מעולם לא שמעתי את המילה הזו קודם. אולי כן, אבל אף פעם לא הפנמתי...

אז הגענו לריביירה הצרפתית. פיליפ סיפר שהוא טיפל בקפטן של קטמרן וקבע איתו סופשבוע של שיט בקטמרן. טוב, לא הבנתי, הבנתי שיוצאים לשיט וזה נחמד. אבל קטמרן עדין לא נקלט אצלי.

שבת בבוקר כולם במרינה של העיר טולון. איך שמגיעים נופל בקבוק יין על הרציף ומתפוצץ לרסיסים.

הריח מדהים, יין טוב. חבל. עולים לסירה הענקית ומיד מריחים ריח של פוליטורה של עץ טרי. כשנכנסים פנימה מבינים למה. הכלמדופן בעץ מבריק ואיכותי. הסירה מרופדת בעור אמיתי ובעבודות עץ מעולות. סלון ומטבח בכניסה וארבעה חדרי שינה למטה. חדרי שינה מרווחים למדי. מאחרי חדרי השינה עוד תאי שינה כשבכל תא שינה שתי מיטות. תא השינה הפנימי צר - אבל הכל משדר איכות.

בכל חדר שינה שירותים ומקלחת. האסלות קטנות וגמדיות ולידן מתקן ניאגרה מצחיקול - כדי להוריד מים יש כפתור ששואב מים מהים ומנפחים קלות המים המלוכלכים נשטפים והפומפה הידנית מכניסה מים נקיים חדשים במקום. מתקן חמוד כמו הקטמרן.

על הסיפון מרפסת ישיבה. מקום רחב לכשמונה יושבים סביב לשולחן מקובע היטב לריצפה. מעל המרפסת גג פיברגלס לבן ולצידו עמדת הקפטן עם ההגה העגול המסורתי.

ז'יל מדלן ויאן

מפרשיה שניים

אצלנו היתה היציאה מהנמל של טולון חלקה כמו חמאה חמה על באגט - מעברו המערבי של הסיפון ניתן היה לצפות במונט פאראון, צוק ענק שמתנשא כמאיים על כל החלק שבין ניס לאייר בריברייה הצרפתית. הכיוון שלנו היה האי פורקרול. אי גדול יחסית שמהווה אטרקציה תיירותית נפלאה ושעדין לא זכה לפלישת התיירים נופשי הים.

בדקתי את המים

קממבר צרפתי בבאגט

סינכרון

 

סימני המיסטרל כבר נתנו אותותיהם בצהריים כשהגלים הכו בסלעים של האי בעוצמה וברעש גדול. הסירה שניתקה מהמזח החלה לנוע בתנודות כבדות לעבר הים ועד שז'יל מצא מקום לעגון חלף זמן רב משום שהוא היה צריך להבטיח מרחק בטחון מיתר הספינות שכמוהו עזבו את המעגן שבאי.

הלילה ירד וכשהלכנו לישון התעוררתי באמצע הלילה מעוצמת הרוח ומהתרוממות הסירה מתנודות הגלים והים. תוך דקות החלו ברקים ורעמים וגשם זלעפות הכה בקטמרן. זוגתי לא הרגישה בכלום ורק בבוקר שמעה מה התרחש בלילה.

הבוקר כבר נראה אחרת, השמש באה כאילו שלא היה דבר. הכל היה כל כך בהיר שלא יכולת לנחש שסערה התחוללה כמה שעות קודם. זו המיסטרל, הרוח הצרפתית של אזור הואר, פרובנס והקוט ד'אזור.

בשעת הצהריים ראינו את זי'ל מתקרב עם הזודיאק. יאן ופיליפ החליטו שהם שוחים לקטמרן. יאן פשוט לקח את עצמו ושחה ופיליפ נתפס על הזודיאק באמצעות אחיזת סירת הגומי בצלילה עד שהרגיש, כמוני, שזה מסוכן מאוד ועזב אותה חרד להשאב לתוך המנוע שלה.

הקטמרן שלנו ממתינה בים

החזרה לנמל טולון היתה סיוט מהרגע הראשון. הסירה התנדנדה על הגלים אחוזת טירוף. ורוניק ברחה לחדר השינה שלנו ועשתה את טעות חייה כי שם, למטה, בסגר של קירות התא - מחלת הים מוצאת קרקע פוריה עוד יותר. טבועה בקיא שלה היא כבר לא יכולה היתה לחלץ את עצמה מהבחילה. כך קרה גם לאחרים שירדו למטה.

