|
השבוע הזה מסתיים בקול ענות חלושה של התקשורת הישראלית.
לדעתי רמה כל כך פטטית של דיווח לא תמצא אפילו בבטאוני מפלגת הבעת' בסוריה - בחיי...
נתחיל מזה שכל השבוע אשי מהתקשורת שלנו לא תיקן את הג'וקים המבוהלים מקדימה כשאמרו "נתניהו מנסה לפרק או מפרק את קידמה "... - הצחקת ם אותי : נתניהו יכול לפרק את קדימה ? האם הוא חלק המנגנון והאם לא יותר נכון לומר "קדימה מתפרקת " ? איזה כח יש לנתניהו לפרק את קדימה . אם יפרשו ממנה אנשים הם יעשו בדיוק אותו מהלך שעשו כשעזבו את הליכוד .. אז זה היה שרון, ואז קראו לזה : שרון מקים תנועה חדשה ...
והצביעות לא מסתיימת רק בעניין הזה - הצביעות הנוראית היא שהתקשורת וכתבלביה שידרו בזמנו בשמחה לאיד את "נפילתו של הליכוד".... אז היום הברבי חסרת האידיאולוגיה ועמוד השידרה של קדימה ושל התקשורת מתזזת נואשות ונובחת לעבר כלבי החצר שלה: תנבחו !! תנבחו !! אני לא יכולה יותר ... זה הוא !! זה הוא אשם !! ומצביעה על ראש הממשלה שמלמד אותה פרק במה שניתן לעשות כשהאופוזיציה מדגמת מודלים של הוט קוטור ותו לא.
עלוב ...
אחר כך באה עליבות מצד אחר לגמרי. רק העיתון מקור ראשון מדווח על החלטת מועצת העיתונות לדחות את הצעתה של השופטת העליונה ירום הודה, הגב' דליה דורמנר שלא להצטרף כצד לערעור הצםוי מראש של מוציאת הדיבה אילנה דיין.
מילה לא שמענו מאלו שהם צהובהוני היום והערב - כלום.
רק עיתון אחד אמיתי יש במדינה הזו ושמו מקור ראשון. אילמלא אני מנוי שלו לא הייתי יודע מילה על הדיון המרתק שהיה במועצת העיתונות אתמול בה נזרק, לעת עתה, רעיונה הבזוי של דורנר למקומו הראוי. פח האשפה.
העיתון מדווח שגם דורנר וגם עו"ד אורנה לין הציעו שמועצת העיתונות תצטרף "כידידת בית המשפט" - (מה זה לעזזל אם לא נסיון להטות את הדיון לטובתו של צד אחד, ובמקרה הזה, הצד המערער) לערעור שמכינה בקול תרועה גדולה (תרועה גדולה עוד יותר מהדיווח על התכנים של פסק הדין המרתק של השופט נועם סולברג) אילנה דיין לאחר שבית המשפט המחוזי קבע כי היא הוציאה לשון הרע ופגעה בסרן ר' בכתבה שבו ייחסה לו וידוי הריגה של ילדה פלסטינאית תמימה.
היוזמות טענו כי הן דורשות את ההצטרפות לא "חלילה כדי לנקוט עמדה ..." וציפו שהמשתתפים בדיון יאמינו להם.
אבל התברר שההתנגדות למהלך היתה עוד קשוחה יותר מכפי שציפו.
מקור ראשון מדווח שימיני בן דרור עיתונאי מעריב ואיש רוח בולט ביותר לאחרונה, יחד עם קלמן ליבסקינד בבלוגריה שפתח אתר האינטרנט של העיתון, פתח בחשש כי הוא בדעת מיעוט אך אין לקבל את טענת המבקשות כי ההצטרפות להליך תהיה ניטראלית.
גם מוטי שקאלר שהעיד במשפט לטובת אילנה דיין טען מצוטט כמי שאומר שנתן גיבוי מלא לאילנה דיין אך הצטרפות מועצת העיתונות לדיון תתפס על ידי הציבור כשיטת השקשוקה ולזה הוא מתנגד.
