|
posts
21/12/2008
ישראל בגלותם.
בתיאור הגלות נמשך פרג'י אחר פייטנים שקדמוהו, והא מצייר בצבעים קודרים את מצבה של כנסת ישראל בגלות ואת הלחץ שאומות העולם לוחצים אותה. הביטוי " בור גלות " חוזר ונשנה בפיוטים רבים.
יחד עם ישראל סבולת גם ארץ ישראל, והמשורר מזהה את סבלותיהם של השניים, ומבקש מן הקב"ה שיראה במצוקתן של כנסת ישראל ושל ארץ ישראל הנתונה בצרה.
וכבר באו מים עד נפש, שכן העם בגלות מעוּנה וסובל ייסורים, והצר נוגש בישראל, משפילו, מתגאה עליו, ואינו חושש להציק לו.
ובכלל, הגלות אינה אלא מחלה וצרה גדולה, כנסת ישראל מתוארת כאשה עקרה בעגמימותה ובעצבונה, אך זועקת היא בכאביה ובחבליה כיולדת.
גם פניהם של בחורי ישראל ובתולדותיו – פנים חולת הן. והפייטן מבקש מן הקב"ה לשים קץ למצב זה, ולהאיר פניו לכנסת ישראל הדווּיה. יחד עם זה הוא מתאר את הסבל כקידוש השם. הגלות היא למען שמו יתברך ולמען קיום מצוותיו : " הן על שמך רם על כל שבח ". על עניין זה עוד נרחיב את הדיבור להלן.
בין ישראל לאומות העולם.
רעיון הבא להצדיק את ישראל הוא העמדתם והשוואתם כנגד אומות העולם המציקים להם. ישראל הסובלים והם בצדקתם ואמונתם – מחד סטרא, ואומות העולם ברשעותם ובשפלותם – מסטרא אחרת. לאמור :
ראה, מי הם המציקים לעמך, רעיון זה קדום ונפוץ הוא, וכבר מצוי אצל קדמונים, וכל פייטן בחר לו בדרך ובצורה המתאימה לו, ומתוך דרכו של פרג'י בעניין זה אנו עומדים על אופי שירתו ועל צורותיה. בשלושה דרכים מעמיד המשורר את ישראל ואומות העולם זה לעומת אלו :
1 – השוואבה בין ישראל לאומות העולם בעניין מן העניינים שאומה ניכרת בו, כגון בפיוט " פנה הזמן "
" רודי שאנן / תמיד למולי / תוך זבולי / ואני במדבר נע ונד.
2 – בחירה בצורה מיוחדת המושכת את הדעת ואת המחשבה את ההשוואה, כגון שימוש בצורה החורגת מכללי הדקדוק הרגילים. דומה לכך נמצא בפיוט " יה תן ארוכה ":
גדול ונורא רחם עבדיך // המיחדך / סובלי נדודים על שם כבודך // ....עדת עריצים כלה בזעמך // המחריפך / ומחרפים את עקבות משיחך.
צירוף ה"א הידיעה לבינוני בכינוי הוא המביא אותנו לתת את הדעת על ההקבלה.
3 – השימוש בצימוד. שימוש זה, שהפייטן משתמש באותה מלה פעם במשמעותה באחת לצד זה ופעם במשמעותה האחרת לצד זה, מושך אף את דעתנו להשוות בין ישראל לעמים "
" פועלי יביט לעצמו / מוט ידיהם יחזיק. // רודפי צדק נאומו / מושכי כבל וזיק // גוי אדום ישחית בזעמו // פועלי להב וזיק "
ישראל מושכי הזיק – אזיקי הגלות וכבליה – מכאן, ואומות העולם פועלי הזיק – האש – מכאן.
אלי פילו
19/12/2008
תוכני שירתו
כאמור, רוב רובה של יצירת פרג'י שירים העוסקים בנושא הגלות והגאולה, ומיעוטם שירים העוסקים בנושאים אחרקים, כגון שירים לשבת, שירים בשבחה של תורה, רשויות לקדיש, שירים לברית מילה ושירי חתונה.
אך גם בשירים שאינם שאינם מיוחדים לגאולה שולב מוטיב הגאולה ונעשה חלק מן השיר, ואין צריך לומר – שירי חתונה, שהנושא של חתן וכלה מעלה על לבו של הפייטן את הדוד והרעיה, כנסת ישראל והקב"ה, והוא מקיש קירוב לבבות לקירוב לבבות. וכן הוא בשירת ספרד. כדברי רבי יהודה הלוי בשירו " יונה על אפיקי מים "
קרב לך עתות דודים
ובא צועד להיות אחרי
כן יקרב מועד מועדים
למחולת המחנים
בפיוט המאוחר יותר יש בברכה לחתן בקשה לגאולה, והיא נתלית בו, שהפייטן מבקש על הגאולה שתבוא בימיו של החתן.
גם בשיר השבת נסמכת הגאולה לנושא השיר. ומנוחת השבת מזכירה למשורר את כנסת ישראל המעובדת, אף כאן נסמך פרג'י על מסורת השירה בספרד, וכך אומר יהודה הלוי בשיר השבת שלו " יום שבתון אין לשכח " :
העם, אשר נע כצאן תעה
זכר ופקד לו ברית שבועה.
העם, אשר שמר את השבת, ראוי הוא שיגאל, שכבר הבטיחונו חז"ל " אלמלא משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין " ( שבת קיח ע"א ), ובפיוט להבדלה, מעמיד פרג'י תביעה זו כמי שמעמיד שטר לפרעון. נמצא, שנושא הגאולה יסוד שליט אף בשירים המקודשים לעניינים אחרים.
נושא מיוחד בשירתו של פרג'י הם השירי העוסקים ברבי שמעון בר יוחאי, שמהיות משורנו עוסק בקבלה בא לשיר שבחו של הרשב"י וגדולתו.
שירי הגלות והגאולה וענייניהם.
נושא אפשר לומר עליו, שאורך זמנו – כאורך הגלות, והוא הנושא שכבש את השירה העברית משחרב בית המקד ועד ומינו. מעומקה של גלות שרו פיטני ישראל, וביקשו את ה' אלוהיהם ואץ דוד מלכם, ובכל תקופה על פי הצורות המיוחדות לה ועל פי הטעמים שערבו לאנשיה ובשיעור שראו עצמם זקוקים לו.
מיוחדת היא התקופה, שעל פי חלוקתו של פרופסור מירסקי היא התקופה השישית בשירה העברית שלאחר המקרא. שירתה – רוב ככולה מיוחדת לענייניה של כנסת ישראל. לרעיונות של גלות וגאולה, והיא מלאה דבקות. כנסת ישראל מתרפקת על דודה, והדוד מנחמה ומשיב נפשה.
אלה גדרי שירתה של תקופה זו, תקופת שירת המקובלים, שאביה – רבי שראל נג'ארה, ואחד מבניה הוא פייטננו. שירת הגאולה של פרג'י דומה בעניינה למה שקדם לה מן הפיוט העברי, והיא מעלה אותם נושאים עצמם על פי דרכה שלה.
ענייניה של שירה הגאולה הם : מצבה הירוד של כנסת ישראל בגלות, ומכאן הצורך הדחוף בגאולה, שתביא קץ למצבו העלוב של עם ישראל בהווה. יחד עם הגאולה תבוא הנקמה בצר המציק לשיראל והשפלתו.
