתהלות דוד בן-ישי ומאשפות ירים אביון.                                                                  הציור                          והאבן                                                                                                                         בשנת חמשת אלפים מאתיים שמונים ושלוש לבריאת העולם בא דוד הראובני אחי המלך יוסף מחבור להר הבית והנה שם עומד בית תפלתם של הישמעאלים, הוא מסגד עומר. בראש הכיפה של בית-התפלה היה קבוע ציור בדמות חצי ירח הנוטה לצד מערב ובחג השבועות של אותה שנה נטה פתאום לצד מזרח. ויבהלו בני ישמעאל ויבכו ויצעקו בקול גדול. וישאל אותם הראובני, על מה ולמה אתם בוכים, ויענו לו, שהוא סימן רע לישמעאלים, שעוונותיהם הטו זאת. ויעלו כמה מגיבורי החייל שלהם לראש הכפה ויחזירו את הציור למקומו לצד מערב, אבל למחרת נטה שוב לצד מזרח - ויהי לנס.  אחר כמה ימים הלך דוד הראובני לכותל המערבי ויסר אבן אחת משם, שבנה אותה המלך ירבעם בן נבט. ואמר, שהאבן ההיא היתה עשויה בדרך כישוף והיתה מעכבת את הגאולה.                                                                           החסיד                       והשכינה                                                                                                                  ר' אברהם הלוי ברוכים, מגדולי חסידי צפת היה ונשמתו היתה ניצוץ מנשמתו של ירמיהו הנביא והיה מקונן על גלות השכינה כל ימיו. בכל חצות-לילה היה קם משנתו ומסובב ברחובות היהודים של צפת ונותן קולו בבכי מר ונאנח ואומר, אחינו כל בית ישראל, הלא ידוע לכם שבעוונותינו הרבים השכינה היא בגלות ובית- מקדש מחמד-עיננו היה לשריפת אש. קומו-קומו אחי ורעי, זרע- קודש, ברוכי ה', ונצעק אל ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, אולי יחוס וירחם על שארית פליטת עמו ישראל.  כך היה מנהגו של החסיד כל הלילות, עד שחלה את חוליו ונפל למשכב. יום אחד נכנס האר"י הקדוש אצלו לבקרו ואמר לו, דע לך שקרבו ימיך, אבל אם תעשה מה שאיעצך תזכה ויוסיפו לך מן השמים כ"ב שנים. וזה אשר תעשה, קום ולך לירושלים עיר קודשנו ושם תבוא אל הכותל המערבי, שריד בית תפארתנו, ותשפוך את לבך בתפילה ובתחנונים ומיד תתרפא מחולייך, ואחר-כך תזכה לראות את השכינה עין בעין.  עשה ר' אברהם ברוכים כדברי האר"י הקדוש ומיד הלך לירושלים ובא לפני הכותל המערבי. ראה שם גדי על גבי הכותל כדמות אשה לבושה שחורים ושערה פרוע. מיד נפל החסיד על פניו ארצה והיה ממרט ותולש את שערות זקנו ונותן את קולו בבכי גדול עד שנתעלף ויירדם. ויחלום חלום, ובחלומו הנה השכינה באה אליו ולוקחת את ראשו בין ברכיה ומקנחת את דמעותיה ואומרת לו: התנחם, אברהם בני, הנחם, כי יש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם. ויקץ משנתו וירא והנה חלום.  אחר הדברים האלה חזר החסיד לצפת ובא לפני האר"י הקדוש, זכרו לברכה לחיי העולם הבא. אמר לו האר"י רואה אני בך שזכית לראות את השכינה עין בעין ועל-כן יוסיפו לך מן השמים כ"ב שנים, בזכות השכינה שהיא סוד התורה, הכלולה מכ"ב אותיות.                              הרב                                   והקאדי                                                                                                                         הרב המקובל האלוהי רבי שלום שרעבי, ראש מדרש בית אל בירושלים, היה נוהג כל לילה לערוך תיקון-חצות ליד הכותל המערבי. היה יושב על הארץ ובוכה בדמעות שליש ובקול גדול ושואג כארי על חורבן בית אלוהינו ועל שריפת היכלו. כך היה מקונן כל לילה שתי שעות תמימות.  יום אחד בא לגור סמוך לכותל המערבי הקאדי של ירושלים, שהיה צורר היהודים. ויהי בחצי הלילה ויעור משנתו לקול בכי ויללה שבקע מן הכותל, ולא יכול להירדם עוד. בלילה השני חזר ונשנה הדבר. מיד קרא למשרתו וציווהו לחקור פשר הדבר. הלך המשרת כמצוות אדוניו ומצא את הרב הקדוש בוכה ומקונן כדרכו מתחת לחלון ביתו של הקאדי. חזר ויספר זאת לאדוניו. ויחר אפו מאד ויבקש לשלוח יד ברב הקדוש. מיד ציווה לחייליו עושי דברו להמית את רבי שלום שרעבי.  ויהי למחרת בחצי הלילה והרב הקדוש בא במנהגו לכותל המערבי לערוך תיקון-חצות, קרבו אליו החיילים וחרבם שלופה בידם. הם מרימים את זרועם להכותו מכת חרב והיא נשארה תלוייה באוויר כמו בול עץ, רגליהם כמו דבקו לאדמה ולא יכלו למוש ממקומם והדיבר נעתק מפיהם. והקאדי ממתין בביתו לשמוע איך נפל דבר. וייחל עד בוש ואין בא. מיד ירד מביתו וירא את החיילים עומדים על מקומם וחרבם בידם הנטוייה. ויצעק עליהם ולא ענו אותו דבר, ויקם להכותם והם כאבן דומם לא ינועו ממקומם. ויאמר בלבו, אכן איש-אלוהים קדוש הוא ומה' יצא הדבר.  למחרת בחצי הלילה, כאשר שמע שוב את קול הבכי המנהם בין אבני הכותל ירד הקאדי מביתו ויפול לרגלי הרב הקדוש ויבקש ממנו מחילה וסליחה וכפרה על מחשבתו הרעה אשר חשב עליו ויבקש ממנו להשיב לחיים כבראשונה את החיילים נושאי כליו. ויעש כן הרב הקדוש.  מן היום ההוא והלאה יצא שמעו של רבי שלום שרעבי בכל הארץ, כי קדוש האיש ונורא עד מאוד. לקוטים מספר ברית כהונה לאדמו''ר ועט''ר רבי משה כלפון הכהן זצוק''ל וזיע''א                     רפ''ג] נוהגים פה בערב שבת לתקוע תשר''ת תש''ת תר''ת שני פעמים פעם ראשונה כדי שימנעו הקהל מהמשא והמתן ולסגור החניות. ופעם שנית אחר זה בשיעור להודיע לקהל להדליק נרות שבת                                              רפ''ד] מנהגינו פה להדליק בערב שבת שני נרות לשבת ויש מכוונים לעשות שתי פתילות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור ספר המדות לרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א                 תשל''א] התנשאות בא על ידי הכנעה תשל''ב] על ידי קדוש ד' האדם מתרומם תשל''ג] התנשאות בא על ידי רחמנות תשל''ד] על ידי אמונה הוא מושל על בעלי גאוה                                        תשל''ה] מי שמעמיד דיין שאינו הגון לסוף שיפול ביד שופטי אומות בדיחות                                                                                                                                                          טפש נכנס לפיצריה השכונתית ומבקש פיצה משפחתית. המוכר שואל: "לחלק לך לשמונה?" הבלונדה: "לא, עזוב, חלק לשבע, שמונה אני בחיים לא אגמור".                                                                                                       בדיחה                                                                                                                                                       אחמדינג'ד מצלצל לבוש ומספר לו בטלפון: אדוני הנשיא, לא תאמין איזה חלום היה לי"
איזה חלום, אחמד? חלמתי כי ארה"ב נבנתה מחדש, ועל כול בית התנוסס דגל גדול" ומה היה כתוב על הדגל? אללה הוא גדול, אללה הוא אדיר" בוש: אתה יודע, אחמד, מוזר שצלצלת אלי, כי גם לי היה חלום דומה אתה גם חלמת על ארה"ב" לא, בחלום שלי , טהרן נבנתה מחדש וגם שם על כול בית היה דגל גדול מתנוסס .ומה היה כתוב שם על הדגלים?" התעניין אחמדינג'ד. אינני יודע, משיב בוש, אינני קורא  עברית!!!.                                                                                                                                  בדיחה                                                                                                                                             מורה: יוסי, תוריד את הרגליים מהשולחן! אתה לא בבית! יוסי: סליחה?! גם בבית אני שם רגליים על השולחן! המורה: ומה אמא שלך אומרת על זה?!  יוסי: יוסי, תוריד את הרגליים מהשולחן! אתה לא בבית הספר!

 

פרשת השבוע - פרשת וישלח                                                                                                מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, חבר בית הדין הרבני בתל אביב, עבור " הלכה יומית " השבת נקרא על פגישתם של יעקב ועשו, כאשר יעקב פחד מאוד פן יבוא עשו "והכני אם על בנים", אך אז קרה הבלתי יאומן, כשעשו רץ לכיוונו של יעקב, "ויפול על צוואריו וישקהו ויבכו". קדמה לכך המנחה ששלח יעקב לעשו, 200 עיזים, 20 תיישים, 200 רחלים, 20 אילים, 30 גמלים, 40 פרות, 10 פרים, 20 אתונות, 10 עיירים, מתנה גדולה ללא ספק. כשלבסוף עשו שואל את יעקב, מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי? ויעקב עונה לו, "למצוא חן בעיני אדוני", עשו אומר ליעקב, "אחי יש לי רב, יהי לך אשר לך", אך יעקב אינו מוותר ואומר לעשו, "קח נא את ברכתי אשר הובאת לך, כי חנני אלקים, וכי יש לי כל". עשו מסכים, ולוקח את המתנות, וכמו שנאמר, "ויפצר בו ויקח".  אם נתבונן, נראה הבדל בין דברי עשו לדברי יעקב, בעוד שעשו אומר, "יש לי רב", דהיינו, יש לי הרבה, אך אני עדיין לא מרוצה, כי זה עדיין לא "כל" מה שאני רוצה. הרי שיעקב אומר, "יש לי כל", דהיינו ברוך השם, יש לי "כל" מה שאני רוצה, ואף שאפשר להגיע ליותר, הרי שאני שמח בחלקי ולא שואף ליותר, אלא במה שיש לי אני מרגיש שיש לי הכל. על כך נאמר במסכת אבות, "איזהו עשיר? השמח בחלקו"! אדם שמחנך את עצמו להיות שמח במה שהקדוש ברוך הוא חננו, ואין בו קנאה וצרות עין על אחרים, הרי שזהו העשיר האמיתי שזוכה גם לחיים יותר בריאים ורגועים.  מעשה במלך חכם ונבון, שבנה במרכז עיר הבירה, ארמון נהדר ומרהיב עין. סביב הארמון נטע המלך גן נפלא של עצי פרי נדירים, שושנים וורדים מרהיבים ביופיים, אשר כל מי שעבר בדרכו סמוך לגן המלך, עצר לרגע ליהנות מהיופי והריח של גן נפלא זה. לימים, תלה המלך שלט גדול בשער הארמון, ועליו כתב: "הארמון והגן שמסביבו ינתנו במתנה על ידי המלך לאדם שהוא מצהיר כי הוא שמח בחלקו". עברו בני אדם, ראו את הארמון והשלט שעליו, נזכר כל אחד מהם בצרותיו שלו, נאנח ואמר, הרי אני עם כל צרותי, איני שמח בחלקי, ולא לי מגיע ארמון נפלא זה במתנה. אחר זמן מה, עבר שם עשיר גדול נכבד ובעל בעמיו, מאושר ומדושן עונג, וכלום לא חסר לו, עושר וכבוד, מעמד ומשפחה, התפעל מאוד מהארמון ומהגן שסביבו, וכשקרא את השלט התלוי בשער הארמון, מיד אמר בלבו, למי זה נועד? ולמי התכוון המלך אם לא אלי? הרי לי לא חסר כלום, ואני מאושר ושמח במה שיש לי, ודאי שלי מגיע ארמון זה! נטל רשות ונכנס למלך, השתחווה לפניו וסיפר לו על עשרו הרב, מעמדו הבכיר, ומשפחתו הנפלאה. חנני ה' ויש לי כל! אני שמח בחלקי! סבורני כי על המלך לעמוד בדיבורו, לקיים את הפסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית", ועל המלך לתת לי מיד את הארמון ואת הגן שסביבו, שהרי אני עומד בתנאים של המלך! חייך המלך ואמר לו, שוטה שבעולם! אם אתה שמח בחלקך, כפי דבריך, אם כן, מדוע לטשת עיניך על הארמון והגן שסביבו, הרי לטענתך אתה שמח בחלקך, ואל לך לחמוד את ממונך של אחרים. אם חפץ אתה בארמון ובגן, אם כן אינך שמח בחלקך, ולא מגיע לך ארמון זה! ישמע חכם ויוסף לקח!                                         עם לבן גרתי ותרי“ג מצוות שמרתי                                                                                                הגאון רבי מאיר מאזוז שליט“א, ראש ישיבת כסא רחמים, בהקדמתו למחזור איש מצליח (ראש השנה), מספר, שבזמן שנאסר על היהודים ללמוד תורה ברוסיה, וכדי ללמוד תורה היו מתאספים יחד כמה יהודים בבית אחד, והיו יושבים ללמוד סביב דף גמרא אחד, ואם וכאשר היו שומעים נקישות בדלת של משטרה, מיד היו קורעים את הדף ובולעים אותו, ובזה פירש הרב את הפסוק שבתהלים: ”לעשות רצונך אלוקי חפצתי“ - שאני רוצה ללמוד את תורתך, ”ותורתך בתוך מעי“ - שדף הגמרא נמצא בבטני... סיפור זה הוא אחד מיני אלף, על המסירות שיש בעם ישראל בקיום התורה והמצוות, ומהיכן בא הכוח הזה לעם ישראל בהיותם בגלות תחת יד מענים לקיים תורה ומצוות?, דבר זה הנחילנו יעקב אבינו ע“ה, שאף בהיותו גר עם לבן הארמי, על אף אשר רימהו, ועל אף שבביתו הייתה עבודה זרה, עובדה הנוגדת את דרכו של יעקב אבינו ע“ה שהיה עובד ה‘, איש תם יושב אוהלים, עם כל הקושי הקפיד יעקב אבינו לשמור תרי“ג מצוות, וכפי שהביא רש“י על הפסוק: ”עם לבן גרתי“, גרתי בגימטרייא תרי“ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי, ותרי“ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים.  דבר זה מצאנו גם בזמן היוונים אשר ביקשו ”להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך“ - רצונם של היוונים היה שלימוד התורה וקיום המצוות יישכח מעם ישראל, אך הקב“ה הפיר את עצתם ומסר זדים ביד עוסקי התורה ושבו להדליק את המנורה. בימי חנוכה הקרבים ובאים אלינו נזכור גם אנו את מסירותם של החשמונאים ללמוד התורה וקיום המצוות, ”ועשית עימהם נסים ונפלאות ונודה לשמך הגדול סלה“, וכן יעשה עימנו!.הרב כפיר ברוך מבורך דדון

