השבוע חל יום השנה השביעי לרצח בננו, כתב ה"וול סטריט ג'ורנל", דניאל פרל. אשתי רותי ואני תוהים: האם דני היה מאמין כי העולם של היום הוא אכן זה שהתהווה אחרי הטרגדיה שלו?    התשובה לתהייה זו אינה פשוטה. דני היה אופטימיסט, מאמין באמת בטוב ליבו של המין האנושי. מצד שני, הוא היה גם ריאליסט, ולא הניח לאידיאליזם לייפות את אכזריותן של עובדות המציאות.

תמונה שפרסמו חוטפיו של דניאל פרל לפני רציחתו

   לא הוא ולא המיליונים שהיו המומים מרציחתו יכולים היו לצפות כי אחרי שבע שנים – על פי דיווחים מדרום אסיה – ימשיך חוטפו, שייח' עומר סעיד, לתכנן פעולות טרור ממקום מבטחים בכלא הפקיסטני; או שבמארס 2007 יתרברב רוצחו, שייח' מוחמד חליד, העצור כעת בגוואנטנמו, ברצח בגאווה בפני בית-דין צבאי, לקול תשואותיהם של תומכיו הג'יהאדיסטים; או שבאוניברסיטאות באירופה ובארה"ב יהללו את האידיאולוגיה של הברבריות, ובכך יתדלקו עצרת אחרי עצרת למען חמאס, חיזבאללה וגיבורים אחרים של ה"התנגדות"; או שצעיר אחר שנחטף, גלעד שליט, יבלה את יומו ה-950 בשבי ללא ביקור של נציגי הצלב האדום, בעוד מנהיגי העולם דנים ברצינות בשאלה, אם חוטפיו ראויים להכרה בינלאומית.

   לא. אנשים ברחבי העולם, שב-2002 ביכו את דני, קיוו אז באמת כי רצח זה יהיה נקודת מפנה בהיסטוריה של אי-האנושיות של אנשים כלפי בני מינם; וכי הפגיעה בחפים מפשע לשם העברת מסר פוליטי תהפוך במהרה, כמו הקרבת קורבנות אדם ועבדות, לזיכרון מביך מעידן שחלף.

   אולם, בדרך כלשהי, בהדרגה, התקבלה הברבריות, כשהיא מחופשת לעתים קרובות ל"התנגדות", במרבית חוגי האליטה הגבוהה של חברתנו. אי אפשר לומר את המילים "מלחמה בטרור" ללא החשש שהן יפגעו במישהו. נדמה שכיום האלימות כה הרדימה את חושיה של החברה התרבותית, עד כי זו איבדה את היכולת הבריאה לחוש בחילה נוכח הרשע.

זמן אוויר להכשרת פיגועי התאבדות

אני מאמין כי הכל החל עם פרשנים בעלי כוונות טובות, אשר בלהטם למצוא פתרונות יצירתיים לטרור, החליטו כי הטרור אינו אויב אמיתי, אלא טקטיקה. מכאן, שהכוח הבסיסי המניע את פעולות הטרור – ההרשאה האידיאולוגית לרומם את קובלנותייך ולהציבן מעל לנורמות של החברה התרבותית – הודחק הצידה לטובת שיקולים "טקטיים", שעימם ניתן להתמודד ביתר קלות.

   מנטליות זו של כניעה צברה כוח באמצעות פוליטיקאים כמו קן ליווינגסטון, לשעבר ראש עיריית לונדון. ביולי 2005 הוא אמר לחדשות ערוץ הטלוויזיה "סקיי" כי רצח בהתאבדות הוא כמעט בבחינת טבע שני לאדם. "במאזן כוחות בלתי הוגן – זה מה שאנשים עושים", הסביר מר ליווינגסטון.

   אולם את התמיכה המובהקת ביותר בטרור ככלי מיקוח פוליטי לגיטימי נתן נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר. בספרו "פלסטין: שלום ולא אפרטהייד" ( " ("Palestine: Peace Not Apartheid, שפורסם ב-2006. בספר זה פונה קרטר אל נותני החסות של המתפוצצים המתאבדים: "הקהילה הערבית בכללה וכל הארגונים הפלסטיניים המרכזיים חייבים להבהיר כי הם יפסיקו את ההתקפות של המתפוצצים המתאבדים וכן פעולות טרור אחרות, כאשר ישראל תסכים לקבל את החוק הבינלאומי ואת המטרות הסופיות של מפת הדרכים". פעולות טרור על פי קרטר אינן עוד בגדר טאבו, אלא כלי יעיל בידי טרוריסטים לטיפול במה שנתפס בעיניהם כאי-צדק.