הדברים של שקאלר מסתדרים בעיני היטב עם התבטאות נוספת של דורנר שמצד אחד טענה שהיא רוצה להצטרף כצד ניטראלי ומצד שני מצוטטת כמי שיודעת או צופה בבטחון מסויים מה יקרה בדיון באמצעות התבטאותה הזו: "מבחינתי כשופטת הדבר הזה לא סגור. זה לא גמור,..."
יו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב יוסי בר מוחא הצטרף לימיני בן דרור והביע התנגדות עזה להצטרפות בטענה שמדובר בצביעות ממדרגה ראשונה, .... כתבה כזאת מעולם לא היתה מתפרסמת ואם היתה מגיעה לבית הדין לאתיקה , אז הכתב, העורך, ומי שנתן יד לפרסום היו מורשעים ללא ספק.
בר מוחא טען כי הכניסה לדיון כצד, יגרום לחקיקה נגדית שתפגע בחופש הביטוי שהופך לכח הביטוי. למה עלי להצטרף לכתבה מגמתית ? ושלא יהיה ספק התמונות בכתבה של אילנה דיין לא שיקפו את המציאות !!
גם הרב יובל שרלו היה בדיון ומהדיווח במקור ראשון עולה כי הוא ציטט שיר של משה שמיר : "האוייב של האמת הוא היפוכה וניפוחה" והאוייב של חופש הביטוי הוא "המונע אותו והמשתמש בו לרעה".; הוא דרש את הגנת מועצת העיתונות על הציבור מפני עריצות העיתונות , נעשו התחקיר מעשים שלא יעשו לא יתכן שמועצת העיתונות לא תצא כנגד התחקיר ולא תנקוט עמדה כלפי פנים כנגד ציבור העיתונאים.
הדיווח הזה לא הובא לפני בשום אמצעי תקשורת ולא גם באתרי אינטרנט עד עצם היום הזה - עד שאני יושב וכותב את הפוסט הזה.
והרי הישיבה של מועצת העיתונות באה הפוך על הפוך. לאחר שהשופט סולברג (חובש כיפה ותושב ישוב ישראלי מעבר לקו הירוק - וזה פישעו וחטאו הגדול שלא יסולח ולא יכופר ויש הטוענים שזו הסיבה שגם לא מונה ליועץ משפטי לממשלה במקום מזוז ) שמע את העדויות (לרבות עדות מוזרה ביותר של מי שהיה קצין בכיר בצה"ל וצידד ברוב טיפשותו באילנה דיין) וניתח את הכתבה בפסד הדין באיזמל מנתחים, פרוסה דקה אחרי פרוסה דקה פרס אותה ודן בכל נקודה וקטע או צליל ותמונה או שבריר תמונה קבע חד משמעית שהכתבה מוציאה את דיבתו של סרן ר' רעה, פוגעת בשמו הטוב וגם אם לא היה זדון בכתבה היה בה חוסר תום לב.
הפוך על הפוך כי בעיני לפחות, היה צפוי שגוף כמו מועצת העיתונות שבראשו עומדת שופטת עליונה לשעבר יבחן את פסק הדין ויסיק מסקנות כדי להמנע מטעויות כמו אלו שפסק הדין חושף.
אבל סולברג נדון מיד לסקילה מילולית בעיתון הארץ. מכל רחבי התקשורת באו אליה, אל ד"ר אילנה דיין וביקשו לגונן עליה חבריה. הם צלפו בו בנועם סולברג כפי שלא צלפו מעולם בשופט בישראל. אחד, עו"ד ידוע, לאחרונה ידוע במיוחד בשל הגנתו על משה קצב במשפט "האונס" כותב , כמעט כמו כל אנשי התקשורת, ומתגייס כדי לנגח את פסק הדין. הוא פרסם מאמר בעניין בעיתון "הארץ".
אלא שהוא טוען, ושוב בצדק, שפלדמן בחר בשיטה הידועה. מכיוון שפסק הדין הוא דבר דבור על אופניו, בחר פלדמן לעסוק בשופט.
הוא מתחיל את מאמרו במשחקי מילים על גיאוגרפיה ואקלים ושאר קשקושים. הוא דווקא טוב בדברים הללו. קצת יותר סופר ממשפטן. צריך לומר זאת לזכותו. אלא שלפעמים, כאשר מדובר בביקורת על פסק דין, צריך לומר גם משהו על העניין עצמו. הרי יש פסק דין. הרי יש בו ממצאים עובדתיים. האם צריך להתמודד אתם? לא אצל פלדמן.. ולא - לא גם אצל יתר הכותבים .. למשל, רון בן ישי כתב מאמר על פסק הדין כשלדעתי לא קרא אותו או לא קרא אותו בכלל.
