|
בכל הטיסות הרבות שבהם טסתי לא זכור לי מקרה שבו חיפשתי יותר את הקרקע בעת הנחיתה.
מאז שחלף המטוס מעל לחופי הולנד שעליהם הסברתי תוך כדי טיסה עד כמה הם נמוכים מגובה הים ועד כמה יהיה קשה להולנדים להתמודד מול התחממות היתר של כדור הארץ חלפו להם כעשרים דקות שאז נראה היה שאנו מנמיכים לעבר גוש של עננים לבן שלא רצה להפרד מאיתנו גם כשהטייס הנמיך מאוד.
ככל שחשנו בירידה וככל שביקשתי לראות את הקרקע כי נוסעים אנחנו לאתר התרסקות של מטוס שטס בדיוק באותו יום - (או יום אחר כך), לפני שישים שנה, מתוניסיה לאוסלו כשעל סיפונו 35 נוסעים והרי הם, למרבה הטרגדיה ניספו כולם למעט אחד, אביו של רמי, שישב לידי.
אבל המשאלה שלי לא נעתה, לא ראינו קרקע.
המטוס הנמיך והנמיך ופרש את מדפי הנחיתה וכל מה שראינו, היה לבן לבן ועוד לבן... ערפל כבד מנשוא.
לפתע, בין העננים הכבדים מאוד, נגלו לנו צמרות העצים, ברושים גבוהים נטועים על כתפי הרים וגבעות והמרחק בינם לבין המטוס לא עלה על 150 מטרים להערכתי. רמי התחיל לצחוק, "נראה לי שיגיעו גם לאזכרה לזיכרנו.." זה יהיה בדיוק ביום השנה של האזכרה לאותם 27 ילדים מסכנים ומלוויהם. צחקנו.
אבל הכל הסתדר. הקרקע שתחתינו התיישרה והמטוס התאזן לנחיתה - שלום לנוסעים ושלום לצוות הפעם. תוך דקות היו רגלנו דורכות במסוף של נמל התעופה הבינלאומי של אוסלו שקיבל את פנינו באותה אוירה לבנה וקרה.
מהמטוס פנינו ישר לדלפק שמוכר כרטיסי רכבת פנינו מועדות לאן שכיוונה אותנו רות, לאוסלו S, מרכז אוסלו העיר, לא רחוק מהמלון שלנו שם ימתין לנו איש קשר, חבר הקהילה היהודית המקומית שאכן הגיע אלינו כשירדנו מהרכבת ובן ליוויתי, רמי נרגש ומעצים את העובדה שהוא מגשים חלום.
הרצל כהן, איש הקשר שחי בנורווגיה סיפר לנו מעט על החיים בנורווגיה ועל סדר היום שלנו, שכלל פגישה עם ליב לונדון, האישה שריכזה את כל האירוע שאנו עומדים להיות נוכחים בו וגם תפילה וקבלת שבת בבית הכנסת וארוחת שבת אצל אחד מחברי הקהילה, אבי. הרצל עוד סיפר לנו שכתבו על הסיפור הזה של ילדי אוסלו כתבה ענקית במגזין נורווגי חשוב, במוסף התרבות שלו.
כשהגענו למלון התקשרה רות, היא "רות מנורווגיה" באתר שלי. לצערי העצום רות לא תוכל להיות בטקס והבעתי בפניה את הצער שלי על כך ואת התודות שלי על הסיוע הבלתי רגיל שהיא סייעה לי ולכולנו בפרוייקט הייחודי הזה.
רות סיפרה שבכתבה מוזכרת העובדה שאנשי העיירה חורום התרימו מבית לבית כדי לרכוש את הצריפים למושב ינוב. היא הסבירה לי שהכתבה מאוד מדגישה את העניין הזה.
אחר כך בלובי, ישבתי ליד העיתון הזה והראתי אותו לפקיד הקבלה, הסברתי שרמי הוא בנו של האיש בתמונה, יצחק אל על ז"ל. הפקיד, סטודנט נורווגי רווה נחת עצומה מזה שהצגתי בפניו את בנו של גיבור הסיפור וסיפרתי לו על מושב ינוב ועל כך שהנורווגים בנו התנחלות... הוצאתי תמונות והראתי לו. הוא סיפר לפקידת הקבלה והשניים פשוט עמדו מולי ותרגמו לי את הכתבה.
הם סיפרו שההתרמה לינוב נעשתה אכן מבית לבית ונתרמו סה"כ שבע מאות אלף קראונים נורווגים (כתרים) כשאז נורווגיה היתה מהמדינות העניות ביותר באירופה במיוחד במקומות שמרוחקים מאוסלו או באזורי הכפרים והיערות כמו חורום.
הם הסבירו לי שרק ב 1972 נמצא הנפט שהעשיר את נורווגיה ולכן בשנת 1949 למצוא סכום עתק כזה זה מלמד על המועקה האיומה שהיתה לתושבי המקום וזה ביטא את יגונם הנורא על מות הילדים.
כשעיינתי בכתבה התמוגגתי, זו היתה התמורה למאמץ ההסברתי שעשינו במשך השבועות האחרונים. רות בנורווגיה ואני מישראל.
אחר כך הגיעה ליב לונדון. אישה נעימה ויפה כמו השם שלה.
ליב לונדון במרכז רמי מימין ואני
היא הסבירה לי מה אמור להיות בטקס ואני ורמי תיכננו שנדבר שם רמי יתחיל בעברית ואני אתרגם - אחר כך אני אמשיך. כשהגענו לבית הכנסת באוסלו, עוד קיבלו אותנו כל כך יפה שזה היה מביך. הקהילה כולה נעמדה ולחצה לנו ידיים וכשבסיום קבלת השבת אמרתי לליב שאנחנו תחת הפיקוד שלה היא השיבה שאינה רגילה להתנהגות כזו אצל ישראלים.