הסוחר והיורש או מעשה בחורבה                                                                                                 גם משה חיים ברנדויין וגם מרקו כהן היו מיודעי שנים הרבה. ורק משום כך באו אלי להכנס בעובי הקורה של הסכסוך ביניהם. הם לא רצו ממני שאפסוק להם דין אמת, רק פשרה. כך אמרו בפירוש. אני אינני דיין ואינני בורר. ורק מפני דוחק הפרנסה קבלתי עלי את הטורח הזה, ועד היום לבי נוקפני שמא ביצעתי את הפשרה שלא כהוגן. וזה היה גופו של עניין: תקנה היתה בירושלים העתיקה מימות הקדמונים, בית ששכר יהודי מאת בעליו הערבי, הרי הבית עומד בחזקתו ואין רשות לשום יהודי אחר לשכור אותו מידי הערבי. תקנה זו נתקנה כנגד איום בעלי הבתים הערבים שלא יעלו את שכר הדירה ולא ינשלו את דייריה העניים, ושטר ניתן לידי הדייר היהודי, הוא שטר החזקה, שהיה מורישו עם שאר נכסיו ומטלטליו ליורשיו, ויורשיו ליורשיהם. והיה בית זה, שאינו אלא שכור ביד דייריו היהודי, כקניין עולם לו ולזרעו אחריו.  והנה מרקו כהן הציג בפני שטר מכר, בו כתוב וחתום כדת וכדין, שאביו של משה חיים ברנדווין זה מכר לו את שטר החזקה שיש לו על בית הדירה בחדר איברהים מוסטפה ברחוב חברון. וכתוב בשטר, ששטר מכר זה יהא בעל תוקף רק עשרים שנה לאחר מות בעליו. היינו, כל זמן שהבעלים חיים אין למרקו כהן שום זכות על החזקה על הבית ועליו להמתין אפוא עשרים שנה ממותו של זה. ומאחר שהמועד הנקוב הגיע, מבקש מרקו כהן את הבית מידי ברנדויין.  הסתכלתי בו בפליאה גמורה, מרקו כהן הוא עתיר נכסים ודר בבית מרווח מחוץ לחומות העיר העתיקה. מה ראה על כך לזכות בשטר חזקה על חורבה עלובה מטויחת בטיח מקולף ומסויד מבחוץ בצבע וורוד שנעשה מנומר כתום וצהוב בגלל השמש ובגלל הגשמים.  לא למגורים הריני רוצה את הבית אלא להתייחד" אמר מרקו.  להתייחדות"?  כן, להתייחדות. כל ארבע אמות בעיר העתיקה של ירושלים נתקדשו בקדושת הר הבית, ואני רוצה לעשות בית זה מעין מקדש מעט, שנהגו בו ברזי המקובלים, אני וחכמים אחרים".  דווקא בבית הזה?" אני שואל.  הוא שאמרתי, אדון בנר". ומרקו זוקף ופורש על השולחן לפני את שטר החזקה, כאילו אין שום פגם בטענתו.  מרקו כהן הוא מן הסוחרים המכובדים של ירושלים ורגליו עומדות איתן על קרקע המציאות. אלא שלא שכח עדיין את רזי המקובלים ולצורך זה הוא נזקק לחורבה, שבה רוחשות  נשמות. "ואתה דר בבית הזה?" הריני שואל את ברנדויין, שידוע לי, שאף הוא מתגורר מחוץ לחומות. הלא אתה יודע", הוא אומר. "ובכן, מה בפיך משה חיים?"  כדת וכדין, יעקב, הוא אומר, שטר הזכיה שאדון מרקו כהן מראה נעשה בלי פגע. כתוב וחתום. אלא מה. אליה וקוץ בה. ניתי ספר ונחזה היינו נראה מה כתוב בשטר שחור על גבי לבן: הזכייה בחזקה, כתוב, תיכנס לתוקפה עשרים שנה לאחר מות הבעלים. מכאן שבשעה שמת אבי, זכיתי מיד בשטר כדין יורש, והריהו שלי ללא עורערין. כיצד אפוא אפשר להפקיע מידי דבר השייך לי? נמצא שמלכתחילה הכל הבל הבלים ואבי מכר לאדון מרקו דבר שאינו שלו" "אבל, משה חיים, הלא אינך דר בחורבה הזאת?" הקשיתי. "אמת ויציב, אינני דר בחורבה הזאת".  ומה ממך יהלוך שמישהו אחר יהנה ממנה. זה נהנה וזה לא חסר?".  לאו דוקא, אומר ברנדויין, סבי מת בבית הזה, אבי נולד ומת בבית הזה, אני וילדי נולדו בבית הזה. אבי הוריש לי את שטר החזקה, ואני אוריש לבני אחרי. ונמצא שבדרך זו יש לנו אחיזה בירושלים העתיקה". אחיזה אתה רוצה?" אחיזה". ואני כמובן לא ירדתי לסוף ענין זה ושואל מתוך הרהור:  ומי גר בחורבה עכשיו?" איברהים מוסטפה מת, אומר מרקו, והחורבה ריקה". ריקה, מאשר ברנדויין, רק עכבישים וקורים בכל מקום". ואם כן?" אני שואל את שניהם. מעון למקובלים" אומר מרקו. למקובלים?" כדת וכדין. שלי אני תובע". אומר מרקו בתקיפות של סוחר היודע לעמוד על שלו. ואני מסתכל על שניהם ושואל את עצמי מה לי ולצרה הזאת. ברנדויין האב ודאי היה אדם ישר, מדוע כתב אפוא שטר זכיה משונה שכזה ונטל ממרקו ממון על דבר ריק? ומצד שני מרקו כהן הוא סוחר ממולח ובידיו יצאו שטרות על בתי דירות של ממש, כלום לא ראה את הפגם הזה? משהו נעלם ממני, והם מבקשים ממני לעשות פשרה. לאיזו פשרה הם מתכוונים. אולי ברנדויין רוצה כסף כשם שאביו לקח כסף על דבר ריק?  שתקנו והסתכלנו זה בזה ליד השולחן המרובע שלי המכוסה מפה של שעווה פרחונית. ברנדויין צנום וכשיעור רזון גופו, כך גם זקנו, שקוף ומבליט את סנטרו. פניו שחומים כפני תימני. כך גם עיניו שחורות ובוערות. חובש מגבעת שחורה, עגולה, המצילה על כתפיו הצרות, לעומתו מרקו כהן כבד ורחב ותופס כמעט כל רוחבו של השולחן. שתי זרועותיו כמטילי ברזל פשוטות על המפה כאילו הוא יושב בראש השולחן, לחייו העבות והמגולחות מבריקות ומדיפות מי תגלחת בשומים. פניו רחבי הלסתות סמוקים. מצחו החלק אך המתוח במקצת כקלף דק מבריק ועיניו הכחולות מסתכלות בכל. ואני מסתכל בו ובעיניו הערמומיות ורוצה בכל מחיר לרדת לסוף דעתו של סוחר ממולח זה, המתנצח על דבר של מה בכך. החורבה הזאת בעיר העתיקה, הריהי כקליפת השום בערך כספו של מרקו כהן ובגלל רוב עושרו נעשה גם ראש וועד עדת הספרדים. מביא כאן שטר שאינו אלא כחרס הנשבר וטוב כדי לסתום פיו של בקבוק. ומצד שני הלא אין אדם מוכר דבר שאינו שלו, גם לא של יורשיו.  וברנדויין הזקן היה ירא שמים. מה אפוא עשה? סמך על פקחותו של מרקו כהן הבקיא בעריכת שטרות והניח שלא נעלם מעיניו שאין כאן לא מכר ולא אבק של מכר, אלא מתנת יד של מרקו כהן שהואיל לתת לאדם אביון, בעין יפה, שלא יחוש בושה ויראה את עצמו כבעל בעמיו המוכר רכוש לאחד מגדולי סוחרי ירושלים. ניחא. ירדתי אפוא לסוף דעתו של ברנדויין הזקן והצלתי את יושרו. אלה הם מעשה רמיה קטנים שאדם דש בהם בעקבו ושוחק אותם לפירורי עפר. ואדם כברנדויין הזקן ודאי מצא במעשה זה דבר עורמה ופיקחות, בחינת הלצה של מה בכך.  אבל מה עם מרקו כהן? כלום חוזר בו ממתנת חנם שנתן ליהודי זקן? והלוא הוא יודע שעם שטר כזה אינו יכול לעשות דבר, למה הוא מתבזה על לא כלום? אילו הייתי לוי יצחק מברדיצ'ב הייתי אומר, שעד כאן מגיעה צדקתו של מרקו כהן, שמוטב שיראוהו שוטה ואל יתבזו יורשיו של ברנדויין הזקן, שלא יראו בהם כיורשי לחם חסד. ואדרבה שיראו באביהם כאחד סוחר ששלח ידו במסחר עם סוחר נכבד כמרקו כהן. ובדבר זה תעלה חשיבותם בעיני הבריות. אך כלום ברנדויין הצעיר מבקש להתהדר כסוחר? חלילה לומר זאת בפניו. מוטב לו לפשוט נבילה בשוק ואל יראו אותו שולח יד במשא ומתן. אלמלי היה שולח ידו במסחר, לא היה חובש מגבעת רבנים שחורה עשויה פלוש ורחבת תיתורה כאהל.  ואין גם טעם ללמד סניגוריה של הבל על אחד מרקו כהן הממשמש שתים-שלש פעמים כל מטבע קודם שהוא מוציא אותו מתחת ידו הקמוצה. אינו מפזר את ממונו על בטלנים.  נסתר אפוא כל הבנין שלי ואיני יודע דבר לאשורו, לפני ששילחתי אותם כדי להרהר בדבר שני ימים או שלשה, רמזתי באצבע למרקו כהן ועמדתי אתו בקרן זוית:  אתה יודע, אמרתי לו, ששטר זה שווה כקליפת השום?"  יודע, יעקב, מה אני בעיניך שוטה?" ומה אתה רוצה ממני, מרקו, שאזכה אותך בדבר שלא מגיע לך?"  חלילה, אבל תקרא בשטר שתים שלש פעמים, אותיות מחכימות". והם נפטרו והלכו.  איני יודע אם ישנתי באותו לילה שתים שלש שעות. מנוחתי ניטלה ממני. ראיתי בחלומי את ברנדויין הזקן מחייך ומקשקש לעומתי בצרור גדול של מפתחות כבעל בית עתיר נכסים. ואני רצתי אחריו מקומה לקומה ורק בקומה העליונה ראיתי אותו נכנס לחורבה ומיד החורבה נעלמה וגם הוא נעלם. וכשהייתי ער מצאתי את עצמי מהפך בענינים של אלה. פעם ראיתי את עצמי בעורו של מרקו כהן, כדי לרדת לסוף דעתו. איש זה ידוע כחכם ואני חייב להבינו. ופעם ראיתי את עצמי בעורו של ברנדויין הזקן, כדי להבין גם אותו. איזה מין אדם הוא שופט. אדם חצוי. מתי הוא חי את חייו שלו? ועם שחר כשזהרורי שמש נכנסו מבין סדקי התריס פרשתי את שטר הזכיה ועיינתי בו עיין היטב. ופתאום נתבהר לי כל הענין, היינו שזה ענין שאי אפשר כלל להכריע בו. הלא נאמר בו, שהזכיה תכנס לתוקפה רק עם מות בעליו, אחרי עשרים שנה. הנה כאן שורש הספק. ברנדויין מפרש בעליו כאילו אביו הוא הבעלים ונמצא שמסחרו בטל למפרע. אך מרקו מפרש בעליו שהם איברהים מוסטפה, הלא הוא הבעלים של החורבה. ובאמת עשרים שנה לאחר מותו של זה, עדיין ברנדויין היה בחיים ונמצא ממכרו מכר והכל שריר וקיים. הוא שאמר לי מרקו כהן, אותיות מחכימות. מי הוא אפוא הבעלים של החורבה?  למחר כשחזרו אלי, אמרתי להם:  כך תעשו, המפתח של החורבה ישאר בידו של ברנדויין. ידו במפתח כדי לשמש לו סגולה של אחיזה בבתי העיר העתיקה. ואילו מרקו כהן הרשות בידו לבוא כל אימת שירצה ליטול את המפתח ולבוא אל הבית כדי לייחד שם יחודים של קבלה".  והם נתרצו, כאילו אבן נגולה מעל לבם, והניחו על השולחן שכר טירחה בעין יפה. הסתכלתי בהם ולא הבנתי ממה הם מרוצים ומה היו צריכים אלי, שאומר להם פשרה עמוקה שכזאת? לא נגעתי בכספם. חילקתי אותו לעניים באותו יום. מאז משכתי את ידי מבוררות, אף על פי שלבי הילך אחרי הגיון. משפט. אבל רציתי פסק דין של אמת ולא של עורבא פרח.