הוא כותב:..." אך השופט כמעט שאינו חולק על העובדות הבסיסיות שהובאו בכתבת התחקיר, ...."
מה ??. השופט לא חולק על העובדות ?... איך הגיע בן ישי למסקנה הזו ? הנה קטע מפסק הדין: " אילנה דיין טוענת כי הכתבה אינה יוצרת קשר כרונולוגי בין האירוע לבין תמונות החגיגה, שהרי היא אומרת כי "התמונות האלה מופיעות מייד אחרי אירוע הירי על קלטת הוידאו שצילמו חיילי המוצב"; ולשיטתה כל צופה מבין כי אין בעובדה שהתמונות מופיעות מייד לאחר האירוע כדי לחייב קשר כרונולוגי: "מה אני אומרת לצופה? אנחנו סיימנו לדבר על האירוע, אנחנו עכשיו מדברים על מצב היחסים ועל הווי החיים בפלוגה. התמונה הזאת... בסך-הכל באה לשמש כדי להראות משהו מהווי החיילים בפלוגה" (עמוד 498; וכן סעיף 133.50 לתצהירה). אילנה דיין לא רק שללה קשר בין החגיגה לבין האירוע, אלא אף הביעה כלפי ב"כ התובע התקוממות לנוכח הטענה כי יצרה קשר כזה: "שלא תנסה לרגע לומר, לא רציתי לייצר שום אימפקט מהסוג הזוועתי שאתה מייחס לי" (עמוד 504).
92. אולם צפייה ניטראלית בכתבה, צפייה סבירה, מעבירה אל הצופה מסר אחר. השתלשלות העניינים, אופן תאור האֵרוע, והמשפט הקושר דלעיל המציין את מיקומן של התמונות האלה על קלטת הוידאו, בסמוך לתמונות שצולמו מן האירוע, מעבירים מסר על אודות קשר כרונולוגי וענייני, בין האירוע והחגיגה. הפנים העולצים, הנינוחים, המחייכים, הסימון 'וי' באצבעות הידיים, משקפים את הלך-הרוח אחרי שהסתיים האירוע.
93. בעניין התחקירים הצבאיים: הצופה מבין כי הללו, כפי שכבר ידוע מן הפתיח לכתבה, כּשלו, 'טייחו' את הפרשה והתחמקו מן האמת כדי לזכּוֹת את התובע (קטע ז). כך מובן הביטוי "צה"ל סוגר תחקיר שיש בו הכל חוץ מעובדות אמת". הביטוי 'סוגר' מתפרש במשמעות של 'טיוח', הסתרה, 'החלקה', קריצת-עין. רק כשהסיפור יצא החוצה, נפתחה חקירת מצ"ח והתובע נעצר, החלה האמת להתברר. אחת הסיבות לזיכוי השקרי של התובע בתחקירים הוא האימה שהטיל על קצינים וחיילים, ואשר גרמה להם לשקר.