ורואה המשורר בעיני רוחו את עם ישראל השב לארצו, וחי בה את חייו, ושיאם של חיים אלה היא עבודת בית המקדש. סמלה של הגאולה הוא מלך המשיח ועמו אליהו הנביא שיבוא לבשר ישועה. דימוייה של הגאולה ודוגמתה – יציאת מצרים, על דרך הכתוב , כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ".
מוטיבים אל, יש שרובם באים בשיר אחד, ויש שיסוד שליט בשיר, והמוטיבים האחרים באים כבני לוויה לו.
אלי פילו
17/12/2008
להלן השיר היחיד שמופיע במאמרו של אפרים חזן , מובא בפניכם. טרם השגתי את הספר המבוקש, יען כי קשה הוא להשגה.
אֶל הַר שׁוֹמְרוֹן.
אֶל הַר שׁוֹמְרוֹן שׁוּב וּרְעֵה אַיָּלָה / דּוֹד גּוֹאֲלָהּ, קֶדֶם מִפֶּרֶךְ רַהַב
רַב לָהּ בַּשְׁבִי הוֹמִיָּה, אֻמְלָלָה / בְּזַעַם בְּלַבַּת אֵשׁ חָרוֹן אַף עִם לַהַב
ביאורים לשיר.
1 – הר שומרון – כאן סמל לארץ ישראל כולה
אילה – כינוי לכנסת ישראל, על פי ציור הצבייה בשירת החול
רהב – כינוי למצרים
2 – בזעם...אש – אש הגלות הצורבת בלבה
: " נָאוֹם נוֹאֲמָה : מִי יִתֵּן דּוֹד חוֹפֵף / עֲלֵי בְּבֵיתוֹ, שָׁם יַלְבִּין לִי שָׁנִים
כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶךְ הִסְתּוֹפֵף / מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע אֶלֶף שָׁנִים
3 – חופף – מגן
שם...שנים – חטאי שהאדימו כחוט שני
4 – על פי תהלים : " כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי, הסתופף בבית ה' מדור באהלי רשע
5 -יָהּ זֹאת לָהּ זְכֹר, וֶאְמֹר דַּי לִנְדוֹדָהּ / כִּי מִסְּבֹל עַל זָרִים לָאֹה תִּלְאֶה
יוֹם בָּהּ תֶּאֱנַף, אֵין זוּלָתְךָ פּוֹדָהּ / לָכֵן בְּרֹב עָנְיָהּ רָאֹה תִּרְאֶה
5 – זאת לה זכר – זכור לה את בקשתה, זכור לה מצבה
6 תאנף – כאשר תכעס עליה אין מי שיצילנה מבלעדיך
פַּח לָהּ טָמְנוּ גֵּאִים, חִזְקֵי מֵצַח / הֵם לֹא יְרַחֲמוּ כִּי רָב אַכְזָרִים
הֵבִיאוּ בְּכָל עַצְמוֹתֶיהָ רֶצַח / עַל לֹא חָמוֹד לָהּ פֶּסֶל שָׁוְא וּשְׁקָרִים
7 – פח לה טמנו – מציקים הגויים לכנסת ישראל ללא רחם
8 – הביאו...רצח – עלפי תהלים : ברצח בעצמותי חרפוני צוררי
על לא חמוד – סבלם של ישראל בא להם מפני שדבקו בהקב"ה.
רִיב רִיבָהּ, נְקֹם נִקְמָתָהּ מֵחֵילָם / תִּזְרֵם כְּמוֹ דָּוָה, כִּי נוֹסְדוּ יַחַד
10 - עַל יוֹנָתְךָ נוֹעֲצוּ לֵב כֻּלָּם / לְהָרַע / אֵין עוֹשֶׂה טוֹב, אֵין גַּם אֶחָד
9 – כיוון שכך – על הקב"ה לנקום את נקמתם
10 – על יונתך – כנסת ישראל, שהמשורר משייכה חקב"ה, שכן סובלת היא למען קידוש שמו.
נועצו לב כלם – על פי תהלים
גָּדוֹל כֹּחֲךָ בִּמְהֵרָה לְהַעֲלוֹתָהּ / מִמַּעֲמַקֵּי בּוֹר אֶל הַר אֶפְרַיִם
שָׁם שִׁיר תַּעֲנֶה לְךָ כִּימֵי נַעְרוּתָהּ / וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מְצָרִים
11 – ממעמקי בור – ממעמקי הגלות
הר אפרים – סמל לארץ ישראל כולה
12 – שם...לך – זו שירת הגאולים
ידוע דְּעִי, רַעְיָתִי יָפָתִי / כִּי לֹא יְשַׁקֵּר נִצְחֵךְ וְלֹא יִנָּחֵם
אַל נָא תִּפְחֲדִי, כִּי יָדִי נָשָׂאתִי / לָשׁוּב שְׁבוּתֵךְ אֶל מִקְדָּשׁ מִבְטָחִים
13 – יודעי דעת – כאן באה תשובתו של הקב"ה, תשובה המסיימת את רוב שירי הגאולה ומבטיחה, כי הגאולה בוא תבוא
14 – כי ידי נשאתי – לשון שבועה
15 - חִזְקִי יוֹחֲלָה לְעֵת קֵץ חֶזְיוֹנִים / עַתָּה מִמְרִיבַיִךְ אֶנְקֹם נִקְמָתֵךְ
מִשּׁוֹד עֲנִיִּים, מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים / יֹאמַר אֱלֹהַיִךְ " אֶנְקֹם נִקְמָתֵךְ
15 – יוחלה – כנסת ישראל המייחלת לגאולה
לעת קץ חזיונים – העת שבאה בספרי הנבואה
ממריביך – יחד עם הגאולה מבטיח הקב"ה להינקם מן הצרים הצוררים.
אלי פילו
15/12/2008
אופייה של שירת תקופה.
רובם הגדול של פיוטי פרג'י עוסקים בנושא הגלות והגאולה. נושא זה מרכזי הוא כל כך, שכל שאר הנושאים אינם אלא החלק השישי מכלל פיוטיו של פרג;י. ואף הם קשורים בנושא הגאולה בדרך מן הדרכים.
בתקופה זו ניתק הקשר ההדוק שבין הפיוט לתפילה, שפייטני התקופה לא ראו עצמם רשאים לשלב פיוטיהם בתפילה כדרכם של הראשונים. כיוון שכך, נעלמו מפיוטי התקופה רוב הסוגים המסורתיים של שירת הקודש הקודמת
מכל סוגי הפיוטים הללו אנו מוצאים אצל פרג'י בעיקר רשויות לקדיש. עניין זה מוסבר בכך, שבכמה מקומות בתפילה ניתן להקדים רשות לקדיש בלי לפגוע ברצף התפילה.
וידוע לנו, כי הפיוט " פעולות אל מה נוראות " לפרג'י, משמש עד היום כרשות לקדיש במנהגי התפילה של יהודי לוב, והם מקדימים אותו לקדיש הראשון של תפילת ערבית בהזדמנויות חגיגיות ( מוצאי שבת, ראש חודש, יום טוב, חול המועד ועוד )
מבחינת תוכנם אין פיוטי הרשות לקדיש יוצאים מגדר פיוטי הגאולה, שכן עיקר עיסוקם הוא בנושא הגאולה. דבר זה נובע גם מן הקשר שבין הרשות לקדיש, והרי הקדיש אף הוא בגאולה הוא עוסק. ( " ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה – לפי נוסח ספרד ).