 

 

פרשת וישלח

 

בפרשת השבוע יש כמה שאלות: רש"י ז"ל פירש על הפסוק וירא ויצר, ירא אולי יהרוג אותו, וירא אולי הוא יהרוג אנשים אחרים, השאלה ידועה ירא אולי יהרג אותו נכון, אבל למה ירא אולי הוא יהרוג אחרים, והא ידוע הדין הבא להורגך השכם להורגו, למה יעקב ירא, וודאי שרש"י לא כוונתו על עשו שאם כוונתו על עשו היה כותב אולי יהרוג עשו, אבל הוא כתב אנשים אחרים? ועוד הפסוק אמר הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו, ידועה השאלה למה אמר מיד אחי מיד עשו, שידוע שאחיו עשו? {עיין רש"י ז"ל} ועוד מה ר"ל כי ירא אנכי אותו, היה לו לומר ירא אותו, מלת אנכי לכאורה נראית כיתירה?

אולם ידוע שיעקב אבינו איך יכל לקחת הבכורה מעשו, שעשו אותו יום הרג את נמרוד, והדין כהן שהרג פסול אפי' כדי לעשות ברכת כהנים וכ"ש לקרבנות, ואז היה הבכורות הם שמקרבים הקרבנות, בתחילה שם בן נח הוא שהיה כהן ואח"ך נתנה הקב"ה לאברהם ואחריו יצחק ועתה צריכה להיות לעשו, וכשידע עשו שהבכורה אינה עושה לו עוד כלום מכרה ליעקב. וזהו מה כוונתו שאמר ליעקב הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה ר"ל אני יש לי הרבה אויבים שחברת נמרוד אין מניחים אותי לשבת בשלוה, בכל פעם לוחמים אותי, ואם לא ילחם אותם ולא יהרגם, הם יהרגוהו. ולזה מה עושה בבכורה אם יצטרך למות בשבילה! וידוע שדוד המלך היה חפץ לבנות בית המקדש, והקב"ה אמר לו לא, אין בונה אותה רק שלמה. למה? שדוד המלך נלחם הרבה מלחמות וידיו מלולכלים בדם, שאפי' שאז היה מגין על ישראל אמר לו אינך בונה אותה, שבית המקדש נותנת חיים לעולם, והוא הרג הרבה אנשים, שידוע דוד בקש מהקב"ה כדי שירדוף אחר אויביו ויהרגם, ויהואש רצה לרודפם, והקב"ה הורגם, ויהושפט היה חפץ לשיר והקב"ה הורגם, וכל אחד מהם קבל לו הקב"ה תפלתו והיו עושים כמו שהתפללו. וחזקיה בסנחריב אמר איני יכול לעשות כלום, ואותה לילה ליל פסח היה, אמר לו אני אעשה הסדר ואתה תהרגם, והקב"ה עשה לו כמו שרצה, ואותו לילה מלאך גבריאל הולך לברך האילנות, עבר לפניהם ופתח להם אוזניהם ושמעו השירה של המלאכים, ומתו כולם.

ויעקב אבינו כשיצא מבאר שבע והגיע להר המוריה, מכלל תפלתו אמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים ר"ל הוא שעשה היסוד של בית המקדש ולזה לא רצה להרוג, וזהו מה שצר לו ירא עשו יהרג אותו, ואם הוא ילחם אותו ויהרג מחנה עשו ירא גם כן משני צדדים מחמת שהוא עשה היסוד של בית המקדש שמביא חיים לעולם ולא צריך לו להרוג {וזהו מה שהצריך לאונקלוס בפרשת ויחי לפרש בחרבי ובקשתי בצלותי ובעותי} והדבר השני הצילני נא מיד אחי שלא יאמר לו עשו אנו שוים, אחים, אתה הרגת ואני הרגתי, מיד עצו מעצת עשו, שהיה נראה לו שאפי' יגין על עצמו נחשב כהרג, כי ירא אנכי אותו, אני ירא ממה שאמר הנה אנכי הולך למות, פן יבוא והכני אם על בנים שיערב הכל ביחד ויאמר אני ואתה נעשינו שוים, ושוב לי הבכורה, וכשאני בכור הבכרות ישובו לי, שעשו עושה עלילות על הברכות.

רבותי! הקב"ה תמיד נותן לנו דבר הראוי לנו כמו שמצינו בדוד ויהואש ויהושפט וחזקיה, אלא שאנו אין מתעוררים שהקב"ה הוא נותן לנו מה שחפצים. ונביא כאן מעשה על אדם שידע שהקב"ה תמיד שומר אותו, מספר כשישמע האנשים יאושים מתפלא, הוא מרגיש שהקב"ה תמיד שומר אותו, ונבטח ממה שקרה לו, ההצלה הראשונה היה בן שבע שנים היה הולך המקוה עם אביו, והיה יושב על המדרגות, ראה ילד קטן תומך בשפת המקוה ומסתובב על כל המקוה, עשה כמוהו ונכשל, וטבע, הרגיש עצמו שהולך למות, בפתע פתאום מצא רגל תפס בה בחוזקה, והעלהו. ההצלה השניה היו עגלות גדולות של אשפה, פעם היה עומד לפני מכונית אביו, עגלה מהעגלות שהיו עם גלגלים, ההדק שלה נשמט, בפתע דחהו אביו בחוזק ונדחה לרחוק, ובשניה הזאת באה העגלה ודרסה המכונית וגם מכוניות אחרים.

היה לומד בישיבה ולא היה מצליח, כשהגיע לגיל תשע עשרה שנה המשגיח אמר לו שאחרי חודש צריך לו לחפש ללמוד בישיבה אחרת שאינו חפץ בבן שישן אימתי שירצה ויקום אימתי שירצה, ואינו מצליח בלמודו. אחרי שבועים השתנה עמו בדרך אחרת, ונהיה מדבר עמו בנחת, ומקדימו על שאר התלמידים, לא הבין למה, אלא שאח"ך ידע שיצא קול שאביו חולה הרבה והוא בין החיים ובין המות, אחרי זמן מה, אמרו לו צריך לך שתמצא פתרון לעצמך, אמר להם שאחרי פורים יעזוב, קודם פורים בשבועים ארס אשה, אביה עשיר ומשפחתה טובה. והם חשבו שלא טוב לגרש חתן חדש, והוסיף ללמוד ארבעה חודשים אחרים, אחר החתונה אשתו אמרה לו אתה אינך לומד כלום, הלך לעבוד. ובכל פעם היה מרגיש איך הקב"ה מציל אותו.

ההצלה הגדולה, פעם הלך הוא ובנו לעשות סעודה שלישית אצל חבירו, סיימו הסעודה מאוחר, הלך לחפש אחר בית הכנסת להתפלל ערבית, הגיע לפני בית הכנסת, רצה להכנס, אלא שבנו לא רצה. רצה להכניסו בכח, ברח. רדף אחריו והכהו, ובנו זה היה ילד טוב ותמיד שומע לדברי אביו, עדין משהכה אותו והנה שומע קול צעקה גדולה, הלך לרוץ ובידו בנו לראות מה יש, היה פגוע בבית ישראל בסמינר, איפה מה שהיה מתפלל, מיד משיצאו האנשים מבית הכנסת קרא הפגוע, שהיה יכול להיות שעדין הוא מתפלל שם. זהו מה שיתן לנו אמונה שלמה בהקב"ה שתמיד הוא שומר אותנו אלא שאנו צריכים לעשות דבר אחד, שנבקש ממנו, ויהיה לנו אמונה שלמה שהוא היחיד שיכול לשמור אותנו, וזהו למה אמרו לנו חז"ל שאסור לו לאדם לעשות שום דבר רק אחרי שיתפלל, להצליח בכל מה שנעשה. יהי רצון שהקב"ה יתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.

 

 

פרשת וישלח

 

פרשת השבוע יש בה המצוה השלישית שכתבה אותה התורה, והיא שאסור לאכול גיד הנשה.