94. לגבי חקירת התובע במצ"ח, אשר ממנה מובאים בכתבה כמה קטעים ארוכים, מוצגת לצופה תמונה מורכבת: התובע טען בחקירה כי רק לאחר ירי שני הכדורים יכול היה לדעת בוודאות שהמנוחה מנוטרלת, משמע הרוגה (קטע ז'). לטענתו, הוא יצא מן המוצב וירה לעברה משום שחשש כי נשקפת ממנה סכנה למוצב, מכיוון שהיא מסוגלת עדיין להפעיל מטען או לירות. התובע התייחס אליה כאל איום ויצא על מנת לנטרלוֹ, כפי שחינכו אותו. הביטוי 'וידוא הריגה' שנקט בו כשדיבר ברשת הקשר משמעוֹ הוא ניטרול האיום; ולאחר שהחוקר דוֹחקוֹ לפינה הוא מודה כי ביצע וידוא הריגה, אולם עדיין מנסה להיתמם, להתחמק, ו"כאילו לא מבין מה רוצים ממנו" (קטע י'), בלשונה של אילנה דיין. הצופה כעת נבוך, שכן מחד גיסא מובן לו כי התובע כשאמר שהוא יוצא "לוודא את ההריגה" התכוון לנטרל את האיום שהוא חש כי נשקף מן המנוחה, ומאידך גיסא, אילנה דיין משדרת מסר כי אליבא דאמת נעשה מעשה פסול. בהמשך (קטע יא) מובאת שוב, ובאריכות, גירסתו של התובע מפיו בחדר החקירות. הוא חוזר שם ומדגיש את החינוך הצבאי הקרבי "ליצור מגע" כמה שיותר מהר עם מקור האיום כדי לנטרלוֹ, אף תוך סיכון חיים, וכי רק לאחר שירה שני כדורים לעבר המנוחה ידע כי הסכנה חלפה. שוב, התובע נראה כמנסה להתחמק מהודאה במעשה של 'וידוא הריגה', והצופה נותר במבוכתו: אם מבחינת התובע 'וידוא הריגה' משמעוֹ הוא ניטרול האיום שסבר כי נשקף מן הדמות, מה מקומה של ההתחמקות הזו?
מסקנה ברורה אינה מתיישבת בתודעתו של הצופה הסביר, אולם הרושם שמועבר אליו הוא שהתובע כופר באשמתו ומציג גירסה איתנה, אלא שהחקירה במצ"ח דוחקתוֹ אל הפינה, ומצליחה לגלות אמת שאיננה לטובתו כלל וכלל.
95. ההבחנה בין גירסת התובע לגבי ירי שני הכדורים לבין גירסתו בעניין ירי הצרור אינה נהירה לצופה. אילנה דיין אומרת בקולה כי "בשלב הזה, אגב, הם מנסים להבין מה קורה אחרי שירה את שתי היריות בילדה, הוא הולך אחורה, חוזר לכיוון שלה, ויורה עוד צרור", ומסבירה כי החוקרים מנסים להבין באיזו זווית ירה "כשהיה במרחק של מטר או שניים מן הילדה", אולם רצף התמונות המציגות את ההדגמה מבלבל: בתחילה נראה התובע אוחז במטאטא כבנשק ומפנה אותו בזוית של כ-45 מעלות כלפי מטה, ומייד אחר-כך הוא אוחז ברובה אמיתי ומכוונוֹ במקביל לקרקע. הוא מדגיש כי לא היה ירי במאונך למטה, כלפי גופת המנוחה. החוקרים מקשים עליו לגבי גירסתו על אודות מרחק הפגיעות שלו, והוא מקשה עליהם במבוכה, כי אינו מבין "מה המטרה מהשאלה הזאת" (קטע י'). גם כאן נותר הצופה נבוך: התובע מכחיש ירי במאונך אך מודה בירי בזווית לקרקע, לא ברור איזו תנוחת ירי מיוחסת לאיזה מן השלבים, החוקרים מביכים אותו בשאלות קשות, ולא נהיר לאיש מאי נפקא מינה בין ירי במאונך או שלא במאונך, אם כּוּון אל המנוחה. עיקרו של דבר, הצופה איננו מקבל אינפורמציה מלאה וסדוּרה לגבי גירסתו של התובע.
96. דמותו ואישיותו של התובע נתפסים בעיני הצופה כך: מדובר בקצין דרוזי בן 25 מהגליל, חדור מוטיבציה קרבית, שהתנדב לשרת ביחידות מובחרות של צה"ל, בעל כושר גופני יוצא דופן, שאוהב לחשוף לעין כל את זרועותיו השריריות. התובע קיבל חודשיים קודם לאירוע את הפיקוד על הפלוגה הבעייתית, עם מתיחויות בתחום היחס בין ה'צעירים' וה'וותיקים'. התובע ניסה לשבור מסורות קיימות והתוצאה היתה עימות בינו לבין החיילים. ישנם חיילים ש'מחפשים אותו' מחמת כן, ישנם שמזלזלים בו מאחורי גבו, ובכלל האווירה בפלוגה איננה מן המשופרות. בשל הבעיות הפיקודיות שהיו לו, שקלו המג"ד והמח"ט להדיחוֹ מתפקידו. מצב היחסים בינו לבין כמה מן החיילים, הוא אשר גרם לסיפור התנהגותו באירוע לצאת החוצה.