סוג פיוט הטובע רושמו בשירת פרג'י הוא המאורה, ועוד נדון להלן בפיוטים שנכתבו על דרך המאורות ועל המוטיבים האופייניים לפיוטי המאורה והשתלבותם בשירי הגאולה. אך אין כאן מאורות שנכתבו כדי לשלבן בתפילת היוצר.
מתוך שמיעטו בפיוטים לתפילה, באו פייטני התקופה לכתוב פיוטים להזדמנויות אחרות שבהם מתבקשים פיוטים. כגון שבתות וימים טובים, שאדם שרוי בהם בתוך ביתו, וכגון מאורע של שמחת הפרט – חתונה, ברית מילה וכו.....
עתים שבהן קבוצים בני אדם לכבודם של בעלי השמחה. לעתות כאלה כיוונו הפייטנים בני התקופה את פיוטיהם. ורבים מפיוטים אלה מכוונים היו לכך שיוּשרו בניגוני זמר.
ראשון ההולכים בדרך זו הוא רבי ישראל נג'ארה, וסגולה זו שלחיבור שיר וניגונו, תכונה עצמית היא לו, ומיחדתו בין המשוררים, שהביא אחדות ביו שני היכולות, ובחר בשירי זמרה.
בעניין זה הולך פרג'י בעקבות נג'ארה, ועדים לכך פיוטים כגון " אבי אבי חיש עזרתי ", שבו פזמון חוזר שאינו מתקשר לגוף הפיוט, וכגון הפיוט " פרחי סגולה ", שבו חוזרות המלים " גדול ה' " לאחר כל טור וטור, ובעיקר מעידות על כך רשימות הלחן בכמה מכתבי היד.
עוד אנו רואים בפייטני התקופה, שמאהבת התורה שבלבם באו לשיר שבחה של תורה ולתאר גדולתה. מוסיפים עליהם פייטנים העוסקים בקבלה ובחכמת הנסתר, שבאו לשיר שבחיו של רבי שמעון בר יוחאי.
נבדוק להלן נושאים אלה כפי שהם בשירתו של פרג';י שוואט, ומשם נפנה לבדוק עניינים וצורות בכלל שירתו.
אלי פילו
14/12/2008
חברים, אני עושה מאמצים גדולים להשיג ספר מיוחד אשר כולל את שיריו של פרג'י שוואט, למען, הביאם בכתב הנה בפניכם. כמה מחנויות הספרים אשר מכירים אותי היטב, מנסים להשיג את הספר שהיה בהישג יד עד לא מזמן. במידה ואמצאנו, מבטיח להביאו בפניכם במלואו. תודה ליוסי פרי על התמיכה והעידוד.
המשך מפרק קודם.
על פי מחרוזת זו אנו רואים, כי בטורי האזור משנה הפייטן את האות שהתחיל בה בטורי הסטרופה. צירופן של האותיות הראשונות שבטורי האזור נותן את הסימן " שואט משפחתי "
כאמור רושם דודזון פייטן נוסף בשם פרג'י, והוא יצחק פרג'י. רישום זה נעשה על פי שני פיוטים שונים, שהאחד מהם סימנו " יצחק " והאחר סימנו " פרג'י ". ואולם נראה לנו, כי יצחק פייטן לעצמו, ואילו פרג'י הוא פרג'י שוואט פייטננו.
ואין מקום לקביעה, כי פייטן אחד הם. אמנם דודזון מסתמך על צורתם הדומה, שנראתה לו נדירה, ועל פיה אמר את אשר אמר.
ואלם הצורה הנדירה אין בה משום הוכחה במקרה זה, כפי שנראה להלן. נמצאנו מצמצמים ארבעה שמות אלה למשורר אחד, שהוא הפייטן פרג'י בר נסים שוואט.
( השם פרג'י נפוץ בין יהודי תוניס כשם משפחה הן כשם פרטי – מהם שמו של פייטננו -. הפועל " פרג " משמעו " הבא רווחה, הקלה " שם העצם " פרג " משמעו – ישועה –
רבי פרג'י אינו ילד תוניס, אלא יליד פאס שבמערב, ומשם הגיע לבאג'ה שבתוניס. מתחילה לא העריכוהו אנשי באג'ה כראוי לו, אך עד מהרה למדו להכיר את גדולתו של הבא להשתקע ביניהם.
וכך מצטרף שמו לערימה של תלמידי חכמים מובהקים ממרוקו שמצאו את מקומם בתוניס. זמנו של המשורר אינו ידוע בבירור, על פי השערתו של צונץ חי פרג'י במאה הט"ז.
אגדות רבות מספרים יהודי תוניס על הפייטן המקובל האלוקי, רבי פרג'י שוואט, ומדי שנה היו עולים יהודים לקברו, הנמצא בעיר תסתור, ולא זזו מחבבו, עד שקבעו את סיפור חייו ומיתתו ואת האגדות המספרות עליו בשיר עם בלשון הערבית המיוחדת ליהודי תוניס.
פיוטיו של פרג'י, כפיוטיהם של משוררים אחרים בני דורו, לא נחקרו. לנדסהוטה רשם שניים פיוטיו, ואחד מהם הוא אף הביא בנספח לספרו, אך מעיר " ולא ידעתי מיהוא ".
מוסיף עליו צונץ פיוט שלישי. א' נויבאואר מביא את דברי צונץ, ומוסיף, כי " בכתב היד באוקספורד נמצאו הרבה משירי פרג'י בתוך סקירה על תולדות יהודי תוניס. אלה הם, עד כמה שידוע לי, כל הפרסומים העוסקים בפרג'י ובפיוטיו.
אלי פילו
12/12/2008
פרג'י שוואט – אפרים חזן.
בספרי הפיוטים מצפון אפריקה ובפרט אלה הבאים מתוניס מצויים פיוטים רבים, שבחתימתם מצוין השם פרג'י.
שם זה בא בצירופים שונים : פרג'י, פרג'י חזק, אני פרג'י חזק, אני פרג'י בר נסים, פרג'י שוואט ועוד. השאלה היא האם החתימות הללו – כולן לפייטן אחד הם ..
דודזון מבחין בין השמות, וקובע פרג'י לעצמו, פרג'י שוואט לעצמו, ופרג'יר בר נסים לעצמו. ועוד פרג'י אחד נזכר אצל דודזון – הוא יצחק פרג'י, , שקבעו על פי שני פיוטים בעלי סגנון דומה " הפיוט " יוצר מידו עשר וריש ", שסימנו " יצחק ", והפיוט " פלאו וגדלו ", שסימנו " פרד'י ".
אולם נראה לנו, כי רוב הפיוטים שדודזון חילקם בין ארבעת השמות הנזכרים ממקור אחד יצאו. את הפיוט " אזמרה לאל סלעי " מונה דודזון בין שיריו של פרג'י בר נסים, שכן זו חתימתו של פיוט זה.
ולא חש, כי המחרוזת האחרונה בפיוט אינה מתקשרת לחתימה, שכן תחילתה " שואפת טוב כימי עלומיך תשובי ".
למעשה אין מחרוזת זו אלא המשכה של החתימה, שכן תחילותיהן של שתי המלים הראשונות, שואפת טוב, יוצרות את שם משפחתו של הפייטן – שואט. ואמנם בכתב יד בן צבי 2147 רשום על גבי הפיוט, כי סימנו הוא : אני פרג'י בר נסים שוואט.
סימן זה בשלמותו מציין גם את הפיוט " איש מלחמה היה ניצב להריב " שלא פורסם עד עתה. ראינו אפוא כי פרג'י שוואט הוא פרג'י בר נסים.