ומספרת אחרי שיעקב אבינו חזר מאת לבן וגמרו בעיותיו, ושעשו ברית שאף אחד לא יעבור חבירו לרעה, עתה חשב יעקב בבעית עשו שרוצה להורגו, אמר, עשו מחכה עד שימות אבי ויהרגני, אלך ואסתדר עמו מעתה ונהיה חבירים יותר טוב, ושלח לו כדי לרצותו. ויש מרבותינו שאמרו ששלח לו מלאכים שהיו עמו בחוצה לארץ, ועתה עולים לשמים, והלכו המלאכים לעשו ומצאו עשו אסף עמו ארבע מאות זקנים וחייליהם, שילך להרוג את יעקב, המלאכים היו מכין אותו, אמרו להם מאין אתם אמרו להם מעדת עשו, עדין מכין אותם, אמרו להם בן יצחק עולה תמימה, עדין מכין אותו, אמרו להם דודו אברהם עדין מכין אותו, עד שלבסוף אמרו להם אחי יעקב, אמרו להם אתם שלנו, אתם עמנו, ושלחו אותם. ויראו ושבו כל המחנה ולא נשארו עמו רק הזקנים, ואמרו לו הבעיה בינך ובין יעקב, אנו נלך ונביט בכם ונחזור, שהיו יראים. ושבו המלאכים ליעקב ואמרו לו הנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש כדי להרוג אותך, וירא יעקב ויצר לו מאד, ירא אולי עשו יהרוג אותו, וירא אם הוא יהרג עשו שיוצאים ממנו הרבה גרים, ובפרט רבי מאיר בעל הנס. ויחץ את העם אשר אתו לשני מחנות, חלק יש בו הוא, וחלק יש בו נשותיו ובניו, ואמר שהוא מניחם רחוקים ממנו כדי מהלך יום אחד, שאמו אמרה לו שהוא מת ביום אחד הוא ועשו, ואם עשו ינצחו ויהרוג אותו אינו מגיע לקטנים רק אחרי שימות הוא ויצולו הם. והתפלל להקב"ה להצילו מעשו, ושלח לו מתנה עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים ואילים עשרים גמלים מניקות ובניהם שלשים פרות ארבעים ופרים עשרה אתונות עשרים שהם נשי החמור, ועירים עשרה, ויתן ביד עבדיו ועשה ריוח גדול בין עדר ובין עדר, שיהיו נכרים הרבה, עשו עדין מדבר עם הראשון יגיע לו השני, עדין לא סיים עם השני יגיע לו השלישי, כדי שיהיו נראים הרבה וישבע, וכדי שיראה ממנו. ואמר להם תאמרו לו מנחה היא מיעקב. ובלילה עבר נשיו ובניו וכל אשר לו נחל יבוק, ונשארו לו פכים קטנים ושב להביאם, ובא אליו שרו של עשו והיה רב עמו ולא יכול לו, ויהי כעלה השחר, הכה אותו על גיד הנשה ונהיה חגר, ויאמר שלחני כי עלה השחר תניחני ללכת לעשות שירה להקב"ה עם המלאכים ולא רצה יעקב לשלחו רק אחרי שיודה לו על הברכות שבירכו יצחק שהם שייכים לו והודה לו ושלחו. וזרח לו הקב"ה חמה מיוחדת בשבילו שתרפא אותו והוא עדין מכין עצמו והנה מצא לפניו עשו ומיד הכין עצמו קצת ונקרב הוא לעשו ואחריו בלהה וזלפה ובניהם ואחריהם לאה ובניה ואחריהם יוסף ורחל שיוסף קדם לאמו וכסה אותה כדי שלא יראהה עשו, ודינה החביאה יעקב אבינו שלא יאמר לו עשו תן אתה לי לקחתה לאשה, ורץ יעקב לעשו ויחבקהו וישקהו, חז''ל אמרו שאז עשו נהיה לו רחמים על יעקב מאת הקב''ה וישקהו מלבו, ויש מרבותינו שאמרו שבא לו במרוצה להרוג אותו, מצא עצמו שאינו יכול, רצה לעקוץ אותו בצואריו שניו נעשו צמר גפן וצוארי יעקב נעשו שיש. ואמר עשו ליעקב מה שלחת לי אמש, אמר לו מתנה ממני אמר לו יש לי רב יהי לך אשר לך אמר לו לא! קח אותם, ויפצר בו ויקח, ויאמר לו עשו בא לגור עמי בשעיר אמר לו איני יכול ללכת רק מעט מעט, שהבנים קטנים, ויש לי הצאן, תלך אתה ואח"ך אבוא אחריך, והלך עשו ולעת עתה מחכה ליעקב שיבוא לו לשעיר, ואנו מחכים ללכת למשיח ללכת לו לשעיר לענוש אותו על מה שעשה לנו אלפים שנה.

ואח"ך הלך לסוכות ומשם הלך לשכם ולקח חלקת השדה מאת חמור שהיה נשיא של שכם, ושכם בן חמור ראה דינה ולקחה עמו ורצה להתחתן בה, ושמע יעקב ושמעו בניו, שאז היו רועים בצאן, ויחר להם מאד ושבו לביתם, ובא להם חמור ושכם ואמרו להם שחפצים לקחת דינה לשכם ויאמרו להם צריך לכם לעשות המילה, ואם לאו תנו לנו אחותינו, ויאמרו להם טוב, ועשו כל אנשי העיר המילה, וביום השלישי כשהיו כואבים באו להם שמעון ולוי והרגו את כולם, ויקחו דינה, ויצאו משכם, שאין בה עוד אנשים. חז"ל אמרו שאחרי כמה זמן שבו האנשים לגור בשכם ושבו יעקב ובניו לארצם שקנו אותה מאת חמור ונאספו הערים הסמוכים לה ועשו עמהם מלחמה, ואז הראו השבטים את כוחם, ובפרט יהודה, ונצחו את כולם, ויצאו משכם, וכל האנשים היו יראים מהם.

וה' אמר ליעקב ללכת לקיים נדרו שנדר קודם שהלך אצל לבן, והלך יעקב ובניו לבית אל וקרבו קרבנות, ושם נפטרה דבורה מינקת רבקה, ששלחה אותה לו אמו שתבוא לקראתו. ונראה לו ה' וברך אותו, ויעקב יצא ללכת לפני אביו, וכשקרבו לבית לחם רחל ילדה בנימין ונפטרה ויקברה שם, ואח"ך הפרשה מספרת שיצחק אבינו נפטר בגיל מאה ושמונים שנה ויקברו אותו יעקב ועשו.

בפרשת השבוע יש כמה שאלות: רש"י ז"ל פירש על הפסוק והיה המחנה הנשאר לפליטה על כורחו כי אלחם עמו, ואמר שיעקב אבינו הכין עצמו לשלשה דברים, שלח לו מנחה, והתפלל, והכין עצמו למלחמה. מנחה שנאמר ותעבור המנחה על פניו, התפלל שנאמר ויאמר אלהי אבי אברהם, למלחמה שנאמר והיה המחנה הנשאר לפליטה, יש לשאול שתי שאלות, אם הוא נלחם אתו למה ישאיר רק מחנה אחד אם יעקב נצח נשארו כולם ואם עשו נצח מי מונע אותו לסיים להרוג המחנה השני? ועוד לפי הפסוקים שהביאם רש"י ז"ל היה לו לומר שהכין עצמו למלחמה תחילה ואח"ך התפלה ואח"ך המחנה?

אולם כדי לתרץ השאלות הללו, נתחיל להבין, ששלשה פעמים הפסוק אומר לנו אחרון, אפי' שיש אדם אחר: א} אמר הפסוק אח"ך ולאה וילדיה אחרונים ורחל ויוסף אחרונים, ב} במשה רבינו שאמר לו הקב"ה והיה אם לא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון ואם לא יאמינו לשני האותות וכו', ג} על בית שני שאמר הפסוק גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון אפי' שיש שלישי, למה השני קראו ראשון?

כשהאדם יבוא ויעיין ימצא שצריך לו הפסוק לומר אחרון, ידוע שיש שני משיחים, אחד בן דוד, ואחד בן יוסף, שיבוא בתחילת לעשות המלחמות ואח"ך יבוא בן דוד שהוא מיהודה. וכאן הפסוק רומז לנו על זמן המשיח שאחר חרבן שני בתי מקדשות ונעשינו עבדים אצל נבוכדנצר ורומא, לבסוף יש שני משיחים, אפי' שיעקב אבינו הניח רחל ויוסף אחרונים, הפסוק רמז לנו שלאה וילדיה הם האחרונים. אצל משה רבינו, הפסוק רצה לרמוז לנו אחרי החרבן, שיש שני דרכים שעושים אותם החברה של עשו, מטה ונחש ר"ל רוצים להניחנו לעשות עבירות בכוח וע"י הריגה, והשניה שירמו אותנו כנחש, וזה שהאות השניה שיד משה נהית בצרעת, ר"ל שמכניסים אותנו בטומאה, ואם אנו הולכים אחריהם תבוא האות השלישית שהיא הדם, וכמו שראינו "לא תקום פעמים צרה" זמן הגרמנים, והיינו יכולים להנצל אם לא הלכנו אחריהם ותמכנו רק בתורה, ובזה היה יכול שלא תבוא האות השלישית והיה יכול שתהיה האות השניה אחרונה. ובית המקדש שני קראו אחרון, שפעם אחרונה שיש חרבן. ומהו הכבוד שהיה בה יותר מן הראשון, להפך בית המקדש ראשון היה בו קדושה יתירה מן השני, כשבנו בית המקדש שני אנשים הזקנים שהיו מהם, היו מוכנים גם בבית ראשון והיו בוכים שלא היה נחשב כלל לפני בית ראשון, א"כ מהו הכבוד שיש בה? שהוא החרבן האחרון. וזהו למה קראו אחרון.

וזהו מה שרצה לרמוז לנו רש"י בדבריו, שאחרון הראשונה שאמרה הפסוק היא בשביל המנחה שמשיח בן דוד כל האנשים מביאים לו מנחה והוא אחר בן יוסף, ולזה קרא לאה אחרון, והשניה שקראה אחרון היא של משה, שאנו יכולים להנצל בתפלה, אם לא נפצרנו אחריהם והלכנו לעבודת עבודת השי"ת, והשלישית במלחמה שפעם האחרונה נקראת מלחמה בשביל בית המקדש, ולזה אמר והיה המחנה הנשאר לפליטה בעל כרחו כי אלחם אתו, שבזמן המשיח נלחמים עם עשו ובעל כורחו ניצולים, ר"ל ממה שנשארו מהחרבן וממה שמתו בגלות אינו יכול לעשות להם כלום אפי' שנהית מלחמה קשה מאד, וסיים הפסוק ורמז לנו אח"ך ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו וכו' יעקב נשאר יחידי ולא הלך בטבע הגויים ולא עסק רק בצרכיו, אז אפי' יבוא מלאך ויריב עמו אינו מצנחו, שאנו כוחנו בתורה ובמעשים טובים.

רבותי! ללא אריכות, אנו עם ישראל צריכים שלא ללכת אחרי הגויים, שעולם הזה שלהם, ואנו אין לנו רק עולם הבא וזמן המשיח, דברים המותרים אם בעיה אם הלכנו אחריהם, אבל בדברים האסורים אין הולכים אחריהם, אם במלבושינו, אם במאכלינו, ואם בטבעינו, שכשיגיע זמן המשיח ולא נשוב בתשובה ישפך הרבה דם. וכמו שראינו וכמו ששמענו בזמן הזה, כשהקב"ה מעניש אותנו אז אנו מתעוררים. ולזה יותר טוב לשוב מעתה ללא עונשים, שבזמן המשיח הקב"ה רוצה אותנו כולנו נקיים, ולזה קודם שנעשה שום דבר נראה אם יש בו איסור נרחיק ממנו, ונרחיק גם בנינו ממנו, שהם עתידינו, ונשמור אותם כדי שלא ילמדו דברים אינם טובים, ואז הקב"ה יתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.

 

 

לקוטים מספר ברית כהונה לאדמו''ר ועט''ר רבי משה כלפון הכהן זצוק''ל וזיע''א

רפ''א] ראש השנה נוהגים פה ללמוד שני פעמים ספר תהלים שמזמוריהם כמנין כפר

רפ''ב] שופר צריך לכוין התוקע להוציא השומעים. והשומע לכוין שיצא בתקיעות התוקע

ספר המדות לרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק''ל וזיע''א

תשכ''ו] על ידי למוד אגדה בלילה מתנשא

תשכ''ז] התנשאות בא על ידי ששונאים שקר

תשכ''ח] על ידי אהבת צדיקים מתנשא

תשכ''ט] על ידי עבדות בדעת לא כמצות אנשים מלומדה בודאי יתנשא

תש''ל] התנשאות בא על ידי דבורים

ועשת את התבואה לשלש השנים

"הלו, כאן איש הסוכנות. קרא קול מעבר השני של הקו, כמה ארגזים של פרי הדר רשומים אצלכם בשנה זו?" "שבע מאות ארגזים" - ענה מזכיר המושב קוממיות לתוך שפופרת הטלפון. זו היתה שיחת טלפון קבועה בכל סוף שנה. בכל ישוב רשמו את כמות היבול, ובסוף השנה הודיעו לאנשי הסוכנות. הסכומים היו חשובים על מנת להודיע אם כדאי להמשיך לטפל בפרדס, או שמא יהיו הפסדים. הפרדס של קוממיות הצליח יפה, ואנשי הסוכנות היו מאד מרצים. שנה אחת, לפני שנת המשיטה, צלצל הטלפון בחדר המזכירות. "הלו, כאן איש הסוכנות. כמה ארגזים של פרי הדר הפיק הפרדס במשך השנה?" המזכיר דפדף בפנקס שלפניו והקריא מתוכו: "למעלה מאלפים ארגזים!" "הלו, האם אני שומע נכון?"" - נשמע הקול מעבר לקו. "המזכיר עין שוב ברשימות, וענה לתוך השפופרת - אדוני, שמעת נכון, - אלפים ארגזים!" "טוב, אין זה מתקבל על הדעת, האם אפשר לבוא לבדוק את הרשימות?" - שאל איש הסוכנות. "בבקשה, אנו מחכים לכם!" - סיים המזכיר את השיחה, ונתק את הטלפון. קבוצה מאנשי הסוכנות הגיעה למושב, והתכנסה בחדר המזכירות. הפנקס עבר מיד ליד, כל אחד אשר את העובדה בנדנוד ראש, ואז פנה מנהל הפרדס אל הרב מנדלסון ושאל: "כיצד קרה שהשנה היו בפרדס פי שלשה פירות מבכל שנה? האם טפלתם יותר טוב בפרדס? או אולי המצאתם שיטה חדשה?" חיך הרב חיוך רב משמעות. פתח חמש ויקרא בפרשת בהר, והראה לכלם את פרק כ"ה פסוקים כ' כ"א: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע..." "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת... התבואה לשלש השנים". "עם ישראל - הסביר הרב - קבל מהקב"ה הבטחה, בשעה ששומרים שמיטה, הקב"ה משלם בשנה הששית פי שלשה פירות מבכל שנה. ידוע לכלכם ששנה הבאה היא שנת שמיטה, ראה הקב"ה שמושב קוממיות שומר שמיטה, והנה קימה ההבטחה כפי עיניכם הרואות!" ויהי הדבר לקדוש ד'!