כך אפוא, כמתואר עד כאן, נראית ומתפרשת הכתבה בעיני הצופה הסביר.
רון בן ישי עוד טוען כי בית המשפט וגם קובע במפורש שלא היה זדון באופן שבו הוצגו בכתבה. הוא רק טוען שעורכת "עובדה" חרגה מ"המנדט העיתונאי" כשהוסיפה לעובדות פרשנות ודעה משלה.
רון בן ישי טועה. פסק הדין לא קובע שאילנה דיין הוסיפה לעובדות פרשנות משלה. השופט סולברג קבע:
המסר מהכתבה, אשר אותו קולט הצופה הסביר לגבי התובע, בתמצית, הוא זה:
ילדה תמימה מרפיח הלכה לה בבוקר יום 5.10.04 כּמִנהגהּ לבית הספר. מטעמים לא ידועים חרגה מן הדרך והחלה להתקרב אל מוצב גירית, בתוך שטח האב"ם, שטח חולי המקיף את המוצב ואינו מורשה לתנועה לתושבי רפיח. החיילים במוצב היו דרוכים ולחוצים, בשל ההתראות מפני פיגוע נגדם ובשל עומס העבודה. השומרים הופתעו לראותה והגיבו מייד בירי, משום שהילדה היתה במקום אסור לתנועה. חיילי המוצב הוקפצו לעמדות והחלו יורים לעברה בכל הכלים, לרבות במקלעים וכלי נשק כבדים. במהלך האירוע היו בין החיילים שחששו כי היא נושאת מטען, או כי נשלחה כפיתיון. צרורות ארוכים ורבים נורו לעברה, והירי נמשך גם לאחר שדוּוח לחיילים כי מדוּבּר בילדה קטנה. הם ירו מתוך אדישות, לא מוטרדים מגילהּ הצעיר כי אם מזוטות כמו ניקיון הכלים לאחר הירי. התובע התעורר, סבר כי מדובר במחבל, ויצא להסתער לעברו. הוא נסע לעבר הילדה בג'יפ ממוגן, עם אנשי צוותו. בינתיים הוברר לו כי מדובר בילדה קטנה וכי היא כבר נפגעה. התובע עצר את הג'יפ מטרים אחדים ממנה, וירד לעברה, ירה בה שני כדורים, וצרור נוסף מטווח אפס. לפני שחזר למוצב החליט להורות ולהדגיש לחייליו כי עליהם לירות בכל מה שזז במרחב, גם בפעוטות. החיילים חזרו לשגרה במצב-רוח של נצחון, עליצות, וקלות דעת.
התחקיר הצה"לי אשר זיכה את התובע מכל רבב היה שקרי. קצינים וחיילים שיקרו בו, בין היתר משום שחששו מפני התובע.
האווירה בקרב חיילי הפלוגה אינה טובה. יש בה מתיחויות ועימותים, והתובע לא מצליח להשליט את מרותו. יש אווירה של פריקת עול וזלזול. רק בזכות החיילים המסוכסכים עם התובע יצאה האמת לאור, כי התובע ירה צרור אל תוך גופתה של ילדה קטנה לאחר שידע כי היא מתה.
כשנודע הדבר נעצר התובע, נחקר במצ"ח, ולבסוף הוגש נגדו כתב אישום. התובע, קצין קרבי חדור מוטיבציה ורוח התנדבות, אתלטי וחסון, טען בחקירתו כי ירה משום שרצה לוודא את נִטרולה של הילדה, שהרי חשש כי היא עשויה להפעיל מטען או לירות, או לסכן אותו בדרך כלשהי. כמו-כן טען כי יצא מן המוצב בהסתערות תוך סיכון חייו. הוא גם הכחיש בתוקף כי ירה כשהוא עומד מעליה, ונשקו במאונך. שאלות החוקרים דחקו אותו לפינה והצילו מפיו דברים שלא חפץ לומר משום שהם סותרים את גירסתו, שאינה ברורה לגמרי.