ברשימת השירים לפייטן שדודזון מציינו כפרג'י סתם מצוי לפחות פיוט אחד, ששמו המלא של הפייטן, פרג'י בר נסים שוואט, חתום בו. זהו פיוט " אהלל אל אבותי " שייחודו בכך, שאותה אות של האקרוסטיכון העומדת בראש השורה חוזרת בכל מלה ומלה של השורה.
אהלל אל אבותי / אליו אפצח אמרים
אנא אזן אנקותי / אביר אדיר אדירים
אם איפה אותותי / אבדן אילים ארורים ?
שונאיך שימם שמה / שסע שרש שרשימו
שובה שיבה שוממה / ישלח שר שלום שמו.
אלי פילו
12/12/2008
חברים יקרים.
הגענו לפרק האחרון בנושא הזה. אף שאודות הנושא הזה, נכתב עוד הרבה, מאת חכמי מרוקו בני זמננו, לא אלאה אתכם בזה ואסתפק בפרק האחרון של פרופסור בשן מתוך ספרו " מחקרי אליעזר "
ואך בעונותינו שרבו המנהג הזה הביא בכנפיו מכשולים רבים ביומי דהלולא באיסורים חמורים דאורייתא ודרבנן והרבה ילדות עושה והרבה שכרות עושה עד איסור אשת איש רחמנא ליצלן ורובם ככולם נוסעים ובאים בשביל זה ביום השבת בפרהסיא עד שברחובות העיר לא תמצא שום רושם כלל מקדושת השבת, רק מסילת הברזל והעגלות נושאים יהודים עם משאיהם רצוא ושוב בשווקים וברחובות כל יום השבת ולילו עמו.
ובצי כנסיות ובתי קברות מתמלאים פה לפה אנשים ונשים בערבוביה בישא. וכל זה נוסף על כמה וכמה הוצאות והדלקות שמנים ושעווה לאין מספר. עם כמה משתאות וסעודות של רשות בשירי עגבים בלי נטילת ידיים ובלי ברכה.... והשטן מרקד...
ואי אפשר להוכיח בשער כי כל המון ישראל נשקעו בדברים אלו השתקעות גדולה ונוראה וחושבים את זה למצווה רבה שיש בכוחה לכפר על כל עוון ואשמה כמעשה הישמעאלים שכיניהם, המעריצים את חגי קדושיהם ועושים כל תועבה רחמנא לצלן...
כבר צווחו עליהם קמאי ובתראי .... על עם חכם ונבון איך עזבו אורחות יושר ללכת בדרכי חושך בשביל מנהגים חדשים מקרוב באו שאין להם שום סמך שום רמז לא בש"ס ולא במדרש. ומוציאים לעז על שאר הצדיקים. עד כאן דבריו של רבי יוסף משאש.
בהמשך עומד הוא על הנזק הנגרם ליהודים הגרים בסמיכות לקברים הקדושים שעליהם לארח את המבקרים, והדבר גורם להם נזק. ויש מהם שבורחים באותו הזמן למקומות אחרים כדי שלא ייאלצו לארח את הבאים והרבה גנבות וגזלות קרו.
סיכום דברי רבי יוסף משאש " אין כל חיוב להשתטח על קברות הצדיקים, ואין להילולה תקדים במקורות התלמודיים, למדו זאת מהמוסלמים. היא מלווה עבירות שונות חילול שבת, שכרות, ערבוב נשים וגברים, סעודות ללא נטילת ידיים וברכות, מלוות שירי חשק. ההילולה גורמת לבזבוז כסף, אי נוחות ליהודים שגרים בקרבת מקום – מים חיים -.
החלטת מועצת הרבנים.
הנושא נדון בכינוס הראשון של מועצת הרבנים במרוקו שהתכנס בשנת תש"ז, והרצה עליו הרב שאול אבן דנאן. החכם יליד פאס שהתמנה ב – 1941 כחבר בבית הדין הגבוה ברבאט ומ – 1949 עד 1964 היה ראש בית הדין והרב הראשי של יהודי מרוקו.
עלה בסוף ימיו לארץ ונפטר בה ב – 1972. החכם הצביע על הנספחים השליליים והאינטרסים הכספיים הקשורים בהילולות. התחיל בדברים אלה :
" חגי נדבה ומועדי קודש הלולים היו למקרא לכל עם הארץ, המה עצמם אומרים מקודש והם אומרים מקודש ".
במילים אחרות יש בדבריו רמז לכך שההילולות נחשבות קדושות בעיני עם הארץ. בהמשך עמד על התוצאות החיוביות והשליליות של התופעה.
" תוצאות המפעל הזה, טוב ורע, טוב גמור ורע מוחלט.
בראשי התהוות המוסדות האלה פה מארוק, היו למוסדי פתאים וגם לתמימי דרך.
אכן עתה, קיבל העניין צורה אחרת. גם נתן ביד הציבור והיה לעסק תחבולי של מו"ם להביא כסף למוצא לעניינים שונים ".
החכם ציין את הפעולות שנעשו מההכנסות : עזרה לנזקקים, לתלמוד תורה, הכשרת הדרך ומקום לקליטת ההמונים, אבל לעומת החיו שבדבריו :
הרע המוחלט בכל עיקרי הדת, כבוד אלקים הסתר דבר אין רצון לבארם
באמת ראוי לומר על זה המשל שאומרים לצרעה : לא מעוקצך ולא מדובשך. וגם תקרי הלולים , אלא חלולים, אבל מה נעשה כבר הרגש הזה נסתפח בלב ההמון, ונעשה להם כיסוד האמונה, גם הדת נתנה ביד תועלת הממון וקשה לעצור הדבר מכל וכל. בכן, טין לנו רק לצמצם העניין ולקבוע בו גדרים ומשמרות מבלי יוסיף לגדוש, והיה לשחוק והיתול לפני חרדי הדת, ולפני בעלי השכל והמדע
אלה הן התקנות הנראות כעת לקיים.
א. בכל ערי מרוקו, אין לעשות שום הילולה בפרסום רק ברישיון בית הדין במחוזי ובאישור בית הדין הגבוה
ב. גם ההילולות הנוכחות בכלל זה, וצריכות רישיון.
ג. יזהרו הרבנים ברישיונם זה רק בדבר מוכשר ומועיל להנאת הציבור, ומובטח בשמירת הדת
וזה סדר ההילולה.
בעשרה סעיפים מסוכמות ההוראות לבצוע ההילולה הכוללים
הפרדה בין גברים ונשים.
הצבת שומרים.
אין להקים אוהל בבית החיים אלא ברשות הדיין של המקום.
הבאים יתקעו אוהליהם מחוץ לבית החיים.
שיישמר הניקיון.
ושם רשאים לאכול ולשתות, אבל לא בבית החיים.
כיבוד יוגש שם רק לאורחים נכבדים ונציגי הממשל.
בשטח בית החיים ילמדו בשכר תלמידי חכמים זוהר ומשניות.
אם יום ההילולה חל ביום ראשון, אין להיכנס לבית החיים אלא ממוצאי שבת ואילך.
אם ראשי הקהילה יעברו על אחד מהתנאים הנ"ל, יוסר הרישיון לעריכת ההילולה.
ההחלטה מצביעה על חשיבות שהרבנים יחסו להסדרת הנושא, אבל אלה נשארו על הנייר, כי האינטרסים האישיים, הכבוד וההכנסות שנבעו מביקורי ההמונים גברו על הכוונות הטובות של הרבנים, המשפט העברי בקהילות מרוקו א'.