הפרות שהורעלו

תושב אחד המושבות, יהודי ירא ושלם, ששבת בשנת השמיטה והפקיר שדותיו, נתן לפני ר"ה בשדותיו כמות ריסוס מוגדלת, בכדי שלא יצטרך לרסס השדה בשביעית. כשהלך בשמחת תורה בבוקר לבית הכנסת הציץ לרפתו וראה והנה פרותיו שוכבות ובטנן נפוחה. נזכר לפתע, "אבוי לי, ודאי אכלו הפרות מעשבי השדה המרוסס ועלולות הן למות." מה יעשה, יקרא לרופא, הרי חג היום, ועלול הוא לחלל חג, נכנס לבית הרב מנדלסון זצ"ל וסיפר לוה מאורע, אמר לו הרב שיהיה בטוח שבזכות שמירת שמיטה לא ינזק, היהודי הלך בשמחה לבית הכנסת וקפץ מרוב שמחה בהקפתו עם ספר התורה, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף... במוצאי החג הזעיק את הרופא, בדק הלה את מצבן ואמר כי אין מה לעשות הפרות הורעלו, תוך 24 שעות עומדות למות. היהודי לא הזיל דמעה אחת, על הפסד ממונו, ולא חש לעוברי ארח שאמרו לו "המקום ימלא חסרונך", הוא בשלו, "הרב הבטיח לי שלא יקרה נזק". עברו עשרים וארבע שעות והנה פלא, הפרות קמו מרבצן, והתהלכו ברפת. הנס היה בפי כל אנשי המושבות - בזכות שמירת שמיטה, לא אירע נזק.

בדיחות                                                                                                                                              נכד: סבא, איך מכשיר-השמיעה החדש שלך? אתה שומע יותר טוב? סבא: כן, ביום רביעי הבא                             בדיחה                                                                                                                                             חבר של צביקה הזמין אותו להרצאה שלו: חברו של צביקה: נו צביקה, נהנית מההרצאה? צביקה : נהניתי בעיקר מהסוף. חברו של צביקה : מה היה בסוף? צביקה : כיבוד!                                                                              בדיחה                                                                                                                                                   דני: אבא שלי אומר שהוא מעדיף לתת מאשר לקבל. המורה: זה יפה מאוד, ובאיזה מקצוע עובד אבא שלך? דני: איגרוף         בדיחה                                                                                                                                                 אמא: “מה עשית היום בבית הספר? בן: “ניסוי בכימיה אמא: “ומה תעשו מחר בבית הספר? בן: “איזה בית ספר?

 

פרשת השבוע - פרשת ויצא מרן הרב עובדיה יוסף שליט''א                                                   נאמר בפרשה "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים". והנה באותה השעה היה יעקב אבינו עליו השלום במצב קשה מאד, בורח מפחד אחיו הרשע שמבקש את נפשו לרצחו, והוא במדבר צייה וערבה מוקף חיות רעות, עד כדי כך שכשהלך לישון, הקיף עצמו אבנים להגן עליו, ואם לא די בזאת, אלא שיעקב אבינו גם לא ראה באותה שעה שום תקוה טובה, שהרי ידע יעקב לאן פניו מועדות, לביתו של לבן הארמי שהיה עובד עבודה זרה, והיה ממש מעין ראש משפחת פשע באותם הימים, והיה אדם נוכל ומסוכן מאד. ואם לא די בזה, גם כל רכושו של יעקב נשדד ממנו על ידי אליפז בנו של עשיו הרשע, וכל מה שלקח עמו יעקב מבית אביו כנדוניא לכלתו, נגזל על ידו, וכך נשאר יעקב נדכא ונאנח, ערום ועריה, ללא שום קרן אור בקצה המנהרה. ובתפילתו מבטא יעקב את רחשי לבו, אם "יהיה ה' עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אני הולך"..., הדאגה בולטת מאד בתפילתו של יעקב, וזאת לאחר שהיה כמלך בבית אביו העשיר והנכבד, וכעת מצבו קשה כל כך כאד הפחותים ביותר. אבל יעקב אבינו, לבו לא נשבר בקרבו, והוא לוקח אבן אחת מהסלעים שמצא, ועומד ומכריז: "האבן הזאת אשר שמתי יהיה מצבה", בית ה'. מבחינתו של יעקב אבינו, כעת כשהוא בבית ה', במקום בו עתיד להבנות בית המקדש, דבוק בשכינה הקדושה, אין שום חשש בלבו, והוא סמוך ובטוח שה' עמו, ואומר כי כל המאורעות אשר נעשו עמו, בודאי כולם לטובה, "וירא את כל אשר עשה, והנה טוב מאד", ולכן גם מה שאירע לי, הכל לטובה, ועלי להמשיך ולמצוא גם כאן רק את הטוב, לעשות את רצון ה', ולקיים את תורתו. והנה עלינו להתבונן, כיצד מגיעים למידה כזו, שאף במצב קשה כל כך יהיה האדם בטוח בה' ושמח בכל אשר בא אליו, אין זאת אלא מחמת דביקותו של האדם בה' יתברך, והדבקות בה' מקורה הוא מן התפילה. יעקב אבינו עומד ומתפלל לפני ה' יתברך על כל מה שהוא צריך, כי יודע יעקב, שהכל מאתו יתברך, מגיע יעקב לחרן, ויודע שיש עליו חרון אף מן השמים, תיכף מתפלל יעקב, שנאמר "ויפגע במקום וילן שם", ולא התפלל רק לבדו, אלא תיקן לדורי דורות את תפילת ערבית שמתפללים בלילה. אדם שנוהג במדת יעקב ומתעסק בעניני תפילה, מובטח לו שלא יוכל לבא לידי יאוש. וכל ענין התפילה שהופך את הרעות לטובות, יש לומר שלמד כן יעקב מאביו, יצחק, כמו שראינו בפרשה הקודמת. שכן יצחק אבינו מחכה לאליעזר עבד אביו שיחזור ויביא לו את בת זוגו. וכששואל יצחק את אליעזר, מי זו האשה שהבאת לי?, עונה לו אליעזר, "בת בתואל הארמי", שהוא נוכל ידוע. ומאיזה מקום היא באה? "מפדן ארם", שהוא מקום של רמאים ואנשי רשע. וכשרוצה לבדוק באחיה של הכלה מה ענינם? עונה לו אליעזר "אחות לבן הארמי", אחותו של ראש הרשעים. כל אדם אחר במקום יצחק היה ממהר לשלוח את השליח מעליו בבושת פנים, ולא היה מוכן אפילו לשמוע על שידוך שכזה. אבל יצחק אינו נוהג כן, "ויעתר יצחק לה'", הוא מתפלל לה' שיהפוך את הרעה לטובה, ולכן נאמר בלשון "עתר", כי העתר הוא הכלי שמהפך את התבואה, לברור את הטוב מן הפסולת, כמו כן על ידי התפילה אדם הופך את הרעות לטובות, והכל נהפך עליו לטובה. יצחק אבינו למד את ענין התפילה מאביו, אברהם, שתקן תפילת שחרית, ובזכות תפילותיו נולד יצחק, ואברהם גם עמד והתפלל על רשעים, אנשי סדום, ולוט ומשפחתו, זכה שגם בניו אחריו ילמדו ממעשיו, וכולם החזיקו בכלי זה של התפילה, שהביאם למדה נעלה של בטחון בה' יתברך.                                 פרשת השבוע פרשת ויצא מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, חבר בית הדין הרבני בתל אביב, ".                                      השבת, נקרא על יעקב אבינו שיצא מבאר שבע והלך לחרן לפי ציויים של אביו ואמו. בדרכו הוא ישן על אבני המקום, והנה הוא חולם חלום, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו, והנה ה' ניצב עליו, ואומר לו: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך".  והמתבונן רואה, כי הדבר תמוה, מדוע ה' אמר לו שלא יעזבהו, "עד אשר יעשה את מה שדיבר לו", וכי אחר כך כן יעזבהו? היה צריך הפסוק לומר כי לא אעזבך לעולם? מדוע המגבלה הזו שלא יעזבהו רק עד קיום ההבטחה? כדי להבין זאת, נקדים מעשה בחסיד עני מרוד, בעל משפחה ברוכת ילדים, שהגיעה בתו לפירקה להינשא, ולרש אין כל. כל בחור שהגיע לבחון את השידוך המוצע לו, ברגע שראה כי אין שום נדוניה עזב והלך לחפש לו הצעה אחרת. לימים הגיע בחור טוב, שהיה מוכן לשאת מיד את בתו לאשה, אך דרש מינימום של נדוניה, אחרת לא תוכל להתקיים החתונה.  מרוב צערו, החליט אביה לנסוע לרבו, האדמו"ר שגר בעיר הגדולה, בכדי לקבל ברכתו ולשמוע ממנו עצה. הגיע החסיד לרבו, סיפר בדמעות שליש את מצבו הקשה, ובקש את ברכת רבו. אמר לו הרב, לך תקנה כרטיס הגרלה, ובעזרת ה' אתה תזכה בהגרלה בה הפרס הראשון הוא עשרת אלפים רובל, וכך תוכל להיוושע. שמע החסיד בקול רבו, ופנה מידית לקנות כרטיס הגרלה שעלה 5 רובלים. אך מה מאד התאכזב לשמוע כי ההגרלה תתקיים רק בעוד שלושה חדשים, בעוד הוא צריך את הכסף לחתונה באופן מיידי, אך אותו חסיד האמין באמונה שלימה כי ישועתו קרובה, שהרי כך שמע בפירוש מפיו של האדמו"ר. בדרכו הביתה, התאכסן בלילה בפונדק דרכים, באותו פונדק היה גם שר גוי שהיה לו גם כרטיס הגרלה, והנה בלילה הוא חולם, כי בפונדק נמצא יהודי שהכרטיס שלו יזכה בהגרלה. התעורר השר, ואמר, חלומות שווא ידברו. חזר לישון, ויחלום שנית אותו חלום. קם בבוקר, ושלח את משרתו לבדוק אם יש יהודי בפונדק, קרא לו אליו ושאלו האם יש בידו כרטיס הגרלה, השיב היהודי בחיוב, ואז ביקש ממנו השר כי יחליפו כרטיסים. סירב היהודי לבקשת השר, אך השר לא הרפה והציע להוסיף לו גם את מחיר הכרטיס בנוסף להחלפת הכרטיס עצמו. המשיך השר והוסיף כסף תמורת החלפת הכרטיסים, עד שהגיע לסכום של אלף רובל, אך החסיד בשלו, המשיך בסירובו גם להצעה זו, ביודעו כי רבו הבטיח כי הוא יזכה בפרס הראשון. קצף השר הגוי, והחליט להחליף את הכרטיסים בעל כורחו של היהודי, ובכדי לרצותו, נתן לו את אלף הרובל שהבטיח לו. הצטער החסיד כי הוחלפו הכרטיסים בעל כורחו, אך התנחם כי לפחות יש בידו אלף רובל בהם יוכל לעשות את חתונת בתו. אכן שב האיש לביתו וחיתן את בתו בנחת.  עברו שלשה חדשים, והנה מתברר כי כרטיס ההגרלה שבידו של החסיד, שהיה לפני כן בידו של השר הגוי, הוא הכרטיס שזכה בהגרלה, ובין רגע הפך החסיד לעשיר מופלג. נסע החסיד לרבו וסיפר לו את השתלשלות הדברים. חייך האדמו"ר ואמר לחסיד המאושר, דע לך! ראיתי שאתה זקוק לשני ישועות, ישועה מיידית לחתן את הבת, וישועה לטווח ארוך להוציא אותך מהעוני בו אתה שרוי, לפיכך התפללתי לה', והתגלגלו הדברים שקיבלת ישועה מיידית מהגוי לחתונה, וישועה קבועה לכל ימי חייך. כך אצל יעקב אבינו, זקוק היה לישועה מיידית, מעשו אחיו הרודף אותו, אך זקוק היה גם לישועה קבועה בהמשך הדרך מלבן הארמי, אצלו הוא צפוי לחיות עשרים שנה, ואח"כ עם יוסף וכו', לפיכך אומר לו ה' "לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך", שלא יחשוב יעקב שבישועה הזמנית שיושיע אותו ה' מעשו הרשע, בכך מסתיימת ברכת ה' עליו, אלא אדרבא, לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את כל אשר דברתי לך, דהיינו '"והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" גם ישועה מידית מלבן הארמי, וגם ישועה לכל המשך חיי יעקב.