הפתרון למחלת הים ידוע מזמן, להרים את הראש ולהביט בגלים, כדי המוח ימצב את עצמו נכון במה שמתרחש, מרגע שהמוח לא קולט היטב את מרכז שיווי המשקל - נוצרות הבחילות - ואז זה נורא.

ז'יל ציפה לחגיגת הבחילות. הוא ידע שהחזרה לנמל טולון תהייה בגלים גבוהים. ככל שהקטמרן יציבה ושקטה זה לא יכול לסייע להפחתת והשקטת התנודות. היא התנועעה כמטורפת, מאיימת להתנפץ על צידיה - כאילו צוללת למעמקים ומתחרטת, כאילו ממריאה לשמיים ונכשלת. הים הגיע מכל עבריה - גואש ורועש, מבולבל וחסר נוסחה.

כך זה נמשך שלוש שעות תמימות. בתוכן חמש דקות קשות במיוחד עבורי כי ברוב רצוני לעזור לאישתי נכנסתי לחדרה - ראיתי אותה מקיאה ומיד עליתי למעלה, חנוק מבחילה שמתפרצת ממעמקי הבטן. לא החזקתי מעמד ושלחתי את עצמי לעבר החלק האחורי של הסיפון, מקיא את נשמתי.

זה לקח שתי דקות ועוד התאוששות של של שתיים שלוש דקות. העמדתי את עצמי על הסיפון, מביט קדימה אל הגלים ומניח לסערות לשכוח, הפנימית שבבטן והחיצונית שבים.

נמל טולון החל להופיע באופק והגלים פחתו. הקטמרן ואני עשינו הכרות שבודאי לא תשכח על ידי.

השפה הערבית היא אחת השפות העשירות ביותר. כל כך עשירה עד שיש האומרים שזו שפה שיש לה עם ולא עם שיש לו שפה. פרוש המלה "נאכבה" היא אסון. את המונח טבע פרופסור באוניברסיטה האמריקנית בביירות, קונסטנטין זורייק, שכתב ב-1948 ספר בשם זה. הספר התייחס לאסון שפקד את ערביי ארץ ישראל בעקבות המלחמה שהם פתחו בה נגד ישראל. כחצי מיליון תושבי ערביים של ארץ ישראל ברחו ממנה. בריחה זו היא בסיסו של ה"אסון" שמתואר בספר.

התעמולה הערבית מציגה את הבריחה הזו כתוכנית שתוכננה מראש על ידי ישראל ל"טהור אתני". היא קיבלה גיבוי על ידי "היסטוריונים חדשים" שמאלנים כמו ברוך קימרלינג, אילן פפה, שמחה פלפן, אבי שליים. ישנם היסטוריונים נוספים שהשתתפו ביצירת המיתוס הערבי הזה ובינתיים חזרו בהם - בראשם פרופ' בני מוריס מאוניברסיטת בן גוריון.

אבל המושג נאכבה אינו עוסק רק בתוצאות המלחמה ובבריחת הערבים כתוצאה ממנה אלא בעצם בעובדה שהמדינה היהודית קמה ובעצם העובדה שהרעיון הציוני צלח.

במהלך השנים הרחיבו מדינות ערב את ההגדרה של המושג פליט בחוק הבינלאומי והוסיפו ספציפית את הערבים ששהו בארץ ישראל שנתיים ואשר עזבו אותה בשנת 1948.

התהליך המדיני שהוביל "הסכם אוסלו" המטופש והילדותי חידש ביתר שאת את התעמולה הערבית בנושא "הפליטים" והרעיון שאלו הינם קורבנות הקמת המדינה, ולא קורבנות העיוורון הערבי והמדיניות המעוותת של מנהיגיו שבחרו להלחם בעם ששב לארצו.

פרופ' אפרים קארש למשל קבע כי בעצם ההכרה בארגון הטרור הפלסטינאי אש"ף יצר למעשה רבין הכרה ישירה של העולם בכך שמפקדי הארגון שמים תחת מרותם אזרחים רבים של ישראל. עראפאת ניצל את ההזדמנות וקרא לכל הערבים לשנוא, למעשה, את מדינת ישראל.