   ההיגיון של קרטר הפך הנחה שלטת להצדקת הטרור. כאשר נשאלה אשת הנשיא הסורי, אסמה אל-אסד, מה על ישראל לעשות כדי לעצור את טילי חמאס המכוונים אל אזרחים חפים מפשע, היא השיבה ללא היסוס: "עליהם לסיים את הכיבוש". במילים אחרות, הטרור חייב לשאת רווחים בטרם יחדל.

   בהעניקה לטרור את ניצחון הלגיטימציה, מילאה התקשורת תפקיד מרכזי. כך למשל, "אל-ג'זירה", ערוץ הטלוויזיה של קטאר, עדיין מספק לשייח' ד"ר יוסוף אל-קרדאווי שעות שבועיות של זמן אוויר חינם, כדי שיוכל לשפוך בהן את פרשנות השנאה שלו לקוראן, לתת חותם כשרות לפיגועי התאבדות ולקרוא לג'יהאד נגד יהודים ואמריקנים.

   ואז, באוגוסט 2008, הגיע יום ההולדת של הרוצח נטול החרטה, סמיר קונטאר, שב-1979 ריסק ברובהו את גולגלתה של ילדה ישראלית בת 4, לאחר שרצח את אביה לנגד עיניה. "אל-ג'זירה" רומם את קונטאר למימדים הירואיים באמצעות תזמורות, זיקוקים וריקודי חרבות, כשהוא מציג אותו לעיני 50 מיליון צופים בעולם כדמות מופת של החברה הערבית. אף ערוץ תקשורת מרכזי במערב לא העז לחשוף את מאמציו של "אל-ג'זירה" לעוות את תודעת צופיו הצעירים ולהופכם לכפילי-קונטאר. הנהלת "אל-ג'זירה" ממשיכה לזכות ליחס מלכותי בכל מועדוני העיתונות המרכזיים.

   מספר מומחים אמריקנים ושדרני טלוויזיה לא נתנו למלחמה האחרונה בעזה פרשנות שונה מזו שנתן לה "אל-ג'זירה". ביל מוירס הזדרז להעניק לחמאס לגיטימיות, בכנותו אותו תנועת "התנגדות", כמו גם חברוּת כבוד ב"מעגל האלימות" הדימיוני של PBS   (Public Broadcasting Service) . בתוכנית הטלוויזיה שלו ב-9 בינואר הסביר מוירס לצופיו כי "כל [צד] מגביר את מעגל האלימות, כאשר מה שנתפס כטרור על ידי צד אחד נתפס כהתנגדות לדיכוי אצל האחר". ואז הצהיר – בלי להניד עפעף – כי לקוראי התנ"ך העברי "אלוהים אפוף האלימות הפך להיות מקודד גנטית". האמירה השטחית בדבר "מעגל האלימות" מאפשרת לפרשנים להעצים את הטרור במסווה של "הדדיות", ולמרבה התדהמה – להאשים את קורבנות הטרור באלימות, שנצחיותה היא כמו זו של ה-DNA.

   כשאנו שואלים את עצמנו מה יש בנפש האמריקנית, המאפשר לארגונים להשמדת עם כמו חמאס – אשר סעיפי אמנתו אמורים לפגוע בכל תא עצב במוחנו – לקבל הכרה בשיח הציבורי, עלינו להפנות מבט נוקב לאוניברסיטאות שלנו ולאופן שבו הן מתומרנות על-ידי אוהדי הטרוריסטים.

   באוניברסיטה שבה אני מלמד – UCLA שבקליפורניה – הפך בעזרת תעלול אקדמי סימפוזיון, שנערך בשבוע שעבר בנושא זכויות האדם, לעצרת גיוס לחמאס. מנהל "המרכז ללימודי המזרח הקרוב" בחר בקפידה שונאי ישראל בלבד לשמש כחברי המושב של הכנס, שכל אחד מהם סיכם את דבריו באומרו כי המדינה היהודית הינה הפושעת הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית.

   מטרתו העיקרית של האירוע התבררה בבוקר שלמחרת, כאשר סטודנטים תמימים ובלתי מעורבים קראו מאמר בעיתון הקמפוס שכותרתו: "אקדמאים אומרים: ישראל מפרה זכויות אדם בעזה", אשר אליו צורף שמה הטוב של אוניברסיטת קליפורניה. בדיוק כך צובר חמאס את ניצחונותיו – עוד כמה סנטימטרים של מכובָּדוּת אקדמית, עוד חדירה למוחות של בני המערב.

  תמונתו של דני תלויה ממש למולי, חיוכו החם מרגיע, כתמיד. אך אני מתקשה להביט ישירות בעיניו ולומר: מותך לא היה לשווא"

הערת אזהרה