הבטחתי שכל מה שהיא תדרוש נעשה ושאנו אסירי תודה לה ולקהילה.
במרכז הקהילה היהודית של אוסלו פגשנו כמה צעירים מבית הכנסת בהם הרב של בית הכנסת, בועז וגם בחור בשם ערן קליין, שמתברר שירת בצה"ל ביחידת אגוז, יחד עם מאור, חברה של ביתי, שני. הוא ביקש שאמסור לו ד"ש.
בבית הכנסת ניגש אלי אדם זקן וסיפר לי שהיה הנהג שהוביל את גופות הילדים. הוא סיפר שהמראה היה נורא ושהוא אינו יכול לשכוח אותו.
מאוחר יותר הכרתי אדם אחר שהיה בן 23 כשאירעה הטרגדיה והוא סיפר לי שהוא שהה עם הגופות בבית החולים באוסלו כל הלילה שלאחר שנמצאו ולכן לא הכיר את יצחק אל על שהיה מאושפז בבית החולים ליד המקום שבו אירעה התאונה. לכן שמח מאוד להכיר את רמי אל על בנו של יצחק.
אחר כך אכלנו אצל אבי, ישראלי שעזב את ישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים ביציאה "למסע" בחו"ל - הוא הכיר נורווגית התחתן איתה ונשאר כאן. לפני מספר שנים, לדבריו, חזר בתשובה אחרי שהתגרש ונישא מחדש וחי כיום עם מרים, נורווגית בת לאם יהודיה. מסביב לשולחן הרגשה של להיות בבית. כולם נפעמים מהיות רמי "הבן של " יצחק אל על ז"ל.
אבי הוא הומאופאת וצמחוני.
האוירה מצויינת ואנחנו חוזרים למלון כדי להתכונן לשבת מחר, תפילה בבית הכנסת ואירוח אצל בנצי החזן.
קבענו שבעלה של ליב, ג'ק לונדון יגיע מחר כדי לקחת אותנו בעשר בבוקר. הוא הגיע ואנחנו היינו שם בזמן.
אני מעיד על עצמי שהאופן שבו השמש זורחת באוסלו מאוד מוזר לי - השמש זורחת בשמונה וחצי בבוקר ושוקעת כבר בשתיים וחצי. השינויים הללו גרמו לי לישון משעה שמונה בלילה עד חמש בבוקר. מכון הכושר במלון היה סגור לכן יצאתי לריצה מסביב למלון כנגד כיוון השעון כדי לא לאבד את המקום.
לאחר ארוחת הבוקר הובאנו שוב לבית הכנסת שם התפללנו שחרית ומוסף ולאחר מכן התקבלנו בברכת ברוכים הבאים בקידוש של הקהילה לשבת. השבתי בשמי ובשם רמי והודתי על קבלת הפנים החמה. ראש הקהילה אן, שוחחה איתי ושם לראשונה דיברה ביוזמתה על העלאת הקברים של הקורבנות לישראל.
אני העלתי את השאיפה הזו כפי שנדרשתי על ידי קיואין העיתונאי.
לאחר מכן התפללנו מנחה ועלינו לדירתו של החזן בנצי, בחור מהישוב עופרה שהפך לחזן הקהילה - אדם נעים שקולו כברו, נעים וחזק.
בערב הגיע קיואין העיתונאי, עם בנו. הוא נולד בחורום וגדל בחורום וכותב לעיתון נוצרי שנפוץ מאוד בנורווגיה בהיותו עיתון "המרכז" הפוליטי. הוא סיפר שהאירוע שאירע לפני 60 שנה הוא האירוע הדרמטי ביותר שהתרחש בעיירה הזו. הוא הוסיף שמחר בטקס אפגוש את יון, היסטוריון מקומי שחקר את האירוע ושראיין את המצילים.
אחד המצילים שנפטר בינתיים ושביתו שגם היא אישה מבוגרת תהייה נוכחת מחר בטקס, טען שהתענה כל חייו משום שהאמין שאילו היו יוצאים כוחות ההצלה למצוא את הילדים כמה שעות מוקדם יותר היו מוצאים ניצולים נוספים.
מתברר ששניים מהילדים נמצאו חבוקים ומתים אחד בזרועות השני. ילד אחר נמצא על גדות הנהר שם כנראה שתה מים. עוד גוויות נמצאו במצב שהעיד שהיו בחיים לאחר ההתרסקות. רק פני השטח והריחוק מנעו הצלתם.
קיואין סיפר לי עוד שמעולם איש מישראל לא הודה לאביה של האישה שתהייה מחר בטקס על מסע ההצלה שערך, היה להם חלום לפגוש את המשפחות של המסכנים ולבכות בפניהם, אך זה לא קרה והאירוע הזה חסר להם. קיואין סיפר לי כי העדר התודה הזה, העדרה של הפגישה הזו, חסר לה במיוחד באופן כואב ומעיק.
שמו של אביה הוא הילדינג מרטינסן, וחברו למסע היה תורולף האגן. שניהם נפטרו ושניהם מעולם לא זכו בהכרת תודה כלשהי.
קיואין הסביר לי שכשאראה מחר את תנאי השטח בו התרסק המטוס אבין עד כמה קשה היה אז להגיע אל הקורבנות.
מחר אודה לגברת בשם עצמי, בשם אמי אל על ואני מאמין שגם בשם כל משפחות הניספים והישראלים.
משמאל ראש צוות ההצלה הילדינג מרטינסן ומימין תו'רולף האגן - איש מעולם לא הודה להם
הגעתי למסקנה - אוסלו קרה, אבל לא האנשים שחיים בה...
|