עראפאת מינה לעצמו יועץ מדיני, שהוא אזרח ישראל, ד"ר אחמד טיבי והחל מיד בהתערבות פנימית בענייניה של ישראל כשהוא אף מנסה להשפיע על תוצאות הבחירות.

בכנס הרצליה טען פרופ' דן שיפטן, בין מעטי החוקרים שהשתחררו מהתעמולה ההזויה של "תהליך השלום", כי הפלסטינים בישראל כמו הערבים באזור בכלל משוכנעים כי אין מקום ואין לגיטימיות לקיומה של מדינת לאום יהודית במרחב הערבי, הלא הוא המזרח התיכון. הוא הסביר כי התעמולה של עראפאת לאחר אוסלו גרסה כי התנועה הלאומית היהודית גזלה את אדמתם של הערבים שהיו בארץ ישראל והגם שהערבים הכירו בכוחה של ישראל, האמינו בזמניותה.

מתברר שרק שנים רבות מאוד אחר כך בוטל המעקב של השב"כ אחר מוסדיות החינוך הערביים בישראל וזאת, למדנו מעתירה של האירגון הערבי האנטי ישראל- ציוני קיצוני, עדללה שזכה לתגובה המדינה לעתירה שהגיש כי המעקב הזה נפסק.

גם היום ברור שהמעקב שהוטל על גורמי הבטחון אינו יכול להועיל לנוכח אמצעי התקשורת הרבים המגוונים שערבי ארץ ישראל נהנים מהם ואשר מהם הם יוכלו לקלוט מידע והסתה, דיסאינפורמציה ותעמולה ללא סוף, ללא יכולת שליטה וללא בקרה.

לנוכח הדמוקרטיה האנרכיסטית הזו ברור שחקיקת חוק הקובע כי ציון יום הנאכבה ביום העצמאות הישראלי אינו אלא טיפה בים, מעט שבמעט ולמעשה בטל בשישים.

למרות תוצאותיה הרות האסון של התעמולה הערבית, הטמעת ה"נאכבה" כאסון שווה ערך לשואה, בלבול היוצרות על ידי נשיאה הדמוגוג של ארצות הברית ששם בפיו במשפט אחד את השואה היהודית עם "הסבל הפלסטיני" זכה הרעיון לחקיקה אותו חוק לקיטונות של ביקורת מצידה של התקשורת הישראלית.

לדאבוני ישבתי מול המסך הקטן כשלונדון וקירשבאום, שני הקשישים הגיריאטריים החביבים הציגו את הרעיון. אחד מהם התלוצץ כששפתו חשוקה מכעס והשני הביט לכל צד כשהגיב על הרעיון לאסור פגיעה ביום העצמאות הישראלי. הם לא הסתירו את מפח הנפש שלהם מעצם העלאת הרעיון לאסור את ציון הנאכבה . למה שיעשו כן ?

והרי זו פתולוגיה שהתקשורת הישראלית אינה מזהה אסונות ממשמשים ובאים. ההתנתקות למשל, היא זכתה לאהדה בלתי רגילה בעת ביצועה והפרשנים הגרועים שהניחו שהמהלך יביא לישראל שקט ורגיעה למול החאמס שלא יוכל לבוא בטענה - לא הביעו מעולם חרטה על פגיעה בזכויות אדם שהטיפו לה או על העוול שנגרם למתיישבים שעד היום לא יושבו באופן סביר מינימלי בישובים אחרים. כך גם הנסיגה החפוזה מלבנון שזכתה לשירי הלל ושבח - ונענתה במפלה נוראית בקרב של מלחמת לבנון השניה. ועוד היד נטויה ...

ברור לחלוטין שתקשורת אחרת, אחראית, פטריוטית יותר, יהודית יותר, לא היתה מאמצת לחיקה סוגים כאלו של בני אדם שרעיון הרייטינג והנרקסיזם שסביבו היה צריך להיות זר לו - או לפחות מישני. מדינה שאוייבים כל כך רבים רבים מסביבה זקוקה לתקשורת אחרת, מפוקחת ועירנית לצרכי בטחון, מוסר ורוח.

(חשוב לציין שחלק מהדברים שהבאתי בבלוג זה מקורם בטור של זאב גלילי - הגיון בשגעון)