111. לימים תֹאמר אילנה דיין, בגילוי לב, בראיון עיתונאי שפורסם בעיתון 'מעריב' ביום 8.4.2005: "יצא כאילו אני שמתי את המ"פ על הצלב... יצא שצלבנו את המ"פ וחייליו בזמן שרצינו להראות: 'שימו לב עד לאן הסיטואציה הזאת מביאה את כולנו'" (ת/3; עמוד 566 ואילך).
זו, אכן, התמונה שהתבררה בבית המשפט. בכמה רבדים נצבעה דמותו של התובע בְּאוֹר שלילי: ראשית, התנהגותו בעת האירוע. אמנם בתחילה יצא מן המוצב בגבורה, להסתער על מחבל, אולם בהמשך ידע כי מדובר בילדה קטנה והמשיך להסתער כשהוא ממוגן בתוך ג'יפ ולבסוף ירה בגופתה פעם ופעמיים, שני כדורים וצרור. גם הוראתו לירות בכל מה שזז, לרבות בפעוטות, נשמעת אכזרית ומרושעת.
שנית, התנהגות החיילים שבפיקודו. הללו נוהגים בדומה לו: יורים מכֹּח הוראות הפתיחה באש גם לאחר שיודעים כי מדובר בילדה קטנה, באדישות ובאטימות. לבסוף שמחים על 'נצחונם'.
שלישית, התחקיר. התובע ניסה להסתיר את מעשיו על-ידי אילוץ קציניו לשקר והטלת אימתו עליהם. הסיפור הושתק, ורק מתנגדיו בקרב חיילי הפלוגה הם שהוציאו לאור את האמת.
רביעית, חקירת מצ"ח. התובע מיתמם, עושה עצמו כאילו אינו מבין מה פּסוּל יש במעשיו. הוא מתפתל נוכח שאלות 'קשות', ונִמנע מלהציג גִרסה עקבית.
112. התשובה לשאלה הראשונה היא אפוא הן. יש בכתבה לשון הרע על התובע.
הדברים הללו ששודרו בכתבה עלולים היו להשפילו בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; ואף לפגוע במשרתו, במשלח ידו או במקצועו.
האם הקביעות לעיל הם פרשנות של אילנה דיין ?
האם הם לא תיאור עובדתי של מה שאירע במקום ? האם הם לא מה שרואה הצופה בעיניו ושומע באוזניו ומבין במוחו מהכתבה שפירסמה דיין ?
לכן רון בן ישי בחר לדעתי לא להתעמק בפסק הדין לא לבחון אותו ולכן גם הוא טועה בביקורת עליו.
מאידך השופט סולברג לא פגע בחופש הביטוי, הוא הגן מפני הפקרות הביטוי - מפני עריצות שנוצרת ען הגנה טוטאלית על כל ביטוי.
בתוכנית תיק תקשורת שבה הצליף בעניין זה העיתונאי מגלובס מתי גולן ברון בן ישי פתח עמנואל רוזן את השידור בדברי שטות והבל על הטוקבקיסטים באתרי האינטנרנט, "רפי שכל" הוא קרא להם כנראה כי רובם צידדו בפסק הדין שחייב את העיתונאית בלשון הרע. אין לי הסבר אחר למעשיו של רוזן שהביע חשש גדול מפסק הדין ובתוך כדי הדיון התריע כי "רובנו" עורכים מעט את הכתבה ...
עכשו כל שנותר הוא להמתין לתוצאות הערעור שיוגש או כבר הוגש. אני חושב שהתוצאה די צפויה אבל פסק הדין כבר עשה את שלו. הציבור הרבה פחות מאמין לתקשורת, הוא רואה אותה עין בעין עם הממשל הישראלי בכלל והעובדה שהתקשורת שומרת שנים על הגמוניה שמאלית, הוא רואה אותה אחראית ככל הפוליטיקאים לשחיתות ונגעים הפושים בחברה הישראלית לרבות אחריות קשה למצב הבטחוני האומלל ולאימפוטנציה הישראלית בכל התחומים.
רק עיסוק אמיתי, נכון ומעמיק במצבה של ישראל, לאן לקחה את עצמה בשלושים השנים האחרונות - הוא שיביא לשינוי, שינוי אמיתי ולא שטחי, מבלעדיו החולי רק יעמיק - הדין לא יהיה דין והדיין לא יהיה דיין ומה שישאר לנו זה עוד כמה עשרות דקות אילנה בשבוע. עובדה.
|