לסיכום, מצד אחד יחסו חכמי מרוקו חשיבות למנהגי אבות ואמהות ועליהם אמרו את הפסוק " אל תיטוש תורת אמך ". אבל הייתה ביקורת על כמה מנהגים, משום סיבות שונות :
מנהגים הכרוכים בעבירות כמו ההילולות, חיקוי למנהגי הגויים המכונים דרכי האמורי, איסור תורה כמו כישוף, איסור שריטה ופגיעה בגוף. אבל כוחו של המנהג העממי, ורצון העם חזר מכוח הסמכות, השכל וההיגיון.
שבת שלום
אלי פילו
10/12/2008
מנהגי נשים זקנות.
מנהג שאינו מועיל לפוריות.
היה מנהג שאישה שלא ילדה הייתה לוקחת אריג בלוי של ספר תורה ועושה אותו חגורה למותניה, כדי שתתעבר ותלד. רבי יוסף משאש טען שאין זו סגולה.
לו היה הדבר מועיל, היה מתיר את הדבר, מפני שפריה ורביה גורמת שלום בין איש לאשתו וכביכול שם שמיים נמחק להטיל שלום. אבל כיוון שסגולה זו אינה אלא שיחת נשים זקנות והרבה עשו ולא עלתה בידן, ויש שניזוקו ותלו ההיזק בעוון זה, לכן הדבר פשוט ואסור לעשות כן ואין לו תקנה אלא גניזה.
ערלת ילד אחרי הברית.
נהגו הנשים שלא ברצון חכמים לבלוע ערלת הזכרים שחותכים בשעת הברית, ואומרות שמועיל הוא לעקרות, או למי שיולדת רק נקבות. מנהג זה עורר את הבעיה הלכתית בדבר האיסור של אכילת בשר אדם.
מנהג זקנות לריפוי.
היו זקנות כשיש לה איזה קרוב חולה הולכות לנהר או לצד איזה רחוב ושופכות שמן ומלחשות עליו, והרבנים היו מוחים בידם.
נגד ההילולות.
בחברה שלטת אמונה בכוחם של צדיקים ואישים כריסמטים לחולל נפלאות מעבר לחוקי הטבע בחייהם, וגם לאחר מותם, כי הנשמה נצחית היא. האמונה בכוחו של נצדיק טופחה על ידי תלמידי האר"י ועברה ליהדות החסידית במזרח אירופה, וכן ליהודי מרוקו, שהיו מושפעים מן הקבלה.
נהוג שביום הזיכרון לפטירת חכם וצדיק עולים המונים לקברו, עם נשים וילדים. אם יום הפטירה לא ידוע, הייתה ההילולה נערכת בל"ג בעומר.
לפי מסקנתו של יששכר בן עמי המומחה לתחום זה, מצויים במרוקו 652 קברים קדושים. מהם 24 של נשים. 126 מהם משותפים ליהודים ומוסלמים. יהודים הכירו ב -50 קדושים מוסלמים, 90 קברים של קדושים יהודים שגם מוסלמים מעריצים.
ביניהם של של משפחת אבן זמירו בסאפי, של רבי עמרם בן דיוואן שליח חברון שנפטר בשליחותו בשנת 1782, וקבור באסג'אן ליד ווזאן.
ליד קברו וזה של בנו חיים נערכו הילולות שלוש פעמים בשנה. בל"ג בעומר, בטו באב ובראש חודש אלול. קיימת אמונה כי לרבי עמרם כוח מיוחד לרפא חולים ולהעניק פוריות.
אלפי יהודים ומוסלמים היו עולים לקבר, ביניהן נערות שהגיעו לפרקן וטרם מצאו חתן, ונשואות המצפות לפרי בטן או לבן. היו קונות נרות צבעוניים ומשליכות אותם למדורה הבוערת כל הלילה ליד המצבה. היו שחילקו שם צדקה לעניים והודים ומוסלמים.
על נסים שאירעו שם, מצויים סיפורים רבים. בהילולה היו מעורבים אינטרסים אישיים, וחילוקי דעות בין גורמים שונים. עריכת ההילולה עמדה תחת שבט הביקורת של חכמים.
רבי יוסף משאש נתן ביטוי לביקורת הנוקבת ביותר על ההילולות.
ראשית הוא בדק את המקורות התלמודיים הקשר להשתטחות על קברי צדיקים והגיע למסקנה:
שאין שום מצווה ולא כבוד לצדיקים לא בהשתטחות ולא בהדלקה כלל, ובפרט לטרוח וליסע מעיר לעיר ולהוציא הוצאות על זה.
הדבר פשוט דעבר על בל תשחית דגופא וממונא. ואם היה ניתן מחיר ההוצאות והשמנים לעניים, היה מרוויח שכר טוב.... וכן אם בשביל זה יתבטל מתפילה בציבור אפילו יום.... ובפרט עוד אם יש בעירו קברות צדיקים ומניחים והולך למקום אחר.... והוא בוחר רק באחד שבחרו להם ההמון הפתאים להדליק עליו הרבה מאורות.....
ועם כל מנהג להשתטח ולהדליק על קברי הצדיקים כבא הכה שורש עמוק בלב כל ישראל והגדיל לעשות בכמה מדינות בעשיית הילולות גדולות לכמה צדיקים ידועים בהמון חוגג ובקיבוץ גלויות מערים רחוקות.
אלי פילו
08/12/2008
שחיטת תרנגול בעת לידת תינוק.
רבי יוסף משאש היה ביקורתי על המנהג הנהוג בעת לידת תינוק.
שהיו שוחטים תרנגול זקן לכפרה על הילד היולד וחותכין ותולין הראש בנוצתו בפתח הבית, עם שומים והבלים הרבה, ונראה כדרכי האמורי ודחקתי הרבה ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה בעירנו מאומה.
מנהג לשם כבוד אין בו משום דרכי האמורי.
היה מנהג בברית מילה להביא קטורת ומחתה של אש שהשואל הגדירה כדרכי האמורי. רבי יוסף ענה ש: כל שיש בו דרך כבוד, אין בו משום דרכי האמורי ( אוצר המכתבים ).
רבי יוסף בו נאיים מתלבט אם אין במנהג כדלקמן דרכי האמורי. וכך הוא מספר.
זכורני שבימי נעורי הייתה אמי הצדקת לוקחת הפתילות והשמנים שנשארו מנר חנוכה ושורפת עד שתהא שלהבת עולה, והייתה מצווה אותי לקפוץ מצד לצד, שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בעיר תיטואן.
וכשעמדתי על דעתי היה לבי מהסס בדבר שמא יש בזה משום דרכי האמורים עד שראיתי דברים מתמיהין בתלמודינו – סנהדרין – והוא המנהג הזה היה ידוע ומפורסם אצל חכמי התלמוד, וכך היו נוהגים ישראל לעשות.
מנהג לשם רפואת אדם - כשר
רבי יוסף משאש לא שלל מנהג מוזר, אם הוא דרוש לרפואת אדם. החכם נשאל על המנהג שכדי לרפא אדם, היו עוקרים שן מכלב חי, וצולים על ילדים.
השאלה האם אין בזה משום צער בעלי חיים. תשובתו שכל הדרוש לרפואת אדם אין בו משום צער בעלי חיים, אבל טוב שיעשו את הדבר על ידי רופא, שלא ישתגע הכלב ויזיק.
מנהג שפיכת מים בחד השבועות.
