|
רוכבי ההרים נהנים מחוויות "משניות" לרכיבה עצמה.
לעומת רוכבי הכביש שטוחנים מרחקים עצומים, מתרכזים ביכולת לסיים את המרחק שתיכננו לעצמם תוך כדי הכתבת קצב נכונה מראש ותיכנון חלוקת הכח - נהנים רוכבי השטח מהפסקות יזומות ולא יזומות.
יש מקום לאורך ציר המוביל בדרך לקיבוץ רגבים שבו שתול עץ אלון ענק שתחתיו נהגנו בימים שבהם 20 ק"מ היו "מרחק גדול" עבורינו לזרוע תמרים, כלומר, לשבת תחת העץ ולאכול תמרים, אגוזים, צימוקים, שקדים ושאר מיני מזון המספק אנרגיה.
אני נוהג לומר, שבעוד 40 50 שנה כשיעברו כאן הנינים שלנו, או הנכדים הם יאמרו: כאן סבא וסבתא שלי שתלו עץ תמרים - וזה רק אם לא יבוא איזה ליב לבייב עתידני ויסלול על השביל אוטוסטרדה בתשלום...
בעונה הנוכחית, ערב שבועות, חג הביכורים - המסלולים שברמת מנשה הם גן עדן של פירות. בוסתנים, עצי פרי, מטעים של שקדים, אפרסקים, מישמשים, שזיפים לסוגיהם, וענבים עסיסיים צצים מכל שביל ופינה.
מבלי להכנס לויכוח ההילכתי האם מותר לקחת לדרך או לאכול עד כאב בטן, או רק לטעום כשאתה עובר לידם - אנחנו נוהגים לעצור , לקטוף מעט ולאכול ואולי אחר כך לעיין בגמרא ולקרוא מה נכון יותר לעשות.
הפרי כל כך טעים כשהוא טרי מהעץ, זה פשוט שיאה של הרכיבה.
פעם, כשרכבנו ליד מטע אפרסקים ענק בעמיקם, זורקים מבטי זימה לעבר האפרסקים הענקיים המדהימים שהמושב הזה מייצר, עצר ליד ורוניק חקלאי, בעל המטע, ככל הנראה, והגיש לה אפרסק ענק, מתוק וקשה כמו שאני אוהב - עם הקדשה גברית שאומרת: אין בעיני דבר יותר סקסי מאישה רוכבת על אופניים ... (גם בעיני) .
ורוניק צחקה וכולנו שמענו את פילוח הנגיסה שלה בפרי העסיסי...
|