 

ברכה עד בלי די

נפתלי, יהודי יקר ממוצא תימני, שאיוה לו לנחלה את מושב נחלה באזור לכיש. עיניו העירניות מגלות כי לפנינו יהודי פיקח , עם ראש על הכתפיים . תדיר תראו אותו עסוק בעשיה שאינה פוסקת.  אולם מה יעשה והפרוטה איננה אורחת קבועה בכיסו של נפתלי.  לא קלים הם חייו של חקלאי. לעיתים רבות ניזוק מפגעי מזג האויר שרב כבד או קרה מקפיאה עלולים לחסל את היבול עליו עמל והיזיע בהנף יד. חקלאי הנתון במצב כזה יכול להיעזר בבנקים מיוחדים לחקלאים המעניקים משכנתאות בריבית צמודה. אולם אף אחד לא מבטיח להם, שהיבול יצליח ויכסה את הלואותיהם, והיה אם חלילה באה שנת בצורת אזי עומד הוא בפני שוקת שבורה.  חקלאי מאמין יכול להתרומם לגבהים ולפסגות, חש הוא במוחש באפסיותו ובאזלת ידו אל מול הכוחות האדירים של איתני הטבע, שהקב"ה ברצונו מחליפם ומשנם.  יודעים גם יודעים החקלאים את משמעותה הגורלית של תפילת "ותן טל ומטר לברכה" .בתפילותיהם ובעתירותיהם החמות למי שאמר והיה העולם , מפצירים ומבקשים שימטיר מאסמיו גשמי ברכה,  נפתלי טובים, אשר חובות כבדים רובצים על כתפיו, מגלגל כספים מפה ומשם, ואיך שהוא מעביר את החודש ומתפלל ומייחל לימים טובים יותר. ועתה עם הילקח מהעמהם אביהם ראש המשפחה. נפל עליו עול פרנסת אמו ואחיו ואחיותיו הצעירים ממנו, כי הוא הגדול בבית. והנה קרבה שנת השבע. עם פרוס תשל"ט - ערב שנת שמיטה. מנסה נפתלי לדבר עם חבריו החקלאים אודות השמיטה הבאה עליהם לטובה. חבריו מרימים גבה בתמהון, ושואלים: נפתלי, היודע הנך מה שפיך מדבר? להפקיר את עבודת האדמה למשך שנה תמימה? ומי יביא לחם לפי הטף? באותם ימים כמעט ולא היו בנמצא חקלאים שומרי שמיטה, אפילו החקלאים הדתיים הסתמכו על היתר מכירה. נפתלי, בוגר ישיבת חזון יחזקאל ותלמיד של הרב גוטמן בישיבה קטנה, וחובש ספסלי ישיבת "פונוביז'" המעטירה, ברי לו כי הציווי "ושבתה הארץ שבת לה'" מחייב אף אותו. אולם מדוע דווקא הוא צריך לקיים זאת, בו בזמן שאף לא אחד מחבריו מתכוין לשמור שמיטה?  זיכרון ישן צף ממעמקי זכרונו, היה זה בבחרותו, בישיבה נערכו מבחנים עולמים של דגל ירושלים, המצטיינים הועלו לשלבים הבאים, נפתלי היה המצטיין מספר אחד מבין תלמידי הישיבה. ראש הישיבה שלח אותם כפרס הוקרה לשבות בקוממיות, יחד עימו נסעו עוד שני תלמידים מישובים אחרים, במהלך השבת נכנסו שלשת המצטיינים לביתו של הרב מקוממיות , ר' בנימין מנזלזון זצ"ל. ר' בנימין קיבלם במאור פנים , ושוחח עימם זמן מה לאחר מכן הפטיר ואמר: נפתלי כשתגדל תהיה גדול בישראל !  המילים שנאמרו לפני שנים רבות צלצלו עתה במוחו באלפי פעמונים, נפתלי כשתגדל תהיה גדול בישראל! גדול בישראל !  אם רבי בנימין בעיני הבדולח שלו צפה זאת, משמע שיש בך את הכוחות לעמוד יחידי בניסיון כה קשה.  ופרנסה מה תהא עליה, עלה קול צורמני מתוכו? הן מצבך הפיננסי ממילא גרוע? כיצד תהין בנפשך לדרדר עצמך לבוץ כזה, שמי יודע אימתי תוכל להיחלץ הימנו.  הן יש לך אפשרות שרבים וטובים בחרו בה - היתר מכירה. מדוע אתה כ"כ מתלבט?  הציווי מפרשת משפטים ניצב בבהירות נגד עיניו: "בשביעית תישמטנה ונטשתה " - לא נאמר תימכרנה, אלא נטשתה , א"כ אין על מה לדון, ענה לעצמו בהחלטיות, התורה מצווה ומבטיחה: "וציוויתי את ברכתי". ומי שהבטיח לי יקיים ,ועינינו תחזינה בנפלאותיו. נפתלי - חכם ,אשר עיניו בראשו, מחליט כי יקדים את עונת הזריעה הנעשית בד"כ טרם בוא הגשם, בסביבות חג הפסח בעונת האביב מתחילה עונת הפריחה. השדות מתכסים בפרחים צבעונים מרהיבי עין ומשובבי לב, אולם בזמן זה הזרעים לא ממצים את כוחם ולא נובטים , אלא רק פורחים, ובמקרה הטוב שזרעים נובטים בתקופה זו הם מצמיחים פירות שאינם כה טובים ומשובחים. אי לכך נקבעה עונת הזריעה בחודש אלול.  נפתלי הולך ומחפש לקנות שתילי חסה, כרוב , סלק אדום, וקולרבי, המזכיר פוקח עליו זוג עינים תמהות.  "נפתלי , בדיחה מוצלחת הישמעת לנו. החלטת לבדר אותנו היום? אולי תסביר לי מה עושים עכשיו עם שתילים למשל"? - זורעים למשל, השיב נפתלי בלא הניד עפעף. "לפי היתרה בחשבונך לא נראה לי כי משופע אתה במצלצלין , שאתה רוצה לאבד סכום נוסף".  יש או אין שתילים? שואל נפתלי. "שתילים בודאי אין לי אולי זרעים".  השתילים הם זרעים קטנים שנזרעו באדמה, נבטו, והצמיחו שתילים קטנים, מוציאים אותם מן האדמה ומוכרים אותם במחיר משולש, ממחיר הזרעים , החקלאים מעדיפים אותם על אף מחירם הגבוה, מכיון שנכונו להם סיכויי הצלחה גבוהים יותר.  נפתלי רוכש את הזרעים תוך שהמזכיר מלוה אותו בצחוקו, "עבודה נעימה ופוריה נפתלי".  הוא זורע את הזרעים בצפיפות גדולה ומשקה אותם בדמעותיו ובתפילותיו.  בדרך כלל לא מצליחים הזרעים לנבוט ולגדול, ומסיבה זו מבכרים החקלאים את השתילים, כדי שעמלם לא ילך לטמיון .  הנס אירע בחלקתו של נפתלי, הזרעים נבטו, והצמיחו שתילים טובים, תוך ששפתיו דובבות ומבקשות, שיאמר ה' למלאך שיכה ויאמר לשתילים גידלו, הוא מוציא אותם מהאדמה בעדינות. ושותלם במרחק של שלושים סניטימטר בין שתיל לשתיל.  דומה הוא החקלאי לאם אוהבת המקדישה את כל חייה למען ילדיה, מידי יום ביומו מאכילה, מנקה, משקה, ומשקיעה. כל כולה למענם, ובשבילם.  אף החקלאי מלוה את השתילים בעינים אוהבות מלטפם בליבו ומעודדם , גדלו גדלו, שתילי היקרים.  והנה אך חלפו שלשה חדשים מיום הזריעה ונפתלי יוצא ברינה לכיוון השדה בניגוד לתחזיות הקודרות שדאגו חבריו להשמיע לו מידי יום, ניצבו הכרובים כמחייכים בחיוך ניצחון, הנה ראו גדלנו ! בזמנינו ניתן להשיג כרובים מיוחדים העמידים בפני חום. אולם באותם ימים עדיין לא חלמו על שיכלולים מסוג זה . והכרובים גדלו למרות שלא היו חסינים נגד חום. ולא סתם, אלא שגדלו בשיא תקופת הקיץ.  הסוחרים המגיעים מידי יום לשדות , לרחרח ולחפש סחורה טובה, מתקרבים לשדותיו של נפתלי, ומשפשפים עיינהם בתימהון, האם אנו חולמים? ראשי כרוב טרים וריחנים עומדים זקופים. אצים רצים הם לבייתו ומבררים לפשר הענין.  הסוחרים הנדהמים למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם , היזדרזו על אתר לקנות ממנו את הכרובים, ונפתלי קיבל עבורם מחיר מפולפל, מכיון שזו לא היתה העונה של הכרוב.  בדרך כלל לאחר שחותכים בסכין את הכרובים , נרקבים השורשים שנותרו באדמה.  עתה, לאחר שחתך את הכרובים שהיגיעו לגדלם המקסימלי, נותרו עדיין כרובים קטנים שלא צמחו דיים, ונפתלי השקה אותם, וממילא שתו אף השרשים שנותרו באדמה אחר שקטף את הכרובים הגדולים, והבלתי יאומן קרה. נפתלי מגלה כי במקום כל כרוב שנקטף גדלו שני כרובים. זכה נפתלי לקצור ברינה את דור האבות עם הבנים. כלומר - קטף כרובים שזרע ביחד עם כרובים שגדלו בשנית.  פיו ממלמל שירות ותשבחות למי שאמר לכרוב - גדל! ידיו מלאות עבודה, רק מסיים לחתוך את הכרובים שגדלו , ולמכרם לסוחרים, ושוב גדלים דורות חדשים של כרובים. עד כדי כך שנטל סיר העמידו בשדה, והורה לסוחרים שקנו ממנו סחורה לשים כספם בתוכו, מבלי שספר אחריהם.  קצר וקצר עד שהגיעה שנת השבע, אז נטש את עבודות האדמה ואיחל לה נירגשות " שבת שלום " לך אדמה .  בנוסף לכרוב זרע חסה, משום מה בחר דוקא בחסה? אפשר משום שרצה לסמל בכך, שעומד הוא וממתין שיחוס ה' עליו ויכה על קדקדם של ראשי החסה, על אף שאין זה זמן זריעתם. ככתוב בגמרא: מפני מה אוכלים חסה בפסח - משום שחס רחמנא עלינו. ואף הוא עומד ומצפה שיחוס ה' עליו ברחמיו המרובים, ויצוה את ברכתו. ראשי החסה היגיעו לגודל אסטרונמי, אם בשנה רגילה נכנסים לתוך ארגז שמונה ראשי חסה, השתא לא נכנס בארגז אפילו ראש אחד ! השמועה היתגלגלה לאוזני הסוחרים בדבר החסה הענקית, והם בנשימה אחת רצו לשדותיו של נפתלי לראות את המחזה הנדיר, ומשראו את החסה נעמדו מסומרים למקומם, כל מה ששמעו עוד לא הגיע לאמת. המציאות עלתה על כל דמיון.  ערימות הארגזים שהוכנו מבעוד מועד לקבל את תוך קרבם את החסה, נותרו מיותמים לא יכלו להכניס בהם, ולו ראש אחד, העמיסו את החסה על המשאיות והותירו בידי נפתלי סכום הגון, הכפול פי עשר מהמחיר הרגיל.  תושבי המושב באו בהמוניהם לחזות בפלא הגדול. המדריך החקלאי שהגיע אף הוא להזין עיניו בלא יאומן הכריז כי לא ניתן להסביר בשום פנים ואופן איך קרה כדבר הזה, אצבע אלוקים היא ! ! !  בעל ספר החינוך בלשונו הזהב מבאר מהו הטעם למצות שמיטה: "ולכן ציוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה ,כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם".  נפתלי קיבל על עצמו לקיים את מצות השמיטה בכל פרטיה ודיקדוקיה מתוך מסירות נפש עצומה.  ואז זכה להגיע להכרה מלאה " כי לי כל הארץ" . ואנו איננו בעלי הבית עליה. לא אנו המסייעים לאדמה להצמיח. ואף לאדמה אין כח משלה להוציא פירות ללא עזרתו יתברך. וכל מאמצינו ופעלותינו אינן מעלות, ואינן מורידות. הן אך בגדר השתדלות שאנו מצווים עליה בגלל הקללה, שנתקלל בה האדם הראשון "בזעת אפך תאכל לחם" .  כי אם הצליחו זרעי כרוב וחסה לנבוט ולהצמיח שתילים על אף שנכונו להם סיכויי הצלחה מועטים , ועל אף שלא היתה זו התקופה המתאימה לזריעה. משמע שיש אדון לבירה, וברצונו יצליחו הזרעים, וברצונו יבלו.  הידיעה הבהירה והנחרצת של נפתלי מביאה אותו לנטוש את האדמה אליה הוא קשור בעבותות אהבה בשנת שמיטה. ולנסוע ללמוד בכולל של הרב צדוק ברמת השרון. נפתלי יושב באהלה של תורה מערב שבת לערב שבת. ועולה במעלות התורה והיראה.  חבריו במושב ניסחפו עימו, שמועה שמעו אודות היקף רווחיו האדירים של נפתלי. ובאו לראות במו עיניהם את הבלתי יאומן.  ונפתלי מדביקם בהתלהבותו בספרו להם את הניסים הגלויים, שראה בעינים. מגולל באוזניהם את החובות הכבדים שרבצו על כתפיו, ועתה עקב רווחיו הגדולים כיסה אותם. ולא רק זאת . עוד נותר בידו סכום הגון שהספיק כדי קנית דירה מרווחת, ומכונית הדורה.  במשך שנת השמיטה פירנס את משפחתו שמנתה בלע"ר ארבעה נפשות. ואת כל אחיו - שלושה עשר במספר.  אף הסוחרים שבאו עימו במגע עסקי זכו לראות ברכה במעשה ידיהם.  זכה נפתלי למה שלא זכו רבים טובים מאיתו. שם שמים נתאהב על ידו, ועשרות מחבריו שראו, ושמעו מהניסים והנפלאות שהיו בחלקו. נטשו את הבורות הנשברים אשר לא יכילו המים, והגיעו לדלות מיים חיים בכולל "אבן שמואל". ביניהם יוחנן הכהן מקרית גת, ואחיו שלום צנעני מישוב זבדיאל ועוד.  הידיעה "כי לי כל הארץ" לא עזבה את נפתלי אף במוצאי שנת השבע. בהגיע השנה השמינית , הוריד הוא ממכסת השעות אותן נהג לעבוד טרם שנת שמיטה למינימום ההכרחי, כשבזמנו הפנוי הוא מבקש לישב בשלוה, ולהגות בתורה הקדושה. ברם בת הזוג לא טמנה ידה בצלחת וטענה לעומתו, ופרנסה מה תהא עליה. ונפתלי משיב כנגדה: "הביני , נוכחתי לראות כי אף בלא שאשקיע הצמיחה האדמה יבול כה מבורך, אך משום שזה היה רצון ה'. אם כן למה לי להשקיע את כל שעות היממה בעבודות השדה, בו בזמן שהתוצאה כלל לא קשורה למידת ההשקעה.  הקב"ה הזן מביצי כינים ועד לקרני ראמים, הוא הזן ומפרנס אותנו תמיד. וכשם שדאג לכל מחסורינו בשנת השש והשבע כן ידאג לנו בשנת השמונה. מובטח לו למאמין באמת ובתמים בקב"ה שיזמן פרנסתו, והברכה תשרה במעשה ידיו, ואפילו ישקיע זמן מועט לצורך פרנסתו.  נפתלי ראה ברכה מרובה במעשה ידיו. נטע שדה אתרוגים , ממנו הוציא פרנסה ברווח.  כיום בעל הוא לשדות ומטעים רבים , ברשותו מטעי מלפפונים, עגבניות, סלק, כרוב לבן ואדום, פלפל ועוד.  ועולה על כולן - ניהול רשת עניפה של עשרות שיעורי תורה, שחלקם נאמרים על ידו.  וריכוז של פעילות עניפה למען שומרי שביעית.