היה נוהג שבחג השבועות נערים עולים על גגות הבתים ומזליפים מים על כל עובר ברחוב. רבי יוסף משאש התנגד למנהג :
היה בארץ מולדתי מכנאס בזמן הקודם אצל אנשים ריקים דווקא, וחכמי העיר היו מוחין בכל שנה על זה, ובשנת 1870 ליצירה עשו תקנה לבטל מנהג זה הנה היא כתובה אצלי והודיעו בה האיסורים הנמשכים מזה הן איסור סחיטת בגדים ביום טוב, איסור צערא דגופא דחבריו ובפרט אם הוא עני והיא כסותו לבדה ועוד איסור המחלוקת, ועם כל זה לא נמנעו איזה יחידים בורים מעשות כמנהגם. וכן המנהג עד היום באיזה בתי כנסיות שלא ברצון החכמים.
ניתן ללמוד ממקור זה שהייתה יוזמה לבטל את המנהג אבל הדבר לא הועיל, כי העם רצה בכך.
לעומתו רבי יוסף בן נאיים תומך בקיומו ואף נתן כמה נימוקים למנהג, ביניהם שהתורה נמשלה למים דכתיב " הוי כל צמא לכו למים ".
נימוק אחר לזכר משה רבינו שהושלך למים וניצול. מסקנתו " דאין שום אחד ניזוק בזה "
מנהג שטות.
כמו חכמים אחרים, גם רבי דוד עובדיה דגל בנאמנות למנהגים קדומים : חלילה לשנות ממנהג שנהגו מקדם. אבל הזכיר כמה מנהגים שהוא שלל את הלגיטימציה שלהן.
נהגו אנשים טיפשים להגיד בערבית, כמו שהקב"ה אמת כן הדבר הזה אמת, וזה היה עוון פלילי וקרוב לכפירה. הוא העתיק זאת מספרו של רבי דוד אבן זמרא, שצוטט על ידי רבי משה טולידאנו ( השמים החדשים ).
אלי פילו
06/12/2008
דרכי האמורי.
חכמים נטו שלא לשנות מנהגים, וביחוד כאלה שהם " מנהגי אבות ". " מנהד קדמונים " או " מנהג ותיקין ". מאידך גיסא שללו מנהגים שהוגדרו כ " דרכי האמורי ", כינו למנהגים שאין להם אסמכתא בספרות ההלכה, וקיים חשש שהם מנהגים של עובדי עבודה זרה.
לפי שולחן ערוך יש מי שחשש בכל קמע שאינו מומחה משום דרכי האמורי.
שריטה בגוף.
איסור שריטה בגוף מבוסס על הפסוק " לא תתגודדו , ( דברים יד, א ) והאיסור נזכר במשנה ובמקורות ההלכה. בנימין השני שביקר במרוקו ב – 1854 כותב שנשים באבלן שורטות את בשרן עד זוב דם ומורטות שערותיהן. הניסיון על ידי חכמים לבטל מנהג זה לא עלה יפה.
לפי האמונה בצורת באה על חטאים של הציבור. במקור משנת 1715 נאמר שחכמי צפרו התכנסו בבית החיים להתפלל על הגשם בעת בצורת. והם מנו שלושה חטאים שפשו בעיר. אחד מהם.
" שהנשים מתגודדים ומשרטים בשרם על המת ולא יעשה בזאת בישראל שזה חוק האמורים, וחייבים על כל שריטה ושריטה מדאורייתא.
מנהג הכפרות.
רבי יוסף משאש דגל בביטול המנהג ששוחטים יום לפני יום כיפור תרנגול זכר ותרנגולת נקבה, ומסובבים אותם מעל הראש תוך אמירת " זה כפרתי וכו'....
היה לו אילן גדול לסמוך עליו והוא רבי יוסף קארו בשולחן ערוך או"ח, " מה שנוהגים לעשות בערב יום הכיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים יש למנוע המנהג.
הרמ"א כותב בניגוד לרבי יוסף קארו מנהג שיסודו הגאונים " וכן נוהגין בכל מדינות אלו כלומר באירופה, והוא מנהג ותיקין.
נימוקיו לביטול המנהג הם כדלקמן : אם הרמב"ן רבי יוסף קארו שהיו להם שם בקבלה, ופסקו שיש בזה חשש אסור תורה וצוו לבטלו ודאי דעלייהו סמיכנא, והזריז לבטלו הרי זה משובח ועליו תבא ברכת הטוב.
יש לו גם נימוקים סוציאליים.
א – לפי ניסיוני בתור חכם באלג'יריה. מיעוט השוחטים יוצר מצב שבעלי הבתים רצים אחרי השוחטים וכדי שישחטו להם נותנים להם מתנות, דבר שאין יד העניים משגת.
ב – הראשונים היו נותנים הכפרות לעניים, ולכן נקרא בשם " כפרות " אבל בזמן הזה הם אוכלים אותם ואן כן הוי מנהג של שטות ושחוק והיתול.
ג – בזמניהם היו התרנגולים מצויים הרבה ובזול גדול, ורוב בעלי בתים ובפרט העניים היו מגדךים אותם בבתיהם, ואז היה נקל להם לעשות הדבר
אבל זמנן הזה עשיר ורש נפגשו לקנות כולם סמוך לעשור ומתייקר השער..ועניים במקום שישמרו את כספם להוצאות המועד הקדוש, הם מאבדים אותם לקיים המנהג, והרבה מהם מוכרים או ממשכנים כלי תשמישים בשביל זה ויש לווים ואינם משלמים ושי קונים בהקפה וקשה להם גזל הנאכל.
.כלומר, הביקוש המוגבר לתרנגולים גורם לעליית מחיריהם, דבר שמכביד על העניים.
ד – קורה שבעת השחיטה התרנגול נטרף, ואם איש עני הוא שאין לו כסף משנה, יגדל עליו הכאב מאוד.
ה – טעם יסוד המנהג הוא הנתינה שנותנים אותם לעניים לעשות בהם סעודות היום ומוצאי יום הכיפורים ובלעדי זה קרינן עליו " למה לי רוב זבחיכם ".
אם כן בזמן הזה שעושים אותו בשמחה ושחוק וקלות ראש, כמה הדיוטים חושבים בדמיונם הכוזב, שנשאו תרנגולים עליהם את כל עונותם, ואינם צריכים עוד לא תשובה ולא הכנעה, גם ממלאים בטנם מבשרם, אם כן הרי עיקר טעמו של המנהג אבד מן העולם, ולא נשארה כי אם הקליפה, והרי זה דומה למי שרמון מצא, תוכו זרק וקליפתו אכל.
ו – כשאר ליל תשעי בתשרי חל במוצאי שבת כמה יהודים קונים הכפרות ביום השבת, כאשר עינינו ראו..בשביל מנהג גרוע יחללו את השבת בפרהסיא.
לבסוף, החכם הגיע למסקנה שיש לשבח כל " הזהיר וזריז לבטל המנהג כביטול חמץ " ויש בזה חשש גדול של דרכי האמורי שהוא אסור תורה.
בספר אחר כתב רבי יוסף משאש שהוא התקין בקהילתו שבמקום עוף לכל אחד מבני המשפחה, יש להסתפק בתרנגול ותרנגולת אחת לכל המשפחה, וקיימו וקיבלו.
אלי פילו
05/12/2008
תפילה למלאכים.
רבי יוסף התנגד לתפילה למלאכים " אני איני מזכיר ואיני מכוון בשום שם מאותם השמות, בלתי לה' לבדו, כי אין שום מלאך ממונה על הפרנסה בלתי ה' לבדו.