 

 

פרשת ויצא

 

בפרשת השבוע אנו רואים שיעקב אבינו כעס שתי פעמים, פעם כשאמרה לו רחל אמנו הבא לי בנים, ופעם עם לבן, יש לשאול למה כעס יעקב אביהם והלא שניהם אינם טועים, רחל בקשה מיעקב אבינו להתפלל עליה ולבן רוצה אלהיו, ועוד למה ברחל הפסוק אמר ויחר אף יעקב ברחל, ובלבן הפסוק אמר ויחר ליעקב וירב בלבן, למה לא אמר ויחר אף בלבן, או ברחל יאמר רק ויחר?

אולם ידוע שכל האמות היו עקרות, שרה ורבקה ורחל כתוב בהדיא בפסוק, ולאה משאמר הפסוק וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ר"ל שבתחלה היה סגור ואינה מביאה ילדים, חז"ל אמרו למה הקב"ה בראם עקרות שהרי מהם הכל נברא אח"ך? ותירצו שהקב"ה חפץ בתפלת הצדיקים ורוצה האמהות להתפלל לו שהם צדיקות, ולאה, ללמדנו שהיסורים פודים הגזרות, מחמת שלאה אנשי עירה לא היו אוהבים אותה, אותם יסורים פדו לה הגזרה ונתעברה, וודאי שלא יעקב שהיה שונא אותה שהפסוק אמר ויאהב גם את רחל מלאה ר"ל שאף לאה היה אוהב אותה, ועוד שבדין אסור לאדם לישב עם אשתו והיא שנואה עליו, ולזה כשרחל אמרה לו הבא לי בנים כעס עליה ואמר רחל אינה מתפללת להקב"ה ממה שאמרה לי, ואמר לה התחת אלהים אני וכו' ר"ל לכי להתפלל לה', שהתפלה היא שפודית כל הצרות, אולם רחל היתה מתפללת, ולזה מה עשתה, אמרה לו קח בלהה ושאני אוהבת את בלהה שתביא ילדים אתפלל עליה, וידוע מה שאמרו חז"ל מי שמתפלל על חבירו על איזה דבר והוא צריך לו, הקב"ה נותן אותה אפי' לו, וכאן הבין יעקב שרחל היתה מתפללת ונח.

נבוא ללבן, לבן כשרדף על יעקב אמר לו יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם וכו' למה גנבת את אלהי, כאן לבן כאילו אומר ליעקב שאני אוכל להזיקך אלא שהקב"ה לא הניח אותי, שאתה גנבת לי אלהי, אמר לו שח"ו אם היו אלהיו אצלו יכול לעשות מה שרוצה, כאן יעקב אינו יכול לשתוק, ובפרט לפני בניו, אלא שאם ידבר עמו יאמר לו משום שגנבת אלהי תעשה מה שאתה רוצה, ולזה הניח עד שסיים למשש ואח"ך ויחר ליעקב וירב בלבן שרוצה לריב אתו, ולא כעס על לבן אלא מחכה לריב אתו שיראה לו שאלהיו אין להם שום ערך, וזהו מה שאמר לו אלהי אבי אברהם ופחד אבי יצחק וכו' ויוכח אמש, שאמש ניכר שאין אף אחד יש לו כח רק הוא, שאלהיו עמו ולא יכלו לעשות לו כלום. והתחיל לומר לו שהוא הלך עמו בצדק ולבן ברמאות להבין לו שהאלוה האמתי אינו אוהב הרשע, ושאלהיו אין להם שום ערך, אולם לבן השיב לו הבנות בנותי והבנים בני, ר"ל שאם ירא עליהם מהעבודה זרה ואתה רב אותי בשבילם, הנה גם הם יש להם שייכות בי ויכולים להיות כמוני, ולבן למה אומר ליעקב ככה? משום כשראה אותו ירא על חינוך בניו רצה להפחיד אותו שלא יבוא לו יום ויבקש אותו בחיל שעשאם עליו, ולזה אמר נעשה עד לא תבוא אלי ולא אבוא אליך, יעקב אמר ארחיק ממנו יותר טוב, שחינוך בני קודם לכל דבר.

רבותי! חינוך הבנים הוא יותר דבר שצריך לנו לחשוב עליו, ונביא קצור שני מעשיות ומהם נבין איך האדם צריך לו לילך עם בניו, איש ואשה מספרים שהם התחתנו קטנים ואחרי שנה הביאו ילד, חשבו שצריך להם לחנכו על פי דרכם ולא יחנכו בניהם בדרך אבותיהם, איך היו מחנכם אותו? אם רוצים אותו לעשות איזה דבר והוא לא רצה, אומרים לו נותנים לך משחקים או כסף או איזה דבר שיודעים אותו שאוהב אותו, התחיל הילד לגדול וחנוכו היה מפונק מאד, והבין נקודת החולשה של הוריו שהם רוצים להכיר שחינוכם טוב, ולזה נעשה אם היה מבדקש דבר והם אומרים לו לא, יתחיל לצעוק, וכדי שלא ישמעו השכנים היו נותנים לו, ויגדל הילד והוריו הבינו טעותיהם וחשבו ואמרו שאם ימשיכו ללכת בדרך הזה מי יודע איפה יגיע, אמרו שאין לשמוע לו עוד, פעם אמר להם על איזה דבר, אמר לו לא, צעק ולא השיבו אף אחד, נכנס לביתו אחרי זמן מה באה המשטרה לבית, ואמרו להם שהם צריכים ללכת עמם שהכו בניהם והוא שהודיע בהם, לא ניצלו מדין וחשבון זה רק אחרי עמל וטורח גדול. הלכו לרופא פסיגולוךּ, אמר להם אינכם צריכים לשמוע לו, תלכו רק בדרך הזה, והוריו לא היו מדברים עמו עוד כלל, וכתבו לו בניר ואמרו לו כמו שיש לך זכויות כך יש לך חוביות, והיו מדברים עמו בנירות. אחרי שנתים, פעם אביו היה במטבע מבשל קפה, רואה בנו בא לפניו ובקש ממנו סליחה.

המעשה השני, אדם היה תמיד במעקות עם בניו כדי לחנכם, מי שטועה נותן לו הערה ויחנכו כראוי, ואשתו תמיד היתה מתלוננת עליו, ואומרת לו תראה שכנך מעולם לא צעק על בניו, והנם אין בהם כלום, ולמה כל הצעקות והמריבות הללו שאתה עושה, אולם האיש אמר לה אם אשמע לך בניו יהיו אינם טובים, רוצה לחנך בני, ירא עליהם! גדלו בניו התחתנו, וכל אחד עשה לו בית, אלא שהיה פעם בפעם מבקר אותם אחד מהם ויראה מצבם ומטלפין לאחיו, ולקחו הפנסיה ונעשה אינו יכול לצאת ולבוא כמו שדהיה, הגיע חג הסוכות באו לו שתי בניו והתחילו לעשות לו הסוכה, ואח"ך באו שאר בניו ולא הניחו אותו לעשות כלום. גמרו, ישבו לפניו קצתוהלכו. יצא לפני הסוכה ומצא שכינו מביט בסוכה ודמעותיו על פניו, אמר לו מה יש? אמר לו לא מצאתי מי יעשה לי הסוכה, ובניו באים לו פעם ביובל, ואין עושים לו כלום. פעם הגדול שבביתו, דבר עמו ואמר לו אם יכול למצוא לו עבודה יתירה לעשותה שאינו מרויח הרבה כסף, אמר לו יש מי שחפץ לעשות סוכה, כמה אתה לוקח לו שכרך, הסכימו ביניהם על השכר, ושלם לו, אמר לו לך תעשה סוכת אביך, אז עמד ולא רצה לעשות, אמר לו איני אומר לו, אולם רוצה לומר לך למה אינך עוזר לו, אמר לו אבי מעולם לא הרגיש בנו, לא בקר אותנו אפי' פעם אחת, אינו חפץ רק מנוחתו, ולזה אנו אין מרגישים בו, כשהיינו שומעים אותך צועק על בניך התקוינו להיות בניך. הילד עשה הסוכה ואביו חשב שעשה אותה לחנם, ושמח. אין לי מה להוסיף על המעשיות הללו רק הקב"ה יעזרנו לגדל בנינו כמו שצריך ויתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.

 

פרשת ויצא

 

בפרשת השבוע שעבר הכתוב ספר לנו שיצחק אבינו ורבקה אמנו אמרו ליעקב שילך אצל לבן ויקח משם אשה, ופרשת השבוע מספרת שיעקב שמע לדברי אביו ואמו והלך, אלא שבתחילה הלך לישיבת שם ועבר ללמוד שם ארבע עשרה שנה ואח"ך הלך לחרן ובדרך עבר על הר המוריה ואחר שעבר אותו חשב ואמר המקום שהתפללו בו אבותי ונקרב בו אבי אעבור אותו ולא אתפלל בו! וחשב לחזור ולהתפלל מנחה שם. אולם הקב"ה אמר צדיק כזה יבוא לפני ולא אלין אותו עמי! ולזה צוה על השמש שתשקע, ושקעה השמש קודם זמנה, וכשהגיע שם יעקב, בפתע פתאום מצא שבאה השמש ועודנו לא התפלל מנחה, ולזה תיקן תפלת ערבית, והתפלל שתי תפלות, הראשונה של ערבית והשניה של מנחה. ורצה לישון ולקח אבן ושם אותה תחת ראשו, אלא שהאבנים היו רבים ביחד וכל אחת מהם אומרת עלי יניח צדיק ראשו, לבסוף החליטו שיהיו אבן אחת ושם יעקב עליה ראשו וישן. ויחלום והנה סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והמלאכים שהיו עמו בארץ ישראל עולים, ויורדים מלאכים שהולכים עמו לחו"ל, שכל אחד עמו מלאכים ששומרים אותו מן המזיקים. וראה שהמלאכים הם השרים של אומות העולם עולים ויורדים ר"ל פעם שולט מלאך זה ואח"ך יבוא אחר ומורידו ויהיה הוא השליט, והבין שהגלות שהולכים בה אינה ארוכה הרבה, אבל כשעלה שרו של עשו עלה למעלה מאד ועודנו עולה, וירא יעקב ר"ל שגלות של עשו ארוכה מאד, מיד נראה אליו הקב"ה ואמר לו אל תירא שאף שרו של עשו יבוא יום וארד אותו ויכלה הגלות. ובירכו ואמר לו שהוא שומר אותו ומחזירו לארץ ישראל בשלום. ויקץ יעקב משנתו וירא מאד, ויאמר אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, שבית המקדש מקומו נגד כסא הכבוד שבשמים. וידר ויאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ושבתי בשלום אל בית אבי כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, והקריב קרבן על המצבה שהניח עליה ראשו.

והלך לחרן ובאותו יום הגיע לחרן כאליעזר כשהלך לקחת רבקה ליצחק, אלא שאליעזר הארץ השיאתו ויעקב חרן באה לו, והוא נכנס לחרן ושבה חרן למקומה. וימצא באר בשדה ועליו אבן גדולה והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה ויאמר להם מאין אתם ויאמרו לו מחרן אנחנו ויאמר להם הידעתם לבן בן נחור ויאמר ידענו והנה רחל בתו באה עם הצאן אשר לאביה, ויאמר להם למה אתם יושבים פה עדין היום גדול השקו הצאן ולכו רעו, ויאמרו לו האבן גדולה ואין יכולים להשיאה רק עד אשר יאספו כל העדרים כדי להשקות הצאן, עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה, כשראה אותה יעקב גלל את האבן לבדו וישק לרחל ויאמר לה שהוא בן דודתה וישמע לבן וירץ לקראתו, אמר, אליעזר הביא עשרה גמלים א"כ יעקב הביא עמו מאה גמלים, אולם מצא אותו לבדו, אמר זה יש לו כסף בכיסו, חבק אותו מצא כיסו ריקם, אמר, זה יש לו יהלום בפיו, נשק אותו, מצא שאין לו כלום, שכשיעקב יצא מארץ ישראל עשו שלח לו אליפז להרוג אותו אבל אליפז לא רצה להרוג אותו שהוא דודו, אולם אביו צוה, מה עשה? נתן לו כל מה שיש לו ואמר לו עני חשוב כמת, ויעקב אמר ללבן אין לך לחפש שכבר קדמך אליפז ולקח הכל.

וישב יעקב ועבד עם לבן רועה צאן חודש שלם, בא לבן ליעקב ואמר לו תעבוד עמי חנם ואח"ך תאמר לי רוצה זה וזה! בוא נעשה הסכם בינינו כמה אתה רוצה לקחת כדי לרעות את צאני, אמר לו אעבדך שבע שנים ברחל, אמר לו טוב, כשכלו שבע שנים אמר לו תן לי את אשתי אמר לו טוב, ואסף לבן את כל אנשי המקום ואמר להם הנה ראיתם משבא יעקב שרה עלינו הברכה ואם אתן לו רחל יקחה וילך, ולזה הלילה נכבה כל המאורות ואתם תאמרו שבעירנו לא נדליק האור בחתונות, ואתן לו לאה כדי שיוסיף ויעבוד עמנו שבע שנים אחרות, ומצאה חן בעיניהם העצה, ובאו כל האנשים לחתונה וכל אחד שם גלימתו לחוץ כדי שישב בנחת, ולבן לקח כל הגלימות שלהם ומכרם ועשה בהם החתונה והם לא ידעו בו שהיה חושך, ונתן לאה ליעקב. וכשיצאו אמרו לו איפה הגלימות, אמר להם כבר אכלתם בהם. ובבקר מצא אותה יעקב שהיא לאה, הלך ללבן ואמר לו וכי לא הסכמנו על רחל! אמר לו נכון, אבל לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה מלא שבע זאת ואתנה לך גם את רחל בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות.

ועבד יעקב שבע שנים אחרות וילדה לו לאה ראובן שמעון לוי ויהודה, וכשרחל מצאה עצמה שלא ילדה נתנה בלהה שפחתה ליעקב לאשה, אמרה, תביא היא הבנים ואבנה גם אנכי ממנה, וילדה בלהה דן ונפתלי, ולאה גם היא נתנה זלפה שפחתה ליעקב והביאה גד ואשר, ואח"ך ילדה לאה יששכר וזבולון, ותהר פעם אחרת וחשבה שאם היא יולדת בן יהיה להם אחד עשר בנים, והיא יודעת שיעקב מביא שנים עשר בנים א"כ רחל אינה מביאה רק ילד אחד פחות מהשפחות, ולזה התפללה ונהפכה לבת, ואח"ך ילדה רחל יוסף.

כשנולד יוסף גמרו השבע שנים ויאמר יעקב ללבן שלחני ואלכה אל מקומי אמר לו למה תעזוב אותנו נחשתי ויברכני ה' בגללך תאמר לי מה השכר שאתה חפץ בו אתנו לך, אמר לו אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבים תסיר אותו, ומעתה מי שהם נולדים נקודים וטלואים או חום בכשבים שלי הם, וההסכם הזה מצא חן בעיני לבן ולקחם והוליכם למקום רחוק כדי מהלך ג' ימים, אלא שהברכה שהיתה ללבן בגלל יעקב היתה, ולזה כל הצאן שנולד היה כולו ממין ששייך ליעקב, ולבן שנה ההסכם עם יעקב מאה פעמים. ויעקב קרא ללאה ורחל לשדה ויאמר להם שהוא רוצה לשוב לעירו, ויאמרו לו כמו שאתה רוצה נעשה. וביום שהלך לבן לגוז את צאנו שהוא רחוק מהלך שלשה ימים, הלך ואסף כל צרכיו ולקח נשותיו ובניו ונסע, ורחל גנבה התרפים אשר לאביה. וישמע לבן כי ברח יעקב וירדף אחריו, ובלילה בא אליו ה' בחלום ויאמר לו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע, והשיגו, ויאמר לו אם ברחת משום שרוצה לראות בית אביך מוטב, אבל אתה ברחת וגנבת לי כל כלי, אמר לו ברחתי משום שיראתי אולי לא תניחני ותקח לי כל מה שרכשתי, וכליך מי שגנב אותם לך לא יחיה, ויעקב לא ידע כי רחל גנבתם, ויחפש לבן ולא מצא כלום. אז עשו גל אבנים ושבעו ביניהם שאף אחד מהם לא יעבור הגל הזה לרעה וישב לבן למקומו ויעקב הלך לארץ ישראל, ובדרך ראה מלאכי חוצה לארץ עולים ובאים מלאכים של ארץ ישראל, ויקרא שם המקום ההוא מחנים.

בפרשת השבוע יש כמה שאלות: אנו רואים כשלאה ילדה ארבעה בנים ורחל לא ילדה אמרה ליעקב הבא לי בנים ואם אין מתה אנכי, וכעס עליה יעקב ואמר לה התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן, אמרה לו רחל קח שפחתי ואבנה גם אנכי ממנה, יש לשאול, למה יעקב אבינו כעס על רחל וכי אדם ילך לרב ויאמר לו התפלל עלי יכעוס עליו? ועוד מהו הפתרון שמצאה רחל כשנותנת ליעקב שפחתה כדי שתלד בנים, הרי לאה אחותה יש לה בנים תבנה אותם היא, ותגדל אותם שהם היו גרים בבית אחד?

אולם ידוע מה שאמרו חז"ל שהאדם אחרי פטירתו איך יוכל להוסיף לו שכר בעולם הבא, אם ישאיר בנים שהם יראי שמים ויעשו מצות, או ישאיר תלמידים או יעזור תלמידים כדי שילמדו התורה, כמו שאמרו חז"ל על מה שאנו מתפללים בראש השנה ספרי חיים ומתים היו לפניך נפתחים, של המתים למה יפתחו, כדי שיראו אם בניהם טובים או לא, שיוסיפו להם בשכרם או יענשו אותם.

וזהו מה שאמרה רחל ליעקב אבינו כשאין לה בנים חשובה מיתה, וכשהיא נפטרה אינה יכולה להוסיף על שכרה בעולם הבא שאין לה מי שיוסיף לה. יעקב אבינו כעס עליה ואמר לה אפשר שיש לך איזה עוונות משבאו לך יסורים אלו, צריכה לבדוק עצמך שיעקב אבינו אינו נמחל בעוונות, וודאי שאין לה איסור ביטול תורה שאין הנשים מצווים על לימוד תורה. אולם רחל אמנו ודאי היתה בודקת עצמה מהעבירות, ולזה אמרה לו הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד בנים ונחשבים כתלמידי ויכולה להוסיף בהם שכר בעולם הבא, שלאה אמנו ודאי אינה מבטלת ממצות חינוך הבנים שהוא היסוד של האשה שיכולה להשלים בה נשמתה, אבל בלהה אינה אלא אמתה וצריכה לשמוע בקולה. 

רבותי! יודעים אתם כשרחל היתה חושבת המחשבה הזאת באיזה גיל היתה? עדין לא נשלמו לה שמונה עשרה שנה, שיעקב אבינו למה אמר ללבן אעבדך שבע שנים ברחל ולא פחות או יותר? שרחל אז היתה בת ששה שנים ואחרי שבעה שנים תהיה בת שלש עשרה שאז יכולה להתחתן. רחל אמינו היתה חושבת על העתיד שלה בעולם הבא כשהיא בגיל שמונה עשרה שידעה שהאדם בא לעולם הזה אורח לתקן עצמו וילך לקבל שכר בעולם הבא. אנו צריכים ללמוד ממנה, ונדע שאין אנו באים לעולם בשביל תענוגי עולם הזה, לא במאכל ולא במלבוש ולא בשום דבר, וכל זה הוא רק כדי שנוכל לקיים מצוות ה', ולזה נתחיל במצוות ובמעשים טובים ואח"ך נחשוב על תענוגי עולם הזה. נכון שהאדם צריך לו לעבוד ולאכול וללבוש, ואין זה אסור, אבל לא יבטל בשבילם התורה, תמצא אדם שמבטל תפלתו כדי לראות משחק כדור רגל ולא יעשה צרכיו שיכול לעשותם בזמן אחר. צריכים להתחיל בתפלה ובמצות ובלמוד התורה, ואח"ך יוכל להתענג קצת כדי שיוכל לקיים המצוות בתענוג, משל הלמוד צריך, צריך לו לאדם לקבוע זמן ללמוד ביום ובלילה, לא ילך לעשות כל צרכיו ואח"ך אם ימצא עצמו שאינו עיף ילמוד שני פרקי תהלים ויאמר למדתי. נכון שגם זה נקרא למוד, אולם הלמוד הקבוע הוא שהאדם יקבע לו זמן ויעשה אותו זמן קבוע רק ללמוד תורה, להראות שהוא רוצה לעשות כל המצוות, אולם בעיות החיים אין מניחים אותו לעשות, שצריך לו לעבוד כדי לחיות, ולזה יחד הזמן הזה. ואז הקב"ה יתן לנו הטוב והשלום והבריאות וישלח לנו משיח צדקינו במהרה בימינו אמן סלה.