הסתמך על מסכת תענית דף ב : אמר רבי יוחנן שלוש מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו בידי שליח, ואלו הן, מפתח של גשמים, ומפתח של חיה ומפתח של תחית המתים. השוה " שכל המתפלל למלאך מהמלאכים כופר הוא – שלמה בן שמעון צמח דוראן.
נשיקת המת
היה נהוג שקרובי הנפטר מנשקים את גופתו. רבי יוסף כתב שזה מנהג מהתורה כשפי שעה יוסף לאביו יעקב לאחר שנפטר. " ויפול יוסף על פני אביו ויבך עליו וישק לו.
אמנן רק הנכד מנשק את המת, בכל זאת לדעתו, טוב להם לבטל מנהגם.
קמע.
הקמע נזכר במשנה ( שבת פרק ו ) ובהלכה ( שו"ע ) היה זה אמצעי מבוקש לריפוי ולגירוש עין הרע. לאישיותו של הכותב היה משקל באמונה שהקמע עוזר.
החיד"א, בהיותו בשליחות בתוניס המליץ על הקמעות שרבי שמואל פאסי היה מחלק .
אגרל אולוף מזכיר הקונסול השוודי בטנג'יר בשנות ה-90 של המאה ה-18 כתב שרופא יהודי לקח על עצמו לרפא מאורית על ידי קמעות. כשלא הצליח לרפא הכהו בעלה של החולה ודרש כספו בחזרה.
קניעות כתרופוה לאשה חולה שחלתה במחלת הנפילה, נזכרת על ידי רבי יעקב בירדוגו ממכנאס 1783 -1843.
גם קמיעות היו קוברים כמו ספרים בלויים, כך שמע רבי יוסף בן יצחק וואליד מאביו.
המזוזה בתור קמיע.
הרמב"ם התנגד לכך שהמזוזה תשמש בתור קמע, בהלכות תפילין פרק ה, כותב :
" מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי, ואין בזה הפסד לפי שהו בחוץ.
אבל אלו שכותבים מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק בעולם הבא.
שאלו הטפשים לא די להם שביטלו המצווה אלא שעשו מצווה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו היה הקמע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המנהג בהבלי העולם.
היו שהאמינו שהמזוזה שומרת על הבית מפני מזיקים, ביניהם רבי משה מרציאנו 1917 – 1996, שכתב כי מטרת המזוזה לשמור הדרים בבית מהמזיקים וממקרה רע חס ושלום.
האמונה המיסטית בכוחה של המזוזה היה כה חזק שהיו יהודים שקבעו מזוזה במכונית שלהם. בתשובה רבי יוסף לאוראן הוא התנגד למנהג זה.
" שאלה על איזה אנשים הקובעים מזוזות בעגלות ( אוטומובילים ) מאם יש בזה משום איסור. תשובה. הדבר פשוט לדעתי שיש בזה איסור גדול מאחר שהעגלות אין בהן שום צד חיוב מזוזה כלל לא מן התורה ולא מדברי סופרים, והם קובעים אותה בהם רק לשם שמירה כמו קמע, אשר מפניו אסרו רז"ל לכתוב במזוזה חוכמות ושמות שנראה כאילו מכוון לעשות לו קמע לשמירה ולדעת הרמב"ם הווי בכלל שאין לו חלק לעולם הבא, שעושים מצוות ה' קמע להנאת עצמן..
וכל שכן אלו שאומרים בפה מלא שעיקר כוונתם היא רק לשמירה כמו קמע... ועוד ראיתי בזה שערורייה שבבתיהם אין להם מזוזה ובעגלות קובעים מזוזה וכבר דיברתי על זה במקהלות והרבה שמעו וביטלו וקבעו בבתיהם.
רבי דוד הכהן סקלי בן המאה ה-20, שכיהן בערים דבדו ואוראן, כתב על יהודי ששירת בצבא צרפת, שמצאו מזוזה בתור קמע בחיקו לאחר שנהרג, כנרה לשם הגנתו.
אלי פילו
03/12/2008
אמונה שילד ידבר מאליו עברית.
בתשובה לאדם שהאמין כי ילד שאין מלמדים אותו שפה כלשהי ידבר מאליו עברית, דחה רבי יוסף משאש אמונה זו :
כתבת כי דרש חד גלילאה במחנכם קדוש כי, לשון עברי הוא מוטבע בטבע האדם שאם לא נשמיע לילד שום דיבור מיום צאתו מרחם, עד שיתחזק בו כוח הדיבור אזי ידבר מאליו בשפה עברית צחה. דע ידידי כי דבר זב נמצא כתוב על ספר שהולידן איזה חכמים אוהבי הבלים.
בהמשך ציטט אנשים שהאמינו באמונה זו, אבל הרמב"ם במורה נבוכים כתב שהלשונות אינן טבעיות.
מנהג אמירת לשם יחוד.
בשנת 1926 בהיותו בעיר תלמסאן שבאלג'יריה כתב רבי יוסף משאש בתשובה לשאלתו של חכם, שלא מצא אסמכתא
"לאמירת " לשם יחוד , על כל דבר מצווה ולפני כל תפילה. לדבריו, הוא עצמו היה נוהג לומר זאת " בלי דעת ותבונה רק מצוות אנשים מלומדה, כמנהג עירו מכנאס. אבל לאחר שחקר את הנושא הגיע למסקנה שזהו מנהג המקובלים החדשים שהוא מלגלג עליהם, לדבריו.
" בזמן הזה תמה ונשלמה חוכמת הקבלה מערי המערב, ותחתיה עמדה קבלה חדשה אצל בעלי הדמיון מלאה על כל גדותיה, רק חילופי אותיות וגימאטריות וסודות מעולפים בדברי הבא אשר בדו מלבם ריקי המוח, ןמען התהלל במתת שקר, למדו לשונם איחה קטעים מדברי בעלי הסודות הראשונים הנכונים, והפכו אותם למרורות פתנים ויחזו בקרב ההמון משאות שוא ומדווחים הבלים ".
בהמשך מתח ביקורת על התופעה ש כל אחד מעיין בתפילתו רק במסחרו ובהבליו, ואין אפוא טעם באמירה הנ"ל.
ציטט מקור המיוחס לגאון מווילנה, שהתנגד לאמירת " לשם יחוד " או הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות בוראי וכו..., כי מצוות אינן צריכות כוונה, והגיע למסקנה.
" הרוצה לילך בטח ושאנן, יבטל הרגלו מלומר שום נוסח, ובפרט נוסח לשם יחוד אם אינו יודע פירוש הדברים על אמיתותן, וכל שכן שלא לומר והריני סומך על דעת רבנו האר"י ז"ל רק בכל מצווה שהיא דאורייתא או שהיא מדברי קבלה כמו מקרא מגילה וכיוצא יכוון רק במחשבתו דווקא שבא לצאת באותה מצווה ".
יש להעיר שגם רבי יחזקאל לנדאו התנגד לאמירת לשם יחוד. הוא כותב " ולדעתי זה רעה חולי בדורנו.
סודות וגימטרייאות.
בתשובתו בשנת 1909 לחכם ששלח לו קונטרס דרשות, כתב רבי יוסף משאש.
" לא ישרו בעיני כי כולם מלאים סודות וגימטרייאות, כי הרבנים והחכמים עוסקים רק בש"ס ובפסוקים, ובסודך אל תהא נפשם כי אין מבין סודותיך וחיסרון ההבנה מביא לידי חשד שאפשר שאינם סודות רק דברים בדויים מלב, ואך כבודו בגימטרייאות הוא מחסר ומוסיף ועושה בכתובים כאשר לבו חפץ..
לא מצאתי להם לא ערך ולא טעם.
אלי פילו
02/12/2008
הכישוף תופעה רגילה.
רבי יוסף משאש, שדחה אמונות עממיות, דן בכתביו על הכישוף כתופעה נפוצה. מעשה בחתן שנאסר במעשה כשפים ולא הייתה לו גבורת אנשים, זקנות שסיפרו לגבר שאשתו הראשונה עשתה כשפים לאשתו השנייה ולכן הוא עקר, או בעל שרצה לגרש את אשתו ללא כתובה כי עשתה לו כשפים, ואני אמרתי לו שאין בדבריו כלום.
העושה כשפים עוברת על דת יהודית כי יש חשש שתכשיל אותו בשקצים. הוא נימק מדוע נשים עוסקות בכשפים.
א. שרובן בטלניות, ומוחן רפה.
ב. כדי שיהיו אהובות על ידי בעליהן, ובייחוד אם יש לו שתי נשים.
רבי יוסף שהתנגד לביגמיה ראה בתופעה זו השפעה של מעשי כישוף. לדבריו " דברים אלו מצויים בכל הנשים מאז ועד עתה..
בדורות האחרונים כל הנשים הן פרוצות בכשפים. כלומר הדבר נפוץ ואין להילחם בו.
אין הוא דוחה את הכישוף, הכישוף הוא למעלה מן הטבע, ותופעה בלתי מובנת. הכישוף עשוי להיות מועיל : משעה ביהודי שנקם בכוח כישופי במוסלמי שלעג ליהודים.
ומעשה ביהודייה שהצליחה בכוח כישופיה לזרז לידת תינוק בבית מלך הודו. מסקנתו שאם הכישוף מועיל אין לפסול אותו.
בירושלים הייתה תקנה שהועתקה בשנת 1730 מלווה " חרם שלא לעשות שום כשפים ולא יצוה לגוי לעשות אפילו לאהבה. אבל במרוקו לא התקבלה תקנה זו.
מנהג שאין לו טעם שכלי.
רבי יוסף משאש נשאל על מנהג של מוהל זקן שאת כל הערלות שהיה מל היה מייבש ומטמינם אצלו בקופה וציווה שבעת מותו יחרזו את כולם בחוט ויתלום עליו, ונאמר שזו סגולה גדולה להרחיק מעליו כל מזיק וכל משטין.
אבל בניו לא רצו לקיים צוואתו בחושבם שיש איסור וחיסרון בדבר. רבי יוסף מצא מקור למנהג, והוסיף שיש מוהלים המצווים " כשנפטרים קוברים עימהם ספר אשר בו כתובים כל הילדים הנימולים על ידיהם בחייהן כדי שיגנו עליהם.
מסקנת החכם שדבר זה היה כבר לעולמים ואף שאין לא טעם שכלי, מצווה לקיים דברי המת.
אלי פילו
01/12/2008
כוונות בתקיעת שופר.
רבי חיים ציטט חכם שאמר בשם הרמ"א כי " הכוונות הכתובים בספרים בעניין תקיעת שופר, שומר נפשו ירחק מהם כי לקו בחסר.. שאי אפשר למבין להבין הארס שנתן בהם בראשי תיבות, סופי תיבות וחילופי אותיות בגימארטיות
כישוף.
כשפים נזכרים בהלכה כגורם מזיק ( שו"ע או"ח סי " ג, ג ) . הכישוף עשוי להיות מועיל ומזיק. מוסלמים האמינו בכוחם של יהודים לעשות מעשי כישוף המועילים בענייני אהבה, עקרות וכיוצא בזה.
אבל גורלם של יהודים אלה היה מר אם הכישוף שעשו לא הועיל לפונה.
בספרות התשובות יש דיונים על אנשים שהאמינו שהכישוף גרם להם נזק בחיי הזוגיות. בתשובות רבי יעקב אבן צור 1673 – 1753 שפעל בפאס ובמכנאס, יש אזכורים על נשים הפונות לכישוף, בהקשר לבעיות בחיי הנישואין.
אדם רצה לקדש אישה שנייה כי הראשונה לא הביאה לו זרע זכר במשך 22 שנות נישואין, והיא מסרבת להרשול לו.
ומשפחת האישה הראשונה עמדה נגד משפחת האישה השנייה בחירופין ובגידופין ובהרבות עשיית כישופין וימנעוהו בזרוע לקדש.
בתשובה בשנת 1752 אישה שמרדה בבעלה, הנתבע השיב שמעשה כשפים נעשו לבתו, ולכן יותן לו זמן לרפאותה.
רבי שאול ישועה אביטבול מצפרו 1739 – 1809, כותב על אדם שהשיא את בצו בגיל פחות מ-12 והתנה עם הבעל שעד גיל יב יגלגל עמה שאפילו תמאן אינה נקראת מורדת. והיא סירבה להיכנס לבית בעלה, והאב חושש שמא נעשה לה איזה כישוף וביקש זמן להשתדל ברפואתה.
מעשה בחתן שאינו יכול להזדקק לכלתו כי הוא " קשור " בגלל כישוף, לפי תשובה בשנת 1792 שלמה אביטבול 1750 – 1810.
בשנת 1812 נדון מעשה באדם שסיפר את כל הקורות אותו עם ב' נשיו איך עשו לו כישוף ומפני כך אינו יכול לאכול דבר, לא בשר ולא בשר עוף .
רבי יצחק אבן דנאן 1836 – 1900 דן במעשה בבתולה שמיום שנישאה לא נזדווג עמה שאין לו גבורת אנשים כי הוא קשור על ידי כישוף ועתה תבעה ממנו להוציא וליתן כתובה.
עוד במאה ה-20 הייתה אמונה שבגלל שהזוג קשור בכישוף אין הבעל יכול לבעול את אשתו. והם " משתדלים להתיר קשורם בקמיעות ולחשים ", כפי שנדון על ידי רבי ידידיה מונסוונייגו.
במשפחה שעלתה מהרי הטלאס במרוקו בערך ב – 1960 לאחר חמש שנות נישואין לא נולד להם ילד. הבעל האמין שכושף על ידי אמה של הנערה שהיה מאורס לה לפני נישואיו, ששמה כישוף במשקה שהגישה לו כשהרגישה שהוא עומד לנתק יחסיו עם הנערה.
ביקורת חכמים על הכישוף.
מעשה בשנת 1715 שהבעל רצה לשאת אישה שנייה כי אשתו שהוא נשוי אתה קרוב ל – 16 שנה ילדיה מתים בעודם קטנים. הבעל טען שאשתו " דורשת אל המכשפות להפר מחשבותיו שלא ישא עליה ".
רבי יעקב אבן צור כותב " יחקרו וידרשו טיב העניין ויחרימו על כל איש ואישה שחשודין על זה ולאיזידון עוד לעסוק בלט ובכישוף, חתום על פסק הדין גם רבי יהודה בן עטר 1655 – 1733.
רבי דוד צבאי 1869 -1956 יליד רבאט שכיהן במאזאגאן ובאוג'דה מטעם השלטונות, התייחס לכישוף בשלילה.
הוא סיפר על אישה שהעידה על יהודי מבעלי הסמרטוטין שהוא עוסק בכישופים שביקה ממנו שיכתוב לה " עניין חשק ואהבה " עם בחור, והחכם כינה את המכשף רשע.
אלי פילו
|